השואה בסדר הפסח

אם מבקשים למצוא היכן היה ביטוי לאבל הפומבי של הארץ , הקיבוץ,תנועת הנוער, על השואה יש לבקשו בסדר הפסח הקיבוצי. בחג ההיסטורי הרשו לעצמם האנשים לתת ביטוי לתחושת האבל, הקינה, הזעם והנדר על האירוע הנורא שלא היה ניתן להכלה.

בסדרי הפסח הקיבוציים המילים הקשות לוו בדמעות רבות שהרי רבים מהמשתתפים בסדר הפסח היו בנים למשפחות שנרצחו או פליטים שהגיעו מאירופה. סדר הפסח הקיבוצי היה בקטע זה אחד הטקסים הקשים והמשמעותיים ביותר.

המילים והשאלות שנשאלו בסדר הפסח לא נשאבו מתוך האירועים. המילה שואה, השאלות התיאולוגיות שליוו אותה כמו היכן ההשגחה, מה היחס למרד ומה משמעותו כבר היו קיימות אך לא כוונו למאורעות אלו אלא למאורעות שהתרחשו בסיום מלחמת העולם הראשונה. גם בתקופה ההיא נערך רצח המוני של יהודים שלא היה קשור לאסטרטגיה של המלחמה אלא לרצון למצוא שעיר לעזאזל, ביזה, מוצא לאי היכולת הפוליטית.

הציונות הבינה יפה את האירועים של 1919- 1921 באוקראינה וגליציה שהרי היא היתה מבוססת על הניתוח הקשה של המציאות היהודית .'צרת היהודים' העירה רבים אל החלום הציוני . בכל זאת הירצחם של בין 120.000 ל170.000 יהודים בפוגרומים בזמן המלחמה ומלחמת האזרחים ברוסיה בין הצבא הלבן לצבא הלבן היה מהלומה כה קשה שבה צמחו המושגים שואה, והשאלות הקשורות בה. גם אז הן לא היו חדשות לגמרי.שהרי הזיכרון של פוגרומים משנות השמונים של המאה התשע עשרה, מאז תהליך ההשכלה כבר לא היה יכול להתקבל כאירוע טבעי המבגרת ההבטחה של זכויות האדם שהבטיחה לשווא אירופה המודרנית. האירועים בסיום מלחמת העולם הראשונה היו כה גדולים והתרחשו תחת המטריה של היסטוריה שהיתה להיסטוריה עולמית שמפתיע כיצד האירועים ההם לא הפכו חלק בלתי נפרד מן הזיכרון הלאומי המתמשך. העלייה השלישית הונעה במידה רבה על ידי רעידת האדמה והיא נשארה חתומה ביצירות ספרות רבות אך בארץ ישראל לא קמו לה מצבות ועצרות. לעניות דעתי המצבה המשמעותית ששוחחה עם האירועים ההם היתה המצבה שכבר הוקמה עם עליית הנאצים לשלטון והיא מצבת הארי השואג התל חי. טרומפלדור שפעל ברוסיה של אותם ימים היה הגיבור שסימן את האגדה בעזרתה ביקשו לטפל בעקבות האירועים הנוראים של אותם ימים. למרות זאת כאמור בימים ההם פותחו כל המושגים בעזרתם ניסו להתמודד עם האירועים החדשים שלא היה באפשר להכיל. הם היו למעין מפתח מושגי שבו השתמשו כדי לדבר על השואה.

הקורא את הטקסטים שנכתבו בהגדות הקיבוציות מתקופת עליית הנאצים עד שהגיעו הידיעות על השמדת היהודים יתפלא לקרוא בהם בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה מושגים כמו רצח המוני, שואה, טבח ביהודי פולין. כמו שכתב אחד מהסופרים שמו אוזניהם על האדמה וחשו את האסון המתקרב.כמו האמירה שנאמרה כששרפו את הספרים ב-1933 ונכתב שמי ששורף בפרים ישרוף גם אנשים. אירועים שבפרספקטיבה של היום נראים רק כהקדמה לאירועים שאף אחד לא היה יכול לתפוש כבר ביטאו את מה שלא ניתן היה לביטוי. השואה עליה אנו מדברים היום שונה מן האירועים שקדמו לה. אך היו לה אותות מקדימים שביטוים היה צריך להכיל מאוחר יותר את האירועים שקרו. לא דובר אז על ארגון הרצח בטכנולוגיה ובעזרת כל כוחה הצבאי של מעצמה, גם לא על הציד המתוכנן והקר על המימד הבינלאומי והמאורגן של ההשמדה, על מחנות המוות ותאי הגזים. אך כן דובר על הפרידה מהמשפחות, מן הקהילות, על הרעב והמוות. על יתמות היישוב בארץ ועל הזיכרון של עולם שהולך ונחרב. על קרובי המשפחה ועל התרבות העומדת בפני חורבנה. כל אלה קיבלו ביטוי במילים ודימויים שהצטברו משך השנים. עולם המושגים שנוצר לפני אושוויץ הפך אחרי השואה לעולם מושגים שבא לתאר את השואה. הקונטקסט שבו נולדו המילים והמושגים התערבב עם הריאליה ההיסטורית הנוראה שהיתה כה שונה. תהליך זה קרה לא רק בארץ אלא גם באירופה יש לנו תיאורים של אנשים בגטאות ובמחנות המחפשים את הביטוי למה שעובר עליהם בתרבות הקודמת או התרבות המסורתית או הציונית או של זרמים אחרים. גם שם חשים בעליל עד כמה דלות המילים השאובות מקונטקסט היסטורי אחר אך עד כמה יש בהן צורך . ככל שנתבררו מימדי השואה המילים הישנות המשיכו לציין את המציאות החדשה אך זו כבשה אותן עד שכמעט אפשר לומר כי הן החליפו את מושאיהן.

היישוב היהודי היו חלוק בדעותיו כיצד יש להגיב על ניצחון הנאצים והשתלטותם על גרמניה בשנת 1933. היו שהאמינו כי מערכת של יחסי ציבור וחרם מסוגלים להפיל את ממשלת הרשע. היו שהאמינו כי יש לבנות בארץ ישראל תשובה מהירה לאסון המתגלגל. ההטמעה המהירה של האידיאולוגיה הנאצית בקרב הערבים ביחסם ליהודי ארץ ישראל והמאורעות של 1936- 1939 הרוויים באווירה של הניצחון הפאשיסטי המתגלגל יצרו חרדות רבות. לא היה ברור היכן נמצאת החזית.

המצור על העם היהודי הפך לעובדה פוליטית מוכרת בעולם בוועידת אוויאן שהתכנסה על ידי חבר הלאומים ב-1938, וועידה זו שהתכנסה כדי לדון בגורלם של פליטי אירופה, כלומר ביהודים הודיעה לעולם באופן ברור כי אין מקום אליו יוכלו היהודים ללכת. הציבור היהודי היחידי שהיה מאורגן בקהילה פוליטית עצמאית היה היישוב היהודי בארץ אך הוא היה נתון בשלטון בריטי בתוך מהומת העולם של הסכסוך הערבי יהודי.
רבים מהחלוצים זכרו היטב שבזמן עלייתם הוריהם התנגדו. זה היה פרק חשוב של הביוגרפיה שלהם. ההורים התנגדו מתוך דאגה ואי אמונה כי בארץ יוכלו להסתדר, מתוך כך שהאמינו כי באירופה הנאורה יש מקום טוב יותר ליהודים, מתוך כך שהאמינו כי המהפכה העולמית היא שתתקן את מעמדו ההיסטורי של היהודי ,מתוך שלא האמינו כי המזרח התיכון מקום ראוי ואפשרי ליהודים הנתקלים כל הזמן בהתנגדות של הערבים לבואם או מתוך כך שאין להביא את הגאולה בכוחה של פעולה היסטורית.. רק לאט לאט התברר כי הארץ הפכה למקום מקלט, ארץ הגירה מפני הבושה והאיום. כשהחלוצים יצאו לדרכם ההורים היו החזקים והצעירים יצאו לסלול דרך לאומית על ידי הקרבתם. אך התברר כי המצב היה במידה רבה הפוך. ההורים והאחים הקטנים היו במצב של חוסר אונים ואיום גובר. החלוצים החלו לחפש דרכים להביא את המשפחות ארצה. עם התקרב המלחמה החלוצים ידעו היטב כי גם ההורים היו רוצים להגיע ארצה. אך ההסגר על הארץ התהדק. הם לא היו יכולים לבא משום שהשלטון הבריטי חסם את השערים חלקית או לגמרי. הרבה פעמים החלוצים התבקשו על ידי הוריהם להעלות אותם. חלוצים פנו אל קיבוציהם ואל הממסד הפוליטי של היישוב לעזרה אך העלייה התאפשרה רק למתי מעט.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה ומלכודת המוות נפרשה גם הבנים שהצליחו להביא את משפחתם וגם אלו שלא הצליחו להעלות את משפחתם לא היו יכולים לבטא את תחושותיהם. אלו שהצליחו לא היו יכולים לבטא את שמחתם. הסימנים נעשו יותר ויותר ברורים. החלו להגיע ידיעות על כוונותיהם של הנאצים עוד לפני המלחמה. החוקים האנטי יהודיים, גירוש היהודים ממוסדות החינוך וההשכלה, שריפת הספרים היהודיים, מחנות הריכוז בגרמניה, ליל הבדולח, הרצח ברחובות , מכונת התעמולה השטנית, גירוש האזרחים הפולנים ממוצא יהודי מגרמניה לפולין, עצרות ההזדהות של הגרמנים עם ממשלתם נאומי היטלר על כוונותיו ופולחני המנהיג והעריצות הצביעו על כיוון ברור. התיאוריה הנאצית היתה מאד מאיימת אך לא היה כל כך ברור לאן היא תוביל. הדמיון האנושי היה דל. המחשבה סובבה סביב הרעיון של השמדת יהודים בדרכים שהיו מוכרות מן העבר: התפרצויות זעם רצחניות בנוסח הפוגרום ההמוני , מאורגן למחצה ופומבי שלעתים יכול להיחסם על ידי התארגנות להגנה עצמית או על ידי מחאה בינלאומית. הגיעו ארצה ידיעות קשות אך הדמיון נעצר בגבולות הידוע והחרדה הסתומה מפני העתיד. גם מצבה של ארץ ישראל היה קשה. הוא לא התאים לרעיון של ארץ מקלט שלווה ובוטחת. התקדמות הכוחות הגרמניים במדבר לכיוון מצריים, הידיעה המרה שאם תיפרץ החזית הבריטים ייסוגו לעיראק
והיישוב ייפול בידי הנאצים. ההתארגנות הבלתי מספקת של היישוב לקראת מצב כזה משום שהבריטים פחדו מלחמש את היהודים מעבר להתארגנות הזמנית של הפלמ'ח כגרילה פרו בריטית. הבריטים חששו מגיוס יהודי ארץ ישראל כצבא לאומי המגויס לטובת בנות הברית כמו הצ'כי, הפולני ואחרים. הם חששו כי צבא כזה רק יעורר אלימות ערבית. בתקופה זו יהודי הארץ כאילו לא דיברו על גורל יהודי אירופה. אך סדר הפסח היה המקום בו החששות והדאגה עלו. זה היה מקום הביטוי לגעגועים ולתחושת האשמה. הדמעות הפרטיות קיבלו ביטוי בקינת הציבור.

אחרי הניצחון הבריטי באל עלמיין וכיבוש סוריה על ידי צבא בנות הברית הידיעות על השואה המתרחשת באירופה נעשו יותר ויותר ברורות. בנובמבר 1942 הגיעה ידיעה ברורה על הרצח השיטתי, המאורגן. הגיעו ידיעות על ההכרעה הגרמנית להשמיד את העם היהודי כולו. היישוב היהודי בארץ החל להגיב גם על ידי גיוס מוגבר, גם על ידי גיבוש תכניות לשלוח צנחנים לגולה שהיה פרוייקט הרבה יותר גדול מזה שהצליחו לבצע. התגובות לאקטיביזם היהודי היו מוגבלות על ידי תפישת המלחמה של המעצמות שנזהרו כמו מאש להודיע כי המלחמה באה להציל את העם היהודי ממזימת ההשמדה וביצועה. הן הכירו כל הזמן כי הן פועלות בעולם רווי אנטישמיות שלא יסכים לשלם מחירים למען היהודים. היתה ציפייה ציונית שלמרות שרוב היהודים לא יצליחו לשרוד את ההשמדה לפחות יוכלו לארגן איזה שהיא תנועת מרד שתציל מהאסון הפסיכולוגי ההיסטורי והתרבותי שיתחולל אחרי סיום המלחמה. הם חששו משיתוק של שרידי השואה שישלים את ההרס הקיומי.
מרד גיטו וארשה על ידי בוגרי תנועות הנוער בפסח הפך מייד לאירוע מכונן. עוד באותו פסח הוא נזכר בהגדת פסח. הוא הצית את תחושת האבל , את אין האונים והגאווה הוא שאל הרבה שאלות והציב הרבה אתגרים.
עד כמה שהציבור בארץ היה עסוק בענייניו הגדולים והקטנים, עד כמה שהשגרה והפוליטיקה המשיכו לפעול כרגיל מתחת לפני השטח המתח היה עצום והוא בא לביטוי באופן קבוע בסדרי הפסח. הנוהג של סדר הפסח שהיה קיים לפני האירועים להזכיר בפסח את החברים שנפלו הפך לנוהג סיפור השואה כפי שהתגלתה מדי שנה. בפסח הכל עלה באופן ציבורי. לאורך השנים נכתבו קינות עזות ביטוי אך המציאות היתה תמיד יותר אכזרית וקשה. לעולם המילים היו דלות מן המציאות עליה היה קשה לדבר. היו הגדות שחורות שהוקדשו רק לשואה. היו קינות ישנות וכאלה שנכתבו במהלך המלחמה על ידי משוררים ועל ידי חברים מן השורה. אפילו חד- גדיא התמים שנכתב בארץ כשיר ילדים של שותפות בין הגדי, החתול, הכלב והמקל צויר כשמעליו מרחף מלאך המוות. הקינות הכלליות לוו בתחושות פרטיות של המשתתפים בסדר. החברים הנוגעים בעניין לא היו מסוגלים לבטא את קינתם כקינת יחיד. מאחרי המילים ההיסטוריות הכלליות ביקשו חברי הקיבוץ לקונן על גורל קרוביהם ועל גורל הקהילות שמהן הם הגיעו. המילים הפרטיות נכבשו הקינה הכללית התפרצה בגדול. עורכי הסדר השתמשו בכל הציוד הרוחני שהיה להם. גם במקורות במסורתיים של הקינה והתוכחה, גם במדרש הרומז, גם בניסיון של המודרנה ובספרות הציונית על מנת להתמודד עם הזעם וחוסר האונים. זה היה ניסיון לבנות כוחות בתוך האסון הנורא כדי למנוע שיתוק פנימי . היה להם ברור כי אין המילים מסוגלות להתמודדות אמיתית עם התמונה הנוראה שהתבררה והלכה.
עם סיום מלחמת העולם השנייה נפגשו שרידי הלוחמים והמורדים הפרטיזנים והפליטים הרבים. להם לא היה ניצחון אלא גילוי של מימדי הרצח והידיעה שאין לאן לחזור. היה גם מפגש עם נוער ישראלי שהגיע לאירופה במסגרת הבריגדה.
הקיבוץ שקונן בסדר פסח ביקש להציל מאי השפיות שהיתה יכולה להיות תגובה טבעית להתמודד עם האבל והאי מוצא שהתגלו דווקא בניצחון על הנאצים. העולם הפוליטי החדש שנוצר באותם ימים רק חשף את עומק האסון. המוצא היה טמון באפשרות להקים מדינה יהודית. האם המחיר של השיקום היה צריך להיות הניסיון להשתקת סיפורי השואה כדי לא להוריש מורשת זוועה לילדים שנולדו כמרד מופלא בהתפוררות וברצח? האם הפיתרון היה טמון בניסיון להתרכז במשימות החדשות? ברעיון זה היתה טמונה סכנה עמוקה שההדחקה לא תביא להומאניות שלווה בוטחת המכירה באחר אלא שבתוך השכחה יתבסס קרע סופי עם אומות העולם וניסיון לפעולת תגמול לאומנית. שבמקום מאבק על תיקון העולם הנובע מתוך עיבוד הזיכרון הנורא השכחה המודעת תביא לתלישות ולאנוכיות. לאדישות וניכור.היו שדחפו לכיוון של השתקה או שהאמינו כי זיכרון השואה ניתן לריפוי עם הזמן. האם הריפוי יהיה בשכחה וההדחקה או בטיפול בזיכרון לא היה ברור . הסתירות היו רבות. אפשר היה לראות את הדבר באופן ברור בתחושתה של רוז'קה שהגיעה לקיבוץ אילון וחשה כי החברים מבקשים ממנה לא להתרכז בסיפור השואה אלא לעבוד, לבנות את הקיבוץ כמעשה של שיקום אישי בעוד היא מחפשת דרך לבטא את אבלה ואת זיכרון האירועים שעברו עליה ,על חברי תנועתה , על הקהילה היהודית מתוך ידיעה ברורה כי אלה חלק מהמצפן והמצפון שצריכים להדריך את העתיד. היא חשה בצנזורה, בהשתקה אך סדרי הפסח וההגדות של קיבוץ אילון מוכיחים עד כמה המסר כן נקלט. החברים קראו, קוננו הזכירו בהגדות הפסח של הקיבוץ את כל מה שצנזרו אצלה.

הטיפוח של זיכרון השואה בסדרי הפסח מסביר עד כמה טבעית היתה ההצעה שנולדה בקיבוץ להקים את יד ושם בירושלים. היוזם להקמת מפעל הזיכרון הענקי היה מרדכי שנהבי איש בית אלפא- משמר העמק. הוא עשה זאת כשליח של הקיבוץ. ההגדות של פסח בפרק השואה מאירים עד כמה טבעי היה כי מוזיאונים ומכוני הזיכרון לשואה יטופחו על ידי הקיבוצים. מוסדות כל כך מיוחדים נולדו בלוחמי הגיטאות, יד מרדכי, תל יצחק, הטקסים של יום השואה בכל המקומות הללו ובמעלה החמישה ביטאו תשתית תרבותית רחבה שבסיסה לא היו רק שרידי השואה. הם היו יכולים להישען על הד עמוק שנבנה .
הקשר בין פרק זה לפרק של ההגדות הנוגע למלחמת העצמאות עמוק ומיוחד.