את עין גב תלווה תמיד תמונתה של זיווה עם הלחמים. גם כשעבדה בגן הירק , גם כשעבדה בבתי ילדים, בטיפול בחולים. במועדון או במחסן הבגדים קראו אותה תמיד בתמונה אחת : עומדת זוהרת ונלהבת עם ככרות הלחם ומגבירה את ריח הלחם בעולם. מול החול והאש, מול המחסור והקרע היא מחייכת ויודעת כי יש בשביל מה ולמה.
אפשר לנחש כיצד נראתה זיווה ביום העלייה על הקרקע של עין גב. מסביבה מהומה גדולה והיא מתרוצצת כדי שכולם ידעו כי פה עושים משהו ענק, שייכתב לא רק בהיסטוריה הפרטית שלה.
בכ-92 שנותיה, גם כאשר הרוח עזבה אותה, היא ידעה כי היא חיילת בצבא הציוני. לא חשוב באיזה עמדה היא עומדת היא מייצגת את בן גוריון האגדי ואת טדי קולק הרמטכ'ל של צבא הציונות. לא סתם חיילת . היא חלק מהמשפחה הלוחמת. הפרימוס של משפחת קולק בימים ראשונים נקראה למשימה לעזרה והיתה למטפלת ילדיו וילדי תמר : חברה נאמנה לכל החיים. כל שבוע היה הטלפון המקודש לבית משפחת קולק כטלפון למי שהיה עבור זיווה גם מקור של גאוות שותפות וגם של אהבת אמת .
זיווה היתה תמיד דרוכה כמי שיכולה כל יום להיקרא לעוד מצווה. היא התהלכה ביננו כממונה על מורל היחידה. צריכה להוכיח כל יום את דבקותה במחנה הלחם והיחד. להתחפש בפורים או לעמוד במפקד ביום העצמאות. כשגילתה שמישהו אינו נלהב מספיק היתה תמהה או תובעת.
את המאפייה של עין גב בנו מאבני בניין שהורידו מן ההרים על מגררת שהומצאה על ידי צבי גרינהוט. היא היתה בנין מיוחד. אבני הבזלת רק הוכיחו כי זהו בית שצמח מתוך הנוף המקומי. בבית הזה נאגרה האנרגיה של החברים בימי קושי : כשהיה לחם בבית כל המחסור וכל הסיפור נראה אחרת. זיווה היתה שם. אם נזכור שעד שנות החמישים חבר קיבוץ אכל בממוצע כחצי קילו לחם ליום אפשר להבין עד כמה מבניין האבן הקטן יכולה היתה לצמוח התקווה.
זיווה נולדה בווינה היתה חברה בתנועת תכלת- לבן .את תנועת הנוער לא עזבה כנראה גם כשיתה בת שמונים. בכל מצב היא הניפה את הדגל למרות מצבי רוחה המתחלפים. היא דיברה כמי שהולך בשורה , חי מסביב למדורה רוקד הורה לתוך הלילה. אך גם כמי שיודע לתבוע ולתמוה למה לא קורים דברים.
כשעבדה במחסן הבגדים גילתה לתדהמתה כי הרבה בגדים מתווספים לארון הבגדים הלא מסומנים. שחברים אינם הופכים עולמות למצוא בגדים שזרקו לכביסה.מייד התריעה : האם אין זה סימן כי תקציב הבגדים גבוה מדי? האם זה סימן שמשהו לא בסדר בקיבוץ? ואולי מה שהוא לא בסדר עם החברים?
כך גם היה כשעבדה במועדון.. המועדון היה מקלט לרוח בקיבוץ. לשם כך עמד בו המאוורר הגדול הבלתי קונבנציונלי שנשלח מהשליח של עין-גב בברזיל. אך היה במועדון גם עיתון 'דבר' שהזין את הרוח. זיווה ביקשה שריח הלחם יפוץ גם משם. דאגה לאוכל ולסדר. וכרגיל אצלה הכל במתח גבוה. בסימני שאלה לגבי האנרגיות הציבוריות.
פעם אחת הגיעה למתח עם הקיבוץ. עין גב חיה על עבודה שכירה. אז קראו 'עבודה שכירה' לעבודת החברים כשכירים . עבודה שכירה נועדה להביא קצת מזומנים לקופת הקיבוץ המדולדלת. זיווה לא בחלה בעבודות כאלה כעוזרת בית בטבריה ועבודות אחרות. אך כשהקיבוץ ביקש לשלוח אותה לפלוגה המגוייסת בסדום היא התנגדה. השאלה הכי מרה אז בקיבוץ היתה שאלת עזרת הורים . זיווה היתה צריכה להעלות ארצה את אמא שלה. באסיפה היה וויכוח רבתי והחברים קיבלו, לא בלי וויכוח, את טענתה כי הפעם צריך לוותר לה. לא כולם הסכימו. הביקורת לא נחסכה. אך ההחלטה נפלה לטובתה . עד היום לא ברור לי מה בדיוק קרה : הקיבוץ החליט לוותר אך בסופו של דבר זיווה הגיעה לסדום…
המשפחה היתה לה עיקר חשוב. אחיותיה ,אחייניה, כל מצעד הדורות היה לה חשוב. היא ביקשה להקים מפלגה של הגלאנצים בעולם והקפידה לשמור עליה מכל משמר. המשפחה דאגה לזיווה כל השנים מפני הבדידות. גם ברגעיה הקשים.
זה הזמן להודות למשפחה למשפחת קולק ולצוות של הבית הסיעודי על שיתוף הפעולה, על העזרה ועל החמלה שגילו בשנים האחרונות לחייה. זהו מסמך חשוב לכבוד האנושי.
הרשו לי לסיים בנימה אישית. זיווה לא היתה בקיבוץ כמה שנים. כשהייתי מזכיר בן עשרים לפתע היא הופיעה בחדרי. שכבתי במיטה בהתקפת אסטמה. היא הופיעה כרוח סערה. לא הכרתי אותה ואמרה לי : אני באה לקיבוץ שלי. אני לא ידעתי מה לעשות . מזכיר צעיר ובלתי מנוסה. האם להשיב לה בחיוב או לא. להתייעץ לא היה עם מי. שמעתי את קולה הנחרץ והייתי נבוך. לפתע ראיתי את פניה. אלו היו הפנים שביו מוכרים לי כבר אז מתמונת הלחם. אמרתי לעצמי מי אני מול האשה הזו המגלמת את הסמל של הקיבוץ?