טיוטא לטיוטא של מצע לפיתוח עתידי של המוזיאון בבית לוחמי הגיטאות

לאחר דיונים שהתקיימו בוועדה המייעצת בשותפות של מדריכים, מחנכים, היסטוריונים ואמנים אני מעיז להציע בפניכם טיוטא לטיוטא של מצע לעבודה עתידית ולפיתוח המוזיאון. זוהי מעין מסקנה מהשיחות התובעת תיקונים, הרחבה , דיונים נוספים.

נקודת המוצא היא כי בית לוחמי הגטאות הוא מקום מפגש בין מוזיאון המכיל עדויות ומסמכים לבין מחנכים ומבקרים הבאים להזדהות עם חיי אנשים שחיו בתקופת השואה . מטרת הפעולה החינוכית והמוצגים היא גם לחזק את האמפטיה לאנשים שחיו בתקופה וגם להציג את מאבקם לגלות בתקופה בה פעלו זירות להכרעה אנושית. המשטר הנאצי המאורגן והכוחני עשה מאמץ עליון כדי למנוע בכל דרך אפשרות לחשוף את היות האנושות הנכבשת ובמיוחד היהודים שבה, בני אדם המסוגלים להכריע. הוא ביקש למנוע אותם מליצור, לזכור, לשאת באחריות, לתכנן, לשפוט, להיאבק על חייהם. . עצם המלחמה הפנימית והפיסית על שמירת הצלם היתה כרוכה במאבק על הזכות לגלות במצבים הנכפים דילמות מוסריות. מאמץ זה היה בו יסוד של התקוממות . קשה לנו להציג את האדם בשואה כמי שעומד בפני דילמות , במיוחד משום שבמהלך השואה היו כל כך נדירות האפשרויות לברר שאלות כאלה בין אנשים. הטוטאליות של מכונת הרצח , ומאבק ההישרדות מנעו מפגשים כאלה. ובכל זאת אפילו בתוך אימת מחנות המוות התקיים דו שיח שנגע בפעולות של האנשים , על השטח האפור של שיתוף הפעולה עם הרוצחים , על העזרה ההדדית ועל הזכות לשפוט מבלי שקיימים תנאים לברור האשמה.

ליבת השואה היו מחנות ההשמדה אך מלבד הרצח פעולת המשטר לוותה בכל מקום ובכל מצב בהשפלה שבאה לשלול את היכולת של האדם לקבל הכרעות. פעולה זאת חיזקה את התחושה כי חייו אינם ראויים, הגבירה את תחושת חוסר האונים שלו, את הסתגרותו . ההשפלה חיזקה את השכחה וההפקרה . חסידי אומות העולם מצד אחד והמורדים שגילו התנגדות גלויה ומגוונת היו שני קצוות שביניהם התגלו גוונים רבים של סירוב להיכנע לבחילה בקיום, לשיתוק יצר ההישרדות וביטאו התקוממות נגד הרצח, מאבק על הקיום של האנושיות .

הכחדת ההוכחות לפשע מצד אחד והצורך לאסוף הוכחות המצדיקות אותו מצד שני הפכו את העדות לאתגר הן כדי שהעולם ידע ויגיב לרצח בשעת התרחשותו והן כדי שהעולם לא ייכנע ליצר ולתועלת הפוליטית בהשכחתו . היא באה להחזיר את הרצון והמחויבות לשאת באחריות . היא לא האמינה בהרדמה ובהשכחה. לדעת שומרי העדות מחיקתה היא שתביא לשיבה אל מצבים דומים.
ההתעלמות הפוליטית מזיכרון השואה מצד אחד והפיכתו למכשיר פוליטי המכוון לתועלת במשחקי שלטון וכוח מצד שני מחייבים כל דור לזכור את השואה אך גם להגיע להבנה מורכבת של מה שהתרחש . אחד התנאים לכך היא היכולת להבין את השוני בין התנאים הנוכחיים לבין התנאים ששררו אז. התרגום הנכון של הדורות הבאים מחייב להבין ולנווט את דרכם לאור העובדה כי אירועים ותהליכים כאלה התרחשו. ככל היסטוריה אין הדברים מתרחשים פעמיים אך הם מתקרבים כל פעם לדילמות אנושיות, לצורך לא להתחמק מהן ואפילו להיאבק על גילוין.

.

תנאי ליכולת ההתמודדות של הבית עם הבעיות הקשות שהוא מציג היא האמפטיה עם הקרבנות מצד אחד והארת הדילמות בפניהן הם עמדו. אמפטיה לבד מזלזלת במאבק של הקורבנות על שמירת הצלם המוסרי. ניתוח דילמות הופכת את המפגש לקר ולעתים מתנשא. יש להציג דילמות המתעוררות במצבים בהם איבוד הצלם הפך למשטר, האילוצים נכפו על ידי מנגנוני כוח ועוצמה כלכלית אדירה.

. כוונתו הראשונית של משפט אייכמן היתה ליצור קשר ברור בין הקמת מדינת ישראל לתקופת השואה , קשר המקבל על עצמו את האחריות לטפל בבעיות שהורישה השואה, להקים בית לפליט היהודי , להבטיח את הקיום היהודי באיומים המאיימים עליו ולעשות זאת במסגרת של משפט צדק. אולם התוצאה החברתית תרבותית של משפט אייכמן היתה מורכבת יותר : הוא הפך את העדות האישית, את זוויות המבט המגוונות, את הפגישה המחודשת עם העם היהודי לפרטיו לאפשרית. עם עד המשפט העדיפו את האמירה הכללית, אם הדגישו את המחויבות לזכור מבלי להביא את הזיכרון הקונקרטי, משפט אייכמן העלה את סיפור השואה לדרגת עדות אישית. החזרה לעדות המצולמת מאפשרת פגישה מחודשת עם הדיוקנות שבינתיים נעלמו מן הפסיפס האנושי היהודי. תצוגת דמותם עם הרקע לפעולתם ולזהותם הרעיונית, עם האירועים אותם הם עברו מאפשרת אמפטיה והערכה של הדילמות עמן התמודדו.

משפט אייכמן אפשר לנו להיפגש עם סיפורים אותם מביאים העדים מזוויות ראייה מגוונות. אמנם התהליך משפטי . הוא מדגיש את התמורה שהתבקשה : להשיב את המחויבות למשפט וצדק. המשפט לא מבקש להתעלם מאישיותם של העדים , מנקודת מבטם המוסרית , מפציעתם האישית . העדים באים ממקומות שונים, מתפישות שונות , מייצגים טיפוסי אופי שונים