ליגאל תיבון

ישבתי על הכורסא הנוחה וצפיתי בסרטך הנפלא.
הקו הנמשך ומתעכל , הפורץ דרך ונפתל של אנשי השומר הצעיר מביתניה ועד הרי אפרים הזכיר לי כי בשומר הצעיר היה טקס מיוחד של קבלת סמל בוגרים שנעשה לפני הכניסה לחיים האקטיביים . בסרט הענקת סמל בוגרים למי שצופה על חייו כבוגר, כסבא שראה כבר ראה, או נדמה לו שראה. סבים וסבתות שספרו לעצמם את הסיפור הרבה פעמים ועתה קיבלו אפשרות לקבל מסאז' משחרר ולפרוק את אשר אגרו. מעניין לראות עד כמה היו בשלים לספר. אני תמיד הבחנתי בין מי שיש לו סיפור ובין מי שאין לו למרות שהשתתף בעלילות גבורה. מי שיש לו סיפור הוא מי שיש לו קהל, מצפון, כתובת. יודע מה היה חשבון חייו. היכן הם רימו אותו, החיים והיכן הם רימו אותו, ההורים, המדריכים, המורים, המנהיגים. מתי הנסיבות הוציאו לו לשון ומתי האנשים מתוך פחד, אהבה, חוסר אונים או גבורה ענקית.
נבחרו כאן גיבורים עשירי ביטוי, צמאי קומוניקציה, משוכנעים כי יש בית דין לעולם ולחיים, שלעדות טובה יש ערך והיא עשויה להציל אדם מכבשונו הוא. שהזמן יכול לתת הזדמנות לחיבוק ולא רק להפעיל את מקל העונש. מעניין כמה עוסקים באמנות של מגע בקבוצה, מאמינים בבריאות הנפש בדרך של קשר. האם יש לכך קשר להתהוות קבוצת הנעורים במוסד? לא נדע. רק נוכל להעיר כי לא כל מגע וביטוי מביאים גאולה לעולם. גם מלחמה ואונס הם מגע ושניהם ביטוי לא רק להדחקת האהבה אלא גם לשחרור תהומות הנפש.
באחד ממחזותיו של ברנר הוא אומר באירוניה כי סוציאל דמוקרט אינו מתגעגע. הוא עסוק כנראה יותר מדי בבניין העתיד. נוסטלגיה היא בעיני דבר רע כי היא מסתירה געגועים של אמת והופכת אותם לסנטימנטליות מזויפת. זה לא קרה בסרט שלך. יש בו התמודדות תרבותית אנושית של אמת, קבלת אחריות על הזיכרון מתוך רצון להתייצב מול הנוף, מול האנשים מול הבנים. אחותי תמיד אומרת כי הורות ורגשות אשמה קשורים זה בזה. גם בהאשמה וגם באשמה . מסענו הוא לעתים מסע של חיפוש אלטרנטיבה לאשמה לא על ידי הערצה ולא על ידי השפלה. אך זה קשה. הסרט, נופיו ואנשיו מתמודד עם האתגר.
בשומר הצעיר הפוליטיקה היא חלק מהנוף. הנויניקים של הפוליטיקה תמיד בפעולה כי התפישה ההומניסטית מובילה לשם. שיחי הצבר של רגשות האשמה תמיד פועלים. קשה לאבחן מתי הם באים להגן על קוסמוס תמים שניטע בקבוצות נערים כדי שלא יוכלו לראות את הנוף האמיתי ומתי הוא הופך לתביעה סרבנית לעצב נוף אלטרנטיבי. מתי הוא אגדה לאחרית הימים ומתי קריאה זהירה של הלכה ריאלית. אורבות לו סכנות רבות גם של צביעות אך היא שוכנת תמיד לידה של הבושה, ועל הבושה אי אפשר לוותר בכל אופן לעת עתה.
הסרט עושה מעשה חשוב שהוא לא נכנס לנתיב הערצה עיוורת וגם לא לכעס אדיפלי המלווה את החינוך המשותף מתחילת דרכו. האנשים אוהבים מספיק ופתוחים מספיק כדי לעשות התעמלות בוקר עם מפוחית פה, ולגלות במסאז' את רגלה של אמא הנסתרת והחולה.

בתודה.

מוקי צור