מאה שנים והלאה

כשהגיע קדיש לוז לקיבוץ דגניה ב' הוא לא ידע כי ברבות השנים יהיה ליושב ראש הכנסת ויתפרסם כמי שמסוגל להוכיח כי פוליטיקה ומוסר יכולים לדור בלב אחד. ב1921הוא היה פועל צעיר שהגיע זה לא מכבר מן הגולה ויצא ליום העבודה הראשון שלו בעמק הירדן. דגניה כבר היתה בת עשר. קדיש יצא לשדה והעמיס בהתלהבות מרובה חיטה. לפתע חש יד רכה על כתפו. זו היתה ידו של תנחום תנפילוב מראשוני דגניה. תנחום אמר לחלוץ הצעיר : 'לא הכל היום. יש עוד ארבעים שנה.' כאילו אמר לשמור על הכוחות . התלם ארוך ויש לשמור על נשימה שתספיק לכל השנים. לכל הנסיבות.
דגניה עומדת להיות בת מאה ועמה הקיבוץ. דורות רבים מאתים ושבעים יישובים. משימות שחלפו, משברים בגלים, חלומות ואכזבות . בספר חגיגי זה אי אפשר לספר את כל הסיפור.
בקיצור תולדות זמן הקיבוץ אפשר לתאר את הראשית העלומה, את הסביבה המשתנה, את האירועים ההיסטוריים שטלטלו את הארץ, סיפור הקיבוץ הוא סיפור דרכם של צעירים שביקשו מקום להגשמת החלום או מפלט מרתחת הימים . הם נשבעו להיות מעורבים בהיסטוריה ולהקדיש חייהם לפתוח בה פרק חדש שינסה לתקן את הפרקים הקודמים. ' החלטתי להפסיק ללמוד היסטוריה ולעשות אותה' אמר אחד ממייסדי הקיבוץ שידע היטב כי הוא מצהיר הצהרה מסוכנת ומחייבת.
בקיצור תולדות הזמן הקיבוצי אפשר לתאר את שלבי צמיחתה של חקלאות שיתופית חדשה בישראל את גיבוש תרגום שפת התעשייה לשפה של יישוב וחברה. אפשר לעקוב אחרי עקבות הקיבוץ באמנות , בתרבות ובחיי הנוער הישראלי. אפשר גם לספר את סיפור הדרמה הפדגוגית הגדולה של תנועת הנוער, ההכשרות , והמשכן בניסיונות הנעורים בקיבוץ. אפשר לספר על הפואמה המתחדשת של קליטת ילדים ונוער במסגרת של עליית הנוער בימי טרם שואה, בתקופת השואה ואחריה, בחברות נוער לנוער ישראלי לאחר הקמת המדינה. אפשר לדון על תרומת הקיבוץ ליצירת הכלים החברתיים שקדמו להקמת המדינה, מהעזרה ההדדית ועד הביטחון. אפשר לדון על לבטיה של החברה הקיבוצית ועל תרבותה. אולם הנקודה החשובה בכל אלו היא הכלים השלובים בהם חברה, משימה , עבודה תרבות וחינוך נקשרו זה עם זה.

קביעת תאריך הלידה של הקיבוץ לא עניין פשוט. יש לזהות את הרך הנולד ולקבוע כי אכן הוא קיבוץ. אפילו השם קיבוץ כשם ייחודי לא נקבע כשם מדויק בעת לידתה של קבוצת העבודה השיתופית בסג'רה או בלידתה של קבוצת דגניה בתקופת העלייה השנייה. השם קיבוץ נקבע ולא לכל היישובים השיתופיים בשנות העשרים. חברות שקראו לעצמן קיבוץ בימים ההם לא היו דומות לקיבוץ כפי שהוא מוכר היום. מצד אחד היו קבוצות שלא היו מאורגנות כתנועה מצד שני היו תנועות שיתופיות שלא חיו ביישובים. קבוצות וקיבוצים נדדו שנים עד שהקימו יישובים. הציפייה הארוכה למקום התיישבות לא פעם פיזרה את החבורה. היישוב השיתופי עצמו שהחל כחבורה לא פעם התפרק והחל להבנות מחדש מיחידים וקבוצות שהצטרפו.
אנו נוהגים לקבוע את ראשית הקיבוץ לפי תאריך לידתה של דגניה שהחליטה להפוך מקומונה נודדת של פועלים הצורכים יחד וערבים זה לזה ליישוב האחראי כשותפות על ייצור. מיזוג בין קומונה הצורכת במשותף לבין קואופרטיב יצרני. ההחלטה על כך לא נפלה בבת אחת ולא בלי היסוסים וחיפושי דרך. היו שראו את האופק הזה מהתחלה כמו מנהיגה המוסרי של דגניה יוסף בוסל והיו שהתנגדו לו ועל רקע זה פרשו. תהליך זה שעבר על דגניה הוא שעשה אותה לאם הקבוצות. השראתה היא שהביאה לצמיחת ניסיונות מקיפים יותר ורדיקליים יותר בדורות שהגיעו אחרי דגניה.
הקיבוץ נולד בעלייה השנייה (1918-1904) פעל בימי העלייה השלישית (1923-1919) הרביעית (1939-1929) החמישית (1939-1920) פעל גם בתקופות שחדלו לדבר בלשון עליות אלא בלשון מלחמות, מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים וכו' (המעבר מספירה על פי העליות לספירה על פי המלחמות היא חלק מהתפישות ההיסטוריוגרפיות שנוצרו משנות הארבעים עד ימינו ).אכן הקיבוץ עבר שתי מלחמות עולם , עבר מהשלטון העות'מאני לשלטון המנדט הבריטי ומדינת ישראל. הוא פעל במסגרת של שלוש מערכות שלטוניות, עבר אופנות אינטלקטואליות רבות, התאכזב מדגלים מתקפלים וחזה בעלייתם ובנפילתם של הרבה גיבורי שווא.

בחצי המאה הראשונה לקיום הקיבוצים הם היו עסוקים ביצירת שותפות בתנאים של מצוקה , של דלות נוראה. 'חלק ניכר מהתקציב הציוני הוא הרעב של החלוצים' אמר חיים וייצמן נשיא ההסתדרות הציונית. אך האוהלים והבינוי האיטי שלא השיג את גידול האוכלוסיה, רמת השירותים והמזון הירודה לא מנעו מהראשונים לראות עצמם כמשתתפים בדרמה גדולה של משימה המחוללת תיקון אנושי חשוב.
הם היו מודעים למחירים. הם ידעו כי חברה משימתית הקוראת לגיוס מתמיד במטלות חיצוניות ,עלולה להתעלם מצרכים בסיסיים , להקריב את האחריות לבית , לאדמה, למשפחה, למשק היצרני , לנוף המקום ולייעודו התרבותי. הם ידעו לא פחות כי שותפות ואינטימיות עלולים להתגלגל באגואיזם קולקטיבי שאינו לוקח אחריות למתרחש סביבו . הם ביקרו עצמם כל הזמן וגילו את שתי הסכנות בחדות מפליאה. כשרמת החיים במדינה ובקיבוצים החלה לעלות שאל אחד החלוצים 'למצוקה יכולנו- האם נוכל לרווחה?' . שנים טענו לקיבוץ אין עתיד כי אין לו תנאים חומריים מינימליים אחר כך התחלפה הטענה ונאמר כי לקיבוץ אין עתיד כי הוא נועד רק לחברת עוני והסתפקות במועט.
מפת מדינת ישראל נקבעה לא מעט על ידי המחרשות והבתים, השדות והגדרות של הקיבוצים בארץ. תהליך זה התעצם מאד בתקופת חומה ומגדל מ1936 ועד 1939 . אז התגלה כוחה הגדול של התנועה הקיבוצית לפתח התיישבות רבת היקף למרות האמצעים הדלים ותנאי הביטחון הקשים.
בהגנה על המפעל הציוני בארץ היו חברי הקיבוצים מרכז חשוב. הן כשהגנו על יישוביהם הפזורים והן כשגויסו לכל יחידה מתנדבת וסודית בהגנה. הם היו מייסדי 'השומר', משתתפים פעילים בעיצוב ההגנה, הם טיפחו את הפלמ'ח ששילב עבודה בקיבוצים עם אימונים וגיוס מלא. גם בהתנדבות לצבא הבריטי ובמרד ההעפלה מילא הקיבוץ תפקיד גורלי. רוב רובם של הצנחנים שצנחו באירופה היו חברי קיבוצים. הם מילאו תפקיד גורלי בצבא ההגנה לישראל .הקיבוצים היו תאי ריבונות יהודית בדרך.

דווקא משום כך הניצחון הגדול של הקמת מדינת ישראל היה נקודת תפנית ומשבר לקיבוץ. נפתחו לחבריהם אפשרויות במנגנון המדינה הצעירה, בחיי האקדמיה בארץ ובעולם, בצבא ובאמנות. רבים עזבו את הקיבוץ דווקא בתקופה שנפתחו בפני התנועה הקיבוצית אפשרויות התיישבותיות גדולות. במקום חגיגות ניצחון על הקמת המדינה מצאו עצמם הקיבוצים אבלים על קרבנות המלחמה ועל צל הפילוג ששבר חברות וקיבוצים ללא רחמים.

הקיבוץ תבע מחבריו מהפכה אישית שהעמידה במרכז את עבודת האדמה ואת עבודת הכפיים בכלל. הוא ראה בפעילויות אלו מהפכה רוחנית. במעבר לחיי עבודה ראו חברי הקיבוץ תביעה לתיקון המידות של היחיד, טיפוח היצירתיות מול הקונפורמיות התרבותית, וצמיחת האחריות החברתית. אם בחיי הקהילה היהודית המסורתית היה בית הכנסת ובית המדרש עיקר ולידם טופח פולחן המשפחה , אם ההלכה היהודית סימנה זמן אלטרנטיבי, שאי פעם באחרית הימים יכון יישוב המבוסס על הצדק החברתי, אל חוקי האדמה, אל החיים הפוליטיים אל היצירתיות בשפה ובאמנות , הקיבוץ תבע להיכנס להתמודדות ישירה עם החלומות הללו : ליצור משק לחברה, להירתם לעשייה החברתית מדינית, לטפח חיי תרבות ואמנות. כך היתה העבודה להלכה והתרבות לאגדה.
על רקע זה קשה להאמין כמה עשו הקיבוצים בשטח התרבותי חברתי אחרי העבודה. למרות השאלות והביקורת טופחה האמנות הפלסטית והתיאטרון, הטיול בטבע והחפירה הארכיאולוגית, טופחו החגים ,נכתבו מאות הגדות פסח חדשות, היתה מוסיקה וזמר שליוו את הקיבוץ בכל תחנותיו והעניקו לו מימדים ליטורגיים חשובים. שירים מן הקיבוץ הגיעו לקצווי ארץ והיו לחלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי.
אנשי התרבות בארץ ישראל העירונית ראו עצמם קשורים בניסיונות הקיבוציים. בחלקם הם שהו תקופה חשובה מחייהם בקיבוץ או היו קשורים לחברי הקיבוץ בקשרי רעות ואמונה. הם מבקרים את הניסיון התרבותי הצומח בקיבוץ. תומכים ומלמדים את האמנים בקיבוץ , מביאים לחברי הקיבוץ את ביכוריהם האמנותיים כי מאמינים כי בחצר הקיבוץ יימצא הקהל שהם מחפשים. חדרי האוכל, מחצבות, שדות פתוחים היו לבמה פתוחה לאמנות הקשורה לחברה ולמקום.

קיבוץ חולתה החליט להקים בית על שפת החולה. הוא ביקש לבנות לעצמו אקולוגיה מיוחדת, משימותיו המיוחדות היו קשורות לדייג באגם , לחקר המקום ולבניית בית המעורב בסביבה. בשנות החמישים הוחלט לייבש את החולה. בהחלטה זו איבד הקיבוץ את משימת הבראשית שלו. אלבום הצילומים של חברו פטר מירום 'שירת האגם הגווע' ביטא לא רק את מצב החולה אלא חבורה שהיתה צריכה לשנות כיוון.
קיבוץ אלונים ביקש להיות קיבוץ של רועים. הוא ביקש להגשים חלום ציוני עתיק : לשוב אל העיסוק של אבות האומה אברהם יצחק ויעקב שהיו רועים. כעבור שנים חיסל את העדר והיה צריך לארגן את סיפור חייו אחרת. קיבוץ סער כעוד קיבוצים שנולדו על שפת ים תיכון ביקש לחיות מן הים. הים והנגב נחשבו לאזורים שפעולת ההתיישבות בהם תוכיח לעולם ולעצמנו כי ניתן לקלוט המונים בארץ הקטנה. אולם כל הקיבוצים הללו סגרו את ענף הדיג.
מאה שנים מביאים עמן שינויים המטלטלים את החברה הקיבוצית.איך קרה שקיבוצים שנולדו מתוך אמונה באתוס חקלאי מצאו עצמם בתוך שטח אורבני צפוף ובפריפריה ה'מתקרבת' ללא הרף למרכז בכבישים רחבים ומתרחקת מהם בהוויתה החברתית? איך קרה הדבר שמשקים שהאמינו בניהול עצמי ובשיוויון ערך העבודה השתחררו מהרעיון ומעסיקים מנהלים מבחוץ ופועלים מארצות שונות בעולם?
איבוד המשימה הוביל רבים לחשוב כי הקיבוץ כרעיון, כחברה שסיימה את משימותיה צריך ללמוד לחיות ללא משימה. לדעתם סיום הפרק המשימתי חייב להביא עמו גם התפכחות מחלומות חברתיים ואנושיים המבקשים לקדם אלטרנטיבה חברתית. הם חושבים כי הקיבוץ צריך להתרכז באיכות החיים של חבריו, בהצלחה כלכלית ובהרחבת המרחק בין חבריו. כמו שבעבר הקיבוץ ביקש לצנזר קרייריזם כך היום הוא צריך לטפח אותו.

אולם גם בתוך המשבר הארוך שפקד את הקיבוצים התברר כי השינוי במשימות איננו מבטל את הצורך במשימתיות. זוהי מחויבות מוסרית ולא רק תגובה למצבים מתחלפים. אך פירותיה של המשימתיות הם תנאי להשגת מטרות אחרות של הקיבוץ: הדאגה לאיכות חייהם של חברי הקיבוץ מחייבת מעורבות ועשייה מעבר לקיבוץ . מעורבות כזו מביאה איכות אחרת למנהיגות הקיבוץ , פתיחות לתרבות ביקורתית ולקידום מערכות חינוך וכלכלה. בלי התנסות כזו הקיבוץ עלול למצוא עצמו בשקיעה כפרית או בניכור ואובדן הדיוקן האנושי שבאורבניות הפרועה.
בשנים האחרונות התחוללו שינויים פוליטיים וטכנולוגיים, שינויים בתרבות ובתקשורת שהדגישו תהליכים צנטריפוגליים בחברה. שינויים אלו עוררו פתיחות וביקורת עצמית, הם העמיקו צרכי תרבות ומדע, פתחו עיניים לאחריות לטבע ולזכויות האדם . אך דווקא תהליכים אלו המסוגלים לעורר ביקורת והעמקת התרבות מגלים גם צד אפל : אובדן החתירה לשפה המשותפת, למשא ומתן על התרבות המשותפת והמחויבות ההדדית.שמחה לאיד לסיירים של התיקון החברתי.
הקיבוץ כמערכות אחרות יכול וצריך לרתום עצמו לבנייה חברתית וחינוכית של אלטרנטיבות מתקנות. בסיפורם ובנוף ההיסטורי שבנו חברי הקיבוץ אפשר למצוא עידוד והעמקה , עקבות המוליכים לקריאה ליצירה חברתית מתחדשת.

מייסדי הגלים הראשונים של הקיבוץ כבר לא עמנו. משה קיפניס איש דגניה הגיע לגיל המופלג של 106. הוא חי את גלגולי הדורות בקיבוץ . העדרם של המייסדים וכניסתם של הדורות הצעירים רק חושפים את גלגלי הרוח שלך הקיבוץ. תנחום תנפילוב ממייסדי דגניה היה עומד מול עצי הוושינגטוניות ששתל והיתמרו אל על ושואל : מדוע זה הנוף המתרומם על מתרחק ללא הרף מן השורשים? השינויים שהתחוללו בקיבוץ במהלך השנים מעלים שאלה גדולה : האם עדות הם לעייפות, האם הם תיקון הנובע מגילוי חסרונות של השיטה, האם הם ביטוי לעזיבה פנימית או של פיתוח הכרחי.

האם הם התאמה לנסיבות או כניעה עיוורת למה שהחברה משדרת שהן הנסיבות. במשך השנים השינויים פעלו לכמה כיוונים. בשנות העשרים השינוי היה הזדמנות להעמיק את היחד לבנות מוסדות שיעצימו אותו. לכל בעיה שהתגלתה נמצא פתרון המעמיק את השותפות והופך אותה למוסד מאורגן.
בשנות השלושים הוחרף תהליך זה אך גם נגלו בו פרצות. חדר האוכל היה מאורגן יותר אך החלה ארוחת הארבע באוהלים ובחדרים. מחסן הבגדים התארגן וכל חבר שהגיע לקיבוץ מסר בטקס את מזוודתו למחסן הבגדים הקולקטיבי אך באותו זמן עצמו גם החלו לסמן במספרים את הבגדים לחברים. בשנות החמישים והששים העלייה האיטית ברמת החיים, השילומים מגרמניה, הטכנולוגיה המתפתחת יצרו מגוון צרכים גדול יותר והעלו הרבה שאלות . הן הביאו לפתרונות תקנוניים מאד מתוחכמים אך פחות נלהבים. החינוך התפתח מאד והישגיו גברו אך עלה הערעור על שיטת הלינה המשותפת והיה לאחת מנקודות המפנה שהביאו לשינויים בשנות השבעים והשמונים.

באמצע שנות השמונים החל תהליך עמוק של משבר הקיבוץ. שלא כמו המשק ההסתדרותי שהתחסל הקיבוצים החלו להתמודד עם המשבר. הפעם ההצעות לשינוי לוו בתפנית אידיאית ברורה. השינויים שהתחוללו כבר לא נעשו בשם ההתאמה אלא בשם האכזבה הערכית , הרצון לערוך תפנית דרמטית. אולם גם שינויים אלו מצאו עצמם עומדים בפני ניסיון חייהם של הוותיקים ובפני חלומם של צעירים ביקורתיים כלפי מה שהוצג כהכרח היסטורי. העמדות הוחרפו גם על ידי חברים שביקשו לגלות את ניצחונה של השגרה הקודמת או ביקשו לסגל את הקיבוץ לדרכי הניהול של החברה הסובבת. כל קיבוץ וקיבוץ ניסה להתמודד עם המצב בדרך שונה, נשבר תהליך ההאחדה של המבנה הקיבוצי ועתה הוא נמצא בשלב של חיפושי דרך ראשוניים. המחלוקת שפרצה בו עוברת בתוך לבם של כל משתתפיה. הקיבוץ רוצה להתפתח כיישוב, כדרך, כאלטרנטיבה וכאופציה. כחברה מושכת לבנים וכקריאה למגשימים.

בשנת המאה לחייה התנועה הקיבוצית לא רק מסכמת דרך ארוכה אלא צופה לעתיד. א.ד. גורדון המורה של הקיבוץ בתקופת הראשית שלו אמר כי הוא חושש כי העם היהודי לא יוכל לעמוד בתביעות הנתבעות ממנו מתהומות אסונו וגובה ראשיתו. הוא לא אמר זאת כמי שהרים ידיים , כמי שכבר יודע לאן נושבת הרוח אלא כמי שתובע מעצמו ומחבריו. כמי שבשבילו התקווה אינה מצב אלא עיקרון פעולה הכרחי. כך עומד הקיבוץ כעבור מאה שנים.