כנס זה שעומד לצאת אל הפועל על ידי מכון אבשלום בא לציין מאה שנים לקיבוץ. התאריך נקבע על פי כניסתה של הקומונה החדרתית לאום ג'וני בספטמבר 1910 תרע'א.

יום הולדת של רעיון או של מקום אינם עניין כה ברור כלידת תינוק. בוודאי לא יום הולדת של קיבוץ. מתי היתה אותה יציאה מהתוהו ובוהו שבו ניתן היה לכתוב בראשית ? האם כשנכתב הרעיון ? האם כאשר התארגנה קבוצת היוזמים להגשימו ? האם כאשר נמצא לו מקום? יש האוהבים להקדים ככל האפשר ויש האוהבים לאחר. בדרך כלל רבים מבקשים להיות בפתיחה גם אם לא לוותה בדגלים וחצוצרות.הם חשים כי לפניהם עוד לא נרקם החלום ועוד לא קרה מה שהתחולל בתוכם.
העובדה שכבר המון זמן נחשב התאריך של לידת דגניה כתאריך מצביעה על הכוונה של המכוונים. לא המקום קבע או רכישתו, לא הרעיון המופשט המכוון אותו, גם לא גיבוש סדרי החיים בו, גם לא עלילות חבריו בדרך אליו וממנו אלא הכל ביחד שהפך תהליך מורכב לאירוע מכונן.

הקיבוץ לא נולד יש מאין. חבריו אהבו להצביע על החידוש שבו והצניעו את היותו בן תרבות עשירה וסדוקה של ניסיונות מימי קדם ליצור כאן ועכשיו חברה מתוקנת על פי דפוסי האמונה של המשתתפים בה, גלגול ארוך של ניסיונות שיתופיים בעם ישראל ובאומות העולם. עוד יותר הוצפנו המקורות הקהילתיים היהודיים שגובשו לאורך שנות הגולה היהודית שהעמידו על הערבות ההדדית, על הגורל המשותף ועל החלום של עתיד שבועט בפשרותיו של העבר ובמגבלות כוחו.

הקיבוץ נולד בתקופת העלייה השנייה אך כבר בעלייה הראשונה היו ניסיונות שיתופיים מאד מיוחדים שלא ינקו מן המסורת הסוציאליסטית אלא מן המסורת היהודית. רציחתם של ניסיונות אלו על ידי המצוקה ועל ידי הפקידות של רוטשילד ויק'א הביאה לכך שאנשי העלייה השנייה ביקשו להינתק מהם, להעריץ את החלוצים הראשונים ולהתבונן באימה על מה שהם ראו כגורל החלום. נתק עצוב זה לא קרה בין העלייה השנייה (1904- 1918) לבין העלייה השלישית (1919-1923) דווקא השוני הגדול בין העליות הוא שגרם לכך לדעתי . האימה של מלחמת העולם הראשונה ואבדנו של העולם הישן, השינוי של הממשל בארץ ישראל , הקרבה היחסית בגיל, והעוצמה הגדולה של מאורעות כמו הצהרת בלפור והמהפכה הרוסית יצרו מצב שבו הכל ידעו כי יש לתרגם תרגום מחודש את הרעיונות של העלייה השנייה , כי יש להגישם אל ההסתדרות הציונית שהפכה לגורם הפעיל בשטח ההתיישבות וקליטת העולים החדשים. הפועלים שהיו בעלייה השנייה חשובים בעיניהם יותר מאשר היו בעיני הממסד לפתע קיבלו עתה אחריות והם שפתחו את הדלת לארגון מחודש של הקיבוץ הפעם בצורה יותר מכוונת מאשר בתקופה הראשונה. כל זרע שנטמן בעלייה השנייה החל לנבוט אך אחרת בתקופת העלייה השלישית הקצרה כל כך אך הראשונה שבה הגיעו ארצה קבוצות גדולות ביחס של צעירים מאורגנים. המוסיקה הקאמרית של העלייה השנייה הפכה למוסיקה לתזמורת גדולה . מנצחיה היו בעיקרם הקבוצות הזעירות והרעיונות הגדולים של צעירי העלייה השנייה. המעוף והחוויה היו של העולים הצעירים.

התמוטטותה המהירה של העלייה השלישית במשבר הכלכלי שאירע ב1923 וחוק ההגירה האמריקאי שגובש לקראת 1924 הביא לכך שהעלייה הרביעית (1924-1929) שהגיעה לא היתה מאורגנת כעלייה השלישית. זו היתה הגירה ראשונה של יהודים ארצה והיא שיקפה לא רק את המהפכה אלא את ההמשך של המבנה של הקהילה היהודית בגולה. יותר עירוניים. בעלי הון ופועלים במצוקה. מצד אחד היו בה כבר ממשיכי הקיבוץ שנולד בעלייה השנייה והשלישית. בוגרי תנועות נוער וצעירים אחרים התכוננו לעלייה אליו כשהוא מארגן צעירים באמצעות שליחים והם מתארגנים בהכשרות ממוסדות , מצד שני עלו ארצה ושינו אותה מעמדית יהודים שביקשו לבנות את הציונות כמקום הקולט אנשים שלא באים עם רעיונות ונקלטים לפי יכולתם. בתחילה נראה הדבר מצליח והפנטזיות עבדו שעות נוספות. זמן זה היה קצר ביותר ומשבר כלכלי כבד קרע את החברה הארץ ישראלית. היתה ירידה גדולה והתרוששות מהירה. גדל הצורך לערב את ההון היהודי של הפילנתרופיה היהודית האמריקאית ולסמוך על מסירות הנפש של החלוצים. נולד הרעיון של שותפות של ציונים ולא ציונים בבניין הארץ. אך האחרונים תבעו תכנון מדוייק של האוטופיה על פי הידע והחלום של יהודים שלא חיו פה. בכל משבר היתה תביעה מהחלוצים להשתנות. לפעול אחרת. והדבר ניכר במיוחד ביחס אל חלון הראווה הציוני שהיה הקיבוץ. כשבאו לבדוק את מצב החלום הציוני ב1926 ביקרו בקיבוץ והתאכזבו : הוא לא היה מספיק ליברלי לאחדים, לא מספיק דתי לאחרים, היו גם שטענו כי הוא לא טבעי . אחרים ביקרו אותו משום שהוא לא מספיק מעורב בתיקון האנושות ברוח מארקס ולנין… ב1927 החליטה ההסתדרות הציונית לערוך סדרים חדשים הגיוניים יותר, רציונאליים יותר ובמיוחד זולים יותר בהתיישבות . התוצאה היתה דה לגיטימיזציה של הקיבוצים ומשבר גדול שפקד את הקיבוץ. התגובה של הקיבוצים היתה מצד אחד פילוג עמוק בגדוד העבודה שהיה הגוף השיתופי הגדול ביותר ובעל החזון הרדיקלי ביותר. מצד שני הוקמו אחרי ניסיונות שווא רבים תנועות קיבוציות שמעתה החלו לפעול באופן עצמאי יותר
והפעילו את כוחן גם ככוח מדריך בפנים וגם ככוח הנאבק בחוץ על מעמדה של היצירה השיתופית בארץ.
עד 1929 קיבוצים היו פזורים על פני הארץ וחברי קיבוצים נדדו ממקום למקום על פי מקומות עבודה ומטלות שנמצאו כמו מפעלי ים המלח ומפעל החשמל, כמו שדות טבק, ואיכרים המחפשים עזרה. הפרישה ההתיישבותית נקבעה קודם כל על פי יכולות לרכוש אדמה, על פי הפרספקטיבה החקלאית התיישבותית, על פי סמלים וניסיונות חברתיים. המאורעות של 1929 העמידו בסימן שאלה גדול את כל אלה . נעזבו עשרה יישובים וכל המפעל הציוני הועמד בסימן שאלה גדול. המאמץ לגייס את הפילנתרופיה היהודית אמנם הצליח וקמה הסוכנות היהודית אולם דווקא אז פרץ המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית ולא היה נראה כי פירות ייסוד בסוכנות יגיעו. החששות של הערבים גברו והיתה תחושה של עימות מתקרב. אז החלו למדוד את ההתיישבות על פי תכנית אסטרטגית : לבדוק את המיקום על פי תכנית על מדויקת יותר ולתכנן את היישובים למקרה של התקפה חיצונית. המשבר של סוף שנות העשרים העמיד בסימן שאלה גדול את המפעל הציוני. היתה תחושה שאין מוצא, שאין מנהיגים ואין דרך. זה היה הרגע בו התאחדו מפלגות הפועלים הגדולות והתגלתה המנהיגות של המפלגות הללו כמנהיגות הלוקחת אחריות על המפעל כולו. התוצאות לא נראו מייד אף אחד לא חזה אז כי האתגר יגיע ממקום אחר.
עם עליית הנאצים לשלטון הפכה ארץ ישראל לארץ הצלה.לכל היתה מידה רבה של דחיפות והקיבוץ עמד במרכזה של דרמה מיוחדת : שילוב של התיישבות, תיקון עולם ומשימתיות בוערת. הקיבוץ זכה אז להכרה מצדדים שונים . הוא היה לפוקוס של ציפיות גדולות. מעבר לגיבוש שהוא נתן למוסדותיו הפנימיים , לתרבותו ולמשקו הוא החל במבצע חינוכי ענק בשילובו במפעל של עליית הנוער. הוא עמד בראש מפעל ההתיישבות הגדול בתנאים ביטחוניים קשים .המבצע היה של כל ההתיישבות של ההסתדרות הציונית שנקרא ההתישבות העובדת אך הקיבוץ עמד במרכזו . אלו היו יישובי חומה ומגדל שנוסדו בזמן המרד הערבי 1936- 1939. הספר הלבן שהגביל את העלייה ואת רכישת האדמות ליהודים הביא לחיפושים התיישבותיים בנגב. כך נולדו המצפות שפתחו שערים להתיישבות קיבוצית ענפה.
מלחמת העולם השנייה על פחדיה ומוראותיה העמידה בפני הקיבוצים אתגרים מאד גדולים. לשמור על הקהילה השיתופית, להירתם למלחמת העולם, להכין כוח הגנה עצמאי בדמות הפלמ'ח. להיות בסיס קולט להעפלה ולהיות כמקומות התיישבות כפרית אחרים תא של ריבונות יהודית בפוטנציה.הצמיחה של היישוב בצל רגעי חרדה עמוקים, האתוס שנבע מתוך מרידת תנועות הנוער בגיטאות , תנועות נוער שהיו קשורות בחלקן הגדול אינטימית לקיבוץ, מפעל הצנחנים שבא ליצור קשר עם העם היהודי בימיו הקודרים ביותר שברובו היה מורכב מחברי קיבוצים, הבריחה מפולין ומרוסיה של שרידי השואה בכוונה לעלות ארצה אורגנה על ידי מנהיגים צעירים שרידי תנועות הנוער יחד עם שליחים מהארץ שבחלקם הגדול היו חברי קיבוץ . כך נכנסה התנועה הקיבוצית לימים של טרם מדינה.

במלחמת העצמאות מצאו עצמם הקיבוצים בחזית. זו היתה הקשה שבמלחמות ישראל. היו יישובים שנכבשו ורבים עמדו במלחמת קיום נוראה.קיבוצים פינו ילדים ונשים והופרדו בתוף האירועים . רבים היו הנופלים וגדול היה ההרס. הרקמות החברתיות נקרעו ולא היה זמן ויכולת לטפל בפצע השותת. אך המשימות של המדינה הצעירה הגיעו עד מהרה. ליישב את הארץ, להכין מזון לחברה גדולה של עולים בתנאי דלות ומחסור. הוקמו עשרות רבות של קיבוצים בבת אחת . המתיישבים היו משוחררי המלחמה. ליוצאי הפלמ'ח ותנועות הנוער נועד תפקיד מיוחד. הצורך להקים מדינה והרצון להגיע לנורמאליות מהירה הביאו לכך שרבים מהיישובים שהוקמו בדחיפות עם סיום מלחמת העצמאות נותרו ללא חברים. הם יצאו ללימודים, נקראו למלא תפקידים בפקידות הממשלתית החדשה, התגייסו לצבא, חזרו להוריהם, עזבו את הארץ. אך הציפיות מהקיבוץ לא פחתו. להיפך. המשימות היו גדולות. כיצד לקלוט את העולים החדשים. היכן יעבדו וכיצד יתחנכו. התביעות מהקיבוצים לקלוט עולים העמידו אותו בפני הצורך לבטל את המסורת שגיבש , לקלוט עובדים גם במחיר שהרעיון של עבודה עצמית של הפועלים ואי הניצול ייפגם. מצד שני הקיבוצים חשו כי המדינה מוותרת על חלומותיה והופכת להיות מדינה דומה למדינות שנוסדו באותה תקופה : אחרי השחרור מתחילה הידרדרות, מלחמות אזרחים, בקע חברתי והתמוססות תרבותית. הימים היו ימי המלחמה הקרה , ימי הוויכוח על השילומים, ימי שביתת הימאים,אלה היו ימים מרים לתועה הקיבוצית. בן גוריון שחש כי חלק מהתנועה הקיבוצית ובה הפלמ'ח נוטה להתנגד לדרכו ולהסתנוור מברית המועצות , אנשים מהקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי חשו כי החברה סוטה מייעודיה ומתחת לכל אלה רבצו כל חבלי הלידה של המדינה ומבחני העל שעמדו בפניהם כל אזרחיה. התנועה הקיבוצית על זרמיה השונים עברה אז תהליכי פילוג שנראו כפצעי מוות.

רק לאט לאט החל הקיבוץ להשתקם. בוגרי תנועות הנוער הישראליות ועלייה חלוצית מארצות הרווחה במיוחד מדרום אמריקה והארצות האנגלוסקסיות הביאו משב רוח רענן.עולי תנועות הנוער מארצות ערב וצפון אפריקה תרמו תרומה חשובה. החלה צמיחה כלכלית ועלייה איטית ברמת החיים . תהליכים אלו ייצבו את התנועה הקיבוצית. עד 1967 היה נראה כי האור נראה בקצה המנהרה. יישובי הנח'ל החדשים פתחו עידן. הוקמו קיבוצים במקומות סמליים כמו עין גדי ויטבתה.
מלחמת ששת הימים מצאה את התנועה הקיבוצית בעלייה ובחיפושי דרך. זו כבר לא היתה התנועה הדלה והסמכותית. החלו לדבר בה באופן ישיר על הענקת רמת חיים מינימלית, על לינה משפחתית , על לימודים גבוהים, על פנייה למקורות חדשים של ייצור. הקיבוץ כל הזמן אצר בתוכו מתח בין רצונו להיות כפר חקלאי לבין רצונו לייצג קידמה הכוללת התמודדות עם תעשייה ובעיות אורבניות. בתקופה זו החלו להתפתח מערכות תעשייה גדולות יותר ותפישות יותר ליברליות של התנהלות.
אחרי מלחמת ששת הימים היה לתנועה הקיבוצית כוח יישובי מוגבל. יישובי שנות החמישים השתקמו וקילוחים של נוער ובני קיבוץ היו מסוגלים לפתח את ההתיישבות הקיבוצית. השטחים שנכבשו היו נושא עמוק לוויכוחים היכן לרכז את המאמץ ההתיישבותי. הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר רצה להימנע מהתיישבות בשטחים שנכבשו. הקיבוץ המאוחד העדיף ללכת על פי תכנית אלון ,איחוד הקבוצות והקיבוצים הלך לדרום הגולן ולבקעה . באותו זמן החלה להתפתח צורת חיים קהילתית חדשה , מייסדיה היו המתנחלים ביהודה ושומרון: היישוב הקהילתי . יישוב עירוני קטן ללא משק קואופרטיבי. ביישובים הקהילתיים הדתיים היה ברור כי נושא השיתוף יהיה דומה לקהילה היהודית בגולה : מוסדות דת וחסד חברתי.
בראשית שנות השמונים הוקמו הקיבוצים העירוניים הראשונים. מבחינת ארגונם הפנימי הם היו ליברליים מאד ונבנו על חירות אישית והידברות חברתית . במוקד פעילותם עמד החינוך, במיוחד החינוך הלא פורמאלי. הם ביקשו ליצור קשרים עם עיירות הפיתוח בהן הם התיישבו . הנחת היסוד שלהם היתה כי כך יזרזו את התהליך של תיקון חברתי כולל ויפרצו את את המצור מרצון בו הקיבוץ היה שרוי.
ב1985 פרץ משבר הקיבוצים. הוא היה משבר כלכלי שהוציא הרבה מן הבעיות שנגנזו בהוויה הקיבוצית החוצה. זמן התפרצותו של המשבר היה זמן שבו וותיקי הקיבוץ משנות השלושים הגיעו לשיבה טובה. כמו בהרבה שכונות עירוניות האוכלוסיה התבגרה והמון בנים עזבו את הקיבוץ . המשבר הדמוגרפי היה בעיצומו. מבחינה כלכלית ופוליטית משבר הקיבוץ העלה שאלות לגבי יכולת הקיום שלו במשטר כלכלי שלא רק שאינו מסכים עם הנחות יסוד של הקואופרציה והקומונה, אלא יוצר משטר חברתי כלכלי הנוגד להן ויוצר לחץ לפירוק החברה השיתופית. בעולם הסתיימה המלחמה הקרה ורבים ייחסו את התמוטטות הקומוניזם לא לדמוקרטיה ולחופש אלא למשטר הכלכלי הקפיטליסטי. התנועות הקיבוציות והקיבוצים עמדו בפני בעיות חמורות . בעיות ניהול והעלאה מטורפת של הריבית על מערכות הייצור כדי לבלום את האינפלציה,בעיות של ניהול וחוסר מעקב בתנאים של משק ישראלי שאיבד מצפן החריפו את הבעיות. שלא כבתי חרושת, מפעלי תיירות, חקלאות שיכלו לפשוט את הרגל ולהעלם הקשיים בקיבוץ העלו שאלות רעיוניות קשות דווקא משום שהקיבוץ סרב להעלם.הוא הרי לא היה רק שיטה כלכלית אלא חברה ומקום, סיפור וחלום. בתנאי המשבר גופים כלכליים לפתע קיבלו סמכות לפקח על הכלכלה בקיבוץ כיועצים אירגוניים ואנשי ממשל ובנקים. הם החלו להפעיל השפעתם על המרקם הפנימי של הקיבוץ.. הכלים שהם הכירו והפתרונות שהם הכירו נגדו את רוחו של הקיבוץ. בקיבוץ עצמו חזרו להופיע שאלות שנחשבו נחלת הימים הראשונים של הקיבוץ : מה הוא סדר העדיפויות הנכון. האם הקיבוץ צריך קודם כל להגן על עצמו כמקום יישוב או כדרך שיתופית. כיצד ניתן לאזן בין שניהם. בוגרי תנועות נוער החלו לבקש שיתוף בלי יישוב, חלק גדול מהקיבוצים ביקשו לשמור על היישוב גם במחיר אובדן חלק מרעיונותיו. הוויכוחים הפנימיים העצימו. הקיבוץ שהיה נראה שנים כי הופך לצורת חיים אחידה הפך עתה למגוון ולשונה. קיבוצים החלו לדבר שפה אחידה אך המציאות היתה שונה מקיבוץ לקיבוץ. כיצד יקבל קיבוץ סמכות וממי? דווקא בשנים אלו התפתחה תודעה משפטית גבוהה בהנהגות הקיבוצים,כבכל הארץ. היה נדמה כי מערכות משפטיות יכולות לפתור את הבעיות שהתעוררו בחברה, בין חברים ובין הדורות. היו שהאמינו כי מערכות אלו יוכלו לפתור את בעיית מסכת היחסים בין הקיבוץ למערכות המדיניות שמסביב. ב1990 הגיע כבר עלייה גדולה מברית המועצות כדי לאפשר קליטה מאסיבית החלו לדבר על הפרטת הקרקעות.

הקיבוצים החלו לעבור שינויים גדולים שהעמידו בסימן שאלה את כל מערכת היחסים שעוצבו מסורתית בין הקיבוץ וסביבתו.
היו קיבוצים שהחליטו להתמיד באורח החיים השיתופי עם שינויים עמוקים אך עם תביעה שלא לוותר על הצריכה השיתופית, על הצד המשימתי של הקיבוץ ועל הנחות היסוד של הקיבוץ כחברה המבקרת בהוויתה את הנחות היסוד של חברת ההון, השליטה באמצעות רווחים והמידרוג חברתי.אלה הנחות היסוד של הקיבוצים השיתופיים. הם מיעוט בין הקיבוצים אך מבחינת כמות האוכלוסיה והכוח הכלכלי שלהם רישומם מכריע.
קיבוצים אחרים העדיפו להוריד את סף השיתופיות,לבנות חברה בעלת ערבות הדדית גבוהה ותרבות קהילתית אך עם הבדלים בשכר בין חברים, בניהול סמכותי יותר תוך כדי זה שנשמר היסוד של הקואופרציה היצרנית ושל הפעילות הקהילתית המתפתחת בתנאים החדשים. אלה רוב הקיבוצים
הקיימים .
לצידם של הזרמים הללו בוגרי תנועות נוער והרבה צעירים אחרים החלו לחשוב על שיתופיות שאינה מעוגנת במשק משותף אלא במשימות חינוכיות וחברתיות בכל מקום בארץ. קבוצות שיתופיות אלו לא תבעו כתנועות הנוער המסורתיות להתיישב בקיבוץ. הן ביקשו לפתח שיתוף בקבוצות קטנות גם בעיר וגם בכפר. לרוב הקבוצות הללו חיות בערים אך יש להם כמה קיבוצי אם המהווים מרכז תנועתי חינוכי חשוב. כך רביד ואשבל לנוער העובד, נערן למחנות העולים ופלך לשומר הצעיר.
חלוקה זו לקיבוצים שיתופיים , מתחדשים ועירוניים היא החלוקה המקובלת על ידי המערכות הפורמאליות במדינה. היא עוצבה בוועדה של סוציולוגים, אנשי רוח ופקידי שלטון שביקשו להגדיר מחדש את מערכת היחסים בין הקיבוץ למדינה.
הרבה שנים היה מקובל לחשוב כי התהליך הוא חד כיווני. הקיבוץ השיתופי לפי תחזיות אלו ילך וייעלם, המתחדש יתפתח אך רבים מהקיבוצים המתחדשים יהפכו ליישובים קהילתיים, הקיבוצים העירוניים לא יעמדו בלחץ ויהיו ניסיון קצר ימים.

משך מאה השנים של גלגוליו של הקיבוץ התברר כי החזאים לא היטיבו לחזות. בכל התקופות נבאו כי הקיבוץ ייעלם. אין זה אומר כי לקיבוץ יש תעודת ביטוח לקיום נצחי. תמיד מתעוררות שאלות המעמידות בספק גדול את האפשרות של קיום לקיבוץ כחברה שיתופית, כחברה מיישבת, כחברה מחנכת.המבכים את הקיבוץ והמשוררים לו את שיר השירים מצליחים תמיד לגעת בשאלות עמוקות העומדות על סדר יומו של הקיבוץ. אך הנבואות לא מתגשמות במלואן. הגידול הדמוגרפי המחודש של קיבוצים רבים בשנים האחרונות, יציאתם של קיבוצים רבים מהמשבר הכלכלי, משברי כלכלה בעולם והעלאת שאלות חדשות כמו השאלות האקולוגיות, היחס לטבע ויחסי עבודה משתנים תוך כניסת רוחות חדשים מעוררים שאלות לחברה הישראלית כמו לקהילה האנושית בעולם. הקואופרציה בעולם נמצאת היום בעלייה מתמדת. כיצד ישפיעו הדברים על הקיבוץ ועל החברה הישראלית איננו יודעים. איננו יודעים גם מה מצפה לחברה הישראלית בפיתוחה הקהילתי ובמשטרה הכלכלי. איננו יודעים גם מה יהיה העולם הרוחני של צעירי הארץ ובאיזה מידה ישאבו השראה מניסיונו של הקיבוץ כפי שאיננו יודעים איזה יצירה תיווצר ממפגשים אלו. עדיין הקיבוץ מהווה מקום המשקף את בעיותיה וניצני התפתחותה של החברה הישראלית . בו מתגלות הבעיות מהר וברור אך במעגליו גם רוחשות התחלות חדשות. דומה כי בהרבה מובנים משבר החברה הקיבוצית והתחדשותה משקפים את הסגה הגדולה של הציונות ואת בעיות החברה הישראלית.
העומד בפני הנוף שבו צמחה המעבדה והבית של הקיבוץ בעמק יזרעאל יכול רק לציין כי מאה שנים עברו והקיבוץ מחפש עדיין את דרכו דרך דורות ודרך יחיד, דרך של חברת צעירים המבקשת ביטוי עצמי ודרך מסורת מתגלגלת וחולמת על עתיד של תיקון.