נתחיל עם מדרכות

נוהג אני לשאול את חברי דגניה מה הוא המקום הנראה להם כי הם יוכלו להביא אורח מבחוץ ולהראות לו את הקיבוץ בתמצית. התשובות לכך מגוונות . יש המצביעים על הבניינים העתיקים של החצר העתיקה, יש על המוזיאון ויש על מחסן הבגדים או בית הילדים. יש העומדים על כך שהמקום האמיתי מבחינתם הוא השער של הקיבוץ: 'לפניו אני מרגיש כי זהו שער הבית שלי'. תשובה אחת שבתה את לבי: לך במדרכות של הקבוצה ותרגיש את האווירה המיוחדת. ההליכה בין הבתים, הגינות, העצים בעלי הסיפורים. אם הרוח עוברת בין הבתים ואתה מסתובב במדרכות של דגניה אתה יכול לחוש כי אתה בקבוצה.

ביקור היסטורי במדרכות הקיבוץ מתחיל באין מדרכות. בבוץ הגדול והעמוק המלווה תקופה ארוכה את חיי המייסדים. בבוץ הזה טבעו לא מעט נעליים מהמחסן של חיותה בוסל .צריך לומר משהו על מחסן זה: נעליים חדשות לא היו לחברי דגניה. היה מחסן של נעליים משומשות אותן חילקה חיותה לחברים . זוג נעלי ייצוג בו השתמשו חברים כשיצאו מחוץ לקבוצה היה עובר בין החברות. . הנעליים המשומשות היו בידי חיותה . שמועה עקשנית טוענת כי חיותה נתנה לחברים ש'לא היו בסדר' נעליים צרות ולוחצות. החברים הבינו כי עליהם לפשפש במעשיהם כי אף פעם לא אמרו להם למה קיבלו נעליים לוחצות. לי עצמי יש חשד כי חיותה חילקה לכולם נעליים לוחצות. אחרי הכל מי בעולם בסדר?
העיקר בנעליים היה שהן טבעו בבוץ של הקבוצה. נעלמו וזהו. יום אחד הגיע פנחס רוטנברג לביקור בדגניה. היו לו מגפי עור מצוחצחות . הן היו רגישות לבוץ אך לא טבעו בו. הגיע הזמן לסלול מדרכות כאן אמר. אנשי דגניה לא השיבו. כשבא לביקור שני אמר להם. אל תהיו 'חולוצים'. חולוץ הוא כינוי גנאי לחלוצים תלושים ומבולבלים שאין לסמוך עליהם. הפעם השיבו אנשי דגניה לפנחס רוטנברג : 'כאן לא תל אביב.' ולא השיב להם כי נסתתמו טענותיו: היה עליו לדעת שאכן דגניה אינה תל אביב. שבמקום המדרכות ימשיך הבוץ לככב. הבעיה היתה הבוץ בחדר האוכל. היו מתקנים לגירוד הבוץ, היתה נסורת שפוזרה ברצפה של חדר האוכל אך בקרב הנמשך עם הבוץ המשיך לחלחל הרעיון לסלול מדרכות. בתחילה חולקו אבנים שביניהם דילגו אך לאט לאט כבש רעיון מדרכת הבטון את החברים. עד שהגיע רעיון סלילת המדרכות לאסיפת החברים. אלא שפלמוני איש בית גורדון התנגד: אתם מבקשים לבנות מחיצה בין הגשם מהשמים והאדמה הטובה. זה לא מתאים לתלמידי א. ד. גורדון. למרות התנגדותו של פלמוני החלו לסלול מדרכות.

המדרכות שנסללו היו זירה חשובה. כאן התקיימו שיחות מדרכה בה החליפו החברים ידיעות, או אסיפת מדרכה בה נפגשו חברים לקיים ביניהם שיחה לא פורמאלית שתניב החלטה רשמית באסיפה. ילדים צעירים שגילו שעומדים לסלול מדרכה מיהרו להטביע בה את עקבותיהם. הם חשבו כי בכך הם משתלטים על המדרכה אך לא ידעו כי המדרכה היא שמטביעה את נופה על אישיותם. ילדים ראו במדרכה מגרש משחקים. בקיבוץ מזרע היה מחנך אומן שהחליט לצייר עליהן ציורים לילדים זה היה כמעין פרסקו הפוך או פסיפס קדמוני.

אחרי מלחמת העצמאות היה יהושע מנוח, איש העלייה השנייה הבנאי של דגניה ההרוסה.הקרבות הגדולים התרחשו אחרי סלילת כביש חדש עם ברכות ונאומים לשפת הכנרת. הפלישה , הפינוי, הקרבות ההרס הגדול חייבו לעשות מאמץ לחזור לדגניה כפי שהכירו לפני המשבר הגדול. עיקר פעולתו של מנוח היתה מכוונת למדרכות אותן שיקם לדורות.הוא השקיע בהן את כל שאיפותיו לשלמות. לדרך סלולה וברורה. הכל ראו בהן עדות לכך כי הפצע הגדול שנפער במלחמה ראוי לשיקום. חייב שיקום.

כששיקם יהושע מנוח את המדרכות של דגניה פירסם בעלון הקיבוץ

'החיים כמו הים, דורשים גבולות ותחומים. יש איפוא להקדיש דאגה מרובה לתקן תקנות, לקבוע מנהגים ולהביאם לאישור הכלל. אנסה להציע שורה של מנהגים חדשים ברשות הרבים.
א. בל נעמוד במדרכות ואל נשמש מכשול לעוברים ושבים.
ב. בלכתנו במדרכות ובהיכנסנו לחדר האוכל, בכל מקום נלך בצד ימין.
ג. תוך כדי הליכה מצד ימין ופנוי דרך למתקרב נברך איש את רעהו: בוקר טוב, שלום. ערב טוב. והתשובה טוב ומבורך. שלום וברכה כל אחד לכל אחד.ונזכור הקטנים ילמדו מהגדולים ויעשו כמותם. וגם בכך נתמיד.
ד. אין משליכים פסולת על המדרכות ולצידיהן.
ה. אין עוברים על יד משהו מושלך ברשות הרבים, בלי להרים ולהשיב לכלי המיועד.
ו. אין להקים רעש ברשות הרבים.

ההחלטה על הנימוסין וההליכות לא נתקבלה על אסיפת דגניה. דגניה היססה לגבי תקנונים .
עברו הרבה שנים מאז המדרכות מאכסנות היום את כל סוגי הרכב מתלת אופניים, סקטים, אופניים ועד הקלנועים הנעים ומעידים כי הם נושאים את סיפורו של הקיבוץ. הרבה פעמים נבנו לידן ספסלים כי התברר כי רבים ההולכים בהן שלא על מנת להגיע. כדי לחוש את הקיבוץ ולא כדי לעבור אותו. על הספסל יש מקום לשיטוטי נערים ולמנוחת וותיקים.

מדרכותיו של יהושע מנוח נסללו באופן כה מושלם עד כי נשמרו כל השנים.

לסוללי המדרכות בקיבוץ היה קשר מיוחד עם עובדי הנוי שהכירו יפה כי הגן הנראה כאילו בו נשתל הקיבוץ שלמעשה נשתל יחד עם הקיבוץ יכול להיהרס על ידי בנייה והליכה רומסת על הצמחים. היו שני סוגים של מתכננים. אלו שהאמינו כי סלילת מדרכות צריכה להישען על הצורך לארגן את הקיבוץ על פי תבנית ידועה. המדרכות יכוונו את צעדי החברים. לעומתם תבעה האסכולה השנייה מהמתכנן מדרכות על פי המסלול אותו בחרו החברים ההולכים כדי להגיע למחוז חפצם.יש לבלול את המדרכה במקומות שנראה כי הדשא נרמס על ידי מחפשי קיצורי הדרך. הראשונים ישבו על המפה ושלחן השרטוט , האחרים יצאו לראות בשטח. קביעת מסלול המדרכה היתה צריכה לענות על השאלה העתיקה האם לצקת דפוסים שיכוונו את צעדי האדם או שיש לצקת אותם על פי מה שאנשים נוהגים לעשות בהכרעותיהם היומיומיות?

המדרכות הקיבוציות לא נועדו למכוניות. הרי הקיבוץ כולו הוא בית ומה פתאום יכנסו מכוניות אליך הביתה? אך הקיבוץ לא חזה את כמות המכוניות שייכנסו לקיבוץ. למרות המשק המשותף של המכוניות הקיבוציות שאלת הנסיעה של רכב על מדרכות אינה כל כך מקובלת. הנהג מרגיש את הנעליים הצרות של חיותה.

למרות העובדה כי מדרכות הקיבוץ צנועות מחדרי האוכל או בתי הילדים הן מגלות יותר ממה שחושבים. שהרי הארכיטקטורה הקיבוצית לא המציאה סגנון בנייה חדש. היא המציאה ארגון מחודש של השטח. זיקה בין בניינים. בין גן ובית, בין משק וחברה וכל אלה באים לידי ביטוי במדרכות של הקיבוץ ובשאלות שהן מעוררות. דרכן ניתן לחשוף כמה מנקודות המוצא של התכנון הקיבוצי.

כמה הערות כלליות: קיבוץ אינו דומה לסוגים מרכזיים של כפרים הידועים לנו. אין בו בתים מרוחקים קילומטרים האחד מהשני אין הוא מאורגן בחוות גדולות שבהם הבדידות מככבת בגדול. גם אין הוא מתארגן מסביב לכביש עם תחנת דלק ,מסעדות וכנסיה, פרוץ אל העולם, אין הוא מאורגן מסביב של תחנת רכבת. אין הוא נושא מאחוריו דרכי עיצוב נוף קדומים של ימי פיאודליזם שבמרכזו מבצר.

חיצונית הקיבוץ דומה יותר למבנה של פרבר עירוני. אך בניגוד לפרבר המנסה להתרחק ממקום החרושת והעבודה הוא פרבר המאמין בייצור ועל כן הוא כולל בתוכו מערכת יצרנית כפרית. ולעתים תעשייה .
בקיבוץ מתקיימות מערכות מורכבות של איזונים הנובעים מתהליכים ומשברים שצריכים לאפשר גם יחסים לא פורמאליים בין אנשים המכירים זה את זה שנים.כיצד יבטא זאת בתכנונו?

הקיבוץ כמכלול ראה עצמו כבית אחד. אורגניזם מובנה אך נטול היררכיה של אורגניזם. התאגדות מרצון המקימה מערכת של חוקים ללא יכולת של כפייה. קהילה מאורגנת אך שואפת לבטל יחסים פורמאליים ביורוקרטיים מדורגים. המתח האצור באמירות אלו בא לידי ביטוי במיוחד לנוכח העובדה שהקיבוץ היתה חברה הפועלת בתנאי מחסור. הוא בנה את האפוס שלו על הדיאלקטיקה שבין חיי מחסור לתביעה להגשמת חלום של תיקון החורג מן המציאות. מתח זה התבטא כל השנים בצורות מגוונות. חברי הקיבוץ שילמו על כך לא פעם מחירים שנראו בפרספקטיבה מיותרים. הם התווכחו כל השנים מה מתוך היסודות הללו חיוני ומה אפשרי לביצוע. באמירה הברנרית הקלאסית 'הכרחי, צריך אך בלתי אפשרי' התגלמה המצוקה והשמחה גם יחד. כל פריצת נתונים נראתה כניצחון, כל התקלות במגבלות הנתונים נראתה כמפלה ניצחת. אולי כאן מצוי המפתח לקלות הבלתי רגילה של ביקורת הקיבוץ ולהתפעמות המלווה רבים מפרקי חייו.

הארכיטקטורה הקיבוצית איננה ניסיון לעצב בית או גן אלא לעצב מכלול. על בניין קיבוץ היה וויכוח גדול בו שותפו שלשה גורמים שלא היו תמיד בעלי ראייה משותפת: היזמים, המתכננים וחברי הקיבוץ. היזמים הלאומיים או הפילנתרופיים שיזמו את ההתיישבות קנו את האדמות או השתתפו ברכישתן, ליוו מבחינה משפטית את המקומות ונתנו את ההון ההתחלתי כדי לבנות על האדמה משק יצרני ובינוי למחייה. האדריכלים היו צריכים לתכנן את היישוב, את המבנים, את הפיזור שלהם בשטח ואת הגן שיצמח בסביבה. הגורם השלישי הם חברי הקיבוץ בעלי החזון והעובדים , מקימי הקהילה והמשק. מי שצריך להחזיר את החוב ולעבד את הגן. שותפות בין שלשה גורמים כאלה אינה עניין פשוט גם בגלל האופי של שלשת הגורמים הללו וגם מתוך הפרובלמתיקה האופפת את קשריהם.
הגורמים המיישבים בחלקם, היו מודעים פוליטית, ראו עצמם כנציגים של עם בדרך למדינתו ובחלקם הסתתרו מאחרי קביעה ברורה כי אין הם פועלים אלא ממניעים פילנתרופיים א- פוליטיים. שתי הגישות היו שרוטות למדי : הגורמים הציוניים, שדברו על מפעל בדרך, על יצירת חברה דמוקרטית לאומית היו דלים באמצעים, נטולי כוח כפייה, שסועים בחילוקי דעות פנימיים. הם היו צריכים להתנווט על פי תנאים אקלימיים היסטוריים בלתי אפשריים. הגופים הפילנתרופיים לא פעלו בחלל הריק פוליטי. הם היו בעלי נאמנות לאינטרסים שלא היו קשורים למפעל עצמו אלא למקור הכנסתם. הם הקימו היררכיות פקידותיות ביצועיות שניהלו משא ומתן פוליטי בעיקרו.

המתיישבים רקמו חלומות חברתיים אך לא פעם גם מתייאשים מהם ועוזבים את המקום. הם מחפשים דרך לקראת הלא ידוע להם מראש ולא מאמינים כי המבנה יביא באופן הכרחי להטבעת הרעיונות שלהם על האנשים הגרים במקום.
לכאורה זהו דיאלוג מאד קשה ואכן הוא היה כזה אך בכל זאת היה אפשרי. הארכיטקטים והממסדים ראו עצמם מחויבים כלפי החלוצים דווקא בגלל העובדה המרה כי לא יכלו לעמוד בהבטחות שהם נתנו ויצרו מצבים בלתי אפשריים . הם הבינו כי הדיאלוג עם המתיישבים אינו עול הנכפה בכוח אלא מחויבות הנובעת מרעיון כללי המחייב את כולם. הרעיון היה של בניית חברה ומשק המתקדמים לקראת אפשרות לקלוט המונים שמתגבשים לא רק במצוקתם אלא ביכולתם להפוך את המצוקה למכשיר המעורר לפרוץ את מה שנראה כגורל ללא מוצא. תרמו לדיאלוג הזה האנשים שהאמינו כי הם חיל חלוץ לרעיון של חידוש החברה היהודית. שאין הם נופלים בערכם ובמעשיהם מהעומדים בראש הגופים הציוניים או הפילנתרופיים.הם היו משוכנעים כי זהו דיאלוג בין שווים. גם האדריכלים האמינו בכך. ולכן נוצר דיאלוג בן שנים.

היתה שאלה גדולה כיצד ניתן לנהל את הדיאלוג. כיצד האיש בשטח שאין לו ידע אדריכלי יוכל לקיים את הדיאלוג. המזל הגדול היה כי בין החברים המייסדים נמצאו אנשים בעלי ידע תרבותי חברתי עמוק.אך היה עוד מנוף גדול לדיאלוג המשולש הזה. אלה היו הבנאים בקבוצה , אנשי הבניין שידעו הרבה על תהליך בניית הבית. על היחסים והאפשרויות.הם שהביאו לקבוצה את המסר של הארכיטקטורה שהפנימה מאד כמה מהתכנים הרעיוניים שליוו את החלוצים. הזכות להיצמד לרעיון המבקר את החברה, ההקשבה לטבע, המחויבות הדמוקרטית להאזנה הדדית. האדריכלים נלחמו את מלחמת הרעיון הקיבוצי חברי הקיבוץ האזינו לבשורות החדשות של האדריכלים. לעתים קרובות נולדו רעיונות משונים ועוד יותר פעמים התברר כי התוכנית נהדרת אך בלתי אפשרית לביצוע בגלל העדר אמצעים. אך אחד הדברים המעניינים בתכנון הקיבוצי היתה העובדה כי לעתים קרובות הוחלף האוהל בצריף, והצריף בבית אך לא הוחלפה מסלול המדרכה ולא קו הביוב שהונח במקביל לה משום שהקיבוץ האמין בתבנית שבתוכה צריך לצמוח השינוי וההתפתחות.

האדריכל פרדי כהנא שנים מתהלך עם הרעיון שתכנון הקיבוץ הוא אלטרנטיבה חשובה במסגרת התכנון העירוני.כי השאלות שתכנון זה מעלה. שיווי המשקל שהוא מבקש. החיפוש אחרי השילוב בין הטבע והמודרניות, היחס המודע לפרובלמטיות שלו בין היחיד לכלל, בין הגן לבניין, בין המסורת והחידוש, בין תרבות היחד ויצירתו של היחיד יכולים לשמש דגם לחידוש הדיון על חברה דמוקרטית הבונה את ביתה בעולם.

החלוץ בנציון ישראלי שאל בשנות הארבעים 'למצוקה יכולנו האם נוכל לרווחה?'. הרווחה אז לא היתה דומה לרווחה של היום אך הוא ראה את הבעייה שהלכה והתהוותה. לא כאן המקום לעמוד על הקשיים שהתעוררו אך יש מקום רב לחשיבה לגבי השינויים שהתחוללו בקיבוץ מאז. אך לא רק בקיבוץ אלא בבניין הארץ והחברה. ייתכן כי המתודה היעילה ביותר היא בעצם להתחיל עם המדרכות…

מוקי צור