הספר שלפנינו צריך להיות מונח על לוח לבם של מצביאים, רופאים ,מנהיגים… ובנים. הוא זעקה על אובדן, תהייה על משמעותו ועדות לעוצמתו הגדולה. זהו כתב אזהרה לכל מי שמפתחות חיים ומוות בידיו. עליו לדעת במה כרוכה אי עמידתו על משמר החיים.
כל אחת מהנשים השכולות המשתתפות בשיחות שבספר מגיבה אחרת לאסון. מתפקדת אחרת.משחקת משחק אחר. נחשפת בקצב שונה ובשתיקות מגוונות . יש והיא מתרכזת בהקמת חייץ בינה ובין סביבתה ויש והיא שוברת חומות לפני שהיא מוכנה לכך. במפגשים הן מספרות, מציגות, בוכות ומחבקות זו את זו כשהן מבקשות בעד נפשן. הן בונות אחווה מיוחדת על ידי הסרת תחבושות ועמידה בפני הפצע. אך אינן מבטלות את זכותן לשיחה ואהבה. התבוננות זו באמצעות התיאטרון והסיפור, על ידי בניית חומות וניתוצן מצטרפת למעשה של גבורה המסוגלת בתרועותיה וקינתה להוריד את מחסומי הנפש.
בראשית הקיבוץ היתה נטייה לצנזר את אבל מות הילדים. בקיבוץ מסוים הגיע הדבר לשיא. פרצה מגיפה בבית הילדים. מיטב הרופאים נקראו לעזרה ובאו. אך הדבר לא עזר. ילד אחרי ילד נפטרו כמה ילדים. זו היתה טראומה קולקטיבית נוראה. למרות שהקיבוץ הוציא לזכרם חוברת זיכרון בה תועד המקרה ברגישות רבה הסיפור צונזר. הילדים לא נקברו בבית הקברות של הקיבוץ אלא בבית קברות קרוב. במשפחות של הילדים לא סיפרו דבר לאחיהם הצעירים . לשאלותיהם על תמונות של הילדים שנפטרו סיפרו להם שהן תמונות שלהם.. רק כעבור שנים רבות הם גילו את מצבותיהם של אחיהם בבית הקברות השכן. אין זה מקרה יחיד של העלמה של המוות . והסיבה ברורה מות הילדים מערער על כל האמונות של החברה . ברור לכל מי שאינו מאמין בגלגול נשמות כי הילדים עדיין לא חטאו. בהתיישבות היהודית בארץ בהרבה מקרים לא הוצבו מצבות על קברי הילדים.
על קברי החלוצים לא נרשמו שמות ההורים שבגולה. ילדי החלוצים שנפטרו היו רחוקים מהסבא והסבתא. והנה בשיחות שלפנינו של אמהות בנות דור צעיר יותר סבים כבר היו . הילדים עליהן מקוננות האמהות הם ילדים למשפחה היהודית ששוקמה במידה רבה אחרי ההגירה והשואה. למרות שהמוות לא מופיע כאן כפוגע בהמוני לוחמים ובאוכלוסיות שלמות שלא זכו לקבר, למרות שהמת זוכה במצבה ובזיכרון, בהספד ובעלייה לקבר נראה כי ההתמודדות עם מותו לא הופכת יותר קלה. אולי דווקא בגלל כל אלה הקושי נראה גדול מהיכולת להכילו.
דומה כי יוסף חיים ברנר היה הסופר העברי שהיה מתחבר לעומק עם הפגישות הללו בין האימהות השכולות. במודעותו למוות, באי יכולתו שלא להרהר בו כל שעה אך בעיקר באי השלמתו , במרד המתמיד שלו בכוחו ובקסמו של המוות , קולע ברנר לרוח המיוחדת הנושבת מיצירה משותפת זו של הקבוצה הטיפולית . ברנר כותב באחד מכתביו כי הוא מושיט את לשונו החמה מול המוות הקר . הוא לא מכחיש או בורח מן המוות אך מסרב להשלים עמו. לא מתעלם מהקרע והפצע, לא מתעלם מהקריעה. אין הוא פוזל לנחמות שווא . הוא מתקומם נגד הכניעה לכוחות המוות ותובע להכריע בעד החיים. מרד זה שלו חי בדפים היקרים שלפנינו.
הקינה איננה ביטוי פשוט לכאב, לפרידה. לקינה המסורתית יש נוסח, לחן , מקצב וכתובת. היא מבטאת קהילה פצועה ומתאבלת, היא מתייצבת מול כוחות על וחוצה את תהומות הכאב בכוונה להעיד על אמונה באל למרות הכאב שהביא על עולמו. היא מלווה את הנפטר אל מקומו המיתי החדש. האם שיחות אלו של האמהות מהוות קינה ? מיהו הקהל אותו הן מבטאות? מי הם הכוחות העליונים המתפרקים מסמכותם לנוכח האסון? מיהו האל שמודיעים על גדלותו ומצהירים על אמונה בו למרות ובגלל האסון עמו הוא השלים ? מרטין בובר טען שאלוהים השיב לטענותיו של איוב ששאל על הצדיק ורע לו על ידי עצם הופעתו בפניו של מי שעמד בניסיון הנורא.האם השיחות שלפנינו מצטרפות לקינה היוצרת שיווי משקל חדש ? האמהות המספרות, החפצים המופיעים בשיחות, התפקידים אותם משחקות חברות הקבוצה מחפשים כתובת לקינה. כאן אין השברים פשוטים כלל ועיקר. לעתים נראה כי הקינה המשוחקת, הפועלת, ההופכת לסיפור, מתנתקת מקשר אל משהו חיצוני לה בכוח הקשרים הנבנים בין חבריה. היא מוחקת כתובות לקינה. בכל זאת מרחפת מעל המפגשים תקוות הקטרזיס, ההיטהרות העתיקה שהגדירה את הטרגדיה היוונית. אולם כאן חסרה המקהלה המופיעה בטרגדיה היוונית. בטרגדיה מייצגת המקהלה את האובייקטיביות. היא משדרת את הערכים של החברה ואת הקונפורמיות שבה . האמונה ביצירתיות ובספונטאניות שבפסיכודרמה מסיירת בגבולות של הקונפורמיות והערכים המקובלים. היא בוחנת אותם, מערערת עליהם. בפעילות הקבוצה היא ניצבת בגבולותיה הקשים.
הקינה שלפנינו מתחברת אל מסורת חלוצית של ווידויי השווים. של ווידויים היוצרים קבוצות. המסורת החלוצית והפסיכודרמה תובעות דרך לבצע את חלומו של מרטין בובר לדיאלוג. לא כאפשרות ניסית אלא כדרך ממשית. לא לגלות את הדיאלוג כגורל או כנס אלא למצוא דרכים לחולל אותו. הוויכוח שניהל מייסד הפסיכודרמה היהודי הספרדי יעקב מורנו עם המורה המחמיר היהודי האשכנזי פרויד , שניהם אירופאים בנשמתם וגולים בהוויתם, על זירת הטיפול והמתודה של היחיד והקבוצה התקיים גם בין מרטין בובר ותלמידיו החלוצים. הם תבעו ממנו לא רק אמונה בדיאלוג אלא חיפוש דרך לממשו כמו שתבעה הפסיכודרמה לממש את הדיאלוג דרך תיאטרון, משחקי תפקידים, השתתפות אחראית. והנה בספר זה שאינו ספר של קיבוץ מהדהדים החיפושים אחרי יצירה וספונטאניות הקוראת באינטנסיביות רבה את המתרחש בהיסטוריה אותה היסטוריה שלא פעם פוגעת בהם באופן אישי.
כשביקשה אותי מיכל פורת לכתוב כמה מילים על הספר קראתי אותו פעם שנייה. כבר בקריאה הראשונה הבנתי שרק נשים, אימהות היו יכולות להעיז להוציא ספר כזה ולהבין לעומק את משמעותו. ברור היה לי כי המתגלה בו הוא מחוז לא ידוע. גם למשתתפות בו ובודאי למי שלא היה במפגשים המיוחדים של הקבוצה.
אחרי מלחמת ששת הימים ערכתי יחד עם תאיר זבולון את הספר 'בדרכם' לזכרם של חברי קיבוץ שנפלו בקרבות. בימים ההם ליוויתי כאיש צעיר וכאבא צעיר עוד יותר משפחות שכולות. כשקראתי לראשונה את הספר של מיכל התפענחו בתוכי הרבה דברים שנראו לי אז כחידה. בזמן שחלף בין הקריאה הראשונה של הספר לבין שקיבלתי אותו פעם שנייה הוא עבר עריכה רגישה ועניינית של שלומית אביאסף. באותו זמן עצמו עברתי אני אסון גדול בפטירתו הפתאומית של חתני הצעיר. קראתי שוב את הספר והזדהותי היתה יותר אישית. היו קטעים בהם הבנתי יותר דווקא את שתיקותי. יכולתי לנחש יותר את התהומות שהובאו בפנינו באומץ גדול כזה. הזדהיתי עם מיכל פורת וחברי רמי פורת בן זוגה שחיו את אבדן בתם. אך גם הבנתי כיצד דווקא התנסות קשה זו עשתה את הפגישות לאפשריות. היא הפכה את המנחה למשתתפת בין המשתתפות.
גם עתה אני רואה כי המיוחד בספר היא תחושתו של הקורא וגם של המשתתפות בקבוצה כי מתמודדים כאן עם עניינים שהם כואבים ועמוקים השרויים מעבר למילים הנאמרות בשיחות ובתיאורים המלווים אותם.
פרויד כבר דיבר על האבל המרוקן את העולם אל מול האבל המרוקן את העצמי אך הוא דיבר על היחיד ועל כלל האדם. יעקב מורנו תלמידו המורד ביקש את הקבוצה המשחקת, האמין בתיאטרון שבסופו של דבר מעורר את יצר החיים. הפסיכולוג המייסד של הפסיכודרמה ביקש שייכתב על קברו 'האיש שהביא את הצחוק לפסיכותרפיה' . הוא היה בודאי מופתע לקרוא ספר זה של קינה משותפת המבוססת על תורתו. הוא אמנם עסק לא מעט בחוויות פוסט טראומטיות אולם מפגש מיוחד זה של אמהות שכולות בקבוצה העוסקת בפסיכודרמה לא היה נראה כקבוצה שמביאה עמה את הצחוק לטיפול . ואולי דווקא כן ? שהרי דווקא כאן במפגש הבלתי אפשרי עם הכאב האישי והמוות הופיע מה שמופיע ברקויאם של המלחינים הגדולים : היכולת לשיר את הכאב, להביא ספונטאניות אל מה שנראה כגורלי והכרחי. זוהי הקינה המסוגלת לחבר מחדש את אלה שנותקו על ידי מות יקיריהן לחיים.