קבוצות שיתופיות

אני כותב דברים אלו בהרבה חששות. אינני בטוח כי היום העין שלנו, הלב שלנו, אותות הדפוס והספרים, הצילום והתקשורת האלקטרונית , יכולים לקלוט תופעות מעין אלו. לכאורה הכל מוגש, הכל ידוע אך מסתבר כי בכל זאת יד נעלמה מכסה בענני שמחה לאיד כל ניסיון כן לשנות את העולם. לשמחתי הענן המערפל הזה לא מונע מאנשים להמשיך לנסות. אך הם למדו לדעת כי לא יזכו בהבנה יתרה. אי ההבנה לא נובעת מרצון מרושע אלא מבעיות אקוסטיות קשות של תקופה. פעם היינו מגלים חוסר אמון מוחלט וחשדנות גמורה למי שהיה מעז לומר לנו כי העולם אינו יכול להתקדם. ראינו בביטויים כאלה רשעות או עצלנות אינטלקטואלית . גם אז היתה עריצות קשב ומחיריה היו כבדים. היום הקדמה ומחיריה כה גדולים ומובנים מאליהם שאין אנו מסוגלים להאמין כי בתוך השינויים הדרמטיים כל כך בטכנולוגיה יכול העולם לתקן עצמו. יש אמנם הפגנות צעירים מיואשים המודיעים על נפילתו של העולם אך דומה כי הן יותר מחאה מבנייה. הניסיון להתחיל לבנות את הדברים אחרת מוקף אי הבנה במקרה הטוב. אני מבין שבספר זה יש ניסיון ללכת בדרך הפוכה: לפרסם את הנס כמו שהיו אומרים לגבי נרות חנוכה. ברור כי יהיו בו הרבה דברים שכאילו מורדים במה שמקובל כדרך העולם.
'רק שביל' אמרה המשוררת רחל אך שביל שיוכל להצמיח סביבו ולא רק לזפת מרחבים בייאוש קטן. הסיפור שאני מספר כאן הוא סיפורם של אלו שסרבו לבזבז את ייאושם בעקרות ושיתוק. אני מקווה כי קוראי יבינו את חששותי.

במדינת ישראל של היום פרושה רשת גדולה של קבוצות שיתופיות , בחלקן כבר וותיקות , בחלקן צעירות, בחלקן זמניות, בחלקן קבועות . הן מנסות לחיות בשותפות ולפעול כדי לקדם את השיתוף והאחריות ההדדית בחברה הישראלית כולה.

בתחילת שנות השמונים. כמה קבוצות של בוגרי תנועות נוער ובני קיבוצים החליטו להעתיק את המרכז של מה שנקרא הגשמה מהישוב הכפרי אל העיר. הם האמינו כי המתחולל בערים עשוי להכריע את גורל החברה בארץ. אי אפשר להתארגן למשימה על ידי שליחת חבורות לכמה חדשים לעיירת פיתוח . מעשיהן של קבוצות צעירים שבאים לשנה אינן מכוננות ברית של ממש בין אזרחים שווי ערך . הן מתפרשות כפעולה פילנתרופית . הם חשבו שצריך לערוך מהפכה בחיים,לחיות באופק של שיתוף גורל עם הסביבה. הם חיו כקבוצות בשיתוף אך ביקשו את הצד השני של השיתוף החברתי : מעורבות מתמדת ואחריות לסביבה. כך נולדו הקיבוצים העירוניים. בירושלים, בשדרות ובבית שמש.
עברו עוד כמה שנים עד שתנועות הנוער החלו לחוש כי עליהן לעשות מעשה מתוכנן לשנים. להפוך את בוגריהן לקבוצות נושאות חינוך. בוגריהן החלו להקים חוות הכשרה להן הנער מתגייס לפני גיוסו לצבא, מתנסה בחיי קבוצה, בדיאלוג בין חבריה, במעורבות בחברה ובעשייה החינוכית. כבר לא בהכרח משתתף כמקובל כמסלול הנעורים : מסע נדודים בעולם ולימודים אוניברסיטאים . חברי הקבוצות הללו גילו כי עריצות המסלול הזה לעתים מצליחה לבער את התשוקה לשנות את העולם . אחרי שהצעיר נכנס למסלול החברה תובעת ממנו למהר ולקבל את העול של המקובל בחברה המדורגת היודעת להתעלם מכאביה ומחדליה. הוא נתבע להתעלם ממה שהוא רואה וחווה ולפרוץ דרך לקונצנזוס. חברי הקבוצות השיתופיות ביקשו לפתח עצמם כקבוצות נודדות ולומדות דרך עבודה חינוכית, דרך חיי שירות לכלל. הן מקדישות עצמן למתן חינוך למי שמערכת החינוך הרשמית וויתרה עליו, לפתח מנהיגות ותרבות עצמאית בכל מקום ובכל מצב.
חברי הקבוצות הללו באים מחוגים שונים. חילוניים ודתיים, נשים וגברים. בחלקן הקבוצות כבר עם משפחות וילדים. בחלקן בראשית דרכן. הם מתנסים בחווית קבוצה ומשתדלים למנוע מעצמם את ההפיכה לבועה סגורה. חווים את הקושי בעמידה במשימות בלי להפוך למסדר משימתי לא דמוקרטי.
כמה אלפים מאורגנים במסגרות כאלה. הם מדריכים בתנועות נוער, במרכזי חינוך, הם מלמדים. מדריכים במוזיאונים היסטוריים, מארגנים טיולים חינוכיים בארץ ובפולין. כמה מהקבוצות הללו הקימו קיבוצים חינוכיים, קיבוצים שהמשק שלהם הוא החינוך. כך קיבוץ רביד בגליל, קיבוץ אשבל, קיבוץ פלך וקיבוץ נערן. קבוצות אחרות נמצאות באופן זמני ביישובים שונים. רבות בונות ביתן בשכונות מצוקה בערים.

הילת פעולתן של הקבוצות השיתופיות מקרינה על הרבה ניסיונות שיתופיים של קבוצות שלא באו מעולמן של תנועות הנוער. קבוצות מתארגנות לחיות בשותפות ללא קשר אל המסורת השיתופית הישראלית. לעתים מתוך קשר אל ניו אייג' לעתים מתוך חיבור מתחדש עם פרקי יהדות ומסורת, לעתים מחוברות עם ליטורגיה מודרניסטית של זמר עברי ולועזי ולעתים בקשר עם נסיונות של קומונות בעולם אך הן עושות זאת בשפה ישראלית הקושרת את הרעיונות המיובאים מעולמות מגוונים עם המסורת של החברה הישראלית הכל כך קשורה עם חיי קבוצת הנעורים.

סיירי חברה אינם תמיד אלו ההולכים בראש ודוהרים למחוזות פלא רחוקים. לעתים הם דווקא אלו ההולכים בסוף הטור ופוגשים את כל פצועי ההליכה ומטפלים בכל אלו שבכאבם יודעים מהו המחיר של ההליכה. חלוצים אלו לא ביקשו ללכת בראש הם ביקשו לא לתת לפצועים ליפול אלא להכשירם ללכת ראשונים ולגלות בעזרת ניסיונם וכאבם את האופק הראוי.

עין- גב מוקי צור