אסיפה שנתית בימים נוראים

כשהיה שמואל זנדברג שהחליף את שמו להרחול מריח שמתקרב סוף אלול היו געגועיו לבית הכנסת פורחים. יום אחד החליט להגיע לימים נוראים לבית הכנסת בטבריה. הוא יצא מחצר כנרת עם שמיכה וספר , הניח את השמיכה מתחת לעץ בשפת הים והלך לבית הכנסת האשכנזי שבעיר.
הימים הנוראים הם כידוע הימים בהם כיסאות בית הכנסת מתמלאים באנשים. אלו הימים בהם הגבאים גובים חובות ובית הכנסת יודע פריחה. כשראו באי בית הכנסת חלוץ צעיר מגיע שאלו אם שילם לכיסא. הוא היה חולוץ, זה כינוי הגנאי של החלוצים בעיני המיושבים בדעתם ,חולוץ הוא מי שאין לו. כיון שהיה שמואל חולוץ לא נמצא לו מקום בבית הכנסת. כואב הוא שב אל העץ והשמיכה על שפת ים כנרת וקרא בספר. למחרת החליט ללכת לבית הכנסת הספרדי כדי לטעום את טעם הבית הרחוק. למרות שהיה סוציאליסט אדוק רצה בית כנסת. מכיוון שכל הכיסאות נמכרו לא הכיר בית הכנסת הספרדי בגעגועיו .
חזר שמואל זנדברג לכנרת.
הקבוצה של אותם הימים רחשה. היו עזיבות לילה ועזיבות יום. ביום עזבו הכופרים ברעיון, בלילה עזבו אלו שלא יכלו יותר ולא רצו לעמוד מול חבריהם. החליט שמואל זנדברג שבמקום ללכת לבית הכנסת של טבריה הוא ינהיג יום דין אחר: אסיפה שנתית. ביום הזה יכונסו כל חברי הקבוצה וידונו על הקבוצה. כל אחד יגיד האם הוא נשאר לשנה. כולם יחד יחשבו על עצמם, על העם היהודי , על מצב העולם. הרי הימים הנוראים ימי דין הם ואולי גם יהיו ימי רחמים.
מאז בימים הנוראים היתה אסיפה שנתית והחברים ידעו עם מי ולמה יחיו יחד בשנה הקרובה.
למרות עדותו זאת של שמואל הרחול אין לדעת אם הוא המציא את הרעיון או אם לקח אותו מקבוצות אחרות. שנים ארוכות התקיימו בחגי ראשית השנה האסיפות השנתיות.

מוקי צור