לשלומית שלום רב

אני כותב מכתב זה בתחושה של דאגה חמורה ותקווה כנה. אנו חיים בתוך צונאמי תרבותי- רוחני. הוא מציף אותנו כאן בגלי סערה הנובעים מרעידת אדמה רחוקה. תקוות לקשר אנושי הופכות לאיום בחלל. ים של מילים וקצבים מסתירים אלם וייאוש, גרעין פנימי נכנע לכל רוח פרצים.
הסחת הדעת, תחושה של אין מוצא ובלבול יוצרים מהומה גדולה שלא מוצאת עוגן ומיפרש. תקוותי נובעת מידיעה עמוקה כי מודעות ומחויבות , ראייה רחבה ומוקד ברור בימי הראשית של החברה הישראלית הניבו דרכים שבהן ניתן היה ליצור גם בתוך חילוקי דעות עמוקים . היום , בימי קידמה ושובע לחלק גדול מהאוכלוסייה, בתוך קידמה טכנית ענקית, ואולי בגללם, נפל ערפל כבד על התרבות והחברה. הרגישות אמנם היתה לנורמה אך ירד פלאים האמון ביכולת שלנו לגבור על מכשולים , לגלות עוצמה באחריות ואחריות בעוצמה. הבערות הפכה לנורמה מקובלת המלווה את התביעה למקצוענות צרה ורווחית. התוצאה של תהליכים אלו היא איום של תרדמת חברתית ותרבותית .
הסתכלות אובייקטיבית על שורשי החברה הישראלית מגלה ימים בהם היתה העזה גדולה להשיג מטרות שנבעו משורשים עמוקים אך אלה נחשפו דווקא בחתירה אל השמים הגבוהים ביותר. גם בימי הראשית של היישוב העברי היו מחלות ומחדלים, גילויי רצון רע וקוצר רוח, אך בתוך סופת ההתחלה כל אלו התגמדו.
בחברה הישראלית הגדולה של היום מתגברת תחושה של אובדן, של כל ד'אלים משתק את היוצר והמחפש, את החרד לצדק חברתי ולחירות הרוח. גם מקומות וחברות אחרים סובלים ממחלות דומות, אך הן אינן עומדות בפני מטלות כה דרמטיות כמטלות העומדות בפנינו. אין כמו החברה הישראלית קשר בין התרבות, החברה והקיום.
הכוחות שהתגלו בעבר לא היו מקריים, הם התגלו מתוך מפגש של מעיינות רוחניים עם פרספקטיבה עתידית ועם חרדות קיומיות. נוער לקח על עצמו מטלה קשה ביותר: לבנות חברה, קהילה , משימה ותרבות.
לא יש מאין צומחת המודעות כי יש לתת לנוער סיכוי. שהנוער יכול לאגד יחד את היכולת להיות אוצר ויוצר גם יחד.. בתולדות הארץ והחברה הישראלית הנוער ביקש לבנות בניין מתכניות שנרקמו בלב . כך היה בין מעצביה הלא תמיד שמחים או צודקים של ניסיונות חברתיים מקיפים. הנוער הישראלי לא רק הצמיח גיבורי תרבות, יצירות אמנות , אופנה, כמו באומות אחרות . ניסיונות של נוער לעצב דפוסים לחברה הודברו בכוח והוכשלו על ידי החולמים עצמם. כאן בארץ ישראל היה חלום הנעורים אחראי לחלקים גדולים של התכנון החברתי של הארץ . בכך רקם חלקים חשובים של הסיפור של החברה הישראלית. תכנית זו היתה ענווה ואנושית כשם שהיתה נועזת. אחראית ומודעת למגבלותיה. היא תבעה מנושאיה לשאת את עולה של התקווה בעיניים פקוחות לרווחה. לרשת ולעצב מחדש. ליזום ולקחת אחריות . ללמוד ולשאת תרבות דורות ובו בזמן לחפש חיפוש אישי וחברותי של אופקים חדשים. בפרטי העלילה ההיסטורית- תרבותית שנרקמה בארץ יש הרבה סתירות , חילוקי דעות . מעשה הבנייה לווה בפס קול ובו נמצאו קשרים לא צפויים, חיבורים שהצביעו על מקורות משותפים, על דיאלוג נסתר בין החלוקים בדעתם, על קשרי מקום ולבטי יחד, על ביטוי של היחיד ועל רצונו להיענות לקריאה , למלא את תפקידו. פס הקול נרקם כמעשה פסיפס מסיפורן של קבוצות ויחידים רבים ושונים. אך מאחוריו של הפסיפס יש מצע מארגן. החלקים שלו מונחים בזיקה עמוקה זה לזה . המרקם המיוחד ניתן לחשיפה דווקא במקצב, במנגינה, בזמר הנארגים ומקיימים שיחה בין-דורית.
כולנו מהגרים בזמן, חשים כי נוסעים מתחנה לתחנה . כדי לנסוע צריך גם ידע וגם חגורות הצלה, גם תפישת מטרה וגם מנוע. עלינו למסור את כל אלה לדור שבא אחרינו מתוך אמון כי הוא ינווט את מסעו במצפון ובידיעה. בעצם פעולת המסירה, בסיפור הסיפור אנו מבקשים לתת תחושה כי העולם זקוק לאחריותו של המקבל וכי הוא יוכל לעמוד במטלה. מי שנתון בתהליך החינוכי צריך להבין גם את המסרים הסמויים הנמסרים לו ולעתים ההבנה הזו נמסרת בסיפור. האם אין אנו יודעים כי סיפור יציאת מצרים לדוגמא יכול להיות סיפור המדבר אל דורות רבים ? האם אין בו חידה העוברת מעידן לעידן ותביעה לכאן ולעכשיו? סיפור העובר מדור אל דור הוא פעולה מורדת בשכחה ובאטימות. הוא יכול לעודד חשבון לב ואמונה, לכלול אהבה ופיכחון, לקרוא להתייצב מול האסון ולא להיכנע לגזר דין. יש לו תרומה ליצירת הקהילה ולחיזוק המחויבות ההדדית. כל זאת אם ימנע עצמו מפולחני שווא של יצירת מיתולוגיה ריקה ומשעבדת.
לא רק בסיפור מצויה ההבטחה כי אם גם בשירים שחיברו את הלמות הלב החי והפועם בכל הדורות. הם העבירו את הכמיהה והחדווה מתקופה לתקופה והם מתפענחים בחלומותיהם של אנשים כאן ועכשיו.
האמנות והיצירה הספרותית, הזמר והשירה שאצרו את עלילותיהן של תקופות קודמות העזו להעיד ולהתפלל, להעניק קצב לעלילה , להרעיד מיתרי לב סודיים . אך לא פעם הם נפלו קורבן להבנת השווא שהצורך להתחיל מחייב לשכוח ולשרוף את נמלי היציאה להפלגה הרחוקה. הם נטו לחשוב שכדי לטעום את מטעמי העתיד יש להשכיח את המנגינה שהוענקה להם ולרמוס את הזיכרון החי. כך מצאו עצמם חולמי החידוש והיוצרים משרתים ומתפללים לחורבן במקום להתחלה חדשה. מן העבר השני נמצאו חרדי השימור שדחקו עצמם ללחום במתקני העולם ובמבקשים לחדש בו. העימות בין מהפכני סרק וחרדי שימור רק חיזק את הבערות והאדישות. עלינו ללכת אל מעבר לדפוסים אלה וליצור מתוך יניקה מתמדת מתרבות עבר ולעשות זאת מתוך אחריות מתמדת אל העתיד ונושאיו הצעירים.
האמונה כי יש להתחיל התחלה חדשה עמדה ביסוד תפישתו של מרטין בובר ש'הנוער הוא הסיכוי הנצחי של האנושות' אך הוא קרא לנוער לבנות תרבות שורשית ועמוקה. הוא לא האמין בכוחו של הגרזן להצמיח, אלא בכושר של קריאה מתחדשת לעורר שותפות מתמשכת לדורות. לכך אנו נקראים בשעה זו.

עלינו לאצור וליצור, להעביר את הסיפור מתוך תקווה שהוא יעורר לעשייה מחודשת. תופעה דומה התגלתה בפניו של הדור שהיה בין הפצועים ביותר בהיסטוריה היהודית החדשה, הדור של השואה ומלחמת העצמאות . קבוצת נערי הפלמ'ח ובני דורם עברו את הזעזוע העמוק של עולם שאיבד את מצפונו והתגלגל לתהום. למרות זאת קבוצה קטנה זו סימנה דרך לרבים במאבקם וביצירתם התרבותית, ביחד עליו נלחמו במצבים של אובדן וחורבן. דומה כי היום עומד הנוער בפני מטלה דומה. כמו אז הוא תלוי לא במעט באמון ובעומק של המחנך וחבריו שיעזו למסור לו את הסיפור מתוך אמון כי העלילות והלחנים אותם יירש ואותם יעביר הלאה מבטאים את הסיכוי לברוא כלים שיתמודדו עם האתגרים החדשים. לא נבוא אל ילדים ונוער כמורמים 'היודעים' את התורה המנחילים את הידע לבורים. לא ננחיל מתוך רצון לשלוט ולקעקע את יוזמתם. נבוא כמופקדים על אוצרות המבקשים למסור אותם לדור הבא. כמאמינים כי ימצאו את דרכם בתוך ההמולה.
אנו צריכים להקדיש לעניין התרבותי מהפכה של ממש. לא מתוך תאווה לחורבן וסגידה להריסות, לא מתוך סגירות ופולחנים רומנטיים הנועלים כל אחד בקונכיתו. יש לספר את הסיפור המגוון , לשוב אל השיר, להביא מחדש את הלחן . הם יעניקו כוח להתייצב בפני ההתחלה החדשה ולתת אמון במפגש שבין הדורות, לתרבות הקורעת את חוטי המלכודת . יש להעביר את המקל במרוץ השליחים של הדורות, לתת אמון באנשים הצעירים שיצאו אל משימות חייהם כאשר הם לוקחים תחת אחריותם לקדם את שנוצר לפניהם דווקא משום שהם מבקשים לפתוח שער אל הדורות הבאים. אנו יודעים
שלמרות המציאות הקשה של היום רבים מבני הנוער מבקשים למצוא דרך בעולם, לבנות בו בית פתוח, ליצור ולגלות אחריות כלפי המייחד את החברה והתרבות מסביבם. הם מבקשים פתח למפעל בו יוכלו להשקיע את דמיונם ואהבתם. לא להתאבד תרבותית בגלובאליזם משעבד אלא לבנות דיוקן עצמי הנותן מקום ושפה בתוך אנושות המודעת לאחריותה לעולם.

מפעל זה צריך להיפתח במפעל משתף תלמידים, מחנכים, אמנים. הוא צריך להיות רחב היקף. להחיל מקומות, קהילות, לחן וסיפור. פתיחה שתתן כיוון, שתעניק תחושה של יחד גדול אך גם ביטוי עצמי ברמה גבוהה. בית הספר צריך להיות מרכז העשייה. מפגש של תיאטרון, זמר, סיפור השאוב מאוצר הדורות המתקיים כהצגה הנוצרת בפירוש מיוחד של כל בית ספר . הטקסט הרעיון והלחן הניתן על ידי מיטב האמנים בארץ משוררים, מחזאים וסופרים יוגש לבתי הספר כמיזם. מבוצע על ידי בתי הספר בכל הארץ. בית הספר יקיים מופע פנימי ומופע בפני הקהילה בה הוא פועל. כך יבנה ראשית המפעל כתהליך תרבותי המלווה את הפעילות הרגילה של בית הספר ונותן לה מימד מיוחד.

אני שולח לך את המכתב מתוך ידיעה כי את כמי שעמדה בראש המערכת החינוכית בארץ יודעת היטב את כל הקשיים שמין מפעל כזה יכול לעורר. אין לי ספק כי כדי להקימו אנו זקוקים ליכולת גדולה מכל הבחינות. לרתום את מיטב האנשים בארץ ואת רוח היזמות היודעת את סוד בריאת יש מאין ובתוך האין. . לכן הפנייה באה אליך ואני משוכנע כי את תוכלי לתרגם את הדברים לשפה של המעשה החי שהוא לב לבו של המעשה החינוכי.

בברכה
מוקי