למעלה משלושים ושש שנים חיה רחל סובול עמנו. כשהגיעה לעין גב התחברה מייד אל וותיקות הקיבוץ. אמנם היתה צעירה מהן אך מצאה עצמה מזדהה עמן. היא הזדהתה בעיקר עם אמונתן בחשיבות העבודה. לכאורה באה למצוא מנוחה מתוגת הימים , לנוח, אך למעשה היא כרתה ברית עם העובדות הבלתי נלאות שבמסעדה. באותה רצינות שאידה שהיתה לידידתה הנלהבת נגשה ליום עבודה, היא עבדה בחריצות יתרה וידעה גם לאבחן בקלות את מי שלדעתה לא הקדיש את כל כולו למשימה. היא ידעה לבקר את הזיופים הקטנים והגדולים בהם נתקלה. הכל חשו עד כמה היתה מקורבת לעצם נוקשותם של החיים. אולם כאשר פגשה את משפחתה היא גלתה פן אחר : היא האמינה בכל אחד בקנאות . לדורות צאצאיה היא העניקה את התלהבות נעוריה גם בזקנתה . את כל האנרגיה שמרה כדי לבטא את אהבתה ואת גאוותה במה שהאמינה כי היא יצירתה החשובה ביותר .
משפחתה היתה הנשק החשוב ביותר שלה במרד העמוק שניהלה נגד כאב נעוריה . הם נעקרו באכזריות. בעדותה היא מספרת:
בחג השני של סוכות 1942 קראו לכל נערים היהודים בעיירה שלנו לבוא לכיכר. נעמדנו בשתי שורות. שורה אחת עלו במשאיות, שורה אחרת נשארה במקום. אני ואחי עלינו למשאיות . אמא נשארה עם ארבעת הילדים. כולם נלקחו למחנות ההשמדה.
לא היה לה זמן להתאבל, גם לא יכולת לקונן על ההולכים. היא הגיעה למחנה של עבודת כפייה. עתה היא היתה צריכה להקדיש את כוחותיה לרוצחים כדי לשרוד. היא הכינה תחמושת לרוצחי משפחתה.
נערה בת ארבע עשרה. בעולם האכזרי בו חיה למדה מה הן מכות רצח לתמימים , מה זה להלך ללא בגדים לבושה שקים, לעבוד יומם וליל ולחכות. היא נאבקת על חייה. חזתה בתליית אנשים, חיתה בצריף עם עוד חמישים נשים, חלתה בטיפוס הסתירה את מחלתה והיתה ליחידה ששרדה את ההוצאה להורג של כל החולים. פצועת זיכרון היא החליטה לבנות משפחה. כרבים אחרים הגיעה לאורוגואי ובנתה משפחה הביאה ילדים לעולם . ראתה בצמיחת המשפחה ניצחון. זה היה המרד הגדול שלה ואהבתה הגדולה. היא סיפרה כי בכל התמורות שעברה התמונות הקשות של נעוריה רדפו אחריה . כל פרט היה מאיים להעלות אותן מחדש. הכאב לא התפזר אך חיוך הנכדים והנינים, הצילומים על הקיר של בני משפחתה היו עדות לנצחונה הגדול.
לעתים התפרץ הרגש הישן אל מול עוול שחשה, אל מול פגיעה אך היה לה ביטחון אחד והוא שבני משפחתה יעמדו אחריה, שחבריה בקיבוץ יבינו את סערות לבה. שיסלחו לה, שתוכל להביא טוב לעולם.
המקום הזה היה לביתה. היא נשמה אותו, לפעמים כעסה עליו , אהבה אותו, הוא היה מקומה, בו ראתה את פריחת משפחתה.
קשה היה לה להיפרד מעבודה. היא לא היתה פנסיונרית מאושרת. שמרה את כוחותיה כדי להיות לעזר גם כשלא היתה יכולה.
בסופו של דבר הלכה מאתנו בטרם זמן. סובלת ומודה לכל אלה שליוו אותה בימי חולשתה.
בית עין גב משתתף בצערה של המשפחה.
מוקי צור