פגישה מחודשת עם יגאל אלון

אנו באים להביא בפני הקורא קובץ המנסה לתאר את דרכו של יגאל אלון. לא את הביוגרפיה ולא את הפסיכולוגיה של האיש אלא משהו מדרכו. צידה לדרכם של אלו הפועלים בתנאים אחרים, בזמן אחר אך חשים כי הוא אדם שראוי ללמוד ממנו, לקבל ממנו השראה. ליגאל אלון לא קם אחרי מותו מאוזוליאום אלא מרכז חינוכי. הוא עצמו היה בוחל במאוזוליאום הנוגד את כל דרכו. לאזכרות לזכרו באים המונים, חברים לדרך ולשדות הקרב אך גם צעירים החשים שיש משהו באיש הזה ומורשתו שיכול לדבר אליהם. שלא כמו רעיו של יגאל אלון , הצעירים חשים את דמותו של יגאל אלון ממרחק של זמן ומקום ובכל זאת דרך פגישה עם אישיותו חשים כי היו מוצאים עמו שפה משותפת שעמו ניתן היה לחשוף את הכאב שלהם ואת שאיפתם. הימים הרבים שעברו חדו הרבה חידות, תבעו להקים גשרים ברוח. פרקי עלילות חייו, הכרעותיו ופגישותיו הותירו אחריהם שובל של געגוע ותמיהה. המשנה שכתב כפרוגרמה לקראת פעילות גורלית בעתיד היתה לירושה שהותיר אחרי מותו הפתאומי.
האם בשל העובדה שלא קם לכבודו של יגאל אלון מאוזוליאום, בעידן של פולחנים אישיים וסלבריטאים נידון הזיכרון שלו להימוג? אין אנו יודעים את תעתועיו של הזיכרון ההיסטורי אך אנו חשים כי שכחת יגאל אלון היא סימפטום מסוכן. היא משקפת פילטרים רוחניים המוטלים באמצעים שונים על החברה ומונעים ממנה לקלוט זיכרון מפרה. דווקא משום שחלף זמן רב מאז פטירתו של יגאל אלון ניתן היום לבחון את מורשתו לא רק על פי הקונטקסט בה היא צמחה אלא על פי שאלות המטרידות אותנו היום. למרות שאנחנו מבקשים לדעת מה חשב אז על רקע הנתונים שהיו , פרקים שונים עליהם נתן את דעתו ובתוכם פעל יכולים להיות לנו מקור השראה היום. דווקא על רקע העובדה שחלפו שנים רבות מאז נראה לנו שצמח דור שיכול להבין את הפרובלמאטיקה שבה פעל יגאל אלון וללמוד משהו מדרכו. מתוך הנחה זו יצאנו לערוך לקט ראשון זה על מורשתו.

יצחק רבין לפני הרצחו אמר באזכרה לברל כצנלסון שיש לזכור שהמהפכה האמריקאית החלה בצירוף של שני מנהיגים, אחד פוליטיקאי וגנרל ואחד איש תורה, וושינגטון וג'פרסון . מדינת ישראל ומהפכתה צמחה לאחר מותו של המורה ברל כצנלסון. נותר בן גוריון המצביא, הפוליטיקאי לבדו ולמרות הכרעותיו החשובות העובדה שלא היה לידו ברל כצנלסון גבתה מחירים כבדים.

האם יכול היה יגאל אלון להיות מורה כזה? יש מה ללמוד מהאיש מהתבטאויותיו והכרעותיו אך שלא כמו ברל כצנלסון אליו היה קשור לא הסתפק בעמדה של מדריך, מתלבט, כותב. כיון שהיה מצביא ומדינאי רק ימים יגידו האם תעבור מורשתו לדורות הבאים. יגאל אלון היה איש שמילא תפקידים אך איש חושב , מפקד צבא אך מחנך, איש תנועה אך גם איש מדינה. רבין באותה אזכרה לזכרו של ברל כצנלסון התנדב להיות הבן-גוריון של דורו ,לגלות נחישות ולהיות מצביא כמו בהקמת המדינה . אך הוא חש כי כמו שבן גוריון נותר לבד גם הוא נותר לבד ויגאל אלון שאולי היה עשוי להיות המורה איננו עמו. למרות החברים הרבים שהקיפו את יצחק רבין למעשה הוא היה די בודד.
אנשים הפועלים בשטח הציבורי פועלים במעגלים שונים . לעתים הם מוצאים עצמם בעמדות סותרות הנובעות מתוך השקפת עולמם והערכים להם נשארו נאמנים . המצבים השונים מביאים אותם לסתירות. דוד בן- גוריון למשל החל את דרכו המדינית בניסיון לכרות ברית עם מעצמה כדי לקדם את מטרות הציונות. הוא ניסה להקים יחד עם ישראל שוחט יחידת צבא עברית בשירות הטורקים והגרמנים כשליטי הארץ. כתוצאה מכך הוגלה מן הארץ והשתלב במסגרת צבאית של הגדודים העבריים שהגיעו דווקא מאויבתם של טורקיה, מאנגליה ואמריקה. אז האמין כי שיתוף פעולה עם אימפריות שונות חיוני . כמה עשרות שנים אחר כך ביקש עצמאות לאומית והתנגד חריפות להשאר תחת כנפיה השבורות של האימפריה הבריטית. הוא ביקש להשתחרר מכל מנדט ולהקים מדינה ריבונית. לעומתו מרטין בובר שבסוף מלחמת העולם הראשונה התנגד להצהרת בלפור כביטוי לשיטה קולוניאלית כוחנית ביקש ב1948 דווקא להמשיך לחסות תחת השלטון של המנדט הבריטי. למרות עמדותיהם הסותרות הם היו עקיבים ברגישותם ובתפישת ייעודם. בן- גוריון האמין באקטיביזם פוליטי ובעשייה משקית הרואית , בובר בהבניה חברתית. בן- גוריון אהב כירורגיה באמצעות הפוליטיקה , מרטין בובר ביקש בריאות חברתית הצומחת מתהליכים אורגניים פנימיים.
אם בוחנים זרמים רוחניים ומדיניים שונים בארץ רואים כי פועלים בתוכם זרמים שונים וסותרים. מחלות מיוחדות פוקדות כל זרם. השמאל הארץ ישראלי שחש את הקושי הגדול שבהגשמת אידיאלים חברתיים בחבורות קטנות ואנרכיות, נמשך במחלתו לברית המועצות הלא וולונטארית והענקית . הוא ביקש לגלות בה עוצמה וחזון שיוכלו להבטיח את השינוי הגדול בעולם ברוח דטרמיניסטית שתביא את השלטת הצדק והשוויון . אך מחלות אלה התבררו כשקר וכניעה. הימין, בשם ליברליות וחירות העלה דווקא את עוצמתה של תפישה אוטוריטארית של מנהיגות ומלחמה. מה שמכונה הליברליות הישראלית היתה מכוונת לעמוד מול המסורת הסוציאליסטית של בניין הארץ שמשנות השלושים היתה הזרם ההגמוני בציונות. המסורת הליברלית שעמדה מול תנועת הפועלים תמכה דווקא בחיזוק משק המלחמה. בחברה פורצת מוסכמות דמוקרטיות ונאחזת במנהיגות כריזמאטית ובאתוס של מלחמה וקורבן. גם מחלה זו התגלתה בתהומותיה ובשקריה. בתוך תנועת הפועלים הבלתי מרקסיסטית שדברה בשם הריאליות והפעולה הגמישה התגלו מחלות שעיקרן היתה אופורטוניזם עקר, כניעה לתביעה לשליטה באמצעות פער חברתי ואמונה נלהבת במרות של מנגנונים. סתירות אלו שהתגלו בין מצבים והשקפות עולם , בתוך תנועות חברתיות ומפלגות פוליטיות תרמו למחשבה מקובלת כי פרגמאטיות באשר היא חלולה מאידיאל והאידיאל תלוש מהמציאות.
בכל אלה יגאל אלון הוא בבחינת יוצא דופן . הוא מבקש את הכלים השלובים. יש בהם קריאה מדוקדקת של הזירה מצד אחד וחזון מכוון ומאזן מצד שני. בכלים השלובים נקודת המוצא היא כמו שאמר חלוץ וותיק : המצפון הוא המצפן. תפישה מוסרית זו המבקרת ובוחנת את חיי הציבור מעוררת את השאלה היסודית של החיים הדמוקרטיים. האם הנאמנות לא הופכת לדוגמטיקה, האם הפעולה על פי המצפון לא צופנת בתוכה תחושת של ריבונות מסולפת של שליטים העומדת מעל לחוק, מעל לרגישות למצפונו של הזולת. כיצד התודעה המוסרית תשתלב בהמולת החיים הציבוריים , כיצד תגלה סובלנות, יחס למשפט, מורכבות הנובעת מסבך הנתונים. אלון לא עושה לעצמו חיים קלים. הוא מבקש גם מצפן ברור אך גם קריאה מדוקדקת של מקבילית הכוחות הפועלים והתחשבות עם מגוון השפות והקודים המצפוניים של הזולת. כל אלה מביאים אותו אל תפישה פרלמנטארית. הוא יודע כי הפרלמנט אינו משאת נפש רומנטית שיש בו יצרים חשופים וקטנוניות, חישובי כוח וחולשות רבות. הוא אמנם האמין במהפכת רצון של יחידים ובקבוצות היוצרים בחייהם נורמות נעלות אך לדעתו דווקא הן צריכות לגלות מחויבות מקסימלית לכל האזרחים ולמגוון דעותיהם. דווקא הן צריכות לשכנע ולקבל על עצמן את שלטון הרוב הדמוקרטי ואת מחויבותו לכל מיעוט ולכל אדם.
לידתה של דמוקרטיה במדינות שעברו מהפכות והאמינו במהפכה ובתנועות מהפכניות אינה דבר פשוט. שנות החמישים והששים הצביעו על כך שהרבה מדינות ששוחררו מעול זרים והאמינו במהפכה לא יכלו למעבר לחיים דמוקרטיים של ממש והיו לקרבן של אינטרסים של מדינות ששעבדו אותן קודם . בלהט המהפכה של שחרור מעול זרים היה טמון לעתים זרע של מלחמות אזרחים ותוהו ובוהו חברתי. גם יגאל אלון ידע את קסם המהפכה הן כחבר קיבוץ, הן כחניך של חלוצי העליות השונות, הן כחבר מחתרת וכמי שפיקד על הפלמ'ח. דווקא הוא הבין את הצורך בקפיצה המגשימה את ההתמודדות המצפונית והדמוקרטית הזו במסגרת המדינה הריבונית. הוא ידע ללמוד מהמסורת של הלייבור האנגלי כיצד לחיות במתחים הגדולים הללו. הדמוקרטיה אינה תיאולוגיה חובקת כל. היא מתודה, רגישות, היא ענווה ככלי אך לגבי אלון אין היא רק משטר של חלוקת הכוח. החירות שהיא צריכה לקדם עמוקה ורחבה. בשבילו חירות צריכה להתבטא בחירות מעוני, כמניעת עושק, כחירות מבערות, כחירות מקיפוח על בסיס כלכלי או מגדרי. הדמוקרטיה היא אתגר הנבנה כל פעם מחדש ונשען על מסורת מצטברת ועל כוחות משתחררים . היא זקוקה לטיפוח מתמיד כי אין היא מובנת מאליה. יגאל אלון האמין כי היא יכולה למצוא לעצמה שורשים במסורת היהודית העמוקה ובאמנציפציה היהודית הצעירה..

למרות שנראה על פניו כי במאמרו של יגאל אלון כלים השלובים מצוי המפתח לייחודו של יגאל אלון ולדרכו אין זה פשוט לעקוב אחרי עקבותיהם . בביוגרפיה של יגאל אלון הרבה סימני דרך המנבאים כי דרכו תהיה ייחודית. הוא בן הארץ אך לא חוגג את ילידיותו כזכות בלעדית. הוא בן לאיש העלייה הראשונה, בן איכרים חלוצים דור שני שהתיישבו בכפר תבור. יגאל אלון לא היה בן של חלוצים סוציאליסטים אך חניך בית הספר החקלאי כדורי. בו הוא התחנך עם בנים של חלוצים מהעלייה השנייה והשלישית . רוחנית הוא חונך על ידי אנשי העלייה השנייה . בן איכרים אך חניך לאחד מגדולי העלייה השנייה שלמה צמח. שלמה צמח היה איש אשכולות, פילוסוף, אגרונום וחלוץ, בן לעיירתו של בן- גוריון . כל השנים עמד מול בן עיירתו אך בלי הזרקורים. הוא כפר באמונתו של בן- גוריון באקטיביזם הפוליטי המתעלם מחזיונות של אמנות ,עשייה חקלאית ארוכת טווח, בעיות נפש וחברה הנחשפות בהגות ובספרות החדשה . יגאל אלון הושפע מאד ממורו זה שפתח בפניו אופקים רחבים. הוא המשיך את אמונתו במפעל הציוני ובניתוח החברתי כלכלי שלו . למרות שיגאל אלון הוא תלמידו של צמח , בסופו של דבר מרד בו על רקע אמונתו בהגנה אקטיבית על היישוב. הקריאה שדיברה אליו כה עמוקות הביאה אותו למרוד במורה שלו אך גם עקרה אותו ממושבת הולדתו . היא הדריכה אותו לחייו כאיש פלמ'ח וכחבר קיבוץ. אולם בחייו אלה מימש את השורשים שקלט מבית אביו במושבה ואת הרוח הפתוחה שקיבל משלמה צמח.
בראשית שנות הארבעים נקרא אלון על ידי ברל כצנלסון להשתתף בסמינר הרעיוני שארגן ברל כצנלסון. כצנלסון האמין כי חבורת הצעירים אותם קרא ללימודים יעצבו את פני עתידו של העם בתוך השבר הגדול של החורבן במלחמת העולם השנייה. הוא בחר בקפידה את משתתפי הקורס ולא הסכים להשתתפות נציגים על פי מפתח של קבוצות ומפלגות. הסמינר נמשך חדשים וברל רתם אליו את מיטב המרצים בארץ. כל המשתתפים הבינו את חשיבות המפעל. הופעתו של יגאל בקורס היתה מיוחדת במינה . כל אחד מהמשתתפים בסמינר כולל ברל כצנלסון עצמו סיפר על דרכו לארץ. היחידי שסיפר על דרכו בארץ ולא בדרך אל הארץ היה בן הארץ יגאל פייקוביץ' הוא יגאל אלון. הוא היה הצבר היחידי בקורס שסיפר. לברל כצנלסון היתה הופעתו של יגאל אלון התגלות של ממש. הוא ראה בבן הארץ שאינו הופך את ילידיותו לעיקרון מכונן, שקשוב לעם היהודי ולדרך החברה האנושית איש שיוכל להיות מנהיג אמיתי. אך יגאל אלון גילה במשך השנים נאמנות גם ליריבו הגדול של ברל כצנלסון בן דודו יצחק טבנקין. בו הוא מגלה את מנהיג הקיבוץ עמו כרת ברית חיים. גם כשהוא יחלוק עליו פוליטית רוחנית, גם אם יקבע לעצמו דרך אלטרנטיבית ראה עצמו יגאל אלון מחויב אנושית לכבד את האיש ולקבל את סמכותו. הדאגה לחבורת המגשימים היתה לו חשובה למרות תפישתו כי יש להגיע מחבורת המגשימים אל החברה כולה.
את פעלו בפלמ'ח החל כאיש מודיעין. סייר לצבא שפלש לסוריה ולבנון בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא פעל למען הצבא הבריטי. אולם כשהחל להרגיש כי אין הוא פועל למען אותו צבא שעמד מול הגרמנים ווישי הצרפתית, כשחש כי יותר ויותר פעילות זו באה לשרת אינטרסים אימפריאלים ישנים התפטר מתפקידו. חלק בלתי נפרד מאישיותו היה בקריאה זהירה של זירת ההתרחשות יחד עם פתרונות נועזים של מי שאינו שיכור כוח.
אחרי שהיה לדעת בני דורו החשוב ממפקדי מלחמת העצמאות הוא יצא ללימודים בלונדון ,בירת אותה האימפריה נגדה התקומם כאיש הפלמ'ח. כששב מהשתלמותו בלונדון היו חבריו תוהים האם לא איבד משהו מהסממנים שלו כאיש פלמ'ח , כאיש התיישבות. מתברר כי לגבי תלמידי אוקספורד הוא היה איש בוגר שהכיר את החיים ואת ההכרעות הדרמטיות של החיים . חבריו בפלמ'ח חשו כי הוא שב משם כאיש העולם הגדול אך מה שברור שהוא שמר על ייחודו כמקשר בין העולמות. איש המנסה לקרוא כל פעם את המפה כשהוא מתמודד בגבורה עם העובדה כי לא היה לו זמן ללמוד ולהתפתח. הוא תמיד הופרע על ידי הקריאות שקראו לו מן הבית מן החזית המדינית ועשה הכל כדי לגבור על המגבלות שהוטלו עליו בחייו ולהפוך אותן לאתגר.

כיצד ללמוד על דרכו של יגאל אלון על פי דברים שהותיר אחריו בכתב? הדבר קשה במיוחד לנוכח העובדה שיגאל אלון לא גילה לנו את מעבדתו. איננו מכירים כמעט מה היו השאלות ששאל את עצמו כשקיבל הכרעה מסוימת או דיבר על עמדה מסוימת. הביטוי שלו נעשה לרוב אחרי ששקל, אחרי שהכריע. יתכן מאד כי ההכרעה היתה פרי לבטיו, אך מכיוון שגנז את לבטיו קשה לתאר את תהליכי קבלת הכרעותיו . לעתים עלינו לדמיין מה עבר בראשו , לשחזר תהליכים. אנו יכולים לקבוע מה החליט, מה ביצע אך איננו יכולים תמיד לתאר על איזה מתח ענה בהחלטתו או בפעולותיו.

בארכיונו מצוי מכתב ממי שהיה אז אלמוני בשם אורי אבנרי המציע לו לארגן אחרי מלחמת העצמאות את מרד הלוחמים נגד המנהיגות המזדקנת והבלתי רלוונטית של המדינה. כבוגר אצ'ל אורי אבנרי קורא לברית בין הפלמ'ח אצ'ל ולח'י כדי לעשות פוטש , תפישת 'שלושת המחתרות' כפי שהבין אותן אורי אבנרי לא התאימו לתפישת יגאל אלון. הוא ראה בפלמ'ח זרוע של המערכת הדמוקרטית הפרה מדינית בה הכיר לא כצלו של השלטון הבריטי אלא כמערכת של מדינה ריבונית מתהווה : הסוכנות היהודית וההגנה. הוא לא הכיר במחתרות הפורשות מסמכות ציבורית למרות שהעריך רבים מחבריהן. למרות שהעריך את אומץ הלב של אנשי לח'י ואצ'ל ואת עמידתם הנחרצת הוא תפש בחדות רבה את הסכנות הכרוכות בפרישתם מן הציבור ובמלחמתם הנפרדת . שלא כמוהם הוא האמין כי המדינה בדרך צריכה להיות בעלת סמכות של מדינה, אחרת ייחרץ גורלה של המדינה שתקום. אצ'ל ולח'י חשבו את הרוב לממסד נכנע להוראות השליטים. כמי שאינם רואים עין בעין את האויב הערבי. הוא חשב כי בקבלת סמכות המוסדות הלאומיים של המדינה בדרך, למרות שאין עדיין ריבונות , נבנית תשתית דמוקרטית. תשתית זו מחייבת לכבד את האדם, כל אדם . כבוד זה אינו מותיר לנו לוותר על חזון של שלום עם הערבים. הוא האמין כי רק כך תבנה אחריות שתחייב לבאות . רק על ידי קבלת מרות של דמוקרטיה לפני קבלת המדינה תוכל לקום מדינה דמוקרטית . הוא ידע כי העם היהודי בעידן המודרני לא יכול לןהתקיים אלא במשטר דמוקרטי. הפאשיזם והקומוניזם הטוטאליטרים אינם יכולים להכיל את היהודי המבקש קומת אדם חופשי ומעורב.

אחרי מלחמת העצמאות יגאל אלון הבין עד כמה מסוכנת התפישה של לוחמים החוזרים מן החזית . הם מצפים לשלוט על חייהם ולהכתיב מהלכים בזכות נכונותם לצאת למלחמה בה יכלו לאבד את חייהם. התהומות בהם פגשו והאכזבה המלווה את האבל יוצרות ציפייה עזה. ציפייה כזו יכולה לקבוע גורלות ולהשליט נורמות אוטוריטאריות. . מי כמוהו היה יכול להזדהות עם רגשות של לוחם כואב. 'הפלמחניק מחפש את המחר' היתה עבורו לא רק כותרת של שיר. הרי הוא עצמו היה חייל .בן שלושים סך הכל . הוא חש בעוצמה גדולה גם את הניצחונות , גם את המחירים הנוראים וגם את סטירת הלחי שקיבל הפלמ'ח וחבריו עם פרוקו והדחת מפקדיו. הוא ידע היטב את הרגשתו של מפקד שקיבל הוראה לסגת מזירת נצחונו מטעמים של מדיניות וסדר דמוקרטי. הוא ידע מהי הדחה פוליטית. יגאל אלון ידע עד כמה שמו נישא בפי לוחמים. למרות שהכיר את מצוקתו של החייל השב מהמלחמה הוא הכיר גם את סכנותיה של הדמוקרטיה הנתונה לחסדי חייליה. הוא הבין כי המלחמה לה היה נתון עלולה להפוך ראייה טוטאלית וראייה כזו היא הדבר שמאיים על עצם היכולת לרקום חיי יחד אנושיים שלשמם נבנתה המדינה. הגנה על דמוקרטיה במצב של מלחמה ואיום מלחמה הוא אתגר בלתי רגיל. על מכתבו של אורי אבנרי הוא לא ענה. אך גם לא הסביר את שתיקתו. אנו המעיינים במסמכיו נשארנו תוהים . מה עבר במוחו בזמן הדרמטי ההוא? על כך לא כתב. מסדרת החלטות שקיבל ולא נימק במהלך חייו אפשר להסיק מה העסיק אותו במעבדתו הרוחנית רגשית. אנו יכולים למתוח קו ולומר כי ההגנה על הדמוקרטיה היתה לו חיונית . הוא דיבר על כך הרבה פעמים אך תמיד במישור המופשט. בלי לקשור את דבריו להכרעותיו האישיות. כאן התגלתה אחת מחידות אישיותו של יגאל אלון . הוא שהיה ידוע ביחסיו החמים עם סביבתו, עם רעיו, שראה עצמו אחראי על אנשים עמם פגש, שלא וויתר על פגישות עם שדרות שונות של הציבור, לא הרבה לגלות את עולמו הפנימי.
כך גם אין אנו יודעים בדיוק מדוע לא חזר אלון ארצה לכינוס הפלמ'ח שהתקיים באצטדיון ברמת גן ב1949. זה היה כינוס מאד דרמטי כי הוא עמד בסוד שיא האמון בפלמ'ח בציבוריות הישראלית אחרי המלחמה ושיא העלבון הצורב של פירוקו. בכנס השתתפו אלפים, גם כאלו שהזדהו עם היחידה ולא היו בה. הכל ידעו עד כמה היתה חשובה תרומתו של הפלמ'ח במלחמת העצמאות. בן- גוריון שר הביטחון אסר על אנשי הצבא להשתתף בכנס מיוחד זה. הוא חשש מפוטש. איש הפלמ'ח שנותר במטכ'ל היה יצחק רבין. בן גוריון קרא לו לשיחה שנמשכה שעות עד אשר רבין הבין כי מטרת השיחה היתה למנוע את הליכתו לכנס. הוא קם והלך. הוא בא לכנס. בכך ביטא את נאמנותו לחייליו . הכל ציפו לבואו של יגאל אלון שהיה אז בצרפת. יגאל אלון לא בא לכנס. לחבריו היה נדמה כי לא הגיע משום שביקש להמשיך את הקריירה הצבאית שלו ולא רצה להתעמת עם שר הביטחון. לי נראה בפרספקטיבה כי יגאל אלון לא בא כי ביקש להגן על הדמוקרטיה הישראלית הצעירה והשבירה. הוא חש כי בואו לכנס היה יכול להביא לתסיסה כה גדולה שהיתה מזעזעת את המבנה הדמוקרטי השביר כל כך של ימי ראשית המדינה . החברים ששידלו אותו לבא רמזו על כך . הם רצו לחולל תפנית. לדעתי יגאל אלון העריך אחרת. הפירות של זעזוע כזה יכולים להיות לא מה שמצפים אנשי הפלמ'ח אותם כה אהב. ההתנגשות יכולה להיות מסוכנת. גם כאן יגאל אלון לא הותיר אחריו מסמכים המסבירים את שיקולי הכרעתו. מתפקידנו לשחזר ולפענח את דרכו על בסיס ניתוח הכרעותיו בתקופות השונות . כמי שהעיד על הכרעתו האישית חברית במעשיו ולא בווידויו. דומה כי בפני הכרעה דומה עמד ערב מלחמת ששת הימים כשאשכול מינה את משה דיין כשר ביטחון כתוצאה מתחושת עלבון צורב על אי האמון בו ערב המלחמה על ידי חבריו למפלגה. הוא ידע כי חבריו העדיפו את דיין כדי להשיב את רפ'י מפלגתם של פרס, דיין, ובן גוריון הביתה. הוא כאב את מה שחש כטעות אך חשב שאל לו להציב את תחושותיו מול מה שנראה אז כעמידה של שעת חירום. האם אפשר היה לחזות כי ניצחון מלחמת ששת הימים היה הופך למשהו אחר בהמשך לו על ההגה היה עומד יגאל אלון? אין לנו כלים מדויקים לבחון זאת . אנו רק יכולים לאמר כי היתה לו השקפה הן גיאוגראפית והיסטורית על מה שצריך לעשות אך במיוחד כפר באמות המידה החברתיות שהופעלו על ידי דיין בבניית היחסים עם הפלשתינאים לאחר המלחמה שנשענו על הכרה במנהיגות הלאומנית של הפלשתינאים מצד אחד ועל יצירת קשר של עובדים ומעבידים בין ערבים ליהודים. עמדתו של דיין היתה אז אמביוולנטית וויתרה על קביעת השלום והפשרה כמטרה ועמדתו של יגאל אלון היתה עמדה של הכרה הדדית ופשרה כואבת לשני הצדדים.
כל ההחלטות הללו של יגאל אלון מסמנות קו מתמשך . אלא שלא היו לו ביטוי אישי רגשי של יגאל אלון. אין זה אומר כי האיש היה אילם מהסברים ומתגובות . הוא דיבר על עמדותיו כמי שמנתח את המצב באופן מנותק משיקולים אישיים. הוא חשב כי כך צריך מנהיג לשקול . היצרים האישיים פעלו כמובן כמו בכל עשייה אך הנורמה לא היתה של כניעה להם, לא של התגנדרות בהם אלא של הפיכתם לאנרגיה יוצרת , לפעילות .
היכולת של יגאל אלון שלא להיסחף רגשית אחרי יצריו השלטוניים ניכרת מאד בכבוד שהוא רכש לאלה שהחליף אותם כבעל תפקיד . תמונת יחסיו עם יצחק שדה המפקד שלו שהיה לפיקודו יכולה להצביע על האישיות של שניהם. סיטואציה בין אנושית בה מפקד הופך לפיקוד יכולה להיות הרת אסון לשניהם אך לא במקרה הזה.יצחק שדה מסר את הפיקוד של הפלמ'ח לחניכו יגאל אלון. לימים היה יגאל אלון למפקדו של יצחק שדה. יגאל אלון ויצחק שדה שחלקו איש על רעהו בהרבה נושאים הן פוליטיים והן צבאיים אהבו וכיבדו איש את רעהו. הכבוד לשונה ולבעל הניסיון מסביר את הכבוד שנתן אלון לחיים ויצמן הנשיא הראשון . למרות שבפרקים מסוימים של חייו לא העריך את החלטותיו של וייצמן לא היה מוכן לעבור לסדר היום על האווירה המזלזלת שטיפח מסביב לנשיא עתיר הזכויות בן גוריון ראש הממשלה. ברור לי כי אלון לא עשה זאת רק משיקולים פוליטיים הנובעים מעמידתו מול בן גוריון.
לרבים חידת חייו של יגאל אלון היתה ביטוי לתחושתם כי היה איש נטול כוח הכרעה. הוא נתפש כאיש שלא יודע להפיק הנאה אחרונה מניצחונו כמי שמשוחרר מיצרי שלטון ההכרחיים למנהיגים. חברו ווילסון, ראש ממשלת בריטניה, אמר לאלון שאין לו היצר להרוג את יריביו. מאיר פעיל קרא לכך אי רצון הדב לתת את המכה האחרונה , הממיתה את היריב.
תכונות אלו של יגאל אלון הביאו לתפישה כי אין הוא יודע להחליט. היורד לפרטים בחייו של יגאל אלון מגלה תמונה אחרת . בימי נעוריו כשיצא ללילות השמירה הראשונים גילה נחישות בוגרת .כשמכר את אחוזת אביו בכפר- תבור בלי להתייעץ עמו או עם אחיו הבוגרים שהיו מפוזרים בארץ התברר כי הוא יכול לקבל החלטות קשות לבד. כשגויס להגנה וכשקיבל על עצמו תפקידים כמפקד ובמיוחד כשעוקבים אחרי דרכו במלחמת העצמאות ניתן לגלות איש נחוש הדבק במטרה ואינו נכנע למוסכמות או ללחץ גם של אנשים בהם הוא מאמין. דומה כי חלק מהכרעותיו היותר דרמטיות היו הכרעותיו לוותר על מימדי אגו למען דברים חשובים יותר.
יגאל אלון היה איש שמצא עצמו בעמדות הכרעה, כחייל, כמצביא , כמדינאי .הוא היה מודע לקסם שנוכחותו משפיעה על סביבתו. אך הוא הבין יפה כי כריזמה היא חרב פיפיות. דומה כי ביתו החקלאי , בית המאמין בעבודה קשה , היודע שאינך יכול לרמות את האדמה, לא נתן לו להיכנע לקסם של עצמו. הוא אמנם השתמש בכוח קסמו אך ליווה אותה כל הזמן בניסיון ללמוד, להבין, לנתח. לשדר אמון לזולת לגייס את הקסם החבוי בפקודיו. מבחינה זו היה האיש לא כנוע ליצרים נרקיסיים ולא לצד השני של יצרים אלו : פולחן קיומי של מוות. הוא לא שיחק עם מותו כמו כמה וכמה מן המפקדים והמדינאים עמם עבד. נראה היה לו כי תפקידו של המצביא והמנהיג הוא דווקא להגן על החיים. תפקידו כאיש צבא, כמדינאי, היה לא להקריב אלא למצוא מוצא לטווח ארוך. נדמה כי מבחינה זו הוכיח אומץ לב נדיר אם כי לא פעם ראייתו כחייל בחזית הביא אותו לעימות עם מי שהיה אחראי על הזירה הכוללת והיה מעליו בעמדות הכרעה. מה שראה הוא בזירת הקרב לא היה זהה עם מה שגילה כמדינאי אך אחרי לבטים עם עצמו הכריע בסופו של דבר לקבל את השיקול המורכב, הקשה הלוקח בחשבון את הזירה הכוללת.
הוא היה אמפאטי לתחושות החיילים אך ידע לגבור על פולחני כוח ועל יצרי הדה- הומניזציה של האויב. כמפקד צבאי הוא הכיר את יצר ההרס והחורבן המלווים את המלחמה אך למרות שידע את המלחמה ואולי בגלל שידע אותה לא היה מוכן להיכנע לה ולהגיונה. הוא לא נכנע להלכי הרוח שראו במדיניות אמצעי, נשק במלחמת הכל בכל הנמשכת לנצח. הוא ראה בהתרחשותה של מלחמה עובדה קשה אך ביקש להפוך אותה לעוד אמצעי להשגת התקדמות לשלום. הוא הבין כי כניעה עיוורת מסוכנת ולא מביאה שלום אך כפר בתפישה שיש לפעול מתוך הנחה כי לעולם לא נתקדם לשלום . מבחינתו זו השקפה המבטאת יצרי מוות . היסחפות אחרי רומנטיקה קרבנית מסוכנת. אל מול תפיסה של קיר ברזל גורלית הקובעת עימות נצחי העמיד הוא את מסך החול המסמן דרך לא ברורה ועתירת מכשולים שיש להתאמץ לגלות בתוכה אופק של שלום מבלי להתעלם מכך שיש במסך החול הרבה סיכונים ושיבושי ראייה. יש מסך והוא מחייב לא להיסחף אחרי אשליות ותפישה כי הכל תלוי רק בהכרעה שלך. יגאל אלון הבין לעומק את הסכנה הגלומה בתפישה המערבבת את יצר המוות ותאוות השלטון מצד אחד ואת האשליה שאתה יכול להכתיב מה יקרה. מול אלו הוא האמין בגילוי של אנשים המבקשים להכיר זה בזה וביצר החיים המובילים יחד לפעולה של שותפות.
כמפקד עברי הוא ראה צורך לבקר באירופה מיד לאחר השואה, הוא ביקש להיפגש עם פליטים ולוחמים. היה לו ברור כי מה שראה שם יקבע לא במעט את מטרת עשייתו הציבורית. כציוני הוא ביקש לדאוג לשיקום העם היהודי אך לא ראה את המטרה בהכרזת מלחמת תגמול על מה שקרה, גם לא ביצירת פולחן של קורבניות. הוא ביקש ליצור לעם היהודי בית מחודש בו יוכל ליצור ולהגן על יצר החיים, לבנות בית המגן על בניו אך לא רואה בגיבוש הכוח מטרה אחרונה אלא אמצעי מניעה חיוני. לא תירוץ לפולחן של היררכיה וכוחניות אלא תנאי הכרחי לאפשרות לטפח חברה המעודדת את האנשים להקים לעצמם בית ודרך בעולם הזוכה לתיקון מתמיד. בארץ היו רבים שחששו מפני אלו המגיעים מן השואה. היו שציפו כי עם המפגש עם הארץ תעבור על העולים מהפכה אדירה שהם יהפכו מאבק אדם כפי שניסח הסופר פרישמן כשביקש לתאר את דור המדבר של יוצאי מצרים ויוצאי הגלות. היו שהציעו שלפני שפליטים יעלו ארצה הם יקבלו הכשרה שתחלץ אותם מהפציעה בנפש שנגרמה על ידי השואה. יגאל אלון חשב אחרת. הוא חשב שיש לתת אמון במי שעבר את התופת. לראות בהם לא פליטים אלא אנשים היכולים לשאת בתוקף רגישותם ונחישותם את חזון כינון החברה הישראלית. הוא העריץ את הפרטיזנים היהודים שמרדו והעריך את ההתנגדות הגדולה שהתגלתה בחייהם של קהילות ויחידים לנוכח התהום . הוא האמין כי הם יבנו את עולמם כאן אם יינתן בהם אמון ואוזן קשבת. בכך גילה את עמדתו כי העובדה שנולד בארץ איננה מחסום בפני יהדותו ובפני אפשרות יצירת הקשר עם יהודי העולם. ומורשתם . הוא חש בעומק יהדותו והאמין ביהודי העולם, אלו העניקו לו אנטנה גבוהה בה יוכל לקלוט ולהעפיל אל ערכים אוניברסאליים ואל אחריות על אוצרות הרוח שצבר היהודי במסעותיו ההיסטוריים.

כחבר קיבוץ פעיל היה לו חשוב לעצב את הקיבוץ לא כחונק את חבריו ולא כהופך אותם למכשירים למשימות לא להם. בזמן הפילוג הגדול של שנות החמישים בתנועה הקיבוצית הוא ביקש מחברי קיבוצו שהשתייכו למפלגה היריבה להישאר במקום ולא לעזוב את ביתם. הוא האמין כי יש חיים אחרי הפילוג. אמונתו בדרכו של ברל כצנלסון היתה אמונה באיחוד והוא התמיד בה למרות גלגולי תנועתו. כך גם תפש את חייו כחבר קיבוץ. בקיבוץ הוא ראה מקום בו האדם יוכל להתפתח תוך חירות וערבות הדדית, בו הוא יוכל לפתח תרבות ועשייה למען הסביבה.

יגאל אלון היה שייך לרביעייה של המנהיגים הפוליטיים של הקיבוץ המאוחד : טבנקין, בן אהרון, גלילי ואלון. הם היו אנשים שונים זה מזה ויחסיהם ההדדיים היו מורכבים. טבנקין היה המורה שהאמין מצד אחד בהתיישבות שצריכה לבנות רשת חברתית וולונטארית שאינה חייבת להיות מדינה היררכית , שאינה חייבת להיכנע לעיוותים חברתיים הנובעים מן המדרג ומן הסמכות ומצד שני האמין כי ביחסי המדינות הכוח הוא השולט והיהודים אחרי מצב של חוסר כוח מפאת חולשה מוותרים על שימוש בכוח מפאת עייפות ואי אמונה ולא בגלל נאמנותם לשלום. בית מדרשו הפוליטי של טבנקין הגיע מהתנועה המהפכנית הרוסית שתבעה את הגיוס הטוטאלי לרעיון וזה מה שנדרש עתה מהעם היהודי. טבנקין דיבר לפעמים באופן אנרכי, קרא ליחידים ולכוח הרצון ולפעמים לכוח היחד והדטרמיניזם המרכסיסטי. המודל בשבילו היה המודל של התנועה החלוצית בפולין אותה טיפח . זו עמדה על כוחה הלא רציונאלי של האמונה והלהט החלוצי. היה לו קשה לקבל את צוויונה של מדינת ישראל כמדינת חוק היודעת לפלס דרך המפרידה בין חלוצים נלהבים ואזרחים התובעים זכויות. כמדינה שהרוב בה עירוני ובה מהגרים חשים שותפות מלאה ואחריות המתבטאת בשפה שונה מזו שגובשה והלכה על ידי המסורת החלוצית.
בן אהרון האמין במחויבות לפוליטיקה כמקדמת חברה . הוא האמין כי מפלגה היא המשך ישיר של אתיקה של תנועת פועלים מהפכנית , תנועה הכופרת בתהליכים של בנייה מדודה , הדוחה את תהליכי הבינוי החברתי הרדיקלי בדיונים פרלמנטאריים החושפים לא מעט את חולשתה של הדמוקרטיה. הפועלים והמקופחים הם שצריכים להכתיב סדר יום חברתי שוויוני וחופשי אך צריכים גם לשאת על עצמם את העול שהוטל על החלוץ. להיות נושאי בשורת הכבוד האנושי המתגלה בעבודה. למרות שבימי נעוריו הוביל יצחק בן אהרון לפרישה מתנועת השומר הצעיר משום שהאמין כי בוגרי תנועת נוער חייבים לבנות את החברה הבוגרת באמצעים פוליטיים של מפלגת פועלים רחבה הוא מצא עצמו חושב במושגים של אחוות תנועת נוער, קסם התרבות וחיי היצירה, האמונה בחירות המתגלה בקרב הצעירים לקראת גילוי הרצון והיכולת לבנות עתיד מבטיח ההולך ומתגלה בהוויתם וביצירתם. הוא נותר איש תנועת הנוער, איש השומר הצעיר.
האיש השלישי היה ישראל גלילי. הוא היה איש מחתרת שגדל בקרב הנוער העובד ושורות ההגנה. הוא שמר בקנאות על ענווה ובחכמה ניסה לקשר בין דעות שונות בתוך המערכת גם כשהיו אלה דעות של אנשים שלא העריך. הוא היה איש שביקש להבין לעומק את הכוחות הפועלים ולמצוא בעזרת שכל ישר ולימוד מעמיק פשרות המובילות לעשייה. הוא היה איש מורכב והאמין בכך שהמציאות תובעת מאתנו אחריות עד הסוף. האחריות מחייבת למצוא נתיבות עשייה שלא מבטיחה אך מקיימת החלטות קשות. לעתים קרובות מצא עצמו משלם מחירים קשים על פשרותיו.
ארבעת המנהיגים של הקיבוץ המאוחד האמינו בפוליטיקה כזירת המימוש של ערכים אנושיים אך קריאתם את המציאות היתה שונה. בן אהרון וטבנקין היו קיצוניים בתפישתם את האתוס הסוציאליסטי שחייב להעדיף את החברה על כוחה של המדינה המשקפת לא פעם יחסי כוח של בעלי הון. לעומתם יגאל אלון וגלילי ראו במדינה את המכשיר החשוב ביותר להשפעה, את הזירה הגורלית. בן אהרון וטבנקין היו חלוקים ביותר על הנושא של התוצאות של מלחמת ששת הימים. בן אהרון ראה בכיבוש מקור לחורבן חברתי, לניצול ולהנצחת הפער הכלכלי בין יהודים וערבים, לעליית גורמים משיחיים בציונות הדתית ולאובדן פרספקטיבה של שלום. יגאל אלון ביקש להשיג באמצעות הניצחון את
השלום בפשרה טריטוריאלית ובכך מצא שותף בבן אהרון. גלילי חשב כי דרכם של בן אהרון ואלון לא תתקבל על הציבור ובמיוחד על הממסד הפוליטי המאורגן במפלגות. כי צריך להגשים את פרטי תכנית אלון בהתיישבות באזורים בהם תתממש הפשרה הטריטוריאלית. הוא היה איש שלא האמין בתנועות פוליטיות שהתפתחו אז מתוך אי אמון במפלגות הפוליטיות , תנועות מחאה שיש להן סדר יום של נושא אחד כמו גוש אמונים או שלום עכשיו. הוא חשב במושגים של תנועת חיים שיש לה דעה על כל עניין . עיקרה היה צריך להתגבש בנאמנות לכל החלטת מפלגה . החלטותיה צריכות להתקבל לדעתו בשיחה מעמיקה וסודית . הוא האמין בתהליכי חשיבה הנשענים על חברות ושותפות. הוא הסתכל בבעתה על העובדה שהחיים הפוליטיים החלו לאבד את התביעה לשיח של חברים , להאזין לפרי של חשיבה מעמיקה . הוא חש כי הפוליטיקה נעשית מכורה לתקשורת, לצוותים המטפחים פולחני כוח ומעודדת פולחני אישיות המתגלמות בשעבוד לתקשורת ולפיתוייה.
בן אהרון הכיר את השלטון ומגבלותיו ולמעשה החליט לוותר על מילוי תפקיד בתוכו. הוא חש כי דווקא הסירוב שלו למלא תפקיד הופך אותו לאיש חפשי . הוא ביקש להישאר שלם עם עצמו בממסד שחש שמאבד במהירות את הדרך . הוא היה לסמל של מי שעומד על עקרונותיו אך הרבה פעמים חלפו במוחו ערעורים על תוצאות התפטרותו מהזירה האחרונה לתפקידיו הפוליטיים : הנהגת הסתדרות העובדים. יצחק טבנקין לא כיהן מעולם בממשלה וראה עצמו חופשי בהבעת עמדותיו.הוא האמין כי גיבוש חבורה רעיונית היא התפקיד החשוב של חייו. להשיב לקיבוץ המאוחד את תפקידו במרכז העשייה. אחרי מלחמת ששת הימים חש כי הגיע השעה שלו לערוך תפנית רדיקאלית על ידי הקמת נקודות ארכימדיות של יישוב כל הארץ.
יגאל אלון האמין כי ניתן לארגן כוח וסמכות שיוכלו לקבל על עצמם אחריות למדינה ולהביא אותה לתיקון מדיני וחברתי. לרביעיית המנהיגים של הקיבוץ המאוחד היתה אחריות משותפת לחברי מפלגתם – סיעתם. הם חשו כי אסור להם לשבור את הכלים ביניהם. חניכיהם ותומכיהם ידעו עד כמה סבוך המרקם אך לא הרשו לעצמם לחזור לדפוסים של פילוג. כך למרות השוני היתה ביניהם נאמנות גדולה.
המשבר של החברה הישראלית גדל מאד אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יגאל אלון היה מוכן לקבל את מנהיגותו של תלמידו יצחק רבין. אחרי המהפך התייצב יגאל אלון והציע עצמו למנהיגות מפלגת העבודה מתוך תקווה לרנסנס חברתי מדיני. חבריו לא היו בטוחים בהצלחתו . הם חשדו כי הציבור ובמיוחד המערכות הפוליטיות החורקות והמגינות על שרידותן לא יקבלו את יגאל אלון כמנהיג. הם היו מודעים לכך כי המערכת הפוליטית נמצאת בשקיעה אך לא היו בטוחים כי ניסיונו של יגאל אלון ליצור לה אלטרנטיבה יכול להצליח ולמנוע ממנו אישית תחושת כישלון. איננו יודעים את התשובה לשאלה הזאת בגלל מותו המוקדם של יגאל אלון. הרוצה להבין את דרכו של יגאל אלון חייב להתייחס לפעילותו החברתית. פעילותו כשר עבודה וכשר חינוך הם שחושפים יותר מכל את תפישתו הכוללת גם בשטח המדיני אסטרטגי.

בממשלת ישראל יגאל אלון יזם פעילויות לפיתוח הגליל על ידי קידום מושבות הגליל שהיו אז במשבר דמוגרפי קשה. הוא עודד פיתוחן של עיירות והתיישבות חדשות במקום. הוא לא ראה בפעולות הללו פעולות המכוונות נגד ערביי הגליל . לדידו הן דווקא מקרבות ברית של צמיחה . תהליך של עיור ופיתוח. הגליל עבורו איננה רק מולדת פרטית אלא זירה לה יש לו מחויבות אישית מתוך תפישה יישובית המעלה את האדם. כל השנים הוא עשה צעדים חשובים להעמקת הקשרים עם היישוב הערבי ולפיתוחו. צעדים אלו שלו חושפים את ראייתו את החברה כמכלול הנמדד ביכולתו לתת לאדם ולחברה אפשרויות ביטוי ואחריות.

הוא האמין כי תנאי לדמוקרטיה היא השכלה רחבה לכל האזרחים. למרות שהעריך את האוניברסיטה כמערכת חופשית לחקירה מדעית , כמערכת ביקורתית חיונית , כקוטב אינטלקטואלי הכרחי לשלטון דמוקרטי, הוא הבחין בצד האליטיסטי שיכול לנבוע ממנה, בהיררכיה הקשוחה שלעתים היא מציבה. כדי שלא תדרדר לנטיות אלה , כדי לא לפגוע בזכות של כל אחד להתחבר אל מקורות ידע ולהתפתח מקצועית , כדי לעשות את הידע נגיש ומשפיע לא רק על המרכז של המדינה , כדי לא לחסום את דרכם של ערבים, כדי להגביר את חופש הביטוי הוא חשב כי יש להוסיף על המערכת האוניברסיטאית מערכות הפצה וחינוך גבוה נוספים. על כן הוא עודד פיתוח אקדמיות בפריפריה, חנך את האוניברסיטה של באר שבע ופתח במהלך של הקמת מכללות אקדמיות אזוריות והעלאת סמינרים והפיכתן למכללות לחינוך. הוא ביקש לראות בהן מכשיר לחינוך מקצועי גבוה. מכללות לחינוך היו לו מסלול חשוב להעלאת רמתו ומעמדו של המורה . מהפכת החינוך בה האמין הביאה אותו ליוזמה לכונן אוניברסיטה פתוחה וטלוויזיה חינוכית.
הוא טיפח את החינוך בגני הילדים לפני החינוך של בית הספר ואת הקמת בתי ספר אינטגרטיביים על בסיס הצורך במפגש בין ילדים שונים . הוא ביקש טיפוח יחד המעלה את היחיד. בשטחים אלו של פעולתו לא פעל כאסטרטג המחפש את נקודת ההבקעה, כמי שאוהב את הניתוח הכירורגי ואינו רואה לנגד עיניו את האדם הכואב כשלם. החינוך הוא פעילות בה יש להפעיל את כל החושים, את כל מימדי הזמן והאופי, בה יש צורך לראות כל מתחנך, לתת אמון בכל אחד ולהתייחס לכל מחסום. היחיד המתחנך העומד במרכז הפעילות החינוכית הוא אישיות בעלת חומר ורוח, מחובר למבני על ולקריאות עומק.
יגאל אלון האמין כי לנוער המתחנך יש זכות לשאול אך הוא האמין לא פחות כי הנוער מצווה לענות ביצירה עצמית משלו . עוד בזמן הקמת הפלמ'ח , כשחילוקי הדעות על הצורך בו הגיעו לשיא, כאשר התברר כי קשה לגייס הוא לא היסס לפנות לנוער בשכונות העוני, לחוגים שהיה נראה שהם רחוקים משפת הנוער הלומד המאורגן בתנועות. הוא פנה אליהם מתוך אמונה בהם. בכך קיבל את דעתו ורוחו של יצחק טבנקין שחיפש תמיד את 'החלוץ סתם' מי שלא קיבל חינוך בתנועת הנוער ומבקש לבנות את עולמו בתוך חלום ההתיישבות בארץ ישראל. יגאל אלון עד סוף ימיו, גם כשמילא תפקידים בכירים בממשלה נפגש כל הזמן פגישות פורמאליות ולא פורמאליות עם נוער. הוא האמין כי על החברה הבוגרת להתמודד עם השאלות והתשובות אותן מעלים המתחנכים הצעירים.
באמצע שנות החמישים הודחו תנועות הנוער מבתי הספר בשם הכלליות והחינוך הממלכתי. המערכת החינוכית של בית הספר הממלכתי האמינה כי עליה להשתחרר מפוליטיקה מפלגתית המשודרת על ידי תנועות נוער. . כשר החינוך יגאל אלון הזדהה עם רעיון החזרת תנועות הנוער לבית הספר .לדידו שיבה זו הכרחית לתהליך צמיחתה של החברה כולה. חברה מתעוררת לפעולה לא רק כתוצאה של פעולות של היררכיה מדינית הנובעת מהחלטות ממשל אלא על ידי התארגנות חופשית של שותפויות הצומחות מהדיאלוג החופשי של אנשים. במיוחד הדבר נכון לגבי אנשים צעירים.

יגאל אלון היה כל ימיו במצב מיוחד של עמידה על סף עתיד שאת תמונתו לא הכיר. הוא היה איש צעיר שהבין כי עליו להתאמץ ביותר כדי להשלים את הידע והבשלות הנחוצים לעמוד במצבים שיהיו. תלמיד שלא היה לו זמן להשיג את הציוד שאחרים הביאו אתם. אך הוא השיג את הכלים ולא היה מוכן לשחק את הצעיר המתהדר בכך שאינו זקוק לבשלות , שספונטניות צעירה משחררת מידע ומצווי מוסר. אך לא היה מוכן לארגן את ידיעותיו כך שישתקו אותו מרוב הסברים. הוא התנגד בכל תוקף למה שהוא גילה בפוליטיקה הישראלית וכינה כ'פוליטיקה ביולוגית' העורכת פולחן לצעירים שבמרכזו רעב לכוח. הוא לא קיבל אדיפליות בגרוש המשחררת יצרי שלטון מצמצמי אופק . דווקא משום כך נתן אמון בצעירים המבקשים לסלול לעצמם ולדורם דרך, תרבות, חיים בעלי משמעות בתקווה שניסיונם זה יחולל גם תפנית בעשייה המדינית.

יבואו עוד חוקרים וימצאו טעויות בתיאורים שניסיתי להביא כאן. יבואו עוד בעלי השראה ויתנו ביטוי להזדהותם עם האיש ודרכו. יבואו עוד יריבים שיגלו עד כמה טעויות שעשה טשטשו את מורשתו. אנו נסתפק בדברי אותו פסל שעבר את השואה והגיע לקיבוץ בית הערבה שאמר שבשבילו כל פסל הוא מפגש בין אבן אור ואדם. כל פסל הוא כאסיר החופר תעלה אל האור ואם לא יחפור לא יוכל לדעת את האור גם כשיצא אליו. יגאל אלון היה איש שהאמין באור שיש לחתור אליו בחפירה עקשנית גם בתוך החשכה. לחפור בלי הרף ובכל מצב. זו הסיבה שלרבים הוא היה דמות עליה ניתן היה לסמוך דווקא משום שהיא עוררה את תחושת האחריות של כל מי שבא עמה במגע.

מוקי צור