תשוקת חלוצים

רייכמן הגיע ישר מהאינתיפאדה השנייה לחקר המסורת החלוצית. המצב הפרדוקסלי של המפעל הציוני בראשית ימי הטרור החדשים עורר אותו לשאול על המסורת הזו ושורשיה מתוך רצון לשחרר אותה מתלות באינטרסים כלכליים או פוליטיים. מצרכים נשקלים במאזני ניצחון או תבוסה לתשוקה להסרת קליפות הגולה שככוחה בכך שאין היא מותחמת ונשקלת אלא נעשית מתוך דחף קיומי שאינו נשקל במאזנים אנליטיות רגילות. לא של כלכלה ולא של פוליטיקה. להבין איך קרה שלמרות ששיקולים פוליטיים, כלכליים, אינטרסנטיים גלויים לא הצליחו לגבור על הרצון להמשיך להיאבק על חזון שלא היה נראה כי הוא בר מימוש .
ספרי היסטוריה תמיד מגלים יבשות חדשות במפות ישנות. הן מגיחות באופן מפתיע מתוך המובן מאליו. משום מה הן קשורות תמיד להתעוררות של חידות במצב המתקיים בתקופת פעולתם של ההיסטוריונים. היהודים הצרפתים בזמן המהפכה גילו כי היהדות מדברת בלשונו של רובספייר. אנשי הבונד ראו ביוצאי מצרים מרד פרולטרי, פרויד גילה במשה את אדיפוס ועוד ארוכה הרשימה. יש שעשו זאת באופן שאכן גילה מחוזות חדשים בישן . הם מגלים בעבר מרתפים חדשים ועמודי תמך בלתי ידועים הנחשפים משום שההווה העלה אותם לבמה, לא כמרתף ולא כעמוד תמך אלא כחלון ראווה. ויש כאלה שכפו עצמם על האירועים שהיו ויצרו מצב שבו ההד גדל והקול עצמו שותק. בכל מקרה ההווה פותח שערים מיוחדים לעבר כשם שהוא מפנה עצמו אל אופק חדש .
ספרו של רייכמן על החלוצים מדבר על החלוצים כמקשה אחת. ואכן מזווית הראייה של היום הם נראים בעיננו כמקשה אחת. הדבר נובע מתוך כך שחלק גדול ממחלוקותיהם נראה קצת חלוד לנוכח התמורות הכל כך דרמטיות שאירעו. אנו מדברים עליהם כמו שמדברים על החסידים או על יוצאי ספרד בהכללות המסרבות ללקבל את ריבוי התורות והמחלוקות.אך אם מדובר על חוויות כמו שעליהן מדבר רייכמן בכל כך הרבה פירוט מלומד , החלוצים היו בעלי השקפות מגוונות , מוצא שונה, חילוקי הדעות היו רבים, ואופיים האינדיבידואליסטי למרות שהאמינו ביחד יוצא דופן לפחות בתקופת העלייה השנייה.
ברל כצנלסון ודב סדן עסקו פעם בשאלה האם שני האחים ישראל ואליעזר שוחט יכולים בשוני ביניהם להקיף את המתח של אנשי העלייה השנייה . האחד כריזמטי, פוליטי, השני נזירי, מסתפק במועט, פוריטני. והרי אם בין אחים גדול כל כך המתח מה נוכל לומר על אנשים רחוקים כמו ברל כצנלסון ובן גוריון שמצאו עצמם באותה חזית ואנשים כמו אליהו גולומב ומניה שוחט הכל כך דומים שמצאו עצמם בחזיתות נוגדות?
המפעל של רייכמן דומה במידת מה למה שחולל מרטין בובר בקורות החסידות . בובר העמיד את החסידות על סיפוריה ולא על תורותיה . ההיסטוריונים טוענים כי התורות קדמו לסיפורים והיו להם ליסוד . אך בובר עשה זאת לא מעט בגלל תורתו האנתרופולוגית העומדת על חוויה פנימית ודיאלוג , על החברותא ושחרור מכבלי חוק ונוהג. גם הכרתו המוסרית כמנהיג ציבור הביאה אותו לגילוייו התרבותיים . היסטוריונים של החסידות אמנם כפרו בדרכו אך הוא טען כי היסוד של ההנחלה מחייב לא פחות מאשר דרכי ההתהוות.
המודעות לנקודת המוצא בהווה לחיפושינו אחרי העבר יכולה להביא עמה גילויים ולהיות פורייה כמו שהיא יכולה להפוך את ההיסטוריה לאידיאולוגיה פשטנית המחפשת בעבר העתק הפותר באופן קבלני את חידות ההווה .רייכמן לא עושה זאת. הוא מדגיש כי החזון החלוצי ניזון ממקורות עמוקים יותר ממה שנראה בתיאור הצרכים והמצבים בפניהם עמדו היהודים במאה העשרים. גילוי יסודות חדשים בהוויית הגלות וגילוי מימדים חדשים בארץ ישראל עומד במרכז החוויה החלוצית. הגלות התגלתה כמאותתת חורבן והשיבה לארץ מהפכה חברתית עמוקה ושתיהן לא צוירו רק על ידי ההיסטוריה היהודית אלא היו פרי דיאלקטי של האמנציפציה היהודית. היא נשענה על הרצון לשוב לאדמה שהחל ברוסיה ובסרביה ביוזמת משכילי היהודים, היא נשענה על כך שהיהודי היה לחייל מגוייס בצבאות השונים עוד לפני שהקים את השומר ואת המחתרת. היא נשענה על כך שנפרצו המערכות הקהילתיות היהודיות על ידי עולם המדינות שלא הסכימו לשחרר את היהודי מחובותיו האזרחיות לפעמים תוך כדי הענקת זכויות ולעתים בהתעלמות מהן. בגלות היה הד לתהליכים של חורבן היסטורי שהיה מלווה בסימפטומים גוברים והולכים של חורבן קיומי.
רייכמן מכניס את כל המאוויים, את כל הדורות ואת כל דברי בני הדור לסד אחד ובכך הוא קורא נכון את מאוויי החלוצים לראות עצמם חלק מעולם שלם שצריך לבקוע מתוך הכרת השבר. אין הם יכולים להסתפק בהדחקות העבר, באידיאולוגיות שכיסו ודחפו רבים לשקר עצמי. אך כל אחד מהחלוצים בחר לעצמו גבולות משלו להתנסות הגבולית שבחר. הרצון לברוא עולם שלם שאינו דוחה לעתיד מעורפל ולא שב אל עבר רחוק, שלא מסתפק בהווה סוער ככל שיהיה וחי בתשוקה, בתנועה להגשמה מלאה של מה שחוצה שדות אך מצוי תמיד במרחק מן האופק. אך הוא לא היה מנותק מאופק פוליטי חברתי, משיקול תבוני ומחזון אוטופי. מהפכת השפה, העבודה, החברה האמנות, האהבה היתה מהפכה אחת שנישאה על ידי אנשים שהאמינו כי כל העול מוטל עליהם וחלוקת העבודה שהתקיימה ביניהם כשאחד פועל נפלא אך מדבר קצת אידיש, האחד מדבר רק עברית אך טוב יותר בנאומים ובצעדים פוליטיים מאשר בטיח של קירות או בזיפות של מחנות.
רייכמן הציג נכון לדעתי שחלק חשוב מהמהפכה החלוצית קשור לארוס. אמנם יש שוני גדול בין המשתתפים במהפכה זו. לא דומה האהבה של החלוץ לאישה לברית בין החלוצים, לברית בין החקלאי לשדהו, בין חבר המפלגה להכרעות המפלגה המלווה אותו, בין התלמיד לעברית המחפש מילים חדשות ליום העבודה וליום החג. גם הסברים שונים לקשר המחודש בין השותפים מכל מיני יחידות.