מעלה החמישה, כנס הנהגות 2013
בין שעון כיס, פעמון ושעון דיגיטאלי
בעלון חרדי קראתי שהאדמו'ר מסאטמר הודיע השנה כי הוא לא מוכן להתפלל על אלה שנסחפו עם הזמן והחליפו את שעון הכיס שלהם בשעון יד. כפירה כזו בשמש בגבעון דום שמרני צריך להוקיע. כפי שאתם יודעים הקיבוץ החל את דרכו בויכוח על משמעת הפעמון. משמעת הפעמון היתה מבוססת על העיקרון כי פעמון אחד קורא לארוחות, לשיחות, מגייס לכיבוי שרפות וללידת תינוקות. בבית השיטה היו המצלצל בפעמון מצלצל בחידון מוסיקלי: הוא היה מצלצל בקצב של יצירות והחברים הנזעקים ליום עבודתם היו צריכים לנחש את היצירות. הפעמון עורר וויכוחים מעמיקים על מהות הקיבוץ. האם הוא לא ייראה מצד שני קראתי כי הרבה בני נוער כבר לא יודעים לקרוא שעון. איבדו את המיומנות כמו שהפסיקו לקרוא לא כדי להציל את האמזונס מאובדן עצים אלא כדי להשתתף במסע ההגנה על הפצת הבורות. האם אלו הברירות החברתיות תרבותיות העומדות בפנינו לחזור לשעון הכיס או לאמץ את הדיסלקציה ?
אחרי מאה שנים
הקיבוץ בן מאה ויותר. בני המאה שבתוכנו רק נולדו כאשר הקיבוץ נולד. הרבה ילדים רעיוניים בעולם מתו בחייו . מהם יש שזכו למיתה יפה רבים מתו כמפלצות של עצמם.והיו אפילו שמתו מאוהבים ברעיונם הרצחני.
רעיונות לא נולדים מן האין אך כן מהתוהו ובוהו. מהשברים , מהתקיעות ומהדממה. הם כוללים לא רק את המקום האגדי עליו חלמו המגשימים אלא גם את המסעות למחוז החפץ הרחוק בו האמינו . מקימי הקיבוץ נאחזו בארץ על סלעיה, חורבותיה, שכבות השרפה וחופי הרחצה שלה אך גם בזיכרון ובתקווה המסתתרים בה. במקרים רבים היו פליטים. במקרים אחרים חיפשו בארץ פתרונות לאו דווקא נאצלים אלא פתרון לבעיות גלגליות, ביטחוניות, ביקשו פתרון לבעיות של משפחה להתגבר על מצוקות שונות. אך בדרך חיפוש האתונות פתחו עיניים ולב לאתגר של מלכות, מצאו בעיות גרעיני הזדמנות לראייה רחבה יותר, לאתגר משמעותי יותר. ולא תמיד הצליחו בכך.
מצד שני היו מוכנים לקבל על עצמם מטלות מבחוץ, מטלות לא צפויות, פתאומיות ללא הכנה מוקדמת. למדו לאלתר ולא להתעלם אך דווקא תכונה נפלאה זו היתה להם למכשול כי למדו להאמין באילתור גם כשאפשר היה לחשוב מחשבה, להעמיק לראות ושילמו על כך מחיר גבוה. כמו שאלה שהבינו כי אי אפשר בלי ניהול והסיקו מזה כי אין צורך לקחת אחריות כמנהיגים ואפשר להסתפק בסדר הטוב של הכאן ועכשיו בשיטת בת היענה הטומנת ראשה בחולות. מנהיגות שזלזלה בניהול ומנהלים שזלזלו בהשראה, בראייה הרחבה והרואה את מה שנמצא מעבר לגדר, מעבר לפופיק.
מתחים דמוקרטיים
בתוך הדמוקרטיה יש מתחים בנויים בין זכות השווים לבין יכולתם להפוך להמון חוגג את אדישותו . בין החובה של מדינה לספק את צרכיהם המינימליים של אזרחיה לביטחון, לעבודה, לבריאות לתשתיות לצמיחה לבין אחריותם של האזרחים לצמיחת הון חברתי בתרבות, בטיפוח חברות, יכולת לגילוי של חברות ואהבה לא ממוסדים.
את עולם המעברות שנוצר בארץ שנות החמישים אפשר היה לראות כהבטחה לבית במדינת רווחה או כסמל לניצחיותו של העוני החדש, כדרך לשכונה משגשגת וכנקודת מוצא למדיניות המנציחה את המצוקה החברתית. פעם ראו ברעיון של פינוי בינוי רעיון שבא לקדם את השוויון בדיור ופעם כנקודת זינוק לפערים בדיור. פתיחת מוסדות חינוך גבוהים היתה הבטחה לחינוך לכל ורמז לידיעה משתכללת של מעטים העלולה להפוך להיררכיה חברתית נוקשה. הדמוקרטיה אמנם לא יכולה להתקיים בלי העלאת ההשכלה אך מטיבה של זו להפוך להיררכית ולא דמוקרטית
היסטוריה של קיבוץ – מאה שנים
הקיבוץ חי בתקופה של תמורות. שלוש שנים אחרי ייסודו הפציצה איטליה את לוב . זו היתה כנראה המלחמה הטוטאלית הראשונה בעידן המודרני שכוונה לא רק נגד צבאות אלא נגד עמים . השתמשו בה בטכנולוגיה של המאה העשרים . בפעם הראשונה הופצצו עמים מן האוויר במה שיראה היום כמעט פרימיטיבי, אך בכל זאת קטלני. כשהקיבוץ נולד בארץ עוד לא היתה מכונית אחת . היא הגיעה ארצה כשהקיבוץ היה בן ארבע. הקיבוץ היה כבר שבע עלילות כאשר הומצאה הגלולה למניעת היריון . תקציב מאד דרמטי בחיי הקיבוץ היה תקציב הבולים. במאורעות של 1929 הובא טלפון אחד לדגניה כשילדיה פונו לכנרת . הילדים המפונים רצו חזרה לדגניה כדי לראות את הפלא הטכנולוגי שהגיע לחצר. ועתה כל אחד מתנהל עם תחנת שידור וקליטה ללא בולים לעולם הרחב. הקיבוץ עבר שתי מלחמות עולם ויתמות כובשת . משך שנותיו הסתובבו אימפריות רבות בארץ ובמרחב. תנועות לאומיות רבו זו עם זו ועם אלו שהתנגדו עקרונית ללאום וביקשו להיות אימפריה או שבט. במהלך השנים כמה פעמים דנו בקיבוץ האם לפנות את הילדים בשעת חירום.כמה פעמים נפרד הקיבוץ נפרד מחייליו והספיד את נופליו?
לפעמים אנו צופים בסרט חייו של הקיבוץ כמו ילדים המודיעים לגיבורים על הבמה שהאויב מאחור , מגישים להם הליקופטרים למילוט או טלפונים סלולאריים להודעות חירום. שואלים אותם בתמימות למה לא יכולתם להפוך ברגע אחד את חומה ומגדל לכפר שמריהו ? למה הייתם תמימים כאלה לגור באוהל ולא בניתם ישר בניין בהרחבה? למה נשארתם תקועים עם ארגז הספרים ולא הקמתם ספרייה אלקטרונית ?
אולם יש גם תמימות לא פחות מסוכנת הטוענת כי עם השינוי בסביבה אפשר לוותר על טיפול ביושבי אוהלי מחאה, על תיקון חברתי המביא דרור לנפש פת לדל. שאפשר להסתפק באקזיטים גדולים ולוותר על שיחה של בנים עם אבות, טיפול בקשיש והעיקר מבחינתי : חיבוק סבא את נכדיו.
אל המקור או אל החור השחור ?
אומרים שהמבקש להגיע למקור חייב לשחות נגד הזרם. אך למה לעשות זאת? אפשר להפליג ישר אל החור השחור של העתיד הלא ידוע. או להחליט להימלט מהסחרחורת ולהודיע לעצמנו על 'במקום דרוך' ולהישאר איפה שאנחנו. להיאבק על שיוך הרעיון או על שיוך הבית. להיאבק על הזכות להוריש ועל החובה לרשת . אפשר לבזבז את המטמון ברוחב לב במכירת כל מחרשה למוזיאון במחיר יקר. אפשר לקשט את הגינה הפרטית המגודרת בשלט 'זהירות כלב נושך', אפשר לקיים גינה מתוחזקת על ידי פליט זר ובמרכזה עץ זית עתיק ונוסטלגי. אפשר לצאת בהתלהבות למלחמות עם דגלי יונה מצוירת על ידי פיקאסו. אפשר להתהדר על ספותינו בסיפור קדמוני על חלוץ מחוסר כל היושב על תיבת תפוזים. כל אלה פרקים בנוסטלגיה מרוקנת מחשבון נפש , זו היסטוריה המכירה רק בדגלים ומנצחים או בשירת מוצלחים הקוראת נפסח על החללים. אנו מחפשים מקום אחר.
גישת האדמו'ר וגישת זכרו יגן עלינו
שתי גישות גובשו בעולם המסורתי להתמודד עם המבוך של הפגישה עם העתיד הראשונה היא גישת האדמו'ר היא מאמינה בנוכחות של מורה בעל כריזמה המדריך אותך בתקופת מעבר. הוא הממונה על משוטי ספינת הזיכרון. בו אתה בוטח במסע אל עבר הסערות שיובילו אותך לארץ חפץ. הגישה השנייה היא גישת ה'זכרו יגן עלינו' האומרת שחיי המופת של הצדיק שהיה, שנפטר , שאיננו אתנו , הם שיגנו עלינו . אנחנו יכולים לשחזר בדמיוננו ולראות בחלום רק את המורה שהשלים את חייו . הם פרושים בפנינו כמפעל המתקיים רק משום שהסתיים עם מותו. כדברי המשוררת רק אשר אבד קנייני לעד. כוחו נובע דווקא מן העובדה שהוא איננו נוכח, שאין הוא יכול לדבר אתנו ישירות , לחלק לנו דולר של אמון כפי שנהג מנחם שניאורסון בהתוועדויותיו. מותו ההופך אותו לפיסת זיכרון , לספר ולחזון משנה את דרך ההיאחזות בו כמנווט את העתיד. לעתים אנו שוכחים כי משק העבר שאנו משמרים בא לעתים קרובות כדי להתמודד עם עתידנו או על ידי הפיכתו של העבר לחומה מגוננת ולעתים כמכשיר להתמודדות ענווה עם המצפה לנו בעת פחד או שמחה כי אנו מאמינים כי בכספות העבר טמונים אוצרות לעתיד.
שימור ואבל
כל מלאכת השימור ניזונה לא מעט מן האבל על כל אשר נראה כי חלף. יש בה הרבה רצון חיים וחשש מפני העלמות כמו בכל יסוד של אבל. אך יש בה גם יסוד של מודעות למעבר לפרק הבא. שחרור ממשא אהוב.
יש אבל בשחור המדגיש כי הכאב מחייב ונצחי, כי אין הוא מוכן להעלם שחשוב לו להודיע לסביבתו כי לעולם לא תוכל להיפטר מהאחריות להעלמו. ויש אבל פרחוני בו המתאבל מודיע לעולם כי הוא ידע לגבור על העול. כי הוא רואה עצמו מחויב להיפטר מן העבר כדי להתחיל התחלה חדשה . חשוב לו להודיע לסביבתו כי הוא פוטר אותה מהעול של צערו. יש אבל המטיל מסביבו תחושת אשמה ויש המחייב בכוח את סביבתו למחוק זכר כאילו שהיא מסוגלת. בנוסח של כור היתוך מתאכזר. האם נקים לקיבוץ אנדרטה שתכיר במותו ותהיה לנו לסימן קריעה ואבלות, או נרקוד על הקבר בשמחה לאיד עצמנו כפי שהיה נהוג במה שברל כצנלסון כינה שאננות האמונה ועליזות הכפירה. האמונה המטייחת והכפירה הנשענת על וודאות ושמחת החורבן . אלא הוא בהעדרו נוכח שם למעלה ויכול בזכות צדיקותו שקיבלה כבר את החותמת של ביוגרפיה שנסתיימה ועבר את מבחני הבגרות של המוות יכול להגן עלינו ולייעץ לנו בלי להשתלט עלינו גם במסענו בתקופות אחרות מאלו בהן אנו חיים. אני מרשה לתת לו הכרה הסמלית שלי על ידי זה שאני מצרף לה מנגנון פרשני.דווקא המרחק בזמן או המרחק במקום מגדיל את ההילה של הזיכרון. כך בקהילות היהודיות שבמרוקו הקהילות שעברו העירה קידשו את הקברים הרחוקים שהותירו בעיירות שנעזבו מיהודיהם. המרחק בזמן ובמקום העניק סגולה לסימני הזיכרון שצריכים מעשה של שיחזור של ניחוש מתוך מודעות שאין עבר שלא שואל עצמו מה יהיה בעתיד. לפעמים תוך איבוד אמון בעבר ובהווה בו הוא פועל. רק אחרי שנכנסים לטריטוריה של העתיד מחפשים דרך ליצור הרמוניה מחודשת עם מה שניתקנו ממנו. סיפורי חורבן הבית לא סופרו בימי החורבן. רק שנים אחר כך כהאויר נעשה שקוף יותר מאשר היה בעת החורבן. כאשר תהליכי האבל אפשרו לדבר על מה שעבר מן העולם וראיתי אותו בזמן קמילתו. זמן הנראה כזמן של קמילה החיטה צומחת שוב. האם ניתן בזמן הקציר להאמין בקציר ?
אידיאולוגיות
אידיאולוגיות ניסו ללכת בדרך שונה מדרך האדמורות או מדרך זכות האבות שמתו. הם ביקשו לגלות את המכונה הנסתרת שהניעה את כל התהליכים שהתרחשו. להפוך אותה לגלויה ולמסור אותה ליודעי סוד שיוכלו להשתמש בה בגלוי. העבר נראה היה בעיניהם מלא מבחנות שיכולות לחשוף את סוד הדינמיקה שתחולל את התמורה לה חתרו. אידיאולוגיות נשענו על הזכות לכונן אלטרנטיבות באמצעות מפתח הגנבים שנמצא בדלתו הנעולה של העתיד. בתחילה השם אידיאולוגיה היה שם גנאי למתכרבלים ברוח ולא יודעים כידון ותופי מלחמה הם הקובעים . לימים הן הפכו עצמן לכידונים בדרך לשלטון או למאבק על השגתו. היה בהן מיתוס משחרר אך לעתים צורף לו אתוס חמור סבר.
קפיצה אל העתיד
גורדון אמר כי אי אפשר לברוא את הדרך אל העתיד רק על פי התבוננות לעבר ולא מספיק לנחש על פי סימני הדרך שעברנו את הכיוון או את המטרה אליה אנו חותרים. . יש בהתכוונות זו משהו רדיקלי ושונה גם אם משקיעים מחשבה בלימוד העבר. יש בה קפיצת דרך הכרחית. בה הפנייה לעבר היא פנייה גם לחלומותיו העתידיים לעיקרון העתיד שהיה חבוי בתוכו תמיד . לרעיון השחרור מכובדו של ההווה המשתנה עם העונות. המנסה לחלץ את שנותר חי בתוך התמורה. באדמה ללא צל חולמים על צל. בצל ללא אדמה חולמים על אדמה. הנוכחות של העצים שנטעו, של הסיפורים שסופרו , של הירושות שנותרו של הצוואות שהופרו .
מסירה, יצירה ואהבה
המיתוס של אברהם מנתץ את אלילי הוריו מגלה שעוד בטרם התגלות האובדן מנפץ מסורת ותובע . האם יכפה את הגיון הברית החדשה או אולי את הברית המתחדשת כלומר המודעת לשינויים מסביב ומחליטה לפעול כפדגוגיה מתקדמת . זו הפדגוגיה שהוגדרה על ידי המחנך האמן יצחק קצנלסון שעיקרה מסירה, יצירה ואהבה . דרך המתחדשת עם כל ילד שמביא פליאה חדשה לעולם באמצעות הלשון הישנה של אמא . האבות הקדמונים והמורים שנפטרו לא נותנים לנו להלך יתומי שינוי, אבלי שינוי, אך גם לא מאפשרים לנו לקדש את כל טריקות הדלת שעשינו בחיינו. להקים מסביבם מקדשי פולחן. תקופה שבה רבה תודעת המעבר יכולה להיות תקופה בה הבהלה מאפשרת לגסי הברך לזהם וללכלך ולטהורי הנפש לעקוד עצמם באכזריות. ברנר קרא לתקופת המעבר הרפת. זו תקופה של אובדן תמימות שנראית תקופה של חירות משכרת ומשקרת גם יחד. לא תקופה של אתוס הבוחן עצמו ומשתחרר והולך אלא של כאוס משתולל. תקופה שכזו אוהבת לפצל את הנפש לכוחות של אור ולכוחות של חושך המהלך על פני תהום. אלו תקופות של פילוג.. אך כאשר אנו מבינים שהאידיליה והפצע שליווה אותה הם סיפור אחד אז מגיע זמן של בין השמשות שבו מתבלבל האור והחושך והשאלה האם נוכל להתמודד מחריפה ביותר. פעם האור הוחזק על ידי הוקעת החושך ופעם הוא תוחזק על ידי ההבנה כי הוא מכיל את החושך. בתקופות כאלה יש המנסים להטביע את האניות בנמל הבית כדי לא להתפתות לשוב אל העבר ויש המשמרים אותן כהבטחה . אנו בוחרים לא לשוב לנמל הבית אך כן לקחת מן האנייה שהביאה אותנו אל מחוז חפצנו ציוד וזיכרון.
מושבוץ , רעיון לזמן לידה
בתפישת העבר יכולה להיות תפישה של המושבוץ כלומר שהרעיון היה סידור זמני לשעת חירום. כמו שמזיזים את הריהוט בכיוון לדלת כשהידית של הדלת זזה ורומזת כי עוד מעט הדלת תפתח ותתקיים פלישה עויינת. הרהיטים אז נמדדים לא על פי יופיים ולא על פי תפקודם אלא על פי משקלם החוסם . האם כשהאיום נגמר אנו פשוט מחזירים את הריהוט למקומו ושוכחים מידית הדלת הנעה באיום? זו היתה תפישת האורטודוקסיה .כאשר יסתיים האיום הכול יחזור למקומו. כמו שהתפישה החילונית אמרה כי דינה של החרדות לעבור מן העולם. ריהוטה הישן והחוסם את דלת האיום נשחק ויש לבנות חדש. אולם שני הצדדים לא נשארו בחוסר מעש בתקופת הביניים. בתקופת המעבר. שתי העמדות הללו התגלו גם בתקופות חילוקי הדעות על הקיבוץ והתפתחותו. יש תמורות החלות ללא תודעה של תמורה ויש מצבי המשך שלא מודעים לעובדה שהם ממשיכים. כמה מנוסעי המכוניות הראשונות היו משוכנעים כי הם נעים בכרכרות משוכללות וכמה מאנשי המחשבים ראו עצמם עומדים מול לוח קיר עם שיפורים? כמה מאנשי המחשבים בטוחים כי אין מה שלא יותך בפני הישגי התקשורת וכמה מאנשי הכנסיות בטוחים כי דרך המחשב הם יוכלו להפיץ באופן יעיל ביותר את תורתם השמרנית? כמה מהשפה הקהילתית משפחתית הוא מעשה של נוסטלגיה פוליטית אקטיבית ? היא קוראת בקהילה מדינה בפוטנציה, טיוטה לשלטון פוליטי ביורוקרטי המבוסס על מדרג . אך לצידם של אלו אחרים רואים בקהילה פוטנציאל לשינוי המדינה ולפירוקה ליחידות וולונטריות. כמה מסרבים לקבל את פני הריבונות היהודית המחייבת למשמעת לראייה כוללת לקיחת אחריות ולדאגה למרחב אישי לשותפים לה. וכמה רואים בכל ריבונות של ציבור אסון הראוי לפירוק, מחסום בפני התלכדות חופשית הפתוחה לידידות ואחריות משותפת. כמה מגלים שהכוח המניע שלהם לעמוד בהגנה על מולדתם מורכב מידידות ורעות, מאחווה בסיסית המחייבת אותם גם כאשר הסביבה מתפרקת מעודפי כוחותיה. וכמה מסוגלים לראות עד כמה תחושת המחויבות שלהם כלפי המופשט שנקרא מדינה היא המלכדת את יסודות החברות והידידות של החיילים.
לא לבועה, לא לאגרוף
הקיבוץ ניקז לתוכו את הדילמות הללו. על כן היה בו גם היסוד של טריקת הדלת וגם היסוד של הגנה עליה מפני פריצה , גם היסוד שלראות עצמו בדרך אל הקמת מדינה וגם כטיוטה לחברה שצריכה לקום על תשתיותיה של המדינה ואפילו במקומה. היה בו גם היסוד של מעורבות אישית התנדבותית המבוססת על ידידות, על היכרות ומחויבות נעורים אך גם רצון עז לראות בקידום מסגרות אנושיות גדולות שיכולות להעלות את האדם הנופל קרבן לאלימות הפוליטית, כלכלית וחברתית. הוא גם התבסס על הערצה אך ביקש להיות גם ביקורתי. גם להעריך את היחיד את חירותו ואת יצירתו המיוחדת וגם להיות אחראי על הציבור, על היחד השוקל, להתכוון לריבוי האנושי, לדיאלוג בין בני אדם.למנוע התאבדות לתוך המון. גם את השתתפותו בתהליך של הכרעות אך גם זכותו לשמור את דעתו המיוחדת כמיעוט. גם היה גלאי מוקשים וגם גלאי של מתכות יקרות.
הפיתוי להיכנע לחמימות שבאגרוף המלוכד כלפי חוץ אגרוף המחפש תמיד זירות לקרב וגם הפיתוי ליפול למלכודת הדבש של הבועה שבה רק מתנגנות הרמוניות שמדחיקות את הקושי הגדול.האם תמיד הקיבוץ ידע להיזהר משתי הסכנות הללו ? לא. אך תמיד התייחס אליהן.
מכור ההיתוך לשלב המגזרים ומה הלאה ?
מדינת ישראל עברה את השלב של כור ההיתוך והגיע לשלב המגזרים המבקשים לסגור עצמם מתוך חשד ותחושת קרבן התובעת פיצוי אינסופי. היא עברה מתקופת האחדות הכפויה עד פלורליזם של בודדים. התקופה הראשונה רצתה להקים דחוף בית אחד ללא רהיטים, התקופה השנייה היתה לערמה של רהיטים שאיבדה אמון בבית משותף . התקופה הראשונה אוימה על ידי מה שברנר קרא בלעג : סוציאליזם האוסר על הגעגוע. היא תפישה הדומה לאיום של אשת לוט : אל תסתכלו אחורה. תהפכו לנציבי מלח. בארץ חיו המון נציבי מלח ששרדו והונצחו בגלל השכחה הכפויה שלקחו על עצמם. הם היו בטוחים כי אם לא יצליחו להדביר את כאב הגעגוע שלהם הם ישחררו את בניהם מעולו. כמהגרים הם ידעו כי שורשם מצוי בבנים שלהם. אך מה שהיה נראה כניצחונם הבטוח היה לכתב ערעור על ניסיונם. גם שלהם גם של בניהם גם של נכדיהם. התברר כי השיכחה שהיתה צריכה לשמש כחומר הרדמה בעת ניתוח הפך לחומר מוחק המותיר אחריו את מצוקת מי שאיבד את הזיכרון ונותר אילם ועיוור פרספקטיבה. גם אלה שראו את תפקידם להתבצר בזיכרונם וחשבו כי ניתן זיכרונם ישחרר אותם מכאבי ההווה גילו את מגבלותיהם. חברת המגזרים תובעת שינוי רדיקאלי : יצירת תשתית לפתיחת חלונות בין הבתים חורים בגדרות, התארגנויות חוצות חומה. המאוים ולהפוך אותו לחדר אטום. אלה סגדו לרוח הפרצים הנושבת מקדימה ואלה לטרפים המשפחתיים שהוסתרו מתחת למיטה. אולם בינתיים החיים עשו את שלהם. מסורות נפגשו, נבנו, משפחות התערבבו, הכלכלה הביאה תמורות , הטכנולוגיה התקדמה ועמה הקשר אל הזמן והמרחב.
הסוציאליזם הביורוקרטי והאנרכי גילו הרבה ממגבלותיהם ובעיותיהם הקאפיטאליזם חשף את ציפורניו הקשות. הקיבוץ גילה בתוכו גם את היצר היצרני וגם את התפישה הפוליטית . עבורו שתיהן היו ביטוי לשלילת התפישה כי פני אדם כבר שורטטו ופוענחו לנצח. שהטכנולוגיה המתפתחת לא תשנה את הטבע הידוע לנו של האדם. גם אלו שהאמינו בשינוי וגם אלו שהאמינו בקיבוץ המסורתי נאחזו ברעיון השמרני כי מה שהיה טבע האדם יישאר כזה. מה שעבר הקיבוץ עקרונית כבר פענח את מה שיהיה בו. או על ידי ההמשך או על ידי ההיפוך שלו. שניהם ריאליסטים בתפישתם. הנסיגה או ההתקדמות אל מה שנחשב הריאליזם היה משותף לשתי העמדות.
שהמשיך את המסורת הטובה של הקיבוץ בנכונות לקרוא את ההיסטוריה , להאמין במהפכה ובצווים שמכיל העתיד ורעבנו אליו. מצד שני הוא המשיך את מסורת השטחיות שהחלה להסתמן בקיבוץ אחרי קום המדינה. שטחיות המסומנת על ידי עזיבת הרבים המאיימת ועל ידי הביטחון המדומה של האמונה בהגמוניה הפוליטית שנסדקה זה מכבר. שהיתה במידה רבה מיתוס שקרי. לא הרעיונות היו שקריים אלא האמונה כי הם יפעלו בנחישות ככוחות טבע מדיניים.
ברעב התפישה של הקיבוץ כקהילת מקום וקהילת רעיון, כקהילה של שותפים וקהילה של משפחות , כמערכת פתוחה כלפי אתגרים רחבים של השפעה מדינית וכמקום מבחן ליחד וליחיד.
אפשר להיאחז ברעב בינוי המשפחה ועל הגעגוע אל העולם שנעלם באירופה כדי להטיף לעולם אמיץ חדש בו ההיררכיות שולטות והדחפים לעשות לעצמך ומעצמך פסל ומסיכה הם המדריכים את החברה. . יש לשאול האם בינוי המשק המשפחתי בא לחזק את היסוד הלא פורמאלי בהתארגנות החברה , את יסוד האהבה והדברים הנעשים מתוך האלתרואיזם שכבר הוכח ככוח מניע החבוי באמהות ואפשר להדגיש ביסוד המשפחה את יסוד שלטון ההורים בילדים, שליטת הגבר באישה, המסורת בהתחדשות , החברה הסמכותית בהתפרצות הנעורים.
האם יתרונו של המשק המשפחתי נובע מהיכולת שלו להטביע מערכת המבוססת על אחווה או שהוא המפתח את עריצות האב וסמכות כוחו של המנהיג.
הקהילה והקיבוץ
היסוד של הקהילה שנחזה בשנות החמישים על ידי המחקר הסוציולוגי כשלב בחיי הקיבוץ ניזון מתוך ידיעה כי השינויים החברתיים המתחוללים בקיבוץ מבפנים, מחוללים את המעבר מהעדה, לקהילה כשהרעיון הבסיסי הוא שהמעבר הוא ממוסיקה של שיר לכת צעיר למוסיקה פוליפונית על פי צרכי החברים השונים בגיל והשינויים המתחוללים בסביבה .
הקהילה המורכבת נולדת מתוך התמורה ההכרחית הנובעת מתוך ניצחונה של הקהילה . תהליכים העוברים על העדה החד גילית והצרה בהיקף המשימות שנובעת מדרמה מלחמתית וחינוכית הפורצות בעת ובעונה אחת מבחינה היסטורית. המערכת החינוכית צריכה להפגין את כוחה מול יומרות של הטוטאליטאריזם לכבוש את העולם מן הימין ומן השמאל. היא צריכה להפגין סמכות מצד שני המערכת הפוליטית צריכה להציג את תעודת זהותה הדמוקרטית. דווקא הפעולה בתוך דרמה . כשהשתנו התנאים בעקב הניצחונות והתבוסות של הציונות התחוללו תמורות מרחיקות לכת הן בתודעה והן בסביבה. חלק החליט לגלות את שהסתיר שנים, את שנראה היה שאסור לבטא : את הלו יהיה שהיה חבוי בלב רבים וטובים ץ לסיים את סיפור המתח הקיבוצי בהם כולם הלכו לשפת הים והיו לבורגנים זעירים. רבים שחיו נכנעים לקונפורמיות חדשה.
למרות שהמודל הקיבוצי ראה צורך לבנות הרמוניה עכשווית, הוא ייבא מוסדות וצורות של התארגנות משותפת בחלקן מן הקהילה היהודית ולקח מהתנועות השיתופיות המהפכניות של דורה את המטבח המשותף עם מועדון התרבות המשותף, את המכבסה ואת החינוך העברי. הוא נתקל במשך השנים בשאלות מעשיות ונטה לפתור אותן על ידי בריאת כלים לשיתוף. על ידי צירופם של מוסדות משותפים. לכלל קהילה שתפנית קואופרטיב וקומונה, בית חינוך משותף ואקטיביזם חברתי ומדיני היו בתוך המבנה הזה סתירות מובנות שהתגלו עם הזמן. כיצד ניתן ליצור חברה בלי ליצור המון, כיצד ניתן לחנך ולא לחנך לבדידות עריצה ומתנשאת ולא לכזו המועכת את היסודות 'לא קולקטיביזם ולא אגואיזם ומעבר לשניהם. הנה בתחום הכלכלי פוליטי הדגש היה על החברתי ובתחום החינוכי על בנין האישיות ( המבוססת על גרסה של פרוידיניות המדגישה את בניין האישיות) על עבודה כשבחינוך היתה הדגשה על אמנות, על חילוניות שהיתה מבוססת על הצורך לחידושה של מסורת על ידי חוש ביקורת ועל ידי תביעה ליצירה. כך בימי משבר הקיבוץ נשמר במידה רבה בית החינוך הקיבוצי וכמו מוסדות חינוך רבים היה מסוכן של הקהילה למייצג של חלום חידושה וכינונה בתנאים החדשים. בכינוסים ועצרות היתה מוכנה המקהלה והרקדנים אך הם היו צריכים להאזר בסבלנות : רק א5חרי נאומי המנהיגות הפוליטית היה מותר להם להופיע בפני הקהל. בסדר היום הקיבוצי הם היו פורמלית בקצה סדר העדיפויות : קדמה להם השליחות הפוליטית במובן הרחב של המילה (כללה קליטת נוער, גיוס לצרכי ביטחון, עזרה ליישובים אחרים, שליחות לתנועת הנוער ועשייה פוליטית) קדמה לה גם העבודה המשק שלא נועד רק לפרנס אלא ליצור תשתית משקית לחברה הישראלית שתקום. בתהליך צמיחתו של הקיבוץ ובמיוחד בשברו הסתירות הללו התגלו לא כהרמוניה אידילית אלא כפרשות דרכים. הם עוררו מרבצו את הוירוס הפילוגי במקום את המחלוקת לשם שמיים. הם גילו את הסוד של בפולמוס המחליף את החתירה לאמת, את הצנזורה הפנימית של סתירות ושריטות והפיכתן לכלי משחית במאבק ממוטט ידידויות. כל זה קרה כמובן לא רק בקיבוץ אך בקיבוץ כחברה כפרית קטנה זה היה סם מוות. ובכל זאת קם דור שלא ידע את הפורענות שהוסתרה מפניו והיום לא יודע איזה קיבוץ היה של האיחוד ואיזה של השומר הצעיר, איזה טיהר ואיזה פילג ועל מה.
חלוץ צעיר נטע אקליפטוסים לאורך דרך חדשה. באותו יום עברה מכונית של המוסדות הלאומיים. הם באו לבקר בקיבוץ הצעיר המכונית עברה לידו של החלוץ הנוטע ופיזרה עליו ענן אבק. הוא נעלב ביותר . מי נושא את החזון אני הנוטע את העצים או מכונית ההסתרות הציונית הממלאת אותי באבק. אני מניח כי שלימים , אם האקליפטוס צמח בא הצלם של הארגון וצילם את העץ תקווה לרעיוננו ולנחרצות הרצון הציוני לשקם את הארץ משממונה. . ,
אנו מכונסים כאן האם נציגי השותלים או נציגי האבק החונק אותם.