קטע מן הסדרה של מודי בראון וענת זלצר בהפקה משותפת של ערוץ 8 והערוץ הראשון
ראיון לתכנית הרדיו אנשים בלילה עם קובי מידן
מתוך חג ה70 לקיבוץ עין גב
אדריכלות בישראל: הקולקטיב והארכיטקט- מוקי צור
כתבתה של ילי ברוש בחדשות ערוץ 10 על הצלם נפתלי אופנהיים עין גב
ראיון בתכנית של הטלויזיה החינוכית על אדריכלות בישראל.
בין היסטוריה המבקשת לפזר את הקסם לזו המבקשת להאיר אותו.
הצד ההיסטורי ביקורתי.מוותר על החלום. הסילוף שבשתי הדרכים.
לא להיות קרבנות של מיתולוגיה המדברת על ירח דבש ולא על דמעות בנוגע ליהדות ארצות ערב
אין זו היסטוריה של עדה אלא של עולם גם כשיש בו עדות. . הקהילות היהודיות קשורות אחת לשנייה במיוחד אלו הנמצאות תחת שלטון עות'מאני.
לא כל ארצות שמדברות ערבית נמצאות תחת השלטון העותמאני כמו מארוקו למשל
לומדים את המקורות בערבית בעוד שיהדות אשכנז לומדים באידיש.
יש שפות יהודיות בעיראק, צפון אפריקה ואחרות. יש ספרדית אך אין בפולין, רוסיה וכו'
ההיסטוריה של יהודי המזרח היא פוליפונית.
לא להסתמך על זיכרונות כי הזיכרונות הן דרך להשתיק את הזיכרון הן כוללות מיתילוזציה
לרבים תקופת הגירוש מארצות ערב היא תקופת הנעורים. הנעורים יש בהם משהו מיתולוגי – ראשוני, השען על עבר ועל עתיד רחוק. אין להם זמן להתעכב על פרטים.
בעובדה היא 1000000 יהודים בארצות ערב ב1945
היום כמה אלפים במיוח במדינות לא ערביות כמו פרס וטורקיה.
הגירוש של יהודי ארצות ערב לא היה אקט פורמאלי חוץ ממצריים. הוא היה בנוי מזריעת פחד. חוקים כלכליים. נכונות מדינת ישראל לקבל את העולים. סגירת מדינות אחרות שלא דאגו לא להוצאה ולא לקליטה.
ההשכלה והציונות הצומחות מתוך התרבות הדתית והרוסית מתוך ניתוק בולט ממנה.
מעמד הדימי, האזרחות דרגה ב' הופכת לפרובלמטית כאשר השלטון האירופי מוחק אותה בכיוונו לעמוד מעל לאסלאם וללאומיות המקומית . תרבות קולוניאלית מעודדת אנשים לפרוץ את מעגל השייכות ולהפוך חלק מהמעמד הטוב. במיוחד הקולוניאליזם.
מכונת התעמולה הנאצית והפאשיסטית עבדה קשה במלחמת העולם השנייה. אנטישמיות מופצת באופן גדול והיא ממשיכה את התהליך שבו הנוצרים צריכים להגן על עצמם על ידי הזדהות עם הלאומנים יחד עמהם.
מאבק באוליגרכיה ובממסד היהודי עד רגעי ההכרעה כשברור שהלחץ לגירוש הופך למכריע. אך לא בנימוקים אנטישמים כי זה טאבו בתרבות העולמית.
אליאנס בית הספר הצרפתי היה ארגון א- ציוני או אפילו אנטי ציוני ובכל זאת אובייקטיבית תמך בתרבות הציונית ובציונות בתוכו קמו קבוצות ציוניות.
נציגים של מדינות ערב היו בחובבי ציון ובקונגרסים הציונים מההתחלה אך חשו שהיתה מידת בוז כלפיהם.
ירידת המסורת הביאה לניתוק תחושת הבית עם מקום הגלויות השונות היתה תחושת שחרור ממחויבות למקום
המתח הפנימי בתוך הקהילות היהודיות בארצות ערב היה גדול.
מצב היהודים הורע כמו מצב הנוצרים.
אלו האחרונים ביקשו להעלות את הערביות מול האיסלאם. ממציאי הלאומיות הערבית היו נוצרים.
הם הגישו סיסמאות רבות אך גורו על ידי כוחות איסלאמיסטים.
חלק מהסיפור של יהודי ארצות ערב הוא גם סיפור מעמדי.
עליית אינטליגנציה צעירה ללהט העשייה בארצות ערב זהו חלק מצמיחת האנטישמיות- שלא יתפשו לנו את המקום. ליחסים היה גם אלמנט חברתי כלכלי.
יהודים תפשו מקום מאבק למען חברה אחרת. בין הקומוניסטים ובין
הקשר בין ציונים לבין קומוניסטים? בעיראק רב הצעירים היהודים קומוניסטים ולא ציונים אך הם נידונים יחד.
אלול 1
אומרים ישנה ארץ
גרסה א' ללא חלוצים גרסה ב' אחרי פגישה עם חלוצים 1923
בני עקיבא שורשי השם יחד עם אוסישקין- תחילת שנת שירות
יעקב מה נשים במזוודת המהגר
העולה
הצליין.
דבש. פיוט. מצלמה.
עגנון – העז
מקורות. סיפור העז ארץ ישאל ארץ זבת חלב ודבש. הבן מזמין את אביב לבא בעקבות העז. העז לא מטלטלת את הפתק. האב המאוכזב שוחט את העז ומגלה את ההזמנה לעלות אך אין מי שיוביל אותו כי העז נשחטה.
ברל כצנלסון מגלה בסיפור ילדות כי 'צאצאיו של אותו צדיק חיים עד היום בחברון. הגילוי שארץ ישראל קיימת מקור שמחה. ההתגלות כי הילד לא נמצא בארץ ישראל מקור לבכי גדול.
ברל מתאר באופן אידילי התגלויות ארץ ישראליות. לא בתחום החלום אלא בתחום העבודה וחיי המעשה.
האוטופיה והאאוטופיה. אין מקום והמקום הטוב.
אוטופיות כחלק מספרות המסעות וגילויי הארצות החדשות. אוטופיות בנויות מהפשטות המרפאות חוליים גלויים של החברה. חלומות חברתיים ומשימות מדעיות כמו חיי נצח.
האוטופיה הציונית מורכבת מארץ ישנה רווייה טקסטים וזיכרונות.
רנסנס של ארץ שהיתה לחורבה אך מתחתיה מרבצים אוטופיים עשירים. עצם החורבה היא עדות לאפשרויות אוטופיות. בתיאור האוטופיה של ארץ ישראל מתערבים טקסטים תנכיים ומשנאיים. פפיסות של שיר השירים, נופי תנ'ך פיסות של חוקים ופולחנים המצביעים על ארץ ממשית הם האוטופיה הגדולה .
החזון המטורף ביותר : שיוגשם החלום.
הצדיק מקאליסק עולה ארצה ומתאר את הש/הות בה. לא מדובר על עלייה לרגל כי המבחן הוא מבחן של חיים ולא של טקס מקודש. המבחן הוא של אורח חיים, של תלם ארוך.
זהו תהליך של לידה מחדש : עיבור, יניקה, תוספת רוח מבחוץ.
הגולה צובעת את האוטופיה על פי מצוקותיה.
רשימות מחובבי ציון בייסודה בוילנה
כיצד יקיימו את שגרת היום בארץ הקודש ? ימנו את הרב ספקטור אלחנן כמנהל הרכבת. הוא כבר יימצא פתרונות למפגש בין הפולחן והחיים.
יש לאסוף את החרוזים קודם ולא לפזרם או לזרוק את הקטעים. רק כשייאספו כולם אפשר יהיה לדעת כיצד לחרוז אותם.
מצריים
הבובה של קפקא. הילדה שאיבדה את בובתה פוגשת בכיכר את קפקא. היא פורצת בבכי על כי הבובה אבדה. קפקא טוען כלפיה שלא הלכה לאיבוד אלא יצאה למסע. הוא מבטיח לילדה מכתבים מהבובה ומביא לה כל יום אגרת חדשה. כשעומדים לאשפז אותו הוא מביא לילדה בובה אחרת. 'הבובה שבה. היא נראית לך שונה משום שהשתנתה במסע.
בעיות של מיהות (נוסח של בן יהודה) או של זהות של קפקא, הילדה, הבובה המתחלפת.
קפקא ציוני מאוחר שלא מימש את חלומו אולי בגלל העובדה שהיה חולה או אולי משום שלא היה יכול לרדת מהר נבו.
גלות מצרים סוריה ועיראק שונות במהותן משאר הגלויות. בתוכן היה גלום שלטון על ארץ ישראל. גורלה של הארץ ולא רק של העם הושפע מהארצות השכנות שמדי פעם היו פולשות אליה. שלטונן ועמם חדרו והשתלטו לא פעם על הארץ.
גלות מצריים
גלות שמקורה פשע כמו של יוסף היורד מצריימה כתחליף לרצח.
מקצב הגולה מיוסף הפרעוני ועד בית עבדים.
הגעגוע לקישואי מצריים ואבטיחה. ארץ ללא בצורת וציפייה ותפילה לגשם.
הנדודים אל הר סיני ולארץ המובטחת. נודדים לאן שהוא.לחיפוש תורה לחיפוש ארץ.
העלייה בחומה של בני אפריים להיכנס לארץ בלי תורה .
השלטון המצרי בארץ מעורר /שאלות גיאופוליטיות. בן גוריון האמין כי יש מדיניות תנ'כית. שעדיין מחייבת. לא לפגוע במעצמות. להגן על אוטונומיה גם כאשר מנהלים מדיניות.
מותו של המלך המושיע יאשיהו בידי קלגסי מצריים מסמל את מותו של המלך המשיח. דמות המשיח הנכחד.
במצריים מקימים את מקדש חוניו מקדש אלטרנטיבי לא מקדש מעט.
במצריים בני ישראל מקיימים צבא חמוש של חיילים שכירים המגינים על מצריים בפני הממלכה הנובית.
מצריים האיסור מהתורה לשוב מצריים.
הרמב'ם מסביר את האיסור בעודו יושב במצריים.
רבים צריכים להצטדק על כך שהמרו את החוק.
הם טוענים שהישיבה ארעית.
הם טוענים כי החוק מדבר על אי שיבה למצריים באותה הדרך. בעקבות הנביא במלכים שנאסר עליו ללכת באותה הדרך שהגיע. שורש האיסור לחזור בבית הקברות באותה דרך.
מותר לחיות במצריים בתנאי שמגיעים אליה בדרך אחרת.
אחרי הלידה של העם ביציאת מצריים אין לשוב אל החוויה לאחור
הלידה כיציאה ממצריים יש להיזהר מתנועת חזרה לרחם.
האיסור לשוב לספרד ולגרמניה.
בעידן החדש
כיבוש ארץ ישראל על ידי המצרים. בשנות השלושים של המאה התשע עשרה.
התחלות לפרודוקטיביזציה, להשקעה בשירותי קבע, בבניין תוך התנגדות של איגוד האמרכלים מהולנד. שביקשו לשמר את הארץ כארץ של עלייה לרגל.
בית כנסת החורבה. התחלות חדשות מעוררות משיחיות שקר כמו בשנות השלושים המאוחרות של המאה התשע עשרה. משיחיות שקר.
הקאפיטולציות : יהודים ברובם לא חלק מהארץ למרות שיושבים בה.
גירוש מהארץ הציונית למצריים. בזמן מלחמת העולם הראשונה.
אירה יאן סיפורה של אמנית, אהבתו של ביאליק וגירושה למצריים. היא ציירת הפרסקו הראשון של ההתיישבות העובדת בתל עדשים . . מציירת את החסר זקן וילד
כשחוזרת ממצריים נודע לה שכל הציורים שהטמינה אצל בריל. לימים נמצאו ארבעה ציורים כאלה ובתוכם ציור טיוטה קטן של זקן וילד. כנראה הטיוטא של הפרסקו.
בניין המלך דוד וכפר ידידיה תמיכת הון יהודי מצריים לבניין יישוב ליהודי גרמניה כפר ידידיה על שם פילון האלכסנדרוני.
ב'
הנילוס והבצורת הארץ ישראלית
האר'י שבא ממצריים לצפת. האם הושפע מהנזירות המצרית.
תיאוריה של ייעוד הגלות , גאולת הניצוצות.
מצריים תחת שלטון אירופה מדגרה של לוונטיניות. הקמת הקהילה הלבנטינית במצריים. יוונים, יהודים, אנגלים, גרמנים וצרפתים. תעלת סואץ ושלטון מצרי.
לוונטיניות האם סובלנות ותרבות גבוהה או אלמות זהותית.
ג'אקלין כהנוב
הזדהות סוציאלית עם השכבות הנמוכות וצמיחת ערביות של אינטליגנציה
הוריה של ז'אקלין כהנוב מארחים את בורגיבה ובן בלה.
התרבות המקומית: הבד הבריטי, השפה הצרפתית. בתי ספר אליאנס.
(תיאור רוני סומק של ביקור ראש ממשלת ישראל במעברה. התנגשות ציפיות. )
מצריים של זאגלול ומצריים של נאצר : נעלמה הלבנטיניות
הורים ובנים לנוכח הלאומנות הערבית.
לוי שטראוס פוגש את ז'אקלין כהנוב. היא מחפשת את העולם הגדול הוא את המקלט מהברבריות שכבשה את מולדתו. הוא מחפש בשבטים הרחוקים אנתרופולוגיה שתחליף סוציולוגיה של עולם ברברי.
אדי ז'אבס יוצא ממצריים ב1956
שירה מיסטית לחיבור שורשים מחדש.
היהודי הוא הגולה הקלאסי. כהנוב הוא השב אל ביתו.
תנועת הנוער של יהודי מצריים הצופים ההופכים לאנשי השומר הצעיר. יש להתכונן לרע ביותר. גל ראשון של יציאת מצריים לא בעקבות יציאת מצריים הראשונה. דרך אירופה. התארגנות להגנה עצמית
היישוב היהודי בארץ שולח שליחים ליהדות מצריים הקשה.
הגרעין של עין שמר נזרק מעין שמר בגלל עודף הקומוניזם שלו.
הפרשה.
החשש מהשמדה שתגיע ממצריים אל עלמיין. אל עלמיין וגילוי השואה
ילדי טהרן מגיעים ממצריים.
הפרשה- ניסיון לחסום את הטילים מגרמניה ?
ראיון לתכנית הרדיו אנשים בלילה עם קובי מידן
סיירים ומאסף
בימי הטיולים הארוכים בנגב למדתי משהו על מנהיגות. קבוצה אחת היתה הולכת קדימה, קבוצת הסיירים. היא היתה ממונה על האופק, על המפה, על הדרך. זו היתה קבוצה ראשונה ונועזת אך לעיתים גם נבוכה כשאיבדה את דרכה או לא מצאה מים שהיו אמורים להתגלות. קבוצה אחרת היתה בסוף הטור. זו היתה קבוצת המאסף. הלכו בה חובשים וחזקים המוכנים לקחת אחריות על כל אלה שנחלשו , חלו, התעצלו. המאסף הלך אחריהם עודד אותם, דאג להם, חבש אותם ובמקרים מסויימים חילץ אותם ממצבים קשים. את הקבוצה הזאת הכרתי יותר טוב מאשר את קבוצת הסיירים כי אני הייתי קליינט קבוע של המאסף. הייתי נושף חזק מדי ורגלי לא התאימו לרצוני והמאסף היה עמי לאורך כל הדרך. לקח לי הרבה זמן להבין את הקשר בין הקבוצות הללו. אם הסיירים היו בטוחים יותר מדי או פחות מדי הם זינקו קדימה והתירו את הטור מאחור ולאט לאט הוא התפורר כי איבד מגע עיניים עם היודעים דרך אם לא את הדרך. אם הסיירים הלכו לאט מדי ויותר מדי רצו להיבלע בטור שוב המהומה היתה פוקדת את הטור כולו. . המאסף היה צריך למסור לסיירים מה הקצב הדרוש. לעתים הסיירים לחצו על המאסף לאסוף בחריצות גדולה יותר את הטור כי אחרת לא נגיע בזמן, לא נמצא משאיות המחכות לנו בדרך, החושך יתפוש אותנו ונלך לאיבוד.
אולם אם המאסף נתקע מאחור כל הסיפור יכול להיגמר ברע.
כיון שהייתי עם המאסף והלכנו לאט הקדשתי לעניין זה הרבה מחשבה. בגעתי למסקנה שחוזקם של הסיירים וחוזקו של המאסף תלוי במה שהתרחש ביניהם , במה שמתרחש בטור עצמו. המורל של הטיילים, אחוותם ותחושת האחריות שלהם כלפי הסיירים והמאסף גם יחד היא שקבעה באמת את מה שהתרחש בשתי הקבוצות הללו ביחד. . ראיתי מאספים שאיבדו שליטה וכל הטור היה אתם במהומה , ראיתי חלק מהטור רץ קדימה והשאר קופאים ליד המאסף והגעתי למסקנה שזוהי בעייתה של המנהיגות והמונהגים גם יחד. שניתן להתקדם רק בעזרת הכרת האחריות של המובילים בדרך כלפי אלו הדואגים להולכים בה בקושי גם בגלל חולשתם וגם בגלל שהתעכבו על יד פרח, נשאו נפשם לציפורים, מדדו את שברי האבנים.
בחיי החברה ראיתי המשך של המסע הארוך במדבר. יש השואטים קדימה ומאבדים את הטור הארוך, את החברות שלא הגיעו אל הטכנולוגיה החדישה ולא חשים שבגללם משהו התפספס והטור נתקע. הם חושבים כי אם הטכנולוגיה תתקדם אחריה יסחבו כולם קדימה ולא יפגשו בדרך את תוצאות הנתק ממה שמתרחש בטבע, ובחברות אנושיות ויחידים שנואשו מהשתתפות בנשף החמדנות בעולם לא משום שלא רצו להתקדם אלא מפני שמשהו השתבש בטור. המאספים המיואשים איבדו תקווה שהטיול יגיע לאן שהוא. הנהגה בנוסח של עובדים סוציאליים זקוקה לפוליטיקאים שידאגו לסדרים ויכריעו הכרעות גורל בעזרת יכולת ניווט מוסרית וראייה לטווח ארוך. גנרלים החושבים רק אסטרטגית ומדינאית ואינם מבינים כי משהו צריך להתרחש בטור מעבר לפוליטיקה יפילו את עצמם ואת הטור כולו לפולחני מוות.
ואיך עוברים לדיאלוג נכון בין אלו האוהבים תמיד להיות בין מקבלי ההחלטות לבין אלו היכולים לפעול רק כקרבנות? אפילו נשיאי ארצות הברית התנסו כמה קשה המעבר מעולם הסיירים לעולם המאספים. אובמה יכול ללמד אותנו לקח בעניין. מי שרצה להיות סייר וחשב שעל ידי עיוורון חברתי הספינה תפליג מהר יותר למים ארוכים ומי שטיפל בעולם כעובד סוציאלי במקום להביא שוטר למקום תוצאותיו לא תהיינה טובות יותר ממי שביקש להסתפק בטיפול פסיכולוגי במי שהמשטרה עודדה אותו להיות פושע דווקא. המנהיג שמבקש להשליט עבודה סוציאלית כשהתשתית הכלכלית והחינוכית מרוסקת בסדקי אי צדק יצטרך לפנות מהר למשטרה. והשוטרים שירצו להכיל את הסופה החברתית יצטרכו לעסוק בחינוך, בתרבות, בכלכלה נאורה יותר. צריך מפה טובה, אופק רחוק ודרך מובילה אך צריך גם תחבושת טובה אם לא קביים, וצריך שאלו המהלכים ביניהם יוכלו להכיל את שתי הקצוות, יוכלו לבקר אותם ולדחוף אותם קדימה. רוב המנהיגים לא מתחילים מבראשית, אפילו לא אנשים שערכו תפנית מהפכנית קשה להם לקרוא מפות להתקדם אל אופק רחוק נפלו בגלל שלא דאגו לטור שהמאסף בו יהיה מקושר נותן אמון והולך בקצב ראוי.
רשימה זו נכתבה לטור זה שאין בו סיירים ואין בו מאסף
אומרים ישנה ארץ – 100 שנים לעליה ההשלישית
במלאת 100 שנים לעלייה השלישית ספר מקורות המלווה בכמה מחשבות על טיבה של העלייה החלוצית
בהוצאת שימור אתרים 2020
אור זרוע– פרקי אבות פרקי חלוצים
פרי של עבודת סדנה בהנחיית נעמה שקד ומוקי צור שלמדה שנה את פרקי אבות מול פרקי חלוצים. ספר לימוד שנערך על ידי זיוה אופק ומוקי צור.הספר מיועד ללומדי שתי המסורות.
2019
אלה תולדות -סיפורה של משפחת טשרנוביץ'
ספר על משפחת טשרנוביץ . נכתב ונערך על ידי בני הדודים למשפחת טשרנוביץ רמה אבידר זוטא, דנה אבידר, שמואל צור, גיורא צור, יואב צור, ומוקי צור
הפקה משפחתית 2019
הר שדה בית – אוסף כתבים ורשימות
מסות הנוגעות למסורת ההיסטורית החלוצית ולהגות יהודית- ציונית בת ימינו.
2018
הם באו עד חומה – יומן של אירועים בתקופת השואה של אבא קובנר, הכרוז למרד, השירה שמתארת את תקופת המחבוא של 17 חברי השומר הצעיר במנזר ליד וילנה. מפגש בין חסידי אומות העולם והמורדים. דאחותי קטנה בשילוב עריכה ופירוש של מוקי צור
2018
הגדה של פסח -הגדת הקיבוץ הארצי
יצאה בתשעים לקיבוץ הארצי הטקסט והאיורים שהתקבלו בשנים האחרונות על ידי הקיבוצים. ערוך על ידי יובל דניאלי. המבוא-מוקי צור
יד יערי 2018
לבשי אורך – אבא קובנר שלומית קובנר בקשה מאביה לכתוב לה כל יום הולדת שיר במתנה. שירים מיוחדים בכתיבתו של המשורר המלווים את בתו בהתבגרותה – בעריכתו של מוקי צור
2017
חצי חליל
אוטוביוגרפיה עם חשבון נפש ונגיעה בתחומים כמו ראיונות, קשר עם המסורת, חינוך וחינוך גבוה. הבזקים על המשפחה 2014
כאחד הדשאים כאחד האדם
סיפורה של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים 1949-1980
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2016
אבני דרך \אבני בנין
דרכו האדריכלית של מנחם באר. יחד עם יובל דניאלי . הוצאת יד יערי 2015
ללא כתונת פסים
מסות על אנשי העלייה השנייה. קשרם למסורת. התלושים והתאבדות בעלייה השנייה והשלישית. פרקי אוטוביוגרפיה. שליחות בארצות הברית ועל הנוער הישראלי בעריכת אברהם שפירא עם עובד 1976
התשמע קולי
מסות על פרקי חלוצים הקיבוץ רשימות מתקופת מזכירות התק'ם בעריכת אברהם שפירא עם עובד 1994
אורות רחוקים
רשימות על הסטוריוגרפיה , התנועה החלוצית אבות ומייסדים ופרקי שיחה בעריכת שלומית אביאסף הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005
כרעה ברוח
עיונים בתרבות הקיבוץ והתרבות הארץ ישראלית, החג ,טקסי מעבר
בעריכת יעקב סתר יד טבנקין 2007
מעגל הדרכה במה לפדגוגיה של אתרי מורשת
דיונים בשאלות הפדגוגיות של הדרכה באתרי מורשת
לא בעבים מעל
דגניה, המאה הראשונה, תולדות, מקורות, עיונים עם חברי דגניה הוצאת הקיבוץ המאוחד 2010
שיח לוחמים
שיחות עם לוחמים אחרי מלחמת ששת הימים בעריכת אברהם שפירא – חבר במערכת הספר 1969
בדרכם
ספר זיכרון לבני איחוד הקבוצות והקיבוצים שנפלו במלחמת ששת הימים עם תאיר זבולון ואלישע וולוצקי הוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים 1968
בין צעירים
שיחות עם צעירים על הקיבוץ בעקבות מלחמת ששת הימים עורך עם יריב בן אהרון ואבישי גרוסמן 1969
כאן על פני אדמה
קורות הקיבוץ מראשיתו ועד 1939 במסמכים ובתמונות , יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת 1981
מאה שנות התיישבות
מבוא לתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בלווית צילומים משנת 1912 עורך אלי שילר
הוצאת אריאל 1997
לחופי ירדן וכנרת
בעקבות שירי רחל בעמק הירדן ובית הקברות בכנרת עורך אלי שילר הוצאת אריאל 1998
קהילייתנו
ספר רשימות ווידויים של חברי קיבוץ א' של השומר הצעיר. מבואות ופירושים הוצאת יד בן צבי 1988
על שפת אגם סואן
על בנציון וחיה ישראלי ממייסדי קבוצת כנרת מבואות ועריכה עם אהרון ישראלי הוצאת עם עובד 1985
אביב מוקדם
על צבי שץ והקבוצה האינטימית בתקופת העלייה השנייה
הוצאת עם עובד 1984
אהבה תכסה
ביוגרפיה של החלוץ איש עין חרוד שליווה את הקיבוץ והארץ עד גיל מאה על אליעזר משה סלוצקין הוצאת עם עובד 1991
יהודה שרת גיבור תרבות
לדרכו של אמן, איש מוסיקה וחלוץ. מעצב סדר הפסח הקיבוצי
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2000
את אינך בודדה במרום
אגרות לאהרון דוד גורדון וממנו. עריכה ומבואות 1998
רחל , השירים, החיים
קוים לדמותה של רחל המשוררת בליווי השירים כפי שפורסמו ונערכו על ידה
בעריכת לאה שניר עוזי שביט הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011
רוח עצוב
על המשורר המחנך ואיש התיאטרון יצחק קצנלסון שחי וליווה את מורדי גיטו וארשה ונרצח באושביץ בעריכת לאה שניר הוצאת הקיבוץ המאוחד 2012
פניה ברגשטיין
לדמותה של המשוררת וסופרת הילדים חברת קיבוץ גבת בעריכת לאה שניר
הוצאת הקיבוץ המאוחד גיבור 2014
ריח הלחם בעולם
עריכה של לקט משירי מירה מינצר יערי ומסת הקדמה הוצאת ספריית פועלים 2008
כנרת כנרת
פירושים היסטוריים על המקורות הריאליים למחזה הפנסטי של נתן אלתרמן בעריכתו של יריב בן אהרון 2002
עד פנה היום
ביוגרפיה של ברל כצנלסון מתוך כתביו עריכה של לקט מסמכים הוצאת עם עובד ובית ברל 2006
לא יפו לא תל אביב
סיפורה של שכונת שפירא בדרום תל אביב מסמכים, מחקרים וזיכרונות עריכה משותפת עם שרון רוטברד הוצאת בבל 2009
לבנות ולהבנות בה
על שמואל מסטצ'קין וארכיטקטורה בקיבוץ עם יובל דניאלי הוצאת יד יערי 2008
הבית, המקום
מתיקיו של הארכיטקט איש הקיבוץ חיליק ערד עם יובל דניאלי הוצאת יד יערי 2013
לא עיר לא כפר
ספרו של הארכיטקט חבר הקיבוץ פרדי כהנא על תולדות הארכיטקטורה בקיבוץ והמחלקות לבנייה של התנועות הקיבוציות – עריכה 2011
בשנה הבאה
על שנות טובות מן הקיבוץ עם יובל דניאלי יד טבנקין, יד יערי, יד בן גוריון 2003
יוצאים בחודש האביב
אלבום לתולדות הגדת הפסח הקיבוצית עם יובל דניאלי יד בן צבי, יד יערי ויד טבנקין 2004
רק אשר אבד לי קנייני לעד
על יצירתו של יובל דניאלי יד יערי 2009
לעכב את הקריאה
לקט מעיזבונו של אבא קובנר עם הקדמה ביוגרפית הוצאת עם עובד 1998
המלך מתיא בארץ ישראל
ספרה של טלי שנר על ביקוריו של יאנוש קורצ'אק בארץ ישראל – עריכה
הוצאת לוחמי הגיטאות 2009
קול הדרור על ביתי
על חנה ושלמה כנרתי חברי כנרת לקט מכתביהם הוצאת קבוצת כנרת 2000
על מים רבים
ספר זיכרון למאיר מלמד וחיה אנשי קבוצת כנרת – עריכה
תקווה היא ענין לשניים
על שבתאי בארי חבר בית השיטה על פי מקורות משלו הוצאת הקיבוץ המאוחד 2004
להקשיב לזרימה
ספר זיכרון על יעקב פורת קיבוץ אפיקים , המשפחה
מפליג חלום
מכתבי אהבה נסתרים של חוקר החסידות יוסף וייס לחנה סנש הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996
מעבר הנהר
על מוטי חדש הוצאת המשפחה
כותב בעיניים פקוחות
ספר מכתביו של ראובן (רוביק) רוטנברג – עריכה המשפחה ובית העמק 1988
בתנועה מתמדת
על מאיר זרמי איש מעיין צבי איש חינוך ומנהיג, משלו ועליו- עריכה בשיתוף יעל פויס הוצאת מעיין צבי 1997
ציונות
הוגים ציוניים מהדור הראשון עריכה ומבואות הוצאת ידיעות אחרונות 2008
לקראת הימים הבאים
על דרכו של יגאל אלון עם יגאל וגנר עריכה וכתיבה 2010
שורו הביטו וראו
אלבום צילומים על קיבוץ עין גב ל70 שנות חייו הראשונות – עריכה 2008
כל ההתחלות
לקסיקון היסטורי לתולדות עין גב 1987
השחר כבה בהרים
על אברהם שפירו בהוצאת המשפחה 1986
חוברות זיכרון
לאישו לוביש, יוסף רבר, אירמה ברוש, אליעזר דרורי,, אריה גולדברג חברי עין גב
רשימות
עם גרשום שלום ראיון שדמות
על יהודה יערי וכאור יהל
אחרית דבר לספרו של יהודה יערי תשובתו של אביגדור שץ
הקדמה לחברים מספרים על ג'ימי מהדורה מחודשת הוצאת אריאל
ראשונים לאלבום של עליזה אורבך
הקדמה לאלבום הצילומים של דרורה
לגיונרים מארגנטינה ספרה של דבורה שכנר אחרית דבר
דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון בתוך ספרו של אברהם ציביון
הקיבוץ מאה שנות תרבות בתוך הקיבוץ המאה הראשונה
מזיכרונות תלמיד על רבו על גרשום שלום
חוזה בכוכב על גרשום שלום ומגן דוד
על הגותה של חביבה פדייה הארץ ספרים
על הגותו של איסמר שורש בין טקסט לקונטקסט ארץ אחרת
לחידוש פני הציונות על מרדכי קפלן הקדמה לספרו העברי
הלכה ואגדה גלגולו של רעיון
זמר בתוך 'זמר' פירוש על שירו של אברהם שלונסקי יצירתו של יריב בן אהרון
נדבר גלויות מארץ ישראל על תערוכת הגלויות מארץ ישראל במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן
הר אפור ציוריו של אריה אלוואיל חלוץ השומר הצעיר בתוך תערוכה באוצרותה של טלי טמיר
חדר האוכל הקיבוצי עבר שלבים ושינויים רבים המקילים לתמורות שעבר הקיבוץ. בראשית נבדלו מקומות האכילה והפגישה זה מזה לפי אופי של הקבוצה , החבורה השיתופית או מקום העבודה של פועלים הרבים. קבוצה קטנה היתה בעלת שולחן אחד. השולחן היה למרכז חייה. לעומת זאת חדר האוכל של גדוד העבודה המקים הסולל את הכביש מטבריה לצמח מכיל 500 סועדים. בפולקלור הם נזכרים כיצד היו שואגים יחד ברוסית הבו מרק! קבוצה הקטנה הסירים קטנים, בחבורת הגדוד הסירים כה גדולים שרוחץ אותם חבר קטן מבפנים. ההתארגנות הקואופרטיבית קומונלית היא בעלת גדלים מאד שונים זה מזה. חבורה נודדת ממושבה למושבה, מפרדס לפרדס מקום האוכל שלה יהיה ארעי. מקום התיישבות גם אם מבנה חדר האוכל לא יתוכנן להיות מבנה קבע הוא יהיה בנוי יותר, קבוע יותר.
בין מייסדי הקיבוץ רווחה הנחה כי סעודה משותפת צריכה לשאת אופי של סעודה קדושה, מזבח, מקום ברכה ושותפות. המודל היה המודל של משפחה יהודית ביום חג. הפיכתה של הסעודה לסעודת קודש היתה מותנית גם בתכניה הרוחניים וגם בכמה סמלי עושר וקדושה. אולם ציפיות אלו לא התמלאו בשולחנות המשותפים. העוני, החד גיליות והעדר הטקסים המקובלים הפכו את שולחן הקבוצה לשולחן של חול שרק לעתים רחוקות, בימי חג או התכנסות מילא אחר הציפיות.
ההתכנסות לשם ארוחה היתה קשורה בבישול המשותף ובמגבלותיו. בתקופת העלייה השנייה וגם בשלישית היתה נהוגה ארוחת עדשים. ואריאציה על הנושא עדשים. מרק עדשים, סלט עדשים, קציצת עדשים ועדשים עם גזר כמנה אחרונה ומתוקה.
לחם אפו פעמיים בשבוע בטאבון שהיה מחוץ למטבח. לעתים סדרו אבנים ככירה משותפת. מטבח משותף נולד לפני הקיבוץ. הוא היה נהוג במושבות כמטבח משותף של הפועלים במושבה. כל פועל היה משלם מכיסו ויחד קבעו מי יבשל ומי יארגן את הפרודוקטים לכולם. בגלל העוני הארגון המשותף הצליח אם היו כמה פעילים שהצליחו לגייס אמצעים לקבוצה של הפועלים.
גם אחרי הקיבוץ נוצר נותרו מטבחי פועלים במקומות שונים בארץ. הם פעלו עד אחרי קום המדינה.
הבישול המשותף עורר שאלות רות. גם של אמצעים כמו עצים, פחמים, פרודוקטים, גם שאלות של יכולת ארגונית ונסיון בבישול. רבות מהטבחיות והיו בעיקר טבחיות ולא טבחים לא היו מנוסות . הן באו מתים בהם מישהי אחרת עתה את המלאכה ולפתע מצאו עצמן אחראיות למזון בארץ זרה,כשהאוכל המקומי זר. המפגש עם האוכלים היה קשה. אלה עבדו קשה והיו רעבים ולא תמיד המבשלת הצליחה בתרגיליה להפוך את מעט החומרים לאוכל שיכול להשקיט את הרעב. אחד הסיפורים על אנשי כפר גלעדי מספר שמניה שוחט וחברותיה לא מצאו מה להגיש לחבריהם. היה להם רק בצל. והנה מגיע בחור מהשדה ופוגש אותן בוכות. הן מספרוץת לו כי אין לן מה לתת לחברים לאכול. הוא אומר להם כי 'אנחנו בסך הכל הזבל לדור הבא' ועל כן אין לבכות אלא למוח כשהחברים מגיעים מן השדה הוא משכנע אותם לרקוד במקום לאכול. לא כל הסיפורים מסתיימים כך. היו לא מעט מתחים בין המבשלות לבין אנשי קבוצתן הפועלים. גם בכי שלא הסתיים בריקוד אלא בעזיבה. אך היתה גם תגובה פמיניסטית עזה. מדוע הנשים צריכות לשאת בעול הבלתי אפשרי הזה. מדוע הן נדחקות לעבודה במטבח. במטבח של דגניה היו המבשלות יוצאות לעבודה בגן הירק אחרי הצהריים כדי למצוא ביטוי אישי משוחרר בעבודה בטבע וכדי לממן קניית פרודוקטים נוספים.
בתקופת העלייה השנייה היו חבורות של נשים שעברו מחווה לחווה בה חיו פועלים בודדים וקבוצות והיו מבשלות שחיו בקבוצה משלהן. הן היו לוקחות אחריות על משק הבית הקולקטיבי.
בתקופת העלייה השנייה רבים מן הפועלים היו צמחוניים. לפי עדות אחד מהם רבע מן הפועלים היו צמחונים. חלק בגלל העיקרון וחלק בגלל המחסור. החלוצים הטולסטויאנים, והיו לא מעט כאלה, לא התעניינו בצד הפוליטי של ההתיישבות או הציונות. להם היה חשוב הצד המוסרי, עבודה בטבע, הנדודים והחירות הפנימית. לרוב הם היו צמחונים ומסתפקים במועט קיצוניים. התעורר וויכוח ביניהם האם צריכים להתאגד כצמחונים או לא. רבים התנגדו לכך כי טענו כי עצם הארגון סותר את החירות הפימית. א. ד. גורדון סרב להכנס לאגודת הצמחונים למרות שהיה צמחוני בנימוק שהם יותר מדי חושבים ומדברים על אוכל…
במשך השנים אחד מהמרכיבים המרכזיים בתפריט הקיבוצי היה סלט הירקות. המטבח הגיש לחברים ירקות והם היו צריכים לעשות את הסלט שלהם. התפתחו סגנונות של סלט שהיו כמעט לסימן ההיכר של חברים מסויימים. עשיית הסלט הפכה למעין אמנות. חשוב לציין כי הזמן המשותף להכנת הסלט היה זמן איכות של יחד. זמן שך השהיית סיפוקים. זמן הארוחה שהוגבל בדרך כלל מטעמים של אי בזבוז זמן עבודה מצא כאן מרווח מתאים מעין בישול קולקטיבי.
מראשיתה של הדרך היו חסרים כלים לחדר האוכל הקיבוצי. בסוף שנות השלושים ומראשית שנות הארבעים הבעייה החריפה כי הכלים של חדר האוכל החלו להסתנן לחדרים הפרטיים ושימשו גם לכל מיני מטרות שלא היו קשורות עם האכילה. כלי עבודה, תחזוקה וכו'. הכלים החלו 'להתגולל' מושג קיבוצי קלאסי שדיבר על הזנחת כלים בשדה ובחצר. בשנות החמישים הופיעו קריקטורות בהן הסכינים קשורים בשרשרת לשולחנות כדי שלא ייעלמו. יש אומרים כי בכמה קיבוצים בעקבות הקריקטורה אכן קשרו את הסכינים בשרשראות לשולחן.
ההתכנסות לשם ארוחה היה מקום מפגש של החברים. במיוחד בארוחת הערב. בצהריים האוכל נלקח לא פעם לשדה המרוחק או הקרוב. אוכל כזה שנדד אל מקום העבודה היה נחשב כאות הצטיינות. הארוחה היתה מפגש יומי וחשוב. אחרי ארוחת הערב היו יושבים, שרים, מתאספים לאסיפות, מסדרים את העבודה, ולעתים גם רוקדים.
הילדים לא אכלו בחדר האוכל. חדר האוכל נועד למבוגרים בלבד. היה ברור שהילדים צריכים לאכול אוכל אחר. לא ייתכן שהילדים יאכלו את האוכל של המבוגרים כי זהו אוכל של עניים המסתפקים במועט וילדים צריכים לחיות אחרת. לקבל מזון בריא ומספק. בקיבוץ היו שני תפריטים. לילדים ולמבוגרים . הילדים אכלו בבתי הילדים את כל הארוחות ואסורה היתה עליהם הכניסה לחדר האוכל.
למטפלות בילדים היתה בעיה: האם הן צריכות לאכול את האוכל של הילדים או של המבוגרים. האם יוכלו להיפגש עם חבריהם המבוגרים בחדר האוכל או בבית הילדים יחד עם הילדים. היו לא מעט מטפלות שנשלחו על ידי המטפלות האחראיות לאכול בחדר האוכל כדי לשמור על השוויון בין החברים.
האיסור לכניסת הילדים לחדר האוכל היה גםאיסור להשתתפות הילדים בפעילויות אחרות בחדר האוכל במיוחד באסיפות הכלליות או בשיחות החברים. ההחלטה מאיזה גיל מותר לילדים להשתתף באסיפה או בשיחה היתה שונה מקיבוץ לקיבוץ. רבים צבאו על החלונות…
התברר כי שני תפריטים לילדים ולחברים זה לא היה מספיק. לחולים, לעובדים עבודה קשה היה צריך לתת יותר מזון ומזון אחר. האמירה המקובלת שחבר אוכל עוף או כשהוא חולה או כשהעוף חולה קולעת למצב העניינים. כמו שהיתה אמירה כי לתרנגולות בקיבוץ יש סכין גילוח במקום מסוים: הן מטילות תמיד חצי ביצה שהיתה המנה המקובלת בחדרי האוכל הקיבוציים.
נולדתי בירושלים בימי הסיפוח של אוסטריה לגרמניה במרץ 1938.
ז' אדר תרצ'ח. הורי יעקב צור טשרנוביץ ווירה גוטליב . .גדלתי בשכונת רחביה בירושלים. התחלתי ללמוד בבית הספר בו למד אבא שלי בגימנסיה רחביה עד פרוץ מלחמת העצמאות . בתום המלחמה נסעה משפחתי לדרום אמריקה כשאבא מייצג את מדינת ישראל . שם נכנסתי לתנועת נוער ובגיל 11 החלטתי לחיות בקיבוץ למרות שלא ידעתי מה זה. כשאבא מונה כשגריר ישראל בפאריס הייתי
בן 14. שבתי לירושלים לגור אצל דודי ימימה טשרנוביץ ויוסף אבידר. כשיצאו האבידרים לברית המועצות להיות גם הם שגרירים בנות הדוד שלי ואני חיינו בקומונה שהקמנו בירושלים כדי לא לחיות בחיי הדיפלומטיה של הורינו בפאריס ובמוסקבה.
בגיל 18 הגעתי עם חברי הגרעין שלי, גרעין אמירים, לעין גב. התגייסנו לנח'ל כשבסיסנו הוא קיבוץ עין גב שהיה אז קיבוץ גבול.
יצאתי להדרכה בנוער העובד והלומד, בסיום שירותי הצבאי נבחרתי להיות מזכיר של הקיבוץ. שלוש פעמים הייתי מזכיר הקיבוץ. ב1962 עמדתי בראש מחלקת ההדרכה של הנוער העובד. נישאתי לבת עין גב אימי צוקרמן. שבתי לקיבוץ ויצאתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה , פילוסופיה עברית וקבלה. לימדתי בתיכון האזורי בית ירח והדרכתי בתנועת נוער. אחרי מלחמת ששת הימים השתתפתי במערכת שיח לוחמים שנערך על ידי אברהם שפירא , ערכתי את הקובץ בדרכם עם תאיר זבולון ואלישע וולוצקי לזכר נופלים במלחמה ואת קובץ השיחות בין צעירים יחד עם יריב בן אהרון ואבישי גרוסמן.
ב1969 יצאתי לשליחות בקרב סטודנטים יהודים ברחבי ארצות הברית ועבדתי בתנועת הנוער הבונים.
אז כבר הייתי נתון למחקר על תולדות התנועה החלוצית, הקיבוץ, החברה הישראלית. שבתי לקיבוץ עבדתי במסעדה של הקיבוץ כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. יצאתי לערוך את 'שדמות' ביטאון צעירי התנועה הקיבוצית שנוסד על ידי אברהם שפירא. הוצאתי לאור את ספרי הראשון 'ללא כתונת פסים' בעריכתו. לימדתי בחוג למקורות ישראל באורנים והמשכתי בחקירותיי. לימים עבדתי במחלקת ההדרכה של התנועה הקיבוצית המאוחדת שם קיימנו את הסדנאות הראשונות ללימודי מקורות ישראל, התנועה החלוצית בהן שולבו הוראת טקסטים עם דינמיקה קבוצתית.
ב1989 נבחרתי לכהן כמזכיר התנועה הקיבוצית המאוחדת תפקיד בו כיהנתי ארבע שנים. בתום תפקידי
המשכתי בעבודתי החינוכית ובמחקריי. ערכתי וכתבתי כמה ספרים ואני משתדל להתמיד בפעולתי זו עד היום.
נולדו לו ארבעה ילדים אביה, אריאל, לירז וזוהר. לנו ארבעה נכדים עינם, ליאן, ליאור ושחר. חתני עמיחי אברמסון נפטר באופן פתאומי בעודו צעיר לימים.
אסונו של דון קישוט אינו דמיונו אלא סנשו פנסה
שני חטאים עיקריים חטא האדם ומתוכם נגזרים כל השאר : קוצר רוח ועצלות. מחמת קוצר רוח גורש מגן עדן, מחמת עצלות אינו חוזר.
הרגע המתמיד בהתפתחות האדם נמשך תמיד. צודקות איפוא התנועות הרוחניות המהפכניות המכריזות כי כל מה שקדם להם אינו אלא אין ואפס : שהרי עדיין לא קרה כלום.
תולדות האדם הן הרגע שבין שתי פסיעותיו של הנודד.
יש מטרה, אך אין דרך, מה שאנחנו קוראים דרך הוא היסוס.
אי כשרותה של המטרה עשוייה להסיח את הדעת מאי כשרותו של האמצעי.
המאמין אינו יכול לחוות ניסים. אין רואים כוכבים לאור היום.
העורבים טוענים כי עורב אחד דיו להחריב את השמיים. אלא שהדבר אינו מוכיח כלום נגד השמיים, כי השמים פירושם ממש זה : אי אפשרותם של העורבים.
פלוני נדהם כמה קל לו ללכת בדרך הנצח. בעצם היה דוהר במורד הדרך.
איני מכיר את התוכן. אין לי מפתח. איני מאמין בשמועות. כל זה מובן, כי בי בעצמי מדובר.
להאמין משמע לשחרר את הבלתי ניתן להריסה שבך, או יותר נכון לשחרר את עצמך או יותר נכון להיות בלתי ניתן להריסה, או יותר נכון להיות.
הרע הוא שמיו המכוכבים של הטוב.
תיווכו של הנחש היה דרוש : הרע מסוגל מ לפתות את האדם אך אינו מסוגל להיעשות אדם.
במאבק בינך ובין העולם, עמוד לימין העולם.
כל אדם נושא בתוכו חדר. עובדה זו אפשר להוכיחה אפילו בעזרת חוש השמע. כשמישהו ולך מהר ואתה מקשיב, נניח בלילה, כשהכל שקט מסיב את שומע למול חריקת ראי שלא וצמד כראוי.
לאיזה אדישות עשויים בני אם להיקלע, לאיזה שכנוע עמוק שדרך הישר אבדה להם מזמן.
דרך הישר הולכת לאורכו של חבל, המתוח לא בגובה אלא סמוךלפני הקרקע. דומה שנועדה שייכשלו בה יותר מאשר משנועדה שיפסעו .
תמיד לשאוןף רוח קודם כל, אחרי התקף של יהירות וסיפוק עצמי. האורגיה בעת קריאת סיפור בדער יודע. כסנאי קטן בכלוב. האושר שבתנועה, הייאוש מן הצרות, הטירוף שבכוח הסבל. תחושת מועקה מול שלוות החוץ. כל זה גם בבת אחת וגם לסירוגין, אפילו בדממת הקץ.
אושר מלא קרן שמש.
את העולם הפנימי ניתן לחיות, אך לא ניתן לתאר. הפסיכולוגיה היא תיאור בבואת העולם הארצי במישור השמימי, או מוטב, תיאור בבואה כפי שאנחנו רוויים אדמה , מדמים אותה לעצמנו, כי למעשה אין כלל בבואה, , אנחנו רואים רק אדמה, בכל אשר נפנה.
רוזנצוויג על קפקא
לא קראתי ספר המזכיר את המקרא כמו הטירה של קפקא
עם הגירוש מגן העדן איבד האדם את שמו (גיבוריו של קפקא נקראים באותיות ולא בשמות. איבד את לשונו (אין תקשורת) איבד את אהבתו (נותר רק המין) הזמן הוא נצח מבולבל, מעוות משותק. האדם (ק.) העולם (כפר) האלוהים (הטירה) קיימים אך קיומם לא מקושר.
