במדרון

 

אני נמצא על  סף  שנת השמונים לחיי.  'במדרון' הגדיר יוסף חיים  ברנר את מצבו  בטרם הגיע לגיל ארבעים. ומה יאמר  איש בגילי?  אל תשתחץ אומרת האימא של  אשתי  אמי  הצועדת לקראת יום הולדתה  המאה . אבל אי אפשר להכחיש. אני במדרון. אתה חי עם כדורים ומסיכות ויוצא לעולם  לאט  יותר ומאיר  את לבך יותר בקושי. חובת  הפיוס יותר מחייבת. לשמחתי הגדולה אנשים מאירים אליי פניהם ואהבתי  אותם כנה. אולם אני  אומר לעצמי את המקל יש למסור  הלאה.  אולי  אין בו  הרבה  אך  הוא  פחות שייך לי.  מהר  הספרים שקראתי הרבה נשכח לשמחתי  אך יותר נשכח לצערי ואם לא  ארשום  עכשיו את הדברים  הם יעופו לאי שם.  מה  ערכם אינני יודע ואין זה חשוב. גם אם ידידיי, קרובי משפחתי וחניכיי  היקרים לא ישימו דפים אלו למראשותיהם אדע שמסרתי.  כשאני כותב  שורות  אלו מנגן לו קלרינט מוסיקה  שנכתבה לפני מאות בשנים ואני  שמח כי דברים עוברים ומתנגנים  דורות. אני יודע  כי  אין בכוח מילותיי לחולל מה שעושות מנגינות אלו שלא חלמו להגיע לאיש  כמוני  והם לא  התכוונו אליי כלל אך דרך הרוח מי יידע. אולי במקרה יגיעו המילים הללו לזר והוא ייקח מהן רבע מיתר. וגם אם לא – אני את חובתי כלפי אנשים  עושה. אשפת ההיסטוריה  אף פעם לא מתמלאת ואינני תופש מקומו  של  אף אחד.

כל ימיי חיפשתי  אנשים.  לא כסיסמה  אלא  משום שהאמנתי כי  אנשים, במיוחד  אנשים שכבר  שחייהם כבר סוכמו יכולים להעניק לי מצפן לעתיד. שסיפוריהם  המועברים  בטלפון שבור הם  סכר נגד  התיאוריה המושכת אותי בשערותיי ואומרת צריך הכללות. צריך  כללים. מסקנות. יש  אירועים ויש  תהליכים ויש שתיקות ויש  שחיקות ברישום יש גושי  אנשים ומעגלי  קיום ,שפע ובצורת אך אסור  שהם יבואו  במקום אנשים דרכם מצפונם והאתגר שהם מציבים. לכן אמונתי מתבססת קודם כל  על המעשה  החינוכי. שנותיי לימדו אותי כי עד שאני מגיע  אל  אדם אני עובר פוליטיקה, כלכלה, אדמיניסטרציה, אמנות והיסטוריה למדתי כי כדי להגיע צריך לעבור מעגלים רבים או  אולי לפרוץ אותם. זה מפתה מאד לזרוק  את  המעגלים הללו אך  אם אינך מתייחס  אליהם  הם מתייחסים אליך. הופכים את כל כלי רגישותך לכלים שבורים ואילמים. אז מה לעשות ? להניח  המון הנחות ולהיפגש. להקשיב ל'עצב נבו'  הרוחש  בתוכך. ולתת לשמחת השיחה  העצובה ולעצב  הניתוק  המרומם לדבר.

 

מסה מסכמת  אחת לעניינים אלו נכתבה  בשנות התשעים. זה היה בשעה שעמדתי בנבכי הפוליטיקה  דווקא כמזכיר  התנועה  הקיבוצית. דווקא כששהיתי עם הנהלות  בנקים וקברניטי מדינה   מתוך כובד המשא הבנתי  את מקומו של  החינוך בחיי. מסה שנייה באותו  נושא נכתבה השנה  בעת קיבלתי פרס (פרס ניחומים?) על  ידי  מכללת  אורנים  . רשימות נוספות נכתבו  בהקשר  לעולם  החילוני ועסקי התרבות  החילונית ויחסה אל שורשיה.

עודד

 

עודד היה בן לנגר ולתופרת רחובותיים שעלו  בנפרד  מפולין ב1932 . בן שמונה  נכנס לתנועה  המאוחדת. מאז לא עזב  אותה. גם שהשתנתה. בן שמונה עשרה הגיע לקיבוץ. הקיבוץ  השתנה לנגד עיניו כל הזמן אך הוא לא זז מעמדתו. כל 78 שנותיו נשאר עודד  איש  התנועה  המאוחדת.  נאמן לבן  גוריון,  נאמן לקיבוץ ולהפועל  תל אביב.

לפני  ששים שנה  בדיוק    נחת גרעין צבר גרעינו של עודד בעין גב. זה היה  הגרעין  הגדול ביותר  שהגיע כהשלמה לקיבוץ. היו  בו  תשעים  חברים.  גרעין תוסס ובעל  דגלים בראש התורן.  הגרעין  לא רצה לנחות כאן. לחבריו היו חלומות  אחרים.  אך  כאמור  עודד כבר  החליט שנאמנות למקום היא מעל  הכל. חברי הגרעין בחרו לא להיות כאן. אחד משום שהדיירים לא מצאו חן  בעיניו אחר משום שרצה  את  הציפור  הכחולה ואחרים שביקשו לשוב הביתה. עין גב היתה להם שדה  המראה גדול.  חשוב  היה להם לתפוש  גובה, לתפוש מרחק. עודד ליווה את חבריו כשהוא מתחפר  באחריותו.

הוא היה  איש  הפלחה והמספוא. את הטרקטור  הצהוב והאגדי הוא  הוביל  בשדות עין גב ולג'ון. אהב את התלמים הארוכים.

בעת  מבצע  נוקייב היה  אחד  מחמשת  הטרקטורים שליוו את  הפעולה וביקשו להציל  זחלמ'ים שנתקעו. טרקטור של עין גב  נשאר בשטחים שנכבשו באותו ליל  תגמול. הזחלמים והטרקטור צעדו  ברחובות דמשק בשלל התבוסה  של הסורים.

מ1974 היה עודד למנהל חשבונות. ממונה  על  החכמה על ההתמדה והיושרה.

עודד היה  שמרן. שמרן אמיתי : כשהגיע לקיבוץ והוא איש צעיר  בראשית  חייו.   ניכר היה בו כי  החליט שעין גב היא חוף  אחרון. גם אם יישאר לבדו. מה לאיש  צעיר ולחוף  אחרון?  הוא היה משוכנע שזה מה  שצריך. שהמולדת  זקוקה לא רק לנווטים ולטווסים  אלא לדרורים חרוצים . למי שבנאמנות ינקה את הסיפון. חכמתו הרבה  של עודד הודרכה תמיד  על ידי  נאמנותו. חישוביו  המדויקים נועדו לתלם הארוך ולמאזן המתמיד. החוף האחרון היה לו  גם חוף  ראשון שעליו הכריע ועליו שמר.

 

 

בביתו רחשה  האמנות, ריחפו מחוזות חפץ  רחוקים, רצון להרפתקה וחלומות  פז אך הוא  היה צריך לשמור  על שדה  התעופה. לספק שירותי במה לתת אפשרות  לכל אנשי האופקים הרחוקים הצלילים והתנועות העילאיות לנשום ולטבול בכנרת.

 

בימיו  האחרונים פנה אלי לשיחה  דחופה. שיחה  היסטורית.  מישהו שאל אותו  שאלה על ימים ראשונים.  הוא  שמע  כי  בימים ראשונים לא היה  נהוג  בקיבוץ למחוא כפיים  אחרי  הופעת אמן ויהיה  האמן  מי שיהיה. הוא  רצה לדעת  האם באמת כך היה ולמה.  בתחילה חשבתי  אדם חולה  מה לו ולטריוויה  שכזו?

הסברתי  כי מחיאות כפיים נראו בעיניי  החלוצים  נוהג בורגני שיש  בו  התרפסות של  האמן ושל הקהל  גם יחד.  פתאום חשבתי על כך  שיש לו נגיעה  אישית לשאלה.  עודד היה  האיש שאינו מבין מה  ערכן של מחיאות  כפיים לעשייתו

שלו . הוא  האמין כי צריך לתת גיבוי , לעמוד מאחורי ולא לעמוד  במרכז. שיש לבצר את השגרה הטובה  המתחזקת  את העולם. רק היא משוחררת  מטייפונים מיותרים.  ואם כבר מחיאות  כפיים – לא לו. הוא מחא  כפיים לעודד את קבוצת הכדורגל המובסת שלו. לקבוצת חבריו  שותפיו לשלחן  בחדר האוכל להם דאג תמיד.

זלדה המשוררת  כתבה

 

הלהבה   אומרת לברוש

כאשר אני  רואה

כמה  אתה  שאנן

כמה   עוטה  גאון

משהו בתוכי  משתולל

איך אפשר לעבור  את  החיים

הנוראים  האלה

 

בלי  שמץ  של טירוף

בלי שמץ  של רוחניות

בלי  שמץ של דמיון

בלי  שמץ של חירות

בגאווה  עתיקה וקודרת

 

לו יכולתי הייתי  שורפת את הממסד

ששמו תקופות השנה

את התלות  הארורה שלך

באדמה  באוויר, השמש ,  במטר ובטל

 

הברוש  שתק,

הוא יודע שיש  בו  טירוף

שיש  בו חירות

שיש  בו רוחניות

אך השלהבת לא תבין

השלהבת לא תאמין.

 

עודד היה  ברוש. שורשיו העמוקים  הם שליוו באהבה את במת  המרפסת של ביתו  עליה  התקיימו  הצגות ומחול. משחק ושובבות אין קץ של ילדיו  ושל ילדי חבריו. של נכדיו .  בימה  זו ומגרש  המשחקים  התקיימו בעידודו יחד עם אהבתו את התלם הארוך והמאזן השפוי והחיובי.

כל הימים היתה  המשפחה עמו  והבינה  היטב  את עומק האהבה. בימים  האחרונים בימי  החולי הקשה  ראינו  שוב  את  המשפחה  הנאמנה  והאוהבת שהחזירה לו מלוא  חופניים אהבה ואחריות.

הברוש נדם.

משלי י'ט

 

לכאורה  הכל בסדר.  הרש  הולך בתומו. האם  הוא מבין מדוע  הוא  עני? האם מקבל את  עניו? עני שכזה בוודאי   חוסך זעם ורצון להפוך סדרים.  הוא יהיה  שייך  לאידיליה אך למה כתוב באותו פרק  עצמו כי  הון יוסיף רעים רבים. חברים רבים? מדוע דווקא  הפרק הזה   עוסק גם בבדידותו של העני? אנו יודעים דווקא שעשירים מוצאים  עצמם  בבדידות לא תמיד  מזהרת שאחוות עניים היא  שם דבר. מדוע מתעקש  הכתוב לתת מוטיבציה  חברתית לעשירים ?  האם מתכוון  להעניש את העני, לקרוא לו  לעבודת יתר או שמבקש  לשחרר אותנו מן  הרומנטיקה  של העוני ?

רחל  כצנלסון שז'ר  שהיתה  מנהיגת פועלות ארץ ישראל  כותבת לעצמה ומספרת  הולכת  למכולת . הדבר מתרחש  אחרי  קום  המדינה. היא מגיעה  למכולת  ושומעת עוזרת בית  המבקשת  חשבון  לאישה.  רחל מכירה   את שמה  של האישה.  היא זוכרת שהיתה  חלוצה פועלת. והנה עתה  יש לה  עוזרת בית . כבר אינה ענייה . רחל עושה את חשבון  הלב ואומרת לעצמה איך קרה  שאיבדנו את  החוש  ליופי שבעוני?  היא  לא מוכיחה  את  החלוצה לשעבר  אלא חושבת לעצמה  כיצד  קרה   שמי שהיה פועל עני והתעשר מפסיק לראות את הפועל  המשוחרר מקניין כערך . כמי שמתייצב מול רעהו ללא תיווך של  רכוש ודרגה.

כיצד יוכל מי שחצה את גבולות העוני לרכוש לו חברים שאינם מבקשים לחסות בצל הרכוש, אלא מבקשות את  האדם עצמו? ואולי זהו ההון האמיתי. אולי זוהי העדות לתקווה עליה מדבר כותב  הפרק . התקווה הגוררת אחריה  מחיר כבד  של ניסוי וכישלון. זו עדיפה תמיד על  אשליה  המשלימה  עם העוני והעושר והופכת אותם לכוח המניע היחיד למרוצו של העולם.

סוכות חג אסיף

 

אי שם באמצע  המאה  התשע עשרה ישב אברהם מאפו  בגן העיר  קובנה , התייעץ עם התנ'ך ועם מדריך  נסיעות לארץ ישראל והעז לכתוב  מחדש  על  נופה  של ארץ ישראל  החקלאית. הוא לא היה  בארץ מעולם.  על הר נבו עטוף ערפל   הצטופפו  אנשים שראו מנגד את נופה של הארץ  החלומית. הנוף הארץ ישראלי  המתואר  על ידי  מתגעגעים אלה קרא לחידוש  החברה העברית  בסוד  הטבע והעבודה .

כמה עשרות שנים קודם החלו יהודים להקים מושבות חקלאיות ראשונות של יהודים  בקווקז.  האם ניתן יהיה  להעביר את האתוס  החדש  שנרקם בהן לארץ ישראל? האם ניתן יהיה  לאסוף עוד פעם את פירות הארץ  ולקדש את הכתוב במקורות מן התורה והמשנה? האם ניתן יהיה לקרוא את ההלכות העתיקות כקריאה  להתחדשות  הקשר  עם נופה  של הארץ ואתגריה ? לרעיון היו הרבה  אויבים. קל היה  יותר להקים חקלאות יהודית בארצות הגולה  ללא  כבלי  מצוות הקשורות בארץ. עצם  האפשרות לקיימן  נראה  היה לרבים  כעוד מתקפה  של  משיחיות שקר.  אתרוגים שגודלו  בארץ נפסלו על ידי חוגים רבים במיוחד  אלו  שבקשו לראות ביישוב  היהודי בארץ זרע שאסור לו לנבוט, שריד  של  זיכרון  , עדות לנאמנות הנבחנת ביכולת  לחכות.

כשקמה ההתיישבות העברית  הרחבה  בארץ  ישראל  היתה  התיישבות חקלאית יהודית פזורה  בפינות שונות  בעולם.  כאן קמה התיישבות יהודית שביקשה  להיות מרוסנת מבחינה משיחית אך  נועזת בנטיעת  השדה והגן , היא  ביקשה  לשוב לנוף המקראי  –  משנאי כריאליה ולא  כשריד. חג  האסיף הפך להיות לא חג  זיכרון אלא  חג  התגלות. בתקוה  שהשמחה  בו לא תהיה  רק מצווה מתגברת  על תחושות  הלב  אלא  גם  אפשרות  מעשית לחיות את החלום.

החקלאות  העברית  החדשה נבנתה בברית מאד מיוחדת  בין החקלאי בשדה, המורה בבית הספר ואיש  המדע. ברית זו יצרה חקלאות  אלטרנטיבית. חקלאות שבה  מעורבת קהילה, לאום  , תבונת  כפיים ועומק  של תרבות. המפגש לא היה  אידיליה  אלא דרמה. סוכות  שב  להיות  חג האסיף פרי  הגן המגונן  בארץ  חדשה  עתיקה. סוכת דוד  המוקמת היתה פרוייקט מורכב מאין כמוהו  המודע לעצמו ולתהומותיו.

דווקא בעניין הסוכות התעוררה  בעיה. הרי סוכה  מניחה  כי יש  בית.  בהרבה מאד מקרים בארץ ישראל לא היה  בית לצאת ממנו אל  מבנה  עראי. רבים רבים חיו בסוכות, אוהלים, מערות וצריפים  ויותר מאוחר בפחונים, בבדונים. היו  אלו סוכות שלא הוקמו  במדבר אלא  בארץ  שאיננה  אלא  אתגר.  בכל המבנים הארעיים  היתה  רמוזה  מחויבות  שאחרי  הסוכה  יוקם הבית. אך  לא תמיד זה  קרה. .

ועתה  שוב  עומדת  סוכת דוד  במבחן קשה :  האם יהיה  פרי לאסוף  בגן  החקלאות העברית? כיצד יוגן הטבע של הארץ לנוכח הבולמיה  התוקפת את החברה ? כיצד תראה  הקהילה  והטבע בצל הכרך העברי? האם  תוקם  הסוכה בין גורדי השחקים ואוהלי נטולי הבית והתקווה  על אדמת ישראל? לשם כך צריך הרבה אהבת ציון  הפורצת  נתונים.