שכונות דרום תל אביב

פרוייקט חקר שכונות הדרום החל ברצון טוב. כמה צעירים שבאו לשכונת שפירא החלו לעבוד בה מתוך תפישה כי לא באו לבקר בשכונה אלא לחיות בה. לא לעזור אלא להיעזר , לממש את הפוטנציאל בנתינה, לצמוח תוך כדי מפגש אמיתי. הפרויקט נראה היה פשוט. שכונה עם מגוון אנושי עצום, בעיות למכביר ומצוקה כלכלית התובעת עשייה.
כדי לגשת לעשייה שלא תהיה רק השלכה של צרכי העוזרים היה צורך לפענח משהו מתולדות המקום. להיפגש עם האנשים . להאזין לפני שמשדרים. בסיפור המקומי יש יתרון לבני השכונות ולתושביהן .
קשה היה להשיג ידע ברור ומסודר על סיפורה של שכונת שפירא והשכונות הגובלות עמה. בניגוד לסיפור העיר תל אביב שבנתה לעצמה ביוגרפיה רשמית למרות שלא תמיד מדויקת , כאן הכל נראה מבולבל. מי הם באי השכונה? מה עבר עליהם? מה רצו להשיג בה ולמה? שאלות אלו נשאלו לגבי שכונות הדרום כולן. היה ברור כי משהו קשור כאן לקשרים שבין יפו לתל אביב. האם שכונות אלו נפלו קרבן לשכחה או להיסטוריוגרפיה כוזבת? שתיקה אופפת את דרכן. האם השתיקה הנובעת מעוני, ממצוקה , או מרצונם של מי שמעצב את הסיפור הכללי?
לא נטיל על האנשים סיפור שאינו שלהם. אך מהו סיפורם? רב אנשי השכונות הוותיקים עזבו אותן במשך הזמן. רב המתיישבים הנוכחיים שלהן הגיעו בשנים האחרונות. בתחילה שאלו עצמם הצעירים הנלהבים האם ימצאו אנשים בשכונה שיוכלו לספר את סיפורם?
הם יצאו מתוך הנחה כי נותרו אנשים בשכונה שיוכלו לספר. הם נשענו על כך שכבר נעשה ניסיון ראשון לאסוף סיפורים מהשכונה על ידי מרכז המתנ'ס המקומי יוסי. יחד עמו הם הקימו חוג לסיפורי השכונה שפעל זמן רב והקליט הרבה סיפורים שסופרו בנאמנות על ידי תושבים. על אנשים , מקומות, על עלילות ואורחות חיים. היה קשה ללכד את הסיפורים הללו לסיפור מסודר של מקום. היה גם ברור שלא כל מי שהיה יכול לספר הגיע. חלק לא האמין כי סיפורו חשוב מספיק , היו שלא האמינו שידעו לספר . רבים לא האמינו כי יש חשיבות לסיפורם ולא עשו מאמץ לשמור אותו בזיכרון . לא נעשה מאמץ רב שנתי לאגור באופן שיטתי את סיפורי השכונה ואת ההיסטוריה שלה.
בין הסיפורים שכבר היו ביד החבורה היה קושי למצוא קו משותף, או סדר דברים מאורגן. התמיהה רק הלכה וגברה עם גבור זרם הסיפורים ונפלה החלטה ללוות אותם במחקר היסטורי.
האדריכל והחוקר שרון רוטברד שלפני שנים החליט לעבור לשכונה ולייסד בה את הוצאת הספרים שלו בבל תרם לא מעט מהידע שלו ומהלהט שלו. קבוצת הצעירים בראשותו של יפתח החלה לשוטט בין המסמכים, לברר בארכיונים השונים, לשאול אנשים שצברו הרבה ידע. בעיון ושוטטות בשכונה הם ניסו לאמת את שנודע לנו מתוך המסמכים ולעמת אותם עם הסיפורים האנושיים שלוקטו.
רבים מהאנשים שעזבו את השכונות הדרומיות תרמו מזיכרונותיהם. הם זכרו אותן כפי שהיו עם עזיבתם לתחנות חייהם הבאות. הפרידה מנוף ילדותם הותירה בהם חותם עז . קשה היה להם לחבר את שזכרו עם פני השכונה היום. הנוף האנושי היה להם זר . דווקא בתים שלא שופצו או נמחקו ביטאו באופן מאד דרמטי את השינויים הרבים שהתחוללו.
קשה היה למצוא עבודות מסודרות על תולדות השכונות של דרום העיר.בשנים האחרונות נכתבו מחקרים מאד חשובים על תולדות יפו. במיוחד ספרה של רות קרק. אך לא היה ריכוז של מחקר על שכונות הדרום. לא גובשו בשכונות הדרום מסלולי טיול כמו בעיר תל אביב או ביפו. במוזיאונים אין הן מיוצגות. אך ככל שהתקדם המחקר התברר כי יש חומרים ויש מה לחקור. התברר כי החיסרון של הסיפור של שכונות הדרום לא רק פוגע בתחושת הזהות של השכונות אלא גם בסיפור הכולל של תל- אביב יפו.
התרכזנו בשכונה אחת , שכונת שפירא בתקווה כי מחקרים דומים ייעשו בשכונות האחרות ויתלכדו לכדי מחקר מנווט שישפיע על תכנון עתידו של המקום.

אנו מגישים לקורא את פרי עבודתנו בשנת המאה לעיר תל אביב. ברור לנו כי אין זו העבודה השלמה לה אנו מצפים. יש בה הרבה חללים שיתמלאו בעתיד על ידי היסטוריונים מצד אחד ועל ידי תושבי המקום מצד שני. חלק מהחידה ייפתר לא על ידי מה שהיה אלא על ידי מה שיהיה. גורלן העתידי של השכונות הללו יביא להדגשה שונה של פרטים מעברן ויעצב את סיפורן.

גורל מיוחד יש לשכונות הדרום בתל אביב. הן נולדו ברגעי פיכחון. בימים של נסיגת החלום. בעת התגלו צרכים פשוטים יותר מאלו שנרשמו על הדגלים. בניגוד למקומות אחרים בארץ ישראל שהושפעו מאד מתכניות של סיירי רעיונות מגוונים, מצליינים ועד חלוצים, ממתיישבים דתיים מכתות שונות ומחזונות של שליטים המבקשים לראות עקבות לתהילתם ולעוצמתם, כאן פעלו כוחות אחרים.

שכונות דרום תל אביב היו בתשתיתן זירה עתיקה. נותרו בהן שרידים של שלטון הממלוכים במאה הארבע עשרה אולם השרידים המרכזיים הם של התפתחות המקום במאה תשע עשרה. האזור חי בשולי הסערות הכבדות שפקדו את יפו במשך המאה התשע עשרה והעשרים. היו בו הדים מהקרבות של נפוליאון על יפו, קרבות שלוו במגיפות ובהרס הפכו את יפו לאזור מוכה ושולי. הנמל של יפו היה מהנמלים הגרועים והבלתי בטוחים בארץ . כנראה דווקא התנאים הקשים הם שהפכו את האזור למקום שבו ניתן ליזום, לשנות, לא להיות תחת עיניהם המגבילות של שלטון עות'מאני שניסה מאמצע המאה התשע עשרה להפוך לביורוקרטיה מודרנית מדורגת ורציונאלית . כך חשף עצמו לתעתועי שררה להתערבות כוחנית של מעצמות , לשחיתות שלטונית מושרשת ולהתקפות אלימות מצד האוכלוסיה. כיבוש הארץ על ידי מצרים של איברהים פחה מ1834 ועד 1840היתה פסק זמן שעודד פיתוח והגירה של רבים לארץ. עם סיום השלטון המצרי שב השלטון העות'מאני חלש יותר ונתון ללחצי המעצמות. בתקופה זו הרבה אדמות מדינה בסביבתה של יפו נמסרו לאנשים פרטיים. לא מעט שחיתות היתה קשורה בעניין אך גם ראשיתו של פיתוח מואץ . בסביבות יפו נשתלו כרמים, עצי תות לתעשייה ופרדסים רחבים.. בורות ובארות פרנסו במים את פרדסי השאמוטי שהלכו והתפתחו. משאבות וגנים כוננו את מה שנקרא בזמנו הבאיארות , חוות קטנות ובריכות השקיה. ליוו אותם הסיבילים, רהטים שסיפקו מים לנודדים המבקשים דרכם . פיתוח הדרכים הביא בעקבותיו פיתוח של תחנות בינים ומקום שתייה לנודדים.
בתנאים של יציבות פרחה השחיתות והחקלאות . אלו ליוו את התפתחותה של יפו כמרכז תרבותי מסחרי וטכנולוגי דווקא משום ריחוקה ממרכזי השלטון והיותה שער לעולם. נמלה המסוכן והבלתי יעיל של יפו היה לנמל המרכזי. הורדת החומות של יפו בסוף המאה התשע עשרה רק עודדה מגמות אלו.

בתקופה זו החלה גם התפתחות היישוב היהודי . זו היתה התפתחות מקבילה למתרחש בעיר . מסביב העיר ובתוכה התרכזו אנשים ופותחו מוסדות שהיו לבסיס של היישוב החדש. לימים הם בשלו לעמוד מאחרי מפעל ההתיישבות בעלייה הראשונה והשנייה. המושבות הראשונות קמו בסביבת יפו. הן קיבלו גיבוי מהקהילה היהודית המנומרת . ממומחי דרכי השלטון , במיוחד מהקהילה הספרדית, מנציגי המתיישבים האשכנזים, מחברות של חובבי ציון, הבארון רוטשילד ויק'א ומההסתדרות הציונית על הבנק שלה ועל לשכת העלייה והמשרד הארץ- ישראלי. כל זה התרחש בתוך העיר יפו ובפרברים הראשונים שיצאו את החומות והקימו את השכונות היהודיות. אזור הפרדסים והכרמים נותר פתוח ופרוץ. האדמה הפרטית והוויכוחים מסביבה היו הזדמנות לחדירה של אנשים ומפעלים.
המסלול המתפתח של יפו פרדסיה ופרבריה היהודיים היה נראה מובטח למרות שכבר ב-1908 עם המהפכה של הטורקים הצעירים התעורר בחדות יתרה מתח בין שתי התנועות הלאומיות הערבית והיהודית. הן ביקשו לקבל מהמשטר החדש יותר זכויות פוליטיות . החל לפרוח חלום המדינות. למרות המתח שבין יהודים וערבים התנהלו ביפו שיחות בין נציגי שתי התנועות הלאומיות לפעולה משותפת לקבלת עצמאות .

מלחמת העולם הראשונה היתה מכה גדולה לסביבה. יפו ותל אביב נפגעו במיוחד. האימפריה העות'מאנית הנסוגה מפני מעצמות ההסכמה ומרד האומות בתוכה .היא חששה מהלאומיות הערבית והיהודית. ביפו התסיסה היתה גדולה השלטונות ביקשו להדביר אותה. בין המושלים בארץ היתה תחושה כי הלאומיות הערבית והיהודית הופכות לסכנה ממשית. היה וויכוח על המדיניות הנובעת מהכרה זו. האם להגלות, להעניש ולכלוא את המנהיגות המקומית או לכוון אותה. נעשו צעדים לא עקביים. הצבא הגרמני ששהה בארץ מיתן את השלטונות המקומיים משיקולים של פוליטיקה עולמית. מדי פעם גאתה האלימות. הורגשה היד החזקה של שלטון חלש. זו היתה תקופה של מצוקה כלכלית . אובדן הייצוא, התקפת ארבה מחריבה כל. גירוש המוני של אזרחים זרים במיוחד יהודים למצריים והגליה של מי שנחשב מנהיג יהודי וערבי לדמשק ואנטוליה . המצוקה הגיעה לשיאה עם הפקודה לגרש את תושבי יפו ותל אביב. לאנשי הפרדסים מסביב העיר היה יתרון גדול : הצבא היה זקוק לתוצרת חקלאית. הגירוש הגדול לא כלל אותם ואת אלו שעבדו אצלם. כך גירושה של תל אביב היהודית היה מושלם כמעט לא כן גירוש הערבים מיפו. הסביבה החקלאית של העיר הצילה רבים מתושביה.

אלפי ההרוגים בקרבות על הארץ, צבא נסוג, מצבי בינים ארוכים רק הגבירו את המצוקה.

עולי העלייה השלישית הציתו את הדמיון של כל התושבים היהודים והערבים. המתח היה גבוה. ריח הצהרת בלפור והמהפכה הסובייטית היה באוויר. חלומות היהודים מוכי פוגרומים ומלחמה היו עלייה מהירה לארץ והקמת מדינה יהודית. הערבים שלא קיבלו את שביקשו לקבל עם הניצחון הבריטי פגשו בעולים יהודים צרובי מהפכה ונלהבי ציונות. האיום של הציונות והמהפכה הסובייטית החרידו את תושבי יפו הערבים. הם ידעו על פחדי הבריטים מפני קומוניזם משתלט וביקשו לנצל אותו במאבקם הפוליטי. בואם של 10.000 עולים חדשים ליפו, הוויכוחים על המנדט הבריטי והאירועים של תל- חי התסיסו את התושבים. ב-1921 המאורעות בין יהודים לערבים הציתו את חיי העיר המשותפים. יהודי יפו היו צריכים לצאת.

יפו נפרדה בכוח מרב יהודיה. אלפי יהודים ביקשו למצוא את ביתם במקום אחר. חלק גדול הגיעו עם אהליהם לצפון העיר והיו לגרעין של כמה שכונות חדשות שקמו באופן מאורגן בתל אביב השכנה. העיר המאורגנת שילבה אותם. המארגן החשוב היה חיים בוגרשוב. אך חלק מהפליטים חיפשו דרך לעגון במקום שיאפשר להם לחיות עם פחות יומרות. להקים בית, לגדל גן מסביבו. לעשות . זו היתה תנועה לא מאורגנת של אנשים .קצתם הלכו נגד הזרם לא משום רומנטיקה אלא משום שביקשו לשרוד . הם לא ביקשו להתארגן תחת דגל . האוהלים והצריפים שהקימו לא היו תכנית אלא תגובה.

הוא פותח על ידי בעלי בתים שידעו יפה מה קורה למי שנותר ללא בית , מהגר או פליט הזקוק למקום. לא היתה כאן סמכות עטורת הילה המסוגלת לגייס אחריות של גופים עליונים של משטר. לתכנן ולפתח בסדר. כאן היה המקום לאלה שביקשו או נאלצו להיעקר מתוך השיטה. או מבחינה כלכלית או מבחינה פוליטית. שכונות של פליטים ומהגרים שפותחו על ידי יזמים שלא היו רגישים מספיק לתנודות ההיסטוריות והכלכליות ונכשלו פעם אחר פעם. בתקופת העלייה הרביעית תפישת היזמות הפרטית היתה באופנה. היא פתחה בסערה גדולה שנסתיימה בקול ענות חלושה במשבר הכלכלי של 1926.

מאיר גצל שפירא הנדבן העשיר שעלה ארצה מדטרויט נודע כמייסד שכונת שפירא. הוא היה לסמל של אנשי העלייה הרביעית. דואג לרווחיו. יזם פרטי שלא היה יכול לעמוד בפני תעתועי הזמן . המשבר הכלכלי שהגיע לאחר הגאות המדומה של העלייה הרביעית הותיר את רעיון מכירת האדמות למתיישבים מיושם רק בחלקו . בבניית השכונה הוא זיהה את הצרכים של אנשים שלא היו קשורים עם הממסד והציע להם התיישבות זולה.הוא קנה גוש אדמה גדול ומכר אותו בחלקות לדיירים. כמו רבים מהיזמים שליוו את פיתוח הארץ כנראה שהוא לא הבין את סבך הבעיות הקשורות בפרויקט שיזם. אולי לא היה מודע לכוחן של ביורוקרטיות ולדלות התנאים. עוד לפני שמימש באופן מלא את חזונו הסתבך ונעלם מהאופק. טרם הגיעו לנו מקורות יותר מדויקים על גורלו.
בתולדות הארץ נודע שפירא דווקא בשתי הסמטאות שבנה בתוך העיר תל-אביב. הוא ביקש שיקראו אותן על שמו ועל שם אשתו סוניה. הוא ביקש שיעטרו אותן בפסל של אריה . העירייה סרבה ומאז הן נקראות סימטא פלונית ואלמונית . השם שנשמר עד היום היה כנראה תוצאה של אי היכולת של העירייה להגיע לשם מוסכם. (לא תמיד סרבו לקרוא לרחובות ויישובים בארץ על שם מישהו שהיה בחיים. גם לא על שם של אנשים שתרומתם היתה תרומה כספית. אך במקרה זה גילתה העירייה ומאיר דיזנגוף נחישות). הסירוב של העירייה היה לאגדה. היעלמותו של שפירא מן הנוף רק הגבירה את כמות הרכילות שנקשרה לשמו: סיפור רומנטי בלתי ברור על רצונו לתת תשורות לאשתו סוניה , על גירושין בגלל הבדלי גיל. על אהבה עקשנית שהכסף לא הצליח להבטיח.

על רקע מיתולוגי זה השם שכונת שפירא בולט יותר. האם זה שפירא אחר? העובדה היא שהכל משוכנעים כי זוהי שכונת מאיר גצל שפירא .אם את שם הסמטאות בתל אביב לא הסכימו להסב למאיר וסוניה או שפירא למה קיבלה שכונה שלמה את השם ? הדבר קרה משום ששכונת שפירא לא היתה שכונה של תל אביב . היא היתה חלק מהיזמויות של סביבת יפו והיתה שייכת לעיר יפו. השכונה היתה מנותקת מהעירייה העברית. ההיגיון שלה בהיווסדותה לא נקבע על פי רצון של גופים יהודים פוליטיים בעלי כוח . כמעט אפשר לומר כי השכונה התפתחה נגד ההיגיון הממסדי. לעתים עושה רושם שממסד זה ביקש להשתחרר מן העול. אך מסתבר כי היה קשה לקבל אחריות על שטח שעיריית יפו עמדה על כך שהוא שלה. למרות שבין תושבי השכונה, קבוצות ויחידים היו רבים שבאופן אישי היו מוכנים לתת הכל למען אמונתם ועמם , אך לא תמיד חשו שקוראים להם לדגל. מיקומה בתוך הפריפריה המוכרת של יפו קבעה לא מעט מתולדותיה. חבורה ראשונה שהגיעה לשכונה והטביעה עליה את חותמה היתה חבורה של עולים מבוכרה. בתיה הקטנים עטורי מגיני דוד העידו על לכידות הקבוצה. היא ארגנה מוסדות לעזרה הדדית ,ללימוד ולתפילה.

בסוף שנות העשרים המשיכו להגיע לשכונה קבוצות ואנשים בודדים שביקשו מקלט נגד פיקוח יתר, מקום זול יחסית. לעתים מול פרדס ולעתים בתוכו. קבוצת צריפים או אוהלים, מגורים זמניים. שנות השלושים מביאים תמורה דרמטית. אלה כבר שנים בהן גובר העימות בין יהודים לערבים והפעם בשכונה עצמה. הדי המאורעות הגדולים באירופה והמאורעות בארץ עושים את שלהם. מגיעה לשכונה עדה נוספת מהעיר היהודית הגדולה סאלוניקי ביוון. בעיר זו היה רוב יהודי. ב-1912 עמדו להכריז עליה כעיר עצמאית שאינה טורקית ואינה יוונית. היו יהודים שראו בעצמאות האפשרית של העיר תחילתה של עצמאות מדינית יהודית אך הפרויקט לא יצא לפועל. כעשרים שנים אחר כך מגיעים עולים מסאלוניקי לשכונת שפירא . הקהילה הקטנה התארגנה כפי שהיא יודעת : בית כנסת .שירותים חברתיים. גאווה ציונית. האחווה של הקהילה כה גדולה עד שבית הכנסת שלה נקרא בית הכנסת הקומוניסטי. באותן שנים מגיע מנהיג לשכונה. הרב טכורש . טכורש הוא מרבניה המרכזיים של המזרחי. הוא מנסה להביא לתפנית בתולדות השכונה. הוא מבקש להביא אותה אל החיים הציבוריים הציוניים הרשמיים. עיריית תל אביב קונה שטח בקרבת השכונה מיהודי ובונה עליו בית ספר . עם מותו של חיים נחמן ביאליק יקבל בית הספר את שמו . בית הספר ששרת את כל השכונות היפואיות היה שייך לעיריית תל אביב. בין מנהליו יהיה אהרון אשמן הסופר, הדרמטורג והמשורר שטיפח בו פרק מיוחד בפדגוגיה העברית.
המצב הביטחוני המתערער והולך מאמצע שנות השלושים, המאורעות והדי עליית הנאציזם בעולם מגבירים את הצורך בקשר הדוק עם תל אביב אך לכך יש התנגדות מוחלטת . טכורש עם חבריו מהשכונות הקרובות מנסים לקבל את השירותים שהם זקוקים להם : רחובות סלולים. ביוב.חינוך ותרבות. עיריית יפו לא מעוניינת להגיש שירותים אלו. בעזרת המחלקה המדינית של הסוכנות מנסים להעביר את האחריות לשכונות לעיר תל אביב אך עיריית יפו שוב מסרבת. מנסים להפוך את האזור למועצה מקומית. הפנייה נדחית. ההתנגשויות האלימות גוברות. יש לארגן הגנה עצמית. ההגנה נכנסת לשכונה ומתחילים אימונים, אגירת נשק. חלק מאנשי הפרדסים הערבים נוטשים את פרדסיהם.

במלחמת העולם השנייה מסתתרים בשכונה אנשי מחתרות אחרות. אצ'ל
ולח'י מגיעים לשכונה. בימי העימות עם השלטון הבריטי השכונה תוססת. היא מקום מסתור, התארגנות ומאבק בין המחתרות. ההגנה מקימה בשכונות תנועת נוער שמכינה את בני הנעורים להתמודדות ונאבקת בארגונים הפורשים. עם הצהרת החלוקה מתחילים קרבות וניסיונות השתלטות .
כיבושה של יפו על ידי היהודים משנה את מצב השכונה באופן דרמטי. העלייה של שנות החמישים מגיעה לשכונה. אך המסורת בת השנים של הזנחת השכונה על ידי תל אביב נמשכת. היא הופכת לתחנת מעבר.
הקמת התחנה המרכזית החדשה והגירת פועלים זרים לעיר השפיעה עמוקות על חיי השכונה. החיים המשותפים של אוכלוסיות כה מגוונות מורכבים. רמת החיים הנמוכה יחסית. התנודה הגדולה באוכלוסיה השפיעו עמוקות על המרקם החברתי ועל סגנון החיים בשכונה. הפועלים הזרים שהקימו לעצמם קהילות מסביב לכנסיות שהוקמו במקום נאלצו לפרק את ארגוניהם מאימת התערבות שלטונות ההגירה.

איש העלייה- השלישית, יהודה יערי, כתב רומן שפורסם אחרי מותו ובו הוא טוען כי מי שבא עם רעיון כלשהו לארץ ישראל צריך לעבור את המבחן הגדול ביותר : עליו לשוטט בתחנה המרכזית של תל אביב. שם נמצא המקום הרחוק ביותר מהקונגרסים הציוניים או מכינוסי הכנסיות והמשטר. הוא מתאר כיצד הוא חלוץ זקן , נוסע תמים, צדיק שביקש להיות צדיק כפרי והיה לסופר ירושלמי מגיע לאזור כי ביקש אוטובוס שיסיע אותו אל הכפר השיתופי אותו הקים ואותו עזב בימי נעוריו. הוא ביקש תחבורה לכפר העטור בנוף הגלבוע כדי לראות שוב את עדרי הצאן והשדות הרחבים . בתחנה המרכזית של תל אביב הוא רק עבר בדרכו לביקור בחלום נעוריו שהיה חקוק בזיכרונו ,
אולם התחנה וסביבותיה העמידו אותו במבחן האמיתי. כאן אפשר היה לראות את המחירים האנושיים של אותו חלום ואת האתגר הפתוח.

החלוץ הזקן לא היה יכול לראות את מה שהתרחש ברחובות קרובים לתחנה . את העדה הבוכרית הקטנה ואת זו שהגיעה מסאלוניקי . את קבוצת המשפחות מתימן ואת אנשי המחתרות אצ'ל ולח'י שמצאו בשכונה מקום מסתור ותמיכה. את הדמויות הציוריות של השכונה וההווי המיוחד שנרקם בה. את קבוצות הילדים ואת בית הספר. כשכתב את ספרו לא היה יכול לנחש מי יגור בשכונה בשנים האחרונות אך בדבר אחד לא שגה: השכונות מסביב לתחנה המרכזית מהוות נקודות מבחן ביכולת חברתית של הישראליות.

בואם של צעירים לגור בשכונה, להשפיע על קידום אנשיה, לעצב בתים ורוח , לשאוב השראה מתולדות המקום ואנשיו היא סימן כי בכל זאת יש המוכנים לעמוד באתגר.