אבות ובנים
האבא עמד ליד בנו התינוק. הוא אחז בכינור וניגן מנגינה מלהיבה. כל החבורה רקדה מסביב. ריקוד התינוק הראשון בקבוצה. בקיבוץ אחר החברים קבלו את האמא הראשונה בתחנת רכבת והביאו עמם מחברת גדולה כדי לרשום בה את התינוקת לחברות בקיבוץ . בהורה המלווה בכינור של החבורה הגלילית לא דובר על קבלת התינוק לחברות אלא על תינוק המתחיל את חייו בלי לדעת מהו ההבדל בין הקבוצה האינטימית והקיבוץ הגדול.בין דגניה לעין חרוד. התינוק שכב בעריסה ומסביבו החבורה רקדה והותירה לו לחגוג את חייו כתינוק. בתינוקיותו הוא היה מוקד לגעגועיהם של שבעי הרעיונות ומומחי החברה העתידה לקום אחרי שיסתיימו הוויכוחים, כשהעבודה תתגלה בפוריותה והעצים יטילו את צילם המרגיע. התינוק ההוא אינו כבול בחלומות הנחלמים מסביבו על ידי הוריו וחבריהם. הוא לא מבין מהו הריקוד המתרחש מסביבו, מה מנגן כינורו של אבא או למה מתכוונת אמו הנוטלת אותו בידיה.
שני תינוקות ומסביבם מהומת עולמים. האמא מבקשת על חייה : שיתנו לה זמן. שלא ייכנסו יותר מדי לחוויה שהיא חווה. אך החבורה המייסדת לא נכנעת: חבריה מבקשים מהתינוק שיודיע להם כי יצירתם לא תאבד. שעבודתם לא שווא. זה דחוף להם. לכל היה ברור כי הילדים הללו אינם חלוצים: אין הם יכולים לרעוב ולא לכלות את נשמתם בעבודה עד אפיסת כוחות. הם גם לא יכולים לחיות בהזנחה הרווקית ובעזובה שליוותה את מצבי הרוח המתחלפים של החברה הצעירה . 'תנו לילדים גבעה אחרת' אמר אחד מהרווקים המושבעים בקיבוץ שחשש שהילדים יראו את חדרו הבלתי מטופל , את האוכל הבלתי אכיל, את הזיעה והבדידות. 'תנו להם גבעה אחרת' שם לילדים נקים מציאות שונה. שם יתגלו כל כוונותינו הטובות. אולם הילדים חיו בחצרו של קיבוץ, נשמו את הווית הוריהם וחבריהם יום ולילה עוד בטרם הבינו. ( אולי משום כך לעתים כשבגרו ביקשו להתיר את חבל הטבור ולעבור לגבעה אחרת, עם שפה משוחררת מעולו של הסיפור).
במהלך חיי הקיבוץ היו רגעים בהם ההיסטוריה והאלימות העמידו את היצירה בסכנת קיום. במצבי מלחמה התעוררה שאלה של פינוי הילדים. בימי תל- חי פונו ילדי כפר- גלעדי ותל- חי. בימי מלחמת העולם השנייה פונו ילדי הגליל שהיה מאויים על ידי צבא צרפת הפרו גרמני בסוריה ולבנון. לפני מלחמת העצמאות היה וויכוח האם יש לפנות את הילדים או לא. היו שטענו כי השארות הילדים במקום היא שתעניק להוריהם את המוטיבציה להלחם בלי פשרות והיו שטענו כי דווקא פינוי הילדים הוא שיעניק להוריהם את העוצמה שלא להיכנע . סיפורי הפינוי היו לסיפורי ניצחון גדולים. הילדים הגולים, המנותקים מהוריהם ידעו כי יש מישהו הנלחם לביתם הם. הם התגברו על חרדות הפליטות על ידי געגועיהם להורים המגינים על הבית. אך עם התבגרותם קרבות הוריהם וגעגועיהם הילדיים אל הבית הנתון בסכנה לא מנעו בעדם לעזוב את הבית ואת הרעיון. התינוק הנולד ממשיך אך מממש את חירותו לבחור, וחירותו זו מקנה לו את האחריות על חייו בשונותם מחיי הוריו.
בהיסטוריה אין רק המשך או ניתוק. כל המשך מתחיל מהתחלה חוזרת . כל הורה מכיר זאת על בניו ובנותיו : הם ההמשך לו אך אין הם בבחינת ערמה מצטברת או סחף גורלי אין הם זהב ההופך לעפר ואפר ולא צמיחה הפורצת אוטומטית אל על. כל המשך הוא כהתחלה מחודשת. לא רק קו עולה או יורד אלא רצף של נקודות זינוק .
לכל אחד מאתנו אורבות הסכנות שבהזדקנות, תחושות של סופניות אישית וקולקטיבית אך מי יודע מה יעשו עם זהותנו ההתחלות החדשות שנוצרו בדמותנו ובאהבתנו . הן פורצות ומבקשות להתמיד או לנתק, להתחבר אל הראשית או אל הבגרות, לשחזר, ליצור או להרוס.
רשימה זו נכתבה לכבוד פרסום תרגום הספר כוליות ואינסוף של לוינס לעברית