ב 1924 נולדה ההכשרה בקלוסובה. ב 1937 חוסלה. 13 שנים עמדה בלב המהפכה הציונית. היא נולדה במחצבת האבן של קלוסובה שהיתה שייכת ליהודי בשם פינקלשטיין. עבדו בה מאות חלוצים בקרב 10.000 פועלים שעבדו במקום. ההכשרה פעלה גם במנסרה גדולה בקלוסובה שהיתה שייכת ליהודי לרנר. גם בה הועסקו חלוצים. בהכשרה ובקיבוץ ההכשרה גרו לעתים 300 איש, לעתים 12, לעתים כמעט התרוקנה מיושביה. חוסלה. בעיירות ובערים בסביבה קמו לקלוסובה בנות הכשרות. כשהתרוקנה הן התמלאו. כך נולד גוש קלוסובה של הכשרות. בתקופה מסוימת היו בגוש 70 הכשרות. בשטח התנועתי תרבותי הן שיתפו פעולה ומדי פעם היו כל חלוצי גוש קלוסובה מתכנסים. היו תקופות של גידול שנבע מכך שאי אפשר היה לעלות לארץ. מתקופת הכשרה של קרוב לשנה חברים נשארו במקום שנים בציפייה מייאשת. לעתים היו הזדמנויות כמו כשנערכה המכביה הראשונה בארץ ב1932 ובמסגרתה עלו ארצה רבים. היו תקופות של עזיבה כשהמחצבה ננעלה בפני יהודים וכשרב החלוצים היו מובטלים. זה היה כשפולין ביקשה לתת עבודה לפולנים בלבד.
הקבוצה הראשונה הגיעה לקלוסובה מהעיר סארנה הקרובה. הראשונים היו שמונה ואליהם הצטרפו עוד. בראש הקבוצה עמד פינקלשטיין הוא אבן זוהר. קבוצה זו הגיעה ארצה ולא קשרה את גורלה עם קיבוץ אחד. היא עבדה בחציבה ובסיתות. בין השאר היתה מעורבת בהקמת י.מ.ק.א בירושלים ומוזיאון רוקפלר. (האם עם אנשי גדוד העבודה המפולג?) קבוצה גדולה שבאה אחר כך ייסדה את קיבוץ וולין והיתה בין המייסדות של גבעת ברנר. כאן כבר אנשי החלוץ ושליחיו היו יותר מעורבים. כך הגיע הגל השלישי, הקלאסי הגל של בני מהרשק.גם גל זה התפזר אך בעיקר התיישב בשני מקומות ביגור וגבעת השלושה. הגל הרביעי הוא הגל שפעל בתקופת הגידול הענק בהחלוץ שהגיע לשיאו ב1933 בראש חלוצים אלו עמד דניאל לוי. חבריו התפזרו במקומות שונים אך רבים הגיעו לרמת רחל. לימים כרמת שחל התפלגה נשארו בה חברים מקלוסובה אך קבוצה גדולה הלכה לעין הים היא עין כרמל.
ההמנון
מי לנו, מה לנו, אין לנו מאום פה,
סוערנו מבית, מכל היקר.
פרע ראשנו, הבגד פרום כה-
חבריא מופקרת רוננת בצר.
לסבל נצחקה, בכאב נהתלה
קולנו בסלע הדים יעורר:
ה י ו ם בידינו, מ ח ר – נחשלה,
אדום בערקנו הדם וסוער!
הניחו מקבת, הצניחו מגובה,
ירעם וירקיע קול נפץ כביר!
אנחנו קיבוץ החלוץ בקלוסובה,
בוני החיים בעמל ובשיר !
כתב : אברהם גלוברמן תרגם לעברית : משה בסוק
היציאה
היחס לציונות בבית הורי היה חיובי, אך אבי התנגד בכל תוקף ליציאתי להכשרה. עמדתי על שלי. אבי שהוקיר אותי מאד
הסכים ונרתע. עד שבאה שעת ההכרעה.
הדבר היה בסדר פסח ואני גנבתי את האפיקומן. מנהג הוא בישראל שיש למלא את בקשתו של בעל האפיקומן הגנוב ואבא שאל גם אותי. "מה את מבקשת?" עניתי "אני רוצה לצאת להכשרה לקלוסובה" . ואז לא היה יכול להתנגד יותר.
יצאתי עם הבנות לעבודה במחצבה, בניפוי חצץ, העבודה היתה קשה- והאוכל דל ביותר. כל אלה גרמו להחלשת בריאותי. חשבתי שלא אוכל להחזיק מעמד ואמרתי לשוב הביתה, וכן היה רצונן של עוד חברות. העניין הובא לאסיפה והיה דיון, עד שקמה אחת החברות הוותיקות ואמרה : "ומי שאין לו בית – הורים לחזור אליו חייב להישאר בקיבוץ?" טענה זאת הכריעה אותי ונשארתי.
בפרוס שנת 1927 נודע בעיירתי אלכסנדריה, בוולין, על חתונה שתיערך בקרוב בקלוסובה. בתחילה לא האמנתי בכך: איך ייתכן שזוג יתחתן בהכשרה ויקים בו את משפחתו? לא ארכו הימים ונודע לנו שאמנם כן הדבר וכי החתונה נקבעה לחג הסוכות בשנה ההיא. יצאנו אז קוצה של חלוצים עם כלי נגינה, כעין תזמורת קטנה, כדי לשמח את לב הנוכחים בחג הכלולות של המשפחה הראשונה בהכשרה.
יום ראשון בבוקר. השכמתי קום – ואני מוצא שבביתי עצבות. אבא נאנח, אמא בוכה. תקוותו של אבא שלא אוכל לחיות בקיבוץ, כי יש לעבוד קשה ואני הרי חלש.
אני נפרד מהורי. אמא מחבקת אותי ומתרפקת עלי, אך אבי נסרב להפרד ממני. דמעות על כל פנים. יבבה חרישית. הכל בוכים, וגם אני
מעשה באחד שימים על ימים התכונן ליציאתו. העביר בצנעה את בגדיו לבית חברו להצפינם עד בוא מועד, יצא בחשאי לתחנת הרכבת בדרך לקלוסובה ואחריו אחד אחד במסתרים חברי הסניף- מלווים ונושאים את חפציו. עם כל רשרוש של צעדים וקשקוש של עגלות באותה דרך היו כולם מסתתרים בבורות שבצידי דרך לבל ישגיחו עוברים ושבים בחבורת הולכי הרגל חשודה בחשכת הלילה… ובכל זאת נודע הדבר להורים שעה אחת אחרי יציאת בנם מביתם ומיהר האב ורדף אחרי בנו לתחנת הרכבת- אך לא יכול לו. רק את בגדיו וחפציו השיג. והגיע הבן לקלוסובה בחוסר כל.
אבות ואימהות רגזו, רגשו וקיללו את הבנים, את הסניף, את קלוסובה ואת ארץ ישראל כולה. שם החלוצים ושם קלוסובה היו למשל ולשנינה בפי ההורים והיו כאלה שהיו יורקים בעברם על פני מועדון הצריף. קשה ומר היה המאבק בין אבות ובנים אך לא נמשך זמן רב. נוכחו האבות כי לא יוכלו לבנים עקשנים והשלימו. בנים ובנות שאושרו לעלייה חזרו מן ההכשרה ונתקבלו ברצון על ידי הוריהם וגם נעזרו על ידם ככל האפשר בעלייתם ארצה.
היה ליל חורף בהיר וקר. עם היציאה מן המועדון הלכה ורפתה ההמולה ושקט מתוח השתרר, שיירות שיירות צעדו החבר'ה
אחרי האחד "הגיבור" היוצא ברגל לתחנת הרכבת, בדרך לקלוסובה. עם הפרידה גברה המתיחות. האח הבכור, שברגע האחרון נודע לו על יציאת אחיו הצעיר, השיגו בדרך כדי להיפרד ממנו. נרגשת וקשה היתה הפרידה בין שני האחים. דומם עמדו החבר'ה מסביב לשני האחים כשהאחד מהם, הבכור מגיש לאחיו הצעיר, היוצא לדרכו, זוג תפילין ושפתיו לוחשות ברעד : "סימן וסמל לזכר בית אבא ואמא שלעולם לא תשוב אליו…" לבבות צעירים הלמו, רעדו… ידיים נלחצו בחזקה ושפתי הכל לוחשות ברכה ותפילה : רק לבל יחזור, לבל יעזוב…
בן 16 הגיע לשלג המקפיא של קלוסובה ואחרי שבועיים חזר, לא עצר כוח.
עשרה חלוצים היינו
עשרה חלוצים היינו
והלכנו לקיבוץ הכשרה;
אבד לנו אחד בדרך
ונותרנו רק תשעה.
אוי מרשק המשוויץ כרגיל,
הקיבוץ מבעיות לא ינוח,
למי זה נחוץ, למי זה מועיל?-
יקח את הכל הרוח.
היינו חלוצים תשעה
ועל פרובלמים חשבנו;
היה לאחד העניין לזרא
ואנחנו שמונה נעזבנו
אוי מרשק —
שמונה חברים נותרנו,
וקיבוץ גדול אז בנינו;
חשק האחד בקבוצה קטנה
ונמלט על נפשו אחינו
אוי מרשק—
שבעה חברים היינו
ויחד צעדנו קדימה;
הגיע יום חג ונתקף אחד
געגועים לאבא ואמא
אוי מרשק—
ששה חברים היינו
ויחד חיינו כדת;
קם האחד, נשא לו אשה
וכך בכולנו בגד
אוי מרשק—
חמישה חברים נותרנו
ובאומץ נשאנו בעול;
עד שלפתע אחד מאתנו חלה
ועצב ירד על הכל.
אוי מרשק—
רצינו אותו לרפא מן החולי
ודוקא בתוך הקבוצה;
ויכוח התחיל שהיה לסכסוך
כי אחד התנגד ומיחה
אוי מרשק—
ועלה ורתח הסכסוך אז,
בקיבוץ פרובלמים, ויכוח-
למי זה נחוץ, למי זה מועיל-
שייקח את הכל הרוח.
אוי מרשק—-
מכל קצות
אני באתי מבעלז. מחסידות בעלז. עם פאות ומנגינות. באתי כי שמעתי שקלוסובה מקבלת את כולם. ואכן כן היא הכילה את מנגינותי ואת הריקודים שהבאתי מהחצר החסידית. עזבתי את בעלז בגלל קלוסובה ולקלוסובה הבאתי את בעלז. אל המחצבה הגעתי ועמי ניחוחות הניגון וההתלהבות.
אני באתי מהגימנסיה. מהגימנסיה הפולנית. עד גיל 13 תכננתי להיות פטריוטית פולניה. לדקלם ולשחרר. עלילת הדם שפרצה העירה אותי מחלומי והביאה אותי אל החלום האחר, אל חלום החלוציות. ביקשתי דרך פטריוטית, רומנטיקה כמו שהיתה לי אבל יהודית, רומנטיקה שתישא אותי אל המחצבה, לארץ ישראל.
כשחומה חיות ראתה אותי היא אמרה : עם לבוש כמו שלך את לא תוכלי להדריך. אני באתי לחלוץ הצעיר עם שמלה מהודרת. כשאמרה לי נעלבתי. החלטתי אהיה גם אהיה והגעתי לקלוסובה. הוכחתי לעצמי שאני יכולה.
בעיר קובל בה גדלתי החלטתי לעשות מעשה. יצאתי לעבוד בבניין . לעיני כל עבדתי עם פטיש. מורים ותלמידים באו לראותני עובדת. הם הביאו לי דברי מתיקה שאדע עד כמה הם אוהבים את מה שאני עושה. אחותי באה לרחם עלי, אבי הזדעזע ואני ישבתי על ערימת אבן, בידי פטיש ופוררתי בו חצץ לאבנים קטנות. כך סללתי את דרכי לקלוסובה.
אני הייתי חבר גורדוניה. הגעתי להכשרה. היו בה עוד חברי גורדוניה אך הם שמרו על זהותם בסוד. בקלוסובה צריך היה להיות חלוצים. קלוסוביאקים, מרשקים ולא גורדונאים. אני לא הסכמתי והודעתי שאני מגורדוניה. בני ביקש לבולל אותי בהתלהבותו. מעשיו לא היו לרוחי. טרקתי את הדלת לקלוסובה והקמתי הכשרה לחברים משלנו לגורדונאים.
כשנסעתי לקלוסובה לא הפרדתי מן ההורים. ברחתי. הם ביקשו שאבוא להיפרד. העניין הובא לאסיפה כללית של קלוסובה. מרשק התנגד לנסיעתי. הוא חשב שאני לא אחזור. בכל זאת הוחלט שאצא הביתה להיפרד מההורים. בבית הורי שמעתי את אמי לוחשת לאבא שלי שהפכתי לאחרת. שאינני בעל בתית. עם חברי לשעבר לא נפגשתי.נשפי הריקודים בעיר כבר לא עניינו אותי. להורי היתה אכזבה גמורה. שבתי לנעול את נעלי הגומי הקרועות של קלוסובה.
אני באתי מהעיר סמורגון. מייסדי הקהילה היהודית שלנו היו יוצאי צבא הצאר ניקולאי. ילדים יהודים שנחטפו בגיל 8 עד 12 לחינוך מחדש ושרתו בצבא הרוסי 25 שנים. בסמורגון הן קיבלו אדמות והיו לעובדי אדמה. קרקעדיקע קראו להם, מן המילה קרקע. אלו היו אבות אבותי. ואני הייתי לעובד מחצבה. כמה קשה היה לי לבוא לארץ ישראל אחרי המחצבה ולגדל עשבים!
מכיון שבסמורגון אסור היה לקיים פעילות ציונית גלוייה, קיימנו אותה בבית הכנסת. בני מהרשק הבן של הרב של העיירה היה נושא דרשות ציניות נלהבות מעל בימת בית הכנסת. הוא דיבר על ארץ ישראל כאילו בא משם ואני נסחפתי אחרי חלומו לקלוסובה.
בעבודה
עבדו במחצבת האבנים של פינקלשטיין עם עוד אלפים. עבדו במנסרה של לרנר עם עוד מאות. סחבו שקי קמח, כרתו עצים, כיבסו ובישלו לעצמם וגם בבתים של אמידי העיירה.
אך דבר אחד היה ברור אם בעל הבית מזמין אותך לארוחה אסור לקבל את הצעתו. היא תשבור את שוויון האוכל שבין סוציאליסטים . רק למגישים בולים לנסירה ניתנה תוספת הברה מיוחדת. הגזעים היו כבדים.
יום אחד ביקשו חברה אחת לעבודת כביסה. הלכתי ובבואי למקום פתחה את הדלת אישה נחמדה בת 40 ושאלתני לרצוני.אמרתי לה שנשלחתי מהקיבוץ לכבס אצלה. היא הסתכלה עלי ואמרה בהתרגשות
-ישמרני האל! נערה צעירה ועדינה כזאת תעבוד אצלי בכביסה ? היה לא תהיה ! ניסיתי לשכנע אותה שאני וותיקה במקצוע וכבר עשיתי עבודה כזו בבתים רבים. שאם היא לא תקבל אותי לעבודה לא יהיה לי מה לאכול – וענתה לי. 'אז תשבי אצלי כל היום, תקבלי שכר בטלה ובקיבוץ תספרי שקיבלת שכר בעד העבודה שעשית' הסברתי לה שלא ייתכן לעשות כדבר הזה. וחבל על הזמן.
סידור העבודה היה גם סידור האי עבודה. האבטלה, המחלות, הנסיעות. בקלוסובה היתה העבודה רשות. כל בוקר העירו כל אחד מהחברים בשאלה. האם אתה קם היום לעבודה? כי כל רגע בקלוסובה היה רגע של הכרעה, מבחן לרצון, הוצאת לשון לשיגרה.
המרגל שהגיע לקלוסובה
אחד ממנהיגי קלוסובה היה דניאל לוי. הוא היה מרוכז במשימה. מחמיר עם עצמו ומחמיר עם זולתו. מנסה לפענח את אישיותו של כל אחד כשהוא בוחן אותו בעבודה, באכילה, במחסור. חיים בן אשר איש גבעת ברנר החליט לבא לבקר באופן סודי בקלוסובה כדי לתהות על קנקנה. להציג עצמו כאלמוני המבקש להצטרף. את הספרים שהיו עמו הסתיר במספרה בעיר הקרובה המציא לעצמו סיפור כיסוי ונחת בעולמה של קלוסובה כשהוא טוען כי בא להצטרף לחבורה. דניאל לוי פגש אותו והתבונן במעיל העור שלבש. 'המעיל שלך הוא מעיל של גדוד העבודה בארץ ישראל ' אמר. אך חיים בן אשר הכחיש. קלוסובה עמדה למבחנו של חיים בן אשר. האם יביאו לו כוס מים ממרחקים למרות שהוא אלמוני וחדש? האם יפנו לו מקום במיטה שהרי בקלוסובה לנו לפחות שניים במיטה ושלושה על השולחן. מה יענו לו כשישאל מהי קלוסובה. הוא שאל את אחת מהחברות והיא ענתה לו באידיש כמובן . התשובה היתה מגומגמת. בקלוסובה עובדים יחד, יחד דואגים והחולים מקבלים דיאטה. חיים בן אשר אהב לשאול ושאל עוד האם באמת כאן דואגים? התשובה על כך היתה : בכל זאת כן.
הם הושיבו אותו על שולחנם, הם פרסו לו את לחמם וסיפרו לו על חלומם אולם כשהחלו את האסיפה של ההכשרה נשתרר שקט והוא הבין כי באסיפה לא יוכל להשתתף. שלא תהיה אסיפה עמו. הוא נאלץ לצאת ולהקשיב לדברים מאחורי החלון.
הביקור הסתיים. בכל ההכשרות נפוצה השמועה. חיים בן אשר שהה בקלוסובה וריגל.היו שחשדו כי היה מרגל פולני. היו שחשדו שהיה מרגל רוסי. דניאל לוי כעס אך כשהגיע חיים בן אשר שוב לקלוסובה קיבלו אותו בחיוך. הפעם הביא עצו חיים בן אשר רפרפרודוקציות של פסלי מיכאל אנג'לו ורודין. הוא הראה אותם לחברי קלוסובה כדי שיבינו למי הם צריכים להידמות. בעזרת רצון חלוצי יקבלו את שרירי פסלי מיכאל אנג'לו, את הרומנטיקה של רודין.
ב1975 ישב חיים בן אשר באילת וניסה לבחון מה ההבדל בין קלוסובה וההביטניקים וההיפים של שנות השבעים. הוא סיכם : לעומת ההיפים אנשי קלוסובה קיבלו על עצמם עול מלכות עבודת הפרך והעוני כדי להציל עם ולבנות עולם.
ימי חג ותרבות
לקראת פסח היו גבאי בתי הכנסת ובית המדרש מזמינים את החלוצים לערוך ביעור חמץ וניקיון יסודי. הם ידעו כי החלוצים לא מתפללים אך אפשר לסמוך עליהם שינקו כמו שצריך
בערב פסח תרצ'א או 1931 , בחצות התקיים סדר פסח לאנשי ההכשרה. שולחנות העמדו לאורך חדר האוכל ורבים מהעיירה היהודית באו להתארח. הסדר נפתח בשירת האינטרנציונל ותחזקנה וטבנקין פתח בדברים על יציאת מצריים, על האביב , על הפסח בארץ ועל החירות. הכל שרו. יענקל שרק, היו הצגות ופזמונים ונשמעו פרקי ההגדה ההיתולית שגמרה את החשבון עם הרבה חברים. היה מצות והסדר היה כשר. שירת בשנה הבאה בירושלים נתקבלה כפרוגרמה וחיזוי ברור . והשירה נמשכה עד הבוקר.
בפועלי ציון ובבונד דברו אידיש שפת העם. בציונות ברדיקלית דברו עברית בקלוסובה דברו גם אידיש וגם עברית. כשהיו בקלוסובה 200 חברים 100 דברו עברית 70 לא ידעו אלא מילים ספורות והשאר ידעו קצת.
כששלחנו חברה שלנו לעבוד בגן הילדים החליטה הגננת שתדבר עם הילדים עברית. היא והעוזרת שלה לא ידעו מספיק. הן לימדו זו את זו . לפני כל יום עבודה ערכו חזרות למילים בהן ישתמשו עם הילדים.
על קיר חדר האוכל היו תמונותיהם של יוסף חיים ברנר , אהרון דוד גורדון וטרומפלדור. הסיסמה שהיתה תלויה על הקיר הזעיקה את ברל כצנלסון. גוברמן הציע לקלוובה סיסמא שהאמין שכתב אותה יוסף חיים ברנר " תורת החלוציות העברית אכזרית במעשיותה ונפלאה במהותה". רקמו אותה בחוטי זהב על בד אדום. ברל כצנלסון שביקר בקלוסובה הזדעזע מהסיסמא זה נשמע כמו 'מרבה אכזריות מרבה חלוציות' אני הייתי משוכנע שברנר כתב והוא אמר שלא.
יאנובסקי טען לחינוך כל פרט על ידי תרבות של ספר. טענו כלפיו: הפכנו יהודי לפועל, האם זה לא חינוך? האם זה לא תרבות ?
גולדה מינץ סיכמה :ביטוי חיינו הוא בקול, קול העבודה וקול האסיפה. האסיפה מחנכת לחיים עם אנשים. אם קולה יהיה חזק יישאר גם מקום לאותו הניגון בלי הקול, ליחיד כשהוא יחיד !
עולה בזכרוני שיחת חברים בבית העץ הקטן אשר קראו לו בפולנית בית הפלשתינאים. הבית היה צר מלהכיל את כל החברים העומדים צפופים ומקשיבים לדברי השליח מהארץ. והנה נפתחת הדלת, חבר פורץ פנימה ללא נשימה וקורא בקול רם : "אושרו סרטיפיקטים, ישנה עלייה". כסופת פתע פורצת שירה אדירה, והריקוד מתחיל, איש אל איש, יד על שכם, העיניים עצומות, הראשים נעים ימין ושמאל, בדבקות של תפילה זכה. ריקוד עד כלות הנפש. ולמעלה על השולחן, עומד השליח מהארץ ועיניו לחות…
אהבה : מיומנו האישי של אברהם לב.
עצב שקט ממלא אותי ורגשות מטרידים. אני נמצא עכשיו ב'קבוצה הקטנה' וכותב. זמנים מוזרים הגיעו לקיבוץ, ימים של אבטלה והרס. העצלנות פורחת. אני מפחד שיגיעו ימים יותר גרועים. ימים קשים ועצובים. 35 אנשים נמצאים כרגע בקיבוץ וגם את המספר הזה רוצים לקצץ, לשלוח חברים לפלוגות העבודה בסביבה. אולי גם אני אהיה ביניהם ? למען האמת אין לי חשק לעזוב. למרות שאני לא עושה כלום, לא כותב , לא קורא, עמוק בתוך הלב מנגנת מנגינה נסתרת. היא ממלאת בחום נעים ומוזר את כל גופי, הגוף העייף שלי. יחד עם זאת לוחץ עליי געגוע עצוב לשנה שעברה. אני כבר אחרי שנה של רומנטיקה. עליות ואכזבות. שנת אהבה לוהטת להניה. נשפכו מאז מים רבים. הניה כבר נסעה מזמן למקום הכשרה אחר. טייבלה עדיין פה בקלוסובה. ההרגשה שלי כלפיה מוזרה. אני לא מין בעצמי האם אני אוהב אותה או לא. לפעמים אני כן מרגיש משהו שמשמח אותי. אני חייב הרבה תודות לקטנה הזאת. אבל עדיין איני בטוח. לא ברורים לי לגמרי הרגשות לא שלי ולא שלה.
החיים שלי בקלוסובה , חיים מלאים בעבודה קשה הוכיחו לי שגם כאב ועצב יכולים להיות נעימים. אני מרגיש אותם בתוכי, בתוך הגוף הצעיר שלי. הימים שלי עכשיו בקלוסובה הם האחרונים. מי יודע באיזה רחובות אני עוד אדרוך, בין איזה חברים- חלוצים עוד אסתובב?
את קלוסובה עזבו עוד חמישה חברים. נשארנו רק שלושים. וביניהם אין אף אחד שבאמת מעניין אותי. לכן אני מחכה לשינויים. נשארה לי רק טייבלה. גם יענקל ליפשיץ בחור מרכסיסט בן עשרים גבוה, פנים נחמדות, התחתן כאן בקיבוץ ההכשרה עם חייקה פריד. שלוש שנים הוא כבר בקיבוץ וכל השנים האלה חבר הנהלה עוד מהזמנים שהיו כאן 300 איש.
הימים חולפים , נורא קר בחוץ ורוחות חזקות . כשאני יושב אצלי בחדר ב'קבוצה הקטנה' אני שומע איך הרוח מדבר. ה'קבוצה הקטנה' מכילה שני חדרים. בחדר הראשון נמצא תנור ופלטה. שם הנוצרייה בעלת הבית כל הזמן מבשלת. יש גם חלון. בחדר הזה ישנות שש בחורות. החדר השני הרבה יותר קטן וצפוף. פה ישנים ארבעה בחורים ובחורה אחת. אחד כותב, אחת קוראת, אחד שורק, אחת שוכבת במיטה כך מבלים שלושים איש בקלוסובה. באותה קלוסובה איפה שפעם הכל רעד משמחה.
זה היה ביום ראשון בערב. פיש קרא לחברי ההנהלה לישיבה וקרא גם לי ולחברי. הלב נתפש לי. אני עומד לעזוב. ומה לגבי טייבלה? מה יהיה אתה עכשיו? נעלתי את המגפיים של אחד החברים, לבשתי מעיל ויצאתי לקבוצה הקטנה. שם ליד התנור אמרתי שאני נוסע. טייבלה הביטה אליי בסימן שאלה. אמרו : 'הוא נוסע כבר' נכנסתי לחדר השני לקחת מזוודה. דמעות חנקו את גרוני. כשיצאתי טייבלה עמדה עם פנים פונות לקיר, סובבתי אותה אליי, לקחתי את הפנים שלה בידיים שלי ואמרתי 'הגיע הזמן להיפרד'. היא שתקה. היה כבר מאוחר. התנשקנו נשיקות חמות ויצאתי החוצה לקור. הלכנו ושתקנו. הלב שלי התרסק.
בתחנת הרכבת היה קר ושקט. המנורה הגדולה האירה באור חיוור. רק אנשים מעטים הסתובבו פה ושם. הרכבת הגיעה. התנשקתי בחיפזון עם חברי והתחלתי להתרחק מחברי ומקלוסובה במהירות של רכת. להתרחק מהמקום שהיה כל כך יקר לי.
סוף דבר
טייבלה גם עזבה את קלוסובה והגיעה לוורבה. וכמו באגדות הם התחתנו. עלו ארצה והקימו את ביתם בגבעת השלושה אך לב לא הפסיק להיות בשל כך משורר עצוב. כי האמין בעצב. על כן בכל ימיו בארץ ישראל העברית כתב באידיש. אידיש יודעת להיות עצובה בשמחה גדולה יותר.
מנהיגות
כשהגיע בני מרשק לקלוסובה היא היתה ריקה מאדם. הוא ערך מסע בכל היישובים מסביבה. לן על ספסלים דרש בבתי כנסת, פגש צעירים ושב לקלוסובה עם גרעין אנושי שצמח אחר כך לגבהים לא מעט בזכותו. במשך שלוש שנים וחצי הפכו הקלוסוביאקים להיות מרשקים. מה היה בו במרשק זה ? הטיב לכתוב על כך אחד מנאמניו יעקב ליפשיץ:
'לא קלה היתה ההליכה בצוותא עם בני. היה בכך משום 'אחד מהלך ואחד רץ' קשה היה ללכת אתו, כי לא רצה להכיר במצוי. הוא הכיר רק שני צבעים שחור ולבן. אכן, יותר משהיה מרגיז כשלא צדק הרגיז כשצדק.'
אחרי עלייתו של בני מרשק ב1929 היה דניאל הלוי למנהיגה של קלוסובה. הוא היה בעל תרבות פנימית חזקה. רציונליסט במחשבתו. קמצן בדיבורו. לא במהרה נגלה לזולתו. אך איש של מוזיקה. הקשיב לשריקת אחד החלוצים ולשירת הא- קפלה ששרו נשים צעירות בכמה קולות. כשניהל את שירת הציבור לא הסכים לצעקה של נלהבים או לזיוף של מתרגשים.
יום אחד התאהב. החברים ליוו אותו במאבקו ושמחו שגם הוא מתאהב. אמרו עליו באהבה רבה שגם הוא כאחד האדם.
קלוסובה
מנוצל היטב.
–לקבל על עצמך תנאים לא אנושיים בשם ולשם ערכים אנושיים
-כל חלון פתוח אלי עמל ואל שיר
-קלוסוביאק : הוזה שקוע ולא משלים
– הקיבוץ אינו שלמות הוא משימה בזמן של התמוטטות: אילוץ להמונים דרושה לא רק ידיעת המטרה אלא בהירות הדרך
לחלוץ לבטים בפיסול פנימי של אישיות.
– קלוסובה לא נולדה בתיאוריה המבקשת מימוש היא תורת חיים שצורפה בכור החיים.
– קלוסובה היתה אניית מסע לארץ ישראל גם כשהנמל של ארץ ישראל נסגר בפניה.
– קלוסובה היא מסע מבין סלעים ויערות אלי קרקע במולדת.
– דברו על קלוסוביאק, על טיפוס אנושי, אך הטיפוסי לקלוסובה היה הריבוי והגיוון האנושי.
– יותר משהיה טיפוס אנושי , חלוץ, היה געגוע לטיפוס.
– הרעות איתנה כסלע!
– החיים הם תהליך של פיסול עצמי. חיצוב באדם . הרחקת חלקים מסוימים מן האדם מגלה בו תכונות שהוסתרו, תכונות שהוא מחפש.
– קלוסובה היתה נאות מדבר בצייה שבגלות.
– קראו לקלוסובה קיינעמלאנד המקום של אף אחד. האם כי היה זה מקום הפקר ללא חוקים? מקום בו שום דבר לא שייך לאף אחד כי הכל שייך לכולם ? ואולי קיינערלנד בא מקונם, נדר שהותר ביום הכיפורים. קינעמלנד היא מקום של גילוי נדרים. של כשפים: מי שבא אליה היא לא מתירה לו לצאת.
– הנוער ! לעמוד אסור!
