פרקי ספרות

אהדתי לספרות הן כמקור היסטורי והן כביטוי אישי חיוני מביא אותי לא פעם לכתוב עליה.

מיכל סנונית פנטסיה קיבוצית אחרית דבר

פנטסיה קיבוצית – אחרית דבר

 

לו הייתי צריך לנסות להסביר פרק בהיסטוריה , סוציולוגיה  או אפילו  אנתרופולוגיה   של  הקיבוץ ב1980 הייתי  כותב  את  שורותיה  של  מיכל סנונית  ב'פנטסיה  קיבוצית'

 

יש ותקפוץ  יפהפייה  בשנתה  על  נעוריה  תשאל,

 ובקול תבכה מרה. ינחמוה  אוהביה, ילטפוה:

מה לך  כי תבכי, הן ריח פריחתך היה  למשל…

…לילה  על לילה יגבר והחצר  סוגרת ומסוגרת באהבתה,

אין יוצא ואין בא  ביריחו

מצד  אחד באה  רווחה  . הדשאים ירוקים, הדירות בזמן של  הרחבה. המצב הכלכלי טוב. קו העלייה המתמדת  המובטחת. מצד  שני סימפטומים מסתובבים  בשבילי  הקיבוץ וסודקים ללא  הרף  את  הביטחון  העצמי.  הקמע הסובייטית המלווה  כמה  קיבוצים שנים  על שנים ומבטיחה להם שסוף  הצדק לא  רק להיות צודק אלא  גם לנצח התאכזרה,  נמוגה. גם הביטחון  בניצחון הדרך , באופורית הכוח התערער במלחמת יום  כיפור. גם האמון בשלטון  המסורתי של תנועת  הפועלים בה לקיבוץ היה תפקיד  מיוחד – הובס. האוזן היתה  כרויה לתוצאות . אך לכאורה  דבר לא  קרה. תחושת מצור כבדה שלא  הורגשה  בחיי יום יום אך היתה מאד ברורה להרבה אנשים. עד כמה  היה  הקיבוץ מסוגל לראות עצמו כיריחו שחומותיה  עדיין לא נפרצו בכוח  החצוצרות הקדושות.

הקיבוץ כבר לא היה יפהפייה נערית.  מייסדיו כבר  העלו שיבה. אי אפשר  היה לסמוך על  נצח  הנעורים, על העדר זקנה  בקיבוץ כמו שהיה  בימיו  הראשונים. לעתים נחשפה בימי נעוריו הדרמטיים אידיליה  אביבית.

 

ריחות גן  העדן

הללויית הציפורים

כליל  החורש בוורוד לבן

זה מה  שדרוש לאדם.

 

זקנים  הופכים לילדים

מבוגרים הופכים לצעירים

צעירים הופכים לשוטים

ילדים הופכים לתפוחים אדמדמים

שמתחשק לך לנעוץ בהם שיניים.

 

ומשהו  מפשיר  בך לאהבה

אביב

אך ב1980 הקיבוץ כבר לא יכול היה להיות מתואר  כחברת נלהבים צעירה. כאידיליה אביבית . הוא סוחב  רגליים בהיסוס. רואה את עצמו  באופן  ביקורתי. הוא  מהרהר. הוא חכם כחברה רב דורית אך חברה כזו מודעת לקמטיה. הוא חושב ואפילו החל לראות עצמו ראייה חורפית סאטירית.

במחסן  הבגדים מפשיטים את  הציבור בדיבור:

…לפני ארוחת הבקר גמרו במחסן הבגדים

לנעוץ שיניים בבשרה  של שולה

בעשר  גמרו לה את השוקיים

ובשתיים הותירו לה

רק שתי  אצבעות  ברגליים.

 

את מי השאירו למחר ?

את רגליו והרגליו של חיים  הנגר.

 

מילים  אלו רק  מחזקות  את אותה  דעה  שסאטירה וקאניבליזם קרובי משפחה.  ההומור של חברה מרווחת יותר  אינו מסתפק  בהומור אוהב ומצנזר של פיליטונים עתיקים, הוא  כבר  לא יכול להסתפק  בו בגלל  הספקנות האוכלת והצימאון  הגדול להמראה.  אין לפנינו לא  נוסטלגיה המתגעגעת למקום ולא ספרות של גולה המאוהב במצבו.

החברה הקיבוצית  היא חברה שחבריה מכירים איש  את  רעהו. זו אינה מדינה נאורה  הרואה  כל  אדם  כאלמוני בפני החוק שתמיד  עיניו קשורות כדי לשמור  אותו מנטיית  הלב. יחד  עם זה  הקיבוץ מחוקק עצמו לדעת כל הזמן.  חבריו מודעים לעובדה  המרה  שאין  לתקן  גורל אישי  רק  בסידורים, במוסדות. מיכל סנונית מתארת בשיריה  אנשים כאלה. את האבא שיצא לצבא  הבריטי ובדמי השחרור  קנה מקלט רדיו פרטי. החוקים ודעת  הקהל לא אוהבים את העבריינות  הקיבוצית הזו אך הנערה יודעת גם כי הוא נעדר מביתו שנים. שהוא שילם מחיר אישי שכאילו נשכח בידי  דעת הקהל. ילד  החוץ שהגיע ללא  הורים, העולה  הצעיר  שנותק  מביתו והצטרף בכוח  הרעיון והיה לחבר אך

אתה פליט למעשה  בארצך שלך.

הורגים אותך בדרך משונה,

צוחקים עליך יותר ויותר.

וכשאתה  מגיע לתפוש את העניין

כבר  מאוחר, אתה  מוקף.

בתוך חשיכה  מוחלטת

סוגרים עליך

 שתיחנק

בתוך חשיכה מוחלטת

כשהספר  של מיכל  סנונית נכתב  ברוב  הקיבוצים היתה עדיין נהוגה הלינה  המשותפת. הקינה  על הילדות הקשה  של הלינה  המשותפת טרם פרצה  את  הסכרים.  אך רואים בשירה הזו כמה  עמוקה  היתה  החוויה. עד  כמה  פחדי  הלילה  של  הילדות היו שזורים לא  בבית אמא  אלא  בבית הילדים  על מסדרונותיו הגדולים והאפלים  בלילה.

ארבעה ילדים בחדר.

עשרים ילדים בבית

פרוזדור  אחד  ארוך.

הרץ עד  סופו

יגיע לבית השימוש.

 

לפחדי  הלילה  אין מספר

 

ארבעה ילדים  בחדר

 

אמא, אבא, הגעתי לכם,

אומרים  הילדים פה  אחד.

וכל ההורים עונים, איש  בדלתו, איש  בחצרו:

בואו  אלינו ילדים,

אנחנו  אוהבים אתכם בצעקה  גדולה

ובלי  רחמים.

ילדים, ילדים וילדים

 

 

 

 

 

 

בראשית שנות השמונים הדשאים נצחו את האדמה החרבה מלאת האבן.  מחנכי  הקיבוץ כבר  החלו לדאוג שמא נוף אידילי  שכזה יכול  לכבות את ההרפתקנות, את  הרגישות, את חוש הזמן המטלטל שכל תנועה חברתית  נזקקת לו.  הם ביקשו דרך לשוב  אל הראשוני, אל הפתוח, אל תחושת  האחריות כלפי הזמן . גני  הגרוטאות בגני  הילדים  ציינו את  העובדה  שמתחת  לדשא המרווח מתחוללת עדיין דרמה .  שאם  ישתתק  קולן של הממטרות  יצוצו  האבנים  החדות מחדש.

 

המסורת הקיבוצית היתה  קשורה  באותו ריקוד ההורה של האף על פי כן. ריקוד  אקסטטי זה  התקיים משך שנים. האקסטזה והקצב  הקולקטיבי שלה בניגוד לאקסטזה  המופרטת  של הרוק של ימינו באה בימי חג ומועד אך לא פחות בימי אבל וכאב. היא  באה לבטא  את הרצון לעוף למרות התלם  הארוך לו נשבעו מייסדי הקיבוץ. מהנדסי חדרי  האוכל הקיבוציים  היו צריכים לענות על תביעות  שביקשו  להבטיח  כי  הרצפה תישא את  כוחם של  הרוקדים  הנלהבים. הרצפה היתה צריכה לשאת את משאת  הנפש לגבהים.

 

זוהי ההורה  שלכם, עשו בה  כרצונכם

הורת  השמחה והורת הקצב

הורת הדמעות והורת  העצב

הורת היש על פני  כל נכסי תבל

הורת הכינור  הבוכה והורת האקורדיון הצוהל

הורת  הבדידות.

הורת  היחד, יחד, יחד, ידיים  שולחת  אליה לוקחת

זר וחולם.

חלום של הורה, הורת  החלום.

והמשטין לעת הזאת יידום

 

זוהי ההורה  שלכם

 

אולם עתה  מתחילים זקני הקיבוץ לחוש את  אי  היכולת להמריא. אם יש הורה  היא מתקיימת  בשארית כוחם של  הבוגרים ובפליאתם של צעירים  שמבקשים להמריא לבד.

 

אליעזר וחיים  וסונקה ועליזה,

זו היתה  התחלתכם. מרבד  ריחני מקצה  האולם

עד  קצהו, עדת שיכורים בני תום ובני יזע

יצאה  במחול עוועים ועד  היום הזה,

כעבור חמישים  שנה, נמשך  המחול והנפש

יוצאת  עד  כלות  הנשמה. רק  ברגלים  שבגדו בינתיים

נגררות לאורך המדרכות, וחדר  האוכל הישן מט לנפול

 

הקיבוץ מבקש להימלט מגורלם של כפרים חקלאיים מזדקנים החיים בחורבות הבנויות משנאות וחשבונות ששומרו  במפעל  השימורים של זיכרונות ומשפטי השדה. כבתיאוריי הכפר  הצרפתי הנעלם והולך אל תהום השנים  החולפות.

הבוץ נעלם במדרכות הבטון  הילדים  כבר לא משוטטים בטבע חופשי.

הקיבוץ של 1980 נראה  הרבה יותר ברור  בתבונת הקהילה  המצרפת זיכרון עם חזון הנמתחים זה מול זה וזה  עם זה ללא הרף. בשעות של התבגרות נראה  שמתגלה  קצהו של החלום הפרוע והמבולבל  המנסה להפוך  לתכנית מחייבת לעתיד לבא.

והרחם הולך ומתכווץ הולך ומתכווץ ולפתע נפקע.

מתוך רחם הלילה נפקע  הגולם והנה  הוא פרפר ענק

ואבקניו אסופים על כנפיו והם אשר  על  מעופו .

פרפר  המחפש  אחר  אוהביו, שלא להיות נבגד  לעת זקנתו.

מתוך רחם הלילה

 

 

מיכל סנונית מודעת  לביקורת  שהיא עלולה  לחטוף  בעקבות שיריה  אלו. אך היא  רואה  את  הדברים אחרת. זוהי  המסורת שהיא  יורשת מדורות של מסירה ביקורתית מדור  אל  דור.

החברים אומרים:

ככה לא  כותבים על הקיבוץ,

זה לא  אמת, והיכן  האחריות?

הכל  אצלך  קאפוט.

ואיך שלא יהיה, בשביל מה  לספר ?

למי זה נחוץ?  כל כך  הרבה  בימינו

שונאים את  הקיבוץ !…

החברים  אומרים

 

אך היא  נוגעת במסורת  המלווה  את  הקיבוץ מיום  הולדתו. יש מישהו  המאמין  כי האמת חשובה מן  הפרסום.

ומי  שהציץ אל המשך הימים אחרי 1980 יודע. אלה  היו ימי המשבר  הקשה וחיפושי  הדרך. ימי  האבל, ימי הוויכוח, ימי  השינוי, ימי  השאלות  הכואבות . ימים  אלו החלו חמש  שנים  אחרי פרסום הספר של מיכל סנונית . הקורא  בשירים היום יודע עד כמה חשוב היה להלך בימים של שיגרה  בשביליי  הקיבוץ ולהקשיב לציפור הנפש. זו הבוכה והצוחקת ומכינה צידה לימים של תקווה שיבואו.

מיכל סנונית לא כתבה ספר היסטורי ולא מסה  סוציולוגית היא כתבה את  עצמה.  באחד מהקצרים מהשירים  בשפה  העברית  היא  כותבת :

 

נפשי מעצור לגופי

ולמעופי.

אני

השיר  נקרא  אני. והוא בנוסח של רחל  המשוררת : קצר ביותר. עברית פשוטה. מרוכזת ומדגישה  כי כל שירי  הכלל שלה מעוגנים בניסיון לעמוד מול  עצמה, גם השירה  עומדת בספר של עולמם של הרבים.

 

מוקי צור         עין גב

 

אלם קרב אריה בודנהיימר

 

 

 

 

אלם  קרב

 

ארבעים שנה נדד  אריה בודנהימר  בארץ  המובטחת , בישראל  על גלגוליה . רק אחרי ארבעים שנה כתב  בה  את הרומן 'אלם קרב'. ארבעים שנה  בהם עיכל את  הימים בהם  שהה בארץ גושן, בארץ בה  שהו  העברים לפני  יציאת מצרים.  השיבה הפרדוקסלית   לשהות של חודשים בארץ  גושן אחרי קריעת ים סוף בכיוון  הפוך התרחשה  בתוך מלחמת יום  הכיפורים. גושן נקרא  בפי רבים  האזור  שנכבש על ידי ישראל מעבר לתעלה  בימי  הקרבות . גושן קראו החיילים  לעמדות  שנבנו   במקום עבדותם הקדומה  של  העברים לפני  שיצאו ממצרים.  לא לשווא  היו הנדודים הללו של בודה בארץ המובטחת של ישראל עד שכתב  את  ספרו . בארבעים השנה  נדד המחבר בתוך הארץ והנפש.  הוא  אסף ניסיון, קרא  ספרים, לימד, אהב, הנהיג  קיבוץ ומערכות חינוך אך כל הזמן הנפש נדדה  בעקבות אותו מוצב  רחוק בגושן.  בארבעים שנות השתיקה  פגש הרבה  ילדים ונערים , צבר  סיפורים ועשה מאמצים כבירים לעזור לחניכיו לצמוח כאנשים טובים יותר. לאנשי אמת וצדק ולאנשי ביטוי  עצמי ויצירה. כל שעשה עשה  בענווה  גדולה וחוש  הומור עדין שהרבה  יש  בו  מפלות ושריטות . החצייה  ההפוכה לארץ גושן בצל המלחמה ההיא  מוטטה את הביטחון בהנהגה של משה, במעמד  הבטוח של התגלות  סיני. גרמה לקריאה  חדשה  של  חציית הירדן ההתיישבות וקרבות קיום נמשכות.

המקום כונה  על ידי  החיילים  'ארץ גושן' התנכית  בה  גרו  העברים בטרם יציאת מצרים.   כאן  היה המוצב בעל השם הבדיוני  כנראה תנשמת. הוא היה מעבר  לנהר , מעבר לתעלת  סואץ ובו  חיה  חבורת  הלוחמים   במלחמת  יום  הכיפורים . אירוע זה השיב את המימד המיוחד התוהה על עצם יציאת מצרים  הקדמונית. יוסף חיים ברנר שהוזמן לחוג את סדר פסח ערב  הירצחו סרב. 'למה  הם חושבים  שיצאנו ממצרים? אנחנו עדיין חיים שם!' טען.  והנה אחרי שוך  קרבות מלחמת  יום  הכיפורים  יושבת חבורת חיילים ישראלים   במצרים  והופכת את  המוצב הנקרא  מוצב  תנשמת למעין הר נבו ממנו  רואים את  הארץ מלאת  ההבטחות, האכזבות, הסיפורים. הר נבו המכוון לא  לעתיד המבטיח אלא הבוחן את הידוע , את היומיום.   מוצב  תנשמת , כנראה על שם אותה  ציפור לילה  המגויסת  על מנת  לבער מזיקים באופן  אורגני. אותה  ציפור  המאשרת  את  מחזוריות הטבע באופן כה חשאי ומסתורי.

ארבעים  שנה נדד בודה אחרי ימי תנשמת  בארץ  המובטחת  כדי שיוכל  לצאת מהאלם של ימי  המלחמה הגורלית ההיא.  זו אותה מלחמה  שלא  היו לה  ימי המתנה  סוחטים, שלא ידעה להתקצר  לששה ימים ולא להסתיים בניצחון מעורר אופוריה ושלל.

כעבור 40 שנה  כתב  בודנהימר  המכונה על ידי  כולם  בודה   את  סיפורה  של חבורה. והוא  סבא מפוכח וכואב. והוא סבא אוהב. הוא  כותב אודות השתיקה.  אמת שבבדיון ובדיון שבאמת. הוא מתאר את המלחמה  דרך חייה  של חבורה של לוחמים.

כשקראתי את הספר חשבתי  כל הזמן  על  'ימי צקלג'  של ס. יזהר ספר  על חבורה אחרת  חבורת  לוחמים  במלחמת  העצמאות  והנה באמצע  'אלם קרב ' מתברר  שאחד  מגיבורי הסיפור  קורא  במוצב את ס. יזהר  במוצב 'תנשמת'. את  הכרך השני  או  הראשון מ1140 עמודיו.

אסף ענברי חניך  המלחמות  האחרונות של ישראל טוען  כי אף אחד לא  היה מסוגל לקרוא את הספר  של ס. יזהר.  כיצד  אפשר לקרוא יותר  מאלף  עמודים  המתפרצים  כמעט  בלי עלילה, כאילו מסרבים לעלילה בשלל תיאורי מצבי  נפש ותיאורי  נוף וירטואוזיים? כיצד ניתן לקרוא  תיאורי זרימת  תודעה בלי הכרעה מוסרית, אהבה שלא מתממשת אלא  בתיאורי קוצים ושמיים ?  אך אני מודה כי חברים שלי ואני  קראנו את ימי צקלג שפורסם ב1957 ראינו בו גשש לקדושה ושדה תעופה לשמים  שחיפשנו. אך  התלווה לקריאה  רגש  מוזר ונבוך של  צעידה במבוך ללא מוצא.

בודנהימר כותב הספר 'אלם קרב' מבחינתי הוא הגשמת דרכו  של יצחק  קצנלסון כמורה  מחנך.  קצנלסון  שאל פעם מורה מה  הוא  עושה  כדי להיות מורה  טוב.

-אני לומד. לומד. ולומד  עוד.

– לא מספיק, טען יצחק  קצנלסון, יש לא  רק ללמוד, יש ליצור, ליצור ולאהוב.  וזהו בודה המחנך.  לומד, יוצר ואוהב.

גם ס. יזהר  היה  מורה  מופלא אך הוא  בא ממקום שאפשר  היה  לברוח אל אקסטזת  המילה  והנוף  ולהימלט מהכרעותיו של אדם  בוגר. והחבורה  שאותה מתאר  בודה  , זוהי חבורה  אחרת  מזו  המתוארת  בימי צקלג. לא של צעירים רווקים  מחפשי אהבה וחוששים מבגרות.  החבורה  של תנשמת  אנשים שעברו משהו  בחייהם האזרחיים.  אבות לילדים. חבורה שחבריה  כבר ממשו  את האהבה והתנסו בתהומותיה. שיודעים  מהי שגרת  החיים .מהי פרנסה. מהו בית והבדלים  כלכליים. הם נקלעים  למוצב  אך גם יודעים  את החברה האזרחית והפוליטית המתרחשים בסביבתם  ובתוכם.

בימי צקלג הגיבורים חולמים  שהמקום בו  מתרחש  הקרב  הוא  צקלג  התנכית, שעובדה  זו יכולה  לחבר  אותם אל אזור  הקרבות. מתברר להם  כי  זו טעות.  צקלג לא  שם.  החיבור  התנכי  נפרם.  .במוצב תנשמת שבארץ גושן  החבורה  יודעת  כי אין היא יושבת  במקום הנושא אופי  סמלי כלשהו.  הם לחמו למען המקום, למען מדינת ישראל,  אך גלו בקרב לאי -מקום. לא לאוטופיה שמשמעותה  הלשונית  היא אי  מקום והמקום הטוב ולא  לדיסאוטופיה המקום  שפורם כל חזון. הם גלו  למקום בזמן קורע  סמלים. בזמן לאחר מלחמה ואירועיה. תנשמת   איננה  מקדש  אלא  אוהל מועד  שארונו נדד , גלה.  אוהל מועד   שכלי  הקודש  שלו אינם ספרי  קודש, אלא פריטי חולין של  החצר  האחורית והחיונית של השגרה  האנושית חיילית.  גדרות התיל , שרידי  קופסאות שימורים  שנפרצו. השפניות אותם תאי שינה  של  החיילים  הופכות לתאי נזירים משונים, למקום תפילת היחיד , לספות   לטיפול פסיכואנליטי בלי פסיכולוג.   המקום הוא  אנטיתזה   לבתים  מהם באים  החיילים, לנשותיהם וילדיהם  שנוכחים  נפקדים בחייהם  במוצב  הרחוק. הם מנותקים מבתי  הקפה  של  העיר  הבנויים לתלפיות   .

מקדש המעט  של המוצב מוקף  בספרים דמיוניים, בשירי ילדים, בדקלומים , בגיבורי ספרות תנכיים. זו מעין פקולטה למדעי הרוח  המטלטלת והמטולטלת . יש בה ספרייה ואוצרה  התרבותי מגוון מן התנ'ך, המדרש, הספרות הכללית ,  בסאטירות  בנות הזמן. אנשי החבורה לא קשורים האחד בשני  רק בחוויות הקרב,  מאחוריהם קשרי ילדות,  חברות נעורים . מסעם   התרבותי כולל  גם  את  הסיפור  החלוצי. בודה  מגייס  את כל נכסי  הרוח כמו טייל  מנוסה  היודע  כי   הנוף לא יתגלה  בפניו  על  פי הסדר ההיסטורי  או על  פי היררכיה מוסרית אלא  על פי זרימת  החיים.  על  כן מגויסים  נכסי  הרוח  באופן  אנרכי לחלוטין : על פי  הפגישות האנושיות עם מצבים ואנשים. הספרים השירים , התפרצות דרשנית וסיפורית מטפלת  בהכרה  הנסתרת  והמתפרצת . לא  בתת הכרה  הנובטת  בסימפטומים.  הסימפטומים של  השתיקה, הזעקה, הפעולה  אינם אלא  ביטויי הכרה  נסתרת. מנוסחת  במילים המנסות לכבוש  עצמן, לפרוץ אל הבימה  בסערה.  הגילוי והכיסוי בלשון משחקים כאן משחק , לפעמים משחק מרושע. לא רק  במילים אלא  גם  באלם , בבושה, באלימות של  סטירה והתגוששות פיסית  בנאומים  חוצבי  לבבות ובאהבה  גדולה. הגילוי והכיסוי  בלשון  הם חלק  מהעלילה  של  הספר.

תרבות  הבילדונג  שהשפיעה לא  מעט  על תרבות תנועת  הנוער בעולם ובארץ דיברה  על  כך  שאדם  הבונה  את  אישיותו ולעתים מאבד  בתוך  כך  את  ביתו נבנה  וצומח על ידי  היצמדותו  למקורות  רוח  נעלים . רוח זו מקבלת  ב'אלם קרב'  ביטוי מיוחד ענו יותר. הספר  מביא  בפנינו  טקסטים מכל מיני תקופות ומכל מיני עולמות.. לא  בנאומים מאז'ורים  אלא באמירות של מה שנקרא  ספרות מינורית, צדדית, ייחודית. שקטה יותר. אולי דווקא  שהיא מתעצבת מול אירועים קשים של מוות  וחיי מלחמה. של ספק  התאבדות  וניסיון כן לבנות חיים חדשים.  כדי לא לדבר מצטטים. כדי לתפוש  את הזמן שנגדו ובעדו מקיימים  קרבות פנימיים ( בתחילת הספר  מופיע הקרב  המופלא והכל כך ידוע  של השומר  המבקש להרוג  את הזמן ובסופו של הספר הגיבור   רוצה  לעצור את עצמו  ולשמר  אותו). השמש  בגבעון  דום  שהוא  האויב  בתחילת הספר הופך למוקד  התשוקה  של  גיבוריו בסיומו . אנחנו  הסבאים מכירים משהו מן  המהפך הזה.

במשך  כל המרוץ המסוגל להותיר  את  הרצים ללא נשימה  הגיבורים נאחזים  בקרני  המזבח של התרבות בתקווה  שהם יוכלו לפרוץ את  קופות  הנפש  הנעולות ומסוגרות.

 

 

לבודנהימר התנ'ך, המדרשים, סיפורי   החלוצים  הם ידידים  המלווים  את  גיבוריו בדרכם. הם לא מותכים  לשברירי לשון חדשה. הוא לא  שייך לאותה  חבורה   ענקית  של אנשי  רוח  המבקשים להיפטר מהמטענים התרבותיים  של  העבר  כדי להציל  את תחושתם  כי  הם  מעפילים  . אין הוא  שייך למאמינים שהמצוקה והכנות   מחייבות  להשליך  ביטויי עבר  מהסיפון כדי להינצל  מן הסופה או כדי  להתחיל לכתוב . הוא לא  מהסוגדים  למחברת החדשה  הלא מקושקשת על ידי  העבר. לעומתם  הוא  מאמין כי ניתן להעפיל ולתקן  דווקא  על ידי  לקט פנינים לאורך  כל הדרך. בתנאי  שאתה  מבין מה אתה  עושה : שותק דרך דיבורי  האחרים.  בודהימר  כותב  אחרי  דור  שתיאר באופן כל כך בוטה את התפוררות  החזון המאורגן, הקולקטיבי הכולל. אלו  סופרים  המתארים  בבוטות  כיצד החזון  חנק את החלום שהצמיח  אותו. זה  הביטוי  העז  של דורם של עמוס עוז וא.ב. יהושע. מבחינה  מסוימת  ספר  זה   שב  אל  כמה  יסודות של  סופרי  מלחמת  העצמאות החשים אחריות לחלום  שתבע מהם כל כך – שיבה מתחדשת זאת אל הידיעה שעוד אין ולכן צריך לבנות איננה זהה לתחושת הדור של  מלחמת  העצמאות   משום  שאין  בה אימת ההתחלה  אך יש בה שיבה  אל  תוגת שבר  המלחמה והצורך  לבנות חיים . הוא עושה  זאת  בעיצוב  חכם, ענו היודע את גלגולו של הסיפור של המשלט שעליו צומחת עיר.

המשותף לספרות  מלחמת  העצמאות  ולספר הזה נותרת  החברות  העמוקה. חברות  הצומחת מילדות עשירה, בתנועת הנוער וימי הכשרה ועבודת השדה. היא מצליחה לסלול  את דרכה גם  בקרבות. היא  מאוימת  על ידי חיי בגרות אך  הם לא מצליחים לכבות אותה אולי משום שבחברות הזו  שותפים אלו  שנפלו  בקרבות וכל אחד מהווה  כתב  חידה  משותף  לכולם.  זוהי חברות המאוימת  על ידי עשירות חדשה, על ידי הניכור , על ידי המעברים  החדים  מבחינה חברתית  והאכזבה הקשה . אך בסופו של דבר  הספר  לא  מוותר  על  עיקרון התקווה. הוא  ספר חם ומרגש  מבחינה  זו. חברות  זו מצליחה  לעבור  לעולם  שמסביבה. לחיילים מצטרפים. היא יודעת  לזנק  אל מגנטים  של אהבה  הרוחשים מסביבה. של המלצר שבא  מרומניה ,ממלצר  בקפה  רוול ומטפל בבנו  הפצוע. לאהבה  גדולה  של צעירה . חברות זו  רק מדגישה  את התיעוב   של  שחיתות פוליטית , של ניצול כאב ועשירות חדשה  רומשת זיקה לטבע ולאדם.

החסיד מפיסצנה , אחיו של הצדיק  החלוץ  שפירא כתב    בוורשה   באחת מדרשותיו בגטו בימי הרצח הנוראים דרשה  על הנושא 'נושא משך  אלומותיו'. אלומות  הוא  דורש  מלשון  אלם

' כי זה  החילוק בין חרישה  לבין  אלמות, חרישה על פי רוב  אומרים כשיש  לדבר  הרבה ומכל  מקום אינו מדבר, כגון 'אכן  החרש תחרישי בעת הזאת' (אסתר  ד, י'ד) ואתם תחרישון (שמות  יד', י'ד) וכדומה, שבכולם  היה להם לדבר  רק החרישו.

מה  שאין כן  כשאיש  הישראלי חס וחלילה  כל כך  נשבר ורצוץ עד שאין לו מה לדבר, לא משיג ולא מרגיש, אף אין לו מוח ולא לב במה להשיג ובמה  להרגיש אז  אין זאת חרישה רק  אלמות כאלם שאין לו  הדיבור. אבל כשאיש  ישראלי רואה  שחס וחלילה מוכרחה  עת צרה  לעבור  בקטנות  נפילה  ושבירה, אז מתחזק  ומתאים את עצמו לעת צרה עד יעבור זעם, ואומר לעצמו  הן אלם אני עתה , אבל גם האלם מדבר מדבר מעט  לפי  אלמותו  ברמיזה, וגם אני מעט  אדבר, ארמוז  באלמותי.

אבל כשחס וחלילה  מוסיפים הצרות  של ישראל  להתחזק וכל אחד יותר  נשבר ורצוץ אז  הוא  בחינת  ' והנה אנו מאלמים אלומים  בתוך השדה (בראשית ל'ז, ז').'

ספר אש  הקודש  אדמו'ר מפיסצנה

כמה  עשיר האלם , אלם  הקרב  שבא לידי ביטוי בספר  שלפנינו. יש והוא מפטפט  בזרם תודעה פראי, ויש שהוא פועל ללא מילים , יש  שהוא פועל פעולתו ויש שהוא  נמנע  מלעשות דבר. אך כל הזמן מולו עומד  הניסיון לפענח, להקשיב  לדממה.

בימי העלייה השנייה  היה ויכוח בין חלוצה וחלוץ על ערך השתיקה. הוא טען  שהשתיקה  עומדת מול הפטפוט העקר והיא טענה  כלפיו : שתיקה  היא מוות.  אין כמו הספר היקר  שלפנינו 'אלם קרב'  המוכיח את שתי הטענות גם יחד.

 

חילוניות עברית העכביש והדבורה

חילוניות עברית

 

העכביש והדבורה

 

הוויכוח על ערכם של אמצעי התקשורת  הוא ישן נושן.  ההתחלה  שאותי מאד  עניינה  היתה  הוויכוח על הספר המודפס שקדם לוויכוח על ערכה  של הרכבת שאף היא כידוע אמצעי תקשורת חשוב. (לנו  ליהודים ,ידוע  כי אחד  השינויים בחיי  היהודים  בעת  החדשה היה  שכשהיו מהומות ורצח בקהילות  היהודים  הפורעים היו נוסעים  ממקום למקום  ברכבת ומעבירים את רעל שנאתם  ).

בוויכוח על הספר המודפס טענו  המתנגדים לו כי האנשים הקוראים בו  ישתכרו ממנו ויאבדו את  עצמיותם.  דון  קישוט הטובע  בין ספרים ילך להילחם  בטחנות  רוח. הם האמינו  שאותנטיות  נרכשת  ביכולת  שלך לא  להילכד  בהערצת דימויים המובלת  על ידי  הספר  הכתוב.  הספר  גורם לשכחה  עצמית ולהתפשטות  של אמונות   שלא  נעכלו לאנשים  שלא יוכלו  אלא לעשות בו שימוש  לרעה. אל תקראו עד מאוחר  בלילה  אמרו הורים מודאגים. לא  רק  על  העיניים ריחמו אלא  גם על הלב  הבורח עם שורות הספר לעולם  רחוק מדי, תלוש מדי.

יונתן  סוויפט הסופר  כתב  על  כך שיש  שתי מפלגות מפלגת העכביש ומפלגת הדבורה. העכביש מוציא  את  כל  קוריו מתוכו. הדבורה יונקת מהפרחים הנמצאים מחוצה לה. העכבישים אוהבים  את הבוקע מתוכם הדבורים מחפשות את תקוותם בעולם אם לומר בשפה  של היום העכביש  אותנטי  הדבורה  רלבנטית..

העוסקים  בחינוך , במיוחד  אלו שמבקשים לחנך  את  עצמם מכירים יפה  את  כל  האופציות הללו.  את ההתנפלות  על הספר הזר והרחוק כדי  לא להתייצב מול הכאן והעכשיו  המציק, גם את  הסגירה בפני  כל קול  הבא מבחוץ מפחד ערעור פנימי.

סוויפט  העדיף את הדבורה.  הוא לא  אהב  את ההקאה  של עכבישים  היוצרת רשת לוכדת.  בגנים של אותן שנים היו  שותלים  שושנים ליד השער כדי לזמן את הדבורים לאסוף צוף. בגלל הדבורים השושנים  היו  סמל  לחברות. ייתכן כי מכאן בא  הביטוי  'כאן זה לא  גן שושנים.' זו לא היתה השושנה   היחידה  שאילף  הנסיך  הקטן אלא  גן פתוח לרדיית דבש ולעקיצות ידידותיות.

עלינו להכיר  את  העכביש והדבורה  כאופציות  של  המחנך את  עצמו.  יותר קשה להצביע האחד  על השני ולקרוא בגנאי :אתה  דבורה  משועבדת לזולתך ולמשטר, אתה  עכביש  הסוגר  את  כל חלונותיו  מלראות ולקחת  אחריות.

בשנים  האחרונות  התגלה משבר גדול  בגידול  הדבורים.  כלי התקשורת שלהן  שובשו  על ידי  אמצעי  התקשורת  הרוחשים באוויר. הן איבדו את  היכולת  שלהן לשדר. היחד שלהן שובש על ידי  עודף של  גלים  אלמוניים. הן  כנראה לא יכולות  להפוך את  עורן ולהפוך לעכבישים לוכדים ברשת. נראה שלא פעם אמצעי  התקשורת משבשים דווקא את הקשר  כי הם רק מחופשים ליוצרי קשר. אנו צריכים לנווט  עצמנו  בתוכם לא פעם  כמעט  באלימות. והמילה  אלימות  קשורה    לאלם. לאובדן  היכולת לקשר. הכעס מגיע מאותו ייאוש מהשפה האנושית לחבר  בין  האנשים. זו אותה  סטירת לחי שסותמת את הדיבור. היא  באה מאלם. משתיקה  רועמת. מייאוש מקשר. מעיוות הקשר . רבי חסידי דיבר  על אלוהים בשואה וציטט את הפסוק 'נושא משך אלומותיו ' כשהאלומה פורשה  על ידו  כבאה מהאלם . כאן דווקא האלם של אלוהים  כלפי  הקשורים לו וזועקים  להופעתו.

מאמץ הזה לקשר והעצב  בהפרתו לא  דומה לדרכם של  אלו מן העכבישים המאוימים  הסוגרים את עצמם כדי להישמר מקשר  מהשפעה זרה. הדבורים שאיבדו קשר מודעות  בדרכן  כי הן חיות בעולם  של תקשורת  המחייב לחצוב  את דרכם לקשר במאבק עז  עם  גלי התקשורת  הרוחשים וחודרים לחיים  האינטימיים של כל אחד . אפילו הדבורים צריכות  כנראה להבחין בין האמצעים התוקפים אותן, משדלים אותן. כנראה  שרק לאט לאט הן תוכלנה למצוא את הדרך המהירה להיות דבורים המשדרות  ידידות, הפועלות ומביאות הביתה דבש אמיתי . אולם לא כדאי להיסחף עם סיפור  הדבורים . הדבורה אמנם הרשימה את האדם כמבשלת בעולם החי שאינה טורפת ואינה מסתפקת בבליעה . אמנם רבים ראו בה  סמל ליחד יצרני אך האם  ניתן לקבל  את  כל ברכותיה כאנשים ? האם יוכלו האנשים להגשים את ממלכת הדבורים כבני אדם חופשיים, שווי ערך, באופן  דמוקרטי – בלי חלוקתה המעמדית  הגורלית?

ללא מלכה?

העולם שלנו הרווי כל  כך   קידמה טכנולוגית שנכנסה לחיינו  הכי אינטימיים לעתים  מעצים את תודעת  קוצר  היכולת  האנושית להפוך התקדמות לקידמה. מתחת לרדאר של  האמונה  הדוגמאטית  בעריצותה  של  הטכנולוגיה מתקיימת  סרבנות  נסתרת. אמנם האנשים אינם מצטרפים לתנועה   שהיתה  פעם של שוברי המכונות בשם השוויון. אך הם מודעים בהחלט  למחיר  הקידמה  ומפתחים יחד עמה זרם נגדי..

 

יחד  עם מטוסי  הסילון, הטילים ארוכי הטווח, הלוויינים ושאר צעצועי המדע המאוהב  בטכניקה של  מהירות  אנו מודעים יותר ויותר להעדר אופקיה המוסריים של נושאי המסר הטכנולוגי המסר המוחץ ביותר של תקופתנו  . הוא אדיש לסחרחורת הקיומית  שהוא  נושא.

יחד  עם המודעות למהירות שהושגה  אנו עדים לכך שדווקא  בעולם כזה   מיליוני  אנשים רצים במו  רגליהם . הם רצים כדי לרוץ. כדי לשוחח  עם  גופם שיח  ראשוני. הם מצטרפים  אל כל  ההולכים כדי ללכת ולא ממהרים לשום מקום. הוויתור המודע שלהם  על  כלי תחבורה   שהעולם מציע להם ושהם צורכים אותו בהתלהבות במועדים אחרים.  אין הם  מבקשים  להתחרות  עם המהירות  הטכנולוגית  אלא  לעצור  אותה כבמעין פולחן . בעידן  של חופש  הם מטילים  על  עצמם  מגוון של  דיאטות טכנולוגיות מחמירות  .  בראשית המאה  העשרים היו שגידלו חיית מחמד – צב . הם היו מהלכים בחברתו כשהוא  קשור  לאדוניו כדי להוכיח  שהם  עוצרים את הזמן. כך ליד פולחן  הטכנולוגיה מגיעה אלינו  רוח  המורדת  בהערצת הטכנולוגיה  וכחלק ממנה רוח המזרח  העוצרת כל במדיטציה ובתרגילים מרוכזים בגופו של היחיד וברוחו השואלת. זוכרים  ויוצרים  פולחנים  המקפיאים את הזמן על ידי  קידוש רגעי עבר וטכניקות של  העבר. יחד  עם  העובדה  שהדפוס נעשה  כל כך  קל ומתקדם עדיין יושב בפינתו  הסופר  סת'ם וכותב  כתבי  קודש ומזוזות עם הרוק,  הדיו והנוצה . הוא עוצר  את הזמן ורושם ספרים שנשארים  ספרי  קודש  כי הם מבקשים להוכיח כי יד  הזמן אינה  משפיעה עליהם הם מתבססים על טכנולוגיה  מקודשת. גם החקלאי החורש  את אדמתו בטרקטורים מתקדמים מגדל ליד ביתו עציץ ולפעמים גם גידולים אורגניים מבראשית.

 

כך בצד  הרפואה  הטכנולוגית צומחת לה הרפואה  האלטרנטיבית אולי בגלל  שהראשונה  איבדה  את  הקומוניקציה  עם החולה  כאדם ואת סקרנותה לדיאגנוסטיקה  הצומחת  מן  הדיאלוג  בין הרופא לחולה.

לעתים דווקא מתוך ההישג  הטכנולוגי  נולדת מודעות עמוקה לטבע ולאדם . לאקלים , לאשפה המצטברת , לשפל  האנושי המוטל על חלק  מהאנושות , לסיכונים האקולוגיים שהופכים מוקד לדילמות מוסריות הצומחות מתחת לרדאר של  הניטרליות  בשימוש  ובהערצת  הטכנולוגיה.

אל מול הטכניקה המדינית השולטת  באמצעות  אמצעי  התקשורת והביורוקרטיה ההיררכית והמופשטת מתקיימות  פגישות  ספונטניות בין אנשים ברחובות העיר ובקהילה  . באמצעי  התחבורה ובמקומות הבילוי, בבתי  הכנסת ובמקומות  הלימוד. לא  רק  קהילות מסורתיות אלא  קהילות  רדיקליות המחפשות שורשים לאוטופיה בה  הם  מאמינים. וחבורות מהפכניות  החושדות  בתרבות שירשו ומכוננות עצמן אל מול  חזון המבקש  התחלה  חדשה. כל אלה  מתקיימים  יחד  עם שותפויות כלכליות  וולונטריות.

חברות  דמוקרטיות ניכרות  בשילוב המתוח  של  כל  הגופים הללו  בכלים המדיניים.   הם עומדים  מול ועם  רשתות   גלובליות, חברות ומותגים  שהניכור בהן והאלימות גדולה למרות  מערכות פילנטרופיות שהם מפתחים על ידם.  מול התנועה  לעבר מערכות ענק  מנוכרות אך  אוניברסליות מתקיימת תנועה נגדית לעבר מערכות  רצוניות קהילתיות . תיאטרון ותיאטרון שוליים ? אולי. אך  המערכות  הביורוקרטיות פועלות  לאור  קודים  מנוכרים  והמערכות  הוולונטריות  המכוונות  לניסוי חברתי, לרנסנס תרבותי ואמנותי צומחות לצידן.   אולם לדיאטה הטכנולוגית צרכנית יש גם צאצאיות  אחרות: הכת  והפונדמנטאליזם  הדתי והפוליטי. אל מול  התרבות הצרכנית  צומחים פולחני אמנות, חזרה לדת,  אנרכיזם צרכני ,רעב ייאוש ואלימות. מצעד  החירות מחולל  בעיוותו עריצות וטרור..

הפגישה  הספונטנית, הניסיון להצמחה חברתית  מלמטה הרגישות לקשר  שבין פוליטיקה וחינוך עברו מבחנים בלתי אפשריים במאה  העשרים ולא עושה  רושם שהם פחתו  במאה  העשרים ואחת . אך כמו שאמר ולטר  בנימין : אופטימיות  היא  מגרעת  טבעית. תקווה  היא מעלה  על טבעית.

ילי שנר כותנה- דיאלוג עם משוררת

ילי  שנר כותנה דיאלוג  עם משוררת

 

אתם יכולים לתאר  לעצמכם כמה  שמחתי לקבל הזמנה  זו  לשיחה  על  ספרה  של ילי. אמנם אינני  כל כך  אובייקטיבי לגבי המחברת. אמא  של ילי  טלי היתה תלמידתי לפני  המון  שנים שעברו עלי ולא  עליה. זכיתי  גם  בידידותה בידידות משפחתה. אני לא לוקח את הדבר כטבעי  שמורה יזכה לחברות של תלמידיו כשותפים. והנה  זכיתי  שילי בתה  תהיה  שותפה  לי כמורה  לתלמידים משותפים  באותה  קהילה  גדולה ומוזרה  של חבורות  המחפשות  את היחד  בארץ ההפרטה, את השפה  בארץ השתיקות  הצעקנית, את תיקונו של עולם   במרחב  המשתיק  קולות של  אחריות.

ההיסטוריונים  שמכירים את עבודתי  טוענים  שאני  איש  ספרות  אך אנשי הספרות טוענים  כלפיהם שאני היסטוריון.  על  כן  אני בא לערב זה כהיסטוריון  נכה  וכאיש  ספרות נכה. ויסלחו לי  בעלי המקצועות הללו אם אפעיל  מחכמתם משהו שאינו אפוי עד  הסוף בגלל  מגבלותיי אלו.

 

את קובץ השירים  של ילי ראיתי  בכמה  גלגולים. ראיתי אותו  נובט וצומח כשהוא מעובד  באהבה  רבה וברצינות יוצרת המבחינה  בריתמוס  במילה, בשתיקה ובצעקה  ..

לא  בהמולת  תופים נכתב  הקובץ הזה למרות שנכתב  על ידי  בת לדורות שהמולת  עולם  סבבה  אותם. בדור  שלאחר הקמת  המדינה השירה  הישראלית  בחרה לכתוב מוסיקה  קאמרית. להיבדל  מהדהודיה  של ההיסטוריה  הרועמת ושל  יסודות שביקשו להטיל את מרותם דורות על דורות.  השירה  הישראלית של אותם ימים מיעטה  לכתוב שירים לאיצטדיון.  השירים  נשמעו באזני הדור של שלונסקי ואלתרמן  רע.    שלונסקי  קרא  לכך מרידת הטיפה  באוקיינוס.  מצאתי  בארכיון אחד פתק  שלו  שנכתב   נגד  שירה של טיפות  : טיפה  אינה הים  הרחב. אין היא  מכילה   לוויתנים וגלים  סוערים. ננסים אינם  ענקים  קטנים אלא  הם אנטי ענקים. הוא  ראה  עצמו  כבן דור סוער  שצריך למרוד  נגד  סמכות  באמצעות  תרבות מקדמת אדם.  הוא חשש  מאותה  שירה של בית המכבה את תיבת  התהודה  של ההיסטווריה.

שירתה  של ילי היא  בהרבה מובנים  המשך לאותו מרד  של  הקאמרי אך בניגוד  אליו אין היא  מוצאת  את  האלטרנטיבה  בשירה  אנגלית או גרמנית רחוקה המסוגלות  להשכיח ולמחוק את במת  הרבים ,  היא  מוצאת  את  אפיקה  הפורץ דווקא  בידיעה  כי  הזיכרון הוא  גאולה ולא  השכחה. לא  עולם ישן נחריבה אלא  עולם חדש  נצמיחה משורש. החיבור האנטי אדיפלי של בת לאמה, לאביה, לסבים שלה  אינו נטל אלא  תקווה. ילי משתמשת  בביטוי שורשים ואור, פוטוסינטזה, לא כהנגדה . לא חושך השורשים ההופכים  גורל, גם לא  אור תולש מן האדמה כקריאה מיסטית אלא  הנבטה אל  הריאליות של  החיים. שורשים מוארים הם שורשים המבינים כי תפקידם להזין את היכולת  של קליטת  האור של צמרות הצומחות לגובה.

חברת קיבוץ עין הנציב רחל  רייך הסבירה  את  גן עדן כרחם ממנו לא  גורשנו אלא  יצאנו . ממנו  נולדנו   לחיים  הריאליים. מצרכני  פירות  כל  טוב יצאנו לעבדה ולשמרה  בעולם הטבע התובע עבודה כדי  לאכול ולשתות. להפוך חיטה  לקמח קמח ללחם להפוך ענבים  ליין. חיי  העבודה  הם  המצע לחיי  יצירה. ילי  מתארת יציאה לא פחות  דרמטית אם כי  בלשון אינטימית ורכה.  יציאה מהרחם    הצרכני בו נראה לנו כי אנו נמצאים ואובדים אל חירות של לידה, של יצירה  של אחריות. אנחנו כמו אדם  הראשון  נחשפנו אל  הפיתוי של עבודה  זרה אל  ראיית  עצמנו  כאלוהים ואת  העולם  כגורל  אך גם אל אפשרות הדעת הענווה. שירתה  של  ילי היא  שירה  ענווה  היודעת את  ערך  עצמה. לא אכסטטית מורדת אלא שירה  היונקת מן  המדרש.  שירה  חכמה  לא  של  שמחה  לאיד או זעם של בודדים. יש  בה יכולת לקבל את  העולם, את העיר  על נופיה, את הכאב והעצב ואת  המעשה  המתמיד  של הרס  החומה  ביניהם . שהרי מעשה  ההרס הסיזיפי של החומה המוטלת בין  העצב לשמחה  הוא  ההומור החדור תקווה אך  הפוקח עיניים :  מאין שואבת ילי את המקורות  לכוח הזה? מעולם המדרש.  המדרש  הוא  קומה  אחרת  למקרא. אין בו התגלות פומבית ולא  אימת נבואה.  החורבן כבר  התרחש ואין לאיים בו על איש. לעתים זה נשמע  עצוב מדי  אך לעתים  קרובות  מרובה  אחריות. אין זה מדרש  הנובע  מרצון  לבנות חומות , להסתגר  בעולם  האותיות מפני הנוף האנושי  המתחדש תמיד. לא  רק מדף של ספרים ולמידה  עומד  מאחורי השירה  הזו  אלא   עומד  נופו של  הקיבוץ. אנשים, מדשאות,  טבע, עבודה : כותנה. מסביבה עומד  נוף יומיומי  שלעתים  מתגלה  דרך   חלונו של אוטו לא  של מכונית חגיגית אלא של  אוטו יומיומי.

7

לא פעם  הרחקנו אל קצה השדה

להביט  בניסיו של  הקיץ :

פקעות  כותנה שלבן הצטבר בן רך וחרישי,

כמו העלבון שכבשנו  בחול עד  שעזבנו

והוא פרח והתעבה והלבין

ויכולנו לקטוף אותו  מתוכנו

לארוג  אותו לשמלות שלא  העזנו ללבוש  במדרכות

כי לא  היתה  תכנית  במכבסה  הקיבוצית

לכביסה  עדינה.

כמה  עדינה  יכולה  היכולת השירית לרקום את הפרוזה  הקיבוצית הקיצית והמסתפקת  המועט.  התובעת ומאחרי תביעתה   אהבה  גדולה ובלתי נזירית.

לפני  כמה ימים  פגשה אישה שהיתה ילדה כשהגיעה לקיבוץ את אשתי. לפני  המון  שנים אשתי היתה  המטפלת  שלה  . באותם ימים ליבה של הילדה  היה  עמוס לעייפה מדרכה כיתומה  מאביה וכמי שהגרה  אל  ארץ  זרה..  אחרי עשרות בשנים היא  הודתה  למטפלת שלה  לשעבר  על  כך  שהיא  קיפלה  מגבות שעות על גבי  שעות שהרי מה  שנראה כנוף כלומר  מטפלת  מקפלת  מגבות היה לה  הרגע  בה   היתה  יכולה  להשיח את לבה  עניינים  שלא  היתה  יכולה לברר   בשיעורים על  המוסר  התנכ'י או על שירת  התחייה בבית הספר.

ילי היא נכדה  לניצולי שואה.  הסבא  וסבתא הם ממייסדי  לוחמי  הגטאות שהביא  עמו  מחורבותיו של  העם  היהודי  באירופה את השבועה  לזכור.  דורות הוא  מתמודד  עם  הזיכרון ומעקשיו.

לא תמיד  אנו יודעים לאבחן בין מה   שדור  זה  הדחיק לבין מה ששמר  בסוד.  על פני השטח ברור  כי מאחורי  הדיבורים והעצרות, השבועות והמסעות  גם עמדה  שתיקה  גדולה.  האם היתה  זו  הדחקה  שהסימפטומים שלה  צפו והעמידו חידות או שהיתה זו שתיקה  שומרת  סוד מתוך  דאגה לחיים. במיוחד לבנים . ההדחקה  ושמירת  הסוד הביאו לכך שהבנים נאחזו  בשדות ובתי חרושת , בקדחת עבודה, ובנאומים על  קידמה . כל אלה יחליפו את  העולם ממנו התייתמנו בתקווה  שזה  יהיה  עולמם של  הבנים. הבנים ידעו לקלוט יפה  הן את  הסימפטומים והן את ההשתקה   המודעת.   הם רכשו את  האמנות הזו כשהם מודעים לסכנותיה :  אמונה  במשטר של השכחה, שתיקה  בין  שותפים.  לוחמי  הגיטאות  כתבו  ספר  עדויות של חבריהם.  הספר  עב  הכרכים יצא  לאור ואני זוכר  שנקראתי לערב  שהיה  בלתי  נשכח  בחיי.  הקיבוץ נכנס למעין  משבר.  חברים  קראו את מה  ששתקו שנים ונבהלו. הם  קראו לי  לדבר  על  הערך של  העדויות  של  עצמם.  על  הערך של  השיחה  ביניהם המתקיימת  באמצעות  הדפים  הכתובים.

ילי  היא  דור  שלישי לחוויה  מיוחדת  זו. הפנמתה  את  המדרש העניק לה  כוח  לבטא חוויה  זו  לא  כאפוקליפסה  קודרת ולא  כאוטופיה תלושה אלא  כמחויבות והשראה.

אחרי  אושוויץ  לא  אחראי  לכתוב  שירים כתב   הוגה  הדעות  אולם  הנה המנון לחיים  אחרי שואה . לא חיים של נרדף  ולא של  נרדף ההופך  לרודף אלא  של  מי  שמביא  עמו את  ערך החיים שלעולם לא יהיה  מובן מאליו.

50

כל כך  הרבה  שנים  רבץ עלינו הלא

כל כך הרבה  שנים הגענו אל הבקר משתאים מכמה שהוא

מזכיר את  הלילה

אחר כך יצאנו לעולם מתוך גלמיו  שרעו אותנו

בשדה חרוך  בקצוות

היינו ניצולים בני  ניצולים וחשבנו

שעיוורון עדיף  מנכות עדיף ממוות

 

עכשיו אנו שמחים, אין דרך קלה להגיד את זה

המומים  כתינוק פוסעים  בתוך  המים, מכים בהם

להקציף טיפות ולצחוק, האהבה מונחת  פשוטת איברים בתוכנו,

איך נמשיך  לחיות כך אני שואלת אותך

מהספה מנדנדת כפות  רגלים יחפות לא נוגעת ברצפה אבל ידים

באות מלמטה ללא הפסקה לתפוס בעקב ולמשוך

 

באחד משיריה  כותבת ילי

32

דיני ממונות  בשלושה…

דיני נפשות  בעשרים ושלושה-

(משנה, מסכת  סנהדרין, פרק א')

חז'ל טעו.

דיני נפשות

תמיד

בשנים.

לפני  שנים נקראתי לכתוב  ספר לזכרו של  שבתאי   בארי  איש  בית  השיטה. הכרתי את  האיש  כבר  אוריין, איש  נוי ואדריכלות הקיבוץ,  כאיש התפור  על חזונו של  טבנקין – תמיד מתוח אל משימה. קובע  הלכות חברה ותובע להגשימם. תמיד מצליח לתבוע  מעצמו ונתקל  בחומת  סירוב של מאמיניו.  הכרתי  אותו  כמי שהוכיח  אותי  בלי  הרף אך  באהבה על  הסטיות  הרעיוניות ועל  חוסר  היכולת להביא את צעירי  הקיבוץ לעסוק בבנין.

כשתהיתי מה  אעשה  עם מורשתו נחשפתי בביתו לארון מלא  ספרים ומחברות  בכתב  ידו  מצאתי גם הר  של ניירות בארכיון  הקיבוץ.  ולא ידעתי אנא  אני בא.  והנה מצאתי שהאיש  כתב  יומני  קריאה לספרים שקרא  מגיל 17 עד  תשעים.  מכל ספר  גנב  ציטטות.  והנה  בספר  'עפיפונים' של  הסופר  הצרפתי רומאן  גארי מצא  שבתאי  את  האמירה 'התקווה  היא  בשנים' . האמירה  הזו  הדליקה  אצלי את התחושה  כי אני עומד להוציא מכל שכתב בארי  רק  את  השייך לאימרה  הזו  כלומר ליחסיו עם אשתו רות.  החוט נתפר לאט לאט והתוצאה נשלחה  לחבריו של  שבתאי  בבית  השיטה. הם טענו כי  לא זה  האיש   שהכירו.  כאן  הוא מרשה בעזרת  האהבה והברית לשאול  עצמו שאלות  אחרות לקשור  קשרים  אחרים.  כשסיימתי לערוך  את הספר  אשתו רות  היתה  בת 95. עיוורת. היא ביקשה  שיקראו לה  את הספר  מהר.  קראו לה  והיא גזרה : זה  האיש.   קולו נשמע  בספר  אך היא  היתה  המוקד.  הספר  יצא והיא נפטרה.  אז נמצאו  מכתביה  אליו. זה היה  מבחן  העל  של הספר.' התקווה  היא  בשניים' כלומר לא  ביני  לביני  אלא  ביני לבין זולתי והגשר  הן מילות השירה אם הן  נמצאות כי  בהן יש מוסיקה  הלוחשת את שאין לבטא.  האם גם המשפט ?

דיני נפשות  הם בשניים ואולי לא  רק  הדינים אלא  גם התקווה והאחריות. הן מתרחשות בין  האנשים כשהן מצליחות לא להיות נגדם.  יהודים  האמינו כי  העולם שפיט אך שבשיפוט יש  גם אקט של אהבה. שניתן  לדלג מעל יסוד  העבודה  הזרה של החוקים ואז  החוקים יכולים לנווט את  האדם.

עתה  עומדת ילי  בפני חוויה חדשה : לידה מעתה

דיני נפשות

תמיד  בשלושה

נתפלל שמי שיוולד יתהה, יבקש  הגנה וצמיחה עד  שיצטייד במילים ויצא  את  גן העדן שלו . נקווה  אל  עולמה  של  שירה. נתפלל שהוא ידליק  את  הרצונות  ואת  החדווה גם יחד.

יחזקאל בגטו וורשה

יחזקאל  בגטו ורשה

בגטו וארשה עמד  המשורר יצחק  קצנלסון ותרגם את ספר יחזקאל  לאידיש. ליד  המטבחים שהוקמו בעיר שהכינו אלפי מנות ליום עמדה להקת  נערים והציגה לאוכלים פרקי תנ'ך. זו  היתה דרך התנגדות מיוחדת. אחת  השחקניות  היתה ילדה עם צמות והיא  דקלמה  את ספר יחזקאל  בתוך  הגיטו. דומה  כי יצחק   קצנלסון המשורר ידע יפה  כי יחזקאל    ראוי לקריאה דווקא  בנסיבות ההן. הרי בו כל  האימה, צער  הגלות, התחושה  של  קץ  הימים המחפשת ביטוי בסמלים מקוצר  יכולתן של מילים. מסעם הפנטסטי של אנשי הגטו לארץ ישראל לא היה מסע  של כוהנים כיחזקאל . מסע  כזה יכול להיות לא  פחות פנטסטי אם  הוא  מלווה בפולמוס  עיתונאי, או  בצילום. ובכל זאת  הוא נאחז בפנטזיה  המעופפת של יחזקאל הוא חש  בו את אותו  קצב  אפוקליפטי

ואוטופי . הוא לא התרכז במקדש ירושלים ובחזונה הפולחני , גם לא בייאושם של אלו שאיבדו את  אלוהים ומבטאים את אובדנם   בדרך  של פולחן.  הוא  התרכז  בחזון. המסע התקשר עם הפנטזיה  של יחזקאל  במילים  החוצבות  כפירה  בהגיון  המילה ומבקש לה ביטוי  אלטרנטיבי. האם מתוך ייאוש מהמילה מתחיל המסע  הפנטסטי הזה  והופך  לשפת המראות?  שם, בגיטו היתה  הפנטזיה לא פנטזיה  של כוהנים ולא פנטזיה  של תוכחה. שם ראו ילדים, מוות, חורבן בית וחיזוק הצימאון לבית קונקרטי בארץ ישראל. במסעם הפנטסטי הם  ביקשו  בית שהוא שדה, מטע,  חרושת שיוכלו לתקן משהו באי הצדק  בעולם ובעם. יחזקאל שהבין את העונש  שבגלות  ולא שר על מכמניה הרבים  הבין את הגלות  המשתקמת  בבתי פולחן זמניים. במקדשי מעט. הוא  ערך את מסעו לא  כתייר ולא  כצליין אלא כמי שיודע כי הוא  מגיע לבית המשפט.  לעת הדין.

הפנטזיה  של  החלוצים , העולים והמהגרים  לארץ ישראל היתה  כתב ערעור

לאפוקליפסה. ביטוי  לתקווה הנולדת במרד  של  האף  על פי כן. למסע כזה  כיוון יצחק  קצנלסון  כשקרא מחדש את חזונו של יחזקאל הנביא.

בארי צימרמן

בארי צימרמן

 

בן קבוצת השרון , חבר  קיבוץ גבעת חיים איחוד בארי צימרמן שנפטר לפתע השבוע  היה דמות משמעותית  לחבריו, לתלמידיו  הקרובים והרחוקים. מקומו  של  בארי צימרמן  כמשורר, כמורה, כסולל דרכים איננו  מקומה  של חצוצרה  בתזמורת.  הוא תיעב  שירי לכת. הוא  היה איש מדרש, גם  כחבר  קיבוץ, גם כמורה. אותו  שילוב  מופלא  בין יכולת לספוג לבין  היכולת ליצור.  הוא  היה משורר אמת  שאהב לטפח  את  שורשיו ובאופן פלאי הם אף פעם לא  היו  כבלים אלא  כנפים לדמיון, משושים  רגישים לגורלו של  האדם היהודי על דורותיו ועל שאיפותיו.

אבא של  בארי  דוד צימרמן היה מורה ליהדות בתקופה  שלימודים אלו לא  היו  אופנתיים ואפילו נחשדו  בקלריקליזם.  הוא נשא  את הדגל הזה מתוך  הזדהות עמוקה  עם תנועתו חבר  הקבוצות ועם  ברל  כצנלסון. הוא  היה  תלמיד חכם בקרב הרבים שביקשו  להסתיר  את המימד  הזה  שרחש  בהם בכוח . דוד  קרא לבארי בשמו זה לזכרו של ברל כצנלסון.

בארי  הלך  בדרכו. שר כשהיה צריך לפרש ופירש כשהיה צריך לשיר ובכל  ראה  את הדרך  הארוכה  של  הקיבוץ  באופן  ביקורתי . זה לא גרע מאהבתו אך כן הגביר את חירותו. את הצלקות שלו מחיי הקיבוץ נשא בגאווה והיה מוכן לגייס את התנ'ך ואת מקורות הסיפור  היהודי על מנת להתמודד עם מוראות ההווה והמחר. את כל  אלה   הביא  כנשק  במאבקיו  להתגלות. היתה  בו רוח של חירות ונביעה רוחנית. הוא נתן  ביטוי לאהבה  אוהב לכל מי ולכל מה  שמסוגל לשוחח עם טקסטים  עתיקים ולבבות צעירים.

בפרוס  הקיץ הבטיחו  לתלמידים בבית הספר  למבוגרים  בעמק  חפר שהוא יבוא ללמד טקסטים  ספרותיים  המבטאים פרשות  היסטוריות. כמה  הייתי  רוצה להיות תלמידו  בקורס  שכבר לא ייערך  לעולם. !

 

מוקי צור

רשימות של מורה במושבת כנרת

הלב נשרף. על חורבן לבבי אלך מוכפש. האם אמצא  דבר נוצץ ואין. אפר. ככל אפר אפר קר. ואין שום דבר שיידלק או  יחיה את אפר לבבי אפילו כניסת האנגלים לא עוררוני. אין לקוות ללבי השרוף. לרוחי כי יקום.  נדמה לי כי מוכן אני  לקבל כל השפעה שהיא, ללכת אחר מישהו. אני שחיפשתי  תמיד את דרכי בחיים, שלא חפצתי להתקרב וגם לא יכולתי עם הזמן, הנני מוכן  להיות נגרר אחרי מי  שהיא         ובלבד  שתרגיש. ומלבד     שתקרבנה העיניים. ריבונו של עולם מי זה הביאני  לידי כך ?

 

 

2.לא יקירתי, לא  'אחרים' עוררו אותי והשיבו לתחייה. לא אחרים עוררו  בי את החשק לנוד בלילות לבנה אלה, לשכב על הארץ לתמוך  את ראשי  בידי ולהביט ולהביט במרחק הקוסם, בשדות הרוחשים שם למטה, הנרדמים והמקיצים  לקול צעקת  ציפור פתאומית.  לא הם               עוררו בי את תשוקת הכאב והגעגועים לימים עברו שחיים בי ושנשמעים כמו הד  רחוק  שעוד לא נבלע בחלל              הנעלם, כמו  הד צליל פעמוני ערב שרועד עוד באוויר שהולך  ונאבד, הולך ופוחת ועוד מעט  ואיננו.  סיפור אחד ו'אצל'   שמו קראתי והוא, הוא שעורר  אותי, הוא שלימד אותי שלא כל דבר  המושש בידיים  ערכו רב.  ציפור עברה ותף  בכנפיה בגלי  האוויר.זזה היה מזמן אבל הנפש  כלה  אחריה עוד. קוו שמש  הבקיע  דרך  אין מפלט. העבים והוא אחרון היה  ודומה כאילו  הובלה אישה אסורת אזיקים למרחקים וזה מבטה האחרון, מלא  רחמים, אלא צער כאילו  ניטלה  התקווה האחרונה. ומה אם נתת רגע  לאילוזיה להרקם בדעתי כי רק אילוזיה היא. הוי ואבוי כי עם בוא היום מתפזרים הצללים והקסם עובר וגם  הצער פג. ואני ממהר כל עוד לילה  בהדרו לשפוך  שיחי  ברשימה זאת.

 

 

  1. שנית את אביבי. מה חפצי? מה הם חיי המחודשים? שואף אני לחיים בריאים , כפריים. אני חפץ  שבגדי  יהיו רחבים.  ברגע אני פושטם מעמיד את ראשי תחת המקלחת ושרם מים קרים  מרעידני  ומשמח  את כל עצבי. החצר גדולה ורחבה והתרנגולים, ברווזים מטיילים בה . גם שובך יונים  בנוי לתלפיות עומד באמצעיתה וסיעה של יונים שאננות  מרחפת  באוויר וכהרף עין  והנן נמצאות אצל המעקה  ומלקטות  הזירעונים שאתה  זורק להן. העדר בא. האוויר  מלא געיות פרותיך והשור בעל הקרניים פולס לו נתיב ביניהן. שם מוכן  לו אבוסו.  סידרת את הכל. הנך נכנס הביתה , אצל חדר הרחצה, בחדר  ההתעמלות  שחלונותיו פתוחים לרוח.  הנך מתעמק ועוד פעם כענן הנד  אחרי עבודותיך. הו רגש הרעננות אחרי העבודה. רעננות הגוף והנפש. מה לי יותר מזה?

 

  1. והיום ראיתי סנוניות ששבו לקיניהן גורשו האנקורים, שישבו בהן כל החורף, נכלמו,  חפו ראשם של אלה  עזי  הפנים החוטפים  משלחנם של אחרים, היושבים  בקניהם לא בנו הם. הבונים חזרו לקיניהם, שב בעל הבית ויגרש את הנוכרים  מהסתפח  בנחלתו ואני נזכר באודיסאוס. הוי מתי  כבר יימצא וישוב אדון הארץ האמיתי, יבוא ויפרוש את כנפיו על  נחלתו העצובה והשוממה?

 

 

  1. זכורני לפני  שני חדשים, כשנכנסתי בפעם הראשונה לבית הספר נפק לבי  בקרבי. הנה פה המקום, חשבתי, אבלה בון שנה או יותר ועליזות אחזתני, איזה רטט של שמחה. הבטתי  מבעד לחלונות. כל כך הרבה אור מרחק  נם  כך יפה. הכנרת  היפה . הכחול . חשבתי  שחלום יפה מקיף אותי. פה אשב. פה אעמיד תלמידים . כמה נעים חשבתי, לשבת פה ללמד וללמוד. חשבתי  שמתחילים   אצלי  חיים לא רק נעימים, אולם חיים של עבודה. יהיה לי יומן, בו אכניס  את כל הרשמים שאקבל מבית הספר. אתבונן  לתלמידים, אחדור לנשמות  הילדים, אולי אחר כך יצא דבר מתחת עטי. אשתדל  שעבודתי  לא תהיה פשוטה ורגילה  כמו אצל רוב המורים.

 

זכורני : פתחתי את החלונות, לקחתי את פעמון הנחושת ביד והתחלתי לצלצל ולבי נקף. נקף אולי יותר  מלשון הפעמון. באו התלמידים לא ידעתי מה לאמר להם.  ניגשתי לעבודתי כמו  לאיזה דבר של קדושה… ועכשיו רק שני חדשים עברו…

 

  1. חול המועד סוכות סוכות

 

שכבתי על  המרפסת  וקראתי  בספר השירים של היינה. היה לי כל כך עצוב. ניסיתי לחבר שיר… פתאום באה ל.  ומכתב בידה  שנתקבלתי כמורה  בכנרת. היה לי כל כך עצוב.  באוויר היה  שקט. סביב  שקט עולם, . מי הכנרת כחלולים ושקטים ואני חלש ושוקט.  שכבתי נשקתי את היד  שהביאה  לי את המכתב ולולא קראתיני לאכול  הייתי שוכב עוד וחולם חלומות שקטים ועצובים. ובכן אשר פה. חבל היה לו הצטרכתי ללכת, להיות רק זמן קצר כמו מצאתי  בסיס תחת רגלי. ולא צר על הימים החולפים, על השנים שתעבורנה.

 

 

 

אברהם וילנסקי מורה. לימד בכנרת שם פגש את לאה מייזל אחותה של חנה מייזל. לימד גם בשפיה, צפת, תל אביב (תל  נורדוי) כתב כמה סיפורים. ניסה כוחו בחקלאות וויתר על כך. לאה מייזל הייתה פעילה  בויצו ומועמדת של ויצ'ו בכנסת.

עין החורש

עין החורש  קמה בשעה  של אי וודאות. היה אז משבר  גדול בהנהגה אחרי  מאורעות 1929. האמונה  במפעל לאומי  חברתי שקעה  והכל חיפשו דרך למעורבות של מתיישבים במימון  התיישבותם.  היה אז משבר  מנהיגות גדול. אף אחד לא ידע  אור  כי למעשה   החברה  הישראלית היתה  בהיריון. כי  כוחות חדשים עולים ואיום חיצוני  עומד  להפוך את המציאות.

הגעתו של  הגרעין הבלגי לעין החורש  סימן  צבע  מיוחד  שהגיעה  לואדי  חווארית , לעין החורש. כוחות  תרבותיים מיוחדים עמדו להגיע  לעמק . אליהו פורת ואשתו.

 

 

 

אני רואה  את אלישע  על אופניו מופיע  על שבילי עין החורש  עוקב  אחרי ונראה  כחלק מהטבע מסביב. לא מגוהץ, גם האופניים נראים  כחלק  מהטבע  המקומי ולא כחלק  מהציוויליזציה. תמיד  הייתי אומר לו : לנו יש  נוף לכם יש נוי.  כנויניק  כבר ידעתי כי משהו מיוחד  קורה  בעין החורש.זוהי מהפכת ליפא יהלום.

 

בקורות  גינות הנוי בקיבוץ לליפא יהלום יש  תרומה  מיוחדת  מסורת הנוי  עברה לא מעט בזכותו מהרעיון  שנוי בא להשליט סדר בכאוס הטבעי, לבטא את התבונה  הצרפתית   בה הצמחים מסופרים היטב והחלקות גיאומטריות   לאותה אסכולה  שאנו נוטים לראותה  כגינות הנוי האנגליות שבאו  ליצור  נוף טבעי יותר, שופע יותר, המדגיש  את הבית האנושי  החי  בתוך הטבע.  זה  אותו נוסח  שהיה מתאים יותר  לטבע  הפרוע  של החלוצים שאומרים עליהם שהיו  מסתרקים בבוקר כך שיראו פרועים.  אך ליפא יהלום היה  גם שייך  לאסכולה  שביקשה לבנות את הטבע. לחוש  בו את היכולת להקים גבעות במישור ולהשטיח  משוכות לכלל דשא  רחב לפני חדר  האוכל.  הוא  היה   אמן בלוותר לטבע אך גם להכיר  בכך כי הטבע  בארץ ישראל  אינו דומה לטבע אחר. ההיסטוריה  מלאה  אותו בצלקות, בשרידים,  במלחמות ובהיסטוריה מתמשכת. הטבע הוא ארכיאולוגיה והיסטוריה בו מוטבעים כל  המפלות האנושיות הגדולות וההתמודדות  הקשה  בין  הישימון והירוק.

 

כך עומדים שני משוררים אנשי עין החורש בפני נוף ביתם ומשוחחים עמו. הם שני דורות  האחד  היודע  שצריך להתמודד  עם גבורתו והשני עם יצר  התבוננותו. האחד שחי ליד  המיתוס הביוגרפי והיצירתי  הסובב אותו והשני את פירוק  המיתוס לפרוזה שירית  חכמה ונוקבת. אך הנה   שניהם מכירים בכך כי הנוף שלהם פצוע היסטוריה. זה מביא לעלי השלכת בעין  החורש  צללי יער  פרטיזני, שרידי  סיוט, התקוממויות וצורך  ליצור ולשבור מיתוס גיבורים והשני החש  כי  הכל נסדק  אך מבעד לסדקים ניתן עוד לשיר  שירי אהבה רכים אל הסביבה.

 

אך גם הנוף החדש אוצר בתוכו  סתירות רבות. היום אנו יודעים עד כמה  שתי השורות של  נתן אלתרמן שביקשו לשיר יחד נוטות להיאבק  זו בזו

 

נלבישך שלמת בטון ומלט

ונפרוש לך מרבדי גנים

 

 

ב1905  מפרסם ביאליק  את שירו הבריכה שצריך להביע  את  האני  מאמין השירי שלו.  המשורר נאחז בשפת המראות, בהתבוננות  הקונטמפלטיבית שלו בטבע, בבריכה  שהיא  ראי הנפש  ראי הסערה והשקט. ראי הצמיחה הפנימית וההופכת את  געגועי  הנפש  לאור התמונות שבטבע.  אבא  קובנר כשנאסר  אחרי  שניסה להבריח את רעל הנקמה  לחבריו הנוקמים, נאסר  על ידי  הצבא  הבריטי שלא ידע  כנראה מה קורה .  הוא  הובא למאסר בקהיר. שם נמסר לו  ספר שירי  ביאליק ובו  פגש  את השיר  הבריכה. הוא קרא וכתב  פואמה על הפרטיזנים ביער. אך שמר  את הבריכה  בלבו. והנה  אחרי הרבה  הרבה  שנים  כתב  את גרסתו על  הבריכה  של עין החורש.

 

זוהי  בריכה  אחרת. אין היא ממלכת הטבע  המקיים ללא  מעורבות אנושית. היא חפורה  בידי אדם, האיקליפטוסים לידה  נשתלו בעבודה  אנושית  מאומצת . היא  מוגבלת. אין היא  מעוררת חלומות אלא  קשורה למציאות ובכל זאת יש להגן עליה  מפני אלו  היורים  בה, הציידים. אלו מזכירים לאיש שאינו כביאליק צעיר חולמני המתבונן  ביפי היקום אלא איש ההולך עם עצמו ומקשיב  לקולות המזכירים לו את שזכה לראות ולחוות את  יצר  הרצח. הוא  לא מבין איך יכול להיות צייד יהודי. איך יהודים יכולים להיות קשורים בהבאת  המוות  בעולם. הבריכה  בשבילו אינה מושא מיסטי ובכל זאת יש  בה משהו המעורר את המשורר ליצירה.

 

 

 

 

 

 

השלכת העין החורשית  על גינתו של המשורר  מעוררת את כל שאלות הגורל, המרד והאהבה. מה שנראה  כמרד, נדודי העלים הפתאומיים. מעין מרד  הממלא  את היקום אך  זהו מרד  דמה, לא  אמיתי והוא יחזור חזרה. העלים המנתרים פתאום הופכים להיות מה  שהיו זה מכבר ערמה  מוכפשת, מדיפה  ריח רקבובית  במקום אחר. הם  נשרו  מהעץ   בכובד  גורל. חסד  של אמת  נעשה להם ככלות יומם.

הגורל מנווט. כמסען  הגורלי של  הציפורים.  . אך הוא  המשורר מעמיד  את  הביוגרפיה  שלו אל מול  הגורליות של השלכת קודם כל  בפסק  דינו על העבר

מכאן והלאה הנני  החופשי בעבדי עולם. ידי לא  נטלו מאז דבר מן המוכן. בלי בררה  מוקדמת בלי שלם בדם. מכיון שהוא שלא  כמו  העלים או הציפורים  חופשי ואחראי  הוא צריך למסור  דוח.

 

אני נושם משמע  אני מסרב להתחרט. בעלותי על משכבי איני  נרדף פחדי שמא יימצא עם שחר  עץ חרב קורס  על יצועי. כבר לא פוחד ממכת גורל הוא  למרות זאת בים הירוק  אשר מסביב הכרעותיו של המחבר נראים כקול עלה  נידף תועה  במרחב דומם.

 

אין זה אומר  כי אבא  קובנר יכול לסכם את חייו  כניצחון. שהוא  יכול לשיר  את חייו כשיר לכת אל המטרה. הוא יכתוב  בשיר  אחר

 

איני יודע להגיד  עכשיו אם זאת העת שבגדה  בנו, או שהיו חיינו מעשה  טלאים? מלח של סערה  אחרת אכל את הקשר  בין הדבקים.

 

השיר  המתאר  את שני הילדים המעיפים את העפיפונים  שמסתבכים זה  בזה  מסתיים  במעין תפילה   שהילד מתפלל

 

אולי את  זוכרת את הצעקה שצעק  הילד במרום גבעת הגרוטאות הה! הה! צעק  אלי! עשה  שעפיפוני לא ימות.

 

אנחנו  שיצאנו למשונה שבעליות  לרגל

גלויי פנים . והיו  אגרופינו קפוצים

בכיסים, שלא להסגיר את כף ידנו הנחרצת

למגידי  עתידות מקצועיים

  • הנגזר כי אובדי דרך נקיץ

גם הפעם ?

 

 

 

 

אפילו שיר  שכולו נוף. שכולו טבע איננו אלא  הגן שטפחו  אמנון  ראובני, כלומר מעשה רצוני של אדם, של חבורה.  זה השיר  אודות הנוי  של עין החורש. אותו נוף  המציג  היום  אתגר כה חמור למתכנניו, לעובדיו, לדייריו.  שיר זה  היום מוצב  כאתגר  חמור ופורח בפני  הקיבוץ על דורותיו.  אומרים שארכיטקטים  אוהבים צילומים של הבית הגמור ביום מסירתו. אז הוא  עוד לפני ואחרי  תכנונו, בינויו. הוא  חורג  מהזמן. הוא  כבר גמור והוא  בטרם. אך לא כן עם הגן. הגן תמיד מתחלף, עץ

נושם, תמיד מצוי בזמן  החולף.

 

במעשה ידינו בדשא שלנו

המטופח

אצור  הקול

שאינו צועק

לא בוכה

אך ודאי. כמו גוף מוכר

ריחו חוזר  אל נחיריך

 

הטבע  בעין החורש  אצל אבא קובנר  תמיד  , אנושי רווי פעילות אנושית, רואים בו אנשים ולא  מנוסה  מאנשים.

 

כמו תפילה  בציבור

של האקליפטים

הזקופים שלנו

לרגליהם נטמן רפי בלא  עת.

 

 

כל  עוד על מכונה עומדת הארץ ללא תנועה

הנפש נוע תנוע

ובסתר  המדרגה

 

רעי, הייתי אומר, הייאוש  אינו ראוי לאהבתכם

 

 

אדון  החלומות

אנחנו איננו שותקים!

השותק  הוא  רק  אתה.

המצא  מנוחה  נכונה

לזעקה ולתקווה, שהרי

אין לנו הרבה  בררות

אלא  הסיכוי האחד

להגיע ככלות הכל עד  היפה. למלא

מהדם כוס שמורה

כדי להגמיא בה  את הנפש

ולחזקה ללכת

בקו ישר

חזרה

לעולם

 

בעין החורש  בונים  בתים

 

בעין החורש  בונים  בתים כבכל העולם

מניחים תחילה יסוד,

מוסיפים קירות ולסוף

יוצקים את גג הבטון בטון מזוין.

אולי זה  נואל מדי, אך אני מנסה

במו ידי אולי בערוב ימי

לבנות  לי בית אחר, תחילה  אצוק  בטון

כמידת גופי, בלי דלתות.

אקבע חלון

(למה  הם משאירים את החלונות לסוף?)

וכשלא יהיה  לי מספיק יסוד

להניח  עליו את  ראשי

אקרא בעד  החלון

אליך, אהובתי.

 

תיאור  חדר   האוכל בימי חג

 

הכל אומר גנדור מלא חן. שאינו חסר

את ניחוח השקיפות קל וחומר

המיית הנהנין.  כמו זמר  עם

תוסס כדובדבן, בסומקו בשל

נביעתו  ממקור  צח מן התום והאצילות

שאי בזה  אבדו לנו.

 

בואי ננסה  לספר  במילים אפשריות

את הניסיון  הקשה

שלא  בנקל נשבר אדם  במלחמות

אך אל נקלה ישחק  בחלומות

החולם בדד.

 

אנו שיצאנו למשונה  שבעליות הרגל

גלויי פנים.  והיו רק  אגרופינו קפוצים

בכיסים, שלא  להסגיר את כף  ידנו  הנחרצת

למגידי  עתידות מקצועיים

-הנגזר כי אובדי דרך נקיץ

גם הפעם ?

 

גם אתמול, כשהחמסין אך נשבר

כמה  שאומרים, נלוויתי אל צלי

הברושים הפליגו מעבר לעצמם

ויצאתי לשדה

עין החורש.  סמוך לביתי

בקשתי מקום

שניתן  בו לומר דבר –

מה. קיוויתי כי  תארח לי בדרך הזאת

-חזרתי בגפי.

השעה  8 פחות דקה, בערב. יום אחד

אף זאת  אני יודע  היטב, אדע

את התשובה

ואחדל.

 

שהרי אין שירי  נוף יש  שירי אדם  בנוף. השיר  הוא תמיד  דיאלוג בו משתתף המשורר וקוראו המשורר ובני שיחו. על כן אבקש לסיים את דברי בקריאת שיר  שכתב  אבא לשלומית. היא  ביקשה  ממנו להעניק לה שיר  כל יום הולדת. זהו שיר  עם כתובת ברורה עם נמענת אהובה ועל כן הוא לא  יכול להסתתר מאחרי מסכת השיר.  זוהי הסיבה שהשירים של אבא לשלומית  יכולים להדריך אותנו  בישירותם במבוך שירתו.

 

והוא בעצם קורא קריאה ברורה לממשיכת דרכו

 

אלישע  הצעיר  עוקב  אחרי אבא  המבוגר ממנו והמנוסה  ממנו. הוא  בולש  אחריו, מחפש  אותו. מפענח את חידתו אך חי בעין החורש כש עצב השב מן המלחמה משפיע  על  תפישתו את הנוף  ואת הבית .

 

בשיר  שלפנינו , שיר ממקראה  ישנה אלישע  דווקא מתייחס אל הטבע שאינו קשור  עם  הפעילות האנושית, ומעמיד מולו את המשורר, את האדם. מול קיומו וצער  קיומו עומד  הטבע כקוטב שני.  לטבע אין מטרה תודעת סיוט וחידלון  כמו לאדם.

 

אך גם כאשר האדם מתערב בטבע , כשהוא עובד, מעשה מרכבה , שמו של השיר מזכיר לנו  ענייני מיסטיקה עליונה , אך הוא  עוסק  דווקא  בהרכבה כאן על פני אדמה . המשורר  המרכיב  עצים. מרכיב עצים  הוא מצוי בתוך עצמיותו, מודע לגורלו. כאשר  העץ המורכב מצפה  לצמיחתו המתחדשת לאחר פצע והמשורר נפגש עם פצעי מותו הקרב.

 

כשהוא  עובד בהפריה של עץ האנונה   (הפרית עץ) אלישע  מגיע בסופו של דבר לאותה תחושה עליה  דיבר  גורדון. שותפות  עם הטבע על ידי עבודה. הוא עושה  זאת בשיר אך השיר מקצבו פרוזה יומיומית כמחזור  החיים עצמו.

 

ובכל זאת הטבע ועולם האדם עולם אחד שבו  עקבות האדם ופעילותו היומיומית מתערבבים זה בזה ויודעים את שיני הזמן . אך יש משהו  אמוני בכך  שיש תחייה.  שהעולם קם ממיטת  הדווי אל חיים מתחדשים.  שיבה   זוהי תפילת האדם, תפילת  המשורר.

 

פעם ביקשתי את תלמידי  לשרטט לי  את הקיבוץ . הם עשו זאת  בחריצות רבה ואז ביקשתי מהם  לסמן  במפה תמרורים. היכן הם עוצרים, היכן הם היו רוצים לסלול אוטוסטרדה כדי  שיוכלו לחלוף  על פני המקום במהירות הבזק. היכן הכביש משובש והם נאלצים ללכת בו לאט.  ולהיכן היו לוקחים אורח מקיבוץ שכן, מהונולולו ואת עצמם אחרי  שנעדרו מהקיבוץ זמן רב.  והנה  התברר לי כי לשאלה  אחרונה זו כמעט כולם  הצביעו על נקודה מחוץ לקיבוץ המשקיפה אל הקיבוץ והיא מהווה מחבוא  בטבע. מקום להליכת בודדים או בשניים ממנה ניתן לנשום את הקיבוץ ולהיות בטבע בעת ובעונה  אחת.  העין הפינה של  אלישע ואולי צריפו של אבא קובנר.

 

 

אסיים בקריאה  של שיר שקיבלתי  במתנה  משלומית בתו שהחליטה שלי מותר לקרוא אותו בציבור. זכות המחממת את לבי  במיוחד. שיר זה המיוחד לבתו היה לי  לגשר אינטימי מאד עם הרבה  אנשים צעירים  שממשיכים את המרד.

 

 

צור מחצבתו: ספרו של היסטוריון ופמיניסט

צור מחצבתו: ספרו של היסטוריון ופמיניסט

בגיל 76 מוציא המחנך מוקי צור, מהדמויות הבולטות של התנועה הקיבוצית, אוטוביוגרפיה סוחפת ומסביר איך מלחמת העצמאות שינתה את חייו ומה הפתרון לשוויון אמיתי בין המינים

מוקי צור
מוקי צור. (צילום:מירי צחי)

צור, ההיסטוריון, המחנך והסופר שמסרב להיקרא סופר, ביניהם הביוגרפיות המאלפות של יהודה שרת, רחל, יצחק קצנלסון ופניה ברגשטיין.

כעת, לאחר כל זאת התפנה צור, איש קיבוץ עין גב ומהדמויות הבולטות בתנועה הקיבוצית, לכתוב ולהוציא לאור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" את "חצי חליל", אוטוביוגרפיה שובת לב. "זה בשביל הנכדים שלי", הוא אומר בדרכו הצנועה בעודנו יושבים קרוב לכנרת, הכה אהובה עליו.

הרגשת שהניגון שלך אינו שלם בלי הספר הזה, כדבריך בספר?
"גם לאחר שהספר הופיע, הניגון שלי עדיין איננו שלם. מי שקורא בו, מבין שיש לי בעיה עם הביטוי העצמי. בדרך כלל אני רגיל לכתוב על אחרים, וגם איתם לרוב לא קל לי, כי בהרבה מובנים אני לא רואה את עצמי כסופר כשאני מאוד ביקורתי לגבי מה שאני עושה".

יש שוני בין הכתיבה על הזולת לבין הכתיבה על עצמך?
"אני חושב שאין לי המרחק הדרוש אם כי אחרי הכל אני רואה את עצמי כילד בן עשר במלחמת העצמאות. גם אם זה נראה כמעבר להרי החושך, זה הולך איתי עד היום.

"כשאדם כותב על עצמו, היכולת להסתכל בפרספקטיבה מוגבלת, מה גם שבכתיבה יש לי תמיד רצון להפיק לקחים. איך אומר הבן שלי? 'ספר סיפור, אל תתווה דרכים'. אבל אני לא יכול בלי התוויית הדרכים, כי אצלי ההגות היא חלק מהרפתקת הכתיבה ואני לא יכול להיפטר מזה.

עשו לייק לעמוד הפייסבוק שלנו –'מעריב אונליין'

"מה הנחה אותי בכתיבת הספר? אמא שלי, וירה, הייתה אריסטוקרטית במהותה. לדבריה, כשהיא הייתה באה לעיר, היא הייתה מסתכלת אם תולים את הכביסה בחוץ או לא. זה היה לגביה קנה המידה אם תושביה תרבותיים. כשאני מסתכל על מה שכתבתי בספר, אחרי הכל אני אומר לעצמי שלא תליתי את הכביסה המלוכלכת שלי, אלא כיבסתי אותה.

"לכן, זה לא הווידוי של חיי ואולי יקומו נגדי מבקרים שיגידו: 'אנחנו רוצים דם!' מה לעשות, אני לא מחפש דם ואם יש משהו שמוציא אותי מכליי, זו שמחה לאיד, מה שהחלטתי לא לעשות בחיים שלי למרות שמדובר במלאכה מאוד קלה".

מה הנמשל משם ספרך, "חצי חליל"?
"באמת איבדתי בילדותי חצי חליל ונשארתי עם הפייה. יצאתי מהעניין בלי לדעת לקרוא תווים, כשהפסקתי אז ללמוד מוזיקה. אובדן חצי החליל רודף אותי עד היום מפני שוויתרתי על מימוש עצמי במוזיקה ובתחום הזה נותרתי נכה. הנכות הזאת מלווה אותי גם בדברים אחרים.

למרות כל מה שכתבתי, אני לא היסטוריון עד הסוף, גם לא סופר ולאחר כל מה שלמדתי ולימדתי, אני לא דוקטור. אני – אני".

מתגעגע לדשא

גם לאחר שחצה את גיל 76 , הוא דבק בכינויו מוקי, אם כי בתעודת הזהות שלו רשום שמואל צור. ילדותו עברה עליו בשכונת רחביה בירושלים כבנו של פעיל הציבור יעקב צור, לימים שגריר ישראל בארגנטינה ובצרפת, יו"ר הוועד הפועל הציוני ויו"ר קק"ל.

"רחביה של אז הייתה פרובינציה של חבורות מאוד סגורות של פקידים ואנשים משכילים עם המון אמביציה", הוא נזכר. "קירות האבן בירושלים לא מקריים. כדי להיכנס פנימה, צריך לחצוב באבן. הסתייגותי מאותה סגירות הביאה אותי לעמק הירדן".

איך היה לגדול עם אבא מפא"יניק?
"נהדר! קודם כל הוא הגיע איתך לפשרות כל הזמן. כל התכונות הטובות של מפא"יניק דבקו בו, אבל הוא לא רדף אחרי השלטון. אבא רצה לראות בי מנהיג בנוסח שהוא לא הצליח להיות. בכך אכזבתי אותו. אומנם אני מוקיר את העשייה הפוליטית, אבל לי זה לא התאים. כשהיה רעב במפלגת העבודה לצעירים, רצו להכניס אותי לכנסת וזה לא הצליח להם.

"הייתי צעיר ששחה בניגוד לזרם של הצעירים. הפריע לי אז שצעירים רצו להיכנס לפוליטיקה בזכות הגיל שלהם. זה נראה היה לי עקום. לדעתי, מערכת פוליטית לא צריכה להיות מבוססת על כריזמות של קדושים או של אנשי רוח. הטרגדיה של הפוליטיקה כיום היא שכאשר אדם נכנס למערכת הזאת, הוא מבודד את עצמו מיד ומצטרף למלחמת הכל בכל".

זיכרונותיו של צור נושאים אותו אל ימי המנדט. "עם כל הבוז שחשנו כלפי הבריטים, גילינו כמה חורים בתוך הסיטואציה הזאת", הוא משחזר. "אומנם זוכרים את שעות העוצר ואת ה'כלניות', שגירשו מעפילים, דבר שייזכר לגנאי, אבל כילד הסתובבתי ביניהם ולהפתעתי החיילים האלה, חובשי הכומתות האדומות, היו נחמדים אלינו וחילקו לנו סוכריות. בעקבות החלטת האו"ם, ב-29 בנובמבר 47', הם אפשרו לנו לטפס על המשוריינים ולהניף את הדגל שלנו".

מלחמת העצמאות הייתה לגביו חוויה מעצבת, ו"הרושם שלה עלי הולך וגדל עם השנים". "ככל שאני יודע יותר עליה, אני מבין איזו טראומה היא הייתה, אם כי אנחנו, הילדים, שיחקנו בין העמדות", אומר צור. "עוד לא עיכלנו את השואה, וכבר רבים מצאו את מותם במלחמה ההיא. כשהסתיימה, לא הייתה השהות לעיכול, כי מיד הגיעה העלייה ההמונית".

המלחמה תמה ומדינת ישראל קמה. אביו של צור התמנה כשגריר הראשון של ישראל בארגנטינה ובאורוגוואי. "בסך הכל לא הרגשתי נוח להיות בן של דיפלומט", הוא רואה כך את תקופת נעוריו. "הרי ילדי משרד החוץ יכולים למלא תחנה פסיכולוגית מכיוון שיש בעיה מאוד רצינית לילדי דיפלומטים. הבנאדם נלקח בגיל מאוד צעיר משורשיו ומוצא את עצמו במקום זר, בתוך עולם של דיפלומטיה, מה שמשאיר פצע להמשך החיים".

מה עשית אז?
"הלכתי לפעילות בתנועת נוער כדי להתרחק מהקלחת הדיפלומטית, ובזמן התיכון חזרתי לבדי ארצה ועברתי להתגורר אצל דודתי, הסופרת ימימה טשרנוביץ־אבידר (שכתבה עליו את "סיפורי מוקי השובב"). כשהורי עברו לתחנה הדיפלומטית הבאה שלהם, בפריז, בכלל לא הצטרפתי אליהם. התגייסתי לנח"ל ודרכו הגעתי לעין גב.

"כשהייתי בן 20, כבר נבחרתי כמזכיר המשק, תפקיד שאף פעם לא אהבתי אותו, אבל זה גם היה לי כמו אוניברסיטה לחיים. מדובר בתפקיד שמהותו לא הכי ברורה. שוכחים שמזכיר משק הוא לא מנהל וגם לא עובד סוציאלי".

צור, שהתכבד ביום העצמאות לפני כמעט שנתיים בהדלקת משואה בהר הרצל בשם ההתיישבות העובדת, מוסיף: "היום לא עושים שינויים במכת גרזן כמו בעבר ויש יותר נכונות לפשרות. יש לי הסתייגות מהשכר הדיפרנציאלי שהונהג אצלנו מאחר שאני בעד שכר שווה לעבודה. מצד שני, שמרנו על חדר האוכל ועל החינוך המשותף, כך שנשאר היחד".

למה אתה מתגעגע מהקיבוץ של פעם?

"לכל געגוע כזה יש מחירים. אני מתגעגע לדשא הגדול". ובאשר לעתיד הקיבוצים? "הרעיון הקיבוצי לא ימות, כי רעיונות הם לא בני אדם. בני אדם מתים, לא רעיונות. השאלה היא איך יהיו הקיבוצים בעתיד. אני לא קורא לחזור לקיבוץ כפי שהיה פעם. הרי אני לא בעד מפלגת הנוסטלגיה. כהיסטוריון, אומנם אני עוסק בחקר העבר, אבל זה מגלה לי לא רק את הפרחים, אלא גם את הקוצים. אין לי עניין לשוב אל הלחץ החברתי שהיה ואל הדלות הכפויה והמנוונת".

אין זמן לגמלאות

לאחר מלחמת ששת הימים היה צור בין יוזמי ועורכי "שיח לוחמים", קובץ שיחות ועדויות של חיילים מקיבוצים, וגם כתב ספרים על נופלים. "הספרים האלה היו הפרק הכי קשה שעברתי בחיי", הוא מציין. "משפחות הנופלים פשוט קרעו את לבי. זהו עיסוק שמאוד פוצע את מי שעוסק בו. אותי זה הביא לכך שבתקופת מלחמת יום הכיפורים חלמתי בלילות על הנופלים שכתבתי עליהם".

כשיצאת לשליחות בארה"ב מטעם התנועה, זה היה לגביך הלם תרבותי כמי שבא מהקיבוץ?
"עברתי שם תקופה מיוחדת במינה. פגשתי בארה"ב אנשים שהזכירו לי את ותיקי העלייה השנייה, שאותם פגשתי בארץ. בניגוד להיפים בארה"ב, אנשי העלייה השנייה אכן עבדו עבודת פרך, שהייתה חלק בלתי נפרד מההיפיות פורים שהוקדשו להם. זה היה הניסיון הבדיוני היחיד שלי בכתיבה".

מה גרם לך להפוך למטפלת?
"זה ביטא קטע חזק אצלי של שחרור הנשים. כפמיניסט, אני מתנגד לחלוקת תפקידים לפי המינים. כל זמן שלא יהיו גברים שיעסקו בחינוך, לא יהיה שוויון. לדעתי, מאוד חשוב למערכת החברתית שיהיו יותר גברים בחינוך. כל זמן שגברים לא ייתקלו בבעיות של נשים, תהיהנכות בצורת המנהיגות של החברה. גברים לא רק צריכים לפנות מקומות לנשים, אלא עליהם גם לקבל מהתכונות שנשים אגרו במהלך ההיסטוריה".

במהלך השבוע מתרוצץ צור כמרצה בין שלושה מוסדות חינוך – בגולן, באזור התחנה המרכזית בתל אביב ובירושלים,
לצד מפגשיו עם קבוצות קיבוצניקים ותיקים בעמק הירדן ובגבעת חיים. "אני עסוק מסביב לשעון", הוא אומר, "אבל לא מן הנמנע שיום אחד יגידו לי: 'תעזוב אותנו!'. כל עוד זה לא קורה, אני לא מפסיק להירתם לאתגרים חדשים, כולל ליווי של קיבוצים עירוניים בעיירות פיתוח. למי יש זמן לצאת לגמלאות".

כתבה של יעקב בר און במעריב על הספר חצי חליל

http://www.maariv.co.il/culture/literature/Article-459944

א.ד. גורדון ופרשניו

דור  אחרי דור אנו קוראים כתבי א.ד. גורדון. קריאות אלו עברו תמורות  רבות גם בגלל  עושר אישיותו וכתביו וגם בגלל עומק השינויים שעברו על  דורות קוראיו.

 

הקריאה  ראשונה  של גורדון היתה  של הסובבים אותו, של חלוצי העלייה השנייה ושל אלו שעקבו  אחריהם  בגולה.  אלו היו אנשי דור  העלייה  השנייה  והשלישית. אלו ראו אותו, דברו אתו, התכתבו אתו.  החלוצים גם שרו אתו, נדדו  עמו  ורקדו עמו.  הם ליוו אותו בלבטיו, חשו את מידת הקשב שלו אליהם, את יכולתו לתת תשובות שונות על שאלות  דומות לפי  מה  שקרא בעולמם  כיחידים.  גם בגולה  היו לו קוראים . הם הזדהו  אתו  כמגשים  , העריכו אותו כאיש  המילה  הכתובה  המתארת את העולם אליו  הם חתרו. הם  ראו בו  כמבוגר  האחראי רוחנית על צעירים מסורים אך  בלתי  צפויים.

 

את החלוצים  הצעירים הוא ליווה באהבה אבהית, ביכולת נדירה להקשיב ולשמוח בהקשבתו. המפגש  שלו החלש מבחינת כוח עבודתו עם צעירים  שחיפשו דרכם לעבודה היה להם  התגלות של ממש.  הם גילו בו את  המאמץ ואת  החולשה, את האומץ והיכולת  לשאת  רוחנית את  המטלה  הפיסית. הוא  העניק פרספקטיבה  לשוקעים בעבודה קצרי הדרך והתעוררות לאלו שעטו על עצמם תרדמת מטעמי הגנה  עצמית. הוא התמרד נגד נטיית עולים לראות  עצמם  כמהגרים המסתגלים לנסיבות ונגד  נטיות של חלוצים  שביקשו לראות בעצמם  אליטות שזכותן להיפרד מן הציבורים  שמסביבן. הוא חשש  מבקשת הזכות להקרבה  עצמית וראיית  הציונות  כתנועה התובעת קרבנות. הוא  ביקש התמדה, קשב, קשר לעבודה, כבוד לחיים  כמכלול.

 

הקריאה  הראשונה לא היתה  רק קריאתם של  סופרים  כברנר  או עגנון אלא של חלוצים  שזכרו היטב  את פגישתם עמו, את השיחות והמחוות, את  הנאומים והברכות, את  ההומור ואת בקשת  הניגון.

למשוררת רחל  הוא  כתב שבשבילו לכתוב מכתב זה  כמו לחיות בטבע.  הצורך שלו להתכוון לאנשים ולא להסתפק  בכתיבת מאמרים לאומה לא נובע מתוך  רצונו  להפריט את  היחד אלא  על ההעדפה של הדיאלוג עם היחיד. הוא  האמין כי ציבור אינו ביטולו של היחיד או שלטונו עליו.  חברה צריכה להעלות את ערכו של  היחיד ושל  אחריותו אליה  מתוך  שונותו וחד פעמיותו. היחיד הוא יותר מאבר של המון. בהכרה  ביחידותו  טמונה  היכולת להפוך המון לחברה. בביטויו כיחיד ובאחריותו המוסרית הוא הופך ליוצר.

במהלך שנותיו האחרונות הגיע  ביטויו לגיבוש אך קשריו  הבינאנושיים  התעמעמו. הוא חש  כי הוא  נסגר והולך לא רק  בגלל גילו ומחלתו אלא משום שהוא  מאבד  את היכולת להתקשר  עם  התקופה.  רבו עדויות על פגישות של  חבורות עמו שהמתבונן מן הצד  העיד כי לא התחוללה  בהן פגישה  אמיתית. כובד חיי היוםיום לא  נתנו לקהל  החלוצים  אמונה מספקת  להקשיב  לדבריו של הזקן.

אי שם  החלה  הקריאה  השנייה  של גורדון.
זלמן רובשוב  שז'ר הגדיר  פעם את אנשי העלייה  השנייה כממשיכי דרכו של  חוני המעגל שהחליט לא לחרוג מן העיגול שעג סביבו. כמוהו הם החליטו לחיות  במעגל הצר של ארץ ישראל  העובדת.  אולם מעגל זה  נקרע  על ידי גלים  סוערים של ההיסטוריה.  על ידי   המלחמה  הגדולה, מלחמת העולם הראשונה,  הרוצחת. א. ד. גורדון לא  האמין בהיסטוריה  כזירה  הנושאת בשורה. הוא לא  האמין כי היא  מוליכה אל הקידמה  כמו שלא ביקש לראות  בה  דרך אל קץ העולם. הוא  ראה בהתמכרות להיסטוריה סימפטום מסוכן.  יש בה יסודות של מחיקת היחיד, לטשטוש מוסרי, לנעילת  העולם האנושי מפגישה  עם  הטבע  כמכלול. הוא  קרא באמונה  בהיסטוריה אידיאולוגיה המחזקת יצרי שלטון חשופים, גבריים פטריארכאליים, בוראי היררכיות כולאות חיים. שלטון הטכניקה והערצתה מובילים באופן ישיר  והגיוני לעולמה  של  המלחמה. היא  זקוקה להרס רקמות חברתיות כדי לממש אלימות מחדשת ואובדן של חירות.  העבודה  בטבע  כמכלול  לעומת הסגידה לטכנוקרטיה היא טבעית מוסרית ואותה  צריך לפתח. גורדון לא  האמין בקדושת האלימות ההיסטורית . הוא חשש מן המעבר  של הציונות מהגנה  על החיים לאמונה  ביכולתה  להתגשם בכוח  הצבא והדיפלומטיה.  אפשר להגיד שדבריו  הטילו דיאטה פוליטית חמורה. הוא  תבע מהמפלגה  שהושפעה מדרכו  שהיתה  מאוחר יותר  למפלגתו הפועל הצעיר לעמוד  על המשמר מפני ה'היפנוזה' של הכוח , המכסה על עומקם של החיים השלמים ובכך עורר שאלות חמורות לסוציאליסטים וציונים מדיניים.

שנתיים אחרי  מותו הוקמה  תנועת  נוער  שנשאה  את שמו  גורדוניה.  היא קמה כבר  בעת פריחת התפישה  הפוליטית היסטורית.  אחרי   מלחמת העולם הראשונה  כל תנועות  התרבות והנעורים  עברו תהליך פוליטיזציה  עמוק.    בצל הפאשיזם והקומוניזם שהבטיחו כי הפעילות  הפוליטית היא  המרכז של ההוויה  האנושית. פעילות פוליטית נתפשה כמרכז ההוויה האנושית. בה נראה  היה  שטמון המבחן  המוסרי  העליון ובה טמונה  היכולת לחולל תמורה  אנושית  חיונית.

בתקופה זאת תורגם גורדון כסמל מדריך להגשמה  אישית  בחיי עבודה. תנועה  שהיתה  קשורה  עם גורדון  כמו השומר  הצעיר  נפרדה מתוכני תורתו ועברה  תמורה למרכסיזם יהודי לוחם. דברי  גורדון נתפשו על ידי גורדוניה כאידיאולוגיה  המעניקה  ביטחון בדרך ומתודה לפעולה פוליטית לאומית ולא נכנעת למרכסיזם. לוחמת למען דרך הקבוצה בארץ, דרך הכפר השיתופי. שלא כמו גורדון שלא האמין במסגרות חברתיות הקבוצה כבר היתה מגובשת, עם תקנונים וארגון. עם משק ועם אינטרסים התיישבותיים .
עם המאורעות מסביב  ובהם הפיכת ארץ ישראל לארץ הגירה ליהודי הגולה,עליית הנאציזם והגברת  הלחץ האנטישמי על יהדות  העולם, עם הגברת העוצמה והקסם של הכנסייה  הקומוניסטית  והאינקוויזיציה שבשורותיה , הגיעה קריאה חדשה  בגורדון.  הוא  היה לכלי של ביקורת חברתית נגד  הזרמים  שכבשו את הקהל  היהודי  הצעיר. תורתו הוצבה אל מול האמונה בהמון הסוער ובהיררכיה הפוליטית.  היא  העמדה  מול תפישה  אליטיסטית. מול אינטרנציונאליזם שאינו מכיר   בעם היהודי ומול  לאומנות יהודית שאינה  מכירה  במחויבות  האנושית  המוטלת  על כל יהודי.

מתוך תורתו האמינו  תלמידיו בזכותה ובחובתה  של האומה  היהודית לגלות את  עצמיותה . יריבותיה  של גורדוניה חשו כי תורתו מקבלת פרשנויות ימניות מדי, אורגניות ואנטי מהפכניות. הן החלו להדגיש את מרחקתן מגורדון שנראה בעיניהן שמרן. עדיין דמותו ריחפה מעל כל תנועה החלוצית כתובע מעבר לעבודה גופנית אך מחוץ לגורדוניה הקריאה בכתביו הפכה להיות נדירה  . גורדוניה לא נחשבה סוציאליסטית גם משום שלא הניפה את הדגל האדום ולא חגגה את האחד במאי. את זה שאבה מגורדון עצמו שראה בסמלים הללו סימפטומים למחלה ולא קריאת כיוון לתרופה.  בתקופה זו גורדון התפרש   כהוגה דעות  שיש לדבריו משמעות פוליטית.

אנשי גורדוניה ומפרשיו של  גורדון קיבלו לעתים אפילו את תורתו  בנוסח של דה מאן הבלגי שהטיף לאלטרנטיבה פוליטית לקומוניזם הסובייטי ומכר  נשמתו  מאוחר יותר  לשטן הנאצי. באופן מתון ונאור  הרבה יותר הלכו אחרים שביקשו להחריף את נימתו האנטי סוציאליסטית של אהרון דוד  גורדון  כשאמר  כי הסוציאליזם סוגד למכני, לתבנית הפוליטית. שבמקום למצוא  אלטרנטיבה  לניכור הוא הופך אותו למכשיר ונכנע לו. הוא  אחת  מהדרכים בדרך לאובדן העצמיות,  במיוחד  העצמיות  היהודית.

פרשה בדרך שנייה זו של  תפישת הדור את  גורדון  היא  פגישתו של  בובר  עם גורדון בפראג 1920.  בובר קיבל את  תפישתו  הפוליטית סוציולוגית  לא במעט כתוצאה מתהפוכות רוחו  בימי  מלחמת העולם  הראשונה. הוא  ביקש לבנות  תבנית פוליטית אלטרנטיבית לזו הבנויה  על  התפקיד, המודרניזציה והיררכית הכוח. אל מולן  הוא  העמיד  את הדיאלוג הבינאנושי.  הוא לא  הכיר בעבודה  הגופנית ובקשר  עם  הטבע כיסודות  לדיאלוג אלא הכניס את המימד  של הקדושה  הדתית. ובכל את קיבל השראה לא  מעטה מגורדון  כמייצג את האחדות  האישיותית לה חתר, את הדיאלוג ואת אותו כישרון  ניווט עליו דיבר  גורדון על הכוכבים מעל והחופים  באופק הקרוב. בובר דיבר על  המרכז הפנימי ועל בקשרים בין האנשים כשלא וויתר על  המילה  אלוהים אך  הדגיש את  הזיקה הנוצרת בחברותה

נתן רוטנשטרייך שהיה  בן התקופה השנייה. איש  גורדוניה  אך וגה דעות עצמאי  העדיף ללכת דרך  קצת אחרת בתפישתו את גורדון.  הוא  העדיף לראות את  אהרון דוד  גורדון כמורה, כמופת מוסרי, אך לא כאידיאולוג עם בניין רעיוני סגור.  דווקא ההכרה שגורדון  לא התיימר לדבר  בשם  תיאוריה  פוליטית  שלמה, דווקא ההכרה שהוא  התעלם מראייה  היסטורית ולא  התייחס מספיק למדינה ולמדיניות היא  שמאפשרת לדעת רוטנשטרייך  לקבל  מדרכו באופן פתוח ביקורת על הפוליטיקה ויצרי השלטון, על חשיבה מעבר לכפר ולעיר,  לחיפושי דרך בין היצירה  לחינוך. אפשר לדעתו  לערוך  דיון פורה  על  החיים המודרניים ועל אופייה  המוסרי  של מדינת ישראל הצעירה.

בראיון  שקיימתי בשנים ההן  עם בן  גוריון  שאלתי אותו על  ברנר  ועל  גורדון. תשובותיו היו פסקניות ומאירות עיניים. ברנר? אמר בהחלטיות,  היורד הזה ! אני והוא ידענו היטב  שברנר  לא עזב  את הארץ בעוד בן גוריון יצא ללמוד ואחר כך גורש על ידי הטורקים,  ובכל זאת הגדיר את ברנר   כיורד בגלל השאלות ששאל ובגלל  העובדה שהוא סרב להכיר בפוליטיקה  כיולדת  החברה  הטובה. על גורדון סרב לדבר. שאל  אם אני מתכוון לפרשן התנ'ך של'ג  ובכך התעלם מאהרון דוד.  בכך  הביע  דעתו כי מי כגורדון שלא  מכיר  בכוחה של  הפוליטיקה ומסגרות של  חוק וסדר, של מפעל ומדע ופילוסופיה , מי שתוהה על אופיה  של  הקידמה פשוט אינו קיים בעולמו של בן גוריון . דומה  כי  הדמות של גורדון המצונזרת על ידי בן גוריון העניקה השראה  לנתן רוטנשטרייך  כשנגע  ביקורתית בעצב  חי  במשנתו של בן גוריון . לדידו העשייה הפוליטית היא עשייה שצריכה לעמוד בקריטריונים מוסריים. לרוטנשטרייך היתה  אפשרות  להעריך את גורדון מתוך שלא  בנה מדבריו   אידיאולוגיה כוללת . הוא  הצביע על  היסודות  החסרים  בדבריו של המורה הזקן. כל  זאת עשה כשייך הוא  לאותו גל שני של פירושי גורדון בעידן הפוליטי.

במחזה 'אחרון הפועלים' של יהושוע סובול שנכתב  ב1980 הגיע של הקריאה  הפוליטית של גורדון לנקודת סיום. גורדון הוצג שם כנציג האוטופי הציונית שהשתבשה. געגועים לגורדון כאיש רוח הנושא אתיקה  שהובסה על ידי ההיסטוריה  ועל ידי  שחיתותה  של החברה  הישראלית.  סובול הציג את גורדון כאיש  קרקס  נמצא תמיד בדרך ללא תקווה להגיע אל המטרה אלא מי  שמבקש ליצור עולם רגיש אך צדדי, אוהב אך מנותק .

פרק חשוב  בפרשנותו של גורדון  בתקופה  השנייה  היא  פרשנותו של  נתן  רוטנשטרייך. בניגוד לאחרים  שפירשו את גורדון כבעל משנה פוליטית  העומדת כאלטרנטיבה למרכסיזם וכנשק  במלחמה  נגד   השמאל ובכך נוטה  להדגיש את הצד של  הלאום הפוליטי, במיוחד  אחרי הקמת מדינת ישראל  נתן רוטנשטרייך  האמין כי  תורתו של גורדון לא יכולה  להיות בסיס לתורה פוליטית כי הוא  לא חשב  במושגים של פוליטיקה  או היסטוריה.  ל'דעתו אין  לכפור בחשיבותן של מסגרות פוליטיות  וביכולתן לשאת  אחריות מוסרית. אלא שיש חשיבות גדולה  לגורדון כמבקר.  כמבקר של  תפישה  כי  להיסטוריה  כיוון המשחרר מבחינה מוסרית.  לדעתו אין האדם היחיד  או  החבורה צועדים לפי פרוגרמה ערוכה  מראש של כוחות כלכליים או פוליטיים.  האדם  היחיד והחבורה אחראים. ההיסטוריה אינה  הולכת לכיוון  מכוון מראש. גם אין לסמוך על כך  שאנשים  יקבעו את  עמדתם המוסרית על פי מקומם בסולם החברתי.  הפועל לא יהיה  באופן אוטומאטי סוציאליסט ובעל אמצעי  הייצור מתנגד לרעיון המכוון מוסרית את  השיתוף ושוויון ערך האדם.

לדעתו של רוטנשטרייך בצד  חסרונותיה  של תורתו של גורדון בהתעלמותה  מבעיות פוליטיות ומדינתיות יש לה יתרון ברור  שהיא  מעמידה  את העבודה לה  האדם  אחראי  מעל  לפרקסיס  המרקסיסטי שהוא  בבחינת הכרח פעולה  הנובע מתוך המיקום של האדם  ביחסי הייצור.

 

לדעתו של רוטנשטרייך גורדון אינו מבטא רק את  היחיד החי כאוטרקי לעצמו. האינדיבידואליות עליה  הוא מדבר אינה  אגואיזם סגור  אלא  מרכז של אחריות  המבקש להימנע מקורבניות ומבדידות  המבקשת רק תועלת לעצמה.

מבחינתו של רוטנשטרייך גורדון ראה אופקים אוניברסליים  לחייו של היחיד ולא  נסגר תוך מסגרות ביניים כמו  הלאום  המאורגן.  לפי תפישתו זו  של רוטנשטרייך  זה מסביר את מה  שגורדון דיבר  עליו כעם אדם. עם שיש לו אחריות מוסרית  כיחיד. יסוד זה  שבתורתו היה  לרוטנשרייך  בסיס  חשוב לביקורת  האופורטוניזם  המדיני  במדינת ישראל.

הגל השלישי  של פירושי  גורדון מתחיל עם ירידת   הציפיות מהפעולה  המדינית כפעולה של  צדיקים ומומחים, חלוצים ובונים. כשהאופק המוסרי  של ברית המועצות הועם גם בקרב   השייכים והקרובים, כשצפו שאלות  של שחרור  הנשים, מלחמות  הנסיגה של  המערב,  שאלות של אקולוגיה וניו אייג'.  שאלות של דתיות חדשה וחזרה למסורת שוב  צמחה  דמותו של א.ד. גורדון.  היו שראו בו דמות מן העבר שסימל את  הציונות המורדת, ואבדנה  המוסרי לאחר ניצחונה פוליטי בהקמת המדינה. אך מכאן החלה לצמוח קריאה הרואה בו כמי שלא ניתק עצמו מיהדות בניגוד לחבריו האפיקורסים ויכול לשמש גשר מחודש  בין החילוניים לערכיה  של היהדות.  הוא גם פורש כאיש המימוש העצמי מתנגד לתפישות קשוחות מדי של צורות חיים סוציאליסטיות.  התנגדותו  לקרבנות ונקודת המוצא  היצירתית שלו צרפו אותו  לאותה תפישה מתמרדת  בדוגמאטיקה ובלחץ החברתי.

החלה  קריאה של גורדון המשתמש  בשפת קבלה וחסידות, באדם והטבע ומחויבותם כלפי דיאלוג  אתו שאינו ,  במקורות היהודיים, שחרור  הנשים לפי טעמו.  פורסמו דבריו ללא נופך של מנהיגות מדינית.  בלי צורך לנצח.  זו לא  היתה  קריאת  המנצח בתחזית , האסטרטג המנווט  שנית.  זו  היתה  קריאה של מורה מתווה דרך  בעולם  שבו אין לו תקווה או יומרה  לשלוט.

כתביו של א. ד. גורדון  נכללו  במדף הספרים שהכיל את הספרות האידיאולוגית של התקופה. אך מדף זה  נשכח  במידה רבה בגלל שקיעתה  האיטית אך הנחרצת של האמונה  בפוליטיקה  כמתודולוגיה לשיפור מוסרי של פני  האנושות. המלחמה  הקרה ושקיעתן  המהירה של  התנועות הלאומיות כסמכות מוסרית.  מלחמות, מירוצי נשק,  הגברת התודעה של מנהיגות שוקעת, פילוגים, ימי דיקטטורות קטנות וגדולות וחשיפה של  אובדן דרך בדמוקרטיות  השונות הביאה לגניזתן של אידיאולוגיות  כתורות קודש. הקריאה  השלישית  בכתבי גורדון  הדגישה  מאד את תפישת התורות הפוליטיות  כעבודה זרה המחוזקת  במחנות שבויים ובהיכלי ניצול הדדי. קריאה כזו  בכתבי  גורדון  גילתה  את מלכודת הדבש של קפיטליזם משוחרר המביא לצרכנות מנופחת ועוני מנוון הכובשים   את העולם מתוך השקפה  כי חירות  איננה אלא  התהדרות באגואיזם .  האידיאולוגיות והאוטופיות הפוליטיות   נשטפו בביקורת  ובתגובות  נחרצות של אובדן סמכות. קמו תפישות אוניברסליות תובעות רוח משוחררת.  הניו אייג'  הגיע ועמו שיבה  לדתות,  רוח, אקולוגיה, שחרור  הנשים, ליברליזם אינדיבידואלי. גישות המדגישות חלקים ואטומות כלפי התמונה הכוללת. לדידן יש מקום להפרדה מיוחדת בין כלכלה וחברה, בין  תרבות  לחברות של אמת. שוב  העלתה  שאלת  האליטה מול  חברה  הכללית, גם שאלת היצירה והתיקון החברתי. חברת ההמונים והיחיד.

גורדון שוב  עלה   לגל פירושים חדש. במרכזו עמד יחסו לטבע כאקולוג  העברי  הראשון , ליחיד כמקור לפגישה  בינאנושית,  לדת היהודית  ולפמיניזם. כתבי גורדון  יצאו מן המדפים בהם שכנו קודם. היה  זרם אחד  שהדגיש את העובדה  שגורדון  לא שייך לתקופתנו ודווקא משום כך יש משהו מושך בדמותו ותגובותיו. דמותו היתה  לסמל נוסטלגי שמציאותו בנוף הישראלי  היא ביקורת  חיה של הנעשה , דווקא בגלל שנראית תלושה ומנותקת.

היחס של גורדון לפמיניזם מורכב שהרי הוא נאבק למען חברה ומשפחה, והדגיש את  התכונות  הנשיות כפי שגובשו  בהיסטוריה אך לא קיבל מסקנות מסורתיות  המחייבות  את הוצאתה של האישה  מהתחום הציבורי והפוליטי. הוא  האמין כי האישה צריכה  להשתתף בחיים הציבוריים כשוות ערך.  נראה כי נקודת מוצאו רואה את  האם הקשורה  לבניה  כמודל  לבינוי החברה. הוא אינו מבקש פוליטיזציה של משפחה כי בעיניו פוליטיזציה  היא  ביטוי של יצרי שלטון מופשטים ותיקון חברתי תובע  שיבה אל נקודת מוצא אחרת הרואה את מכלול החיים ולא את הפשטתם.  הוא מבקש  לראות  בתכונות שגובשו בין נשים, דווקא בגלל  שהורחקו מהכוח  תכונות  שיש ליישם בחברה כולה. לבנות חברה על  שוויון ערך, פתיחות, הקשבה ויצירה. אפשר אולי לומר כי  במגדר הנשי  נשמרו ערכי טבע אנושי שיש להכיל אותם על החברה המודרנית כדי שזו תוכל  להירפא ממחלת הריחוק שהעלתה  יצרי שלטון האדם באדם. בו לא תתחזק  המגמה  של פולחן הערצת הטכנולוגיה שמביא בהכרח  לסגידת המלחמה.

רשימת ספרים

 

מוקיחצי

מוקיחצי2

חציחליל

חצי חליל
אוטוביוגרפיה עם חשבון נפש ונגיעה בתחומים כמו ראיונות, קשר עם המסורת, חינוך וחינוך גבוה. הבזקים על המשפחה 2014

 

 

%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%94

כאחד הדשאים כאחד האדם  

סיפורה של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים 1949-1980

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2016

MeniBeerCover

 

אבני דרך \אבני בנין

דרכו האדריכלית של מנחם באר. יחד עם יובל דניאלי . הוצאת יד יערי 2015

 

 

ללא כותונת

ללא כתונת פסים

מסות על אנשי העלייה השנייה. קשרם למסורת. התלושים והתאבדות בעלייה השנייה והשלישית. פרקי אוטוביוגרפיה. שליחות בארצות הברית ועל הנוער הישראלי בעריכת אברהם שפירא עם עובד 1976

 

התשמע קולי

התשמע קולי
מסות על פרקי חלוצים הקיבוץ רשימות מתקופת מזכירות התק'ם בעריכת אברהם שפירא עם עובד 1994

אורות רחוקים

אורות רחוקים
רשימות על הסטוריוגרפיה , התנועה החלוצית אבות ומייסדים ופרקי שיחה בעריכת שלומית אביאסף הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005

כרעה

כרעה ברוח
עיונים בתרבות הקיבוץ והתרבות הארץ ישראלית, החג ,טקסי מעבר
בעריכת יעקב סתר יד טבנקין 2007

שימוראתרים

מעגל הדרכה במה לפדגוגיה של אתרי מורשת
דיונים בשאלות הפדגוגיות של הדרכה באתרי מורשת

 

לא בעבים

לא בעבים מעל
דגניה, המאה הראשונה, תולדות, מקורות, עיונים עם חברי דגניה הוצאת הקיבוץ המאוחד 2010

 

שיח לוחמים

שיח לוחמים
שיחות עם לוחמים אחרי מלחמת ששת הימים בעריכת אברהם שפירא – חבר במערכת הספר 1969

תמונה חדשה (1)

בדרכם
ספר זיכרון לבני איחוד הקבוצות והקיבוצים שנפלו במלחמת ששת הימים עם תאיר זבולון ואלישע וולוצקי הוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים 1968

 

תמונה חדשה

בין צעירים
שיחות עם צעירים על הקיבוץ בעקבות מלחמת ששת הימים עורך עם יריב בן אהרון ואבישי גרוסמן  1969

 

כאן על פני האדמה

כאן על פני אדמה
קורות הקיבוץ מראשיתו ועד 1939 במסמכים ובתמונות , יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת 1981

100שנות

מאה שנות התיישבות
מבוא לתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בלווית צילומים משנת 1912 עורך אלי שילר
הוצאת אריאל 1997

 

 

לחופי ירדן וכנרת

לחופי ירדן וכנרת
בעקבות שירי רחל בעמק הירדן ובית הקברות בכנרת עורך אלי שילר הוצאת אריאל 1998

250px-קהליתנו_מהדורת_1988

קהילייתנו
ספר רשימות ווידויים של חברי קיבוץ א' של השומר הצעיר. מבואות ופירושים הוצאת יד בן צבי 1988

על שפת אגם סואן

על שפת אגם סואן
על בנציון וחיה ישראלי ממייסדי קבוצת כנרת מבואות ועריכה עם אהרון ישראלי הוצאת עם עובד 1985

אביב

אביב מוקדם
על צבי שץ והקבוצה האינטימית בתקופת העלייה השנייה
הוצאת עם עובד 1984

אהבה

אהבה תכסה
ביוגרפיה של החלוץ איש עין חרוד שליווה את הקיבוץ והארץ עד גיל מאה על אליעזר משה סלוצקין הוצאת עם עובד 1991

 

יבור

יהודה שרת גיבור תרבות
לדרכו של אמן, איש מוסיקה וחלוץ. מעצב סדר הפסח הקיבוצי
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2000

את אינך בודדה במרום

את אינך בודדה במרום
אגרות לאהרון דוד גורדון וממנו. עריכה ומבואות 1998

 

רחל

רחל , השירים, החיים
קוים לדמותה של רחל המשוררת בליווי השירים כפי שפורסמו ונערכו על ידה
בעריכת לאה שניר עוזי שביט הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011

 

רוחעצוב

רוח עצוב
על המשורר המחנך ואיש התיאטרון יצחק קצנלסון שחי וליווה את מורדי גיטו וארשה ונרצח באושביץ בעריכת לאה שניר הוצאת הקיבוץ המאוחד 2012

פניהברנשטיין

פניה ברגשטיין
לדמותה של המשוררת וסופרת הילדים חברת קיבוץ גבת בעריכת לאה שניר
הוצאת הקיבוץ המאוחד גיבור 2014

ריח הלחם בעולם

ריח הלחם בעולם
עריכה של לקט משירי מירה מינצר יערי ומסת הקדמה הוצאת ספריית פועלים 2008

 

כנרת

כנרת כנרת
פירושים היסטוריים על המקורות הריאליים למחזה הפנסטי של נתן אלתרמן בעריכתו של יריב בן אהרון 2002

עד פנה היום

עד פנה היום
ביוגרפיה של ברל כצנלסון מתוך כתביו עריכה של לקט מסמכים הוצאת עם עובד ובית ברל 2006

 

לא ביפו

לא יפו לא תל אביב

סיפורה של שכונת שפירא בדרום תל אביב מסמכים, מחקרים וזיכרונות עריכה משותפת עם שרון רוטברד הוצאת בבל 2009

 

לבנות ולהבנות בה

לבנות ולהבנות בה
על שמואל מסטצ'קין וארכיטקטורה בקיבוץ עם יובל דניאלי הוצאת יד יערי 2008

 

הבית, המקום

הבית, המקום
מתיקיו של הארכיטקט איש הקיבוץ חיליק ערד עם יובל דניאלי הוצאת יד יערי 2013

 

לא עיר לא כפר

לא עיר לא כפר
ספרו של הארכיטקט חבר הקיבוץ פרדי כהנא על תולדות הארכיטקטורה בקיבוץ והמחלקות לבנייה של התנועות הקיבוציות – עריכה 2011

 

בשנה הבאה

 

בשנה הבאה
על שנות טובות מן הקיבוץ עם יובל דניאלי יד טבנקין, יד יערי, יד בן גוריון 2003

 

yotzim_l

 

יוצאים בחודש האביב
אלבום לתולדות הגדת הפסח הקיבוצית עם יובל דניאלי יד בן צבי, יד יערי ויד טבנקין 2004

 

רק אשר אבד לי קנייני לעד

רק אשר אבד לי קנייני לעד
על יצירתו של יובל דניאלי יד יערי 2009

 

לעכב את הקריאה

לעכב את הקריאה
לקט מעיזבונו של אבא קובנר עם הקדמה ביוגרפית הוצאת עם עובד 1998

 

טלי

המלך מתיא בארץ ישראל
ספרה של טלי שנר על ביקוריו של יאנוש קורצ'אק בארץ ישראל – עריכה
הוצאת לוחמי הגיטאות 2009

 

קול הדרור על ביתי

קול הדרור על ביתי
על חנה ושלמה כנרתי חברי כנרת לקט מכתביהם הוצאת קבוצת כנרת 2000

מלמד

על מים רבים
ספר זיכרון למאיר מלמד וחיה אנשי קבוצת כנרת – עריכה

 

תקוה

תקווה היא ענין לשניים
על שבתאי בארי חבר בית השיטה על פי מקורות משלו הוצאת הקיבוץ המאוחד 2004

 

להקשיב לזרימה
ספר זיכרון על יעקב פורת קיבוץ אפיקים , המשפחה

 

חנה סנש

מפליג חלום
מכתבי אהבה נסתרים של חוקר החסידות יוסף וייס לחנה סנש הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996

מעבר הנהר

על מוטי חדש הוצאת המשפחה

 

31-1574b

כותב בעיניים פקוחות
ספר מכתביו של ראובן (רוביק) רוטנברג – עריכה המשפחה ובית העמק 1988

 

 

בתנועה מתמדת
על מאיר זרמי איש מעיין צבי איש חינוך ומנהיג, משלו ועליו- עריכה בשיתוף יעל פויס הוצאת מעיין צבי 1997

 

am_hasefer_-_zionut(2)

ציונות 
הוגים ציוניים מהדור הראשון עריכה ומבואות הוצאת ידיעות אחרונות 2008

 

 

יגאלון

לקראת הימים הבאים
על דרכו של יגאל אלון עם יגאל וגנר עריכה וכתיבה 2010

 

שורו הביטו וראו

שורו הביטו וראו
אלבום צילומים על קיבוץ עין גב ל70 שנות חייו הראשונות – עריכה  2008

 

כלההתחלות

כל ההתחלות
לקסיקון היסטורי לתולדות עין גב 1987

שפירו

 השחר כבה בהרים

על  אברהם שפירו בהוצאת המשפחה 1986

חוברות זיכרון

לאישו לוביש, יוסף רבר, אירמה ברוש, אליעזר דרורי,, אריה גולדברג חברי עין גב

רשימות

עם גרשום שלום ראיון שדמות
על יהודה יערי וכאור יהל
אחרית דבר לספרו של יהודה יערי תשובתו של אביגדור שץ
הקדמה לחברים מספרים על ג'ימי מהדורה מחודשת הוצאת אריאל
ראשונים לאלבום של עליזה אורבך
הקדמה לאלבום הצילומים של דרורה
לגיונרים מארגנטינה ספרה של דבורה שכנר אחרית דבר
דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון בתוך ספרו של אברהם ציביון
הקיבוץ מאה שנות תרבות בתוך הקיבוץ המאה הראשונה
מזיכרונות תלמיד על רבו על גרשום שלום
חוזה בכוכב על גרשום שלום ומגן דוד
על הגותה של חביבה פדייה הארץ ספרים
על הגותו של איסמר שורש בין טקסט לקונטקסט ארץ אחרת
לחידוש פני הציונות על מרדכי קפלן הקדמה לספרו העברי
הלכה ואגדה גלגולו של רעיון
זמר בתוך 'זמר' פירוש על שירו של אברהם שלונסקי יצירתו של יריב בן אהרון
נדבר גלויות מארץ ישראל על תערוכת הגלויות מארץ ישראל במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן
הר אפור ציוריו של אריה אלוואיל חלוץ השומר הצעיר בתוך תערוכה באוצרותה של טלי טמיר

רשימות

רשימות

זמן אמיתי

כשכתבתי את הספר על המחנך, המשורר יצחק קצנלסון התברר לי שרכש אדמות בארץ ישראל של שנות השלושים שיוכל לעלות לארץ חלומותיו שהיתה פוקדת אותו עם סיוטיה בביקוריו. הוא היה שר עליה בפולין מה יפים הלילות בכנען אך כשהגיע אליה תמיד תקפו אותו מחלות מוזרות. פעם נגס אותו עכבר ופעם כאבי ראש מוזרים שדחפו אותו חזרה לפולין יחד עם תחושת האחריות כלפי המשפחה וכלפי תלמידיו הרבים. אך תמיד התכונן לעלות ולשם כך קנה אדמות בארץ. אחת מהאדמות הללו היו ליד כפר שמריהו של היום. בפינת הכבישים שם בנוי היום בית גדול. שהיה פעם מרכז מסחרי או משהו בדומה לזה.
יצחק קצנלסון כידוע לא הגיע ארצה ונותר כעד רגיש וכקרבן, כיוצר ומורה בתקופת השואה. הוא היה בוארשה האיש המבוגר ששר ולימד את המורדים בגיטו וארשה. שנתן להם גיבוי בימי בדידות נואשת. ב1940 ניסה לעלות ארצה, שלח את חפציו אך לא הצליח להעלות עם משפחתו לאוניה . שחיתות קטנה של חברת הנסיעות : היא העדיפה את הנוסעים ששלמו לה ישירות ולא דרך ההסתדרות הציונית.
האוטובוס מהצפון עובר כל פעם בפינה ההיא שרכש המשורר ושלט גדול אורב לנו שם 'זמן אמיתי' בית ספר לבארמנים. למוזגי משקאות על דלפק. אני מסתכל על השלט וחושב על גורלו המיתולוגי של מקום. תמיד קראתי את הדבר כאיזה אמירה צינית המצביעה על אזורי חוסר בושה ובורות מקיפה. והנה בא ספרו של דוד גרוסמן והפך לי שוב את התמונה. סוס על הבאר הוא סיפור המתנהל בבאר . אולי באר המנוהל על ידי זמן אמיתי. בתוכו מתרחשת הדרמה המיוחדת בה סטנדאפיסט משחק את משחק חייו. הביוגרפיה שלו על הבאר מהולה במשקאות. ומרכז סיפורו סיפור של אמא שלו יוצאת שואה. אך לא שואה של קרבנות או ניתוחים היסטוריים. של אשה החיה לאחר השואה בשוליים. בשוליים האמיתיים . במקום בו יש ערך לסמרטוטים שאיבדו את תפקידם, לחינוך המלקה, לאימה ולהסגר. לא שם אלא פה לאחר שם. שם לא שואלים מדוע האמריקאים לא הפציצו את אושביץ והאם מותר לשיר אחרי מחנות המוות. שם מתקנים גרבי ניילון ועובדים בבית חרושת לתחמושת. הבן הכל כך ישראלי של האם הזאת, שיודע את כל המערכונים בעל פה, שהולך למחנה גדנע ונסחף אחרי כל פיסת זמן ישראלית ירושלמית, בא משם ומגיע לבאר לספר בדיחות עליהן יוכל לשוט אל מסע פנימי בלתי אפשרי משלח אמרות כנף בעברית כל כך מדוברת שאולי לא תתקיים בעוד שנים ומשחק שחמט עם האנשים בעולם כמו שאומר הספר לפעמים רץ באלכסון ולפעמים ישר כצריח. תמיד מחכה לשח ולמט ובינתיים משחק משחק בלתי אפשרי. הוא חי. מתלוצץ.
כשהיה ילד היה הולך על ידיו רצה כנראה לראות עולם בהפוך. בשבילו הילדה הגמדית לא היתה נמוכה כי הכל נראה לו בהפוך ואולי כך הילך עלי אדמות כי רצה להתהפך בחייו, בראייתו את העולם. אני מעלה כאן רק קו אחד בתוך ההתפרצות הספרותית הקשה, הוירטואוזית אך הענווה. עוד דרך באמנות של דוד גרוסמן השבה אלינו בדרכים רבות : הקינה.
אני מתבונן אחרת אל בית הספר לבארמנים עבריים זמן אמיתי. כנראה על הדלפק, בין הבקבוקים שאני לא מכיר מתרחשים חיים עליהם אני כסקרן ואפילו כחוקר לא מכיר…

במיתוס המשפחתי שלי יש פרק עלום ומסתורי שנקרא אליעזר גרינבוים. משפחת גרינבוים הידועה, יצחק הציוני הוותיק , חבר הפרלמנט הפולני, שארגן את מיעוטי פולין לקרב על זכויותיהם ברפובליקה, הצטרף להנהלה הציונית בארץ היה בן שהתחתן עם בת דודה של אבא. הוא היה מחנך דגול בשומר הצעיר, בגן שמואל. גרינבוים הזקן שהיה ציוני כללי מצא את המכנה המשותף היה לממונה על פולין בסוכנות היהודית בזמן השואה. בנו השני אליעזר נשאר בפולין והיה לקומוניסט אדוק. נתפש על ידי הנאצים, היה במחנות המוות והיה שם לקאפו. אחרי המלחמה עלה ארצה וחי בה. תמיד אמרו כי הסתיר את קשריו עם אביו בגלל שלא רצה לזכות בפרוטקציה אך לאט לאט התברר כי גם ביקש להסתיר את שעבר בתקופת השואה. שמועה החלה להתגלגל במשפחה ובארץ כי הבחור נרצח ברמת רחל על ידי מישהו שהיה תחת שבטו במחנות. השם רמת רחל הדהד בשטח.
עתה קראתי ספר על מלחמת העצמאות ברמת רחל. זהו אחד הפרקים הקשים של מלחמת העצמאות. לוחמיה חבריה של רמת רחל עזבו את המקום פעמיים והוא נכבש פעמיים על ידי הערבים. והנה שם מצוטט אליעזר גרינבוים הלוחם שאומר לחבריו שלניצחונות יש תמיד אבות והכישלונות יתומים. מתוך סיפור הקרב של רמת רחל מתברר כי אליעזר גרינבאום לא נרצח בידי מי שזכר שהיה קאפו אלא בקרב הנסיגה מרמת רחל. רכב הנסוגים מרמת רחל מצא את אחת החברות מהקיבוץ זוחלת בשדות כדי להגיע למקום מבטחים והיא פצועה. הרכב עוצר כדי לאסוף אותה ונפגע ישירות מפגז. ואולי לא זאת האמת? ואולי זה הסוף ההגיוני שהמציאו לו חבריו למחנות? ואולי לא יה ולא נברא כל הסיפור המסופר. זוהי עדות לאזורי הדמדומים שכה קשים לאבחנה…

פראנץ קפקא בפרק האחרון של חייו פגש ילדה קטנה בכיכר שבכתה מאד כי אבדה לה הבובה. הוא ניחם את הילדה ואמר לה כי הבובה לא נעלמה. היא יצאה לטיול. הוא סיפר לילדה שמכיוון שהבובה נסעה רחוק והיא לא יודעת את הכתובת של הילדה הוא קפקא יביא לילדה את המכתבים של הבובה. כל יום היה בא קפקא לגן פוגש את הילדה ומסר לה מכתב מהבובה הנודדת. והנה הודיעו לקפקא כי הוא חייב להתאשפז ולעבור לפראג. הוא הביא לילדה בובה אחרת שלא דמתה לבובה שהלכה לאיבוד. הוא סיפר לילדה כי אין זו בובה אחרת . כי זוהי אותה בובה אך היא השתנתה כי עברה מסעות רבים.

אבא קובנר ראשי פרקים ליד ושם

אבא קובנר יד ושם

הנה באנו אמא לקץ הנדודים.
גם את, גם אני עתה בני חורין.
את הגעת למקום אין חוזרים
אני עד לכאן – ומכאן אין יוצאים

ושנינו אמי נתפלל כאחד
שלא יישרף העולם מדמעה שהותרת

ביוגרפיה ושירה היחס הדיאלקטי
האם מותר לשיר אחרי אושוויץ – אדורנו

חייבים לשיר אך האם יכולים
פרימו לוי ואחרים מצאו פתרונם ההתאבדות
יצחק קצנלסון – החיים הם חובה לא זכות

אבא קובנר אי אפשר לשיר אך חייבים
מעשה של מרד.

הוא נורה מכוכב לא נפתר
אל כוכב נפטר
הוא שוגר במסלול סביב
תפארת האדם עלי אדמות
10
9
8
7

4
3
2
1

את האותות כולם קלטו המשדרים
רק עם הלב
בשש ושלושים נפסק הקשר

ארורה אהבתכם
אם תנפצו את החלון היחיד
שבעדו משקיפים מתי על
החיים

חשש מפני דימוי של משורר שואה
משורר שואה הוא מי שמגיע לשואה כי חושש שלא יצליח לכתוב שירה אם לא ישתמש במוטיבים של המוות.. משורר שואה הוא מי שקל לו להגיע לדימוי של מוות דרך השואה.

שירתו של אבא קובנר חתוכה, קרועה, פאזל שלא מתאחה כי בנוי יהלומים שרופים. ויחד עם זה כל חלק בא מרמז על הרצון לפתור את הפאזל, להפוך אותו ךחזןם בו העתיד לא יפתור את שאלות העבר אך ימצא לעצמו כוח לא לשכוח אותם.

באחת השירות שלו הוא מתאר ילד קטן בעל אצבעות עדינות ביותר שתפקידו לשחרר מרעומי פצצות ידיו וגילו הצעיר מאפשרים לו לעסוק בעיסוקו המיוחד 'המלאך השחור' הוא נקרא. מבקשים ממנו להתרכז עיקר – לראות לנגד עיניו רק את הפאשיסטים ולהתרכז במשימתו

האומנם חשב עליהם?
בלילה אמא מלבישה אותו טלית קטן. אבל בשדה
הוא משיח את דעתו מהם ובאמת
ובתמים והם באים.
עיניו אז לא פקוחות ולא סגורות
והם באים
קשה לדעת חמי, קשה להפריד ביניהם
זכור הם אומרים
את המקומות בהם נרצחת
ואינם קרבים

השירה בשבילו היא גשר מתוח על תהום רבה. גשר העלול להתמוטט כל רגע. כל השירה של הגשר מתוחה מאד. תמיד יש סיכוי שהגשר יתמוטט והתהום תתגלה.

עין החורש כסמל לטבע, לקהילה, למוות הטבעי ולפרידה הטבעית. אך תמיד היא מתוחה מאד על הגשר.מורגש הפחד שהוא יתמוטט מהסחת העין מפני התהום עליו הוא מגשר.

רעיון הנקם – צריך לפעול אחרת
חילוקי הדעות עם אנטק צוקרמן
הבריחה, העלייה והנקם.

מלחמת העצמאות
דף קרבי
הבוגדים מחייבים סליחה מול אנטק
בובר עורך תערוכה של אמנות יהודית במסדרונות הקונגרס הציוני
מי שעורך את התערוכה יהיה בסופו של דבר משתף פעולה.
רנסנס יהודי
שיח לוחמים
אין פרפרים פה וילדים כותבים במלחמת ששת הימים.
שירים פואמיים על נפץ גדול
שירים ליריים על המלחמה

יהודים אינם יורים ביהודים

שירים לשלומית

שירים לשלומית

על הארכיון שיחה עם יניב שפירא ועם יובל דניאלי

שיחה עם מוקי צור, יובל דניאלי, יניב שפירא
17.8.2008 – בגבעת חביבה, יד יערי
[הביאה לדפוס – יוספה פכר, יד יערי, גבעת חביבה]

מוקי: האם ארכיון הוא דבר סוגר או פותח? האם קטלוג הזיכרון כובל את ידי האמן היוצר, שלכאורה או לא לכאורה, עוסק בבריאת עולמות חדשים?

יובל: אני לא מאמין ביצירה של יש מאין. היצירה שלי לפחות, בנויה על נדבכים קודמים, גם של הזיכרון ההיסטורי, הקולקטיבי, הלאומי, גם של הזיכרון האישי ברמות הפרטניות ביותר. לכן, כשעוסקים בארכיון או בתיעוד ובקטלוג, כל יצירה טומנת בתוכה את הפתיחה החדשה. מתוך הסיום צומחת פרספקטיבה חדשה.

לפי דעתי, מהות הארכיון הינה הגילוי, החשיפה, הניסיון לנבור ולדלות מתוך ההיסטוריה תובנות עכשוויות, שאני לוקח אותן גם לעתיד. לכן, בשבילי ארכיון הוא רק ההתחלה.

יניב : אני רוצה לחדד את השאלה. אנחנו מדברים על ארכיון המופיע כאן במסגרת של יצירה. לא ארכיון כדבר שעומד בפני עצמו, כמשמר זיכרון של חברה, תרבות, מקום. אנו מדברים על הרגע בו הארכיון נבחר ע"י האמן להיות כמסגרת של עשייה אמנותית. לפי המקרה ניתן להבין את הארכיון לאור שאלתך, כמסגרת שפותחת ומרחיבה, או מסגרת הסוגרת ומצמצמת. האם הוא רק אוגר דברים עבור ההיסטוריה או יכול לשמש גם עבור ההווה, ויצירה היא גם זמן הווה, ואולי גם את העתיד? בזמן הווה, בזמן של חוויה, של תערוכה.
על-כן, אותי מעניין לדבר על הארכיון בשיחה זו, בהקשר של יובל דניאלי האמן . כיצד הוא מתקשר אל יצירתו.

מוקי : מסביב לאותה השאלה, אוֹמַר כך: מתי אדם שם דבר בארכיון? אדם שם דבר בארכיון כאשר הוא אומר "עבר זמנו". כלומר, עבר הזמן שלו ועכשיו הוא צריך להתייצב לחיים של העולם הבא, שאלו הם 'חיי הנצח': מעתה הוא יהיה פתוח לנבירה של סקרני העתיד. מה יובל עושה ? הוא "עושה" ארכיון, כלומר, הוא שולח את הזיכרונות שלו למקום של יצירה. הוא שובר את הארכיון בכך שהוא שולף מתוכו מה שאנשים כבר אמרו "זה נגמר, זה איננו". האם הוא שולף משם ומקים לתחיה דבר שבעצם כבר נגמר, או אולי הופך אותו לאובייקט של קינה – של פרידה.

יניב:
במקרה של יובל קרה דבר מעניין. יובל "הספיד" את האמנות שלו והפסיק לעשות אמנות. לפחות הפסיק להציג אמנות. מתוך השבר הפרטי והשבר החברתי שהוא חווה בצורה מאוד קרובה, פנה לעיסוק בארכיון. הרגע האחר היה כאשר יובל הבין שגם הפנייה לעסוק בארכיונאות, הינה למעשה חלק מהאמנות שלו עצמו. לשאלה – חפץ ששמים בארכיון מה שימושו? במקרה של יובל אנחנו מדברים על מספר ארכיונים, כאשר בכל אחד מהם החפץ מתפקד ברמה אחרת.

מוקי : אולי תפרט יותר?

יניב : לתפיסתי, הארכיון הראשון אותו מביא דניאלי הוא הסטודיו של האמן ,הסטודיו כמקום פעולה שבו האמן עובד. השני הוא הארכיון הפרטי של האמן המחסן בו מצטברות העבודות שלו לאורך השנים. השלישי הוא הארכיון הקולקטיבי בו יובל עובד ב'יד- יערי', והרביעי הוא אולי בית העלמין של הקיבוץ שהוא חלק מהארכיון הקיבוצי. אלו הם האתרים בהם אותם שוזר חוט המחשבה של יובל לחוט אחד, לתפיסה מחשבתית אחת. ארכיונים אלו שזורים זה בזה ומזינים זה את זה, במעשה היצירה.

יובל : יש ארכיון חמישי. לטעמי. אינני יודע אם הוא יבוא לידי ביטוי בתערוכה, והוא הארכיון המרכזי והמשמעותי ביותר באישיותי, גם בחיי, וגם כמזין את יצירתי : ארכיון הזיכרונות. אני אספן של זיכרונות.הם הארכיון הפנימי שלי.

מוקי : תרשה לי לשאול אותך האם הזיכרון עבורך זוהי מלחמה. האם הדרך שלך אל הזיכרון הינה דרך המחייבת אותך לשבור קירות בכח או דרך רכה המובילה אל גן עדן שלו.

יובל : אמרתי שלא קלה היתה הדרך.

מוקי : התכוונת ש…

יובל : הזיכרונות שלי חצובים בסלע. לצערי זו לא דרך סלולה . חלק גדול מהם הם זיכרונות של פרידות. יותר מדי פעמים הייתי צריך להיפרד מדברים שנקשרתי אליהם בָּגילים המעצבים. אולי בגינם אני עוסק באמנות. כי האמנות והחפץ, קיבוע הדברים, משמעותו שאתה לא נפרד מהם. הדברים שהייתי נאלץ להיפרד מהם, אינם תמיד רק פרידות "של מוות". חכמי הדור אמרו לי – "אתה צריך להיפרד מ – "א; ב; ג; ד". וזה לא פשוט לילד קטן. ואני סוחב ונושא את זה איתי כל הזמן. הארכיון שאני בונה לי היום כאדם מבוגר איננו ארכיון של פרידה. ההפך. זהו ארכיון שאומר – "הנני כאן!" הדבר קם, קיים, חי, נושם. יש לו תובנות היסטוריות, עכשוויות ועתידיות. זוהי המהות שאני מבין בה את הארכיון העכשווי. יש חפץ. והחפץ יכול לנדוד פעם למתחם כזה ופעם לחלל כזה. הוא חוזר, ומתקיים עמו דיאלוג. אני יכול לומר שבכל פעם אני מסתכל על החפץ בצורה אחרת, כמו על כל יצירה. שאלתָ, יניב, ורמזתָ. אני מתייחס לארכיון כמו לכל יצירה אמנותית אחרת. גם היצירה שלי איננה סטטית. היא דינמית, עובדת עם הזמן. הזמן עובד ויצירה עובדת. כנ"ל הארכיון. אם הארכיון הוא דבר סטטי, משהו לא בסדר. ארכיון הוא הדבר הכי דינמי שאני מכיר.

יניב: מה שמאוד משמעותי לארכיון שלך, הוא יכולתך להגדיר אותו. לתחם אותו במסגרת של מקום וזמן. איננו מדברים על ארכיון של זיכרון לאומי [אלא על] הזיכרון שלך, [הבנוי] ממרכיבים אלו והם גבולות הגזרה שלו. בתוכם אתה עובד. מבחינה זו, לא מדובר על גן-עדן נינוח, אלא על גן-עדן הנמצא בשלבי התהוות. הזיכרון לא כל-כך רחוק. גם במסגרת התערוכה, אנחנו מדברים על היסטוריה בת מאה שנה, לכל היותר. אתה לא הולך מעבר לזה. בפרספקטיבה ההיסטורית זה לא הרבה זמן.

יובל : לא רק. ביצירה שלי אני הולך גם אל העבר של ארבעת אלפים-חמשת אלפים שנה. ואני ניזון מאותם חרסים שֶדָליתי אותם. יש לכך תובנות היסטוריות עמוקות ורחבות. אני מתייחס לכך כארכיון. יש בארכיון הלאומי שלי דיאלוג מודע, ארוך טווח. אינני רוצה למחוק אותו. עסקתי בא.ד. גורדון, כי הוא מושג הבא לציין התמודדות ערכית, רעיונית, של ציונות, עָם מתחדש במולדתו. לא יכולתי לומר "זה מתחיל עם גורדון". המעשה בשבילי מתחיל איפה שהוא בקקון. בכוונה אני לוקח את קקון, כי שם מצאתי עדויות מתקופות קדומות ורתמתי אותן לדיאלוג שלי עם א. ד. גורדון. שברי החרסים שליקטתי, הינם גם לאומיים וגם שברים אישיים. אני עוסק ב"רפּאָוּת", לוקח שברים ומנסה לבנות משהו, תובנות. ואני חושב שזוהי, אגב, מהות הציונות, שלקחו שבר עָם וניסו לרפא אותו, כאן, על פני האדמה, כמו שאומרת רחל שמשוררת. אני אומר, כאן, על פני קיבוץ המעפיל כי המפה שאני משתמש בה, איננה מפה של עין-גב, במודע. היא איננה מפה של מחוזות רחוקים. היא המפה שמסומן בה עיגול וכתוב בו קיבוץ המעפיל. אני לא יכול לצייר את שדרת הברושים של עין-גב, תסלח לי מוקי.

מוקי : אני לא אסלח לך …

יובל : אני יכול לצייר רק את שדרת הברושים שמובילה מפה לשם, המעפיל, או עמק חפר, אם רוצים משהו יותר רחב. אבל לא מעבר לזה.
גם החרסים שאני משתמש בהם, אינם מקיסריה. הם מהמעפיל. אני רוצה למצוא את הזיקה ההיסטורית. מה זה "חרס?" חרס הוא אדמה שנשרפה ונצרבה בשמש, אחרי שעשו ממנה כד, כשהיתה עוד גמישה ורטובה, ושימשה את עובדי האדמה לדברים הכי בסיסיים וראשוניים לצורכיהם. גרעיני-חיטה, מים. מקסימום עשו יי"ש לשתיה. והחרס חזר לאדמה. אני הוצאתי אותם ממנה, אחרי שחפרו בור אשפה אזורי, כדי לזרוק לתוכו את שברי המשבר בחקלאות שהיתה ב – 1978. ככה התחיל הדיאלוג עם החרסים. הכל סביב האדמה. סביב החקלאות על משבריה. לקחתי את החרסים ולמדתי רפּאָוּת, וניסיתי לראות מה קורה מכל החרסים האלו. אף פעם לא הצלחתי לשחזר כד שלם. אבל זאת המוטיבציה. היא מעניקה לי מימד אוטופי, פרספקטיבה שיש עוד אפשרות אולי, להגיע ולשחזר כד שלם.

מוקי : אנחנו מדברים על תהליך המקביל מאוד לתהליך פרשנות של טקסט. תנ"ך מתגלגל בין הדורות. יש טקסט. יש לו פרשנים. בכל פעם ישנם אנשים שאומרים "בואו נלך להתחלה. בואו נשבור את כל חוליות הביניים, נחזור להתחלה". אבל הטקסט הוא טקסט מתגלגל. לא נעצר. המִפְנים הגדולים שבהם טקסט זכה לרוב הפרשנויות,התרחשו ברגעי תפנית. החליטו להעלות על הכתב את התלמוד, זה כשפחדו שאנשים יאבדו את הזיכרון של הטקסט שנשמר במעבר מדור לדור בעל פה. אז הפכה התורה שבעל פה לתורה שבכתב. הטקסט התחיל להיות כתוב. יש כאן איזה שהוא פחד מִשֶבֶר, שאומר אותו ברנר בצורה מאוד, מאוד חזקה, "אני הולך למות, ואיך יכול להיות שיהיה דור אַחֲרָי שיקרא את הטקסט שאני כתבתי כטקסט חי, איך יכול להיות פלא כזה, שאני כבר לא אהיה ומישהו יקרא אותי. יקרא אותי בא' " ברור שהבן-אדם כותב את הטקסט מתוך ידיעת המשבר. השבר האישי שלו. המודעות שלו ואי-ההשלמה עם השבר. אולי כדאי לחשוב רגע אחד על השאלה, האם יש קשר בין חבורת האמנים שהיתה "המשותף קיבוץ", לבין המודעות של השבר, של חבורה.

יניב : אתה מרחיב את היריעה ומצביע על קבוצת אמני "המשותף קיבוץ". הבחירה מאוד מעניינת אם מבינים את נקודת המוצא לקבוצה הזאת, שהתנאי להשתתפות בה היה קודם כל, להיות חבר קיבוץ. הקבוצה פעלה בשנים 1990-1978. מעניין לראות לאן פנה כל אחד מאותם אמנים. מאוחר יותר לא מעט מהם בחרו לעזוב את הקיבוץ. גם העזיבה נתפסה על ידם ופורשה ע"י חוקר אמנות, כחלק מהמהלך האמנותי שלהם. חשוב מאוד להדגיש שלא רק חבר קיבוץ הוא הדבר האמיתי אלא גם האמן. כלומר, מי שתופס את האמנות כדבר שהוא חלק בלתי נפרד מחייו. כל מהלך שהוא עושה, נתפס כחלק ממעשה האמנות שלו. מבחינה זו, יובל חווה את השבר. הוא לא עזב את הקיבוץ, אבל הפסיק "לעשות" אמנות ופנה לעסוק בארכיונאות.

יובל : יש לי השגות על ההגדרה שלך.

יניב : לא הפסקת לעשות אמנות. הפסקת להציג אמנות.

יובל : אני התייחסתי לעבודה שלי בארכיון כאמנות. שיניתי את הכלים.

יניב : פנית לעסוק בארכיונאות, לכאורה על חשבון המעשה האמנותי שלך. בפועל, היה זה פרק של מספר שנים שנמנעתָ מלהציג תערוכות. בדיעבד, מסתבר שפניה זו, כמו עזיבת הקיבוץ של אחרים, נתפסה כחלק בלתי נפרד מהמעשה האמנותי שלךָ. תערוכה זו, וספר זה באו להצביע על מהלך זה כחלק בלתי נפרד, מרתק, מעשיר מאוד של המעשה האמנותי.

מוקי : אני רוצה להיאחז במשפט שאמר אבא קובנר – "קיבוץ לא יכול להיות מולדת. עין-החורש יכולה". הרעיון של קיבוץ הוא רעיון מופשט. מולדת היא לא דבר מופשט. היא תמיד דבר מוחשי. אבל, כמובן במקרה של אבא קובנר, אנחנו מדברים על דבר מוזר. עין-החורש, איננה המולדת שלו. איננה המקום בו הוא נולד, בו הוא צמח .היא איננה המקום בו הוא פיתח את יחסיו הראשוניים אל הטבע, או אל "הדבר". עין- החורש היתה מולדת נרכשת. פרי של הכרעה. מולדת שהוא היה צריך לבנות לעצמו. האם ההיאחזות שלך יובל במולדת של "המעפיל", שלא היה צריך לבנות אותה, אלא לצמוח בתוכה, להיפתח אליה ,או לקבל אותה, האם המולדת הזו, הבית שנוצר אינם פרידה מהקיבוץ כרעיון, כדבר מופשט,כדרך בעולם המעניקה פרספקטיבה וקנה-מידה למולדת. הרי לְמולדת צריך להיות גם איזה שהוא קנה-מידה ששופט אותה, בודק אותה, נותן לה פרספקטיבה, מציל את המולדת מפני חזון ביעותים שיש בְּמולדת כאדמה, ככוח, אלמנטים רומנטיים , שהובילו אותנו אל האֵימה.
השאלה שאני שואל – היא האם ארכיון העצמים ,ארכיון התמונות והאנשים, ארכיון המעפיל, והגיאוגרפיה של עמק-חפר, אינם מצטרפים למולדת משוחררת מקיבוץ?

יניב : אני חושב שיובל פיתח לעצמו טקטיקה אמנותית מאד חכמה, בגלל המורכבות הזאת. היא מאפשרת לו להיאחז ב"מולדת" משלו, הוא פונה לבית הקברות ועוסק במייסדי הקיבוץ ובוניו מצד אחד, ומצד שני נמלט אל הסטודיו הפרטי שלו, ומשייט שם למחוזות נוספים. הוא פונה ליד יערי, לארכיון שם, ומֵשָמֶר את הזיכרון של הקיבוץ. כלומר, הארכיונים שיובל דניאלי בונה לעצמו, הפנים השונות שלהם, מאפשרים לו גם להיאחז במולדת שבתוכה הוא נולד, אבל גם להתמודד עם האבדן שלה, במובן המטאפורי וגם במובן המעשי. הצומת אליה הוא נקלע כבן קיבוץ הרואה את הקיבוץ נשמט מבין ידיו, מאפשר לו לנווט בין בית העלמין, מקום הנטוע בקרקע, והשדות שמסביב, ושדרת הברושים, לבין הארכיון שהוא במידה רבה דבר מופשט, בין מילים, לבין מעשה היצירה, בה הוא בעצמו מטביע את החותם על האמנות שלו. הרי היצירה היא משהו שתולים על הקיר והוא בין מציאות לבין בדיה. זהו פתרון ייחודי, שנוצר מתוך הסיטואציה שאליה נולד ובתוכה התפתח. הוא מוצא עצמו עומד מולה. היא עוטפת אותו והוא יוצר בה.

[רגעי דממה ארוכים].

מוקי : כן, יובל?

יובל : אתם מכריחים אותי לשתוק. זו בעייה.

יניב : הזכרת, מוקי, את המושג מולדת וגם את המושג מקום. שני מושגים מופשטים שמנהלים בינם לבין עצמם דיאלוג מאוד מעניין ומורכב. קראתי לא מזמן ספר מאת זלי גורביץ', "על המקום". הוא מדבר שם על המקום הישראלי. זהו מקום מאוד מתעתע בשביל כל אחד הקורא לעצמו ישראלי. איפה מתחיל המקום הזה, איפה הוא נגמר, מבחינת גבולות המדינה הפיזיים, מבחינת הגבולות המנטליים, הרגשיים, המטאפוריים וכו'. כל אחד שקורא לעצמו ישראלי נדרש בשלב מוקדם או מאוחר, גיוס לצבא, או כשהוא הופך לאב או סב, להגדיר לעצמו את הזהות הישראלית שלו, כדי לדעת איך מעבירים את המורשת הלאה. מסיפור מסגרת זה, אני רוצה להקיש על זהותו של האמן הישראלי, או של הילד הקיבוצניק יובל, כשהוא פונה בתוך האמנות שלו ונדרש להגדיר את מקומו, ואת המולדת שלו.

יובל : בשבילי האמנות היתה עוגן. בים של נטישות, בים של אובדנים, היה לי דבר אחד שאי-אפשר היה לקחת ממני. וזוהי האמנות. היא ליוותה אותי ומלווה אותי כעוגן. ותאמין לי, שלאור הקריירה שלי, חשבתי לא פעם – "מה אני צריך את כל ההתלבטות הזאת של יוצר". כי ההתלבטות היא חלק בלתי נפרד ממהות היצירה, והיא לעיתים קשה ומורכבת ואפילו מתסכלת. ואתה נאבק על מקומך, נאבק, האם יש איזו אמירה. וכשאני החלטתי לעשות סימולציה של נטישה, ראיתי שזה בלתי אפשרי בשבילי. אני כרתתי ברית-עולם עם היצירה, אם אני רוצה או לא רוצה. הברית הזאת יותר חזקה מהרצון שלי. היא בחרה אותי ואני לא בחרתי אותה. דבר שני – לגבי הקיבוץ, כמו שעלי אלון אומר – " טבורו של עולם". אני לא חשבתי שהמעפיל הוא טבורו של עולם, אבל כמו שהיצירה היא בשבילי עוגן, נוּוטתי או ניווטתי את עצמי ככה, שאני מסוגל ליצור רק במקום שנקרא קיבוץ המעפיל. אני יכול לחשוב על אמנות כשאני הולך למקומות אחרים, אבל ליצור ממש, מתוך חירות, עם כל הקשיים שישנם, אני צריך את חלקת הביטחון הקטנה שלי, חלקת האדמה שלי. מבחינה זאת, אני מאוד, מאוד מזדהה דוקא עם אמירה של משורר אחר, ציטוט שחוק , "האדם איננו אלא תבנית נוף מולדתו". האידיאולוגיות והאמונות שהאמנו בהן, שאני לא מבין איך האמנתי בהן, גוועות והולכות. אבל יש דברים שהם יותר חזקים. ו"שדרת הברושים" היתה תמיד שדרת ברושים. והיא לא מחליפה "איזמים". והחיטה. אני לא רוצה לדבר בפראזות, אבל האדמה שאני דורך עליה, הרגבים, השמש שצרבה אותי, הדברים האלה, הם כל-כך טבעיים.

והמשפחה. אני לא ציירתי מעולם את המשפחה שלי. אין לי תמונות פורטרט של אף אחד מהמשפחה. זה לא מעניין אותי לצייר אותם. המשפחה חקוקה בלבי. אני לא ציירתי את עצמי אף פעם. זה לא עניין אותי. אני תמיד מלא התפעלות מאמנים שעושים פורטרט של עצמם. אך אני לא מבין מה האובססיה הגדולה הזאת לצייר את עצמך כל הזמן, את הילדים או האישה. אצלי הפורטרט והמשפחה זאת שדרת הברושים בקיבוץ. היא מכילה "גם-וגם-וגם-וגם". אני לא צריך לצייר את קרן, סער וחן, ואת כל הילדים שלי, ואת לאה, כי הם כבר צרובים בשדרה, באדמה, בדברים אלה שאני דורך עליהם והולך איתם, שוהה איתם וחי איתם.

מוקי : יש פה משהו מוזר. הקטע של "אַבְדָה אידיאולוגיה" ו"אבדו איזמים", זהו קטע כמעט מובן מאליו היום. אבל, בדרך-כלל אלה האומרים זאת מוסיפים, מה נשאר? נשארתי אני. עם הצרכים שלי, עם הרצונות שלי, עם ה"שריטות" שקיבלתי מה"איזמים" הגדולים, המופשטים. הם שדרכו עלי ומעכו אותי, ואיפה הייתי אני? ואז בעצם, מה נשאר לי? הפורטרט שלי. העולם הסגור שלי. מה שיש בעולם שמסביבי, הצרכים שלי, ובמיוחד היכולת שלי להשתמש בעולם. לבלוע אותו אל תוכי. אצל יובל קורה משהו אחר. מוזר. בנקודה זאת, פתאום הוא אומר – "לא ! המוצא אינו
אני. החלון הזה סגור למעני. לא חשוב מה הוא מסביר, אבל, זה לא קיים. הוא מחפש את הדבר החיצוני, את הברוש, את המסמך. משתמש ב'מפה', שהיא הדבר הכי מופשט שיכול להיות, כדי לבטא את פרידתו מהמופשטות וחֲזָרָתִו אל המוצג שנמצא מחוץ לחלוני. אני מהרהר בקול רם: יכול להיות שיש פה אמירה אמנותית, האומרת 'העולם הוא לא אני!'. אני צריך לגלות אותו. העולם נמצא מחוצה לי. והוא גם הצוְ, האחריות שלי כלפי בן האדם האחר. כלפי המקום. כלפי ה'מפה' ", אם לומר את זה כך. וזאת איננה אמירת הנער שאומר לאבא שלו "סליחה, נטשתָ אותי". אני רוצה לתת דוגמה שפגשתי באחת המשפחות הכי ותיקות בתנועה הקיבוצית. היו שם הרבה מאוד ילדים. חצי מהם מרדו באופן טוטאלי בהורים, אבל נשארו בקיבוץ. החצי האחר, מעריץ מוחלט של ההורים, בחלקו בקיבוץ ובחלקו עזב. דבר מעניין – כאשר הם באים לאכול "ארוחת ארבע", כבר האבות לא חיים, הם יושבים ביחד ויש מוסכמה אחת ברורה – אסור לדבר על ההורים. למה? כי אם יתחילו לדבר על ההורים, יהיה שבר במשפחה. אני מציג זאת מפני שהרבה מאוד דברים שבשנים האחרונות צפו כניסיון להשתחרר מ"מסורת", מוסר, (הדומים מאוד אחד לשני באטימולוגיה, ולא במקרה). זוהי החירות שבמרכזה עומד האני. ביצירתו של יובל קורה משהו אחר.

יניב : כאשר מסתכלים שוב, במבט לאחור על יצירתו של האמן, היא למעשה הדיוקן העצמי שלו, גם אם איננו משרטט את הקלסתר של פניו או של משפחתו. אחד האתגרים של האמן, בו הוא מרגיש שמימש את עצמו, זוהי ערכת הסמלים שהוא אוסף בדרך. השפה הצורנית שהוא מלקט ועובד איתה. על פיה אתה יכול להתבונן בעבודה, להצביע ולומר – זאת העבודה של האמן הזה, או אמן אחר, גם אם אינך קורא את הכיתובית שלידה. מבחינה זאת, אין זה משנה אם יובל צייר את דיוקנו העצמי, משפחתו, הקיבוץ, או לא צייר אותם. בסופו של דבר, אי-אפשר להימלט מן העובדה, שכל מה שהוא עשה, נעשה בדמות הדברים הללו. אם אנחנו מדברים על "שדרת הברושים", או על המצבה, או הברוש הבודד, או כלי העבודה, הסנדלר, מגדל המים שמתעופף באוויר, מגדל השמירה, אלה כולם סמלים שמרכיבים דיוקן של מקום ושל אדם, של "דבר", עֱרְכָּה, אשר מעבר לכך שהיא פזורה ביצירות שונות, גם נאספת לתוך ארכיון שזהו שלב מאוחר . שלב זה איננו מובן מאליו, מפני שמעטים האמנים שעושים את המהלך הנוסף ואוספים את הערכה שלהם לתוך מסגרת מסויימת כמו עיזבון, ארכיון המוגדר כחלק ממעשה האמנות שלהם.
[סוף צד א]

יובל : משנות ה-70, אני למעשה עוסק באמנות של אספנות. יניב היטיב לבטא זאת . אני אוסף אייקונים, סמלים, כתב-יד. דברים שמציקים לי, או שקרובים ללבי. אבל אני אוסף ורותם אותם ליצירה שלי. אך גם ברגע שרתמתי אותם, אינני נוטש אותם. אני יכול לשנות אותם, אבל הם חוזרים בוריאציה. "הפָּרָש", אלכסנדר זייד, עששית-הנפט. מגדל המים פעם עומד, פעם מרחף, או הפוך. הבית. הברוש. א.ד. גורדון, קַדְמוּת פטריארכלית, אב קדמון כזה. פעם שבור . פעם מתבונן. בית העלמין. הבד, פעם הוא תכריכים ופעם נוף שמרחף לו. גם אם חשבתי שאני עוזב דימוי זה או אחר, הם מלווים אותי . כך נבנה הארכיון האישי שלי כשכל פעם נוספים לו עוד מוצג, עוד חפץ.

מוקי : אתם מבינים שאני לא בא מתחום האמנות אני בא מתחומים אחרים.לכן ייתכן כי שאלותי יהיו קצת של זר לא מבין. בכל זאת.
יש מה שנקרא באמנות המודרנית "אמנות של חפצים שנעזבו". אוספים אותם מהשוליים של החיים. מעמידים על הכָן את מה שנזרק. אמירה זו המעלה את החפצים שאיבדו את תפקידם היא אנטיתיזה לאמנות השימוש. יש משהו בזה אצל יובל, אבל רק בחרסים. בדרך כלל יובל משתמש בחפצים שלמים. בשרידים אמנם, אבל בחפצים שלמים. המגדל הוא מגדל וגורדון גם שהוא שבור…גורדון. כמו אצל האמנים הסוריאליסטים.

יובל : החלון שהרביתי לעבוד בו, לא דיברנו עליו והוא חלק משמעותי מהיצירה שלי, לפחות היה בשנות ה- 70 וה- 80. ניתן לראות בדוגמה למעלה שהוא הולך ונסגר או הולך ונפתח. וכן, מוקי, אני לקחתי – חפץ שבתודעה הציבורית יש לו תפקיד "חלוני" (נגד רוח), ונתתי לו פירוש אחר. כאשר אדם בא להתמודד עם החלון, הוא ניגש עם תובנות "חלוניות", אבל אני נותן לחלון פירוש שונה לגמרי. הדיאלוג בין החפץ הצרוב בתודעה הקולקטיבית של מרבית האנשים, לבין מה שאני כיובל האמן נותן לו, המתח הזה מרתק, מוביל אותי. נתתי לו פירושים שאינם קשורים בחלון. אני משתמש בו כ"חפץ", כנקודת מוצא. אני זקוק למסמר הנעוץ בקרקע כדי להפליג. אני זקוק לדבר מה מוחשי.

יניב : אני שואל את עצמי האם מגדל המים, החרמש, דמות גורדון, המצבה, האם גם הם חרסים.

יובל : בדיוק. זוהי עבודה שעשיתי ב – 1978-1977. וחזרתי אליה. יש הבית. הוא עדיין איננו מרחף. המגדל, עדיין נטוע. ויש גורדון שמבצבץ מתוך שק ההיסטוריה, ויש פה הדבר שמקבע אותך בקיר הגיאולוגי, הארכיאולוגיה, מה שתרצה. זה החתך.

יניב : האם יש הבדל בין החרס כפיסה לכאורה היסטורית ולא רלבנטית כבר, עם רבים מן הסמלים האחרים שבהם אתה משתמש, אם גם הם חרסים, ולהבדיל…

יובל : זה "גם-וגם-וגם"…

יניב : ובהיפוך – כמו שאתה אוסף את החרס מתחת לאבק כדבר יקר המציאות ששווה לשָמֶר, לשאלתךָ, מוקי, החרס איננו נבדל מבחינה זו מכל אחד מן המרכיבים האחרים ביצירתו של יובל. מבחינת ההירארכיה, ובאותה ההירארכיה, כמו המצבה בבית הקברות, הציור של הברוש והדיוקן של אהרון דוד גורדון. גם אם מן הבחינה ההיסטורית קיים הפרש של אלפי שנים. בתוך המעשה האמנותי הם נמצאים באותה הירארכיה.

מוקי : אתה מתכוון לכך שנמצאים כאן חפצים שהזמן כבר עבר עליהם.

יניב : אני מדבר על חפצים גם מבחינה זו, אבל מרחיב זאת לדימויים. לאו דוקא של חפצים. אני חושב שיש הבדל מהותי בין ה"חפץ", לבין אם זה חרס פיזי או ציור של חרס. לא בתוך החוויה האמנותית, אבל בתוך הרעיון האמנותי, שניהם מתפקדים כאותו הדבר.

מוקי : תעשה לי סדר… מה בין "אסלה על כָּן", לבין "גורדון שבור"?

יניב : אני מנסה להקביל בין השניים. האסלה על כָן תיפקדה קודם כל כרעיון, בתוך ההיסטוריה של אמנות מודרנית זה היה רעיון מהפכני. מבחינת החומר, האסלה עצמה ממש, והחתימה עליה, לא היתה שבורה. היא היתה פשוט אסלה, שקראו לה מזרקה, והיה חתום עליה שם בדוי של אמן. מבחינת מי שעמד מול האסלה הזו, היה לה אפקט עצום ומזעזע עד כדי כך שבתערוכה שבה היתה אמורה להיות מוצגת, לקחו אותה ושמו מאחורי הפרגוד ואחרי זה היא נעלמה לתמיד. העלימו אותה. בשלב הבא עשו העתקים שלה. זה מה שנשאר ממנה הוא . זה הרעיון המהפכני שטילטל את הזיכרון האמנותי. מאותו רגע ניתנה לגיטימציה להתנהלות אחרת בעולם האמנות. התנהלות אירונית, ביקורתית כלפי פנים וכו'. אם אנחנו רוצים להקביל את התופעה לדוגמה של גורדון, זוהי לאו-דוקא העבודה המסויימת, זו או אחרת, שבה מופיע דיוקן גורדון, אלא הרעיון שמקופל בתוך הדמות הזאת. כאן, הפער בין החומר הממשי לבין הרעיון. פעמים רבות איננו זוכרים את העבודה עצמה אלא את הרעיון. יוצאים מן התערוכה ומהדהד בתוכנו המסר שביקשה להעביר.

יובל : (בהתייחסות) – הנקודה שהעליתם, היא נקודת מפתח בכל נושא האוֹצרוּת המודרנית. אני גם עוסק באוֹצרוּת, בעיצוב של ספרים, והפרוייקט המשותף של מוקי ושלי, שנמשך כבר מספר שנים בנושא של דיאלוג עם התרבות הקיבוצית והישראלית. היו כאלה שאמרו – "בואו נעשה מוזיאון וירטואלי". שלא יופיע בו שום חפץ. דומה לכך או מתקרב, הוא מוזיאון הפלמ"ח. אני חושב שחייב להיות דיאלוג מתמיד גם במוזיאולוגיה בין החומר הדיגיטאלי לבין החפץ. אתה שואל אנשים למה הם רצים עד יוסטון לראות חתיכת אבן שהביאו מהירח. כי יש לחפץ כוח מאגי. קשה לי להסביר אותו, אבל הוא זה שמושך אותי. פטיש של סנדלרים, נעל אמיתית ששמתי כאן. למה אני שם את הנעל? אבל אינני יכול לשים את גורדון, אז אני שם תמונה שלו. כאן מופיע דיאלוג בין האימג' הוירטואלי, הפוטו, לבין החפץ האמיתי… היצירה שלי נעה בין הקטבים הללו.
בדיאלוג בין לבין, היא כל הזמן מקיימת דו-שיח. אני מאוד קשור ביצירות שלי לדבר שניתן לחוש בידיים. כשאני ניגש ליצור, אני חייב משהו ממשי. זה יכול להיות בד יוטה, חלון. אני מתחיל עם משהו (לא תמיד) שהיה אצלי. התחלתי עם משהו כי הוא היה בשבילי עוגן. למה אתה מתקשר לחלון? אתה מתקשר לחפץ X; Y; מה מייצג החפץ? (בתת ההכרה) לא הכל רק "רוח אלהים מרחפת על פני התהום". יש כוח פרימיטיבי שיש לו שורשים היסטוריים חזקים. מה הכוח של חפץ, בתודעתי כאמן? למה החפץ הזה עושה לי לנסות ללטף אותו בעין? לכן, כשאתה, מוקי, שואל את השאלה לגבי האסלה של דושן, או של מישהו אחר, יש בכך כמה אלמנטים. לשבור מוסכמות וכו' ולהראות דוקא במרכז הבורגנות, הנה, אפשר גם להפוך את הדבר היומיומי הזה למוצג, שעצם זה שאוֹמַר – "עשיתי אותו", זהו מעשה אמנות. השאלה אם זה נכון. אבל יש גם חפץ שהעין מלטפת ומדגדג לך בידיים לחוש, להרגיש ולעבוד איתו.

יניב: השאלה של מוקי על החפץ מעניינת דווקא מבחינת המתח שבין יובל דניאלי האמן, ליובל דניאלי הארכיונאי. כאמן אתה עובד עם הדימוי והחפץ בהם אתה בוחר. לצורך העניין, גם ציור שאתה מצייר הוא חפץ, גם אם הוא דו-מימדי. ובמעשה הארכיונאות שלך, אתה עובד יותר עם הרעיון. מלקט קודם כל דברים של זיכרונות, מקומות ואנשים, רעיונות אחרים. הם נמצאים בתוך המגירות, אלו מילים כתובות. בבחינת המעשה שלך, שאלה זאת של החפץ, מתפקדת שוב, במתח שבין החומר לבין הרוח, בין הדימוי לרעיון. בין יובל כאמן חזותי לבין יובל הארכיונאי.
איך הדברים הללו מתקיימים בד בבד?

מוקי : בנקודה זאת אני רוצה לומר משהו שאולי לא יתקבל. חשוב לבדוק זאת אתכם. אין ספק שלחפצים יש ערך מאגי, אבל לאו דוקא לחפצים שאתה מביא. אפילו לאסלה יש ערך אנטי ריטואלי. אתה לא תשים בכנסיה, בבית כנסת אסלה. זה לא מקום. הניסיון להחדיר חפצים כגון אלו למוזיאון משמעותו שבירת קירותיו של המוזיאון כמקדש . אך חלק ניכר מהחפצים שיובל מביא אתה דווקא יכול לשים בבית כנסת. זה בשבילי קנה-מידה. יש משהו אשר מצד אחד אומר – "כן, אני זקוק לחפץ , אבל אני לא מבקש בו עבודה זרה או מלחמת חורמה נגד עבודה זרה ".

יובל : אני לא יוצר יצירה כדי לזעזע . אני לא יוצר יצירה כדי לומר "שמעו, אני מכניס כהן לבית הקברות". לא זאת המוטיבציה שלי, ולכן אני מסכים איתך. החפצים שאני משתמש בהם אינם חפצים להכעיס , הם משרתים רעיון גם בשבירותו.

יניב : כל דבר משרת רעיון.

מוקי : אני חוזר לרעיון הבסיסי שאני טוען, למעשה אני יכול להיכנס לעולם החפצים, על-מנת לומר – "אני לא רוצה 'עבודה זרה' ". כמו שאני יכול להעלות את נושא האדמה על-מנת לומר – " אינני הופך את האדמה למזבח של אנשים אותי מעניינת האדמה כזירה אנושית בה האדם מעמיק קשר אנושי ואחריות כלפי הטבע האנשים על האדמה". זה משהו אחר לחלוטין, מאשר 'פולחן האדמה'. אני יכול להיכנס לסנדלריה לא כדי לעשות מהעבודה 'קורבניות' , אלא כדי לומר "אני רוצה להנציח את מה שנקרא 'האדם בעבודתו' ". הפסל יחיאל שמי שעשה אמנות אחרת לחלוטין הסביר לי פעם כשביקרנו במוזיאון חב"ד (שנדמה לי שלא נפתח כלל).היו שם המון בובות. יחיאל שמי תפס אותי ביד ואמר לי – "מוקי, אתה מבין איפה אנו נמצאים? ". אני אומר לו – "מה, איפה אנחנו נמצאים? אנחנו נמצאים במוזיאון חב"ד". אז הוא אומר לי – "אבא שלי אמר לי שאסור לעשות פסל ומסכה. ולכן האמנות שלי מופשטת. כי אני לא רציתי פסל ומסכה". הארכיון של יובל ויצירתו, שהיא בודאי יצירה אמנותית, אבל אנטי פולחנית. נעדרים בה פולחני 'עבודה זרה'. היא עוסקת במקום, אבל היא לא נכנסת ל'פולחן המקום'. אין בה שום דבר כנעני, היא איננה משתמשת בשפה מדוברת או כתובה, אבל יש בה טקסט. זה דבר ששזור בה. כלומר, זה הצד הארכיוני, שעומד מאחורי היצירה שהוא יוצר. ולטר בנימין תמיד היה אומר – "תסתכלו על הרקמה מהצד השני שלה". הצד השני של יצירתו של יובל הוא סיפור, טקסט, מקום, רעיון שמוליד המון טקסטים ויזואליים. כאמן הוא עומד מאחריהם ושומר אותם. לא משלים, שומר אותם.

יניב : אני נשארתי עם השאלה הראשונה, עם שאלת האסלה. יובל, בתוך המעשה האמנותי שלו, לא נדרש למרידה בעולם או במקום, כי הוא האמין במקום. בשלב מסוים הוא הרגיש שהמקום בוגד בו. ולכן אפשר לראות באמנות שלו, בדימויים לא משהו שמָרַד. יותר מכך – משהו שמקונן. סוג של קינה על המקום שאובד לו. כאשר השבר גדש את עצמו, היה זה הרגע שיובל פנה לעיסוק בארכיונאות גם כמקצוע. הוא התחיל לעבוד בארכיון "יד יערי",
ב – 1996. זה היה רגע מאוד מסוים, החלטה כזאת. תתקן אותי אם אתה חושב אחרת, אבל כך אני מבין את העניין. הפניה לארכיון היתה ממקום של שבר, אבל שימש גם כלידה מחדש לעשייה האמנותית שלו. ומבחינה זאת, נוּכַס לתוך המעשה האמנותי שלו. זה הובן בדיעבד, לא היה כאן צורך במרידה. מהאלמנטים הללו בנויה האמנות שלו.

יובל : אני מסכים עם יניב שביסודי אינני "הולך על פי תהום". אינני מרדן לצורך מרדנות. אני יכול להלחם על דעות ובצורה אגרסיבית קצת על רעיונות. אבל לא לשם מרדנות. זה לא מעניין אותי בכלל. נון-קונפורמיסטיות זאת לא אידיאולוגיה אצלי. אני אפילו גאה בשמרנות שלי. אני גאה בזה שאני אוהב את הבית שלי וגאה בזה שאני אוהב את הנופים שאני חי בהם. אני גאה בזה שהייתי בכל מיני מקומות רחוקים בעולם. הבן שלי מטלפן מניו זילנד – "שמע, כל ניו זילנד בשלג חוץ מוילנגטון". כי פתאום גילו פה וגילו שם ומפלים, וכל זה." אמרתי לו "תשמע בני, ראינו בטיול עוד מפל, עוד הר מושלג. זה לא עושה לי את זה כמו שהנוף המשעמם של עמק חפר עושה לי. הבינוניות הנופית הלא יומרנית הזאת שבה אני חי מגיל אפס, היא המוטיבציה הכי חזקה שלי. פרח שגדל סתם, איזה קוץ. לא הניאגרה. מה לעשות.

יניב : הניאגרה של דושן?

יובל : הניאגרה שבין קנדה לאמריקה. לא האסלה. כדי ליצור אני חייב תחושת שייכות. אין לי תחושת שייכות ל"מאונט קוק".

מוקי : שמעתם עכשיו המנון להצלחת הציונות . הציונות הצליחה לגדל בן אדם ששייך למקום.
יחד עם זה, הרבה מן היצירה של יובל בנויה על קינה ולא על המנון. לא "החגיגה", אלא
שביל ברושים שמוביל לבית הקברות ונוצר את סיפורי המלווים לבית הקברות.

יניב : אני מדבר על כך שמשלב מסוים יש כבר מקום. אפשר לקונן עליו.

יובל : אמר לי אדם חכם מהמעפיל – "מתי הרגשתי שהמעפיל זה המקום שלי? – כשקברנו את הקבר הראשון".

מוקי : זה דבר שיש ויכוח עליו מראשית התנועה הקיבוצית – מתי הרגשתי שזה המקום שלי? כשקברנו את הקבר הראשון? או אולי כשנולד הילד הראשון. הדילמה הזאת תמיד נשארת. הפירוש למילה "רליגיו", היא קשר מחדש. לקשור דבר מחדש. לקשור דבר מחדש, היא בעצם פעולה שמניחה שנשבר משהו, ושהשבר מעניק חירות, מעניק בחירה. הדבר הנפלא שנתן שבר הקיבוץ, הוא החירות של ממשיכיו לבחור בו או לבעוט בו. האם לבחור דווקא בפולחן המוות שיכול ללוותו? האם לבחור בו כמערכת ערכית שצריכה לממש את עצמה בסיטואציה חדשה? בנוף אחר? האם כמערכת שצריך לחגוג את מותה או כציבור של אנשים האומרים לעצמם בלי הרף שאנחנו לא משתעבדים להיסטוריה של המקום, אלא מנווטים את עצמנו על פי התעוררות של החברה מחלומה. תהליך ההתעוררות יכול להיות תהליך של הגשמת החלום או של פרידה ממנו. יש משהו לא פולחני אבל כן "תפילתי" בכניסה לארכיון. לפחות בנקודה הזאת, אני אישית, מצאתי קשר עם יובל.
הדבר האחרון שאני רוצה להעלות פה זה הקשר בין אמנות ועבודה.

יניב : הפתעת אותי עם השאלה האחרונה. חשבתי שמעשה הארכיון מאפשר להרחיב את גבולות האמנות הרבה, הרבה מעבר לעצמה. המקום שמוגדר כ"אמנות הארכיון", מאפשר לאמנות לנהל את הדיאלוג לא רק עם העבר ועם העתיד, אלא גם עם תחומי-רוח אחרים שיכול להיות ניזון מהם. למשל, השיחה שאנו מקיימים . הארכיון של יובל מכיל גם אותך מוקי בתוך מעשה האמנות, ומאפשר לשוחח עם השירה, עם התרבות הקיבוצית למיניה, עם התעשייה הקיבוצית ולא רק, ועם הספרות, התיאטרון וכו'. אם אנחנו מדברים "אמנות", ארכיון הוא המקום שמאפשר את ההפריה ההדדית בין האמנויות, לא רק במימד של הזמן, אלא גם במימד הרחב של המחשבה האנושית.

יובל : כשאני חושב על מעמדי בארכיון, על עיסוקי, הדבר שמשך אותי יותר מכל, הוא שהארכיון איננו שיפוטי. הוא איננו מחלק ציונים.

מוקי : אבל האמנות כן.

יובל : הארכיון מכיל "גם-וגם-וגם-וגם". גם את הנמוכים וגם את הגבוהים. הוא כן שיפוטי בתהליך מסוים שאומר "זה כן נכנס לארכיון וזה לא". אבל הוא איננו מחלק ציונים למי שנכנס לארכיון. לפחות לא אני. אינני ארכיונאי מקצועי. אבל לקחתי ועמסתי על עצמי סוג מסוים של ארכיון. טיפול בארכיון של היצירה. לא בטוח שהייתי לוקח על עצמי להתעסק בארכיון של פוליטיקאים. לקחתי לעצמי את החירות והסכימו עם החירות שבחרתי לעצמי, לנסות לעבוד עם היצירה הקיבוצית והישראלית, כאותה בחירה שלי ל[עבוד על] שדרת הברושים. אני לא שותק עם שדרת הברושים, למה היא גבוהה או קטנה..

מוקי : אבל אתה מוסיף לה דפיקות לב.

יובל : אני מוסיף לה סיסמוגרף. כי בשבילי סיסמוגרף אולי איננו רק סיסמוגרף. אני חייב את הריתמוס של היד. אני חייב את הנגיעה. כתם. את החיכוך. אחרת אני חש בְּחסר. אינני יכול להסתפק רק בויזואל הדיגיטאלי, שיהיה המוצלח ביותר. אני חייב להטביע את כל כף היד שלי. כשאני עובד בארכיון, אני לא שופט אמן X;Y;Z. נורא נבהלו ממני בהתחלה. "מה אתה בא אלינו, אתה בא מדיסציפלינות מודרניות, קונספטואליות כאלו ואתה הולך אל הריאליזם הסוציאליסטי".
אני מקיים דיאלוג עם התרבות לאורך זמן. זה מה שמעניין אותי פה. אינני שופט אם הריאליזם הסוציאליסטי טוב או לא טוב, כאשר אני לוקח אמן זה או אחר. עצם זה שהוא חרץ את החריץ האבסטרקטי, הריאליסטי, או האונגרדיסטי שלו. שאחרים ישפטו. אני כארכיונאי אינני שופט. זה התפקיד של יניב, לצורך העניין. בכובע של ארכיונאי אני רוצה להכיל את "גם-וגם-וגם-וגם". יכול להיות שמרצון זה, בסינון מסוים, הארכיון פולש ליצירה שלי.

מוקי : בניו יורק התקיימה תערוכה העוסקת במוזה של המוזיאון . היא טיפלה ביכולת של מוזיאון להיות מקור השראה של האמן בעבודתו. הרבה אמנים הציגו בה מעין ארכיונים אמנותיים אישיים שלהם. נדמה לי כי הניסיון שלך יובל שונה. מצד אחד הצורך שלך להתייחס אל יצירות של אחרים, לאסוף אותם באופן שיטתי בלי לשפוט ומצד שני המודעות העמוקה שלך כי מתוך מפגש זה תיוולד יצירה עצמית, מקורית, נוקטת עמדה, אישית. בשיחה ניסינו קצת לעמוד על הפרובלמאטיקה שיצירה כזו מעוררת .

וולטר בנימין ואנדרה מלרו אחריו דיברו על המשמעות של הנגישות של האמן בן ימינו ליצירות מן העולם כולו . זהו המוזיאון הדמיוני לו הקדיש מלרו את עבודתו המונומנטאלית. כל יוצר לדעתו לא רק יכול להגיע אל שכיות האמנות מהעולם כולו אלא גם לשנות את גודלם ועל ידי ולהעמיד זה מול זה: כנסייה ומטבע, תכנית עיר עם טבעת נישואין . דווקא נגישות קלה זו שהיתה קלה עוד יותר בעידן האינטרנט, הופכת לרעב להילת המקור,לגעגוע לבלתי ניתן להמרה. זעזועי זהות כאלה מגבירים את הדאגה לאותנטיות. אך הם יוצרים בועה מסביב לאני אותה יובל דניאלי שובר ללא הרף בחיפושיו אחרי המקום, הזולת והזמן.
אכן עמדתו של יובל דניאלי לעניינים אלה מיוחדת : מצד אחד הוא מודע למוזיאון העולמי, להיסטוריה של האמנות, ליצירות מכל העולם אך דווקא משום הריבוי הוא מבקש באמנותו את הקרוב והעמוק , את השייך לסביבתו. מחרסיה של קקון ועד שדרת הברושים ותמונות חברי קיבוצו הוא חי את הגשר הכואב שעליו נבנו בפצעים לא מעטים הקשרים בין עולם העבודה החקלאית לבין האמנות. 'לנגן במעדר' קראה לכך המשוררת רחל בעקבות א.ד. גורדון שלא במקרה תמונותיו משחקות תפקיד כה חשוב ב'ארכיונו' האמנותי של יובל דניאלי.