פרקי ספרות

אהדתי לספרות הן כמקור היסטורי והן כביטוי אישי חיוני מביא אותי לא פעם לכתוב עליה.

רוחמה וייס

קיבלתי את קריאתה של רוחמה לדבר כאן ולא יכולתי לעמוד בפיתוי. הרי אינני איש ספרות ומקנא אני במשוררים. אפלטון זרק אותם מהעיר אך אני קורא בהם ומתמלא תחושה של חדווה מוזרה על נצחונם בשפה. נצחונם אמנם מאזכר לי את מפלותי אך הם לי כחזנים המעלים תפילותי ווידויי ולא בקולי. זה לא רק מעורר קנאה אלא גם נוחות ורגשי תודה. גם אם הם כותבים דברים קשים הם מעוררים אצלי שמחה בלתי רגילה. כמעריץ גדול של יוסף חיים ברנר למדתי כי גם את הדברים הנוראים ביותר ניתן לכתוב בכתב יד כה טהור, כה אופטימי, כה גלוי,ככתב ידו שבכוח כתב היד לערער על מה שנראה כמסופר בציוריו השחורים . כתב ידו פותח דרכים אל חשבונות שלא נגמרים .הוא ההד לדבריו שהם ציוד קבע עמי ונדמה לי מתאים גם לרוחמה : מוות קר אני מוציא מולך את לשוני החמה. ציורים כמו גרניקה של פיקאסו מוחים בעזות כזו, בבוטות כזו שאתה יכול להיות בטוח כי האיש יודע כי יהיו צופים בתמונה שיבקשו בה את המחאה ואת הגעגוע . גם כאשר אתה מובס אתה מותיר אחריך צוואה המדריכה את אלו שירימו את הדגל אחריך. אך ניצחונות כאלה תלויים באי הזיוף, בנכונות הקורא לקרוא את הרוחש מתחת לטקסט ובתוכו. שירתה של רוחמה היא שירה נושאת תקווה כזו. אצלי היא מוצאת הד חזק.
שפתי תפתח רוחמה היא שירה מורדת .אך הטון שלה לא בוקע מבריקדות מהליכה בסך של המונים. דווקא באותה קאמריות בהחלטה . מצד אחד היא ירשה משירי החדר הישראלי השירים האורבנים שהחליטו לרדת מן השדות והדגלים מחשש שאלו בגדלותם יכולים לשקר במיוחד באקוסטיקה של היום. אלו החוששים שהסיכון החבוי בשירי המפעל להפוך מדגל לתכריכי מוות גדול יותר מדי .מפלגת שירי החדר והרחוב, הדיבור הרזה המחקה את הדיבור היומיומי המקווה להיטמע בקול של השגרה היו לחלק בלתי נפרד מהשירה הישראלית. אך גם להם סיכון: יש להם נטייה להפוך אנורקסיים . מרוב שכפולים הם רעבים להילת המקור . החרוז הוירטואוזי הגיבורי של הסופה ההיסטורית הגדולה חלף והשיר ביקש לנעול נעלי בית אך היום הבית נראה לו יותר מדי דומה לבית כלא, למחלקה סגורה. ורוחמה פורצת אותו. היא פורצת אותו באופן מוזר דווקא על ידי שיבה מאוחרת למקורות. לטון האינטימי של לומדות תורה בחברותא. צריך לזכור שהחברה המסורתית לא פתחה בפניה כאישה את האופציה הזו. שירת בנות המדרש אינה עמדה מסורתית משום שהיא מעמידה את זכותה של האישה ללמוד ולממש עצמה כאישה. מותר לה לקרוא את הויכוחים ההלכתיים בעין נועזת שהיתה מותרת רק לתלמידי חכמים. היא משתמשת במקורות כדי לפרוק את הצנזורה ולשחרר את האנרגיה . אצל רוחמה יש תוספות מרשימות : היא מעזה לשוב אל המקורות התלמודיים לא כשבה אל שיטה מקיפה הכל אלא כחרכי ירי ואהבה. כמקור של חירות חדשה לנפש. לא כמעקה מציל מתהום אלא כמי שמתדפקת אל הלא ידוע. כמי שלא מתיירא מן החבטה המעוררת. המקורות התלמודיים אינם ברי התגלות ונבואה. אין לקרוא אותם בפני קהל ההמונים כספר התורה. יש בהם חירות אינטימית יותר. לפני שילכו להיות פסוקי חריצת דין הם מערערים עליו. הדרך בנויה משירת הרבה אילנות האורבים בדרך ותובעים מההולך בה להאזין או לחטוא. זו דרך עם הפתעות בה מתבוננים על הרבה אפשרויות אולי בגלל שאין תקווה משורטטת מראש. המפלות כלולות תמיד בחשבון.
בשיבה המחודשת אל המקורות התלמודיים יש תמיד ניחוח שבו הזמן מורגש, הד של עבר רחוק וגלגולים. כותבת חלוצה בשעת ייאוש:' הבה נקווה שיבוא יום וגם לנו תזרח השמש '. זוהי לא אנחת מוות אלא שבועה לגיוס כוחות פנימיים. אצל רוחמה מגייסים כוחות כדי להגיע להרפיה שהיא נשמת האפיים של החירות אך כמו שהיה אומר סבא שולם שאזכיר אותו קצת יותר מאוחר זהו סיכון מחושב. יש המבינים אותו כחולשה, כנכונות לקרבן ולא כמחאה ונקודת תצפית מורכבת.
הפנטזיות המאכלסות את שיריה של רוחמה מכילות את היכולת לפנטז את האסור והמותר אך דווקא מתוך רצון לעמוד במבחני מוסר ולא כדי להיות אדישים להם . אין הם קריאה להשתמש באנשים . על מבחני המוסר להיות מבחני אמת, להתייסר עם האמת ולשמוח עמה. להתענג בה, לחוש את הפוריות שהיא מביאה לעולם ואת החם והחיבוק הכל כך נדרשים. אין להסתתר בשטחיות ובקונפורמיות. יש לפרוץ את הצביעות ואת הפחד על מנת להכריע כאנשים מה אנו מחויבים מתוך חירות.

זוהי חירות היודעת כי אנו הולכים בזמן המכביד עלינו את עולו ותובע מאתנו פריצות אל הלא ידוע. במחסן הקונפורמיות מתגוררת האלימות, הבדידות הפוגעת , הפוצעת את סביבתה ללא רחמים. המקבלת אונס כביטוי על אישי הנסתר בין הכלים ובין הסיפורים. אך פריצת הקונפורמיות יכולה לפהק לנוכח האימה, להסתתר בחלל הפנוי משברים. הפנטזיות הזועקות אל הפסקת הרצח גוררות אותנו אל חירות ואחריות אחרת. בפרטים הקטנים. בביטויים המינימליים. במדרון האישי שנפגש עם אנשים צעירים המגיעים אל ספה של הדרך שוב ושוב.
בייסורי ההיסוס, בחבטת האמת, בנפילה, בסירוב להצעה לעשות את הטיפול הפסיכולוגי בהרדמה כללית. רוח אלוהים המרחפת בפקח געגוע. בבקשת היצר דווקא בחייה המופשטים של הספרייה כשזו לא במקרה חוזרת אל שמה המקורי 'בית העקד' כהד לעקדה. ואני חושב על האקדמיה כמקום שצריך לפתוח חלון אל המרחב .המרחב הוא התשובה אומרת לנו רוחמה. זה לא המרחב של ההרים הרחוקים או האוקינוסים אלא מרחב חדר הילדים, המטבח, המיטה, הבגד המעלית והחלון. היכולת לקרוא בכל אלה מרחבי קיום בתי מדרש ובתי דין. מושקעת בו אינטנסיביות הראייה של איש הלכה המחפש את המקרה, את הפרט, את הטעון למשפט , להכרעה, אך גם מי שיודע שגם אחרי ההכרעה יש מקום לערעור, שגם אחרי הערעור יש מקום לערכאה הגבוהה יותר ולראייה הפרספקטיבית המגוונת על עצם המקרה .
איפה שהוא כתוב שבימי אבלו של משה נשכחו מאות פסקי דין קלים וחמורים ועתניאל בן קנז החזיר אותם על ידי פלפוליו. איך שוכחים ואיך נזכרים אינני בדיוק יודע למרות שאומרים כי זוהי חובתו של היסטוריון ואתם יודעים שאומרים שזהו מקצועי. כאן תוכלו לגלות עלי את האמת ולערער עלי כפי שרבים מחברי מערערים. בצדק. אני יודע שרוחמה מביאה לנו את המקורות מתוך הנחה כי הם צריכים לדבר אל הדורות כולם ועל כן להתערער בכל דור, לעורר בכל דור ובכך להפשיר את יומרת הנצח הקפוא. אך לא את האמונה העמוקה כי התביעה לצדק היא העומדת מאחרי כל התמיהות.

גם הציפייה הבוברינית לדיאלוג וגם התביעה הלוינסית לגלות את הפנים , את האחריות, את האחר. אמרתי לכם כי אחזור לסבא שולם. זכיתי להיות תלמיד שלו. תלמיד לא חשוב ולא מתמיד. זכיתי לשמוע ממנו את שיעוריו האחרונים. אך נפגשתי אתו כילד ירושלמי ברחביה. בגיל שש או שבע נשך אותי הכלב שלו. כולם אמרו לי אז שזה נהדר שנשך אותי הכלב הזה. אני לא כל כך הבנתי כי מדובר על כלב מיסטי כי לא ידעתי אז ואינני יודע עד היום על מה מדובר בעצם.
היה לי הכבוד והאימה לראיין ראיון אוטוביוגראפי ראשון את גרשום שלום. אחריו פרצו ספריו האוטוביוגראפיים מברלין לירושלים וסיפורה של ידידות. כשראיינתי אותו שאלתי על קשריו עם ברל כצנלסון.הוא שאל אותי אם אני יודע כי לברל לא היו ילדים 'וגם לי לא היו ילדים. כשברל היה בא להרצות או לנאום בירושלים הוא רצה ללגום כוס תה ולדבר עם מישהו. הוא פחד להטריח הורים לילדים ועל כן בא אלי. הוא שאל אותי אז
למה האנשים כל כך מתעניינים ברבי נחמן מברסלב השבתי לו כי רבי נחמן ידע ייאוש מהו. אז הוא אמר 'אם כך אני מבין'. חשבתי אז לעצמי כמה היה רוצה גרשום שולם וברל להיות סבא. לספר לנכדיו על מסעותיו הרוחניים. הוא עם האזניים הגדולות והמבט החריף אולי היה מעדיף להיות סבא מאשר להילחם מלחמות אדיפליות עם קורצוויל ואידל. והנה כעבור הרבה שנים כותבת רוחמה על ספרייתו הגולה לבית הספרים , בית העקד, על תמונתו, על סבא שולם. מה נותר לי אלא להודות לה. וגם הוא בוודאי מודה לה שהעזה.

הפרויקט של אסף ענברי

הספר של אסף ענברי 'הביתה' הוא פרוייקט ראשון של סופר המנסה לכתוב את סיפורו של מקום כחלק מפרוייקט גדול : השיבה אל הסיפור. לא הסיפור הבדיוני, גם לא הפסיכולוגי, לא האגדה ולא הסיפור ההיסטורי. סיפור ש'היה באמת' ומרכזו עלילת ימיו של מקום ושל חברה. סיפורו של קיבוץ אפיקים. למרות שזה סיפור של סופר , כלומר לא מסמך ולא מחקר הוא מבוסס על מה שהיה. השמות בו אמיתיים, העלילות נרשמו כפי שנרשמו בדמיונם של ילדי אפיקים , העלילה כפי שהיתה יכולה להיות לפני הבדיקה המעמיקה בכל הפרטים של ההיסטוריה . זה גורלה באותו רגע עצמו שהיא מתגלגלת לסיפור הפירוש של הסופר. אך בעלילה זו העיקר תמיהה על גורלו של מקום, על גלגוליהם שלח אנשים. זהו סיפור המסופר לחברה של היום, רזת הביטוי ואוהבת הפרדוקסים . סיפור שניתן לספר לקהל מאזינים המוסיף תמיהה לסיפור העלילה. הוא לא בא להסביר אלא בא לספר. כיוון חשיבתו של אסף ענברי מבקש לחזור אל אותו פלג של הספרות העברית המחזיר למילה את שהיה בה במדרש, בסיפורי המוסר, בתורה שבעל פה: סיפור המכוון לאמת ושופט . יש בו עלילה מותחת שאיננה מעוגנת במוחו הקודח של הסופר אלא בקהילה הזוכרת וצוברת לקחים , איחולים, פחדים, חלומות. סיפורים מעין אלו מרובי גרסאות ומתח . לא מבקשים רק חיי מדף אלא חיי לב המתגלגל ומכיון שהקיבוץ חברה חיה ולא גיבור שמת עוד לא נכתב הפרק האחרון.

מן המיצר. סיפורו של יוסף חיים ברנר מתקופת לונדון בפירושו של יריב בן- אהרון. ברנר היה איש ספוג מקורות יהודיים ובעל עיניים חדות שחייב אותו לשבור ביטויים , לחלץ מתוכם צירופים שיוכלו להימנע מן הבוסר ומן הפראזה ולתאר את המציאות האנושית המורכבת של יהודים המבקשים מוצא. הנכנעים למצור, הנתונים במיצר. מהפכנים ומהפכני כיס, בעלי שררה וקדושים. יריב בן- אהרון מביא בפירושו את כל המקורות בהם השתמש ברנר בסיפוריו ומאפשר לנו לחזור אל התהליך המיוחד של היתוך לקריאת אזעקה מוסרית הנשמעת בין חוגים צעירים המבקשים דרך במקום שנראה ללא מוצא. כבר שנים שיריב בן אהרון נכנס לפרדס יצירתו של ברנר על מנת שיוכל ללמוד וללמד אנשים צעירים במדינת ישראל המבקשים דרך לא להיכנע לבשמיה של הגדולה במפלגות הארץ בכל התקופות מפלגת ה'זה לא ילך' . הספר של פירושי 'מן המיצר' לא נקרא כספר ליחידים השוכבים במיטה ומתבשמים מקסם הלשון וממהפכי עלילה קוסמים גם לא בלשון העיון האקדמי בספריות שקטות . הוא נלמד במעגלים של קבוצות צעירים המבקשים דרך אל אישיותו המופתית של י. ח. ברנר ואל נבכי עצמם כאן במציאות הכואבת של מדינת ישראל ובחברתה ששבה אל פרשת הדרכים התרבותית מצוידת במיטב הטכנולוגיה, מקבצת גלויות אך ממשיכה בייסוריו של ברנר ושואלת את שאלותיו.

גרעיני אמנויות עם יצחק קצנלסון

בין שני חלומות

שמש זרח לי בליל
הוא החלום שריחם אותי
זרח ארח לי בצל
פתע פתאום הקיצותי
עבר חגי

שני חלומות של יצחק קצנלסון- זה מול זה. הראשון חלום נער: פגישה עם מלאך הפותח לו שערי גן עדן, חלום ממנו המשורר מבקש לא להתעורר אל היום המסנוור במציאותו. הוא נכתב בימי ראשית שירתו של יצחק קצנלסון. החלום השני שנכתב בסוף ימיו במחנה השבויים בוויטל בצרפת הוא סיוט. חלום מותו של העם ושל המשפחה. המשורר המבקש להתעורר מוצא עצמו באור יום אכזרי המממש את החלום את המוות והקץ . אחריו הובל המשורר עם בנו לדרנסי בדרך לאושביץ.

חלומו של תינוק

-אמא- אמא~ הו גשי נא הלום-
בשנתי ראיתי חלום.
בחלומי- כרוב קל אלי טס,
לקחני בכנפיו ונס.
שאלתיו- לאן? ענה לי :
-אל גן שערי גן עדן, בני.
נעף גם יומם גם ליל,
עד שבאנו אל שערי גן- אל.
-תוק-תוק! דפק כרובי בלט-
פתחו לי ולשמואל הקט!
-פתח, תח- תח, פתח, תח תח!
פתחו לי ולשמואל הרך!
קיש- קיש – קיש!
פתחו לי ולשמואל נא חיש!
השערים אז נפתחו דם-
ואיקץ והנה חלום
——————-
הו אמא, הו אמא, לו רק
יכלתי לישון עוד דק-
בודאי הראני הכרוב
את גן אלוהים וכל טוב.

כה אבך ביגוני
גם יום גם ליל: חלום חלמתי,
נורא מאד:
אין עמי, עמי
איננו עוד.

בצעקה קמתי-
אהה! אהה!
אשר חלמתי
בא לי, בא!

'הה אל ברמה'
אקרא רתת:
על מה ולמה
עמי מת?

על מה ולמה
מת לשוא?
לא במלחמה,
לא בקרב…

נערים, זקנים,
גם נשים וטף-
כבר אינם, אינם-
ספקו כף!

על מה ריבוני?
ולמה אל ?

אח ואחות

עזרא : אוי לי, שרה, אוי אחותי,
ראי נא, מה עשיתי שרה:
תה שתיתי, והנה כוסי
נפלה ארצה ונשברה !

שרה: הן בלי צדיה זאת עשית,
גם לא גדולה כך הרעה:
לא חטאת, לא עוית;
עכשיו הס אמנו באה…

האם : תה שתיתם, קטני, עתה,
וכוס אחת נפלה מטה,-
מי זה שיבר את הכוס?

שרה: אני, אני עשיתי זאת…

עזרא : שקר אמרה, שוא דברה,
היא לא שברה, לא שברה,
כי אנוכי הוא השובר!

שרה: שקר, שקר עזרא דובר!

האם: מי ששבר יקרב הנה:
שני אגסים לו אתנה…

עזרא: שרה את הכוס הפילה,
האגסים, אם כן, תני לה…

שרה: עזרא שבר, לו שייכים
האגסים המשובחים!
הנה עזרא, גש אלי,
שני אגסים מני קח!

עזרא: אחד, אחד יהי לי די!
שרה, שרה, קבלי שי:
אגס לי ואגס לך!

השמים והארץ

השמים : עניה את, ארץ, עניה ושחורה-
רק לי כל הזוהר! רק לי כל האורה!
ביום- לי יש שמש, בלילה ירח,
כל אחד בי מזהיר, כל אחד זורח.

הארץ : הוי שחקים מתגאים, הוי שחקים שחצנים!
ולמי עבים שחורים? ולמי העננים?
לי נפט ולי גז. גם אלקטרון מאירים
ספירי ופניני כלום אינם מזהירים ?

השמים : לנו ברקים ורעמים!
לנו אישים ולהבות.

הארץ: לי אתים , מגלים!
לי חיצים וחרבות,

השמים : לנו שלגים וגשמים!

הארץ : לי ימים ונחלים!

השמים: לנו אלפי כוכבים

הארץ: ריבואות לי פרחים!
השמים: בנו מלאכים-
הם עפים ושבים,
הם דאים וטשים!

הארץ : ולי יש צפורים-
עפרונים וזמירים,
הם שרים בשירים!
הם עפים ושרים!
ויש לי אנשים
וילדים-
נחמדים!

שיחות, הוצאת 'מקרא'
עליצות שופעת

ראיתי לפני את יצחק העלם הרך, את יצחק מלפני ארבעים שנה. הוא בא אז יחד עם יצחק טבנקין, בן דודו, לעיר מולדתי בוברויסק בענייני 'פרזיו' כלומר התייצבות לצבא, והוא התגורר שם איזה זמן בבית סבא שלו, זקן יקר, אשר פניו קרנו תמיד מחיוך מקסים, חיוך ידידות וחיבה לכל הבא בד' אמותיו.גם אמו של יצחק, אשה טובת לב להפליא, באה עמו. היחס של קצנלסון לאמו ולזקנו הפליאני. סוף סוף היה כבן עשרים, אדם מבוגר, אולם על אמא וזקנו התרפק ממש כתינוק. יש שהבחין בתמיהה שלי, ואז היה כאילו מתבייש קצת ומחייך לעומתי מתוך מבוכה והתנצלות, אבל לא עברו רגעים מועטים והוא מתחיל שוב להתרפק על אמא וסבא, מחבקם, מנשקם ומלטפם, כשכולו נוהר משפע אור, אור אהבה. אך ביחוד הוא זכור לי בפגישתנו הראשונה הזאת מטיול אחד בסירה על פני נהר ברזינה, זה היה בקיץ, לפנות ערב, הנהר הרחב זרם בנגוהות השקיעה בין גדותיו הירוקות, בין אפרים, שדות חורשות, הסירה היתה מלאה צעירים, בחורים ובחורות, ששמחו מאד לחברת האורח- המשורר. יצחק הראה כוחו בחתירה במשוטים תוך כדי שירה וצהלה ומעשי קונדסות, כמו התזת רסיסי מים על השכנים, שגם הם כמובן לא טמנו ידיים בצלחת, ולבסוף הושבנוהו, כמעט בעל כורחו, על חרטום הספינה, שינוח קצת. פניו היו מופנים לשמש והוא זרח כולו, אבל לא כלך כך מהשמש כמו מאיזה עליצות שופעת , שפרצה מתוך עיניו, מתוך גומות החן שבלחייו, מתלתליו המקורזלים, מצחוקו ומזמרתו.

פקחתי עיניים-
ראה : האיר יום!
סנונית בחלון,
ושמש ברום.

נשאתי כפים
פציתי הפה-
האח כמה יפה
העולם הזה!
המתח בין הכוכב הנישא לבין האנשים כאן על פני אדמה גדול כמתח אהבתם ההדדית .זה הקשר והמפריד בין האידיליה של חיי היום יום הנפרטים לרגעי שיגרה לבין הנישא, הנצחי.

כוכב מהבהב במרום.
ונערה בסמטא עוברת;
מדוע כה יחרד הכוכב?
מדוע הנערה חיוורת?

הם אוהבים זה את זה כמה,
וזה אל זה יוצאים בלילה:
הנערה לו קוראת : רד מטה!
הכוכב: עלי- נא למעלה!

ופעם ויחרד הכוכב
ניתק ממרומו ושקע;
הנערה צועקת לנפלו
וקוראת לנפלו בצעקה

למען הגדולים ,יצחק קצנלסון יצחק ברקמן ורשו,ה. תרפ'א

כוכב זה הנופל- את צערו של כל העולם גלה לי בנופלו. כוכב זה הנופל הנהו תמצית כל תהום מחשבותי בערב זה, ושאר הדברים הם הכוונה.

כוהנו של מקדש חרב
בפירושיו של יצחק קצנלסון על שירתו ויצירתו של ביאליק מתגלה חדות מבטו ויכולתו לגלות את העצב והחורבן תכונות שניתן לגלות גם ביצירתו הוא.

מקדשו של ביאליק הוא אחר , הוא הריהו כוהנו של מקדש חרב, ואין דומה לו לכהן זה כשהוא בא אל המקדש החרב ואוחז בקרנות המזבח, זה מזבח הצער… לפנים היה המקדש רענן ודשן. קטורתו היתה מתמרת ועולה בצהלה, ואולי עוד בימי ביאליק העלם היו מקטירים בו וריח זבחו נודף והבלו נפוץ. מזבח העלומים, מזבח הנעורים קראו לו… אך האיש ביאליק בא למקדש שכבר חרב וצערו תוסס בו, ומשנכנס לתוכו נעשו שליטו האחד והיחידי. אף אמנם לכתחילה היה הצער רק צערו הוא צער עצמו, צער חייו, ולאט לאט רחבו עיניו ולבו כאולם רחב ונחתם בהם גם צערו של אחיו, של כל אחיו היתומים, העם אשר יאהב עד כדי שנאה- אשר כל אהבה לא תשוה בה.
ביאליק כתב שירי אהבה יפים, יפים עד מאד ואולם רק השירים יפים. האהבה אשר מבתוך השירים היא קלושה ומצערה. גדולים אצל ביאליק הגעגועים לאהבה, גדול בו כליון הנפש אליה ואולם היא עצמה עוברת בין שורות שיריו כצל.
186ח.נ. ביאליק סיפורים ומסות 186

תהום אהבה ומוות זה – מאין לנו?
יפי חיים אלה- מהיכן אנו שואבים?
לא אזכור מי ומי זה שאל מאתנו-
אני או את? – מי שאל ומי ענה :
מן הכואבים…
ה'מעורר' בן זקונים
לי.ח.ברנר אדוני היקר!
זה שבוע שנמצאת אדריסתך תחת ידי ורק עתה אני שולח לך את ברכתי שתראה שכר בעמלך שאתה עמל בהוצאת "המעורר" בן זקונים ובן יחיד זה. כחצי שנה עבדתי בצבא וזה עתה השתחררתי, כל זמן שהייתי בגזרה לא ידעתי מאום מהמתרחש בעולמינו. לא פיללתי לירידת פלאים, רק עתה כשיצאתי מחדש לאויר העולם וראיתי עד כמה דלים אנו…
מעומק לבי אני שולח לך את ברכתי. כתוב לי אם יש לך צורך בשירה ובפרוזה והיכול גם אני להשתתף במעשך היפה. שלח לי אדריסה נכונה. ברגשי חיבה רבה
יצחק קצנלסון
יצחק קצנלסון גלויה (על צידה השני חותמת הדואר מתאריך 6.7.1906 והכתובת של ברנר בלונדון)
יודע אני את שני שיריך בעל-פה

יצחק יקירי
היום שלחתי לך את 'המעורר' קונטרס ג', שבו בא שירך 'מאומה לא הגידה לי' וכאן עלי לבקש את סליחתך על א) שמסיבות טכניות הוכרחתי לדחות את 'ערבוביה' עד קונטרס ד', ועל ב) שמסיבות טכניות הוכרחתי לתת את 'מאומה לא הגידה לי' בשני טורים ובעמוד אחד, שלא כרצונך שאשים רווח גדול. הסולח אתה? אראה בנחמה, אם לא יודע אני את שני שיריך אלה בעל פה, כשם שידעתי את 'שקיעה' במועדה, וכשאתה מכפר- כפר גם על שמרוב עיפותי ומגודל הבלבול שבראשי והקהות שבלבי מכתיבת אדריסאות וכו' וכו' אין לאל ידי לכתוב, למצער, גלויה כהלכה און עס קלעפט זיך ניט א ווארט צו א ווארט (יודית במובן: ואין לדברי לא צורה ולא טעם)
שלך באהבה רבה
י.ח. ברנר
22.3.07 כרך ג' 306
את כולם ראיתי על הבמה

'החולשה' הגדולה שלי היתה באותן שנות ילדות היה התיאטרון. מיד מהחנות, עוד לפני האוכל, הייתי לוקח מטבע, עולה ליציע ומרום שבתי נדבק ממש לתמונה שלפני. אבי היה אז בוורשה ואמי, חובבת תיאטרון מובהקת, היתה תמיד סקרנית לסיפורים שלי , מה ראיתי ומה שמעתי. הפקתי מהתיאטרון יותר ממה שהפקתי מספריית ההשאלה שלי: הרפרטואר היה לרוב נבחר, שקספיר, גטה, שילר ואחרים. את כולם ראיתי על הבמה. לא את כולם הבנתי במלואם אך הם רגשו אותי ביותר. דקלמתי בעל פה חלקים רבים בהתלהבות של שחקן, בכיתי, צחקתי בחלקים שצריך, בצליל, בהדגשה ובמימיקה של שחקן.

מתוך סקיצה אוטוביוגראפית

ל'בימה'

מוסקבה, כמו מצרים העתיקה,
בן חמד לעם עתיק ילדה והיניקה-

בית חזיון, כאור עלה ויבקע-
ראו, ראו הנה היא 'היד החזקה'!

יד כצור, יד חזקה כחלמיש-
ואצבעות לה אצבעות חמש:

חלום יעקב, מבול, גולם, נצחי- ואם היא
היא הדיבוק- אמור לה: אצבע אלוהים היא !

יצחק קצנלסון לודז' כ'ח ניסן התרפ'ו (1926)

הפלא התחולל

הנה האולם מחשיך. אילו נכנעתי לריגושי, הייתי פורץ בזעקה מפחד ומציפייה… הפלא התחולל: המסך עלה ביד פלאים. נפתחו השערים ל'עולם אחר' ושם במרחקים, בריחוק הגדול רואים- את
ה א ד ם.
תיאטרון! מה רב כוחך, חכמים וכסילים דנו בך, וכמה פירושי רש'י! והכל- אמת היא … ואילו הדבר הגדול והפשוט הוא, שאתה תולש איש אחד מרבים, ומציג אותו לפנינו מתוך הפרספקטיבה, כאדם ירד מעולמות אחרים.
תיאטרון! משול אתה ליצור חי. הבמה שלך, ככף- יד רחבה. ועל כף היד הזאת אתה מראה לנו את הדל, הזעיר, הצומח למימד ענק, המרקד ומקפץ, הרי הוא- האדם.
לעתים קרובות אנו צופים בתיאטרון ואיננו רואים עוד את הפלא המתאר עוד את הפלא המתאר לפני ההתחלה את כל ההצגה. הטקס שלפני המשחק אינו מרהיב פחות. הטקס שלפני העלאת המסך- בבית האמנות המקודש, וגם באוהלי המוקיונים המשוקץ- הוא טקס נהדר. אילו היינו הולכים אחרי רגשותינו העמוקים, הכמוסים בתוכנו- היינו לפני כל התחלת הצגה רועדים.
לא השחקן, כמקובל, עשוי להזדעזע לפני ההופעה, אלא ה צ ו פ ה , שלפניו עומדים לשחק. קל וחומר, הצופה וחוויותיו, כשהוא רואה על הבמה את האדם.
165
חמש שנים עברו בריקודים

חמש שנים על מיכאל
עברו בריקודים
בטל ישב מעבודה,
חפשי מלימודים.

שלשה היו לו חברים:
נבחן שבמלונה,
חתול שחור רבי לקיק,
ובשובך יונה.

חמש שנים- ובששית
אל חבריו קרא:
'שלום נבחן, שלום לקיק,
שלום יונה צחורה

אל בית הספר אלכה לי,
אלמד יום – יום עכשיו;
חכו עד כלות הלימודים,
שוב נשתעשע יחדיו'.

יש שיר לילדי ישראל

פרחים

אבא : למה קטני בני החביב,
ככה עצב אתה, למה?
הילד : עצב אני, שהאביב
אינו תמיד על אדמה
אבא: גם החורף הוא יפה
צא וראה : הפלג קפא…
רצפת קרח כל הפלג!
גם השלג, גם השלג,
זה הקריר והצח
אם לא לבן הוא ורך?
הילד : אכן גם הקרח זך הוא,
גם השלג רך וצח הוא:
אבל ציצים, פרחים, זרים-
לי חסרים! לי חסרים!
אבא: פרחים! טוב מאד, בוא הנה,-
גם את זה לך אתנה!
אל החלון, קטני, גש-
גינה שם בשבילך יש…
הילד: הוי מה רואה אני הוי!
גינה קטנה שתולה פה
כמה פרחים, כמה ציצים-
פה משגשגים ומניצים!
אבא חביב, אבא חסיד,
פרחי אלה יחיו תמיד?
אבא: תמיד? לא תמיד כמו פרחי
הקיץ,
כך גם הללו, הללו-
פרחי הקיץ הם צצים ונובלים,
גם אלה ימסו וכלו.
המורה – מה משלך תתן?

המורה הבא להורות לקטניו שואלים אותו : מה הרכוש שהבאת אתך? ואמר לך : כלום אינך רואה את שאני טעון? ימים ושנים ישבתי באוהלה של תורה, יצקתי מים על יד חכמים וגדולים, על עמודי התווך של ההוראה והחינוך התרפקתי, בלעתי ים של ספרים, ובקרבי הם ישן על חדש !
… משפילים אנו את קולנו ושואלים אותו שוב. אנו שואלים אותו בלחישה : ומשלך, אדוננו המורה, מה יש לך משלך?
משלי?
משהו משלך, ידידי, ברוך תהיה על כל הטוב אשר הבאת אתך בשביל ילדינו, ואולם כל ההון הזה, הון זרים הוא אשר ימתק לילד, בלי כל ספק, ואולם אתה עצמך מה תתן אתה לילד, משלך מה תתן?
…לו בא אלינו במקום פסטאטלוצי ופרבל, היינו מבכרים אותם על פניו, אבל כאלה לא באו, רק אחד המורים בא עם תורתם בתוך מעיו : אנחנו, אמנם, נחזיק לו טובה בעד זה , אלא שבשום אופן לא ניחא לנו, שיהא המורה רק כעין כלי ריק, שנתמלא מאוצר טוב והרי הוא מוריקו לכלי אחר.
… המזון הטוב והמבריא הבא בפי הילד, עדיין לא הכל הוא. יד האם הרכה, הענוגה והרחמניה, המעניקה לו את מזונותיו מתוך אהבה – הוא העיקר.

תורה זו, שניתנה לנו מן השמים – טעמם של כל רבותיה עומד בה: יש בה הרבה משל משה רבנו, משהו משל יהושע, שמץ מכל הזקנים, קורטוב משל גאונינו, אמוראינו ורבנינו וקצת משלו, משל רבי ומלמדי בליטא, משל שלמה ישעיה'ס זכרונו לברכה. כולם הם שותפי הקדוש ברוך הוא לתורתו, כל אחד השלים אותה בנופך משלו. אל תהא פרוטתך קלה בעיניך, המורה. פרוטתך היא חובתך הקדושה לילד .

סיפורים ומסות
171
מה יפים הלילות בכנען

מה יפים הלילות בכנען
צוננים הם ובהירים
והדממה פה תשיר
יען לה לבי בשירים.

יללת תנים נוגה
תחצה דמי הליל.

הולכים ואובדים השירים
רק הדם הקל לנו יען
צוננים המה ובהירים
ויפים הלילות בכנען

אחי הלכו לרעות צאנם
להשקות העדרים,
ורחל רחל שלי
תדלג על ההרים

השלג על הר חרמון
הולך ונמס,
בואי אלי, רחל שלי
בואי ונתעלס.
1906

צל נשמתי ילך אחרייך – ארצה

ערב עלייתה קבלה חלוצה שעלתה בראשית שנות העשרים והגיעה לדגניה הקדשה מיצחק קצנלסון

מעולם לא קנאתי עוד באדם,
רק בך אני מקנא, אחות,
בך כהולכת ארצה אבות
אני מקנא בך בין מקנאים רבים
העזובים כמוני לאנחות.
וראי אף ראי,
כמה טוב אני.
אני מקנא בך ומברכך
ברוכה תהיי לי וברוך אורחך
זה דרכך קודש יהיה ברוך-
ואת אם תראי דבר – מה שחור
נגרר לך מאחור
אל יחרד לבך, זה צל נשמתי
הוא אחרייך כרוך
בלכתך אל הארץ

ארכיון דגניה א'
לכם ורק לכם אני כותב

ערב אחד בא ביחידות, ליל שבת, גשם סתיו צולף. חרש נכנס המשורר, ישב ליד השולחן. מיד סבוהו כל חברי הקיבוץ, כמו הוזעקו בצלצול פעמון. תהה והסתכל בעיניו הנוצצות, המלאות עצב. היכן תרו, באיזה עולם רחוק? ופתאום- קול שירה בוקע את חיק הדממה ומשתפך בניגון נוגה :

שמש היתה לי ברם,
עם ערב צללה בתהום.
לי ציפור שרה שירת יה,
במרחק רזים עפה לה.

צלילים קלים עולים מעלה מעלה, נמסכים ללבבות, וקו האור הרחוק נראה עתה כה קרוב. ' הדים של תקוות- תום, שנעלמו עם כלות היום'. הצליל האחרון נספג בנפש השומעים, וחרדת קודש אופפת את מאות האנשים. משתררת דממה. דיבורו השוטף מפסיק את הדממה. לא אלינו ידבר- עם עצמו הוא שח:
'ימים ושנים חולפים ביעף. כמו אמש דובבו אלי עלומי, לחשו לי חיים.' עתה בין השמשות, לפניכם אני! ימים ושנים חלפו ודפי פזורים ללא גואל. אם דפי הספר פזורים- אתם האוספים, אתם הקולטים, כי לכם ורק לכם אני כותב. עלומי! כאילו אתמול היה זה, עם שמעונוביץ בבוברויסק, בערב מלא לובן. לא שירים כתבנו, שלג חפנו בידינו, אדם לבן יצרנו, ורוח חיים אמרנו להפיח באפו. חלום ילדות- הלא? והחלום נשאר חלום עד היום, עד היום.
'ארצי! עתה ארצי לפניכם. כשאני הייתי- אתם לא הייתם, עכשיו אינני! אינני! ארצי! החולות על שפת הים, כמה חיממו, כמה מלהטים עתה את נפשי. נפש לוהטת דרושה שם, נפש מלאה אמונה. יקדו גם החולות , צרבו את הרגלים היחפות. כמה חלומות נמוגו בחום הלוהט, עתה יישובים עברים פזורים עליהם. עיר נטעו על החולות. עיר פורשת כפים על שפת הים הכחול, עיר כולה עברית…'
כך הוא עובר בארצו, מטפס בהריה, דורך בעמקיה ומגיע עם שקיעה לקרבת כפר גלעדי. בין הרים וסלעים מוצא הוא את דפיו הפזורים. באוהל בדד יושב רועה, ושיריו של המשורר – מזון ערב לו. בבדידותו של הרועה שירי המשורר רעים לו. ולא ידע הרועה כי גם המשורר נגאל מבדידותו במעונו של הרועה, ושניהם מצאו את גאולתם.
פתאום יפסיק דיבורו, ירים כפיו לשמים ויתן קולו בשיר :
יפים הלילות בכנען
צוננים המה ובהירים…
לילות כנען ריחפו לפנינו בכל הדרם, והד שירתו הומה עוד באוזניים. פתאום הפסיק, קם לבש מעילו ויצא. לווינו אותו לביתו. דומם הלך, רק פיזם את השיר באידיש

נעולה דלתי, אין איש דופק בה

כנפי הערגה תגענה תרעדנה גם עתה עמוק בנפש בזוכרי אותם הערבים. כמתוך הערפל אראם, ממרחקי זמן, ערבים המשולבים שירים ופרקי תנ'ך. בלע הזמן את היקר לנו והוא צלל בתהום… מעיי החורבן מנצנצים עתה אורות יתומים. עתה מרחפים הערבים הללו בחלל ושואלים בתמימות של תינוק: מדוע? מדוע ולמה נגמר כל זה?…

טוביה געש
סיפורו של קיבוץ הכשרה עמ' 190 -191

עולם צולל בחיק בין השמשות

הנה קורא המשורר מיצירותיו, מעביר גלריה של טיפוסים לנגד עיניך: יהודים החיים חיי עמל, חיים של חולין. אך כמה קדושה יש בחולין שלהם! באיזה אהבה צייר המשורר את דמותם, כדמויות שליוו את ילדותו. וקם לתחייה עולם ששקע וצלל בחיק העבר.
המשורר הפסיק את הקריאה, ישב רגע קט דומם, הסתכל על סביבו כמי שרוצה להעביר את כל השומעים לעולם אחר, עולם צולל בחיק בין השמשות. אך הנה פצח בשיר ודלתות הלב נפתחו. מילות השיר ספוגות צער, ובכל זאת תלטפנה את הנפש :

השמש צולל תוך להבות,
ועל המוקד עשן יומי;
גם תקוותי ככה מתה,
ככה גוסס גם חלומי.

כליווי לצער עולם השוקע בתהום, צלצלו המילים : ' נצחי צערי שבלבי, ואנחתי אינה תמה'

משה רבנו לא העניק סרטיפיקאטים ולא שב למצריים

תובע אתה, כביכול, את עלבונם של החברים בקיבוצי ההכשרה, אבל אינך צודק. הגנתך על ה'מסכנים' הללו הנאלצים כל 'מלאכה בזויה' כגון שטיפת רצפות ( שטיפת רצפה מזוהמת עדיפה על כתיבת שיר גרוע, על הגשת מתכון- תרופה גרוע לחולה) או ניקוי מחראות (האדם נועד לא רק לטנף 'אותו מקום'; אף לנקותו הוא דבר אנושי) הגנתך על אלה שטורחים באותן 'מלאכות בזויות' היא עלבון לאו- דווקא 'לבעלי ירכיות העור' המתווכחים אתך, בלהט יתר אולי, זה מעליב דווקא את אלה שאתה כביכול תובע עלבונם. שהרי איש לא גרר אותם לקיבוץ, לא כפה אותו עליהם, לא פיתה אותם, לא הבטיח מאומה! לקיבוץ בא אדם כשהוא בשל לכך- אדם אחר ב'רוח אחרת'. הוא משול לשאול המשיל מעל עצמו את בגדי המלכות כביכול, ומתעטף בבלואי – סחבות של נביאים. לקיבוץ באים בהחלטה נחרצת שוב לא לחיות אותם חיים 'מלכותיים' …
… על מי בעצם, בקיבוצי ההכשרה אתה מגן? על בני העשירים המעטים? בוודאי שלא. אלה כאמור, רוצים 'לסבול', הם אינם רוצים להיות במצב של מועדפים, אינם גורסים את ההידפקות על דלתות האוניברסיטאות הסגורות. לדידם, מן ה'הידקטרות' (להפוך לדוקטורים) לא תצמח ישועה. בדרך של עבודה קשה והתערות בחברה הם רוצים להכשיר עצמם לבניין הארץ על ידי עבודה מחוץ לתחומי תל- אביב.
רוב החברים בקיבוץ שאתה, כביכול מגן עליהם נמנים עם בני העניים, אלה הנדחקים מן הערים והעיירות. אף הם מצטרפים לקיבוץ מכוח אותה שאיפה, הם באים להכשרה הכרה ובאמונה שהקיבוץ יקבל אותם… הם מבקשים להציל עצמם מגוויעה. הבית גווע. שוב אין אל מה לקוות. אין שום סיכוי להמשיך ולהתקיים. ההורים מיואשים למחצה או לחלוטין. ואילו בילדים לוחשת הגחלת של נצח ישראל. הם יעשו נפלאות. שום עבודה מפרכת ושום 'עבודה בזויה' שהם עומסים על עצמם מרצונם אינן מפחידות אותם.
קיבוץ ההכשרה אינו מפעל או מוסד פילנטרופי ואף לא מוסד ציבורי מאותו סוג שכל איש ואיש יכול לפתע להירשם בו כחבר ולהכריע בגורלו. קיבוץ ההכשרה הוא ציבור חברים, בעלי דעה ורצון מפורשים, שאינם מתחייבים על דבר איש לזולתו ואינם מבטיחים איש לרעהו. משה רבנו שעקר את בני ישראל מסיר הבשר והדגים, החזיק אותם ארבעים שנה במדבר קיבוץ, ולבסוף לא סיפק להם סרטיפיקאטים לארץ ישראל. מן הסתם היה מעניק להם, אלא שהוא עצמו 'לא עלינו' חסר אותם אפילו לעצמו… תורה- כן… הסובר הנך, מר יאושוזון, כי בני ישראל צריכים היו לחזור הביתה למצרים? אינני מעלה על הדעת כי אתה סבור כך… כאשר מקבלים תורה, תורה של חיים חדשים, מחזיקים בה… שוב אין דרך חזרה למצרים. תורה, סוף סוף עדיפה על סרטיפיקאט. תורה שנכבשים לה- נותנת כוח, ממריצה, מעודדת למאבק, למאבק הצודק על ארץ ישראל…

יצחק קצנלסון
ספורה של הכשרה
הכיליון הגדול

בעצם יכולתי לעקור אותם, את הקארליצאים מתוך שנתם ולהצילם. כי מה גודלה של קארליץ כולה? קול צעקה אחד: 'שריפה'! היה משליך את כולם מתוך בקתות העץ. אכן , היתה זו התלקחות של שריפה גדולה נהדרת. האח! עוד מעט ותשתלהב האש! האח! עוד מעט וישתפכו הלהבות על פני העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ, קארליץ היא העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ, קארליץ היא העולם כולו, מלבדה אין עוד! הנה עליתי על הגבעה, לא גבוהה ביותר, אבל ממנה רואים את העולם. שממה, שממה, מלבד קארליץ אין מאומה, כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא חלום, בדיה. ותו לא. קארליץ היא הכל, לולא היתה קארליץ הכל, לא היה המזרח מתלקח כך, בדיוק ממולה. נומי , נומי, קארליץ ואל תדעי כי אורבת לך, קטנטונת שכמותך, שכולך הכל, שמש תופת לוהטת כזו.
נומי קארליץ, נומי! אותם המעטים שאינם ישנים, גם הם לא יינצלו. האש לא תפסח גם עלי, אף שאני מרוחק משהו, ואני עומד על הגבעה. הגבעה שרויה בסכנה מרובה ביותר. ואני עומד על סף האש הראשונה. משום כך דווקא אני נוטל רשות לעצמי להתבונן במראה, לפקוח עיני לרווחה ולראות את השריפה, להסתכל בבוהקה ולראות כיצד עולם שלם עולה בלהבות, ולא לעורר אנשים, לא לצעוק, ולא לנסות בהצלה. רשאי אני לגרום לי את העונג הזה לא להציל. אני בוער יחד עם הכל אני וכל אלה שהקיצו בהקדם אפילו הלה, אותו קדמון , היהודי ההוא, אם הוא רב ואם בנאי, שהכרתי אותו בעד החלון הפתוח, גם הבנים שלו, העושים בניין החדש, שהחלו בבניינו, כולנו, כולנו נבער יחד. ביחד!! הכיליון הגדול, קץ העולם הנהדר ילכד אותנו לברית אחים ואת הערים ואת הישנים. שלהבת אחת תקח את בית המדרש, שכבר עולה משם זעקת הבחורים הלומדים הערים, ולהבדיל את המסגד הנוצרי עם חנוטיו המנמנמים באפלולית….

1938: אתם חיים לפני שואה

אתם השוכבים שקטים כל כך על משכבותיכם, אני הלא יודע אני, מה טעם שוכבים אתם שקטים כל כך ומהרהרים בלבכם המנומנם: שמש כבכל הימים, אין רע, היא תעלה, תעלה דרכה כמו אתמול, כמו שלשום ואז תשקע במחילה. אתם המתהפכים כעת מצד אל צד ואינכם מתביישים לנחור במקצת במקצת בשעה זו, בטוחים אתם כי שום דבר לא יקרה, רגילים אתם שלא יקרה שום דבר… אולם יום אחד הלא קרה יקרה, אלף שנים, אמנם לא אירע דבר, ואך שחר לא עבות אחד- הנה , עתה יארע הדבר! ואך מי יתמה עליכם! מקווים אתם לעבור דרך אש כזו ולהגיע בשלום לעולם הבא ולהתפאר שם לעילא ולעילא: נהגנו ברוח שקטה בשעת השואה. לא איכפת היה לנו דבר וחצי דבר. אותה שעה היינו שקועים בשינה, ואפילו נחרנו כאוות- נפשנו.
ואתם המעטים הערים, לשמחה זו שלכם מהי היא עושה? אמנם, ערים אתם, חיים אתם, אולם לפי שעה אתם חיים לפני השואה. הוי מי ייתן והיתה באה כבר השואה, והיתה פוסחת עליכם… אולם השרפה הגדולה רק מתחוללת כעת, והיא לא תפסח עליכם, ואתם מה אתם עושים? אופים אתם כעכים, אומרים סידור תפילה ומתחילים לבנות בניינים חדשים!

המירוץ הנהדר על פני קארליץ חלק מהפואמה 'בדרכי תבל' ספר היובל לעיתון היינט 1908 – 1938 באידיש , תורגם בידי צבי וולפובסקי, מבפנים כרך ל'ד תמוז תשל'ב, יצחק קצנלסון סיפורים ומסות 146- 147
תמונות מגיטו וארשה מתוך ספר וארשה

הילדים
מחנות של ילדים עירומים, יחפים, נפוחי- כפן וגוססים שוטטו ברחובות. גדל לאין שיעור מספר היתומים משום שראשונים מתו המבוגרים, בעיקר הגברים. לא פחות מ75% מבין הילדים ׁcerc אוכלוסיה של 400.000 יהודים היו קרוב ל100.000 ילדים עד גיל 15) נזקקו לעזרה. המרכז לסיוע לילדים 'צנטוס' לא היה לאל ידו להקל על מצוקת הילדים האיומה. הילדים היוו רוב במחנה הקבצנים פושטי- היד שגדל מיום ליום. ברחובות נראו פושטי היד שגדל מיום ליום. ברחובות נראו פושטי יד בני 3 ובני 4. אחד מעובדי הארכיון הגיטו החשאי רשם, כי ' על כל ארגזי האשפה בחצרות הגדולות צובאים ילדים כעכברים, כולם שולים משם את קליפות תפוחי האדמה'
הסופר הנודע יהושע פרלה כותב על בעייה זו בכרוניקה שלו 'חורבן וארשה' לאמור :' על המדרכות בביבים, בחצרות, בכל סדק וחור, ישבו קבצנים- צעירים וזקנים, נשים וילדים, רובם ילדים, ילדים! מגיל 3 ועד 15-16 כולם חיברו שירי לענה וזמירות קינה. הקינות האלו נישאו מבוקר עד ערב בקולות שונים מרחוב אחד למישנהו, מחצר לחצר, מבית לבית. לא כולם היו קבצנים מקצועיים; הרעב, הדחקות, המצוקה הביאו אלפים ורבבות משפחות למדרגה עגומה זו.'

וארשה 569
מס על הלחם
היודנראט הטיל מס של 60 גרושים על כל קילו לחם קצוב לפי הנוסח 'הכל שווים'.
בעיתונות המחתרת נכתב
'הכל חייבים לתרום ליצירת מלאי ( של מצרכי מזון), דל ועשיר בשווה. חייבים לתת לאלה השותים לשכרה יום יום באלפי זהובים, בדיוק כפי שנותנים אלה המקבצים נדבות ברחוב, מתגוררים ב'נקודות', מתנפחים ברעב, שהרי בגיטו… הכל שווים…'

570 וארשה יוסף קרמיש
571
בגדי משי על גבי תכריכים

הגיטו עושה רושם מזעזע ביותר במספר הר של פנים כחושים וחיוורים. רבים מעוררים את הרושם, כאילו היו מוטלים כבר שבועות בבור קבר. הם מבהילים עד כדי כך, שמעוררים בנו רעד אינסטיקטיבי, על רקע של שלדי האדם, פשוטו כמשמעו והחשיכה והייאוש הכללי הניבטים מעיני כל, מעיני ההמון האפור, מעורר רושם מבחיל מספר מסויים, אמנם קטן של נערות ונשים צעירות, הלובשות בהידור רב מדי. החליפות החדשות, השערות המסולסלות והצבועות המסורקות בתסרוקות נאות, הלחיים המפורכסות והשפתיים הצבועות אדום ממש דוקרות את העיניים. אני מהלך ברחוב, עוקב אחרי גילויי המותרות החולניים ומתמלא בושה. הרושם הוא של בגדי משי לבושים על גבי תכריכים…

574 וארשה יוסף קרמיש

מורדת, עקודה

שני שוטרים משומרי העגלה סחבו צעירה כבת שבע עשרה, תמירה ויפת תואר : פנים עדינים, ראשה שחור תלתלים, ועיניה – אש יוקדת, רושפות זעם ! פתאום התפרצה מידיהם. כנמרה מזנקת נשתהתה רגע, פרשה ידיה ככנפי טחנה, ובכוח רב פגעה בשני שוטרים שכרעו נפלו תחתיהם, כחיילי צעצועים. אולם מייד התאוששו: האחד תפס בשערותיה והשני קרע לסוטתה מעליה, והיא- מכה בועטת, שורטת ונחלצת מידיהם. מבעד ללסוטה הקרועה ניבטים שני שדיים מעוגלים כחטובים משיש. איומה בגבורתה! ענק לוחם. יורה ברקים ומוחץ שונא.
שני שוטרים, מן השומרים על העגלה, חשים לעזרת חבריהם. המאבק מתחדש, כמו קרב חיות בג'ונגל. התפרצות פראית, הלמות מקלות גומי מהדהדות בדממה במתוחה ברחוב, כלבנים הנושרות מהריסות קיר מתמוטט. שמשון הגיבור בדמות אישה. הוציא מקל מידי אחד השוטרים ומוחץ סביבו.
החטופים בעגלה מסתכלים בעיניים קמות. מהם משתמשים במצב- קופצים ובורחים. שני השוטרים חוזרים אל העגלה. הבחורה מעורטלת למחצה וזבת דם בורחת אל רחוב קראמאליצה.
פתאום הופיע טוליא, כאילו מן האדמה עלה. הוא נתן מכשול ברגלו לפני הגיבורה הנמלטת, והיא נפלה כעץ גדוע. הד נפילתה נישא הרחק הרחק…
טוליא כורע ומחזיק בכוח בבחורה, שני שוטרים קושרים רגליה. עקודה, תשושה היא נסחבת ברגליה, אל העגלה…

חיה אלבוים דורנבוס
בחדרו הצר, עם אשתו וילדיו, היה עזוב וגלמוד, לא כתב ולא שר, נשתתק.
יום אפור אחד באנו אליו וסיפרנו לו על סמינריון של חלוצים, על צרכי חינוך. הלך עמנו לדז'ילנה 34, הקומונה הראשונה בתחום הכיבוש הגרמני. כך חילצנו אותו מבדידותו. 'החלוץ' הציל אותו הציל אותו – כאדם, כמשורר מצפרני היאוש, השיב אותו לחיים. מעתה בא במגע עם נוער עברי במחתרת המתכונן לקרב. כאן הרגיש את דופק החיים וחש בטעמם.
החלטנו להקים גימנסיה עברית במחתרת. פנינו אליו כי ירביץ תורה שם, ילמד ספרות עברית ותנ'ך לאנשים צעירים ויחנכם למעשים טובים. לדרך בהירה, לאומץ נפש, והוא נענה ובא. היה מזדמן עם קבוצות קטנות, כל אחת בת חמישה חברים, בחדרים אפלים. בימי קיץ ובקור ימי חורף ומלמדם תורה וכתובים וספרות עברית. ודרכו בלימוד המחשת התנ'ך, היה מחייה את הנושא ומביאו כמושגים חיים מפרפרים לפני הדור הצעיר ודרכו בתורה- שיר ואגדה וזמר.

בנציון היה מתמטיקאי

הייתי תלמידה בגימנסיה המחתרתית של התנועה. אחי מרק פולמן, היה המארגן והמורה למתמטיקה. צבי , בנו הבכור של יצחק קצנלסון, למד כיתה מתחתי, כמעט שלא הכרתי אותו. מרק אחי היה מדבר על הבן האמצעי של יצחק קצנלסון בנציון. הוא חשב את בנציון לגאון במתמטיקה.

חווה פולמן- רבן
שתי אהבות גדולות בחיי נפגשו

הרבה דברים טושטשו עם השנים. הזיכרון מערבב דברים. אך יש תמונה שלא אשכח:
למדנו תנ'ך בבית שלי. יצחק היה כרגיל משולהב. מדבר עם כל אחד מגיבוריו התנכיים , עם כל אחד מהתלמידים ועם קהל גדול דמיוני של עם היהודים. כאילו אין זו כיתה מחתרתית, בבית ספר מוסתר היטב. לפתע נכנסת אמא שלי. היא העריצה את המורה והביאה לו כוס תה עם סוכר. לא היה זה דבר של מה בכך תה עם סוכר בגיטו. היא נכנסה בשקט לא להפריעכ לתנ'ך ולמורה שאהבה. ואני חשתי כי שתי אהבות גדולות בחיי נפגשו.

חווה פולמן- רבן
להתמודד עם הרצון להתאבד

במחזה 'על נהרות בבל' שנכתב בימי הגיטו הראשונים בוארשה כותב יצחק קצנלסון על גולי בבל לאחר חורבן הבית הראשון. גיבור המחזה שמעיה מנסה להתאבד באבלו על האסון הפוקד את הארץ וחברתה. הוא ניצל על ידי אחד הגולים אחרי שקפץ על מנת לטבוע. שמעיה מקלל את מי שהציל אותו

שמעיה: יהא הוא מקולל!
הוא אותי משה מן הגלים!
… הן כבר כבה אורה הזך והבוהק של
החמה הבהירה
בשתי עיני,
והגלים כבר נשקוני נשיקות- מותי,
הזרם טמן אותי בחיק הקר,
ולפתע אסוני כמוהו כאושרי-
הפכו לאפס,
הקיץ הקץ על תקוותי!
הייתי כבר רחוק מעיר בבל ומארצה
כמו מכאן ועד ירושלים…
ולפתע- יהודי! היהודי בשתי ידי עשו כה איתנות
משך – משה אותי
בחזרה! בחזרה! בחזרה!
לאן?
לאן הביא אותי האיש הרע?
שוב לבבל!
עוד פעם ועוד פעם-
האיש הרע, המרושע!
מדוע זה מגיע לי לא פעם, פעמיים
להיגרר לזה העמק,
לעמק הבכא?….

הקהילה הסחופה של הגולים מגיבה לדילמת ההתאבדות ובוויכוח יצחק קצנלסון מביע עמדה ברורה בה החזיק עד סוף ימיו : אין להתאבד. מי שמגיב על זעקתו של שמעיה הוא הישיש קוליה.

קןליה:
אתה שותק… מחריש אתה עדיין…
אתה רוצה לומר דבר-מה, אך מפריעות
לך דמעות-
כשהן זולגות כך מעיניך וחונקות גרונך…
הו מה רבו ייסוריך,
ומה עמוק ומנקר הרגש לבך…
בגודל לבבך גדול אתה אמנם מכל- כולנו!
שמעיה : (פוכר ידיו) אני ?
אל נא תחזור, הו ישישי, על שגיאותי,
אל תשען על לשוני זו הנמהרת, הנכאבת,
קוליה: כן… הסבל של כולנו פה אחד הוא…
אך לב, הו בן אדם יקר-
יש לך בשפע והרבה…
היה שקט והירגע… לו היה לאל ידך להירגע!
לעמוד בשקט כך… לעמוד דומם,
הו בן אדם יקר…
שמעיה: איני עומד רגוע!
קוליה: יודע אנוכי, יודע הן מברך אתה…
שמעיה: (מתבונן בו בתמיהה) מניין זו לך, הו?
קוליה: כן, כן…
ברך את היהודים… ברך אותם, ברך!
שמעיה: כן!
קוליה: הם הצילוך… רוץ, רוץ,
ברך אותם, ברך אותם, שלם להם
בברכתך, ברך נא בקול רם!
שמעיה : לא הם ! אתם, הו ידידי,
אתם כולכם פה, אתם אותי הצלתם,
אני נשבע לכם, את שבועתי אתן לכם…
קוליה: הישבע! הישבע!
שמעיה: כי בחיים אני נשאר…
כולם (מתעוררים)
קוליה : עתה הסכת ושמע:
אני זקן,
והאסון פגע בי כאשר ימי הנעורים ושנות הכוח
היו כבר אז מאחורי…
נכון היה, ואף נבון על פי השכל הישר,
לו את עיני עוצם הייתי כבר עכשיו-
אף על פי כן
איני נוטש את החיים באלימות-
והחיים
שנבראו ואף ניתנו לנו
ביד האל וכוח גבורתו-
לחיות ימים ספורים, או אף רבים-
אינם תשורה,
אלא פקודה וצו:
חיה תחיה!
אם בשמחה
או אם בצער-
חיה תחיה!
בתענוג ועלס
או תוך כלימה ורוק ובוז-
חיה תחיה!
אם בביתך בשפע, ותוך חירות עם החובות והזכויות,
או בנכר בתוך שעבוד-
חיה תחיה!
אם בן חורין בארצך,
או במחוזו של האויב, מוגבל, נכלם-
חיה תחיה! בחסד אלוהים
אתה חיה תחיה!
יהודים אין החיים אלא מצווה וצו!
על נהרות בבל 26-24
אחאב: שירו! שירה נא עמי, באשר אתה שם,
ובכל מקום בו תהיה!
כשיתנפלו עליך הזדים האכזרים
פראי – אדם גלים גלים בכנופיות,
וירצחו, וירצחו
את אשתך,
את ילדך בתוך רחמה,
חזק חזק והתחזק בצערך ובזעמך,
כמעשה ידם אל תעשה
אל תהרוג, אל תקונן ואל תרטון!
שא נא סביב עיניך והבט אל העולם-
חשוף אורך ושפוך עליו כשמש העולה!
זמר, זמר, עמי, בכל מקום-
ברך את העולם:
יהא מבורך זה העולם!
וגם בני האדם כולם, בכל אתר, בכל פינה שכוחה!
(אל אבטליה ושבנא)
זמרו נא , זמרים,
המשיכו נא לשיר עם אצבעות כרותות,
זמרו את שיא האהבה אל התבל-
הראו לה בניגון את זוהר הרקיע
המכוסה עתה ממנה,
פקחו את עיניה לרווחה, העצומות לעת עתה!
אהא תבל! עורי! עורי!
דברי נא שיר של אהבה!
השיבי נא בקשת הענן, בקשת אהבה,
על זרם המבול של משטמה
ועל שנאת חינם!
הראו מאור פנים
אל נוכח ההיתול המרושע של האיבה.
ואם נחשול רשעות יציף אתכם, רטוב וקר-
התרוממו אל על גבוה והביטו
אל האויב בכיסופים
ובמחילה…
כי העשיר- הוא מנדב!
והחזק – סולח!
סלחו אפוא!
יפרוץ לבכם מרוב שמחה
מתוך עורכם העגמומי!
ואם פלוני ירצה גם לקבל פניכם במוות-
קבלו פניו, עם פני כולם, רק בחיים! ( בנעימה חגיגית)
שמעו ! שמעו! כל מי שמסוגל לשמוע!
הקשיבו לאמת זו הגדולה,
הקשיבו לדברי הנבואה:
דבר אינו מתחיל עם נפילת ציון,
ועם שקיעת בבל
דבר אינו נגמר…

כאן מגלה מפקד הבבלים כי אחאב אינו נאמן לצבא הבבלי ומצווה אותו לשתוק

אחאב: לא, לא אשתוק-
צווה על החמה שלא תזרח בתכלת הרקיע!
צווה על הנחשול בים- שלא יגאה ויתרומם,
צווה ללב שמאמין- אל תאמין!
צווה לאיש אוהב- אל נא תאהב!
צווה על כוכבים מנצנצים בזוהרם: היו נא עכורים!
אמור אל הנביא: אל תדבר!
הרם מכשול בפני שמחה
זו הנצחית, המנצחת…
אתה דורש ממני שאשתוק,
ממני- יהודי אפוף חדווה?!
העם היהודי חיה יחיה

נהיה מאושרים שאנו מכינים עצמנו עם נשק ביד כדי לפגוש את האויב ולמות, מלחמתנו בנשק תשמש מקור יניקה לדורות הבאים. ניקח לנו למשל את אחינו בארץ ישראל, הם לא גילו מורך לב בשעת סכנה ועמדו מעטים מול רבים ובמותם חינכו דורות של יהודים. הגרמנים הרגו מיליונים של יהודים אך הם לא יכלו לנו. העם היהודי חיה יחיה. עיננו לא תחזינה זאת. אולם גמולם ישולם להם. לאחר מותנו יעמדו מעשינו לעד.

צביה לובטקין מעידה על דבריו של יצחק קצנלסון ערב המרד.

המשורר גמר את דבריו והחל המרד
המשורר אך גמר דבריו והדלת נפרצה ולתוך החדר נדרדרה קבוצה של גרמנים. ראשונים הקבילו את פניהם זכריה ארטשטיין והניק גוטמן, שגילו אומץ לב מרובה כל אותו יום. זכריה ישב והשים עצמו כקורא בספר. משאמרו הגרמנים להיכנס לחדר הסמוך, ירה בהם זכריה מן העורף. אחד מהם כרע נפל והשאר ברחו. גוטמן וחברים אחדים עמו מיהרו למדרגות וירו לעבר הגרמנים שבחוץ, במגלש המדרגות נפל גרמני שני. זה היה נצחונם הגדול.

בז'יקובסקי עמ' 19
חוה פולמאן היקרה ! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים!

חוה פולמאן היקרה! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים! אני לימדתיך, עברנו על ספר ישעיהו, לימדתיך לשחק על הבימה , אותך ואת חבר חברים רכים כמוך על יד 'החלוץ' דג'לנה 34. שיחקת את 'יעקב'- איך, חוה היקרה, ה'שיקסלע' היהודיה! עם טל הילדות על שפתותיך ועם הבוקר אור בעיניך ובלב מלא רגש והכרה שלא לפי שנותיך , יצאת עם הניירות של 'גויה' לערים ולעיירות ששם הורגנו…
את זאת, שעמדת בבית הנתיבות בהרובאשוב, את א ת זאת שנשקפת בחלון על המגרש שלפני בית הנתיבות וראית את אלפי היהודים שנסחבו להתם כדי לשלחם… אמנם לא את כולם שלחו… רבים אשר נורו , נדקרו במקום. את ראית את הדם השפוך, את הילדים אשר רוטשו ונהרגו באשם אמותם ואבותם, שביקשו על נפשם, על נפשות ילדיהם- והרגום- שהפצירו בהם- הרוצחים. לא בכית, היה בך כוח שלא לבכות… אבל היית בכל רע… התעלפת! למה הניירות בכיס שמלתך אם את מתעלפת? לא בכיס השמלה, בפצעי הלב שימי את ניירות הגויה… גויה לא תתעלף לעולם כשהורגים יהודים למאות בשוק ולעיני השמש… ואת השאר, השאר מטעינים באלפיהם בקרונות – ולבלזשיץ…

בכיתי בשבת אצל הרב

הרב אליעזר יצחק מייזל, הוא ובתו ישבו אז ישיבה ארעית בזמנהוף 40… זה האיש היקר באדם אינו חרד לאמונתו פחות מר' יצחק מברדיטשב, אך גם טוב לב הוא כמוהו, ואני לא יכולתי להתאפק ובכיתי מאד מאד. במעמדו ובמעמד בתו, בשבת, עלה זרם דמעי בעיני ולא יכולתי לעצור, שהם הכירו את חנה ואת בנציון ואת בנימינ'קי… הם נתנוני לבכות בשבת ונתנו לו לעלם אחד, עם פנים עדינים, לספר אשר ראה ואשר עבר עליו בטרבלינקי… העלם, הוא ברח מטרבלינקי לפני כמה ימים.
נתתי בו עיני: משם? מטרבלינקי? שבת ?
העלם פתח סגור מקטרנו וחלוקו והראה לי את פצעיו הטריים, הזבים עוד, שנפצע ע'י חוטי הברזל, שלוש גדרות ששכו בעדו, עלה וברח. ' שנים ברחנו, אני ועוד אחד אתי, אשר עצר כוח כמוני, ברחנו'. הרב ! איכה, איכה, איש החמודות, גם אתה גם מינה בתך איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם, הגרמנים, בהציתם אש בכל חומות הגיטו! בערב פסח האחרון החלו ובמשך חמישה שבועות גמרו, שלמו!
הוא הרב, הניע לי בראשו כלומר : האמן לו… הוא היה שם וחזר… חזר
פנקס ויטל 162
למען ידעו העמים

רק אתה ובן דודתי תקראו את דברי הקינה על הרוגי עמנו כולו על תינוקותיו ועל ילדיו במעי אמותיהם. דברי הקינה בט'ו פרקים. לא לפרסם ברבים או בדפוס, כל זמן שקללת אדם עוד הויה על אדמות. אם אתם שניכם מוצאים לנכון ולנחוץ, שדברי הקינה יועתקו בלשונות אחרות, למען אשר ידעו העמים את אשר עוללו לנו גם המה, כי גם המה הועילו ועזרו לחלאת עמים זו, לגרמנים, במעשה רצח עמנו כולו, לא רק הרוצחים הליטאים והאוקראינים… גם התרגומים יהיו מונחים אתכם עד כלות המלחמה. אני אינני מאמין, שאחיה עד אותו יום. את הדפסת הקינה פרקים- פרקים תתחילו בעיתונים היהודיים ביום אחד. רק אחרי שיהיו נפוצים ט'ו הפרקים, תוציאום לאור בספר. את הקינה תדפיסו בהקדשה לנשמת חנה שלי ולנשמת ברל אחי, שנהרגו עם בני משפחותיהם ועם עמי כולו וקבר אין. פי כמה אני ירא לכם ולאחי כולם מעבר לימים שהנם בסכנה.
אם אחיה יום אחד לאחר כלות המלחמה הייתי רוצה עם איש אחד נאמן משלכם למהר לוורשה, בגיטו ההרוס והשרוף, צפויים בכליות האדמה כתבים, כתבי יד שנכתבו בעזרת חנה ואחי ברל, שעודדוני לכך. 'דברים שאתם צריכים להם מאד' 'איוב' (חזיון בג' מערכות), 'על נהרות בבל' (חזיון בארבע מערכות ) ופואמות מחיינו ומותנו בימים האחרונים. מי ייתן ומצאתים והוצאתים. אך ראשית דרכי יהיה לסביבות לובלין, ששם שולחו עם עשרים אלפים יהודים באותו יום 14.8.42- אולי לא נהרגו ? הנה אני צולל, שוקע בכל רגע לתהום אפס נוראה ואין אחיזה, אין אחיזה בלא בנציקל ויאמעקעל. אני יודע מיליונים כמוהם נרצחו, ואולם אותם ידעתי, הכרתי מאד מאד ואת חנה ואת ברל.

מכתב של יצחק קצנלסון לברל כצנלסון ויצחק טבנקין בני דודיו שצורף לכתב היד של ה'שיר על העם היהודי שנהרג'.
השיר על העם היהודי שנהרג

איך אשיר- והעולם הוא לי מדבר ושממה?
איך אנגן בידים פכורות מייאוש שעייפו?
איפה הם המתים שלי? את המתים שלי אני מחפש בכל ערמה
של אשפה בכל תלולית אפר: איפה אתם, אימרו לי, אימרו לי, אימרו?

אינם עוד! ולא יוסיפו להיות עוד עלי אדמות!
אני בדיתי אותם, כן, אני יושב ורוחי בודה אותם-
ועינוייהם- רק הם אמת, והייסורים, הייסורים שעיניך רואות
ממשיים הם וגדולים הם בעת הריגתם.

קרונות ריקים! אף זה מלאים הייתם וכעת שוב ריקים אתם,
איפה שמתם אותנו, את היהודים? מה אירע עמם ?
עשרת אלפים ספורים וחתומים- הנה שוב חזרתם?
הגידו לי היכן הייתם, קרונות, קרונות שחזרו ריקם?

הו סוסים , טפשים שכמוכם על מה ולמה ראש תרכינו אבלים?
על מה גלגלים תסובו בעצב? התדעו גלגלים
אנא אתם נוסעים ומובילים אותם? אנא אתם גוררים
את העדינות, בנות עמי, ואתך בני המעולים?

כל הדרכים, כל המסילות והכבישים התרסקו מכובד המשא
היהודי- משא ללא שק על הגב, ללא מזוודות ביד-
הם רצים עמוסי משא כבד של אימה ובחופזה
ובלי תקווה… הה, ארץ אחרת ! כיצד מתגנבים כאן אל ארץ אחרת, כיצד?

וכעבור שעה- והשמש כבתה מעל וארשה והסתלקה
עמנו לרחוב מילא, לרחוב מילא
שם נותרו מאה אלף יהודים ויותר
לא, לא השמש! אימה משמים באכזריות ליוותה אותנו, אימה גדולה

וכעבור שבוע אני שוב מתגנב לגיטו… כן! הרי את צוקרמן יש לי שם!
את יצחק צוקרמן יש לי, את צביה יש לי, היפים והטובים עלי אדמות!
חלוצים! כן! ומי זה אומר: הכל ירד לאבדון? חלוצים הרי ישנם!
עוד תוכן יש, עוד יש במה להיאחז- אינני בוכה, רק עיני מעט דמועות !

אנו הולכים וכלים מיום ליום, אך איש אינו מת, אינו מת כדרך שהורגלנו לו לפנים=
הורגים אותנו, את הללו עם כדור ברחוב, את הללו מענים בדנ'ילנה מאה ושלוש , והללו געוולד הובלו
אני רוצה לצעוק געוולד, לרוץ ברחובות, לפכור ידיים בייאוש, לצעוק בקול לכל העברים
אבל גם שמחה יש : נשק ! קונים נשק ! מבקיעים דרך ליערות,
צבי רוצה ליער, גם הוא –

יומיים לפני פסח אירע הדבר! בערב פסח חוסלו לש ובלש,
שמעתי ממחבואי, יומם וליל ירי תותחים, בלילה ראיתי דליקה-
הגטו עולה באש, בוערים חומותיו, בוערים אחרוני יהודיו, והיא מוסיפה להתלקח האש!
השמים היו מוארים, ואם יש בהם מישהו, הוא הביט ואת הסוף ראה .

כבר אינם! אל תשאלו שם מעבר לים, אל תשאלו לא על כתריאלבקה ולא על יהופץ-
הניחו לאשר אבד.
אל יבקשם איש, לא את המנחם מנדלים, את הטוביות החולבים, את השלמה נגידם, ואת המוטקה גנבים
אל יבקש
בכים יהיה לך כמו נביאיך, כמו ישעיה, ירמיהו, יחזקאל, כמו הושע עמוס, מהתנ'ך
הקיים לעד.
יעלה מביאליק, ידבר מפי שלום עליכם, מספר של שלום אש.

לקבוצות השיתופיות ספר של מירה מינצר יערי

לחברי הקבוצות השיתופיות

אני שמח לשלוח לכם מתנה זו מכל הלב בשם משפחת מינצר יערי ובשמי.
ספר זה הוא פרי יצירתה של המשוררת המיוחדת במינה מירה מינצר יערי. אני העורך של הספר ועל עריכתי יצא הזעם כפי שבודאי קראתם בעתון הדף הירוק. אז תתעלמו מן העורך ושימו לב לשירים ולציורים.
אני שמח שתקבלו את הספר משום שאני מאמין שגם אתם באתם להפיץ את ריח הלחם בעולם: תקוות האדם המתגלמת בקטנות של פגישה אנושית, של עשייה המגלמת מאמץ להשתחרר מהעול של דבש הניצול ,מלח העוני, והבדידות הכפוייה על ידי אנשים ומבנים. ספר זה הוא חגיגה לשפה ולמקום, לילדיות המסרבת להיכנע ולתרבות הנובעת מתוך האמונה כי עניין התיקון מחייב תרבות עמוקה.
תקראו במבוא, אם תרצו, עד כמה אני רואה ביצירתה ביטוי לתרבות האלטרנטיבית שאנו מבקשים לחולל. לעתים קרובות תרבות זו מותקפת על ידי עייפותנו, על ידי גודל המשימה, על ידי אי התמיכה של הסביבה. שירה זו היא המנון למי שמוכן להתעורר מן השינה הדוגמאטית, מן האופורטוניזם המתמכר.
אני יודע: אלו שירים. ויש לקרוא אותם באופן משוחרר מהיסטוריה , מהכללות סוציולוגיות, אך בהחלט ניתן לקרוא אותן כמנסות לגעת ביחיד המבקש לצאת מהבועה.

צר לי שמירה מינצר יערי נפטרה כאישה כה צעירה שלא יכולה לראות אתכם קוראת מפרי רוחה. אבל אני בטוח שהיתה שמחה לפגישה.
אני מקווה כי תמצאו בספר שירים להלחין, קטעים לפעולה טובה, ושעות של קריאה משותפת ושל יחידים.
אז למה אני כותב לכם כל המילים הללו שבין כה וכה לא מצליחות להביע את שאני חש?

שלכם
מוקי

רוחמה וייס

לרוחמה שלום רב

לא ידעתי כי מחכה לי במגירה ספרך 'מתחייבת בנפשי'. הספר עורר בי סערה גדולה.למרות שאני מהלך בו על קצות אצבעותיי הרעש הוא גדול. אין ספק כי יש בדבריך הרבה העזה אך לא פחות יכולת קריאה נדירה שהאישה שבך הופכת לקול גבורה. תמיד אמרתי כי קריאה תלמודית היא סבוכה, פסיפסית, קול שני ואריג גבוה בתזמורת עם הרבה מסכים אך את מצליחה לחלץ מתוכו גם צעקת לידה, גם כאב, גם בחילה ופליטה. מה שאני חולם זהו תרגום של הטקסטים הללו לאירופאית כדי לכנס את לוינס ז'ל ואת ג'וליה קריסטבה לשיחה אתך ועם ספרך בה אני מוכן לשבת על החלון ולהקשיב .
מעניין כי חשיפת חיי המין במקורות התלמודיים כמו שעשו כמה מהפכנים היו פרובלמטיים כי הם העלו את נקודת המוצא של השלטון הגברי והפגיעה המסורתית בנשים. עניין זה יצר מצב שמעשה של שחרור תומך למעשה בהמשך השעבוד . הקריאה התלמודית של האישה עם האבייקט הקריסטבאי (המופיע כל כך יפה בפסטיבל היריקה והמדרש המדהים על פליטת התמר) ועם הסירוב למסקנות המשעבדות החבויות בפרויד המשחרר, זוהי תרומה חשובה לקראת הימים הבאים. אני מאחל לך כי תוכלי להמשיך בצעדיך אלו עם השמחה ועם האמונה בכושרה של דרך הרוח להכיל, להאכיל ,לשחרר ולגלות אחריות בלי לשלם את העונשים הכרוכים בהליכה לפני המחנה. הרי זוהי נקודת המוצא השוללת את ההילה של הרומנטיקה הבדידותית. כמו שאמר גורדון לרחל 'את אינך בודדה במרום'.

המשך יצירה והוראה פורייה

מוקי

ספרות בקיבוץ

ספרות בקיבוץ

במערת תל חי, לפני שהקימו את החצר הידועה . היה פילוג. ששת האיכרים שעיבדו את האדמות נחלקו לבני האור ובני החושך. בני החושך טענו כי איכרים, גם איכרים עבריים אסור להם לקרוא. הקריאה מדיחה את הדעת מהפרוייקט המרכזי : עבודה. לנו ליהודים מסוכן עוד יותר לקרוא כי הרי אנחנו נמשכים לקרוא והמשיכה הזו תעלה לנו ביוקר: הספר הוא שירחיק אותנו מעבודת כפיים. בני האור טענו כי השילוב בין עבודה וקריאה הוא המבחן האמיתי. הוא האתגר. בני האור טענו כי יש להביא למערה מנורה שתאיר בלילות ותאפשר לקרוא, בני החושך טענו כי האור מפריע להם. סידרו סדין שפיצל את המערה לשניים. בני האור קראו, בני החושך ישנו באפלה.

רבים מאלו שעלו ויצרו את הקיבוץ היו חניכי הספרות.אפשר אפילו לומר כי הספרות היא שהביאה אותם אל השדה. הספרות העברית תיארה את החקלאי והרועה כאנשים אליהם צריכה האנושות לשאוף. הספרות הרוסית קראה למהפכה. הסופרים היו לחלוצים אנשי מופת. הם הפיצו גלויות עם דיוקנאותיהם של סופרים אהובים עליהם. ספרות זו שנוצרה תחת פיקוחה המהודק של הצנזורה קראה קריאות שמשמעותן פוענחה על ידי הקוראים. החלוצים ביקשו לחקות את גיבוריה: להיות נטשה של מלחמה ושלום , להתאבד כמו אנה קרנינה, הם פחדו להיות תלושים כמו אובלומוב של גונצ'רוב, חתרו להיות אידיאליסטים כמו בספר הפולני להבות. ככל שהתווכחו על מארקס ופרויד הם התרגשו עם דוסטוייבסקי ונשבעו עם ביאליק וטשרניחובסקי.

היה נראה כי לספרות יש מה להגיד לפעמים יותר ממה שהיה להגיד לאידיאולוגיה. היא מגלה צדדי רגש וסודות של יחידים שלא מופיעים בהכללות האידיאולוגיות. לספרות יש תהודה אחרת. מנחם ברינקר מגדולי ההוגים העוסקים בקשר שבין ספרות לחברה סיפר לא מכבר איזה זעזוע פקד אותו כאשר התברר לו כי רבים מגיבוריו הספרותיים החשובים בספרות העברית נתן אלתרמן, עגנון ואחרים התאגדו במסגרת של התנועה לארץ ישראל השלמה. מבחינתו זו היתה מכה משום שחשב שספרות, בניגוד לפוליטיקה, לא יכולה להגיע לטעות מסוג כזה…הוא גילה שהעובדה שסופר כותב מתוך השראה ורגישות עוד לא עושה את עמדתו לנכונה חברתית ומוסרית.

אפשר לערוך את סיפור הספרות בקיבוץ על פי קו היסטורי המשקף את הסיפור של הסוציולוגיה של הקיבוץ. לדבר על ספרות האנחנו וספרות האני, על תקופת ההתלהבות ועל תקופת האכזבה, על התלהבות ראשונים וצער הנכנעים. על המעבר בין כתיבה אוטופיסטית לבין כתיבה דיסאוטופית המתארת את חיי הקיבוץ כסיוט מתמשך. ניתן להוכיח שאילולא הגיע אל המנוחה והנחלה הבורגנית ואל אינדיבידואליזם נאור, היה הקיבוץ ראוי לגינוי. אך גישה זו שטחית ולא קוראת את הספרות הקיבוצית אלא קריאה אידיאולוגית. לא תמיד האידיאולוגיה זקוקה לספרות ואם היא משתמשת בה כאמצעי רטורי היא עלולה ליפול לתהומות השקר הספרות יכולה לבקר את ההכללות של האידיאולוגיה, לתבוע אותה לדין. לעורר עוד מחשבה. לגלות את מחירי ההחלטות ולקרוא לפעולה או להימנע מפעולה.

הספרות ביטאה את אחת המהפכות הגדולות שחלו בעם היהודי : חידוש ההתייחסות המקודשת לאהבה.
בימים בהם אני כותב את ההקדמה הזו פורצת אלינו האולימפיאדה. בה רואים את המנצחים עומדים ושומעים את ההמנון של מדינתם. עלה בדעתי רעיון מטורף.בראשית המאה העשרים, בישיבת טלז, התלמידים הציוניים במחתרת , אימצו לעצמם המנון. זה היה השיר של ביאליק ' הכניסיני תחת כנפך.' הם בחרו בו משום שהוא כלל את שתי השאלות היסודיות ששאלו עצמם החלוצים: אומרים יש נעורים בעולם, אומרים יש אהבה בעולם. עלה בדעתי שלו היה הופך השיר הכניסיני תחת כנפך להמנון הלאומי והיו משמיעים אותו באולימפיאדה היה מתרחש משהו בעולם…

הקיבוץ נוסד והוא מורעל ספרות. נושם ספרות אך פוחד מפניה. לא במקרה הרבה חלוצים העידו על כך שעם בואם אצה הם הפסיקו לקרוא לכמה זמן ספרים. הם החלו לקרוא טקסטים מסוג אחר : נוף , עבודה וחיי יחד. אולם מהר מאד התעשתו והחלו לכתוב. לכתוב מכתבים, יומנים, רשימות. זיכרונות על שאירע לפני שבועיים. בתוך החלל הריק של התחלות היה צורך להתמלא מחדש. החליטו לספר את החיים. גם המשקיפים על הקיבוץ החלו לכתוב עליו. כל ימיו עגנון הבטיח לכתוב את הספר על חברינו ולא כתב. בניגוד למצופה הספר הראשון על הנדל'ן בקיבוץ לא נכתב בשנים האחרונות אלא ברומאן 'תנובה' שנכתב על ידי אביגדור המאירי בשנות השלושים. תנובה היה שמה של הגיבורה המצילה את הקיבוץ מרכישת אדמתו על ידי עשיר מאוהב ומושחת.

לספר אירוע ולתאר אדם ריאלי כגיבור מעבר לזמנו או כטיפוס ממנו צריך להיזהר זה לא פשוט. בסיפורי החסידים נהוג לספר על צדיקים סיפורים בונים אגדה. אך יש להם הנחת יסוד : האיש צדיק. אם משהו בהתנהגותו לא תקין צריך להסביר זאת על ידי הסוד המסתיר כוונות עליונות. אך אם חלוץ נואם כל הזמן ולא עובד ויש לסופר צורך לכתוב על כך הוא יספר זאת בשם אחר, בתפאורה שונה. הספרות הגלויה ביותר צריכה להסתיר עצמה במעטה של בדיון. הסיפור שמתכוון להיות ריאלי הופך לספור שצריך לפענח את רקעו, לסיפור מפתח. והמון קוראים משוכנעים כי המפתח בידם. אפילו מאמצים להם את הסיפור כפרק מהביוגרפיה שלהם.

בתבנית המקובלת הצורך של חבר הקיבוץ בפנאי ליצירתו, בביטוי עצמי, במימוש עצמי, מופיע רק בספרות הקיבוצית של שנות השבעים.אך כבר בסיפורים של צבי שץ, שהם הסיפורים הראשונים של הקיבוץ, מופיע הרעב למימוש עצמי. הם קוראים את הלבטים של היחיד דווקא עם ובתוך חווית היחד. יש בהם התאבדות וייאוש אך גם צימאון לאינטימיות. מועלה בהם הניסיון המוסרי של היחיד יחד עם תביעה משיחית אוטופית. זוהי ספרות של נעורים המחפשים אהבה ויחד שיוכל להעניק לאהבה אפשרות להתקיים . הם שואלים כיצד יכולה זו להירקם בחברה הנוצרת בסביבה הנתונה בסערה מפוררת המוכרחה להגיב בקשיחות על סביבתה. סיפוריו של שץ מייצגים את כל המתח הפנימי של מהגרים ומהפכנים החיים עם שותפים בני גילם, מנותקים ממשפחות הוריהם לעתים גם רוחנית. יסודות אלו יתמידו לאורך זמן ארוך בסיפורת הקיבוצית.

גם דוד מלץ ממייסדי הקיבוץ הכותב בשנות הארבעים חושף את המחיר האנושי הגדול שמשלם הקיבוץ כחברה חילונית , כחברת עבודה, כחברה שוויונית המגלה את הפערים בין האנשים. הוא מקדיש הרבה לארוס המשחק תפקיד גורלי בחיי היחד.

העידן הנראה בעיננו הקולקטיביסטי ביותר, הדור השני לקיבוץ, מה שכונה דור הפלמ'ח, הוא דור שכבר חי את החיים המשותפים של שני דורות (בדרך כלל ללא סבא וסבתא), חי בתבניות שעוצבו בקושי אך עוצבו כמסר חינוכי. זה הדור שחי בתקופת הסער והפרץ של ימי השואה ומלחמת העצמאות, דור שחי בעידן של יחד מותקף. אך הוא איננו דור קונפורמי של מנוחה נכונה. למרות שהוא מקבל באופן כללי ביותר את משימותיה של הציונות הסוציאליסטית אין הוא צייתן וקולקטיביסטי. הוא מאיר את הקיבוץ בעין ביקורתית. הוא חי את המעבר של קיבוץ כחברה מייסדת לחברה המחנכת את בניה ואת ילדי החוץ שלה ולא תמיד מצליחה בכך. דור שני מגלה את הסדקים של קודמו, את הפרוזה של חייו. למרות שהוא דור של ממשיכים ההמשך מטלטל. הוא הוטל עטוף חלומותיו ורעיונותיו למלחמת העצמאות, שבאה אחרי מלחמת העולם השנייה. התנסויות אלו זעזעו כל ניסיון להתבונן על החזון הציוני כאידיליה. סופרי הקיבוץ של הדור ההוא מתארים אותו אך לא פעם באירוניה ואפילו בסאטירה. הם מגלים את חולשותיו ומתקוממים נגד יומרותיו. אך גם מעריצים אותו על תמימותו ועל סיגופיו.

הסופרים הם תמיד אנשי הרפואה הכללית המבקשת לראות את האדם לא כנושא של ניתוח דרמטי המתרכז בכבד או בלב אלא את האדם הכואב, המחלים. זה החי לפני ואחרי הדיאגנוזה המקומית של אבריו. הם לא רואים את היחיד והחברה בעיניים כירורגיות. בתור כאלה הם לא רואים רק את ההחלטות הפוליטיות שנופלות. אולם מצד שני כאנשי רוח החיים בעידן הנתון לקרע פוליטי הם מרבים לכתוב לא רק ספרות אלא לשלם מס נאמנות לתנועות הפוליטיות להן הם משתייכים. אנחנו לא קוראים היום בתחום הספרות את אותות האורתודוקסיה הפוליטית אותה כתבו הסופרים של אז.

גיבוריו של דור המדינה שפרץ אל הכתיבה על הקיבוץ אחרי מלחמת העצמאות, היו הבנים שנפלו במלחמה. כתיבתם הנסתרת של הנופלים ביומנים ובמכתבים גילה מימד לירי גנוז ומאתגר. אך לא עליהם כתבו הסופרים שהתגלו. דור זה של סופרים ובראשו עמוס עוז מתאר את הקיבוץ אך מבקש להימלט מעול הנבואה. סופרים אלו המבקשים לכתוב סיפורי קיבוץ מקעקעים את זכותו של הסופר להלך בגלימת הצמר של הנביא. יחד עם זה דווקא מנוסתו של הסופר היא שמעמידה אותו כנביא זעם. כתובע את העלבון האישי של טיפוסים שונים בקיבוץ. הוא מטיל ארס סאטירי ובונה אלגוריות על הקיבוץ . הוא מטיל ביקורת על אנשי האידיאולוגיה ומנהיגי התנועה. גיבוריו הם אנטי גיבורים. אך דווקא הם האנטי גיבורים מטילים לחללו של הקיבוץ אתגרים חדשים.

לפני שבועיים נסעתי לקיבוץ עין שמר לחוג את חג הוצאת שלשה ספרים שיצאו בעת ובעונה אחת בקיבוץ. אין ספק שעין שמר הוא הקיבוץ ממנו יצאו הכי הרבה ספרים הרבה למעלה ממאה. איך קרה הדבר שבקיבוץ אחד נולדו כל כך הרבה יצירות ספרותיות? זוהי מסורת ספרותית שהונהגה בקיבוץ. הקיבוץ הזה האמין כי תמונת העל המסתורית שלו נעוצה באמנות שנוצרת בתוכו. גם באמנות הפלאסטית אך בעיקר בספרות. הוצאות הספרים של הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים שנוצרו בתקופת עוני ומשבר הן ההוכחה הבדוקה לתחושת החשיבות שהועידו חברי הקיבוץ לספר ולספרות.

אם עיקר הכתיבה של הקיבוץ בדורותיו הראשונים נסבה על החלטת נעורים בשנים האחרונות נושא מרכזי של הכתיבה הוא דווקא הילדות בקיבוץ. ספרים אלו נכתבו כספרי קינה על הקיבוץ שנגמר, כספרי נוסטלגיה ואפולוגטיקה . כסיפורי אבות ובנים. במשך שנים טענו מגיני הלינה המשותפת כי אם הקיבוץ יוותר עליה הוא יסיים את דרכו המיוחדת. לאחר ששונתה שיטת הלינה קיבלו חברי הקיבוץ את הטענה הפולמוסית באמירה שהקיבוץ נגמר. תיאורי הילדות בקיבוץ הן כסאטירה , כאידיליה וכטרגדיה אמיתית מהווים חלק מספרות הקינה על הקיבוץ. לעתים היא כתובה כקינה השמחה לאיד לפעמים כצער אמיתי על כך שצעקת הסופר אמנם הביאה לתמורה אך לא לתמורה עליה הוא חלם. לעתים הקינה נכתבת בכאב אמיתי על הפרידה מהקיבוץ בו גדל הסופר וממנו יצא. לעתים הנכתב מגלה צמא עמוק לגלגול רעיונותיו של הקיבוץ בעולם שהשתנה. מה מקומה של הקינה בחשבון הנפש הציבורי של הקיבוץ ושל ישראל ? האם יש לה כתובת כמו לקינה המסורתית. מהי הכתובת הזו ? האם היא תפילה של קבלת הדין או מרד נגדו? לא כאן המקום לדון בשאלה דחופה זאת.

ואלטר בנימין אמר כי בשביל לספר סיפור צריך לנסוע למרחקים אך לחזור לקהילה שומעת, הזקוקה לבשורת מרחקים. במשך השנים שעברו מראשיתו של הקיבוץ התברר כי אפשר לנסוע למרחקי הזמן ולהביא משם סיפורים שהיו לקהילה חיה. זה השורש של התורה בעל פה של הסיפור הקיבוצי שאינו מתכוון להטיף אלא למלא את חללי הזמן בעלילות. בהן הקיבוץ הופך לתפאורה להרפתקאה אנושית. גם המקום גם הלחץ יוצרים עלילה אך גם הרעיון הקיבוצי יכול להפוך עלילה. בעניין אחרון זה שבו הלכות המקום הופכות להיות עלילה אנושית למדנו משהו מהמסורת היהודית שבה קיום מצווה קרה הולידה מצבים אנושיים חמים. כך הקיבוץ בעל העקרונות העמיד בפני חבריו זירות מרובות בהן תקנון יכול להוליד עלילת חיים.

אמיר גלבוע: חדרי הוא העולם

שלושים שנה עברו מאז פטירתו של אמיר גלבוע. אנו שבים אליו, שבים אל שירתו. לקראת הערב הזה קיימנו פגישות בין נוגה וזואי מתנועת אמנויות של צעירים מטפחי תרבות החיים בקומונות ומטפחים חינוך דרך אמנות עם ישראל עם נציגי דורו של גלבע. הם מאד התרגשו לפגוש בני דור צעיר המבקשים על חייהם באמנות. ישראל לוין בן התשעים קונן על השיכחה שהפכה חלק מהנוף התרבותי שלנו אך כשזזה המצלמה לפתע עזר כוח, לא במעט כנראה בגלל הפגישה המופלאה ואמר בנחרצות: לשירה תמיד נזדקק! כך אנחנו מרגישים. השירה יודעת ערכן של מילים ושל שתיקות, יודעת את מקצב הנפש והיודעת לדבר עם אנשים אהבה, אחריות יודעת לנפות את האמת מהשקר המולך.
ומיטב השירה היא אמיר גלבע .
שנים רבות התלונן כי מסיטים אותו מעיקר חייו, שעבודתו כעורך, כמתרגם אינה נותנת לו זמן להקשיב, לעורר, לשיר. אך הוא כתב כ600 שירים! יבול ענק לאיש שפחד להוציא תחת ידו פטפוט מחורז.
מה ניתן להביא מתוך כל זה בערב אחד? מה ניתן להעניק לקהל זה של ידידים ושל מחפשי דרך , של בני דורות שונים ומשתנים. כתב הוא

הערב הזה ביקשנו מכמה דורות לבחור שירים. כל אחד בחר שיר ויסביר את בחירתו.

בשירה העברית חבוי מתח ידוע בין שירת האני לשירת האנחנו. מתי הופך האנחנו למקום בריחה מן האני, למקום מסתור הדוחק את לבו של היחיד ולעתים רומס אותו, מתי הופכת שירת האני עקרה מתקווה, מאוהבת בעצמה, סגורה ודלה, כיצד יכולה שירה כנבואה להפוך את האני לנושא המתמודד עם עולם, יוצר בו נקודות ארכימדיות, כיצד יכולה להפוך את היחד למציין נוף בו היחיד יכול לינוק כוח והשראה לצאת לדרך חיפושיו ? כמה אורב השקר לכל החיבורים הללו. שירי לכת שאינם מוליכים לשום מקום, שירת יחיד הנשרפת כקיקיון .
אמיר גלבע היה מסוגל ללכת בדרכו של ביאליק ולשיר אנחנו המאיר את נפש היחיד ואני המבקש על הציבור.
האם העובדה שאמיר בנה את חייו בשוליים אפשרה לו לעמוד במקום שעמד ואולי עמידתו במשמר השירה הוא שתבע ממנו לא למקם עצמו בהיררכיות, לשמור על שפיותו ושליחותו? לא נדע.

בהיסטוריה יש רגעי חיבור עזים בין היחיד לכלל. רגעים בהם הפגישה עם המוות והאהבה קשורים במלחמה, במרד, בפליטות. לא תמיד רגעים אלו אהובים במיוחד. ובכל זאת קיימים. תהליכים ארוכים המתפרצים כאירוע אך אחר כך עוברים סחף גדול ומשתלבים במשכים הארוכים של חברת האדם.
גלבע היה קשור אישית קיומית לאירועים ולקריאות לאיומים ולהבטחות שנבעו מתוך הזירות בהן פגש בביוגרפיה שלו. הוא היה מודע לחיבור הזה. הוא הזדהה והתמרד, קיווה והתייאש. לעתים טרק את הדלת וכמו כל טריקת דלת הוא ביקש שמישהו יקשיב. כך בחר להפוך את לימודיו המסורתיים לשירה עברית מורדת עמוקת שורש. כך בחר להיענות ללך לך ולעלות ארצה כחלוץ, להיפרד מביתו אך גם להיפרד מקיבוצו בארץ.

הלילה מבקש לו שחר אור ומשמעות הוא מבקש בקר. כבר המדרש העלה את הפחד הקדמון של האדם הראשון כשירד הלילה והוא לא ידע האם תזרח השמש ויבוא בוקר. הזמן הקיומי של בוקר צהריים ערב ולילה מושרש היטב בשירתו של גלבע. הוא יסוד של ריתמוס הקיום האישי והציבורי. הלילה על אסונותיו מאפשר גם חלום, החלום אינו משקף את החושך , הוא מורד בו בלי להתממש. הבוקר צריך להבטיח את גיחתו של החלום אל האור. לקראת הצהריים בהם שמש המציאות ועלה קופחים ולעתים גם מאיימים. אמיר גלבע קשוב למחזוריות היום והלילה אך לא פחות קשוב למקורות התנכיים המשתמשים בדימוי הזה. יש פה משהו מן הטבע אך גם שאיבה של יסודות תרבותיים מובהקים. פה נפגשים הקשב לטבע ולמילה. הוא מתפלל להביא את הבקר אך מבין כי הבקר הוא הבטחה. הוא נדר וקל לבגוד בו. קל לשכוח את המחויבות שלו. קל להשתמש ברטוריקה שלו לשווא.

בוקר כזה ראה בהקמת מדינת ישראל אך גם קרא את הבגידה בבקר. את השימוש הנלוז בהבטחות שהוא הבטיח על ידי יצרי שלטון ורכוש. המדינה שהבטיחה את הבקר לא תמיד עומדת במה שהבטיחה ללוחמיה, לקרבנות העם היהודי בגולה, לאנושות כאחראית עם שותפותיה הרבים לאנושות.

חידת הכתיבה של המשורר לא מתפענחת בשירתו של אמיר גלבוע. היא מתעמקת . הוא תוהה על עצמו כליצן שבלבו בוכה הוא אומר על עצמו שהוא ליצן אך בלי המסיכה המחייכת. ליצן היה בממלכות האיש היחידי שמותר היה לו לדבר אל המלך דברי אמת. הוא היה מעבר למשחקים המקובלים על כן נקרא בשפת הקלפים טורף הקלפים, הג'וקר. לדידו של אמיר גלבוע זהו תפקידו. לערער בפני הקשוח להקשיח בפני הרופס. לשבור מסגרות ולשוב אל תכנן. כך התאים לו הקצב אך לא האמנות הקשוחה של תבנית השיר. ההאזנה לשפה על כל רבדיה. הנמוך והגבוה, הילדי והמרקיע שחקים.

מילים פשוטות הן פרי של אהבה
כוכב הצפון עצב דמעת יתום
אני שותק שיר – כותב חיים

אמיר גלבע מתפלל. לא תפילת ילד מתוך רחם הישיבה המסורתית ולא תפילת חילוני שקץ מפולחני אליל וחושף אותם בשמחה לאיד. הוא לא בז ליכולת לבקש, לתבוע, להודות כי יש מעל. כי יש תהום מתחת. הוא שב להתפלל על ידי התבוננות בטבע ולא רק בחיי הנפש או בחוקי אנוש. הוא יודע שהסידור שביב נשחקו דפיו. מרב קריאה נואשת, או מאובדן ושכחה. אך יש עצים ואבנים, בית ואביב ובכולם גנוזה התפילה הפרובלמתית של ימינו. הוא מתפלל כהמנון, הוא מתפלל כשיר פנימי, בציבור או כצימאון של יחיד. הוא מתפלל בנוסח של הגעגוע של שיר השירים ושירי חורבן ואור. הוא מתפלל.

הסידור קרוע השוליים וכל המילים החסרות אני
רואן מתעופפות ומבקשות מנוח לכף הרגל איך
אביא להן מזור ולב.

המשוררת לאה גולדברג טענה פעם נגד משוררים צעירים , שהיום בגרו, כי מה שמטריד אותה זה שהמשוררים הפסיקו לשיר. היא התכוונה בודאי לייאוש המשוררים מכך שיקראו אותם סתם אנשים בראש שמישהו יקרא אותם מלבד משוררים אחרים. וכאן כדאי לעמוד על מימד השמחה והצחוק בשיריו של אמיר גלבוע. השמחה נתפשת אצל רבים כמרגוע, כהפגה, כהסתלקות ממעורבות בדרך של הבנה מרוחקת, ככניעה למצב. מעין מנוסה אל הומור, כפתרון מדומה למצב של חוסר אונים כמו החייל האמיץ שוויק. אצל גלבע לצחוק יש מעמד מחזק, מעניק כוח, מורד, מותח, הוא קשור ליכולת להיפרד ממוסכמות ומחנופה, מהשתלבות כנועה. הצחוק כמו אצל ביאליק הוא גילוי הרמת דגל לשפה שאינה מתחמקת בין המילים דווקא הצחוק מקשר אותנו עם אזורים של כאב

הוא כותב את מה שהוא קורא
ספר שתי היגון וערב השמחה.

יומי כדרך הליצן. אך שלא כמוהו לא צוחק
מבחוץ ורק כמוהו בוכה מבפנים. אמרתי בוכה
לא בדיוק. בדיוק בוכה בלי
.

בקר אחד הוזמנה מזכירת המערכת לשתות קפה בבית קפה עם חבריה לעבודה. בדרך כלל לא נהגה לעשות זאת אך באותו בוקר הלכה. הוא ישב מכונס בעצמו כרגיל אך בדרך חזרה ליווה אותה וכעבור שבועיים התחתנו. הוא הזהיר אותה. לא פרסם עצמו בפניה אך היא היתה נחושה ועמה בנה את משפחתו.

לא עשיתי לביתי
לביתי אין לי בלתו. כל הדברים האחרים
במילא אבדו. שיאבדו אני מלחש ביני
לביני. רק הבית. ולא עשיתי דבר
עוד לביתי

הקדמה
פינה בעמק שיר בבקר בבקר א' 104
מוקי לספור או לספר כרך ב' 242
לביוגרפיה

חנוך ברטוב פני יהושע כרך א' 344
ישראל לוין ישראל בעל שם טוב על בורות החימר כרך א' עמ 220
פינה בעמק
יום לילה, בקר, צהריים
ארבעה שירים של תנועת האמנויות

טלי וויס
פינה בעמק בחלומם אני מלך א' 21
אמיר גלבוע קורא באתי למילים הפשוטות
גילי על דבר החיים ודבר השיר כרך א' 259
פינה בעמק בחצרנו עץ חיים פורח כרך א' 104

נעמה שקד – תפילה
טל אילה אשלח אותך כרך ב 109
טל קרן ראשונה כרך ב' 166
אמיר גלבוע קורא אני מתפלל מתוך הלב
פינה בעמק רחוק רחוק בקצה מבט ב' 98
זיווה
המכללה

גבי
פינה בעמק שיר בבקר בבקר א' 104

נידונה לחיים אביהו רונן על חייקה קלינגר

נידונה לחיים

כשקראתי לראשונה את כתב היד של ספרו של אביהו רונן הייתי נרעש. התגלה לי הר געש בלתי נכבה. ערוצי הלבה היו הסיפור האישי של בן קיבוץ הנושא מטען גנטי של רומנטיקה מהפכנית שתועל למחקר מקיף וזהיר של השואה; יומנה של אמו של רונן חייקה קלינגר חברת השומר הצעיר שפעלה בתנועה בימי השואה בטרם התפזר הלילה והערפל מעל לחורבן הגדול. זוהי עדות קשה בלתי מצונזרת שחלקים ממנה פורסמו בעבר. אביהו רונן מלווה את היומן בראיונות על אמא שלו שקיים בין חבריה ששרדו את הימים הנוראים ההם. ערוץ אחר ללבה הזו הוא מחקרו המקיף והקפדני של רונן המתבונן על ההתרחשויות עליהן מספרת אמא שלו מזווית הראייה של המסמכים ההיסטוריים.

כשקראתי את כתב היד בגירסתו הראשונה לא ידעתי אם הערוצים השונים יוכלו להתלכד. חשתי שאפילו אם ייכשל המאמץ הזה הדברים הם כל כך מיוחדים שיש לפרסם את הספר. עתה משיצא לאור וקראתיו אחרי כל חבלי הלידה והעריכה ההתרגשות גברה. זהו ספר נוקב, אוהב, קשה ומטלטל המשלב נפלא את ערוציו והופך אותם למסמך מכונן.

אביהו רונן בן קיבוץ העוגן החליט בנעוריו לטלטל משמאל את החברה והקיבוץ. חבורת בני קיבוץ וחניכי תנועה הקימו את קיבוץ 'כרם שלום' ברוח השמאל החדש. זו היתה קבוצה מתמרדת ואוטופית שהתייאשה מהפרוייקט שלה ואנשיה התפזרו לכל רוח. היא אתגרה ואפילו איימה רומנטית על הממסד התנועתי. הקבוצה התפזרה. אביהו רונן פנה למחקר היסטורי. הרבה ממנו הוקדש לאיזור זגלמביה בפולין , איזור בו פעלה אמא שלו כאשה צעירה.

חייקה קלינגר אמו של אביהו התאבדה. האם הלכה בעקבותיהם של פרימו לוי ופאול צלן שלא יכלו לשאת את העומס של התקופות הנוראות שחיו ואת הבידוד שהן כפו עליהם מאוחר יותר ? חייקה קלינגר נתקפה בדיכאונות לאחר לידה. היא אושפזה . אחרי ששבה הביתה ערב אשפוזה מחדש העדיפה למות. כיצד השפיעו על הכרעתה הדי התקופה האיומה בה חיה בנעוריה ? איננו יודעים. יומנה הקשה יכול היה אולי להצביע על כיוון . חייקה קלינגר שלא צנזרה דבר ביומנה כן עשתה זאת בתקופות מאוחרות כשהתייצבה מול האתגר של בניין מחודש של חיים.

החוקר ההיסטורי של השואה הבוחן את התהליכים והאירועים יכול להצביע על כך שנתיבי המוות היו ללא מוצא. שכל הכרעה היתה מלכודת. אולם הקורא את העדויות של אנשי תנועת הנוער ושל רבים אחרים מתרשם מצד אחד מהריאליזם של אנשי תנועת הנוער, 'העורבים' כמו שקוראת להם חייקה ומצד שני מהאקטיביזם שלהם המסרב לפאטאליזם . הם ראו בבירור את נחישותם של הגרמנים לרצוח ולא הקשיבו לנבואות הנחמה שפיזרו תמימים ובוגדים. יחד עם זה בכל רגע ביקשו לגלות ערוצי בחירה ואחריות. כל צעד שנראה כאפשרי להכרעה לווה בוויכוח על הראוי. האם ללכת לפרטיזנים או לארגן את הקהילה למרד כשהיא מבקשת דרכי מילוט ושיתוף פעולה, האם לקבל את עמדתם של אנשי היודנראט כי עבודת היהודים היא שתשכנע את הנאצים לא לבצע את זממם, או להיענות לתביעת מנהיגי הארץ שביקשו מהם לשרוד. במחשבתם האקטיבית הם הבליטו גם את הקשר אל הציונות אך גם את הביקורת על היישוב היהודי בארץ שגילה הרבה מהחולשות שהתגלו בכל העם היהודי של אותם ימים.

שיפוטם העצמי עמעם לעתים את יכולתם להעריך את המשמעות שתקבל דרכם על ידי ממשיכיהם שיאחזו בהם למרות אי יכולתם לייצג את הכלל או לנצח.

למקום פעילותה של חייקה הגיעה הידיעה שהחלו להגיע לפולין פספורטים של מדינות דרום אמריקה שהבטיחו דרך הצלה. בעליהם יוכלו להגיע למחנות של אזרחי חוץ שהיו מיועדים להחלפת שבויים. הוויכוח על השימוש בדרכונים היה גדול. הממסד תבע להשתמש בהם כדי להינצל . אנשי תנועת הנוער החליטו לא לראות בהצלה דרך לרבים ולעמוד על רעיון המרד. הם החליטו להסתפק בשליחת כמה שליחים מתוכם שיצאו בעזרת הפספורטים ויעידו ברחבי העולם על המתרחש בארצות המוות. חייקה עצמה נבחרה היא 'נידונה לחיים' . כרבים ממנהיגי תנועת הנוער היא סירבה לעזוב וביקשה להיות עם חבריה עד הסוף. היא האמינה בצורך למרוד. וחייקה לא יצאה לשליחות ה'נידונים לחיים'. אולם 34 בעלי הפספורטים שיצאו לחירות נידונו למוות ולא לחיים. הם נרצחו על ידי הגרמנים. שוב התבררה המלכודת.

כלל ההחלטות והצעדים שננקטו על ידי אנשי תנועות הנוער לא הצילו ולא גרמו למרד הנכסף. הדרך היתה ללא מוצא. חייקה וחבריה נתפשו על ידי הנאצים עונו קשות. מצאו עצמם עם יהודים שנכנעו לגורלם לא תמיד תוך שמירה על כבודם ונרצחו . חייקה היתה בין היחידים ששרדו. היא מצאה עצמה נידונה לחיים. היא הבינה כי הדבר מחייב אותה להעיד . לספר מה אירע. במקום מחבואה בדרך ארצה היא כתבה את האירועים והתחושה עוד בטרם עלה המסך.

היומן הכל כך אישי של חייקה מבטא את רצונם של החלוצים לא רק להכריע אלא גם להבין את ההתרחשויות שנראו באופק הרחב . ההשוואה בין מה שהצליחו לגלות בשיחות הנפש ביניהם, לבין המתגלה במסמכים ההיסטוריים שונים והעדויות מרשימה ביותר בדיוקה .

הקורא את הספר 'נידונה לחיים' תוהה כיצד זה פקעת החלטות, תהום אסונות ייאוש ואימה יכולים להפוך אישה צעירה לנידונה לחיים. אך לא פחות תוהה למחויבות שגילתה כלפי מעשה העדות הסוערת, הגלויה הנושאת כתב האשמה וקינה מתמשכת.

אביהו רונן שכתב שנים את הספר המיוחד הזה לא רק שסגר עמו את המעגל שנפתח על ידי אמו והעניק לבני משפחתו ולשרידי התקופה הנוראה ההיא ראייה רחבה ומעוררת השראה. הוא העניק לנו אוצר שנקווה שיעבור בין הדורות ויטלטל אותם ואף יהיה לקאנון מאתגר דווקא משום שנכתב בפרץ רוח של הנתבעים בעדותם.

מוקי צור

הרהורים גורדוניים עם שירת אבא קובנר

הרהורים גורדוניים

…להישאר מלך ולו מלך ללכת
עם בני אדם כמותכם לא
להיות ארץ שאת פניה מברים
בבולדוזר
נבערה מחלום, מסוד חומק
מקולות יער.

קטע זה של שיר נכתב על ידי אבא קובנר. הוא האיש שהתפלא באחד משיריו על המקוננים על הרס גימנסיה הרצליה: בתל אביב מדברים על הרס של בית כשלא גמרו לבכות את הילדים שנרצחו בבית הספר שלו בוילנה. אבא קובנר היה פרטיזן יהודי, חלוץ שהעמיד מול האימה והמוות שחווה אתוס של בניין. מה יש לאתיקה שלו ולאימת הבולדוזרים?
האתיקה של בניין הארץ נחשבת בעיני רבים כמרד נגד הטבע שלה. נגד ציפוריה, נגד חולותיה הנודדים, נגד ביצותיה. האתיקה הציונית נחשבת בטון ומלט, מלחמה ופיצוצי מחצבה. היא בניין הבית הלאומי העומד מול הטבע כחומה ומגדל.
בשורות הללו של אבא קובנר בא לידי ביטוי הפרדוקס: הטבע הגלוי, החשוף ושמירתו תלויים בנסתר , בחלום. האם היה הטבע לנסתר משום שנהרס על ידי האדם ? האם הוטל עלינו כמו שאומר אבא קובנר בשיר אחר

לנוע על האבנים
שהיו. אשר הוסטו
בסיקול הגדול, אולי
שרדו תחתן הצפרדעים
ולשון ביצה אשר מתחת
לגני הדשא שהפרחנו.

בארץ כמו שלנו הטבע וההיסטוריה משחקים משחקי מחבואים. ההיסטוריה הטילה את סימניה על הריה ובקעותיה. המרחבים עטורים צלקות של אירועים, הערים העתיקות שרוטות רעידות אדמה.
אתרי הטבע שבויים בידי סמלים וחורבות. הטבע של הארץ נלקח בשבי לא רק על ידי צבאות פולשים, על ידי ההורדוסים למיניהם שבנו אותה בידי העבדות והמלחמה, לא רק על ידי מע'צ והחלטות הבנקים. הוא נלקח בשבי על ידי חלומות של אלה שבאו אליה, התגעגעו אליה, אלו שהיגרו ואלה שגורשו. טבעה של הארץ נמהל בזיכרון תובעני והשכחה מדעת של דתות, של חבורות של תנועות הגירה ופלישות מלחמה. של ילדים מבוגרים החולמים על תנים ויריות שאכלסו את לילותיהם לפני שנים.

איך מכל אלה יכול הטבע להיחלץ ? האם יתגלה בחורבן טוטאלי שישיב אותו לבריאה ללא אדם ? האם חורבן כזה יגיע כתוצאה מאותו תהליך עליו הצביע א. ד. גורדון כשטען כי הגיונו של פולחן הטכנולוגיה המשוחרר מאחריות היא המלחמה?

יש מבקשי טבע בארץ החותרים לערער על ההיסטוריה שלה. האם הדרך היא דרך של השכחה. של אובדן הזיכרון מתוך הכרעה ? האם תהיה תנועת השיבה לטבע תנועה של ייאוש מהתרבות ?

א.ד. גורדון סימן אלטרנטיבה. יש מקום לערעור על ההיסטוריה. ערעור כזה יכול לצמוח רק על ידי תנועה של תיקון התרבות . לא אלימות והשכחה יתקנו אלא תיקון העובר בנשמת האדם הפורץ את דרכו מן ההיסטוריה אל הטבע. לא שיבה אל האין אונים והבורות המאוימת ולא כיבוש הטבע והפיכתו לגילוי של יצרי השלטון והארוס אלא חינוך מתמיד של האדם לזיקה אחראית לטבע, לזיקה פעילה של אדם העובד בטבע. זיקה חכמה, מצוידת בערכי מדע ותרבות החושפת ללא הרף את היחיד, המשפחה הקהילה והאומה בפני אחריותם למכלול. לא קריאת פרטי הטבע כחיקוי קטעי אופי אנושי המעצים יצרים מנוכרים של שלטון אלא עבודה החושפת את האדם למכלול של הטבע ולמכלול עולמו ,יחד של קיום אחראי מדור אל דור. הפצע שקרע את הטבע וההיסטוריה של האדם לא יתוקן אלא בעמידה של האדם כקורע חלונות אל הטבע. לא כמתבונן תיירי, ולא ככובש והופך את הטבע לחומר גלם של תכניותיו. העובד המטייל, האמן הפורץ את דרכו אל עצמו דרך יצירה , החבר המודע כי אין להתבצר רק בבית שהוא בונה לעצמו ובידי עצמו הופך לבית כלא. תנועת תיקון כזו היא שתחשוף את הדרך לטבע הנסתר על ידי שממה שנכפתה על הטבע בידי האדם. היא שתגלה את היסודות המחברים את בני האדם כמעשה של אחריות כוללת.

בארץ ישראל אנחנו חוגגים תמיד התחלות. אנו מניחים אבני פינה, אנו מקדישים בניינים חדשים, אנו פותחים כבישים, חונכים מוסדות, מייסדים תעשיות. אנו כבני הנעורים עם כל הסערות והתשוקות של צעירים. מזלנו הטוב שבתוכנו אלו שהלכו כבר דרך ארוכה מעבר להתחלות. הם לדידנו המייצבים, משקלי הנגד, וימי ההולדת שלהם הם התמרורים הזוהרים בדרך היגעה שלנו מן ההתחלות אל ההישגים. הם אוצרים את המחויבויות של השוליות לאידיאות ולבעלי המלאכה של הרוח מחויבויות שיהפכו לאומנות.
כך דוקטור איטינגון היקר קיבוץ הגלויות נהנה מחברתך שלוש שנים בציון. אנו מודים לך שהבאת אלינו את הדעת הבשלה, המוזנת על ידי הגאון שעיצב את הזמן לארץ ההתחלות והיא המכשירה אותנו להתבונן בעצמנו מבחוץ ומבפנים. אנו מעריצים אותך בגלל כוחך לשאת אותנו בזרם של המחשבה המודרנית המציפה את השברים האפלים במיקרוקוסמוס בו שוכנים בעולם.. אנו מחזיקים לך טובה שאתה מחזיק אותנו מודעים בחברות הבלתי ניתנת להפרה של כל בני האנוש בלי אבחנה של גזע לשון וגורל. אנו לוקחים על עצמנו ללכת אחריך כמדריך, אנו מכבדים אוחתך כמורה, אנו מעריצים אותך כאזרח וכמלומד. אנו מתפללים שתוסיף עוד שנים לשלושת השנים שאנו חוגגים לך, ובהן תמשיך להאיר את אור חכמתך על ארץ ההתחלות עד שנוכל להגיע להישגים אליהם אנו חותרים ושואפים.
הבינאנושי היה גורדון למי שמכיר בקושי החבוי במפגש המתקן עם הטבע . הוא לא ציפה להתגלויות קלות, לאושר עליון ואוטומטי. לדידו בקשת החיים העליונים נמדדה דווקא ביכולת לחיות את המתח שבמחויבות ל'כאן על פני אדמה'. על כן לא הבטיח ולא העניש. לא קבע סדרים ולא האמין בצורות חיים. הוא היה בוודאי נענה להמשך שירו של קובנר

לבוא אל מקום העדרנו. להדליק נר חלב דק
במרחב נטוש. לעכב את הקריעה
ולא בלי אמץ לב ראוי לומר
שוב שובה והנחני נא
שלא אקיץ בודד וזר
בין כתלי ביתי
אשר בדמי
בניתי

גורדון לא הציע לנו כיצד להתייחס להחלטות פוליטיות הנוגעות לשימור ולפיתוח. גם לא טכניקות להשפעה על ההכרעות המדיניות. לא טכניקה לעיצוב ריבונות הלוקחת אחריות על סדרי עדיפויות בין האזורי, הארצי והעולמי. הוא לא שחרר אותנו מכל אלה גם אם רצה.

בטיוליו עם צעירי השומר הצעיר שהגיעו בראשית שנות העשרים השקיף על הטבע של ארץ ישראל מזווית מבטם של צעירים עובדים, שרים ורוקדים, יודעים את השמחה. והוא היה בשלב האחרון של חייו. כואב ונוצר את תחושותיו. מסכם ופורץ תקווה.
ואנו , כעבור עשרות בשנים , עדיין עומדים באתגר הקשה.

על האבל- ספרה של מיכל פורת

הספר שלפנינו צריך להיות מונח על לוח לבם של מצביאים, רופאים ,מנהיגים… ובנים. הוא זעקה על אובדן, תהייה על משמעותו ועדות לעוצמתו הגדולה. זהו כתב אזהרה לכל מי שמפתחות חיים ומוות בידיו. עליו לדעת במה כרוכה אי עמידתו על משמר החיים.
כל אחת מהנשים השכולות המשתתפות בשיחות שבספר מגיבה אחרת לאסון. מתפקדת אחרת.משחקת משחק אחר. נחשפת בקצב שונה ובשתיקות מגוונות . יש והיא מתרכזת בהקמת חייץ בינה ובין סביבתה ויש והיא שוברת חומות לפני שהיא מוכנה לכך. במפגשים הן מספרות, מציגות, בוכות ומחבקות זו את זו כשהן מבקשות בעד נפשן. הן בונות אחווה מיוחדת על ידי הסרת תחבושות ועמידה בפני הפצע. אך אינן מבטלות את זכותן לשיחה ואהבה. התבוננות זו באמצעות התיאטרון והסיפור, על ידי בניית חומות וניתוצן מצטרפת למעשה של גבורה המסוגלת בתרועותיה וקינתה להוריד את מחסומי הנפש.
בראשית הקיבוץ היתה נטייה לצנזר את אבל מות הילדים. בקיבוץ מסוים הגיע הדבר לשיא. פרצה מגיפה בבית הילדים. מיטב הרופאים נקראו לעזרה ובאו. אך הדבר לא עזר. ילד אחרי ילד נפטרו כמה ילדים. זו היתה טראומה קולקטיבית נוראה. למרות שהקיבוץ הוציא לזכרם חוברת זיכרון בה תועד המקרה ברגישות רבה הסיפור צונזר. הילדים לא נקברו בבית הקברות של הקיבוץ אלא בבית קברות קרוב. במשפחות של הילדים לא סיפרו דבר לאחיהם הצעירים . לשאלותיהם על תמונות של הילדים שנפטרו סיפרו להם שהן תמונות שלהם.. רק כעבור שנים רבות הם גילו את מצבותיהם של אחיהם בבית הקברות השכן. אין זה מקרה יחיד של העלמה של המוות . והסיבה ברורה מות הילדים מערער על כל האמונות של החברה . ברור לכל מי שאינו מאמין בגלגול נשמות כי הילדים עדיין לא חטאו. בהתיישבות היהודית בארץ בהרבה מקרים לא הוצבו מצבות על קברי הילדים.
על קברי החלוצים לא נרשמו שמות ההורים שבגולה. ילדי החלוצים שנפטרו היו רחוקים מהסבא והסבתא. והנה בשיחות שלפנינו של אמהות בנות דור צעיר יותר סבים כבר היו . הילדים עליהן מקוננות האמהות הם ילדים למשפחה היהודית ששוקמה במידה רבה אחרי ההגירה והשואה. למרות שהמוות לא מופיע כאן כפוגע בהמוני לוחמים ובאוכלוסיות שלמות שלא זכו לקבר, למרות שהמת זוכה במצבה ובזיכרון, בהספד ובעלייה לקבר נראה כי ההתמודדות עם מותו לא הופכת יותר קלה. אולי דווקא בגלל כל אלה הקושי נראה גדול מהיכולת להכילו.
דומה כי יוסף חיים ברנר היה הסופר העברי שהיה מתחבר לעומק עם הפגישות הללו בין האימהות השכולות. במודעותו למוות, באי יכולתו שלא להרהר בו כל שעה אך בעיקר באי השלמתו , במרד המתמיד שלו בכוחו ובקסמו של המוות , קולע ברנר לרוח המיוחדת הנושבת מיצירה משותפת זו של הקבוצה הטיפולית . ברנר כותב באחד מכתביו כי הוא מושיט את לשונו החמה מול המוות הקר . הוא לא מכחיש או בורח מן המוות אך מסרב להשלים עמו. לא מתעלם מהקרע והפצע, לא מתעלם מהקריעה. אין הוא פוזל לנחמות שווא . הוא מתקומם נגד הכניעה לכוחות המוות ותובע להכריע בעד החיים. מרד זה שלו חי בדפים היקרים שלפנינו.
הקינה איננה ביטוי פשוט לכאב, לפרידה. לקינה המסורתית יש נוסח, לחן , מקצב וכתובת. היא מבטאת קהילה פצועה ומתאבלת, היא מתייצבת מול כוחות על וחוצה את תהומות הכאב בכוונה להעיד על אמונה באל למרות הכאב שהביא על עולמו. היא מלווה את הנפטר אל מקומו המיתי החדש. האם שיחות אלו של האמהות מהוות קינה ? מיהו הקהל אותו הן מבטאות? מי הם הכוחות העליונים המתפרקים מסמכותם לנוכח האסון? מיהו האל שמודיעים על גדלותו ומצהירים על אמונה בו למרות ובגלל האסון עמו הוא השלים ? מרטין בובר טען שאלוהים השיב לטענותיו של איוב ששאל על הצדיק ורע לו על ידי עצם הופעתו בפניו של מי שעמד בניסיון הנורא.האם השיחות שלפנינו מצטרפות לקינה היוצרת שיווי משקל חדש ? האמהות המספרות, החפצים המופיעים בשיחות, התפקידים אותם משחקות חברות הקבוצה מחפשים כתובת לקינה. כאן אין השברים פשוטים כלל ועיקר. לעתים נראה כי הקינה המשוחקת, הפועלת, ההופכת לסיפור, מתנתקת מקשר אל משהו חיצוני לה בכוח הקשרים הנבנים בין חבריה. היא מוחקת כתובות לקינה. בכל זאת מרחפת מעל המפגשים תקוות הקטרזיס, ההיטהרות העתיקה שהגדירה את הטרגדיה היוונית. אולם כאן חסרה המקהלה המופיעה בטרגדיה היוונית. בטרגדיה מייצגת המקהלה את האובייקטיביות. היא משדרת את הערכים של החברה ואת הקונפורמיות שבה . האמונה ביצירתיות ובספונטאניות שבפסיכודרמה מסיירת בגבולות של הקונפורמיות והערכים המקובלים. היא בוחנת אותם, מערערת עליהם. בפעילות הקבוצה היא ניצבת בגבולותיה הקשים.
הקינה שלפנינו מתחברת אל מסורת חלוצית של ווידויי השווים. של ווידויים היוצרים קבוצות. המסורת החלוצית והפסיכודרמה תובעות דרך לבצע את חלומו של מרטין בובר לדיאלוג. לא כאפשרות ניסית אלא כדרך ממשית. לא לגלות את הדיאלוג כגורל או כנס אלא למצוא דרכים לחולל אותו. הוויכוח שניהל מייסד הפסיכודרמה היהודי הספרדי יעקב מורנו עם המורה המחמיר היהודי האשכנזי פרויד , שניהם אירופאים בנשמתם וגולים בהוויתם, על זירת הטיפול והמתודה של היחיד והקבוצה התקיים גם בין מרטין בובר ותלמידיו החלוצים. הם תבעו ממנו לא רק אמונה בדיאלוג אלא חיפוש דרך לממשו כמו שתבעה הפסיכודרמה לממש את הדיאלוג דרך תיאטרון, משחקי תפקידים, השתתפות אחראית. והנה בספר זה שאינו ספר של קיבוץ מהדהדים החיפושים אחרי יצירה וספונטאניות הקוראת באינטנסיביות רבה את המתרחש בהיסטוריה אותה היסטוריה שלא פעם פוגעת בהם באופן אישי.
כשביקשה אותי מיכל פורת לכתוב כמה מילים על הספר קראתי אותו פעם שנייה. כבר בקריאה הראשונה הבנתי שרק נשים, אימהות היו יכולות להעיז להוציא ספר כזה ולהבין לעומק את משמעותו. ברור היה לי כי המתגלה בו הוא מחוז לא ידוע. גם למשתתפות בו ובודאי למי שלא היה במפגשים המיוחדים של הקבוצה.
אחרי מלחמת ששת הימים ערכתי יחד עם תאיר זבולון את הספר 'בדרכם' לזכרם של חברי קיבוץ שנפלו בקרבות. בימים ההם ליוויתי כאיש צעיר וכאבא צעיר עוד יותר משפחות שכולות. כשקראתי לראשונה את הספר של מיכל התפענחו בתוכי הרבה דברים שנראו לי אז כחידה. בזמן שחלף בין הקריאה הראשונה של הספר לבין שקיבלתי אותו פעם שנייה הוא עבר עריכה רגישה ועניינית של שלומית אביאסף. באותו זמן עצמו עברתי אני אסון גדול בפטירתו הפתאומית של חתני הצעיר. קראתי שוב את הספר והזדהותי היתה יותר אישית. היו קטעים בהם הבנתי יותר דווקא את שתיקותי. יכולתי לנחש יותר את התהומות שהובאו בפנינו באומץ גדול כזה. הזדהיתי עם מיכל פורת וחברי רמי פורת בן זוגה שחיו את אבדן בתם. אך גם הבנתי כיצד דווקא התנסות קשה זו עשתה את הפגישות לאפשריות. היא הפכה את המנחה למשתתפת בין המשתתפות.
גם עתה אני רואה כי המיוחד בספר היא תחושתו של הקורא וגם של המשתתפות בקבוצה כי מתמודדים כאן עם עניינים שהם כואבים ועמוקים השרויים מעבר למילים הנאמרות בשיחות ובתיאורים המלווים אותם.
פרויד כבר דיבר על האבל המרוקן את העולם אל מול האבל המרוקן את העצמי אך הוא דיבר על היחיד ועל כלל האדם. יעקב מורנו תלמידו המורד ביקש את הקבוצה המשחקת, האמין בתיאטרון שבסופו של דבר מעורר את יצר החיים. הפסיכולוג המייסד של הפסיכודרמה ביקש שייכתב על קברו 'האיש שהביא את הצחוק לפסיכותרפיה' . הוא היה בודאי מופתע לקרוא ספר זה של קינה משותפת המבוססת על תורתו. הוא אמנם עסק לא מעט בחוויות פוסט טראומטיות אולם מפגש מיוחד זה של אמהות שכולות בקבוצה העוסקת בפסיכודרמה לא היה נראה כקבוצה שמביאה עמה את הצחוק לטיפול . ואולי דווקא כן ? שהרי דווקא כאן במפגש הבלתי אפשרי עם הכאב האישי והמוות הופיע מה שמופיע ברקויאם של המלחינים הגדולים : היכולת לשיר את הכאב, להביא ספונטאניות אל מה שנראה כגורלי והכרחי. זוהי הקינה המסוגלת לחבר מחדש את אלה שנותקו על ידי מות יקיריהן לחיים.

אברהם שלונסקי

שלונסקי מתגלה באור חדש

לפני שנים רבות ,בנסיעה מתמשכת באוטובוס מטלטל לעמק הירדן ,היתה לי השיחה הרצינית היחידה עם אברהם שלונסקי. למרות שהיה ידיד המשפחה לא ניסיתי לקיים שיחה כזו משום שידעתי שבעימות הגדול על היחס לסובייטים הוא נמצא במחנה היריב. הביטאון שערך 'אורלוגין ' פרסם כמה מסמכים מביכים התומכים בסטאלין. לא ידעתי אז עד כמה תפישתי אותו היתה פרי של אי הבנה וסילוף נעורים. באותה נסיעה לעמק הירדן אמר לי בלהט רב : כמה מסכנים בני דורך! אנחנו התקוממנו נגד הדור ויצרנו מדינה, התיישבות, פלמ'ח ואתם תצטרכו להתמרד נגד כל אלה! זה היה נראה לי אז מבריק אך לא קולע לתחושותי. אז גיבשתי לעצמי את מרד נעורי והוא לא היה כה פשטני כמו שחזה הוא בהתלהבות רבה. . במשך השנים, בעיקר אחרי מותו, שב אלי שלונסקי המשורר, המורד והבנאי כפי שקרא לו אהרון מגד.
ספרה החדש של חגית הלפרין על הביוגרפיה של האיש היה לי בחינת התגלות. חלקים גדולים מפסיפס יצירתו וחייו היו ידועים לי אך ביניהם רבצו חללים כה רבים שפשוט לא הסתדרו. עתה כל זה קיבל פתרון מעמיק וצבעוני שאינו חוסם את דרכנו ליצירתו של האיש.
הפרסום של הספר יחד עם פרסום כל כתבי הפרוזה שכתב כעיתונאי , מסאי ולוחם עד 1937 שפורסמו זה עתה בספר מקביל על ידי חגית הלפרין וגליה שגיב מעניקים לנו מטעמי רוח נפלאים והרבה חומר למחשבה.

מרד הבן, תסביך אדיפוס, התנגשות הדורות בלטו בשיחתנו באוטובוס . הם מופיעים בצורה בוטה וחיונית גם בביוגרפיה וגם בכתבים. ניכר כי הוא מנסה לשכנע אותנו כי יש משהו הכרחי ונמשך בתביעת כל דור למרוד באבותיו ולהתחיל במשהו חדש. כל הישן יושב כחטוטרת על גבינו ונותן לנו אמתלא לשיתוק ותרדמת. במבט ראשון נראה כי זה המקור הבלתי נלאה למרד של שלונסקי בביאליק ומעריציו בני דורו. כך מפרשת חגית הלפרין את דרכו של שלונסקי. אולם היא עצמה מדגישה כי אין התמונה כל כך פשוטה.
השיר 'התגלות' ששלונסקי פרסם אותו בראש כל כתביו, מהווה מדרש על המסופר על שמואל הנביא הנער השומע את קול האלוהים הקורא לו בבית רבו הזקן עלי הכהן . גישת ספרי התנ'ך לנעורים היא בדרך כלל ביקורתית. הנערים פוחזים, אוהבים להלחם ללא צורך. נופלים קרבן ליצריהם. גם יוסף חיים ברנר גילה את הפרק של שמואל ועלי הכהן כי בו נאמר המשפט המעורר השראה לכל מרד נעורים, לכל פריצת דרך צעירה : ה' קורא לנער.' בפרשנותו השירית של שלונסקי לסיפור התנכ'י
לא כל צעיר, לא כל נער זוכה. הרי בניו הצעירים של עלי הכהן דווקא בגדו בייעודם ושקעו בקונפורמיזם מושחת. האבל של עלי על בניו שהשחיתו דרכם, הבכי שלו , הם שהביאו עליו לדעת שלונסקי את העיוורון. נסתם החזון ומוטב לבעלי הניסיון להיות עיוורים. עלי הזקן איבד את יכולתו לשמוע את הקריאה. כששמואל מספר לעלי כי שמע את הקול הכהן הזקן תובע ממנו ללכת לישון. אולם שמואל בתמימותו ממשיך לשמוע את הקול הקורא לו להתייצב. והוא נענה לקריאה באמירה הנני.
הלפרין מסבירה את הנסיבות ההיסטוריות לכתיבת השיר כחלק ממרד שלונסקי נגד ביאליק ומעריציו ממשיכיו שאטמו אוזניהם מלשמוע את קולות השירה המתפרצים חדשים לשפה העברית. אולם השיר עובר את נסיבות לידתו וקורא אל דורות אחרים הפורצים לזירה החברתית , האמנותית החינוכית לא להיכנע לקונפורמיות הצומחת תמיד מחדש ולהיות פתוחים לקריאת לבבם, למשימות דורם.

הקורא בספרה של חגית הלפרין מקבל תמונה מורכבת הרבה יותר מהתסמין האדיפאלי . אמנם קל לשרטט קו של מרד וסתירה בין ביאליק לשלונסקי, בין שלונסקי לכנענים ולאלתרמן, בין אלו לנתן זך כמו שקל להצביע על המרד הנמשך בכל תנועה ובכל מערכת חברתית. באפיק זרימה זה רוחש גם הסמוי מן העין, שורש הצמיחה של תרבות אמת שאינה נתקעת בסכמות פשטניות. שם משתחרר האפיק מדוגמאטיות מצמיתה.מגלים בו לא רק את ההכרח ברצח האב , לא רק את השמש של החורבה כפי שמכנה את עצמו ביאליק בבית המדרש אלא את הכרעתו שלח המשורר להציל מהשריפה את החיוני למרות ובתוך החלל הריק שנחשף. המורד במורשתו של ביאליק, שלונסקי, מבקש להציל את הסוד דרך זיקה למפעל של החלוץ ודרך חיפושיו של האמן כאיש מקצוע.
באופן ביוגראפי חיים נחמן ביאליק לא מתאים למודל מרד הבן כמו מרטין בובר ואחרים הוא התמודד בצמיחתו לא עם אביו כי אם עם סבו. שלונסקי המורד הספרותי ביוגראפית לא מתאים למודל המרדני שהוא כל כך אהב להדגיש שהרי הוא המשיך למעשה את מסורת אביו טוביה. האבא נותר בתודעת הרבים כמי שהלחין את השיר ' שחקי שחקי על החלומות' של טשרניחובסקי. הוא היה ציוני נאמן , עלה ארצה עם המשפחה. הוא עמד מאחרי בנו בכל פולמוסיו האדיפאליים. הוא ליווה באהדה רבה את מפעלו הספרותי של בנו עד כדי ביטול דרכו הקודמת כתלמיד אדוק של אחד העם . הוא הפסיק לכתוב את מאמריו העבריים לנוכח הופעותיו ויצירתו של הבן. שלונסקי לא היה חלוץ בודד. הוא פעל במסגרת משפחה מוסיקלית שליוותה את יצירתו הספרותית המורדת. הביטוי רב העומק בו ביטא את מרחק הגעגוע מההורים דיבר ללבו של כל חלוץ אך הוריו היו כאן וחיו את חיי הארץ יום יום שעה שעה. אברהם השפיע עליהם לחתור לסינטזה ארץ ישראלית היודעת לפרוק מעצמה את תכשיטי הבורגנות המפהקת ולתבוע את המעשה היוצר היונק מרוח המהפכה של האמא ומהרוח הרציונאלית העברית של האבא.

מפעלה של חגית הלפרין הוא לדידנו מפעל פורץ דרך.

מוקי צור

דמות הצבר, גם על ע. הלל

מלכות הצבר

הצבר התגבש לדמות, לטיפוס מיוחד , והגיע לגילויו המלא במלחמת העצמאות. עם סיומה דמותו נשחקה במהירות . כשעלה יצחק רבין הצבר הראשון לראשות הממשלה כבר היתה דמות הצבר במורד. הכל היו מודעים לה אך קמו עליה כל כך הרבה עוררים וכועסים , אויבים ומתחרים עד כי כתבו עליה פחות כתבי הערצה ויותר ספרי קינה ושמחה לאיד.

בחיי העם היהודי התגלו מדי פעם טיפוסים שהיו חלק בלתי נפרד מן ההוויה המכוונת את פני הקהילה. החסיד, התלמיד החכם, הצדיק, בעל הבית, החלוץ. דמויות אלו ארגנו את הדמיון הציבורי והשפיעו למרות שלא תמיד אפשר היה לזהות אותן. ברבות הימים החלו לחלק את התואר של הטיפוס בקבלנות והוא הפך למוסכמה של הערצה כל כך מובנת מראש שאיבדה את משמעותה. הדמויות הטיפוסיות הללו נארגו בדמיונו של הציבור לא פחות משנבנו מתוך הזדהות פנימית של נושאי התואר. הן יצרו חבילת ציפיות שהכתיבה שפה, התנהגות, לחץ חברתי שהשפיעו לפעמים לא פחות מההכרעות האתיות, ההכרה הפנימית והרצון של נושאיהן.
גם דמותו של הצבר אינה רק פרי דמותו ותפישתו העצמית של מי שנשא את התואר . היא נארגה לא פחות מחלומות וציפיות של רבים שביקשו למצוא בה פתרון לחידותיהם .

מהרבה בחינות היתה הצבר דמות קשה להגדרה. האם מדובר בכל מי שנולד בארץ ? דורות על דורות נולדו בארץ יהודים ביישוב הישן ולא נקראו צברים. אפילו יהודים שנולדו וגדלו ביישוב הערבי ודיברו את לשונותיו לא נקראו צברים. הם לא נעלבו כי אין מכנים אותם כך.

מה האיץ את החיפוש אחרי הטיפוס החדש? מה הניע את המכתירים אותו בהילה מיוחדת ומה גרם לאובדן ההילה ולכעס המתגבר?

דמות הצבר שהתגלגלה לא היתה דמות ילידית במובן המדויק שלה. מבחינה זו היו הערבים כפי שנתפשו בדמיון המערבי מתאימים יותר.
גם כאשר הערבים הפלשתינאים היו צאצאיהם של מי שהגיע ארצה מעיראק, מצרים, צפון אפריקה והחורן, כבנים לאימפריה העותמאנית הם נתפשו על ידי התיירים והשליטים כמקומיים. אפילו הצ'רקסים נתפשו כמקומיים למרות שלא היו ערבים ובאו כפליטים לשמור על האיזונים העדינים של האימפריה העותמנית בארץ הקודש .
היהודים החרדים שעלו ארצה לא חיפשו להיות טיפוס מיוחד. בבואם ארצה, גם כאשר חיפשו גאולה הם יותר חיפשו בארץ עדות לשממונה כדי להיות בטוחים כי היא מחכה לגאולה על ידי המשיח ולא בכח השינוי המתרחש בטיפוס האנושי הצומח בארץ. מבחינתם ארץ ישראל היתה עדיין גלות . והם ראו בשכניהם מקומיים שקפאו עד בא המשיח.צללים של עבר שנמוג. לדידם יהודי שלא בא ארצה כדי לקיים את יהדותו הדתית כפי שעוצבה בגלות היה חיזיון תמוה אם לא שערורייתי. מי שהגיע לא התכוון להיות חלק מגאולת ישראל שתפציע אלא חלק מצו של שימור שרידים לימים יבואו.

ההשתתפות הפעילה של יהודים ספרדים מארץ ישראל במנגנון של האימפריה
העות'מאנית ,שליטתם בשפה ומעורבותם בשלטון עשתה אותם למומחים של אמת בארץ ישראל אך לא היה להם צורך בכותרת אחרת מאשר סמך טתים, ספרדים טהורים. הם אמנם היו ליועצי סתר ומנהיגי אמת ליישוב היהודי החדש בארץ אך לא ביקשו לעצמם כינוי כצברים במובן המקובל עלינו היום. גם בני העדה של היישוב הישן האשכנזי שחיה דורות בארץ לא ראתה עצמה כצברית . שנים רבות היא תפשה עצמה כנציגת עם יהודי שאיננו פה. כשומרת על פיקדון ולא כילידה המייצגת אופציה לשינוי.

ערבים עירוניים, בדואים פלאחים, מהגרים מקצווי האימפריה היו בני הארץ אותנטיים ותמהו על סיפור שהלך וצמח לנגד עיניהם של מי שדיבר שפה אחרת, שפט עצמו בעיניים אחרות והעמיד בפני עצמו מטלות אחרות.
בתקופה יותר מאוחרת, כשכבר החל צומח הטיפוס החדש של הצבר, אנשים שנולדו בארץ הצטרפו למה שהלך והתגבש כדפוס הצברי. בני ספרדים ואשכנזים, בני שכונות, ואפילו צעירים שלא נולדו בארץ נחשבו לצברים. בשנות החמישים למאה העשרים דן בן אמוץ, היה לסמל הצבריות הטיפוסית ביותר למרות שביוגראפית נשא שם שלא התאים כלל לטיפוס אותו הוא גילם בשמו המאוחר : תהיליםזאגר . החלפת השם לדן בן אמוץ היתה מיועדת לרכוש זהות חדשה. הרי הוא הגיע מאירופה השרופה .לא התחפשות בלבד היתה כאן אלא רצון עז למצוא זהות אבודה.

מהיכן הגיע אלינו דמות הצבר, טיפוס הצבר שהפכה לסמל כה חשוב במלחמת העצמאות ואחריה?
אין להבין את גילוי הצבר במנותק מהתפתחות ההשכלה היהודית שחיפשה את חידוש האדם, את חידוש האדם היהודי. במסגרת זו נולדו ניסיונות שונים לבטא מרד נגד מה שנראה אז ככניעה לשיגרה. כאידיאולוגיה משמרת.
יהודים מסורתיים במזרח אירופה היו מפארים את הילדים שלהם כ 'יפים כנפוליאון'
כ 'שייגצים'. אלו היו שמות חיבה לילדים שגילו חיוניות, שובבות, יכולת להסתדר. אכן גם בתוך החברה השמרנית היו סימנים לגעגוע ליהודי אחר.
האיכרים היהודים שהתיישבו מראשית המאה התשע עשרה בדרום רוסיה ועסקו בחקלאות , היו ברובם יהודים מסורתיים. הם זכו להערצה בלתי רגילה של כל חוגי היהודים. דתיים ושאינם דתיים. הכל הכירו בהם כניסיון לחידוש העם היהודי. שינוי הטיפוס היהודי. גם האנשים שהתיישבו במושבות בארץ זכו להערצה דומה ללא קשר עם יחסם למסורת . הם כבר היו חלק מחיפוש אחרי הטיפוס החדש המבוקש.

בקרב בניה היהודים של ארץ ישראל בראשית המאה העשרים התארגנו שני ארגונים סודיים שהיו מודעים לחיפוש אחרי טיפוס חדש של בן הארץ. הם ביקשו לקחת אחריות על היישוב ועל הציונות הארץ ישראלית . הארגון האחד היה ארגון 'הגידעונים' בני זיכרון יעקב שהקימו בסוף מלחמת העולם הראשונה יותר את ארגון 'נילי' לריגול פרו בריטי. הארגון השני היה קבוצת הגימנזיסטים בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה שהיו מיזמי הקמת הגדוד העברי הישראלי במלחמת העולם הראשונה וההגנה אחריה. שתי הקבוצות הללו היו קבוצות שברובן היו בני היישוב החדש בארץ. למרות המתח ביניהן היו להן תכונות משותפות: שתיהן היו בעלות השכלה . חלקם כחקלאים יהודים הלומדים בבתי הספר של כי'ח ויק'א במושבות וחלקם כתלמידים של מחנכים חובבי ציון. לעתים היו המחנכים באים משני הזרמים גם יחד. בשני החוגים השתתפו כבר חניכים של החינוך העברי בארץ ששינה את ההוויה של בני הארץ. בגימנסיה הרצליה היו הרבה ילדי חוץ, ילדים שנשלחו על ידי הוריהם הציוניים או יתומי פוגרומים. הם הגיעו ללמוד בארץ ישראל והאמינו כי היא ארץ ישראל החדשה. יש תיאורים על בני הגימנסיה החוזרים בקיץ לבית הוריהם בגולה חובשי תרבושים. הם זכו לקבלת פנים נלהבת ועוררו את הדמיון הציוני באופן יוצא דופן כדוגמאות ליהודי החדש. יש סמל בכך שהמחזור הראשון של גימנסיה הרצליה סיים את לימודיו בשנה של 'מלחמת השפות' אותו פולמוס מר על שפת ההוראה של הטכניון שעמד להבנות .הפולמוס והמלחמה על כך שבטכניון ילמדו עברית ולא גרמנית הקיף את כל היישוב והעולם היהודי הממוסד . מלחמה זו לא היתה אפשרית אילולי תמיכת העיתון הספרדי בארץ 'חירות' שמוכן היה להיאבק למען העברית ולעמוד אפילו מול הלשנות של חלקים בציבור בפני השלטון הטורקי. המלשינים אולי קראו נכון את משמעות המאורעות והבינו כי אפשר להצביע בפני השלטונות ולהלשין על רעב עצום לאוטונומיה יהודית בארץ ובמרכזו עמדו בני ארץ ישראל החדשה.
בתקופה זו של לפני מלחמת העולם הראשונה ובתוכה כבר ניכרים הסימנים הראשונים להתהוות דמותו של הצבר: הוא בן הארץ הנאבק על עקרונות היישוב החדש. הוא דובר עברית. אך חשוב מאד להדגיש כי פה מתחיל להסתמן גם קו פרשת המים בין בני המושבות המזדהים עם המשק והפוליטיקה הגבוהה או המעשית של הממסד הארץ ישראלי, אנשים שטופחו על ידי כי'ח ויק'א לבין אלו המפנימים את האתוס של הפועלים חלוצי העלייה השנייה. צעירים בני הארץ מהיישוב הישן ומן העלייה הראשונה הזדהו והיו מוכנים לעבור אל חבורות החלוצים . עולים אלו אמנם לא היו בני הארץ הם היו סחופי רעיונות חדשים. הם חיפשו בצעירים בני הארץ את הטיפוס לו ציפו. מי שרעיון התחייה לא יתלווה אצלו בניכור, בשקר עצמי ובייסורים. עצם השייכות לארץ, הדיבור העברי מילדות, הקרבה לאדמה ולעבודה, היכולת להכיר את הטבע לפרטיו ולשיר את השירים יעניקו לו תכונות שיתאימו למשאת הנפש של החלוצים. הקשר בין החלוץ לבין בני הארץ לעתים קרובות העמיד איכרים בני מושבות מול בניהם. אחים מול אחיהם וקרובי משפחתם. מי שמסרב להזדהות ומנסה להגן על הוריו מתיישבי העלייה הראשונה מן הביקורת המוטחת , בחזונם בן הארץ יהיה מי שמחזיק משק ולוחם נגד הצעירים החדשים מקרוב באו, מי שמעדיף את בירות ואת פאריס כמקור השראה ולא את צעירי המהפכה הרוסית הם נקראו בשם שבח שהופך בפי רבים לשם גנאי: בועזים. לא צברים : אנשי אדמה הרואים בפועל העברי העברי עוד אמצעי להתמודדות כלכלית של חקלאי , התמודדות קשה, שאיננה לפי כוחות פועלים יהודים נעדרי ניסיון.אך היו גם בני מושבות שהזדהו עם הרעיונות החדשים שהביאו אתם העולים הצעירים. הם מגיעים אל חברות של חלוצי העלייה השנייה ואחר כך השלישית לעתים משום שהתייתמו או משום שהוריהם איבדו את מקור פרנסתם ואת ביתם. לעומת רבים הם נערים ונערות שחשים כי העולם של ארץ ישראל אינו קטן להם. חלק מהם אמנם כבר עורך תוכניות לנסוע לחו'ל ללמוד, אך בקרבם כבר נובטות התכונות שיהיו תכונות בהן מפורסם הצבר:הכנות. העומק הרגשי המתחפש לעילגות דיבור. יכולת הביצוע המעולה לעומת עודף הדיבורים והמעופפות. התיאורים הראשונים של צברים אלו כבר מופיעים בספרות העלייה השנייה . גיבורו של יוסף חיים ברנר בשכול וכישלון חנוך או עמרם במכאן ומכאן מייצגים כבר את הניצנים של הטיפוס שיקרא הצבר.הציירת אירה יאן, אהובתו של ביאליק ציירה בירושלים דמות נשית עטורה כתר צברי. הצבר הרי אינו רק קוץ . לא רק דוקר מבחוץ ורך מבפנים. בתקופה ההיא הצבר מצייר בקווים ברורים על פני הארץ גבולות שבין חלקות , בין כפרים. הוא המגדיר קווי מתאר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים דרמטיים בחברה בארץ ישראל. היישוב החדש הוא שמקבל על עצמו אחריות על דרכי הממשל. בתי הספר הגרמניים של רשת עזרא מלפני המלחמה עוברים לידי ההסתדרות הציונית . הם נתונים תחת אחריותם של מורים רדיקלים בתפישתם את הארץ. כבר אין שאלה לגבי השפה, הדגל, הסמלים.

החלוץ איש העלייה השלישית העולה ארצה מצטרף רעיונית לקווי מחשבה של קודמו איש העלייה השנייה אך הצעירים הם רבים יותר ורדיקלים יותר. הוא מושפע על ידי השבר שפקד את העולם. הוא כבר קנה רעיונות קיצוניים לחידוש . השם חלוץ מוסיף להיות בעיני רבים מהוותיקים בארץ כינוי של טיפוס מוזר, תלוש, מדבר יותר מדי, לא מגלה התמדה ולעתים אחרי נאום חוצב להבות קם והולך מן הארץ. החלוצים הצעירים שמגיעים ארצה מחפשים את בני הארץ ובני הארץ מחפשים אותם.

בשנות העשרים הועמה דמותו של איש המושבה. הוא כבר חש שמישהו גונב לו את ההצגה. חלק מבני המושבות והעיר מצטרפים לחלוצים. הם ממשיכים את הרומאן בין החלוץ ובני הארץ. רבים מהחלוצים מגיעים יתומים אחרי המלחמה והפוגרומים. אין הם יכולים להיקלט במסגרות הידועות. הם יוצאים לפנימיות ולקיבוצים. משפחות של עולים ארצה ועוברות את משבר ההגירה באופן קשה. הן מצטרפות לתקופה ארוכה לחוג הרואה בבניו את התשובה לשאלות כמהגר. בבית מגמגמים בכל שפות נדודי ההורים. הם מבקשים שבניהם ידעו עברית ואפילו ילמדו אותם. לדידם הבן ה'שייגץ' המעיז להשתייך לארץ ולשפה הוא השורש, הוא התקווה. ההורים מבקשים מהבנים שלא ישכחו מאין באו אך במיוחד שיהיו שייכים לנוף החדש,שידברו עברית כשפת אם, שיעסקו בפעילות , לשפה, לפעילות הנחשבת. המורים מלמדים את הילדים לא רק אותיות אלא להגדיר צמחים, לעדור בגן הירק, להיעזר במיכון החדש, לחלום על חברה צודקת שלא על מנת ובידע. עליהם היה לשלוט במכונות החקלאיות . בדרכי הפעולה שגיבשו המרכז לא היה להתפרנס אלא להכין תשתיות לארץ שתוכל לקלוט את כל מי שבדרכו לארץ נחסם פיסית או תרבותית.

התערובת המיוחדת של בני מהגרים ובני מהפכה העמידה במבחן חמור גם את המהגרים וגם את המהפכנים שהרי אף אחד מהם לא היה נקי מן הבעיות של השני.הטיפוס החדש המתגלה והולך מתגלה גם המסירות ללא גבול וגם הגבוליות הנובעת ממנה. מתגלה גם ראייה רחבה של העולם הנובעת מאי מוכנות להצטמצם באופקים של הכאן העכשיו, הסובב והמבלבל בפרטיו וגם הסתערות דוגמטית המסדרת הכל במגרות מסודרות מראש . בקרב בני הדור צומחת גם נכונות לנהוג בקיצוניות וגם סתגלנות קונפורמית.

לחלוצים החלו להיוולד ילדים. גם אם עזבו את הקבוצות, את הקיבוצים, את החבורות, גם אם היו לפועלי תעשייה ופקידים בעיר חלום הצבר מרחף אצלם : בניהם יפתרו את חידתם. הם יזכו לחיות על פי קנה המידה שהוריהם לא תמיד הצליחו לחיות על פיו. החשוב הוא שמה שהחלוץ ראה כמהפכה יהיה אצל ילדו טבע. כל פצע שלו וכל גמגום הוא עניין שיסתיים עם דורו. הבן של החלוץ יהיה צבר. הוא ידע עברית ושמות של צמחים הוא יטייל בארץ כבביתו ויהיה מסוגל לעשות כל עבודה בלי ייסורי הסתגלות. הוא יהיה פאטריוט, רחוק מפראזות וקרוב תמיד למעשה הנעלה והאמיתי. החברה בה יגדל תטפח את היופי החירות והאחריות. היא תהיה חברת פועלים. בעלי הכרה אך לא נואמים גדולים אלא מסתפקים במועט כדי ליצור לא כדי להסתגף.

מעט מאד אנשים היו מסוגלים לחיות לפי כל תווי ההיכר של הצבר אך הוא כבר נוכח בחייהם של הרבים. הברית בין החלוץ לבין הצבר התגלמה בתנועת הנוער הישראלית. קשה היה להקימה כי היה בה משהו לא מובן. כיצד נחיה מהפכה אישית כאן בארץ, בלי להתנסות בקפיצה מארץ הלידה אל ארץ המולדת בה ביקשו לרקום את חייהם? האם ניתן לחיות את חיי החלוץ כשההורים כה קרובים, מבינים את השפה ואת אורח החיים אך לא חיים בהם? כיצד יוכלו חלוצים שלא חיו את ילדותם כהוויה מיוחדת הנושאת ערך עצמי להדריך אנשים שכבר ראו בילדותם בארץ ישראל חלק בלתי נפרד מחייהם כיחידים, כמשפחה, כחברה, כפוליטיקה?

צברים שהחלו להתארגן ראו עצמם כנושאי אופי ערכי תרבותי . המוצא הביולוגי או העדתי שלהם לא היה תנאי. זה לא היה המבחן. צברים לא היו בני אצולה הם היו צעירים מחוגים שונים שביקשו להזדהות עם קווי האופי ועם תרבות החיים של החלוץ שהנחיל תורתו לצבר. במעבר לבני הארץ תורת החלוץ אמנם נראתה קצת אחרת . כאב השפה וסלסוליה המלומדים נשרו. הצבר צריך להתגלות כאיש ומפות טופוגרפיות כאיש טבע ועבודה ושיגרת חבורה. היה איש פרגמטי אך לא מבוער מחלומות.

לקראת שנות הארבעים של המאה העשרים אפשר לומר כי התשתיות לצמיחתו ונצחונו של הצבר כבר היו מוכנות. אך גם המכשולים כבר היו ערוכים. ההיסטוריה בעולם ובעולם היהודי החלה לאיים. מצד אחד נוצרה ברית בין הצבר לבין חלוצים שהגיעו אך מצד שני הפערים גם גדלו. רבים מן העולים הצעירים חוו רדיקליזציה פוליטית הן בגלל מאבקים שהתחוללו בעולם וסימנו את שבר הדמוקרטיות, את סופת הפאשיזם והנאציזם, את סימני האובדן של העם היהודי. האם ובאיזה דרך יגיבו הצברים לאירועים הדרמטיים?

המצור על הארץ בראשית מלחמת העולם השנייה , מלחמות המדבר ומצרים והסכנה מצפון על ידי שלטון וישי בלבנון וסוריה. הגיוסים לצבא ולפלמ'ח קראו לצבר קריאות דחופות ודרמטיות. מתהווה כור היתוך של לוחמים . מסעות , זמר מגבש, שפה וסלנג, נביטה של ספרות ושירה עוממדים בצל איום קיומי ומלחמות. איום זה סודק לא במעט את החלום הצברי. האתגרים הרבים והעוני המלווה אותם יוצרים דיסוננסים רבים . יחסים מורכבים שבין הורים וילדים, הפנמה עמוקה של ערכים יחד עם רצון לאוטונומיה דורית ורצון לא להשלים עם הדלות והנוקשות של ההורים וחבריהם. החזון הקיצוני של בניית חברה אחרת נסדק בעקב הצורך להיות מעורב בפוליטיקה ובמלחמה שמוטטה רבות מהציפיות. הצברים כבר נולדו לעולם אחר ועשויים היו לנתב אותו למקום אחר. הם מעורבים מאד במשימות שקבע דור החלוצי אך מבקשים לשאול שאלות חדשות. הם מבקשים להיות יותר יעילים, יותר עשירים ובמיוחד הם מבקשים רשות לחלום את חלומם הם לחידוש החברה. הם מעוניינים בצבא, באמנות, בהשכלה.

הצברים חולמים על המדינה שתפתח אופקים לחלומם. שתתן מענה לעם היהודי. למרות הלכי רוח כנעניים הקיימים בתוך החברה הצברית נראה כי כי הם לא מגלים רצון לנתק את מחויבותם לעם היהודי . רדיקליות כנענית המבקשת לגזור מן הלידה בארץ היתר לניתוק מן העם היהודי והוויתו, תביעה לצמיחה בלעדית הנובע מן הנתק, זרים לדור . הם מסתפקים בסגנון. אך הם חשים בעומק הפער הנפער בין יהודי התפוצות למדינה שתקום ותשאל את השאלה הגדולה של קיבוץ הגלויות. בימיה הראשונים של המדינה לא היה ברור כי דווקא מדינת ישראל היא שתאפשר את הבחירה לא לחיות בה ולייצא את התרבות המקומית כתרבות ושפה של עוד קבוצת מהגרים לארצות המערב.

לפני ששים שנים החלה מלחמת העצמאות. למרות שרבים חשבו על האפשרות שהיא תפרוץ. למרות שהחלו הכנות ואימונים, נאגרו מחסני נשק, הניעו שליחים להביא אנשים וציוד , למרות הכנה פוליטית ממושכת , ואולי בגלל כל אלה ההפתעה של מלחמת העצמאות היתה גדולה. הפתעה היא גדולה יותר דווקא כאשר עורכים לה הכנות. המפגש עם המוות, עם החורבן עם המפלות והנצחונות האכזריים, הפרידה מן החברים והתפוררות של חברות בעקב כך. העמידה של אנשים צעירים בפני התמוטטות והגשמה של חלומותיהם בעת ובעונה אחת ובדרך כל כך קשה חוסר היכולת לעמוד במחויבות הפנימית כלפי אלה שלא חזרו והתמורות המהירות מסביב יצרו מתח רב. גם תחושות של התעלות וגם של נפילה גדולה. ההורים החלוצים ידעו את השכול . במלחמה הם חיו בסתירה נוקבת כמו שניסחה זאת רחל ינאית בן צבי במכתב ליצחק בן צבי המתאר את נסיעתה לירושלים בשיירות בזמן המצור. מה זה ? שואלת היא, הילדים האלה צריכים להגן עלינו המבוגרים החלוצים? הם ילדים! מציגים את סיפור ניצחונם אך לא תמיד הם עצמם חשים את הניצחון. לעתים קרובות הם יודעים כי הניצחון מר. בני הארץ יחד עם עולים שהגיעו מן התופת יחד עם חלוצים ועמך רב מכל מגזרי הציבור עמדו בקרב הנורא. עליהם לפלס דרך לניצחון האמיתי והוא כבר לא שלהם אלא של אלו שלמענם יצאו לקרב: העולים שיגיעו.

מדינת ישראל לא היתה פנויה לטפל במשבר הצבר. לדידם של מנהיגיה עתה הגיע המבחן הגדול ואין אפשרות להתעכב ולטפל בפצעים. יש להפוך את המדינה למסוגלת ליצור תשתיות לעולים החדשים, יש לטפל בבעיות ביטחוניות הנובעות מגבול פרוץ ופליטים ערבים שמתחילים להבין מה קרה ומנסים למצוא דרך חזרה , אם על ידי פעילות פוליטית כלכלית שתלחץ על ישראל ותאיים עליה והן על ידי הסתננויות . יש להקים תשתית חקלאית במקום 400 הכפרים הערביים שננטשו במלחמה. לתת לחם לעולים המגיעים בהמוניהם. יש לספק עבודה ולמלא את החללים הרבים שנפערו. תחושת הדחיפות מביאה להחלטות גורפות, לדרמות פוליטיות סוערות. הרבה רגעים שבהם נראה כי הבניין חי בסכנת קיום או מבחינה ביטחונית או כלכלית או דמוקרטית מביאים למתח גבוה ביותר שמקצץ בנטיעות של צמיחה של מנהיגות חושבת ומבררת. יש מדינה ויש צבא יש מוקד החלטה וגיוס של משאבים להגשמת ההחלטות. כל אלה מורידים מערכן של מערכות לא פורמליות. של הרעות והזמר, של תנועות וולונטריות, של דו שיח מתמיד על שאלות מטרה וערך מכוון. המדינה החדשה מעלה את כוחה של אדמיניסטרציה מבצעת. נראה כי יש כורח לבנות בסיס של תמיכה פוליטית למימסד. הנפגעים נמלטים לעשייה אלטרנטיבית ורקמות החברה

הצברים עצמם עברו מלחמה נוראה. חלקם מקימים יישובים. לעתים באותם מקומות בהם לחמו. לעתים כנקודות בספר החדש שנולד. אך הם נקראים עתה גם למלא את השורות של הפקידות , להיות השלטון, לצאת ללימודים, לעשות לביתם . אך איזה בית? כיצד לממש את חלומם הצברי? בתקופה זאת בטקסים מבינים את גודל עשייתם להבאת המדינה. סיפוריה של המלחמה , שיריה, הישגיה, מחפשים ביטוי .אך הם אינם רוצים מצבות של גנרלים רכובים על סוסים, תהילת מצביאים גאונים, שמחה לאיד האויב המובס. האתוס שלהם שונה . החברה השתנתה. רבים מן הצברים מסתגלים לשינויים. ממשיכים לדבר באותה שפה אך חיים במקום אחר. מצד שני קמה ישראליות המקיפה את בני הארץ שהשתנתה. האם ירשו בני המדינה את המורשת הצברית או מוטטו אותה? כנראה גם זה וגם זה מצביעים על אמת חשובה. הצבר הותיר מורשת אך לא קודקס חוקים, שירים אך שירים הקוראים ליצירת עוד שירים, שפה שחיותה מוכחת על ידי תמורותיה.

שורו הביטו וראו

ששים שנה ועוד רגע. כי כל רגע הוא ראשית. כאן בצפייה לדפים מן האלבום שלנו נקרע חלון אל תולדות ששים שנה של מדינה ושורשיה. נתבונן באלבום של אנשים, נוף, אירוע. זה החלון שלנו. ממנו ראינו את שהתרחש. ממנו ניחשנו מה ילד יום.

שיתפנו במפעל את המשורר ע. הלל משורר צבר. מאלה עם הבלורית והחן. בן התכלת והקוצים שיצא למלחמת העצמאות , הקשה במלחמות ישראל והוא צעיר וחולם. לימים הוא היה למתכנן חידוש הנוי של עין גב , חידוש שבוצע על ידי אריה זינגר שלנו שנפל במלחמת ההתשה.

בן הארץ מהלך בנופה , משתכר בשמש ובאור. מבקש זירה לפעולה. שר , אוהב ומאמין ביכולתו להיות כוח טבע, בורא, חי, תוסס , פעיל.

מלחמת העצמאות היתה לו ולחבריו מפגש עם המוות, עם החורבן, עם חלומות חשופים והרס איום. הרצונות הותכו, הפצעים נגלו, הספקות הודחקו אך רחשו. הנעורים חלפו בסערה ובזעזוע.

אל אלוהים
מדוע יצרתני אדם ולבי מת להיות מדבר, או להיות הרים.
או להיות רוח!
ועיני- להיות שמים, ושמש!
ואתה נתת בידי המתכת הקרה להרוג ברואיך הקטנים.
ואני אמות מספר קומתי והולך להרוג חגבים כמוני,
אמות מספר קומתם,
בעוד נפשי מתנפצת להיות נצח!
ולך אלי, אין קץ שנות אור, הוית כל!

במעלה העקרבים בואכה עמק הערבה, נגד אדום,
ראיתי אפסותי, עד כלותי בכי.

יה- אלי.
הורד על נפשי דומיה.
סגור לבי מלפניך בשערי אבן או תופת.
הסר עולמך מעיני, שים לילה על הארץ;
יה אלי, יה אלי, שים לילה!

אנשים שהתנסו בבגרות בטרם עת, נפגשו עם מוות וניוול.

… אז התחלתי למנות את שנותי והנה עשרים ושתים.
ואני זקנתי מאד.
לא ידעתי מתי, אך ידעתי שקפצה עלי הזקנה.
אפילו שערי שחור,
ובשרי לוהט עלומים עדן.
ומששתי עצמות גולגלתי, וחשבתי מחשבה רחוקה וחותכת,
ובא אלי פחד.
אבל הפחד דיבר אלי בשלוה. כי חכם היה.
ואני בכיתי בכי מר מאד על פחדי שחכם, ועל אבדן כסילותי ממני
ואמרתי לטרוף דעתי בדמעות עיצבון.
אך דעתי צפה כאמת.
ונבעתי מאד לדעת כי יותר לא אוסיף כסילות,
רק אוסיף עוד חכמה ומוות.

…אבל החושך נותר ריקן ולא ניגן.
ואצבעותי חשו ברדת זויות פי במרורות וביגונות,
אפס קפואות היו לאין תנחומות,
ואני לא ביקשתי תנחומות.
כי אני ידעתי הבל הנחמות, כהבל האשמות או החרטות,
והבל הכיסופים אל אשר לא יבוא.
כי זקן הייתי מאד.

ופתאום לא ידעתי את שנותי, אם לפנים היה הדבר,
ואני בן גבורות,
או עדיין שנותי עמי, אפס הוזה מרחקים חותכים.
ונפשי נטרפה מצער כי אני ידעתי מאד.

ידעתי כי לא יבוא בי בקר.
והבקרים שיבואו לעולם יהיו בלעדי,
הילדים שיבואו לעולם יהי רק בילדים הנולדים מחדש,
שאינם יודעים שהוא בקר.
על כן הוא בקר להם!
ואני שכבתי בחושך, וידעתי שנפשי לא תצחק עוד,
אפילו אצעק צחוקי מלוא גרון.
וידעתי שלא אקטוף פרחים,

המלחמה ההיא פחדיה ואימתה הביאו אותו לתפילה נוקבת לשלום

שים שלום

מה צועקים תרנגולים מתהומות ליל?-
קול צריחתם יורה בי כחיצים.
אסוף זנבו, נס עדר התנים
ניבא רעות.

תר בז
חמות דמים.
נבעת בחלוני ברק חרדל.

אלי,
מה האותות על ספר ליל?
בלילה בלילה באשמורת שניה בדממה
נבעת אני משנתי אל החוצות,
רץ נלפת אל החלונות הכבויים
לשמוע נשימת האדם.

מלוא עומק הרגעה נושמים האנשים, נושמים עדנה.
אפס חלום רובץ על חזותם
או היא המית הרוח באוזני?-
אם האושה הסתומה של עצי המחט?-
נדמה, היא נהרת הסהר הכושפת כתלים גגות ודרכים?—
אך אני הדרוך מתא אל תא, עד קצה עצב,
נחרד כל בשרי לשמוע!
האנשים חולמים מפחד הבאות.
כל הנושמים חיים עדן, רק חלומם רוחף סתומות.
יש אשה הנושקת לאישה הנרדם
נבעתת שוב לראותו שב סומא מלחמה,
הלום אימים או שוטה, קיטע רצחני,
או שאינו שב עולמית.

יש איש המביט אל חשכת תקרתו
לבו פתע מלחש:
בני אבשלום, בני בני, בני אבשלום-

ויש נערה הנדמית פתאם, צונחת חורת לב
למראה שם אלוף אהבתה
שם אלופה במסגרת השחור בעתון הבקר,
והנה חולה מכת- נפש.

נכנף אני בלחש הנפעם, הגח מירכתי ליל-
הו, האנשים העמים, גזע האדם.
הקשיבו כלכם, כל הנושמים עדנה;
איש על יצועו ושפת הורתו
הנה תפילה על נפש:
אל תבוא.
אל תבוא בנו הרעה.

כבדה צעדת הנוטעים,
רחבה רנת קוצרים.
נהדרים שרירי גבר בהדרכם למשא.
נפלאים אשרי אשה באהבה

לעת חמס, כאפר ממרומים, ירד נוף לא נודע על כל אלה
ייפול כבלהת הרי הגעש הסומים

ירושלים, עיר דוד, קרית תהילים
תהפוך מדבר אבן.
אין פשר לתמונה;
כעיט על פני מים רוחפות המילים על הבינה.
רק צילן מחריד מנוחות קרקע.

הו אתה.
תהיה אשר תהיה.
עשה בכל גבורתך-
כשוף אבק השריפה לקמח,
התך התותחים למצילות עדר וגדיים,
חן מפלצות הפלדה לעגלות טף וצעצועים,
הפץ הצבאות המתגודדים איש לשפתו ולנחלתו

ארץ , עשי מעגלותיך שלום,
גאה נא הים הגדול לשלום,
שמים רבו כוכבים לשלום.

הו אתה
שים שלום, שים שלום!

ולאחר הימים הנוראים ההם קמה מדינה : שיגרה חדשה ומשימות לאין ספור. גם עייפות ורצון לברוח.
כל עולה שהגיע ארצה הגיע עם כאביו, צרכיו, הלילה הקודר לא היה לשחר חדש אלא לצהרים לוהטים. רעידות אדמה. פצועים, חרדים, צריך ללכת בעקבות הקולות הקוראים לממש את שנחלם. אך יש שהעדיפו את השכחה, הורידו מסך . נטשו. לבשו עוז וחוצפה . כאן בעין גב קרע הפילוג. נאחזו בשדות ובבניין והלב תהה האם נוכל?

ע. הלל מצא דרך לשוחח עם חלומו. הוא החליט להעמיד עצמו לרשות תכנון הגנים. לשיר את שירת הילדים. לשוב אל ימים של בראשית כדי לאתגר את הקיים.

להעמיד את המפעל במבחן הילדים . לא רק במשפט אבות קדמונים או כתבים
עתיקים . לראות דרך משקפת של אחוות הילדים וניסיונם. לבדוק את העולם בחושיהם המחודדים. ברעב להתנסות ולמשחק, במודעותם העמוקה כי העתיד יבחן אותם שוב ושוב אם יביאו אליו את התום, את החוש להתחלה, את אהבת הילדים ואת פליאתם העמוקה.

. להעמיד את המפעל במבחן הילדים. במבחן ההתחלות שלא התקמטו בתלאות הזמן. לפני התירוצים והבריחות, קרוב לטבע הדברים, לשאלות, לפחדים, לחלומות, למשחק ולריאליה בטרם נלכדה ברשת המילים והשיטות. להעמיד את עצמנו במבחן ילדים זה לשים לב לזכות הילדים לילדות. לא לשעבד ילדים לבגרות כלואה במסגרות קשוחות של ניצול ושררה. לא לראות הכל מזווית הראייה של הנצבר אלא לחוות כל נולד כסיכוי. לא ילדות של אילוף חושים וכוחות אלא של גילוי מתמיד של היחיד והיחד. בכל רגע שנראה כי הסתבכנו לשוב אל נקודת המוצא לבחון את הדרך שעשינו על פי נקודת המבט של הילד. מישהו קרא לזה ילדותיות, השני נוסטלגיה. מישהו כעס על הסוגריים המרדניים שביקשו לבחון לרגע בעיני ילד תורות ומסרים בעלי סמכות . המפעל מורכב ומשתנה ומדוע לשוב אל געגוע שהוא בחינת עצלות הלב? אך בכל זאת יש צורך במבחן הילד כדי שהמפעל לא יהפוך לתירוץ לביעור הילדות.

העמדתו של המפעל במבחן הילד היא תביעה לדעת האם אין הוא עוד אוסף של בגדי מלך חדשים שכל ילד תם יגלה כי כל המתהדר בהם ערום. מבחנו של הילד הוא גם המבחן בו הילד גילה את החור בסכר והושיט את אצבעו כדי לסתום ולהציל. בתום ילדותו ידע כי אין ברירה אלא להתייצב באחריות ובתום למרות שלא הוא זה שטעה אלא בוני הסכר.

אפשר היה לנצל לרעה מבחן זה של ילדים .האם לא יהפוך לפולחן של בוסר? האם לא יהיה בו היתר שלא ללמוד ברצינות את שנצבר בדורות רבים? האם לא ינצלו את מבחן הילדים כבריחה מהתמודדות והכרעה, כהוצאת קיטור מסלפת ומשחררת ממאמץ?
פעמים רבות מבחן עיני הילד הוצב דווקא על ידי אנשים שעברו מבחני בגרות קשים במיוחד.
לא אביט אל עיני הנערות
ואל עין הרקיע,
כי אבדו ממני לבות הפרחים ולבות העינים,
ולבב הרקיע.
ואני אבוש לגעת באלו אשר חסרתי את לבבם.
ואני שכבתי כל הלילה בחושך מת- עינים.
ובחוץ ירדו הגשמים למטה, והיתה רוח.
ואני לא חיכיתי לבקר.

זה האיש שכתב את שיר הילדים העטלף:

בבקר שאלתי את העטלף:
-נכון שאתה עכבר?
-שטויות, אני ציפור!
העטלף אמר.

בערב שאלתי את העטלף:
נכון שאתה ציפור?
-שטויות, אני עכבר!
העטלף אמר.
אכן יצור מוזר!

למחרת שאלתי את העטלף:
-מה מעשיך ביום?
– ישן.
ומה בלילה?
-חכם.
איפוא הראש?
למטה.
-ואיפה הרגלים?
-למעלה!
ומה שלומך בדרך כלל?
טרללה!

הבקר , הלילה, הפיכחון והתקווה, האחריות שלאחר כל אלה הם הנטל שהוא שם על עצמו: עטלף, יצור הלילה, יש בו מן העכבר הנובר החרוץ ללא מעוף והציפור הממריאה אל על לא כמסקנה אלא כהתרסה. העטלף החכם בלילה. האם חכם הוא כי לא רואה? החשיבה למטה כמו ראשו של העטלף הישן, בראשו הרגלים. הוא עודו מהלך. אך מה נותר? השובבות, הילד התוהה ושואל,

מה עושים העצים?
צומחים.
ומה הבתים?
עומדים.
והעננים מה עושים?
נוסעים, נוסעים!
והקוצים?
שרפות!
ומה הציפורים עושות?
עפות, עפות.
אז מה עד שמתעייפות.
וההרים מה?
מאומה!
והרכבות?
מהומה!
והצאן?
אבק.
והאניות הנוסעות בים?
מרחק!
ומה עושה הים?
ים ים!
והשמש?
יום!
והכוכבים?
נופלים!
אז מה?
ככה.
והאדמה?
במקומה נחה.
ואני?
מה אני עושה?
כלום.
רק שואל.

פליאת הילד ביקשה להשתחרר מאימת הפיכחון של המבוגר . להעניק ראייה חדשה וכוח לא להיכנע.האירוניה הילדית , אינה אירוניה מבחינת הילד. היא רק נראית כך על ידי המבוגר שעליו מוטלת החובה לפעול, לעשות, להשאיר עקבות בדרך אל תוצאה שלא תמיד מגיעה. המבוגר הוא שחש בעומקה של הפגישה עם הילד ועולמו והוא מביט אחרת על חייו ועל מגבלותיו.

מי יכול?

הים כחול
ונורא גדול
ואין סוף לשמים.
ובלילה הכוכבים רבים כחול.
והחול?
מי יכול למנות את החול?
ומי את טיפות המים?
ואת הטל המנצנץ?
וכמה עלים לעץ?
ומי יכול בשמים לתפוס ציפור?
ומי פרפר?
ומי אור?
והר?
ומי יכול לקחת בקר
וערב לסגור, ולחבוק צהריים?

אני בקלות
יכול!
והכל, הכל,
פשוט;
בעינים!

כאן נראית השקיעה והזריחה ההיסטורית, הבקר, הלילה והצהרים בעיניים של ילד. של מי שעדיין לא פצעו את התפתחותו ולא הזניקו אותו להתמודדות הריאלית עם גבולותיה. כאן אפשר לצאת מעקרון של תקווה לחזור אל הקופה הנעולה של הילדות, לפרוץ אותה בכוח הלב ולצאת אל סיור מחודש ויוצר. שהרי ילדות זו בנוף הארץ גונזת בתוכה דמויות ועלילות, זיכרונות ומילים שלא רק באו להסתיר אלא לעורר

הכל זהב

כי גדולה אהבתי ממני

שיר אהבה

כי אשא את עיני אל כינור עולם אהבתי,
אשתחו אפים ארצה.
כי גדולה אהבתי ממני
וגואה על גדול נפשי, לבוא אל היכלות השמים הרחבים,
לשאת אברות- נצח על אופקי הלילה האפלים, פתוכי
הבכי השוחק, הנוצץ כוכבים.

אהבתי גדולה ממני,
ונשאת במעוף רחב על אופקי הסימפוניות האדומות
של הזריחה הנעורית והשקיעה הישישה.
אהבתי נושאת אותי כיונה הנושאת את גוזלה מעל הימים הרבים
של מבוכת מחשבותי, ומעל מדבריות השממה של
הרהורי האבודים,
ומעל ג'ונגלי הפרא של דמיונותי, ותמהונות פליאתי- עולם.
אהבתי גדולה ממני.
כתוגה הגדולה מן היונה הגזולה,
וכבדידות הגדולה מן השה האובדת.
אהבתי בוכה עלי.
והיא סופדת עלי- גוף משכנה בן המוות.
אהה, כי אהבתי בת נצח היא!

אהבתי מנגנת בכינור העולם, ומנגינתה אור!
ונעצמות עיני בשרי באור, ונפקחות עיני רוחי: והנה חושך!
הוא חושך היותי בשר!
הוא חושך בכי הדמים הצולפים! הוא חושך אימת הבשר מכיליונו!
הוא צל המוות!
זה צל מוות נורא מן המוות, מקנאתו לחיים בני המוות!
מקנאתו העזה, הסכינית, באהבה בת מעוף הנצח!
ואהבתי בוכה עלי- אוהל משכנה קצר העת,
ומרכינה עלי כנף רחומה.
נושאת אותי כגוזל.

אל האלוהים!
גוף נתת לי והוא ימות;
ואהבה נתת לי והיא תחיה!

ונפשי נקרעת מבכי!

הם כתבו לילדים כדי להתקומם, כדי לפתוח את דלתות המרי. העלו על ראש שמחתם את ימי ילדותם כדי להציב סכר בפני בגרות שדופה ונטולת אחריות. בימי מבחן החברה הבוגרת היתה צריכה לקחה ברצינות את האתגר לפנות חלל לפליאת הילדים ולתם. כך יוכלו לגלות את עצמם ולבחור בתרבותם.לא משום שלא היה לה מה להעניק אלא משום שהיתה מוכנה להעמיד את עצמה במבחן גדול.

לאמיר גלבוע

שמור על עצמך בלילה זה. שמור יחד עמו. אל תתן לו לשמור עליך, לעטוף אותך

עטוף אותו

 

אמיר גלבוע

 

כשנעתקו המילים והדאגה פלשה , כשהחרדה נמהלה בחרדה ל למשפחה, לאנשים, למפעל, למצב הרוח, כשהרצון האילם לשלום התערבב בששון לקראת מלחמה אחרונה, נותרו עדיין מפגינים ברחוב שהניפו דגלים זה מול זה אך הם היו מעטים. מה צריך לעשות ? מה צריך לדבר ומה להשתיק, כיצד לשלוח ממתקים ולחכות לאזעקה, כיצד מגיעים לחזית (חיילים) וכיצד לעורף (ילדים), מבקשים לגבור על חוסר אונים, לדרוש בשלום נערים המגינים עלינו במהומת עולמית קשה. מבקשים מהשקט לחזור, לשים את המוות במקומו הנכון. אך באותה מידה מבקשים למנוע דממה של שקר ומרמה. מדברים המון אך יודעים גם לחבק ולבכות, לארח, לאפות עוגות, ולחפש ידידים.

אולם יודעים כי כשיבוא השקט תבוא עוד פעם מהומה. מכינים כבר את המפלגות הגדולות באמת מפלגת ה'זה לא ילך' ומפלגת ה'אמרתי לכם'. אי שם בלב נמתחת התפילה שלא תציף אותנו שוב פטפטת הדלות , שיטפון המילים הנבוכות והיהירות שמתחפשות ליודעות את עצמן. לא מרשעות הן נולדו , מקרע פנימי, מצורך לקלוט את עקבות הטילים שהוטחו אל קירות הלב, מהצורך להגיב על תמונות חזקות שהותירו אותנו פעורי פה.   האם תמצא שפה כמהת פתרון ומפוכחת, רווית צער ונוטלת אחריות?

ארבעים יום ישב משה לבדו בהר סיני וחצב שתי לוחות ברית באבן. הוא ידע כי למרות שיתוף הפעולה עם האל ידיו האנושיות יוכלו לחצוב רק כמה מילים באבן הקשה. הוא הבין שכפסל עליו להיצמד אל העיקר. הוא לא היה יכול לכתוב פוסטים ולשגר מילותיו על פני אוקינוס וירטואלי. היום המילים הן כה רבות שהן מתבלות מרוב מהירות שילוחן. לנו, לזקנים שבחבורה , קשה לעקוב אחרי הקלות הבלתי נסבלת של פליטתן. גם בעבר הן נפוצו בעל פה, הודפסו בעיתון, נישאו על גלי האתר, נראו על המסכים ונמחקו במהירות הקול. עתה הן נשלחות במהירות האור ונעלמות מיד . לנו הקוראים אותן כנכתבות על ידי סופרי סת'ם לא ברור כי הן נפלטות בלי שופט, בטרם נחשבו. הן חיות זמן קצר וגוועות יחד עם הנרצחים על ידן לזמן ארוך. ספת הפסיכולוגים כבר לא מספיקה כדי לעקוב אחרי המילים הכבדות בקצב משחרר. המילים נפלטות , קוראות, מבודדות ומגייסות כפי שבעבר היו צריחות מגייסות המוני אנשים בכיכר. (הקשר בין הפצת המילים והכיכרות המתמלאות  ברור היום יותר מאי פעם). המילים נכתבות היום   בקלות בלתי נסבלת כמו רשימות הנידונים למוות שנכתבו בעבר בחריצות ובפיהוק בידי פקידים משועממים . בתוך השיתוק ובגלל השיתוק המילים נדחפות ולא בודקות עצמן. צריכים להתרגל לשפה זו שתוכל להתמודד. בתוכה יש מילים שנכתבו בסלע אך צריך לחצוב אותן מחדש.

 

לפני חודשיים ביקשו ממני לקיים ערב לכבודו של המשורר אמיר גלבוע שנפטר לפני שלושים שנה. אני מעריץ את שירתו שנים רבות אך דווקא בימים אלו בטרם יזרום שיטפון המילים   נפתחו שוב ספרי השירה ובימים אלה הבנתי כי דווקא עתה זה מה שנחוץ: לקרוא יחד שירים. כי השירים לא הכירו במהירות פליטת המילים. הן נחצבו בסלע האישיות, הם נוגנו במיתרי הנפש . ונפש אל נפש צריכה עתה לשיחה דחופה. לא לשתוק אך כן לשקול את המילים. לשאול את השאלות כמו כתב הוא

אני לא

אמרתי לא. אני לא

אמרתי כן. אני לא

אמרתי למצוא חן. אני לא

לא אמרתי כלל. אבל

כעת אינני רוצה לדעת

כלל אם לא חבל שלא

אמרתי כנ'ל

 

 

בחקירותיי בנבכי העבר אני תמיד זוכר את המילים שכתב אמיר גלבוע לא לי אך למעני

 

'אל תזכור העולם הבא בעבר. יש עוד כאן עכשיו. מי המזומן לך – עשה למענו. תן לו חיים. למען יאריכון ימיך וימיו.'

 

אני מבקש למצוא בשירתו סימני דרך לאלו הצעירים שעברו בימים אלו מבחני על ויצטרכו בעתיד לנווט את עצמם, את חברתנו, את הבית, את היחד, בתוך מהומת העולם ותפילותיו. לפעול בלילה החשוך לקראת בוקר, עם שחר להיות מודעים לשעת הצהריים הארוכה והכבדה. ולא לתת לשקר ולזילות לפרוט חייהם בפרוטות.

 

 

 

ספר על דגניה במלאת 100 שנה לקבוצה

 

לפי המדרש לאבות  ציון מיוחד : ההר- אברהם, השדה  יצחק ויעקב הוא הבית. אברהם  מבטא את הוד  ההתגלות והפסגות, יצחק נאמנות לארץ , לשדותיה ולבארותיה  ויעקב איש תם  בביתו את החלומות והאהבה. המדרשים סותמים פיהם לגבי האמהות וחבל.  נעניק  לנשים את הזכות לכתוב את מדרשן הן. מדרשים חדשים המגלים  תמונות ותכונות המבוססים על שתיקות של קודמיהם,   מציירים בדרך כלל נופים חדשים שטרם התגלו.

כפי שידוע לכם בודאי,  בקיבוץ לא היינו קוראים לחדר המשפחה  בית. הוא היה חדר. לא קראנו לו בית לא רק בגלל גודלו (שלשה מטר על ארבע בימים ראשונים וזה  במקרה  הטוב, אוהל דולף וליפט במקרה הטוב פחות) . קראנו לו חדר כי הקיבוץ היה הבית . אבל מה בקיבוץ הוא בית? על כן שנים אני לוקח על עצמי להקשות ושאלתי רבים להיכן היית לוקח אורח כדי להראות לו את הבית הקיבוצי כפי שאתה מבין אותו?  היו שענו לי לחדר האוכל כי הוא חלל ההתכנסות של הקיבוץ, האם ניתן לומר בית הכנסת? היו שהציעו לקחת את האורח לדשא הגדול או לפרדס השכן.  על המשקל של 'מקדש מעט' אלה חיפשו כנראה את  ה'גן עדן מעט'. היו שאמרו ניקח את האורח אל פינת סתרים מחוץ לקיבוץ שממנה ניתן לראות את הקיבוץ מרחוק. בלי מהומת אדם. בלי לחץ של נורמות ועודף קריאות . בזכות המראה וקול הדממה הדקה. שם, לבד, מצוי הבית. פעם הבית הקיבוצי היה כה פרוץ שחיפשו אותו לא בין קירות , לא בתבניות  יצוקות של בטון אלא  בפעילות מסוימת. אני אהבתי את אמרתה של רחל כצנלסון שז'ר שאמרה : את הבית  הקיבוצי אני מגלה יותר בזמרת המקהלה מאשר בישיבת המזכירות. בפירוש שלי לדבריה  ישיבת המזכירות הרי היא  שדה המערכה ולא הבית.

אך עתה, משאני כותב את  ספר דגניה, התחלתי לשאול על הבית  את  חברי דגניה. לאן היית לוקח אורח להראות את הבית. אמר לי בחור צעיר. הייתי לוקח אותי  למסע במדרכות הקיבוץ. מילדותי הייתי מוקסם מהמדרכות. כל פעם שיצקו מדרכה הייתי מגיע לשם יחף וטובע בהן את עקבות רגלי  הקטנות. אתה רוצה? אעשה  לך סיור במדרכות דגניה ואראה לך את  המדרכות בהן  הטבעתי  את עקבות יחפותי.

חשבתי לעצמי לא הוא הטביע את  עקבות רגליו המדרכות הן  שהטביעו את רגליו, ואת זהותו .. הוא הולך במדרכות היצוקות, בין העצים הגדלים  וסוככים על הכל, רואה את  האנשים החולפים על פניו בדרך ומשהו אומר לו: כאן הבית. כאן חולפים מחזורי החיים, כאן שרות עונות השנה, כאן שורט הזמן שריטותיו וצל העצים מנווט את עקבות רוחותיו.

אך הבדל גדול יש  בין עקבות לבין שרידים. עקבות הן סיפור המציין דרך, שרידים מציינים את גזר דינה.

עקבות מציינים את שעוד לא בא.את שעדיין לא התגלה. לא כפתיחת שמים פתאומית אלא כמה שצומח ונובל, נשבר ומתקן, מה שמתחולל בין אסון לתקווה. מה שיכול להכיל את המציאות האנושית  כמבקשת  הד, כקוראת  ליצירת שייכות, כפותחות חלונות אל  הנוף  הפתוח.בית אינו  בית כלא.הוא מדרכה. הולכים בו. בית אינו מרתף אטום שמשקיפים ממנו רק על עצמנו, לא פסגה מאיימת עם אוויר דליל , לא שדה   מתיש כוחות בסיקול אינסופי.  בית הוא בית אם הוא פתוח לגובה ההר, למרחב העשייה , לאהבה האנושית  היודעת לחייך..בית הוא שלשת האבות יחד, הר שדה ובית .יחד עם שרה, רבקה, לאה ורחל.

 

 

הקדמה לספר על דגניה במלאת 100 שנה לקבוצה

 

כאן על פני אדמה

לא בעבים מעל

 

רחל

זהו ספר על אנשים. בתחילה על אנשים צעירים. אחר כך על צעירים וילדיהם.  הצטרפו  גם כמה  הורים של הצעירים. זהו ספר על אנשים שהתבגרו במקום ובזמן.   

 פעם היו   המייסדים צעירים והוריהם זקנים בני חמישים .עתה בני המקום ובניהם כבר ראו שיבה :  זהו ספר על מאה שנה. לא תחנה אחת  אלא תחנות רבות   בדרך מתמשכת  .

זהו סיפור על אנשים  שתהו על האדם. ביקשו אותו בתוקף, ראו אותו בבהירות . כשמוריהם אמרו להם: היזהרו! בני אדם נשברים, בני אדם  אינסופיים ואין להכיל אותם  במסגרות  קשוחות ובתובנות מוחלטות  הם   הסכימו. אך סרבו  לגמד בשל כך את האדם ולהסתיר אותו תחת האזהרות.  הם מרדו נגד קבלת עריצות  הגילויים שרק יודעים להקטין  את  דמותו  . הם חיפשו דרך לא  להפוך  את היחיד והחבורה  לתוצר בלעדי   של  כוח ושררה.

  בדרכם ובדרך הדורות  שבאו אחריהם הם חיו אכזבות גדולות  אך גם הישגים לא צפויים.

 זהו סיפור על אנשים שהגיעו מכל תחנה בהיסטוריה היהודית  של מאה השנים האחרונות. מסיפור של  שם בגולה הם עברו לסיפור של פה בארץ ישראל. שם במינסק ובדמשק,  בצנעה ובוורשה, בקייפטאון וניו יורק. פה הם רצו לבנות לעצמם  את ביתם ולהגשים את חלומותיהם .

 זהו סיפור על  ילדי הארץ וילדי דגניה  שביקשו  למצוא דרך מן  המקום אל העולם הגדול וסערותיו. הם האמינו כי הם עושים זאת גם בגילוי זיקתם  אל דרכי  האדמה  בחקלאות, אל העבודה, אל  הבריקדות של מתקני עולם , אל שפת המחנכים, אל המעבדה של החוקרים, אל אהבתם ואל המשפוחה שלהם: ילדיהם, חבריהם,  אל השותפות הגדולה שמדי פעם נסדקה.

 סיפורה של דגניה  הוא גם  סיפורו של הקיבוץ הישראלי שהחל כאן לצעוד את  צעדיו הראשונים , בדלות חומרית, בשלל צבעים רוחני, בלבטים קשים ובתודעה כי ייאוש אינו תירוץ כשם  שחלומות וורודים אסור  שישקרו. הקיבוץ התגלה כאן  כקומונה  הערבה לחבריה ולצרכיהם,  כקואופרטיב המשתף  בייצור, כאחריות של מחנכים לנער היהודי ולבני הקיבוץ, כמחויבות  משותפת לזירה של משימות. כתשומת לב לעבודה ולאהבה.

 אין זה סיפור על מלאכים למרות שהקרב על הקדושה ניטש בו בהרבה חזיתות . הוא חזה  בהרבה מפלות. לא פעם  התגלו  מגבלות  , קוצר רוח וקטנויות אנושיות אך היו בו גם  גילויים  מרעישים  של התגלות הלב, של בריאת תשתית חומרית , של חלום מעורר השראה. הכתובת היתה ברורה: הנוער היהודי והאנושות  . אנשים.

 זהו סיפור של הרבה כישלונות,  האדמה לא נענתה,  המים  בגדו, השוק לא נהג כמו שצריך, היו טעויות  ניהול, הדמוקרטיה  הישירה ספגה מהלומות קשות. היו מלחמות. עם שכנים, המולת צבאות של מעצמות . של מדינת ישראל המתבגרת .  היו אסונות ואבל. התאבדויות ורשלנות.

 במאה שנים של כלכלה  ואקולוגיה מקומית התגלו  תפניות חדות במשק, בתפישות החיים , לעתים בגלל אופנה חיצונית , לפעמים  מקוצר ידה של  הטכניקה לפעמים  בניצחונות לא צפויים של כוחות שהעמידו בספק את הביטחון הפנימי.

 

 

 

 

 

 

 

 

מאה שנים ובהן   תמיד מעט אנשים ביחס למשימה. בהן מצטרפים  ועוזבים לא צפויים לחבורה.  לאנשי דגניה הפך המקום לנוף החורג מהביוגרפיה  שלהם . כבר לא הנוף הרומנטי עליו חלמו בגולה אלא נוף הזבובים והחום המתיש, ימי כנרת גועשת וירדן דועך.  ימי שדות בוערים ורביצה על הדשא מסביב לאבטיח שחוט. הכל נראה בעתו אך הבטיח להישאר שנים מרובות.

 

מאה שנים ואנשי  דגניה כותבים עצמם  לדעת. יש המרבים ויש  המוכנים להעיד בחיוב ובשלילה על מה  שכותבים חבריהם. כמובן שלכותבים יש בספר נוכחות גבוהה אך הם מהווים חזני תפילתם של האחרים. הצטרפו למקום ולסיפורו של המקום הרבה סיפורי חיים. הביוגרפיות המסופרות כאן בספר  הן רק דוגמאות מהעושר  האינסופי שנותר. הכתבים והרשומות , הציורים והצילומים, דיני החשבונות  , המסמכים, המכתבים, הראיונות, דברי  ההספד, היומנים הפרטיים והדוחות  הציבוריים נצברים והולכים . גם לזיכרון יש היסטוריה.

 

דגניה החלה  בעלייה השנייה  (1918-1904) עברו עליה כל העליות שנספרו העלייה השלישית (1923-1918), הרביעית( 1929-1923) החמישית (1939-1929) גם ימי  המלחמות, השואה, מלחמת העצמאות ומלחמות ישראל, אך היא לא חיה רק על עליות ועל מלחמות אלא על צמיחה  חברתית וכלכלית מבפנים ומחסומים עצומים בדרך.

 

ספר זה אינו הספר היחידי על דגניה וחבריה. כבר יש  מדף ספרים שלם. כל ספר בעל אופי שונה ומיוחד. בתחילה ספרים מלאי חזון וסיפורי ראשית אחר כך אלבום וסיפורי הווי. משוררים וסופרים כבר  תיארו  עלילות וערכו חשבונות רעיוניים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זהו ספר מחקר וספר עדות. אלו יונקים  זה מזה אך אינם זהים. העדויות נמסרו בתקופות שונות. תוך כדי  ואחרי זמן, במסגרת סיפורי המקום ובאוטוביוגרפיות  המחפשות שורשי משפחה. יש בו עקבות של עדויות בעל פה ושיחות  עם רבים , הן נמסרו תוך פולמוס וברצון להעביר  עלילה מדור אל דור.  האם כל עדות  שבויה  בפסיכולוגיה של המעיד? ואולי היא  נמסרת  בשפתם  של האירועים בהם היא התרחשה? העדות  היא בת הזמן והפרספקטיבה. המסמכים המלווים את העדויות , מתווכחים אתן, בחלקם נכתבו במטרה שונה ומסרו עדות שלא  במתכוון. המחקר שלי מפגיש את כולם .  הוא  מודע לזמן ולמצב הרוח  שלי בזמן המחקר .אך הוא מנסה לחרוג מהם ,לגעת גם  בלא ידוע, במה שאינו רק השלכה לחרדות ולתקוות של היום. לשם כך הוא מנהל משא ומתן  עם המסמכים, עם האנשים , עם המסורת המקומית ועם  המרידות נגדה. גם  הצילומים מצביעים על עקבותיו של הזמן  הם נבחרו לא על פי הצורך של חברי דגניה לזהות את הקרוב להם אלא על פי יכולתם לתת עדות  לרחוקים מהם בזמן ובמקום.

בשנים האחרונות עוברת  דגניה שינוי דרמטי. ימים יגידו  לאן יובילו  אותה  התמורות.יש החושבים כי ניתן לחזות על פי הדרך  שדגניה עברה  להיכן היא תגיע. המעיין בספר הזה יוכל לגלות    כי  יש להתייחס בזהירות רבה ובענווה  לתחזיות  על עתידה. אנו  כמעט בטוחים כי  סיפורה של דגניה והמחקר עליה יובילו את הקוראים  למסקנות  סותרות . אך נקווה כי  הכל יסכימו    כי סיפורה של דגניה הוא סיפור אנושי  אמיתי ומעורר מחשבות.

 ואם מותר  לסיים בדברים אישיים  אומר כי  ספר זה צריך להיות מוקדש למי  שעדיין מבקש אלטרנטיבות  , למי  שחולם על  מפעל של תיקון, למי  שאינו מוכן  שחזונו יישאר בעבים  מעל.

למי שמוכן לקבל השראה  מסיפורו  של הקיבוץ כדי ליצור חברה מתוקנת.

 

מוקי צור