ללא מטען

צרת היהודים החדשה לא נפלה כרעם ביום בהיר. דווקא משום כך קשה היה להבין מה קורה. בתחילה היה נדמה כי חוזרים אל הדפוס הישן של שנאה, דלות, רעב, שחיתות של ימי מלחמה, חוקי כלכלה והפרדה אנושית , גירושים, פוגרומים, זילות חיי אדם . היה נדמה כי יש כאן עוד פרק של לכלוך אנטישמי מגוחך אינטלקטואלי התופש דמיון המונים. לא היה ברור שלא מדובר כאן על עוד עונה איומה כפי שהתגלתה בעבר, במיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה ובימי השלטון הנאצי בגרמניה. השוני לא נחשף בגלל הדמיון המוגבל ובגלל הכלים הרעיוניים אותם נשאו היהודים איש למפלגתו, איש להשקפת עולמו, איש לערכים ששמר לעת מצוקה אחרון. אפילו המילים הקשות והשאלות התיאולוגיות נוסחו כבר קודם. כבר דובר על הסכנה לעם היהודי על הצורך הדחוף בהגירה, במהפכה, על השואה וטיבה של ההיסטוריה. על היכולת של הציונות לפתור או על הסתערות הסוציאליזם. הרי הסיוט והרצח לא היו חדשים . הם מלאו את הנפש עד תום. אפילו המילה שואה שהיום נראית לנו מכוונת אל אותו רצח מתוכנן, המשתמש בטכנולוגיה המודרנית של השקר והמוות, הבלתי נלאה והשיטתי הנתון בידי אימפריה השולטת על מיליוני יהודים, כבר היתה בשימוש והתכוונה לאותו רצח המוני שהתקיים בתנאים של מלחמת אזרחים וקרבות בין צדדים לאחר מלחמת עולם.

'ללא מטען' הגדיר השבוי הנתון במחנה עבודה לוינס את עולמו של הנתון במחנה כפייה. אין בית , אין אינטרסים, אין חפצים, אין תכניות. הכל מרוכז בהוויה דלה, במלחמת שרידות יומיומית. מצד שני החלל הריק שנוצר מחולל אינטרס מרוכז במה שקורה בעולם, בתנועות הצבא, בשיקולי מדיניות. הוא עוסק בתרבות שהתמוטטה, בחלומות הרחוקים, בכל מה שנמצא מעבר. בגיטו הוויה זו של 'ללא מטען' הוחרפה. מצד אחד הרעב הזוחל והמגיפות, הרצח היומיומי, אי היציבות הטוטאלית, גילוי של אופקים בלתי ידועים של הרשע האנושי והקטנות האלימה של סוכניו ומשתפי הפעולה עמו שיהיו לקרבנותיו בעתיד הקרוב. מצד שני תגובות של יחד מתארגן לעזרה, לוועדי בית, לחלוקת מרק דל להמונים ולחיי תרבות ויצירה. ספרים מתגוללים ברחוב יחד עם חפצים למכירה כדי לזכות בפת לחם אך קוראים באינטנסיביות, עושים תיאטרון, מארגנים ערבי זיכרון לגדולי רוח יהודיים, כותבים ספרות ומלמדים. מנסים לרשום את הזוועה ואת גילויי ההתנגדות מחפשים קשר אל העולם והעולם היהודי. היוצרים מגלים דחף עצום, פורצים כוחות יצירה עצומים כי יש קהל רעב המנסה לשמור על צלם. מחפש נתיב להשארות הנפש. מתוך תפישה המתבהרת והולכת כי הנאצים לא ינצחו והיהודים באירופה לא יחיו. ידיעות אלו מעמיקות את התודעה כי היהודים בארץ ישראל ובארצות הברית יישארו עם הסיפור ועל כן יש לשרוד כמרד, למרוד כדי שיוותר סיפור נגדי שיאיר את האסון הכולל, קינה שבפעולה תיצור מוקד וכיוון לימים יבואו.

ראשית קשרי עם גורדון היו מעשה של ילדות. הייתי בן אחת עשרה, בן של דיפלומט של מדינת ישראל, מדינה בצנע, שטולטל בעקבות הוריו, מראשוני משרד החוץ הישראלי, לארץ שופעת בשרים. הילד, כלומר אני, חשתי אי נחת מ'מעמדי' המשונה כנציגה הקטן של מדינת ישראל. החלטתי כי תשובתי למצב המוזר היא להצטרף לתנועת נוער חלוצית שקראו לה גורדוניה. והנה אני עומד מול תמונת גורדון הזקן ומעיין בכתביו. תגובתי המיידית כבן אחת עשרה היתה הזדהות. היום אני לא כל כך מבין איך יכול ילד לחוש קרבה לבעל זקן לבן , לישיש שמת לפני המון שנים. אך אז חשתי כי אני מבין מה הוא רוצה ממני, מה הוא חושב. כילד חשבתי כי לגורדון כל הפתרונות . היום לעומת אז אני חש שהוא הוא חד את כל החידות. מאז ועד היום הוא לא עזב אותי ואני מגלה בו כל פעם מימדים חדשים.
מסעי בזמן עושה אותו כל פעם יותר אקטואלי ואותי יותר מלא פליאה.

היום איננו יכולים לדבר עם גורדון כפי שהוא רצה. בחייו היה הפוגש בו צריך לשיר אתו. לרקוד אתו, לדבר אתו, לקבל ממנו מכתב אישי. אך אולי דווקא הניתוק שנכפה עלינו על ידי הזמן מחריף את זיקתנו לשאלותיו, לכנותו העמוקה.
גורדון הקדיש את חייו הבוגרים לצעירים. הוא היה מודע לכך שהוא זקן בין צעירים. היום אולי לא היינו קוראים לאדם בן חמישים – ששים זקן אך אז , בין החלוצים הצעירים הוא היה נראה כסבא טוב שהיה כה חסר להם. אך בניגוד לסבא רגיל הוא לא נכנע לנסיבות, לא התכופף בפני המצבים. הוא היה אדם המחובר לקרקע ולשמים ויודע כי יש ללמוד לסלוח אך גם לתבוע. מעצמו ומחבריו.
.
ראייתו של גורדון חורגת מהגות פוליטית המגיבה לתהליכים ,למאורעות, להיסטוריה, הוא מבקש לשוב לזמן הרגיש ביותר לקיום : לרגע ולנצח, לטבע ולתיקון האדם .

גורדון היה לדעתי האקולוג הראשון בעם היהודי. זיקתו לטבע בפרטיו היתה קשורה לזיקתו ליקום – לקוסמוס . הוא ביקש להשתחרר מאינטרסים של יצרן המשתמש בטבע ומקיומיות אנושית הקורעת את האדם מהמכלול הגדול. הוא העמיד מול מדרון החיים החבוי בזמן הקיומי את הביטוי האנושי של החיים. חיפושו של העם היהודי לקרקע תחת רגליו היתה בעיני גורדון הזדמנות לגלות בעבודה בטבע דרך להשיב לאדם את היכולת להשתלב בטבע. הוא חשב שהיהודי השב מגלותו יכול בקשריו המחודשים לטבע לתרום לשיקום הפצעים שפגעו באנושות בעקב הפיתוח של טכנולוגיה שאוהבת להפוך לטכנוקרטיה, לשלטון הטכניקה על הטבע ועל חיי האדם. כאקולוג גורדון ביקש לא להשתמש בטבע , לא לנצל אותו, לא לראות בו משלט או מקלט אלא לחוש אחריות לכוליותו. . כשם שכל אדם המתייחס לחברו מציין ביחסו את מחויבותו לאנושות כולה , כל אדם העובד בחלקת שדהו צריך לראות את היקום כולו. זוהי פעולה גופנית החושפת עניין רוחני מוסרי. בניגוד לציונים רבים שביקשו לעצב דמות של פועל חקלאי המשוחרר מכל פעילות רוחנית שעלולה להדיח אותו מאורח חייו כפועל חקלאי , גורדון ראה בעבודה בטבע עניין רוחני. איננו זקוקים לפועלים נעדרי רוח שיוכלו לחיות ככאלה בלי לשאוף אל הדעת, בלי להתחייב אל המוסר. צריך לעבוד בטבע כבני אדם החיים חיי רוח ופורצים אל אוצרות הדעת.

השמירה על הטבע לא נעשית מתוך זעם על הציביליזציה אלא מתוך מודעות לאינסופיות הגנוזה באדם, במשפחה, בחבורה, באנושות. אינסופיות זו שכה הודגשה בתורות הסוד היהודיות ובהגות דתית רחבה היתה לגורדון למחויבות מוסרית אישית בעולם הנגלה. הוא היה מודע לכאב, לייאוש הגדול המתלווה לתהליך בו מתגלה המחויבות לטבע ולאדם.

גורדון האמין כי מעבר ליצרים שהציוויליזציה המנותקת מהטבע פיתחה וזיקקה באופן מלאכותי, אלה יצרי השלטון והמין, יש סיכוי להתנסות מוסרית הלוקחת בחשבון את האינסופי שבחיים האנושיים. את האופק הפתוח של הטבע . הוא לא היה רומנטיקן המבקש את הפרא האציל ששועט ללא חוק ומקסים את החברות האנושיות השבויות בבית הכלא האורבני. געגוע זה נראה היה בעיניו פרי של מצוקת המונים שאיבדו את תחושת החיים, שנתלשו ממקור , שגלו מביתם.

הוא חיפש את היחיד ואת העולם, את הקשרים בין האנשים. הוא האמין שבפגישה שבין האדמה והמילה העברית, בזיקה שבין השיבה מגלות לבניין הארץ בעבודה יוכל העם היהודי לקדם את האנושיות, את האחריות ליחיד, את קשריו של האדם אל הטבע. פגישה כזו לא יכולה להתקיים בחברה שהכוח הצבאי לה הוא עיקר. שהריבונות הפוליטית היא לה סם מרדים את החוש המוסרי.
גורדון האמין כיהודי מסורתי כי העיקר נעוץ ביכולת של האדם לחנך את עצמו. לגלות בתוכו את היכולת לחתור אל המעשה המחדש, לא זה השובר, המהפך אלא זה המסוגל לשוב אל יסודות קיומו ואל פסגת יצירתו.

ואשר למורה – המורה הצעיר מכיר, שאין זה ענין להושיב את התלמיד על הספר ולהרביץ בו תורה בתקיפות. נלהב וחדור רצון לחדש את החנוך, מפנה הוא את לבו מתחלה לשדה החנוך המופשט. מתחיל הוא את מחשבותיו כך: יצירה חפשית, חנוך האופי, חברת הילדים, התקרבות לטבע, הספקה עצמית וכו'. המונחים הפדגוגיים האלה יכולים ברובם להיות למעשה גם טובים וגם רעים. הכל תלוי ביכלתו של המורה ובכשרונו ובמצע החברתי, שבית-הספר נתון בו. לו היה בכל זאת המורה הזה מזדמן לבתי ספר אחרים, שהכל קבוע שם ועומד, לא היה אולי פורש כל כך מהצבור. אבל כיון שהוא בא למקום החדור, מצד אחד, שאיפות לחדוש החים, והמשולל מצד שני כל מסורת מעכבת, מוצא הוא כאן מקום לגשם את שאיפותיו. אבל חסרה לו הכשרה מצד אחד והרגשת חיי המקום מצד שני (הרגשה ולא ידיעה). כדי ליצור שיטת חנוך ולמוד חדשה הוא זקוק להכשרה אחרת. וזאת אין לו, כי גם הוא למד באותה הדרך הישנה. בשביל שיעמיד במרכז פעולתו את הכשרתו של הילד לעתידו, חסר לו עדיין הקשר אל המקום והרגשת תמצית החיים שבו.
ואם בבוא העובד לשעורי ערב, להרצאה, לנשף, לבית-ספר של ילדים עובדים או של ילדי העובדים, מוכרח הוא להתפשט מהויתו היום-יומית, להפסיק את חוט הרגשותיו, מחשבותיו וספקותיו ולעבור לעולם אחר, לדון בשאלות שלא התעוררו בו היום ושלא יעסיקוהו מחר – הרי אין בכוח התרבות הזאת להועיל לו, להיות לו לעזר וסעד בחייו אין זו מלמדת אותו, איך לפתור את שאלות חייו ולהבין את דרישות לבבו, המתעוררות בו יום-יום והמצפות להארה ולהדרכה.
כל שאלות החיים והחברה, שהעסיקו אותנו בחוץ-לארץ, מקבלות במציאות הארץ-ישראלית צביון ואור חדש. דרושים על כן חנוך מיוחד והכשרה מיוחדת, בכדי שהעובד הבא לכאן יוכל לעמוד על שאלות החברה והמעמד ולתפוש אותן מנקודת המבט של המציאות בארץ. השקפותיו של זה, הרגליו ושאיפותיו נקלטו בו בהיותו עדיין בחוץ-לארץ, בתנאי חיים אחרים לגמרי. ובבואו לארץ, לא רק מחשבותיו הפרטיות מתנגפות אל מצב הענינים כאן, אלא אפילו מחשבתו הציונית.
ברור יסודי ומדעי של המציאות בארץ הכרחי לנו ביתר שאת מאשר לעמים אחרים בארצות אחרות. אחת השאלות הדורשות ברור מדעי מיוחד היא שאלת ההתישבות העובדת. השאלה הזאת אינה יורדת מעל הפרק בצבור העובדים, ואין לקוות כי השאלה הזאת תתברר לכלה היקפה ועמקה רק מתוך ועידות, אספות, וכוחי חברים ועתונות. בתור מכשיר מסייע, מברר ומלבן, הכרחי מוסד תרבותי, שבו ועל ידו תנתן דחיפה למחשבה עיונית ויסודית בשאלות ההתישבות של הפועל. ואפשר לאמור, שכבר הצטבר חומר-למוד מנסיונות ההתישבות בארץ לכל צורותיה: המושבה, מושב הפועלים, החוה, האחוזה, הקבוצה הקטנה ולבסוף הקבוצה הגדולה ושכונות העובדים. ואין כוונתי לאמור, כי הברור הזה ילמד אותנו באיזו מצורות ההתישבות לבחור – הבחירה תלויה יותר ברצון מאשר במדע. אבל יש בכוח הברור המדעי לסמן בקרוב את הדרכים המתאימות לכל צורות ההתישבות לחוד.
נקח לדוגמה את הקבוצה. בכמה מכשולים נאבקה עד כה, ואף עתה מרובים סבליה. ולא רק מנגעים טבעיים, כמו מצב החקלאות הרע, חוסר כספים, אסונות בלתי צפויים, אלא גם מחוסר ידיעה והכשרה בחקלאות ובטבע האדמה, חוסר הבנה בנפש השני, בידיעת חוקי החברה ודרכי התפתחותה, בערך הסדר והדיוק וכו' וכו'. ואל לנו להסיק מסקנה, כי הסבל שבחיי הקבוצה בא מפני עצם מהותה ומפני טבע האדם. אמנם, קשה היא דרך הקבוצה לא רק מפני מהותה ומפני טבענו כי אם גם, ואולי בעיקר, מפני הרגלינו, כי הורגלנו בדרך חיי הפרט. והרגל זה והבנת חיים זו הם שמפריעים אותנו, מדעת או שלא מדעת, מחיי הקבוצה. יכול להיות, כי מצד טבע האדם דרך הפרט קשה יותר, ולרבים בתוכנו כמעט שברור הדבר כי כן הוא. הנה נניח לרגע, כי כל עובד בקבוצה משקיע בה אותם הכוחות שהיה משקיע במשקו הפרטי ושומר ודואג באותה המדה, שאדם רגיל דואג למשפחתו ושומר עליה, – האם לא היתה הקבוצה מצליחה יותר הרבה מן הפרט? אבל עוד לא רכש לו העובד יחס משפחתי עמוק לקבוצתו. ואין פלא, כי צעירה היא הקבוצה וגם נמצאת בתוך סביבה מתנכרת. ולכן נכשלות הקבוצות הטובות – ומשתמר הקשר ההדדי במשפחה הגרועה ביותר.
ואין ברצוני להגיע, כי יש בכוח פעולה תרבותית נכונה לפתור את שאלת הקבוצה למעשה. אבל יחד עם זאת אין לכחד, כי מוסד של הסתדרות העובדים, אשר ימצאו בו חבר מורים ותלמידים החיים את חיי הצבור העובד ונמצאים בסביבתו ובתוכו – יוכל לעזור הרבה לברור מצב הקבוצה ושאלותיה המסובכות. המורים והתלמידים, אשר ימצאו במוסד הזה יעסקו בברור יסודות הקבוצה ואפשרויותיה, בהשענם על נסיונותיה בארץ ובחוץ לארץ על עיקרי המדע החברתי.
ועצם הבנת שנוי הערכים המונח ביסוד הקבוצה והבנת עמדתה בחברה הקיימת דורשת הרבה התעמקות ועיון. ברור שאלות הקבוצה במוסד תרבותי של פועלים, הנמצא בתוך משקיהם החקלאיים לצורותיהם השונות, מלבד העמדת הענין על אפניו, יביא בנו גם התעוררות חדשה, אותה ההתעוררות ההולכת עתה וכאילו מתמעטת. וברובה תהא ההתעוררות הבאה מתוך ריאליות החיים ובהירות המבט.

התנאים המיוחדים, שבהם הולכת ומתרחבת בארצנו ההתישבות העירונית העובדת, דורשים ברור מיוחד והבנה מיוחדת. מלבד השכלה יסודית בתנועת העבודה בחוץ-לארץ דרושה הסתכלות מדעית מיוחדת במצב הענינים כאן. והשאלות מרובות ותובעות פתרון. עמדת הפועל העירוני בארץ מסובכה ופרובלימטית.
הפועל העירוני בארץ, כחקלאי, יוצר לו צורות חברה שונות: לפנינו גדוד העבודה, קבוצים בינוניים וקטנים ופועלים בודדים. שונה קבוץ אחד מחברו בצורתו הכלכלית-חברתית, ובכל אחד מהם אתה נתקל בשאלותיו המיוחדות ובסבוכיו. ולפני המעמד העובד עולות שאלות: מהו ערך צורות החברה האלה בשביל ההתישבות, בשביל תנועת העבודה? מהי הפרספקטיבה של הפועל העירוני? מהי הדרך המוליכה לבצור מצבו של הפועל העירוני, בלי אשר יחדל להיות עובד? ועוד ועוד. ושאלת הקואופרציה העובדת כמוסד של העובדים טעונה וטעונה ברור ולמוד. ולבסוף, שאלת המעמדות. ההכרה המעמדית אינה יכולה להסתפק רק בהכרת מלחמת המעמדות במובנה הצר, כי בשביל להלחם דרושים כוחות, וכוחות נרכשים קודם כל על ידי ארגון עצמי. אבל הארגון הזה אין פרושו ארגון מפלגתי בלבד, אלא ארגון כוחות כלכליים, תרבותיים ומדיניים, שיגדילו את כוחו של המעמד.
מלבד השאלות הנאמרות לעיל, יש עוד להוסיף שאלות היחסים בין קבוץ לקבוץ, בין מושב לקבוצה, בין פועל עירוני לכפרי, בין היצרן ובין הצרכן, הפרטיים או הקבוציים, אשר בצבור העובדים – במלה אחת: השאלה על דבר יצירת חברת העובדים המורכבה והמאוחדה, הסולידרית מבפנים והחזקה כלפי חוץ. ועל כולם: עצם החיים – חיי אנוש – חיי העובד עם דרישותיו הנפשיות, חיי משפחתו וחנוך ילדיו, שאלת המשפחה בקבוץ והחנוך המשותף אלה הם גופי הלכות החיים, שהפועלים זקוקים לברורם ולהעמקתם.
כל עולה חדש יכול להעיד על פי עצמו על עצמת השפעתה של הארץ על השקפותיו. המציאות הארץ-ישראלית, בעיקר העובדת, מכניעה לפעמים שלא מדעת ברבוי גוניה, בחדושה הרב, במרצה ובעצמיותה, אבל עדיין משוללים אנו את המכשיר התרבותי, אשר יהא בכוחו להוציא לאור השמש את כל שפע הגונים האלה, כי רובי הדברים עודם סמויים מן העין ולא באו לידי גלוי במחשבה, בדבור ובעבודה מדעית.

על פנאי עבודה ולימוד

מן הספרים למדתי משהו על אודות הדמוקרטיה היוונית. אחת המורות החשובות לעניין זה היתה חנה ארנדט הידועה אצלנו כמי שכתבה על משפט אייכמן ספר בוטה לזמנו ומעורר שאלות גדולות. היא מספרת בספריה על כך שהדמוקרטיה ביוון היתה מותנית בפנאי מעבודה. איכר לא היה יכול להיות אזרח מרוב עייפות, גם לא פסל ,לא כן הרועה והצייר. להם היה זמן שבו היו יכולים להשתחרר מעייפות העבודה ולהקדיש אותו למחשבה ולהחלטה ציבורית.

זוהי התשתית לתפישה הדיאלקטית החברתית מאריסטו וצאצאיו שהיתה מוכנה לחלק את העולם בין יוונים לברברים שלא יכולים להשתתף בשיחה הפוליטית כי אינם יודעים יוונית בין עבדים שתפקידם לשרת לבין האזרחים שצריכים להפעיל את החברה. התפישות הללו מכירות בריבוי האנושי אך מדרגות אותו על פי קנה מידה מסוים המשרת את בעלי הכוח.

תפישות אלו הבהירו לי במשהו עניין שלא היה ברור לי כל כך והוא תפקיד הלימוד, השבת והחג. כולם יוצרים את הפנאי לחשיבה מוסרית חברתית. כל אחד יכול לכבוש את הזמן כי הריבוי האנושי אינו היררכי. התיאולוגיה היהודית איפשרה אותו בכך שיצרה אל אוניברסאלי. אני מודע לכך כי אין כאן תיאור של החברה היהודית כפי שהיתה, וגם לא תיאור מדויק של חוקיה והתפתחות ההלכה . אך מאחרי התופעות ההיסטוריות יש גם ציפיות היסטוריות שמכוונות פעילות, מטילות מהומה גדולה במציאות, יוצרות מתחים עזים.

פינוי הזמן לאדם ולאדמה מעמיד את בני האדם בפני אתגר האחריות. הזמן איננו רק זמן אקסיסטנציאלי המדגיש את בדידותו ופגיעותו של האדם אלא הוא מעצב אקוסטיקה של מחוות דיבורים ופעולות מתחלפות של מתן, של פעולה למען אנשים, חלומות. הוא יוצר כלכלה שאינה מוגדרת על פי רווחים אלא על פי יכולת לממש את מה ש שחורג מן האינטרס הצר וכולל את העניין בזולת . את הציפייה לדיאלוג סימטרי ודיאלוג א סימטרי. דיאלוג המצפה לקשר אנושי המוחק מרחקים ומצפה להתגלות של אני אתה בנוסח בובריאני וקשר ואחריות לכל פנים אנושיות הנובע מתוך מודעות לצדק המוסרי המהווה תשתית למחויבות למי שלא ידוע, למי שאינו מצפה להתכה בין אישית אלא מבקש לתרום לצדק העומד מאחרי הציפייה שהאל הוא בר שיח ושהקשר עמו אינו רק קשר לשוני אלא קשר המצפה למענה . קשר הנשען על מצע של מחויבות האל והאדם לשחרור מהעול הקיומי על ידי יצירה, על ידי המחויבות ההדדית. ובשנים האחרונות רואה את הזירה הפוליטית והכלכלית כזירה אמיתית שהיחסים הללו צריכים בו להתממש.

הפנאי ללימוד ההלכתי איננו פנאי של התקפלות ובריחה מחיי היום יום. איננו טיפוס במדרגות הניתוק מאחריות לקהל, למשפחה, לעם היהודי, למשפחת העמים, לאנושות, לטבע. האמונה כי כל אלו מצויים באותה תערובת שבין חוקים , מקרים, סיפורים, תפילות הזדמנות למעשי חסד מתקן,, תגובות לאירועים היסטוריים מטלטלים ולמחזור הזמנים והקיום, היא התשתית גם ללימוד וגם להכרעה המוסרית והחברתית.

בימי הבית כאשר שלטו כהנים ומלכים, איכרים נאחזו באדמה וממסד פוליטי היררכי ופולחני עבודה זרה נמהלו בניסיון לכתוב ולבקר. מבנה החברה יצר את הקוטב השני לה. המציאות המגוונת עוררה תגובה משוחררת וכבולה לקול העליון הנבואה והחברה הארץ ישראלית על ממסדיה וחולייה היו שני צדדים של אותו מטבע. המלך ידע טוב מאד מי ניצב בפניו. לו היתה זכות התוכחה, זכות הייצוג של הנורמות העקרוניות שצריכות לנווט.
דבר זה בולט בהשוואה לאיש שהניחה מותר לו להגיד הכל למלכים
באירופה : הליצן. הליצן היה האיש המשוחרר ביותר לדבר אל המלך כי הוא היה גם המרגל של המלך וגם המתווך היודע את מה שהסתירה השררה מעיני המלך. אך חשוב להבין כי הוא היה יכול להצחיק את המלך עד נקודה מסויימת. הוא דיבר בלשון חתרנית. הוא כבש את קהלו בדרכים לא מקובלות. לא בשפה הגבוהה. הנביא מתח את השפה למעלה. כאילו היה משוחרר כי היה אזרח של מדינה המצויה בקומה אחרת. אך הכל ידעו כי שתי הקומות הללו קשורות זו בזו. מאזינות זו לזו. מי שדיבר בלשון הריאל-פוליטיקה ידע והכיר בנביא. מי שמציג את הנביא כאופוזיציה פרלמנטארית המבקשת לשלוט במקום השליט השוגה טועה בתפישת הנביא. זמנו הוא זמן שונה מזמן השררה. הוא אינו מתעלם ממנה ומבין שבה מצויה זירת פעולתו למרות שאין הוא מבקש מנהיגות בתוקף השראתו, מעורבותו, ההתגלות לה זכה.

מי שביקש שלעם היהודי יהיה מעמד נבואי בין העמים היתה האמנציפציה. זו שביקשה להפוך דף בהיסטוריה היהודית ( שלא כמו האורטודוקסיה שטענה שכל הפיכת דף היא סגירת הספר) ולוותר סופית על רעיון השיבה לארץ, לריבונות, לכלכלה לפוליטיקה במימדים יהודיים. ניסיון היהודים בגולה לדעתם יכול לפענח משהו בהיסטוריה היהודית. על היהודים להפוך לליצני החצר המתהווה. סופרים, פסיכולוגים, אנשי אמנות . מעמדם יהיה מעמד של ליצנים ולא של נביאים. מותר להם ואולי זה תפקידם להשתמש בניסיונם המתגלגל לא כדרך לשליטה אלא כדרך להתמודד עם תופעות בדרך של חשיפה, הוקעה, הצבת סימני שאלה ברורים. אין ביניהם לבין השליטים קשר של נביא למלכו. אין הם יכולים לייחס סמכות למסורת שירשו כדי להמיר דתם של מי שהחליטו לחיות עמו חיי תרבות ורוח. הם היו מוכנים לשלם מחיר יקר כדי להשתלב אך לא במעמד של נבואה ומופת.

המהפכה הדמוקרטית בקרב האומות היתה ביטוי דרמטי לשינוי שיסודותיו ניתנים לחשיפה במקורות היהודיים. אך גם במאמץ של היהודי האותנטי להסביר עצמו במושגי החברה בה הוא חי ומושפע באותו מאמץ לתת צידוק של מתבוללים להחלטתו להישאר במחנה. באותה הכרעה פונדמנטאליסטית לחקות את הסביבה דרך התעלמות , הסתגרות, פיתוח פחדי פגישה. הפסיכולוג בטלהיים מספר שלימד ילד לקרוא אחרי שהתברר כי הילד כועס ביותר על אמא שלו. הפסיכולוג ביקש ממנו למחוק מהטקסט שנתן לו לקריאה רק למחוק את המלה אמא. הילד שמחק ומחק ומחק למד לקרוא…אלו ואלו היו דרכים לתגובה מודרנית של יהודים למצבם.

מי שירש את תפקידו של הנביא הוא החלוץ. זוהי ירושה מאד מורכבת. החלוץ לא קיבל את סמכותו מהתגלות אך הוא הי בחייו לראוי. הדוגמה האישית שלו . האתוס שלו והסיפור של חייו העניק לו נקודת תצפית ומעורבות מיוחדת. הוא שבר את התפישה ההיררכית. ביקש מעורבות על ידי חייו בפרוייקט שלא נועד לו לעצמו אל למפעל. הוא היה בונה המקום בו תצטרך להתגלות החברה החדשה. זו המתמודדת עם התשתית לה זקוקים כדי ליצור חברה בה יישברו המדרגים הישנים. בה הפנאי המעניק את החובה למעורבות . החלוץ כפועל , כחקלאי העובד לא למען פרנסתו בלבד אלא למען המפעל הגדול יותר. הוא נושא על כתפיו כלכלה שאינה קיימת עדיין. המפעל נבחן ביכולת שלו לחייב לצדק מצד אחד ולהיות תשתית למי שעוד לא הגיע. למי שזקוק לבית למי שראוי להשתתף בהכרעות המשותפות למי שמיועד להיחשף לתוכחה, להיענות למסקנותיה.

מגוונים היו החלוצים באופיים באמונותיהם ודעותיהם, בענפים בהם עבדו ובמצוקה אותה חיו. החלוצים הקלאסיים שבאו כיחידים, כקבוצות, הקימו יישובים, חינכו חלוצים שיבואו בעקבותיהם התייצבו בפני מקבלי ההחלטיות כאזרחים, כמי שעומד בחזית וזכאי לקבל גיבוי. כמי שחופשי להוכיח ואינו זוכה לזכויות מיוחדות בשל כך. אין לו מיקום כלשהו בהיררכיה הציונית.

היו חלוצים שהפכו לאנשים מקבלי הכרעות, לאנשי מדיניות וניהול, למעצבי דעת קהל, לאנשי הגות ואמנים. מקור סמכותם היה החלוץ . אמנם ברגע שקיבלו את תפקידם והתמידו בקשריהם החברתיים זכו להיות מנהיגים אך אז היו לדוברי חלוצים ולא הוכרו כחלוצים ממש. היחס אליהם מצד החלוצים היה דו ערכי. מצד אחד האמינו כי בתוקף דבריהם הרבים והיותם מחוברים עם הממסד הם תורמים הרבה אך מצד שני סמכותם ירדה. אלו היו 'האנשים שלנו שבחוץ' ידועים יותר, תורמים להוויתנו אך לא ממש חלק מהמרקם הפנימי המתפלל במעשיו.

בסוף שנת 1942 הגיע טלפון לדגניה ב' מהמשטרה הבריטית. חברות שלכם הגיעו מפולין. אחת מהן יצאה לעיר בנדין מדגניה ביולי 1939 אחרי הרבה הפצרות מההורים שתבוא לבקר. לא לפולין אני באה הודיעה להם. אני באה לראות אתכם.לכמה חדשים. – לא תשארי לשלג? והיא נשארה לקור המוות הנורא שהציף את עיירת מולדתה. יהודי העיר שחשו את הרצח שועט בביתם ביקשו להקים גן ילדים ארץ ישראלי בבנדין הרחוקה. לשיר את שירי ארץ ישראל בעוד מצעדי המגף נשמעים ברחובות. כעבור שנתיים וכמה חדשים הודיע הגסטפו כי בדרכון הפלשתיני שבידה תוכל החברה לחזור לארץ ישראל. היא לא ידעה אם היה זה עוד אחד מהשקרים הרצחניים. היא גם לא ידעה אם כדאי לעזוב את ההורים. אך אלה אמרו לה כי חשוב שמישהו יישאר מהמשפחה ואנשי העיר היהודית ביקשו ממנה למסור בארץ מה קורה בפולין. כך יצאה הנערה מהתופת כשהיא תוהה ולא יודעת כי היא הוחזרה ארצה תמורת משפחות טמפלריות שביקשו להצטרף לבניהם המגויסים לצבא גרמניה. הפלגתי שמחה לביתי ושבתי ברכבת בוכה . היא הביאה את הידיעות הראשונות על השואה לציבור בארץ . אך היא גם הצליחה להביא את שירי דגניה לבנדין העולה להבות.
עיקרו של רעיון הקיבוץ והגשמתו באותם רגעים קריטיים שלאחר השואה היה שהוא נתן אפשרות לא להתפורר אחרי הרצח. לא להיכנע לאובדניות מרצון , לא להיטמע בכעס ובמבוכה. להאזין למה שלא עזב את היהודי בכל רגעי האסון הגדול : היכולת לחלום. הוא העניק פרספקטיבה עתידית בשעת אובדן, לא להיכנע לאבל נכון ומוצדק. לזכור ולא לברוח מאחריות לעתיד. לזכור כדי לא לברוח מאחריות . הוא ביקש להעיז להעיד. להתייצב שוב במטלה לחנך.
אנו עומדים היום שבעה מיליארד בני אדם כשפצע השואה יושב בתוכנו מזעזע ומתריע על האפשרויות של האדם על פוטנציאל ההרס שבו, על סכנת טמיעתו בפלחני שוא של אירגון ושררה, על יכולתו להיכנע בפני שיטה של רצח.
הפוטנציאל של רעיון הקיבוץ להעניק את הכוח הזה היה דווקא משום שהקיבוץ התמודד עם שאלות ללא פיתרון, שניסה לבנות בתוך מודעות של אובדן, שהוא העמיד את היחד המשמעותי במרכז, את הקשר בין האנשים, את האמונה בדיאלוג ובצורך לגילוי אחריות רב מימדית לאדם. הוא האמין בתפקידו המיוחד של הנוער לא לפולחני סרק אלא למלאכת תיקון פרוזאית ומלאת השראה.

במקצב המאני דפרסיבי של החברה היהודית בארץ ישראל ובתזזיותיה של מדינת ישראל הריבונית אנו נעים בלי הרף בין אכסטזה לדיכאון. אך ההיסטוריה קמוטת הפנים על מהמורותיה מסרבת להסתלק . המרחק בין חלומותינו למציאות שאנו בוראים מתרחב והולך. לעתים מתגלה כי עדיין במעמקים רובצים מאגרים של אנרגיה לתיקון חברתי המתפרצים , מעלים ציפיות, מאותתים כוונות ושוב שבה התקווה לנדנה מלווה בשמחה לאיד ושיתוק.
אין לטעות למרות הדממה המתחדשת ההתפרצויות הללו יוצרות בריתות חדשות, מגלות אנשים, ובונות תשתית לבית ספר חדש למחויבות לעשייה חברתית ומדינית. אני עצמי מקווה כי בעקבותיהן הולכת ונוצרת שפה חדשה ורלבנטית. תפישה כלכלית של חברה עובדת, מצמצמת פערים חברתיים, מאפשרת יצירה תרבותית וחשיבה מדינית בלתי מתמכרת למצבי חירום של מלחמה. תהליכים של שינויי עומק לא מתרחשים בקצב של חדשות היום או פולמוסי הלילה. קצב צמיחתם שונה.
עיקרו של השינוי הנתבע היום נובע מהתמורה ההיסטורית שהתחוללה. למזלה של מדינת ישראל יוצריה שקדו להקים לפני כינונה קדמה חברה מחויבת, חברה הנשענת על אחריותם של יחידים וקבוצות על רצון וחירות פנימית. חברה זו לא היתה מסוגלת לענות על כל צרכי מדינה ריבונית. לא היה בה הכוח הכלכלי או הצבאי להתמודד עם הגירה המונית, עם אתגרי ביטחון להשקיע השקעה כבדה בהתיישבות יצרנית לא היה לה מצע של חוקים ומיסוי המנווט את החברה לקיום משימותיה. אולם מי התהום שלה רחשו ניסיונות אוטופיים ואחווה בסיסית. הבוחן את גורלן של מדינות שקמו ללא מצע חברתי קודם יודע עד כמה הן שילמו על כך מחיר כבד .
המעבר לחיי מדינה עם אתוס של מדינה כשאר המדינות הלך וגילה את מגבלותיו. המארג החברתי נפרם ובנתה חברה מדורגת, מכוונת על ידי מגזרים שהסתגרו בתוך האינטרסים הצרים ויצרו חדרים אטומים שנוצלו בידי כוחניות לא מחויבת מבחינה חברתית. החברה שיצרה מדינה גילתה את החללים החברתיים שהעמיקו גם את עיוותיה של השררה וגם את המצוקה והעוול הנוצרים על ידי מערכות מדיניות וצבאיות.
אנו זקוקים עתה למפנה הנבנה מלמטה על ידי פיתוח של קהילות מקום, קהילות רעיון, קהילות יצרניות ושותפות של צרכנים. לא קהילות סגורות אלא פתוחות לדיאלוג, לריבוי ושוני. מחויבות להעמקת התרבות והרוח, המעשה והיוצר הנבנים מלמטה למעלה ופיתוח של תשתיות משפטיות ומדיניות הנבנות מלמעלה למטה.
השלב הראשון של הקמת מדינה על ידי החברה צריך לעבור עתה לשלב שבו היצירה הפוליטית של המדינה תבחן היום ביכולתה לפתח חברה.
בראשית המאה העשרים קמה אגודה חשאית ציונית בשם צבת. השם בא מסיפור האגדה כי בטרם נברא העולם ברא אלוהים צבת ששימש אותו לבניין העולם. צבת קראו מייסדי האגודה כראשי תיבות 'ציון במשפט תפדה'. עתה יש לנו צבת גדולה ולעתים צובטת , מדינת ישראל. אין לנו כתובת להתקומם נגדה אלא אנו עצמנו . גם המשטר אותו אנו בונים אך גם גורלם ויצירתם של יחידים וקבוצות הצומחים בתוכנו. התהליכים שעוברים מחיי היחידים והקבוצות אל מערכים של מדיניות ציבורית אינם פשוטים כמו שהדרך מן הפוליטיקה לחיי החברה אינה סוגה בשושנים אך בהקשרים הללו תבחן גם החברה, גם המדינה.

מוקי צור

המחקר של סטיבן כהן על הבונים

קראתי בעניין רב את מחקרם של סטיבן כהן וחברו על בוגרי הבונים. המחקר מאד מעניין. מעבר לכך שהוא מוכיח מה שמשתתפיו ברובם ביקשו להוכיח, כלומר את אהבתם לימי נעוריהם היהודיים כפי שצמחו בתנועת הנוער . חשיבותו של המחקר שהוא מחייב חשיבה של מעשה החינוך היהודי המתמשך משך עשרות בשנים.
הבונים היתה תנועת הנוער הראשונה בארצות הברית שביקשה לא רק לחקות את תנועת הנוער היהודי במזרח אירופה ובמערבה אלא להצמיח תנועת נוער מתוך תפישה של אנשים שצמחו בתרבות של ארצות הברית. כתנועה של ני מהגרים היא לקחה ברצינות את התרבות הזו , למדה ממנה ולא התייחסה אליה כשבר מרוקן של תרבות יהודית באירופה. תפישת הגולה שלה היתה לכן מיוחדת ולא היתה דומה למסגרת תנועות הנוער המסורתיות. מאז ייסודה למדו ממנה שאר תנועות את הקו הזה.
מעניין לראות כיצד הנאמנות ליצירה של ארץ ישראל ולמדינת ישראל לא המעיטה את רוח ההיצמדות למה שנתפש כערכי העל של החברה בארצות הברית. המחשבה על ישראל כארץ שנתבע ממנה להגשים ערכי אדם ליברליים ואחריות סוציאליסטית דמוקרטית יצרו מחויבות לראייה מוסרית של הפוליטיקה גם בארצות הברית . הבונים הצליחה ולפעמים הצליחה יותר מדי לתבוע מהפוליטיקה הרחבה לשקף את אשר הצליחה לקיים בתוך הקבוצה והשכבה החינוכית בתנועת הנוער . אם במסגרת התנועה אפשר לאהוב אחד את השני, לראות הכל מזווית ראייה של בחירה ואחריות, אם אפשר לנווט את הכאן ועכשיו לאור מטרות רחוקות מעבר לאוקיינוס למה שהפוליטיקאים בישראל וארצות הברית לא יצליחו לעשות זאת למה שלא יוכלו אנשי הכלכלה והחינוך הפורמלי להגשים את שקורה באופן לא פורמאלי במחנה הקיץ ובוויכוח הרעיוני בתנועה ?
ביהדות אירופה פעלו פילנטרופים רבים למען מה שקראו פרודוקטיביזציה של העם היהודי. הם חלמו שהיהודים שילמדו להיות מסגרים טובים, חקלאים טובים יוכלו להיקלט ברוסיה הצארית ובפולין. אך היה קשה לשכנע את היהודי הצעיר לצאת ממסגרות צמיחתו ולערוך מהפכה מחדש. מי הצליח בכך בגדול? הציונים. הם שביקשו עלייה והתיישבות מחוץ לרוסיה ופולין לימדו את הצעירים בהכשרות חקלאיות ובסדנאות ההכשרה עבודת כפיים נאורה. מה שאי אפשר היה להשיג במסגרת החינוך הפורמלי הושג על ידי החינוך הלא פורמלי. דומה כי תהליך דומה קרה בחינוך יהודי. החינוך היהודי הפורמלי של בית הכנסת או של בתי הספר, שלא לדבר על אותו חינוך שהתבטא ברצון ההורים שלא להעניק לילדיהם את תסביכי הזהות היהודית על ידי הנחלה אקטיבית של בורות היה צריך לקבל השראה מהחינוך היהודי הלא פורמאלי של תנועת הנוער . תנועות הנוער החלוציות שמצד אחד לא תבעו משטר של הישגים פורמאלים וגם לא יצרו היררכיה ממסדית העניקו חוט שדרה ומטרות לקהילה היהודית. הם העניקו לה השראה לעשות ולתבוע. הם תבעו מחניכיהם לפרוץ את מקובל ולדעת גם את הקרוב וגם את הרחוק.
עד כמה שאני מתבונן מרחוק בהתארגנות היהודית ארצות הברית של היום אני חש כי היא מכוונת יותר לגילוי האנשים מאשר לחשיפת הערכים הטרנסצנדנטים או התיאולוגיים. שינוי זה אינו זר גם לאירגונים הדתיים. (שמתי לב שבבתי הכנסת הרבנים מתבוננים פחות בתקרה בחיפושם אחרי השראה מגבוה. הם מחפשים את האנשים, את תוגתם ואת שמחתם, הם פוקדים יותר את מאמינים מאשר את האמונה. דווקא תכונות אלו קושרים אותם אל המתרחש בין בני האדם . תנועת הנוער מעניקה זאת בשפע דווקא משום שהיא קוראת להרפתקאה אישית ומאמינה לא רק בזהירות של פדגוגים שלא לגרום טראומה ופוסט טראומה אלא שהיא יוצאת מתוך נח כי חיים סטריליים מאחריות מגבירים את הבדידות ואי המוצא. )
אסור לשכוח כי הבונים היא תנועה שפעלה בתנאים משתנים בתוך החברה האמריקאית והישראלית. בימים של עימות וקונפורמיות, בימים של ליברליזם אקטיבי המוצא עצמו מול קיר של שמרנות ובימים של שלטון של שמרנות קונפורמית . ימים שמעלים מנהיגות שונה . המפגש עם ישראל על עליותיה ומורדותיה הוא מפגש עם חברה קונקרטית שצריכה להעניק מימד יהודי עברי להיותה חברה במשפחת העמים וזו משפחה קשה. ישראל מעניקה לבוגרי הבונים גם בית וייעוד אך גם קנה מידה קשה לפיצוח השואל ללא הרף שאלות בעלות משמעות גם בחברה של ארצות הברית.
למרות נבואות הזעם של אובדן ליהדות זמננו צריך להבין כי סובייקטיבית לפחות הדור הצעיר של יהודי העולם חש כי היהדות ניתנת היום לבחירתו. אינני יודע אם ההיסטוריה תוכיח כי אכן זהו המצב אך סובייקטיבית לפחות זוהי תחושתם של רוב יהודי העולם. המושג של התבוללות אינו המושג המדייק בתיאור של המצב הנוכחי. דווקא המוטיבציה למאמץ להיפטר מהיהדות והיהודיות יורדת. המחסומים העומדים בפני יהודים המבקשים מעמד בחברה הנמיכו מאד. אך מה שגדל באופן מבהיל היא הבורות הצומחת יחד עם הנגישות לדעת. אפשר להגיע בקלות לכל מידע אך קשה לגייס את הסקרנות . המון תשובות משתוללות בשוק אך חוסר המוצא גדל. ההכרה כי לעתים קרובות הקידמה יכולה רק להבטיח כי ניתן וצריך לשבור את הקהילה והאחריות ההדדית , כי הכוח לו הכל שואפים חייב לשבור את התרבות המשותפת שהאינדיבידואליזם חייב להיות מבוסס לא על הערך של היחיד אלא על בדידותו ועל חוסר יכולתו להתקשר , שאין הוא צריך לחתור לבטא את חירותו אלא להישאר כלוא בעקרותו.
מול הגלים הללו יש לבוגרי הבונים מה להציב.
בסקר מעניין לראות עד כמה בוגרי הבונים הצליחו ליצור מסורת העוברת מדור אל דור. חברי תנועה הם בנים של חברי תנועה. אך יש יסוד אחד חשוב שלא הופיע במחקר וזוהי הקהילה הישראלית. גלות בני הארץ יוצרת דפוס תרבותי יהודי חשוב המביא לא מעט חניכים לתנועה. מי שקיבל את יהדותו דרך התרבות הישראלית .בני הישראלים אינם יהודי בית כנסת, לפחות עדיין. תנועת הנוער הציונית צריכה לגשת ברצינות לקהילה רחבה זו.
כל מה שכתבתי כאן צריך להתקבל בזהירות. תמיד טענתי שהאוקיינוס גדול ועמוק ומפה אין רואים במדויק מ שקור שם אצלכם. לכן אינכם צריכים לקבל את דברי שנאמרו בכל הכנות והאהבה אך אלו השתיים לפעמים חוסמות בפני ההבנה.

דרישת שלום חמה
מוקי צור

הקשרית

רבים רבים רואים בפטירתה של חווקה סיום פרק בחיים. הפגישה עמה הטביעה חותם. לא מנהיגת ציבור, גם לא משוררת ששיריה מושרים וחוזרים. קשרית. לתפקידה הוכתרה בימי זדון.אז היא עשתה מלאכתה תוך סיכון והתחפשות. הביאה את בשורת הלוחמים אל מחוץ לגיטו ואת צלקות האדישות אליו. בעיני רבים היא נותרה קשרית. היה משהו באישיותה שהצליח לקשר את הזמן ההוא אל התקווה המפוכחת של ימינו. אז העריצה את שותפיה הגדולים ממנה, את אנטק וצביה שהעזו לאהוב בזמן אפלה, את יצחק קצנלסון שהעז לשיר ולגייס הומניזם בעת חורבן. היא היתה קשרית של בשורתם התובעת בעת התפוררות מוחלטת. אז היא היתה הצעירה שבחבורה . אהבתה הבלתי נכנעת היא שגזרה עליה לספר, להעיד, להיות קשרית לצעירים המתחלפים לנגד עיניה.
עבדתי אתה ואני זוכר שכשאמרו לי כי היא תבוא לעזור לי ולתלמידי ותלווה אותם בתהליכים הפסיכולוגים שהם עוברים, לא האמנתי למשמע אוזני. האם יכול להיות מישהו שבא מהחבורה הלוחמת בשואה כדי להיות דייג אורות חברתי ואישי ? האם לא מספיק שתלמידי פוגשים בי וחרדותי ? כבר בפגישתנו הראשונה היא הפתיעה אותי ביכולתה לשמוח. אני יודע שלא הייתי יחידי בהתנסות המיוחדת הזו . ההיסטוריה אותה חיה באינטנסיביות כזו הכאבים האינסופית אותה צברה לא הוסיפו לה טיפת מרירות, לא נעלו אותה לרגע. היא היתה מסוגלת לחיות את טל נעוריה ולהתחלק אתו.
כשכתבתי על יצחק קצנלסון ראיינתי אותה על ימי התיאטרון של המטבח בגיטו . קצנלסון הקים אותו ובו היא שיחקה היא תפקיד מפתח. כמה התרגשתי לקרוא את ההספד שהוא כתב על חווקה בויטל בביטחונו כי נרצחה.
מכל התהליכים אותם עברה , מכל פרקי ההיסטוריה הכובלים והאכזריים היא ידעה להציל דווקא את הילדיות, את הספונטניות, את הכישרון לקבל ולתת אהבה. את כישרונה זה היא ידעה להפוך לגלאי של מצוקה וכאב, לתביעה מחייכת לתיקון , לאמונה באנשים הצעירים היכולים לצאת למסע אל הנראה כבלתי אפשרי. היא היתה ביקורתית אך ביקורתה לעולם לא היתה משתקת. תמיד הצליחה לקרוא קריאה של ילדה שובבה שלא מוכנה לכזב המועך. תמיד חשה להודיע על הצו של חגיגת החיים, בכל הנסיבות בלי להתחמק מאחריות.
בשנים האחרונות הרבתה להיפרד. להצביע על הזמן החולף. היא דיברה על כך בלא מעט אירוניה. אך היא לא האמינה במוות. 'נצח קר אני מושיט לך את לשוני החמה' אמר ברנר וזו היתה אמירה שהיא אימצה בחייה.
אני רואה אותה בקרב חניכי תנועת הנוער בארץ מקשרת אותם בלי מסיכה, בלי זיוף לימים נוראים ולמפעל התיקון התובע כל כך אך המוליד אחווה המשמחת את הלב.

חביבה פדייה

בעשורים האחרונים התחולל מרד של חוקרי הקבלה נגד הקריאה שלה כהד למאורעות היסטוריים חיצוניים או כתגובה להוויה החברתית בתוכה פעלו יוצריה. החוקרים סרבו לקבל את יצירת המקובלים כתיבת תהודה לאירועים כמו גירוש ספרד , כביטוי למחאה חברתית בקהילה היהודית או כנושאי מאוויי משיחים להביא לתמורות מדיניות בחיי היהודים. הבת של רב צעיר, דודו של אבי , פגשה את שלום עליכם בשוויץ כותב בעמידה את אחד מספריו. מעל לראשו התנוססה מטריה. שאלה אותו הילדה למה אתה צריך מטריה בתוך המלון? השיב לה שלום עליכם שאם לא תהיה מעל לראשו מטריה המסתירה את האלפים ישכח את כתריאלבקה ולא יוכל לכתוב. דומה כי חוקרי הקבלה פרשו מטריה מעל ראשיהם כדי לא להיסחף בזרמי ההיסטוריה האלימים שזרמו מסביבם וקראו
להם . אך השנים עושות את שלהן והמחקר של הקבלה עצמו עובר מדור אל דור, מאסכולה לאסכולה ומצטרף לסיפור עלילה היסטורי בו חוליה מתחברת אל חוליה, מורדת, מתנתקת והמנגינה נשארת ומשוחחת מחדש. כל דור של חוקרים פועל בתקופה אחרת, מתוך רגישויות שונות ומגלה גילויים חדשים בכתבים הישנים והסיפור מתפרש מחדש. מנגינה מחקרית זו מהדהדת , מתפענחת ויוצרת מחדש קשרים להוויה הישראלית והיהודית. בין חוקרי הקבלה בדור השני מלומדים מסרבים כמעט לספר את הביוגרפיה של המקובלים אותם הם חוקרים ואת יחסם לאירועים האקטואלים המתרחשים בתקופתם. הם חוששים שמא ייפגע הדבר בטהרת המחקר . לדעתם התהליך היחידי ששווה לציין הוא הדיאלוג בין טקסטים, הדיאלוג של מוטיבים המדברים זה עם זה. אחד מהם כמעט יצהל לציין שמורו פרופסור גרשום שלום כתב את מחקריו באופן שונה לפני השואה ואחריה. ככל שבמחקריו בקבלה הוא ידגיש את המרחק בינה לבין האירועים ההיסטוריים המתחוללים מסביב יוצריה כשיעסוק בחקר הקבלה בזמננו דווקא ידגיש את החיבור בין המחקר הקבלי והאירועים ההיסטוריים המתחוללים בסביבתו. מתברר כי הסירוב לעסוק בהיסטוריה והרצון להביא בפני החוקרים אנתרופולוגיה סינכרונית קשורה לא מעט בתפישתם של החוקרים את זמנם ואת תפקידם.חקירה המפגישה בין טקסטים ושוללת הדגשת אירועים היסטוריים המהדהדים בטקסטים נובעת מחשש שמא ההיסטוריה והאידיאולוגיה המלווה אותה יבלעו את המחקר החופשי האוניברסאלי מצד אחד או ידגישו יסודות אנרכיים וספונטאניים היכולים לפגוע בסמכות ההלכה.

החוקר השותק המסרב לקבל את הקשר שבין עלילות חייו החברתיים והפוליטיים של היהודי בהגירתו, בגירושים ובנדודים, בחייו בתוך הקונפליקטים בין כוחות חברתיים והשפעתן של תנועות רוחניות זרות הפועלות בסביבתו ונצמד לדינמיקה הפנימית בה טקסט מדבר לטקסט, ספרייה לספרייה , מקובל לתלמידיו.הוא חושש מפראזות ודגלים שיכבלו אותו ויהפכו אותו לכלי או לשוליים. רוב החוקרים האלה באים אל הקבלה כאנתרופולוגים, כסוציולוגים לא כבני בית. לעתים הם מגיעים לחקר הקבלה כדי למצוא לעצמם בית בקור ההיסטורי סוציולוגי בו הם פועלים. לא כן חביבה פדייה. היא באה ממשפחה שנושמת קבלה. שמריחה, מתפללת, רגישה לא רק לטקסטים אלא גם למחוות. מתנסה מבפנים. היא שייכת למשפחת הסוד עצמה המאירה מבפנים את החיים הפומביים של הקבלה. אולם במחקריה היא מבקשת להפליג מנמל ביתה אל הים הפתוח של השיח האקדמי על גליו השונים. הוא המעניק לה את הלגיטימיות והפרספקטיבה להשמיע את קולה כאישה, כבת ליהדות המזרחית ודרך המחקר לגבור על האיסורים והנדרים מהם לא שוחררה במסורת שירשה. היא מסרבת לקצף בנטיעות אך נאלצת לפרוץ גדרות. משום כך היא עוברת בשדות המחקר השונים מפסיכואנליזה ועד פנומנולוגיה רדיקאלית, מסוציולוגיה ובריאנית ולימודי דתות , היא מבקשת להתמודד עם הפוסט מודרניות כשותפה ובעלת פלוגתה. היא מתנזרת מקבלת סמכות התבונה האוניברסלית המדבירה את המיעוט והאחר וחוצה את קווי ההיסטוריה המודרניסטית אולם היא לא מהססת להעלות את השאלה של הבלבול בין זכות המיעוטים לספר את סיפורם לבין הנרקיסיות של יחידים שאינם מבקשים להיות אחראיים ומעדיפים את הקרבניות על הקריאה להכרעה על בסיס של דיאלוג. אלו המחפשים מחסה מביקורת ראציונאלית ומוסרית. היא מצביעה על המתח בין גלובליזציה המאפשרת ראיית האנושות כיחידה מחייבת לבין ההיתר שהיא נותנת לטשטוש היחיד , למחיקת התרבויות של הקבוצות הקטנות . לבלבול בין ראייה כוללת של מגוון של תרבויות ותרבויות שוליים לבין אנורקסיה תרבותית. בספר שלפנינו היא עושה את מלאכתה בגלוי ובפירוט.
השנים עוברות באופן דיאכרוני והמחקר עובר מדרך קריאה לדרך קריאה גם כשהוא מבקש לגלות את החוטים הסינכרוניים החוצים את חקר הזמנים האבודים. כך הקורא את המחקרים של המאה האחרונה יכול לאבחן בפקעת קווי מתאר מעניינים. גם תעודות זהות וגם דרכוני מסע מדור אל דור. נוצרה דינמיקה פנימית של טקסטים החוקרים טקסטים עתיקים לנוכח תמונות אקטואליות בתערוכה המתגלה מסביב.
חביבה פדייה איבחנה למשל בין פעילותו של רבי משה קורדוביירו שהקיף מכלול גדול של טקסטים ללא בחירה ואבחנה מתוך תפישה כי המכלול המגובש והשלם מדגיש את הכיוון האפוקליפטי של ההיסטוריה . אם חוקרים את כל הטקסטים ומפרשים אותם מתברר כי ההיסטוריה מתקדמת אל קריסתה. ההיסטוריה הגלוייה מוליכה אל הסוף . רק אחרי כיליונה תתחיל ההיסטוריה האמיתית, הקדושה. הרמ'ק לדעתה של חביבה פדייה חי בצילו של המאורע האפוקליפטי של גירוש היהודים מספרד. לעומת הרמ'ק טוענת חביבה פדייה , דור אחריו, האר'י בוחר מה להביא מהספרייה של המקורות הקבליים. בחירתו נובעת מתוך תפישתו כי האיסוף הסלקטיבי מקביל לתהליך של הבנייה ותיקון. למידתו נובעת מתוך תקווה לאיסוף גואל, לבניין מחודש של קומת האדם העליון. הרמ'ק מוביל להרס ההיסטוריה מתוך כיבוד כל שלל הטקסטים בצל גירוש היהודים האר'י שהתרחק מהאירוע בונה עולם מתוקן.

גרשום שלום ערך דיאלוג אינטנסיבי עם הרוחות שסבבו אותו. הוא התווכח עם אופנות ותנועות שהתחוללו בסביבתו. הוא התמודד עם השמאל הראדיקאלי אותו הוא הכיר באופן אינטימי בדמות אחיו ורנר והקרב עם ברטולד ברכט על נפשו של ולטר בנימין. הוא התמודד עם האתוס המיתי של הבורגנות היהודית המתבוללת בתוך משפחתו , עם הציונות כתנועה משיחית המנוהלת על ידי פראזות של יחסי ציבור בעלות תהודה אפוקליפטית. את כל זה עשה דרך מאמרים לוחמניים, כאיש תנועת הנוער, כמורד בה, כמורד ברבו מרטין בובר אך במחקריו ההיסטוריים של הקבלה ולימוד הטקסטים הותיר את הדיאלוג שלו עם המאורעות , התהליכים והתורות בסתר . כשהלך להרצות בארנוס וידע שהוא מרצה בחבורה הנחשבת יונגיאנית הוא הביא בפניהם פרקים בקבלה שאמנם יכולים היו להתרגם לשפתם. אך הוא לא התייחס בפומבי לשפה היונגיאנית. באופן אישי, במיוחד בהתכתבותו עם ואלטר בנימין מתברר אפילו ששלל בתוקף את גישתו של יונג. הספדו של שלום על רוזנצוויג חושף עד כמה היה יכול להשתתף בוויכוח הציבורי על התיאולוגיה שנדדה למדע ולספרות. אך זה היה אירוע בהחלט יוצא דופן. . הסתר זה של וויכוחו של שלום עם הזרמים האופנתיים בדורו איפשר לו להשתתף בוויכוח הציבורי וגם לבקר את מחקרו של בובר על החסידות שהיה יותר מוויכוח אקדמי. דרך כתיבה זו מאפשרת לשלום לתבוע חיים אותנטיים ואוטופיים ולחפש להם שורשים במסורת של הקבלה והחסידות מבלי שהוא יוכל להצביע לאן דרך זו מובילה. 'סיכון מחושב' הוא קרא לזינוק זה אל האי וודאות הנובע ממפגש עם הארץ, עם הצורך לבנות בסיס מטריאלי ותרבותי שיאפשר צמיחה יהדותית חדשה. דרכו האישית של שלום היתה מן ההשכלה הכללית, ממיטב מסורת ההתבוללות היהודית אל ההכרעה היהדותית הציונית המוסרית . חביבה פדייה לא פורשת מן הוויכוח הגלוי על הקונטקסט התרבותי של מחקר הקבלה היא עושה את דרכה מן הבית היהודי בו גדלה אל המרחב של חיפושים הומניסטיים המתקיימים בזיכרון השלם של מקורות היהדות. היא מבקשת להאיר את המסורת בה גדלה ולצרף לה את המבט המנתח של מי שלכאורה נידון בה לשתיקה כאישה, כחוקרת. היא מפנימה, מעכלת מתבוננת. דומה כי היא מנסה להטיל את ארבעת מפלסי הפירוש הפשט, הרמז הדרש והסוד על עצם הקריאה של ההיסטוריה כנוף, כאמנות, כתיאולוגיה וכמערכת קשרים שאין לתת להם ביטוי מילולי בלבד. היא משוחחת עם ואלטר בנימין ופרויד העורכים את שיח הגולים שאינם משלימים עם גורלם אלא מבקשים למרוד במציאות חייהם. היא מפנימה את כל זרמי המחשבה שלאחר מלחמת העולם השנייה ומסה לבחון דרכם את הקבלה והמחקר שלה. מסע מיוחד זה מגלה לה הרבה נופים חדשים ומסתיר אחרים. היא עורכת התמודדות גלוייה זו אחרי שנים בהן המילים והמושגים מצאו ביטוי במרחב הגיאוגראפי הישראלי, שנים בהן הריבונות הישראלית ומאבקי החברה בתוכה תבעו מחירים קשים והתקוממות עמוקה. בהן הניצחון הצבאי היה לאתגר מוסרי. בהן השואה הטילה את צילה על כל ההוויה האנושית. בשנים בהן הוכנה התשתית הרוחנית לאירועים הללו המקורות הקבליים היו יכולים להתגלגל מנקודת זינוק ליצירה למערכת קופאת של פונדמנטאליזם וניאו התבוללות.

בחיפושיה אחרי המקורות של תנועות רוח הנאבקות על הגמוניה רוחנית במדינת ישראל, חוקרת פדייה את חב'ד ואת הרב קוק כמייצגים גיבוי רוחני לאידיאולוגיה סמכותנית המבקשת לרשת את ההגמוניה של תנועת הפועלים בדפוס של מדינת הדת אצל חלק מיורשי הרב קוק ואת התפישה החרדית המבקשת להקפיא את תפישת הקהילה הגולה המצפה לגאולתה העתידית אצל יורשי המסורת החבד'ית. את תורתם חוקרת חביבה פדייה בספר שלפנינו. אני מבקש להעיר על כך הערה אישית מתוך חיפושי הבלתי שלמים. היו תלמידים ובני שיח עם מקורות אלו שהגיעו לפינות אינטלקטואליות והיסטוריות שונות. זרעיהן הנביטו ממשיכים ומורדים, פרשנים ואנשי סוד שונים. אלו שדיברו כתלמידים ואלו שדיברו כמקושרים מרחוק. נכון עשתה חביבה שקשרה את הפונדמנטאליזם והלאומנות עם תורותיהם אך צריך כאן להדגיש כי היו שלקחו ממורשתם יסודות אחרים. הרב קוק ניהל דיאלוג מורכב ביותר עם בני דורו , אנשי העלייה השנייה עם גורדון, עם אז'ר, עם ברנר אותו זיהה עם נשמות התוהו הן בתודעה של המשך והן בתודעה של פרידה. לשם לימוד של המשכיות מורכבת זו צריך לצאת מתוך הנחה שעדיין סיפור המורשת הציונית לא נגמר והוא מכיל בתוכו הרבה אפשרויות למרות שהוא הופרד בכוח חלוקת המגרשים האקדמאית מלימודי היהדות. אם מסתכלים על כל התמונה תלמידי הרב קוק נמצאים לא רק בגוש אמונים אלא גם בקיבוץ הדתי ובאנשי תורה ועבודה שלא לדבר על רבים המפוזרים באקדמיה . תלמידיו וצאצאיו של המורשת של רש'ז אינם רק במצפים למשיח עכשיו . שמואל אחיו של יוסף חיים ברנר שהיה איש חב'ד סרב לדבר על אחיו האפיקורס אולם זה כתב מאמרים באידיש המהללים את החסידות לעיתון האנרכיסטי בלונדון. איש היה בארץ שקראו לו פנחס שניאורסון וכינויו היה קליפטה, זקוף כאקליפטוס איש השומר ופועלי ציון שמאל כמובן ממשפחת שניאורסון. חבר לחדר של הרבי האחרון לו מצפים כל מאמיניו עד היום היה אברהם שלונסקי שגם היה קרוב משפחה של השושלת של חב'ד וגם מעין רבי לחלוצים. שמואל שניאורסון גם הוא מהמשפחה היה ראש תנועת הנוער המחתרתית הציונית ברוסיה הסובייטית בשנות העשרים . הוא הצליח לעלות ארצה כשהונף הגרזן על שתי המחתרות היהודיות חב'ד והתנועה החלוצית. כשנודע לשמואל שניאורסון שהסובייטים כלאו את הנהגת התנועה הוא שב לברית המועצות כדי להנהיג את המחתרת הציונית הפצועה ושם אבדו עקבותיו. בכל התנועות הללו שניתקו מגע עם שרשרת הסמכות של הטקסטים והמנהיגות נותר הרשימו העמוק של תרבות הסוד.
ברשימותיו העלומות של גרשום שלום הוא כותב שכדי להגיע להר האמת יש לחצות את ערפילי ההיסטוריה. קריאה היסטורית ופילולוגית מדוקדקת היא תנאי ליצירה ולגילוי של האמת אך זהו תנאי לא מספיק כי אפשר 'למות בפרופסורה', להישאר תקוע בהיסטוריזם דקדקני. .שלום ביקש את המתח הפורה הנובע מהתודעה המכירה ברצף הרוחני המואר בעת שבר והסתר פנים. שם נולדת ההכרעה האישית והעיצוב המחודש של החברה. הכרעתו הציונית של שלום להיות יהודי, לחשוף מקורות עלומים שצונזרו על ידי הקונפורמיות , להיאבק על דיוקנה של החברה החדשה באמצעות טיפוח הזיכרון כמפרה את היצירה. המגלה משהו על הנפש פנימה ועל התקווה . שלום חשש ממחקר שאיננו ראי או תמונה לפי גרסתה של חביבה פדייה. בספריה האחרונים נכנסה פדייה לגוב האריות והוציאה משם שלל רב שעוד יתמיין על ידי חוקרי עולם ושותלי גינות . אוצר זה עוד ייפרש בשירתה של חביבה ובמחקריה החרוצים ואנו מחכים להם בכיליון נפש .אנחנו מאחלים לך פחות כאבי לידה ויותר שמחת הגילוי.

הרהורים גורדוניים

…להישאר מלך ולו מלך ללכת
עם בני אדם כמותכם לא
להיות ארץ שאת פניה מברים
בבולדוזר
נבערה מחלום, מסוד חומק
מקולות יער.

קטע זה של שיר נכתב על ידי אבא קובנר. הוא האיש שהתפלא באחד משיריו על המקוננים על הרס גימנסיה הרצליה: בתל אביב מדברים על הרס של בית כשלא גמרו לבכות את הילדים שנרצחו בבית הספר שלו בוילנה. אבא קובנר היה פרטיזן יהודי, חלוץ שהעמיד מול האימה והמוות שחווה אתוס של בניין. מה יש לאתיקה שלו ולאימת הבולדוזרים?
האתיקה של בניין הארץ נחשבת בעיני רבים כמרד נגד הטבע שלה. נגד ציפוריה, נגד חולותיה הנודדים, נגד ביצותיה. האתיקה הציונית נחשבת בטון ומלט, מלחמה ופיצוצי מחצבה. היא בניין הבית הלאומי העומד מול הטבע כחומה ומגדל.
בשורות הללו של אבא קובנר בא לידי ביטוי הפרדוקס: הטבע הגלוי, החשוף ושמירתו תלויים בנסתר , בחלום. האם היה הטבע לנסתר משום שנהרס על ידי האדם ? האם הוטל עלינו כמו שאומר אבא קובנר בשיר אחר

לנוע על האבנים
שהיו. אשר הוסטו
בסיקול הגדול, אולי
שרדו תחתן הצפרדעים
ולשון ביצה אשר מתחת
לגני הדשא שהפרחנו.

בארץ כמו שלנו הטבע וההיסטוריה משחקים משחקי מחבואים. ההיסטוריה הטילה את סימניה על הריה ובקעותיה. המרחבים עטורים צלקות של אירועים, הערים העתיקות שרוטות רעידות אדמה.
אתרי הטבע שבויים בידי סמלים וחורבות. הטבע של הארץ נלקח בשבי לא רק על ידי צבאות פולשים, על ידי ההורדוסים למיניהם שבנו אותה בידי העבדות והמלחמה, לא רק על ידי מע'צ והחלטות הבנקים. הוא נלקח בשבי על ידי חלומות של אלה שבאו אליה, התגעגעו אליה, אלו שהיגרו ואלה שגורשו. טבעה של הארץ נמהל בזיכרון תובעני והשכחה מדעת של דתות, של חבורות של תנועות הגירה ופלישות מלחמה. של ילדים מבוגרים החולמים על תנים ויריות שאכלסו את לילותיהם לפני שנים.

איך מכל אלה יכול הטבע להיחלץ ? האם יתגלה בחורבן טוטאלי שישיב אותו לבריאה ללא אדם ? האם חורבן כזה יגיע כתוצאה מאותו תהליך עליו הצביע א. ד. גורדון כשטען כי הגיונו של פולחן הטכנולוגיה המשוחרר מאחריות היא המלחמה?

יש מבקשי טבע בארץ החותרים לערער על ההיסטוריה שלה. האם הדרך היא דרך של השכחה. של אובדן הזיכרון מתוך הכרעה ? האם תהיה תנועת השיבה לטבע תנועה של ייאוש מהתרבות ?

א.ד. גורדון סימן אלטרנטיבה. יש מקום לערעור על ההיסטוריה. ערעור כזה יכול לצמוח רק על ידי תנועה של תיקון התרבות . לא אלימות והשכחה יתקנו אלא תיקון העובר בנשמת האדם הפורץ את דרכו מן ההיסטוריה אל הטבע. לא שיבה אל האין אונים והבורות המאוימת ולא כיבוש הטבע והפיכתו לגילוי של יצרי השלטון והארוס אלא חינוך מתמיד של האדם לזיקה אחראית לטבע, לזיקה פעילה של אדם העובד בטבע. זיקה חכמה, מצוידת בערכי מדע ותרבות החושפת ללא הרף את היחיד, המשפחה הקהילה והאומה בפני אחריותם למכלול. לא קריאת פרטי הטבע כחיקוי קטעי אופי אנושי המעצים יצרים מנוכרים של שלטון אלא עבודה החושפת את האדם למכלול של הטבע ולמכלול עולמו ,יחד של קיום אחראי מדור אל דור. הפצע שקרע את הטבע וההיסטוריה של האדם לא יתוקן אלא בעמידה של האדם כקורע חלונות אל הטבע. לא כמתבונן תיירי, ולא ככובש והופך את הטבע לחומר גלם של תכניותיו. העובד המטייל, האמן הפורץ את דרכו אל עצמו דרך יצירה , החבר המודע כי אין להתבצר רק בבית שהוא בונה לעצמו ובידי עצמו הופך לבית כלא. תנועת תיקון כזו היא שתחשוף את הדרך לטבע הנסתר על ידי שממה שנכפתה על הטבע בידי האדם. היא שתגלה את היסודות המחברים את בני האדם כמעשה של אחריות כוללת.

בארץ ישראל אנחנו חוגגים תמיד התחלות. אנו מניחים אבני פינה, אנו מקדישים בניינים חדשים, אנו פותחים כבישים, חונכים מוסדות, מייסדים תעשיות. אנו כבני הנעורים עם כל הסערות והתשוקות של צעירים. מזלנו הטוב שבתוכנו אלו שהלכו כבר דרך ארוכה מעבר להתחלות. הם לדידנו המייצבים, משקלי הנגד, וימי ההולדת שלהם הם התמרורים הזוהרים בדרך היגעה שלנו מן ההתחלות אל ההישגים. הם אוצרים את המחויבויות של השוליות לאידיאות ולבעלי המלאכה של הרוח מחויבויות שיהפכו לאומנות.
כך דוקטור איטינגון היקר קיבוץ הגלויות נהנה מחברתך שלוש שנים בציון. אנו מודים לך שהבאת אלינו את הדעת הבשלה, המוזנת על ידי הגאון שעיצב את הזמן לארץ ההתחלות והיא המכשירה אותנו להתבונן בעצמנו מבחוץ ומבפנים. אנו מעריצים אותך בגלל כוחך לשאת אותנו בזרם של המחשבה המודרנית המציפה את השברים האפלים במיקרוקוסמוס בו שוכנים בעולם.. אנו מחזיקים לך טובה שאתה מחזיק אותנו מודעים בחברות הבלתי ניתנת להפרה של כל בני האנוש בלי אבחנה של גזע לשון וגורל. אנו לוקחים על עצמנו ללכת אחריך כמדריך, אנו מכבדים אוחתך כמורה, אנו מעריצים אותך כאזרח וכמלומד. אנו מתפללים שתוסיף עוד שנים לשלושת השנים שאנו חוגגים לך, ובהן תמשיך להאיר את אור חכמתך על ארץ ההתחלות עד שנוכל להגיע להישגים אליהם אנו חותרים ושואפים.
הבינאנושי היה גורדון למי שמכיר בקושי החבוי במפגש המתקן עם הטבע . הוא לא ציפה להתגלויות קלות, לאושר עליון ואוטומטי. לדידו בקשת החיים העליונים נמדדה דווקא ביכולת לחיות את המתח שבמחויבות ל'כאן על פני אדמה'. על כן לא הבטיח ולא העניש. לא קבע סדרים ולא האמין בצורות חיים. הוא היה בוודאי נענה להמשך שירו של קובנר

לבוא אל מקום העדרנו. להדליק נר חלב דק
במרחב נטוש. לעכב את הקריעה
ולא בלי אמץ לב ראוי לומר
שוב שובה והנחני נא
שלא אקיץ בודד וזר
בין כתלי ביתי
אשר בדמי
בניתי

גורדון לא הציע לנו כיצד להתייחס להחלטות פוליטיות הנוגעות לשימור ולפיתוח. גם לא טכניקות להשפעה על ההכרעות המדיניות. לא טכניקה לעיצוב ריבונות הלוקחת אחריות על סדרי עדיפויות בין האזורי, הארצי והעולמי. הוא לא שחרר אותנו מכל אלה גם אם רצה.

בטיוליו עם צעירי השומר הצעיר שהגיעו בראשית שנות העשרים השקיף על הטבע של ארץ ישראל מזווית מבטם של צעירים עובדים, שרים ורוקדים, יודעים את השמחה. והוא היה בשלב האחרון של חייו. כואב ונוצר את תחושותיו. מסכם ופורץ תקווה.
ואנו , כעבור עשרות בשנים , עדיין עומדים באתגר הקשה.

עין גב בת שבעים וחמש מבקשת לספר לנכדיה סיפור אגדה מתמשך ובו סיוטי מלחמה וחלומות של שלום. בו עבודה קשה של מי שהעז לצאת ממצרים . של מי שמצא עצמו בעבודה ולא משועבד. של מי שלא חדל לשאול קושיות ולא קיבל תשובות מן המוכן. של מי שטבל יותר מפעם אחת באגם הנקרא ים.והלך וטולטל על ידי השרקיות הזועפות. של מי שהקשיב לקולות הרועמים של חזון ואתגרים ונרדם על שפת התקנון. של מי שירד למקלטים וישב בחפירות ובנה לו בית. של אהבה גדולה העומדת על הר נבו ולא שוכחת כי עליה להמשיך במסע המתמשך ולחצות את הירדן אל ארץ חדשה הקוראת ליצירה ואחווה צעירה. פעם חושפת ציפורניה אך לא שוכחת את שירתה. שבעים וחמש שנים וסבתא עין גב תקבל ברכת פסח : אביב נצחי היודע את שטפונות החורף ואת חום הקיץ. אביב נצחי ברוך גשם המעלה את הכנרת ומברך את הטל המשקה את השורשים.
שבעים וחמש שנים וסבתא עין גב תקבל ותעניק את ברכת הפסח : אביב נצחי היודע את שיטפונות החורף המעלים את הכנרת ואת חום הקיץ. אביב נצחי הפותח בברכת הטל המשקה את השורשים.

הזיכרון המלנכולי, הזיכרון המת, הזיכרון הסטרילי, הזיכרון המקבע את העבר ועושה אותו לשליט על ההווה, הזיכרון הנבנה כגדול מהחיים זהו הזיכרון שלימד אותנו ניטשה שהוא מזין את הכעס ואת ההדחקה. אותו אנו שוללים. אך יש גם זיכרון אחר, זיכרון חי , זיכרון העובד בו העבר פועל על הווה ומכבד אותו, בו ההווה מקבל את הזכות לפרש ולדלות, זיכרון זה הוא הראוי.
אם שר החוץ הגרמני הודיע כי לדידו חוקת אירופה צריכה להיות מבוססת על העיקרון כי אושוויץ לא תוכל להתקיים בה , הוא מפעיל את הזיכרון הראוי. שהרי הוא פועל למניעת הרוע האבסולוטי הוא זיכרון המזין ומעניק תשתית לחיי אירופה. הבעיה איננה המכשיריות של הזיכרון אלא האם אנו נזקקים לזיכרון מת, מלנכולי או זיכרון אקטיבי, זיכרון המכוון לחיים.

המציאות אינה מורכבת מהנזכר והנשכח. הזיכרון, כלומר העבר זקוק לנו, לזוכרים, לשמו אנו נזקקים למה שהורקהיימר קורא העצב האמיתי , העצב המעניק אפשרות לאותנטיות, ניתן לשימוש על ידי ההווה. יש בו גם השימוש במה שאנו זקוקים ויש בו ביטוי למחויבות שלנו כלפי אלו שכבר אינם עמנו.

אני מבקש להזהיר בפני הסכנה שבזיכרון, של הזיכרון המדומה. אנו צריכים להיות זהירים ולבדוק את עצמנו ואת זכרוננו יש לבטא את הניסיון לדייק בין מה שנזכר לבין מה שנבחן בכלים היסטוריים. יש תביעת נאמנות לנזכר ולתביעת האמת של ההיסטורי. במשמעת זו אין צידוק לשיכחה.

חופה באום ג'וני
הרוח כאן חזקה ולא תמיד נעימה. אז אתם אולי יכולים להבין עתה את כל אלה שנמלטו מאום ג'וני לצמח לתפוש את הרכבת. נראה עוד היום שהתנאים הרוחניים קשים. העוזבים אז לתחנת הרכבת בצמח התחלקו לשני סוגים אלו שהגיעו שעתיים לפני צאת הרכבת ואלה שהגיעו שתי דקות לפני שהרכבת זזה. מה היה ההבדל ?
היה כאן איש בעל לב גדול וידיים נפלאות שידע לטפל בחיטה, בעצי הפרי ובאנשים ברכות ובאהבה. הוא היה מעין אבא לחבורה המיוחדת. כל פעם שהיו אומרים לו כי מישהו יצא לתחנת הרכבת עם לב כבד היה רץ אחריו יושב עמו ומדבר והחבר היה חוזר למרות הרוח. אלו שכאבו אך רצו לחזור לדגניה של אותם הימים היו יוצאים לרכבת מוקדם כדי שתנחום ישיג אותם. אלו שהחליטו כי הם רוצים באמת לצאת מהמקום עזבו בחשאי כמה דקות לפני בא הרכבת כדי שתנחום לא ישיג אותם וישכנע.
אולם יום אחד בא הרוח ולקח את כל הצריף שהעתקו לפניכם לצמח. אז כבר תנחום לא היה יכול להחזיר את הצריף מן הרכבת. כל הקבוצה רצה לתחנה ושכנעה את הצריף לחזור. נצטרך את כל האנרגיה של כל אלו שבאו לטקס כדי לא לתת לאום ג'וני לברוח לצמח כי היום יש כאן חתונה.

לפני שנים שהתחלתי לחקור את ימיה הראשונים של הקבוצה התפרצה למשרדי בקומה השלישית של בית התנועה הקיבוצית אשה במחצית שנות השמונים. היא טיפסה את כל הקומות כי היתה סרבנית מעליות.
היא אמרה: אתה הולך לכתוב שהחתונה הראשונה בקיבוץ היתה של מרים ויוסף ברץ עם חנוכת החצר ב1912. לא נכון. אני הייתי הכלה הראשונה והתחתנתי באום ג'וני. מרים ברץ השאילה ממני את הטבעת לחתונתה ולא החזירה.
אחרי שאמרה תיארה את חתונתה באום ג'וני. בחיי המחקר למדתי להעריך חלק מהסיפורים כאמיתיים והם מוגדרים אצלי אמיתיים כי אי אפשר להמציא אותם. וכך תיארה את החתונה.

ערכו שער מענפים ועל ידו עמד חבר עם קתרוס וקיבל את האורחים במנגינות. הם הגיעו רכובים על סיסיהם עם שתי חולצות. האחת לרכיבה ואחת למסיבה. עץ יבש היה באופ ג'וני. עליו תלו את חולצות הרכיבה שלהם ומאז נקרא עץ החולצות. הביאו שתי חביות עם יין ועם מים. במסמרים תלו עליהם ספלים ממתכת. את הצלחות צבעו במיוחד ואשת השיך הכינה דגים לכל האורחים.
בא השוחט וערך את הטקס. חופה כהלכתה. אחר כך החלו הריקודים. החתונה נמשכה שבעה ימים ושבעה לילות.

מכיון שהסיפור אמיתי פרסמתי בספר כחתונה הראשונה בקיבוץ. אולם קיבלתי מנהלל רוח קרה. שפרה קדמה לרחל! ומאז אני לא יכול להגיד מה היתה החתונה הראשונה בקיבוץ.

בכל אופן כנראה שמאה שנים לא ראה המקום הזה חופה. והוא המקום שבו התחילה ההרפתקאה. לפני מאה שנים בדיוק התחולל פה קרב האם הסיפור של הקיבוץ הוא רק הרפתקאת נעורים מלהיבה או בית המכיל בתוכו את ההרפתקאה. האם האהבה יכולה לבנות בית מחייב לשנים. והנה כאן אנו שבים להחלטה הזו של איתי ושני. ברית לשנים. ברית הנכרתת לעיני עדים אוהבים, משמעותיים. פרכוסי הלב הופכים לתלם ארוך.

משתתפים עמנו ברוחם אבות ואמהות סיפורו של עם המצוי בסיפור המשפחה. חלוצי העלייה השנייה והשלישית.כפר אוריה וקריית ענבים, דגניה ב' וכפר סבא, מעפילי מאוריציוס. התפוצה הלונדונית.אוקראינה וגרמניה. כל האהבות והיצירה, כל הכאב והחברות המצטברת המונחלים כאן לחוליה חדשה לקראת עתיד.

חופה פתוחה אל פני שקיעה ורוח שמתוכה צומחת ברית.

בשלב ראשון תעניק הכלה טבעת לבן בריתה. החתן יעניק את הטבעת לבת בריתו בסוד האהבה.

כתובה זו נכתבה על ידי החתן והכלה ואני קורא לכם אותה מתוך תקווה שתעידו כי שמעתם ואתם מתרגשים כמוני.

שבע ברכות

ברגע זה של שמחה, של התעלות איננו שוכחים את כל אלו שהשמחה אינה במעונם. את החורבן המשווע לתיקון. את המצוקה האנושית ואת המרחק הגדול מן הבניין השלם. על כן דווקא עתה אנו שוברים את הכוס בתקווה כי מעשה האהבה אכן יביא עמו רגישות לעוול והשתתפות במעשים לתיקונו.

האמא של החתן– חניכה בכיתה ששית בתל אביב
הילד בדרום מריקה באורוגואי מניף את הדגל ומכיר את הדודה נעמי על משטח הסקטים. גרעין אנוש של חן ומורה של גל.

חן וגל ניצבים כאן לפני אנשים שהם אוהבים , לפני אנשים שמוכנים להתרגש אתם להשתתף עמם במעבר שהם מכוננים לברית של אהבה ונישואין, ברית המכוונת לדורות.
הוזמנו לכאן גם כאלה המתבוננים על הטקס מלמעלה. בני משפחה שליוו את עם ישראל תלאותיו וחלומותיו. גננת עברית ראשונה בירושלים, מהגרים לאורוגואי, ספרד, עולים מגרמניה, תלמיד הישיבה הציונית הראשונה בעולם בליטא, בני משפחה מצ'כוסלובקיה שלא הצליחו לעלות ארצה ונרצחו. גם בעלי מקצוע רבים, מחנכים ומחלקת תה בהסתדרות, שחקנית וזמרת, מהנדס ופנצ'ר מאכר, משורר, דתיים וחילוניים כולם מקור השראה ואהבה. הסבא שמואל כתב ' כל הלילה לך הייתי – את לבקר שיר' האורחים מלמעלה וכל האורחים מסביבנו הם הלילה שמתוכו זורחים כבוקר הכלה והחתן גל וחן – אנשי חינוך היסטוריה ומתמטיקה וכאנשי חינוך אמיתיים מאמינים אהבה.

הם המבקשים את כל הציבור להרים כוס לחיי הברית הנחתמת היום

לחיים

הכלה תשקה את החתן בגביע זה.
החתן ישקה את הכלה בגביע זה

עתה יביא הילד את הטבעות .
גל ענדי טבעת זו לחן

אנו יודעים שכמורה למתמטיקה, כלומר רגשנית גדולה קשה היה לך לכתוב לו את שאת חשה- אבל הוא יודע לכן אמרי לו את הברכה המסורתית הרי אתה מקודש לי כדת משה וישראל

אולם את חן לא פטרנו וכשיענוד הטבעת יברך כלבו הטוב

עתה יקראו לנו החתן והכלה את כתובתם

שבע ברכות נהוגות להיאמר בטקס הנישואין ואנו נשמע את הקולות
ברכה ראשונה
ברכה
שנייה
ברכה שלישית
ברכה רביעית
ברכה חמישית
ברכה ששית

ונוסיף את הברכה השביעית המסורתית.בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה; חָתָן וְכַלָּה; גִּילָה רִנָּה; דִּיצָה וְחֶדְוָה; אַהֲבָה וְאַחֲוָה. שָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם; קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה; קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה; קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם; בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה.

אך דווקא לאור השמחה הגדולה שבלב איננו רוצים לשכוח ברגע זה כי העולם כולו וחברתנו מלאים שברי כלים : הרס ,חורבן בדידות ועוני. כמה אומץ ואמון נדרש כדי לתקן ! נשאב מברית האהבה הנכרתת הערב כוח לא להיכנע . נזדהה עם כל הצריך תיקון בשבירת הכוס.

תאמר הכלה
אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"

ישבור החתן את הכוס

טיוטא לטיוטא של מצע לפיתוח עתידי של המוזיאון בבית לוחמי הגיטאות

לאחר דיונים שהתקיימו בוועדה המייעצת בשותפות של מדריכים, מחנכים, היסטוריונים ואמנים אני מעיז להציע בפניכם טיוטא לטיוטא של מצע לעבודה עתידית ולפיתוח המוזיאון. זוהי מעין מסקנה מהשיחות התובעת תיקונים, הרחבה , דיונים נוספים.

נקודת המוצא היא כי בית לוחמי הגטאות הוא מקום מפגש בין מוזיאון המכיל עדויות ומסמכים לבין מחנכים ומבקרים הבאים להזדהות עם חיי אנשים שחיו בתקופת השואה . מטרת הפעולה החינוכית והמוצגים היא גם לחזק את האמפטיה לאנשים שחיו בתקופה וגם להציג את מאבקם לגלות בתקופה בה פעלו זירות להכרעה אנושית. המשטר הנאצי המאורגן והכוחני עשה מאמץ עליון כדי למנוע בכל דרך אפשרות לחשוף את היות האנושות הנכבשת ובמיוחד היהודים שבה, בני אדם המסוגלים להכריע. הוא ביקש למנוע אותם מליצור, לזכור, לשאת באחריות, לתכנן, לשפוט, להיאבק על חייהם. . עצם המלחמה הפנימית והפיסית על שמירת הצלם היתה כרוכה במאבק על הזכות לגלות במצבים הנכפים דילמות מוסריות. מאמץ זה היה בו יסוד של התקוממות . קשה לנו להציג את האדם בשואה כמי שעומד בפני דילמות , במיוחד משום שבמהלך השואה היו כל כך נדירות האפשרויות לברר שאלות כאלה בין אנשים. הטוטאליות של מכונת הרצח , ומאבק ההישרדות מנעו מפגשים כאלה. ובכל זאת אפילו בתוך אימת מחנות המוות התקיים דו שיח שנגע בפעולות של האנשים , על השטח האפור של שיתוף הפעולה עם הרוצחים , על העזרה ההדדית ועל הזכות לשפוט מבלי שקיימים תנאים לברור האשמה.

ליבת השואה היו מחנות ההשמדה אך מלבד הרצח פעולת המשטר לוותה בכל מקום ובכל מצב בהשפלה שבאה לשלול את היכולת של האדם לקבל הכרעות. פעולה זאת חיזקה את התחושה כי חייו אינם ראויים, הגבירה את תחושת חוסר האונים שלו, את הסתגרותו . ההשפלה חיזקה את השכחה וההפקרה . חסידי אומות העולם מצד אחד והמורדים שגילו התנגדות גלויה ומגוונת היו שני קצוות שביניהם התגלו גוונים רבים של סירוב להיכנע לבחילה בקיום, לשיתוק יצר ההישרדות וביטאו התקוממות נגד הרצח, מאבק על הקיום של האנושיות .

הכחדת ההוכחות לפשע מצד אחד והצורך לאסוף הוכחות המצדיקות אותו מצד שני הפכו את העדות לאתגר הן כדי שהעולם ידע ויגיב לרצח בשעת התרחשותו והן כדי שהעולם לא ייכנע ליצר ולתועלת הפוליטית בהשכחתו . היא באה להחזיר את הרצון והמחויבות לשאת באחריות . היא לא האמינה בהרדמה ובהשכחה. לדעת שומרי העדות מחיקתה היא שתביא לשיבה אל מצבים דומים.
ההתעלמות הפוליטית מזיכרון השואה מצד אחד והפיכתו למכשיר פוליטי המכוון לתועלת במשחקי שלטון וכוח מצד שני מחייבים כל דור לזכור את השואה אך גם להגיע להבנה מורכבת של מה שהתרחש . אחד התנאים לכך היא היכולת להבין את השוני בין התנאים הנוכחיים לבין התנאים ששררו אז. התרגום הנכון של הדורות הבאים מחייב להבין ולנווט את דרכם לאור העובדה כי אירועים ותהליכים כאלה התרחשו. ככל היסטוריה אין הדברים מתרחשים פעמיים אך הם מתקרבים כל פעם לדילמות אנושיות, לצורך לא להתחמק מהן ואפילו להיאבק על גילוין.

.

תנאי ליכולת ההתמודדות של הבית עם הבעיות הקשות שהוא מציג היא האמפטיה עם הקרבנות מצד אחד והארת הדילמות בפניהן הם עמדו. אמפטיה לבד מזלזלת במאבק של הקורבנות על שמירת הצלם המוסרי. ניתוח דילמות הופכת את המפגש לקר ולעתים מתנשא. יש להציג דילמות המתעוררות במצבים בהם איבוד הצלם הפך למשטר, האילוצים נכפו על ידי מנגנוני כוח ועוצמה כלכלית אדירה.

. כוונתו הראשונית של משפט אייכמן היתה ליצור קשר ברור בין הקמת מדינת ישראל לתקופת השואה , קשר המקבל על עצמו את האחריות לטפל בבעיות שהורישה השואה, להקים בית לפליט היהודי , להבטיח את הקיום היהודי באיומים המאיימים עליו ולעשות זאת במסגרת של משפט צדק. אולם התוצאה החברתית תרבותית של משפט אייכמן היתה מורכבת יותר : הוא הפך את העדות האישית, את זוויות המבט המגוונות, את הפגישה המחודשת עם העם היהודי לפרטיו לאפשרית. עם עד המשפט העדיפו את האמירה הכללית, אם הדגישו את המחויבות לזכור מבלי להביא את הזיכרון הקונקרטי, משפט אייכמן העלה את סיפור השואה לדרגת עדות אישית. החזרה לעדות המצולמת מאפשרת פגישה מחודשת עם הדיוקנות שבינתיים נעלמו מן הפסיפס האנושי היהודי. תצוגת דמותם עם הרקע לפעולתם ולזהותם הרעיונית, עם האירועים אותם הם עברו מאפשרת אמפטיה והערכה של הדילמות עמן התמודדו.

משפט אייכמן אפשר לנו להיפגש עם סיפורים אותם מביאים העדים מזוויות ראייה מגוונות. אמנם התהליך משפטי . הוא מדגיש את התמורה שהתבקשה : להשיב את המחויבות למשפט וצדק. המשפט לא מבקש להתעלם מאישיותם של העדים , מנקודת מבטם המוסרית , מפציעתם האישית . העדים באים ממקומות שונים, מתפישות שונות , מייצגים טיפוסי אופי שונים