דפי זיכרון
שם
שם משפחה
תאריך לידה
מקום לידה
שמות ההורים
תאריך הפטירה
בנים
אגון קוקס
אגון קוקס נולד בווינה, אוסטריה.
אביו היה בנקאי. המשפחה משכילה ומתבוללת. מעריצה את התרבות הקלאסית והגרמנית. אגון למד בגימנסיה ריאלית, זכה לחינוך מוסיקאלי רחב. הוא התמחה בהיסטוריה. למד בשבע שפות. אגון הצטרף לתנועת הנוער 'בני בילו' שלימים התאחדה עם 'תכלת לבן'. כשחבריו עלו ארצה להקים את קיבוץ עין גב הוא נשאר בווינה לסיים את לימודיו. ב1938 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו אך לא זכה לקבל את התואר – כי היה יהודי. (משפחתו זכתה לקבל את התואר שלו הרבה שנים אחרי מלחמת העולם השנייה).
בשנת 1938 נישא לחברתו אדלה היא דלי. יחד הם יצאו להכשרה של תנועת הנוער בדנמרק. בשנת 1940 נכבשה דנמרק על ידי הנאצים. המשפחה הצעירה חיתה תחת השלטון הנאצי. אגון עבד בחווה.
כאשר התברר כי הנאצים מתכוננים להעביר את יהודי דנמרק למחנות ריכוז ומוות הוברחו 7000 יהודים מדנמרק לשוודיה על ידי המחתרת הדנית. ביניהם היו אגון ודלי.
בשוודיה הם עבדו בחווה חקלאית. אגון התמחה בעבודת הרפת. הוא השקיע רבות בעבודה כמחנך והיה פעיל בתנועת הנוער החלוצית שהתארגנה במקום. בשוודיה נולדה הבת של אגון ודלי נעמי.
אחרי המלחמה פעל אגון בבית ילדים שהוקם לטיפול בילדים שהגיעו ממחנות הריכוז בגרמניה. אגון היה מורה, מדריך ומחנך.
עם עלייתו ארצה ב1947 היה אגון ואשתו דלי לחברים בקיבוץ עין גב. במלחמת העצמאות השתתף אגון בהגנה על עין גב. שנים רבות עבד ברפת של הקיבוץ לימים החל לעבוד בתיירות. הוא היה מורה דרך בעין גב והשתמש בכל הידע הרחב שרחש. הוא קשר קשרים רבים עם תיירים מכל העולם במיוחד מאלו שהגיעו מארצות סקנדינביה. בשנים אלו חידש את קשריו עם ווינה עיר הולדתו. בשנותיו האחרונות חלה וכשריו אבדו.אשתו שלי טיפלה בו במסירות רבה.
כשהיה אגון מהלך חבוש כובע של אדמירל, מצביע בפני התיירים על הנוף, מספר סיפור מעורר רעמי צחוק בשוודית, אי אפשר היה לתאר כי לפניך רפתן אדוק.
כשהיה אגון יושב בישיבת רפתן על כד החלב ברפת והיה מעיר לחברים הצועדים לעבודת הגיוס בכרם פעם בשנה 'היכן מצאתם חולצת עבודה בארון בגדיכם המפואר?' לא תיארנו כי לפנינו דוקטור להיסטוריה.
כשהיה מצטט בפאתוס בעל פה שירה גרמנית קלאסית מי היה מתאר כי הוא יודע לשאוג כאריה בהצגה לילדי בר – המצווה?
כשהוביל את נעמי בתו בגאווה בלתי נסתרת בחצר הקיבוץ כמהלך בביתו ונחלתו, האם היה יכול מישהו לתאר כי לפניו פליט נודד משך שנים ארוכות, שחש בקרבת הגיהינום, שנקרע ממקור חייו?
כשעבד כאילו התפלל, כשקרא בספר כאילו היה נתון לעבודת חייו,כשביקר משהו או מישהו עשה זאת בבוטות שהזכירה לכל את רוחב השכלתו.כשהיה מדריך את התיירים שאהב היה בעל בית גאה , אך כשחלב את הפרות היה כאומר: איכר אני, קשור לאדמה.
חנניה פינר
חנניה נולד בברלין. למד בבית ספר גרמני . למד קרמיקה אצל אומן ברלינאי. בעקב המשטר הנאצי נאלץ להגר לאנגליה. בעיר סטון און טרנט עבד בבית חרושת לקרמיקה. ב1940 הוגלה מאנגליה כאזרח מדינת אויב. על האונייה בדרך לאוסטרליה נסעו יהודים וגרמנים נאצים. הנאצים השתלטו חברתית על האונייה. באוסטרליה נכלאו במחנות. אביו ואחיו של חנניה הצליחו לעלות ארצה ולהתיישב במושב בית יצחק. הם הביאו ארצה את חנניה שהצטרף אליהם למושב. שלושה חדשים אחרי שהגיע ארצה התגייס לצבא הבריטי. הוא עבד במחסני התחמושת בארץ, בקפריסין ובמצריים. כשהשתחרר מן הצבא למד צבעות ועבד כצבעי בנתניה. ב1947 הצטרף לקיבוץ עין גב. בהתקפה הסורית על עין גב, בעת העביר תחמושת לעמדה מותקפת על יד מגדל המים נפצע אנושות. הוא ניצל אך נותר נכה ונאלץ לעבור ניתוחים רבים ושיקום ממושך. ב1950 למד בבצלאל. בלימודיו התרכז במיוחד בלימוד חיתוכי העץ אצל האמן המיוחד יעקב שטיינהרט. ב1954 שב לעין גב ונישא לאורטרוד שטיפלה בו בזמן פציעתו. הוא הקים סדנת תחריט, עבד כאמן, לימד ציור בבית הספר המקומי, אייר את עלון הקיבוץ וקישט בחגים את חדר האוכל. חנניה היה אמן מוערך, בעל סגנון ייחודי.
כשהיה חנניה מציג את עבודותיו היה חרד מתגובות. לא פעם ליווה אותו פרץ עצום של שתיקות. הוא היה גאה מדי כדי להתוודות על כאב אי ההבנה. המומחים לאמנות העריכו האמינו באשר יצר אך רבים מהקרובים לא הבינו. הקונים לא הגיעו בהמוניהם . המימד הכלכלי של עבודתו לא הטריד אותו. הוא המשיך ליצור וליצור. היה גאה בכך שחיתוכי עץ שלו מתנוססים על קירות בתיהם של חבריו בקיבוץ.
בשתיקותיו הנמשכות ובשעות ההתבוננות הארוכות בכנרת, בהליכתו המאומצת למרות נכותו. נראה היה פוסע על שבילי הקיבוץ כשהוא נושא קרשים גמלוניים שלכאורה סיימו את תפקידם והם עומדים בפני תחייה ביצירותיו.
בשעות הקודש שבהם פתח את סגור לבו ואת סגור לבם של אחרים בשיחתו החסכנית והחמה היה משהו מזוכך. אמיתי. יקר.
הוא לא נכנע לבדידותו ולא שקע אלא המשיך להיאבק על חייו ועל אמנותו. בקרב בין הנכות והמוות לבין ריקוד החיים חגג חנניה את ניצחון החיים בגדול.
רבקה יהלום רוזנטל
רבקה יהלום רוזנטל נולדה בעיר לודג' בפולין. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לגרמניה. אחיה עלה ארצה ב1933. אחותה העפילה ארצה ב1934. רבקה היתה חברה בתנועת 'הבונים'. כבוגרת תנועה הלכה להכשרה ועבדה אצל איכר גרמני. רבקה עלתה ארצה לקיבוץ גבעת השלושה ואחר כך עברה לקבוצת 'בתלם' בנחלת יהודה. זו הקבוצה שתהיה המייסדת של עין גב. בדרך למקום ההתיישבות העתידה ישבה קבוצה מתוך הגרעין בחוות ביתניה בעמק הירדן. בעת איחוד קבוצת בתלם עם חברי הגרעין של תנועת נ.צ.ח מלטביה , ליטא ואסטוניה הגיע לביתניה חיים יהלום ומאז התקשרו השניים. חדר בצריף ועוגה ציינו את חתונתם. כשנוסדה עין גב עבדה רבקה בטבריה כעוזרת בית. היא עבדה בהרבה עבודות בקיבוץ.השתלמה כגננת והקדישה הרבה מחייה לילדי הקיבוץ. משפחתה בארץ היתה במצב קשה ורבקה ביקשה עזרה כלכלית לבני המשפחה. העזרה שניתנה לה ניתנה במסגרת של עזרת קרובים. אמא שלה ושל בן זוגה חיים גרו בעין גב. כשנפטרה האמא והיא בת ששים ושש נכתב על קברה ' נפטרה בשיבה טובה'. הקיבוץ טרם הכיר בזיקנה.
אחרי מלחמת העולם השנייה יצא חיים לשליחות בגרמניה לעבוד עם יוצאי השואה, רבקה נשארה בקיבוץ עם בנותיה הצעירות ועברה תקופה לא קלה. במלחמת העצמאות חיתה רבקה עם הילדים שפונו לאלונים ולחיפה.
בשנותיה האחרונות הדרדר מצב בריאותה אך היא ביקשה לא להפריע לקרובים לה ונשאה את סבלה בשקט.
בשקט באה ובשקט הלכה רבקה. כמו על קצות האצבעות צעדה בתקופה הנרגשת. דאגה שלא יבחינו בה יותר מדי. הקרובים לה ידעו כמה אנרגיה הפיק השקט הזה. היא נמצאה תמיד במקום לה נדרשה.גם במקומות שאחרים לא ביקשו להיות. עוזרת בית בטבריה. עובדת לול , סנדלריה. מסקלת את השדות. עובדת אקונומיה. מטפלת וגננת והרבה שנים מוכרת מזכרות לתיירים מקצות עולם.
בעיקר היתה עסוקה בבניין ביתה. מבצר לדאגותיה, למסירותה. היא טיפלה באמה ובאמא של חיים בן זוגה. מעט מאד הכירו בקיבוץ את פרשת הדאגה מקרוב להורים. הוריהם של רבים מהחברים נרצחו בשואה . אחרים גרו בעיר הרחוקה. רבקה הביאה לקיבוץ את אותו מפגש אינטימי של כמה דורות.
בתיה שטיינברגר בסקין
בתיה בסקין נולדה בטלין בירתה של אסטוניה. היא התייתמה מאמה בגיל תשע. אביה היה איש טקסטיל אמיד. הוא חינך את בתו ליצירה. היא למדה ריקוד, פסנתר, עסקה בספורט והיתה תלמידה מצטיינת.
בנעוריה הצטרפה לתנועת הנוער נ.צ.ח. לקראת עלייתה יצאה להכשרה. בניגוד לרצון אביה היא ויתרה על סיום לימודיה בקונסרבטוריון של טלין , נישאה נישואין פיקטיביים ועלתה ארצה עם חברי הגרעין שלה. היא הגיעה לחצר כנרת. קבוצתה התאחדה עם קבוצת 'בתלם' שישבה בנחלת יהודה.
לנחלת יהודה הגיע פסנתר מתנת עולה חדשה שהעלתה ארצה שני פסנתרי כנף. הם לא נכנסו לדירתה הצנועה בתל אביב והיא החליטה לתרום אחד מהם לקרוב משפחה חבר 'בתלם'. בתיה שויתרה בעקב העלייה על הפסנתר שבה אליו בהתלהבות מרובה. אהבת המוסיקה שידכה אותה ואת בחיר ליבה יעקב שטיינברגר. הפסנתר נדד לחצר כנרת. עם המעבר של החברים לנקודה הוא הועבר לעין גב . אחרי חיים משותפים בסוכה עם יעקב קיבל הזוג חדר בצריף. בכל חדר היה נהוג לארח אדם שלישי או פרימוס כמו שנקרא אז. בחדר של משפחת שטיינברגר היה הפסנתר הפרימוס עד שנבנה חדר האוכל החדש.
בתיה המשיכה לנגן וללמוד נגינה. לשם כך נסעה דרך שכם וג'נין. היא ליוותה את נגני עין גב ואת הרקדנית שהיתה חברת הקיבוץ.
למרות מטלותיה התרבותיות היא הקפידה לעבוד בענפי הקיבוץ במיוחד במחסן הבגדים ומחסן הבגדים של הילדים.
במלחמת העצמאות בתיה לא פונתה עם הילדים היא נותרה להילחם בעין גב והיתה למפקדת עמדה. לדידה זה היה פרק בשחרורה של האישה.
בראשית שנות החמישים נפגעה אצבע שלה והיא נאלצה לוותר על הפסנתר. היא ליוותה את פסטיבל המוסיקה שנוהל על ידי יעקב. היא אירחה את האמנים בבית האלומיניום, המשמש היום כמועדון לחבר.
היא ליוותה את חברי הגרעינים שהשלימו את עין גב והיתה גורם מכריע בקליטתם בקיבוץ.
שיבתה היתה מלאת ייסורים אך גם בשעת ליקוי מאורות נותרה באצילותה.
חברי הגרעינים שהגיעו לעין גב הכניסו לקיבוץ הרבה רעש. הם שברו טרקטורים, לא נתנו מנוחה. הם היו מלאי ביקורת כרימון. הוותיקים באותו זמן אחרי שעברו טלטלות כל כך קשות כמו מלחמה ופילוג ביקשו מנוחה ממהומות חייהם. המתח בין הצעירים לוותיקים היה גדול. אך לא אצל בתיה. היא ידעה לרקום יחסים. היא היתה אז מחסנאית ומקשרת בין הקיבוץ לחברים החדשים. דרך, גרביים, כפתורים, בגדי עבודה חדשים שמרה על קשר הדוק. היא גילתה את שרחש בלבם וטיפלה כמי שמבין מהי פרשת דרכים של אנשים בראשית דרכם. היא העניקה לכל אחד תחושה של ערך . יחסיה אלה עמדו במבחן קשה כאשר התברר לה כי צעירים אלה לא שותפים לאהבתה הבוערת למוסיקה קלאסית. היא ניסתה לשחד אותם באבטיחים שהובאו במיוחד לקונצרט התקליטים שיזמה לשמיעה משותפת לפאטיפון של הקיבוץ . אך הצעירים לא רצו להאזין. בתיה שנאלצה לפרוש כפסנתרנית התגברה על העלבון.
היא לא חיטטה בפצעים. היא ריפאה אותם בחום מסירותה האוהבת.
בתקופת העזיבות הגדולות שפקדה את הצעירים לא שפטה. לא נתנה מקום לתחושות של נטישה. ליוותה כל אחד וכיבדה כל אחד בהכרעתו. על ידי כך העניקה כוח לנשארים בקיבוץ.
משך שנים רבות נשמר הקשר החם
ברמי לוגסי
ברמי נולד בקזבלנקה, מרוקו ב1928. אביו היה רב והיו לו ארבעה בנים ובת . בגיל שלוש עשרה הצטרף לתנועת הנוער שרל נטר שלימים היתה לתנועת הבונים. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה. היהודים הצטופפו במלח, בגיטו היהודי. באותם ימים נוראים שצרפת נכבשה על ידי גרמניה הנאצית והוקמה ממשלת הבובות של וישי, הורגש הלחץ של הגרמנים והערבים על היהודים. ההסתה של המופתי הירושלמי היתה נוכחת בכל מקום. רק מלך מרוקו לא נתן לפגוע יותר מדי ביהודים . באותו זמן הגיעו למרוקו הרבה יהודים שהצליחו לברוח מאירופה לספרד. פרנקו הדיקטטור הספרדי נתן לפליטים הנמלטים אפשרות לעבור דרך ארצו למדינות אחרות, אפילו לארץ ישראל. רבים היו הפליטים היהודים שהגיעו מאירופה המזרחית למרוקו. היהודים הסתירו אותם בביתם. בביתו של ברמי הסתתרו שתי משפחות . ילדים בלונדינים שדיברו רק אידיש. למרות הצפיפות והזרות עמדה המשפחה במטלה. למרות המשטר שהיה מיום ליום מאיים יותר הגיעו למרוקו שליחי ארץ ישראל והקיבוץ לפעול במקום. במחנה קיץ אחד של התנועה פגש ברמי בפורטונה נערה מהעיר פז שקיבלה את השם לאה. זו היתה פגישת חייו. ערב ביצוע ההחלטה על הוצאת יהודי מרוקו למחנות עבודה המכוונים לגירוש לאירופה פלש הצבא האמריקאי לצפון אפריקה. בקרב היהודים היתה שמחה גדולה אך השמחה הפכה לסכנה . החוקים האנטישמים לא הוסרו והרבה פוגרומים התרחשו. אירועים אלו היו גורליים להחלטת רבים מיהודי מרוקו לעלות ארצה.
ב1949 יצאה קבוצת חברי תנועה נלהבים ובהם ברמי להכשרה בצרפת בעיירה מורה ליד טולוז לקראת עלייתם ארצה.
. ההכשרה היתה מכוונת לעלייה לקיבוץ. עין גב כבר היתה באופק. אך היה ברור כי גם אפיקים יכולה להיות כתובת. ב1950 הגיע הגרעין לעין גב. היה זה בערב פסח. הם התגוררו באהלים על גבעת נפתלי. היתה שרקיה גדולה והאוהלים נפלו לא פעם על יושביהם. הצילה אותם רוח של עליצות נעורים. אולם התמונה של סדר הפסח הקיבוצי עם לחם ומצות גרמה לחבורה למשבר רציני וחלק גדול של הקבוצה עזב מייד. ברמי היה אחד מ13 הנשארים מתוך 45.
ברמי היה סדרן עבודה בתקופת הפילוג. שני סדרנים היו לקיבוץ הם ישבו באותו חדר. גב אל גב. השתדלו לנהל את ענייני הקיבוץ בתנאים שנוצרו. הגרעינים וקבוצות הנוער חולקו בין עין גב לגינוסר.
ברמי עבד בקבוצת עובדי הבננות בצמח. בשלוש בבקר יצא לעבודה וכשחזר קיבל תוספת מיוחדת לאוכל כיוון שעבד במקום מתיש. משפחתו של ברמי עלתה ארצה בעקבותיו. הם הגיעו לקריית שמונה. אביו כיהן כרב במקום.
ב1961 יצא ברמי לשליחות בעיר אוראן שבאלג'יר. אלו היו הימים האחרונים לשלטון צרפת באלז'יר. ימים של מלחמת אזרחים כבדה בין המוסלמים, והצרפתים כשהיהודים סובלים משני הצדדים. באוראן התגוררו יהודים מרוקאים רבים שנמלטו ממרוקו בדרך ארצה ונתקעו במקום. הם ביקשו דרך לעלות ארצה. לעומתם יהודי אלג'יר ראו עצמם כצרפתים. מתבוללי העיר סרבו לעזוב . ברמי עשה עבודת קודש עם בני הנעורים.
כשקיבלה אלג'יר את עצמאותה עזב בראמי את מקום שליחותו לצרפת. הוא שב לאזור בו היה בהכשרה בטרם עלייתו. לכאן הצטרפה גם לאה והילדים שנותרו בעין גב כל זמן שהיה ברמי באלז'יר.
כששבה המשפחה ארצה עבד ברמי בעבודות רבות. הוא היה מרכז ענף התמרים בעין גב ואחר כך מרכז בית האריזה לתמרים בעמק הירדן. הוא היה לאיש תיירות כמדריך, כאיש חברת השייט, כעובד הקיוסק והרכבת. על עבודתו זו קיבל פרס עובד מצטיין בתיירות ממשרד התיירות. הוא הדגיש תמיד את הצורך להסביר לתייר, לצליין, את המפעל הציוני חלוצי בארץ. כך סיפר את הסיפור של עין גב ואת הסיפור שלו בעין גב.
ברמי חי בתחושה כי העולם מלא קליינטים וצריך תמיד להשביע אותם רצון, כבוד ורוח טובה. גם אם יש שברים וסערות אין הם אלא תאונה לא מחייבת. אישית צריך ללכת לקראת, להישמע לחוקים , להביא שלום.
בגיל שמונים חלה בראמי והועבר לבית הסיעודי שטיפל בו במסירות בלתי רגילה. היו אלה שנים של שלווה מרחפת. לאה ליוותה אותו בכל תחנות חייו כרעייה, כאם לבנים, כמלווה בשעות של כאב ודווי. דורית ועוזי היו מעורים ודאגו לאביהם.
שבע ימים הלך ברמי מאתנו וסיפורו נותר כחלק מסיפורו של המקום.
יעקב שטינברגר
מינכן בירת בוואריה , גרמנית קתולית היתה. מרכז תרבותי סואן אך גם מקום למרתפי בירה אפלים מהם פרצה הרוח הרעה בגרמניה. זו היתה עיר מוסיקה. בצלצול טלפון בשנות השלושים יכולת לשמוע אופרה בשפופרת. במינכן זו נולד יעקב ובה גדל. ביתו היה בית שוחר מוסיקה והוא עצמו היה שותף פעיל באהבה.
הוא היה חבר בתנועת הבונים וככזה ראה עצמו כחלוץ בארץ ישראל. היה לו ברור כי הדבר יהיה כרוך בפרידה מהעולם של המוסיקה הקלאסית הסואנת של עיר מולדתו.
הוא יציא ללטביה להכשרה תנועתית. כאן פגש לראשונה את חברי התנועה מלטביה שלימים יקימו יחד עמו את קיבוץ עין גב.
עלייתו ארצה היתה טראגית ארבעה מן החלוצים בספינה חלו בשיתוק ילדים. אחד נפטר אחד החלים אחד שותק . יעקב סבל משיתוק חלקי. הוא לא היה יכול להצטרף לחבריו החלוצים והובל לבית קרוביו. באותו זמן כבר החלו המאורעות והמתח באוויר היה גדול. להפתעתו הגדולה של יעקב כשהצליח כבר לצאת לטייל בתל אביב שמע מוסיקה קלאסית. זו היתה התזמורת הארץ ישראלית שנולדה באותם ימים ועשתה את חזרותיה באולם אוהל שם בתל אביב. כאן התברר ליעקב שייתכן שלא יצטרך לוותר על אהבת חייו.
כשהגיע לנחלת יהודה מקום בו חיו חלוצים שהגיעו מגרמניה שהתאחדו עם חברים מהתנועה מהארצות הבלטיות הגיע למקום הפתעה. פסנתר כנף שנולד ב1898. נתנה אותו במתנה עולה חדשה מגרמניה שהתגוררה בדירה קטנה בתל אביב שלא היתה יכולה להכיל את שני פסנתרי הכנף שהביאה מגרמניה. חלוצה מאסטוניה בתיה בסקין שהיתה פסנתרנית החלה לנגן בו וכך נרקם הרומאן בין יעקב ובתיה.
כשעלתה עין גב למזרח הכנרת והקימה את המחנה של חומה ומגדל העבירו את הפסנתר לחדר המשפחה של הזוג שטיינברגר. הוא היה השלישי בחדר הקטן.
חיי המוסיקה בעין גב הקטנה היו אינטנסיבית. זמר אופרה, כנר, פסנתרנית, רקדנית בלט יחידה וחברים שהגיעו מתל אביב, נגני התזמורת הפילהרמונית שחשו קשרים ומחויבים לאוהדי המוסיקה בקיבוץ. יעקב לא היה רק מוחא כפיים אלא מארגן. בעקב נכותו עבד בהנהלת החשבונות, היה גזבר, ובכל מה שנגע ייצר מוסיקה. ב1943 הציע הפסנתרן התל אביבי ורנר זומרפלד שהיה בא הרבה לעין גב לנגן לארגן פסטיבל מוסיקה בעין גב. הוא טבע בכנרת באסון כבד אך יעקב לא ויתר.
עשרים וארבעה שולחנות היו בחדר האוכל הקטן של הקיבוץ אך בפסח הצטופפו בו 450 איש . בחלקם הגיעו באניות. בחלקם הקימו מחנה אוהלים בחצר כי כביש לקיבוץ לא היה. כך החל פסטיבל המוסיקה בעין גב כשהמנצח עליו היה תמיד יעקב.
אחרי מלחמת העצמאות החליטו החברים להקים מפעל זיכרון לחבריהם שנפלו. הרעיון כבר תוכנן לפני המלחמה אך עתה נראה היה שהדבר אפשרי. המפגש בין יעקב ומשפחת כהן אתל ופרנק הניע את הגלגלים. החלה להבנות במה וקונכיה אקוסטית ואז הגיעו האחים יהודי מנוחין ואחותו חפציבה לקונצרט בעין גב. יהודי מנוחין חגג את יום הולדתו השלושים. מדינת ישראל היתה בת שנתיים. למדרון ליד הבמה הובאו חבילות חציר מקיבוצי הסביבה ואלפי ארגזי עץ של תנובה מטבריה. 7000 איש השתתפו בקונצרט. למרות הכעס של האמרגן המנוחינים תרמו את הכסף להמשך בניין האולם. את התכנית הביא המנצח הדגול סרגיי קוסיביצקי מהאולם בטנגלווד בארצות הברית. יעקב יצא לשליחות לגייס מקורות למפעל החשוב. הפלדה הגיעה מארצות הברית והחומרים מכל קצות הארץ. הבניין נמשך שש עשרה שנים כשיעקב מנצח על הפעולה. בהיותו בשליחות דאג יעקב לארגן מגבית אצל חברות התקליטים בארצות הברית ושלח 100 תקליטים ופטיפון חשמלי גדול לקיבוץ. מצד שני גייס הון להקמת מפעל שימורי דגים שהיה צריך לשרת את הדייגים של עין גב. המפעל טרית פעל שש עשרה שנים עד שנסגר בגלל בעיות כלכליות.
כל שנה היה נערך לפסטיבל פסח, מבצע מורכב שלא פעם חשף את יעקב למתח גבוה. היו שנים שהיה מקבל התקפות לב, אך המפעל התמיד. הוא הגיע לכל מקום ונעזר לא מעט בחברו טדי קולק, גם הוא חבר עין גב, בבן גוריון, בחברי התזמורת ובחבורת מלחינים, מבקרי מוסיקה קלאסית ובאמנים מהעולם הרחב כדי לקדם את המפעל הגדול.
בכל הזמן שימש כאיש הכלכלה ואיש התיירות של עין גב. פעם כמנהל חשבונות, פעם כגזבר ואפילו כמזכיר אחרי הפילוג. נלחם על שלו בענווה בלתי רגילה וגייס משאבי מתנדבים בשכנוע רב אך ללא אמצעים.
יעקב האמין בעין גב כקיבוץ תיירותי ועזר בפיתוח ענפי התיירות השונים. לא כל חברי הקיבוץ הסכימו עם הכיוון הזה שלא היה מקובל על הקיבוצים בארץ. הוא בנה הכל לאט, קטע אחרי קטע.
לא הספקנו ולא יכולנו לומר לו עד כמה אהבנו אותו על שהעז להיות חכם וחלש בעת ובעונה אחת, על שהיה כל כך נחרץ אך גם אמן הנסיגות . בין שתי התכונות רחש הומור מופלא.. לא הצלחנו להסביר לו את פליאתנו על העובדה שתמיד עסק בהרבה דברים בעת ובעונה אחת וציפה שאחרים יוכלו לסגור את כל הקצוות שהוא פתח.
יעקב היה אציל עד כדי שהיה ממש מבוהל מקטנוניות.
בשנותיו האחרונות היה יושב בשעת אחר הצהריים על כיסא פלסטיק מול ביתו, עטור גופייה נצחית, מציץ מאוהב בכנרת ובידו עיתון שהגיע מעבר לים. מביתו עלו צלילי מוסיקה נפלאה. הכנרת הבטיחה לו קסם, שורשים ותקווה לא מנוצחת, העיתון אופק לעולם הרחוק והרחב והוא המשיך לארוג את שיגרת חייו בענווה של איש המאמין בתרבות.
כמנהל חשבונות ותיק בוודאי עשה אז את מאזן חייו. לא נכנע לנוסטלגיה זועפת ולא לרגשנות רומנטית אך אמר לעצמו : ראויים היו חיי. לא נטולי סבל אך עטורי לחן ומשמעות.
אכן עד יומו האחרון לא איבד את המנגינה.
לאה באור בן יוסף
משפחת באור הגיעה לווינה ערב מלחמת העולם הראשונה מבוקובינה. המשפחה משכילה, ציונית פעילה. ב1916 נולדו למשפחה תאומות לאה ולנה. הן זכו לחינוך יהודי ציוני ולמדו עברית מילדותן. עם כינוס הקונגרס הציוני בווינה השתתף בו האבא של לאה וגם היא וגם אחותה טעמו את טעם האירוע.
ב1932 בעת קיום המכביה הראשונה בתל אביב נסע האבא של לאה לארץ וקנה חלקת אדמה על הכרמל. המשפחה החלה לבנות בית .
בווינה לאה היתה חברת תנועת הנוער שלימים היתה לתנועת תכלת לבן. היא ואחותה קיבלו הזמנה להצטרף לבית הספר עיינות בניהולה של עדה מיימון פישמן. כך עלתה המשפחה ארצה והאחיות התאומות הצטרפו לבית הספר החקלאי. הן היו קשורות לחברי התנועה הבוגרים שלהם שייסדו את קיבוץ 'בתלם ' בעין גב. עם המעבר של חומה ומגדל של הקיבוץ ממקומו הראשון למקום הקבע שלו. נרצחו יורו ואורשי חברי התנועה של לאה מווינה על ידי מארב. האבל על מותם היה קשה ובעקבותיו החליטה לאה להצטרף לבוגרי התנועה בעין גב. חברת הילדים של בינה אחותו של יורו עברה לעין גב . לאה קיבלה על עצמה להדריך אותה. זו היתה חברת הנוער הראשונה שהודרכה בקיבוץ.
ב1942 נישאה לאה באור לבן בן יוסף הנישואין התקיימו בבית הוריה שבחיפה.
עם גבור הסכנה לכיבוש הארץ בידי הצרפתים והגרמנים שקלה לאה להתגייס לצבא הבריטי אך נתקלה בהתנגדות עזה של אמה וויתרה על הרעיון. ב1947 ביקרה את משפחתו של בן זוגה בן בארצות הברית . במלחמת העצמאות גלתה עם ילדי עין גב לחיפה חיה ועבדה עם הילדים המפונים ליד מקום מגוריהם של הוריה.
עסקה בחינוך, באמנות, היתה פעילה בקיבוץ.
לימדה את ילדי הבית ספר מלאכה. עסקה ביצירת תמונות מקוצים שייבשה והדביקה. כל חייה למדה . ארגנה את חברי הקיבוץ שביקשו לשלב עבודה ולימודים.כך התמידה עד שיבה.
כל השנה היתה לאה מחפשת קוצים לייבש וליצור מהם תמונות. בכך ביטאה את אהבת ילדותה לטבע ואת רצונה לחיות את הטבע של הארץ. אולם כשפסח עמד בפתח היא התכוננה למפעל השנתי שלה : קישוט חדר האוכל. בדרך כלל תכננה תמונות קיר דמויות פסיפס עם דמויות מצריות המספרות את סיפור משה ויציאת מצריים. העבודה היתה גדולה. לאה רתמה את כל ילדי הקיבוץ למבצע הגדול. לא כולם הבינו מה העבודה הזאת להם אך לאה ידעה כי סיפור זה הוא סיפור חייה וסיפור דורה. היא ידעה כי אין זה סיפור פשוט על כן העדיפה שצורתו תהיה כשל פסיפס הבנוי המון קוביות של צבע שאמנם לא נשברו אך בכל זאת אינם משיכת מכחול אחת.
אברהם שחם
אברהם נולד בעיר ביאליסטוק שברוסיה הלבנה במלחמת העולם הראשונה למשפחה חסידית . התייתם מאמו כשהיה בן שמונה. אביו נרצח ברכבת על רקע אנטישמי כשהיה בן אחת עשרה. . הילד הועבר לעיר ברנוביץ' שם אומץ על ידי משפחת אחות אמו.
מגיל ארבע החל בלימודיו בחדר ועבר לישיבה. הזרם החסידי לו השתייך היה זרם מרכזי באגודת ישראל. בגיל 15 נבחר אברהם להיות מזכיר סניף צעירי אגודת ישראל בעיר. למד גם לימודים כלליים וקיבל ממפלגתו סרטיפיקט עלייה בגיל 17 לצורך לימודים באוניברסיטה העברית. עסק בבנין , בלימודים, היה חלק מהקהילה של חסידותו בירושלים , הצטרף להגנה ונשלח לטבריה להיות מפקד קטע בעיר. ב1938 היה רצח המוני של יהודים בטבריה. אברהם ושני חבריו הגנו על אחד הרחובות, שלשה בפני המון. שני חבריו של אברהם נהרגו. אברהם כעס על מחדל מודיעיני שהביא לאסון. יגאל אלון שלח אותו לקורס בהגנה שהתקיים בעין גב. במהלך הקורס נשבה אברהם בקסמה של עין גב ונשאר בה. הוא הצטרף רשמית לקיבוץ ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה.
הוא עבד בבנין והיה שותף לבניית המגדל, המאפייה, הרפת הראשונה. עבד במפעל בשר שהוקם בעין גב. לאחר מלחמת העצמאות עבד בבית החרושת לשימורי דגים טרית וניהל אותו. ריכז את הביטחון השוטף. עבד בתיירות והיה אחד ממייסדיה היה פעיל במועצה הדתית של עמק הירדן
ועמד בראשה שנים רבות.
הוא עלה ארצה כחלק מפרוייקט של אנשי חסידותו לבער את החילוניות לארץ הקודש. אך ערב עלייתו פגש בו ראש הישיבה וקרא במצח את עתידו . הוא קרא שיעזוב את חיי הדת אך בסוף ימיו יחזור אל מורשת אבותיו. בזמן מלחמת העצמאות בעת התקפה גדולה הוא לא פחד לגורלו ואף קרא לחבר שלו להיות על ידו כדי לא להיפגע. אחרי הקרב שאל אותו חברו מהיכן הביטחון והוא השיב ללא היסוס כי עדיין לא חזר בתשובה על כן עדיין לא יכול למות. כל ימיו שמר על האיזון העדין של אמונה בביטוח חיים בצל החילוניות. גם כשהיה פעיל בשטח הבטחת שירותי דת, גם כאשר מכתבים שכינו אותו רב, שמר על מרחק. ליווה את בנין בית הכנסת במקום אך לא התפלל בו. במעמקי ארון הספרים שלו שמר את הספרים בהם למד מימי ילדותו.
אם רצית לזכות בפסוק או סיפור מן הבאר העמוקה מספיק היה להיפגש עם אברהם שחם על המדרכה. אם רצית לקבל מילת עידוד או לשמוע שבח לאנשים היית צריך להטות אוזן לזרם המחשבות, הסיפורים, המימרות, האבחנות של אברהם. לעולם הוא לא קימץ בשבחיו ובתנאי שהוא לא יוכל לקבל מכך טובת הנאה. הוא היה סיפור חסידי מהלך גם כשדיבר על זמרת אמריקאית שהופיעה בפסטיבל המוסיקה הקלאסית . בו הוא היה אחראי על הארגון אך באותה יסודיות הוא גם בדק רעפים שהופצצו בתותחים הסורים כאיש של בניין וביטחון. לכל שעשה היה סיפור, נרקמה עלילה.
אך דווקא משום כך הוא הותיר אחריו חידות רבות. הוא היה האיש שפרק את החומה והמגדל האגדיים על ידי שחרור ברגים וחשיפת החומה לרוח. אך מי שנתן לו את ההוראה לעשות זאת בחשאיות לא ידע שהוא היה מוכן לפרק את החומה רק משום שידע כי אין מפרקים את החומה לצורך פירוק. הקרשים שלה ישמשו לצורך בניין בתי הבטון הראשונים של הקיבוץ. הוא שפרק עקב שלושים שנה אחרי גלגולי הקרשים .
כשמסר דין וחשבון על מצב בית החרושת לשימורי דגים סיפר סיפורים ודייק במספרים. כששיבץ אנשים לעמדות כאיש ביטחון ליווה את פעולותיו בלמדנות מחייכת.
שנים רבות הלך אברהם בתלם, אך לבו היה תמיד מעבר לאופק. הוא חי את חיי החדר והחומש ואת חיי החלוץ הבודד את ספר התורה ואת סיפור המקום. חסיד מפולין בין יקים מתבוללים ואנשי מהפכה עברית מהארצות הבלטיות, איש גשרים בין עבר ועתיד.
שרגא דגני
מוצא משפחתו של שרגא דגני משפחת דייגים מהמאה השמונה עשרה שנקראה פישר על פי מקצועה. השם הוחלף להלאש דייג בשפה ההונגרית. השם דגני ניתן לו בישראל בעקבות אי הבנה של אחיו את העברית : הוא החליף דייגי בדגני.
משפחתו של שרגא עברה לבודפסט והוא נולד ב1905. הוא היה מבחינת שנת הולדתו הזקן בחברי עין גב.
משפחתו היתה משפחה יהודית. למרות שסבו היה מנהל בית הספר היהודי ולמרות שהיו לו שני דודים רבנים המשפחה היתה מתבוללת . דודו מצד אמו היה הרופא של הקיסר פרנץ יוסף. אביו היה בנקאי וכיהן כיושב ראש הבנק לחיסכון ההונגרי וסגן יושב ראש המפלגה הלאומית דמוקרטית . הוא היה ראש הסיעה בעיר בודפשט. 54 שנים שימש כיועץ לממשלה כולל לממשלת הורטי.
שמו ההונגרי של שרגא היה פראנץ יוליוס הלאש. הוא למד בביתו, בבית הספר הציבורי ובבית הספר התיכון האבנגלי. . בבגרותו עבד בחברת ביטוח אסקורציוני גנרלי בטריאסט ואחר כך בבודפשט. הוא שימש כמזכ'ל ההנהלה. אהב מוסיקה וחיי ספורט והיה אוהד של קבוצת הכוח וינה. ב1925 גויס לצבא ההונגרי והיה לקציןם מילואים בשנות השלושים.כנראה שבשנים באלה הקים משפחה אך אין אנו יודעים פרטים על כך.
ב1941 היה לרב סרן בצבא ההונגרי. ב1944 עם כניסת הגרמנים להונגריה העבר לקושג למחנה עבודה.לקראת סוף המלחמה השתתף בצעדת מוות וצעד 500 קילומטרים למחנה מאנטהאוזן. למחנה הגיעו 300 איש רק ארבעה שרדו ביניהם הוא. חולה בטיפוס ודיזנטריה, הובא לבודפשט כשהוא שוקל 32 קילוגרם. המשפחה בקושי הכירה אותו. חצי שנה היה מאושפז בבית חולים.
אז נודע לו כי אביו שהסתתר במקומות שונים נתפש על ידי הנאצים והוצא להורג. ב 9/3/1946 התחתן עם אילנה. בדצמבר 1947 נולד בנו יחידו מנחם. עבד במשרד לסחר פנים ושימש כיועץ פיננסי. אחרי המהפכה בבודפשט ב1956 עלתה המשפחה ארצה והתגוררה בטבריה. שרגא עבד כדייג וככורך ספרים אך ללא הצלחה יתרה. מנחם נשלח כילד חוץ לעין גב והוא ביקש מהקיבוץ לקלוט את הוריו. שרגא הגיע עם משפחתו לעין גב כשהיה בן 55. הוא היה החבר הכי מבוגר בעת קבלתו לחברות. עבד בבננות, במסגריה, בתחנת הדלק בצמח, בחדר האוכל ובשמירת לילה. למרות ידיעתו שפות רבות לא הצליח להבקיע דרך אל העברית.
ב1968 היתה הטרגדיה הגדולה בחייו. בנו יחידו מנחם טבע בצוללת דקר. הוא סרב להאמין במותו. נצמד לכל בדל ידיעה ולא פסק להתאבל. לבסוף הסכים שתוקם לבנו מצבה. מקום טביעתה של דקר נודע אחרי מותו.
בן 90 נפטר.
בכל ערב היה הולך עם אשתו לעבר שער הקיבוץ. מתיישב על חבילת חציר כשהמולת דיר הכבשים מאחוריו. אז נשאר לבדו לשמור על הקיבוץ. לצוד כוכבים להמהם מוסיקה של מוצרט.הוא לא סיפר לאיש האם באותם לילות ארוכים חלם על בודפשט של נעוריו או על ימי הזוועה של צעדת המוות.
בביתו כתב מחזה, שמע את תקליטיו המובחרים וטיפל בקפדנות באוסף הבולים שחשף את תרבותו. לא ביקש לדחוף מרפקים, להזיז הרים. הוא האמין ברוח אירופה וידע שבגדה בו. הוא אהב את חבריו החדשים בקיבוץ אך ידע כי מפריד בינו ובינם קיר השפה. היה עמנו אך לא שלנו. חלק מהנוף ותוספת לו.
'לכל מקום שאני הולך הולכת המלחמה אחרי' אמר בעצב בפרוץ מלחמת ששת הימים. ולא ידע כי הוא מנבא לעצמו את אסון חייו.
ביקשו להביא לידיעתו כי מנחם בנו טבע ואיננו וארגנו לזכרו של הבן תחרות כדורסל עם גביע. המון אנשים הגיעו וחיכו לטקס הסיום. שרגא , העניק את הגביע לקבוצה המנצחת ואמר : כשישוב מנחם נספר לו על התחרות היפה.
אהרון ברייר
העיר מוהץ' בה נולד וגדל אהרון היא עיר היסטורית. פעמיים התנהלו בה קרבות שקבעו את גורלה של הונגריה. בה ניהל הסולטן סולימן הגדול, בונה החומות של ירושלים העתיקה
את קרב הניצחון נגד ההונגרים שהביא לשלטונם של העות'מאנים על הונגריה. זה התרחש ב1526. במוהץ' התנהל גם הקרב האחרון שבין העות'מאנים וההונגרים ב1686 התנהל גם הקרב האחרון בו הובסו העות'מאנים על ידי ההונגרים
במקום חיתה קהילה יהודית ניאולוגית, כלומר רפורמית. היו בה כ700 יהודים. אהרון פרדי שגדל במקום לא קיבל חינוך יהודי. גם חינוכו הכללי היה מצומצם. לעומת זאת קיבל חינוך מקצועי. פרדי היה חבר תנועת השומר הצעיר. לא עניינו אותו הוויכוחים הרעיוניים מלאי השגב . הוא ביקש להיות פועל צעיר בארץ ישראל. בראשית מלחמת העולם השנייה הגיעו למוהץ' חיילים הונגרים בדרך לחזית המזרחית בה היו לכוח עבודה בשירות גרמניה הנאצית. יהודי מוהץ' עזרו למגוייסים. ב1943 הגיעו חיילים הונגרים מובסים מהקרבות עם רוסיה. שוב עזרו יהודי מוהץ' לאלפים שהתרכזו במקום. אלא שבסוף שב1944 נכנסו הכוחות הנאצים והשתלטו על הונגריה. מייד החל תהליך ההשמדה. במוהאץ' הוקמו שני גיטאות אחד ליהודים מהכפרים שבסביבה והשני לבני העיר. משם שולחו להשמדה באושביץ. אלא שפרדי נלקח למחנות עבודה יחד עם צעירים אחרים. הסבל במחנה היה גדול אך כך ניצלו חייו. חלק ניכר מהמשפחה נרצח.
לאחר המלחמה נישא לקטי היא לאה וב1946 נולדה בתם הבכירה אליזבט. כניסת הסובייטים והשתלטותם המהירה עשתה את העלייה לעניין דחוף. העלייה נעשתה בחיפזון אלא שהבת חלתה והיה צריך להחליט האם לעלות ולהשאירה מאחור. אליזבט נשארה אצל אחיו של אהרון בתקווה שהם יעלו ארצה והבת תחזור להוריה. אלא שהגבול נחסם והיא נשארה אצל האח. כשהגיע אהרון לארץ הוא נדד עם חבריו לחיפה, לעכו, למושב ניר ישראל, לתל חנן וב1954 הגיע לעין גב.
ניסיונותיו להעלות את הבת שנותרה מאחור נכשלו. האח סרב לתת לה לנסוע. למוהץ' אי אפשר היה להגיע כי היא היתה על הגבול של מדינת האויב לסטאליניזם, יוגוסלביה של טיטו. רק כעבור שנים חודש הקשר עם הבת. אהרון ולאה ביקרו אצלה והיא ביקרה בעין גב. בעין גב נבנה ביתם החם של פרדי ולאה. הוא עבד בעבודות שונות בכרם, ברפת, בנוי, בכפר הנופש,
ובתיקון כלים חקלאיים.
על פני המדרכה היה אהרון חולף רכוב על אופניו הישנות.עם העוברים ושבים החליף חיוך שותק. חיוך בוטח במעגל רעים של אמת. אם היה נעצר זה כדי ללחוץ יד בידו החזקה . על הלחיצה הזאת שמר גם כאשר לבו חלה. הוא היה מלווה את הלחיצה באמירה שנונה, לפעמים שנונה מדי הנוגעת למוות או לאהבה. הוא הכיר היטב את לבו . היה מתבדח על חשבונו ומשוחח עמו על דברים לא נעימים. הוא היה סרבן קינה. לא ישב בכינוסים. מיעט ללכת לישיבות. שנא נאומים ונשיקות של שקר. אהב והיה גאה בתבונת כפיו. ביכולתו הטכנית. הוא חי את שיכרונה של הארץ שידעה לקבל אותו בנזיפות לא מובנות. את כאב אובדנו נשא בשקט. גם את המרחק מבתו הבכורה. מסביבו רחשו צעירים שחשו עמו שפה משותפת וחשופה. ביתו היה מבצרו, מקור לגאוותו הבלתי נסתרת.
פנינה קורנרייך קלופפר
400.000 מיהודי גליציה הפכו לפליטים בימי מלחמת העולם הראשונה. הם הגיעו לווינה והתגוררו בתנאי מצוקה גדולה. ביניהם היתה משפחת קורנרייך. משה קונרייך ואשתו רחל. שם נולדה פאולה שלימים עברתה את שמה לפנינה . היא היתה הבכורה בין חמשת אחיה שכולם הצליחו לעלות ארצה בלי להילכד במלכודת הנאצית. פנינה למדה ארבע כתות בית הספר ואחר כך גמרה בהצטיינות בית ספר לתופרות. היא הצטרפה לתנועה החלוצית בילו החדשה והכינה עצמה לעלייה ארצה. בווינה היתה הכשרה של התנועה ושם פגשה את עזרא חבר בתנועת תכלת לבן. פנינה הלכה בעקבות עזרא לתנועתו אך שתי התנועות התאחדו ונוצרה תנועת נצ'ח האוסטרית.בטרם עלייתם נישאו עזרא בן ה22 עם פנינה בת ה19. הרב שהשיא אותם, אביה של חברת התנועה תמר קולק, ביקש לדעת האם הם באמת מתחתנים או שהם נישאים לצרכי עלייה בנישואים פיקטיביים.הם הודיעו כי באמת ובתמים הם מתחתנים הרב השיא אותם בהתרגשות רבה.
ב1938 . 9. 6 עלו עזרא ופנינה עלו ארצה והצטרפו לחברי גרעין תנועתם שהקימו שנה קודם את קיבוץ עין גב. רוב הקיבוץ התגורר עדיין בחצר כנרת. פנינה החלה לעבוד במטבח.
בליל הבדולח כמה חודשים לאחר מכן נעצר אביה, נלקח למחנה הריכוז בדכאו בגרמניה ושם נפטר.
האמא העפילה ארצה באוניה פטריה. האוניה פוצצה בידי חברי ההגנה כדי למנוע את גירושם של המעפילים מהארץ. בפיצוץ שלא היה מכוון למצבה של האוניה נהרגו המונים. אמה של פנינה נשארה בחיים ונכלאה במחנה המעצר בעתלית לשנתיים.
פנינה הגיעה לעין גב יחד עם עזרא שהיה לסנדלר בקיבוץ. היא עבדה במטבח, במכבסה, עבדה בעבודת חוץ. היא התמחתה בכיבוש זיתים ובעשיית גבינה.
במלחמת העצמאות היתה בפינוי הילדים בחיפה בעוד עזרא נלחם במערכה על עין גב. עם שובה לעין גב המשיכה בעבודתה במטבח, ארגנה ארוחה חגיגית לכבוד מסיבת יום העצמאות הראשונה בעין גב שלוש שנים אחרי תום המלחמה. בימי הפילוג היתה לסדרנית עבודה של חברי מפא'י. המשיכה לעבוד במטבח עד שהחלה להיות האחראית על הסנדלרייה ועל ההנעלה של חברי הקיבוץ. עסקה בליווי מתנדבים ובקליטת חברים צעירים.
הקימה משפחה גדולה בקיבוץ אליה צרפה ילדי חוץ וטיפלה בהם בחום.
מי שרצה לראות את עין גב של מעלה היה צריך להגיע במוצאי שבת אל צילו של הפיקוס הגדול מול ביתם של פנינה ועזרא. שם חגגה היא האם הגדולה של השבט את שירתה המשפחתית שהיתה גם שירתה הקיבוצית. היו שם כל הילדים שאימצה, הצטרפו אליהם חניכים שעזרא הדריך או אורחים מרחוק והשתלבו עם כל המשפחה המורחבת, הצוחקת. הכל אכלו את מעדניה של פנינה שנמצאו גם בתקופות מחסור. לכולם היא העניקה תחושת בית, עם אמירות ישירות הבינו כי אינן תוכחה אלא דאגה. הידיים שלה נענו כל הזמן לצו הלב. הם עמלו כל הזמן להעניק עוד ועוד לאלו שאהבה. עד שעייף הלב אך הלבבות לא עייפו ממנה.
אהרון גרינברגר
העיירה עיר הולדתו של אהרון סעליש נמצאת באיזור בו התגוררו אוקראינים רותניים, הונגרים, צוענים, יהודים וצ'כיים. היא עברה מיד אל יד. היא היתה באימפריה האוסטרו הונגרית, בצ'כוסלובקיה, באוקראינה, בהונגריה. האוכלוסייה בעיר היתה מעורבת אך בבא העת כל הידיים שולבו כדי לרצוח את יהודיה.
3415 יהודי גטו סעליש נלקחו לאושביץ בעשרים ושבעה למאי אלף תשע מאות ארבעים וארבע. וביניהם רבים ממשפחתו של אהרון גרינברגר.
המשפחה היתה משפחה של תלמידי חכמים. אחד מהאבות המייסדים שלה היה שוחט במקצועו.
אהרון עצמו נלקח למחנות עבודה הונגריים שנרתמו לעזרה לצבא הנאצי . חלק ניכר מהנוער היהודי נלקח למחנות אלו. עם פלישת הגרמנים להונגריה ב1944 הוטלו כל יהודי סעשיל והסביבה לגטו ומשם נלקחו לאושביץ. לא ברור איך אהרון שרד את כל אלו.
אחרי מלחמת העולם הוא היה לציוני, התארגן בחבורה ועמה עלה ארצה ב1949. הוא היה הבוגר בחבורה. חבורת העולים החדשים היו דוברי הונגרית וביניהם הוא חש אחריות גדולה. הם נדדו בארץ והיו בעכו, בחיפה ובתל חנן. לבסוף התיישבו במושב ניר ישראל.
אך חשו כי עליהם ללכת עוד צעד, היה זה אהרון שסימן את ההמשך : ללכת לקיבוץ : להגיע לקיבוץ עין גב.
החבורה הגיעה לעין גב אחרי הפילוג. יחד היא עברה את משברי הקליטה. הקיבוץ היה מוכה על ידי אירועי הפילוג והיה לו קשה לקלוט חברים חדשים גם אם הם הושיטו עזרה חיונית בזמן משבר. היו קשיים בזכויות, בשפה, בדיקלום אידיאולוגי אך לא היה קשה לקלוט אותם בעבודה. הם היו פועלים למופת.
.אהרון עבד בגידולי השדה, בכפר הנופש, כאקונום, כחצרן בית הספר ובמחסן הבגדים. את חייו בארץ ישראל עשה עם אשתו רבקה ועם הבנים. ביתו היה מבצרו. אך תמיד דאג לחבריו בקבוצה שעלתה יחד עמו.
אהרון עבד בשדות המספוא. זו היתה עבודה פיסית קשה. הוא דיווח כי ב1956 העמיסו למעלה מ500 טון מספוא.במקצרה וקלשונים. ראינו אותו מעמיס חבילות חציר ברצינות תהומית. הוא כבר היה מבוגר יחסית ובכל זאת התמיד בקצב. כך בכל עבודה בה עסק. אך הצד השני שלו היתה שובבות טבעית. קריצת עין אוהבת.
הוא היה אוהד מושבע של ספורט וחדשות.
החג של אהרון בשנה היה פורים. הוא אהב להתחפש ולארגן את חבריו להתחפש . הוא הרבה לשחק, לדלג על מכשולים. הוא אהב ביותר כדורגל וליווה בגאווה את בנו שהפך את הספורט לעיסוקו.
בין הצעירים שהשלימו את הקיבוץ הוותיק היה הוא הזקן אך הדבר לא השפיע על דרכו הצעירה.
יצחק כ'ץ
כשנולד יצחק כ'ץ בעיר לוצין היתה היא חלק מן האימפריה הרוסית אך כשגדל היא היתה חלק מלטביה העצמאית. אך הוא עצמו היה נער עברי מהרבה בחינות אביו שחי כיהודי מסורתי ואמא כאישה משכילה הזינו את רצונו להיות נער עברי. אביו שכר גני פרי תפוחים באביב מטפל בהם עד איסומם . כל שנה היה קונה סוס ונודד בין החוות השונות בהן טיפל בתפוחים וימים רבים שיווק אותם בשוק המקומי. האם היחס הזה לגידול פירות השפיע על הילד לצימאון לאדמה ? ריח התפוחים, הצימאון לשפה העברית והרצון למצוא חברים ודרך הביאו אותו לתנועת הנוער השומר הצעיר נ.צ.ח . הוא היה בה למדריך נערץ. אחת הסיבות להערכה לה זכה בתנועה היתה שהוא יצא לעזור להוריו והיה לפועל דפוס עברי. הדבר חייב אותו לדעת את השפה על בוריה. בין מדריכי התנועה היתה התכתבות אינטימית בשפה העברית .
מאורעות תרפ'ט הניעו אותו לחשוב ברצינות על עלייה לארץ ומאבק על הגשמת הציונות. הואר יצא לקיבוץ ההכשרה בדוינסק בשם קיבוץ צ'יריפובה. הוא סידר בדפוס את ספרו של יהודה בן יחיא מגדולי ההוגים הדתיים בסביבה. זהו ספר מורכב וקשה להדפסה ויצחק עמד במטלה וזכה לכבוד וחיבה של המלומד האורתודוכסי. כדי לצאת מלטביה בגיל הגיוס ביקש אישור לטיול ולסיור מקצועי בשטח הדפוס העברי.
ב1935 הגיע ארצה והצטרף לחבריו שהיו בכנרת, מקום ריכוז של חברי התנועה. עם גיבוש הגרעין המשותף לעולי גרמניה וחברי תנועת נצח לקראת הקמת עין גב היה יצחק לדמות בולטת בחבורה. השכלתו העברית, חושו הפדגוגי והציבורי העמיד אותו במרכז חיי בקיבוץ. בשנים הראשונות והדרמטיות להקמת הקיבוץ במזרח הכינרת היה יצחק הגזבר של הקיבוץ והיה מעורב בכל הסבך של סיום רכישת האדמות, הקמת התשתית המשקית והתחלת הקמת הבניינים הראשונים בקיבוץ.
משפחתו של יצחק אמנם לא עלתה לארץ אך ניצלה ברובה משום שהצליחה להימלט לתוך תוכה של ברית המועצות.
יצחק עבד בעבודות רבות, בחקלאות, בכבישים, בבניין, כנהג משאית, הוא מלא תפקידים שונים כגזבר הקיבוץ ומרכז הקניות. שליחותו הראשונה מטעם הקיבוץ היתה כפועל דפוס של הקיבוץ המאוחד . ב1960 ביקר לראשונה את בני משפחתו ברוסיה הסובייטית ב1973 נרתם לעבודה במשרד הקליטה עם העולים מרוסיה.
יצחק לא הספיק להזדקן. הוא היה עסוק מדי. הוא לא הגיע לאותה שלווה נכנעת ומפויסת. לאותה תחושה כי מותר כבר לעמוד מאחורי הגדר ולהעיר הערות סיכום. הוא לא גמר את הוויכוח הפנימי שליווה אותו כל ימיו ויכוח בין החום והחיוך, החיוניות העצומה לבין העמידה העיקשת שלו על כל פרט שנראה בעיניו צודק ונכון. כפועל דפוס וותיק ידע את השמחה שבגילוי טעויות דפוס. הוא הבין כי כל מילה וכל מעשה יצוקים מעופרת ועל כן כל פרט חשוב. גם כשביטא עצמו במכתבים לממסד הסוכנותי האדיש או בנימוקים באסיפה הכללית ,גם כשביטא עצמו בערמות חציר או בסידור המשא במשאית של הקיבוץ הבין כי הפרטים הם שבונים את הבניין הגדול.
לאה אורנשטיין בנדיקט
כשיצאה לאה לדרכה יכולה היתה לומר לעצמה : הרפתקאות גדולות כנראה לא יהיו לי. היא נולדה ליד מעינות קרלסבד בצ'כוסלובקיה לשם באה אירופה במיטב בגדיה ומחצלותיה לנוח: היו בה בתי הבראה, אולמות ריקודים, רומאנים סנטימנטאלים ועוגות תפוחים.
אבא שלהנ היה נכה מלחמת העולם הראשונה .הוא הקים יחד עם אמה חנות ל'מפות, עבודות יד, הכל ביד' את אלו היו קונים הנופשים בפרידתם למזכרת. לאה התכוננה לפרט נוסף בחיי הנופשים : היא למדה כובענות. היא היתה שחקנית בכישוריה, בעלת מזג פעיל בשלב זה לא נראו עננים באופק. רק נכותו של אבא יכולה היתה להזכיר למשפחה כי לא הכל בסדר בממלכת אירופה. מאחורי הברק של קרלסבד נראו ענני סופה מתרגשת. אך במשפחה גדולה היתה האמונה כי מעיינות הבריאות יותר חזקים מהביוב של הפוליטיקה שהחל להציף את הסביבה.
עד שהיתה בת 17 לא היתה לאה ציונית מאורגנת. אך בהתבגרותה חזתה בהתפוררות התפאורה. העיר השלווה והמתוקה חשפה ציפורנים אנטישמיות. לאה הצטרפה לתנועת הנוער הציונית תכלת לבן. עם פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה החל הגיהינום. ב1939 עלתה על עליית מעפילים, הצטרפה לקיבוץ מחר והתיישבה במקום הכשרתו בכפר סבא.היא עזבה את הקבוצה, נדדה לקריית חיים וב1952 עברה לכפר גלעדי.
החגים שקיימה בגולה הניבו בארץ ישראל מהפכה אישית של ממש. כאן נודע לה על הרצח של משפחתה.
לאה עברה לכפר גלעדי. היא התחתנה עם גרשון ונולד להם בנם אפרא. כשפקעה החבילה המשפחתית פגשה בחיים בנדיקט שהיה לאהבת חייה. המשפחה עברה לקיבוץ עין גב. פה נולדו ילדיה והתבססה המשפחה. בעין גב עבדה לאה במטבח, בטיפול בחולים, ב'טרית' המפעל לשימור דגים. מקום העבודה האחרון שלה היה במחסן הבגדים.
עם פטירתו של חיים נותרה בודדה. בניה הגיעו לקנדה הרחוקה. בביתה הקימה מקדש תמונות לאהבתה הגדולה. לילדיה ונכדיה. חייה לא היו סוגים בשושנים. הגעגועים לרחוקים, הפחד להישאר לבד, המאבק בבדידות, הקושי בנימה. אך היא סדרה את אלבומי חייה. נזכרה בחגי הפורים בהם התגלתה במלוא כישרונה לשמחה.
לללאה סבלה מקצרת שביטאה את המתח הגדול שבין השקט והרגיעה שהובטחו לה לבין הכאב שבפרידה אותו הפכה לשיגרת חיים. היא נפרדה בטריקת דלת חשאית.
בדום לב. היא סירבה להכביד, במיוחד על אהוביה הרחוקים.
חיה ברקל שני
כשהיתה חיה בת שנתיים עקרה משפחתה מליטא לדבינסק בלטביה. זו היתה משפחה אורתודוכסית. אביה היה עטור זקן עבות אך כאנשי ליטא היה בעל אופק וציוני. בגיל שתים עשרה נכנסה חיה לסניף תנועת נצ'ח בעיר והיתה בו פעילה. היא מאד הפנימה את הערכים ואת המחויבויות. כשיצאה להכשרה בריגה ב1934 היו לה תביעות גדולות מעצמה ומחבריה. בתקופה ההיא לא היו הרבה רשיונות עלייה ובחירת העולים היתה קשה ולפעמים אכזרית. ב1936 עלתה חיה ארצה. היא הצטרפה לחברי התנועה שישבו בחצר כנרת ועברה שם מבחני עבודה לא פשוטים. היא היתה עוזרת בית בטבריה ושלחה לעוזרת שעבדה בבית של הוריה בריגה איגרת הזדהות. היא עבדה בנהריים, ביתניה תחתית. החצר עברה קורס איתות שהיה אחד מהתפקידים האחראיים ביותר בקיבוץ. היא השתתפה בעלייה לקרקע בעין גב.
בפרוץ המלחמה קיבלה הודעה על פטירת אמא שלה ועל הרצח של אביה. הגעגועים לבית משפחתה לא הרפו ממנה.
בזמן מלחמת העצמאות גלתה עם ילדי עין גב במסגרת הפינוי לחיפה.
חיה נבחרה על ידי הקיבוץ לעבור קורס רפואי לטיפול בתינוקות. את ההשתלמות הזו עברו בבית החולים העמק בעפולה ושם לימדו כל כוהני הטיפול המשותף, רופאים אחיות ופסיכולוגים. כדי להיות מטפלת תינוקות היתה צריכה לזכות באמון הכי גבוה בקיבוץ. היא היתה גאה על כך ועבדה 28 שנים בטיפול בתינוקות. אם ומטפלת בשנים ההן היה מבחן אמוני קשה. התנאים היו מאתגרים. גם ללוות אמהות בלי סבתות, לדאוג לבריאות התינוקות ולתמוך באימהות הצעירות בשלבים מאד רגישים ,בתנאים פיסיים של קיבוץ עני את כל זה עשתה בכישרון ובאהבה רבה. אך גם עם פקפוקים לא מעטים. היא הכירה מקרוב גם את מצוקת האימהות בטיפול המשותף.
חיה עבדה גם במקומות אחרים במיוחד אחרי פרידתה מהמקצוע של טיפול בתינוקות. מוסר העבודה שלה הגיע ממקורות עמוקים. היא עבדה בחדר האוכל, במחסן הבגדים ובמרכולית בימי הבראשית שלה.
אחרי מלחמת העצמאות נפרדה חיה מבעלה שעזב את הקיבוץ. חיה נותרה בודדה בתקופת משבר עמוק בקיבוץ. הפילוג סימן רעידת אדמה בחברות ובדרך המשותפת. המכה היתה קשה. היה נראה לה כי אמונתה נשברה. היא נאחזה באהבתה הגדולה לילדיה ובעבודה. יסודות חייה נסדקו. למרות זאת היא המשיכה בדרכה ולא ויתרה לעצמה.
בימי נעוריה בקיבוץ היתה חברה טובה של רייקה. רייקה נפטרה מטיפוס בימי המגיפה שפשטה בקיבוץ ב1943.
במשך כל השנים הארוכות היא זכרה את דמותה. על כן זכרו חבריה לטמון את גופה ליד רייקה. בבית הקברות נטמן גם נכדה של חיה גיא שני שנפל כקצין טנקים בגולן וחתנה
אבינועם דוברי.
זינה זליקמן שטיין
אמה של זינה התאלמנה בגיל צעיר. המשפחה מהעיר דוינסק שבלטביה , האם ושלשת בניה, עברה לעיר ליבאו שם גדלה זינה. העיר ליבאו ככל מערב לטביה היתה עיר מושפעת מאד מהתרבות הגרמנית. כך גדלה זינה בבית דובר רוסית, בבית ספר דובר גרמנית למרות שנקרא בית ספר עברי, למדה בו אנגלית, ידעה לטבית ונמשכה לתנועת נוער חלוצית . עד יומה האחרון העושר התרבותי ממנו הוזנה השפיע על אורח חייה: אוהבת מילה ותרבות, ממושמעת וביקורתית, אידיאליסטית. העדר האידיש בחייה הבדיל בינה לבין חבריה לתנועה הלטבית, למרות שגם הם כחלוצים התנזרו מלדבר אידיש למרות שהיתה זאת שפת ביתם.
זינה הגיעה ארצה ב- 1936 והצטרפה לחבורת המייסדים של עין גב. היא היתה בין שמונה הנשים שחיו במחנה הראשון של הקיבוץ במזרח הכינרת. משם היתה מאותתת לקבוצה הגדולה של חברי הקיבוץ שגרו בחצר כנרת בצידו המערבי של האגם.
כאשר הוחלט לפרוץ את החומה ולהתחיל לבנות בנייני קבע לקיבוץ הפכה זינה לבנאית . היא היתה ברזלנית . צילום שלה עובדת בבנין היה לאחד הסמלים של הקיבוץ.
הכל הכירו ביכולת התרבותית שלה וכך נבחרה להיות הגננת של הקיבוץ. זינה הביאה לקיבוץ את אמא שלה שהיתה מהנציגות היחידות של דור ההורים שברובו נרצח.
היא נישאה לולקא. כשנולדה בתם הבכורה הגר יצא ולקא לבריגדה ושלוש שנים לא היה בבית. העול לגידול הילדה נפל על זינה.
בזמן מלחמת העצמאות היתה זינה בהיריון ובתה השנייה תמר נולדה בפינוי בחיפה.
אחרי מלחמת העצמאות נבחרה זינה למחסנאית בגדים. זו היתה תקופת הצנע והיכולת לנווט את מחסן הבגדים היתה מותנית בחסכנות קיצונית. זינה האמינה כי על כל חבר להיות אחראי לשמור על בגדיו, לא לבזבז אותם, לא לכבס אותם יותר מדי ולקחת אחריות על הרכוש המשותף.
לגביה תרבות חיים מחייבת משמעת פנימית, יכולת התאפקות תכונות המאפשרות התעלות ואופק רחב.
זינה למדה הוראה והיתה למורה בבית הספר המקומי.
במשך 12 שנים. היא אהבה את תלמידיה ותבעה מהם הרבה.
עם סיום עבודתה הפדגוגית היתה למנהלת חשבונות.
המילים היו כישרונה של זינה , לחרוז חרוזים,לבקר ולברך, לפתור תשבץ ולתאר. אולם היה תמיד רושם כי את סיפורה אין היא מספרת.
את חרדותיה גנזה. היא הפנימה כללי התנהגות קשים לעצמה, לקרובים ולרחוקים. היא ביקשה לגלם עקרונות גבוהים, צווי השכלה ומוסר. אפילו החרוזים הצוהלים שכתבה לתלמידיה בעברית קולחת הסתיימו בלקח וצו. כל השנים נותרה כסלע נותרה הברזלאית של סביבתה אך בתוכה כססו גם עצב ותהייה. עם כל הלהט הפדגוגי תרבותי שלה היא ניהלה פנקס חמור של חשבונות. לקחה על עצמה אחריות, במיוחד לבני משפחתה.
היא טיפלה בולקא בעלה וכשזה נפטר כיבתה עצמה בעצב ובשתיקה רועמת. כשחשה שאיבדה את תפקידה , אבדה לה המשמעות וכעבור כמה חודשים נפטרה .
גרי גסול
גרי נולד בולדבי אשר בלטביה. אמו נפטרה כשהיה בן שנה. הוא הלך לבית ספר אידישאי אך אביו היה ציוני. בגיל 11 הצטרף לתנועת נוער הצופית חלוצית נ.צ.ח . הוא התכוון לעלות ארצה ולשם כך הצטרף להכשרה בריגא. היו קשיים גדולים להיכנס לרשימת העולים ארצה ועלייתו נדחתה בשנה כי נגלה כי בניגוד להוראות החליט ללכת עם חברו לסרט…
לקראת עלייתו ארצה קיבל סרטיפיקט עלייה ונאלץ לצרף אליו אישה בנישואים פיקטיביים ולכפות על המערכת את כניסתה לארץ ישראל. עם עלייתו היה עליו למצוא דרך להשתחרר ממנה .
גרי הצטרף לחבורה של תנועת הנוער שלו לחצר כנרת ..כחלק מעבודת החוץ של החבורה הועסק גרי במחצבה, בבניין משטרת צמח, בחברת החשמל בנהריים. בראש פינה. הוא עלה בין הראשונים לחומה ומגדל בעין גב . כאן הוא הצטרף לחבורת הנוטרים שקיבלו על עצמם לשמור על היישוב מפני ההתקפות הערביות על הבריטים והיהודים בתקופת המרד הערבי. היחידה פעלה בפיקוד בריטי. הוא היה חלק מהצוות של המשוריין שאיבטח את דרך העפר שהובילה לעין גב.
גרי נישא לאסתר גסול הצעירה שאיבדה את אהובה זאב ענו בקרב על חניתה. הוא היה מנהיג החבורה של עולי גרמניה שייסדה את הגרעין העין גבי.ב1942 נולד להם בנם יחידם שלמה.
ב1943- חלה גרי בריאותיו. המחלה תבעה ריפוי ממושך. גרי יצא מהקיבוץ לחדשים רבים לצורך החלמה. זו היתה תקופה קשה במיוחד לקיבוץ. גרי ממקום החלמתו במגדיאל ביקש לדעת מה קורה וביקש מכל החברים לא להרפות ולהיות מגויסים לאחזקת הקיבוץ גם בשעות הקשות של המגיפה הקשה שפקדה אתך הקיבוץ. מאז תמיד היה זקוק ליחס רפואי מיוחד.
מצבו הרפואי לא הפריע לו להיות מגויס לעבודה ולתפקידים בקיבוץ.הוא עמד בראש וועדת הבריאות, היה סדרן עבודה , ראש וועדת הריהוט, הוא היה טרקטוריסט נהג ואיש המספוא.
אחרי מלחמת העצמאות היה גרי חלק מהצוות שעבד בבית החרושת לשימורי דגים טרית. כשהוקם החניון, שלימים היה לכפר הנופש , הצטרף גרי לאשתו אסתר והם עבדו יחד בתנאים המיוחדים של המקום. כאן עבד 9 שנים.
לימים עבד במפעלים האזוריים במכון לבננות כמה שנים עד שחזר לעבוד בכפר הנופש.
גרי מעולם לא הפך את העקרונות ואת החובה לחשובים מן האנשים. לא הניף דגלים שיטילו צל על שמחת חייו של האדם ויפי חלומותיו. גרי היה תמיד חלק של חברותות פתוחות. קשר קשרים עם כל הגילים ולא הלך אחרי התלהבותך צעירה וקנאית. היה בו משהו חם, מלא ביפורים, שובב. בלי כעס מתוך חיפוש אחרי שיתוף פעולה. לתכונותיו אלו שילם מחיר כי לא ידע להטיל אישיותו על אחרים. בחרו אותו למלא תפקידים שתבעו הרבה אמון אך לא תמיד היה יכול להעניק לחברים את שחשב שמגיע להם. הוא ידע להעריך טפיחת כתף, אמירה קולעת, צוותא אמיתית.
למרות בריאותו הרופפת הקרין אופטימיות.
זאב שטיין
העיירה נרוה שוכנת על הגבול שבין אסטוניה לרוסיה. בעיירה זו נולד וגדל זאב שנקרא כל חייו על ידי חבריו ולקא. אביו נפטר כשהיה בן ארבע ואמו גידלה אותו ואת המשפחה כשהיא מחזיקה חנות מכולת קטנה לפרנסת המשפחה. מצבה הכלכלי של המשפחה לא אפשר לולקא להמשיך את לימודיו. כל המשפחה נרתמה כדי שאחות אחת תוכל להיות רוקחת מוסמכת.
עד 1932 היה הילד חי את חייו היהודיים בבית הכנסת. אפילו היה נער מקהלה. אך ב1933 הגיע לעיר שליח של תנועת הנוער נ.צ.ח. וולקא הוקסם. הוא היה חבר הסתדרות נאמן עד שהגיע הזמן לצאת להכשרה חקלאית ועירונית.
ב1935 עלה ארצה והצטרף לחבורת בוגרי התנועה שעמדה להקים קיבוץ חדש. במקום זה התאחדה חבורת החלוצים עם חברי קבוצת בתלם, יוצאי גרמניה שביקשו להיות קיבוץ. ולקא עבד אז בכל המקומות בהן היתה פזורה הקבוצה. הוא עבד כסבל בנמל תל אביב, עגלון במפעל הגבס של מנחמיה, נוטר בבית הספר החקלאי בעפולה וחורש בשדות כפר תבור.
ולקא היה מהחבורה שעלתה על הקרקע בעין גב הישנה, במקום כפר הנופש של היום. שם היה סמל אחראי על הגפירים העבריים. שם יצק את מחסן הנשק של הגפירים, שריד אחרון של המחנה הישן בכפר הנופש הקיים עוד היום. החתונה הראשונה בעין גב היתה חתונתו של ולקא עם אשתו זינה.
אחת העבודות החשובות באותה תקופה היתה העמסת חול זיפזיף לצרכי בנייה באיזור. היו מעמיסים בשקים חול על גבי מעין רפסודה ומעבירים את הזיפזיף לטבריה. ולקא 'זכה' במדליה , כלומר בפצע של כבוד בגב ממשקלו של הזיפזיף . ולקא הקדיש את מיטב מרצו בטרקטורים הן כעובד והן כמתקן.
ב1943 החלט לגייס על בסיס של החלטות אסיפה חברים לצבא הבריטי. השואה כבר נודעה והיתה הרגשה כי הדבר חיוני. ולקא נבחר לצאת לצבא. הוא היה אז האבא הצעיר הראשון שגויס למרות שלא רצה, קיבל את הדין. הוא שרת ביחידת הנהגים ואחר כך בבריגדה היהודית במצרים ובאיטליה. בדרך בין מצריים לאיטליה על סיפונה של אונייה עם 5000 חיילים נודע על סיום המלחמה. היה מפקד חגיגי ושמחה גדולה אך סיפור החיילים העברים רק החל. באירופה פגש ולקא בשרידי השואה והשתתף במאמץ להוביל אותם לנמלים בדרך ארצה.
עם שובו מהצבא נרתם לחיי המשק. שב אל הטרקטורים, אל העבודה הציבורית.
בזמן מלחמת העצמאות פיקד על מוצב א' שהיה על גבעת נפתלי.
עם שובם של הילדים והאמהות לקיבוץ החלה המערכה על שיקום הקיבוץ אך הגיעו הימים המרים של הפילוג. ולקא היה במוסך המכונות החקלאיות אך גם פעל בחברה.
ב1960 פגש במשפחתו שבהתקפה הגרמנית על ברית המועצות ברחה לפנים רוסיה וחיה במצוקה קשה. אחרי המלחמה שבה לאסטוניה . הפגישה היתה נרגשת ביותר. עוד פעם אחת זכה להיפגש עם בני משפחתו ב1966.
ולקא עבד בתנועה הקיבוצית במשקי האיחוד במדור למיכון חקלאי. הוא ניהל את המסעדה בעין גב, עבד באירגון הקניות האזורי ועבד בחניון הוא כפר הנופש.
כששב ולקא מהצבא הבריטי הוא הגיע לקיבוץ על סירה דרך הים. קבלת הפנים היתה נרגשת. הוא פגש את זינה ואת הבת הגר ממנה נפרד כשהיתה בת שנתיים. החברים חשו כי הוא היה בין אלו שעשו את מה שהיה צריך לעשות בשעות הקשות.
האם היה יכול בילדותו לנחש לאן יביאו אותו חלומותיו?
כל ימיו בקיבוץ היה איש של כבוד. ידע להעריך מה הוא עושה. החשיב נאמנות והאמין כי בעולם אין רק שאלות. יש פתרונות. על פיהם צריך לפעול. הוא היה מניע מכונות ומתקן אותם והאמין כי גם לאנשים צריכים לתת גב, להעריך את חשיבות מעשיהם. הוא אהב את בנותיו הגר ותמר וליווה אותן בכל דרכיהן.
רק בדבר אחד לא התגאה : בחולשתו, בכאבו, הוא צינזר אותם במיטב יכולתו.
יוכבד גלנץ שפיצר
היא נולדה כקלרה וכך נרשמה בתעודות אך כשהיתה במחנה הקיץ של תנועת הנוער תכלת לבן קרא לה מדריכה הנערץ טדי קולק וביקש ממנה להחליף את שמה ליוכבד. היא קיבלה את שמה העברי החדש בהתלהבות ומאז נשאה אותו בגאווה. לא כל אדם זוכה לבחור בשמו.
בראשית מלחמת העולם הראשונה ארבע מאות אלף מיהודי גליציה נדדו לווינה. ביניהם משפחת גלנץ. אך בניגוד לרוב המשפחות היא לא חזרה לפולין בתום המלחמה.
המשפחה נלחמה לפרנסתה. האבא סוכן מכירות האמא תופרת בית.
יוכבד נולדה לאחר מלחמת העולם הראשונה. היו אלה שנים בהן פוגרומים ותקוות בלבלו את היוצרות. במשפחת גלנץ היו שש בנות ובן אחד. הבית היה מסורתי עם רוח ציונית תמימה. בגיל 8 הצטרפה יוכבד לתנועת תכלת לבן. בה החל לזרוח חלומה הארץ ישראלי. היא חזתה בכניסת הנאצים לוינה ואפילו נחלצה להוציא את האמא של חברתה ממלתעות הנאצים. אך היא זכתה להימנות עם נערות שנבחרו לעלות ארצה לבית הספר החקלאי משק הפועלות בחדרה. בוגרי תנועתה הקימו את עין גב וביניהם היתה אחותה זיווה. חבר עין גב בא לבית הספר שלה על מנת לקנות שתילים לקיבוץ. יוכבד וחברותיה ארחו אותו. גם הוסיפו שתילים למשלוח. הקשר נוצר ויוכבד החליטה להצטרף לעין גב. השנה היתה 1940. הקיבוץ היה עדיין מחולק בין חצר כנרת והנקודה החדשה במזרח הכנרת. כאן פגשה יוכבד את ראובן שפיצר ונלדה המשפחה המסועפת. היא ראתה בו כל אחד. עטפה אותו בחרדה ובחום. בהומור וקנאות.
היא הקדישה את מיטב כוחותיה לילדים. האמינה בהם. בשובבותם ובזכותם לחירות ואהבה. ריפדה אותם וליוותה את הרפתקאותיהם. בנתה להם עולמות ללא קרע. גם כשעבדה בכרם ובמטבח עיניה היו נשואות לילדים. למבצרה בבית ולבתי הילדים.
במלחמת העצמאות היתה עם הילדים הגולים מהבית בפינוי בעוד ראובן לוחם . עם שיקומה של עין גב פנתה לעבוד עם נוער. היא היתה להם האם, המדריכה. היא עבדה בענפי משק שונים והרבה זמן במסעדת הדגים. ב1966 החלה לעבוד בספריית הילדים. קראה כל ספר, התלהבה מכל מפגש של הילדים עם הספרים. היא מסרה להם את אוצרות הדמיון והיופי בהתלהבות ובשמחה.
היא גידלה את השבט הגדל. דור בא אחרי דור. הפצע של נפילת נכדה אילן לא נרפא. היא ביכתה את הנער.
כמו כל דבר שעשתה כך טיפלה בנוער יהודי ממקסיקו שהגיע לעין גב. עד שהפכה ממטפלת למטופלת. במחלתה הקשה נלחמה בעוז ובעורמה. השתמשה בכל רזרבות האהבה שהיו לה ולא נתנה לפולש הכואב להכתיב לה את חייה. מעל כיסא קלנועה ועינוייה לא הרפתה מאהבתה ודאגתה לקרובים לה.
כשלמדנו בכיתה ב' על יוכבד מהתנ'ך התפלאתי שהיתה אשה כזו שהיתה לפני יוכבד שלנו. בשבילי יוכבד היתה אחת ויחידה, ומכיוון שלא הכרתי אף אחת בשם הזה, יוכבד המקראית נראתה לי כמתחזה.
כדי להסביר מה ומי זו 'יוכבד שלנו' צריך להתחיל מהתחלה.
אני לא זוכרת כמעט אף מטפלת שהיתה לי חוץ מיוכבד. היא היתה המטפלת שלי בגיל הרך ואחר כך בכיתות א' – ב'.
כמה חום ואהבה יכולה אישה לתת לילדים לא שלה? יוכבד היתה בשבילי כמו סלע . הייתי מתכנסת בתוך הגוף הגדול שלה לחיבוק ונשיקה. הקשר הפיזי אתה נתן לי המון ביטחון. הייתי כמהה לאהבה שלה והיא נתנה לי אותה כדבר מובן מאליו. עד כדי כך היא היתה מובנת מאליה, שכשפעם סירבה לי כי מיהרה לבתה, ממש התעצבנתי. לא הבנתי איך בתה יכולה להיות חשובה ממני. כי יוכבד היתה תמיד בשבילי.
איילת בנדק
קורט לבנשטרן
קורט גדל בקורבך גרמניה וקיבל חינוך גרמני. אביו היה סוחר אמו עקרת בית. לימים הצטרף לתנועת הנוער ולחלוץ. ב1935 נכנס להכשרה חקלאית . גם היה בהכשרה עירונית. את תעודת העלייה שלו קיבל כשבוע אחרי שעין גב עלתה למחנה הישן. הוא הגיע לקיבוץ כמה שבועות אחרי העלייה על הקרקע.
יש הרואים בכך המשך לענווה שציינה אותו: הוא לא ביקש את התהילה. עם בואו ארצה עבד בעבודת חוץ במקומות שונים בביתניה, ביער צבי של פיק'א בטבריה, בצפת. בשנת 1939 נכנס לעבודה בטרקטור , עבודה שנשאר לה נאמן כל חייו.
במהלך מלחמת העולם נרצחה אמו על ידי הנאצים.
היה שותף לסוד הגדול של הקיבוץ : מקום המחבוא של הנשק. כשהטמינו את הנשק אסור היה לחברים להסתובב בחצר שמא יגלו את הסוד. הוא חפר סליק בתוך ים כנרת, ובחלקות הפלחה בצפון עין גב. בשנת 1952 היה למוסכניק וטיפל באהבה רבה בכל המכונות החקלאיות.
זכה לאמונם של חבריו שלמרות שנחבא אל הכלים תבעו ממנו לעמוד בתפקידים בגלל היושר והתום שהתגלה בו עוד ועוד.
נישא לפרוזיה ונולדה לו הבת פנינה.
כל אביר אמת יוצא למסעותיו עם נושא כלים. הוא הממונה על הפרטים, עוזר לחבוש את פצעי המפלות, נוכח תמיד באהבתו, דואג לכידון שלא יחליד, לפת הלחם, לכוס המים לפני היציאה לקרב של האביר מול טחנות רוחו. האביר זקוק למי שבחייו לא יקבל את שיגעונותיו ויתקן את בגדיו. הוא שיכין את האביר לתשואות הקהל ולמטפחות אהובותיו.
קורט לא היה רק נושא כליו של הקיבוץ. הוא תיקן את כליו. לא באותם תיקונים דרמטיים המלווים בעצירת התנועה והנשימה. באותם חילוצים קטנים מהבוץ , ניפוחי גלגל אחרי הנקר, הוספת הבורג החסר והשמן בזמן. בגינם הופך הכלי נכון לפעולה לשנות דור.
הוא היה מה שהמשורר הלאומי חלם: עניו עולם. מי שלא מתגלה ברגע הראשון אך מי שלא עוזב את משמרתו לעולם. מגלים אותו לאט לאט.
ולבסוף מגלים כי לא נושא כלים היה אלא אביר של היום יום.
רכוב על קלנועית הוא יצא לקרב הגדול מכולם : המלחמה על הצלם בזמן שקיעה. על כבוד האדם בזקנתו.שתהפוך התקופה לשעה של הושטת יד ופריסת חיוך של ידידות .
דב זינגר
דב נולד בימי הקרבות של מלחמת העולם הראשונה. משפחתו באה מפולין אך הוא כבר היה בן גרמניה ותרבותה. יהודי פולין נמשכו לגרמניה שהציעה להם פרנסה טובה ותרבות נחשבת. גרמניה המשתלטת על חלקים של פולין התייחסה באמביוולנטיות לתנועת המהגרים היהודים אליה. גם יהודי גרמניה התייחסו בזלזול מה ליהודי מזרח אירופה שהגיעו. אך כאמור דב נקלט היטב בתרבות החדשה. דווקא בשל כך יכול היה לחזות בבירור באסונות שנראו באופק. כנער ראה את עליית הנאצים לשלטון והכריע : זו אינה מולדת. זוהי מלכודת. צריך לערוך מהפכה בחיים ולעלות לפלשתינה. עקשן היה והתעקש לעמוד בהכרעתו. הוא היה מראשי חבורה קטנה של צעירים שעלתה ארצה. לא מתנועת נוער ולא חולמי קיבוץ אלא מחפשי דרך ושותפים. הוא הגיע ארצה כתייר וכשנשאר בה היה צריך זמן רב להתחמק מהרשויות.
החבורה התרכזה בנחלת יהודה ולאט לאט התארגנה כקיבוץ. הצטרפו אליה בוגרי תנועת הנוער 'הבונים' אף הם מגרמניה ויחד חלמו להקים יישוב חדש. דב היה ממנהיגי הקבוצה. כאשר הגיעה ההצעה כי החבורה תבנה יישוב למעמד הבינוני של יהודי גרמניה במזרח הכנרת הם קיבלו את ההצעה בתנאי שחלק מהאדמות שנרכשו יהפכו לאדמתם. חברת 'קידמת כנרת' שרכשה את האדמות הביאה את הקבוצה מנחלת יהודה לעמק הירדן לחוות ביתניה תחתית להכשירה לחקלאות באזור. המאורעות שפרצו הביאו לפשיטת רגל של החברה כי בעליה חשבו שארץ ישראל ארץ מסוכנת.
דב היה מאד מעורב בעלייה על הקרקע של הקיבוץ. כל כך מעורב שנרדם בבקר העלייה לקרקע ונאלץ לרדוף אחרי השיירה.
בהמשך לניסיונות לייצא עגבניות מחוות ביתניה ללונדון באמצעות המטוס הימי שנחת בכנרת במסעו מהודו לבריטניה, החליט דב כי גם בעין גב ענף מרכזי צריך להיות ענף הירקות. הוא האמין בחצילים. זו היתה במידה רבה עבודה שתבעה הרבה מאמץ והביאה למעט תוצאות. השרקייה והאדמה חברו לכישלונות רבים. אך דב לא ויתר. צבר ניסיון, כוח עמידה ומאבק . הוא היה לאחד האנשים המשפיעים ביותר בקיבוץ. הוא אהב לקבל על עצמו אחריות.
מראשית ימיו בקיבוץ היה דב איש ביטחון. הוא האמין באחיזה, בנחישות. בהכנה מדוקדקת. במלחמת העצמאות , בזמן הקרב על עין גב, הוא היה סלע נחוש ושלו.
בימי הפילוג המרים ואחריהם כשרבים היו העוזבים ולא היה נראה באופק פתרון לחברה ולמשק לא הסכים להיכנע לייאוש. על כתפיו היתה מונחת המון אחריות. הצעירים שהצטרפו לקיבוץ וראו אותו במלחמותיו הקשות קראו לו 'בעל החווה'.
כשהתייצב המצב בקיבוץ יצא לעבוד במשרד החקלאות בעמק הירדן ובעפולה. הוא היה אחראי על התכנון החקלאי .
דב היה אדם שידע לתבוע. להיות האיש העומד על מה שיש לעשות אך מצד שני לא היה מסוגף . הוא רצה לראות שיפורים ברמת החיים ובמילוי הצרכים שלו ושל חבריו. כמו שנלחם על עבודה ופריון ביקש פתיחות והנאה.
דב היה מאד משפחתי.
באותו יום נורא שבו הודיעו על נפילת בנו אריה במלחמת ההתשה פרץ דוב בצעקה ובכי. הם היו קצרים מאד אך חודרי כל שריון. היה נראה כי נפרצה התהום והוא כבר אינו יכול בכוח נחישותו לשלוט על חייו. אחרי הצעקה ההיא באה הדממה. דממה שנשמעה היטב. בלבו נקרע קרע בלתי ניתן לאיחוי.
דב ומרגוט היו ההורים השכולים הראשונים בקיבוץ.
מקס איריצר
אביו של מקס נפטר כשהוא היה בן חמש. לא במלחמה אלא בשחפת. אמו שנשארה עם שלושה ילדים ובלי פרנסה שלחה אותו לדודים. דוד אדוק קיצוני אך סובלני כלפי אחיינו. מקס שנולד בסלובקיה חי בין התרבות הגרמנית לצ'כית סלובקית מצא את דרכו לציונות. מילדותו היה לאיש תנועת הנוער. הוא הגיע לווינה וביקש לעלות ארצה. הוא היה בהכשרה החלוצית עם חבריו ועלה ארצה ב1936. כדי לא לבזבז סרטיפיקט התחתן חתונה פיקטיבית. למרות שהחתונה היתה ממש פיקטיבית הגירושין הרשמיים נעשו רק שש שנים אחרי עליית הזוג ארצה. עם עלייתו הצטרף לחוות כנרת עם חבריו והשתתף בעלייה לקרקע של עין גב.
שימש כנוטר וליווה את הנוסעים בימי מבחן של סוף שנות השלושים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נבחר על ידי חבריו להתגייס לצבא הבריטי. הוא קיבל את הדין ושנים נדד כחייל ממקום למקום. במצריים, בלוב, במלטה , באיטליה, בבלגיה וגרמניה.
אחותו ואחיו שחיו בצ'כוסלובקיה נלקחו לטריזנשטאט ולאושוויץ שם נרצחו. רק אחותו נמלטה ללונדון ואחר כך לארצות הברית.
אחרי הקרבות בצפון אפריקה ואחרי שהגיע לאירופה העביר מעפילים ברכבו יחד עם חבריו ליחידה.
בימי מלחמת העצמאות המשיך לנהוג והיה בשיירה המפורסמת בדרך לירושלים . בנבי דניאל היא הותקפה על ידי ערבים וחולצה על ידי הבריטים רק אחרי שכל נשקה נמסר להם.
דבורה אשתו הראשונה ואם בתו היתה נערה עם רוח של אמנית, רגישה ואוהבת יופי. חיי הקיבוץ היו קשים לה והמולת העולם כבדה עליה. היא איבדה עצמה לדעת לתוגת כל שהכירוה. חמש שנים אחרי פטירתה נקשר מקס בעבותות אהבה עם רות רוט מקיבוץ אפיקים.
עשרים ושמונה שנים היה מקס נהג אגד. הוא חי ונשם את האוטובוס והיה ידוע בדרכים כנהג המכיר בחשיבות מקצועו.
אי אפשר היה לרקוד קראקוביאק כל החיים. גם לא לשוטט בכבישים באוטובוסי אגד. אך גם בזיקנתו כשראה נהגים צעירים תופים הגה המשיך בחייו הפעילים. הוא הרבה לצלם, להגיש פרח לאסוף עוד מטבע לאוסף מטבעות שליווה את נדודיו.
איש פשוט היה. כך העיד על עצמו בחוברת אוטוביוגרפית שכתב למשפחתו.
כמה שנים היה מלקט את עברו הרחוק אך לא ראה עצמו כאיש דברים. שלומית בתו ורות אשתו ליקטו את זיכרונותיו כשהגיע לגיל שמונים והיה לו מה לספר. הוא דלה תמונות מן הדרכים הארוכות בהן עבר בהן נסע.
הוא היה נהג בנשמתו לא רק במקצועו. כחלוץ צעיר ניסה לגעת בהיסטוריה אך השתדל לעשות זאת על גלגלים. מאחורי הגה. כשבנה את הקיבוץ החדש מיד לטש עיניים וחלה במחלת המכונית. כפי שאהב לרקוד, להיות חלק מחבורה לוהטת כן היטלטל בעולם כבר מילדותו , והמשיך גם בעלייתו ארצה וגם בגיוסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
כאן בארץ היה לנהג אגד ציורי. פיתח את אחוות הנהגים וביקש לשרת את הנוסעים, ואת החברים בקיבוץ שהיו תמיד זקוקים לדברים מן העיר הגדולה והקטנה. הוא צילם ילדים קטנים וצילומים לתעודות רשמיות והיה האחראי שכל וותיק בקיבוץ יקבל לפי התור את הכורסא ואת זר הפרחים המודיע לעולם שהוא כבר קשיש.
זלמן תלמי
תלמי החליף את שמו כדי שהכל ידעו כי עסק לו עם תלמים. שאיש השדה הוא. יודע לחרוש בטרקטור ולבלות ימים ולילות בפתיחת תלמים ארוכים.
הוא נולד בשנת המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה.עיר גידולו תהיה טאלין בירת אסטוניה אך כילד היה ברוסיה כמו 200.000 היהודים שהוגלו לתוך רוסיה כתוצאה מטענתו של הגנרל הרוסי שלחם בגרמנים שהיהודים המרגלים הם האחראים למפלתו. כשהמשפחה שבה מגלותה לטאלין היא היתה חלק מקהילה יהודית קטנה ופורחת. באסטוניה העצמאית מ1918 זכו היהודים לאוטונומיה תרבותית. במסגרת זו קיבל זלמן חינוך יהודי. הוריו היו מעוטי יכולת.אבא מסגר, אמא בעלת חנות סדקית קטנה. יותר מאוחר הוקם בביתם דפוס.
זלמן היה לשען צעיר אך חש כי השעה קוראת לו לעניין אחר. תנועת נוער. חלוציות. עלייה לארץ. הוא שהה בהכשרה בלטביה ואחר כך הצטרף לחבריו חברי תנועת נ.צ.ח בגרעין בתלם ששהה בחצר כנרת עד לעלייה על הקרקע באדמות עין גב. הוא היה בקבוצה של אלו שהיו בלילה הראשון של ייסוד עין גב בצריפים הצפופים במחנה שהוקם.
הוא יצא להכשרה בפלחה בקיבוץ תל יוסף. חרש במקומות שונים בארץ. קצר חיטים בכפר קיש, גם אורז שגדל בשדות בטיחה בצפון הכנרת. תמונתו כעוקר הסדריה הפראית בשדות עין גב היתה לצילום החקוק בזיכרון הקיבוץ.
הפקידו אותו על עניינים עדינים. אחת מהפעילויות הקשות ביותר היתה ניווט הכספים של הקיבוץ העני לעזרת בני משפחה של החברים שהיו זקוקים לעזרה כלכלית. שאלה זו איימה על הקיבוץ.
זיאמקה היה אחד מהאחראים לנושא.
בזמן מלחמת העולם השנייה נרצחו הוריו ושניים מאחיו. אח אחד שרד את הימים הנוראים אך הוא היה רחוק מזיאמקה רעיונית : הוא היה קומוניסט.
ב- 1947 התחתן זיאמקה עם טובה שהיתה בעין גב בחברת נוער ראשונה.
בזמן מלחמת העצמאות השתתף בהגנה על עין גב ואחריה נדד לשדות הארץ הרחוקים לשדות פלחה רחבים כשהקיבוץ קיבל זמנית אדמות כדי לייצר אוכל למדינה רעבה.
עבד בלול ובמפעלים האזוריים עד שנחלש.
בשנותיו האחרונות כבה. אלו היו שנים קשות לסביבתו האוהבת. לראותו בכיבוי, ללוות אותו כאילו יש תקווה. זה היה אתגר לסביבתו הקרובה ולמטפלים. אך כל מי שהכיר אותו בשנותיו הטובות חלם שישוב אלינו ברגישותו, במסירותו, בתחושת הגאווה שליוותה אותו על שעשה בחייו.
שמעון יעקובי
שמעון נולד ב1912 בעיר קמן בגרמניה. הקהילה היהודית במקום היתה קטנה אך חמה. אבא שלו היה סוחר בהמות, אמא עקרת בית, יהודים מסורתיים. שמעון עבד בבית מסחר גדול מחוץ לעיר עם 500 עובדים . הוא היה סגן מנהל מחלקת מכירת בגדי צמר במפעל. שם הפך לסוציאליסט. עם גבור רוחות האנטישמיות הקים עם חברים את תנועת החלוץ במקום.
כשעלו הנאצים לשלטון הגרו ההורים להולנד. האח הבוגר היגר עם משפחתו לארגנטינה.
ב1934 יצא שמעון להכשרת החלוץ בדנמרק. בשנת 1935 עלה ארצה וצורף לקבוצת החלוצים יוצאי גרמניה בנחלת יהודה. במסגרתה עבד בחקלאות ובקבוצת בניין שבנתה את הקיבוץ הצעיר גבעת- חיים.
יחד עם קבוצתו עבר לחצר כנרת עמה ייסד את קיבוץ עין גב במסגרת חומה ומגדל.
שמעון היה בין הנוטרים בפיקוד בריטי ששמרו על הקיבוץ ועל האזור. מהקיבוץ הוא נשלח לעבודות חוץ בנהריים, במנחמיה, בבית יוסף. על גבו העמיס שקי זיפזיף שהועבר כחול לבנייה לעמק מצפון הכנרת לעמק הירדן. השקים הועמסו על רפסודה שהפליגה על פני הכנרת.
עם התחזק המרד הערבי השתתף שמעון במבצע מיוחד: מתיחת גדר הצפון. מאות פועלים עבריים השתתפו במבצע. המחנה נדד ובכל מקום שהוקם היו מקימים אוהלים, מבצרים אותם בשקי חול וחופרים בתוך האוהל כדי להכין מקום בטוח לתנומה. את גדר התיל הביאו מאיטליה, עודפים מגדרות שהשתמשו בהם באתיופיה הכבושה…
ב1939 נפטר אביו של שמעון ובמלחמה גורשה האם על ידי הנאצים לסוביבור שם נרצחה.
ב1940 החל שמעון לעבוד בענף הבננות בעין גב. חלקה קטנה של עשרה דונם היתה ראשית של דרך ארוכה של הרחבה ולימוד אינטנסיבי הנמשך עד היום. שלושים ושלוש שנים עבד במטע. הוא חש כמייסד ומפתח יחד עם חברו אישו לוביש. בשנת 1972 קיבל את פרס העבודה של ההסתדרות על עבודתו החקלאית.
לקראת מלחמת העצמאות קיבל שמעון על עצמו את האחריות להקמת הביצורים. זו היתה עבודה דחופה ומחייבת.
לאחר המלחמה היה צורך לשקם את המטעים ההרוסים. שמעון יצא למשלחת משותפת של עמק הירדן להביא חוטרים מראש העין ממטעים זנוחים. כיון שהיו בסביבה שדות מוקשים העבודה התנהלה בסיכון ברור ובמעורבות של צה'ל.
לאחר המלחמה שמעון התחתן עם ליזל זיגלבאום. זה היה רומאן מאוחר מיוחד במינו. בתם היחידה צילה היתה עטופה באהבתם של ההורים.
שמעון היה ידוע במסירותו ובעקשנותו. במרכז חייו היה המשק החקלאי. גם כשמחמת גילו עבד במקומות אחרים את העולם ראה דרך השדה והכלכלה. הוא שימש בתפקידים הקשורים לעניינים אלו שהיו בבת עיניו.
כשהחלו להגיע כספי השילומים לקיבוץ התעוררה השאלה כיצד לשמור על השיתוף והשוויון. כיצד לקבל את הסכמת החברים המקבלים שילומים להסדר שיתאים לרעיון ולאנשים. שמעון שקיבל שילומים גילה התנגדות להחלטות הקיבוץ שביקשו להועיד את הכסף למפעלי תרבות ולהרמת רמת חייו הזנוחה של החברים. דיברו על הבאת מקררים ואחר כך אולי גם מזגנים לחדרי החברים. שמעון לא הסכים . הוא ביקש שהכסף יושקע במטע הבננות. הוא לא הבין את עיוורון החברים לצרכים של המשק.
דייקנותו ואחריותו למשק הביאו אותו להיות שר הגשם של הקיבוץ. הוא היה אחראי לתחנה המטאורולוגית הקטנה שהודיעה לעולם כמה טיפות גשם ירדו בעין גב.
שרה מייקסלר ברזילי
שרה הגיעה ממחוז ספר של תרבויות מקרפטורוס. שם נפגשו תרבות גרמניה, צ'כיה, הונגריה ורוסיה. האזור היה אזור מרוחק מבירות עולם ועל כן נודעו יהודיו באמונתם הקיצונית. גם אם היו יהודים אורתודוכסים, גם אם היו חלוצים הם היו אנשים המאמינים בפשטות. בדרך כלל רחשו טינה בסיסית לגבוהי לב וממהרי דיבור. שרה באה מצוידת בשפות רבות שנפגשו במקום בה גדלה. היא דיברה אידיש, הונגרית, צ'כית , רוסית, גרמנית ובכולן ידעה לחסוך במילים. אהבה את המילים הפשוטות, את הצדק הגלוי.
שרה נכנסה להכשרה בקרלסבד צ'כוסלובקיה. זו היתה תקופת שיא בתולדות הכשרות החלוצים. באותו זמן היו כאלף הכשרות פזורות באירופה. שרה הגיעה להכשרה כחברה בתנועת הנוער תכלת לבן. היא עלתה ארצה ותכלת לבן בליבה. תכלת לבן של חלום ארץ ישראל צעירה וצודקת. בהכשרה הכירה את אריה אייזנמן, לימים ברזילי שהיה לשותפה בחיים.
כשהגיע ארצה ב-1936 הצטרפה לחבריה לתנועה בחצר כנרת. זו היתה התקופה של הכנה להתיישבות בעין גב. היא הלכה לעבודות בלתי מצטלמות. היתה עובדת חוץ כעוזרת בית בטבריה.
עבדה בעבודת הפרך לבשל לחברי הקיבוץ שעבדו ובנו את המפעל בנהריים. כשעלתה יחד עם חבריה לעין גב היתה עובדת מטבח , וחקלאות.
בקיבוץ פגשה שרה את ריח הסאלונים האירופים הגדולים מהם באו חלק מהחברים. אלה הביאו עמם את תרבות הקפה . לא שתו אותו בחדר האוכל כי אם באוהלים, בצריפים ובחדרים הפרטיים . תרבות הקפה היתה על גבול האיסור באורח החיים הקיבוצי ובכל זאת היא צמחה וגדלה. תרבות הקפה התרחשה מחוץ למרחב הציבורי. הסוציאליזם והציונות לא היו אחראים לה.
לימים הקדישה שרה את כל עבודתה למיסוד תרבות זו של צריכה פרטית בקיבוץ. שלושים שנה עבדה במוסד שצמח פרא . זה היה גרעינו של הסופרמרקט הקיבוצי של היום.
'חלוקה' קראו לחדר הקטן בו חילקו לחברים סיגריות , מנת קפה, ביסקויטים וסוכר. כל שבוע מיכסה קבועה. שרה לקחה על עצמה את התפקיד בו היה צריך להעניק לכולם קצת ובכבוד. הרבה צדק וקצת רווחה מתוקה. כל פעם הגיע למחסנה עוד מצרך , כך צעד ועוד צעד . ו'ההספקה הקטנה' כמו שהחלו לקרוא לה צמחה וגדלה. שרה שמה לב כי יש מצרכים להם חברים יכולים להגיע בתוקף תפקידם בבתי הילדים ובתפקידים מסויימים. היא דאגה שמצרכים אלו יחולקו לכולם לפי הצורך. הרישום היה קפדני כדי לא לפגוע בקופה הכללית וביחסי החברות. היא עשתה זאת שלושים שנה עד שראתה בצמיחת מוסד שנקרא עתה סופרמרקט ובו חברים בוחרים מה לקחת על פי רצונם. היא ידעה מה הקושי ועשתה הכל מתוך אמונה כי חייבים להאמין לחברים. והחברים האמינו לה.
סטייסי ברן קנינג
דרכה של סטייסי ברן קנינג לקיבוץ היתה דרך בני דורה: אנשים צעירים מהעולם הנבוך המחפשים דרך, מחפשים מקום. היא נולדה באנגליה ב1962 והתחנכה שם. אביה היה מאמן כלבים במשטרה הבריטית . אמה שירתה במשטרה הצבאית ואחר כך היתה לעקרת בית. ארבעה אחים היו במשפחה. סטייסי למדה במכללה בריטית מנהל עסקים ופקידות ויצאה לנדוד על פני עולם. כשהגיעה ארצה, באה כמתנדבת לעין גב. לימים למדה באולפן.
עולמם של המתנדבים היה דומה לקיבוץ של פעם: צעירים מחפשי דרך, מבקשים להתבשם מהעבודה החקלאית ולחגוג את צעירותם המשותפת.
סטייסי עבדה ברפת העינ גבית ואהבה את עבודתה. לאט לאט נקשרה עם המקום, האנשים והעבודה. היא חוזרת לאירופה לחדשים ותמיד שבה ארצה. בשוויצריה ובאנגליה ממשיכה לעבוד בחקלאות, פעם בחממת פרחים, ברפת ובמקומות אחרים עד שמחליטה להשתקע בעין גב . בארץ נפגשה עם אריק קנינג מתנדב מהולנד התקשרה עמו והקימה משפחה. נולדו ילדיה בקיבוץ.
לפתע נתגלתה מחלת הסרטן. היא נאבקה במחלתה עד שנפטרה בעודה צעירה וילדיה קטנים.
'קל היה לאהוב אותה. היא היתה הגונה ואמיצה, מפוכחת. עם פשטות הליכות ועם יכולת בריאה לצחוק. אישה צנועה ונטולת חוצפה, אך היה בה משהו מדבק דווקא כי לא ביקשה לעצמה גדולות. נתנה מה שהייתה יכולה ועוד מעבר לכך. (תיקי )
אחרי מותה הביאו ילדיה מכיתה ב' ציורים משלה לבית הספר. התברר כי דווקא בעת הנוראה של הקרב על חייה החלו לנבוט כמה מיצירותיה. בניה ובן זוגה היו מודעים
ליצירותיה . הן נאבקו עם המוות שהיה יותר ויותר וודאי. הן היו עדות לשורשיה העמוקים בחיים.
הרופא שטיפל בה כתב למשפחה
'סטייסי היתה בעלת אומץ למופת בעמידתה מול המחלה.
כמטופלת שלי נוכחתי כי אהבת החיים שלה היתה חשובה לה יותר מאשר לחוש כי החלימה.
לאה שחם לוייסקו
לאה הגיעה לקיבוץ כשהיא הולכת אחרי חלומותיו של בן זוגה אברהם. שלא כמוהו היא הגיעה ארצה מאחוזה על יד לודז' בפולין עם משפחתה. נערה מתבגרת, חברת תנועת השומר הצעיר מפולין. איננו יודעים מה חשה עם עלייתה. כנראה שבארץ כבר לא היתה חברה בתנועת הנוער. בניגוד לשאר החברים לא הגיעה עם חבורה ולא היתה יכולה לצפות למצוא חבורה כזו. היא היתה צעירה ממייסדי הקיבוץ בכמה שנים . הקיבוץ קיבל אותה בגלל רצונו של בן זוגה להיות בקיבוץ ויחד אתה. בעיניים פקוחות הגיעה לקיבוץ. מדי פעם, כשסדריו נראו לה מכבידים מדי היתה נוסעת להורים.
היא היתה מוכשרת בכל עבודה. היא עבדה בגן הירק , בתי ילדים והרבה במחסן הבגדים . במחסן הבגדים עסקה בפרטי הפרטים של צדדיו הכלכליים והציבוריים. בקיבוץ הנוהג במחסן בגדים משותף,לספק את צרכי ההלבשה המינימאליים לכל חבר וילד בעוני ובמצוקה, זו היתה אמנות כמעט בלתי אפשרית.
אחרי מלחמת ששת הימים, כשאלפים הגיעו למסעדת הדגים כמשלט אחרון לפני עלייתם לגולן ריכזה את המסעדה בכישרון פורח. עשר שנים התמידה בעבודתה זו. היתה פעילה בכל ענייני העבודה בקיבוץ. סדרנית עבודה חברה בוועדת העבודה. למרות שלא דיברה בציבור וטיפחה מאד צדדים שנראו על ידי חבריה לפעמים בורגניים יתרונה הגדול היה בכושרה הארגוני וביכולת שלה להיצמד לעניינים ולא ללכת שבי אחרי דיבורים.
כך היתה למזכירת הקיבוץ. ניהלה את ענייניו בשקט וביעילות. היא עבדה בכפר הנופש.
עם כל קיבוץ הגלויות העקרוני שנהג בקיבוץ יוצאי פולין היו מעטים בו. הדעות הקדומות על יהודי פולין בקרב שכניהם ממערב היו נפוצות. לאה שברה את כל המוסכמות הללו בשיטתיות. גם בגילה, גם בארמונותיה היתה שונה מהרוח השלטת. היא לא סבלה פראזות ולא היתה מעורבת בדיונים רעיוניות ובסערות חברתיות. היא רקמה את רקמת חייה בשקט אך אופקיה היו רחבים. היא פתרה בעיות בלי להתפתל מסביבן. בנתה את משפחתה, את מעגל השותפים שלה, את יכולתה לעמוד באתגרים חברתיים במעשים.
כשהיתה מזכירה שאלו אותה כיצד הגיעה למעמד הזה, הרי היתה ביקורתית כלפי הנהגים הנוקשים לדעתה, כלפי אי היכולת לבנות בית בנוחיות וללא ייסורי מצפון. אז אמרה : אני לא השתניתי. הקיבוץ השתנה.
היא היתה בכל מקום שבו הקיבוץ היה צריך לגלות את עצמו כחברה ליברלית.
רות הירש (רותכן)
העיר טורון שבה נולדה רות הירש נמצאת היום בפולין אך היא היתה עיר שתרבות היהודים בה היתה גרמנית. היא השתייכה שנים רבות לפרוסיה. הוריה של רות נדדו ממנה לעיר דנציג שוב עיר הנמצאת היום בפולין אך היתה חלק ממדינת פרוסיה הגרמנית.
הוריה היו אמידים, עם תרבות גרמנית מתבוללים אך ציוניים.,
כשעלו הנאצים לשלטון האבא של רות הבין היטב את הסימנים. דאג להעביר את רות ואחיה להכשרה החלוצית בדנמרק. מפאת הרקע שלה ידעה כמה שפות. אחרי שהכשירה עצמה עלתה רות לארץ ישראל.
כאן הצטרפה לחבורת החלוצים שישבה בנחלת יהודה. שם היא התקשרה עם ניסים רון איש המוסיקה ושם נולד בנה הבכור יוחיק. זו היתה חבורת 'בתלם' שלימים בנתה את עין גב. רות שברה מסגרות , גילתה התלהבות אך לא עשתה זאת מתוך להט אידיאולוגי אלא בשמחת היחד.
בעין גב עבדה במטבח, בטיפול ילדים, במכבסה, במחסן הדייג והפכה לספרית של הקיבוץ. היא עבדה כעוזרת לרופא השיניים וחילקה סיגריות לחברים. אספקה קטנה קראו לחלוקת הפכים הקטנים בקיבוץ. היא אהבה לעסוק בקטנות והאמינה בחשיבות מעשיה.
בנישואין שניים היא נישאה לגרשון אבי מסעדת הדגים מנישואין אלו נולד אפרא בנה השני.
רותכן לא ויתרה מעולם על ילדותיותה. לעולם לא מקטרת, מרכלת על העולם הגדול אך לא מעורבת בסערות החברתיות במקום. יומה הגדול כל שנה הוא פורים בנשפיו היא פעילה. לעולם לא מקטרת רק מתקנת ומקפלת בגדים ומפזרת אלפי חיוכים. מקפידה לחיות את חייה כקומדיה גם כשהעצב מתעקש לפלוש לחייה.
שנים רבות נסגרה בעולמה ושהתה בבית הסיעודי בקיבוץ. נפטרה בגיל מופלג בגיל 95.
הספרית רותכן היתה מוסד מיוחד בקיבוץ. היא היתה שולפת מארגז הספרות את מכשיריה ומתחילה לספר סיפורים שקראה בחוברות הבורגניות שהקפידה לאסוף במספרה הענייה. קולה היה נמוך והיא היתה מספרת לילדים סיפורים מרתקים. היא אהבה לספר על בתי אצולה, והקפידה לא להעניק לקחים אידיאולוגים לסיפוריה. הסלון הדל שבנתה לעצמה ולחברים היה מקום מקלט בטוח ואתנחתא עליזה בחומרת החיים השיתופיים ובמתחים הפוליטיים ששטפו בעין גב באופן קבוע.
חיים יהלום
חיים הגיע לקיבוץ שבע נדודים ופרידות. זמן קצר אחרי שנולד טולטלה משפחתו מלטביה לרוסיה. נדודים אלו נכפו על ידי הצבא הרוסי שבמלחמת העולם הראשונה ביקש תירוץ למפלותיו והאשים את היהודים בריגול לטובת הגרמנים. המשפחה נדדה בתוך רוסיה בתנאים של חוסר כל. עם תום המלחמה חזרה המשפחה ללטביה אך האבא קיווה כי עם פתיחת שערי ברית המועצות למערב בראשית שנות העשרים יוכל למצוא ברוסיה פרנסה למשפחתו. הוא היגר לברית המועצות, נעצר על ידי המשטרה החשאית והגיע למקום גירוש בסיביר. אחרי שאמו שלן חליים התייאשה מלהחזיר את בעלה היא יצאה עם כל המשפחה להיפגש עם האבא במקום גלותו במסע בלתי אפשרי. הם נפגשו ונדדו יחדיו שנים במקומות שונים ברוסיה הקפואה והרעבה. כשהתברר כי האבא לא יוכל לחזור ללטביה שבו בני המשפחה בלעדיו. התקווה היתה שאולי בכל זאת בלטביה תמצא הדרך לאחד את המשפחה. . חיים שב ללטביה הוא לא רק חי במצוקה כלכלית אך גם פקד אותו דיכאון כבד. הוא הצטרף לתנועה הקומוניסטית המחתרתית אך כשיצא ללמוד בעיר ליבאו פגש את אנשי תנועת הנוער הציוני נ.צ.ח והשתכנע בציונות. הוא היה פעיל בתנועה והצטרף להכשרה בחווה בלטביה. עם עלות הנאצים לשלטון הצטרפו להכשרה אנשי צעירים מגרמניה שביקשו את דרכם ארצה. ערב עלייתו ארצה החליטה אמו לשוב לאביו ברוסיה. חיים ליווה את אמו ואחותו לתחנת הרכבת שהובילה אותן לרוסיה. שיבתן היתה לשווא . האבא גור שוב לגלות בסיביר שם נפטר במלחמת העולם השנייה.
חיים עלה ארצה עם חבריו ב1935. יחד עמם עלה לביתניה, לנחלת יהודה ולחצר כנרת שם התגבשה חבורת מייסדי עין גב. הוא היה בין ראשוני העולים לקרקע של היישוב החדש. במזרח הכנרת הוא היה למעמיס זיפזיף על גבו כדי להשיטו על פני האגם ברפסודה לצורך בניין. במסעותיו אחרי הזיפזיף היה כה חרוץ שנקרא על ידי החברים קולומבוס. הוא היה נוטר מגוייס, טייח בניין, לולן,פעיל בקיבוץ. נישא לרבקה שבאה עם עולי גרמניה למקום. חיים היה פעיל מאד בחברה. עקשנותו לקיבוץ והתמדתו היו שם דבר. ב1946 יצא לשליחות חינוכית במחנות הפליטים בגרמניה. שם נפגש עם יוצאי השואה. הוא שב למלחמת העצמאות. בקרב על עין גב היה לו תפקיד בהדיפת התקפת האויב על עמדת השער של עין גב.
ב1956 הגיעה אמו של חיים לקיבוץ. השלטונות הסובייטים לא הניחו לאחותו לצאת עם האימא. היא הגיעה ארצה רק ב1960.
חיים שימש כמזכיר הקיבוץ , עסק בענייני עבודה ובענייני קליטה.
קריקטורה שצוירה על חיים בימיו הראשונים של הקיבוץ ציירה אותו אוכל את נעליו. הציור צויר בשעה שהקיבוץ עמד לשלוח מכתב לסוכנות היהודית שלנוכח העובדה שאין מספקים לו אמצעים להתחלת משק נראה כי הסוכנות לא מאמינה כי ניתן לחיות במקום. החברים כתבו במכתב שבמצב זה הם יעזבו את המשימה שהוטלה עליהם. חיים לא הסכים שיישלח מכתב כזה. 'לא נזוז מפה' אמר. עקשנותו זו לרעיון ולמקום הייתה לשם דבר.
חיים לא זכה אף פעם לאור מן ההפקר. על כל מה שחלם נלחם. הוא לקח על עצמו כל מה שאנשים זרקו מספינתם בעת פיהוק או סכנה. הוא עשה זאת באומץ ובהתמדה.
