דפי זיכרון
שם
שם משפחה
תאריך לידה
מקום לידה
שמות ההורים
תאריך הפטירה
בנים
אגון קוקס
אגון קוקס נולד בווינה, אוסטריה.
אביו היה בנקאי. המשפחה משכילה ומתבוללת. מעריצה את התרבות הקלאסית והגרמנית. אגון למד בגימנסיה ריאלית, זכה לחינוך מוסיקאלי רחב. הוא התמחה בהיסטוריה. למד בשבע שפות. אגון הצטרף לתנועת הנוער 'בני בילו' שלימים התאחדה עם 'תכלת לבן'. כשחבריו עלו ארצה להקים את קיבוץ עין גב הוא נשאר בווינה לסיים את לימודיו. ב1938 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו אך לא זכה לקבל את התואר – כי היה יהודי. (משפחתו זכתה לקבל את התואר שלו הרבה שנים אחרי מלחמת העולם השנייה).
בשנת 1938 נישא לחברתו אדלה היא דלי. יחד הם יצאו להכשרה של תנועת הנוער בדנמרק. בשנת 1940 נכבשה דנמרק על ידי הנאצים. המשפחה הצעירה חיתה תחת השלטון הנאצי. אגון עבד בחווה.
כאשר התברר כי הנאצים מתכוננים להעביר את יהודי דנמרק למחנות ריכוז ומוות הוברחו 7000 יהודים מדנמרק לשוודיה על ידי המחתרת הדנית. ביניהם היו אגון ודלי.
בשוודיה הם עבדו בחווה חקלאית. אגון התמחה בעבודת הרפת. הוא השקיע רבות בעבודה כמחנך והיה פעיל בתנועת הנוער החלוצית שהתארגנה במקום. בשוודיה נולדה הבת של אגון ודלי נעמי.
אחרי המלחמה פעל אגון בבית ילדים שהוקם לטיפול בילדים שהגיעו ממחנות הריכוז בגרמניה. אגון היה מורה, מדריך ומחנך.
עם עלייתו ארצה ב1947 היה אגון ואשתו דלי לחברים בקיבוץ עין גב. במלחמת העצמאות השתתף אגון בהגנה על עין גב. שנים רבות עבד ברפת של הקיבוץ לימים החל לעבוד בתיירות. הוא היה מורה דרך בעין גב והשתמש בכל הידע הרחב שרחש. הוא קשר קשרים רבים עם תיירים מכל העולם במיוחד מאלו שהגיעו מארצות סקנדינביה. בשנים אלו חידש את קשריו עם ווינה עיר הולדתו. בשנותיו האחרונות חלה וכשריו אבדו.אשתו שלי טיפלה בו במסירות רבה.
כשהיה אגון מהלך חבוש כובע של אדמירל, מצביע בפני התיירים על הנוף, מספר סיפור מעורר רעמי צחוק בשוודית, אי אפשר היה לתאר כי לפניך רפתן אדוק.
כשהיה אגון יושב בישיבת רפתן על כד החלב ברפת והיה מעיר לחברים הצועדים לעבודת הגיוס בכרם פעם בשנה 'היכן מצאתם חולצת עבודה בארון בגדיכם המפואר?' לא תיארנו כי לפנינו דוקטור להיסטוריה.
כשהיה מצטט בפאתוס בעל פה שירה גרמנית קלאסית מי היה מתאר כי הוא יודע לשאוג כאריה בהצגה לילדי בר – המצווה?
כשהוביל את נעמי בתו בגאווה בלתי נסתרת בחצר הקיבוץ כמהלך בביתו ונחלתו, האם היה יכול מישהו לתאר כי לפניו פליט נודד משך שנים ארוכות, שחש בקרבת הגיהינום, שנקרע ממקור חייו?
כשעבד כאילו התפלל, כשקרא בספר כאילו היה נתון לעבודת חייו,כשביקר משהו או מישהו עשה זאת בבוטות שהזכירה לכל את רוחב השכלתו.כשהיה מדריך את התיירים שאהב היה בעל בית גאה , אך כשחלב את הפרות היה כאומר: איכר אני, קשור לאדמה.
חנניה פינר
חנניה נולד בברלין. למד בבית ספר גרמני . למד קרמיקה אצל אומן ברלינאי. בעקב המשטר הנאצי נאלץ להגר לאנגליה. בעיר סטון און טרנט עבד בבית חרושת לקרמיקה. ב1940 הוגלה מאנגליה כאזרח מדינת אויב. על האונייה בדרך לאוסטרליה נסעו יהודים וגרמנים נאצים. הנאצים השתלטו חברתית על האונייה. באוסטרליה נכלאו במחנות. אביו ואחיו של חנניה הצליחו לעלות ארצה ולהתיישב במושב בית יצחק. הם הביאו ארצה את חנניה שהצטרף אליהם למושב. שלושה חדשים אחרי שהגיע ארצה התגייס לצבא הבריטי. הוא עבד במחסני התחמושת בארץ, בקפריסין ובמצריים. כשהשתחרר מן הצבא למד צבעות ועבד כצבעי בנתניה. ב1947 הצטרף לקיבוץ עין גב. בהתקפה הסורית על עין גב, בעת העביר תחמושת לעמדה מותקפת על יד מגדל המים נפצע אנושות. הוא ניצל אך נותר נכה ונאלץ לעבור ניתוחים רבים ושיקום ממושך. ב1950 למד בבצלאל. בלימודיו התרכז במיוחד בלימוד חיתוכי העץ אצל האמן המיוחד יעקב שטיינהרט. ב1954 שב לעין גב ונישא לאורטרוד שטיפלה בו בזמן פציעתו. הוא הקים סדנת תחריט, עבד כאמן, לימד ציור בבית הספר המקומי, אייר את עלון הקיבוץ וקישט בחגים את חדר האוכל. חנניה היה אמן מוערך, בעל סגנון ייחודי.
כשהיה חנניה מציג את עבודותיו היה חרד מתגובות. לא פעם ליווה אותו פרץ עצום של שתיקות. הוא היה גאה מדי כדי להתוודות על כאב אי ההבנה. המומחים לאמנות העריכו האמינו באשר יצר אך רבים מהקרובים לא הבינו. הקונים לא הגיעו בהמוניהם . המימד הכלכלי של עבודתו לא הטריד אותו. הוא המשיך ליצור וליצור. היה גאה בכך שחיתוכי עץ שלו מתנוססים על קירות בתיהם של חבריו בקיבוץ.
בשתיקותיו הנמשכות ובשעות ההתבוננות הארוכות בכנרת, בהליכתו המאומצת למרות נכותו. נראה היה פוסע על שבילי הקיבוץ כשהוא נושא קרשים גמלוניים שלכאורה סיימו את תפקידם והם עומדים בפני תחייה ביצירותיו.
בשעות הקודש שבהם פתח את סגור לבו ואת סגור לבם של אחרים בשיחתו החסכנית והחמה היה משהו מזוכך. אמיתי. יקר.
הוא לא נכנע לבדידותו ולא שקע אלא המשיך להיאבק על חייו ועל אמנותו. בקרב בין הנכות והמוות לבין ריקוד החיים חגג חנניה את ניצחון החיים בגדול.
רבקה יהלום רוזנטל
רבקה יהלום רוזנטל נולדה בעיר לודג' בפולין. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לגרמניה. אחיה עלה ארצה ב1933. אחותה העפילה ארצה ב1934. רבקה היתה חברה בתנועת 'הבונים'. כבוגרת תנועה הלכה להכשרה ועבדה אצל איכר גרמני. רבקה עלתה ארצה לקיבוץ גבעת השלושה ואחר כך עברה לקבוצת 'בתלם' בנחלת יהודה. זו הקבוצה שתהיה המייסדת של עין גב. בדרך למקום ההתיישבות העתידה ישבה קבוצה מתוך הגרעין בחוות ביתניה בעמק הירדן. בעת איחוד קבוצת בתלם עם חברי הגרעין של תנועת נ.צ.ח מלטביה , ליטא ואסטוניה הגיע לביתניה חיים יהלום ומאז התקשרו השניים. חדר בצריף ועוגה ציינו את חתונתם. כשנוסדה עין גב עבדה רבקה בטבריה כעוזרת בית. היא עבדה בהרבה עבודות בקיבוץ.השתלמה כגננת והקדישה הרבה מחייה לילדי הקיבוץ. משפחתה בארץ היתה במצב קשה ורבקה ביקשה עזרה כלכלית לבני המשפחה. העזרה שניתנה לה ניתנה במסגרת של עזרת קרובים. אמא שלה ושל בן זוגה חיים גרו בעין גב. כשנפטרה האמא והיא בת ששים ושש נכתב על קברה ' נפטרה בשיבה טובה'. הקיבוץ טרם הכיר בזיקנה.
אחרי מלחמת העולם השנייה יצא חיים לשליחות בגרמניה לעבוד עם יוצאי השואה, רבקה נשארה בקיבוץ עם בנותיה הצעירות ועברה תקופה לא קלה. במלחמת העצמאות חיתה רבקה עם הילדים שפונו לאלונים ולחיפה.
בשנותיה האחרונות הדרדר מצב בריאותה אך היא ביקשה לא להפריע לקרובים לה ונשאה את סבלה בשקט.
בשקט באה ובשקט הלכה רבקה. כמו על קצות האצבעות צעדה בתקופה הנרגשת. דאגה שלא יבחינו בה יותר מדי. הקרובים לה ידעו כמה אנרגיה הפיק השקט הזה. היא נמצאה תמיד במקום לה נדרשה.גם במקומות שאחרים לא ביקשו להיות. עוזרת בית בטבריה. עובדת לול , סנדלריה. מסקלת את השדות. עובדת אקונומיה. מטפלת וגננת והרבה שנים מוכרת מזכרות לתיירים מקצות עולם.
בעיקר היתה עסוקה בבניין ביתה. מבצר לדאגותיה, למסירותה. היא טיפלה באמה ובאמא של חיים בן זוגה. מעט מאד הכירו בקיבוץ את פרשת הדאגה מקרוב להורים. הוריהם של רבים מהחברים נרצחו בשואה . אחרים גרו בעיר הרחוקה. רבקה הביאה לקיבוץ את אותו מפגש אינטימי של כמה דורות.
בתיה שטיינברגר בסקין
בתיה בסקין נולדה בטלין בירתה של אסטוניה. היא התייתמה מאמה בגיל תשע. אביה היה איש טקסטיל אמיד. הוא חינך את בתו ליצירה. היא למדה ריקוד, פסנתר, עסקה בספורט והיתה תלמידה מצטיינת.
בנעוריה הצטרפה לתנועת הנוער נ.צ.ח. לקראת עלייתה יצאה להכשרה. בניגוד לרצון אביה היא ויתרה על סיום לימודיה בקונסרבטוריון של טלין , נישאה נישואין פיקטיביים ועלתה ארצה עם חברי הגרעין שלה. היא הגיעה לחצר כנרת. קבוצתה התאחדה עם קבוצת 'בתלם' שישבה בנחלת יהודה.
לנחלת יהודה הגיע פסנתר מתנת עולה חדשה שהעלתה ארצה שני פסנתרי כנף. הם לא נכנסו לדירתה הצנועה בתל אביב והיא החליטה לתרום אחד מהם לקרוב משפחה חבר 'בתלם'. בתיה שויתרה בעקב העלייה על הפסנתר שבה אליו בהתלהבות מרובה. אהבת המוסיקה שידכה אותה ואת בחיר ליבה יעקב שטיינברגר. הפסנתר נדד לחצר כנרת. עם המעבר של החברים לנקודה הוא הועבר לעין גב . אחרי חיים משותפים בסוכה עם יעקב קיבל הזוג חדר בצריף. בכל חדר היה נהוג לארח אדם שלישי או פרימוס כמו שנקרא אז. בחדר של משפחת שטיינברגר היה הפסנתר הפרימוס עד שנבנה חדר האוכל החדש.
בתיה המשיכה לנגן וללמוד נגינה. לשם כך נסעה דרך שכם וג'נין. היא ליוותה את נגני עין גב ואת הרקדנית שהיתה חברת הקיבוץ.
למרות מטלותיה התרבותיות היא הקפידה לעבוד בענפי הקיבוץ במיוחד במחסן הבגדים ומחסן הבגדים של הילדים.
במלחמת העצמאות בתיה לא פונתה עם הילדים היא נותרה להילחם בעין גב והיתה למפקדת עמדה. לדידה זה היה פרק בשחרורה של האישה.
בראשית שנות החמישים נפגעה אצבע שלה והיא נאלצה לוותר על הפסנתר. היא ליוותה את פסטיבל המוסיקה שנוהל על ידי יעקב. היא אירחה את האמנים בבית האלומיניום, המשמש היום כמועדון לחבר.
היא ליוותה את חברי הגרעינים שהשלימו את עין גב והיתה גורם מכריע בקליטתם בקיבוץ.
שיבתה היתה מלאת ייסורים אך גם בשעת ליקוי מאורות נותרה באצילותה.
חברי הגרעינים שהגיעו לעין גב הכניסו לקיבוץ הרבה רעש. הם שברו טרקטורים, לא נתנו מנוחה. הם היו מלאי ביקורת כרימון. הוותיקים באותו זמן אחרי שעברו טלטלות כל כך קשות כמו מלחמה ופילוג ביקשו מנוחה ממהומות חייהם. המתח בין הצעירים לוותיקים היה גדול. אך לא אצל בתיה. היא ידעה לרקום יחסים. היא היתה אז מחסנאית ומקשרת בין הקיבוץ לחברים החדשים. דרך, גרביים, כפתורים, בגדי עבודה חדשים שמרה על קשר הדוק. היא גילתה את שרחש בלבם וטיפלה כמי שמבין מהי פרשת דרכים של אנשים בראשית דרכם. היא העניקה לכל אחד תחושה של ערך . יחסיה אלה עמדו במבחן קשה כאשר התברר לה כי צעירים אלה לא שותפים לאהבתה הבוערת למוסיקה קלאסית. היא ניסתה לשחד אותם באבטיחים שהובאו במיוחד לקונצרט התקליטים שיזמה לשמיעה משותפת לפאטיפון של הקיבוץ . אך הצעירים לא רצו להאזין. בתיה שנאלצה לפרוש כפסנתרנית התגברה על העלבון.
היא לא חיטטה בפצעים. היא ריפאה אותם בחום מסירותה האוהבת.
בתקופת העזיבות הגדולות שפקדה את הצעירים לא שפטה. לא נתנה מקום לתחושות של נטישה. ליוותה כל אחד וכיבדה כל אחד בהכרעתו. על ידי כך העניקה כוח לנשארים בקיבוץ.
משך שנים רבות נשמר הקשר החם
ברמי לוגסי
ברמי נולד בקזבלנקה, מרוקו ב1928. אביו היה רב והיו לו ארבעה בנים ובת . בגיל שלוש עשרה הצטרף לתנועת הנוער שרל נטר שלימים היתה לתנועת הבונים. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה. היהודים הצטופפו במלח, בגיטו היהודי. באותם ימים נוראים שצרפת נכבשה על ידי גרמניה הנאצית והוקמה ממשלת הבובות של וישי, הורגש הלחץ של הגרמנים והערבים על היהודים. ההסתה של המופתי הירושלמי היתה נוכחת בכל מקום. רק מלך מרוקו לא נתן לפגוע יותר מדי ביהודים . באותו זמן הגיעו למרוקו הרבה יהודים שהצליחו לברוח מאירופה לספרד. פרנקו הדיקטטור הספרדי נתן לפליטים הנמלטים אפשרות לעבור דרך ארצו למדינות אחרות, אפילו לארץ ישראל. רבים היו הפליטים היהודים שהגיעו מאירופה המזרחית למרוקו. היהודים הסתירו אותם בביתם. בביתו של ברמי הסתתרו שתי משפחות . ילדים בלונדינים שדיברו רק אידיש. למרות הצפיפות והזרות עמדה המשפחה במטלה. למרות המשטר שהיה מיום ליום מאיים יותר הגיעו למרוקו שליחי ארץ ישראל והקיבוץ לפעול במקום. במחנה קיץ אחד של התנועה פגש ברמי בפורטונה נערה מהעיר פז שקיבלה את השם לאה. זו היתה פגישת חייו. ערב ביצוע ההחלטה על הוצאת יהודי מרוקו למחנות עבודה המכוונים לגירוש לאירופה פלש הצבא האמריקאי לצפון אפריקה. בקרב היהודים היתה שמחה גדולה אך השמחה הפכה לסכנה . החוקים האנטישמים לא הוסרו והרבה פוגרומים התרחשו. אירועים אלו היו גורליים להחלטת רבים מיהודי מרוקו לעלות ארצה.
ב1949 יצאה קבוצת חברי תנועה נלהבים ובהם ברמי להכשרה בצרפת בעיירה מורה ליד טולוז לקראת עלייתם ארצה.
. ההכשרה היתה מכוונת לעלייה לקיבוץ. עין גב כבר היתה באופק. אך היה ברור כי גם אפיקים יכולה להיות כתובת. ב1950 הגיע הגרעין לעין גב. היה זה בערב פסח. הם התגוררו באהלים על גבעת נפתלי. היתה שרקיה גדולה והאוהלים נפלו לא פעם על יושביהם. הצילה אותם רוח של עליצות נעורים. אולם התמונה של סדר הפסח הקיבוצי עם לחם ומצות גרמה לחבורה למשבר רציני וחלק גדול של הקבוצה עזב מייד. ברמי היה אחד מ13 הנשארים מתוך 45.
ברמי היה סדרן עבודה בתקופת הפילוג. שני סדרנים היו לקיבוץ הם ישבו באותו חדר. גב אל גב. השתדלו לנהל את ענייני הקיבוץ בתנאים שנוצרו. הגרעינים וקבוצות הנוער חולקו בין עין גב לגינוסר.
ברמי עבד בקבוצת עובדי הבננות בצמח. בשלוש בבקר יצא לעבודה וכשחזר קיבל תוספת מיוחדת לאוכל כיוון שעבד במקום מתיש. משפחתו של ברמי עלתה ארצה בעקבותיו. הם הגיעו לקריית שמונה. אביו כיהן כרב במקום.
ב1961 יצא ברמי לשליחות בעיר אוראן שבאלג'יר. אלו היו הימים האחרונים לשלטון צרפת באלז'יר. ימים של מלחמת אזרחים כבדה בין המוסלמים, והצרפתים כשהיהודים סובלים משני הצדדים. באוראן התגוררו יהודים מרוקאים רבים שנמלטו ממרוקו בדרך ארצה ונתקעו במקום. הם ביקשו דרך לעלות ארצה. לעומתם יהודי אלג'יר ראו עצמם כצרפתים. מתבוללי העיר סרבו לעזוב . ברמי עשה עבודת קודש עם בני הנעורים.
כשקיבלה אלג'יר את עצמאותה עזב בראמי את מקום שליחותו לצרפת. הוא שב לאזור בו היה בהכשרה בטרם עלייתו. לכאן הצטרפה גם לאה והילדים שנותרו בעין גב כל זמן שהיה ברמי באלז'יר.
כששבה המשפחה ארצה עבד ברמי בעבודות רבות. הוא היה מרכז ענף התמרים בעין גב ואחר כך מרכז בית האריזה לתמרים בעמק הירדן. הוא היה לאיש תיירות כמדריך, כאיש חברת השייט, כעובד הקיוסק והרכבת. על עבודתו זו קיבל פרס עובד מצטיין בתיירות ממשרד התיירות. הוא הדגיש תמיד את הצורך להסביר לתייר, לצליין, את המפעל הציוני חלוצי בארץ. כך סיפר את הסיפור של עין גב ואת הסיפור שלו בעין גב.
ברמי חי בתחושה כי העולם מלא קליינטים וצריך תמיד להשביע אותם רצון, כבוד ורוח טובה. גם אם יש שברים וסערות אין הם אלא תאונה לא מחייבת. אישית צריך ללכת לקראת, להישמע לחוקים , להביא שלום.
בגיל שמונים חלה בראמי והועבר לבית הסיעודי שטיפל בו במסירות בלתי רגילה. היו אלה שנים של שלווה מרחפת. לאה ליוותה אותו בכל תחנות חייו כרעייה, כאם לבנים, כמלווה בשעות של כאב ודווי. דורית ועוזי היו מעורים ודאגו לאביהם.
שבע ימים הלך ברמי מאתנו וסיפורו נותר כחלק מסיפורו של המקום.
יעקב שטינברגר
מינכן בירת בוואריה , גרמנית קתולית היתה. מרכז תרבותי סואן אך גם מקום למרתפי בירה אפלים מהם פרצה הרוח הרעה בגרמניה. זו היתה עיר מוסיקה. בצלצול טלפון בשנות השלושים יכולת לשמוע אופרה בשפופרת. במינכן זו נולד יעקב ובה גדל. ביתו היה בית שוחר מוסיקה והוא עצמו היה שותף פעיל באהבה.
הוא היה חבר בתנועת הבונים וככזה ראה עצמו כחלוץ בארץ ישראל. היה לו ברור כי הדבר יהיה כרוך בפרידה מהעולם של המוסיקה הקלאסית הסואנת של עיר מולדתו.
הוא יציא ללטביה להכשרה תנועתית. כאן פגש לראשונה את חברי התנועה מלטביה שלימים יקימו יחד עמו את קיבוץ עין גב.
עלייתו ארצה היתה טראגית ארבעה מן החלוצים בספינה חלו בשיתוק ילדים. אחד נפטר אחד החלים אחד שותק . יעקב סבל משיתוק חלקי. הוא לא היה יכול להצטרף לחבריו החלוצים והובל לבית קרוביו. באותו זמן כבר החלו המאורעות והמתח באוויר היה גדול. להפתעתו הגדולה של יעקב כשהצליח כבר לצאת לטייל בתל אביב שמע מוסיקה קלאסית. זו היתה התזמורת הארץ ישראלית שנולדה באותם ימים ועשתה את חזרותיה באולם אוהל שם בתל אביב. כאן התברר ליעקב שייתכן שלא יצטרך לוותר על אהבת חייו.
כשהגיע לנחלת יהודה מקום בו חיו חלוצים שהגיעו מגרמניה שהתאחדו עם חברים מהתנועה מהארצות הבלטיות הגיע למקום הפתעה. פסנתר כנף שנולד ב1898. נתנה אותו במתנה עולה חדשה מגרמניה שהתגוררה בדירה קטנה בתל אביב שלא היתה יכולה להכיל את שני פסנתרי הכנף שהביאה מגרמניה. חלוצה מאסטוניה בתיה בסקין שהיתה פסנתרנית החלה לנגן בו וכך נרקם הרומאן בין יעקב ובתיה.
כשעלתה עין גב למזרח הכנרת והקימה את המחנה של חומה ומגדל העבירו את הפסנתר לחדר המשפחה של הזוג שטיינברגר. הוא היה השלישי בחדר הקטן.
חיי המוסיקה בעין גב הקטנה היו אינטנסיבית. זמר אופרה, כנר, פסנתרנית, רקדנית בלט יחידה וחברים שהגיעו מתל אביב, נגני התזמורת הפילהרמונית שחשו קשרים ומחויבים לאוהדי המוסיקה בקיבוץ. יעקב לא היה רק מוחא כפיים אלא מארגן. בעקב נכותו עבד בהנהלת החשבונות, היה גזבר, ובכל מה שנגע ייצר מוסיקה. ב1943 הציע הפסנתרן התל אביבי ורנר זומרפלד שהיה בא הרבה לעין גב לנגן לארגן פסטיבל מוסיקה בעין גב. הוא טבע בכנרת באסון כבד אך יעקב לא ויתר.
עשרים וארבעה שולחנות היו בחדר האוכל הקטן של הקיבוץ אך בפסח הצטופפו בו 450 איש . בחלקם הגיעו באניות. בחלקם הקימו מחנה אוהלים בחצר כי כביש לקיבוץ לא היה. כך החל פסטיבל המוסיקה בעין גב כשהמנצח עליו היה תמיד יעקב.
אחרי מלחמת העצמאות החליטו החברים להקים מפעל זיכרון לחבריהם שנפלו. הרעיון כבר תוכנן לפני המלחמה אך עתה נראה היה שהדבר אפשרי. המפגש בין יעקב ומשפחת כהן אתל ופרנק הניע את הגלגלים. החלה להבנות במה וקונכיה אקוסטית ואז הגיעו האחים יהודי מנוחין ואחותו חפציבה לקונצרט בעין גב. יהודי מנוחין חגג את יום הולדתו השלושים. מדינת ישראל היתה בת שנתיים. למדרון ליד הבמה הובאו חבילות חציר מקיבוצי הסביבה ואלפי ארגזי עץ של תנובה מטבריה. 7000 איש השתתפו בקונצרט. למרות הכעס של האמרגן המנוחינים תרמו את הכסף להמשך בניין האולם. את התכנית הביא המנצח הדגול סרגיי קוסיביצקי מהאולם בטנגלווד בארצות הברית. יעקב יצא לשליחות לגייס מקורות למפעל החשוב. הפלדה הגיעה מארצות הברית והחומרים מכל קצות הארץ. הבניין נמשך שש עשרה שנים כשיעקב מנצח על הפעולה. בהיותו בשליחות דאג יעקב לארגן מגבית אצל חברות התקליטים בארצות הברית ושלח 100 תקליטים ופטיפון חשמלי גדול לקיבוץ. מצד שני גייס הון להקמת מפעל שימורי דגים שהיה צריך לשרת את הדייגים של עין גב. המפעל טרית פעל שש עשרה שנים עד שנסגר בגלל בעיות כלכליות.
כל שנה היה נערך לפסטיבל פסח, מבצע מורכב שלא פעם חשף את יעקב למתח גבוה. היו שנים שהיה מקבל התקפות לב, אך המפעל התמיד. הוא הגיע לכל מקום ונעזר לא מעט בחברו טדי קולק, גם הוא חבר עין גב, בבן גוריון, בחברי התזמורת ובחבורת מלחינים, מבקרי מוסיקה קלאסית ובאמנים מהעולם הרחב כדי לקדם את המפעל הגדול.
בכל הזמן שימש כאיש הכלכלה ואיש התיירות של עין גב. פעם כמנהל חשבונות, פעם כגזבר ואפילו כמזכיר אחרי הפילוג. נלחם על שלו בענווה בלתי רגילה וגייס משאבי מתנדבים בשכנוע רב אך ללא אמצעים.
יעקב האמין בעין גב כקיבוץ תיירותי ועזר בפיתוח ענפי התיירות השונים. לא כל חברי הקיבוץ הסכימו עם הכיוון הזה שלא היה מקובל על הקיבוצים בארץ. הוא בנה הכל לאט, קטע אחרי קטע.
לא הספקנו ולא יכולנו לומר לו עד כמה אהבנו אותו על שהעז להיות חכם וחלש בעת ובעונה אחת, על שהיה כל כך נחרץ אך גם אמן הנסיגות . בין שתי התכונות רחש הומור מופלא.. לא הצלחנו להסביר לו את פליאתנו על העובדה שתמיד עסק בהרבה דברים בעת ובעונה אחת וציפה שאחרים יוכלו לסגור את כל הקצוות שהוא פתח.
יעקב היה אציל עד כדי שהיה ממש מבוהל מקטנוניות.
בשנותיו האחרונות היה יושב בשעת אחר הצהריים על כיסא פלסטיק מול ביתו, עטור גופייה נצחית, מציץ מאוהב בכנרת ובידו עיתון שהגיע מעבר לים. מביתו עלו צלילי מוסיקה נפלאה. הכנרת הבטיחה לו קסם, שורשים ותקווה לא מנוצחת, העיתון אופק לעולם הרחוק והרחב והוא המשיך לארוג את שיגרת חייו בענווה של איש המאמין בתרבות.
כמנהל חשבונות ותיק בוודאי עשה אז את מאזן חייו. לא נכנע לנוסטלגיה זועפת ולא לרגשנות רומנטית אך אמר לעצמו : ראויים היו חיי. לא נטולי סבל אך עטורי לחן ומשמעות.
אכן עד יומו האחרון לא איבד את המנגינה.
לאה באור בן יוסף
משפחת באור הגיעה לווינה ערב מלחמת העולם הראשונה מבוקובינה. המשפחה משכילה, ציונית פעילה. ב1916 נולדו למשפחה תאומות לאה ולנה. הן זכו לחינוך יהודי ציוני ולמדו עברית מילדותן. עם כינוס הקונגרס הציוני בווינה השתתף בו האבא של לאה וגם היא וגם אחותה טעמו את טעם האירוע.
ב1932 בעת קיום המכביה הראשונה בתל אביב נסע האבא של לאה לארץ וקנה חלקת אדמה על הכרמל. המשפחה החלה לבנות בית .
בווינה לאה היתה חברת תנועת הנוער שלימים היתה לתנועת תכלת לבן. היא ואחותה קיבלו הזמנה להצטרף לבית הספר עיינות בניהולה של עדה מיימון פישמן. כך עלתה המשפחה ארצה והאחיות התאומות הצטרפו לבית הספר החקלאי. הן היו קשורות לחברי התנועה הבוגרים שלהם שייסדו את קיבוץ 'בתלם ' בעין גב. עם המעבר של חומה ומגדל של הקיבוץ ממקומו הראשון למקום הקבע שלו. נרצחו יורו ואורשי חברי התנועה של לאה מווינה על ידי מארב. האבל על מותם היה קשה ובעקבותיו החליטה לאה להצטרף לבוגרי התנועה בעין גב. חברת הילדים של בינה אחותו של יורו עברה לעין גב . לאה קיבלה על עצמה להדריך אותה. זו היתה חברת הנוער הראשונה שהודרכה בקיבוץ.
ב1942 נישאה לאה באור לבן בן יוסף הנישואין התקיימו בבית הוריה שבחיפה.
עם גבור הסכנה לכיבוש הארץ בידי הצרפתים והגרמנים שקלה לאה להתגייס לצבא הבריטי אך נתקלה בהתנגדות עזה של אמה וויתרה על הרעיון. ב1947 ביקרה את משפחתו של בן זוגה בן בארצות הברית . במלחמת העצמאות גלתה עם ילדי עין גב לחיפה חיה ועבדה עם הילדים המפונים ליד מקום מגוריהם של הוריה.
עסקה בחינוך, באמנות, היתה פעילה בקיבוץ.
לימדה את ילדי הבית ספר מלאכה. עסקה ביצירת תמונות מקוצים שייבשה והדביקה. כל חייה למדה . ארגנה את חברי הקיבוץ שביקשו לשלב עבודה ולימודים.כך התמידה עד שיבה.
כל השנה היתה לאה מחפשת קוצים לייבש וליצור מהם תמונות. בכך ביטאה את אהבת ילדותה לטבע ואת רצונה לחיות את הטבע של הארץ. אולם כשפסח עמד בפתח היא התכוננה למפעל השנתי שלה : קישוט חדר האוכל. בדרך כלל תכננה תמונות קיר דמויות פסיפס עם דמויות מצריות המספרות את סיפור משה ויציאת מצריים. העבודה היתה גדולה. לאה רתמה את כל ילדי הקיבוץ למבצע הגדול. לא כולם הבינו מה העבודה הזאת להם אך לאה ידעה כי סיפור זה הוא סיפור חייה וסיפור דורה. היא ידעה כי אין זה סיפור פשוט על כן העדיפה שצורתו תהיה כשל פסיפס הבנוי המון קוביות של צבע שאמנם לא נשברו אך בכל זאת אינם משיכת מכחול אחת.
אברהם שחם
אברהם נולד בעיר ביאליסטוק שברוסיה הלבנה במלחמת העולם הראשונה למשפחה חסידית . התייתם מאמו כשהיה בן שמונה. אביו נרצח ברכבת על רקע אנטישמי כשהיה בן אחת עשרה. . הילד הועבר לעיר ברנוביץ' שם אומץ על ידי משפחת אחות אמו.
מגיל ארבע החל בלימודיו בחדר ועבר לישיבה. הזרם החסידי לו השתייך היה זרם מרכזי באגודת ישראל. בגיל 15 נבחר אברהם להיות מזכיר סניף צעירי אגודת ישראל בעיר. למד גם לימודים כלליים וקיבל ממפלגתו סרטיפיקט עלייה בגיל 17 לצורך לימודים באוניברסיטה העברית. עסק בבנין , בלימודים, היה חלק מהקהילה של חסידותו בירושלים , הצטרף להגנה ונשלח לטבריה להיות מפקד קטע בעיר. ב1938 היה רצח המוני של יהודים בטבריה. אברהם ושני חבריו הגנו על אחד הרחובות, שלשה בפני המון. שני חבריו של אברהם נהרגו. אברהם כעס על מחדל מודיעיני שהביא לאסון. יגאל אלון שלח אותו לקורס בהגנה שהתקיים בעין גב. במהלך הקורס נשבה אברהם בקסמה של עין גב ונשאר בה. הוא הצטרף רשמית לקיבוץ ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה.
הוא עבד בבנין והיה שותף לבניית המגדל, המאפייה, הרפת הראשונה. עבד במפעל בשר שהוקם בעין גב. לאחר מלחמת העצמאות עבד בבית החרושת לשימורי דגים טרית וניהל אותו. ריכז את הביטחון השוטף. עבד בתיירות והיה אחד ממייסדיה היה פעיל במועצה הדתית של עמק הירדן
ועמד בראשה שנים רבות.
הוא עלה ארצה כחלק מפרוייקט של אנשי חסידותו לבער את החילוניות לארץ הקודש. אך ערב עלייתו פגש בו ראש הישיבה וקרא במצח את עתידו . הוא קרא שיעזוב את חיי הדת אך בסוף ימיו יחזור אל מורשת אבותיו. בזמן מלחמת העצמאות בעת התקפה גדולה הוא לא פחד לגורלו ואף קרא לחבר שלו להיות על ידו כדי לא להיפגע. אחרי הקרב שאל אותו חברו מהיכן הביטחון והוא השיב ללא היסוס כי עדיין לא חזר בתשובה על כן עדיין לא יכול למות. כל ימיו שמר על האיזון העדין של אמונה בביטוח חיים בצל החילוניות. גם כשהיה פעיל בשטח הבטחת שירותי דת, גם כאשר מכתבים שכינו אותו רב, שמר על מרחק. ליווה את בנין בית הכנסת במקום אך לא התפלל בו. במעמקי ארון הספרים שלו שמר את הספרים בהם למד מימי ילדותו.
אם רצית לזכות בפסוק או סיפור מן הבאר העמוקה מספיק היה להיפגש עם אברהם שחם על המדרכה. אם רצית לקבל מילת עידוד או לשמוע שבח לאנשים היית צריך להטות אוזן לזרם המחשבות, הסיפורים, המימרות, האבחנות של אברהם. לעולם הוא לא קימץ בשבחיו ובתנאי שהוא לא יוכל לקבל מכך טובת הנאה. הוא היה סיפור חסידי מהלך גם כשדיבר על זמרת אמריקאית שהופיעה בפסטיבל המוסיקה הקלאסית . בו הוא היה אחראי על הארגון אך באותה יסודיות הוא גם בדק רעפים שהופצצו בתותחים הסורים כאיש של בניין וביטחון. לכל שעשה היה סיפור, נרקמה עלילה.
אך דווקא משום כך הוא הותיר אחריו חידות רבות. הוא היה האיש שפרק את החומה והמגדל האגדיים על ידי שחרור ברגים וחשיפת החומה לרוח. אך מי שנתן לו את ההוראה לעשות זאת בחשאיות לא ידע שהוא היה מוכן לפרק את החומה רק משום שידע כי אין מפרקים את החומה לצורך פירוק. הקרשים שלה ישמשו לצורך בניין בתי הבטון הראשונים של הקיבוץ. הוא שפרק עקב שלושים שנה אחרי גלגולי הקרשים .
כשמסר דין וחשבון על מצב בית החרושת לשימורי דגים סיפר סיפורים ודייק במספרים. כששיבץ אנשים לעמדות כאיש ביטחון ליווה את פעולותיו בלמדנות מחייכת.
שנים רבות הלך אברהם בתלם, אך לבו היה תמיד מעבר לאופק. הוא חי את חיי החדר והחומש ואת חיי החלוץ הבודד את ספר התורה ואת סיפור המקום. חסיד מפולין בין יקים מתבוללים ואנשי מהפכה עברית מהארצות הבלטיות, איש גשרים בין עבר ועתיד.
שרגא דגני
מוצא משפחתו של שרגא דגני משפחת דייגים מהמאה השמונה עשרה שנקראה פישר על פי מקצועה. השם הוחלף להלאש דייג בשפה ההונגרית. השם דגני ניתן לו בישראל בעקבות אי הבנה של אחיו את העברית : הוא החליף דייגי בדגני.
משפחתו של שרגא עברה לבודפסט והוא נולד ב1905. הוא היה מבחינת שנת הולדתו הזקן בחברי עין גב.
משפחתו היתה משפחה יהודית. למרות שסבו היה מנהל בית הספר היהודי ולמרות שהיו לו שני דודים רבנים המשפחה היתה מתבוללת . דודו מצד אמו היה הרופא של הקיסר פרנץ יוסף. אביו היה בנקאי וכיהן כיושב ראש הבנק לחיסכון ההונגרי וסגן יושב ראש המפלגה הלאומית דמוקרטית . הוא היה ראש הסיעה בעיר בודפשט. 54 שנים שימש כיועץ לממשלה כולל לממשלת הורטי.
שמו ההונגרי של שרגא היה פראנץ יוליוס הלאש. הוא למד בביתו, בבית הספר הציבורי ובבית הספר התיכון האבנגלי. . בבגרותו עבד בחברת ביטוח אסקורציוני גנרלי בטריאסט ואחר כך בבודפשט. הוא שימש כמזכ'ל ההנהלה. אהב מוסיקה וחיי ספורט והיה אוהד של קבוצת הכוח וינה. ב1925 גויס לצבא ההונגרי והיה לקציןם מילואים בשנות השלושים.כנראה שבשנים באלה הקים משפחה אך אין אנו יודעים פרטים על כך.
ב1941 היה לרב סרן בצבא ההונגרי. ב1944 עם כניסת הגרמנים להונגריה העבר לקושג למחנה עבודה.לקראת סוף המלחמה השתתף בצעדת מוות וצעד 500 קילומטרים למחנה מאנטהאוזן. למחנה הגיעו 300 איש רק ארבעה שרדו ביניהם הוא. חולה בטיפוס ודיזנטריה, הובא לבודפשט כשהוא שוקל 32 קילוגרם. המשפחה בקושי הכירה אותו. חצי שנה היה מאושפז בבית חולים.
אז נודע לו כי אביו שהסתתר במקומות שונים נתפש על ידי הנאצים והוצא להורג. ב 9/3/1946 התחתן עם אילנה. בדצמבר 1947 נולד בנו יחידו מנחם. עבד במשרד לסחר פנים ושימש כיועץ פיננסי. אחרי המהפכה בבודפשט ב1956 עלתה המשפחה ארצה והתגוררה בטבריה. שרגא עבד כדייג וככורך ספרים אך ללא הצלחה יתרה. מנחם נשלח כילד חוץ לעין גב והוא ביקש מהקיבוץ לקלוט את הוריו. שרגא הגיע עם משפחתו לעין גב כשהיה בן 55. הוא היה החבר הכי מבוגר בעת קבלתו לחברות. עבד בבננות, במסגריה, בתחנת הדלק בצמח, בחדר האוכל ובשמירת לילה. למרות ידיעתו שפות רבות לא הצליח להבקיע דרך אל העברית.
ב1968 היתה הטרגדיה הגדולה בחייו. בנו יחידו מנחם טבע בצוללת דקר. הוא סרב להאמין במותו. נצמד לכל בדל ידיעה ולא פסק להתאבל. לבסוף הסכים שתוקם לבנו מצבה. מקום טביעתה של דקר נודע אחרי מותו.
בן 90 נפטר.
בכל ערב היה הולך עם אשתו לעבר שער הקיבוץ. מתיישב על חבילת חציר כשהמולת דיר הכבשים מאחוריו. אז נשאר לבדו לשמור על הקיבוץ. לצוד כוכבים להמהם מוסיקה של מוצרט.הוא לא סיפר לאיש האם באותם לילות ארוכים חלם על בודפשט של נעוריו או על ימי הזוועה של צעדת המוות.
בביתו כתב מחזה, שמע את תקליטיו המובחרים וטיפל בקפדנות באוסף הבולים שחשף את תרבותו. לא ביקש לדחוף מרפקים, להזיז הרים. הוא האמין ברוח אירופה וידע שבגדה בו. הוא אהב את חבריו החדשים בקיבוץ אך ידע כי מפריד בינו ובינם קיר השפה. היה עמנו אך לא שלנו. חלק מהנוף ותוספת לו.
'לכל מקום שאני הולך הולכת המלחמה אחרי' אמר בעצב בפרוץ מלחמת ששת הימים. ולא ידע כי הוא מנבא לעצמו את אסון חייו.
ביקשו להביא לידיעתו כי מנחם בנו טבע ואיננו וארגנו לזכרו של הבן תחרות כדורסל עם גביע. המון אנשים הגיעו וחיכו לטקס הסיום. שרגא , העניק את הגביע לקבוצה המנצחת ואמר : כשישוב מנחם נספר לו על התחרות היפה.