האבן והחצר

במאה השנים שעברו על חצר כנרת היו הרבה שנים של עזובה. החצר המיותמת ציפתה ליום שהחלומות ישובו אליה ,שהאנשים ישובו אליה, שהבניינים ישובו אליה. לפני המון שנים הביא מרדכי חדש איש קבוצת כנרת, אבני בזלת מבית שנחרב בטבריה בהם ניתן יהיה לשחזר את הבניינים של החצר . הן חיכו שנים על שנים בערמה ליד השער והשחזור התמהמה. בתקופה ארוכה זו המון אנשים צעירים עברו בחצר. היא נראתה בעיניהם כסמל לזמנים שהותירו אחריהם חורבות.
'חצר סגורה פרוצה לכל רוח' קרא למקום סלוצקין הזקן שהגיע עם חברי עין- חרוד לביקור מחודש בחצר אותה עזב. ואכן נראה היה כי יפיפיית הבזלת הנמה לא תפגוש את הנסיך. אך בכל השנים בהן רוחות חדשות סחפו, היה הזיכרון הבוער של החצר טמון ומחכה.
לא הכסף עצר את שיחזור החצר, אם כי לא תמיד הוא נמצא. מה שעצר היו קרבות בין חלומות וזיכרונות, מתחים שנשמרו והוקפאו בין מי שחי בחצר ולידה . חילוקי דעות בין תמונות לבין אירועים שנשמרו וידיעה כי אין הם שלמים. הערכים העולים ויורדים בבורסת תשומת הלב הציבורית הותירו את החצר בשיממונה. את תכניות השחזור ליוו המון רצון טוב ועקשנות אך הזמן המשיך לרוץ בלי התחשבות. כל כמה שנים היה מתכנס כנס, יוצאת חוברת, והיינו נשבעים נאמנות לחצר המתפרקת. אך העובדה נשארה : החצר נבנתה משך כשלש שנים ושוחזרה משך יותר משלושים .

בימים בהם הוחלט לתכנן את שיקום החצר יצאתי לראיין כמה מן התושבים בה מימיה הראשונים. מלאכת הראיון היתה לא פשוטה. אני שאלתי על אבנים והם ענו לי ברעיונות. היכן היו המדרגות שאלתי והם ענו לי על העימותים על שאלת האישה. אני שאלתי על הרפת, הם ענו לי על הוויכוחים בין אנשי השומר ומתנגדיהם.

יום אחד קיבלתי פתק מרבקה ספיר האמא של נעמי שמר. היא הודיעה לי כי חולה אחד במחלקה בה שכבה בבית החולים פוריה סיפר לה שהיה ילד בחצר. ילד בחצר? היה ילד בחצר?היו ילדים בחצר ואפילו נכתב עליהם ספר יפהפה, אך כולם נולדו או הגיעו מהשנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה. והילד הזה חי בה קודם . היא נתנה לי את שמו ואת שם משפחתו בטבריה. יצאתי מצויד בטייפ ענקי כדי למצוא אותו והגעתי לחנות מכולת קטנה. שאלתי עליו. בעל המכולת הודיע לי כי הוא איננו. חזרתי הביתה אבל וחפוי והתקשרתי עם בנו במושב כפר הס. שאלתי אותו האם אבא השאיר אחריו איזה סיפורים. – אתה רוצה לדבר אתו? הוא פה על ידי. למדתי בדרך הקשה משהו על סוציולוגיה של בעלי חנויות מכולת, וגם על סוציולוגיה של היסטוריונים חדשים וישנים : אם לא באים לקנות אצלך לחם הם לא קיימים.
רצתי אליו ומצאתי איש מבוגר שלא יודע מתי נולד, עם שסע בשפתיו ואור מיוחד בעיניים. הוא סיפר שעלה עם משפחתו מצפון אפריקה. שאמא שלו מתה בספינה בדרך לארץ ישראל. היא נקברה בעומק הים. המשפחה השתקעה בטבריה. האבא היה מוכר סדקית בגולן. היה מעמיס את חמורו בבדים, סיכות, מחטים וכפתורים ויוצא עם עוזר למכור את סחורתו. כשהיה החמור נשאר ללא סחורה היו שבים לטבריה. יום אחד, בדרכו לטבריה, ישב על אחד הסלעים בחוף הכנרת , שאל את העוזר שלו על קריאת שמע, קרא את הקריאה ומת. נשאר הילד יתום. משפחתו הכניסה אותו לחדר. הוא למד פרקי מסורת עם תרגום בערבית. יום אחד הדיח את חברו לדבר עבירה:
נצא את העיר ונראה מה יש שם בדרום. שני הילדים הגיעו לחצר כנרת. פגש אותם איש עם זקן, 'כמו באגדות' אמר. זה היה א. ד. גורדון. הוא קיבל את פניהם במאור פנים ונתן להם לאכול דייסה . כששאל אם הם רוצים לישון בחצר, הילדים סרבו. המקום היה נראה להם סגור ופרוע מדי. הם לנו על הגורן שעל יד השער של החצר . למחרת באה המשפחה של הילד השני והחזירה אותו לטבריה. הילד שלנו נשאר בחצר. שנים חי בין ראשוני חצר כנרת. הוא ידע לספר לי איפה היו המדרגות , איך הביאו מים. ואיך נראו המשקפיים של חנה מייזל. הוא סיפר שלחלוצים היה חבל בו התעופפו כמו טרזן. פרט זה שלא נכתב בספרים הדגיש עד כמה הם היו צעירים. הזקן שנסמך על ימי ילדותו היה מכוון לפרטים. מפיו יכולתי לשרטט לעצמי המון תמונות , מחוות, צבעים וטעמים של החצר.
באחד מסיפורי החווה הופיעה אבן עם שם מיוחד:' אבן לשיחות מן היסוד'. על האבן הזו לא ריכלו. דיברו בה רק על עניינים חשובים. היא היתה שולחן השרטוט של העתיד. החלוצים היו אמורים להתמודד עם הספקות הגדולים של העכשיו בעזרת שרטוטו הקודח של העתיד. הם היו אמני אי הכניעה לתבוסה. בתקופתם כל מחדל הוליד מוסד שיקומי ומפעל זיכרון כדי שהמחדל לא ישוב. קשה היה להקים בבת אחת כל כך הרבה מוסדות ולהנציח כל כך הרבה מאורעות ואנשים. תקופות של בריאה אנושית, לא ניסית, מחייבות אבן כבדה, נחישות ודמיון. זה הנס החבוי בהן. על 'אבן השיחות מן היסוד' ערכו שיחות בין אנשים שהעמיקו את התודעה ואת הדבקות .האבן ארחה את יוסף חיים ברנר ששחזר באזני חלוצים צעירים, אנשי העלייה השלישית, פרקים מהסיוט שעבר על אנשים בחצר, פרקים שהסבירו מדוע רעיונותיהם רק נבטו ולא הבשילו. מדוע המטרה נראית עדיין כל כך רחוקה. מדוע ההווה שלהם היה עדיין כה דל. ברנר עשה זאת כדי להעביר לאנשים הצעירים את התחושה שאין ללעוג לעילגותם של החלוצים שביקשו להעמיק שורש ולהקים מפעל בתנאים של עוני ומצוקה. רווקות ארוכה, עבודה קשה, דיכאון עד התאבדות . באופק התקיים ניסיון עקשני וער לגול את האבן . אך לא את אבן השיחות מן היסוד. עליה נרקם חלום עז לתיקון כללי ופרטי בחיי העם היהודי.

החצר היתה חצר של התחלות. ניסיון ראשון של ההסתדרות הציונית לעבור מקונגרסים וגיוס דעת קהל לחיי המעשה. ברחמה של החצר נולדו בדיאלוג רגיש וכמעט בלתי אפשרי בין מוסדות , יחידים וקבוצות רעיונות רבים : הקבוצה והמושב, הקיבוץ, הקואופרטיב הצרכני וביטוח הבריאות .

האסם שנבנה בחצר , היה צריך לרכז את גרעיני החיטה והשעורה של העמק. הוא תוכנן כאולם גדול. הגרעינים לא מלאו אותו אך הוא היה המקום בו ניתן היה לכנס את הארכיטקטים העצובים של העלייה השנייה והשלישית לתכנן את העתיד: באסם התקיימו וועידות . בהן הוקמו בנק הפועלים וההגנה. באחת מהן הופיעה חיותה בוסל במקום בעלה יוסף שנשאר עם ילדתם בדגניה. באי הוועידה הרימו גבה : איך זה המנהיג לא מופיע ושולח את האישה? חיותה נשבעה: אעמוד בפני הלעג, אחרת לא תשוחרר האישה לעולם.
החצר היתה בסיס רעיון ההכשרה של החלוצים. הכשרות אלו שקמו גם בגולה היו לבתי המדרש החדש לתורה הציונית :היו בהן עבודה, לימוד, התנסות חברתית , הכנה לעמידה במשימות.

לפני כמה שנים באו לשחזר את החצר בנאים מבוגרים, עולים מהעלייה החדשה מברית המועצות לשעבר..שוב אפשר היה לשמוע בין חומותיה וכתליה את שפתם של דוסטוייבקי וטולסטוי הסופרים שעינו והלהיבו את החלוצים לפני מאה שנים. מקלט הרדיו של הפועלים המשחזרים דיבר רוסית והידיים עבדו בעברית. הרדיו בוודאי לא זכר כי בחצר הזו, בעת גרו בה אנשי השומר הצעיר שבאו מברית המועצות, מייסדי אפיקים, הופיע מקלט הרדיו הראשון שהיה בהתיישבות העובדת. חלוצים באו להקשיב לצליליו רוכבים על סוסיהם . והנה עולי שנות התשעים , הקשיבו לרדיו מושלך בחצר .

שיחזורה של החצר היה תוצאה של החלטת המוסדות שהתעשתו. השותפים לזיכרונות, בעלי הנוסטלגיה ומחפשי האלטרנטיבה סוף סוף מצאו דרך משותפת.
השיבה אל הזיכרונות של מושבת כנרת , של הקיבוצים כמו כנרת, דגניה א', גבע, דגניה ב', עין- חרוד ,אפיקים, עין- גב ומעגן של המושבים כפר יחזקאל ונהלל, לא היתה אפשרית לולא שבה האבן של שיחות מן היסוד. אמנם זו לא נמצאה פיסית ואיננו יודעים איך נראתה, אך השיחות שהתקיימו עליה התחדשו. קיימו אותן אנשים צעירים חברי המחנות העולים וקבוצות הבחירה שהחלו לרקום את חלומם להדריך במקום וליצור לעצמם במקום מעין מקור השראה. קבוצות שיתופיות ביקשו גם הן למצוא כאן את שרשיהן . לעבור את שלב הנביטה. לספר זה לזה את סיפור נס הרצון. לעמוד על השילוב המופלא בין הרצון לבנות חברה על שלילת הקרבניות ועל אחריות מוסרית ערה. מפוכחים לאותות הזמן ,שמחים להתגלות אנושית , מתעלים מעבר למה שנראה כמגבלות המצב.
החצר עדיין מחכה למוצגים היסטוריים אך הצעירים המשוטטים בה, הקרובים ואוהבים את חלומה, שבים בחייהם אל הסיפור המתהווה. זו היתה כוונת ראשוניה.

ילדי החצר / שמואל חדש

לארכיון ההיסטורי של המפעל הציוני נוסף עוד כרך צנוע ועבה. הוא דוגמא להיסטוריה של מקום וזמן קצר יחסית הנוגעים בעצבים ובנפש של תופעה רחבה ובעלת משמעות ארוכת טווח. הקובץ 'ילדי החצר' מספר על כמה עשרות ילדים שנולדו בחצר כנרת מאז הוקמה החווה , לפני מאה שנים ועד מעברה של קבוצת כנרת מן החצר לגבעה שהיתה לה למקום הקבע בשנת 1929 .

האם יש אפשרות להפוך את ההיסטוריה לביוגרפיה של אנשים? זוהי שאלה גדולה. הרי מעבר לביוגרפיות יש המונים ויש רעידות אדמה, יש ארגונים ושליטים, יש כלכלה ומלחמת מעמדות, יש תולדות הפלדה והחידקים. מי שמתעלם מן הקווים הבלתי אישיים החוצים את הביוגרפיות ומשפיעים עליהן מתעלם מן השריטות העמוקות והחלומות העוברים על כל סיפור של אנשים. בכל זאת האוטופיה של ההיסטוריה כהיסטוריה של אנשים, ביוגרפיות המצטרפות מרצונן למפעל משותף, היא אוטופיה חשובה. היא עשויה להיות קנה מידה וביקורת,היא ביטוי למאוויים עמוקים לדמוקרטיה שהיא הכרה בסיפור של כל אחד ואחד וזכותו להשתתף בעיצוב הגורל הציבורי.אין זו הסטוריה מופרטת אלא אמונה בהיסטוריה כשיח משותף של ביוגרפיות המעצבות את עתידן.

ילדי החצר של שמואל, שמואליק חדש הוא ספר משפחתי כמעט, נראה כאלבום דיגיטלי שעושה משפחה לעצמה אך הוא עוסק בכל הילדים שנולדו בחצר כנרת. המעבר של קבוצת כנרת לגבעה סמוך למאורעות של 1929 שינה את גורלה של החצר והגדיר את הילדים. יש בכוחו של שמואליק לספר את הסיפור של כל הילדים הללו לא רק כנובר בתיקים ובוחר תצלומים אלא כעד רגיש, כמי ששייך לחבורה. למרות שהספר הוא ביוגרפיה של כל ילד בחצר הוא גם ראי קבוצתי, סיפור של חבורה בעלת תודעה של יחד. כל אחד מהילדים מוצא את פינתו בספר אך התמונה הכללית חשובה גם היא. זוהי היסטוריה משפחתית אך יותר מזה. זו היסטוריה מודעת של ילדות משותפת. ההיסטוריה של הציונות היתה תמיד גם ההיסטוריה של הילדות. של נוף רוחני המתגלה וחשוב שיתגלה בחייו הבוגרים של האדם. בספרות הציונית סיפור הילדים היה כרך חשוב ומקורי בכתיבה ההיסטורית היהודית . הדגשת הילדות והנאמנות לה היתה לה ערך חשוב.

בסיפור ילדי החצר ניתן למצוא את עקבותיהם של מאורעות גדולים , היא היתה כקולט את הברקים, מנווטת עצמה בסערות ומגיבה עליהן.הילדים נרתמים לעגלה המרופטת של ההיסטוריה שכל הזמן מערערת על הערכים בהם חיו בבית הספר: עבודה, מחויבות מוסרית לחברה, פיתוח של יצירה והשכלה. הם מתגייסים למלחמות מתוך תחושה של מחויבות עליונה אך מגלים בהן את החורבן הגדול.

הרוצה לפענח חלק מהסוד של האופי המיוחד של החברה הכנרתית לדורותיה, את מתחיה ומלחמותיה הפנימיות, את יסודות השבטיות המשפחתית הכמעט איכרית, את הקושי בה והחמימות, את הגאווה , את שיריה של נעמי שמר הילדה שכבר נולדה על הגבעה ולא תהיה ילדת החצר. את הלחן וההומור ילך לספר ילדי החצר, ספר שלא מתבייש לאהוב.