אני מקווה לא להפריז בדברים אלו על פגישותי עם פצ'י בדיבור על עצמי. אני יודע שזה כמעט הכרחי במשימה שנטלתי על עצמי. אני מקווה שהקורא ידע לקרוא את הדברים באופן ביקורתי ויוכל לנפות את עיקרי הדברים ולסנן את העודף .
אחרי שנים של שהייה עם הורי בדרום אמריקה שבתי לירושלים. הייתי חבר בתנועה המאוחדת וזכיתי אפילו להיות מדריך צעיר בקן. כשהגעתי לכיתה י'ב הגעתי לשלב של פרידה מחניכי. היה מקובל אז כי מי שמגיע לגיל שבע עשרה המופלג צריך להקדיש את זמנו לתעודת בגרות. אני לא אהבתי את מלאכת השינון המוזרה של תעודת הבגרות . האמנתי כי אם יש מקום לבגרות הרי זה כמדריך ולא כתלמיד. אך היה צד שני לעניין והוא היה מעליב יותר : מדריכי טענו כי חניכי בגרו והם זקוקים למדריך בוגר. מדריך קומונה.פצ'י היה מדריך הקומונה הבלתי מוכר שבא להחליף אותי. הייתי מאד מנומס. הבנתי את תפקידי כפנסיונר חינוכי ופיניתי את הבמה. פצ'י כיאה למדריך בוגר כבר לא סיפר לחניכים סיפורים כמוני. הסברתי לחניכי המתגעגעים לסיפור כי עליהם להבין שבגרו. פצ'י הגיע לירושלים עם מטען חורג שלא היה מוכר. לימים התברר לי כי הוא רכש אותו בגימנסיה חוגים בחיפה. שם דיבר יוסף שכטר על דברים שונים מאשר אלו שדובר בהם בתנועה גם ברוך קורצוויל לימד את תלמידיו מהי ביקורת ומהי סמכותה של יהדות. שניהם ידעו להשעו על הרוח ועל יהדות, על הבוז לפוליטיקה. שכטר עסק בצורך בטקסיות רוחנית. אמנם השכטריסטים עדיין לא היו בפעולה . קהילתם הרוחנית טרם התארגנה אך תלמידי שכטר שחו בכמה מילונים שאנחנו לא הכרנו . הם עסקו פחות בבורוכוב וברוסיה הסובייטית אך ידעו משהו על הודו ועל מרטין בובר. אותן שנים הייתי נער שגמגם בשפה העברית . את שנות בית הספר בהן לומדים את הבסיס ביליתי בדרום אמריקה . מצב המטען היה חסר. טרם גיבשתי לעצמי כתב יד קבוע בעברית, היו חסרים לי פרקים בסיסיים בתנ'ך ובמקורות.
פצ'י החל באותה תקופה להגשים חלום נועז להוציא לאור חוברת 'שדמות למדריך'. בעודי מדדה בעברית הגיע אלי פצ'י בתביעה משונה : 'תן לי את מה שכתבת.' מאין ידע שכתבתי לא אדע עד היום. אך הוא נתקל בסירוב עקשני . הסברתי לו שאני לא חושב שדברי ראויים לפרסום . לא הערכתי אותם ביותר ובכל זאת שמרתי אותם. תגובתו של פצ'י היתה לא צפויה. הוא לא ביקש לנחם אותי על אוזלת כתבי אלא טען בתוקף שאני משתחץ. 'משתחץ?' שאלתי אותו ' אני מסביר לך כי אין ערך למה שכתבתי ואתה טוען שאני משתחץ?' אך הוא המשיך בשלו : 'כל זמן שכתביך במגרה אתה יכול לחשוב עליהם מה שבא לך. פרסם וקבל את הביקורת או את השתיקה הם יעמידו אותך על מקומך!' נגד נימוקים אלו לא יכולתי לעמוד במיוחד שהוא הוסיף על כך כי זה למען המולדת, כלומר למען חניכים ומדריכים והוא העריך נכון שהם היו לי למולדת. אני האמנתי אז בבובר. בכך שדברים צריכים להתרחש בשיחה פורחת המחוללת דיאלוג של אמת והנה באה תביעה לכתוב בשם אותה סיסמא. כבר הכרתי את ההבדל העמוק שבין פגישה בה אתה מודרך על ידי עיני השומע , על ידי תמיהותיו ופיהוקיו, בה אתה חש את תנודות רוחו של המשוחח עמך המשנה במילותיו את מיקום הקוטב המושך את מצפנך לבין כתיבה שבה אתה מנחש היכן נמצא הקורא או רואה את עצמך משוחח עם עצמך. אך פצ'י קרא לנו לכתוב. ואם לא לכתוב כי קשה, לדבר ולהעתיק את הדברים הנאמרים בעל פה . הוא החליף את הנשימה של הדוברים בסימני פיסוק . רק הוא ידע היכן צריך לשים אותם.
אומרים לנו כי סוקרטס חש עצמו כמיילד רוחני. הוא היה מעלה אצל זולתו דרך הזיכרון והחשיבה ההגיונית , דרך שיחה והחלפת דעות את האמת. הוא היה מיילד אצל בן שיחו ילדי רוח. אנחנו לא השתתפנו בשיחותיו של סוקרטס , לא שמענו אותן , קראנו אותן. הן היו למילים כתובות שנשמרו במהלך הדורות. . אפלטון שכתב אותן , ששחזר או בדה אותן בסופו של דבר הפסיק להסתתר מאחרי השחזור וכתב כתיבה לא של מיילד אלא של מוליד. פצ'י היה מיילד של כותבים רבים. הוא קיים שיחות דרך התביעה לכתוב, הכלי בו השתמש כדי לשוחח הוא עריכת הכתוב. הוא הכניס את הכתוב לרשת של קווי הגובה והרוחב של התרבות העברית והמסורת היהודית. מצד אחד הוא נמצא תמיד בצד של ההתחלות, מגלה אותן, לוחם עליהן, דואג לפרסומן ודואג ליוצרים אותן, מצד שני הוא ערך אותן. הוא דאג שהמרכאות תהיינה במקום שהפסיקים ייקבעו בזמן, שהמסורת הלשונית תשים עליהם עין . התוצאה הסופית היא שנולד משהו חדש אך מחובר. גם מחדש וגם מחזק את שנכתב לפניו. לא מוסר לעצמו דוחות על החורבות שבדרך – פשוט מתעלם מהן.
פצ'י היה קשור למורים שנשאו על גבם הרבה פרידות. מרטין בובר, גרשום שלום שמואל הוגו ברגמן וארנסט סימון היו מאד מודעים לניתוקים, לאותו תהום רוחני שממנו יש למצוא מוצא. פצ'י בא אליהם כתלמיד יוצר כמי שמניח כי יש לתת לקולם הבונה מקום בהתחלה החינוכית המונעת על ידי תחושה של רצף. בשבילו טקסט היה פגישה . הוא ניחש את צרכי הכותב וחיבר אותו למקורות של כתיבתו, בדרך כלל מקורות שהיוצר לא הכיר.

.
בדרך כלל עורך הוא מי שמקבל כתב יד רותח ועושה בו סדר, עורך כמה ניתוחים קיסריים המאפשרים לתינוק המוכן לצאת לעולם. פצ'י קודם כל דאג לכך שיעיזו להיכנס להריון.

יום אחד הופיעה חוברת צנומה 'שדמות למדריך'. לא ידעתי אז כי השם 'שדמות' הצמחוני נלקח מבית מדרשה של חבר הקבוצות התנועה הקיבוצית הכי צמודה לחזון של הקיבוץ כחברה של חקלאים עבריים . הכי צמודה לרעיון שקיבוץ יהיה כפר ולא ירצה לחיות כמפעל או להתבסס על המשימתיות הפוליטית. 'שדמות למדריך' היתה חוברת צנומה. אך מאד יומרנית ושונה מהטון של פרסומים תנועתיים של ימיה שהתמכרו עדיין לטראומה של הפילוג הפוליטי בין התנועות הקיבוציות , לנושאים הבוערים. פרסומים אלו ראו עצמם כעומדים בשער.למרות שהשערים היו רבים תמיד היתה תחושה כי הם עומדים על הבריקדה הרוחנית והודפים אויב . 'שדמות למדריך' היתה יותר חלון פנימה, לנפש ולחבורה. יותר קרובה לאמנים מאשר למדעי החברה, לווידוי של יחידים ושל יחד. החוברת ועורכה ביקשו ביטוי אישי, ספרותי, דיאלוגי ופדגוגי. מתוכה נשקפה ציפייה לחיות ברמה רוחנית גבוהה. לא להיות עיתון מקיא אירועים אלא מפגש תרבותי. פצ'י שהיה עורך החוברת הפך להיות צייד של כתבי יד. עורך דקדקן אך גם מגלה כישרונות. הוא האמין בכותביו, בדרשניו, במשורריו, ביוצריו. מרגע שמצא יצירה ראה עצמו מחוייב לדאוג ליוצר. אמנם לא חילק שכר אך נתן גיבוי, שמר על קשר, העניק תחושה של שותפות. הוא שיתף אנשי אקדמיה שביקשו לפרוץ את המצור האנושי בו היו נתונים ורצו את הפגישה עם הדור הצעיר מצד שני העורך חיפש כל חניך או מדריך צעיר בתחילת דרכם. הם מצאו אצלו סדן, הדרכה. הוא לא ראה עצמו מסוגר במסדר פוליטי כלשהו גם לא בתנועה הקיבוצית בה היה חבר. כך מצאו אליו דרך צעירים מכל התנועות במיוחד אלו שביקשו להשתחרר ולבטא את עצמם באופן חופשי. לרבים החוברת נראתה כאוייב. הם ראו בה מקלט למשתמטים, למבקשי התרת הקו המתוח של ההגשמה, למפוררי סמכות ומשמעת . לשוברי נוסח ספרותי מקובל. לבוני גשרים שצריכים לשבור ולעתים כמפירים את שלוות הלוחמים.
מסביב לעיתון שהפך מ'שדמות למדריך' ל'שדמות' נוצרה חבורה. אני חשתי אז כקטן החבורה. ההבדל בגיל בינינו, הניסיון הצבאי של חלק מהמשתתפים , הכישרון הגואה של אחרים נתן לי תחושה של שמחה שמותר לי להיות בחבורה. כבר ידעתי : פצ'י מעניק לכולם יחס ואני זוכה ממחויבותו זו. נדמה לי כי מכתבי אליו באותה תקופה לא היו מכתבים שמחים. הם ביטאו את כאבי מי שנטל אחריות מוקדם מדי. מי שגילה בתוכו את כל הבעיות שביקשו ממנו לפתור אצל אחרים. כעסקן המתרחק מהכרעתו להיות פועל. בחדר עבודתו של פצ'י מקוטלגים ומתויקים רבים מכאבי. לעתים אני חולם להגיע לשם למצוא את התיק של מכתבי ולשרוף אותו. הרי הוא תיק המכיל את כל המביך ממנו פחד יוסף חיים ברנר המבקר : בוסר ופראזות. תיק מכתבים זה שאני לא מעיז להציץ בו מכיל מטען של ביקורת נעורים שלי על עצמי, בכתב מסורבל ובשפה מגומגמת . לצערי אני לא שמרתי על מכתביו של פצ'י אלי. מעולם הם לא ענו לי על כאבי נעורי. הם הכילו ציטטה משיר. הערות ספרותיות, רשימת אתגרים וסיפורי הרפתקאותיו כצייד רוחות . אך מאחריהם תמיד עמדה התביעה : צמח וגדל. אל תרפה.
פצ'י הפעיל קשרים תומכים ומגשרים בין השונים. נמנע מפולמוס מרדד. הוא הבין כי עריכה משמעותה גם יצירת אקוסטיקה לנכתב. הוא דאג גם לכלים. מבחינה זו היה תמיד בורא מאין. גייס של מקורות ואנשים שיוכלו לעזור לכותבים.
היום קשה לי להסביר לאנשים צעירים מה היה אז להביא דבר לדפוס. עד כמה העבודה היתה קשה. לעבוד עם העופרת, המסגרות. כל טעות היתה גם עבודת פרך. פצ'י היה מגיה עם הסימנים המקצועיים של מדפיסים שנראו בעיני אז כסימני אמנות עתיקה. גיליונות הדפוס שנשרכו אחריו , העמידה על הדפס שלא יתקן שגיאה על ידי שגיאה אחרת היתה נראית כעבודה סיזיפית. פצ'י עשה זאת במיומנות עם גאווה מקצועית אך עם הערצה גמורה למדפיסים אנשי המקצוע. אנחנו התבוננו בו כמי שעוסק בעבודת קודש.

הוא היה צריך להשיג מקורות כספיים לפרסום החוברת . היו גם מתנגדים ותובעי חשבון. למזלנו היו גם כמה תומכים בממסד שהתגעגעו אל מה שהוא עשה. היא מצאה את דרכה אל רבים מחוץ לתנועה הקיבוצית בגלל קולה המיוחד. בגלל שהעלתה עניינים שברוח שהיו חבויים בלבבות רבים.
לקראת מלחמת ששת הימים היתה כבר חבורה. הכוננות, המלחמה היו אירועים מאד משמעותיים לכל אחד מאתנו. גם אישית , גם ציבורית חינוכית. כמונו ראה בהם פצ'י משבר ופרשת דרכים רוחנית . חשנו בדיסוננס עצום שהתגלה במפגש שלנו עם הלוחמים בין הבמות והשופרות לבין האנשים.
אמא אחת בקיבוצי נזעקה אלי כמדריך לשעבר של בנה. הוא חזר עתיר תהילה מהקרבות בירושלים. אך מכונס בעצמו ועצוב. בדרך כלל היה ידוע כשמח, כמארגן, כנתון לקסם של רבים אך הוא שב מן המלחמה לא סיפר, לא ישן , לא עמד בקריטריונים של מנצח. בפגישה של חבורת שדמות התברר שהוא לא היה יחידי. העיתונים וספרי הניצחון, שיכרות הטיולים בשטחים שנכבשו, האופוריה שפרצה אחרי הפחדים העמוקים של האזרחים בימי ההמתנה לא התאימו למה שגילינו . לא שהסכמנו בהערכת המצב , בהסברים ובמסקנות. אך היתה בקרבנו תחושה כללית שדווקא בשעות הללו שנראה שהתמימות מותרת ושאולי אנו נפרדים מחווית המלחמה צריך למצוא ביטוי הולם. פצ'י ניצח על החבורה שהחלה לקיים שיחות ולהקליטן. לא ידענו לאן כל זה יוביל אותנו אך חשנו כי יש כאן פרץ רוחני חשוב שצריך לשמור על הנפש ברגע של מבחן. התהליך של צמיחת הספר 'שיח לוחמים' מתוך הפעילות הזו נשען על מסורת קיבוצית ישנה של הספר הקבוצתי. ספר שהקבוצה כותבת. שאין הוא ספר של סופרים מקצועיים אלא של חברים רגישים ואחראים לסביבתם. אז עוד לא התעמקתי בספרים העתיקים הללו אך ידעתי משהו על קיומם. אלא שכאן לא היה ספר של חברה קיבוצית אחת. גם לא של נציגים מוסמכים. היתה כאן התכנסות של מאמינים בביטוי האישי. בתקופה ההיא עדיין הארץ הכירה את המימד של הסוד, של הצנזורה העצמית והחיצונית. של האפולוגטיקה. המעבר מתקופה זאת לתקופת התקשורת היה איטי. אמנם בספרות הפוליטית המפולגת צפו המון דברים קשים אך אלו היו חלק ממלחמה ולכל היה ברור כי מתחת לכל זה יש עולם חסוי וסודי. 'שיח לוחמים' נכנס לתפר בין התקופות. המשתתפים בשיחות חשו בעוצמתן. פצ'י אז היה ככהן הגדול אך הוא העניק לכולנו תחושה עמוקה של שותפות. הוא גייס אנשי מקצוע ונלהבים למשימה. אני זוכר את גיליונות הדפוס הארוכים, את להט הוויכוחים בינינו אך גם את הידיעה כי אנו נמצאים בידיים של עורך רגיש. הלבה שהתפרצה שמרה על מקצב אנושי . הסולנים המופלאים ידעו לנגן עם תזמורת עשירה. היתה תחושה כי היסודות שנוצקו בימי 'שדמות' היו יכולים לשאת את המפעל . הזדמנות לחיבור מחדש לעריכה מחדש של הרצף התרבותי הנובע מתוך התהום.
המפעל של שיח לוחמים היה צריך להיות חלק משלישיה : ספר זיכרון לנופלי קיבוץ במלחמה, שיח לוחמים וספר שימשיך את השיחות על תחושת הדור השני בקיבוץ לקראת בנייתו של הקיבוץ בעתיד. אני קיבלתי על עצמי לכתוב את ספר הזיכרון. ומה אני יודע ? מאחורי גבי נשבה רוחו של פצ'י: ' אתה לא יודע אך אין ברירה.' יחד עמי עבדה תאיר זבולון חברת רמת יוחנן. היא היתה רשת הביטחון ובעלת השפה יחד אתה יכולתי לעמוד במשימה אך נפשית וספרותית פצ'י נתן לי גיבוי שאינני יודע אם הגיע לי. יריב בן אהרון ואני לקחנו על עצמנו את הוצאת הספר 'בין צעירים' חלק מרכזי ממנו היו שיחות שהתקיימו בקיבוץ עין שמר בעריכתו של אבישי גרוסמן. לא ידעתי אז עד כמה עין שמר תססה רוחנית והייתי מלא פליאה על השיחות שהתקיימו בה. משך הרבה שנים מאז אני חש כי בחבורה של עין שמר ובאבותיה דור המייסדים של הקיבוץ טמון עושר רוחני מיוחד. גם יושר וכנות יוצאי דופן. היה לי ברור כי גורלו של הקובץ 'בין צעירים' יהיה שונה מגורל 'שיח לוחמים' לא רק בגלל ההד הציבורי שהעיסוק במלחמה מביא אלא גם בגלל ש'בין צעירים' לא סיפר סיפור. הוא כלל יסודות של וידוי, של חשבון נפש והגות ראשונית. הוא לא היה מחובר לשום דיסציפלינה ולשום מדף של ספרים ועל כן היו לי הרבה לבטים בקשר אליו. יריב בן אהרון שותפי לעריכה העניק לקובץ עוצמה בלתי רגילה אך הוא כמוני תהה על משמעות הספר וערכו. לפצ'י לא היו ספקות כלל . הוא פשוט לא נתן לנו מקום להתייאש.
פצ'י היה זה שזימן אותי לשני מפגשים מאד חשובים בחיי : המפגש עם מרטין בובר ועם גרשום שלום. הראשון היה המפגש עם מרטין בובר . זה היה מהמפגשים הקשים . שנים לקח לי להבין מה התרחש בו ה באותו זמן פצ'י ביקש לחבר את מרטין בובר עם הנוער הישראלי. בובר חגג אז תהילת עולם ובדידות ישראלית שנבעה מעמדותיו הפוליטיות ומרקעו התרבותי השונה. נחרצותו בענייני שלום ומלחמה, עמדתו החילונית כלפי המסורת המאורגנת מצד אחד והדגש שלו על נוכחות אלוהית מצד שני ניתקו אותו מהמחנות התרבותיים השונים בארץ.מהאורתודוכסיה ומהחילונות האורתודוכסית . התנגדותו לממסד הפוליטי וליריביו שפזלו להערצת ברית המועצות הותירה אותו מנותק . הוא היה איש הדיאלוג שחי בבדידות. פצ'י דאג לו כמו שדאג לחבריו ועל ידי הצליח להביא אותנו , צעירי הקיבוץ לשיחה עמו. אני אז הייתי חסיד של תורתו של בובר למרות הספקות שאבא שלי ניסה כל הזמן לנטוע בי. המפגש עם בובר היה מאכזב בגלל קרירותו של האיש, בגלל פולמוסיו שהותירו משקע מוזר אצל השומעים. העריכה המופלאה של השיחות הללו שעשה פצ'י לא שינתה את המילים ובכל זאת הקור שנשב מהן לא נשאר. היום כשאנו קוראים את השיחות אי אפשר לחוש את האכזבה של רבים מפגישה שלא התקיימה.
שנים לקח לי להחלים מחווית הסתירה בין הציפיות שלי מהדיאלוג לבין מה שהתרחש. היום בזקנותי אני מעריך את יצירתו של בובר כתפילה לדיאלוג . תפילה אמיתית שמצאה נוסח הן בחקירותיו והן בעריכתו את סיפורי החסידים.
לא דומה היתה השיחה שלי עם גרשום שלום.היוזמה היתה של פצ'י לקראת ההוצאה לאור של לקט מכתבי שלום שערך. ידעתי כי שלום חשדן לגבי דיאלוגים. וא הזהיר אותי מפני הדיאלוג ('הדיאלוג הראשון בתנ'ך נגמר ברצח') .דווקא משום כך הפתיע מאד גילוי לבו. פצ'י ששידך בינינו לא רצה להשתתף בשיחה אך הגיע לקראת חצות. שלום ראה אותו דרך החלון. אף פעם לא ראיתי את האיש העצור הזה , עטוף הספרים והרוח כל כך נלהב ושמח. הוא ממש התלהב שראה את פצ'י דרך החלון . היה משהו מאד סמלי במעמד. כמה דקות לפני שהגיע םצ'י דיברנו על ברל כצנלסון. שלום סיפר שברל נוהג היה להגיע אליו מאוחר בלילה . לא היו לו ילדים וחשש להפריע לחבריו לאחר פגישותיו הליליות.
על כן הגיע אל משפחת שלום שגם לה לא היו ילדים. הם היו משוחחים. כך בילה ברל אצל שולם את לילו האחרון לפני שנפטר בחטף. בעוד אנו מדברים על ברל בחצות הגיע פצ'י וכאילו החליף את הפגישות הליליות ההן. באותו לילה לקחה אותי פניה שלום לחדרו של שלום. הוא היה מבהיק כי לא היו בו ספרים. היה בו שולחן ומיטה. על השולחן היתה מונחת תמונתו של ברל כצנלסון. לילה זה נחרט חזק בזיכרוני. רק אחר כך שמתי לב שפצ'י, עורכו המובהק של שלום היה בנעוריו תלמיד של קורצוויל מהמתנגדים הגדולים של גרשום שלום…
את יחסו של פצ'י לשלום סיכמתי לפני המון שנים כשכתבתי 'שלום היה מורה גדול ורבים הם תלמידיו- מעריציו, אך האדם שהבין את האורגניות של מפעלו, את הצורך לחשוף את המפעל כאיש ההיסטוריה והפרטים שקד כל חייו להסוות, להעלים, למסור קרעים קרעים בתקווה שהקורא יגלה רק טפח מהם, האדם שהיה מוכן להקדיש לזה שנים של עבודה מאומצת הוא אברהם.'
פצ'י גורדונאי. עד היום לא למדתי היכן התרחשה הפגישה המיוחדת הזו שלו עם גורדון. אך תמיד שאני חושב על גורדון אני חושב גם על פצ'י. לדידו היה גורדון המשוחח הגדול עם המלומדים עמם עבד. עם מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, עם ארנסט סימון ואחרים. מול היקיות שלהם שפצ'י הבין עד כמה היא יהדות נשברת ויצירתית הוא מעמיד תמיד את יציבותו של גורדון, את האמפטיה שלו ואת יכולתו להיות מורה בחייו ולא מאחורי קתדרה. גורדון היה מבחינתו איש הרוח שהגשים. שלא בנוי על שברי אמונה אלא על ייאוש יוצר. על אמונה בחיים לא כספירה אינטלקטואלית כפי נהוג אצל סוציולוגים או פילוסופים אלא כמחנך הפותח פתח לטבע ולאדם.
ככל שעסק בא. ד. גורדון היה נבוך כשנפגש עם ברנר. מצד אחד הוא הכיר יפה את תפישתו של מאיר איילי שהאשים את ברנר באחריות לדחיקת היהדות מהמפעל החלוצי, שראה בהתקפותיו של ברנר על היהודים והיהדות בת זמנו כריתת שורש מסוכנת. םצ'י הבין שיחסי אל ברנר שונה בעיקרו. גם הכיר את יצירתו הברנרית המופלאה של יריב בן אהרון שדווקא גילה את מקורותיו היהודיים של יוסף חיים ברנר ועל ידי זה האיר את יצירתו באור מיוחד. פצ'י עמד אחרינו אך על ברנר שתק. או לפחות כך הבנתי את עמדתו . כשנפטר מאיר איילי אמרתי בלוויה שלו כי אני רואה בעיני רוחי את ברנר המצדיק את עמדתו המוכיחה של מאיר איילי כלפיו. פצ'י קיבל את דברי בחיוך של הסכמה. אני רק לא קיבלתי את עמדתי באותה שעה . סערתו של יוסף חיים ברנר לא היתה מכוונת נגד היהודים אלא תבעה מהם לא להסתתר מאחורי אפולוגטיקה משתקת. לא להסתפק בהמיית לב אלא לבחון את יכולתם להתמרד ביצירה. לא להקים פולחן אלטרנטיבי המכבה את אחריותם כלפי הפרצות והחורבן המתרגשים ובאים.
פצ'י היה מאד קשור עם שלמה צמח ויהודה יערי. עם סופר העלייה השנייה וסופר העלייה השלישית.. הוא הפגיש את החבורה עם שניהם וליווה את התרגשותו הבלתי רגילה של החלוץ הזקן עם צמיחתו המופלאה של יריב בן אהרון. מפגשי עם צמח שפתחו לי פתח חשוב עם דרכו ואופקיו הבלתי רגילים בתחום הספרות, הפילוסופיה, האגרונומיה וההיסטוריה התאפשרו רק בזכות מעורבותו הבלתי נלאית של פצ'י. גם את יהודה יערי שהכרתי שנים רבות עוד לפני שהכרתי את פצ'י לא הייתי יכול להעריך אלא באותה עקשנות וידידות שליווה את החלוץ איש העלייה השלישית.בובר שהיה מורה העלייה השלישית ולא עלה עמה ארצה ויהודה יערי חלוץ העלייה השלישית נאחזו בנחמן מברסלב כדי להיענות לנפש דורם החילונית. יהודה יערי שפך מים על ידיו של מרטין בובר ונפגע ממנו אך פצ'י ליווה את שניהם באהבה…
פצ'י הלך ללמוד בארצות הברית. הוא שהה בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק. אז התחלתי לשמוע ממנו דברים על מקס קדושין. לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה ממני ומיהו אותו מלומד מסתורי העוסק בפירושיו את המדרשים. רק לאט לאט הבנתי מה מצא פצ'י בדברי קדושין ובחבורה הקונסרבטיבית בכלל. כאיש קיבוץ ויורש המסורת הספרותית החדשה בארץ הוא הבין את הסכנה ברומנטיזציה של הדת. באותה רוח שנשבה מהוגים כמו סרן קירקגור ורודולף אוטו שביקשו לשחרר את הדת מהתבונה ומהמוסר. קדושין השיב את המוסר והערך כמדד לעשייה הפולחנית לשיח ההלכתי כמו שהזדהותו של גורדון עם הטבע והעבודה לא שחררו אותו אל אותו געגוע ניטשיאני לשחרור מכבליו המשעבדים של המוסר. גם אם מחדשים ופורצים התהליך צריך להיות מוסרי .הקשר של פצ'י לתנועה הקונסרבטיבית כמורה כתלמיד כחלק מהחבורה נעשה באותו הלהט שרקם את חבורת שדמות. במשך השנים הקשרים התעמקו. הוא ביקש לקשר את שתי החבורות. לנצל את הקשרים האקדמיים כדי להעניק לחברי החוג שלנו ידע ותואר אקדמיים ולחברי האקדמיה קשר אל אנשים המחוברים למעשה הקהילתי התרבותי הישראלי. לחבר את העמק החלוצי אל ההר של האקדמיה היהודית בתפוצות. הוא עשה זאת על ידי העברת כתבי יד, על ידי שיתוף עם מכון שכטר שנתן לכמה חברי חוג 'שדמות' אפשרות ללימודים ויצירה. על ידי מפגשים ועידוד לפרסום יצירות.

פצ'י היה מודע היטב לערך של עבודתו. הוא ערך גדולים והדריך רבים לכתוב. הוא גילה כותבים שלימים היו סופרים משוררים והוגי דעות. לכולם העניק רשת ביטחון. כשחשד שאנשים ומוסדות לא הכירו בעבודתו או לפי דעתו ביקשו להשתמש בו לתועלתם הפוליטית או האקדמית הוא הפך למוכיח בשער.
כשיצאתי לשליחות בארצות הברית הפכתי להיות נציג החבורה שליווה את הוצאת 'שיח לוחמים' במקום. הספר נראה אז ממקום אחר. התקופה היתה תקופת המרד של הסטודנטים והקרב הרעיוני על מלחמת ויטנאם. הספר שם עורר דיון שונה מבארץ אך חשוב דווקא כגשר אל ניסיונות שונים לחידוש חיי היהדות. מכיוון שמערכת 'שיח לוחמים' לא הייתה ממוסדת ומאורגנת לא התמדנו במסירת המסר.
עשר שנים ערך פצ'י את 'שדמות'. החליפה אותו בעריכה שלומית אביאסף. היא פתחה את המפעל לאופקים רחבים של דעת לאו דווקא מתחומי ההגות היהודית. אחרי מלחמת יום הכיפורים ערכתי את חוברת 'שדמות' . פצ'י ליווה את העבודה.
הוא יזם וערך את ספרי 'ללא כתונת פסים' הצורך להוציאו נבע מתוך הזעזוע של מלחמת יום הכיפורים. מצד אחד נשברו בה הרבה מוסכמות והפצע למרות הניצחון חשף את המצב האנושי והיהודי הקשה שבתוכו אנו פועלים. הוא העריך כי ספר כזה נחוץ אך כשראיתי את הגיליונות שערך הבנתי עד כמה המטלה בלתי אפשרית. הייתי מקבל ניירות מתוקנים והתביישתי. גיליתי את בורותי העמוקה, את התלות המיוחדת שלי בעורכים הלשוניים. עוד לא הבנתי כי עם זה אצטרך לחיות. פצ'י היה שולח תיקונים מביכים ומכתבי עידוד. הוא פשוט לא נתן לי להיכנע. בתחילת המכתב היה משבח ואחר כך מראה עד כמה עוורוני גדול.
החוג למקורות ישראל שהקים פצ'י באורנים היה המשך הגיוני לקריאת חוג 'שדמות' להתמודד עם לימוד מקורות היהדות. פצ'י קרא לנו למורים לבא ללמד מכל פינה. לא באנו למקום מתוך אותם המניעים. לא תמיד מתוך שמחת הנתינה אלא גם מהרעב והצמא, מתחושה של חסר. . האחד שבא כבן משק שחש כי התאווה לדעת קופחה על ידי המחויבות לעבודה הגופנית . השני מתוך תחושה כי הוא צריך להדגיש יותר ויותר את פרישתו מהשמאל האורתודוקסי, השלישי מתוך כך שהתעמת עם המנהיגות המסורתית של תנועתו. היו שביקשו להוציא לאור ידע שהיה קבור אצלם שנים רבות ואחרים גילו אפשרויות להגיע אל מעיינות חתומים. היו שביקשו לשחרר מסמכות ולהפיץ תורה בחדווה וברוח שמחה והיו שביקשו עול חדש באווירת הנהנתנות שהוציאה אותם מהכלים. לא היה ברור לשותפים ולא חשבו לברר לעצמם האם הם מבקשים להיאבק על רביזיה של המרד הציוני או להביא להעמקתו. כולם היו מודעים כי צריך לתקן משהו בדרך. על כולם ניצח פצ'י כשהוא מדלג מעל חילוקי הדעות מתוך תפישה מחנכת הטוענת כי יש לפתח שיחה בין שונים המחשיבים את עבודתם כמחנכים. הוא חש כי עליו לנסות לחמש כל אחד בנשק לו היה זקוק. כל אחד קיבל ממנו שיר, קטע הגות, מפגש עם מישהו שלדעתו של פצ'י יכול להעמיק את השראתו. לכל אחד היה מביא מקור ספרותי שמצא, פרק בהיסטוריה, דברי מלומדים ווידויים גם אם אין התאמה בין הכוונות אפשר לערוך את הרבים לכלל יצירה משותפת.. בשיחות בין המורים לא תמיד שררה הרמוניה. הפחדים מאובדן אנרגית הביקורת החברתית פוליטית מצד אחד ומדלדול הרוח מצד שני הביא לא פעם למתח. פצ'י הכיר את אזורי החיכוך אך הביא עוד משורר, עוד סופר, עוד הוגה שגילה והם הכניסו רוח חדשה לדיונים ולכתיבה. אנו לא תמיד ידענו מול איזה רוחות אנו עומדים. אורנים של אותם ימים היתה מבצר חשוב של השכלה שינקה מהרוח הלוחמת של שנות המאבק הסוציאליסטי אל מול הפאשיזם . זו היתה רוח שהכירה יפה את פיתוייה האינטלקטואלים של הרומנטיקה על מקורותיה, שהאמינה שבעזרת המוסיקה הקלאסית והספרות הגדולה בפירושה הסוציאליסטי אפשר יהיה לנהל מערכה על פני החברה והאנושות. כאן התבצרה ההשכלה הלוחמת שביקשה תשובות פוליטיות לשאלות תיאולוגיות. חלק מהמורים באורנים מאד נבהלו מהמהומה שנוצרה על ידי החוג החדש. היתה בהלה במיוחד משום שחשו כי היציאה מן הארון של יהדות יכולה ליצור אורתודוכסיה חדשה ואולי להביא אפילו לחזרה בתשובה או לסדקים באורתודוכסיה החילונית. לפגיעה בליברליזם ובסוציאליזם. הם ביקשו ללמד יהדות ברוח הביקורת ואת הדרשנות לשמור לאירועים מדיניים או לקרבות על מנהיגות. .הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי היו במבוכה ואיחוד הקבוצות והקיבוצים היה ספקני. הברית בין אורנים ,החוג למקורות ישראל והאקדמיה לא היתה פשוטה. היא נרקמה בימי פרשת דרכים וחילופי משמרות. בימי האקדמיזציה בתנועה הקיבוצית והגעגוע להיררכיה וסמכות בעולם האקדמי. על רקע זה נפרד פצ'י מאורנים והגיע לכהן באוניברסיטת תל אביב. לא הייתי קשור אל פעילותו זו אך הגיעו אלי הדים שהוא פועל שם בדרכים שהכיר. בחיפוש האנשים, היצירה, בעידוד ועבודת עריכה לעומק.
הקשר שלי עם פצ'י בעבודתו הספרותית הרחבה היה מוגבל לתחום ייסוד ספריית אופקים בעם עובד. בשלב מסויים הייתי חבר מערכת הספרייה וראיתי אותו בפעולתו. הספרייה עסקה הרבה בתחומים של תרגום והרחבת אופקים תרבותיים. הוא עסק כל אלה במיוחד באותם קטעים שנתנו אפשרות לביטוי עברי. במיוחד זכורה לי מעורבותו הרבה בהוצאת הרצאותיו המדעיות של אהרון קציר. ובעריכת כתביו של גרשום שלום כחלק מהספרייה. בצד חשיבתו על ארון הספרים היהודי והוצאה של מקרא לישראל היה לו חשוב לתת ביטוי עברי ותרומה לתרבות העולם. הדיונים במערכת אז כשאהוביה מלכין מנווט את הספינה היו דיונים מאירי עיניים בתהליך מודע של בנייה תרבותית.
בעבודתו החינוכית הציבורית והספרותית פצ'י נאחז בקשר עם מאיר איילי איש יפעת. הוא היה מנהל בית הספר התיכון בעמק המערבי ועסק הרבה במקורות יהודיים. מאיר איילי היה מדור אחר. מתלמידי האוניברסיטה בירושלים בשנות הארבעים. עולה מגרמניה שלמד אצל מורי הדור באוניברסיטה שהגיעו ממרכז אירופה. הוא הגיע לקיבוץ גבת שהי מעוז של מזרח אירופה, של סוציאליזם עממי חילוני . המשוררת פניה ברגשטיין היא שקלטה אותו ואת אשתו כשבאו כמורים למקום. קשריו העמוקים עם ברל כצנלסון, עם מקורות יהודיים ועם גרשום שלום הרחיקו אותו מהקיבוץ המאוחד. עם הפילוג עבר ליפעת. פצ'י תבע ממנו לחשוף את המימד היהודי שהדחיק. הוא האמין שאם יעיז להוציא את מטענו התרבותי החבוי לאוויר העולם יוכל לעשות מעשה חינוכי גדול. מאיר אילי יזם את תיקוני ליל השבועות הראשונים בתנועה הקיבוצית. אלו היו לילות של לימוד שהיו אחר כך למודל לעשייה המונית בקרב חוגים חילוניים ודתיים.
על רקע של יחסיו של פצ'י אל גורדון, אל בובר ושלום, גם על רקע של היותו חבר קיבוץ אפשר להבין את הערכתו העמוקה את מפעל הבנייה מחדש של ברל כצנלסון
תיקון ליל שבועות אחד שארגן פצ'י בקיבוץ יזרעאל בעזרת חבריו מקיבוץ יזרעאל זכור לכל משתתפיו. זה היה תיקון שהוקדש לאגרות ברל כצנלסון שערך יהודה שרת. שלשה כרכים מלאים וגדושים בהערות שנראו כמעין תלמוד לחרוצים. לי ספרים אלו היו מדריך מיוחד לתולדותיה הרוחניים של העלייה השנייה. יהודה דיבר באירוניה על 'המון שלשת הקוראים' שיקראו בהם. יהודה שרת הקדיש ארבע עשרה שנים מחייו לערוך אותן . הוא ביקש להתרכז באגרות שנכתבו לפני העלייה השלישית. לפני התגלותו של ברל כמנהיג מוכר. יהודה שרת האמין כי בשלב הזה של חייו עד שנת 1918 האגרות יכולות ללמד על האיש בלי הדים מיותרים הנובעים מהיותו מנהיג מוכר. יהודה שהגיע ללילה ההוא כבר לא ראה טוב. הוא לימד את כל החבורה שיר וסיפר על ברל. הוא חצב את מילותיו בכוח עצום. הוא לא היה איש צעיר ועיניו כהו. אך הוא קרא יחד עם בתו את דברי ברל כדברי שירה עם משקל ורמז על כך שברל הקריב את חיי הרוח שלו כאמן למען המנהיגות החברתית מדינית. פצ'י היה מודאג כל הלילה. בתחילת הערב החל יהודה ללמד אותנו שיר שחיבר. בבקר הקים אותנו יהודה שרת מכיסאותינו העמיד אותנו כמקהלה וניהל את שירתנו מקהלה בפני עמק יזרעאל בזריחה. חברי הקיבוץ שלא היו עמנו בלילה יצאו לעבודה נדהמים לשמוע את המקהלה עם שחר.
שוב ניתן יה לחזות בכוחו העורך של פצ'י.