פני הקיבוץ בתמורותיו לרות אניס

רשימה זו נכתבה לרות אניס לקראת מחקרה על תולדות הגן הקיבוצי. אני מנסה להסביר לה כמה מהתמורות שחלו בקיבוץ בשנים האחרונות.
לרות היקרה שלום רב
קראתי בעיון את הפרק האחרון של ספרך. כרגיל אצלך הוא מעמיק ומנסה להגיע אל שורשי הדברים, לא מנסה לפשט דברים ובכך יתרונו.
אעיר כמה הערות שאינני יודע אם יוסיפו או יעזרו לך אך כיוון שנתת בי אמון אנסה להביע את הדברים באופן מרוכז וטלגרפי למרות שאני חושש שהטלגרמה תתרחב. ביקשתי להדפיס את הדברים כיוון שפחדתי שדברי לא יובנו בכתב ידי.

הקיבוץ עבר שינויים רבים משך עשרות שנים. כל נקודות התפנית התלוו בביטחון של חברים אך באי הסכמה ביניהם לאן הולכים ולמה. האם השינוי הוא אתגר, סתגלנות או בגידה ברעיון. רבות היו הפרוגנוזות והם נאמרו תמיד בביטחון יתר והחיים הוציאו לשון, רצונם ומצפונם של החברים היו בלתי צפויים והמציאות בהמשכה ובחידושה תמיד היתה בלתי צפויה. למרות זאת נמשך החיפוש אחרי הקו הפשוט, הברור, הנראה כבלתי נמנע. הצורך בהחלטה לחיות בקיבוץ, להתמיד בו, להלחם עבורו הוא שדחף אנשים לנסח דברים בפשטות יתר ובערכים של פולמוס ואפילו של כעס. הקונפליקט שבין הסבך של המצבים המשתנים לבין התביעה לפשטות היה אחד מהכוחות המניעים בקיבוץ על הצלחותיו ותבוסותיו. תנחום תנפילוב איש דגניה ביטא את הדבר באופן ציורי : וושינגטוניות ושינגטוניות אתן צומחות אל על והענפים מתרחקים מן השורשים…

החיפוש אחרי הפרדיגמה היה ממושך ומענה. בראשית שנות השמונים היה נראה כי למרות שהחיים הסתבכו והלכו הקיבוצים הולכים ונעשים דומים זה לזה. מאמצע שנות השמונים היה נראה הקיבוץ נתון לוויכוח בין נוסחאות מאד ברורות אך הקיבוצים היו ליותר ויותר שונים זה מזה. הוויכוחים בין המודלים של הקיבוץ השיתופי שנקרא גם הקיבוץ הקלאסי שלא היה מעולם קלאסי ותמיד נתון לוויכוח לבין הקיבוץ המשתנה היו חלק מהעובדה שהקיבוצים הפכו למאד שונים איש מרעהו. היו קיבוצים שערכו שינויים בתחושה של משבר ואובדן סמכות כמעט פשיטת רגל, בלי הון שיבטיח ביטחון לחברים , הם וויתרו על הנהלה עצמית ומסרו גורלם בידי סוכני שינוי מקצועיים והיו קיבוצים שערכו שינויים עם הון עצמי גדול, מתוך רצון לנתק את הקיבוץ מכל המערכות החיצוניות, היו קיבוצים שמעל לבריקדות הגנו על שיטתם הקודמת והיו שהגנו על שיטתם הקודמת מתוך שיגרה ואי מודעות בלבד.

חשוב למנות כמה מהשינויים העמוקים שעברו כל הקיבוצים לא משנה מהו המודל שהם בחרו לחיות בו.
התקופה היתה תקופת סיום ההתיישבות תהליך שסימנו היה קבוצת אנשים הבונה יישוב חדש מן הטפחות, בתים וגנים מוסדות ודרכי ניהול. סיום תהליך ההתיישבות הביא לתהליך של הפיכת היישובים ליישובים רב גיליים יותר ויותר. התיישבות היתה יכולה להתקיים רק במקומות שיישובים דעכו ונעזבו.
בתקופה הזאת הסתיים תהליך ניצחון המשפחה. זה היה ניצחון עם הרבה סתירות אך ניצחון מובהק. הוא היה מקביל לתהליך שיקומה של המשפחה היהודית הרב דורית אחרי השואה. ניצחון זה נראה בבירור ומדובר מאד בעדה החרדית אך הוא קיים גם במשפחה החילונית. בקיבוץ הוא הודגש יותר כי בקיבוץ צמיחת המשפחה היתה בוויכוח מתמיד ודווקא הוויכוח חיזק את המשפחה. המשפחה המשוקמת חיתה גם ברווחה יחסית. היא מרדה באתוס של ההסתפקות במועט שהיה בהרבה מקרים סימן להזנחה. המחיר של שיקום המשפחה היה שהקיבוץ היה צריך ליטול על עצמו הרבה משימות סוציאליות מבפנים. לא רק לעזור לחברה מבחוץ אלא גם לנזקקים מבפנים מפאת זקנתם, חולשתם, מחלתם. הדאגה לרווחה הרב גילית בתנאים שווים לחברים כמו לנוער שהגיע לקיבוץ בגלל בעיות של רווחה גבתה מחירים כבדים. הקיבוץ הבין לאט אך הבין כי עליו לשבור את עצמאותו כחברה הדואגת להיות מעין מדינת רווחה . הוא הבין שעצמאות זו עליה הקפיד שנים מרובות גם בגלל שלא רצה להטיל עומס על החברה שמסביב ולהיזקק למוסדות המדינה הפכה לבלתי אפשרית. חבריו של הקיבוץ היו צריכים היו לבטל את עצמאותם ולקבל את שירותי מדינת הרווחה. אולם מועד כניסת הקיבוץ למדינת הרווחה לא היה טוב: מדינת הרווחה היתה בשלב גבוה של פירוק. לא היה לה שם טוב. להיפך. הנאו שמרנות הוקיעה אותה , נאבקה עמה, צמצמה אותה באופן דרמטי. החברה הישראלית ביטאה אידיאולוגיה של התנגדות למדינת הרווחה היא הניפה דגל של ניהול על ידי הפחד של אובדן הביטחון האישי, במקום ביטחון של ערבות הדדית היא הדגישה את כוחו המפתח של יצר השרידות. הערבות ההדדית במדינה נתפשה כביורוקרטיה ,ההפרטה כבידוד, החירות כמלחמת הכל בכל.
צמיחתה של המשפחה הרב דורית בקיבוץ יצרה גם מציאות חדשה ביחס חברי הקיבוץ עם הסביבה. בנים עזבו את הקיבוץ ולעתים היו צריכים לעזור להוריהם בקיבוץ בזמן משבר הקיבוץ, חברים ירשו מהוריהם שבעיר ירושות גדולות. השילומים שהתקבלו הלכו והצטברו ועמדו מול הירושות שחברים קיבלו. בשנות שמונים נפטרו הרבה הורים של חברי הקיבוצים שהגיעו לקיבוץ בשנות החמישים. הם השאירו אחריהם רכוש גדול. מצד שני בנים עזבו את הקיבוץ ותבעו עזרה מהוריהם בקיבוץ.

בשנות השמונים אנשי העלייה החמישית שהיו רב רובם של מייסדי הקיבוץ הגיעו לפרק קשה בחייהם. הם נפרדו מאתנו, חלו, חשו שעליהם רובץ העצב הגדול, שהם נזרקים לפינה. מצבם ערער במידה רבה את המורל הקיבוצי. אירוע כית אורן שבו הודיעו לחברי בית אורן כי הקיבוצים לא יוכלו לקחת אחריות על גורלם של מייסדים עוזבים (למרות שהתנועה הקיבוצית כן לקחה אחריות לגורלם ) היתה רעידת אדמה כה קשה בגלל מצב הרוח של המייסדים שחשו עצמם ללא ביטחון. עד אז היה ברור כי הקיבוץ היצרני הוא רשת הביטחון הכי חשובה לחבר הקיבוץ.

הקיבוץ בקשריו המשפחתיים וההיסטוריים לסביבה, שביקש להיות מעורב בה ומתערב בה מצא עצמו בשוליים, מאותגר ותוהה, רבים מחבריו ועוזביו הצטרפו למעמד העשירים החדשים והעמידו בפניו סימן שאלה גדול על דרך חייו.

המהפך השלטוני של 1977 שיקף את הבעיות של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית המשתנה. אנשי מפלגות השמאל והימין לא היו חלוקים בדעותיהם הכלכליות ובנחישותן לפעול בהתאם לאתיקה הפוליטית המקבלת את הפערים החברתיים, את האבטלה ומבטלת יסודות של רווחה בשם השוק החופשי.

ב1980 מצבו הכלכלי של הקיבוץ היה טוב. לא התעוררו בעיות מיוחדות. הוא הסתגל והלך לנסיבות החדשות. כתנועה קיבוצית היא נתבעה להשתתף במימון ההתיישבות החדשה שעוד היתה . המדינה מימנה התיישבות רק מעבר לקו הירוק. אז הגיע המשבר הכלכלי הגדול של המדינה. אינפלציה מפלצתית שאיימה על המדינה. המדינה דחפה גופים כלכליים לייבא הון שלא ניתן לה כי בעולם לא האמינו ביכולתה להחזיר הלוואות. הכסף שהגיע איים לאבד את ערכו וחייב את המייבאים אותו להשקיעו מייד. אחד מהגופים הללו היתה התנועה הקיבוצית. באותו זמן התנועה הקיבוצית החלה לעבור את מהפכת הלינה המשפחתית שחייבה השקעה גדולה. היה פיתוי להשקיע כספים בבורסה. גזברי הקיבוצים היו במבוכה מאד גדולה בגלל המצב הכלכלי הנזיל שנראה גם מפתה וגם מסוכן. עד אז הקיבוץ לא הכיר תקופה של חיסכון כספי הוא השקיע את רוב כספיו בייצור. ב1985 החליטה הממשלה לייצב את הכלכלה. היא העלתה את הריבית באופן דרמטי. כל מי שלא היה לו גב פיננסי רחב מצא עצמו במצב קשה ביותר. המשבר לא היה רק של החקלאים , הקיבוצים וגופים שיתופיים אחרים. אלפי מפעלים פרטיים ורוכשי דירות פשטו את הרגל. כל המשק הציבורי קרס. הקיבוץ עמד אף הוא בפני בעיות קשות ביותר. אך הקיבוץ אינו רק מפעל הוא גם חברה, גם מקום, גם דרך , גם קהילה. בזמן המשבר היה צריך לטפל בכל הצדדים הללו של הקיבוץ.

המשבר הכלכלי של הקיבוץ איים על הבנקים שכבר עברו משבר חריף קודם שהביא להלאמתם. גם המדינה חשה את השבר לא מטעמים נוסטלגיים או אידיאולוגיים בלבד אלא בגלל מקומו הכלכלי החשוב של הקיבוץ במיוחד באיזורים שעתה הוגדרו כפריפריאלים. ההסדר בין הקיבוצים הבנקים והמדינה עזר לשלשתם לעבור את השלב הקריטי אך את הקיבוץ הותיר מלא ספקות ושאלות פנימיות. במשטרים קפיטליסטיים משברים מתקבלים כרע הכרחי אך בקיבוץ המבוסס על יחסים אישיים ועל מעגלים קהילתיים פתוחים השאלות היו לפצע פתוח. היתה תחושה כי יש לערוך חשבון נפש במיוחד לנוכח העובדה כי המשבר התרחש במפנה הדורות.

כאשר המשבר היה בשיאו התרחשה מלחמת עיראק הראשונה שהביאה עמה מעבר של ארבעים קיבוצים ללינה משפחתית. סדאם חוסיין לא ידע כי הוא הפך תהליך איטי בקיבוץ למהפכה של ממש. באותה תקופה עצמה הגיעה ארצה עלייה ענקית מברית המועצות. למרות שהכל ידעו כי עלייה זו מביאה עמה הבטחה גדולה מבחינת ידע וייצור היה חשש כבד שלא יהיו כוחות לקליטה. היה ידוע כי עלייה זו בעיקרה עלייה אורבנית ותרצה להגיע לערים במיוחד במרכז. הממשלה ניסתה לפתור את הבעיה של קליטתה על ידי הקצאה מסיבית של אדמה חקלאית לבנייה. היה נראה אז כי ניתן לגשור את בעיית חובות החקלאים עם הפרטת האדמה. זו היתה החלטה בעלת תוצאות מרחיקות לכת מבחינת הקיבוץ .

התוצאה של המשבר בקיבוצים היתה שונה. היו קיבוצים שניסו לבנות את המשך דרכו של הקיבוץ כהמשך לדרכם לפני המשבר . בחלקם (דגניה א') כדוגמה בכלל לא סבלו כלכלית ממנו. להפך . מצבם איפשר להם להפוך אותו למנוף כלכלי גדול.
התוצאה של השינויים הללו היתה שונה מקיבוץ לקיבוץ אך בעיקר היא היתה שונה מחבר קיבוץ לחבר קיבוץ. לרבים מהם היתה תחושה של אבל. של סיום. של יקיצה מחלום. של צורך בהיפוך ערכים. של כעס. היתה תחושה כי הרעיון הכזיב והאנשים איכזבו. תהליכי פילוג פנימיים שיצרו ערפל כבד לגבי מה שמתרחש. חלק ראו בכל פרט סמל לפירוק, חלק ראה כהכרח לא יגונה וחלק כשחרור רצוי. לרבים היה נראה כי הגיעו לפרשת דרכים בה הם צריכים להחליט בין קיומו של המקום לבין קיומו של הרעיון. בין היישוב לאידיאה.

כל התהליכים הללו השתקפו בשינויים בקיבוץ , בחינוך, בייצור , בניהול, ואף בגן, בנוף הקיבוצי כפי שתואר כה יפה בפרק שכתבת.השינוי הביא הרבה פועלים אל הקיבוץ (נגמר הוויכוח על עבודה שכירה ותיירות ) הרבה חברים יצאו לעבוד בחוץ : נגמרה הביקורת על עבודת החברים בחוץ והקיבוץ שב לעבוד במסות שלא במשקו הוא. הפעם לא בעבודות פשוטות כמו בשנות העשרים עד הקמת במדינה ולא בעבודות שליחות, אלא בהליכה ללימודים ובעבודות מקצועיות ומכניסות משכורות אישיות . עובדות אלו היוו לחץ גדול על השיטה. כל חבר היה צריך להעביר משכורת רבים מבחוץ, ובפנים העסקו הרבה אנשים מבחוץ, כולל הרבה מנהלים , שקבלו משכורות דיפרנציאליות מהקיבוץ. בתהליכי השינוי הרבה יועצים ומנהלים קיבלו אף הם משכורות דיפרנציאליות מהקיבוץ. מצד אחר הקיבוץ הפך למרכז שירותים חינוכיים וסיעודיים לסביבה הקרובה. כיוון שהשינוי נעשה תוך כדי תהליך של אורבניזציה מהיר שעבר על הארץ חלק ניכר של הקיבוצים הפכו להיות חלק מן המטרופולין המתהווה והולך וכובש את החוף וירושלים. הקיבוצים הופכים לשמש ריאות ירוקות ומרכזי שירותים. התהליך מורכב וקשה ויש לו הרבה זיגזגים אך נראה כי הוא מתרחש. הבית הגדול לא הועבר לכביש כמו בכפרים רבים בעולם אך הוא הכניס לתוכו הרבה אלמנטים חדשים. השכונות הקהילתיות תומכות בפרבריזציה של הקיבוץ מצד אחד ומגדילות את אופיו כמרכז שירותים מצד שני.

באופן מקביל לשינויים שחלו בקיבוץ הן השיתופי והן המתחדש החלו לצמוח קיבוצים עירוניים. ההתחלה היתה עוד בראשית שנות השמונים. בוגרי תנועות נוער ובני קיבוצים ביקשו להתרכז בעשייה חינוכית ולא בייצור הקיבוצי הקלאסי. עם השינויים בקיבוצים והנשירה הגדולה מהנח'ל , עם התארכות גיל הנעורים עד גיל 30, עם איחור גיל הנישואין ועם תחושת הניכור מהדרך בה החברה הולכת החלו להתהוות קבוצות קטנות ואינטימיות של בוגרים שביקשו לעסוק בחינוך ולהביא את השיתוף למדרגה חדשה. הם התארגנו בשתי צורות בקיבוצים חינוכיים ובקבוצות שיתופיות בעיר. בקיבוצים החינוכיים (רביד, אשבל, פלך, ונערן) הקיבוץ הפך להיות קיבוץ שיזורי המתארגן בגרעינים קטנים ואינטימיים השותפים במשימה החינוכית ובתנועה . הם צריכים לתכנן אחרת את ביתם ועוד לא ברור האם יהיה לדבר משמעות בגן הציבורי שלהם. במקרה של הקיבוצים השיתופיים החדשים שקמו בעיר הם עדיין נמצאים ברובם בשלב של קבוצות נודדות בלי מקום קבע המעוצב על ידן. אך מדובר כאן על תופעה מיוחדת הקשורה רעיונית באידיאה של הקיבוץ אך הבוחרת לא לחיות בצילו.

הקיבוצים החינוכיים עוסקים בחינוך בתנועות הנוער, במרכזים פדגוגיים, במוזיאונים, במועצות איזוריות, בחינוך לא פורמאלי, בבתי ספר לתלמידים שנעזבו על ידי המערכת החינוכית הפורמאלית. כקיבוצים חינוכיים הם מאד מודעים למסורת השיתופית ולהנחלתה.. יש להניח כי הם יהיו סוכני שימור חשובים והתעניינותם באקולוגיה כחלק בלתי נפרד מתיקון העולם עשוייה לתרום לאחריות שיקחו על טיפוח הגנים הקיבוציים המיועדים לשימור. בעתיד יכול להיות כי בשכונות שיצורפו לקיבוצים יגיעו קבוצות כאלה ויהפכו את השכונה מאיום לשיתופיות למרכז אינטנסיבי שלה. הוויכוח הגדול בארץ על הרפורמה של הפרטת הקרקע נישא דווקא על ידי קבוצות אלה המתנגדות בתוקף לצעדים אלה. יש להניח כי זהו סימן לכך שהן מוצאות עניין מחודש בצד ההתיישבותי של השותפות. באירוניה צריך לומר כי דווקא הקיבוצים הקיימים מוכנים לקבל את דין ההפרטה הזו ובתנאי שהיא תחול גם עליהם…

התוצאה של כל התהליכים הללו היתה חלוקת הקיבוצים על ידי החוק לשלשה סוגים :
הקיבוץ השיתופי
הקיבוץ המתחדש
הקיבוץ העירוני.
למרות החלוקה יש קושי גדול לקיבוצים להגדיר עצמם באופן סופי לאחת הצורות והרבה פרטים של קיבוץ אחד מופיעים בשני. הפולמוס חד אך המציאות מורכבת.

נדנדתי לך מספיק.
אם יש לך עוד שאלות אשמח לענות ושוב ברכות על הפרוייקט ועל עבודתך הנהדרת.

בברכה
מוקי צור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *