מכינות

בית ישראל

התרגשות במעבר ממכינה למכינה
קבלה יציאת מצרים. לידה .הפרידה וההתחברות.
האם זהו תהליך פנימי. השינוי במועד החתונה סוציולוגיה. הכורח לצאת מהרחם : ביולוגיה.
זעקת הלידה הניתוק כתוצאה של תהליך הקשר.
אמא מלטפת ומגוננת והרצון להשתחרר. השיבה אל האמא שחיבוקה לא מאיים.
הסוודר הקשור בצעידה אל הלא ידוע : אמא מלווה מחבקת בהליכה בחושך. בלא ידיעה העומק לצעוד קשור באמון הפנימי באלו שהתחברת אליהם.
סיפור יצחק בן יעקב. הקשר בין חיטוט נפשי, הקבוצה הקטנה והצד המשימתי. גרזן ההכנה לארץ. הפרידה מן האבא על יד הגשר. נישואים והתחדרות. המחלה והפנטזיה המפעלית הקיבוצית. פרה ישראלית. חיל האוויר. יצחק בן יעקב דואג למשפחתו. הניתוק הוא גם הקשר.
זהות והזדהות. דודה ליזה מגיעה ארצה : רובינזון קרוזו וסיוטי השואה.
תעודת זהות ותעודת מסע. אתה התחנות של מסעך. זהות איננה קבועה. זה אתה ? לא השתנת בכלל. אתה מי שאתה אוהב החבורה שאתה מזדהה
זיכרון רצוני וזיכרון לא רצוני.

מכינה חילונית

תוספת אוטוביוגרפית. בית אבן עזרא. בית ערבי ברחביה. המיקום הגיאוגרפי. ערביה מוכרת ענבים. בית הרב הראשי. יקים , קשר לאחד. משוגעות העולם החרדי. ספרדי טהור, ראש השוה'צ,

במלחמת השחרור . הצודקים גם מפסידים. המצור והצנוניות. מתי המלחמה הפסיקה להיות משחק צופי. דרך בורמה והפטריוטיות של בן שמונה. הדוד יוסף. ה29 בנובמבר. החלטת האום והצהרת העצמאות. דרך בורמה. נסיעה לדרום אמריקה ומפגש עם העם היהודי. שגרירות ישראל הקמתה ופיצוצה. אבא לא אלוהים – פרקי מצור.

מכינה פרק ב'

זהות יהודית טקסטים מדברים עם בני אדם. חתונה למי שאיבד את הזיכרון ויודע להעריך את תוקפו.
תקופת המעבר של הלידה המתחדשת תוך כדי עשייה. החלטה על לידה.

פיתגורס : המשחק, הצופה, הסוחר. האם נשמרת ראייתו האובייקטיבית של הצופה? הקיביצער של השח. אוהד הקבוצה רואה את המשחק באופן אחר אך עוד יותר לא אובייקטיבי. הסוחר מחפש דרך להיות השחקן האמיתי.

מכתב לצוות השינוי

אני עוקב באדיקות אחרי כל הפרסומים ואחרי פעילותכם היסודית. הייתי רוצה להסתפק בטפיחה על השכם על החריצות, היסודיות והרצון הטוב אך אינני יכול. אני יודע שמ'מרום' גילי אני עלול להישמע איש מיושן ואני כזה במובנים רבים . ובכל זאת אינני יכול אלא להתקומם נגד המעבר מתפישה של בדיקה , חיפוש קונצנזוס והסכמה לתפישה כי המטרה ברורה ובלתי ניתנת לערעור כגורל עצמו והבעיה היחידה לעשות את זה חכם ובעדינות.
אם מבקשים בירור אי אפשר להציג 'מכשולים לשינוי' כעניין פסיכולוגי ושינוי כמוביל רק לכיוון אחד. אני למשל צופה כי השיתופיות יכולה לעלות מבלי להגביר את התלות, כי הביטחון הסוציאלי יכול לגבור בחברה המכירה בשוויון ערך האדם וכי לא גורל הוא שהכסף יניע את האנשים ליעילות . הוא עצמו יכול לסנוור, לשקר, לעוור את היכולת של הניתוח הכלכלי. ראינו כיצד החברה המערבית נלקחה בשבי בשנים האחרונות והמומחים הגדולים בעולם לכלכלה התגלו או כפראים או כתמימים.הרצון של הקיבוץ להתאמה עם הסביבה , היה להתאמה עם סביבה שהתגלתה כשקרית בהרבה מובנים. האם ערכנו עצמנו לשינוי בתפישה זו? האם נמשיך להניח את הנחותיה? האם למשל נקבל את הקשר בין חריצות להכנסה בלי להבין כי אנו זקוקים לעבודת חברים במקצועות שהחברה מתגמלת אותם פחות כמו מחנכים, כי אנו זקוקים לנקלטים כדי לצמוח למרות שאין הם בעלי הכנסות של תעשיות עם טכנולוגיה אלקטרונית וכי גם אלו לא מובטחות?
האם הברירה
היא בין שיבה לעולם ללא מזגנים בו הגזבר מתרוצץ בין הבנקים לבין גיחה לבניית מציאות של שתילת ארמונות הבנויים מכספים שנאגרו וביקשו לעצמם שטחי ענק ומקום לחטאים נגד הסביבה? האם הברירה היא בין חברה של בעלי בתים הנועלת את שעריה בפני חבורות המבקשות לתקן קצת את עולמנו לבין קומונות צעירות לנצח? האם אי אפשר לדאוג לירושה מתקבלת על הדעת בלי להצמיד לה בית העובר מיד ליד ונשבר בגלל אי הסכמה של היורשים?

כהיסטוריון אני צריך להעיר כי אין קיבוץ ישן כמודל. תמיד היו הרבה זרמים והוויכוחים היו חלק בלתי נפרד מהוויתנו. הקרע בין הצד המשימתי של הקיבוץ לבין דאגתו לחבריו היה לא פחות חשוב והוא עדיין לא פחות חשוב מאשר הקרע בין תרבות הניהול של הקיבוץ ותרבות הניהול של אירגונים, בתי חרושת, איגודים פילנטרופיים ומשרדי ממשלה.

לא רק הנוחיות מעכבת בעד השינוי שדפוסיו בנויים כרשת ביטחון אלא גם תפישה שונה של המציאות ושל הראוי להלחם עליו. השגרה היא מחלה הנמצאת בכל המחנות . גם של המחזיקים בתפישה של רשת ביטחון. לא רק הקושי להתמצא בחלוקת סמכויות חדשה עוצר בעד השינוי (מי מחליט על מה, אצל מי אני יכול לקבל תשובה, מה אמצא אצל המזכיר מה אצל עורך הדין) , יש גם הקיבעון של מודלים פרובלמטיים והנכונות לקבל מחירים אנושיים שחברה כשלנו לא צריכה לקבל.

שחרור מתלות הוא דבר הניתן אחרת בחברה העורכת שינוי מתוך עושר מופלג ומעניקה לחבריה כסף לשנים רבות של ביטחון סוציאלי מוחלט מאשר בחברה העושה את השינוי מתוך תפישה של חוסר יכולת.

אין ערבות שאי התלות תביא את החריצות באופן אוטומטי.זו אחת התגובות הראשוניות שאכן מתרחשת, אך היא דועכת מהר מאד. אנו מכירים כמה חברות בעולם המתנהלות באי תלות שאינן הופכות לחברות מצליחניות . קיבוצים מסוימים ערכו שינויים של רשת ביטחון אך העניקו לחבריהם פנסיה שמנה ביותר, מענקי הסתגלות, קרנות ביטחון גבוהות . אנחנו לא יכולים ללמוד מהם. לשמחתי אנחנו לא צברנו עושר כזה. עין גב איננה קיבוץ עם מקורות מובטחים, ועל כך אני כן מצטער. חלק מזה נבע מהיותנו קיבוץ פריפריאלי, חלק מזה בגלל תלותנו בגורמים המשפיעים על התיירות. אני לא חושב שהעצלנות היא שהביאה אותנו לכך. אנחנו קיבוץ שלא נמסר לניהול חיצוני הכופה את המודלים שהוא מכיר.

המעבר לרשת ביטחון מחייבת אותנו להסכמה רחבה מאד. היא מחייבת תיקונים בתקנון. הסכמה של שני שליש. להסכמה כזאת הגענו בעבר רק בזכות היכולת שלנו להביא את הקצוות לוותר, לחשוב על מה ניתן לוותר מתוך כבוד הדדי ומתוך ראייה ארוכת טווח.משום שוויתרנו על רשת הביטחון ועל קיבוץ בלי אלמנטים דיפרנציאליים. מה הם הוויתורים המוצעים כאן משני הקצוות?

פאסיביות והדחקה הם אכן עניינים קשים אך הם אינם פועלים רק בכיוון אחד. הם גם נחלת אוהבי המצב הקיים וגם נחלת 'הגורל' המחייב רשת ביטחון. הם גם נחלת אלו המניפים דגלים אחרים. שינויים במצב הקיים יכולים גם לבא מצד של הגברת השותפות ופתיחת הקיבוץ לאנרגיות של מי שמבקש לשנות את החברה בארץ ולא רק לעשות לביתו.

במצב של מיתון בארץ ובעולם, במצב שיכול להביא לזעזוע נוסף בחיי היהודים והקהילה הישראלית בגולה, בירידת הקסם של התעשיות שנחשבו לפורצות אל גבהי רווחה והון , בתוך מדינה המחפשת את עצמה בקדחתנות צריך לראות את הסביבה בה הקיבוץ משתנה ולעשות כמיטב יכולתנו. אני מאמין כי בעין גב שעברה כל כך הרבה זעזועים , המורכבת מאנשים שביקשו ומחפשים לא רק יישוב אלא חברה, לא רק נוף אלא גם קשר אנושי יש לערוך את בדיקת מצבנו בפתיחות , מתוך נכונות לא להעמיד זה מול זה . אני יודע כי זו היתה הכוונה אך אני חושש כי לא כך נראה המסלול הנוכחי. בהכירי את האנשים ומתוך אמון גדול שאני רוחש להם היה לי צורך לכתוב את מכתבי זה ועמכם הסליחה.

מוקי
נ.ב. ישבתי והדפסתי כי ביקשתי לשחרר אתכם מפענוח כתב היד. התוכן מספיק מסובך.

מלח בארץ

דברי מבוא אלו נכתבו כדין וחשבון עצמי שלי בעקבות שיחה עם האמנית שרה רוזנבלום. השיחות התקיימו לפני שתצוגתה הושלמה כך שאינני יכול להעיד אלא על ההתכוונות ולא על התוצאות האחרונות ובכל זאת היתה זו חוויה מרתקת ושמחתי לנסות לרשום את התרשמויותי. אם הדברים יעזרו במשהו לצופים בעבודותיה אשמח . אני מודע לכך כי לעתים הסברים רק מסבכים . אני מקווה כי אף קורא לא יקבל את דברי אלו כהסבר מוסמך ובודאי לא כמי שרשאי לחסום את גישתו של הצופה למעשה האמנותי.

הרבה שפות המדוברות במשפחה הם קודים שונים וסותרים של גילוי וכיסוי בלשון.במשפחת רוזנבלום דברו צרפתית, ערבית, פולנית ועברית מהגרית. הקודים השונים אמנם משדרים את עושר הלשונות אך גם את קוצר הביטוי. מודעות עמוקה של הורים לשפות הרבות הממלאות את חלל הבית אמנם מארגנת סדר באי ההתמצאות, לעתים אפילו מספקת הגנה מפני גילוי סודות אך כשהיא עוברת לילדים היא משדרת מצוקה. חשש מחללי הביטוי, ידיעה כי העולם לא ניתן לקריאה באותיות , בהברות ומילים.

בדרשה נוראה שנאמרה על ידי אחד הרבנים בשואה הוא דרש את הפסוק 'נושא משך אלומותיו' כנושא כובד האלם, כובד המשא של אי האפשרות של האל לדבר עם בני האדם. השואה נראתה לרב כמצב לא רק של הסתר פני האלוהים אלא כביטוי לאלם נורא של השפה האלוהית בעולם.
המודעות לאלם ולקצרים הללו בדיבור יוצרים דחף בלתי רגיל לפריצת דרך, לשבירת מחיצות, לגילוי הנסתרות באמצעים אחרים. בגבולות הביטוי הלשוני חבויה לשון אלטרנטיבית. מן המקום הזה ניתן לנווט אל עבר זמנים אבודים, אל אופקים חדשים.

לשרה רוזנבלום הורים שבאו ממקומות שונים. כל אחד הביא למשפחה את שפתו המוגבלת באי הבנתו של בן הזוג. האבא בא מפולין אחרי השואה, האמא ממצרים, שרה פרצה את החומות באמנות. בציור, בפיסול, בעיצוב. דיסלקטיות ועצב ילדות של ילדת מהגרים כיסו על דחף לאלטרנטיבה שהתגלה באמנות הפלאסטית.

רבים מדברים על ריפוי דרך אמנות. כאמירה שאבל תובע פורקן, צעקה פוטרת מכאב. כתמי רורשך חושפים אישיות המבקשת להיחלץ ממצוקתה. אך אין האמנות תגובה בלבד. ואין היא תמיד רפואה למצוקה. לא כל כואב שלש בחומר מבריא ולא כל שמבריא זקוק לאמנות. תכלית המעשה האמנותי ומקורו באים ממקום אחר. לעתים האדם מנצל את מצוקתו כחומר ביד היוצר. היא תוכן וידויו, היא מקום המסתור שלו אך היא גם פורצת חופשית בצבע, בצורה, בחלל.

רבים מן האמנים של היום מבקשים למחות נגד הסיפור, נגד ההיסטוריה, אפילו נגד ההיסטוריה שלהם. התרפים שלהם הוסתרו. הם מבקשים את השוק של הכאן ועכשיו, את ערכיו הכלכליים את הרעב לכוח והתשוקה לאין. הם עושים זאת בהומור ובאירוניה, בקריצה למוות ולמצרך, בהעלאה מאוב של פיסות של סתמיות. מי שחי בעוצמה את המוזיאון העולמי ושוק האמנות קשה לו לשוב אל אמנות קיומית, אל הווידוי והתקווה. שרה רוזנבלום מתמודדת עם כל אלה באותנטיות רבה. היא משתמשת בכלים המודרניים כדי לעשות עמם משהו שונה. אין היא מקבצת נדבות מן השיטה השלטת.

שרה רוזנבלום יצאה מבית הוריה והגיעה לקיבוץ בנעוריה. חניכה נלהבת של תנועת נוער ולימודי אמנות. האם יש קשר בין האמנות המוצגת לבין העובדה שהיוצרת חברת קיבוץ? האם יש אמנות קיבוצית? ההתבוננות ביצירתם של ציירים חברי קיבוץ תשיב על השאלה הזו בשלילה גמורה. אין הם מסכימים בהצהרות אמנותם. הם אימצו להם הורים אומנותיים שונים ומשונים. אין סגנון ואין צבע החותמים בחותמם את היצירה. אין מקצב ואין לחן. מה יש? מאמץ לפלס דרך אותנטית, פחד עצום מהיטמעות במוסכמות . צורך עז לאישור מתמיד של יחידותו של האמן. אך גם בקשה לדיאלוג עם האחר. גם כשהאמן מקשט את חדר האוכל בציורי קיר ענקיים שאחר כך נזרקים למחסן שכוח אל וגם כאשר הוא עוסק באמנותו במקום סתרים הוא לא משחק טוב במשחק התובע ממנו להינתק מאישיותו ומקולו המיוחד. אין הוא נספג בקולקטיב. הוא מוכר , כמו שאמר א. ד. גורדון במנעד קולו היחיד בעולם. סובלנותו לא הופכת לאדישות. זו הסיבה שקשה לאתר תכונות מיוחדות ההופכות את אמנותה של שרה רוזנבלום לאמנות קיבוצית אך יש בה נכונות למסור דו'ח אנושי פתוח כמתנה לנו לצופים. יש באמנותה גשר ברור לא רק לפולחן ולמיתוס אלא גם לעבודה.

תכונות אלו של אמנים רבים בקיבוץ מעמידות אותם אל מול סיפורו של הקיבוץ, מול האידיאולוגיה שלו, בסירוב מוחלט לקבל את הערכים שגיבשו אותו בתקופת הסער והפרץ של הצלחתו ההיסטורית. זוהי תקופת הייסוד של מדינת ישראל על מערכותיה הצבאיות, המשפטיות, על התקנונים המייסדים ועל הקונפליקטים הפוליטיים המלווים אותה מבפנים ומבחוץ. תקופה זו נראית בעיני רובם, גם אם היו גיבוריה, כמקור השריפה והקושי, כחומה השקופה העוצרת אותם מלהגיע לביטוי אישי , לחגיגת הקיום האנושי. ההיסטוריה לא הגשימה את ההבטחה להוביל את המין האנושי ואת יחידיו אל עידן הגאולה . גם לא את העם היהודי. ראייה זו המתחמת את השנים לפני הקמת המדינה ואחריה כמקור לכל המאורגן והכבול, לכל הבלתי ספונטאני והשוחק את היוצרים איננה אמיתית מבחינה היסטורית . לפחות למי שקורא את המסמכים הבלתי רשמיים של הדור, אך אין היא עניין סתמי. אין לזלזל בה כי היא צילום אותנטי של החששות של הדור הנוכחי.

שרה רוזנבלום לא הולכת בדרך זו של שלילה היסטורית של ההיסטוריה היא מנסה לשוב אל כמה יסודות מיתולוגיים ואוטוביוגרפיים. ההיסטוריה משחקת בהם רק כתפאורה . (אם אבא של שרה שולח אותה בילדותה לקנות חתיכות סבון כביסה עטורות בחתימות עממיות, הוא עושה זאת כפליט שואה שלמד בשעות הנוראות ההן כי הסבון הוא מצרך חיוני ועשוי להעלם. אם יש סבון – יש תקווה). האמנית לא מעלה תמונות מהחיזיון ההיסטורי הגדול אלא את השתקפותו בפרט האוטוביוגרפי, באוסף הסבונים שהיא עזרה לאביה לאסוף. לא מוצגת בתערוכה תמונת השואה אלא דיוקן אדם החי עם זיכרונותיה ומגדל את ילדיו לאור צילה הכבד. כיצד יציל אותם מול האימה?

פרמקון אמרו היוונים וחזרו אחריהם החדשים בהדגישם כי זוהי כל תרופה: מעט ממנה מרפא . הרבה – מסוכן.

הסמל התנכ'י לצורך לשכוח הוא אשת לוט שצוותה לא להתבונן בסדום המוכה ברעש והופכת לנציב של מלח. בתערוכתה של שרה רוזנבאום המלח הנחצב הוא ההזדמנות להיזכר. בו היא מטביעה את רשמי ילדותה.

מלח הארץ הוא ביטוי ישראלי המבטא יחס לאליטה משרתת שעמדה במרכז העשייה במדינה בדרך ובמלחמת העצמאות. מקורו של הביטוי הוא דווקא נוצרי. מלח הארץ כונו תלמידי ישו בברית החדשה. הוא הקומץ הנבחר שעושה את האנושות לאחרת. דמות צעירה של חבורה שהיתה מסוגלת להאמין בעת שכולם חיו בהכחשה ובשקר. התוצאות של האמונה הנוצרית במלח הארץ לא היתה תמיד מבורכת, במיוחד לא ליהודים. לא ברור מי הכניס את הביטוי לעברית הארץ ישראלית . אך ברור כי המלח היה לסמל עמוק. עמו היו מקבלים את האורח לשלום. מלח ולחם היו מקריבים לאל. המלח היה סמל של תמצית. גרגר המלח עשה הרבה . לא בכיכרות ולא בגושים.

ששרה רוזנבלום לא מהססת לפסל בגושי מלח גדולים. כמי שמכיר את ים המלח בגושיו, את נקיקי המלח הגדולים בארץ היא יודעת כי לא תמיד המלחייה היא הסיפור. לא תמיד מדברים על קומץ או על גרגיר.

המיתוס המיוחד שהגיע אלינו מקבלת האר'י דרך אחד מתלמידיו נוגע באופן מיוחד בניסיונה של שרה רוזנבלום לפסל במלח. עד כמה שידוע לי לא היתה האמנית מודעת למיתוס הנועז. אך הוא נוגע לסיפור של יצירה במלח עד כדי כך שראיתי לנכון לסכם בו את שיחותי עם האמנית .

לפי המיתוס הלוריאני העולם לא היה יכול להיברא משום שלא היה מקום פנוי מהאלוהות האינסופית. הרי העולם הנברא איננו זהה לאלוהים.הוא מוגבל, יודע מוות וכיעור. כדי לברוא עולם כזה היה תהליך שנקרא צמצום. מה שאפשר אותו הוא גרגר של מלח שהיה מפוזר על פני המים הרבים , האוקינוס האינסופי של ההוויה האלוהית. בתוך האלוהות האינסופית היה מפוזר האין, הבלתי אלוהי, כקורטוב של מלח המפוזר על פני הימים . כדי ליצור את העולם רוכז קורטוב המלח למקום אחד. זהו החלל הריק בתוכו ניתן היה לברוא את העולמות. הנסיגה של האלוהות אל תוך עצמה כדי לפנות את החלל בו ייברא העולם היא ריכוז קורטוב המלח . היצירה הראשונה היא יצירת המקום ליצירה. אין היא עדיין יצירה אלא רק אפשרות ליצירה. עתה ישלח האל קרן אור אל תוך החלל הריק שיבנה את העולמות. בריאה זו אינה פשוטה . גם היא משברית כמעשה ריכוז קורטוב המלח הבונה את האין. היחסים הבונים את העולמות מורכבים מכוחות של אין ושל יש. והרי כך יוצרת שרה רוזנבלום את יצירתה : על ידי חציבת המלח, על ידי פינוי מקום לזיכרון המנצח על ידי שהופך למעשה אמנותי.

האם לפנינו מעשה של געגוע נוסטלגי? לדעתי לא. געגוע כזה הנקרא על ידי הסופר הצרפתי 'עצלות הלב' , אותו מוחק מלאכותי של הפצעים והכאבים . געגוע כזה שולח אותנו בלי הרף אל חגיגה שלא התקיימה מעולם. אל ילדות שלכאורה לא ידעה את החולשה ואת האימה, את המאמץ המתמיד לשלוח אל העולם את משאלות הלב ולקבל חזרה משק של עורבים . הרבה נקודות של אור בילדות אך איכותן צומחת דווקא מן הפצע, הכאב וההתגברות, מהתום המורד במה שנראה כמחסום בלתי עביר. נקודות אלו יודעות את קסם הדיאלוג הפורץ את המחסום של הבדידות והגורל למרות שיודעת גם את נדירותו. יודעת עד כמה ההגנה על החיים תובעת דאגה ואחריות . עד כמה היא צריכה גם את השמחה והלחן, את הכבוד ההדדי וההומור כדי לא להפוך לחמיצות פנים. ואלטר בנימין קרא לכך הגעגועים אל העתיד
והם דווקא עולים חזק מפסלי המלח של שרה רוזנבלום.

נייר עמדה כולל, מרץ 2011 – מוקי צור

טיוטא לטיוטא להמשך הדרך

אחרי דיונים של הוועדה המדעית ועבודה של קבוצות עבודה שונות אנו באים להציע בפניכם טיוטא לתכנית כוללת לעיצוב מחודש של מוזיאון לוחמי הגיטאות. להמשך הדרך של בית לוחמי הגיטאות. הטיוטא תוצג בפני הוועד המנהל והוועדה המדעית בפגישה לדיון ואישור . המגמה היא להגיע למסמך שיהיה מדריך לפעילות הפיתוח של הבית לזמן הקרוב. לצערנו הרב אנו צריכים לעשות זאת בקצב מוגבר. כבר הפסדנו מקורות רבים לעשייה ופיתוח בגלל עיכובים מצידנו . אי היכולת לקבל הכרעה לכיוון והצעות לפעולה עקבו את המשך פיתוח הבית ואת גיוס הכספים לכך. עתה עלינו למהר לקבל החלטות. הדיונים המוקדמים שקיימנו בוועדה המדעית לא נעשו כלאחר יד. הושקעה בהם הרבה מחשבה. כנראה שהאנשים היו בשלים לדיון ואנו קוצרים כאן תהליכי מחשבה וחיפושי דרך שלא אנחנו התחלנו. עבודה של שנים, הדרכה מתמשכת של מדריכי הבית וליווי אוהב של שנים מושקעים בטיוטא זו. יחד עם זה היא עומדת בסימן של שינויים רבים שהתרחשו בחילופי הדורות ובזמנים חדשים. רבים מהעדים אינם עמנו, הזמן החולף נותן אותותיו ודרכי העיצוב עברו תמורות מפליגות.
המסמך נוצר תוך דיאלוג ופגישה של גישות שונות. הוא מבטא הסכמה של כל חברי הוועדה.
. מוקי צור

מייסדי בית לוחמי הגטאות חשו מחויבות עמוקה לעם היהודי שנרצח. גם הזיכרון החי של קרוביהם, חבריהם, המקומות בהם חיו אך גם תחושת האחריות שלהם לכלל האלמוני עמו הזדהו ועם אלו ששרדו. הם ביקשו להעיד. העדות היתה התקוממות נגד ההשכחה הפוליטית לה היו שותפים המעצמות המנצחות שהשתתפו במלחמה הקרה והגרמנים ושותפיהם שביקשו לרשת את הנרצחים ולהימלט מהמשפט. מסיבות אחרות לחלוטין היה נראה לאלו ששרדו שעליהם להדחיק את הזיכרון והעדות לצורך שיקומם האישי ובמיוחד מתוך דאגה כנה לבני משפחתם. בחברה הישראלית היו נטיות לראות את ישראל כפיתרון המחייב השכחת השואה. מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות יחד עם יוצאי תנועות הנוער והתנועה הקיבוצית דווקא האמינו בעדות, בזיכרון, בהתייצבות מול האירועים והתהליכים שפוררו את רקמת החיים המוסרית והביאו לרצח. הם ביקשו כחבורה להימנע מהדחקה והעלמת ראיות . היה נראה להם כי עצם העובדה כי הם חיו במצבים הקשים ביותר של השואה כחבורה צעירה מגיבה, קוראת מצבים, מורדת, שומרת על צלם לא רק כמשפחה אלא כמי שמכוון אל משאת נפש חברתית , מחייבת אותם אחרי השואה למרוד נגד ההשכחה. הם האמינו כי דווקא ההכרה העמוקה של האסון מחייבת אותם להיות חלוצי העדות. הם האמינו כי אחרי המאמץ שלהם לשמור ,לאסוף ולהעיד תגיע העדות של האחרים. בעדותם הם ביקשו לתרום לכך כי בעולם ובארץ ייבנו מבנים חברתיים ותרבותיים שימנעו התמוטטויות מוסריות ואנושיות כפי שאירעו בשואה. הם האמינו כי מה שהתרחש נבע לא רק מתפישות אישיות אלא ממשטר, מדרך כלכלית חברתית, ממנגנונים וקרעים חברתיים. מצד שני הם ביקשו שהזיכרון והמודעות האישית יתמודדו עם האיום על המוסר האישי המתקיים בהרדמת האחריות.
בית לוחמי הגטאות תוכנן על ידי האדריכל ביקלס. המוזיאונים שתכנן היו מיוחדים במיניהם. הוא היה הראשון בעולם שתכנן בניינים עם אור לא ישיר המאיר את המוצגים ואת הקהל בדרך המעניקה למוצג ולמבקר אפשרות להקרין מתוכם ולהעצים את נוכחותם. הוא ביקש להשתחרר מהתאורה המונומנטלית המגמדת את היצירה או את קהל המבקרים. עלינו לשמור את האופי המיוחד של התכנון הזה משום שנראה לנו כי אופי זה מתאים מאד למוזיאון המושתת על דיאלוג בין המבקרים לבין הסיפור. על המפגש המחנך.
התצוגה במוזיאון צריכה לקחת בחשבון את המפגש בין המוצגים, הקהל והמדריכים. כל אלה מתחייבים מתוך תפישת התהליך החינוכי אך מכיוון שהמוזיאון לא מיועד רק לקבוצות הוא צריך להיות מותאם גם לביקור של יחידם שאינם מלווים על ידי מדריכים.
רבים המלווים את המוזיאון שואלים האם מוזיאון לוחמי הגיטאות הוא מוזיאון של המרד או של השואה? מעורבותם של מייסדי המוזיאון במרד אינה צריכה לצמצם את תפישתו, שהיא גם תפישת המורדים ואנשי תנועות הנוער שעיצבו אותו: הם ביקשו לעצב אותו כמוזיאון העם היהודי שלשמו מרדו. בתוך הוויתם המיוחדת הם לא ביקשו ליצור נרטיב פרטי למרות שהכירו בכך שהתקופה וגורלות יחידים, משפחות , חבורות בתוך השואה חוו אותה מנקודות מוצא שונות. הם לא ראו במרד תגובה יחידה אך הם ראו את המרד כחלק מחובת הזיכרון ומההכרעה לשקם את עצמם ואת הכלל. נראה בעיננו היום כי מוזיאון שמנסה לספר את הסיפור הכולל ואת המעורבות והמחויבות של מייסדיו לחבריהם שנרצחו ולדרך בה האמינו הוא האיזון הנכון שצריך לבא לידי ביטוי בתצוגה ובפעילות החינוכית.
המוזיאון נשען על האוסף הגדול של הבית האוצר מוצגים, הספרייה המחקרית הגדולה מערכת התצוגות הקבועה והזמנית ועל הפעילות החינוכית החוצה זמנים ומתאימה עצמה לאתגרי התקופה ולצרכים החינוכיים של מבקריה.
על התצוגה
אחת השאלות המרכזיות העומדות בפני מוזיאון לזכר השואה היא הבורות של הקהל ואי יכולתו להבין מהו שנהרס בשואה. מיהו העם היהודי שנרצח. דאגה זו מעוררת בדרך כלל מוזיאונים להציג את העיירה היהודית במזרח אירופה, את סיפורי כתריאלבקה של שלום עליכם . המציגים תמונות אלו יודעים יפה כי בפרוץ מלחמת העולם השנייה העם היהודי במזרח אירופה לא נראה כך. את העולם היהודי שהיה איננו מבקשים לייצג בעיירה האידילית בנוסח כנר על הגג, העולם החרדי או האפולוגטיקה המשכילית. תפישות כאלה חלקיות ולעתים אפילו פוגעות בעולם היהודי שהיה ערב מלחמת העולם השנייה. הן אינן מאפשרות להשיג את מודעותו למורכבות שבמצבו . היהודי בטרם השואה חי בתחושה של חירום לא של אידיליה, הוא ביקש נתיבות למהפכה ולהגירה, הוא ביקש לשמר בכוח בתוך חורבן את זהותו הדתית , לבנות עולם חדש, לשוב לציון, להעלם במהפכה או להשתלב באורח חיים עירוני בורגני . למרות זאת הוא שמר לא מעט מהתרבות , מהזיכרון והפולחן, מהספרות והמחקר, מחיי הקהילה היהודית הכורעת תחת סימני האובדן המתרבים. למרות התחושות המשבריות והחרדות הרבות שפקדו את היהודים ערב מלחמת העולם השנייה, למרות החורבן הגדול שפקד את העולם היהודי בפולחן ואוקראינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, למרות סימני החורבן הקיצוני שהסתמנו בסוף שנות השלושים אחרי שלטון נאצי של כמה שנים בגרמניה איש לא היה יכול לנבא את שהתרחש כפי שהתרחש. המוזיאון אינו מוזיאון לתולדות העם היהודי ובכל זאת הוא חייב לרמוז מהו אותו עולם שנחרב.

מוזיאון לוחמי הגיטאות נקרא על שמו של יצחק קצנלסון. נראה היה לנו כי הצגת עולמו והעולם היהודי על פי יצירתו תציג רבדים רבים ומגוונים של חיי היהודים . בחירתם של מייסדי הבית לקרוא לו בשמו של יצחק קצנלסון מאפשרת לנו להציג רמזים על העולם היהודי שהיה דרך עולמו. המשורר. יצחק קצנלסון בא מן העיירה ופעל בעיר, הוא היה מחנך , מנהל בית הספר, מטפח תרבות גן הילדים העברי, מלווה תנועות הנוער, איש העברית והאידיש, מחזאי בעל ההומור, איש התנ'ך , מתרגם, איש ציבור ציוני המעורב בחיי הקהילה ומשורר העם היהודי שנרצח. המבואה של המוזיאון על הכוכבים הנרמזים בה ביצירת האדריכל ביקלס בכניסה למוזיאון מאפשרת לנו להציג את השמים והארץ בהם האמין. והם שמים פתוחים לעולם היהודי שהיה.

הכניסה למוזיאון תיוחד לכל אלו ותעניק דרך אישיותו מבט פנורמי על העם היהודי לפני פרוץ מלחמת העולם אך גם את הפרק האחרון בחייו של המשורר כמי שהיה עד ושר את שיר התוכחה והאבל.

לאחר הכרות זו עם העולם היהודי כפי שמשתקף בעולמו של יצחק קצנלסון נעסוק במצע הפוליטי שאפשר את השואה כתופעה היסטורית . התצוגה על הפאשיזם והנאציזם כתופעות פוליטיות ואסטטיות תתמודד עם כוחן של תנועות טוטאליטריות לכבוש אליטות והמונים ולהשתלט על דמוקרטיות שאיבדו מסמכותן. נצביע על הקשר בין תופעות אלו לבין הכשרת הרצח השיטתי של אנשים ואומות שאפשרה בסופו של דבר את קיומה והפעלתה של מכונת הרצח השיטתי.

עקרון חשוב של בית לוחמי הגיטאות הוא לנסות להשתחרר מבלעדיות המסמכים הנאצים להצגת האירועים והתהליכים שעברו על היהודים במלחמת העולם השנייה. יש חשיבות להביא את הקול של מי שחי בתקופה ההיא מהצד השני. את הקול והמסמך של הקרבנות ושארית הפליטה . הן מסמכים ומוצגים של התקופה והן עדויות מאוחרות של הניצולים.
פרק מרכזי זה הנותן תמונה כוללת של התקופה אנו מבקשים לבסס על עדויות מצולמות במשפט אייכמן. החזרה של היום לעדות המצולמת לפני חמישים שנים מאפשרת פגישה מחודשת עם הדיוקנאות שבינתיים נעלמו מן הפסיפס האנושי היהודי. עדויות מצולמות אלו מאפשרות להיפגש עם האנשים שהיו, עם העולמות השונים אותם הביאו לשואה, הן מתארות את תגובותיהם של עדים שונים , את יכולתם לגבש את שעבר עליהם כסיפור מכוון להבנה, כעדות בעולם המבקש להבנות מחדש בצדק. כל עדות תאפשר להיפגש עם פורטרט אנושי, עם פרקים ברקע שלו, עם הדילמות בהם פגש בזמן השואה ועם הרקע בעולם היהודי שנחרב. דגש מיוחד בעדויות יהיה למגוון האנושי , לנקודות המוצא לשלבים ומקומות שונים . המפגש עמהם בתקופה שלנו יחבר דורות למרות השוני. דגש מיוחד יושם בו ליוצאי הגטאות ולחברי תנועות הנוער. המרכז בהן לא יהיה משפט אייכמן במסגרתו הן נמסרו. אבא קובנר כתב בימי המשפט כי בעדויות הללו במשפט אייכמן הוא חש כי בפעם הראשונה נשמעו עדויות אותנטיות על השואה בכל בית בישראל. אם עד אז ציבורית היתה מחויבות לזכור את השואה באופן כללי עוד לא היה מקום לספר את הסיפור של האנשים . הניחו כי הסיפורים קיימים וקשים ולעתים אף חששו מלבטא אותם. במשפט אייכמן התייצבו אנשים בפני הציבור וסיפרו את סיפורם. צילומי הקולנוע של העדים שיובאו בתצוגה יתרכזו בהם ובסיפורם. דברי העדים יחוזקו על ידי מוצגים מוזיאליים נוספים שיתנו את הרקע ויחדדו את המסר של כל אחד כמייצג זווית אחרת . בחלק מרכזי זה של התצוגה איננו מתרכזים במשפט או באייכמן אלא בעדויות ובסיפור. תצוגת דמותם של העדים עם הרקע לפעולתם ולזהותם הרעיונית, עם האירועים אותם הם עברו מאפשרת להגביר את האמפטיה ולהעמיק את ההערכה של הדילמות עמן התמודדו ..האולם הזה יוקדש גם לתולדות הזיכרון והעדות שהרי אלו לא התחילו במשפט אייכמן. עוד בימי ההתרחשויות עצמן החלו במפעל עדות היסטורי מסועף, גם של יחידים גם של גופים מאורגנים. באולם יוצגו ניסיונות אלו והעדויות שנרשמו בימים הראשונים אחרי תום הקרבות. יודגש תפקיד אנשי לוחמי הגיטאות במפעל העדות, תפקיד שערכו היה לגורלי בהעמדת העדות בזירה הלאומית ממלכתית במשפט אייכמן.

חדר מיוחד ונפרד ייוחד למשפט אייכמן עצמו. לתא הזכוכית הנמצא במוזיאון , לאקט השיפוטי, לפרובלמטיקה הפוליטית , לאמונה בעדות , לצורך במשפט צדק . כוונתו הראשונית של משפט אייכמן היתה ליצור קשר ברור בין הקמת מדינת ישראל לתקופת השואה , קשר המקבל על עצמו את האחריות לטפל בבעיות שהורישה השואה, להקים בית לפליט היהודי , להבטיח את הקיום היהודי, להתמודד עם האיומים המאיימים עליו ולעשות זאת במסגרת של משפט צדק. לקשר בין הריבונות היהודית אל מול המשפט הבינלאומי ולתבוע בהמשך למשפטי נירמברג שהחלו בתהליך ארוך ומלא סתירות פנימיות המעמיק את התודעה כי פשעים נגד האנושות שפיטים . בתצוגה זו של משפט אייכמן תבחן תרומת משפט אייכמן לתודעה ההיסטורית של העם היהודי ולמשפט הבינלאומי.

עולם הגיטאות ייצג את הגיטאות כמקום ריכוזם של היהודים תחת השלטון הנאצי. שלא כמו הגיטאות שהיו באירופה קודם לכן שהתכוונו להפריד את היהודים מהחברה האחרת הגיטאות בתקופת השלטון הנאצי היו חלק ממנגנון ההשמדה. עובדה זו התבהרה והלכה והשפיעה על אופיים של הגיטאות. על דרכי ארגונם, המתחים בתוכם. ההבנה ההולכת ומתפתחת של טבעם הרצחני. התפישות השונות של ארגונם על ידי הנאצים ועל ידי היהודים הכלואים בהם. חיי הכלכלה והמאבק על שרידות כלכלית , חיי התרבות והחינוך למרות ובתוך המסגרת של גיטו. הוויכוחים הפנימיים בתוך ובין החוגים הפועלים בגיטו.מעמד היודנרטים והמשטרה היהודית . הגיטאות בתקופות שונות בעת התארגנותם, בגירושים הראשונים ובעת שמודעות הרצח היתה נחלת הכל.
מהצגת עולם הגיטאות התצוגה תעבור אל תצוגת עולם הנעורים היהודי וחלקה המרכזי של תנועת הנוער בו. מוזיאון לוחמי הגיטאות מבקש להיות גם מוזיאון לשואה אך גם מוזיאון המציין את התופעה המיוחדת של חברי תנועות הנוער הציוני שהשתתפו באופן מאורגן בהתנגדות ובמרד , האמינו בצורך לשמור על זיכרון התקופה ולהקים קיבוץ בארץ ישראל שיהיה גם בית עדות. יש מתח בין שני היסודות הללו. למרות שתנועות הנוער והמרד הן תופעות מיעוט ויוצאות דופן השפעתן היתה מכרעת גם על חיי חניכיהם אך גם הרבה מעבר להם. הן ביקשו להתייחס אל הכלל, לפעול בתוכו , להטוות לו דרך , לסמן לו כיוון. במעשיהן הם ביקשו להשיג פרספקטיבה כוללת .אין זה מקרה כי בוגריה של תנועת הנוער ביקשו לספר את הסיפור כולו ולא רק את הסיפור שלהן. למרות היותן יוצאות דופן תנועות הנוער ביקשו לא להיות בשוליים של האירועים . פעולותיהן נתמכו ונעזרו על ידי חלק מהקהילה היהודית ומהממסד הציוני והמפעל שלו בארץ ישראל. לעתים הן הגיעו למנהיגות מורדת בחלק מהקהילה המאורגנת ולעתים עוררו התנגדות רעיונית אדישות או אי הבנה אך לכל היה ברור כי חברי תנועות הנוער היא מתכוונים לא רק לשרוד.
בחידוש התצוגה של תנועות הנוער ננסה להצביע על עולמן, על פעילותן בנסיבות המשתנות הן מבחינת החינוך שביקשו לקיים בתנאים שהתהוו, הן בחיפושי דרכן ,הן במרד והן בהתארגנות בסוף המלחמה. בנקודת הזמן הנוכחית חשוב מאד להדגיש את עניין תנועת הנוער שחסר ברוב המרכזים החינוכיים העוסקים בשואה.
מרד הגיטאות ומרד גיטו וארשה יוצגו בתצוגה מיוחדת. לכך היה ערוך המוזיאון שנים רבות . המוצגים של בית לוחמי הגיטאות בעניינים אלו ייחודיים.

מוזיאון לוחמי הגטאות הוא מרכז חשוב לתנועות הנוער ולנוער הישראלי בכלל. כל שנה מגיעות משלחות של תנועות הנוער ושוהות בסביבות המוזיאון, זהו גם מקום מפגש של משלחות נוער שביקרו בפולין, חיילים, מדריכים. זהו קטע של מפגש חי של הנעורים לא רק עם השואה אלא עם אחריותם לעולם שייבנה.הפרק שצריך להיבנות במוזיאון אומרים יש נעורים בעולם המציג את תנועות הנוער בגולה כפרק מהעם היהודי חיונית לתצוגת ליבת הבית. מייסדיו ביקשו לתת ביטוי לכך . מעבר לתצוגה הפנימית בבית אנו מציעים כי במרחב מסביב למוזיאון יפוזרו רמזים המזכירים את תנועת הנוער שהיתה, המחנה, הקן,הפעולה, המצעד המשותף, ההכשרה וקיבוצי ההכשרה.. כשם שבמוזיאון יש לפנות חללים להתכנסויות ותערוכות מתחלפות יש לחתור ליצירת שבתוך המוזיאון יהיה חלל הפנוי לפעילות נוער מקום שיתעד יחד עם הצוות החינוכי של המוזיאון את ניסיונם החינוכי והדילמות בפניהן הן עומדים בחינוך , במיוחד בפרק הנוגע לשואה ולהמשכיות תנועת הנוער. מקום זה יהיה פתוח למגוון של דעות ודרכים.
הפרק הנפלא בתצוגת המוזיאון העוסקת במקומו של קיבוץ לוחמי הגיטאות , בעדויות חבריו, בסיפור המאמץ לשמר , לתעד וליצור מערכת חינוכית המעלה את זכר העם היהודי בשואה תחוזק בדימויים ובמוצגים שיאפשרו להרחיב את הפעילות החינוכית במקום.
בהיסטוריה של השואה הפרק של חסידי אומות העולם אינו פרק של הצלת המונים . הוא נחלת מעטים. כמו מרד הגיטאות משמעותו המוסרית חינוכית גדולה מהיקפו. לימוד מעמיק של דרך חייהם של הניצולים והמצילים תורם להבנת חיי המופת שהתגלו בימים של התרסקות האנושיות. זה סיפור של אומץ . הוא מציב מופת ואתגר מוסרי גדול. חשיבותו המוסרית הגדולה של פרק זה מעניקה לו מקום מרכזי בחינוך. את תצוגת חסידי אומות העולם אנו מבקשים להציב כמשקיף על כל התצוגה במוזיאון.
פרק האמנות בתקופת השואה שנאסף במאמץ אדיר של מרים נוביץ' במשך שנותיו הראשונות של המוזיאון מהווה בסיס ליצירת תצוגת קבע המשולבת עם תערוכות זמניות שבאות להדגיש גם את הצורך של אמנים ידועים ואלמוניים להשתמש בכישרונם האמנותי כדי להעיד על שעובר עליהם בימי האימה והרצח למען הדורות הבאים וגם את אי היכולת של הטוטאליטאריות ואובדן הצלם לכבות את האמונה של יחידים ביצירה האמנותית המורדת של האדם. פינה תוקדש בתצוגה לזכרה של מרים נוביץ' ופעילותה.
אנו מציעים לשחרר חלל לצורך ראייה של סרטים וחומר אור קולי מתחלף.
יש לפנות ולעצב חללים לפגישות של קבוצות לדיונים .
יש להכין חומרים במוזיאון באופן מודולארי כדי להתאימם לקבוצות שונות וליחידים.
יש חשיבות גדולה בקשר בין מרכז הילד , המרכז ההומניסטי והמוזיאון. הפעלת המקום באופן סינרגטי תעזור לפתח את הפעילות החינוכית.
למתכנני המוזיאון קבענו הנחייה כללית כי המוזיאון צריך להיות מתוכנן באופן פשוט ולא גדוש מדי שיאפשר אחזקה .

משהו לגבי התהליך של הפיתוח החינוכי

על מדריכי המוזיאון להיות מעורבים בהעמקת התכנים של התצוגה בכל תהליך הפיתוח. הן בלימוד התכנים והן בחיפוש אחרי חומרים שיעזרו לאוצרי התערוכות השונים.

אנו מציעים לשתף בתהליך זה גם חוקרים חיצוניים שיבקשו להתעמק בתכנים שונים שיוצגו בתצוגה או ישמשו כחומר הדרכה. גם אנשי אקדמיה וגם מחנכים, גם מדריכים לשעבר וגם מדריכי תנועות נוער.

חלק מכריע בפיתוח מרכז העדות הוא תהליך של הנגשת הארכיון לכל המחפש חומרים המצויים בו. ארכיון לוחמי הגטאות היה הראשון שעשה מאמצים בכיוון זה. אנו ממליצים להמשיך לחשוף את הארכיון לציבור הרחב בתוך המוזיאון ומחוצה לו. במוזיאון באופן ממוקד לתצוגה ומחוצה לו באופן פתוח.

בשם הצוות
מוקי צור

סדר ט'ו בשבט תשע'ב

חלקי קריאה על פי ההגדה של סדר ט'ו בשבט

דברי פתיחה חג ה75

קריאה : בשוב ה' את שיבת ציון

סדר למקובלים פרי עץ הדר למעלה, למטה, לבן אדום ירוק וסדר לחלוצים החדשים

קריאה: המסייר בין עצי הקיבוץ שלנו יכול לראות כיצד פועל הסוד : עצי הסרק ללא פירות מאכל יכולים להיות עצי ברכה: משכן ליופי ולרוח , לרווחה תחת השמש הבוערת בעמק הצרוב. עצי הפרי
לעומתם יכולים לא רק להביא פירותיהם לרעב אלא לקשט את החצר ולהפוך את הבית לגן מרהיב.

לקרוא את כל כתבי הקודש הנוגעים לעץ
תורה
קריאה בספר בראשית : ויאמר אלוהים יקוו המים (עד : ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי)
נביאים :
קריאה בספר יחזקאל
כה אמר עד דיברתי ועשיתי
כתובים :
קריאה בתהילים
הללו את ה'

לעשות סדר בפירות
חיטה חמשת מיני החיטה

תמר
קריאה : עד הסמל לכוחו של העולם העליון
סיפור התמרים הראשונים של עין גב
צימוקים

כוס ראשונה

תאנה
תפוח

כוס שניה

אגוז
כוס שלישית

חרוב

שאר פירות

כוס רביעית

ט'ו בשבט הציוני של העליה הראשונה והשניה

חג המורים

קריאה
עץ נטעתי בחג האילן

רחל מייבשת את הביצה

קריאה
אקליפטוס

דברי סיום

השירים ישולבו במהלך הערב

סוכות הוא החג שלנו של עין גב. למה?
חג הסוכות הוא חג האושפיזין וחג העלייה לרגל.
ואנחנו אוהבים אושפיזין.
לא רק את אברהם יצחק ויעקב
לא רק את משה אהרון ויוסף
לא רק את דוד
אלא את כל מי שבא.
מאפריקה מאסיה מאמריקה ומישראל
שחור, לבן וצהוב, יליד ופליט, מהגר ובמיוחד צליין
כל מי שעולה אל מקום קדושתו מוזמן לספינה של אבי, לרכבת של יואל ולמטוס המקורקע של ילדי הגן.
לכפר הנופש ולמסעדות , לבית סבא יוסי, ולאולם הקונצרטים המהדהד-
למרחבי הדשא וגלי החום.

עולים לעין גב לא רק לירושלים או לבית לחם
לדייגי הכנרת, לתלמידיו של ישו וחבריו של פטרוס ,לרבי יוחנן היפה בין תלמידי החכמים
שכתבו את התלמוד הירושלמי.
עולים לרגל לעין גב , למקדשם של חלוצים,
למייסדי הקיבוץ, כולל לקיבוץ שלנו.
הפנינה שלשפת הכנרת

סיור בתל אביב

סוס טרויאני או כדים ביפו
עיר נצורה

1799 פלישה של נפוליאון בדרכו לעכו.
יפו נהרסה. רבים חלו ונטבחו על ידי צבא נפוליאון. תל גיבורים ? ארמון של רעמסס השני יציאת מצרים. מצרים נמצאת גם פה. גם המצרים יכולים לצאת ממצרים. הוא כרת ברית עם החיתים ותקופתו היתה תקופה של הצלחה. כיצד רואים את התקופה אנשים מציוויליזציות שונות.

העיר יפו במסורת נוסדה על ידי יפת בנו של נוח. יפו : השער אל העולם האירופי.

אגדת אנדרומידה : קסיופיאה (על שמה מערכת הכוכבים) מלכת יפו השתחצה. בנות התהום הלשינו לפוסידון מלך הים וזה שלח להחריב את יפו במפלצת. מלך יפו החליט להקריב את אנדרומידה למפלצת. אך זו ניצלה ברגע האחרון על ידי פרסאוס שזה עתה השמיד את מדוזה ובא רכוב על סוסו הפלאי העף.

1799 כיבוש העיר על ידי נפוליאון. שחיטת 1800 אזרחים ביפו על ידי הצבא הצרפתי שהקרב על העיר עלה לו בקרבנות רבים. נפוליאון שהעיד על השחיטה לא מנע אותם.

טבח בשלושת אלפים שנכנעו במבצר של יפו אחרי היום הראון של המערכה. נפוליאון לא רצה לקחת אותם כשבויים אל מערכתו הבאה בעכו. רק 800 שהצטרפו אל צבאו ניצלו.
מגפת החולירע פקדה את צבאו. נפוליאון ביקר אצל החולים. הרעיל את חייליו החולים.מתוך 13000 חיילים שיצאו לקרב 1200 מתו קרבות 1000 מתו במחלות ו2300 נפצעו.

1807 – 1818 מוחמד אגא אל שאמי מותצרף מושל מחוז יפו המסגד על שמו מחמודיה. בזמנו נטעו הרבה פרדסים בסביבת העיר.
אבו נבוט. ממלוכ. עבד של לבן של ג'יזר פחה מושל עכו סיבילים לעוברי אורח ליד שער העיר קשור בקשרי מלחמה עם אבו גוש נגד אויבים בתוך הארץ כבש כפר ערבי שהרג בכל יושביו. קשר עם הליידי סטנהופ אשה אנגליה יוצרת את הסאלון האוריינטלי בלבנון. היא הבטיחה לשלטון בטורקיה כי תמצא אוצר באשקלון. השולטאן ביקש מאבו נבוט לבא עמה לאשקלון ולמצוא את האוצרות שהבטיחה. היא נכשלה אך ערכה את החפירה הארכיאולוגית הראשונה. את האבנים הביא אבו נבוט ליפו.
אבו נבוט ברח למצריים אחרי שהמושל עבדאללה של עכו יצא נגדו למלחמה כשחש שהוא עומד למרוד בו. אבו נבוט יצא כמושל לסאלוניקי מחמוד אגא. לא ברור אם שם נקרא אבו נבוט.

הכניסה היחידה לעיר עד 1869 על ידו בתי הקפה ושולחנות החלפנים.

אלתר לוריא נצר של האר'י תכשיטן וצורף נשא לאשה את חנה לבית שלוש. אהרון אחיה איש מרכזזי בממסד הספרדי בארץ מומחה לעותומניה ואיש אמיד ביותר.

קרב נורא דווח על ידי יוספוס פלאביוס בין היהודים לרומאים וסערה גדולה שהרסה רבות מהסירות במקום.
הוקם מגדל השעון כמו במקומות שונים באימפריה לכבודו של הסולטאן עבד אל חמיד זה מסביב לחפיר של העיר יפו. כיכר חדשה. בית הסוהר המשטרה. מקום המבצר השלטוני והשעון. הוקם ביוזמת דוד מויאל מוריץ שיינברג ואלתר מושלי. שלושים שנה לשלטון עבדול חמיד (ושנתיים לפני שהיתה מהפכה בטורקיה) א סריה תוכנן על ידי ברוך פפרמייסטר מראשון לציון הסאראיה אחרי מלחמת העולם הראשונה מקום פעילות של היישוב הערבי ביפו.1906

תל גיבורים קמה כתוצאה של הקרב בין אנשי דאהר אל עמר ששלט על כל הארץ בזמן מלחמות הרוסים עם העותמאנים. כאשר הם התפנו הגיע ארצה צבא של עותמאנים בפיקודו של אבו אל דהב. הוא ערך מצור על העיר וכשזו נכנעה הוא רצח 1200 גולגלות שנערמו בגבעה שנקראה תל אל רוס, גבעת הראשים אחר כך נקראה גבעת הראשים תל אל רוס, תל גיבורים. יפו נכבשה אך או דהב מת כעבור כמה ימים.

פניה מטמן כהן (ברומר) 1874. בת ביאליסטוק מהציונים האורטודוקסים במקום. למדה בשוויץ ואודיסה. הקימה את גן הילדים הראשון באודיסה ואחר כך השתתפה בהקמת בית ספר עברי במקום. נישאה למטמן כהן ועלתה ארצה. היתה עמו כמורה בבתי הספר אותם הקים . שטפה רצפות בגימנסיה השכורה. פעילה בתנועה לשחרור האשה ולזכויות הנשים בארץ. פעילה בחוגי שחרור הנשים. היתה שחקנית בתיאטרון שהקים חיים הררי. כתבה ספר בהוראת החשבון.
יהודה נולד בפודוליה שבאוקראינה ב1869 ממשפחה של רבנים. הוסמך לרבנות. למד באופן פרטי לימודים חילוניים. ממקורביו של שמואל מוהליבר . היה חבר בבני משה של אחד העם. לימד בבסרביה לימודים ציוניים . ב897 עבר לאודיסה ולמד לימודי טבע באוניברסיטה של אודיסה. נענה לתביעת בוגרשוב ומוסינזון להקים בית ספר בראשון לציון . לימד בהוראה עברית. הנהיג את תהלוכת הלפידים בחנוכה. וטיולי תלמידים. ביקש ליצור תכנית לטרום גימנסיה. התנגד לתכנית אוגנדה. ייסד מקהלה. ביקש להקים פרוגמנסיה. התכנית לא נתקבלה ועל כן החליט ליישמה ביפו. בתחילה היו בגימנסיה 17 תלמידים. הוא לימד עם אשתו שגם היתה השמשית של בית הספר. עם המהפכה העותמאנית רשם את הגימנסיה כאגודה עותמאנית. אחרי מתן הקונסטיטוציה. יצר מועדון אחדות לאחד את כל העדות ייסד לימודי מדע וגננות. חובבי במה, אגודת טבע. היה למנהל של גימנסיה רחביה עד שהגיע שלמה שילר. ביקש לבנות שכונת גנים עיר גנים על פי המודל הבריטי. בגללל מלחמת העולם העבודה הופסקה. כשבוגרשוב ומוסינזון הוגלו מן הארץ נשאר לבדו עם הגימנסיה. אחרי המלחמה השתתף ונתן את השם לעיר רמת גן. שיתף פעולה עם יעקב סלע. היה חבר בגדוד מגיני השפה.

ספרי בוטניקה, אנטומיה מאמרים בהיגיינה של העברים. נפטר 1939 .
יהודה מטמן כהן ופאני יצר פדגוגי הביא אותם לראשון לציון. שם ניהלו בית ספר . הוא היה מורה לכימיה היא פדגוגית. לא נתנו להם להקים גימנסיה בראשון לציון ועל כן הקימו ביפו ליד הסראיה. ראשית החינוך העברי בעיר. הוקמם ב1905 ואחר כך העבר לאחוזת בית.
בת אחת שלהם נקראה עבריתיה (גלצקי) והשנייה טבענה
מרכז רוחני בארץ. מה שמודד את עוצמת המפעל ולפעמים בא להחליפו. הדירה כאן היתה מושכרת.

1906 מקימים בכל האימפריה מגדלי שעונים לכבוד 30 שנה לעבדול חמיד הסולטן העותמאני שהופל כעבור שנתיים במהפכה החוקתית שפתחה את הסכסוך הערבי ישראלי… חמידיה משפחת הסולטן בעלת אדמות הג'יפטליק. אחד מהם מוקם ביפו על ידי השענים שיינברג ואלתר מושלי. היוזם מויאל. בכיכר שהוקמה בחפיר של יפו.
הסראיה המוסד הראשי הוקם על ידי איש ראשון לציון פפרמייסטר. סאכנת דאולה מקום משכן
הממשלה. מכאן הפגיזו את העיר תל אביב אנשי הלח'י פיצצו את המקום. משאית עם חומרי נפץ.

גן הפסגה מעוצב כמדרש על סמטאות יפו. המבוך והדרך כשתי אפשרויות לראיית העולם. הסמטאות של העיר העתיקה והרחובות של האוטופיה. מי שתכנן את הגן אביו של דני קרוון : העיר הלבנה. האב משחר לשורשים התרבותיות הבן לקווים של התקווה. במרכזו פסל האמונה של דניאל כפרי. אבני רעמסס והסתירה ביניהם. בפסל: עקידת יצחק, חלום יעקב וכיבוש יריחו בכוח חצוצרות המאמינים.

ללכת אל הבאר

מעין דברים בשולי הסיפור

הטייס- סופר הצרפתי סנט אכזופרי מתאר טיסה מעל כפר. בטיסתו הוא רואה באר ועל ידה נערות שואבות מים. הוא מבקש לנחות ולראות אותן, לשמוע ולהתרשם מקרבתן ולא להמשיך לרחף מעל. להיסטוריונים יש לעתים רצון עז לרדת אל הבארות ולגלות את שואבות המים העומדות מאחרי התנועות הגדולות של צבאות וסחורות, של מצביאים ומדינאים, של סטטיסטיקות והכרעות הרות עולם. תמיד הם היו שם הנערות שואבות המים, הבנאים שבנו את הארמון או את הפירמידה, הילדים שחיפשו מחברת לרשום את אותיותיהם הראשונות והשדות הארוכים שציפו לצמיחת החיטה.

שאול דגן הלך לכל הבארות וראיין באופן שיטתי את זקני המושבות של הגליל התחתון. מה המעמד של שיחות אלו עם הוותיקים ? מה ערכן ההיסטורי, המשפחתי, בתולדות המקומות ובתולדות הארץ?

יש מתח בין היסטוריה לבין עדות, בין תורה בכתב ותורה בעל פה. ארכיונים רושמים בדרך מסוימת, אנשים מספרים את סיפורם אחרת. גם אלה וגם אלה משאירים אחריהם שטחים מתים למכביר . אולם בין העדויות למסמכים מתהווה מעין רשת החושפת , צדה , נובעת ומחזקת את האמפטיה האנושית. הקשר הנוצר בין המרואיין לבין המראיין שלא מופיע בספר שלפנינו הוא הסיפור. הסיפור מהווה פרק חשוב במה שקרא וולטר בנימין הזיכרון הרצוני. זהו כרטיס הביקור הבונה זהותו של אדם , המעניק פשר לתהליך של בניין נקודת תצפית. הוא הקושר בין הזמנים, בין האנשים. תמיד רגיש למתח והתרתו.

הראיונות שלפנינו התקיימו בסוף שנות השבעים. בהרבה מובנים הם ראיונות פרידה. גיבוריהם מרגישים כי חיייהם ראויים לסיכום. הסיכום אינו פתיחה לעתיד אלא הצבת עקבות שהיו רוצים שייקבעו בעולמם של ממשיכיהם.

בסוף שנות השבעים נראות מושבות הגליל התחתון בתהליך איטי של צמיחה. חרדת הקיום שרחשה בשנות החמישים והששים הסתיימה. אמנם לא כל המייסדים נשארו בחיים או במקום, אך התמונה של מלחמת הקיום האכזרית נראתה כמסמנת סיכוי לבנות חברה בנקודות התיישבות באזור . אנשים חדשים הגיעו למקום, הגעגועים לימי בראשית היו לגיטימיים. הפרטים המסופרים לא נראו כסימני דרך לאסון מתקרב ובלתי נמנע אלא כמכשול בדרך להתגברות.

לו היו מבצעים את הראיונות הללו לאחר מלחמת העצמאות הם היו מתמלאים בתחושה של השיר לבדי של ביאליק 'כולם נשא הרוח' 'ו'אני לבדי תחת כנפי השכינה' . אולם בסוף שנות השבעים אפשר היה כבר לומר כי הצלחנו לגבור על המכשולים. איימו רק הגיל , זרות השכנים , החשש מפני השכחה הנעימה ואבדן העקבות. שאול דגן גילה רגישות לרגע המיוחד ההוא ושמר על הזיכרון והוא מביא אותם בפנינו עתה בדמות סיפורי חלוצי הגליל התחתון.

שאול דגן אסף את הסיפורים לדור שיבוא. הוא מבטיח כי הם יתגלגלו הלאה. אבני המקום הנשברות, הנסוגות מפני מרכזי הקניות והפולחנים החדשים, הכבישים הרחבים הקוראים לחלוף על פני הנופים בלי להשתהות ייעצרו רק לרגע מפני סקרנות הנצח, מפני הצימאון לסיפור.

יבואו נוברי המסמכים הצועקים וילחשו לחישותיהם האוהבות לקרוע את החוטים הנארגים. החייטים יהלכו ויאזינו לשתיקות מדומות וירקמו רקמות שווא והילד יתבונן בתהלוכה העגומה ירים את אצבעו בשקיקה ויצעק: המלך עירום, רוצה סיפור! אך סיפור שהיה !

מוקי צור

ללכת אל הבאר

מעין דברים בשולי הסיפור

הטייס- סופר הצרפתי סנט אכזופרי מתאר טיסה מעל כפר. בטיסתו הוא רואה באר ועל ידה נערות שואבות מים. הוא מבקש לנחות ולראות אותן, לשמוע ולהתרשם מקרבתן ולא להמשיך לרחף מעל. להיסטוריונים יש לעתים רצון עז לרדת אל הבארות ולגלות את שואבות המים העומדות מאחרי התנועות הגדולות של צבאות וסחורות, של מצביאים ומדינאים, של סטטיסטיקות והכרעות הרות עולם. תמיד הם היו שם הנערות שואבות המים, הבנאים שבנו את הארמון או את הפירמידה, הילדים שחיפשו מחברת לרשום את אותיותיהם הראשונות והשדות הארוכים שציפו לצמיחת החיטה.

שאול דגן הלך לכל הבארות וראיין באופן שיטתי את זקני המושבות של הגליל התחתון. מה המעמד של שיחות אלו עם הוותיקים ? מה ערכן ההיסטורי, המשפחתי, בתולדות המקומות ובתולדות הארץ?

יש מתח בין היסטוריה לבין עדות, בין תורה בכתב ותורה בעל פה. ארכיונים רושמים בדרך מסוימת, אנשים מספרים את סיפורם אחרת. גם אלה וגם אלה משאירים אחריהם שטחים מתים למכביר . אולם בין העדויות למסמכים מתהווה מעין רשת החושפת , צדה , נובעת ומחזקת את האמפטיה האנושית. הקשר הנוצר בין המרואיין לבין המראיין שלא מופיע בספר שלפנינו הוא הסיפור. הסיפור מהווה פרק חשוב במה שקרא וולטר בנימין הזיכרון הרצוני. זהו כרטיס הביקור הבונה זהותו של אדם , המעניק פשר לתהליך של בניין נקודת תצפית. הוא הקושר בין הזמנים, בין האנשים. תמיד רגיש למתח והתרתו.

הראיונות שלפנינו התקיימו בסוף שנות השבעים. בהרבה מובנים הם ראיונות פרידה. גיבוריהם מרגישים כי חיייהם ראויים לסיכום. הסיכום אינו פתיחה לעתיד אלא הצבת עקבות שהיו רוצים שייקבעו בעולמם של ממשיכיהם.

בסוף שנות השבעים נראות מושבות הגליל התחתון בתהליך איטי של צמיחה. חרדת הקיום שרחשה בשנות החמישים והששים הסתיימה. אמנם לא כל המייסדים נשארו בחיים או במקום, אך התמונה של מלחמת הקיום האכזרית נראתה כמסמנת סיכוי לבנות חברה בנקודות התיישבות באזור . אנשים חדשים הגיעו למקום, הגעגועים לימי בראשית היו לגיטימיים. הפרטים המסופרים לא נראו כסימני דרך לאסון מתקרב ובלתי נמנע אלא כמכשול בדרך להתגברות.

לו היו מבצעים את הראיונות הללו לאחר מלחמת העצמאות הם היו מתמלאים בתחושה של השיר לבדי של ביאליק 'כולם נשא הרוח' 'ו'אני לבדי תחת כנפי השכינה' . אולם בסוף שנות השבעים אפשר היה כבר לומר כי הצלחנו לגבור על המכשולים. איימו רק הגיל , זרות השכנים , החשש מפני השכחה הנעימה ואבדן העקבות. שאול דגן גילה רגישות לרגע המיוחד ההוא ושמר על הזיכרון והוא מביא אותם בפנינו עתה בדמות סיפורי חלוצי הגליל התחתון.

שאול דגן אסף את הסיפורים לדור שיבוא. הוא מבטיח כי הם יתגלגלו הלאה. אבני המקום הנשברות, הנסוגות מפני מרכזי הקניות והפולחנים החדשים, הכבישים הרחבים הקוראים לחלוף על פני הנופים בלי להשתהות ייעצרו רק לרגע מפני סקרנות הנצח, מפני הצימאון לסיפור.

יבואו נוברי המסמכים הצועקים וילחשו לחישותיהם האוהבות לקרוע את החוטים הנארגים. החייטים יהלכו ויאזינו לשתיקות מדומות וירקמו רקמות שווא והילד יתבונן בתהלוכה העגומה ירים את אצבעו בשקיקה ויצעק: המלך עירום, רוצה סיפור! אך סיפור שהיה !

מוקי צור

שומר האש

קבלת שבת על יד המזח של עין גב.
הכנרת האם היא חלום או סיוט? על כך יש וויכוחים. איך הכנרת יכולה להיות סיוט ? לפני שגדל פה הירק והעצים סככו עליה בצל , הכנרת היתה שתולה במדבר והדבר הזה שיגע את החלוצים. כיצד לחיות במדבר על יד אגם כחול? כיצד לחבר את הקושי הגדול עם האידיליה ?
הוי כנרת שלי שרה המשוררת , 'הקוסמת האכזריה שהורגת את כל חתניה'. קרא לה ברל כצנלסון. המזח שהוקם על ידי חברי עין גב במו ידיהם כשהם סוחבים בידיהם אבנים בסיקול מן השדות למזח. אוחזים באבן בארבע קצוות עם שק ומעמיסים אותה על קורנית כדי לגלגל אותה ולערום אותה למזח. את כל זה הם עשו במטרה כדי לאלף את הים ואת קסמו לשתות לרוויה. כך שנבוא אחרי הרבה מאד שנים ונציין על ידו את קבלת השבת שלנו.. אך יורדת השבת. ואת מי שכחנו? את גורדון הזקן. הוא הביא עמן ניגון שבת. לה לה לה שרו אותו בעמק אך הוא היה ניגון ברסלבי שעשה שידוך עם עולם החלוצים.

זה עתה יצא ספר חדש על גורדון ומרטין בובר. ביקשתי מגורדון לחוות עליו דעה והוא אמר לי : אסור לאבד את הניגון. כשעדרתי לא התפלספתי אך כששרתי כן. על כן נפתח את קבלת השבת בניגונו של גורדון אך נצרף לו גם את הניגון של ברץ שאחר כך נקרא הניגון של הרצפלד. וזה בתקווה שאנו מתחברים בכל דור ודור.

ניגון גורדון
ניגון ברץ.

שומר האש. אילן וענת . הם חיברו מנגינה לעוד דמות מיוחדת אך נודעת פחות. המשורר זאב.
כאן אני צריך לספר לכם סיפור שאני מביא אותו מאוצר המשפחה שלי. הוא קשור לדודה האהובה שלי ימימה טשרנוביץ. היא תלמידת גימנסיה הרצליה מהכיתה בה נולד החוג הזקן שהחל את תנועת הנוער הישראלי הלומד , המחנות העולים. אך היא הלכה להיות גננת שם לימד אהרון זאב. הוא היה מחנך נפלא שחיבר שיר נגד מכבי לחנוכה( מכבי לא היתה סוציאליסטית מספיק בשבילו והוא ביקש כנראה להוכיח כי חנוכה היא של הפועלים) זה השיר אנו נושאים לפידים. האהבה בין דודתי לבין זאב פרחה. הדודה שלי היתה אשה שהרגש שלה לא הוסתר מעולם וכך היא הסתירה אותו הכי טוב.
אולם אהבתם נפסקה בלב שבור ולמה ?
זהו כבר סיפור שמגיע ממקום אחר.
צעיר אחד ביקש להביא מהפכה לעולם ומהפכה על עם ישראל יחד. זה היה בראשית המאה. המשטרה החשאית הרוסית מצאה אצלו בסידור רשימה של ציוד הכרחי כדי להפיל את משטרו של הצאר. היא כלאה אותו וכעבור שנה כששוחרר מבית כלאו הוא הגיע לארץ. מכיוון שהיה חלש ולא היה יכול לעדור כמו שצריך הביא עמו מצלמה. הוא צילם את החלוצים בנדודיו. באחד מטיוליו בצפון הותקף ומצלמתו כמעט נשדדה בגליל. הוא היה כנראה חבר של אנשי 'השומר'. הוא הוציא את אקדחו וירה. השודד נהרג. חבריו יעצו לו לחזור הביתה כדי שלא תשיג אותו יד נוקמי הדם. הוא שב לאירופה. מצא אשה ונולד להם ילד. קראו לו בן עמי. האבא השביע את המשורר זאב שעליו יהיה לאמץ את הילד. דודתי חששה מזה. הילד עלה עם אמא שלו. הדודה שלי התייתמה משני הוריה ולא חשה כי היא יכולה לקחת על עצמה מין עול כזה. בלב שבור היא הלכה להרחיב את הנפש בוינה.
כאן נכנס הדוד שלי לפעולה. חבר בהגנה הוא יצא לאימונים. רימון שניצרתו נפתחה הביאה אותו להחלטה להצמיד את ידו לקיר ושהרימון יתפוצץ לו ביד ועל ידי כך יציל את שאר חברי ההגנה שהתאמנו אתו. הוא נפצע קשה מאד. הוא הובא לוינה לטיפול בחשאי והדודה קיבלה על עצמה לטפל בגיבור. לא היה לו יד. לנו הוא היה טרומפלדור פרטי. אז נחזור לזאב שהיה ממורה לעורך דבר לילדים ולקצין חינוך ראשון של צה'ל. הוא הביא לנו את גלי צהל ואת השיר של ענת ואילן.הילד בן עמי פחטר היה ממפקדי ההגנה. מפקד שיירת יחיעם שעל שמו קם המושב בן עמי.

גורדון כתב לרחל את יודעת מה ההבדלים ביננו ? את על כל דבר אומרת לעזאזל ואני על כל דבר אומר מילא. אנו שני אנשים שונים אך כוכב לכוכב ככל שהם שונים הם מאירים זה לזה. במקום אחר הוא כותב לרחל את הר ואני ים. את גבוהה ומתפרצת ואני עמוק. ואכן רחל שהיתה אישה בעלת טמפרמנט, כשהגיעה לבית החולים בצפת החליטה לטייל בגליל העליון. היא אמרה על נוף ההרים הגלילי: זה הוא נוף מולדת אמיתי. זה היה הר נבו שלה. משם ראתה את הארץ הנכספת אך אליה לא באה. אולם לאחר שהיתה למשוררת ולאחר שהחלה לעבוד בדבר הגיעה לחדרה ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב. גורדון כבר לא היה ואחרי שכתבה שירים הרבה אמרה על חדרה : זהו הר נבו שלי כי משם רואים את הים.

בליל שבת נבראו דברים הכי מוזרים אולם נראה בעיני כי הדבר הכי מוזר שנברא בליל השבת הוא הגעגוע. הוא בנוי מחומרים משונים. שהרי הגעגוע הכי חשוב הוא הגעגוע אל העתיד. ובליל שבת מתגעגעים אל מה שיגיע. יצחק קצנלסון היה אחד המומחים בעניינים אלו. אחד השירים שכתב היה השיר רוח עצוב שעוסק בעניינים אלו. אך אל תחשבו שזה היה סוג השירים היחידי שכתב . הוא היה מומחה דווקא לשירי גן הילדים כשהידוע שבהם היה השיר חמש שנים עברו על דן שמשום מה הפך להיות חמש שנים עברו על מיכאל.

אולם השיר המפתיע ביותר שכתב המשורר שלימים נודע כמשורר של השואה כי כתב את השיר על העם היהודי שנהרג הוא השיר מה יפים הלילות בכנען ששידכו לו אנשי העלייה השנייה בצדק מנגינה ערבית. וזה כדי שאף אחד לא ידע שכתבה אותו נפש מתגעגעת בלודז' בפולין ב1906 כחלק ממחזה ילדים על יוסף ואחיו. לא הוא לא היה בארץ ישראל ולא ראה אותה עד אז אלא רק בגעגוע. וזהו שניתן להגיד בקבלת שבת געגועים שמחים וליל שבת מוצלח.

שומר האש

קבלת שבת על יד המזח של עין גב.
הכנרת האם היא חלום או סיוט? על כך יש וויכוחים. איך הכנרת יכולה להיות סיוט ? לפני שגדל פה הירק והעצים סככו עליה בצל , הכנרת היתה שתולה במדבר והדבר הזה שיגע את החלוצים. כיצד לחיות במדבר על יד אגם כחול? כיצד לחבר את הקושי הגדול עם האידיליה ?
הוי כנרת שלי שרה המשוררת , 'הקוסמת האכזריה שהורגת את כל חתניה'. קרא לה ברל כצנלסון. המזח שהוקם על ידי חברי עין גב במו ידיהם כשהם סוחבים בידיהם אבנים בסיקול מן השדות למזח. אוחזים באבן בארבע קצוות עם שק ומעמיסים אותה על קורנית כדי לגלגל אותה ולערום אותה למזח. את כל זה הם עשו במטרה כדי לאלף את הים ואת קסמו לשתות לרוויה. כך שנבוא אחרי הרבה מאד שנים ונציין על ידו את קבלת השבת שלנו.. אך יורדת השבת. ואת מי שכחנו? את גורדון הזקן. הוא הביא עמן ניגון שבת. לה לה לה שרו אותו בעמק אך הוא היה ניגון ברסלבי שעשה שידוך עם עולם החלוצים.

זה עתה יצא ספר חדש על גורדון ומרטין בובר. ביקשתי מגורדון לחוות עליו דעה והוא אמר לי : אסור לאבד את הניגון. כשעדרתי לא התפלספתי אך כששרתי כן. על כן נפתח את קבלת השבת בניגונו של גורדון אך נצרף לו גם את הניגון של ברץ שאחר כך נקרא הניגון של הרצפלד. וזה בתקווה שאנו מתחברים בכל דור ודור.

ניגון גורדון
ניגון ברץ.

שומר האש. אילן וענת . הם חיברו מנגינה לעוד דמות מיוחדת אך נודעת פחות. המשורר זאב.
כאן אני צריך לספר לכם סיפור שאני מביא אותו מאוצר המשפחה שלי. הוא קשור לדודה האהובה שלי ימימה טשרנוביץ. היא תלמידת גימנסיה הרצליה מהכיתה בה נולד החוג הזקן שהחל את תנועת הנוער הישראלי הלומד , המחנות העולים. אך היא הלכה להיות גננת שם לימד אהרון זאב. הוא היה מחנך נפלא שחיבר שיר נגד מכבי לחנוכה( מכבי לא היתה סוציאליסטית מספיק בשבילו והוא ביקש כנראה להוכיח כי חנוכה היא של הפועלים) זה השיר אנו נושאים לפידים. האהבה בין דודתי לבין זאב פרחה. הדודה שלי היתה אשה שהרגש שלה לא הוסתר מעולם וכך היא הסתירה אותו הכי טוב.
אולם אהבתם נפסקה בלב שבור ולמה ?
זהו כבר סיפור שמגיע ממקום אחר.
צעיר אחד ביקש להביא מהפכה לעולם ומהפכה על עם ישראל יחד. זה היה בראשית המאה. המשטרה החשאית הרוסית מצאה אצלו בסידור רשימה של ציוד הכרחי כדי להפיל את משטרו של הצאר. היא כלאה אותו וכעבור שנה כששוחרר מבית כלאו הוא הגיע לארץ. מכיוון שהיה חלש ולא היה יכול לעדור כמו שצריך הביא עמו מצלמה. הוא צילם את החלוצים בנדודיו. באחד מטיוליו בצפון הותקף ומצלמתו כמעט נשדדה בגליל. הוא היה כנראה חבר של אנשי 'השומר'. הוא הוציא את אקדחו וירה. השודד נהרג. חבריו יעצו לו לחזור הביתה כדי שלא תשיג אותו יד נוקמי הדם. הוא שב לאירופה. מצא אשה ונולד להם ילד. קראו לו בן עמי. האבא השביע את המשורר זאב שעליו יהיה לאמץ את הילד. דודתי חששה מזה. הילד עלה עם אמא שלו. הדודה שלי התייתמה משני הוריה ולא חשה כי היא יכולה לקחת על עצמה מין עול כזה. בלב שבור היא הלכה להרחיב את הנפש בוינה.
כאן נכנס הדוד שלי לפעולה. חבר בהגנה הוא יצא לאימונים. רימון שניצרתו נפתחה הביאה אותו להחלטה להצמיד את ידו לקיר ושהרימון יתפוצץ לו ביד ועל ידי כך יציל את שאר חברי ההגנה שהתאמנו אתו. הוא נפצע קשה מאד. הוא הובא לוינה לטיפול בחשאי והדודה קיבלה על עצמה לטפל בגיבור. לא היה לו יד. לנו הוא היה טרומפלדור פרטי. אז נחזור לזאב שהיה ממורה לעורך דבר לילדים ולקצין חינוך ראשון של צה'ל. הוא הביא לנו את גלי צהל ואת השיר של ענת ואילן.הילד בן עמי פחטר היה ממפקדי ההגנה. מפקד שיירת יחיעם שעל שמו קם המושב בן עמי.

גורדון כתב לרחל את יודעת מה ההבדלים ביננו ? את על כל דבר אומרת לעזאזל ואני על כל דבר אומר מילא. אנו שני אנשים שונים אך כוכב לכוכב ככל שהם שונים הם מאירים זה לזה. במקום אחר הוא כותב לרחל את הר ואני ים. את גבוהה ומתפרצת ואני עמוק. ואכן רחל שהיתה אישה בעלת טמפרמנט, כשהגיעה לבית החולים בצפת החליטה לטייל בגליל העליון. היא אמרה על נוף ההרים הגלילי: זה הוא נוף מולדת אמיתי. זה היה הר נבו שלה. משם ראתה את הארץ הנכספת אך אליה לא באה. אולם לאחר שהיתה למשוררת ולאחר שהחלה לעבוד בדבר הגיעה לחדרה ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב. גורדון כבר לא היה ואחרי שכתבה שירים הרבה אמרה על חדרה : זהו הר נבו שלי כי משם רואים את הים.

בליל שבת נבראו דברים הכי מוזרים אולם נראה בעיני כי הדבר הכי מוזר שנברא בליל השבת הוא הגעגוע. הוא בנוי מחומרים משונים. שהרי הגעגוע הכי חשוב הוא הגעגוע אל העתיד. ובליל שבת מתגעגעים אל מה שיגיע. יצחק קצנלסון היה אחד המומחים בעניינים אלו. אחד השירים שכתב היה השיר רוח עצוב שעוסק בעניינים אלו. אך אל תחשבו שזה היה סוג השירים היחידי שכתב . הוא היה מומחה דווקא לשירי גן הילדים כשהידוע שבהם היה השיר חמש שנים עברו על דן שמשום מה הפך להיות חמש שנים עברו על מיכאל.

אולם השיר המפתיע ביותר שכתב המשורר שלימים נודע כמשורר של השואה כי כתב את השיר על העם היהודי שנהרג הוא השיר מה יפים הלילות בכנען ששידכו לו אנשי העלייה השנייה בצדק מנגינה ערבית. וזה כדי שאף אחד לא ידע שכתבה אותו נפש מתגעגעת בלודז' בפולין ב1906 כחלק ממחזה ילדים על יוסף ואחיו. לא הוא לא היה בארץ ישראל ולא ראה אותה עד אז אלא רק בגעגוע. וזהו שניתן להגיד בקבלת שבת געגועים שמחים וליל שבת מוצלח.

שיחה עם מוקי צור, יובל דניאלי, יניב שפירא
17.8.2008 – בגבעת חביבה, יד יערי
[הביאה לדפוס – יוספה פכר, יד יערי, גבעת חביבה]

מוקי: האם ארכיון הוא דבר סוגר או פותח? האם קטלוג הזיכרון כובל את ידי האמן היוצר, שלכאורה או לא לכאורה, עוסק בבריאת עולמות חדשים?

יובל: אני לא מאמין ביצירה של יש מאין. היצירה שלי לפחות, בנויה על נדבכים קודמים, גם של הזיכרון ההיסטורי, הקולקטיבי, הלאומי, גם של הזיכרון האישי ברמות הפרטניות ביותר. לכן, כשעוסקים בארכיון או בתיעוד ובקטלוג, כל יצירה טומנת בתוכה את הפתיחה החדשה. מתוך הסיום צומחת פרספקטיבה חדשה.

לפי דעתי, מהות הארכיון הינה הגילוי, החשיפה, הניסיון לנבור ולדלות מתוך ההיסטוריה תובנות עכשוויות, שאני לוקח אותן גם לעתיד. לכן, בשבילי ארכיון הוא רק ההתחלה.

יניב : אני רוצה לחדד את השאלה. אנחנו מדברים על ארכיון המופיע כאן במסגרת של יצירה. לא ארכיון כדבר שעומד בפני עצמו, כמשמר זיכרון של חברה, תרבות, מקום. אנו מדברים על הרגע בו הארכיון נבחר ע"י האמן להיות כמסגרת של עשייה אמנותית. לפי המקרה ניתן להבין את הארכיון לאור שאלתך, כמסגרת שפותחת ומרחיבה, או מסגרת הסוגרת ומצמצמת. האם הוא רק אוגר דברים עבור ההיסטוריה או יכול לשמש גם עבור ההווה, ויצירה היא גם זמן הווה, ואולי גם את העתיד? בזמן הווה, בזמן של חוויה, של תערוכה.
על-כן, אותי מעניין לדבר על הארכיון בשיחה זו, בהקשר של יובל דניאלי האמן . כיצד הוא מתקשר אל יצירתו.

מוקי : מסביב לאותה השאלה, אוֹמַר כך: מתי אדם שם דבר בארכיון? אדם שם דבר בארכיון כאשר הוא אומר "עבר זמנו". כלומר, עבר הזמן שלו ועכשיו הוא צריך להתייצב לחיים של העולם הבא, שאלו הם 'חיי הנצח': מעתה הוא יהיה פתוח לנבירה של סקרני העתיד. מה יובל עושה ? הוא "עושה" ארכיון, כלומר, הוא שולח את הזיכרונות שלו למקום של יצירה. הוא שובר את הארכיון בכך שהוא שולף מתוכו מה שאנשים כבר אמרו "זה נגמר, זה איננו". האם הוא שולף משם ומקים לתחיה דבר שבעצם כבר נגמר, או אולי הופך אותו לאובייקט של קינה – של פרידה.

יניב:
במקרה של יובל קרה דבר מעניין. יובל "הספיד" את האמנות שלו והפסיק לעשות אמנות. לפחות הפסיק להציג אמנות. מתוך השבר הפרטי והשבר החברתי שהוא חווה בצורה מאוד קרובה, פנה לעיסוק בארכיון. הרגע האחר היה כאשר יובל הבין שגם הפנייה לעסוק בארכיונאות, הינה למעשה חלק מהאמנות שלו עצמו. לשאלה – חפץ ששמים בארכיון מה שימושו? במקרה של יובל אנחנו מדברים על מספר ארכיונים, כאשר בכל אחד מהם החפץ מתפקד ברמה אחרת.

מוקי : אולי תפרט יותר?

יניב : לתפיסתי, הארכיון הראשון אותו מביא דניאלי הוא הסטודיו של האמן ,הסטודיו כמקום פעולה שבו האמן עובד. השני הוא הארכיון הפרטי של האמן המחסן בו מצטברות העבודות שלו לאורך השנים. השלישי הוא הארכיון הקולקטיבי בו יובל עובד ב'יד- יערי', והרביעי הוא אולי בית העלמין של הקיבוץ שהוא חלק מהארכיון הקיבוצי. אלו הם האתרים בהם אותם שוזר חוט המחשבה של יובל לחוט אחד, לתפיסה מחשבתית אחת. ארכיונים אלו שזורים זה בזה ומזינים זה את זה, במעשה היצירה.

יובל : יש ארכיון חמישי. לטעמי. אינני יודע אם הוא יבוא לידי ביטוי בתערוכה, והוא הארכיון המרכזי והמשמעותי ביותר באישיותי, גם בחיי, וגם כמזין את יצירתי : ארכיון הזיכרונות. אני אספן של זיכרונות.הם הארכיון הפנימי שלי.

מוקי : תרשה לי לשאול אותך האם הזיכרון עבורך זוהי מלחמה. האם הדרך שלך אל הזיכרון הינה דרך המחייבת אותך לשבור קירות בכח או דרך רכה המובילה אל גן עדן שלו.

יובל : אמרתי שלא קלה היתה הדרך.

מוקי : התכוונת ש…

יובל : הזיכרונות שלי חצובים בסלע. לצערי זו לא דרך סלולה . חלק גדול מהם הם זיכרונות של פרידות. יותר מדי פעמים הייתי צריך להיפרד מדברים שנקשרתי אליהם בָּגילים המעצבים. אולי בגינם אני עוסק באמנות. כי האמנות והחפץ, קיבוע הדברים, משמעותו שאתה לא נפרד מהם. הדברים שהייתי נאלץ להיפרד מהם, אינם תמיד רק פרידות "של מוות". חכמי הדור אמרו לי – "אתה צריך להיפרד מ – "א; ב; ג; ד". וזה לא פשוט לילד קטן. ואני סוחב ונושא את זה איתי כל הזמן. הארכיון שאני בונה לי היום כאדם מבוגר איננו ארכיון של פרידה. ההפך. זהו ארכיון שאומר – "הנני כאן!" הדבר קם, קיים, חי, נושם. יש לו תובנות היסטוריות, עכשוויות ועתידיות. זוהי המהות שאני מבין בה את הארכיון העכשווי. יש חפץ. והחפץ יכול לנדוד פעם למתחם כזה ופעם לחלל כזה. הוא חוזר, ומתקיים עמו דיאלוג. אני יכול לומר שבכל פעם אני מסתכל על החפץ בצורה אחרת, כמו על כל יצירה. שאלתָ, יניב, ורמזתָ. אני מתייחס לארכיון כמו לכל יצירה אמנותית אחרת. גם היצירה שלי איננה סטטית. היא דינמית, עובדת עם הזמן. הזמן עובד ויצירה עובדת. כנ"ל הארכיון. אם הארכיון הוא דבר סטטי, משהו לא בסדר. ארכיון הוא הדבר הכי דינמי שאני מכיר.

יניב: מה שמאוד משמעותי לארכיון שלך, הוא יכולתך להגדיר אותו. לתחם אותו במסגרת של מקום וזמן. איננו מדברים על ארכיון של זיכרון לאומי [אלא על] הזיכרון שלך, [הבנוי] ממרכיבים אלו והם גבולות הגזרה שלו. בתוכם אתה עובד. מבחינה זו, לא מדובר על גן-עדן נינוח, אלא על גן-עדן הנמצא בשלבי התהוות. הזיכרון לא כל-כך רחוק. גם במסגרת התערוכה, אנחנו מדברים על היסטוריה בת מאה שנה, לכל היותר. אתה לא הולך מעבר לזה. בפרספקטיבה ההיסטורית זה לא הרבה זמן.

יובל : לא רק. ביצירה שלי אני הולך גם אל העבר של ארבעת אלפים-חמשת אלפים שנה. ואני ניזון מאותם חרסים שֶדָליתי אותם. יש לכך תובנות היסטוריות עמוקות ורחבות. אני מתייחס לכך כארכיון. יש בארכיון הלאומי שלי דיאלוג מודע, ארוך טווח. אינני רוצה למחוק אותו. עסקתי בא.ד. גורדון, כי הוא מושג הבא לציין התמודדות ערכית, רעיונית, של ציונות, עָם מתחדש במולדתו. לא יכולתי לומר "זה מתחיל עם גורדון". המעשה בשבילי מתחיל איפה שהוא בקקון. בכוונה אני לוקח את קקון, כי שם מצאתי עדויות מתקופות קדומות ורתמתי אותן לדיאלוג שלי עם א. ד. גורדון. שברי החרסים שליקטתי, הינם גם לאומיים וגם שברים אישיים. אני עוסק ב"רפּאָוּת", לוקח שברים ומנסה לבנות משהו, תובנות. ואני חושב שזוהי, אגב, מהות הציונות, שלקחו שבר עָם וניסו לרפא אותו, כאן, על פני האדמה, כמו שאומרת רחל שמשוררת. אני אומר, כאן, על פני קיבוץ המעפיל כי המפה שאני משתמש בה, איננה מפה של עין-גב, במודע. היא איננה מפה של מחוזות רחוקים. היא המפה שמסומן בה עיגול וכתוב בו קיבוץ המעפיל. אני לא יכול לצייר את שדרת הברושים של עין-גב, תסלח לי מוקי.

מוקי : אני לא אסלח לך …

יובל : אני יכול לצייר רק את שדרת הברושים שמובילה מפה לשם, המעפיל, או עמק חפר, אם רוצים משהו יותר רחב. אבל לא מעבר לזה.
גם החרסים שאני משתמש בהם, אינם מקיסריה. הם מהמעפיל. אני רוצה למצוא את הזיקה ההיסטורית. מה זה "חרס?" חרס הוא אדמה שנשרפה ונצרבה בשמש, אחרי שעשו ממנה כד, כשהיתה עוד גמישה ורטובה, ושימשה את עובדי האדמה לדברים הכי בסיסיים וראשוניים לצורכיהם. גרעיני-חיטה, מים. מקסימום עשו יי"ש לשתיה. והחרס חזר לאדמה. אני הוצאתי אותם ממנה, אחרי שחפרו בור אשפה אזורי, כדי לזרוק לתוכו את שברי המשבר בחקלאות שהיתה ב – 1978. ככה התחיל הדיאלוג עם החרסים. הכל סביב האדמה. סביב החקלאות על משבריה. לקחתי את החרסים ולמדתי רפּאָוּת, וניסיתי לראות מה קורה מכל החרסים האלו. אף פעם לא הצלחתי לשחזר כד שלם. אבל זאת המוטיבציה. היא מעניקה לי מימד אוטופי, פרספקטיבה שיש עוד אפשרות אולי, להגיע ולשחזר כד שלם.

מוקי : אנחנו מדברים על תהליך המקביל מאוד לתהליך פרשנות של טקסט. תנ"ך מתגלגל בין הדורות. יש טקסט. יש לו פרשנים. בכל פעם ישנם אנשים שאומרים "בואו נלך להתחלה. בואו נשבור את כל חוליות הביניים, נחזור להתחלה". אבל הטקסט הוא טקסט מתגלגל. לא נעצר. המִפְנים הגדולים שבהם טקסט זכה לרוב הפרשנויות,התרחשו ברגעי תפנית. החליטו להעלות על הכתב את התלמוד, זה כשפחדו שאנשים יאבדו את הזיכרון של הטקסט שנשמר במעבר מדור לדור בעל פה. אז הפכה התורה שבעל פה לתורה שבכתב. הטקסט התחיל להיות כתוב. יש כאן איזה שהוא פחד מִשֶבֶר, שאומר אותו ברנר בצורה מאוד, מאוד חזקה, "אני הולך למות, ואיך יכול להיות שיהיה דור אַחֲרָי שיקרא את הטקסט שאני כתבתי כטקסט חי, איך יכול להיות פלא כזה, שאני כבר לא אהיה ומישהו יקרא אותי. יקרא אותי בא' " ברור שהבן-אדם כותב את הטקסט מתוך ידיעת המשבר. השבר האישי שלו. המודעות שלו ואי-ההשלמה עם השבר. אולי כדאי לחשוב רגע אחד על השאלה, האם יש קשר בין חבורת האמנים שהיתה "המשותף קיבוץ", לבין המודעות של השבר, של חבורה.

יניב : אתה מרחיב את היריעה ומצביע על קבוצת אמני "המשותף קיבוץ". הבחירה מאוד מעניינת אם מבינים את נקודת המוצא לקבוצה הזאת, שהתנאי להשתתפות בה היה קודם כל, להיות חבר קיבוץ. הקבוצה פעלה בשנים 1990-1978. מעניין לראות לאן פנה כל אחד מאותם אמנים. מאוחר יותר לא מעט מהם בחרו לעזוב את הקיבוץ. גם העזיבה נתפסה על ידם ופורשה ע"י חוקר אמנות, כחלק מהמהלך האמנותי שלהם. חשוב מאוד להדגיש שלא רק חבר קיבוץ הוא הדבר האמיתי אלא גם האמן. כלומר, מי שתופס את האמנות כדבר שהוא חלק בלתי נפרד מחייו. כל מהלך שהוא עושה, נתפס כחלק ממעשה האמנות שלו. מבחינה זו, יובל חווה את השבר. הוא לא עזב את הקיבוץ, אבל הפסיק "לעשות" אמנות ופנה לעסוק בארכיונאות.

יובל : יש לי השגות על ההגדרה שלך.

יניב : לא הפסקת לעשות אמנות. הפסקת להציג אמנות.

יובל : אני התייחסתי לעבודה שלי בארכיון כאמנות. שיניתי את הכלים.

יניב : פנית לעסוק בארכיונאות, לכאורה על חשבון המעשה האמנותי שלך. בפועל, היה זה פרק של מספר שנים שנמנעתָ מלהציג תערוכות. בדיעבד, מסתבר שפניה זו, כמו עזיבת הקיבוץ של אחרים, נתפסה כחלק בלתי נפרד מהמעשה האמנותי שלךָ. תערוכה זו, וספר זה באו להצביע על מהלך זה כחלק בלתי נפרד, מרתק, מעשיר מאוד של המעשה האמנותי.

מוקי : אני רוצה להיאחז במשפט שאמר אבא קובנר – "קיבוץ לא יכול להיות מולדת. עין-החורש יכולה". הרעיון של קיבוץ הוא רעיון מופשט. מולדת היא לא דבר מופשט. היא תמיד דבר מוחשי. אבל, כמובן במקרה של אבא קובנר, אנחנו מדברים על דבר מוזר. עין-החורש, איננה המולדת שלו. איננה המקום בו הוא נולד, בו הוא צמח .היא איננה המקום בו הוא פיתח את יחסיו הראשוניים אל הטבע, או אל "הדבר". עין- החורש היתה מולדת נרכשת. פרי של הכרעה. מולדת שהוא היה צריך לבנות לעצמו. האם ההיאחזות שלך יובל במולדת של "המעפיל", שלא היה צריך לבנות אותה, אלא לצמוח בתוכה, להיפתח אליה ,או לקבל אותה, האם המולדת הזו, הבית שנוצר אינם פרידה מהקיבוץ כרעיון, כדבר מופשט,כדרך בעולם המעניקה פרספקטיבה וקנה-מידה למולדת. הרי לְמולדת צריך להיות גם איזה שהוא קנה-מידה ששופט אותה, בודק אותה, נותן לה פרספקטיבה, מציל את המולדת מפני חזון ביעותים שיש בְּמולדת כאדמה, ככוח, אלמנטים רומנטיים , שהובילו אותנו אל האֵימה.
השאלה שאני שואל – היא האם ארכיון העצמים ,ארכיון התמונות והאנשים, ארכיון המעפיל, והגיאוגרפיה של עמק-חפר, אינם מצטרפים למולדת משוחררת מקיבוץ?

יניב : אני חושב שיובל פיתח לעצמו טקטיקה אמנותית מאד חכמה, בגלל המורכבות הזאת. היא מאפשרת לו להיאחז ב"מולדת" משלו, הוא פונה לבית הקברות ועוסק במייסדי הקיבוץ ובוניו מצד אחד, ומצד שני נמלט אל הסטודיו הפרטי שלו, ומשייט שם למחוזות נוספים. הוא פונה ליד יערי, לארכיון שם, ומֵשָמֶר את הזיכרון של הקיבוץ. כלומר, הארכיונים שיובל דניאלי בונה לעצמו, הפנים השונות שלהם, מאפשרים לו גם להיאחז במולדת שבתוכה הוא נולד, אבל גם להתמודד עם האבדן שלה, במובן המטאפורי וגם במובן המעשי. הצומת אליה הוא נקלע כבן קיבוץ הרואה את הקיבוץ נשמט מבין ידיו, מאפשר לו לנווט בין בית העלמין, מקום הנטוע בקרקע, והשדות שמסביב, ושדרת הברושים, לבין הארכיון שהוא במידה רבה דבר מופשט, בין מילים, לבין מעשה היצירה, בה הוא בעצמו מטביע את החותם על האמנות שלו. הרי היצירה היא משהו שתולים על הקיר והוא בין מציאות לבין בדיה. זהו פתרון ייחודי, שנוצר מתוך הסיטואציה שאליה נולד ובתוכה התפתח. הוא מוצא עצמו עומד מולה. היא עוטפת אותו והוא יוצר בה.

[רגעי דממה ארוכים].

מוקי : כן, יובל?

יובל : אתם מכריחים אותי לשתוק. זו בעייה.

יניב : הזכרת, מוקי, את המושג מולדת וגם את המושג מקום. שני מושגים מופשטים שמנהלים בינם לבין עצמם דיאלוג מאוד מעניין ומורכב. קראתי לא מזמן ספר מאת זלי גורביץ', "על המקום". הוא מדבר שם על המקום הישראלי. זהו מקום מאוד מתעתע בשביל כל אחד הקורא לעצמו ישראלי. איפה מתחיל המקום הזה, איפה הוא נגמר, מבחינת גבולות המדינה הפיזיים, מבחינת הגבולות המנטליים, הרגשיים, המטאפוריים וכו'. כל אחד שקורא לעצמו ישראלי נדרש בשלב מוקדם או מאוחר, גיוס לצבא, או כשהוא הופך לאב או סב, להגדיר לעצמו את הזהות הישראלית שלו, כדי לדעת איך מעבירים את המורשת הלאה. מסיפור מסגרת זה, אני רוצה להקיש על זהותו של האמן הישראלי, או של הילד הקיבוצניק יובל, כשהוא פונה בתוך האמנות שלו ונדרש להגדיר את מקומו, ואת המולדת שלו.

יובל : בשבילי האמנות היתה עוגן. בים של נטישות, בים של אובדנים, היה לי דבר אחד שאי-אפשר היה לקחת ממני. וזוהי האמנות. היא ליוותה אותי ומלווה אותי כעוגן. ותאמין לי, שלאור הקריירה שלי, חשבתי לא פעם – "מה אני צריך את כל ההתלבטות הזאת של יוצר". כי ההתלבטות היא חלק בלתי נפרד ממהות היצירה, והיא לעיתים קשה ומורכבת ואפילו מתסכלת. ואתה נאבק על מקומך, נאבק, האם יש איזו אמירה. וכשאני החלטתי לעשות סימולציה של נטישה, ראיתי שזה בלתי אפשרי בשבילי. אני כרתתי ברית-עולם עם היצירה, אם אני רוצה או לא רוצה. הברית הזאת יותר חזקה מהרצון שלי. היא בחרה אותי ואני לא בחרתי אותה. דבר שני – לגבי הקיבוץ, כמו שעלי אלון אומר – " טבורו של עולם". אני לא חשבתי שהמעפיל הוא טבורו של עולם, אבל כמו שהיצירה היא בשבילי עוגן, נוּוטתי או ניווטתי את עצמי ככה, שאני מסוגל ליצור רק במקום שנקרא קיבוץ המעפיל. אני יכול לחשוב על אמנות כשאני הולך למקומות אחרים, אבל ליצור ממש, מתוך חירות, עם כל הקשיים שישנם, אני צריך את חלקת הביטחון הקטנה שלי, חלקת האדמה שלי. מבחינה זאת, אני מאוד, מאוד מזדהה דוקא עם אמירה של משורר אחר, ציטוט שחוק , "האדם איננו אלא תבנית נוף מולדתו". האידיאולוגיות והאמונות שהאמנו בהן, שאני לא מבין איך האמנתי בהן, גוועות והולכות. אבל יש דברים שהם יותר חזקים. ו"שדרת הברושים" היתה תמיד שדרת ברושים. והיא לא מחליפה "איזמים". והחיטה. אני לא רוצה לדבר בפראזות, אבל האדמה שאני דורך עליה, הרגבים, השמש שצרבה אותי, הדברים האלה, הם כל-כך טבעיים.

והמשפחה. אני לא ציירתי מעולם את המשפחה שלי. אין לי תמונות פורטרט של אף אחד מהמשפחה. זה לא מעניין אותי לצייר אותם. המשפחה חקוקה בלבי. אני לא ציירתי את עצמי אף פעם. זה לא עניין אותי. אני תמיד מלא התפעלות מאמנים שעושים פורטרט של עצמם. אך אני לא מבין מה האובססיה הגדולה הזאת לצייר את עצמך כל הזמן, את הילדים או האישה. אצלי הפורטרט והמשפחה זאת שדרת הברושים בקיבוץ. היא מכילה "גם-וגם-וגם-וגם". אני לא צריך לצייר את קרן, סער וחן, ואת כל הילדים שלי, ואת לאה, כי הם כבר צרובים בשדרה, באדמה, בדברים אלה שאני דורך עליהם והולך איתם, שוהה איתם וחי איתם.

מוקי : יש פה משהו מוזר. הקטע של "אַבְדָה אידיאולוגיה" ו"אבדו איזמים", זהו קטע כמעט מובן מאליו היום. אבל, בדרך-כלל אלה האומרים זאת מוסיפים, מה נשאר? נשארתי אני. עם הצרכים שלי, עם הרצונות שלי, עם ה"שריטות" שקיבלתי מה"איזמים" הגדולים, המופשטים. הם שדרכו עלי ומעכו אותי, ואיפה הייתי אני? ואז בעצם, מה נשאר לי? הפורטרט שלי. העולם הסגור שלי. מה שיש בעולם שמסביבי, הצרכים שלי, ובמיוחד היכולת שלי להשתמש בעולם. לבלוע אותו אל תוכי. אצל יובל קורה משהו אחר. מוזר. בנקודה זאת, פתאום הוא אומר – "לא ! המוצא אינו
אני. החלון הזה סגור למעני. לא חשוב מה הוא מסביר, אבל, זה לא קיים. הוא מחפש את הדבר החיצוני, את הברוש, את המסמך. משתמש ב'מפה', שהיא הדבר הכי מופשט שיכול להיות, כדי לבטא את פרידתו מהמופשטות וחֲזָרָתִו אל המוצג שנמצא מחוץ לחלוני. אני מהרהר בקול רם: יכול להיות שיש פה אמירה אמנותית, האומרת 'העולם הוא לא אני!'. אני צריך לגלות אותו. העולם נמצא מחוצה לי. והוא גם הצוְ, האחריות שלי כלפי בן האדם האחר. כלפי המקום. כלפי ה'מפה' ", אם לומר את זה כך. וזאת איננה אמירת הנער שאומר לאבא שלו "סליחה, נטשתָ אותי". אני רוצה לתת דוגמה שפגשתי באחת המשפחות הכי ותיקות בתנועה הקיבוצית. היו שם הרבה מאוד ילדים. חצי מהם מרדו באופן טוטאלי בהורים, אבל נשארו בקיבוץ. החצי האחר, מעריץ מוחלט של ההורים, בחלקו בקיבוץ ובחלקו עזב. דבר מעניין – כאשר הם באים לאכול "ארוחת ארבע", כבר האבות לא חיים, הם יושבים ביחד ויש מוסכמה אחת ברורה – אסור לדבר על ההורים. למה? כי אם יתחילו לדבר על ההורים, יהיה שבר במשפחה. אני מציג זאת מפני שהרבה מאוד דברים שבשנים האחרונות צפו כניסיון להשתחרר מ"מסורת", מוסר, (הדומים מאוד אחד לשני באטימולוגיה, ולא במקרה). זוהי החירות שבמרכזה עומד האני. ביצירתו של יובל קורה משהו אחר.

יניב : כאשר מסתכלים שוב, במבט לאחור על יצירתו של האמן, היא למעשה הדיוקן העצמי שלו, גם אם איננו משרטט את הקלסתר של פניו או של משפחתו. אחד האתגרים של האמן, בו הוא מרגיש שמימש את עצמו, זוהי ערכת הסמלים שהוא אוסף בדרך. השפה הצורנית שהוא מלקט ועובד איתה. על פיה אתה יכול להתבונן בעבודה, להצביע ולומר – זאת העבודה של האמן הזה, או אמן אחר, גם אם אינך קורא את הכיתובית שלידה. מבחינה זאת, אין זה משנה אם יובל צייר את דיוקנו העצמי, משפחתו, הקיבוץ, או לא צייר אותם. בסופו של דבר, אי-אפשר להימלט מן העובדה, שכל מה שהוא עשה, נעשה בדמות הדברים הללו. אם אנחנו מדברים על "שדרת הברושים", או על המצבה, או הברוש הבודד, או כלי העבודה, הסנדלר, מגדל המים שמתעופף באוויר, מגדל השמירה, אלה כולם סמלים שמרכיבים דיוקן של מקום ושל אדם, של "דבר", עֱרְכָּה, אשר מעבר לכך שהיא פזורה ביצירות שונות, גם נאספת לתוך ארכיון שזהו שלב מאוחר . שלב זה איננו מובן מאליו, מפני שמעטים האמנים שעושים את המהלך הנוסף ואוספים את הערכה שלהם לתוך מסגרת מסויימת כמו עיזבון, ארכיון המוגדר כחלק ממעשה האמנות שלהם.
[סוף צד א]

יובל : משנות ה-70, אני למעשה עוסק באמנות של אספנות. יניב היטיב לבטא זאת . אני אוסף אייקונים, סמלים, כתב-יד. דברים שמציקים לי, או שקרובים ללבי. אבל אני אוסף ורותם אותם ליצירה שלי. אך גם ברגע שרתמתי אותם, אינני נוטש אותם. אני יכול לשנות אותם, אבל הם חוזרים בוריאציה. "הפָּרָש", אלכסנדר זייד, עששית-הנפט. מגדל המים פעם עומד, פעם מרחף, או הפוך. הבית. הברוש. א.ד. גורדון, קַדְמוּת פטריארכלית, אב קדמון כזה. פעם שבור . פעם מתבונן. בית העלמין. הבד, פעם הוא תכריכים ופעם נוף שמרחף לו. גם אם חשבתי שאני עוזב דימוי זה או אחר, הם מלווים אותי . כך נבנה הארכיון האישי שלי כשכל פעם נוספים לו עוד מוצג, עוד חפץ.

מוקי : אתם מבינים שאני לא בא מתחום האמנות אני בא מתחומים אחרים.לכן ייתכן כי שאלותי יהיו קצת של זר לא מבין. בכל זאת.
יש מה שנקרא באמנות המודרנית "אמנות של חפצים שנעזבו". אוספים אותם מהשוליים של החיים. מעמידים על הכָן את מה שנזרק. אמירה זו המעלה את החפצים שאיבדו את תפקידם היא אנטיתיזה לאמנות השימוש. יש משהו בזה אצל יובל, אבל רק בחרסים. בדרך כלל יובל משתמש בחפצים שלמים. בשרידים אמנם, אבל בחפצים שלמים. המגדל הוא מגדל וגורדון גם שהוא שבור…גורדון. כמו אצל האמנים הסוריאליסטים.

יובל : החלון שהרביתי לעבוד בו, לא דיברנו עליו והוא חלק משמעותי מהיצירה שלי, לפחות היה בשנות ה- 70 וה- 80. ניתן לראות בדוגמה למעלה שהוא הולך ונסגר או הולך ונפתח. וכן, מוקי, אני לקחתי – חפץ שבתודעה הציבורית יש לו תפקיד "חלוני" (נגד רוח), ונתתי לו פירוש אחר. כאשר אדם בא להתמודד עם החלון, הוא ניגש עם תובנות "חלוניות", אבל אני נותן לחלון פירוש שונה לגמרי. הדיאלוג בין החפץ הצרוב בתודעה הקולקטיבית של מרבית האנשים, לבין מה שאני כיובל האמן נותן לו, המתח הזה מרתק, מוביל אותי. נתתי לו פירושים שאינם קשורים בחלון. אני משתמש בו כ"חפץ", כנקודת מוצא. אני זקוק למסמר הנעוץ בקרקע כדי להפליג. אני זקוק לדבר מה מוחשי.

יניב : אני שואל את עצמי האם מגדל המים, החרמש, דמות גורדון, המצבה, האם גם הם חרסים.

יובל : בדיוק. זוהי עבודה שעשיתי ב – 1978-1977. וחזרתי אליה. יש הבית. הוא עדיין איננו מרחף. המגדל, עדיין נטוע. ויש גורדון שמבצבץ מתוך שק ההיסטוריה, ויש פה הדבר שמקבע אותך בקיר הגיאולוגי, הארכיאולוגיה, מה שתרצה. זה החתך.

יניב : האם יש הבדל בין החרס כפיסה לכאורה היסטורית ולא רלבנטית כבר, עם רבים מן הסמלים האחרים שבהם אתה משתמש, אם גם הם חרסים, ולהבדיל…

יובל : זה "גם-וגם-וגם"…

יניב : ובהיפוך – כמו שאתה אוסף את החרס מתחת לאבק כדבר יקר המציאות ששווה לשָמֶר, לשאלתךָ, מוקי, החרס איננו נבדל מבחינה זו מכל אחד מן המרכיבים האחרים ביצירתו של יובל. מבחינת ההירארכיה, ובאותה ההירארכיה, כמו המצבה בבית הקברות, הציור של הברוש והדיוקן של אהרון דוד גורדון. גם אם מן הבחינה ההיסטורית קיים הפרש של אלפי שנים. בתוך המעשה האמנותי הם נמצאים באותה הירארכיה.

מוקי : אתה מתכוון לכך שנמצאים כאן חפצים שהזמן כבר עבר עליהם.

יניב : אני מדבר על חפצים גם מבחינה זו, אבל מרחיב זאת לדימויים. לאו דוקא של חפצים. אני חושב שיש הבדל מהותי בין ה"חפץ", לבין אם זה חרס פיזי או ציור של חרס. לא בתוך החוויה האמנותית, אבל בתוך הרעיון האמנותי, שניהם מתפקדים כאותו הדבר.

מוקי : תעשה לי סדר… מה בין "אסלה על כָּן", לבין "גורדון שבור"?

יניב : אני מנסה להקביל בין השניים. האסלה על כָן תיפקדה קודם כל כרעיון, בתוך ההיסטוריה של אמנות מודרנית זה היה רעיון מהפכני. מבחינת החומר, האסלה עצמה ממש, והחתימה עליה, לא היתה שבורה. היא היתה פשוט אסלה, שקראו לה מזרקה, והיה חתום עליה שם בדוי של אמן. מבחינת מי שעמד מול האסלה הזו, היה לה אפקט עצום ומזעזע עד כדי כך שבתערוכה שבה היתה אמורה להיות מוצגת, לקחו אותה ושמו מאחורי הפרגוד ואחרי זה היא נעלמה לתמיד. העלימו אותה. בשלב הבא עשו העתקים שלה. זה מה שנשאר ממנה הוא . זה הרעיון המהפכני שטילטל את הזיכרון האמנותי. מאותו רגע ניתנה לגיטימציה להתנהלות אחרת בעולם האמנות. התנהלות אירונית, ביקורתית כלפי פנים וכו'. אם אנחנו רוצים להקביל את התופעה לדוגמה של גורדון, זוהי לאו-דוקא העבודה המסויימת, זו או אחרת, שבה מופיע דיוקן גורדון, אלא הרעיון שמקופל בתוך הדמות הזאת. כאן, הפער בין החומר הממשי לבין הרעיון. פעמים רבות איננו זוכרים את העבודה עצמה אלא את הרעיון. יוצאים מן התערוכה ומהדהד בתוכנו המסר שביקשה להעביר.

יובל : (בהתייחסות) – הנקודה שהעליתם, היא נקודת מפתח בכל נושא האוֹצרוּת המודרנית. אני גם עוסק באוֹצרוּת, בעיצוב של ספרים, והפרוייקט המשותף של מוקי ושלי, שנמשך כבר מספר שנים בנושא של דיאלוג עם התרבות הקיבוצית והישראלית. היו כאלה שאמרו – "בואו נעשה מוזיאון וירטואלי". שלא יופיע בו שום חפץ. דומה לכך או מתקרב, הוא מוזיאון הפלמ"ח. אני חושב שחייב להיות דיאלוג מתמיד גם במוזיאולוגיה בין החומר הדיגיטאלי לבין החפץ. אתה שואל אנשים למה הם רצים עד יוסטון לראות חתיכת אבן שהביאו מהירח. כי יש לחפץ כוח מאגי. קשה לי להסביר אותו, אבל הוא זה שמושך אותי. פטיש של סנדלרים, נעל אמיתית ששמתי כאן. למה אני שם את הנעל? אבל אינני יכול לשים את גורדון, אז אני שם תמונה שלו. כאן מופיע דיאלוג בין האימג' הוירטואלי, הפוטו, לבין החפץ האמיתי… היצירה שלי נעה בין הקטבים הללו.
בדיאלוג בין לבין, היא כל הזמן מקיימת דו-שיח. אני מאוד קשור ביצירות שלי לדבר שניתן לחוש בידיים. כשאני ניגש ליצור, אני חייב משהו ממשי. זה יכול להיות בד יוטה, חלון. אני מתחיל עם משהו (לא תמיד) שהיה אצלי. התחלתי עם משהו כי הוא היה בשבילי עוגן. למה אתה מתקשר לחלון? אתה מתקשר לחפץ X; Y; מה מייצג החפץ? (בתת ההכרה) לא הכל רק "רוח אלהים מרחפת על פני התהום". יש כוח פרימיטיבי שיש לו שורשים היסטוריים חזקים. מה הכוח של חפץ, בתודעתי כאמן? למה החפץ הזה עושה לי לנסות ללטף אותו בעין? לכן, כשאתה, מוקי, שואל את השאלה לגבי האסלה של דושן, או של מישהו אחר, יש בכך כמה אלמנטים. לשבור מוסכמות וכו' ולהראות דוקא במרכז הבורגנות, הנה, אפשר גם להפוך את הדבר היומיומי הזה למוצג, שעצם זה שאוֹמַר – "עשיתי אותו", זהו מעשה אמנות. השאלה אם זה נכון. אבל יש גם חפץ שהעין מלטפת ומדגדג לך בידיים לחוש, להרגיש ולעבוד איתו.

יניב: השאלה של מוקי על החפץ מעניינת דווקא מבחינת המתח שבין יובל דניאלי האמן, ליובל דניאלי הארכיונאי. כאמן אתה עובד עם הדימוי והחפץ בהם אתה בוחר. לצורך העניין, גם ציור שאתה מצייר הוא חפץ, גם אם הוא דו-מימדי. ובמעשה הארכיונאות שלך, אתה עובד יותר עם הרעיון. מלקט קודם כל דברים של זיכרונות, מקומות ואנשים, רעיונות אחרים. הם נמצאים בתוך המגירות, אלו מילים כתובות. בבחינת המעשה שלך, שאלה זאת של החפץ, מתפקדת שוב, במתח שבין החומר לבין הרוח, בין הדימוי לרעיון. בין יובל כאמן חזותי לבין יובל הארכיונאי.
איך הדברים הללו מתקיימים בד בבד?

מוקי : בנקודה זאת אני רוצה לומר משהו שאולי לא יתקבל. חשוב לבדוק זאת אתכם. אין ספק שלחפצים יש ערך מאגי, אבל לאו דוקא לחפצים שאתה מביא. אפילו לאסלה יש ערך אנטי ריטואלי. אתה לא תשים בכנסיה, בבית כנסת אסלה. זה לא מקום. הניסיון להחדיר חפצים כגון אלו למוזיאון משמעותו שבירת קירותיו של המוזיאון כמקדש . אך חלק ניכר מהחפצים שיובל מביא אתה דווקא יכול לשים בבית כנסת. זה בשבילי קנה-מידה. יש משהו אשר מצד אחד אומר – "כן, אני זקוק לחפץ , אבל אני לא מבקש בו עבודה זרה או מלחמת חורמה נגד עבודה זרה ".

יובל : אני לא יוצר יצירה כדי לזעזע . אני לא יוצר יצירה כדי לומר "שמעו, אני מכניס כהן לבית הקברות". לא זאת המוטיבציה שלי, ולכן אני מסכים איתך. החפצים שאני משתמש בהם אינם חפצים להכעיס , הם משרתים רעיון גם בשבירותו.

יניב : כל דבר משרת רעיון.

מוקי : אני חוזר לרעיון הבסיסי שאני טוען, למעשה אני יכול להיכנס לעולם החפצים, על-מנת לומר – "אני לא רוצה 'עבודה זרה' ". כמו שאני יכול להעלות את נושא האדמה על-מנת לומר – " אינני הופך את האדמה למזבח של אנשים אותי מעניינת האדמה כזירה אנושית בה האדם מעמיק קשר אנושי ואחריות כלפי הטבע האנשים על האדמה". זה משהו אחר לחלוטין, מאשר 'פולחן האדמה'. אני יכול להיכנס לסנדלריה לא כדי לעשות מהעבודה 'קורבניות' , אלא כדי לומר "אני רוצה להנציח את מה שנקרא 'האדם בעבודתו' ". הפסל יחיאל שמי שעשה אמנות אחרת לחלוטין הסביר לי פעם כשביקרנו במוזיאון חב"ד (שנדמה לי שלא נפתח כלל).היו שם המון בובות. יחיאל שמי תפס אותי ביד ואמר לי – "מוקי, אתה מבין איפה אנו נמצאים? ". אני אומר לו – "מה, איפה אנחנו נמצאים? אנחנו נמצאים במוזיאון חב"ד". אז הוא אומר לי – "אבא שלי אמר לי שאסור לעשות פסל ומסכה. ולכן האמנות שלי מופשטת. כי אני לא רציתי פסל ומסכה". הארכיון של יובל ויצירתו, שהיא בודאי יצירה אמנותית, אבל אנטי פולחנית. נעדרים בה פולחני 'עבודה זרה'. היא עוסקת במקום, אבל היא לא נכנסת ל'פולחן המקום'. אין בה שום דבר כנעני, היא איננה משתמשת בשפה מדוברת או כתובה, אבל יש בה טקסט. זה דבר ששזור בה. כלומר, זה הצד הארכיוני, שעומד מאחורי היצירה שהוא יוצר. ולטר בנימין תמיד היה אומר – "תסתכלו על הרקמה מהצד השני שלה". הצד השני של יצירתו של יובל הוא סיפור, טקסט, מקום, רעיון שמוליד המון טקסטים ויזואליים. כאמן הוא עומד מאחריהם ושומר אותם. לא משלים, שומר אותם.

יניב : אני נשארתי עם השאלה הראשונה, עם שאלת האסלה. יובל, בתוך המעשה האמנותי שלו, לא נדרש למרידה בעולם או במקום, כי הוא האמין במקום. בשלב מסוים הוא הרגיש שהמקום בוגד בו. ולכן אפשר לראות באמנות שלו, בדימויים לא משהו שמָרַד. יותר מכך – משהו שמקונן. סוג של קינה על המקום שאובד לו. כאשר השבר גדש את עצמו, היה זה הרגע שיובל פנה לעיסוק בארכיונאות גם כמקצוע. הוא התחיל לעבוד בארכיון "יד יערי",
ב – 1996. זה היה רגע מאוד מסוים, החלטה כזאת. תתקן אותי אם אתה חושב אחרת, אבל כך אני מבין את העניין. הפניה לארכיון היתה ממקום של שבר, אבל שימש גם כלידה מחדש לעשייה האמנותית שלו. ומבחינה זאת, נוּכַס לתוך המעשה האמנותי שלו. זה הובן בדיעבד, לא היה כאן צורך במרידה. מהאלמנטים הללו בנויה האמנות שלו.

יובל : אני מסכים עם יניב שביסודי אינני "הולך על פי תהום". אינני מרדן לצורך מרדנות. אני יכול להלחם על דעות ובצורה אגרסיבית קצת על רעיונות. אבל לא לשם מרדנות. זה לא מעניין אותי בכלל. נון-קונפורמיסטיות זאת לא אידיאולוגיה אצלי. אני אפילו גאה בשמרנות שלי. אני גאה בזה שאני אוהב את הבית שלי וגאה בזה שאני אוהב את הנופים שאני חי בהם. אני גאה בזה שהייתי בכל מיני מקומות רחוקים בעולם. הבן שלי מטלפן מניו זילנד – "שמע, כל ניו זילנד בשלג חוץ מוילנגטון". כי פתאום גילו פה וגילו שם ומפלים, וכל זה." אמרתי לו "תשמע בני, ראינו בטיול עוד מפל, עוד הר מושלג. זה לא עושה לי את זה כמו שהנוף המשעמם של עמק חפר עושה לי. הבינוניות הנופית הלא יומרנית הזאת שבה אני חי מגיל אפס, היא המוטיבציה הכי חזקה שלי. פרח שגדל סתם, איזה קוץ. לא הניאגרה. מה לעשות.

יניב : הניאגרה של דושן?

יובל : הניאגרה שבין קנדה לאמריקה. לא האסלה. כדי ליצור אני חייב תחושת שייכות. אין לי תחושת שייכות ל"מאונט קוק".

מוקי : שמעתם עכשיו המנון להצלחת הציונות . הציונות הצליחה לגדל בן אדם ששייך למקום.
יחד עם זה, הרבה מן היצירה של יובל בנויה על קינה ולא על המנון. לא "החגיגה", אלא
שביל ברושים שמוביל לבית הקברות ונוצר את סיפורי המלווים לבית הקברות.

יניב : אני מדבר על כך שמשלב מסוים יש כבר מקום. אפשר לקונן עליו.

יובל : אמר לי אדם חכם מהמעפיל – "מתי הרגשתי שהמעפיל זה המקום שלי? – כשקברנו את הקבר הראשון".

מוקי : זה דבר שיש ויכוח עליו מראשית התנועה הקיבוצית – מתי הרגשתי שזה המקום שלי? כשקברנו את הקבר הראשון? או אולי כשנולד הילד הראשון. הדילמה הזאת תמיד נשארת. הפירוש למילה "רליגיו", היא קשר מחדש. לקשור דבר מחדש. לקשור דבר מחדש, היא בעצם פעולה שמניחה שנשבר משהו, ושהשבר מעניק חירות, מעניק בחירה. הדבר הנפלא שנתן שבר הקיבוץ, הוא החירות של ממשיכיו לבחור בו או לבעוט בו. האם לבחור דווקא בפולחן המוות שיכול ללוותו? האם לבחור בו כמערכת ערכית שצריכה לממש את עצמה בסיטואציה חדשה? בנוף אחר? האם כמערכת שצריך לחגוג את מותה או כציבור של אנשים האומרים לעצמם בלי הרף שאנחנו לא משתעבדים להיסטוריה של המקום, אלא מנווטים את עצמנו על פי התעוררות של החברה מחלומה. תהליך ההתעוררות יכול להיות תהליך של הגשמת החלום או של פרידה ממנו. יש משהו לא פולחני אבל כן "תפילתי" בכניסה לארכיון. לפחות בנקודה הזאת, אני אישית, מצאתי קשר עם יובל.
הדבר האחרון שאני רוצה להעלות פה זה הקשר בין אמנות ועבודה.

יניב : הפתעת אותי עם השאלה האחרונה. חשבתי שמעשה הארכיון מאפשר להרחיב את גבולות האמנות הרבה, הרבה מעבר לעצמה. המקום שמוגדר כ"אמנות הארכיון", מאפשר לאמנות לנהל את הדיאלוג לא רק עם העבר ועם העתיד, אלא גם עם תחומי-רוח אחרים שיכול להיות ניזון מהם. למשל, השיחה שאנו מקיימים . הארכיון של יובל מכיל גם אותך מוקי בתוך מעשה האמנות, ומאפשר לשוחח עם השירה, עם התרבות הקיבוצית למיניה, עם התעשייה הקיבוצית ולא רק, ועם הספרות, התיאטרון וכו'. אם אנחנו מדברים "אמנות", ארכיון הוא המקום שמאפשר את ההפריה ההדדית בין האמנויות, לא רק במימד של הזמן, אלא גם במימד הרחב של המחשבה האנושית.

יובל : כשאני חושב על מעמדי בארכיון, על עיסוקי, הדבר שמשך אותי יותר מכל, הוא שהארכיון איננו שיפוטי. הוא איננו מחלק ציונים.

מוקי : אבל האמנות כן.

יובל : הארכיון מכיל "גם-וגם-וגם-וגם". גם את הנמוכים וגם את הגבוהים. הוא כן שיפוטי בתהליך מסוים שאומר "זה כן נכנס לארכיון וזה לא". אבל הוא איננו מחלק ציונים למי שנכנס לארכיון. לפחות לא אני. אינני ארכיונאי מקצועי. אבל לקחתי ועמסתי על עצמי סוג מסוים של ארכיון. טיפול בארכיון של היצירה. לא בטוח שהייתי לוקח על עצמי להתעסק בארכיון של פוליטיקאים. לקחתי לעצמי את החירות והסכימו עם החירות שבחרתי לעצמי, לנסות לעבוד עם היצירה הקיבוצית והישראלית, כאותה בחירה שלי ל[עבוד על] שדרת הברושים. אני לא שותק עם שדרת הברושים, למה היא גבוהה או קטנה..

מוקי : אבל אתה מוסיף לה דפיקות לב.

יובל : אני מוסיף לה סיסמוגרף. כי בשבילי סיסמוגרף אולי איננו רק סיסמוגרף. אני חייב את הריתמוס של היד. אני חייב את הנגיעה. כתם. את החיכוך. אחרת אני חש בְּחסר. אינני יכול להסתפק רק בויזואל הדיגיטאלי, שיהיה המוצלח ביותר. אני חייב להטביע את כל כף היד שלי. כשאני עובד בארכיון, אני לא שופט אמן X;Y;Z. נורא נבהלו ממני בהתחלה. "מה אתה בא אלינו, אתה בא מדיסציפלינות מודרניות, קונספטואליות כאלו ואתה הולך אל הריאליזם הסוציאליסטי".
אני מקיים דיאלוג עם התרבות לאורך זמן. זה מה שמעניין אותי פה. אינני שופט אם הריאליזם הסוציאליסטי טוב או לא טוב, כאשר אני לוקח אמן זה או אחר. עצם זה שהוא חרץ את החריץ האבסטרקטי, הריאליסטי, או האונגרדיסטי שלו. שאחרים ישפטו. אני כארכיונאי אינני שופט. זה התפקיד של יניב, לצורך העניין. בכובע של ארכיונאי אני רוצה להכיל את "גם-וגם-וגם-וגם". יכול להיות שמרצון זה, בסינון מסוים, הארכיון פולש ליצירה שלי.

מוקי : בניו יורק התקיימה תערוכה העוסקת במוזה של המוזיאון . היא טיפלה ביכולת של מוזיאון להיות מקור השראה של האמן בעבודתו. הרבה אמנים הציגו בה מעין ארכיונים אמנותיים אישיים שלהם. נדמה לי כי הניסיון שלך יובל שונה. מצד אחד הצורך שלך להתייחס אל יצירות של אחרים, לאסוף אותם באופן שיטתי בלי לשפוט ומצד שני המודעות העמוקה שלך כי מתוך מפגש זה תיוולד יצירה עצמית, מקורית, נוקטת עמדה, אישית. בשיחה ניסינו קצת לעמוד על הפרובלמאטיקה שיצירה כזו מעוררת .

וולטר בנימין ואנדרה מלרו אחריו דיברו על המשמעות של הנגישות של האמן בן ימינו ליצירות מן העולם כולו . זהו המוזיאון הדמיוני לו הקדיש מלרו את עבודתו המונומנטאלית. כל יוצר לדעתו לא רק יכול להגיע אל שכיות האמנות מהעולם כולו אלא גם לשנות את גודלם ועל ידי ולהעמיד זה מול זה: כנסייה ומטבע, תכנית עיר עם טבעת נישואין . דווקא נגישות קלה זו שהיתה קלה עוד יותר בעידן האינטרנט, הופכת לרעב להילת המקור,לגעגוע לבלתי ניתן להמרה. זעזועי זהות כאלה מגבירים את הדאגה לאותנטיות. אך הם יוצרים בועה מסביב לאני אותה יובל דניאלי שובר ללא הרף בחיפושיו אחרי המקום, הזולת והזמן.
אכן עמדתו של יובל דניאלי לעניינים אלה מיוחדת : מצד אחד הוא מודע למוזיאון העולמי, להיסטוריה של האמנות, ליצירות מכל העולם אך דווקא משום הריבוי הוא מבקש באמנותו את הקרוב והעמוק , את השייך לסביבתו. מחרסיה של קקון ועד שדרת הברושים ותמונות חברי קיבוצו הוא חי את הגשר הכואב שעליו נבנו בפצעים לא מעטים הקשרים בין עולם העבודה החקלאית לבין האמנות. 'לנגן במעדר' קראה לכך המשוררת רחל בעקבות א.ד. גורדון שלא במקרה תמונותיו משחקות תפקיד כה חשוב ב'ארכיונו' האמנותי של יובל דניאלי.

שבה אלינו הצביטה המרה של רצח ראש ממשלת ישראל. הוא שראה עצמו אחראי על סדר היום ועל ההכרעות שצריכות להתקבל לקראת המחר האפור הפך לאתגר מורשת.

במלאת חמישים שנה לפטירתו של ברל כצנלסון הספיד לו יצחק רבין בכנרת. הוא אמר כי העובדה שבעת הקמת המדינה היה לנו מנהיג אך המורה נעדר היתה הרת אסון. הוקם אז מפעל גדול אך לא הוצבה מורשת . לא חוקה ולא הגות יסוד. יצחק רבין שקונן על כך שבמהפכה המדינית של הקמת מדינת ישראל לא נמצאה מנהיגות כפולה של מורה ושל מנהיג . הוא הביע תקווה שהמורה יתגלה . באותו מעמד הוא עצמו התנדב למלא את חללו של בן גוריון אך לא התיימר למלא את החלל הרוחני שהותיר ברל כצנלסון. והנה אחרי שנרצח עמדה מדינת ישראל בפני הצורך להנחיל דווקא את מורשתו של יצחק רבין . גם נשיא ארצות הברית לינקולן שנרצח לא היה רק משחרר עבדים ואיש הגות אך הרצח שלו אחרי מלחמת האזרחים הפך אותו לנושא מורשת : הרצח הוא שהפך את לינקולן לסמל.לנושא של מסר. המסר של רצח לינקולן לא היה מבוסס על מלחמת הצפון נגד הדרום אלא על השחרור מן העבדות ועל זכויות האדם.

מורשת רבין ? שאלו הרבים משמאל ומימין – האם קיימת ?

רבין אמנם נרצח על ידי איש פרטי אך חומרי הדלק לשריפת הדמוקרטיה נערמו כבר קודם, ולא על ידי אנשים פרטיים. מנהיגים ותנועות לא בחלו בהפצת ניצוצות ואפילו לא בציון מיהו הנידון לאוטו דה פה. אמנם אחרי הרצח הכל הודיעו כי המחלוקת היתה לשם שמיים . אני מאמין כי אף אחד מנואמי העצרת ההיא לא התכוון לארגן רצח פוליטי ובכל זאת את העצים הכין לתבערה ועדיין הם רוחשים . השאלה איך מגלים אותם ואיך מפזרים אותם לא כל כך ברורה. הריאליסטים המדיניים שבינינו יודעים להצביע על הסכנות שיש בהסתה כשהיא מגיעה משידורי אויב, הם ואנחנו יודעים כי כל אמירת תמיכה בטרור מסוכנת עוד בטרם היתה למעשה. אולם כשההסתה מדברת עברית נראה להם כי אין להיבהל. היא לא מתכוונת… עובדות אלו מניעות אנשים להתריע, לגנות, ליצור מחלוקת.

אולם אנו מכירים גם צד שני לסכנות לדמוקרטיה הוא מופיע בייאוש מאינטגרציה חברתית, מיכולת לחפש נתיב משותף לאזרחי המדינה . הוא נובע מאובדן תקווה של רבים להיות מעורבים בהכרעותיה החברתיות, הכלכליות והמדיניות.

רבים הם אלו המודיעים על עייפותם מהמשחק הדמוקרטי. אחרי רצח רבין הותירו הבוגרים לבניהם לבכות בכיכרות ולעצמם ייעדו תפקיד של צופים דוממים המבקשים לחכות עד ש'מישהו' יכריע את הכף בשבילם.

התביעה למורשת משותפת של המתאבלים על הירצחו של ראש הממשלה נוגעת דווקא בנושאים הכי בוערים והמחלקים את הארץ. היא נוגעת לערכה של הדמוקרטיה אל מול מקור סמכות אלטרנטיבי. היא נוגעת לאמונה כי מה שלא ניתן להשיג בתהליכים דמוקרטיים ניתן להשיג באלימות קדושה. היא נוגעת באמונה באופק של שלום כמימד חיוני מוסרי ואקטואלי. באמונה כי לא רק מלחמה יכולה לאחד את החברה . היא נוגעת לאחריות של המדינה למה שהיא עושה והיכן עליה לפנות דרך ליחידים וקבוצות. היא נוגעת באותו תפר עדין שבין דמוקרטיה מדינית וחופש ביטוי דתי, בין הצורך להבטיח רצף תרבותי ובין החשש שדווקא הוא יחתוך אותנו לשבטים הנלחמים זה בזה. המימד המשותף של מורשת רבין נוגע בכל הפצעים המדממים של החברה הישראלית אך הצורך להוכיח כי רצח רבין הוא אירוע שבהוקעתו שותף כל הציבור מביא לכך כי משתדלים דווקא לרכך את התוכחה ולחבק את כולם.

דמוקרטיה יודעת יפה את סוד ההתאבדות. חייה יגעים ומעוררים שאלות גדולות. גדול הפיתוי לראות בה משהו שטחי, צבוע, מתחפש לראציונאלי, תובע מעט ומסתיר את חדלונו. הניסיונות של הדמוקרטיה לארגן מסביבה מועדי תהלוכות נראה לא מתאים . ישיבות הכנסת אינן מבשרות את האביב בפריחתו. יש בדמוקרטיה קושי גדול כמו ביהדות : פרוזאיות המתגלמת באחריות לחברה. הדמוקרטיה נבחנת בנכונות לעמוד על צרכי האזרחים . בחינוך של יומיום. היא עומדת מול ההוד וההדר של רומנטיקה אוניברסלית המתפרקת מאחריות לחברה ומול הכעס הפעיל של לאומנות מתבצרת. על הדמוקרטיה להתגונן בפני חמימות מתגעגעת המדירה את הרבים ומפני דחף תוקפני למהפכה טכנוקרטית המוכנה להקריב את בניה. הדמוקרטיה לא שוללת הכל אך נוצותיה אינן מרהיבות . היא מזן הדרורים ולא מזן הדוכיפתים . היא עומדת מול תביעות דתיות המבקשות להטיל על ההיסטוריה את החובה להתפרק מנשקה ולהיות סוכנת של השגחה נסתרת ומול תביעות לפירוק היחד המדיני והפיכת הרבים לנושאי בדידות מאורגנת . היא עומדת מול הערצת היררכיות סמכותיות ומול התנשאות תרבותית היא תובעת הכרעות משותפות ויצירה של יחידים, חוק מתקדם וראייה של לפנים משורת הדין. היא עומדת תמיד לביקורת ויודעת כי נבחריה יודעים לטעות ,להנות מטעותם ולא תמיד לשלם עליה מחיר.

הדמוקרטיה חייבת לעמוד מול ייאוש פעיל של מי שחש שנדחף לשוליים ונתון למלחמת קיום ללא סיכוי לתיקון חברתי כולל. הוא מעדיף להסתתר בחדרים האטומים של מגזריו. היא חייבת לעמוד מול הייאוש של מי שמתבצר בבועות זוהרות של שובע החושש לרדת מפסגת הישגיו וריחופיו.

מורשתו האישית של יצחק רבין היא מורשת לא פורמאלית של ידידות ורעות. של תפילות ווידויים, של הומור ורצינות של חלוצים ואנשי פלמ'ח . הם לקחו על עצמם לנווט אחריות מדינית בטרם מדינה באורח שיבנה דמוקרטיה. הם הבינו כי עם הקמתה של המדינה הם מחויבים למסור את ההכרעות על גורלה לכל מי שחי פה, לכל מי שיבוא, לכל מי שישתתף. רבין וחבריו הורישו לחברה הישראלית ציפייה שהמדינה שתקום לא תגולם רק ביחסי שליטים ונשלטים. בודאי לא ביחסים של כובשים ונכבשים. מורשת רבין וחבריו היא תביעה לצדק חברתי הנובע לא רק מסדרי שלטון אלא נשען על צמיחה חברתית ,יצרנית ותרבותית העומדת במבחן הזמן . בפני יצחק רבין עמד האתגר להקים חברה משימתית אחראית המנסה לבנות בלי הרף את עתידה. לעצב את תרבותה, לאפשר את מגוון אמונותיה.

מורשת זו שהצמיחו מייסדי המדינה ובהם יצחק רבין קודשה על ידי הרצח שלו. על ידי הקרבן של מי שנשא באחריות הגדולה ביותר והאמין כי יוכל גם לנצח. הניצחון ימדד באפשרות ליצור חברה שלא רק מושפעת מנאומים לוהטים אך יודעת להתפלל לתיקון וליצירה כפי ששרים השירים בעצרת הזיכרון. שיודעת להפוך את המורשת למעשים.

עברו שלושים יום. הסתיים שלב בפרידה מראובן ההולך לאיטו .כל שלב שעבר בזמניו האחרונים גייס יותר ויותר מאמצים של משפחה שאותתה לו מעבר לתהום: אהבתנו תנצח גורל.

נותרו זיכרונות וכאב מעצים והולך שהרי הגיעה שלב הפרידה מהתנועות הקטנות, מהתגובות לפרטים, מהקול ומהחום

ומי כאיש המעשה, איש המוקש ותיקון צינורות ההשקייה, איש המשאבה והמסגר האמן שידע את החיים הזורמים מתחת לסף כל המילים שנגיד עליו.

עם הפרידה באה גם שעת הדין וחשבון על מה שביקש להוריש לא רק למשפחה אותה ביצר כל חייו אלא למקום הזה שראה אותו תמיד כחץ שלוח לסביבה, השומר על שיווי משקל כמו שרכב עד זיקנה על אופניו, כקיבוץ עליו הגן מפני האויב ומפני האדישות המדבקת ומפתה.

אבא קובנר המשורר והפרטיזן שכב בבית חולים בניו יורק וכתב את השיר הבא שאולי מבטא את ראובן בשעותיו הצלולות בהם כבר ידע את הממשמש ובא

עוד מעט
עוד מעט תעבור מהחדר שהחשיך
אל עולם אחר. משוחרר מן החובות.
ומן הקשרים

עוד מבט
עוד מבט סוקר
על גינת השכן
כלבו הנם
על מרצפת שלא פג חומה

עוד זועקת
עוד זועקת כותרת ראשית
לרגלי פח אשפה עובר על גדותיו

עוד מעט
עוד מעט באור שמש זה
שהנמיך

בדל רגע פרדה הוא
מדברים שהתעלמנו מהם
בעודנו חיים זקופים על רגלינו

דברים שהאמנו בהם שאינם
אובדים לעולם
כבר נטש אותם זכרונך

לו היית כאחד הפילוסופים!
נותן טעם של משמעות כלשהי
לבנינים חרבים, למעשה-
גבורות, לגורלנו

קפיצה זו
למצולות
היתה קלה יותר ?
עוד מעט
עוד מעט נדע
אם למדנו להשלים עם הכוכבים
שאינם כבים במותנו

שלושים והחידה עומדת עמנו, עשירה בזיכרונות, מקווה ויודעת כי ראובן ברא בחייו ועלינו מוטל להמשיך לנווט גם לאור הכוכבים וגם לאורם של האנשים בשר ודם שכבה אורם.

שער הגולן

1. הקריאה העצמית
2. בין סטיכיה לרצוניות והתכוונות
3. אינדיאנים וכמרים
4. אור הגנוז של החלוצים מה לוקחים מכל תקופה ומכל התקופות
5. אנשים חוצים תקופות
6. אנתרופולוגיה של גיניאה החדשה
7. יצחק בן יעקב
8. יצחק הן יעקב מעלה את הוריו הגשר והנפץ
9. מסמכים וסיפורים
10. בין לוינס לבובר על אור הגנוז גילוי האחר וצרכיו, יציאה מהאיגואיזם, הצדק והזירה המוסרית
11. הפנים
12. בובר הדיאלוג. אור הגנוז של החסידים
13. כישלון מגדל בבל
14. ההר והמפתח

אהבת ציון
מאפו מחפש את ציון
פיכמן מחפש את מאפו

הבוצרים והבוצרות והאתוס החקלאי
בני הכפרים והכרך: ראיית הקרבות שבממסד
ארץ ישראל מרחוק

12 הדלקת הרצון להפוך את מהפכת הלב לצעידה לארץ. איננה מתוך הארץ אלא טרנסצנדנטית.
מנת חלקי להתגעגע לאחרים ברגמן 10