במדרון

 

אני נמצא על  סף  שנת השמונים לחיי.  'במדרון' הגדיר יוסף חיים  ברנר את מצבו  בטרם הגיע לגיל ארבעים. ומה יאמר  איש בגילי?  אל תשתחץ אומרת האימא של  אשתי  אמי  הצועדת לקראת יום הולדתה  המאה . אבל אי אפשר להכחיש. אני במדרון. אתה חי עם כדורים ומסיכות ויוצא לעולם  לאט  יותר ומאיר  את לבך יותר בקושי. חובת  הפיוס יותר מחייבת. לשמחתי הגדולה אנשים מאירים אליי פניהם ואהבתי  אותם כנה. אולם אני  אומר לעצמי את המקל יש למסור  הלאה.  אולי  אין בו  הרבה  אך  הוא  פחות שייך לי.  מהר  הספרים שקראתי הרבה נשכח לשמחתי  אך יותר נשכח לצערי ואם לא  ארשום  עכשיו את הדברים  הם יעופו לאי שם.  מה  ערכם אינני יודע ואין זה חשוב. גם אם ידידיי, קרובי משפחתי וחניכיי  היקרים לא ישימו דפים אלו למראשותיהם אדע שמסרתי.  כשאני כותב  שורות  אלו מנגן לו קלרינט מוסיקה  שנכתבה לפני מאות בשנים ואני  שמח כי דברים עוברים ומתנגנים  דורות. אני יודע  כי  אין בכוח מילותיי לחולל מה שעושות מנגינות אלו שלא חלמו להגיע לאיש  כמוני  והם לא  התכוונו אליי כלל אך דרך הרוח מי יידע. אולי במקרה יגיעו המילים הללו לזר והוא ייקח מהן רבע מיתר. וגם אם לא – אני את חובתי כלפי אנשים  עושה. אשפת ההיסטוריה  אף פעם לא מתמלאת ואינני תופש מקומו  של  אף אחד.

כל ימיי חיפשתי  אנשים.  לא כסיסמה  אלא  משום שהאמנתי כי  אנשים, במיוחד  אנשים שכבר  שחייהם כבר סוכמו יכולים להעניק לי מצפן לעתיד. שסיפוריהם  המועברים  בטלפון שבור הם  סכר נגד  התיאוריה המושכת אותי בשערותיי ואומרת צריך הכללות. צריך  כללים. מסקנות. יש  אירועים ויש  תהליכים ויש שתיקות ויש  שחיקות ברישום יש גושי  אנשים ומעגלי  קיום ,שפע ובצורת אך אסור  שהם יבואו  במקום אנשים דרכם מצפונם והאתגר שהם מציבים. לכן אמונתי מתבססת קודם כל  על המעשה  החינוכי. שנותיי לימדו אותי כי עד שאני מגיע  אל  אדם אני עובר פוליטיקה, כלכלה, אדמיניסטרציה, אמנות והיסטוריה למדתי כי כדי להגיע צריך לעבור מעגלים רבים או  אולי לפרוץ אותם. זה מפתה מאד לזרוק  את  המעגלים הללו אך  אם אינך מתייחס  אליהם  הם מתייחסים אליך. הופכים את כל כלי רגישותך לכלים שבורים ואילמים. אז מה לעשות ? להניח  המון הנחות ולהיפגש. להקשיב ל'עצב נבו'  הרוחש  בתוכך. ולתת לשמחת השיחה  העצובה ולעצב  הניתוק  המרומם לדבר.

 

מסה מסכמת  אחת לעניינים אלו נכתבה  בשנות התשעים. זה היה בשעה שעמדתי בנבכי הפוליטיקה  דווקא כמזכיר  התנועה  הקיבוצית. דווקא כששהיתי עם הנהלות  בנקים וקברניטי מדינה   מתוך כובד המשא הבנתי  את מקומו של  החינוך בחיי. מסה שנייה באותו  נושא נכתבה השנה  בעת קיבלתי פרס (פרס ניחומים?) על  ידי  מכללת  אורנים  . רשימות נוספות נכתבו  בהקשר  לעולם  החילוני ועסקי התרבות  החילונית ויחסה אל שורשיה.

עודד

 

עודד היה בן לנגר ולתופרת רחובותיים שעלו  בנפרד  מפולין ב1932 . בן שמונה  נכנס לתנועה  המאוחדת. מאז לא עזב  אותה. גם שהשתנתה. בן שמונה עשרה הגיע לקיבוץ. הקיבוץ  השתנה לנגד עיניו כל הזמן אך הוא לא זז מעמדתו. כל 78 שנותיו נשאר עודד  איש  התנועה  המאוחדת.  נאמן לבן  גוריון,  נאמן לקיבוץ ולהפועל  תל אביב.

לפני  ששים שנה  בדיוק    נחת גרעין צבר גרעינו של עודד בעין גב. זה היה  הגרעין  הגדול ביותר  שהגיע כהשלמה לקיבוץ. היו  בו  תשעים  חברים.  גרעין תוסס ובעל  דגלים בראש התורן.  הגרעין  לא רצה לנחות כאן. לחבריו היו חלומות  אחרים.  אך  כאמור  עודד כבר  החליט שנאמנות למקום היא מעל  הכל. חברי הגרעין בחרו לא להיות כאן. אחד משום שהדיירים לא מצאו חן  בעיניו אחר משום שרצה  את  הציפור  הכחולה ואחרים שביקשו לשוב הביתה. עין גב היתה להם שדה  המראה גדול.  חשוב  היה להם לתפוש  גובה, לתפוש מרחק. עודד ליווה את חבריו כשהוא מתחפר  באחריותו.

הוא היה  איש  הפלחה והמספוא. את הטרקטור  הצהוב והאגדי הוא  הוביל  בשדות עין גב ולג'ון. אהב את התלמים הארוכים.

בעת  מבצע  נוקייב היה  אחד  מחמשת  הטרקטורים שליוו את  הפעולה וביקשו להציל  זחלמ'ים שנתקעו. טרקטור של עין גב  נשאר בשטחים שנכבשו באותו ליל  תגמול. הזחלמים והטרקטור צעדו  ברחובות דמשק בשלל התבוסה  של הסורים.

מ1974 היה עודד למנהל חשבונות. ממונה  על  החכמה על ההתמדה והיושרה.

עודד היה  שמרן. שמרן אמיתי : כשהגיע לקיבוץ והוא איש צעיר  בראשית  חייו.   ניכר היה בו כי  החליט שעין גב היא חוף  אחרון. גם אם יישאר לבדו. מה לאיש  צעיר ולחוף  אחרון?  הוא היה משוכנע שזה מה  שצריך. שהמולדת  זקוקה לא רק לנווטים ולטווסים  אלא לדרורים חרוצים . למי שבנאמנות ינקה את הסיפון. חכמתו הרבה  של עודד הודרכה תמיד  על ידי  נאמנותו. חישוביו  המדויקים נועדו לתלם הארוך ולמאזן המתמיד. החוף האחרון היה לו  גם חוף  ראשון שעליו הכריע ועליו שמר.

 

 

בביתו רחשה  האמנות, ריחפו מחוזות חפץ  רחוקים, רצון להרפתקה וחלומות  פז אך הוא  היה צריך לשמור  על שדה  התעופה. לספק שירותי במה לתת אפשרות  לכל אנשי האופקים הרחוקים הצלילים והתנועות העילאיות לנשום ולטבול בכנרת.

 

בימיו  האחרונים פנה אלי לשיחה  דחופה. שיחה  היסטורית.  מישהו שאל אותו  שאלה על ימים ראשונים.  הוא  שמע  כי  בימים ראשונים לא היה  נהוג  בקיבוץ למחוא כפיים  אחרי  הופעת אמן ויהיה  האמן  מי שיהיה. הוא  רצה לדעת  האם באמת כך היה ולמה.  בתחילה חשבתי  אדם חולה  מה לו ולטריוויה  שכזו?

הסברתי  כי מחיאות כפיים נראו בעיניי  החלוצים  נוהג בורגני שיש  בו  התרפסות של  האמן ושל הקהל  גם יחד.  פתאום חשבתי על כך  שיש לו נגיעה  אישית לשאלה.  עודד היה  האיש שאינו מבין מה  ערכן של מחיאות  כפיים לעשייתו

שלו . הוא  האמין כי צריך לתת גיבוי , לעמוד מאחורי ולא לעמוד  במרכז. שיש לבצר את השגרה הטובה  המתחזקת  את העולם. רק היא משוחררת  מטייפונים מיותרים.  ואם כבר מחיאות  כפיים – לא לו. הוא מחא  כפיים לעודד את קבוצת הכדורגל המובסת שלו. לקבוצת חבריו  שותפיו לשלחן  בחדר האוכל להם דאג תמיד.

זלדה המשוררת  כתבה

 

הלהבה   אומרת לברוש

כאשר אני  רואה

כמה  אתה  שאנן

כמה   עוטה  גאון

משהו בתוכי  משתולל

איך אפשר לעבור  את  החיים

הנוראים  האלה

 

בלי  שמץ  של טירוף

בלי שמץ  של רוחניות

בלי  שמץ של דמיון

בלי  שמץ של חירות

בגאווה  עתיקה וקודרת

 

לו יכולתי הייתי  שורפת את הממסד

ששמו תקופות השנה

את התלות  הארורה שלך

באדמה  באוויר, השמש ,  במטר ובטל

 

הברוש  שתק,

הוא יודע שיש  בו  טירוף

שיש  בו חירות

שיש  בו רוחניות

אך השלהבת לא תבין

השלהבת לא תאמין.

 

עודד היה  ברוש. שורשיו העמוקים  הם שליוו באהבה את במת  המרפסת של ביתו  עליה  התקיימו  הצגות ומחול. משחק ושובבות אין קץ של ילדיו  ושל ילדי חבריו. של נכדיו .  בימה  זו ומגרש  המשחקים  התקיימו בעידודו יחד עם אהבתו את התלם הארוך והמאזן השפוי והחיובי.

כל הימים היתה  המשפחה עמו  והבינה  היטב  את עומק האהבה. בימים  האחרונים בימי  החולי הקשה  ראינו  שוב  את  המשפחה  הנאמנה  והאוהבת שהחזירה לו מלוא  חופניים אהבה ואחריות.

הברוש נדם.

משלי י'ט

 

לכאורה  הכל בסדר.  הרש  הולך בתומו. האם  הוא מבין מדוע  הוא  עני? האם מקבל את  עניו? עני שכזה בוודאי   חוסך זעם ורצון להפוך סדרים.  הוא יהיה  שייך  לאידיליה אך למה כתוב באותו פרק  עצמו כי  הון יוסיף רעים רבים. חברים רבים? מדוע דווקא  הפרק הזה   עוסק גם בבדידותו של העני? אנו יודעים דווקא שעשירים מוצאים  עצמם  בבדידות לא תמיד  מזהרת שאחוות עניים היא  שם דבר. מדוע מתעקש  הכתוב לתת מוטיבציה  חברתית לעשירים ?  האם מתכוון  להעניש את העני, לקרוא לו  לעבודת יתר או שמבקש  לשחרר אותנו מן  הרומנטיקה  של העוני ?

רחל  כצנלסון שז'ר  שהיתה  מנהיגת פועלות ארץ ישראל  כותבת לעצמה ומספרת  הולכת  למכולת . הדבר מתרחש  אחרי  קום  המדינה. היא מגיעה  למכולת  ושומעת עוזרת בית  המבקשת  חשבון  לאישה.  רחל מכירה   את שמה  של האישה.  היא זוכרת שהיתה  חלוצה פועלת. והנה עתה  יש לה  עוזרת בית . כבר אינה ענייה . רחל עושה את חשבון  הלב ואומרת לעצמה איך קרה  שאיבדנו את  החוש  ליופי שבעוני?  היא  לא מוכיחה  את  החלוצה לשעבר  אלא חושבת לעצמה  כיצד  קרה   שמי שהיה פועל עני והתעשר מפסיק לראות את הפועל  המשוחרר מקניין כערך . כמי שמתייצב מול רעהו ללא תיווך של  רכוש ודרגה.

כיצד יוכל מי שחצה את גבולות העוני לרכוש לו חברים שאינם מבקשים לחסות בצל הרכוש, אלא מבקשות את  האדם עצמו? ואולי זהו ההון האמיתי. אולי זוהי העדות לתקווה עליה מדבר כותב  הפרק . התקווה הגוררת אחריה  מחיר כבד  של ניסוי וכישלון. זו עדיפה תמיד על  אשליה  המשלימה  עם העוני והעושר והופכת אותם לכוח המניע היחיד למרוצו של העולם.

סוכות חג אסיף

 

אי שם באמצע  המאה  התשע עשרה ישב אברהם מאפו  בגן העיר  קובנה , התייעץ עם התנ'ך ועם מדריך  נסיעות לארץ ישראל והעז לכתוב  מחדש  על  נופה  של ארץ ישראל  החקלאית. הוא לא היה  בארץ מעולם.  על הר נבו עטוף ערפל   הצטופפו  אנשים שראו מנגד את נופה של הארץ  החלומית. הנוף הארץ ישראלי  המתואר  על ידי  מתגעגעים אלה קרא לחידוש  החברה העברית  בסוד  הטבע והעבודה .

כמה עשרות שנים קודם החלו יהודים להקים מושבות חקלאיות ראשונות של יהודים  בקווקז.  האם ניתן יהיה  להעביר את האתוס  החדש  שנרקם בהן לארץ ישראל? האם ניתן יהיה  לאסוף עוד פעם את פירות הארץ  ולקדש את הכתוב במקורות מן התורה והמשנה? האם ניתן יהיה לקרוא את ההלכות העתיקות כקריאה  להתחדשות  הקשר  עם נופה  של הארץ ואתגריה ? לרעיון היו הרבה  אויבים. קל היה  יותר להקים חקלאות יהודית בארצות הגולה  ללא  כבלי  מצוות הקשורות בארץ. עצם  האפשרות לקיימן  נראה  היה לרבים  כעוד מתקפה  של  משיחיות שקר.  אתרוגים שגודלו  בארץ נפסלו על ידי חוגים רבים במיוחד  אלו  שבקשו לראות ביישוב  היהודי בארץ זרע שאסור לו לנבוט, שריד  של  זיכרון  , עדות לנאמנות הנבחנת ביכולת  לחכות.

כשקמה ההתיישבות העברית  הרחבה  בארץ  ישראל  היתה  התיישבות חקלאית יהודית פזורה  בפינות שונות  בעולם.  כאן קמה התיישבות יהודית שביקשה  להיות מרוסנת מבחינה משיחית אך  נועזת בנטיעת  השדה והגן , היא  ביקשה  לשוב לנוף המקראי  –  משנאי כריאליה ולא  כשריד. חג  האסיף הפך להיות לא חג  זיכרון אלא  חג  התגלות. בתקוה  שהשמחה  בו לא תהיה  רק מצווה מתגברת  על תחושות  הלב  אלא  גם  אפשרות  מעשית לחיות את החלום.

החקלאות  העברית  החדשה נבנתה בברית מאד מיוחדת  בין החקלאי בשדה, המורה בבית הספר ואיש  המדע. ברית זו יצרה חקלאות  אלטרנטיבית. חקלאות שבה  מעורבת קהילה, לאום  , תבונת  כפיים ועומק  של תרבות. המפגש לא היה  אידיליה  אלא דרמה. סוכות  שב  להיות  חג האסיף פרי  הגן המגונן  בארץ  חדשה  עתיקה. סוכת דוד  המוקמת היתה פרוייקט מורכב מאין כמוהו  המודע לעצמו ולתהומותיו.

דווקא בעניין הסוכות התעוררה  בעיה. הרי סוכה  מניחה  כי יש  בית.  בהרבה מאד מקרים בארץ ישראל לא היה  בית לצאת ממנו אל  מבנה  עראי. רבים רבים חיו בסוכות, אוהלים, מערות וצריפים  ויותר מאוחר בפחונים, בבדונים. היו  אלו סוכות שלא הוקמו  במדבר אלא  בארץ  שאיננה  אלא  אתגר.  בכל המבנים הארעיים  היתה  רמוזה  מחויבות  שאחרי  הסוכה  יוקם הבית. אך  לא תמיד זה  קרה. .

ועתה  שוב  עומדת  סוכת דוד  במבחן קשה :  האם יהיה  פרי לאסוף  בגן  החקלאות העברית? כיצד יוגן הטבע של הארץ לנוכח הבולמיה  התוקפת את החברה ? כיצד תראה  הקהילה  והטבע בצל הכרך העברי? האם  תוקם  הסוכה בין גורדי השחקים ואוהלי נטולי הבית והתקווה  על אדמת ישראל? לשם כך צריך הרבה אהבת ציון  הפורצת  נתונים.

בול פגיעה  בהגדה.

 

פרק של ווידוי או  איך עשו  אותי  קיבוצניק  בעזרת  בולים

 

אבא  שלי  התרוצץ  בעולם ואני  הייתי  בירושלים ילד  קטן שאבא שלו  שליח. (על  קברו  כתבנו 'שליח לעמו' ). ממקום  שליחותו  שלח לי מכתבים  עם בולים. היו לי  הרבה  בולים  עם  המלך פארוק ממצרים , בולים משויצריה ויוון. כל בול הזכיר לי  כי  יש לי אבא והוא  רחוק.  לחבריי  היו  בולים של  קבר  רחל ושל מגדל  דוד  ולי היו  בולים של אבא  שלי  הרחוק.

על כן  אספתי  בולים.

היה לי חבר  שגם  הוא  אסף  בולים. והוא  רצה להיות 'שותף'  שלי. הסכמתי ואז  התברר  כי  שותפות היא  סיפור  כואב. הוא  תבע ממני את כל הבולים  שלי כי הוא היה  גדול ממני והיה לו  אלבום ריק  ושמן.  הבנתי ומסרתי לו את  כל  האוסף שלי. זה היה  הניסיון  השיתופי  הראשון  שלי שנשמר כמתוק וכואב  גם יחד.

 

כחוקר הקיבוץ  הבנתי עד  כמה  הבולים הללו היו  סיפור  עדין. יש מי  שמקבל מכתבים  בקיבוץ ויש מי  שלא מקבל ולא  כותב.  איפה  השוויון? בקיבוץ אחד  החליטו לאחד  את  המכתבים (וכמובן את  הבולים) . כל מכתב   שהתקבל או  שנשלח היה  נחלת  כולם.  הקיבוץ  החליט  שהוא  הגזים וירד מהרעיון אך תקציב  הבולים  נשאר  אחד  מהיסודות של  המתח  הקיבוצי.

 

כתבתי את  כל זה  כדי להסביר עד  כמה  התרגשתי כשהשירות הבולאי פנה  אלי לעזרה   לעיצוב בולים  לכבוד  הגדות  הפסח  שבאו מן  הקיבוץ . הגדות  אלו נתנו  השראה להגדות החיילים הארץ ישראלים  בצבא  הבריטי  להם  הקדיש  אבירם ממשמר  העמק מחקר ואיסוף. הם  נתנו  השראה  אפילו  לצה'ל שמסר לחיילים  'חוברת לקריאה  נוספת'  במחנות צה'ל שהיתה למעשה  הגדה לכל  דבר.  השירות  הבולאי  פנה  אליי  לא  בגלל מה  שסיפרתי  על  עצמי והבולים   אלא  משום  שהוצאתי יחד עם ידידי  יובל  דניאלי  ספר  אלבום  הנוגע  לנושא.

להפתעתי  החליטו  המעצבים לקחת  דף  מהגדת פסח  של  עין  גב.  לעין גב  בת  השמונים זה מגיע אך  כמובן יש לא  מעט  קיבוצים  שגם  הם  בני  שמונים.

והנה  המעטפה   עם  הבולים  מופיעה. נערוך טקס  קצר לכבוד הופעתה   בעין גב   ביום  הופעת  הבול  עם  האוטו  האדום ואשת  הדואר  הבלתי  נלאית שלנו רינה.  ברביעי  לאפריל  בצהריים. נרים כוס לבול  היוצא  אל הדרך.

בדבר  אחד  אנחנו יכולים  להתגאות: אנו נקיים  את  הטקס  בעין גב  בה שחזרנו את  בית הדואר . בבית הדואר  המשוחזר תמונות  מחלוקת הדואר  בימי  מלחמת ששת  הימים לפני חמישים שנה.

על הגדת הפסח של הקיבוץ הארצי

ערב לכבודה  במוזיאון ההתיישבות ביפעת

קדש ורחץ מקהלת  הקיבוץ  הארצי

הרקע להגדת  הקיבוץ הארצי נעוץ בזמן פרסומה.  היא  איננה   ההגדה  הקיבוצית  הראשונה  אך היא  הראשונה  של תנועה קיבוצית. הימים ימי מלחמת  העולם  השנייה. זה  כמה  חודשים  שכבר ידועה  השואה. אבל  עמוק, תחושה  של חוסר  אונים לנוכח  האסון.  באותו פסח  עולה  טיול  של תנועות  הנוער למצדה ועמו אבן מסותתת גדולה.  אם אשכחך  גולה.  יש צורך להעמיד מול  אבל משתק התחלות חדשות. קשר של מחויבות אל  האסון וריקמה  מתחדשת.  והיא  גם בשטח  התרבותי ההתיישבותי,  הצלה ויצירה.

במרכזו  של  מפעל ההגדה   של  הקיבוץ  הארצי  עומדת  דמותו  של מרדכי  אמיתי  איש  קיבוץ  שריד  שהשנה מלאו  כנראה   שמונים  שנה   לעלייתו  ארצה. הוא  היה  איש תרבות רחב  אופקים. צייר, סופר , איש תיאטרון  מתרגם ואיש  קיבוץ נאמן. אך זו  היתה  בהחלט יצירה  של חבורה בה היו  שותפים נציגי וועדות תרבות של  הרבה  קיבוצים. בבית מלון  קטן  בתל אביב  התכבסו וקיטרו  על מצב   התרבות. משם יצאה  הקריאה ונוצרה  המעבדה  הספרותית  שקראה  את הגדת  הפסח  מחדש ויצרה נוסח.

אנחנו  באיחוד ובמאוחד  קראנו לכך  קולקטיביות  רעיונית ותיארנו לעצמנו שמאיר יערי יושב  בלילות ומעביר  הוראות למעצבי ההגדה. אך דווקא  ההגדה  הזו הכניסה פחות דברי מנהיגים ועוצבה  על ידי  אנשי  תרבות ללא  מעורבות של מנהיגות מוסמכת. אך גם לא  נכנעת  לתרבות שניסח  שלונסקי  כתרבות  חרוש והחרש .תרבות האלם.

באותה  שנה   שעמד  במרכז  עריכת ההגדה   הקים מרדכי  אמיתי  עוד  מפעל  את משמר  לילדים.  עיתון  הילדים של  על  המשמר. ואין  אלו  דברים  סותרים. במסגרת  אותו מפעל  תרבותי   הוציאה פניה  ברגשטיין  את השירים  שכתבה לבנה מן מגירת הפרטיות  כי  דווקא  בשעת  האסון יש  לבנות את  עולמו  של  הילד  העברי 'בא  אליי פרפר  נחמד.' באותה  שנה  הוקמו מצפות  בנגב רביבים  גבולות ובית אשל והכל  דיברו  על  כך   שהדברים  נעשים לנוכח  האסון  המתרחש. לא  כתשובה  אלא מתוך  אחריות למה שיהיה.

בהגדות מהפכניות  יהודיות מופיע הקדש ורחץ כסמל להתחמקות. רחיצת ידיים מאחריות.   לא  כך  בהגדה  הקיבוצית. קדש ורחץ זה יהיה  הגדה  מתקוממת  נגד  קבלת  הגולה. עתה יש לפתח הגדה  שלא תבגוד  ביציאת מצריים. הגדה  ארץ ישראלית.  קדש  עצמך לקראת  הימים  הבאים. המשימות  הגדולות. המצוות של  יום יום.

בקיבוץ א'  של  השומר  הצעיר בראשית  שנות  העשרים שעבד  על  הכביש  בין רמת ישי  לחיפה  שני צעירים  הסתודדו.  בקובץ  קהילתנו  שהוציאו נרשמה  הסתודדות זו  בגנאי. איך  בקבוצה   שבה  נפתחו  הלבבות  מקיימים אלו  סודות ביניהם ?  יהושע  סובול  במחזה  שלו ליל  העשרים העלה  את הסוד לבמה: שניהם  התאהבו  באותה  אישה.  אינני יודע  אם צדק או לא  אך  אנו יודעים  על מה  הסתודדו. שניהם  התייאשו  מן  הקיבוץ.  התייאשו מאד. האחד  מילא  את  ייאושו  באדמומיותו  של  הקומוניזם וירד לברית   המועצות. השני  התחרד והגיע  למאה  שערים. מול שני  אלה  קמה  ההגדה  של  פסח  של  הקיבוץ  הארצי.  אגדת מאמינים היתה   אך  בדרך  משלהם. לא  הגדה  חרדית ולא מהפכנית אנטי  ציונית.

הגדת  הפסח  הראשונה  המעוטרת  על ידי ציירת צעירה חברת  קיבוץ  להבות  הבשן רות שלוס יוצאת לאור  בימים שאין נייר  בארץ. יש  קרב  עם ממשלת  המנדט שאסרה  על  הדפסת  ספרים מטעמי חיסכון  בנייר. הנייר להגדה  נתפש  על ידי  השלטונות  הבריטים  שהחרימו  אותו. אך בסופו  של  דבר   הדיפלומטיה  עזרה וההגדה  יצאה לאור.

חלק מן  המצווה המהפכנית  של  הגדת  הפסח  הקיבוצית הוא  טיפוח  הרגישות כלפי  הטבע האביב  אינו  רק מסגרת זמן אלא  זירה של  רגישות, זירה  של  עבודה. לא  רק אל מערכות  היסטוריות יש לצאת אלא  יש לצאת  אל  השדה.

 

הנה הסתיו עבר אמיר  גינת

ניצנים נראו  בארץ  שנישיית  שריד

 

חשוב לי להזכיר  כאן עוד מישהו חשוב מקיבוץ שריד  חברי וידידי רפי  רוזן שלימד  אותי משהו  על השומר  הצעיר שלא ידעתי וקשור  גם  בניסיון של  הגדת  הפסח. הוא  אמר לי יום  אחד : דע לך מוקי  כי עלינו , בני  הקיבוץ הארצי,  ניסו  את  כל הניסיונות הפדגוגיים שאפשר לנסות.

אז מה  הסקת מכל זה? שאלתי  אותו והוא  ענה  מייד :

הסקנו  שמאמינים  בנו. הוצאת  הגדה  מעין זו  מעידה   גם  על ההרפתקאה  ההכרחית למעשה  של  יצירה וגם  על  כך  שלמרות  הבוסר  והפרזה  שתי  המחלות  שברנר  הגדיר  כמחלת  בני  דורו, למרות זאת  היתה  אמונה  גדולה  ביצירה  של ההגדה.

לגבי  העבודה המיוחדת והמהפכנית  חשובים דברי מרדכי אמיתי  לגבי העברית.

הוא  טען שבין  ביאליק  ואברהם  שלונסקי  היה  וויכוח (ולא  חסרו  ביניהם וויכוחים. ) שלונסקי  אמר   לביאליק   אתה  אונס  את השפה העברית. ביאליק  השיב לו : גם אתה  עושה זאת.  אך העברית שלך צועקת.  מרדכי השתדל  שהעברית  שלו לא תצעק. ובימים הנוראים ההם זה  לא  היה פשוט.

סדר הפסח  הארץ ישראלי  לא  נפתח  בקיבוץ אלא בכל הארץ. עוד  בתקופת  העלייה  השנייה. אחרי סדרי  הפסח  המשפחתיים  היו יוצאים הצעירים אל מרכז  המושבה והעיר שרים משירת  ארץ ישראל  החדשה ופוצחים  בריקודים.  זה היה  עניין  ספונטאני לחלוטין. כך נפרצו  גבולות  המשפחה. מסורת  המחתרת  שליוותה  את סדר  הפסח  בגולה  שהיה  גם מועד לפורענות נעלם.  שבו אל המונו של  עם. כבימי  המקדש  בירושלים.  ההתכנסות היתה  המונית.

גם בסדר  הקיבוצי השתתפו  המונים. ברובם צעירים. ברובם  מתגעגעים לסדר  רחוק  בבית ההורים. במובן מסוים היה  סדר  הפסח  הקיבוצי הרבה  שנים  סדר  של יתומים.  כי לא  רק געגועים לארץ ישראל  מלווים את היהודי  בנדודיו אלא  געגועים  אל  הגולה ממנה יצא. יש  געגועי ארץ ישראל  שהם געגועים לכתב חידה ויש  געגועים לבית ההורים שהם  געגועים  לפתרון שממנו צריך להיפרד.

הא לחמא  עניא אמיר  גינת

מה  נשתנה ? ומה  בכל דור ודור ? בין שתי  השאלות הללו מתרחשת  ההיסטוריה והתרבות.  האם לתת  לשאלות הנצחיות הללו תשובות השאובות מהזמן הייחודי  בו אתה  חי ?  בעין חרוד  היה טבנקין נושא  דרשה פוליטית  כל  שנה העוסקת  בשאלה ששאל יוסף חיים ברנר  האם נכון לומר  שיצאנו ממצרים, האם איננו  עוד  שם ?  אך בקיבוץ הארצי השאלות היו  אקטואליות אך לא היה מענה  סמכותי להן. רפי  רוזן מספר  שבשריד  היה  שעון שמש  שעל פיו התנהלו  החיים. בלילה  כשהשומר  רצה  לדעת מה  השעה  הוא  היה  מפעיל  את הפנס על שעון  השמש וזה לא  כל  כך  עבד. אז  הביא  אבא  שלו  שעון ואז  הגיע  הזמן לקיבוץ  שריד. תהיה  זו  על  דרכו של הזמן תלווה  את  הגדת  הקיבוץ. שהרי  גם  העבדות וגם  היציאה ממנה  התרחשה  בזמן ההיסטורי  לו  היו  שותפים חברי  הקיבוץ. בכל זמן היו צריכים לתת תשובה  על הקושיות  הגדולות

והתשובה  נתנה   בשיר מההגדה  המסורתית  עבדים היינו.

מה נשתנה ילדי  יפעת

עבדים היינו  ילדי  יפעת

הרצף ההיסטורי  שנקבע  על ידי דורות  היה  שהיא ועמדה.  נדודים, גזרות, כפייה  דתית קבעו  את מסלולם  של היהודים. כשהחלה  להתבצע  ההגדה  של  הקיבוץ  הארצי  התברר כי תמונה  זו  רחוקה מלהביע  את  שהתגלה  בדור האחרון. היהודי לא  היה  יכול להיענות באותה  דרך  על  האירועים  שהרי  לא  היה  יכול לברוח  מיהדותו  דרך  הנדודים  או  המרת  הדת. כוחות  היסטוריים והסתרת פני  האל  היו  סימנים מובהקים לדור. ובכל  זאת  המשיכו לשיר  את  אותו שיר.

והיא  שעמדה  בנות מסילות

קטונתי בנות מסילות

מה  שחשוב  היה לקרוא בהגדה  הקיבוצית  זה את  פרשת  היציאה ממצרים  התנכית. זו  שהוצאה מתוך ההגדה  המסורתית. רבים תוהים על  הסיבות להיעלמותו  של משה  ושל  הסיפור  המקראי מסדר  הפסח  המסורתי. האם חשש מדמות מתווך  אחר בין אלוהים ואדם  בדמותו  של ישו ? האם חשש מפני  משיחיות שקר ?  עובדה  היא  שנעלם מתחת לרדאר  הגדת  הפסח.  כששואלים  אנשים  ברחוב  האם נכון  שמשה  לא מופיע  בהגדה הם לא  מאמינים.  ובצדק.  בטקסט של הגדות הפסח נעלם הגיבור  אך לא  באיוריי  ההגדה.  הם  ראו את משה  בהגדה  כי  הרבו לצייר  אותו.

בהגדות הפסח של  הקיבוץ היו לבטים חמורים לגבי חד גדיא שעוד  נשוב  אליהם. והנה  אחד  המאיירים של  הגדת  הפסח מצא פתרון : הטקסט של חד  גדיא נעלם אך  הציור  שלו נשאר.

אז נשמע  עתה  שירים  הקשורים לסיפור  המקראי.

משה בתיבה ילדי  יפעת

ומשה  הכה  בסלע אמיר  גינת

 

מרדכי  אמיתי  כתב  שיר  לקיבוץ  שריד

אצלנו  אין  בתי  קולנוע

ואין  גם  גורדי  שחקים

אבל ישנו מגדל  גבוה

אותו  רואים ממרחקים

ובין בתים  אדומי גג

צומח  דשא ירקרק

 

אך הוא  הגזים בתיאורו. הקיבוץ לא  הסכים להיות רק כפר  עם דשא ירקרק ומגדל. הוא  ביקש  את תרבות  העולם ואת ההעפלה  אל השמים של  האמנות. בקשה  זו  התבטאה בעיצובה  של  הגדת  הפסח  הקיבוצית.

על כך נשמע  משותפי וחברי  יובל  דניאלי

עתה  הגיע  הזמן להתעכב  על סיפור  איורי הגדת הפסח: יובל  דניאלי

דמות מיוחדת  שהשפיעה  על  הגדת הפסח  הקיבוצית היה  יהודה   שרתוק או יהודה  שרת איש  יגור. איש  זה  שהיה   בעיניי  גיבור תרבות  אמיתי הסתובב  בעולם  החלוצי  עם  כינור. כשעבד  במחצבה  בעמק יזרעאל  עבד  עם פטיש  גדול  להחדיר מטיל  ברזל בסלעים  כדי  שאפשר יהיה  לפוצץ  אותם.  בהפסקות מהעבודה  היה  מוציא  את  הכינור  ומתאמן. כך נולדו יבלות  בשורשי  האצבעות מהפטיש ובקצות  האצבעות  מהכינור.  זה  היה  רגע  של משבר  באלו יבלות לטפל  קודם ? הוא  הלחין שיר  שהיה   בהרבה  סדרים מוקד  גבורת  המקהלה  קומו תועי מדבר. השיר מתאר  את  הרגע   הגורלי  בו מסע במדבר ומפעל  יציאת מצרים  צריך להגיע לשלב  חדש : חציית  הירדן.  השיר  הוא שיר  נלהב. שיר  של לוחמים. נפסח  על  החללים. אולם ביאליק  כתב לשיר  הזה  המשך.  השרים את  קומו תועי מדבר ובוודאי  יהודה  שרת ידעו את המשכו של  השיר  הביאליקאי. הוא לא מסתיים  בחציית  הירדן. להיפך השיר מתאר כיצד  העם נשאר תקוע  באבל  על מותו של משה  ולא מסוגל לעשות את הצעד הבא. אך כאן כבר  אין לחן.

השיר  קומו תועי מדבר  הוצא  לאט  לאט מההגדה  הקיבוצית למרות  שנחשב  בהרבה   מקומות לשיאו של  הסדר. הסיבות היו  גם  מוסיקליות . הוא תבע   מקהלה  איכותית מדי. אך לא  רק  זה : הוא נשמע  בעיני רבים מלחמתי מדי יותר מדי מתאים  ללאומנות פוגעת.  ביפעת כשביטלו את   השמעת השיר חברי  המקהלה   התמרדו  ואחרי הסדר  או  בתוכו  קמו לשיר  אותו כמרד נגד  הסדרים   החדשים  בסדר  הקיבוצי. זה  היה  מרד של מסורת וגעגועים.

יוסף טל  המלחין  שתיזמר  את השיר  יחד  עם יהודה  סיפר  שיהודה  ראה  בשיר  הזה לא מרד של כובשי  ארץ אלא מרד נגד  השממה  התרבותית  שפקדה  את  הארץ שכוחה  הוא תמיד מפחיד.

קומו תועי מדבר אמיר  גינת

איך הסתננה  נעמי  שמר להגדה  הקיבוצית ? אחרי  שלונסקי ואלתרמן, אחרי  ביאליק ופרישמן לפתע  בת  המשק  הזו שקשובה  היתה  כל  כך לעולם  הילדות. שהיתה מורה למוסיקה  בקיבוץ והיתה  כה  קשובה למקורות  נכנסה להגדה  כמו בשיר  שכתבה. היא לא   ביקשה לעשות זאת  אך נכנסה.  יש  האומרים שנכנסה בשעת בקשת הקיבוץ להרפות  בלחץ, לא להיות  דרוכים ומתוחים. להשיב  את  הילדים הביתה ולהעלות את  התקציב  האישי. אך אלו   השמצות  גרידא.  אך הדבר  קרה יחד  עם  שיבתה  של ההגדה   הקיבוצית אל  הבית החם של המסורת. כניסה  על  קצות האצבעות אך כניסה ברורה וחדה.

ארבעת  האחים ליאורה  בלוך

 

סדר הפסח נולד   בשביל  כל  המשפחה. אחד  האתגרים  הגדולים היה תמיד  העפעפיים של  הילדים. למען זה  היו מוכנים לעשות הרבה. כך נכנסו להגדה  הרבה  שירים ועניינים  שאינם עוברים  את  בית הדין. אחד  מהם  הוא חד גדיא. שיר   שכשיר   ערש עליז ושמח אך תוכנו מעורר חלחלה. הגדות  הקיבוץ  הארצי לא ידעו מה לעשות  עמו. לכן  הוא  בא והולך  בנוסחים  השונים. אך הוא  מנצח את  האידיאולוגיה. בדרך  כלל. גם  האינבנטר  התיאולוגי  אחד מי יודע עשה  את  דרכו בבטחה  כי  הצליח להקפיץ  את  כולם מהספסלים ומהכיסאות  שהתחלפו  ביניהם  בסדר  הקיבוצי.

חד  גדיא אמיר  גינת

אחד מי יודע   שנישיית שריד

 

במשך  כל ימי  התפתחותה  של ההגדה  הקיבוצית היה  ברור  כי יסוד  של התעלות  הוא  הכרחי.  יסוד  של תפילה והודיה. את  היסודות הללו  הביאו צלילי  המוסיקה  הקלאסית והקישוט של ההגדה וחדר  האוכל.

שיר  המעלות  סוף  סלע

הסמל לתפילה  זו  היא  המקהלה. היא  היחד. היא  העם. היא ההתעלות. שירי  המקהלה  עברו לאט  לאט לקהל ויחד  עם הרבה  דברים אחרים היא  היתה  צריכה  לשמור  על קולות אנוש חמים ומתעלים. וזה האו  עוד פרק  בתולדות ההגדה  הקיבוצית. ועלי לסיים  את דברי הארוכים    בקטע מסיכומו של  רפי רוזן לספר  המופלא בית  הקומותיים נושם.

וכך כותבת לנו  הגדת פסח  הקיבוצית :

לימדו  אותי לדבר  ולא  היה לי מה  לומר

לימדו  אותי ללכת ולא  היה  לי לאן ללכת

לא לימדו  אותי לשמוח ובאה  אליי  שמחה  גדולה

לא לימדו  אותי  לכאוב ובאו בי מכאובים וייסורים  רבים

לא לימדו  אותי  לאהוב ואני מלא   אהבה  גדולה

וכאשר לימדו  אותי לכתוב

זה מה  שיצא לי.

ואוסיף משהו שלמדתי  מאבא קובנר

אמונה  היא  תחושת  צניעות  בפני משהו  גדול ממך. אנחנו  אנשים מאמינים. בגעגועינו לנשמה יתירה יותר  קל להזדהות  עם תום של דור קודם. הגדת פסח  היא  היצירה  הגדולה  של התנועה  הקיבוצית. ועליה יש לשמור.

ואוסיף משהו גם הוא לא  משלי : ההגדה  הקיבוצית  היא  שעמדה  באתגר הגדול : רציפות תוך התחדשות מתמדת. שהרי  היא  עומדת בסוד  של מקהלה  רבת קולות.

 

אליהו  הנביא מקהלת  הקיבוץ הארצי

חסל  סידור פסח מקהלת  הקיבוץ  הארצי

 

סדר הערב  ביפעת

 

קדש ורחץ  –  מקהלת  הקיבוץ  הארצי

דברי פתיחה- על הסדר  הקיבוצי והמקהלה על  האביב מקהלת  הקיבוץ הארצי  בניצוחו של יובל בן שחר

הנה  הסתיו  עבר  אמיר  גינת- חבר משמר  העמק צייר ?

ניצנים  נראו  בארץ –  שנישיית שריד שני שליש  משלשיית שריד  המפורסמת. מנחם ראובני ממענית ונתן מילוא משריד.

על  הקהל  בסדר פסח  הקיבוצי

הא לחמא  עניא – אמיר גינת

על  ההיסטוריה   היהודית

מה  נשתנה – ילדי  יפעת

עבדים היינו   – ילדי  יפעת

והיא  שעמדה – בנות מסילות להקה המנוהלת על ידי חיים אייזנר

קטונתי  – בנות מסילות

סיפור  יציאת  מצרים

משה  בתיבה  – ילדי  יפעת

ומשה  הכה  בסלע – אמיר  גינת

יובל  דניאלי איורי ההגדה

קומו  תועי מדבר- חציית  הירדן והמדבר  התרבותי  יהודה  שרת

קומו תועי מדבר– אמיר   גינת

איך הסתננה  נעמי  שמר להגדת פסח  הקיבוצית

ארבעת האחים  ליאורה  תמיר בלוך גבעת האלה  נגנית  גיטרה בת לחבר  הקיבוץ הברזילאי  בחיפה

חד  גדיא –  אמיר  גינת

אחד  מי יודע שנשיית שריד

בכל זאת  מתעלים

שיר  המעלות  סוף  סלע חבר  קיבוץ גבע, יוצר

דברי  סיכום

 

אליהו  הנביא מקהלת  הקיבוץ   הארצי

 

חסל  סידור פסח– מקהלת  הקיבוץ  הארצי

 

 

 

ברכת יום  העצמאות בינה- לא להיכנע  לעידן  הקרח

 

המשורר חיים  נחמן ביאליק תיאר תזמורת  המנגנת על קרח.  כל זמן  שהקרח קפוא הכל יודעים כי הם מנגנים על  קרח ומנסים לשלב  את  הכלים. אולם כשמגיע  האביב והקרח מפשיר  כל  אחד מהנגנים  עומד  על  גוש  קרח מפרפר. הוא מנגן נפלא. משקיע  את מיטב יכולותיו הוירטואוזים אך  אין מוסיקה. בליל של קולות גאוניים הסותמים זה לזה את הפה מרוב פחד.

נדמה לי שאני  כאן היחידי בחבורה  המופלאה הזו  שהייתי  כאן ב15 למאי 1948. ילד  בן תשע שוחר  הרפתקאות ופוחד פחד מוות. הייתי בירושלים הנצורה  . חשמל לא היה  כך שלא  שמענו את  השידור של  הכרזת  המדינה על ידי דוד  בן  גוריון. זה  נודע לנו  רק  ביום  ראשון. על ידי  העיתון שהגיע.

לכאורה הקרח נמס ומצאנו אדמה  לעמוד  עליה. אך מסתבר כי  גם עתה  הבלבול  גדול.  מהומותיה  של ההיסטוריה לא   הסתיימו ואנו  עומדים מול ועם היצירה הגדולה  שהוקמה  במסגרת  המדינה ולא פעם תוהים. אנו חיים את הישגיה  ואת סדקיה. . לא זריעת חרדות  תגבש  אותה. יצירה ממשית של  חברים , של רעות, של חלונות פתוחים אל האנשים ואל צרכיהם תוך אמונה בנביטת  אחריות משותפת.

מדינת ישראל  היא יצירתו של  העם  היהודי. מה שיתחולל בה ישפיע  על יהודי כל העולם למרות שלא אזרחי מדינת  ישראל ולא   יהודי  הגולה  מוכנים להכיר  באחריות זו.

עתה  הוא  הרגע  בו  החברה  הישראלית  חייבת לגבש  עצמה  כחברה. כתרבות. לא להיכנע לתרדמת  החברה הצרכנית ולכאב  ההיררכיות  הכלכליות, לתרועות שמחת  המלחמה. התוצאה  של  העצמאות והדמוקרטיה  היהודית  היא  החזרת  הבחירה של האדם היהודי  לעצמו  לחברתו. לא מתוך איום חיצוני אלא מתוך חירות פנימית.

עלינו לא להיכנע לבדידות גם אם  שעותיה  רבות, משהו צומח כאן למרות הכל. עלינו לרצות  שמה שקורה ביננו בשעות פגישה יוכל להתגלגל  אל מעגלים  רחבים של עבודה, חיי  רוח ופוליטיקה. זהו צעד קשה אך אם נשמע  כי כל אחד נשאר  רק עם כינורו שלו נדע  שעידן  הקרח מאיים  עלינו.

כריכיה

 

ספרים היו פרק חשוב בחיי  הקיבוץ. בספרים  החברים  הפליגו בדמיונם  מהיחד הלוהט, בספרים  שבו  לשפת אמם ובספרים ערכו את מהפכת  העברית. לספרייה הביאו ספרים  כרוכים בפאר  כריכות מן הבית  שנהרס.

אך הספרים  התבלו.

הכריכייה  הצילה  את הספרים  מאבדון. גוזרים את  הדפים בגיליוטינה, תופרים אותם , מדביקים ומכניסים  אותם   למכבש. אז  הם שבים אל  הספרייה מכובדים אך כריכתם  צנועה  יותר. כיאות לחלוצים.  הספרים אוהבים את  קוראיהם.

בכריכיה  עבדה  אורטרוד פינר בת זוגו  של חנניה פינר  הצייר.  הוא  עיטר לא  מעט מהספרים שהיא  כרכה בציוריו  המאופקים.

 

מתפרה

 

התופרות הן  שתפרו את  הבגדים  בקיבוץ. גזרת  בגדי  העבודה,  בגדי תינוקות, חזיות ווילונות. גם חולצות  שבת. גזרו חיתולים ותפרו מפות שולחן.   הן השלימו  כפתורים. התמחו בטלאים. אחריות מיוחדת  היתה לתיקון הגרביים. במלאכה זו זה  שותפו חברים  גם באסיפת  החברים. המחסנאיות  קנו בדים, בגדים מוכנים  על פי תקציב נזירי שהוענק להם  על ידי  הקיבוץ. המחסן היה מחולק למחסן בוגרים ולמחסן ילדים.

אחרי  הרבה שנים תפרו במתפרה בגדי  כלות נהדרים.

 

 

מחסן  בגדים

האחריות על בגדי החיים בעין גב  היתה בידי מחסן הבגדים הקיבוצי. כל בגד  סומן  במספר שזיהה של מי הבגד. אך זה  כבר  קרה  אחרי ששיטת  מחסן הבגדים  המשותף עבר שינוי : מבגדים משותפים שחולקו מדי  שבוע על בסיס  שוויוני בין  החברים  החלו לרקום על  הבגדים מספרים שזיהו  של מי  הבגד. אך גם  עם השינוי לא  בוטל הנוהג כי  המצטרפים לקיבוץ , העולים  ארצה לקיבוץ היו חייבים למסור  למחסן  הבגדים את  כל  הציוד  שהביאו  עמם.

כך הגיע לקיבוץ הארגז שנשלח על ידי משפחת  בלום בעלת חנות גדולה בגרמניה ובו  מאה חולצות.

מחסן הבגדים עבר גלגולים רבים. מהקצבה שנתית של  בגדים לחברים עד הפרטת הבגדים אולם תמיד  המחסנאיות זיהו את מספרם של כל החברים.

 

 

ישראל פרידמן בן שלום  אדמו'ר חבר  קיבוץ

דמותו של   הרב המורה  ואיש  הקיבוץ  ישראל פרידמן  בן שלום שנפטר ערב  יום  העצמאות  היא  דמות מיוחדת  במינה. באוטופיה  הציונית ובאתוס  הקיבוצי יש תופעות  הרוחשות מתחת לרדאר של  המוסכמות  הציבוריות.  בחדרים  הקטנים של הקיבוץ העירוני בהר גילה  בית ישראל מצאנו בהם יושבת  המשפחה  שבעה. פגשנו  חבורה  שלפי  המוסכמות של החברה  הישראלית לא יכולה להתקיים. צעירים וצעירות חילוניים ודתיים. אדמור'ים , אנשי  קיבוץ מכל הגוונים ואנשי צבא.  הפגישה  בחדר  הקטן לא פשוטה. מי  יכול להפגש עם מי, מה מותר לומר, באיזה נוסח להתפלל , באיזה  נוסח  לשתוק ? הקשבתי לסיפורו  של  האיש מפי  בנו  הושע  בן  שלום  ממייסדי  קיבוץ  בית ישראל ראש  הישיבה הקדם צבאית של המקום וקצין מילואים ראשי בצה'ל.

כשהיה ישראל  בן שבע עשרה והוא  עמד להפוך לרבי של חסידי העיירה, –  בוהוש  ברומניה . הוא הבין שצעירי העיירה  שברובה  יהודים  נוטים לסערה  הקומוניסטית. שהם עלולים  להימשך כנוער  אידיאליסטי אל ההתבוללות  האדומה. הוא  ביקש להיפגש עם אנשי תנועות  נוער ציוניות  והחליט להצטרף לשומר  הצעיר.  הוא חש  כנראה  שזוהי תנועה  שהאידיאליזם  השמאלי שלה  יוכל להנחות לציונות, ליהדות אקטיבית עם מטען  הומניסטי. תנועות  אחרות קמו רק כדי למנוע פשרה ולבא  במקום השומר  הצעיר  אך  הוא העדיף להצטרף  לתנועה שרבו בה  החלומות והניגונים והיה לראש  הקן. כיצד  נפלה  ההכרעה זהו  סיפור שעוד מחכה לפענוחו.  הוא  היה  אדמו'ר . אך  אדמו'ר ציוני  בהחלט.  בפרק  העצוב  בשואה  שנקרא טרנסיסטריה שבו  הגלו אלפים מיהדות  רומניה לחיי סבל, מחסור ומוות  הוא  היה  הרב מטעם  הצבא  הפאשיסטי  הרומני. אך הוא חי  גם  במחתרת של המורדים, של תנועות  הנוער  הציוניות.  אחרי  מלחמת העולם  השנייה   הוא פגש  את אשתו גם היא נצר למשפחת  אדמורים ויחד  הם העפילו ארצה  והצטרפו  לקיבוץ רשפים של  הקיבוץ  הארצי. ישראל היה  בין לוחמי מלחמת  העצמאות.

פרשת הדרכים ניצבה  בפניהם  כאשר  התברר להם כי הם נושאים  באחריות לחצרות שהתייתמו והלכו . שיש להם  אחריות דתית. הם עברו לקיבוץ הדתי בסעד.

בניהם היו מיוזמי הקיבוץ העירוני.  הקיבוץ העירוני בירושלים   שמר את  היסוד  האינטימי, את משאת  הנפש לצדק חברתי, את תחושת  האחריות שבנשיאת  התקווה. את ניגוני החסידים המהולים בשירת ארץ ישראל  החדשה.  חבריו   הבינו  כי יש  שיחה כלל ישראלית  המתקיימת  בין צעירים, בין נשים לגברים, בין חילוניים  ודתיים   בין פריפריה  למרכז. בלי עליונות, בלי  סמכותיות. הם פעלו הן בצבא והן בירושלים לא  כמחזירים בתשובה ולא  כסוכני המודרנה  אלא  כצמאים   לדיאלוג. לחיי יצירה ואחריות . לא  הכל היה פשוט כי הם התמודדו עם בעיית   הפריפריה החיה בעיר.  לחץ המשימות והרוח מתח  אותם לא מעט ואפילו פילוג  הם ידעו. אך מהרבי  הם קיבלו  רוח גבית  לפתיחותם לפגישתם שדווקא מבחינה רוחנית  לא גילתה  את הקשיים  מהם  כולנו פוחדים.  הרבי פרידמן היה סוציאליסט באורח חייו ובאמונתו כי בלי מפגש פורה בין החירות לשוויון  חיי רוח נוטים להפוך  למעריצי היררכיות וסמכות.

 

בשלב מסוים   האדמו'ר החלוץ של הדור הנוכחי ורעייתו  שידעה  מהו שחרור הנשים לעומק כל הזמן חיפשו אופק רחב.  ישראל   הוסיף למתחים בהם חי  גם   חיים  אקדמיים מאוחרים אך  אינטנסיביים. בשנים  האחרונות זוג הוותיקים  עלה לירושלים והצטרף לקיבוץ  העירוני. לחיות וללמד את  תלמידי בניו.

באחת משיחותיי  עמו העליתי את  דמותו  של חבר  דגניה  יצחק בן יעקב. גם הוא  בן של  רבי חסידי שהתנגש  עם אביו ועלה  ארצה ללא ספר  אך עם  גיטרה  או  קתרוס. אביו הרבי ביקש ממנו  לא לעלות אך הוא  עלה  ופשט מעליו את שרידי  המסורת בה גדל. הוא היה נזהר  בקלה כבחמורה לא לסטות מהצעד  החילוני שעשה. הוא לא  התחתן הוא  התחדר,  כלומר  נכנס לחדר משפחה  ללא טקס. במסיבת  החתונה המסורתית שערכו לחברו תנחום תנפילוב  בדגניה אפו גם לו ולאשתו  עוגה. הוא שאל למי  מיועדת  העוגה  הנוספת  השיבו לו  עורכי החתונה לכבודכם  הוא לא היסס  ופרש מן  המסיבה לאות מחאה על  קלריקאליות מיותרת. אך  כעבור  כמה שנים אותו יצחק בן יעקב  (שלימים פיתח את  חבורת  אווירון בעמק  הירדן שעליה התבסס חיל  האוויר  הישראלי  בראשית קיומו) למרות חילוניותו  הלוהטת את  כל  החצר  של  אבא שלו ארצה. בכך   איפשר  הקמת חצר חסידית  בארץ ישראל.

יום אחד  שאלתי את רבי ישראל על תופעה משונה. יצחק בן יעקב עם  הגיטרה גידל בימיה  הראשונים של דגניה  אייל  כחיית מחמד. זה היה נראה לי משונה ומישהו לחש לי באוזן שיש לחקור.  ישראל  פרידמן  בן שלום הסביר לי כי  בחצרות שלהם כשנולד נצר לרבי הביאו טלה  בן יומו שגידלו אותו שילווה את  הרך  הנילוד.

 

עתה כשבאתי לנחם את  המשפחה שלף הושע בן שלום בנו  של אבא שלו  ישראל פרידמן  צילום  של פעוט של ילד  קטנטן עם טלה. יצחק  בן יעקב  לא הסכים לקיים טקס חתונה, פרש ממסיבת הכלולות  שהכינו לו חבריו , סרב לאכול  את  עוגת חתונתו אך לגדל אייל בחצרה  של דגניה  גידל כבן של  רבי.

דרך הרוח מי יידע?

יש לדעת  כי מתחת  לרדאר  ההיסטוריה  מתקיימות התרחשויות  שלא הולכות  בתלם ולעתים דווקא  הן יכולות לתקן משהו  בעולם.

לקט  זריז  מתיק  המכתבים

משה שרת : יוצאים לדרך

 

לכבוד

מר יעקב  טשרנוביץ

הקרן  הקיימת

ירושלים

 

 

… כוונתי בעינה : להציע לך  להספח  למשרד  החוץ ולצאת  בשליחותו  לאמריקה   הלטינית. ודאי תבין כי מבחינת  משך  הזמן לא  הרי  שליחות  זו  כהרי  שליחות  אחת  הקרנות. יוטל  עליך להקדיש  לה  שנתיים  /שלוש למצער  בהעלם  אחד.

לעת  עתה  בדעתי לקבוע  מושבך   במונטבידיאו אשר  באורוגואי,  כציר  ישראל לאותה מדינה   מתקדמת וידידותית.

… שליחותך תהיה  רשמית  כלפי  הממשלה או הממשלות אשר  אליהן תוסמך.  למעשה  תהיה  גם- ואולי  בעיקר- ציר  שלוח  מישראל  אל  גלות  דרום  אמריקה.

חזקה  שתרצה לקחת  עמך את וירה והילדים. על  כל  אלה  והיוצאות  בהן נשוחח כשתבוא.

תודתי  ותודת ציפורה לך  על טיפולך בהסעת מחותנינו  השכולים. ברכת  שנינו ל לשניכם.

 

שלך

מ. ש.   (משה  שרתוק- שרת)

 

 

ירושלים 3-7-1951

 

וירה ויעקב  יקירי   

השעה  אחר  חצות ואני  כדרכי  שוחה  וחוצה עד  צוואר בים  של ניירות ללא חוף. והנה  אגב מאמץ לחסל פיגורים הגעתי לתיק שאיתרע מזלו ונדחתה  קריאתו עד  כה  ובו מצאתי מברק המבשר  את  אירוסיה  של  דליה. לא  האמנתי למראה  עיניי! אבל עד  מהרה קיבלתי את  דין הזמן  החולף ומיד  נטלתי נייר  וקולמוס להריץ לכם ולה ולחתנה ברכה  מקרב  לבב. ומכיוון  שהגעתי לכך  אני מבקש  ברכת  גומלין לנישואיה של יעל…

בידידות

משה

 

ממכתבי  דליה

מה  עשתה  הבת  המסכנה  בוונציה

ירושלים    11.12.1948

…  כמו  לכל  אחד יש  גם לי  סיפורים משונים  על  מסעותיי הראשונות  לבדי  (זה  נראה  כמו  התחלת  ספר  הרפתקאות לא ?) הנסיעה  לוונציה  היתה  בסדר, ואפילו  יפה מאד, אבל  בוונציה  התחיל  הפנצ'ר  הראשון. היתה לי  רק  כתובת  אחת, באתי לשם, ואחרי  רץ  הסבל  המסכן עם  המזוודה  הגדולה, ושם נודע לי כי  אמנם  הבחור  הארצי ישראלי בא לשם לפעמים,  אבל  אינו  עובד שם,  ובכלל אין  הם  יודעים  איפה  הוא  גר, ואיפה אפשר  למצוא  אותו וסגרו לי  באופן מנומס את  הדלת  בפנים… נו… תארו לעצמכם את  בתכם  המסכנה לבדה  בוונציה  היפה.  מה  עשתה  אותה  בת 'מסכנה' (עכשיו אני  כותבת  את  זה  בצחוק, אבל אז  הייתי  באמת  מסכנה) הלכתי ופתחתי  את  הדלת , ואחרי  כמה  צעקות (תארו לכם  אותי צועקת  באנגלית, אני חושבת  שהוא  לא  הבין מה   דיברתי ).

הוא ייעץ לי  ללכת  פשוט לאנייה, ו'דרך  אגב אמר  שנדחתה  היציאה. עד  שהסברתי לסבל, אל תשאלו,  באיטלקית,  בצרפתית ובאנגלית. בקיצור  הלכנו. אנחנו  מגיעים, מטעינים  על  האנייה , אבל מחוץ לפועלים  אין אדם, ובחוץ   חושך וקר,  והסבל  הלך ואין  אדם.  פתאום  אני  שומעת  מרחוק  שמדברים  אידיש. נתתי  קפיצה ורצתי,  (תארו לכם  עם  המזוודה   השמנה   שלי ) ופתאום  בדרך אני   נזכרתי שגם  אידיש  אני לא  יודעת, מילא  באתי  ומצאתי קבוצת  בחורים, חיילים  שצריכים  לעלות  באנייה  ארצה, ומצאתי  אחד  שדיבר  עברית. והם  התחילו לטפל  כמו  בילדה  קטנה, עד  שבא  אותו פרנקו והכל  הסתדר… (דרך  אגב  אבא! אתה  שלחת למחלקה  שלישית, ושם היה  מצב  איום, ישנו  שניים  שמיטה ולכלוך ומחנק, פשוט פחד,  כן,  יש לכם  בת  מפונקת והבחורצ'יק  סידר   מקום  במחלקה  השנייה, בכלל  היה  אדיב  מאד) העלו  את  כל  העולים…

 

כאן  האושר  לא  מוסתר

17.12.48

לנעמי  היקרה

בחוץ יורד  גשם נורא, לכן  החלטתי להישאר  היום  במלון ולכתוב  קצת.

אני  נמצאת  פה כבר  שבועיים ועוד  לא  ראיתי  הכל למרות  זה  שאני  יוצאת  כל  יום וכל  ערב. אני  פשוט  נדהמת  מרוב  התרבות אשר מציצה  אליך מכל פינה, מכל  בית.  כל  בית שני  הוא  או תיאטרון או  אופרה  או  מוזיאום. כן  צריך  העם לחיות  הרבה  בשקט כדי להגיע   לרמה  כזאת.  הרמה  לא  מתבטאת  אך ורק בבתים,  בתמונות ובפסלים. הרמה  מתבטאת  גם,  בעצם, באדיבות  מירובה, נימוס  טבעי ואהבה.  על  הדבר  החרון אני מוכרחה  לכתוב כי  הדבר  עשה  עליי  רושם. ביום  הראשון  כשבאתי, בשעת  הצהרים  אני  רואה  פתאום באמצע  היום,  ברחוב  הראשי זוג  מתחבקים. הסתכלתי  וחייכתי, חשבתי  – משוגעים. אבל  המקרה  חזר  וחזר. אין  הם  מתביישים. מכל צד  את  רואה  זוגות שהאושר  אינו  מוסתר  בפניהם ומביש אלא  גלוי ונראה  לכל.  אחרי  כמה  ימים נוצרה  אצלי ההרגשה שכולם פה  מאושרים. כמה  שמחה  על  הפנים כמה  צחוק (כמובן  כ/שמסתכלים  היטב,  רואים שאין  הדבר  כן,  אולם  ככה  עושה  רושם  במבט  ראשון)…

עד  היום לא  ירד  גשם השמים  היו  בהירים,  הרחובות הרחבים והארוכים היו  מכוסים  בעלים צהובים אדמדמים אשר  היו צבעם  האפור  של  הבתים הגבוהים תמונה  נהדרת. לפעמים אני מסתובבת  סתם  ברחובות  מסתכלת  על  הבתים,  על  חלונות  הראווה  הנהדרים (בםרט  ערכשיו  לקראת  חג  המולד) ואני  מוכרחה   להגיד   שאני לפעמים מקנאה במרחב  העיר, בבתים  הנהדרים,  בבתי  התיאטראות…

 

חנוכה, ירושלים                                                              28.12.48

התחלתי ללמוד אך חשק  אין  במיל

אמא  ואבא  היקרים

 

… לומדים  המון!! אבל  אני   כמעט שכבר  השגתי את  הכיתה . ואילו  הייתם  יודעים איזה  ציונים  אני מקבלת, הייתם  הולכים לחפש  מודד חום. כן, פשוט התחלתי ללמוד, אבל  תאמינו לי  שחשק  אין לי  במיל וכל מילה  עולה  לי  בזיעה ואם  אין לכם הרבה  עבודה, איחזו לי  ידיים, שיהיה  לי  כוח להזיע  עד  הסוף – שלא אזרוק  את  הספרים  המשעממים האלה  דרך  החלון.

בירושלים כרגיל  משעמם למרות חג  החנוכה. ברחובות חושך  סמיך, השמים  מעוננים וגשם וקר. הרחובות  אפלים (יש  עוד פעם  אפלה) את  החג   כמעט  שלא  מרגישים רק  היתה  תהלוכה לפידים  גדולה  ומרוץ לפיד למודיעין של  הגדנ'ע.  בארץ  התחיל  עוד פעם  להיות מתוח, בנגב  הקרבות  פרצו, הקרבות  כנראה  קשים,  אולם ישנה  האפלה   גמורה  על  הנעשה,  כך  שאינני  יכולה   לכתוב  לכם פרטים.  ישנן  שמועות  שכבשו את עזה, אבל  אני חושבת שזה  סתם   צ'יזבאט או  סוכנות  א.א.א. (אשה  אחת  אמרה).

בירושלים לעת  עתה  שקט, ואין מתיחות מיוחדת.  בתל  אביב  היתה  כבר  הפצצה  קלה, ויש  הזעקות. בסך  הכל  אני חושבת  שהגיע  הזמן לגמור עם  הפלחים  האלה, זה  כבר  נמאס. אבל  הבטחתי  להיות  להיות  כתבית  לכן  אני  צריכה  לזכור כל מה  שעבר.  היתה פגיעה  ישירה  בבית  הילדים  במשמר  העמק, והיו  שלושה  ילדים הרוגים ומטפלת. (כששמעתי  את זה , היה לי חשק  לזרוק  את  הספרים ולקחת  סטן  ביד אבל  הרבה   דברים 'מתחשק לי'…)…

 

בכלל ,  אחרי  שחזרתי נתגלו  דברים ותופעות, שפשוט  נדהמתי, אני  מוכרחה  לכתוב  על זה, אולי תוכלו להסביר  לי (אני מפחדת  שלא…)  המכרים  שלכם כולם  כאחד, התפלאו  מאד  שחזרתי, לא  בגלל  שעזבתי  אתכם אלא  'מה זה  היתה  לך  זכות מוסרית להישאר  בחוץ לארץ, לחיות חיים  טובים ולא  רצית W או 'עכשיו  את  מבינה למה  אנחנו  כל  כך  אוהבים את  חוץ לארץ' אף  אחד לא  מבין  שאני  פשוט  אוהבת  את הארץ ולא  יכולה  בתקופה  כזאת  להיות  בחוץ לארץ. איזה  אהבה לחוץ לארץ !! אל צסבירו לי שאני  צריכה  להבין שהם  נולדו שם, זאת לא  סיבה, כלום  הם  אינם  קשורים לארץ, מדוע  הם  מדברים על  היותם  בארץ  כעל  גורל  רע. אולי תוכלו להסביר, כל  המכירים,  ביניהם  אנים  הידועים  ביישוב. לו ידעתם  כמה  אשליות  נופצו לי,  עם כל  הערה  כזאת…

 

דבר  אחר.  החברות שלי  אומרות  שהן  אפילו כבר  מתגעגעות. תתארו לכם  אותי.  רק  אל תענו לי בגלל זה  במכתב  סנטימנטלי ומנחם.  ספרו לי  על  הכל, על  הכל הכל  הכל.

 

נ.ב. אני חושבת  שבאמת  אצטרך  תקציב  מיוחד למכתבים. זה  עולה  הון. אני חושבת  שאתם צריכים לעבור  לארץ יותר  קרובה.

 

 

 

 

 

מדליה לאהרון בעת מסע  לבילוי  אצל ההורים: כמה  אתה  חסר

 

פאריס     2.4.55

רונילה  יקר  שלי,

 

נראה לי  בלתי  אפשרי  שנפרד, ובכל  זאת  נפרדנו, והילדה  שלך  הוזילה  דמעות לא  מעטות  מעל  שמי  אירופה.  אמנם  הנסיעה  היא  על מנת  בילוי,  אך  הפרידה   היתה לי קשה.

ובכן  אחרי נסיעה  נוחה  עד  מאד, ואחרי  ארוחה חמה ושמנה הגעתי לפאריס ושם… כמובן  שאמא ואבא היו  עסוקים ונשלח לי  רק  האוטו. באתי לבית  ריק והיה לי מאד  עצוב.  בשעה  מאוחרת   הגיעו גם   ימימה  ויוסף וישבנו וקשקשנו  עד  שעה  מאוחרת. כמובן שגם  היום  בצהרים לא  היו בבית  בקיצור.  כמו תמיד. אך כדי לפצות  אותי  על  קבלת  הפנים  ה'לבבית'  הזאת  אנו  יוצאים ביום א'  של  החג לטיול  של  שבוע  ימים  באוטו להולנד ובלגיה (כמובן  אם לא יהיו  משברים ועיקובים). ואלוהים יודע   רונילה  כמה  אתה  חסר  וכמה  אני מצטערת על  שלא  תבוא  עמנו. אך אתה  נתת לי   הוראה לבלות ולא להיות  במצב  רוח  רע. ואני עושה  ככל יכולתי.

אמא  ואבא  קיבלו  מכתבים מאנשים  שונים מהארץ, וכולם ,  בלי  יוצא  מן  הכלל, מספרים  עליך  שבח והלל, בקיצור, היית לך   הצלחה  יוצאת  מן  הכלל, וכמובן  אמא  ואבא  גאים  עד   השמים,  כאילו  הם  'אשמים'.

רוניקה  שלי,  כתוב  לי מהר ועל  הכל,  על  ברזיל ואיך מצאת  את  העניינים בבואנוס  איירס.

4.4.55

פאריס

רונילה  ילדון,

 

אני  מחכה  בקוצר  רוח למכתב  או  לאיזה  שהיא  ידיעה  ממך.  במשך  כל  השבת  כמעט  הייתי  אתך. על  האוירון כל  רגע  חשבתי, הנה  הוא  טס מעל  הים, עכשיו  הוא  בטח  אוכל וכו כמובן ששני  זוגות  השגרירים צחקו  עליי לא  מעט,  אך מה  אפשר  לעשות  אני  מנהלת  כעת  כמעט חיים  כפולים….

 

המכתב  מספר  על  הגעתם  של  יוסף וימימה  לפאריס לקראת  יציאתם לברית  המועצות. ימימה   במצב  רוח  קשה. מתגעגעת לילדים. אבא מדריך  את  הזוג כיצד  נוהגים  דיפלומטים.  ימימה  כותבת ממוסקבה  כי  הגיעו לבית  ריק ויש  לה  המון  עבודה.

 

ילדוני, באיזה  טון  אתה  כותב ' אני  שמח שאת נזכרת  בי' אתה  פשוט  ראוי למכות. בקש  סליחה !

ילדוני חמודוני אני  מחכה  למכתבים ואני 'מועילה' להיזכר  בך… כל היום.

ד'ש חמה  לכל  המשפחה ולכל  הידידים.

נשיקות

דליק

 

 

8.4.55

רונילה  יקר  שלי

בדרך  כלל  קשה לנו מאד להשתעמם, כי לכך  דואגת יהודית  בנדור הנוסעת  אתנו, ואתה  הרי  זוכר את לשונה  הקשקשנית , ובכן  אני כבר  חצי  חרשת , לכן  רוב  הדרך  עשיתי  את  עצמי ישנה, ובשקט  דיברתי  אתך וסיפרתי לך  כל מה  שראינו ונראה, ואך  אתה  מסכן לא  הרגשת ודאי……. לפני עשרה  רגעים  הגענו למלון, ואת  העיר  עצמה  עוד  לא  ראינו, רק  הספקנולראות  בתים  נפלאים, וילונות  לבנים ונהדרים בכל חלון וביניהן מציצים  פרחים מכל  הצבעים ומכל  המינים, עיר  מאד  ציורית, כולה  בנויה  אף  היא  על  קנלים. רק  השפה.. איומה. פשוט מקלקלת  את  הנוף. ילדוני  שלי ועל  כל  זה, בכל מקום ובכל  נוף  אני  רואה אותך ומתגעגעת ומבטיחה  לעצמי מאה פעמים  ביום נשעוד  נעשה  את  הטיול יחד…

שלום לך 'אוישלה' שלי. שמור  על  עצמך יפה והכן לי חבילה עצומה  של  מכתבים  בפאריס.

המון נשיקות

שלך ורק  שלך

דליה

 

לרוני

 

היום יום יפה. נהננו מהנסיעה, אך  כל  הזמן היה לי  חשק להגיד : 'רוני תראה  איזה יופי'  כלומר  היה לי  חשק לנדנד לך כמו  שעשיתי  לאורך  כל  הטיול  שלנו, אני הייתי  צריכה  הפעם לשתוק, אולי זה קצת ילמד  אותי לראות  הכל  בשקט….

 

14.4.55

לרונינקה  יקר…

…

עברנו  לאיזור  ההרים הבלגי,  הארדנים, נוף מקסים, הרים לא  גבוהים מכוסים  ביערות   ושדות מרעה  רחבים. העיירות  הקטנות  מלאות חן. יותר  שחורות ומלוכלכות, אך  בעלות  אופי  רב, ופשוט יותר  אנושיות (אתה  רואה  לפחות  זוג תחתונים תלויים  על  הגג,  סימן חיים) ובמיוחד  עשו  עליי  רושם  שלוש  ערים  נפלאות  העומדות  ליד  הנהר  הגדול . באחת  מהן  מבצר מימי  הביניים נפלא  בבניינו  ובמראה   שנגלה  ממנו…

 

 

פאריס  21.4.55

 

(לאהרון )

ילדוני,

זה  ארבעה  ימים שאין לי  מכתב  ממך,  אמנם  זה  לא  הרבה   זמן מבחינה  יחסית לחיי  אדם, אך  בשבילי  זה  זמן  ארוך מדי, וכל יום שאין לי  מכתב הוא  בשבילי יום  ארוך ועצוב. כתוב לי ילדוני ולו מילים מעטות. אני  גם  רוצה  לדעת באיזה  עולם  אני  נמצאת ומה  אם  הכרטיס  שלי…

… התחלתי להשלים עם  הציור  האבסטרקטי לגמרי  של ימינו, הרי  ביקור  בתערוכה  זאת ('מדוד  עד  טולוז  לוטרק')  החזיר  אותי  שנית לאהבה  הישנה. ולא אאריך  בדברים כי  הרי  לא  אחדש לעולם ולך אם  אומר  שרנואר, סזן ומנה וטולוז  לוטרק וכו'  היו  גאונים ומכיוון  שאין  זה  אוריגינלי  להגיד הרי  אסתפק  בשתיקה…

… את אבא ואמא  כמעט ואינני  רואה, הם  עסוקים  וכו'…  הרי  אני מסתובבת לבד… מנסה לספוג לתוכי את  כל מה  שנקרא  פאריס. והעיר  כולה  בפריחה ומאד  אביבית ומאד  יפה. אכן מאד  עצובה בלי  הבובי  שלי…

 

26.4.55

פאריס

 

רונינקה יקר  שלי,

השיחה  הטלפונית  שלנו אתמול  היתה  נפלאה, כל  אפשרות  לשמוע, ולו  רק  לשלוש  דקות את  קולך אני פשוט מאושרת על  שהתקרבה כל  כך  הנסיעה   שלי,  שבעוד  חודש  ימים בערך  אהיה  כבר  אתך…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבא לדליה

 

באנייה  פלורידה, באוקינוס  האטלנטי

 

אחרי  סערה  בים  הגדול

15.12.48

 

 

בים  התיכון היו המים  שקטים  כמו  באגם- כמעט לא  הרגשנו כלל  בתנועת  הספינה. אבל לאחר  שעברנו  את  הגיברלטר- המעבר  היה  בערב ורק  האורות  נראו  משני צידי  המיצר- התחילה  האניה נעה כשיכור.  בזה  אחר  זה  התחלנו להזין  את  הדגים מכל מה  שהיה  בקרבנו. ר' מוקי  התקפל לגמרי, אמא  שכבה   במיטה יום  שלםפ  ואני  החריתי  החזקתי  אחריהם. אותו לילה ויום היינו מוכנים להלך  ברגל  על פני  המים כישו  הנוצרי  עליו  השלום. לאט לאט  עברה  הסערה וגם  אנחנו  התרגלנו ואתמול כבר  אכלנו כולנו  בחדר אוכל. עתה  סופרים את  הימים- עברנו כבר  שליש  הדרך ולפנינו  עוד  שנים  עשר  יום נסיעה.  אילו נסענו  באוירון- היינו כבר  מזמן  במונטבידיאו!! אך  המנוחה  היא  מנוחה  של ממש, והיכן  כתוב שעלינו לרוץ ולמהר כמטורפים?  ובינתים בודאי מתרחשים  דברים בעולם  ואנחנו לא ידענו. אולי נראה מחר  עיתון  בדאקאר, ואני מקווה  שיתברר לנו  שהעולם  כמנהגו  נוהג גם כ/ש/איננו  משתתפים  במהלכו.

חדשות ונצורות  אין כאן.  במחלקה  השלישית נוסעים  1.300 מהגרים, רובם  איטלקים, ערבים,  רוסים  המחפשים את מזלם  באמריקה.  במחלקה  הרא/שונה – קצת צרפתים וארגנטינים, זוג  או שניים  של יהודים  רומנים עשירים שהצליחו להוציא  את  כספם ופוחדים לנסוע   לארץ שמא יגזלו מהם  הפועלים  רחמנא ליצלן את  כספם. וערבים  נוצרים הנוסעים לדרום  אמריקה. ערבי אחד  שמן  המדבר צרפתית  רצוצה  והגר  1300 קילומטר  מדאקאר, בלבה  של  אפריקה, בין  הכושים ומספר  על חיי השחורים בארץ ההיא שמפטמים  את נשיהם  בחמאה ובביצים כדי  שתגענה  למשקל  של  150 ק'ג כי פחות ממשקל זה  אין אישה  ראויה  לנישואים. אני מספר לך  זאת  בזהירות- אך  אל תלמדי לקח מתורה  זו. בארץ  אפשר  להסתפק  בפחות מזה. …

את  בוודאי  יושבת כעת  על  התורה  ועל  העבודה. קשה לנו לדעת מה  את  עושה  בשעה  זו, כשבכל  יום מזיזים  את השעון  בחצי שעה, ברבע  שעב  או  בשעה וכבר  איבדנו  את  החשבון. …

 

יהודים  יוצאים מתקופה  של נדודים לקראת תקופה  של  נדודים חדשים

באניה פלורידה 25.12.48 

 

…באניה  עצמה  הימים מתנהלים בעצלתיים.קמים  ומחכים לסכעודות מארוחה  לארוחה. הספקתי  לקרוא  הרבה, גם ללמוד  קצת.  החברה  לא  מעיניינת  ביותר. אבל יום יום אנו מגלים יהודים חדשים, בעיקר  רומנים והונגרים הנוסעים להתיישב  בדרום  אמריקה. בדרך  כלל מדכא  קצת לראות יהודים שיוצאים מתקופה  של  נדודים והולכים לקראת תקופה  של  נדודים חדשים. בעיקר  חבל  על  הילדים, תינוקות יהודיים. נחמדים שהופכים שמוקי  הפך  אצלם  לגיבור  לאומי  והם  נטפלים ומשחקים אתו.  אף על פי  שאינו יכול לדבר  עמם. על ההורים היינו מוותרים ללא  קושי, אבל את  הקטנים האלה  יש לקחת אתנו לארץ.

ככל  שמתקרבים לאמריקה כן יש  לשכוח  את  הפרופורציות  של  העולם  הישן.  זה  שלושה  ימים אנו מפליגים  לאורך חופי ברזיל ועדיין לא  הגענו לריו- ומריו  דרומה  נמשך  החוף   לאורך  שלושה  ימי  נסיעה.  כשאנייתנו  עמדה  בפרנמבוקו עלה  בערב  עיתונאי  ברזילי כדי לקבל ממני  אינטרביו.  הוא  דיבר פורטוגזית, יהודית  תרגמה  את  דברי לספרדית – ואניט מקווה  שמישהו הבין משהו.  דבר  אחד  למדנו ממנו : מדינה  זו  של פרנמבוקו, שהיא  אחת  המדינות של  ברזיל גדולה  כגודל צרפת, בלגיה  והולנד  ביחד.  לברזיל  עצמה  תיכנס  כל  אירופה, ועוד  יישארו  שלושה  מיליונים  קילומטרים עודף.  לך  תסביר לגוי  כזה את תביעותינו בעניין  הנגב…

 

כמעין  מחזה  מימי  שבתאי  צבי

 

מונטבידיאו 5.1.49

…אמא  כתבה  לך  על  הימים  הראשונים  בעיר  הזאת. קשה לתאר את הדבר, אף כי  כולנו מלאים רשמים  כרימון וההתרגשות  עולה  על  גדותיה.  ידענו  על ההוראה  החמורה שניתנה  לבלי לערוך הפגנות יהודיות בבואנו  לא  הכינו  לכך שיהודים יפרצו אל  האניה  למרות האיסור, וכי עד  היום ידובר  במרירות על  כך  שלא  ניתנה הרשות  לרבבות  יהודים לבא לנמל לקבל  את פנינו.  משירדנו  מן  האולם לרציף,  ראינו לפנינו  ים  של  ראשים . חטפו  את  כל  אחד   מאתנו,  הניפו  אותנו, לחצו ידיים, בכו,  קראו  קריאות, רצו לנגוע בבגדים, למשש ולראות  אם מדובר בציר  ישראל  שהוא  בשר ודם ממש.  מחאו  כפיים, שרו  התקווה, צילמו, כל  אחד  אמר  משהו, קרא משהו, איש לא  שמע את דברי השני. דברו  ספרדית, אידיש  עברית. כל מי  שידע  פסוק נשכח מתפילה קרא  אותו להראות  שגם  הוא  יודע  עברית. כל  הענין היה  כמעין חלום, כמעין מחזה  מימי  שבתאי צבי, של המונים  המחכים לבואו  של  המשיח.  איני מגזים : היהודים  הללו,  החיים חיי  עושר וכבו'ד' בארץ  עשירה  ושקטה ודבר  אינו חסר להם,  כאילו חזרו לתחיה עם  בוא  ציר משלהם, של  המדינה  שלהם.  משהו  שאינו  עולה  על  השכל כלל  ואינו מובן, אך  עובדה  היא. כל  אחד  מהם חוזר בהנאה  מיוחדת, לצורך  או  שלא  לצורך על  'האדון  המיניסטר' וה'מיניסטר  שלנו' ונדמה,  כאילו  בזה  הוא  מתעלה בעצמו  בעיניו.

וכך למרות  הפרוטוקול, הפכתי  בימים  הראשונים כאן  'ציר ליהודים' . רק  היום אני  הולך  לראיון  הראשון  שלי  עם  שר  החוץ  המקומי ומתחיל ביחסיי  הרשמיים  עם  הגויים. ובינתיים- יהודים עליך !!  משלחות והזמנות וקבלות פנים.  ואף  על פי  שאין  אני מקבל אלא חלק  קטן מן ההזמנות, הימים מלאים.

 

 

אסור לי ללכת  ברחובות

 

15.1.49   מונטבידיאו

 

…  מהרבה  דברים במכתבך  נהנינו .  מתיאור  החדר, ממצב  הרוח, מהלימודים (כנראה  שאת  אוחזת שגם את  אוחזת  בשיטתו של  דודך  אלכס- ללמוד  ברגע  האחרון , אך  כהוגן !) ומכמה   הערות  הפזורו פה  ושם  והנותנות תמונה  של  חיי  ירושלים  כיום.  כל  כך  משונה  לנו לחשוב שיורדים  עתה  גשמים  בירושלים. כאן  אמצע  הקיץ.  החום גדול והים מלא מתרחצים.  אמא  ומוקי  יורדים  כל  בוקר  לים הנמצא  מול  מלוננו ומבלים  כמה  שעות  ברחיצה.  אשר לי  אני מבלה  את  רוב  היום  במשרד, או  בשיחות  עם  אנשים. את יכולה  לתאר  לעצמך בנקל  בכמה  מאמצים עולה לי   ההתגלות  במצב  החדש.  אסור לי ללכת  ברחובות , 'כי לא  נאה'  אסור לי להכנס לבית  קפה, 'כי לא  יאה'  בכל פעם  שאני  מזמין  אליי  אנשים עלי לשקול  ולמדוד  את  התוצאות האפשריות, וכמובן, אסור לי לצאת לרחוב  בלי  כובע וגם  בלי  עניבה ועליי להקפיד  שיהיו בגדי מצוחצחים ומגוהצים תמיד- וכך  הלאה  ברוח  זו.

בגלל פגרת  הקיץ  נדחתה  לכמה  ימים המסירה  הרשמית  של  התעודות  לנשיא הרפובליקה שהיא  התחלת  פעולתי הרשמית. הדבר  יקרה  בשבוע  הבא ואנו מודדים  כבר את  הבגדים את  הצילינדר  וכו' . … מפעם לפעם אני מתפרץ ופונה אל  הציונים שלנו והמשלחת  כולה  מחזיקה  בשולי בגדי לבל  אהפוך  חזרה   לשליח  רחמנא ליצלן.

 

אתחיל  עוד  מעט  להילחם  בצווארון  הקשה

 

מונטבידיאו  6.3.48  (צ'ל 49)

… אני  מנצל שעה  קלה עם לבישת  הפראק כדי לכתוב לך. הערב , כנהוג, סעודה  חגיגית ( לכבוד  איזה  סוס   שזכה  במרוץ) וכנהוג, במעמדו  של  נשיא  הרפובליקה (הוא  אוכל   סעודות חמש פעמים  ביום) וכנהוג  צריך  הקורפוס  הדיפלומטי להיות  נוכח, וכנהוג  אני  אתחיל  עוד  מעט להילחם בצווארון  הקשה  ובחולצה  הלבנה.  לסעודה   מוזמנים  ארבע  מאות איש היא  מתחילה  כרגיל  ב10  בלילה. עד 11 עומדים ומשוחחים  ליד  כוס יין. ב11 יושבים ליד  השולחן, וכיון  שאני  צעיר למקצוע יושיבו  אותי  בוודאי  ליד  רעיתו  של  ציר פנמה גואטמלה  או  סנטודומינגו. ב12.00 בלילה  יתחילו נאומים ב1.30  ישתו  קפה  ושמפנייה. אחר  כך  נלך לישון…

 

על punta del este    כבר  קיבלת  כבר  דו'ח  מאמא. זה  היה  כמו  ברומנים: בית  קטן  ביער, נהג  עם  מכונית,  רחיצה  בים, החברה  הגבוהה, נשיא  הרפובליקה כמובן,  מיניסטרים כחול  על  שפת הים  וכולי.  אבל  זה  היה  בשבילי  שיעור  חשוב  בסדרת  ארגנטינה : בפעם  הראשונה  נפגשתי פנים  אל פנים עם ה'פני' יהדות  ארגנטינה, שאנו מתכוננים  כפי  הנראה  לחיות אתה  בקרוב, מאחר  שהמדינה  הכירה  בנו.  הרושם אינו  קל.  הכסף יענה  את  הכל.  אנשים  שקועים  בעצמם ובמיליונים שלהם ואינם  מרגישים  שהם יושבים על  הר  געש. והר  הגעש  כבר מתחיל  להראות  את  סימניו שוחחתי  עם  רבים מהם (טוב לי  שאינני  זקוק להם- אוי ואבוי היה לי לי לו הייתי  שליח ציוני ) יש חרדה  בלבם, אך  אין  היא  באה  לידי  מעשה.  ובינתים מקומות  המרגוע מלאים  ובקאזינו משחקים  ברולטה. בפעם  הראשונה  הסתכלתי  במחזה הזה. את  זוכרת  את  התיאור  של  סטפן צוויג ב'עשרים  וארבע  שעות  בחיי  אישה?' למעשה  אין  זה  מזעזע  כל כך. מסתובב לו  הגלגל  ואנשים  זורקים  כסף ומפסידים  אותו. אך אינני  תופש  עדיין מה   התענוג  בזה.  כנראה  שאיני תופש  הרבה  דברים  כאן ואולי משום כך  אני  ראוי לייצג  כאן את מדינת ישראל.

 

דלי  ילדה  רעה

מונטבידיאו  14.3.49

דלי ילדה  רעה,

 הפעם תקבלי מכתב  קצר, ותשמחי על  שקיבלת  מכתב   בכלל.  אמא  ואני  נמצאים  במצב  של  רתיחה  ממש. זה ששה  שבועות  ומעלה  שלא   קיבלנו ממך  אף מילה  אחת.  האם  קרה לך משהו ? בשבוע  שעבר  הגיעו  אלינו  מכתבים  רבים  של  אנשים  שראו  אותך. מוטיק  שניאורסון העומד  להגיע מחרתיים  טלפן  מריו  דה  ז'נירו והודיע  שראה  אותך. על  הטלגרמה  שלנו  באה  תשובה  ממך.

ובכן מה  קרה ?  האמנם  סתם הזנחה  בכתיבת  מכתבים לאמא  ואבא ?  איני  רוצה  להרבות יותר  מילים  על  כך,  כי את מצב  רוחנו תביני  מעצמך…..

 

לא  הייתי  רוצה  שתבואי  סתם

 

מונטבידיאו  21.3.49

אני חושב   שאת יכולה  לבוא גם  אם תהיה  שנת  שירות. אבל  לא  הייתי  רוצה  שתבואי סתם  כך, כדי להימצא  ברשימה  הדיפלומטית ולקל  הזמנות לקוקטייל.  את  לא  תוכלי  לסבול  זאת. וגם  אין  זה  בשבילך. דעתי  היא   שנסיעה  זאת  צריכה   להיות  קשורה  בעבודה  ולימודים כאחד. ייתכן  שעד    שתואי  כבר  יועבר  מקום מגורינו לבואנוס  איירס. יש  שם  אוניברסיטה  טוה וכמה  עניינים   שאפשר להשתלם  בהם.  במקצוע  שתבחרי  בו.   מצד  שני חסרים  כאן מדריכי  נוער ומורים לעברית.  אני  בטוח שהיית  יכולה לעשות  עבודה  מצוינת   בתוך  הנוער, דווקא  משום שתוכלי לעבוד  עם  הצעירים  עצמם,  בתוך  הקבוצות, ודווקא  משום  שתפני  אליהם  רק בעברית, באין לך  שפה  משותפת   עמהם….

 

עמדנו  על  הרגליים מ7 עד 11  בלילה

מונטבידיאו  29.3.49

… בשבוע  שעבר היה לנו  מאורע גדול :  קבלת  הפנים  הרשמית  הראשונה  של  הצירות.  זו  היתה  הצלחה  יוצאת מן  הכלל. והיהודים  המעטים  שהוזמנו למסיבה נהנו  לראות את  אמבסדורים של  אמריקה, של  בריטניה וכו'  והצירים  של  כל   המדינות, וגם  המיניסטרים  של  אורוגואי וראשי  החברה כאן  נענים להזמנת  הציר  של  המדינה  היהודית. לא חסר  כמעט  איש  מבין  המוזמנים.  עמדנו על  הרגליים מ7  עד  11  בלילה (זה היה  קוקטייל) השמפניה    נשפכה  כמים. אמא  ואני  עבדנו  קשה  מאד.  העיתונות  כאן  הקדישה  תיאורים  נלהבים לקבלת  הפנים ותמונותינו  הופיעו  בכל  העיתונים. אמא  שלך  זכתה  לקומפלימנטים מיוחדים,  על  החן, על  התלבושת וכו'….

 

עם  דיפלומטים  אני  עומד  על  המקח : מה  גודל  המדינה

 

מונטבידיאו  28.4. 49

… ומה  את  חושבת  דלי ?  את  הראשונה   שהכינות   בחינות  בגרות ? או  הראשונה  שהיית  בת  18 ?  כולם  כך. ואם  אחרים מספרים לך  סיפורים אחרים  אל יספרו לך   מעשיות. ובכן  איך איך  נאמר  באותו  שיר  של אנדה שהיית  מדקלמת  אותו כשהיית  קטנה : 'האוח הוא  בעל  מוח- אינו אוהב  להתעצב ולא  יולתר   לשמוח'

החלטנו : די.  איננו   כותבים  לך  יותר  מכתבי  תלונות ואיננו  שולחים  מברקים. מניחים לכתחילה שדליה  שלנו  בריאה  ושלמה , מקללת  את  הגימנסיה, מתגעגעת  קצת ואומרת : 'אוף  נבזות'…

 

…  ברוך  השם  מדברים  כאן  על מדינת ישראל יותר  משמדברים  על צרפת, ובודאי יותר  מעל  כל  ארץ  אחרת  חוץ מארצות  הברית.  אפשר  היה  לחשוב  שאנו מדינה  אדירה, ורק  כשמגיעים  לסטטיסטיקות,  בשיחותיי  עם  הדיפלומטים אני  עומד  על  המקח. אני  אומר  מדינה  קטנה : 'אתה  יודע מדינתנו  קטנה '  הוא 'בוודאי לא  יותר  מ200  קילומטר  מרובע'. אני  בצניעות : 'פחות' הוא :  100 אלף?' אני  : 'עוד  פחות' … הוא :  'מאה   אלף?W אני : 'עוד פחות'  הוא 'לא תאמר  שגדלה  500  אלף ?'   עד  הגודל  האמיתי  איני  מגי  לעולם, כי  הצניעות  אינה  מגיעה עד  כדי כך….

 

 

מחאה  תכופה, פנימית

מונטבידיאו  12 למאי  1949

 

… מכיון  שאני  רואה  מתוך  מכתבייך (על פרשת  המכתבים  עוד  אכתוב  לך משהו  בסוף  דברי) העצובים  שהגיעו בשבוע  האחרון שאת מהססת  ומפקפקת וכולי, כיאה  לגילך – כולנו  היינו   כך כשהיינו  בני  י'ח-  אנסה  לנתח  את  המצב ולקבל  החלטה  בשבילך. תחילה  הניתוח : בחורה   שעברו  עליה חדשים  של  זעזועים, מצור וכו' המגדל  בבית  גן וסנהדריה אחר כך  פאריס,  רומא  ופרידה  מן  ההורים מוכרחה  פתאום  לשבת וללמוד. הדבר  הכרחי אך  איננו מתקבל  על  הלב.  מכאן  מחאה תכופה, פנימית נגד  הלימודים ומה  גם  שהבחינות  אינן מעניינות  ביותר  ומה  גם  שהחברה לא  היתה  מעולם  מתאימה  לחוש  היקורת והניתוח  המפותח  ביותר  ( שלא  כדרך  אבא  שלך  הנוהג  עדיין  עדיין  להתלהב  מכל  אדם).  ובכן- מרה    שחורה  ושאלות 'אנא  אני  בא? '  ואי   היטחון  בעתיד וכדומה  ברוח  זו.

כל  זה  בדרך  הטבע ואינו  מפחיד  אותי  ביותר (אמא  דואגת מאד, אני מתגעגע אבל  אינני  דואג ) . בודאי  אין  זה  הרגע  להחלטה גורלית לדרך  בחיים וגם  אין בזה  צורך   דחוף. אין רע אם  בין  שנות  הלימודים  וההחלטה  הזאת  תבוא  תקופה  קצרה  לשם  ראיית  דברים ממש,  כניסה  לבין  אנשים, משהו  אחר ממעבר  סתם  מספר לימוד לספר  לימוד.  גם לי  קרה  כדבר  הזה כשגמרתי  את  הגימנסיה. נסעתי  לאיטליה,  התחלתי ללמוד,  ראיתי  שאיני רואה  נחת  בלימודים, חזרתי,  הפסדתי  שנה, עבדתי, הסתובבתי  בין  אנשים,  ואז  נסעתי ללמוד  ממש, פחות  או  יותר  מתוך ידיעה  מה  יש  ברצוני   ללמוד  ולדעת.  איני צטער היום  על  השנתיים שהפסדתי ולא  על  הניסיונות  שהתנסיתי בהם.  ייתכן  שהיתה  בזה  גם תועלת.

משום מה  את  סבורה   שאנו  נביט   בעין  רעה   על  כך  שאין  את  נמשכת להתיישבות. ולא  כן.  ייתכן  שלו הייתי  במקומך הייתי חושב  כמוך.  התיישבות  אינה  משחק  או  אמצעי  לבילוי  זמן. יש  לגשת לזאת בהכרה  ברורה  של  דרך  בחיים, ואם  אין לך ההכרה  הזאת אין  את צריכה  להכריח  את  עצמך. יש  דברים  רבים  בהם תוכלי להועיל, וייתכן  שמאוחר  יותר  תגיעי גם לדרך  זו מתוך  הכרה. לפי  שעה,  אם  אין את  נוטה  לכך,  אין צורך  לפנות לזה רק  משום  'מה  יאמרו  הבריות '.

היהודים משם  איש  איש וענייניו והרכילות שלו

20.6.49

… בינתיים  מתנהל שם משא ומתן על  קניית  בית מגורים וכל  הגבירים  המקומיים מטפלים  בזה. קיבלנו  במתנה ללא  דמי  שכירות משרד  גדול,  קונים  רהיטים וכו'.  אני  עצמי לא  הייתי  עדיין  בבואנוס  איירס, כי אינני  יכול לבא לשם אלא  באופן  רשמי.  אמא  אולי תיגש  לשם  באחד  הימים כדי להביע  את  דעתה  בעניין  הבית. בינתיים  באים  אלי  היהודים משם,  איש  איש  וענייניו ודברי  הרכילות  שלו,  כנהוג  אין  ספק שיסדרו לנו  שם   קבלת פנים גדולה   כמנהג  ארגנטינה. אבל לגבינו כבר  אין  בדברים  אלה  משום חידוש. אחר  כך  אוכל ללבוש  את  הז'אקט (זה  עם  מכנסי  הפסים) ולהתראות עם  כל  נשיאי  דרום  אמריקה…

תתאמצי קצת, תתרגשי  קצת – וחסל  סדר ילדות

מוצאי  שבת  תש'ט

 

… לפי חשבוננו צריכות להתחיל  אצלך  הבחינות  בימים  אלה. אני משער  כיצד דופק  הלב.  כולנו  עברנו  פרשה  זו.  על  ידך  לא יהיה הפעם מי  שישקה  אותך 'גוגל  מוגל'   שמא תרזה  הילדה  חלילה  מרוב  התאמצות. אבל   בסך  הכל  לא יישאר לך  זיכרון  רע גם מן הפרשה  הזאת.  תכניסי  קצת  תורה  לראש, דברים  שקצתם  מועילים  וקצתם  אינם מועילים ואינם מזיקים (דברים מזיקים עדיין  אינם  נלמדים  עדיין  בבית  הספר שלנו,  עד לפקודה  חדשה ), תתאמצי  קצת, תתרגשי  קצת – וחסל  סדר  הילדות. 'לחיי  המורים ששנאנו  אותם, לחיי ידידות  בית הספר'  נדמה לי  שכך  כתב  אחד  הבוגרים  של  בית  הספר  שלנו , יצחק  שלו. ואולם  בטכס  הגמר, יוטל  עליך  לנאום  את  הנאום , כדי להמשיך  את  המסורת  של  המשפחה. מי יודע ?  למרות  הספקנות  שלנו  הידועה   ברבים. ..

אבל  עכשיו  ברצינות חזק ואמץ ! אנו נשב  כאן  ונקפל  את   האגודלים  לאות מזל.  אגב  אמא  מצאה  ברחובות  מונטבידיאו פרסת  סוס.  אומרים  שזה  מביא  מזל וברכה.

בזמן  הבחינות  אל  תקמצי  בטלגרמות. תודיעי לנו   מזמן לזמן על מהלך  העניינים… ואם  דרושה לך לשם כך תוספת תקציב תפני  לגב' ווין ותתן לך o.k ?

 

מקץ שנים

 

מוקי  לא יוצא להתישבות  מתוך  התלהבות אלא  מתוך  הכרת חובה

15.4.56

 

רמה  ועוזי עם מוקי  גרים  בדירה  חמודה  על  הגג  באותו  בנין, ואחותה  של  עוזי  עם  בעלה (גם  הוא  עוזי) בדירה  שנייה.  הם  גם  האפוטרופסים לדנה. ממוקי  שאבתי  נחת אף  כי  נשאר  שלומפר כשהיה.  מוריו  רואים  אותו   כאחד  מטובי  התלמידים בבית  הספר והוא  מלא  וגדוש  תורה.   מכיון  שכל  החבריא  מסביבו  לומדת  באוניברסיטה גם  הוא  לומד  אתם.  הוא  אוהב  ללמוד  אך  ההרבה  הרבה. בגמר  הלימודים יוצא  לשנתיים לנח'ל, עם  גרעין  להתיישבות, לדעתי לא מתוך  התלהבות אלא  מתוך  הכרת  חובה.

 

ענת תופשת  מקום  נכבד בשיחות וגעגועים

29.9.57 פאריס

 

… יותר מקודם  מתגעגעים לילדים  שלנו  המפוזרים בכל  קצוות  העולם. ענת תופסת  עתה  מקום  נכבד בשיחות ובגעגועים-  גם  כשמדובר בה וגם  כשלא  מדובר  בה.  כל  כך טוב שראינו  אתכם  והספקנו  להיות   אתכם  כמה  ימים ! אבל  חבל  שהימים  היו  קצרים  כל  כך .

 

 

מאמא לדליה

 

יש פה  כל  כך  הרבה שממש  בושה

מונטבידיאו 18.1.49

הידיעות  שמגיעות מן  הארץ מאד מדאיגות אותנו. פה  בעיתונים מנפחים  אותם עוד  יותר.  היום  עוד  הפעם  היתה  ידיעה על  אזעקה  בירושלים.  ואת  מתארת לעצמך כמה  אני  'שקטה'.

מזג  האוויר יפה  מאד  פה.   הרבה  יותר  קריר  מהימים  הראשונים .  קניתי לי ולמוקי בגדי  רחצה וכיוון  שהמלון  על  שפת  הים  התחלנו להתרחץ. ואני חושבת   שאצלכם קור וגשמים. ומי  יודע אם יש  עם מה   להסיק  את  הבית.  האם  החשמל  עכשיו  בסדר ?  איך  האוכל ? פה יש  כל  כך  הרבה שממש 'בושה'.  ומה  שמקבל  אדם  אחד לארוחה  אפשר  היה   להאכיל  בזמנים  הטובים  בירושלים משפחה  שלמה.

 

אין לך חשק לשבת לקשקש  קצת  עם  הורייך

מונטבידיאו  20.2.49…

 

האם  אין לך  חשק לשבת  בערב  לקשקש קצת  עם  הורייך בצבראית ?  לאו  דווקא  על  דברים  העומדים  ברומו  של  עולם כי   עם  סתם ככה על  הא ועל  דא: על  שיעורים משעממים 'קילומטרים' על  בחורים  'גועליים' שממש 'פחד' וסתם לפטפט  עמנו ב500 מילה   לדקה… ולו ידעת כמה יש לי חשק לכך. ממש  הנשמה  יוצאת. והנה  אני  כותבת   וממולי  תמונתך  הצוחקת והלועגת  קצת לנו….

 

שלחתי לך  פודריה

 

מונטבידיאו  4.6.49

 

דלינקה ילדתי

…

דליק! יצאה  קבוצת  נוער  לארץ (קבוצת  מדריכים) נתתי  עם  בחורה אחת בשבילך ארנק  כחול ו… פודריה. וודאי תכעסי עלי ששלחתי לך מין  דבר  כזה.  אבל  הנך  כבר  בחורה  גדולה ואולי  התחשק לך פעם… וכיון ששמעת  כבר  שלבשת פעם גרבי  ניילון  החלטתי   שאפשר  כבר  לשלוח  פודריה. האמהות   המודרניות  שמקלקלות  את  בנותיהן… איפוא  זה  נשמע פעם  שאם תשלח לבתה  מן  דבר  כזה! רציתי  לשלוח  עוד  דברים אבל  קשה  היה  לבקש מהבחורה  שתיקח  אחרי  שכל  אחד   מאתנו נתן  משהו.

אנו לא  חדלים לאכול

מונטבידיאו  7.7.49

… בינתיים זמננו  פה  מלא וגדוש.  וכיוון שהכל פה נעשה בזמן  ארוחות. אנו לא  חדלים לאכול. כל  יום  איזה  ארוחה אחרת.  בינתיים עזבו  את  הארץ  הזאת  איזה  דיפלומטים וכמנהג  המקום נפרדים… באכילה ז.א.  הם מסדרים ארוחות  ומסדרים להם קוקטיילים ארוחות ערב וכו'. בקיצור  הדבר. לא יצאנו השבוע  משמלת ערב…

 

נו מה  דליה  הייתה  אומרת  על זה

מונטבידיאו 14.8.49

לעת  עתה  בכל  מקום  שאנו מופיעים זוהי  דמונסטרציה  יהודית. אני מקווה  שבשבועות  הקרובים נהיה  כבר  לחולין ואפשר  יהיה  לחיות חיים  נורמליים.

השבוע  היינו  בתיאטרון היהודי  של  שוורץ.  (זה  שהציג  בארץ את משה  קלב) התיאטרון  היה  מלא  מפה  לפה, וכמובן  כשנכנסנו נגנו  את התקווה. בסוף  שוורץ  נאם לכבודנו. מלבד  זה  היינו כבר בבתי  הכנסת הגדולים בעיר בערב  שבת ובשבת.  בכל מקום זוהי 'הצגה'  שלמה.  ברגעים אלה  אנו  חושבים  ומדברים עלייך. 'נו מה היית  אומרת לדליה  על  זה' לי נדמה  שהיית  בורחת.

 

לא  בגן  עדן  כזה  הייתי  רוצה  לגור את חיי

בואנוס  איירס     25.8.49

 

…אין לך מושג כמה  התרגזויות יש וכמה  צרות יש כל יום. אין כמעט  יום  שהכל  עובר  בשקט ובלי  עניינים. לפי  העיתונות והמכתבים שלנו  אפשר לחשוב  שזה  גן  עדן ממש. על כל פנים לא  בגן  עדן  כזה  הייתי  רוצה  לגור  את חיי.  לא פעם אחת יש  חשק לזרוק  הכל ולשוב  הביתה.  אבל אבא  הוא  באמת חזק מאד  ומתגבר… פחות  גיבורה  היא  אמא! תסלחי לי  על  הווידוי   העצוב  הזה. אני רק רוצה  שתדעי  את  כל  האמת. וכשתבואי תביני. לעת  עתה  שלום  לך ילדתי ולילה  טוב וחלומות  נעימים

אמא

(השעה  12.30)

כל  הדאגות  נופלות  עליכם

פאריס         28.2.53

 

מכתבך  האחרון, דליק, היה  עצוב  מאד. כשאני מקבלת  מכתב  עצוב מילדי הרי  כל  הימים  אינני  חודלת לחשוב.  היתה  תקופה   שחלמתי  כל  לילה  על מוקי.  ועתה  אני  חולמת  כל לילה  עליכם. .. היה  כאן  קורן  ועוד  לפני  שקיבלנו  את  מכתבך  דליק, ידענו שאבא  של  אהרון  עוד פעם חולה.  אבל מה  עם  אמא? למה  את  כותבת  שהיא  ירדה  מן  המיטה ?  אני מתארת  לעצמי שכל  הדאגות והטרדות  נופלות  עליכם ובפרט  על  רוני  המסכן. הייתי מאד  רוצה  לעזור  לכם ילדי  היקרים. ואני  אתכם  כל  רגע….

 

את  קרולין ממונקו  מצלמים על סיר ואת נכדתי לגמרי  שכחו ?

פאריס 15.3.58

 

… מה  קרה  עם  הפוסטה  שלכם ?  היתה לנו  אכזבה  גדולה  כשקיבלנו את  המכתב ולא  מצאנו  אפילו  תמונות של  ענת. הייתכן חבריה ? למה  יש  לכם צלמנייה ? את   קרולין ממונקו מצלמים  אפילו כשהיא יושבת  על  הסיר ואת  נכדתי לגמרי  שכחו ?  ואנו  הזקנים  הטיפשים  מחכים  בכיליון  עיניים לראות את  הפרצופון  הקטן.  הלא  עוד  מעט, אם ירצה  השם, תהיה  כבר  בת  שנה.  אני מקווה   שליום  הולדתה  תשלחו  לנו. מראה  אני עוד  לכולם את תמונותיה  הישנות ממש  בושה  וכלימה…

ממוקי לדליה : מכתב ציוני מרגיז

 

 

ממוקי לדליה ללא  תאריך

 

אין  את  אוהבת  שיטיפו לך  ציונות כי  כך  את אומרת, אין  הסברס  אוהבים ציונות. פה  טעית.  כן  אוהבים  הסברס  ציונות יותר ממה  שהם  חושבים. אין  הם  אוהבים 'ציונות'  במרכאות אך  בלי מרכאות , אוהבים, מאד  אוהבים.  אמנם  יכולה את לאמר   שמכתבי מרכאות  הוא, ויכול להיות  שבשבילך כך  הוא אך לא  כן בשבילי כי לך  אני  כותב  דברים  שאני חושב ומרגיש, כי  סוף  סוף  את  אחותי  הבכורה. שסוף  סוף  שכשהייתי  קטן  רציתי ללכת  בדרכך. אז דרך ציונית  בלי  מרכאות והמשכתי ללכת  בה. אינני יודע  אם  אגמור  את חיי באותה  דרך אף  כי  בטוחני  כי  היא  הדרך  הצודקת ( לא  הדרך  הקיבוצית   בלבד, אלא  דווקא  הציונית).  בשבילי  הציונות  אין  זה  לתרום למגבית.  בשבילי ציונות  בשביל  סברס אין  זה  להיות בארץ  אלא   זה לעבוד  בעדה. לוותר   על  שאיפות פרטיות לצורך  המדינה  זוהי  ציונות  בשבילי. מושג  קיצוני  אולי, אך  אינני   רואה מושג  אחר  בלי ציונות  במרכאות.

יותר  הייתי  מבסוט אם  היית לוקחת  את  דברי ברצינות  והיית  עונה  לי  ומסירה  את חששותי. כי  בשלושת  השורות  שכתבת  במכתב  לאמא  ואבא לא  הסרת  את חששותי אלא  הגברת  אותם. (אני  יודע  שברגע  זה  את  מחייכת את ואומרת מה  הוא  רוצה  הפספוס,  הלא  בעצם  רק  בן  16 הוא  ולא  נפגש  עם  החיים, ואכן  נכון  הדבר,  ובאמת  כותב  אני כרואה  מן  הצד,  ואולי  בכל  זאת, צודק  אני )…

… טוב  אסיים  את  מכתבי, אני מקווה  שתעני  ל'ציוני'  , למטיף וכו' וכו' אך לא  רק  על  התקוות   יחיה  אדם…

נשיקות (המכתב גם לאהרון כי  דליה  זה  דליה ואהרון כמו שאהרון זה  אהרון ודליה)

שלכם

מוקי.

התפתחות  הקיבוץ

 

אני מבקש מכם לקבל את דבריי  בהסתייגות. אני יודע  שיש מושגים  רציניים המתארים בכינויים טובים ורעים את מה  שאני  עומד לעשות כאן בשעה  הקרובה. אני  לא  אובייקטיבי גם כשאני מנסה.  אני מסוג  החוקרים  שכותבים על מי שהם אוהבים. מנסים לגלות את  האמת על אלה שהם אוהבים בלי יומרה. אז  קבלו את  דברי  כעדות ולא כמחקר. קבלו את דברי  בזכות מלאה לבקרם.

תמונות מן  החלון

אני  רוצה  לתאר לכם  תמונה  בה  נתקלתי  כחוקר  העלייה השנייה. כשהיו  חלוצי  העלייה השנייה  בשנות התשעים שלהם  באתי לשוחח עם כמה  מנציגיהם בכפר יחזקאל. שם היה  מעוז חשוב של  החבורה. היה להם אפילו מועדון  קטן אליו  היו  באים כדי לשוב ולשיר את שיריהם  המיוחדים.

שוחחתי עם אחת   הגיבורות שלי , חלוצה בת תשעים, אחרי שהפתעתי אותה  בבואי הבלתי צפוי  ביום  חמישי אחר הצהרים. היא  כבר  הניחה  את הכיסאות על השולחן  כדי לבצע את השטיפה  השבועית. כשהגעתי חייכה, הורידה את  הכיסאות הביאה מי וורדים שהכינה, התבוננה דרך  החלון ואמרה  : תראה איזה יופי ! עכשיו כבר יודעים איך לחיות:  הנה  הדשא,  הבוץ נעלם ויש  בריכת שחייה. ממנה  הלכתי לחבר שני מהעלייה  השנייה. הוא ישב  בביתו וקרע פתקאות. שאלתי אותו מה  אתה  עושה והוא ענה לי  בזעף : אני משמיד  את  העלייה  השנייה. למה? כשהייתי ילד  ענה נוצרים אמרו לי כי רצחנו את  המשיח. אתה  רואה את  אפי השבור? זה מהקרב  ההוא. ועכשיו אני יודע : אנחנו  הורגים את משיחינו : תסתכל  בחלון אתה לא  רואה  להיכן  הגענו? חיי  הלוקסוס  האלה! הדשאים מכסים על כך  שבגדנו במה  שיצאנו לשמו  בנעורינו.  קיבלתי   הלם. רצתי  אל האישה עם  מי הוורדים. סיפרתי לה  על מצוקתו של חברה.

-אל תדאג.  במועדון נפגש. נפגש ונשיר. אנחנו יודעים איך לטפל  בייאוש.

שיחה  זו חקוקה  בלבי כל פעם שאני צריך לעמוד  בפני  דין של המאזינים  המבקשים לדעת משהו  מהיכולת  של השתנות וההתמדה  של הקיבוץ. זה חלון אחד מורכב ומיוחד  במינו.

חירות שוויון, אחווה

עקרונית מה  חיפש  הקיבוץ ? אני נאחז  בדברי בובר שטען בימי המלחמה  הקרה שאסונו של  העולם  הוא  שמערכי  המהפכה  הצרפתית  חירות  שוויון אחווה החירות  הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות  ואת האחווה  שכחו  כולם. אז אם להגדיר  מה רצה  הקיבוץ לעשות זה  לקדם את החירות והשוויון  באמצעות  האחווה. לא  באמצעות  המשטר, אלא  באמצעות  הבחירה, לא  באמצעות  תכנית  על  אלא באמצעות מפגש אנושי.  באמצעות  קריאה  לאחריות הדדית וליצירה.

הבעיה  הוחרפה בגלל שאי השוויון כבר איננו מצב  עובדתי המזמין ליתר  מגוון אנושי, לשחרור מלחץ לאוניפורמיות ולקולקטיביזם. הוא  הפך  לאמצעי שליטה, לדרך לארגון אמונות  הציבור ולדחף להגביר את ההשפעה של מיעוט. אי השוויון היה למכשיר  החשוב  ביותר להכחדת יסודות של החירות ומהווה  מוקד ענק  של הפעלת מניפולציות וערעור  על  הערבות ההדדית. כך גם היה גם גורלה של  החירות שבשלילתה  את השוויון  היא פגעה  ביכולת הקיום שלה  עצמה. היא הפכה להיתר לשליטה  של אדם על  רעהו.

 

גאולה על ידי זיכרון

העם  היהודי  הכיר  יפה את  הקול  שטען כי  הגאולה  תגיע דרך הזיכרון דבר  שנשמע אבסורדי. הרי  בשביל  לחדש צריך לשכוח !

השכחה  היא  הדחקה  והיא תופיע  בסימפטומים או בכאב  החלל  הריק. היא לא משחררת אין בכוחה לקדם.  הקיבוץ  ביקש לשוב אל הזיכרון, אל  השפה, אל המקום ואל  הזמן ובכוחם לתת אמון  ביכולת לשחרר ולקדם אל  הלא  נודע. אך היה לו  ברור  כי  יש מחיר לזיקה זאת למחר  הנשענת  על תרבות וזיכרון. בדרך  לשינוי צריך לערוך צעדים כואבים. למשל  כדי  להגשים יש להפוך למהגרים, לעזוב  בית  הורים ומערכות חברתיות ותרבותיות  אליהם הורגלנו.  הקיבוץ נולד  בשעה  של התפוררות חברתית ותרבותית  גדולה.  יציאה מהעיירה ומהגטאות, פוגרומים, מלחמות  עולם ומלחמות אזרחים.  מדברים  בזעם רב על פולחני  האדם  החדש  אך צריך  לקחת  בחשבון כי  אנחנו מדברים  על מותו של  האדם  הישן במלחמות  אפוקליפטיות  אותן עבר  המין  האנושי. והעם  היהודי  בפרט.  כיצד  יוכל בתנאים מיוחדים אלו  ליצור מסגרת  שמעודדת תיקון ? כיצד לא ייפול  קרבן לפעולותיו  בזירות חדשות .

מגאפוליס

אני מגיע  למגאפוליס ההולכת  ומתהווה  בארץ, המחליפה  במהירות מחזון עיר  גנים למגדלי  בבל חדשים ושכונות  עוני. כיצד  יצמחו ילדים  לחיי  קהילה, לקשר  אל  הטבע, ליצירת  אמנות  בתוך מבנים  דיכוטומיים  כאלה. אחד  החלוצים  אמר  בשנות  החמישים 'למצוקה  יכולנו  האם  נוכל רווחה ? ' והיום  השאלה  היא  כיצד  נוכל לנווט  עצמנו  בתוך  החלה  של  הדו  קוטביות אותה  אנו  מטפחים בה  רחוב מאותת מצוקה וחצרות  סגורות  וסטריליות מצד  שני?  נצטרך להיעזר   בזיכרון  המאפשר  יצירה .

במגדל  בבל  הקדמוני העונש  היה  בלבול  השפות  ,ריבוי  השפות , אך  אנו  רואים  היום  כי  גם  איחוד  השפות  התקשורתי , הגלובלי יכול להקים  את  מגדל  בבל  . לפי  המדרש כשכלי של בוני   המגדל היה  נופל  היו מתאבלים  עליו אך כשאדם  נפל ומת  בו  המשיכו לעבוד.   אנו  מערבבים את  הגלובלי  עם  האוניברסלי. את  האחריות למין  האנושי עם  היכולת שלנו לשלוט על טבע ואדם.

השאלות שהקיבוץ שואל

באיזה מובן יוכל  הקיבוץ לתרום  לדיון ? על ידי  הזיכרון של  השאלות  שהעסיקו  אותו כחברה  וולונטרית, רב  גונית, מחנכת, מנסה לפענח את  המטלות  המוטלות  עליה ולהתחבט  כיצד  לבצע  אותן  במינימום פגיעה  ביכולת להצמיח חברה  רב  דורית החיה  תוך  פרספקטיבה  ומעורבות.

הקיבוץ  לא  הצליח  לשחרר את  האישה אך הוא  הצליח להעמיד  את  השאלה  על  סדר יומו. הוא לא  הצליח לפצח את  הקוד שאדם יעבוד כדי לחוש  שהוא  שייך  שהוא  יוצר  ולא משום  שהוא מבקש לשלוט. אך הוא  העלה  את  השאלה.  הוא לא  הצליח  בפתרון  השאלה  של  המשפחה  בתמורותיה  אך הוא  שאל  את  השאלה  והתמודד  עמה.

אקולוגיה

אהרון  דוד  גורדון  שהיה  המורה  הגדול  של  הקיבוץ כפר  ביכולת של מודל, צורת  חיים, לקדם את  האדם.  הוא טען  כי  האמונה  בצורת חיים, בתכנון  באה  כתחליף להתמודדות  האמיתית.  לדעתו הבעייה  שלנו  היא לא   לשלוט בטבע אלא  לחיות  בו כמשתתפים. לא  כצופים, לא  כתיירים אלא  כעובדים  בו.  הוא  היה  האקולוג    העברי  הראשון.  לדידו  הקמת  החברה  איננה  במאבק  המשותף שלה  בטבע מאבק  המשתקף בהפשטה של  יצר  השלטון והפיכתו לכוח המשתלט  על  האדם. במקום זה  הוא  הציע לשוב  אל ההכרעה לחיות חיים מלאים לא  כרומנטיקון המעדיף רגש  על שכל, המבקש להשתחרר  מהתבונה  והמוסר אלא  כמי  שרואה אותם  כחלקים הזקוקים  לחיבור מחדש.

גורדון לא  ביקש  שלטון  על  הטבע אלא  חיים משותפים עמו.  בתחילת  המאה  הוצעה  הצעה  להקים  אוניברסיטה   עברית. היא  היתה  מיועדת לכל  היהודים שנעלו  בפניהם שערי  הלימודים  הגבוהים  בעולם. הם  היו  רבים.  ביישוב  בארץ  התעוררה מחלוקת  גדולה  האם ההשכלה לא  תביא  אותנו  לשוב  אל  הדפוס של התלישות מהעבודה   ומהטבע ? הכל ציפו  שגורדון יביע  התנגדות  חריפה  לפרויקט והופתעו לקרוא  את  מאמרו  על  הנושא שטען  אנחנו לא  מבקשים תיירים  המבקרים  בטבע ולא איכרים בורים מעריצי  עיר.  אנחנו  רוצים  לא  עיר  ולא  כפר. יש ללמוד ולהיות  בטבע. לחיות  בטבע  כעובדים.  יש לבטל את  הברירה  בין ידע וטבע. להפוך את  הידע לפותח חלונות לחיים ולא לנועל  אותם.

 

עלינו להרכיב לאנושות מכשירי  שמיעה  מורכבים ומודרניים כדי   ללמוד להאזין מחדש לטבע ולעצמיותם  של  בני  האדם. לשם כך  אנו צריכים  הרבה ללמוד אך לא לימודים המרבים  שלטון מלומדי של איש  ברעהו , לא לימודים  המחזקים את ההיררכיה ואת הבדידות אלא לימודים שגם  מקרבים  בין  בני  האדם. לימודים  היודעים  לחפש  את הקשר  מעבר לתקשורת, המאמינים  ומחזקים  את הברית  האנושית ואת  הברית  המורכבת  עם  הטבע. גורדון  לימד  אותנו  כי  הברית  הבינאנושית שלא  משתפת את  הקשרים  אל  הטבע נוטה להתנוון. שהחברה  המנותקת מהטבע  נוטה  להסתגר גם בין בני האדם. כמובן  בעולמו של  גורדון היו לכך  ביטויים  שונים  מאשר  בחברה  שבה  אנו חיים. כשגורדון  נפרד מאתנו  היו  בארץ  לא יותר  מששים  קילומטר  כביש   סלול. לא  יותר  ממאה חמישים טלפונים שדיברו  4000 שיחות  טלפון בשנה. אך הבעיה  כבר  היתה  קיימת .

הכרתי  איש  כלכלן יהודי  אמריקאי  שהוזמן לברית  המועצות  אחרי פירוקה  כדי  לייעץ לה  מה  לעשות  עם  הגרוטאות  האטומיות.  האם  אפשר  להסב בית ייצור  ענק לחימוש  אטומי לבית חרושת  למחבתות.  הוא  דיבר  על  החוויה  בכאב  גדול.  אך  הוא  הבין יפה  את  השאלה הגדולה  בפניה  עומד   האדם  בן  זמננו.

הלמטה  הוא  הלמעלה

מה  אמר   הקיבוץ מול מציאויות כל כך  מכריעות וגורליות? נתחיל מלמטה.  הלמטה  הוא הלמעלה : יצירה של יחיד ההופכת  ליצירה של יחד. יחד המתמודד  עם  קטנות וחושב  על  גדולות. האתגר  איננו וויתור  על   פרטי  רקמת  היחד  הקטן אך לנסות  תמיד לראות  את המשמעות   שהוא  מכיל למעגלים  הרחבים יותר.  כמו שאנו לומדים מכל משפחה להתמודד  עם  אחריות הדדית, עם  אהבה ושליטה שאינם  הופכים  להפשטה מוחצת  את  הריבוי  שאנשים  נושאים  כבני תמותה, המעבירים איש לרעהו מורשת והנכנסים כל פעם לעולם מתחדש. הקיבוץ האמין בחשיבות של  הכלכלה והפוליטיקה אך לא  ביומרתם להיות מפתח יחידי. הם צריכות לשרת ולא להיות  אדונים.  הן רגישות  לאלים ולשינויים לא  פחות   מהיחיד ומהקהילה. הן  קיצורי  דרך  הכרחיים  ומכילות לא פחות  מכשולים  ועיוותים מאשר תחומים של יחיד  או של  קשרים לא פורמאליים.

המשימות והקיבוץ

הקיבוץ היה  אליטה.  אך  כמו  שאמר  אבא  קובנר היא לא  ביקשה  להיות למעלה  אלא לפני.  ולהתפטר כשיש צורך להתפטר. אליטה  המבקשת לא להיות  אליטה  אלא  סוללת  דרך  כדי  שכל  העם  יהיו  כוהנים  של חברה  מתקדמת, ובכל  זאת יש  ייסורים  הנובעים מכך  מה  בעצם  הלך לאיבוד ומה  אין  בו  כבר צורך. שהרי  הצד  המשימתי  עיצב  במידה  רבה  את    הוויתו  של  הקיבוץ  אך לא   פעם  המשימה  אובדת .לעתים  זהו  שלב  מרגיע  כמו  קיבוץ  ספר  שהגבול  התרחק  ממנו. גם פה יהיו חברים  שלא  יוכלו  לשאת  את השינוי  שהתחולל וירגישו  כי כל  הוויתו של  הקיבוץ  השתנתה . יהיו  אפילו  כאלה  שיעזבו את  הקיבוץ  כי  התרגלו לראותו  כמשלט. אך עניין  המלחמה  הוא  ברור  ומובן אך קחו לדוגמא  את  אותו  קיבוץ  שביקש  להיות  קיבוץ של  רועים,  קיבוץ  אלונים  שיום  אחד  חיסל  את  העדר  שלו.  או  קיבוץ  של  דייגים  כמו  קיבוץ  סער  שיום  אחד  חיסל  את  הדייג. שלא לדבר  על  קיבוץ  חולתה  שכל  האתוס  שלו  היה  בנוי  על  היכולת שלו להסתגל וליצור  על  הימה  המיוחדת של  החולה  ויום אחד  ייבשו את  החולה.  רגעים  אלו  הם  קשים ביותר  להוויתו של  הקיבוץ. תמורות  כאלו  הם  נחלת כל  קיבוץ  גם  אם  הדבר  אינו  נראה במבט  ראשון. שינויים אלו במשימה  יכולים לפתוח במסע  נוסטלגי לעבר, להפוך להדחקה מסוכנת הפורצת  בכעס על המציאות  המשתקת ויכולה  להיות  הכרה נמשכת  שקהילה  זקוקה למשימה לא  רק ליחד  דביק. התמורה  החלה  במשימה  יכולה להיות  חלק מתבונת הקהילה  הזוכרת ומקדמת  כאחד.  עברה מאפשר לה חלום לביצוע. אמון הכל כך דרוש  כדי לפעול במצבים של אי וודאות.

ארגון הצריכה

נביא  דוגמאות לצד  המיוחד  ברוח  האחווה, לשיתופיות  המארגנת. אנסה  לפרט קצת על שני פרקים  מתולדות  מחסן הבגדים המשותף או  הקומונה. כיצד  הן  נולדו ?   התמורה  הפרגמטית  של  השיתוף בבגדים  החלה  בכנרת על ידי הסבתא  של  נעמי שמר.  היא שבאה מתחום  החייטות  הגיעה  לחצר  כנרת והיא  נחשבה  כזקנה  מדי  כדי לעבוד.  היא  כבר  היתה  בשנות  הארבעים שלה   לעומת  החברים שהיו  בשנות  העשרים שלהם. היא  החליטה  להיות  מעורבת  על ידי  שתתקן  את  בגדיהם של  החברים.  בשלב  מסוים  נגמרו  הבגדים  שהחברים  הביאו  עמם והיא  ביקשה  מן  הגזבר  לקנות לה  בד  שתוכל לתפור  בו  בגדים לחברים.  מכאן  החל להתפתח מחסן הבגדים של  החברים. הבעיה המעשית עוררה את היצר לשיתוף.

לא כך אירע  בקיבוץ א'  של השומר  הצעיר . הקיבוץ  שהשתתף  בסלילת  הדרך מרמת ישי  לחיפה  החליט אחרי  שיחה  נלהבת להקים  קומונה  של  בגדים  . החברים  הביאו את  ארגז  בגדיהם הפרטי למדורה   , הם  רוקנו את  הבגדים לארגז הגדול של הקומונה, רקדו  והשליכו תוך  ריקוד את ארגז בגדיהם  הפרטיים שרוקן לתוך  המדורה.  כך נפטרו מעול  הקניין  הפרטי.  זה  לא היה צעד פרגמטי אלא התפרצות  אמונית.  בקיבוץ  אנו מוצאים  גם צעדים פרגמטיים הנשענים  על  אמונה חשאית וגם  התפרצויות טקסיות שבאות לבטא את  החלום הגנוז לתיקון חברתי.

יש חלום המחפש  ביטוי וביטוי  המתחקה  אחרי  החלום שעומד  מאחוריו.

חינוך

היסוד  השלישי שאני רוצה  לעמוד  עליו זוהי  האמונה  הבסיסית שמשהו צריך לעבור  בין  הדורות. שהניסיון צריך להפוך לדרך של חינוך. אך חינוך  המכבד  את המתחנך לא רק  כממשיך אלא  כיוצר, כסולל  דרך  משלו.  שמקבל את  הלגיטימיות  בתוך תהליך  החינוך.  היום  אנו מוצאים המון  מערכי  החינוך שגובשו בחינוך  הקיבוצי   בחינוך  הדמוקרטי, בחינוך  האנתרופוסופי, בכל  המצוקה  שמבטאים  מחנכים נגד  החלודה  התוקפת את  המערכת  החינוכית . חלודה זו ניזונה  ממחלות חברתיות  עמוקות המושפעות מחרדות נטישה, מפוסט טראומות ממוסדות. כל אלה  השפיעו  גם  על  המערכת  החינוכית  בקיבוץ אך יש לזכור שהמערכת  החינוכית  הקיבוצית נוסדה  כמערכת  רחבה  וחופשית  דווקא  בתקופה  של  שיא  ניצחונה  של  התרבות  האנטי  הומניסטית  אוטוריטארית  בעולם. היכולת של  הקיבוץ לפתח מערכת שכזו בלב ליבה של תקופה  אוטוריטארית נובעת לעניות  דעתי  הן ממורשת  קהילתית  עמוקה והן מחיי יחד עשירים. היא מורדת  במובן העמוק של המילה: היא  מאמינה שביכולתה  לא  רק לחקות  אלא  גם לחולל . היו גם בה לא מעט פינות  דוגמאטיות אך מערכת  הקשרים שהיא פתחה לטבע , לעבודה,  לאמנות  היתה  חזקה מהדוגמתיקה  הפוליטית  המגוונת   שהיא  הטיפה לה.

אחד  מבוגרי  המוסד  של השומר  הצעיר   במשמר  העמק אמר לי פעם : לא  היה  ניסוי פדגוגי  שלא  עשו  עלינו. שאלתי  אותו ומה הבנת מכל זה ? והוא  ענה  לי : שסמכו  עלינו.  מערכת חינוכית  שמסוגלת להאמין  בחניכיה במיוחד  בתקופה  של משבר מתמשך ויתמות  גדולה צריכה להתכוון  ברצינות  למעשה  החינוכי. יאנוש  קורצ'אק  ביטא  את הדבר   נפלא. הוא  ביקר  בארץ  והסתובב  במיוחד   בהתיישבות. הוא  אמר  אתם עושים  שטויות  גדולות. למשל  אתם  מוציאים  את  התינוקות לשמש. בארץ ישראל אתם צריכים לתת להם שמש? הם צריכים מים! פה זה לא  ארץ הקרח!!

הוא מספר שלקחו אותו להסביר חינוך לקיבוץ נען.  החברים לא  הבינו את השפה הפולנית . יאנוש  קורצ'אק  דיבר וחבר תרגם את  דבריו. לילה  שלם ישבו ודיברו  על חינוך ולא  היו להם ילדים ! והוא מסכם שאולי  זו מערכת שעושה  שטויות  אך  היא  רצינית! זו מערכת  המאמינה  בחינוך, בילד ובתהליך  הדיאלוגי שבין התרבות  לאדם.

שינוי

השינוי האחר  המתרחש   בקיבוץ  הוא  השינוי  באורחות  החיים. חלק ממנו  הוא  שינוי  הנובע  מעליית  רמת  החיים. נדמה  לי  כי צריך לראות  את הדבר  כשינוי  המתחולל   במחנה פליטים  גדול שבו  האדם  נתון כל הזמן  להוויית  היחד. אין פרטיות. קירות  האוהלים  אינם מספיקים  כדי ליצור  את  הפרטי.  מבחינה  חומרית  הקיבוצים לא  היו  שונים ממחנה פליטים  אלא  שהם  היו מכוונים  על  ידי  אתוס  של יחד  אוטופי.  שיצטרך לבנות  את  עצמו.  והוא מבקש לבנות  את  עצמו  על  בסיס  של  אמונה  בהסתפקות  במועט , בחיי עבודה,  במחויבות לפנות מקום לאלה  שיבואו. שלא  כמו ברוב מחנות הפליטים ושכונות  העוני הוא עסוק  בעתיד. הוא מרבה לתכנן וליצור.

חלק  מהקיבוץ  בנו  את   דרכי צריכתם  מתוך  הניסיון  המצטבר והמצבים  המתפתחים.  חלק  ביקשו להטרים מצבים וליצור  מאגר   של חוויות  המעצים את תחושת  היחד  האחראי.

אך מאמצע  שנות  השמונים החל שינוי  מסוג אחר  בקיבוץ. כבר לו תהליך של דיון, הצדקה על ידי הצורך להתפתח ולהביא את  הקיבוץ לאופקים חדשים יש  קולות  הקוראים לסתימת  הגולל, לטריקת דלת להפיכת  הקיבוץ  למשהו אחר. כך תהליך שהסתמן  במשך שנים  ארוכות  שהקיבוצים  היו  לקיבוצים  דומים יותר ויותר  במבנה  שלהם, באורח חייהם ובתבונתם  הקהילתית שוב  היו  הקיבוצים  שדה לניסיונות  מרובים. לשוני  גדול. הם  החלו לשקף את הבלבול וחיפושי  הדרך  החשדניים של הסביבה.

אצל חלק  השינוי נבע מתוך תפישה  אקטיבית שהקיבוץ  נבחן  ביכולתו לתמורות אצל חלק אחר  הצורך  בשינוי נבע  מתוך אובדן אמונה וניסיון להתאקלם בכורח הנסיבות  שנוצרו.  משבר  כלכלי של  המשק  היצרני וניצחון  המשק  הפיננסי.  שינויים  במעמד  המשק הפריפריאלי ומשבר  החקלאות. היו  קיבוצים  שביקשו  לעבור תהליך מהיר  של  עיור. היתה  תחושה  כי אם לא  כן   הבנים יאבדו לקיבוץ. התהליך  התחולל  בשעה  של משבר  של הזדקנות מהירה  של  דור  המייסדים  של  העלייה  החמישית  שעמד שנים  רבות  במרכז  ההוויה  הקיבוצית.  דור  ראשון להזדקנות.

חלק  בקשו להפוך את  הקיבוץ לאנדרטה  שבצילה  חיה  חברה דומה לחברה  הפרברית   במרכז  המגאפוליס. אך רבים חשבו כיצד בתוך  החברה  החדשה  שהתהוותה למצוא  מקום לרעיונות של  הקיבוץ בלי להשתעבד לדפוסים ישנים. הדור  החדש  הצומח עתה  בקיבוץ  יכריע האם ניסיונות  אלו יביאו לרנסנס  או לשכחה. אחרי שלפחות  במראית עין המשבר  הדמוגרפי  הסתיים והצד  הכלכלי שוקם נראה  כי חיפושי  הדרך  מקבלים תאוצה.  כיצד  בחברה שהפכה  לכל כך  אנטי  שוויונית  ניתן להגביר את  האחווה שתקדם ליתר חירות וליתר שוויון ערך  האדם.

תכנון הקיבוץ

תכנון הקיבוץ היה תכנון  של  בית  לקהילה.  בית  שבו חדרים למגורי יחידים ומשפחות  המשתתפים  יחד  בשירותים ובגן. בית שיש לו  שטיח  לפני  כניסתו : שדות  הקיבוץ והטבע  הרוחש  מסביבו.  בית שיש לו חצר  אחורית  האזור  המשקי ולב  שהוא חדר   האוכל ומוסדות  הצריכה  של  הקהילה.  שלא  ככפרים  אחרים שבלבם  עוברת  הדרך אל  העיר הגדולה  הקיבוץ  השאיר  את  עצמו משוחרר מהדרך  העירה.  ביסוד  התכנון של  הקיבוץ  היתה  התפישה  של  השיבה  אל  הטבע. אל  האחריות  אל  הטבע

לא פרבר לעיר אלא  אלטרנטיבה לה.  חשוב לא פחות  היה התהליך של  תכנון  הקיבוץ  שבעיקרו  היה  שיתוף  של  המתכננים , המממנים והדיירים. שיתוף  פעולה  זה  היה  רווי  מתחים  המוסדות  שממנו את  הקמת  הבתים והמתקנים  היו  בהחלט צד.  הם  ראו את  עצמם  כמצננים את  הלהט  של  המתכננים  ושל  הדיירים  בוערי  החזון. המתכננים  ראו  עצמם כנציגי החלום  שאיננו יכול לתרגם  עצמו לשפה  של תכנון. הם  ניסו לעתים לתרגם  באופן  רדיקלי את ציפיותיהם מאנשי  החלום. לעתים מעבר למה  שחברי  הקיבוץ  ביקשו.  אך היה  חשוב   שעוד  כשהקיבוץ או חבריו לא  השקיעו מכספם  הם התעקשו  להיות  מעורבים.

בדרך  כלל  הדיירים  הם  המנצחים את  אנשי  החזון והתכנון . אם אנשי  החזון מבקשים שחזונם יתמיד  עליהם לשכנע  את  החיים  אותו  שירצו  ללכת בעקבות  החזון . אנו יודעים  שלמשל  בירושלים  ביקשו  להקים  עיר  גנים. מסרו את  התכנון  למתכנן נוצרי והוא תכנן שכונה שבה  עצים ואבנים שמשו יחד  באווירה  אוטופית מטהרת.  זוהי מאה  שערים של  היום  שהכל יסכימו אתי  שעיר  גנים לא  רוצה  להיות. ואולי  זה  גם יסוד  של תקווה . ייתכן  שהילדים  שמתגוררים  בגורדי  השחקים יבקשו להפוך  אותם לבתי  קהילות  נושמות טבע.

על חדר  אוכל  רוקד

אני  רוצה  לספר לכם על איש  קיבוץ  געתון מתכנן בן תשעים שעדיין מתכנן. אביו היה  צבעי  שצבע  אבני  דרך  מפולין  להונגריה וכשהגיע  לבודפשט  השתקע  בה.  הוא  היה  צבעי  בתים וחבר  בתזמורת חתונות עממית.  הבן שהיה מסתובב  עמו כשצבע  בתים  קיבל ממנו שתי מתנות  סרגל חישוב וכינור. משניהם נולד חזונו להיות  מתכנן וכנר. אלא  שבאמצע  הסיפור  נכנס  היטלר  והשואה.  הוא  היה חבר  בתנועת  נוער  ציונית  אך עבר  את  כל  מאורעות   המלחמה והגיע  ארצה  כמעפיל שאוניתו נטרפה  בים  אך הוא   הצליח להציל  את  כינורו ולהגיע   לקפריסין. ומשם  ארצה. הגרעין שלו שבראשו עמד  הוא ככנר, חברו  הצייר  ומשורר הם וחבריהם  שהיו דומים להם  באינטנסיביות  התרבותית  ובחוויות שעברו  בנו  קיבוץ. הוא  ביקש מהקיבוץ והתעקש  ללמוד  ארכיטקטורה .הוא  האמין  שחבר  הקיבוץ יכול להיות  גם  המתכנן של  קיבוצו ושל  הקיבוץ  בכלל. ואכן  הוא תכנן את  הבתים  בקהילתו . בניגוד   לדרכם של  בני  דורו  הוא  ביקש  לשלב   אמנות  בבתים  שתכנן. לא  מעט  נעזר   בחברו  הצייר.  הוא  בנה  בגעתון חדר  אוכל  מיוחד  במינו מעוטר  בדברי  אמנות. אביו שעלה  ארצה צבע את חדר  האוכל. מאבני דרך עבר  לאבני בנין.

המתכנן חלם  שבנו ימשיך  בדרכו או  בכינור  או בסרגל  החישוב. אך עוד חברה  היתה  בקיבוצו. ילדה   שגדלה  במשפחה מסורתית וגילתה  דווקא  באושוויץ כי היא  רקדנית.  היא  רקדה לעיני חברותיה  אך לא  לנאצים. באושוויץ  נדרה  נדר  שאם  תשרוד  תקדיש  עצמה  לריקוד.  היא  הגיעה  לגעתון והיתה  הגננת של ילדו של מנחם באר המתכנן . היא  שכנעה  את  הבן להפוך לרקדן. לימים  היה  לאחד  מגדולי  הכוריאוגרפים בארץ  רמי  באר.

באו שינויים. חברי  הקיבוץ  הדירו  את  עצמם מחדר  האוכל  הקיבוצי. חדר  האוכל  היה  שומם.  והנה  קם הבן ויחד  עם אביו יזמו  הפיכת חדר  האוכל למקום לימוד  ריקוד. נשאר  אותו מבנה  המעוטר  בדברי  אמנות והיום  הוא  משמש  לתלמידי  ריקוד  מכל  העולם  שבאים לרקוד  במקום. כשבנינו את חדר  האוכל  אומר  מנחם ביקשנו מהקונסטרוקטור  שייחשב  איזה חיזוק  צריכה הרצפה של חדר  האוכל  כדי שתוכל  לשאת את מחול ההורה של  חברי   הקיבוץ . עתה  היא  צריכה  לשאת את  משקלו של  הריקוד של  רקדני  העולם  הגדול.

המבקשים לאכול  בקיבוץ  געתון באים לבית ילדים  קטן  שהוכשר  לכך. זכר לימי  הגדולה  של חדר  האוכל. ועדיין  מנחם בן התשעים מנגן  עם  בניו  ברביעייה מוסיקלית.

דומה  כי  בסיפורו יש  משהו  שיכול ללמד  אותנו  כיצד  ניתן לחולל תמורה  מבלי לאבד  את הזכות לחלום, לתכנן לגלות  אחריות ואחווה.

עץ  האבוקדה של חיותה

בשנות  החמישים  ביקשו  להעביר מים מן  הירדן לבית  שאן.  תכננו צינור  גדול וישר   שיביא  את  המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא  כשבאו  המודדים  הם מצאו  עצמם מול חיותה  בוסל ממייסדות  קיבוץ  דגניה. היא  אמרה : כאן יש  עץ אבוקדה ששתלתי.  אתם  רוצים לעקור  אותו כדי לפנות מקום לצינור  הישר? ואני  אומרת לכם שעץ  אין   עוקרים.  ואני  מכאן לא זזה.

אתם יודעים  שהיתה לנו  ראש  ממשלה  גולדה  מאיר   שטוענים שהיתה  אישה  נועזת מאד. יש  הטוענים שהיתה  נועזת מדי. אך  אני אגיד  לכם מה  היה  גבול נועזותה . זו היתה  חיותה  בוסל.  חיותה  היתה לסמל חי לרעיון  שחרור  האישה והשיתוף. חיותה בוסל  הרימה  טלפון לגולדה והסבירה לה  שעץ אבוקדה  אין  עוקרים.  אז עד  היום  הצינור  עושה  עיקוף. הוא  הלך מסביב  לעץ  האבוקדה.  עברו  הרבה  שנים נדמה לי שעץ  האבוקדו מת  גם חיותה וגם חולדה. אך הוויכוח לא  הסתיים  . בין אלו  שטוענים  שיש לגלח את  כל  העצים  בדרך לקידמה  לבין אלו  הטוענים  שמוטב לא  היה להניח את  הצינור או   שהיה צריך  להניח  אותו מסביב  לכל  עץ  גם אם לא  יגיע  לבית  שאן.  נדמה לי  שבעניין זה  צריך להאזין  גם לתפילתם של יהודים  המבקשים  מהקדוש  ברוך  הוא  שלא   יאזין לתפילתם של  הולכי  דרכים  כי אם  תקוים  תפילתם לא  ירדו  גשמים  על  העולם. הערצת  הקידמה  הטכנולוגית צריכה להקשיב לקול השני  הלוחש כל הזמן הכוח יודע גם להשחית.

עבודה  זרה וניכור

אני מבקש  לומר משהו  לסיכום. אני מקבל את  דעתו של חלוץ גדול שהלך  בעקבות חכמי ישראל בדורות רבים  וקבע  שיהדות  היא  מאבק נגד  עבודה  זרה. עבודה  זרה  יכולה  להתבטא  באופן אכסטטי בהיבריס של פולחן  עצמי ורצון למלא  את  העולם  בצלמי תהילה ושלטון. אכסטזה  כזאת מבטאת נעילה  של  האדם  בתוך עצמו בלי לתת מקום למורכבותו, ליסוד  הטראגי של חייו, וליכולתו לנהל  דיאלוג עם זולתו. מצד שני עבודה  זרה  יכולה  לבא לידי  ביטוי  בניכור המדכא תקווה לביטוי  עצמי והופך  למנגנון של  הקטנה  עצמית וכניעה  בפני מה  שנראה  כתהליך  הכרחי  גדול  עלי ועל  החברה  בה  אני חי.

הקיבוץ  בדורו  הראשון  היווה  ערעור  על  הניכור והעבודה  הזרה. הערעור  אין משמעותו  התגברות, פתרון, אלא ערעור מתמיד  שאינו משתנה  גם  בתמורות  הטכניות וההיסטוריות המתחוללות מסביב. הוא  שייך למה  שאני  קורא  בכל  דור  ודור. בכל דור ודור צריך לגלות  את יסודות  העבודה  הזרה  המלווים אותו. המאבק נגד  העבודה  הזרה צריך  לבירור  חברתי, למחלוקת מתוך  בדיקה מתחדשת .מתן היתר  גורף לביטוי עצמי, ליחס  מחויב לטבע ולאדם. יצירת גשרים בין  מפגש  בינאנושי במשפחה  בקהילה לבין יכולת  לראיה  רחבה של עם, של מדינה של תרבות ושל משפחת  העמים.

קבוצות  שיתופיות  היום

בעשרים  השנים  האחרונות  אנו  רואים צמיחתם של  קבוצות  רבות  המושפעות  מרעיון  הקיבוץ  בידיעה  ובלא ידיעה.  חלק מושפע ברצונו לחיות  בקבוצה וחלק  במשימה, חלק   בחדשנות וחלק  בהצמחה  של  שורשים. הם  מבקשים  מרכז לחייהם, מרכז  שאובד בהרבה פינות של  החברה  הישראלית. הם מבקשים לעשות לתיקון לא  כאוטופיה  רחוקה  אלא כניסיון מתמיד לבנות בסיס לחברה ועולם לדורות.  הם  יחידים וקבוצות פועלים  בתוך צונאמי  גדול ללא מרכז או  גרעין. סחף עצום וזרימה  ענקית  בעלי  כוח אדיר וללא  כיוון.  האם יצליחו יחידים וקבוצות  בתוך הזרם הזה  לפעול, ליצור  אלטרנטיבות ?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקיבוץ : גלגולו של ניגון

 

אני מבקש מכם לקבל את דבריי  בהסתייגות. אני יודע  שיש מושגים  רציניים המתארים בכינויים טובים ורעים את מה  שאני  עומד לעשות כאן בשעה  הקרובה. אני  לא  אובייקטיבי גם כשאני מנסה.  אני מסוג  החוקרים  שכותבים על מי שהם אוהבים. מנסים לגלות את  האמת על אלה שהם אוהבים בלי יומרה. אז  קבלו את  דברי  כעדות ולא כמחקר. קבלו את דברי  בזכות מלאה לבקרם.

תמונות מן  החלון

אני  רוצה  לתאר לכם  תמונה  בה  נתקלתי  כחוקר  העלייה השנייה. כשהיו  חלוצי  העלייה השנייה  בשנות התשעים שלהם  באתי לשוחח עם כמה  מנציגיהם בכפר יחזקאל. שם היה  מעוז חשוב של  החבורה. היה להם אפילו מועדון  קטן אליו  היו  באים כדי לשוב ולשיר את שיריהם  המיוחדים.

שוחחתי עם אחת   הגיבורות שלי , חלוצה בת תשעים, אחרי שהפתעתי אותה  בבואי הבלתי צפוי  ביום  חמישי אחר הצהרים. היא  כבר  הניחה  את הכיסאות על השולחן  כדי לבצע את השטיפה  השבועית. כשהגעתי חייכה, הורידה את  הכיסאות הביאה מי וורדים שהכינה, התבוננה דרך  החלון ואמרה  : תראה איזה יופי ! עכשיו כבר יודעים איך לחיות:  הנה  הדשא,  הבוץ נעלם ויש  בריכת שחייה. ממנה  הלכתי לחבר שני מהעלייה  השנייה. הוא ישב  בביתו וקרע פתקאות. שאלתי אותו מה  אתה  עושה והוא ענה לי  בזעף : אני משמיד  את  העלייה  השנייה. למה? כשהייתי ילד  ענה נוצרים אמרו לי כי רצחנו את  המשיח. אתה  רואה את  אפי השבור? זה מהקרב  ההוא. ועכשיו אני יודע : אנחנו  הורגים את משיחינו : תסתכל  בחלון אתה לא  רואה  להיכן  הגענו? חיי  הלוקסוס  האלה! הדשאים מכסים על כך  שבגדנו במה  שיצאנו לשמו  בנעורינו.  קיבלתי   הלם. רצתי  אל האישה עם  מי הוורדים. סיפרתי לה  על מצוקתו של חברה.

-אל תדאג.  במועדון נפגש. נפגש ונשיר. אנחנו יודעים איך לטפל  בייאוש.

שיחה  זו חקוקה  בלבי כל פעם שאני צריך לעמוד  בפני  דין של המאזינים  המבקשים לדעת משהו  מהיכולת  של השתנות וההתמדה  של הקיבוץ. זה חלון אחד מורכב ומיוחד  במינו.

חירות שוויון, אחווה

עקרונית מה  חיפש  הקיבוץ ? אני נאחז  בדברי בובר שטען בימי המלחמה  הקרה שאסונו של  העולם  הוא  שמערכי  המהפכה  הצרפתית  חירות  שוויון אחווה החירות  הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות  ואת האחווה  שכחו  כולם. אז אם להגדיר  מה רצה  הקיבוץ לעשות זה  לקדם את החירות והשוויון  באמצעות  האחווה. לא  באמצעות  המשטר, אלא  באמצעות  הבחירה, לא  באמצעות  תכנית  על  אלא באמצעות מפגש אנושי.  באמצעות  קריאה  לאחריות הדדית וליצירה.

הבעיה  הוחרפה בגלל שאי השוויון כבר איננו מצב  עובדתי המזמין ליתר  מגוון אנושי, לשחרור מלחץ לאוניפורמיות ולקולקטיביזם. הוא  הפך  לאמצעי שליטה, לדרך לארגון אמונות  הציבור ולדחף להגביר את ההשפעה של מיעוט. אי השוויון היה למכשיר  החשוב  ביותר להכחדת יסודות של החירות ומהווה  מוקד ענק  של הפעלת מניפולציות וערעור  על  הערבות ההדדית. כך גם היה גם גורלה של  החירות שבשלילתה  את השוויון  היא פגעה  ביכולת הקיום שלה  עצמה. היא הפכה להיתר לשליטה  של אדם על  רעהו.

 

גאולה על ידי זיכרון

העם  היהודי  הכיר  יפה את  הקול  שטען כי  הגאולה  תגיע דרך הזיכרון דבר  שנשמע אבסורדי. הרי  בשביל  לחדש צריך לשכוח !

השכחה  היא  הדחקה  והיא תופיע  בסימפטומים או בכאב  החלל  הריק. היא לא משחררת אין בכוחה לקדם.  הקיבוץ  ביקש לשוב אל הזיכרון, אל  השפה, אל המקום ואל  הזמן ובכוחם לתת אמון  ביכולת לשחרר ולקדם אל  הלא  נודע. אך היה לו  ברור  כי  יש מחיר לזיקה זאת למחר  הנשענת  על תרבות וזיכרון. בדרך  לשינוי צריך לערוך צעדים כואבים. למשל  כדי  להגשים יש להפוך למהגרים, לעזוב  בית  הורים ומערכות חברתיות ותרבותיות  אליהם הורגלנו.  הקיבוץ נולד  בשעה  של התפוררות חברתית ותרבותית  גדולה.  יציאה מהעיירה ומהגטאות, פוגרומים, מלחמות  עולם ומלחמות אזרחים.  מדברים  בזעם רב על פולחני  האדם  החדש  אך צריך  לקחת  בחשבון כי  אנחנו מדברים  על מותו של  האדם  הישן במלחמות  אפוקליפטיות  אותן עבר  המין  האנושי. והעם  היהודי  בפרט.  כיצד  יוכל בתנאים מיוחדים אלו  ליצור מסגרת  שמעודדת תיקון ? כיצד לא ייפול  קרבן לפעולותיו  בזירות חדשות .

מגאפוליס

אני מגיע  למגאפוליס ההולכת  ומתהווה  בארץ, המחליפה  במהירות מחזון עיר  גנים למגדלי  בבל חדשים ושכונות  עוני. כיצד  יצמחו ילדים  לחיי  קהילה, לקשר  אל  הטבע, ליצירת  אמנות  בתוך מבנים  דיכוטומיים  כאלה. אחד  החלוצים  אמר  בשנות  החמישים 'למצוקה  יכולנו  האם  נוכל רווחה ? ' והיום  השאלה  היא  כיצד  נוכל לנווט  עצמנו  בתוך  החלה  של  הדו  קוטביות אותה  אנו  מטפחים בה  רחוב מאותת מצוקה וחצרות  סגורות  וסטריליות מצד  שני?  נצטרך להיעזר   בזיכרון  המאפשר  יצירה .

במגדל  בבל  הקדמוני העונש  היה  בלבול  השפות  ,ריבוי  השפות , אך  אנו  רואים  היום  כי  גם  איחוד  השפות  התקשורתי , הגלובלי יכול להקים  את  מגדל  בבל  . לפי  המדרש כשכלי של בוני   המגדל היה  נופל  היו מתאבלים  עליו אך כשאדם  נפל ומת  בו  המשיכו לעבוד.   אנו  מערבבים את  הגלובלי  עם  האוניברסלי. את  האחריות למין  האנושי עם  היכולת שלנו לשלוט על טבע ואדם.

השאלות שהקיבוץ שואל

באיזה מובן יוכל  הקיבוץ לתרום  לדיון ? על ידי  הזיכרון של  השאלות  שהעסיקו  אותו כחברה  וולונטרית, רב  גונית, מחנכת, מנסה לפענח את  המטלות  המוטלות  עליה ולהתחבט  כיצד  לבצע  אותן  במינימום פגיעה  ביכולת להצמיח חברה  רב  דורית החיה  תוך  פרספקטיבה  ומעורבות.

הקיבוץ  לא  הצליח  לשחרר את  האישה אך הוא  הצליח להעמיד  את  השאלה  על  סדר יומו. הוא לא  הצליח לפצח את  הקוד שאדם יעבוד כדי לחוש  שהוא  שייך  שהוא  יוצר  ולא משום  שהוא מבקש לשלוט. אך הוא  העלה  את  השאלה.  הוא לא  הצליח  בפתרון  השאלה  של  המשפחה  בתמורותיה  אך הוא  שאל  את  השאלה  והתמודד  עמה.

אקולוגיה

אהרון  דוד  גורדון  שהיה  המורה  הגדול  של  הקיבוץ כפר  ביכולת של מודל, צורת  חיים, לקדם את  האדם.  הוא טען  כי  האמונה  בצורת חיים, בתכנון  באה  כתחליף להתמודדות  האמיתית.  לדעתו הבעייה  שלנו  היא לא   לשלוט בטבע אלא  לחיות  בו כמשתתפים. לא  כצופים, לא  כתיירים אלא  כעובדים  בו.  הוא  היה  האקולוג    העברי  הראשון.  לדידו  הקמת  החברה  איננה  במאבק  המשותף שלה  בטבע מאבק  המשתקף בהפשטה של  יצר  השלטון והפיכתו לכוח המשתלט  על  האדם. במקום זה  הוא  הציע לשוב  אל ההכרעה לחיות חיים מלאים לא  כרומנטיקון המעדיף רגש  על שכל, המבקש להשתחרר  מהתבונה  והמוסר אלא  כמי  שרואה אותם  כחלקים הזקוקים  לחיבור מחדש.

גורדון לא  ביקש  שלטון  על  הטבע אלא  חיים משותפים עמו.  בתחילת  המאה  הוצעה  הצעה  להקים  אוניברסיטה   עברית. היא  היתה  מיועדת לכל  היהודים שנעלו  בפניהם שערי  הלימודים  הגבוהים  בעולם. הם  היו  רבים.  ביישוב  בארץ  התעוררה מחלוקת  גדולה  האם ההשכלה לא  תביא  אותנו  לשוב  אל  הדפוס של התלישות מהעבודה   ומהטבע ? הכל ציפו  שגורדון יביע  התנגדות  חריפה  לפרויקט והופתעו לקרוא  את  מאמרו  על  הנושא שטען  אנחנו לא  מבקשים תיירים  המבקרים  בטבע ולא איכרים בורים מעריצי  עיר.  אנחנו  רוצים  לא  עיר  ולא  כפר. יש ללמוד ולהיות  בטבע. לחיות  בטבע  כעובדים.  יש לבטל את  הברירה  בין ידע וטבע. להפוך את  הידע לפותח חלונות לחיים ולא לנועל  אותם.

 

עלינו להרכיב לאנושות מכשירי  שמיעה  מורכבים ומודרניים כדי   ללמוד להאזין מחדש לטבע ולעצמיותם  של  בני  האדם. לשם כך  אנו צריכים  הרבה ללמוד אך לא לימודים המרבים  שלטון מלומדי של איש  ברעהו , לא לימודים  המחזקים את ההיררכיה ואת הבדידות אלא לימודים שגם  מקרבים  בין  בני  האדם. לימודים  היודעים  לחפש  את הקשר  מעבר לתקשורת, המאמינים  ומחזקים  את הברית  האנושית ואת  הברית  המורכבת  עם  הטבע. גורדון  לימד  אותנו  כי  הברית  הבינאנושית שלא  משתפת את  הקשרים  אל  הטבע נוטה להתנוון. שהחברה  המנותקת מהטבע  נוטה  להסתגר גם בין בני האדם. כמובן  בעולמו של  גורדון היו לכך  ביטויים  שונים  מאשר  בחברה  שבה  אנו חיים. כשגורדון  נפרד מאתנו  היו  בארץ  לא יותר  מששים  קילומטר  כביש   סלול. לא  יותר  ממאה חמישים טלפונים שדיברו  4000 שיחות  טלפון בשנה. אך הבעיה  כבר  היתה  קיימת .

הכרתי  איש  כלכלן יהודי  אמריקאי  שהוזמן לברית  המועצות  אחרי פירוקה  כדי  לייעץ לה  מה  לעשות  עם  הגרוטאות  האטומיות.  האם  אפשר  להסב בית ייצור  ענק לחימוש  אטומי לבית חרושת  למחבתות.  הוא  דיבר  על  החוויה  בכאב  גדול.  אך  הוא  הבין יפה  את  השאלה הגדולה  בפניה  עומד   האדם  בן  זמננו.

הלמטה  הוא  הלמעלה

מה  אמר   הקיבוץ מול מציאויות כל כך  מכריעות וגורליות? נתחיל מלמטה.  הלמטה  הוא הלמעלה : יצירה של יחיד ההופכת  ליצירה של יחד. יחד המתמודד  עם  קטנות וחושב  על  גדולות. האתגר  איננו וויתור  על   פרטי  רקמת  היחד  הקטן אך לנסות  תמיד לראות  את המשמעות   שהוא  מכיל למעגלים  הרחבים יותר.  כמו שאנו לומדים מכל משפחה להתמודד  עם  אחריות הדדית, עם  אהבה ושליטה שאינם  הופכים  להפשטה מוחצת  את  הריבוי  שאנשים  נושאים  כבני תמותה, המעבירים איש לרעהו מורשת והנכנסים כל פעם לעולם מתחדש. הקיבוץ האמין בחשיבות של  הכלכלה והפוליטיקה אך לא  ביומרתם להיות מפתח יחידי. הם צריכות לשרת ולא להיות  אדונים.  הן רגישות  לאלים ולשינויים לא  פחות   מהיחיד ומהקהילה. הן  קיצורי  דרך  הכרחיים  ומכילות לא פחות  מכשולים  ועיוותים מאשר תחומים של יחיד  או של  קשרים לא פורמאליים.

המשימות והקיבוץ

הקיבוץ היה  אליטה.  אך  כמו  שאמר  אבא  קובנר היא לא  ביקשה  להיות למעלה  אלא לפני.  ולהתפטר כשיש צורך להתפטר. אליטה  המבקשת לא להיות  אליטה  אלא  סוללת  דרך  כדי  שכל  העם  יהיו  כוהנים  של חברה  מתקדמת, ובכל  זאת יש  ייסורים  הנובעים מכך  מה  בעצם  הלך לאיבוד ומה  אין  בו  כבר צורך. שהרי  הצד  המשימתי  עיצב  במידה  רבה  את    הוויתו  של  הקיבוץ  אך לא   פעם  המשימה  אובדת .לעתים  זהו  שלב  מרגיע  כמו  קיבוץ  ספר  שהגבול  התרחק  ממנו. גם פה יהיו חברים  שלא  יוכלו  לשאת  את השינוי  שהתחולל וירגישו  כי כל  הוויתו של  הקיבוץ  השתנתה . יהיו  אפילו  כאלה  שיעזבו את  הקיבוץ  כי  התרגלו לראותו  כמשלט. אך עניין  המלחמה  הוא  ברור  ומובן אך קחו לדוגמא  את  אותו  קיבוץ  שביקש  להיות  קיבוץ של  רועים,  קיבוץ  אלונים  שיום  אחד  חיסל  את  העדר  שלו.  או  קיבוץ  של  דייגים  כמו  קיבוץ  סער  שיום  אחד  חיסל  את  הדייג. שלא לדבר  על  קיבוץ  חולתה  שכל  האתוס  שלו  היה  בנוי  על  היכולת שלו להסתגל וליצור  על  הימה  המיוחדת של  החולה  ויום אחד  ייבשו את  החולה.  רגעים  אלו  הם  קשים ביותר  להוויתו של  הקיבוץ. תמורות  כאלו  הם  נחלת כל  קיבוץ  גם  אם  הדבר  אינו  נראה במבט  ראשון. שינויים אלו במשימה  יכולים לפתוח במסע  נוסטלגי לעבר, להפוך להדחקה מסוכנת הפורצת  בכעס על המציאות  המשתקת ויכולה  להיות  הכרה נמשכת  שקהילה  זקוקה למשימה לא  רק ליחד  דביק. התמורה  החלה  במשימה  יכולה להיות  חלק מתבונת הקהילה  הזוכרת ומקדמת  כאחד.  עברה מאפשר לה חלום לביצוע. אמון הכל כך דרוש  כדי לפעול במצבים של אי וודאות.

ארגון הצריכה

נביא  דוגמאות לצד  המיוחד  ברוח  האחווה, לשיתופיות  המארגנת. אנסה  לפרט קצת על שני פרקים  מתולדות  מחסן הבגדים המשותף או  הקומונה. כיצד  הן  נולדו ?   התמורה  הפרגמטית  של  השיתוף בבגדים  החלה  בכנרת על ידי הסבתא  של  נעמי שמר.  היא שבאה מתחום  החייטות  הגיעה  לחצר  כנרת והיא  נחשבה  כזקנה  מדי  כדי לעבוד.  היא  כבר  היתה  בשנות  הארבעים שלה   לעומת  החברים שהיו  בשנות  העשרים שלהם. היא  החליטה  להיות  מעורבת  על ידי  שתתקן  את  בגדיהם של  החברים.  בשלב  מסוים  נגמרו  הבגדים  שהחברים  הביאו  עמם והיא  ביקשה  מן  הגזבר  לקנות לה  בד  שתוכל לתפור  בו  בגדים לחברים.  מכאן  החל להתפתח מחסן הבגדים של  החברים. הבעיה המעשית עוררה את היצר לשיתוף.

לא כך אירע  בקיבוץ א'  של השומר  הצעיר . הקיבוץ  שהשתתף  בסלילת  הדרך מרמת ישי  לחיפה  החליט אחרי  שיחה  נלהבת להקים  קומונה  של  בגדים  . החברים  הביאו את  ארגז  בגדיהם הפרטי למדורה   , הם  רוקנו את  הבגדים לארגז הגדול של הקומונה, רקדו  והשליכו תוך  ריקוד את ארגז בגדיהם  הפרטיים שרוקן לתוך  המדורה.  כך נפטרו מעול  הקניין  הפרטי.  זה  לא היה צעד פרגמטי אלא התפרצות  אמונית.  בקיבוץ  אנו מוצאים  גם צעדים פרגמטיים הנשענים  על  אמונה חשאית וגם  התפרצויות טקסיות שבאות לבטא את  החלום הגנוז לתיקון חברתי.

יש חלום המחפש  ביטוי וביטוי  המתחקה  אחרי  החלום שעומד  מאחוריו.

חינוך

היסוד  השלישי שאני רוצה  לעמוד  עליו זוהי  האמונה  הבסיסית שמשהו צריך לעבור  בין  הדורות. שהניסיון צריך להפוך לדרך של חינוך. אך חינוך  המכבד  את המתחנך לא רק  כממשיך אלא  כיוצר, כסולל  דרך  משלו.  שמקבל את  הלגיטימיות  בתוך תהליך  החינוך.  היום  אנו מוצאים המון  מערכי  החינוך שגובשו בחינוך  הקיבוצי   בחינוך  הדמוקרטי, בחינוך  האנתרופוסופי, בכל  המצוקה  שמבטאים  מחנכים נגד  החלודה  התוקפת את  המערכת  החינוכית . חלודה זו ניזונה  ממחלות חברתיות  עמוקות המושפעות מחרדות נטישה, מפוסט טראומות ממוסדות. כל אלה  השפיעו  גם  על  המערכת  החינוכית  בקיבוץ אך יש לזכור שהמערכת  החינוכית  הקיבוצית נוסדה  כמערכת  רחבה  וחופשית  דווקא  בתקופה  של  שיא  ניצחונה  של  התרבות  האנטי  הומניסטית  אוטוריטארית  בעולם. היכולת של  הקיבוץ לפתח מערכת שכזו בלב ליבה של תקופה  אוטוריטארית נובעת לעניות  דעתי  הן ממורשת  קהילתית  עמוקה והן מחיי יחד עשירים. היא מורדת  במובן העמוק של המילה: היא  מאמינה שביכולתה  לא  רק לחקות  אלא  גם לחולל . היו גם בה לא מעט פינות  דוגמאטיות אך מערכת  הקשרים שהיא פתחה לטבע , לעבודה,  לאמנות  היתה  חזקה מהדוגמתיקה  הפוליטית  המגוונת   שהיא  הטיפה לה.

אחד  מבוגרי  המוסד  של השומר  הצעיר   במשמר  העמק אמר לי פעם : לא  היה  ניסוי פדגוגי  שלא  עשו  עלינו. שאלתי  אותו ומה הבנת מכל זה ? והוא  ענה  לי : שסמכו  עלינו.  מערכת חינוכית  שמסוגלת להאמין  בחניכיה במיוחד  בתקופה  של משבר מתמשך ויתמות  גדולה צריכה להתכוון  ברצינות  למעשה  החינוכי. יאנוש  קורצ'אק  ביטא  את הדבר   נפלא. הוא  ביקר  בארץ  והסתובב  במיוחד   בהתיישבות. הוא  אמר  אתם עושים  שטויות  גדולות. למשל  אתם  מוציאים  את  התינוקות לשמש. בארץ ישראל אתם צריכים לתת להם שמש? הם צריכים מים! פה זה לא  ארץ הקרח!!

הוא מספר שלקחו אותו להסביר חינוך לקיבוץ נען.  החברים לא  הבינו את השפה הפולנית . יאנוש  קורצ'אק  דיבר וחבר תרגם את  דבריו. לילה  שלם ישבו ודיברו  על חינוך ולא  היו להם ילדים ! והוא מסכם שאולי  זו מערכת שעושה  שטויות  אך  היא  רצינית! זו מערכת  המאמינה  בחינוך, בילד ובתהליך  הדיאלוגי שבין התרבות  לאדם.

שינוי

השינוי האחר  המתרחש   בקיבוץ  הוא  השינוי  באורחות  החיים. חלק ממנו  הוא  שינוי  הנובע  מעליית  רמת  החיים. נדמה  לי  כי צריך לראות  את הדבר  כשינוי  המתחולל   במחנה פליטים  גדול שבו  האדם  נתון כל הזמן  להוויית  היחד. אין פרטיות. קירות  האוהלים  אינם מספיקים  כדי ליצור  את  הפרטי.  מבחינה  חומרית  הקיבוצים לא  היו  שונים ממחנה פליטים  אלא  שהם  היו מכוונים  על  ידי  אתוס  של יחד  אוטופי.  שיצטרך לבנות  את  עצמו.  והוא מבקש לבנות  את  עצמו  על  בסיס  של  אמונה  בהסתפקות  במועט , בחיי עבודה,  במחויבות לפנות מקום לאלה  שיבואו. שלא  כמו ברוב מחנות הפליטים ושכונות  העוני הוא עסוק  בעתיד. הוא מרבה לתכנן וליצור.

חלק  מהקיבוץ  בנו  את   דרכי צריכתם  מתוך  הניסיון  המצטבר והמצבים  המתפתחים.  חלק  ביקשו להטרים מצבים וליצור  מאגר   של חוויות  המעצים את תחושת  היחד  האחראי.

אך מאמצע  שנות  השמונים החל שינוי  מסוג אחר  בקיבוץ. כבר לו תהליך של דיון, הצדקה על ידי הצורך להתפתח ולהביא את  הקיבוץ לאופקים חדשים יש  קולות  הקוראים לסתימת  הגולל, לטריקת דלת להפיכת  הקיבוץ  למשהו אחר. כך תהליך שהסתמן  במשך שנים  ארוכות  שהקיבוצים  היו  לקיבוצים  דומים יותר ויותר  במבנה  שלהם, באורח חייהם ובתבונתם  הקהילתית שוב  היו  הקיבוצים  שדה לניסיונות  מרובים. לשוני  גדול. הם  החלו לשקף את הבלבול וחיפושי  הדרך  החשדניים של הסביבה.

אצל חלק  השינוי נבע מתוך תפישה  אקטיבית שהקיבוץ  נבחן  ביכולתו לתמורות אצל חלק אחר  הצורך  בשינוי נבע  מתוך אובדן אמונה וניסיון להתאקלם בכורח הנסיבות  שנוצרו.  משבר  כלכלי של  המשק  היצרני וניצחון  המשק  הפיננסי.  שינויים  במעמד  המשק הפריפריאלי ומשבר  החקלאות. היו  קיבוצים  שביקשו  לעבור תהליך מהיר  של  עיור. היתה  תחושה  כי אם לא  כן   הבנים יאבדו לקיבוץ. התהליך  התחולל  בשעה  של משבר  של הזדקנות מהירה  של  דור  המייסדים  של  העלייה  החמישית  שעמד שנים  רבות  במרכז  ההוויה  הקיבוצית.  דור  ראשון להזדקנות.

חלק  בקשו להפוך את  הקיבוץ לאנדרטה  שבצילה  חיה  חברה דומה לחברה  הפרברית   במרכז  המגאפוליס. אך רבים חשבו כיצד בתוך  החברה  החדשה  שהתהוותה למצוא  מקום לרעיונות של  הקיבוץ בלי להשתעבד לדפוסים ישנים. הדור  החדש  הצומח עתה  בקיבוץ  יכריע האם ניסיונות  אלו יביאו לרנסנס  או לשכחה. אחרי שלפחות  במראית עין המשבר  הדמוגרפי  הסתיים והצד  הכלכלי שוקם נראה  כי חיפושי  הדרך  מקבלים תאוצה.  כיצד  בחברה שהפכה  לכל כך  אנטי  שוויונית  ניתן להגביר את  האחווה שתקדם ליתר חירות וליתר שוויון ערך  האדם.

תכנון הקיבוץ

תכנון הקיבוץ היה תכנון  של  בית  לקהילה.  בית  שבו חדרים למגורי יחידים ומשפחות  המשתתפים  יחד  בשירותים ובגן. בית שיש לו  שטיח  לפני  כניסתו : שדות  הקיבוץ והטבע  הרוחש  מסביבו.  בית שיש לו חצר  אחורית  האזור  המשקי ולב  שהוא חדר   האוכל ומוסדות  הצריכה  של  הקהילה.  שלא  ככפרים  אחרים שבלבם  עוברת  הדרך אל  העיר הגדולה  הקיבוץ  השאיר  את  עצמו משוחרר מהדרך  העירה.  ביסוד  התכנון של  הקיבוץ  היתה  התפישה  של  השיבה  אל  הטבע. אל  האחריות  אל  הטבע

לא פרבר לעיר אלא  אלטרנטיבה לה.  חשוב לא פחות  היה התהליך של  תכנון  הקיבוץ  שבעיקרו  היה  שיתוף  של  המתכננים , המממנים והדיירים. שיתוף  פעולה  זה  היה  רווי  מתחים  המוסדות  שממנו את  הקמת  הבתים והמתקנים  היו  בהחלט צד.  הם  ראו את  עצמם  כמצננים את  הלהט  של  המתכננים  ושל  הדיירים  בוערי  החזון. המתכננים  ראו  עצמם כנציגי החלום  שאיננו יכול לתרגם  עצמו לשפה  של תכנון. הם  ניסו לעתים לתרגם  באופן  רדיקלי את ציפיותיהם מאנשי  החלום. לעתים מעבר למה  שחברי  הקיבוץ  ביקשו.  אך היה  חשוב   שעוד  כשהקיבוץ או חבריו לא  השקיעו מכספם  הם התעקשו  להיות  מעורבים.

בדרך  כלל  הדיירים  הם  המנצחים את  אנשי  החזון והתכנון . אם אנשי  החזון מבקשים שחזונם יתמיד  עליהם לשכנע  את  החיים  אותו  שירצו  ללכת בעקבות  החזון . אנו יודעים  שלמשל  בירושלים  ביקשו  להקים  עיר  גנים. מסרו את  התכנון  למתכנן נוצרי והוא תכנן שכונה שבה  עצים ואבנים שמשו יחד  באווירה  אוטופית מטהרת.  זוהי מאה  שערים של  היום  שהכל יסכימו אתי  שעיר  גנים לא  רוצה  להיות. ואולי  זה  גם יסוד  של תקווה . ייתכן  שהילדים  שמתגוררים  בגורדי  השחקים יבקשו להפוך  אותם לבתי  קהילות  נושמות טבע.

על חדר  אוכל  רוקד

אני  רוצה  לספר לכם על איש  קיבוץ  געתון מתכנן בן תשעים שעדיין מתכנן. אביו היה  צבעי  שצבע  אבני  דרך  מפולין  להונגריה וכשהגיע  לבודפשט  השתקע  בה.  הוא  היה  צבעי  בתים וחבר  בתזמורת חתונות עממית.  הבן שהיה מסתובב  עמו כשצבע  בתים  קיבל ממנו שתי מתנות  סרגל חישוב וכינור. משניהם נולד חזונו להיות  מתכנן וכנר. אלא  שבאמצע  הסיפור  נכנס  היטלר  והשואה.  הוא  היה חבר  בתנועת  נוער  ציונית  אך עבר  את  כל  מאורעות   המלחמה והגיע  ארצה  כמעפיל שאוניתו נטרפה  בים  אך הוא   הצליח להציל  את  כינורו ולהגיע   לקפריסין. ומשם  ארצה. הגרעין שלו שבראשו עמד  הוא ככנר, חברו  הצייר  ומשורר הם וחבריהם  שהיו דומים להם  באינטנסיביות  התרבותית  ובחוויות שעברו  בנו  קיבוץ. הוא  ביקש מהקיבוץ והתעקש  ללמוד  ארכיטקטורה .הוא  האמין  שחבר  הקיבוץ יכול להיות  גם  המתכנן של  קיבוצו ושל  הקיבוץ  בכלל. ואכן  הוא תכנן את  הבתים  בקהילתו . בניגוד   לדרכם של  בני  דורו  הוא  ביקש  לשלב   אמנות  בבתים  שתכנן. לא  מעט  נעזר   בחברו  הצייר.  הוא  בנה  בגעתון חדר  אוכל  מיוחד  במינו מעוטר  בדברי  אמנות. אביו שעלה  ארצה צבע את חדר  האוכל. מאבני דרך עבר  לאבני בנין.

המתכנן חלם  שבנו ימשיך  בדרכו או  בכינור  או בסרגל  החישוב. אך עוד חברה  היתה  בקיבוצו. ילדה   שגדלה  במשפחה מסורתית וגילתה  דווקא  באושוויץ כי היא  רקדנית.  היא  רקדה לעיני חברותיה  אך לא  לנאצים. באושוויץ  נדרה  נדר  שאם  תשרוד  תקדיש  עצמה  לריקוד.  היא  הגיעה  לגעתון והיתה  הגננת של ילדו של מנחם באר המתכנן . היא  שכנעה  את  הבן להפוך לרקדן. לימים  היה  לאחד  מגדולי  הכוריאוגרפים בארץ  רמי  באר.

באו שינויים. חברי  הקיבוץ  הדירו  את  עצמם מחדר  האוכל  הקיבוצי. חדר  האוכל  היה  שומם.  והנה  קם הבן ויחד  עם אביו יזמו  הפיכת חדר  האוכל למקום לימוד  ריקוד. נשאר  אותו מבנה  המעוטר  בדברי  אמנות והיום  הוא  משמש  לתלמידי  ריקוד  מכל  העולם  שבאים לרקוד  במקום. כשבנינו את חדר  האוכל  אומר  מנחם ביקשנו מהקונסטרוקטור  שייחשב  איזה חיזוק  צריכה הרצפה של חדר  האוכל  כדי שתוכל  לשאת את מחול ההורה של  חברי   הקיבוץ . עתה  היא  צריכה  לשאת את  משקלו של  הריקוד של  רקדני  העולם  הגדול.

המבקשים לאכול  בקיבוץ  געתון באים לבית ילדים  קטן  שהוכשר  לכך. זכר לימי  הגדולה  של חדר  האוכל. ועדיין  מנחם בן התשעים מנגן  עם  בניו  ברביעייה מוסיקלית.

דומה  כי  בסיפורו יש  משהו  שיכול ללמד  אותנו  כיצד  ניתן לחולל תמורה  מבלי לאבד  את הזכות לחלום, לתכנן לגלות  אחריות ואחווה.

עץ  האבוקדה של חיותה

בשנות  החמישים  ביקשו  להעביר מים מן  הירדן לבית  שאן.  תכננו צינור  גדול וישר   שיביא  את  המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא  כשבאו  המודדים  הם מצאו  עצמם מול חיותה  בוסל ממייסדות  קיבוץ  דגניה. היא  אמרה : כאן יש  עץ אבוקדה ששתלתי.  אתם  רוצים לעקור  אותו כדי לפנות מקום לצינור  הישר? ואני  אומרת לכם שעץ  אין   עוקרים.  ואני  מכאן לא זזה.

אתם יודעים  שהיתה לנו  ראש  ממשלה  גולדה  מאיר   שטוענים שהיתה  אישה  נועזת מאד. יש  הטוענים שהיתה  נועזת מדי. אך  אני אגיד  לכם מה  היה  גבול נועזותה . זו היתה  חיותה  בוסל.  חיותה  היתה לסמל חי לרעיון  שחרור  האישה והשיתוף. חיותה בוסל  הרימה  טלפון לגולדה והסבירה לה  שעץ אבוקדה  אין  עוקרים.  אז עד  היום  הצינור  עושה  עיקוף. הוא  הלך מסביב  לעץ  האבוקדה.  עברו  הרבה  שנים נדמה לי שעץ  האבוקדו מת  גם חיותה וגם חולדה. אך הוויכוח לא  הסתיים  . בין אלו  שטוענים  שיש לגלח את  כל  העצים  בדרך לקידמה  לבין אלו  הטוענים  שמוטב לא  היה להניח את  הצינור או   שהיה צריך  להניח  אותו מסביב  לכל  עץ  גם אם לא  יגיע  לבית  שאן.  נדמה לי  שבעניין זה  צריך להאזין  גם לתפילתם של יהודים  המבקשים  מהקדוש  ברוך  הוא  שלא   יאזין לתפילתם של  הולכי  דרכים  כי אם  תקוים  תפילתם לא  ירדו  גשמים  על  העולם. הערצת  הקידמה  הטכנולוגית צריכה להקשיב לקול השני  הלוחש כל הזמן הכוח יודע גם להשחית.

עבודה  זרה וניכור

אני מבקש  לומר משהו  לסיכום. אני מקבל את  דעתו של חלוץ גדול שהלך  בעקבות חכמי ישראל בדורות רבים  וקבע  שיהדות  היא  מאבק נגד  עבודה  זרה. עבודה  זרה  יכולה  להתבטא  באופן אכסטטי בהיבריס של פולחן  עצמי ורצון למלא  את  העולם  בצלמי תהילה ושלטון. אכסטזה  כזאת מבטאת נעילה  של  האדם  בתוך עצמו בלי לתת מקום למורכבותו, ליסוד  הטראגי של חייו, וליכולתו לנהל  דיאלוג עם זולתו. מצד שני עבודה  זרה  יכולה  לבא לידי  ביטוי  בניכור המדכא תקווה לביטוי  עצמי והופך  למנגנון של  הקטנה  עצמית וכניעה  בפני מה  שנראה  כתהליך  הכרחי  גדול  עלי ועל  החברה  בה  אני חי.

הקיבוץ  בדורו  הראשון  היווה  ערעור  על  הניכור והעבודה  הזרה. הערעור  אין משמעותו  התגברות, פתרון, אלא ערעור מתמיד  שאינו משתנה  גם  בתמורות  הטכניות וההיסטוריות המתחוללות מסביב. הוא  שייך למה  שאני  קורא  בכל  דור  ודור. בכל דור ודור צריך לגלות  את יסודות  העבודה  הזרה  המלווים אותו. המאבק נגד  העבודה  הזרה צריך  לבירור  חברתי, למחלוקת מתוך  בדיקה מתחדשת .מתן היתר  גורף לביטוי עצמי, ליחס  מחויב לטבע ולאדם. יצירת גשרים בין  מפגש  בינאנושי במשפחה  בקהילה לבין יכולת  לראיה  רחבה של עם, של מדינה של תרבות ושל משפחת  העמים.

קבוצות  שיתופיות  היום

בעשרים  השנים  האחרונות  אנו  רואים צמיחתם של  קבוצות  רבות  המושפעות  מרעיון  הקיבוץ  בידיעה  ובלא ידיעה.  חלק מושפע ברצונו לחיות  בקבוצה וחלק  במשימה, חלק   בחדשנות וחלק  בהצמחה  של  שורשים. הם  מבקשים  מרכז לחייהם, מרכז  שאובד בהרבה פינות של  החברה  הישראלית. הם מבקשים לעשות לתיקון לא  כאוטופיה  רחוקה  אלא כניסיון מתמיד לבנות בסיס לחברה ועולם לדורות.  הם  יחידים וקבוצות פועלים  בתוך צונאמי  גדול ללא מרכז או  גרעין. סחף עצום וזרימה  ענקית  בעלי  כוח אדיר וללא  כיוון.  האם יצליחו יחידים וקבוצות  בתוך הזרם הזה  לפעול, ליצור  אלטרנטיבות ?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ת

אור  גנוז  שער פתוח

 

הצעה למופע חג השמונים  של עין גב

טיוטה בלבד

 

ההצעה  המוצעת  כאן איננה  אלא טיוטה  ראשונית, מעין סקיצה.

המופע נערך בשיתוף  החברים והקהל.

 

קיבוץ  גלויות  כתיבת  ברכות

המשתתפים, אורחים וחברים, שחקנים  וילדים מתרכזים ליד  הדואר וחונכים את  שדרת  קיבוץ הגלויות, שדרת הפיקוסים. עליה מונפים דגלי מדינות  שמשפחות  החברים מגיעות משם. ליד  כל  קובץ דגלים או שלטים עם ציורי  האומות  השונות יש פתקי ברכות. האורחים לוקחים את   הברכות וכשמגיעים לשטח ההערכות כותבים ברכות הנתלות על  רשת  דייגים. כל נוצרת רשת ממנה  רואים  את  הכנרת אך היא מלאה  ברכות.

אפשר לבקש  גם מכל משפחה  בעין  גב על ילדיה לעצב  ברכה לקיבוץ

על רשת  דייגים  בסמוך למקום  האירוע  המרכזי תולים את  הברכות.

 

אור על חבל  מתוח

 

מאור מהלך על חבל בשיווי משקל. הוא לבוש  כחלוץ

 

מנחה : אור  גנוז.  מהלכים על חבל  מעל  זמנים, מנסים לשמור  על שיווי משקל, פוסעים  על פני תהומות, משוטטים על  פסגות. הפנים תמיד מוארים על ידי האור שבא  ממרחקי עתיד לא ברור.

מנחה  ב' : באנו לחוג  היום יומולדת לקיבוץ.  בן שמונים  הנער.  לא נעלה  אותו  בכיסא  שמונים ואחת פעמים.  אך נבקש מן  האופה  שלנו לאפות לו  עוגת יומולדת. כזאת  אמיתית  עם  נרות ואיחולים. עם חיבוקים וזיכרונות אך  בעיקר עם  איחולים והתבוננות אל מה  שמצפה לו,

מאור יורד מהחבל

מנחה ב': מוזמנים יקרים וקהל  נכבד.  כדי שלא תצאו מאוכזבים  הכנו לכם שקיות יום  הולדת.  במהלך  המופע תוכלו לגלות  בהן סודות מופלאים. כל פרט  החבוי  בשקיות . יום הולדת שמח.

ילדים  מחלקים שקיות יום  הולדת. עליהם צילום  של  בול  הקיבוץ (לקראת פסח יצא  בול  שך  השירות  הבולאי ובו ציור מהגדת פסח  של  עין גב במסגרת  הוצאת  בולים לכבוד הגדות פסח מיוחדות )

 

מנחה :ניגש למאפיה  כדי לבקש   שיאפו לנו את  עוגת  היום  הולדת.

התכוננו  בשביל יום זה  . כבר לפני  שנים רבות בנינו מאפייה.  בימי  ראשית הקיבוץ הורדנו מן ההרים    אבנים שחורות  ישנות מסותתות    ובנינו  כאן היכל ללחם   עם  תנור.

שיר  הלחם

האופה מופיע  סוער לבמה  עם ציוד  של  מאפיה.

 

האופה : אין לי זמן לעוגה  שלך. לבורגנות  עם  הקרם והנרות.  אני צריך לאפות לחם. לחמים.  לחם לחברים, לחם לנחלאים, לחם לאורחים, לחם לברווזים.  לחמניות פרטיות למתכנסים  במאפיה  בשחר  של  שרקיה  רועדים מקור לפני  העבודה.

מי יכול לאפות  עוגה ?

הרי סוכר אין . אפילו את  התה ממתיקים  כאן בשרידי בננות מתוקות ומי סוכר.

אני צריך לאפות לחם. הרבה לחם. אל תשכח שחבר  קיבוץ אוכל  חצי  קילו לחם ליום.  בפרוסות רבות : פרוסת  לחם  לפני היציאה לעבודה וחמש פרוסות לארוחת בוקר, שתים  לארוחת צהריים וארבע לארוחת ארבע, עוד שלוש לארוחת ערב ותוספת לפני  שהולכים לישון. בחצות יסתערו על שקי  הלחם חברי קבוצות  הרווקים, הרפתנים ושומרי הלילה. אין לי זמן . צריך להמשיך לאפות ! אני צריך לאפות  לחם לקציצות  הבשר ללא בשר,   ואת הלחם המיובש שנשאר לקצץ  למרק. ואם נשאר  להגיש  כארוחת גורמה  לדיירי  המשק  החי.

 

למה  כל  כך  הרבה לחם ? העיקר יש למלא  את הבטן , לחוש  כי גרשנו את  הקרקורים ולהיות  פנויים לעמוד  במשימות הדור.

אז  מה  אתה חושב ? שיש לי  זמן לעוגה  שלך ? ואתה  עוד מתעקש  שאאפה  עוגה ליום  הולדת ?

אני רואה  על פניך  הנחרצות  כאיש תרבות  שלא תוותר לי.  אאפה לך  עוגה ליום  הולדת. פרוסה פרוסה. שמונה פרוסות לשמונים  שנה.

מנחה : בשקיות  היום  הולדת תמצאו  עוגית.  נא להצטרף למאמץ ולאכול אותה  מיד.

 

 

שיר  אופי  הלחם

חקלאים

סרט  על  עבודה  חקלאית בעין גב  בימים עברו ובימים  האלה

הסרט נראה  ברקע  השיחה  בין  השלושה

עולים על הבמה שלושה חקלאים

 

ברוך ז. נושא חוטר בננות ענקי

• אני נושא את החוטר הזה הכבד. הוא  נותן לי הרגשה שאני חי.

הכל עברתי  בחיי, הייתי נאמן לבית הכנסת, לדגל  האדום, למקל  ההגנה  העצמית  של ההגנה, למסיבות  הקיבוץ שבהן הופיעו  החברות  לבושות  בחולצות  רוסיות, הייתי נאמן  למקלות  של ההגנה  להגנה  פנים אל פנים . הכל השתנה אך דבר אחד  הבנתי תמיד . צריך לחזור  לשדה , לעבודת  האדמה.

שבתי  אל תורת  אבותיי וביקשתי  ללמוד בישיבה   עם חובשי כיפה.  מצאתי  אנשים שמתפללים כל היום  אך לא  אוהבים צמחים, לא  אוהבים  אדמה. אני לא מבין איך יכול  מישהו לאהוב את אלוהים אם אין הוא  אוהב צמחים, אם אין הוא אוהב את  עבודת  האדמה ? בכל  גלגוליי לא עזבתי את עבודת השדה כי אני איש מאמין.

 

דב זינגר עם  ארגז ירקות

• ראיתי הרבה  בחיי .  כידוע אני חילוני  גמור  אך אני מאמין  בחצילים.  חצילים אנחנו יודעים לגדל, לראות  אותם בשוק מביאים  קצת מזומנים והרבה צרות. אני  מאמין כי  לחם יש להוציא מן  האדמה  בעבודה.  צריך להתמיד  בחצילים. לא  בשתילת  דשאים ופרח. את זה  נעשה  כשנהיה עשירים

 

מרכז  הנוי עם  חוטר תמרים

• אני עזבתי את הקיבוץ כי הוא לא הבין אותי.  לא הבין  שצריך שיחים, עצי תמר  ומדשאות., עצי  איקליפטוס וזיתים. העיקר להביא  בשורת צל ויופי. עזבתי כי כל הזמן חברים  דיברו על טונות, על משאיות חלב, על ענבים בשוק ואת  גן הנוי והתקווה  זנחו.   כשהרפתן שחרר את הפרות והן  החלו לאכול את  הדשאים  הראשונים  ששתלנו בקיבוץ לא יכולתי להתאפק  ולקחתי רובה ויריתי באוויר. הקיבוץ החליט לפטר  את  הנוי .  עזבתי את  הקיבוץ כי  לא יכולתי שלא לראות את מה  שאחרים לא

ראו : שיקום כאן  גן פורח  הם  היו  עיוורים ולי לא  היתה  סבלנות !

שתים עשר טון שיר וריקוד

המנחה :בשקית  יום ההולדת תוכלו לקבל מזכרת  רק מזכרת  מחיי  החקלאים  העין גבים:  עלה  אחד מהים  הגדול. מדליק פרוסת  עוגה.

במחסן  הבגדים

המחסנאית : כפתורים ותיק תקים,  ריצ'רצ'ים וטלאים, הרבה טלאים, חולצות  עבודה ושמלת  השבת של חנה'לה. גוזרים  כאן מכנסיים ומתקנים כאן  גרביים.  גם חולצות עבודה וכובעים.

אתמול  הגיעה  חברה  מברלין ולה  ארגז  בגדים  גדול. סדינים  ובהם רקום  שמה בראשי תיבות , באותיות מסוגננות.  היא מסרה אותם למחסן יחד  עם  כל  בגדיה. היום  גזרנו את הסדינים  כדי שיהיו לכולם מטפחות.  היא  קיבלה את זה  בהבנה . מצב  מטפחות  האף היה  כבר  בכי  רע.  את השמלה  החגיגית שהביאה מברלין מסרנו לאחת  החברות הוותיקות. כבר  הרבה  זמן לא לבשה  בגד  שכזה.  כשראתה  החברה  החדשה  את   שמלתה  על  החברה  הוותיקה החדשה היא לא  הבינה ואפילו קצת  כעסה. לא  נורא. תתרגל.

 

אני  כל  היום  רוקמת מספרים.  כשהחליטו שלכל  בגד  יהיה  מספר אישי זה היה לי קשה.  איך הם איבדו את  האמון  בחברים ?  27  כחול, 35 אדום. בגדי חברים, בגדי עבודה,  לתינוקות  לחברי נח'ל והכשכונים.

יש להכניס לתאים, לתלות  כביסה, לגהץ  חולצות מיוחדות. ובעיקר לא  לשכוח  את חיתולי הבד. שם  בחוץ יש מברשת מורידת קקי וכאן מקפלים אותם מכובסים.

 

המנחה  : גם אתם  קהל  נכבד  יכולים לעבוד. בשקית יום ההולדת שלכם יש  כפתורים. מדליק  את הפרוסה  של  השירותים

ריקוד  אנשי  השירותים

שיר  לעבודה  ולמלאכה

 

 

אנחנו  אנשי  השירותים. לא זורעים ולא  שותלים רק לגיוסים יוצאים.  אנחנו  רשומים  כשירותים ולא  כעבודה מכניסה.  רק מחלקים לחם, מזריקים  זריקות, מנהלים חשבונות, מטפלים  בחולים מטיילים  עם  הפעוטים, מתקנים מכוניות, מזרימים חשמל, מלמדים תנ'ך וטבע,  עובדים בברזל ועץ. מזרימים חשמל . אנחנו  אנשי  השירותים . לא עבודה  מכניסה.

 

דייגים

 

הדייג: יצאנו לים. ים כנרת. חושך ואנו עוד לא יודעים מה לעשות. אומרים כי יש פה  הרבה  דגים. אנחנו  עוד לא מצאנו. אתמול כתבנו  בעלון שדגנו 26 דגים.  שלשום 126. אך עוד לא  כל  כך יודעים.

 

אורות על   סירת  דייג

כבר למדנו. יש  לוקסים  ורשת הקפה  גדולה . יש לילות  של טונות  של סרדינים והמון מושטים.  אנחנו חבורה  מיוחדת. חבורת הדייגים מושכי  הרשת. כולם יודעים שאנו מיוחדים. שאנחנו צריכים אוכל  לילי משביע, שאנחנו יוצאים אל חופים מסוכנים. סופגים קללות ויריות מהסורים אך  חולים לים  כנרת .

גם אני מושך רשת. לא . אסור לפחד למרות שלילה שחור. למרות הגלים של  הכנרת  שמתחפשת לשלווה.  הלוקס מאיר ואנו  שטים  ומריחים  ריח של ים וגעגוע. געגוע אל דורות  על דורות  של   דייגי  כנרת. עברים מימי קדם, רומאים ונוצרים  ראשונים, ערבים וחלוצים. תמיד  עם  הרוח , הרשת והסירה.

 

צילומי  ים

הים הוא האופק ולעתים גם פרנסה אך תמיד מעניק צבע , הרפתקה, תהילה וזיעה .

 

קסם על ים  כנרת. השיר

 

 

מנחה : כדי לתת לכם  קצת מהטעם ומהחשק  שמנו  בשקית יום  ההולדת עין מרשת דייגים המלווה  את חיינו מהעבר  הרחוק ועד ימי מנחם. מדליק  עוד פרוסה.

 

ילדים

 

ריקוד לטיול יצאנו

 

דיאלוג  בין  שני ילדים לחיוב ולשלילה  של  הילדים  בקיבוץ

ילד א'  :אנו יוצאים לשדה כדי לקרוא  בצמחים. אנחנו יודעים לקרוא לא  רק  אותיות  וספרים  אלא  גם  צמחים ושדות . קוראים חצבים וחרציות, מגלים  את פרת משה  רבנו, את לבנון  הכרוב, את הדרור והדוכיפת. את השבלולים ועקבות התן.

ילד ב' : זה טוב. אך למה  המטפלת תובעת מאתנו לסובב את  ראשנו אל  הקיר בשעות הצהרים כשבא  לנו לנדוד  או לשחק  כדורגל. זה לא  כל  כך טוב

ילד א' :יוצאים לכנרת לקפוץ אל המים, לשחות למרחקים, לשוט  בסירות פח  משוחות  בזפת. מחפשים  הרפתקאות בתעלות הקשר ובגבעה  הפראית של  נפתלי.  זה טוב.

ילד ב' : אך בלילה  כשהרוח נושבת והחלון דופק וההורים   רחוקים בחדרים זה  מפחיד ומגעגע.  זה לא  כל כך טוב.

 

ילד  א' : אנו יוצאים בלילה  כשהשומרת לא  רואה  מבית הילדים  ונודדים עם פיז'מה  לאולם  הקולנוע מטפסים על  העצים לראות סרט  אסור  על  הילדים וזה  טוב.

 

ילד  ב' : וועדת  החינוך תופשת  אותנו ואז צריך לכתוב  מכתב חרטה ושבועה שנתגבר וזה לא כל כך טוב.

המנחה מדליק  נר ופרוסה

קולות מלחמה אפשר  גם  קטע מסרט

ביטחון

 

ילדה :אני רצה  בתעלה  כמו שאמרה לי  המטפלת. מסביב נשמעות יריות.  אני יודעת צריך להגיע מהר עם  החבילה  הקטנה לנמל.  עלינו לסירות . מפליגים לטבריה עם כמה  מהאימהות ועם  המטפלות.  אני שומעת בכי מאופק של אימהות .

אני לא מבינה . אימא שואלת האם נזכה  לחזור  לעין גב ?  היא  מדברת  על פליטים ? זה לא יכול להיות.  החברים יגנו אני  בטוחה.

אנו  בחיפה. חלק מההורים  במלחמה בעין גב וחלק  מטפלים בנו  פה  אנחנו מתגעגעים.  שמענו על ההרס על  האבות  שנפלו ורק  התגעגענו יותר.

אחד החברים שנשארו  בעין  גב

הכל תלוי בנו. אין מי  שיושיט עזרה ממש. אנחנו לבד צריכים להגן  על  המקום. שמענו  על יישובים  שנעזבו. עלינו להחזיק מעמד.  גם מול המתקפה  הגדולה.

אחת החברות

 

חברה : אנחנו  כבר אחרי הקרבות הקשים.   ברור   שהצלחנו  להגן  על  עין  גב.  איננו יכולים להסכים שהסוסיתא תהיה לנו  אויבת . היא ממש יושבת עלינו. שנים חיפשנו בה את שורשינו. אך מי  יכבוש את הגבעה?  הצבא  עסוק במקומות אחרים. עלינו  לעשות את מה  שלא  עשה  שום יישוב. לכבוש  את ההר.   כנראה  שנהיה הקיבוץ היחידי  שלא  רק  מגן  אלא  גם יוצא  להתקפה לכבוש  את  הגבעה. הסוסיתא לא  תהיה  לנו  לשטח אויב.

מאיר  קוצ'ינסקי : לקראת ההתקפה  על  סוסיתא  הוצאתי את  החברים לאימונים.  נחוש  אך  גם חרד. הרי  אלו חבריי ואנשי הקיבוץ שלי.  דחיתי את הפעולה  כי  ראיתי שהחברים  עייפים מן  האימונים.  בכל זאת אנו יוצאים .

קולות של ירי. מסתערים.

שומרי  ההר  ברחו. אנו מאותתים לחברים  שאנו על הסוסיתא.

קולות  ירייה אור מסוסיתא מאיר  את הסביבה.

קבוצת ילדים עם פנסים יוצאת לדרך : מאז  כל שנה  אנחנו   עולים לסוסיתא בשקית  היומולדת  יש  אבן  קטנה מזכרת  מהדרך.

המנחה  מדליק את  נר פרוסת  הביטחון. בשקית שלכם תמצאו חתיכת פלנלית  כדי שתוכלו לנקות את כיס  הדמעות לזכר  ימי  הביטחון  הקשים.

תיירות

מדריך  התיירים  העין  גבי איש הסירות  עם  כובע.

המדריך עם כובע  הספנים:

כובע. למה  כובע?  כי תיירים  דורשים  כובע של אדמירל.  הרי  אנחנו  קפיטנים על  ספינת  חלומות.

אחריו  תהלוכה  של תיירים  עם מצלמות ובגדים. מעין  תהלוכת אופנה. מאמריקה ועד  ניגריה  עם  בגדים שונים ודגלים של מדינות  שונות. ביניהם מתהלכים מלצרים, נהגי  רכבת.

מדריך  התיירים :כבר  האדם  הקדמון שישב  כאן  בסביבה  ידע    שאבן  לאבן מדליקה ניצוץ וניצוץ לניצוץ מביא לכאן לא רק  כנרת אלא  גם  אנשים. את  לוחמי ישראל ואת  הרומאים, את  הנוצרים ואת העברים  החדשים.  יש  כאן מה לראות ומה לאכול, יש כאן סיפורים ורוחות, יש  כאן  אידיליה של  כפר ואוטופיה  של  קיבוץ. מכל  ארץ ולכל צליל יש  כאן מקום להתארח .

בואו בואו תיירים  ! אלפי עיניים ולב מסתכלים על  עין  גב בת השמונים.  על  עציה  וגניה, על  ילדיה . הרי  אנחנו  הקיבוץ היחידי בעולם שיש לו גם  רכבת, גם אנייה, וגם מטוס.

 

אור  על  הרכבת הנוסעת  עם  קישוטים. על  ספינת  התיירים  בים.  על  המטוס. גם אורות על סוסיתא.

נדלקים שמונת  נרות העוגה.

 מיכל  גולדברג מלווה   במנגינה את  קריאת  הטקסט  האחרון

 

הנה  העוגה  לפנינו. שמונה  נרות לשמונים  שנה. שמונה נרות  שנדלקו להאיר את הימים  שיבואו. הכל מוכן למסע הארוך שלפנינו, לפתיחת  השער לכל שיבואו ויצטרפו לאגדה. לדאגה. זה  הרגע לאחל  איחולים לקרוב ולרחוק לכל אלו  שבנו וליוו, לאלו  שבאו מארצות עולם ומאלה  שנולדו  כאן ונדדו למרחקים. כל אלו  האוחזים בכנרת  המדאיגה ומלטפת. 

המנחה : הדליקו  את  הנרות  שבשקית היום  הולדת  שלכם ונשיר יחד

שחקי שחקי  על  החלומות

זהו  האור  הגנוז ממפעלם  של כל אלו שבנו  ברוחם ובגופם את המקום ואת החלום אור  גנוז  שנועד להאיר בזיכרון את השער  הפתוח לרווחה. למי  שיגדל  כאן, למי  שיצטרף, לעתיד שעוד  מחכה ויבוא.

כשאורות העוגה  כבים מתגלה  האור  הגנוז של תפילתנו.

 

הנרות  כבים . עולים לבמה ילדים ומבוגרים  עם  נרות  דלוקים.  אור  מאחור  מאיר את  השטח. מלווה  האור מסוסיתא ומן  הים.

 

האירו את  הנרות  ונשיר יחד  את  שירו של טשרניחובסקי  אני מאמין

הכל  שרים את    שחקי  שחקי עם  הנרות.

שחקי  שחקי על  החלומות.

 

 

 

 

 

 

מדלגים על הטרמפולינה

 

סוף  סוף  לא נהיה  המדינה  המטורפת ביותר אמרתי לעצמי כשפניתי אל תלמידיי  המבכים  כיהודים רבים  רבים  באמריקה  על שקרה.  עוד  שבר  בחלום  האמריקאי. עוד  טעות  בראייה. האם אלו  גם  סימנים  למצב  חלומנו אנו ?

תלמידיי  צעירים מהיהדות  האמריקאית שבאו ללמוד  בארץ ויצאו לחגוג  כאן את  הלילה  בו  תנצח אמריקה של  האידיאלים  של  הצעירים  היהודים  באמריקה, את  ניצחון שוויון  האישה, האקולוגיה, הראייה  הפתוחה  לכל  אדם לא ידעו  כי אמריקה זו  שהאמינו בה  שתנצח היא  אמנם   אמריקה  האתית  אך היא גם  אמריקה המצביעה למען  הון המתעלם מאדם, הזורק בני אדם מכבודם וכבוד  קהילתם, המאמין בשלטון  באמצעות  מיתוס  העשירות והפער. האם טרמפ לא מייצג  את אותה  אתיקה ? הוא מייצג אותה  כמיתוס משתלט על הדמיון, חופשי מצביעות, לא כשיר  הלל למצב  הקיים, מיתוס  המכנס קהילות להמון כועס .

את הטקסט הזה  גם אנו צריכים לקרוא הוא  הטקסט  המערער  על  האמון  באתיקה  הדמוקרטית כי היא שרה שירים של צביעות ואיבון. של פתרונות של כלי תקשורת המהווים  קול נאמן לאדוניהם  his  masters  voice    מצד  אחד ומצד  שני שופר  אוליגרכי.

הטקסט  שנשמע בארצות הברית  משקף את  המטוטלת  האמריקאית  משקף את הסערה  הכבושה  בתרבות  הפוליטית  הישראלית.

עלינו להיערך לאותו מסע של גיבוש חברתי חדש שדרך  קהילות פתוחות, לומדות, יוצר קשרים משמעותיים בין אנשים שונים, אחריות משותפת , תהליך של יצירת ראייה של  אדם שווה ערך וחופשי המעוניין בזולתו, רוקם  רקמה של זיכרון משותף לקראת תקווה. חברה  המהווה  תשתית לתרבות פוליטית דמוקרטית בעולם  קודח.

התנועה  הקיבוצית צריכה לתרום לכך את חזונה  לא רק את מודעות השבר שלה אלא גם את נחישות התקווה. עליה להרים את נס  החינוך החברתי, את תשומת הלב והראש לשינוי כלכלי רחב שיאפשר  לקוות לתיקון חברתי. להתקדם לחברה  שתוכל  לעכל שלום לא פחות מאשר לקדם  שלום.

אנו צריכים  לנסות לגבש תמיכה ויצירה של  צעירי יהודי  אמריקה התוהים על דרכה לתיקון תרבותי חברתי  כאן, לפיתוח מנהיגות  ופעולה  קואופרטיבית ואישית  שתוכל  להיות  נושאת  תקוות  דמוקרטיה ויהדות המותאמים לעידן וחורגות ממנו.

ההיסטוריה  איננה  מתעייפת מלהביא  אותנו למצבים של חרדה ותקווה.  כדי  שנוכל לעמוד בסערות צריך לפתח שורשים עמוקים וכמיהה  בלתי   נלאית לאור.

 

מוקי צור

אחד  השאלות  שתהו  עליהם  היסטוריונים הוא  האם  הרעיון  השיתופי בארץ  צמח מאידיאולוגיה  או  מן  הנסיבות. האם  הקבוצה  נולדה  כדי לשרוד  בנסיבות  חמורות או כדי להגשים את  הסוציאליזם? האם  הטיפול  המשותף  נולד  מתוך  רעיון   קומונה משתפת  כל  או מתוך צורך להגן  על  הילדים בנסיבות  מחמירות. האם מחסן הבגדים  המשותף נולד מתוך התרפטות  הבגדים או מתוך חלום היחד  המאורגן. האם  המטבח  המשותף  נולד מתוך  הרעב או מתוך  הרעיון  השיתופי ?

שאלת  המשביר והקמתו  מצטרפת לשאלות הללו.

הקושי בתשובה  לשאלה  נדושה  זו  כמעט  בין  ההיסטוריונים  נובע מתוך  כך  שרבים  מהחלוצים השיבו על  כך  בתשובה המתפרשת לכאן ולכאן. כשנשאלו  הם  ענו כי  החיים הם  שהכתיבו את  המהלך. ולא  הרעיון. או  כמו שאמר  לוי  שקולניק ב1916  'העבודה היא שהצמיחה    את  הרעיון'.

הקושי  בתשובה  הזו  הוא שהביטוי  'החיים הכתיבו ' יכול להתפרש  באופנים  שונים.  האם  כאן  אמונה ויטאליסטית  שהרעיון  המארגן את  האנושות אינו התבונה, המוסר  אלא  החיים , רגש החיים, או שמדובר  כאן  על העדר  רעיון על פעולה  הנובעת מן  הנסיבות. יכולה להיות  פרשנות  אחרת   שהביטוי המכחיש  את  השפעת  הרעיון על  הפעולה  מבטא את האכזבה של  הימים ההם  מהמהפכה הרוסית  שדיברה  על  'סוציאליזם  בימינו' והודברה  בים של  דם  ב1905. משמעות  הרעיון הזה  על  יצירה  המגיבה למצבים ולא  רעיון  המחייב את  הגשמתו התקבל  בשנות  החמישים והששים  כרעיון  המסביר מדוע  עם חלוף  התנאים  מותר וצריך להשתנות. התנאים  הם  שצריכים להכתיב  ולא  האמונות  והדעות  המתגבשות   בימים  גורליים. 'בתחילה  היה  המעשה' אמרו  האחרים  אך  הוא  גובש  לדעות  המכתיבות  לנו את  אשר  נעשה  כאן ועכשיו.  ברור  כי  השאלה  הזו  אינה  רק  שאלה  הנוגעת לראשית  התקופה  החלוצית אלא  היא  שאלה  המחייבת למחשבה  כאן ועכשיו.

אהרון  דוד  גורדון מורם של  החלוצים טען כי  המהפכה  האמיתית  היא מהפכת התפישה  כי  ניתן לארגן את  החיים  האנושיים על פי  סכמה. שגם אם אנו מקבלים את  שהאדם  זקוק לתיקון הוא לא יתקן מוסרית ותבונית  דרך סכמות וארגונים פוליטיים  או כלכליים. ארגונים  כאלה  צריכים לצמוח  כמפעל חינוכי המעמיד  כל  יחיד בפני  אתגר  של יצירה ואחריות, של גישה  לעבודה ולטבע . לדעתו  כל  ארגון  המתיימר בגלל צורתו  ומיסודו לתקן  את  העולם הוא  סימפטום לאי  היכולת להתמודד עם מחלה ולא יכול  להיות לה  למרפא . כשגורדון מבקש  לפסוק  שהמפעל  החלוצי אינו  הגשמת  סכמה פוליטית  אירגונית  סוציאליסטית  הוא מבקש  לומר  כי יש לו  סיכוי להיות מפעל של  תיקון אמיתי.

חבריו הפועלים  שחונכו  בחלקם על ידי  המורשת המרקסיסטית מבקשים לומר  כי השיתוף והחתירה לשוויון של  מפעלים שונים  בארץ  אינם יצירה הנובעת מרוח מציירת אוטופיות  שהן  בדרך כלל יצירות שבאות  להצדיק  את  מערכת  הכוחות  השלטת,  האוטופיות  מתחמקות מההכרה  בהכרח הכלכלי חברתי    המושך את  החברה  קדימה אל  סוציאליזם  שאינו  אוטופי אלא מדעי. אוטופיות  נוטות  לדבר  על הוויה  נצחית  ובלתי  היסטורית.  על  כן כשחלוצים   מדגישים   את  המניע  של החיים  הם מבקשים   לומר  כי יש  במפעל זה  אמנם זיקה אל  הסוציאליזם  שיגיע אך אין בו  כניעה  להתחמקות פנטזיונית של  תכניות מנוסחות מדי.

פרשת  המשביר  יכולה  להאיר שאלה  זו  באופן  מיוחד. המשביר  קם לפני 100 שנה  בנסיבות  דרמטיות : ארץ ישראל חוותה בימים ההם  משבר  קיומי  עמוק .  המשבר   ההיסטורי  הגדול  ביותר  במאה  העשרים . רעב, התפוררות הכלכלה, גירושים מן  הארץ ומוות המוני  הנובע מקריסת מערכות  המקיימות חברה מבחינה   רפואית וכלכלית.

המשבר  החל  בסתימת  אפשרויות  הייצוא מן  הארץ בעקב  המלחמה.  הוא  המשיך בפלישת ארבה  שהשמיד  את  הצומח. בו  קרסה  המערכת  הכספית . הממשל  הכריז   על מורטוריום של  כל  החובות . הבנקים שותקו.  היה אובדן  אמון  במערכת  הכספית.  שנות  המצוקה והרעב חיכו ליבול שיציל את  הנפש. אם יש  זרעים אדמה  ומי  שיעבד  את  האדמה  יש לו סיכוי להציל משהו כל שנה  אך  יכולתו זו מוגבלת  על ידי מזג  האוויר ועוצמת  הדיכוי  הפוליטי.

ביום פתיחת  מלחמת  העולם הראשונה  הגיע  ארצה  חלוץ צעיר לפתח תקווה.  הוא   היה  בן ישיבת טלז  הליטאית. בישיבה  הוא  הקים  מחתרת  ציונית. מתחת לספרי התלמוד  הסתתרו   שירי  ביאליק. חבורת  הציונים  בישיבה   היתה מתכנסת ושרה  ביחד  את  המנונם  הציוני : הכניסיני תחת   כנפך.  כך שרו לנעורים, לאהבה , לשפה  העברית ולציון.  המחתרת  התגלתה  והביאו לישיבה  עשרה תלמידים מישיבת  המוסרניקים  הקיצוניים  כדי להגבר  על  המרד. המרד  היה ממושך וקשה  אך  בסופו של  דבר  המנהיג  גורש. הצטרף למהפכה  הרוסית נתפש וגורש למרחקים. באחת  מתחנות  גלותו נקרא על ידי  הקהילה  הקטנה  לעבור לפני  התיבה בחגי תשרי. הוא טען כי  אמונתו אבדה או  התחלפה. הקהילה טענה  כלפיו  כי מוטב להם חזן לא מאמין וישר מהחזן  הקודם  שהיה מאמין  אך מושחת.  בקהילה  זו  שבה  אליו  אמונתו  הציונית . הוא הגיע  ארצה אולי כעולה  אחרון לפני  המבול.

כשהגיע לפתח תקווה המצוקה  החלה והוא  הציע לכל  הפועלים להקים  קומונה. גם לאלה  שהיו כבר  מאורגנים  כקבוצה  וגם לפועלים  היחידים.  הוא  היה ראש  החבורה כלומר  היה  עליו ללכת ליפו להעמיס  על  כתפיו  שקי חיטה , להביא  אותם רגלי  לפתח תקווה ולדאוג ללחם לכולם. כך הוא עשה  עד  ששלשה  מחברי  הקומונה  הובלו לכלא  בדמשק. הוא ידע  את מצוקת  האסירים  הארצי ישראלים  בדמשק. היו  כארבע מאות.  לעזרת  האסירים  הגיעו  גם שני חברי  דגניה יצחק  בן יעקב ובלה  רוזנפלד.  יחד הם ארגנו את  קהילת יהודי   דמשק לעזור  לאסורים שהיו  בסכנת מוות  בגלל  מזון ותנאי  מאסר.  החבורה  שהגיעה מהארץ  הצליחה   לשחד  את  הממונים  והאסירים  קיבלו  חופשה לסדר הפסח. מפקד  האסירים בכלא  דמשק  קרא  בפקודה לצאת  מהכלא ולצעוד לכיכר בלב  השכונה  היהודית  בדמשק  שם נערך  סדר פסח.  בלה  רוזנפלד  ניצחה  על  הכנת  האוכל.  זה  היה צעד  ראשון  בשחרורם של אסירי  דמשק. האיש  עליו  אני מדבר החליף את  שמו   המקורי פוסטלקו מטעמים מהפכנים לשם  שעשה  אותו למוסד  שדות ולב  הרצפלד.  הרבה  שנים  היה  עובר  מיישוב ליישוב ושר את  תפילתו 'שורו  הביטו וראו'. דרכו של  הרצפלד יכולה  לרמז  על   הקשר  הישיר  בין עזרה  הדדית  ושותפות . לא היה  זה  סוציאליזם על פי  הספר. דרכו   הוזנה  על ידי  חלומות  סוציאליסטים ושאלות  סוציאליסטיות  שהוזנו על ידי מסורות  עמוקות  של פדיון  שבויים ועזרה  קהילתית  שפותחו   על ידי  הקהילה  היהודית.

במצב   שנוצר בארץ  ישראל  של אותם  זמנים  התערב  הקונסול של  ארצות הברית  בטורקיה  הנס מורגנטאו. הוא  היה  יהודי ממוצא  גרמני לו היו שייכות  כל האדמות  של  הרכבת  התחתית של ניו יורק. הוא תמך בווילסון במערכת  הבחירות  שהתקיימה  ב1912 והנשיא פיצה  אותו  בתפקיד  דיפלומטי  בכיר. ארצות  הברית לא  היתה צד בשנותיה  הראשונות של  מלחמת  העולם  הראשונה. הנס מורגנטאו גילה  בבירת  האימפריה העות'מאנית גם את  משבר  הארמנים וגם את  משבר יהודי  ארץ ישראל. הוא  רתם  להצלת היישוב    גופים פילנטרופיים יהודיים שונים ביניהם את  ההנהגה  הכלכלית של יהודי  ארצות הברית ואת ההסתדרות הציונית  באמריקה. זו  היתה תשתית  הארגון   שהתקרא  הג'וינט. בנו של מורגנטאו  הגיע לירושלים  עם מזוודה  עם כסף אך נשאלה  השאלה   למי לתת  אותו, מי יהיו אלה  שיחלקו  אותו.  בארץ פעלו  גופים פילנטרופיים  רבים ממוסדות  החלוקה ועד   גופים  כמו  אליאנס  הצרפתי ועזרא  הגרמנית. הכרעתו של מורגנטאו להפקיד  את  הכספים  בידי נציג   המשרד  הארץ ישראלי  ארטור  רופין לא  היתה מובנת מאליה והיא  גררה  אחריה  הרבה  תככים וטענות.  הוקם וועד  הצלת  היישוב בראשותו של מאיר  דיזנגוף. וועד  ההצלה  החליט  כי אין לחלק ליישוב  את  הכספים  בדרך  שכספי  החלוקה  היו מחולקים : בהנחה  כי  לא נתבעת מהמקבלים  עבודה. להיפך : יש  להתעקש  על  עבודה  מאורגנת  ששכרה  הוא  כספי  העזרה. לעומת  המצב ביהודה בה התנאים היו קשים . רבים לא  היו  קרובים למקומות  עבודה וקשה  היה לארגן אותה בגליל  היתה  התארגנות  חשובה   שהעניקה  אפשרות לא לחלק את  הכספים אלא תמורת  עבודה. רבים  קיבלו תמיכה ללא עבודה בגליל  המצב  היה  שונה. הפועלים עדיין עבדו  הן  במשקים  הקטנים שלהם והם  כפועלים  בשדות  של  אחרים.  גם אם לא  היה  כסף  היו מקבלים  כתמורה  מעבודתם חלקים מהיבול או פיצוי  בחומרי מזון.

היישוב  היהודי  באותם  זמנים היה מעורב בכלכלה  המעורערת אך  הקיימת של  האימפריה   הטורקית. את  המלחמה  נגד  הארבה  ניהל אהרון  אהרונסון.  גדליה  וילבושביץ  אחיה של מניה  שוחט היה ממונה  על  העבודות הציבוריות  בירושלים יפו ודמשק. עבודות ציבוריות  בכפיה היו מאורגנות מתוך הצרכים של  האימפריה. סלילת  כביש ראש פינה  טבריה, הבאת צינורות מן הצפון למדבר  סיני כדי לארגן את  המתקפה  על תעלת סואץ. הכספים שהגיעו מאמריקה  בתחילה  באניות  אמריקאיות  שעגנו  בארץ ולעתים   לקחו ממנה  את  מגורשיה. במסגרת הכספים  שהוצאו לתמיכה בעמק   הירדן  אורגנו עבודות  דחק כמו  ייבוש  ביצת כנרת, בניית בתים לתימני  כנרת.  המשתתפים  בעבודה  היו  פועלים שהתרכזו  בעמק  הירדן מכל  הגליל. וועד  מושבות  הגליל  התחתון  עם חברי  קבוצות הפועלים  נשאו  בעול.  יוסף  בוסל מנהיגה  של  דגניה היה מאד פעיל  בהצלת  יחידים, קבוצות, ילדים.

באותה  תקופה  היו  הפועלים  בעמק מאורגנים מבחינה  תרבותית וחברתית  באופן מעורר השתאות.  הכל היה צריך לצמוח מתוך  עולמם  של הפועלים  הרי לא  היתה מסגרת על תומכת.  דמות מרכזית  בהתארגנות זו היה  ברל  כצנלסון  שהצטרף  עם  קבוצתו  קבוצת בוברויסק  לחוות  כנרת.  לעמק הירדן  הגיע  ברוך  בן יהודה  בוגר   גימנסיה  הרצליה  בתל אביב . הוא  נבחר  על ידי חברי  דגניה ללמד  אותם  עברית.  בחירה  זו לא  היתה  פשוטה  שהרי  דגניה  החליטה  קודם להביא מטפלת  שתטפל בילדיה  המעטים. מטפלת  שלא תזנה לעבודה  החקלאית ותתמסר לילדים.  בסופו של  דבר  דגניה  העדיפה להביא למקום מורה לעברית  שילמד  את עובדי  דגניה את השפה.  גם ברל  כצנלסון  הקים  בכינרת  חוג לעברית שכמה  מהטקסטים אותם  כתב לתלמידיו עדיין  עמנו. ברוך בן יהודה  תלמידו של חנינא   קרצ'בסקי  המורה  האגדי  למוסיקה  בגימנסיה  אירגן  באותו זמן מקהלה  לדגניה וכנרת. רחל  כצנלסון לימים  רחל שז'ר  אירגנה  חוגים להיסטוריה  וספרות. ברל לימד  את תימני  כנרת עברית של מכשירי טכנולוגיה  כמו מנורת  הנפט והמחרשה.  בכנרת  אורגנה  ספריה  לספרים  חקלאיים  שבהם  היו מעיינים  כל חקלאי  המקום  אחרי יום  העבודה  המתיש ומלא פורענויות. ברל כתב   יומן אינטימי של חלקת  הירקות  אותו  גידל.  היומן  רצוף  הערות אגב המציינות את  מצבי  הרוח  של  המחבר.  ביומנו זה  שזורה  הערה  מזג האוויר  הקשורה  בימי  הקמתו של  המשביר : שרקיה. חום של 47.5  מעלות חום  בצל.  הרוח  הלוהטת  שורפת  את  הירקות. בימים ההם כתב   ברל  כצנלסון  ביומן  הירקות שלו מילים  שלא  שיקפו את  מצב  הרוח של  בנאי חברתי :

'ולי, לי  האובד, ממש מר. ולא משום זה דווקא. מה יישאר  מכל  עינויי  השנה. מי יזכור לחנני?'

אלו ימי  הקמת  שותפות  החיטה. קשה להאמין כי  בתנאי מלחמה  כל  כך  קשים  הפועלים  התארגנו באופן  כל כך מעמיק  מבחינה  תרבותית. אולם  בין הפועלים  גברה  התסיסה. איך זה  אנו מסתפקים בעבודות יזומות, מאורגנות מגבוה. איך זה  אנחנו  הפועלים  הופכים להיות מנהלים  במקום להסתפק  בעבודה או להשתמש בכספים  כדי  להקים יישובי פועלים. העימותים  היו  גדולים.  אחד  הפועלים מתאר עימות  בין אחד  מהשומר הטוען  כלפי מנהל  העבודה  שלו שהוא  הפך לפקיד.  בלילה  שניהם לנים מתחת לכוכבים ומתברר כי הם חיים  באותם תנאים. הפועל שהתלונן מתנצל. אך  ייתכן כי זה  רק   בזיכרונותיו. אחד  מהאנשים  הפעילים  בסכסוך  זה  הוא ישראל  גלעדי. הוא מבקש התיישבות של פועלים. הקרן  של  וועד  ההצלה  אינה  מוכנה להשתתף  במין פרוייקט כזה באמצע  המלחמה. גלעדי פונה  ליק'א של  הפקיד  קלווריסקי ולקרן של מפלגתו  קפא'י  וכך נולדים  שני  הקיבוצים בגליל  העליון. הביקורת  על  הקמתם היתה גדולה אך הם היו  העדות  שבתוך  כל  המהומה הגדולה עדיין  החלומות לא  נרדמו.  ישראל  גלעדי היה  בטוח כי  יש להקים יישובים הרריים על  הגבול עם מעיין למטה.  בדיוק  כמו שברל  כצנלסון  האמין  כי ניתן לחדש  את  השפה  העברית ולעבוד  בגן  הירק.

המתחים  הגדולים בין  החלומות  שנולדו  במצוקה  הגדולה  הביאו לכך  שבוסל  המנהיג  של  דגניה ועתה   הלוקח  אחריות  על  הקמת מוסדות של עזרה  הדדית התפטר  מתפקידו.  הלחצים  היו  גדולים מדי והביקורת קשה.  אהרון  דוד  גורדון תבע ממנו להמשיך.  הוא  השתמש  במילים  קשות  של  בגידה  אם  בוסל לא  ימשיך.  ובוסל  קיבל  את  מרותו.

המצוקה  בארץ  הגיעה   לשלבים קשים.  זיכרונות של  אנשים  שחיו  את  אותם ימים מתארים סגה נוראה. בדגניה  החליטו לבא לעזרתם של  יהודים  שחיו  באיזור יהודה ולמכור להם חיטה. בדיוק  באותם ימים  החל לנבוט בכנרת  ובמושבות  הגליל  התחתון  רעיון  הקמת חברת מניות לעזרה  הדדית  בחלוקת חיטה. לקראת היבול  החדש  התכנסו  בחוות  כנרת מספר  אנשים לדון  במה  שעומד להתחולל.  שנה  קודם החיטה  נמכרה לסוחרים  שמכרו  אותה  ביוקר לצבא  הטורקי והגרמני אך פועלים  עבריים היו  רעבים. היה  חשש   מהשנות הספקולציה  בחיטה  שתביא  לעוני והתעשרות  קלה. מאיר  רוטברג מהאנשים המרכזיים של  כנרת  העלה  את  בעיית המצוקה  בעומדת  בפתח. כמה יתעשרו השאר  ירעבו. (שנה  קודם  חוות  שרונה  רעבה ללחם בעוד  שחקלאים מהמושבות התעשרו. ) עלה  הרעיון של  הקמת חברת מניות לה יהיו  שותפים  כל פועלי  הגליל.  הרעיון היה שיש להתארגן  במעין מס  הכנסה לכל הפועלים.  אלו שעדיין  קיבלו משכורות  או  חיטה  במקום משכורות חויבו לקנות מניות של  החברה  אלה  שלא  היו להם מקורות  כספיים  התחייבו לשלם עבור  מניות  היסוד  שלהם  אחרי  המלחמה.  כל  הרוכש מניות  בחברה יוכל לזכות  במנה  של חיטה  לקיומו.  הבעיה  היתה  שהכסף  בוטל ולא  היה  איך לשלם להקמת   החברה. החברים המייסדים  סיכמו  ביניהם  כי  הם מתחייבים לשלם  אחרי  המלחמה.  כך  הכניסו לצריף  בחוות  כנרת  חיטה  מהיישובים בסביבה.  רק  דגניה  נמנעה  מלעשות זאת  בשנה  הראשונה  כי התחייבה  לתת  חיטה  באזור יהודה.  שנים לא  סלחו לדגניה  על  הימנעותה  מלהיכנס לשותפות  החיטה  בימי  הקמתה.

הקמת  המשביר  לא  היתה  פעולה מנותקת  מהפעילות  החברתית  הרחבה  שהתהוותה בתוך  המלחמה. לוי  שקולניק   קרא לכך שהקמת   המוסדות  החדשים חייבת להיות מלווה  בעבודה  תרבותית  רעיונית מעמיקה. שההחלטות צריכות לנבוע  מתוך  החברים  עצמם. באסיפות ובמועצות.  מלמטה למעלה.  אחרת  המפעל ישקע. פועלי  ארץ ישראל  היו  נתונים  בתהליך ממושך אך ברור  של  הקמת  מערכת הסתדרותית  כוללת.  המשיר  היה חלק ממנה. התקיימו  דיונים לקראת  הקמת  הסתדרות מאוחדת של  כל פועלי  ארץ ישראל.  איחוד וועדי  הפועלים ביהודה, בגליל ובשומרון.  ההכנות לוועידה  היו  קדחתניות  וברור מתוכן  שהכוונה  היתה להקים ממש מערכת  שתעניק  לא  רק  ביטחון לפועלים  המפוזרים בכל  אתרי  הארץ  אלא  תיצוק מסגרת של  תיקון  החברה ותיקון האדם.  וועידת  היסוד  צריכה  היתה  להתקיים  בפסח של  אותה  שנה  במרחביה אלא  שביום  הראשון לפסח פורסם הצו על  גירוש   אזרחי  העיר תל אביב והצבא  הטורקי עשה זאת  בנחישות רבה. היה  צריך להעניק  עזרה למגורשים ולא  היה  זה זמן לקיים וועידה בעלת משמעות כה  עמוקה.

תכנית  המשביר  היתה  חלק מתוכנית  רחבה להקמת  כלים חברתיים  כלכליים רחבי  היקף.  קופת  החולים, לימוד משותף של פועלים, המשביר,  הון  של העובדים  שיעודד  התיישבות, עזרה  הדדית ויצירה  תרבותית משותפת  היה חלק מהמארג החברתי מדיני שהלך והתעצם  בין  הפועלים. כדי לקיים אותו  הוצע לאחד  את  הסתדרויות  הפועלים  האזוריות . להקים  הסתדרות פועלים  אחת. לה  היו צריכים  הפועלים להפריש  חלק  ממשכורתם.

המשביר  היה מפעל מעשי פרוזאי  אך  היתה  בו פרספקטיבה  עתידית ורחבה.  הוא  היה מעשה פרוזאי  הרמז  על מפעל  רחב ובעל משמעות.  שלמה  לביא  שהיה  מעורב  בהקמתו אמר פעם  על  המפעל הזה  בפרספקטיבה  של  זמן  שהיה  זה  ניסיון להדביק כנפי נשר לציפור  קטנה.  ברל השיב  על  כך  שאם  לא מסתפקים  בגולם  עם  כנפיים אפילו ציפור  קטנה  וחיה יכולה  לרכוש  כנפי  נשר .  דומה  כי  הערה  זו  היתה  הערה  ביקורתית והיא  נולדה  באותה  תקופה  בה  התברר  כי  הציפור  היתה  לגוף  בירוקרטי. גלגול זה  של מוסדות חיים  למערכות  ביורוקרטיות   שכנפיהן  סוחבות מערכות  פקידותיות  נטולות נשמה גרמו לביקורת נוקבת של  האיש  שיזם את  הקמתן.

אני מגיע  עתה   לרמז  לפתרון של החידה  ההיסטורית  ששאלתי  בראשית  דבריי.  החלוצים  הביאו  עמם חזון סוציאליסטי אך חזון  שבור . הוא נשבר על ידי  האירועים להם  היו החלוצים עדים במקומות  אחרים. החלוצים  באו בחלקם   מבית  המדרש  של מארקס ולמדו ממנו  כי העבודה  היא  מוקד קיומי  וכי  ענייני  כלכלה  מכילים  מימד  מוסרי  עליון.  הם למדו ממנו כי  יש לפעול למען  קידמה וכי יש לשלב  בה  ידע. אך הם לא  קנו  את ההדים הפטליסטים שתורתו  הקרינה, גם לא  את  התביעה של חלק  מתלמידיו להקדים  השתלטות פוליטית  של הפועלים על  המדינה כדי לעצב  אורח חיים  מתוקן.  מתנגדי  מארקס   הביאו  עמם  תורות  הנוגעות לתיקונו של  היחיד  במסגרת  של  יחד  אחראי וקרבה  אל  הטבע.  הם עמדו  על  צורך  דחוף לתקן  את  העולם ואת   העם דרך  התארגנות  שיתופית. מורי  החלוחצים י.ח. ברנר וא.ד. גורדון  ידעו  כי שני המקורות  הרעיוניים  הללו  המרקסיזם והאנרכיזם עשויים  להסתלף ואין להאמין להם כפשוטם  כי  הם יכולים  להפוך  בקלות  לעבודה  זרה. לפולחנים  היכולים לשמש   מכשיר  לשליטה או מנגנון  בריחה  מאחריות חברתית  הנתבעת.  תגובתם  היתה למצבים  ולתהומות שהתגלו, אך הם  הגיבו לכל מצב  בהתאם לאמונותיהם הבסיסיות. בעיות  נפתרו  בעזרת  האתוס  השיתופי בו הם  האמינו.  הבעיות היו חדשות והצורך שלהם לפתור  אותם  בעזרת  האתוס שלהם בדיוק  כמו  שחלוצי  ארצות הברית שנתקלו בבעיות  קיום  פתרו  אותם באופן אינדיבידואליסטי. בעיות שרידות  וקיום  נפתרו שם  על ידי פיתוח  של כלים  בהם  הועלה  היחיד  הנלחם על קיומו למדרגת  אתוס מכוון.  מאקדחים ורכיבת  של  היחיד  במרחבים.  כאן  בארץ ישראל  כל  בעיית  קיום  הפכה לתחנת בדרך להקמת  חברה  שיתופית. שותפות  שלא  היתה  יכולה  להישען  על  הסדרים פוליטיים.

עד  כמה  היה  מושרש   אתוס  זה בין חברי  הקבוצות  אפשר ללמוד מדילמה  שהועמדה  בפני  חברי  דגניה. המשרד  הארץ ישראלי של ההסתדרות  הציונית  הודרך על ידי  רגישותו של  הרצל  לצורות  החברתיות  שתיווצרנה  בארץ  עם  הגשמת  הציונות. הוא  ביקש מהמומחה לקואופרציה  בהתיישבות  הגרמנית  בפולין שהציע  להגשים  בארץ  את  חזונו  לקואופרציה. לצורך  הגשמת חזונו  הוקצב  תקציב להקמת   הקואופרציה. ארתור  רופין שדאג שיהיה   תקציב  לדגניה  המוקמת  חשב  כי  הוא ישכנע  את  דגניה להיות  קואופרציה. על ידי  כך  שתהפוך לקואופרציה.  לצורך זה   שלח את  האגרונום זגורודצקי להשפיע  על  חברי  דגניה לקבל  על  עצמם  להיות  קואופרציה.  נודע  כי הם שאלו אותו  על ההבדלים בין  הקואופרציה ודגניה והוא  הסביר להם כי  בקואופרציה  מקיימים שכר דיפרנציאלי וכי  הקואופרציה  מנוהלת  על  ידי  פקיד.  דגניה  השיבה  בשלילה  על פנייתו של  רופין.  שנים חיפשתי את  הפרטיכל   של   הפגישה  הזאת.  אחרי שנים  נמצא תיאורו של  זגורודצקי לפגישה. הוא  מספר  שהוא  הציג  בפני  החברים את  הרעיון. הם ביקשו להתייעץ . נכנסו למטבח וכעבור כמה  דקות שבו והשיבו בשלילה.  זו אינה תשובה מנוסחת או מנומקת  בנימוקים מרקסיסטיים או  אנרכיים. זה אינסטינקט  שהודרך על ידי  אתוס  שהופנם היטב והופעל אינסטינקטיבית. לא אידיאולוגיה ולא תגובה למצבים. אידיאה  המשפיעה  על  הכרעות ועל  תגובה  למצבים. לא  דוגמה מוכתבת  בתורה  מנוסחת ולא שרשרת תגובות מנותקות זו מזו.

חיים  קרא  גורדון לתורתו ולא  התכוון  לתיאוריה ויטאליסטית   נגד התבונה והקידמה  של  הגל או מרקס אלא למקצב  אחר, כולל, מקיף.  לא עם המתקומם נגד   אנושות  מאורגנת  בתבונה אלא  מעגלי  קיום המכילים תבונה ולב המקרינים  זה על זה ומתקיימים  זה  בצד   זה. מעגלים  שאינם   משתלטים זה על זה  או  נמזגים זה בזה של יחיד  משפחה, קהילה, עם, ואנושות. של  חיי יחיד יוצר ואחראי  החי את  הטבע ואת  התרבות  כשהן מחזקות  זואת  זו . של יציאה  מתמדת  מן  הגלות, יציאה  נפשית, ממסע  של  כיבוש  הטבע או  כניעה  לו לדיאלוג  עמו    על בסיס  של עבודה ולא  של עבודה  זרה המודרכת  על ידי  יצרי  שלטון וארוס. עבודה  שאינה פולחן מכוון ובשל  כך  זורעת  ניצני קשר והעשרה  נפשית.

האם לא נעשה  ניסיון לראות תמונה  כוללת ורעיונית ? האם הכל היה מבוסס על  הצעות פרגמטיות ארגוניות ?  תשובה לשאלה  זו  אפשר   לראות  בדבריו של  צבי  ש'ץ בוועידה  של פועלי  הגליל  שהתקיימה   כמה  חודשים לפני  הקמת  המשביר.  דבריו של צבי ש'ץ  היו  אמנם יוצאי  דופן כמו שהיה  הוא צעיר חולמני, יוצר המחפש נתיבים מיוחדים אך הם  נאמרו ונשמעו  היטב על ידי משתתפי  הוועידה והם חדורים ברוחה  המיוחדת של  החבורה.

הסער  המתון והעמוק, אשר ציוניות  שמו ותוכנו משיחיות, ההולך  ובא  אלינו ממעבה  הדורות, מסיני, המעולף  עננה  וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל  קומתו  האיומה. הוא  יטאטא אותנו, אם לא  נעמוד  בניסיון, אם לא  נוכל לכוון את  נפשנו  למבנה  חדש, אם לא  נלך  בדרך אבותינו,  הלוך ורקוד סביב  עגל פז.

בחיי  קבוצה  יש  לראות סימני  התעלות  החיים., את  האטמוספירה המיוחדת  אשר  בה תימצאנה ותתהווינה תכונות  האדם  החדש.  קטנה  ומשפחתית  צריכה  להיות  הקבוצה-  הקבוצה  העברית. לא לנו ולא  לרוחנו הקואופרציות  הגדולות. והלא גם  ארצנו  כה  קטנה מן  המשקים  הגדולים  של  אירופה ואמריקה. קבוצות  קטנות  של 8-10 איש  קרובים  ברוח- כאלה  יצמחו על פני  הארץ כניצני  האביב   החדשים.  כל אלה  הבאים אלינו מטבח  הגלות עם  עלבון צורב  בלבם, יבקשו  פה  אגם  שקט, יערגו למי מנוחות, למפרץ מוצל, מרוחק, עם  'עם קצת  לפחות  אוויר לנשימה'. יבקשו- זה וודאי אך הימצאו ? הנה  נחנקים לעינינו  ונופלים תחתיהם צעירים וצעירות עזובים לנפשם… הם לא  מצאו.  מים  רבים יביא לנו  הסער- אך אם לא   נחצוב לנו  בארות- בארות- לא יהיו לנו מים חיים!

בארצנו  החרבה עומדים  אנו  כעת ושואלים : אי  דרך  הטוב? בילל  התנים שומעים  אנו  את  הד  הצער- צער  הפרט והאומה… עדיין  קוצים וברקנים בכול- גם  בארצנו גם  בנפשנו… איך להחיות  כל  אלה? איך תתגבר על  כל  זה  הנפש? מאין  תשאב  כוחות חדשים ? במה  תיאחז ברגעי ליאות, יגיעה, אם לא תהיה  לה סביבת אור וחום תמידי, פינת מרגוע נפשית, באר  מים חיים?

המשפחה  בעבר או  הקבוצה  בחיינו  בעתיד- היא  היא  המקלט הבטוח האמיתי והתמידי אשר  יציל  את  נפש  האדם  במלחמתו  הקשה נגד  כוחות  התוהו.

בתקופת  העלייה  האחרונה הופיעה  זו לפנינו כחזון יקר ומוכר, חדש ועתיק ימים  גם יחד; בלי כל מגע  עם תיאוריות, עם מפלגות- אלא  בזרם החיים  המתגלים, הרוצים להעלות, וחזון  כה  חיוני וכה  שונה מכל אשר ראינו עד  כה.

(צבי  ש'ץ על  גבול  הדממה עמ' 98)

הקמת המשביר  הוא  רגע  אחד  של הקמת מוסד  שיהיה  חלק מפסיפס  חברתי  אירגוני  המבוסס על  התארגנות  מלמטה מתוך  נקודת מוצא של  התנדבות וקשר חברתי אך שאינו  סוגר  עצמו  בעבותות של  אגואיזם  קבוצתי.  בידי  רשת  זו הופקדה  בסופו של  דבר  המטלה להקים את  הטיוטה  לחברה  הפוליטית  שעליה  היה לקבל  אחריות על  העם  היהודי במסגרת של פרוייקט   שהתייצב ללא  הרף  לאתגר  הגדול  שהיה  מונח  בפניו : להקים  את  החברה  המדינית על בסיס  של  מפגש  בין תרבות חברתית צומחת מלמטה ולא  מאבדת  את   האופק והאחריות  של חברה   שצריכה  לענות על צרכיהם של  אלו  שאיבדו את  סביבתם והיו צריכים לברוא  את חייהם פעם  נוספת.

 

 

 

האם  הרעיון פרי  אידיאולוגיה

החיים  או  העבודה או  הרעיון

גורדון : לא  סכמה  אירגונית אלא חיים

מורשת מרקס

המשביר  כנקודת  בחינה

מלחמת  העולם : עצירת  הייצוא

הארבה

מעורבות  היישוב   בכלכלה   המקומית  גדליה וילבושביץ, ברוך  קטינקא

מרד  ערבי יהודי

מחלות וגירוש

הרצפלד

מורגנטאו

עבודה ציבורית  או התיישבות פועלים ישראל  גלעדי קונפליקט  בכנרת

ארגון פועלי  כנרת  דגניה שיעורי  ברל  בן יהודה, רחל  כצנלסון,

שרקיה  47.5  הקמת  המשביר

דגניה והמשביר

המושבות

וועידת  הפועלים : קרן עבודה, המשביר, התיישבות

שקולניק  עבודה  היא  המרכז  אך צריך ללוות  אותה  בחינוך

מעשה  המוליד  רעיון נעשה ונשמע

אידיאה  של  שיתוף : לכל  בעייה  יש  סיכוי  בשיתוף  אל מול  התרבות  החלוצית של  אמריקה.

ילי  שנר כותנה דיאלוג  עם משוררת

 

אתם יכולים לתאר  לעצמכם כמה  שמחתי לקבל הזמנה  זו  לשיחה  על  ספרה  של ילי. אמנם אינני  כל כך  אובייקטיבי לגבי המחברת. אמא  של ילי  טלי היתה תלמידתי לפני  המון  שנים שעברו עלי ולא  עליה. זכיתי  גם  בידידותה בידידות משפחתה. אני לא לוקח את הדבר כטבעי  שמורה יזכה לחברות של תלמידיו כשותפים. והנה  זכיתי  שילי בתה  תהיה  שותפה  לי כמורה  לתלמידים משותפים  באותה  קהילה  גדולה ומוזרה  של חבורות  המחפשות  את היחד  בארץ ההפרטה, את השפה  בארץ השתיקות  הצעקנית, את תיקונו של עולם   במרחב  המשתיק  קולות של  אחריות.

ההיסטוריונים  שמכירים את עבודתי  טוענים  שאני  איש  ספרות  אך אנשי הספרות טוענים  כלפיהם שאני היסטוריון.  על  כן  אני בא לערב זה כהיסטוריון  נכה  וכאיש  ספרות נכה. ויסלחו לי  בעלי המקצועות הללו אם אפעיל  מחכמתם משהו שאינו אפוי עד  הסוף בגלל  מגבלותיי אלו.

 

את קובץ השירים  של ילי ראיתי  בכמה  גלגולים. ראיתי אותו  נובט וצומח כשהוא מעובד  באהבה  רבה וברצינות יוצרת המבחינה  בריתמוס  במילה, בשתיקה ובצעקה  ..

לא  בהמולת  תופים נכתב  הקובץ הזה למרות שנכתב  על ידי  בת לדורות שהמולת  עולם  סבבה  אותם. בדור  שלאחר הקמת  המדינה השירה  הישראלית  בחרה לכתוב מוסיקה  קאמרית. להיבדל  מהדהודיה  של ההיסטוריה  הרועמת ושל  יסודות שביקשו להטיל את מרותם דורות על דורות.  השירה  הישראלית של אותם ימים מיעטה  לכתוב שירים לאיצטדיון.  השירים  נשמעו באזני הדור של שלונסקי ואלתרמן  רע.    שלונסקי  קרא  לכך מרידת הטיפה  באוקיינוס.  מצאתי  בארכיון אחד פתק  שלו  שנכתב   נגד  שירה של טיפות  : טיפה  אינה הים  הרחב. אין היא  מכילה   לוויתנים וגלים  סוערים. ננסים אינם  ענקים  קטנים אלא  הם אנטי ענקים. הוא  ראה  עצמו  כבן דור סוער  שצריך למרוד  נגד  סמכות  באמצעות  תרבות מקדמת אדם.  הוא חשש  מאותה  שירה של בית המכבה את תיבת  התהודה  של ההיסטווריה.

שירתה  של ילי היא  בהרבה מובנים  המשך לאותו מרד  של  הקאמרי אך בניגוד  אליו אין היא  מוצאת  את  האלטרנטיבה  בשירה  אנגלית או גרמנית רחוקה המסוגלות  להשכיח ולמחוק את במת  הרבים ,  היא  מוצאת  את  אפיקה  הפורץ דווקא  בידיעה  כי  הזיכרון הוא  גאולה ולא  השכחה. לא  עולם ישן נחריבה אלא  עולם חדש  נצמיחה משורש. החיבור האנטי אדיפלי של בת לאמה, לאביה, לסבים שלה  אינו נטל אלא  תקווה. ילי משתמשת  בביטוי שורשים ואור, פוטוסינטזה, לא כהנגדה . לא חושך השורשים ההופכים  גורל, גם לא  אור תולש מן האדמה כקריאה מיסטית אלא  הנבטה אל  הריאליות של  החיים. שורשים מוארים הם שורשים המבינים כי תפקידם להזין את היכולת  של קליטת  האור של צמרות הצומחות לגובה.

חברת קיבוץ עין הנציב רחל  רייך הסבירה  את  גן עדן כרחם ממנו לא  גורשנו אלא  יצאנו . ממנו  נולדנו   לחיים  הריאליים. מצרכני  פירות  כל  טוב יצאנו לעבדה ולשמרה  בעולם הטבע התובע עבודה כדי  לאכול ולשתות. להפוך חיטה  לקמח קמח ללחם להפוך ענבים  ליין. חיי  העבודה  הם  המצע לחיי  יצירה. ילי  מתארת יציאה לא פחות  דרמטית אם כי  בלשון אינטימית ורכה.  יציאה מהרחם    הצרכני בו נראה לנו כי אנו נמצאים ואובדים אל חירות של לידה, של יצירה  של אחריות. אנחנו כמו אדם  הראשון  נחשפנו אל  הפיתוי של עבודה  זרה אל  ראיית  עצמנו  כאלוהים ואת  העולם  כגורל  אך גם אל אפשרות הדעת הענווה. שירתה  של  ילי היא  שירה  ענווה  היודעת את  ערך  עצמה. לא אכסטטית מורדת אלא שירה  היונקת מן  המדרש.  שירה  חכמה  לא  של  שמחה  לאיד או זעם של בודדים. יש  בה יכולת לקבל את  העולם, את העיר  על נופיה, את הכאב והעצב ואת  המעשה  המתמיד  של הרס  החומה  ביניהם . שהרי מעשה  ההרס הסיזיפי של החומה המוטלת בין  העצב לשמחה  הוא  ההומור החדור תקווה אך  הפוקח עיניים :  מאין שואבת ילי את המקורות  לכוח הזה? מעולם המדרש.  המדרש  הוא  קומה  אחרת  למקרא. אין בו התגלות פומבית ולא  אימת נבואה.  החורבן כבר  התרחש ואין לאיים בו על איש. לעתים זה נשמע  עצוב מדי  אך לעתים  קרובות  מרובה  אחריות. אין זה מדרש  הנובע  מרצון  לבנות חומות , להסתגר  בעולם  האותיות מפני הנוף האנושי  המתחדש תמיד. לא  רק מדף של ספרים ולמידה  עומד  מאחורי השירה  הזו  אלא   עומד  נופו של  הקיבוץ. אנשים, מדשאות,  טבע, עבודה : כותנה. מסביבה עומד  נוף יומיומי  שלעתים  מתגלה  דרך   חלונו של אוטו לא  של מכונית חגיגית אלא של  אוטו יומיומי.

7

לא פעם  הרחקנו אל קצה השדה

להביט  בניסיו של  הקיץ :

פקעות  כותנה שלבן הצטבר בן רך וחרישי,

כמו העלבון שכבשנו  בחול עד  שעזבנו

והוא פרח והתעבה והלבין

ויכולנו לקטוף אותו  מתוכנו

לארוג  אותו לשמלות שלא  העזנו ללבוש  במדרכות

כי לא  היתה  תכנית  במכבסה  הקיבוצית

לכביסה  עדינה.

כמה  עדינה  יכולה  היכולת השירית לרקום את הפרוזה  הקיבוצית הקיצית והמסתפקת  המועט.  התובעת ומאחרי תביעתה   אהבה  גדולה ובלתי נזירית.

לפני  כמה ימים  פגשה אישה שהיתה ילדה כשהגיעה לקיבוץ את אשתי. לפני  המון  שנים אשתי היתה  המטפלת  שלה  . באותם ימים ליבה של הילדה  היה  עמוס לעייפה מדרכה כיתומה  מאביה וכמי שהגרה  אל  ארץ  זרה..  אחרי עשרות בשנים היא  הודתה  למטפלת שלה  לשעבר  על  כך  שהיא  קיפלה  מגבות שעות על גבי  שעות שהרי מה  שנראה כנוף כלומר  מטפלת  מקפלת  מגבות היה לה  הרגע  בה   היתה  יכולה  להשיח את לבה  עניינים  שלא  היתה  יכולה לברר   בשיעורים על  המוסר  התנכ'י או על שירת  התחייה בבית הספר.

ילי היא נכדה  לניצולי שואה.  הסבא  וסבתא הם ממייסדי  לוחמי  הגטאות שהביא  עמו  מחורבותיו של  העם  היהודי  באירופה את השבועה  לזכור.  דורות הוא  מתמודד  עם  הזיכרון ומעקשיו.

לא תמיד  אנו יודעים לאבחן בין מה   שדור  זה  הדחיק לבין מה ששמר  בסוד.  על פני השטח ברור  כי מאחורי  הדיבורים והעצרות, השבועות והמסעות  גם עמדה  שתיקה  גדולה.  האם היתה  זו  הדחקה  שהסימפטומים שלה  צפו והעמידו חידות או שהיתה זו שתיקה  שומרת  סוד מתוך  דאגה לחיים. במיוחד לבנים . ההדחקה  ושמירת  הסוד הביאו לכך שהבנים נאחזו  בשדות ובתי חרושת , בקדחת עבודה, ובנאומים על  קידמה . כל אלה יחליפו את  העולם ממנו התייתמנו בתקווה  שזה  יהיה  עולמם של  הבנים. הבנים ידעו לקלוט יפה  הן את  הסימפטומים והן את ההשתקה   המודעת.   הם רכשו את  האמנות הזו כשהם מודעים לסכנותיה :  אמונה  במשטר של השכחה, שתיקה  בין  שותפים.  לוחמי  הגיטאות  כתבו  ספר  עדויות של חבריהם.  הספר  עב  הכרכים יצא  לאור ואני זוכר  שנקראתי לערב  שהיה  בלתי  נשכח  בחיי.  הקיבוץ נכנס למעין  משבר.  חברים  קראו את מה  ששתקו שנים ונבהלו. הם  קראו לי  לדבר  על  הערך של  העדויות  של  עצמם.  על  הערך של  השיחה  ביניהם המתקיימת  באמצעות  הדפים  הכתובים.

ילי  היא  דור  שלישי לחוויה  מיוחדת  זו. הפנמתה  את  המדרש העניק לה  כוח  לבטא חוויה  זו  לא  כאפוקליפסה  קודרת ולא  כאוטופיה תלושה אלא  כמחויבות והשראה.

אחרי  אושוויץ  לא  אחראי  לכתוב  שירים כתב   הוגה  הדעות  אולם  הנה המנון לחיים  אחרי שואה . לא חיים של נרדף  ולא של  נרדף ההופך  לרודף אלא  של  מי  שמביא  עמו את  ערך החיים שלעולם לא יהיה  מובן מאליו.

50

כל כך  הרבה  שנים  רבץ עלינו הלא

כל כך הרבה  שנים הגענו אל הבקר משתאים מכמה שהוא

מזכיר את  הלילה

אחר כך יצאנו לעולם מתוך גלמיו  שרעו אותנו

בשדה חרוך  בקצוות

היינו ניצולים בני  ניצולים וחשבנו

שעיוורון עדיף  מנכות עדיף ממוות

 

עכשיו אנו שמחים, אין דרך קלה להגיד את זה

המומים  כתינוק פוסעים  בתוך  המים, מכים בהם

להקציף טיפות ולצחוק, האהבה מונחת  פשוטת איברים בתוכנו,

איך נמשיך  לחיות כך אני שואלת אותך

מהספה מנדנדת כפות  רגלים יחפות לא נוגעת ברצפה אבל ידים

באות מלמטה ללא הפסקה לתפוס בעקב ולמשוך

 

באחד משיריה  כותבת ילי

32

דיני ממונות  בשלושה…

דיני נפשות  בעשרים ושלושה-

(משנה, מסכת  סנהדרין, פרק א')

חז'ל טעו.

דיני נפשות

תמיד

בשנים.

לפני  שנים נקראתי לכתוב  ספר לזכרו של  שבתאי   בארי  איש  בית  השיטה. הכרתי את  האיש  כבר  אוריין, איש  נוי ואדריכלות הקיבוץ,  כאיש התפור  על חזונו של  טבנקין – תמיד מתוח אל משימה. קובע  הלכות חברה ותובע להגשימם. תמיד מצליח לתבוע  מעצמו ונתקל  בחומת  סירוב של מאמיניו.  הכרתי  אותו  כמי שהוכיח  אותי  בלי  הרף אך  באהבה על  הסטיות  הרעיוניות ועל  חוסר  היכולת להביא את צעירי  הקיבוץ לעסוק בבנין.

כשתהיתי מה  אעשה  עם מורשתו נחשפתי בביתו לארון מלא  ספרים ומחברות  בכתב  ידו  מצאתי גם הר  של ניירות בארכיון  הקיבוץ.  ולא ידעתי אנא  אני בא.  והנה מצאתי שהאיש  כתב  יומני  קריאה לספרים שקרא  מגיל 17 עד  תשעים.  מכל ספר  גנב  ציטטות.  והנה  בספר  'עפיפונים' של  הסופר  הצרפתי רומאן  גארי מצא  שבתאי  את  האמירה 'התקווה  היא  בשנים' . האמירה  הזו  הדליקה  אצלי את התחושה  כי אני עומד להוציא מכל שכתב בארי  רק  את  השייך לאימרה  הזו  כלומר ליחסיו עם אשתו רות.  החוט נתפר לאט לאט והתוצאה נשלחה  לחבריו של  שבתאי  בבית  השיטה. הם טענו כי  לא זה  האיש   שהכירו.  כאן  הוא מרשה בעזרת  האהבה והברית לשאול  עצמו שאלות  אחרות לקשור  קשרים  אחרים.  כשסיימתי לערוך  את הספר  אשתו רות  היתה  בת 95. עיוורת. היא ביקשה  שיקראו לה  את הספר  מהר.  קראו לה  והיא גזרה : זה  האיש.   קולו נשמע  בספר  אך היא  היתה  המוקד.  הספר  יצא והיא נפטרה.  אז נמצאו  מכתביה  אליו. זה היה  מבחן  העל  של הספר.' התקווה  היא  בשניים' כלומר לא  ביני  לביני  אלא  ביני לבין זולתי והגשר  הן מילות השירה אם הן  נמצאות כי  בהן יש מוסיקה  הלוחשת את שאין לבטא.  האם גם המשפט ?

דיני נפשות  הם בשניים ואולי לא  רק  הדינים אלא  גם התקווה והאחריות. הן מתרחשות בין  האנשים כשהן מצליחות לא להיות נגדם.  יהודים  האמינו כי  העולם שפיט אך שבשיפוט יש  גם אקט של אהבה. שניתן  לדלג מעל יסוד  העבודה  הזרה של החוקים ואז  החוקים יכולים לנווט את  האדם.

עתה  עומדת ילי  בפני חוויה חדשה : לידה מעתה

דיני נפשות

תמיד  בשלושה

נתפלל שמי שיוולד יתהה, יבקש  הגנה וצמיחה עד  שיצטייד במילים ויצא  את  גן העדן שלו . נקווה  אל  עולמה  של  שירה. נתפלל שהוא ידליק  את  הרצונות  ואת  החדווה גם יחד.