כל הפוסטים מאת מוקי צור

הר , שדה ובית לבינה

לפתיחת גני טבע

 

אחרי  עבודת  קיץ ממושכת  נחנך  חדר  האוכל והאולם של בינה  בגני טבע.

 

המשורר אבא  קובנר  כתב פעם  שהוא לא  מבין מדוע לא מתחילים את בניית הבית  בחלון. הבית הזה שאנחנו  חונכים  היום בגני טבע  החל  בחלון.  בחלון אל  הטבע, אל  האדם, אל החבורה, אל החלום ואל המציאות התובענית.

לא חומה  הקימה  אותו ואף לא  גושי  בטון מגוננים אלא  פתיחה אל.

 

באחד  המדרשים  נכתב   כי שלושה  אבות  היו לעם ישראל אברהם היה  הר, יצחק שדה ויעקב  בית. אפשר לסמוך על המדרשים כי סמכו את  קביעתם על פסוקים הרבה אך מה  שנותר  היא  הקביעה הר, שדה ובית.

ואכן הר  האמונה  הנישא  תובע שדה בו  יושקע  כל החזון והשדה  הרחב קובע  מקום לעשייה , לתשומת לב לצרכי  הקיום . הבית תובע מקום להניח את הראש, לתת אהבה, להעניק  קשר ומשמעות. גם ההר, גם השדה וגם הבית קוראים להרבה לימוד.

הציונות ביקשה לשוב  אל המתח הזה  בין ההר , השדה והבית.  לדעתה מי שוויתר  על  הסיכוי לשדה לא יוכל להחזיק בבית או בהר אמונותיו. לדעתה  אין להיכנע  ולוותר על החיים בשדה,  שדה  המתח של הבית וההר. הגלות  וויתרה  על המתח וגנזה את השדה. היא  הורידה את  היסודות הללו  למחתרת. עתה בבואנו  אל ההר, השדה והבית  אנו זקוקים  לכל שנוצר  במחתרת הזו אך  מה  שגובש שם צריך עתה לפתוח חלון ולפרש את כל שהיה בסימן הגעגוע אל עמידה מתחדשת במתח בין  היסודות.

כיצד  מגיעים לשם ?  זירות אלו בעלות   המשמעות בפגישתן מחייבות .לא רק מדרש אלא גם מעשה, עבודה ביקורת, מעורבות. לא לתת  שמעורבות ועשייה יעמעמו את  הרעב  לחירות אם  האחריות  והיצירה.

שלושת האבות הללו מתבוננים בנו  כרגע ותוהים.

בזוהר  איכה מסופר  כי  האבות התייצבו בפני  הקדוש  ברוך הוא ותהו על חורבן  הבית. הוא  השיב להם בהצבעה  על  החטאים של ישראל. הם נאלמו דום ושבו אל  אדישותם המרוממת  אך רחל האם לא וויתרה, לא  על הדאגה ולא  על  הבכי. היא  התעקשה. אנו מבקשים מהאבות לזכור שיש אימהות ולתת להן את  הזכות  לא לוותר  על התקווה.

 

 

 

אשה חלוצה אל מול הכנרת

ההצעה שאני מציע  התעוררה  לנוכח תחושה  עמוקה  שהתעוררה   במערכת  הבחירות  בארצות  הברית  שמצד  אחד  מביאה לנו מועמדת  ראשונה לכהן  כנשיאה ומצד  שני מתגלה   במערכת  הבחירות עד  כמה  האשה  הנלחמת על מעמדה נתונה  בצבת  קשה של מלחמות יצרים, השפלה והטרדה  בלתי  פוסקת.

 

לנוכח  השאלה   שנשאלנו על  עיצוב  הדרך  מכפר  הנופש לעין גב וסלילת  דרך חקלאית  שתוביל  מבקרים מכפר  הנופש לקיבוץ עלתה  בדעתי הצעה קצת יוצאת  דופן.

על  שפת  הכנרת היו  ביטויים שונים לניסיון  החלוצי  לערוך שינוי במעמדה  של האישה.  למרות שאי אפשר לדווח על  ניצחונות  גדולים  בתחוםזה  בכל זאת  הניסיונות היו ניסיונות  קובעות מטרה ומסמנות דרך.

 

הצעתי היא לערוך בעין גב לכבוד  שנת השמונים כנס פסליות ופסלים שיעצבו  פסלי קבע לזכרן של נשים  אל מול  הכנרת  שרשמו אופק  חדש  במעמדה  של  האישה. שליד  כל פסל כזה תהיה  אפשרות   ללמוד   משהו על  הדמויות המוצגות.

 

ההצעה  אינה  אלא  טיוטה שצריך להכין ולעבד. ראשית מחשבה

 

אני מציע את  הדמויות הבות

 

דונה  גרציה כאישה  מנהיגה שמבקשת ליצור  תשתית מדינית  בהנהגתה  של אישה

חנה  מייזל  כמורה  ומעצבת של חוות  העלמות המבקשת לעצב  דרך חדשה  בתחומי עבודת  האשה

חיותה  בוסל המנסה לעצב פני משפחה שבה לאשה ולגבר תפקידים שיוויוניים.

רחל המשוררת הנותנת ביטוי  חדש  למעמדה  של  האישה כמשוררת  עברית

שרה שמוקלר– דמות מופת של חלוצה שראתה  עצמה  כמשרתת  הבריאות של ה]פועלים ונפטרה כתוצאה מהחלטתה  לרפא את הפועלים

מרים ברץ האם הראשונה של התנועה  הקיבוצית

נעמי שמר המשוררת  והפזמונאית מבנות הארץ

חנה  בעלול  ממושבת  כנרת מורה עברייה בתפוצות ובארץ

 

רשימה  מינימלית זו יכולה  להצביע  על כך עד  כמה  המפגש  בין  הכנרת  לבין  הנשים פתח  בפניהן אתגר שלמרות  שלא  הוגשם  במלואו  פתח אופקים חדשים החשובים לנו  ולעתידנו

 

 

זוהי  הצעתי

מוקי צור

 

 

דפי זיכרון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דפי זיכרון

 

 

 

 

 

 

שם

 

שם משפחה

 

תאריך לידה

 

מקום לידה

 

שמות ההורים

 

תאריך הפטירה

 

בנים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אגון קוקס

 

אגון  קוקס  נולד בווינה, אוסטריה.

אביו  היה   בנקאי. המשפחה  משכילה  ומתבוללת. מעריצה  את  התרבות הקלאסית  והגרמנית. אגון למד בגימנסיה ריאלית, זכה לחינוך מוסיקאלי רחב. הוא  התמחה  בהיסטוריה. למד בשבע  שפות.  אגון  הצטרף לתנועת  הנוער  'בני  בילו'  שלימים  התאחדה  עם  'תכלת לבן'. כשחבריו עלו ארצה  להקים את  קיבוץ  עין גב הוא  נשאר   בווינה  לסיים את לימודיו.  ב1938 הגיש  את עבודת  הדוקטורט שלו  אך לא  זכה לקבל  את התואר – כי  היה  יהודי. (משפחתו  זכתה לקבל  את  התואר  שלו  הרבה  שנים  אחרי  מלחמת  העולם השנייה).

בשנת  1938  נישא  לחברתו אדלה  היא  דלי.  יחד  הם יצאו להכשרה  של תנועת  הנוער  בדנמרק. בשנת  1940  נכבשה  דנמרק  על ידי  הנאצים. המשפחה  הצעירה  חיתה  תחת השלטון  הנאצי. אגון עבד  בחווה.

כאשר  התברר  כי  הנאצים  מתכוננים להעביר  את יהודי  דנמרק למחנות ריכוז ומוות הוברחו 7000 יהודים מדנמרק לשוודיה על ידי  המחתרת  הדנית. ביניהם  היו  אגון ודלי.

בשוודיה הם עבדו בחווה חקלאית.  אגון  התמחה  בעבודת  הרפת.  הוא  השקיע  רבות  בעבודה   כמחנך והיה  פעיל בתנועת  הנוער החלוצית  שהתארגנה  במקום. בשוודיה  נולדה  הבת של אגון ודלי נעמי.

אחרי  המלחמה פעל אגון בבית ילדים שהוקם לטיפול  בילדים שהגיעו ממחנות הריכוז  בגרמניה.  אגון  היה  מורה, מדריך ומחנך.

 

עם עלייתו ארצה ב1947 היה  אגון ואשתו דלי לחברים בקיבוץ  עין  גב.  במלחמת  העצמאות השתתף אגון  בהגנה  על  עין גב. שנים רבות עבד  ברפת  של הקיבוץ  לימים  החל לעבוד  בתיירות. הוא  היה  מורה דרך בעין גב והשתמש  בכל הידע  הרחב  שרחש. הוא קשר  קשרים רבים  עם תיירים מכל העולם  במיוחד  מאלו שהגיעו  מארצות סקנדינביה. בשנים  אלו חידש את קשריו  עם ווינה  עיר הולדתו. בשנותיו  האחרונות חלה וכשריו  אבדו.אשתו שלי טיפלה  בו במסירות רבה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהיה  אגון מהלך  חבוש כובע של אדמירל, מצביע  בפני התיירים  על  הנוף, מספר  סיפור מעורר רעמי צחוק בשוודית, אי  אפשר  היה לתאר  כי לפניך  רפתן אדוק.

כשהיה  אגון יושב בישיבת  רפתן על כד  החלב  ברפת והיה  מעיר לחברים הצועדים לעבודת הגיוס בכרם פעם בשנה 'היכן מצאתם חולצת עבודה בארון בגדיכם המפואר?' לא תיארנו כי לפנינו  דוקטור להיסטוריה.

כשהיה  מצטט בפאתוס בעל פה  שירה  גרמנית  קלאסית מי  היה מתאר  כי  הוא יודע לשאוג כאריה בהצגה לילדי בר –  המצווה?

כשהוביל  את  נעמי  בתו בגאווה  בלתי  נסתרת בחצר  הקיבוץ כמהלך בביתו ונחלתו, האם  היה  יכול מישהו לתאר כי  לפניו פליט  נודד  משך  שנים ארוכות, שחש בקרבת  הגיהינום, שנקרע ממקור  חייו?

כשעבד כאילו התפלל, כשקרא בספר כאילו היה  נתון לעבודת חייו,כשביקר משהו  או מישהו עשה  זאת בבוטות שהזכירה לכל  את רוחב השכלתו.כשהיה מדריך את התיירים שאהב היה  בעל בית גאה , אך כשחלב  את הפרות היה  כאומר: איכר  אני, קשור לאדמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חנניה פינר

 

חנניה  נולד  בברלין. למד  בבית ספר  גרמני . למד  קרמיקה אצל  אומן ברלינאי.  בעקב  המשטר  הנאצי נאלץ להגר לאנגליה. בעיר  סטון און טרנט עבד  בבית חרושת לקרמיקה. ב1940 הוגלה  מאנגליה כאזרח מדינת  אויב. על  האונייה  בדרך לאוסטרליה נסעו יהודים וגרמנים  נאצים. הנאצים  השתלטו חברתית  על  האונייה.  באוסטרליה  נכלאו במחנות.  אביו  ואחיו של חנניה  הצליחו לעלות ארצה ולהתיישב  במושב  בית יצחק.  הם הביאו  ארצה  את חנניה שהצטרף  אליהם למושב. שלושה  חדשים  אחרי  שהגיע  ארצה  התגייס לצבא הבריטי.  הוא  עבד  במחסני  התחמושת בארץ,  בקפריסין ובמצריים.  כשהשתחרר  מן  הצבא למד  צבעות  ועבד  כצבעי  בנתניה. ב1947 הצטרף  לקיבוץ  עין  גב.  בהתקפה  הסורית  על  עין גב, בעת העביר תחמושת לעמדה  מותקפת  על יד  מגדל  המים נפצע  אנושות. הוא  ניצל אך נותר  נכה ונאלץ לעבור  ניתוחים רבים ושיקום ממושך.  ב1950  למד בבצלאל. בלימודיו  התרכז  במיוחד בלימוד  חיתוכי  העץ  אצל האמן המיוחד  יעקב  שטיינהרט.  ב1954 שב לעין גב ונישא לאורטרוד שטיפלה  בו בזמן פציעתו.  הוא  הקים סדנת תחריט, עבד כאמן, לימד ציור  בבית הספר  המקומי, אייר  את עלון הקיבוץ וקישט  בחגים את חדר  האוכל. חנניה  היה  אמן מוערך, בעל סגנון ייחודי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהיה  חנניה  מציג  את  עבודותיו היה  חרד  מתגובות. לא פעם ליווה אותו פרץ עצום של  שתיקות. הוא  היה  גאה מדי כדי להתוודות על כאב  אי ההבנה. המומחים לאמנות העריכו האמינו באשר יצר  אך רבים מהקרובים לא הבינו.  הקונים לא הגיעו  בהמוניהם . המימד  הכלכלי  של עבודתו לא  הטריד  אותו.  הוא  המשיך ליצור וליצור.  היה  גאה  בכך שחיתוכי  עץ שלו מתנוססים  על  קירות בתיהם  של חבריו בקיבוץ.

בשתיקותיו הנמשכות ובשעות  ההתבוננות הארוכות בכנרת, בהליכתו  המאומצת למרות נכותו. נראה היה פוסע  על שבילי  הקיבוץ כשהוא נושא קרשים גמלוניים שלכאורה  סיימו את תפקידם והם  עומדים בפני תחייה  ביצירותיו.

בשעות הקודש שבהם פתח את סגור לבו ואת סגור לבם של  אחרים בשיחתו החסכנית והחמה היה משהו מזוכך. אמיתי. יקר.

הוא לא  נכנע לבדידותו ולא  שקע אלא  המשיך להיאבק על חייו ועל  אמנותו. בקרב  בין  הנכות  והמוות לבין  ריקוד  החיים חגג חנניה  את ניצחון  החיים בגדול.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רבקה  יהלום  רוזנטל

 

רבקה  יהלום רוזנטל נולדה בעיר לודג' בפולין. לקראת  סוף  מלחמת  העולם  הראשונה  עברה  המשפחה  לגרמניה.  אחיה  עלה  ארצה  ב1933.  אחותה  העפילה  ארצה  ב1934. רבקה  היתה  חברה  בתנועת  'הבונים'. כבוגרת תנועה  הלכה להכשרה  ועבדה  אצל  איכר  גרמני. רבקה  עלתה  ארצה לקיבוץ גבעת השלושה  ואחר  כך עברה לקבוצת 'בתלם' בנחלת יהודה. זו הקבוצה שתהיה  המייסדת  של עין גב.  בדרך למקום ההתיישבות העתידה ישבה  קבוצה   מתוך הגרעין  בחוות  ביתניה  בעמק  הירדן. בעת  איחוד  קבוצת  בתלם  עם  חברי  הגרעין  של תנועת  נ.צ.ח מלטביה , ליטא  ואסטוניה הגיע לביתניה חיים יהלום ומאז התקשרו השניים. חדר בצריף ועוגה  ציינו  את חתונתם.  כשנוסדה  עין  גב עבדה רבקה בטבריה  כעוזרת  בית. היא  עבדה  בהרבה  עבודות  בקיבוץ.השתלמה  כגננת והקדישה  הרבה  מחייה לילדי הקיבוץ.   משפחתה  בארץ  היתה  במצב קשה ורבקה  ביקשה  עזרה  כלכלית לבני המשפחה. העזרה  שניתנה  לה ניתנה   במסגרת של עזרת  קרובים. אמא  שלה ושל בן זוגה חיים  גרו  בעין גב. כשנפטרה  האמא והיא  בת  ששים ושש נכתב  על  קברה ' נפטרה בשיבה טובה'. הקיבוץ טרם  הכיר בזיקנה.

אחרי  מלחמת  העולם השנייה יצא  חיים לשליחות בגרמניה לעבוד  עם יוצאי השואה, רבקה נשארה  בקיבוץ   עם  בנותיה  הצעירות ועברה  תקופה לא קלה.  במלחמת  העצמאות  חיתה  רבקה  עם  הילדים שפונו לאלונים ולחיפה.

בשנותיה  האחרונות הדרדר  מצב  בריאותה אך היא  ביקשה לא להפריע לקרובים לה ונשאה  את סבלה  בשקט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשקט באה ובשקט הלכה  רבקה. כמו  על  קצות  האצבעות צעדה בתקופה  הנרגשת.  דאגה  שלא  יבחינו בה יותר מדי.  הקרובים לה ידעו  כמה  אנרגיה הפיק  השקט הזה.  היא  נמצאה תמיד  במקום לה נדרשה.גם  במקומות  שאחרים לא  ביקשו להיות.  עוזרת בית  בטבריה. עובדת לול , סנדלריה. מסקלת  את השדות. עובדת  אקונומיה. מטפלת וגננת והרבה  שנים מוכרת מזכרות לתיירים מקצות  עולם.

 

בעיקר  היתה  עסוקה  בבניין  ביתה. מבצר  לדאגותיה, למסירותה.  היא  טיפלה  באמה  ובאמא  של חיים בן זוגה.  מעט מאד  הכירו  בקיבוץ את פרשת הדאגה  מקרוב  להורים.  הוריהם של  רבים מהחברים נרצחו בשואה . אחרים גרו בעיר  הרחוקה. רבקה הביאה  לקיבוץ  את  אותו מפגש  אינטימי של  כמה  דורות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בתיה  שטיינברגר בסקין

 

בתיה בסקין נולדה  בטלין בירתה  של  אסטוניה. היא התייתמה  מאמה  בגיל תשע.  אביה  היה  איש טקסטיל אמיד.  הוא חינך  את  בתו ליצירה.  היא  למדה  ריקוד, פסנתר, עסקה  בספורט והיתה  תלמידה  מצטיינת.

בנעוריה  הצטרפה לתנועת  הנוער נ.צ.ח. לקראת  עלייתה  יצאה להכשרה. בניגוד לרצון אביה  היא ויתרה על סיום לימודיה  בקונסרבטוריון של טלין , נישאה  נישואין פיקטיביים ועלתה ארצה  עם  חברי הגרעין שלה.  היא  הגיעה לחצר  כנרת. קבוצתה  התאחדה  עם  קבוצת 'בתלם' שישבה  בנחלת יהודה.

לנחלת יהודה הגיע פסנתר מתנת  עולה  חדשה שהעלתה  ארצה שני פסנתרי  כנף. הם לא  נכנסו לדירתה  הצנועה  בתל אביב  והיא  החליטה לתרום אחד  מהם  לקרוב  משפחה  חבר  'בתלם'. בתיה  שויתרה  בעקב  העלייה  על הפסנתר שבה  אליו  בהתלהבות מרובה. אהבת  המוסיקה שידכה  אותה  ואת  בחיר ליבה יעקב  שטיינברגר.  הפסנתר  נדד לחצר  כנרת. עם  המעבר  של החברים לנקודה הוא הועבר לעין גב . אחרי חיים משותפים בסוכה עם יעקב קיבל הזוג חדר  בצריף.  בכל חדר  היה  נהוג לארח אדם  שלישי או פרימוס  כמו  שנקרא אז. בחדר  של משפחת שטיינברגר היה   הפסנתר  הפרימוס עד  שנבנה  חדר  האוכל  החדש.

בתיה  המשיכה לנגן וללמוד  נגינה. לשם כך נסעה דרך  שכם וג'נין.  היא ליוותה  את נגני  עין  גב ואת הרקדנית שהיתה חברת הקיבוץ.

למרות מטלותיה התרבותיות  היא  הקפידה  לעבוד  בענפי הקיבוץ  במיוחד  במחסן הבגדים ומחסן הבגדים של  הילדים.

במלחמת  העצמאות  בתיה לא פונתה  עם  הילדים  היא  נותרה להילחם  בעין גב והיתה למפקדת  עמדה. לדידה  זה  היה  פרק  בשחרורה  של האישה.

בראשית  שנות  החמישים נפגעה  אצבע שלה  והיא  נאלצה לוותר  על  הפסנתר. היא ליוותה  את פסטיבל  המוסיקה  שנוהל  על ידי  יעקב.  היא אירחה  את  האמנים בבית האלומיניום, המשמש  היום  כמועדון לחבר.

היא ליוותה   את חברי הגרעינים  שהשלימו את עין גב והיתה  גורם מכריע  בקליטתם בקיבוץ.

שיבתה  היתה  מלאת ייסורים אך גם בשעת ליקוי מאורות נותרה  באצילותה.

 

 

 

 

 

 

חברי  הגרעינים שהגיעו לעין גב הכניסו לקיבוץ הרבה רעש. הם שברו טרקטורים, לא  נתנו מנוחה. הם  היו מלאי  ביקורת  כרימון.  הוותיקים  באותו זמן אחרי שעברו טלטלות  כל כך קשות  כמו מלחמה  ופילוג ביקשו מנוחה ממהומות חייהם.  המתח  בין  הצעירים לוותיקים  היה  גדול.  אך לא  אצל  בתיה. היא ידעה  לרקום יחסים.  היא  היתה  אז מחסנאית ומקשרת  בין  הקיבוץ  לחברים  החדשים.  דרך, גרביים,  כפתורים, בגדי עבודה  חדשים שמרה  על קשר  הדוק. היא  גילתה  את שרחש  בלבם וטיפלה  כמי שמבין מהי פרשת דרכים של  אנשים  בראשית דרכם.  היא  העניקה לכל  אחד תחושה  של ערך . יחסיה  אלה  עמדו  במבחן קשה  כאשר התברר לה   כי צעירים אלה לא  שותפים לאהבתה   הבוערת למוסיקה  קלאסית.  היא ניסתה לשחד  אותם באבטיחים  שהובאו  במיוחד לקונצרט  התקליטים  שיזמה לשמיעה משותפת לפאטיפון של הקיבוץ . אך  הצעירים לא  רצו  להאזין. בתיה שנאלצה   לפרוש  כפסנתרנית  התגברה  על  העלבון.

היא לא חיטטה  בפצעים. היא  ריפאה  אותם בחום מסירותה  האוהבת.

בתקופת  העזיבות הגדולות שפקדה  את הצעירים לא  שפטה. לא  נתנה מקום לתחושות  של  נטישה. ליוותה כל אחד וכיבדה  כל אחד  בהכרעתו. על ידי  כך העניקה  כוח  לנשארים בקיבוץ.

משך שנים רבות  נשמר הקשר  החם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברמי לוגסי

 

ברמי  נולד בקזבלנקה, מרוקו ב1928.  אביו  היה  רב והיו לו  ארבעה  בנים ובת . בגיל  שלוש  עשרה הצטרף  לתנועת הנוער  שרל נטר  שלימים  היתה  לתנועת הבונים.  הימים  היו ימי מלחמת העולם השנייה. היהודים  הצטופפו  במלח, בגיטו  היהודי.  באותם ימים  נוראים   שצרפת  נכבשה על ידי  גרמניה  הנאצית  והוקמה ממשלת הבובות של וישי, הורגש  הלחץ של הגרמנים והערבים  על  היהודים. ההסתה  של  המופתי  הירושלמי היתה נוכחת בכל מקום. רק  מלך מרוקו לא נתן לפגוע יותר מדי ביהודים . באותו זמן   הגיעו למרוקו  הרבה יהודים  שהצליחו לברוח  מאירופה לספרד. פרנקו הדיקטטור הספרדי נתן לפליטים הנמלטים אפשרות לעבור דרך ארצו למדינות אחרות, אפילו לארץ ישראל.  רבים  היו  הפליטים  היהודים שהגיעו מאירופה המזרחית  למרוקו.  היהודים הסתירו  אותם בביתם.  בביתו  של ברמי הסתתרו שתי משפחות . ילדים בלונדינים שדיברו רק אידיש.  למרות הצפיפות והזרות  עמדה  המשפחה  במטלה.  למרות המשטר שהיה מיום ליום מאיים יותר הגיעו למרוקו שליחי ארץ ישראל והקיבוץ לפעול  במקום. במחנה  קיץ אחד של התנועה  פגש ברמי בפורטונה נערה מהעיר פז שקיבלה  את השם לאה. זו היתה פגישת חייו.  ערב ביצוע  ההחלטה על  הוצאת יהודי מרוקו למחנות עבודה המכוונים לגירוש לאירופה פלש  הצבא  האמריקאי לצפון אפריקה.  בקרב  היהודים  היתה  שמחה  גדולה אך  השמחה  הפכה לסכנה . החוקים האנטישמים לא  הוסרו והרבה פוגרומים התרחשו. אירועים אלו  היו  גורליים להחלטת רבים מיהודי מרוקו לעלות ארצה. 

ב1949 יצאה קבוצת  חברי תנועה נלהבים ובהם ברמי     להכשרה בצרפת בעיירה מורה ליד טולוז לקראת  עלייתם ארצה.

. ההכשרה  היתה מכוונת לעלייה לקיבוץ. עין  גב  כבר  היתה  באופק. אך היה ברור  כי גם אפיקים    יכולה  להיות  כתובת.  ב1950 הגיע  הגרעין לעין גב. היה זה בערב פסח. הם  התגוררו  באהלים על גבעת נפתלי.  היתה  שרקיה  גדולה  והאוהלים  נפלו לא פעם  על יושביהם.  הצילה  אותם  רוח של  עליצות נעורים. אולם התמונה של סדר הפסח הקיבוצי  עם לחם ומצות גרמה  לחבורה למשבר  רציני וחלק גדול של הקבוצה עזב מייד.  ברמי  היה  אחד מ13 הנשארים מתוך 45.

ברמי  היה  סדרן עבודה  בתקופת  הפילוג. שני סדרנים  היו לקיבוץ  הם ישבו  באותו חדר.  גב  אל גב. השתדלו לנהל את  ענייני הקיבוץ  בתנאים שנוצרו.  הגרעינים וקבוצות  הנוער  חולקו  בין  עין גב  לגינוסר.

 ברמי עבד  בקבוצת עובדי הבננות  בצמח.  בשלוש בבקר יצא לעבודה וכשחזר  קיבל  תוספת  מיוחדת  לאוכל כיוון שעבד  במקום מתיש. משפחתו של  ברמי  עלתה  ארצה בעקבותיו.  הם הגיעו  לקריית  שמונה. אביו  כיהן כרב  במקום.

ב1961 יצא ברמי לשליחות בעיר  אוראן שבאלג'יר. אלו  היו  הימים  האחרונים לשלטון צרפת באלז'יר. ימים  של  מלחמת אזרחים כבדה  בין המוסלמים, והצרפתים  כשהיהודים סובלים משני הצדדים.  באוראן  התגוררו יהודים מרוקאים רבים  שנמלטו ממרוקו  בדרך ארצה ונתקעו  במקום. הם ביקשו  דרך לעלות ארצה. לעומתם יהודי אלג'יר ראו עצמם כצרפתים.  מתבוללי  העיר סרבו לעזוב . ברמי עשה  עבודת  קודש עם  בני  הנעורים.

 כשקיבלה  אלג'יר את  עצמאותה עזב בראמי את מקום שליחותו לצרפת.  הוא שב לאזור בו  היה בהכשרה   בטרם עלייתו. לכאן הצטרפה  גם לאה והילדים שנותרו  בעין גב  כל זמן  שהיה  ברמי באלז'יר.

כששבה  המשפחה ארצה עבד ברמי  בעבודות  רבות. הוא  היה  מרכז  ענף  התמרים בעין גב ואחר  כך מרכז  בית האריזה  לתמרים  בעמק  הירדן.  הוא היה לאיש תיירות כמדריך, כאיש חברת השייט, כעובד  הקיוסק והרכבת.  על עבודתו זו  קיבל פרס  עובד מצטיין  בתיירות ממשרד  התיירות. הוא  הדגיש תמיד את הצורך להסביר לתייר, לצליין, את המפעל  הציוני חלוצי בארץ. כך סיפר את הסיפור  של  עין גב ואת הסיפור שלו  בעין גב.

ברמי  חי בתחושה  כי  העולם מלא  קליינטים וצריך תמיד להשביע  אותם רצון, כבוד ורוח טובה.  גם אם יש  שברים  וסערות אין  הם אלא  תאונה לא מחייבת. אישית  צריך ללכת לקראת, להישמע לחוקים , להביא שלום.

בגיל  שמונים חלה בראמי והועבר לבית הסיעודי שטיפל בו  במסירות  בלתי רגילה.  היו אלה  שנים של  שלווה מרחפת. לאה ליוותה  אותו  בכל תחנות חייו כרעייה, כאם לבנים, כמלווה בשעות של כאב ודווי. דורית ועוזי  היו מעורים ודאגו לאביהם.

שבע ימים  הלך ברמי מאתנו וסיפורו נותר כחלק מסיפורו של  המקום.  

 יעקב שטינברגר

 

 

 

מינכן בירת בוואריה , גרמנית  קתולית היתה. מרכז תרבותי סואן אך גם מקום למרתפי בירה אפלים מהם פרצה  הרוח הרעה בגרמניה. זו היתה  עיר  מוסיקה. בצלצול טלפון בשנות השלושים יכולת לשמוע אופרה בשפופרת. במינכן זו נולד יעקב ובה גדל. ביתו  היה  בית שוחר מוסיקה והוא עצמו היה  שותף פעיל באהבה.

הוא היה חבר  בתנועת הבונים וככזה  ראה  עצמו  כחלוץ בארץ ישראל. היה לו ברור  כי הדבר יהיה כרוך בפרידה מהעולם של המוסיקה  הקלאסית הסואנת של עיר מולדתו.

הוא יציא  ללטביה  להכשרה תנועתית. כאן פגש לראשונה  את  חברי התנועה מלטביה  שלימים יקימו יחד  עמו את  קיבוץ  עין גב.

עלייתו ארצה היתה  טראגית ארבעה מן החלוצים בספינה חלו בשיתוק ילדים. אחד נפטר אחד החלים אחד  שותק . יעקב סבל משיתוק חלקי. הוא לא  היה יכול להצטרף לחבריו החלוצים והובל לבית  קרוביו. באותו זמן כבר החלו המאורעות  והמתח באוויר  היה  גדול. להפתעתו הגדולה  של יעקב כשהצליח כבר לצאת  לטייל בתל אביב שמע  מוסיקה  קלאסית. זו היתה  התזמורת הארץ ישראלית  שנולדה  באותם ימים ועשתה  את חזרותיה   באולם אוהל שם בתל אביב. כאן התברר ליעקב  שייתכן שלא יצטרך לוותר על אהבת חייו.

כשהגיע לנחלת יהודה מקום בו חיו חלוצים שהגיעו  מגרמניה שהתאחדו  עם חברים מהתנועה מהארצות הבלטיות הגיע למקום הפתעה. פסנתר כנף  שנולד ב1898. נתנה  אותו במתנה  עולה חדשה מגרמניה  שהתגוררה  בדירה  קטנה  בתל אביב  שלא  היתה  יכולה  להכיל את שני פסנתרי הכנף שהביאה מגרמניה.  חלוצה מאסטוניה בתיה  בסקין שהיתה  פסנתרנית החלה לנגן בו וכך נרקם הרומאן בין  יעקב ובתיה.

כשעלתה  עין גב למזרח הכנרת והקימה  את המחנה  של חומה  ומגדל העבירו את הפסנתר לחדר המשפחה  של הזוג שטיינברגר. הוא  היה השלישי  בחדר  הקטן.

חיי  המוסיקה בעין גב  הקטנה  היו אינטנסיבית. זמר  אופרה, כנר, פסנתרנית, רקדנית  בלט יחידה וחברים שהגיעו מתל אביב, נגני  התזמורת  הפילהרמונית  שחשו קשרים ומחויבים לאוהדי המוסיקה בקיבוץ. יעקב לא  היה  רק מוחא  כפיים אלא מארגן. בעקב נכותו עבד  בהנהלת  החשבונות, היה  גזבר, ובכל מה  שנגע ייצר מוסיקה.  ב1943 הציע  הפסנתרן התל אביבי ורנר זומרפלד שהיה  בא  הרבה לעין גב לנגן לארגן פסטיבל מוסיקה בעין גב.  הוא טבע  בכנרת באסון כבד אך יעקב  לא ויתר.

עשרים וארבעה שולחנות  היו בחדר  האוכל הקטן של הקיבוץ אך בפסח  הצטופפו בו 450 איש . בחלקם הגיעו באניות.  בחלקם הקימו מחנה  אוהלים בחצר כי כביש לקיבוץ לא  היה. כך החל פסטיבל  המוסיקה  בעין גב כשהמנצח עליו היה  תמיד יעקב.

אחרי מלחמת  העצמאות  החליטו  החברים להקים מפעל זיכרון לחבריהם שנפלו. הרעיון כבר תוכנן לפני  המלחמה אך עתה  נראה היה  שהדבר  אפשרי. המפגש  בין יעקב ומשפחת כהן אתל ופרנק הניע  את הגלגלים.  החלה להבנות  במה וקונכיה  אקוסטית ואז הגיעו האחים יהודי מנוחין ואחותו חפציבה לקונצרט בעין גב.  יהודי מנוחין חגג את יום הולדתו השלושים.  מדינת ישראל  היתה  בת שנתיים. למדרון ליד הבמה הובאו חבילות חציר מקיבוצי הסביבה ואלפי ארגזי עץ של תנובה מטבריה. 7000 איש  השתתפו בקונצרט. למרות הכעס של  האמרגן המנוחינים תרמו את הכסף להמשך בניין  האולם.  את התכנית הביא  המנצח הדגול סרגיי  קוסיביצקי מהאולם בטנגלווד בארצות הברית. יעקב יצא לשליחות לגייס מקורות למפעל  החשוב.  הפלדה  הגיעה מארצות הברית והחומרים מכל  קצות הארץ. הבניין נמשך שש עשרה  שנים כשיעקב מנצח  על הפעולה. בהיותו בשליחות דאג  יעקב לארגן מגבית  אצל חברות התקליטים  בארצות הברית ושלח  100 תקליטים ופטיפון חשמלי גדול לקיבוץ. מצד שני גייס הון להקמת  מפעל  שימורי דגים שהיה צריך לשרת את הדייגים של עין גב.  המפעל טרית פעל שש עשרה שנים עד  שנסגר בגלל בעיות כלכליות.

כל שנה  היה  נערך לפסטיבל פסח, מבצע מורכב  שלא פעם  חשף את יעקב למתח גבוה. היו שנים שהיה מקבל התקפות לב, אך המפעל התמיד. הוא הגיע לכל מקום ונעזר לא מעט בחברו טדי קולק, גם  הוא חבר  עין גב, בבן  גוריון, בחברי התזמורת ובחבורת מלחינים, מבקרי מוסיקה קלאסית ובאמנים מהעולם הרחב כדי לקדם את  המפעל הגדול.

בכל הזמן שימש  כאיש הכלכלה ואיש  התיירות של  עין גב. פעם  כמנהל חשבונות, פעם כגזבר ואפילו כמזכיר אחרי  הפילוג. נלחם על שלו בענווה בלתי רגילה וגייס משאבי מתנדבים בשכנוע רב  אך ללא  אמצעים.

יעקב  האמין  בעין גב  כקיבוץ תיירותי ועזר בפיתוח ענפי  התיירות השונים. לא  כל  חברי הקיבוץ  הסכימו  עם הכיוון הזה  שלא  היה מקובל על הקיבוצים בארץ. הוא  בנה הכל לאט, קטע אחרי  קטע.

 

 

לא הספקנו ולא  יכולנו לומר לו עד  כמה  אהבנו אותו על שהעז להיות חכם וחלש בעת ובעונה  אחת, על שהיה  כל כך  נחרץ אך גם אמן  הנסיגות . בין שתי  התכונות  רחש  הומור מופלא.. לא הצלחנו להסביר לו את פליאתנו על העובדה  שתמיד עסק בהרבה  דברים בעת ובעונה  אחת וציפה  שאחרים יוכלו לסגור את כל הקצוות  שהוא פתח.

יעקב היה  אציל    עד כדי  שהיה ממש מבוהל  מקטנוניות.

בשנותיו האחרונות היה יושב  בשעת אחר  הצהריים על  כיסא פלסטיק  מול ביתו, עטור  גופייה  נצחית, מציץ מאוהב  בכנרת ובידו  עיתון שהגיע מעבר לים. מביתו  עלו צלילי מוסיקה נפלאה. הכנרת הבטיחה לו קסם, שורשים ותקווה לא מנוצחת, העיתון  אופק לעולם הרחוק  והרחב והוא  המשיך לארוג את שיגרת חייו  בענווה של איש  המאמין בתרבות.

כמנהל חשבונות ותיק  בוודאי  עשה אז את מאזן חייו. לא  נכנע לנוסטלגיה  זועפת ולא לרגשנות  רומנטית  אך  אמר לעצמו : ראויים  היו חיי. לא  נטולי סבל אך  עטורי  לחן ומשמעות.

אכן עד יומו האחרון לא  איבד  את  המנגינה.

 

 

לאה באור בן יוסף

 

משפחת באור הגיעה לווינה ערב מלחמת העולם הראשונה  מבוקובינה. המשפחה  משכילה, ציונית פעילה. ב1916 נולדו למשפחה תאומות לאה ולנה. הן זכו לחינוך יהודי ציוני ולמדו עברית  מילדותן.  עם כינוס הקונגרס  הציוני  בווינה השתתף בו  האבא של לאה וגם היא וגם אחותה  טעמו את טעם האירוע.

ב1932 בעת קיום המכביה  הראשונה בתל אביב  נסע  האבא של לאה לארץ וקנה  חלקת אדמה על הכרמל. המשפחה  החלה לבנות בית .

בווינה לאה  היתה חברת תנועת הנוער  שלימים היתה לתנועת תכלת לבן. היא ואחותה  קיבלו הזמנה  להצטרף  לבית הספר  עיינות בניהולה  של  עדה מיימון פישמן. כך עלתה  המשפחה  ארצה והאחיות  התאומות  הצטרפו לבית הספר  החקלאי. הן היו קשורות לחברי התנועה  הבוגרים שלהם שייסדו את  קיבוץ  'בתלם '  בעין גב. עם המעבר  של  חומה ומגדל  של הקיבוץ ממקומו הראשון   למקום הקבע שלו.  נרצחו יורו ואורשי חברי  התנועה של לאה מווינה על ידי מארב. האבל על מותם היה קשה ובעקבותיו  החליטה לאה להצטרף לבוגרי  התנועה בעין גב. חברת  הילדים של בינה אחותו  של  יורו  עברה לעין גב . לאה קיבלה  על עצמה להדריך אותה. זו היתה  חברת  הנוער הראשונה שהודרכה בקיבוץ.

ב1942 נישאה לאה באור לבן  בן יוסף הנישואין  התקיימו בבית הוריה  שבחיפה.

עם גבור הסכנה  לכיבוש הארץ  בידי הצרפתים והגרמנים  שקלה לאה להתגייס לצבא הבריטי אך נתקלה בהתנגדות עזה של אמה וויתרה  על הרעיון. ב1947 ביקרה את משפחתו של בן זוגה  בן  בארצות הברית . במלחמת העצמאות  גלתה  עם ילדי עין גב לחיפה  חיה ועבדה עם הילדים המפונים  ליד מקום מגוריהם של הוריה.

עסקה בחינוך, באמנות, היתה פעילה בקיבוץ.

לימדה את ילדי  הבית ספר מלאכה.  עסקה  ביצירת תמונות מקוצים שייבשה והדביקה.  כל חייה למדה . ארגנה  את חברי הקיבוץ  שביקשו לשלב  עבודה ולימודים.כך התמידה עד שיבה.

 

כל השנה  היתה לאה מחפשת  קוצים לייבש וליצור מהם תמונות. בכך ביטאה את אהבת ילדותה לטבע ואת רצונה לחיות  את הטבע של הארץ.  אולם כשפסח עמד  בפתח היא  התכוננה למפעל השנתי שלה : קישוט חדר  האוכל. בדרך כלל תכננה תמונות קיר  דמויות פסיפס  עם דמויות  מצריות המספרות את סיפור משה ויציאת מצריים. העבודה  היתה  גדולה. לאה  רתמה  את כל ילדי הקיבוץ למבצע הגדול. לא כולם  הבינו מה  העבודה הזאת להם אך לאה ידעה כי סיפור זה  הוא  סיפור חייה  וסיפור דורה. היא ידעה כי אין זה סיפור פשוט על כן העדיפה  שצורתו  תהיה כשל פסיפס הבנוי המון קוביות של צבע שאמנם לא נשברו אך בכל זאת אינם  משיכת  מכחול אחת.

 

 

אברהם  שחם

 

 

אברהם נולד  בעיר  ביאליסטוק שברוסיה  הלבנה במלחמת העולם הראשונה למשפחה  חסידית .  התייתם מאמו כשהיה  בן שמונה.  אביו נרצח ברכבת על רקע  אנטישמי כשהיה  בן  אחת עשרה. . הילד הועבר  לעיר ברנוביץ'  שם אומץ על ידי משפחת  אחות  אמו.

מגיל ארבע  החל  בלימודיו בחדר ועבר לישיבה. הזרם החסידי לו השתייך היה זרם מרכזי  באגודת ישראל. בגיל  15 נבחר אברהם להיות מזכיר סניף צעירי  אגודת  ישראל בעיר. למד  גם לימודים כלליים וקיבל ממפלגתו  סרטיפיקט עלייה בגיל 17 לצורך לימודים באוניברסיטה  העברית. עסק בבנין , בלימודים, היה חלק מהקהילה של חסידותו  בירושלים  , הצטרף להגנה ונשלח לטבריה להיות  מפקד קטע בעיר.  ב1938 היה רצח המוני של יהודים בטבריה. אברהם ושני חבריו הגנו על אחד  הרחובות, שלשה  בפני המון. שני חבריו של אברהם נהרגו. אברהם כעס על מחדל מודיעיני שהביא לאסון. יגאל אלון שלח  אותו לקורס בהגנה שהתקיים בעין גב. במהלך הקורס נשבה אברהם בקסמה של  עין גב ונשאר בה. הוא  הצטרף רשמית לקיבוץ   ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הוא עבד  בבנין והיה  שותף לבניית המגדל, המאפייה, הרפת הראשונה. עבד  במפעל בשר שהוקם בעין גב. לאחר מלחמת העצמאות עבד  בבית  החרושת לשימורי דגים טרית וניהל אותו.  ריכז  את הביטחון  השוטף. עבד  בתיירות והיה  אחד ממייסדיה היה פעיל   במועצה  הדתית של עמק  הירדן

ועמד בראשה שנים רבות.

הוא עלה ארצה  כחלק מפרוייקט  של אנשי חסידותו לבער את החילוניות לארץ הקודש. אך ערב  עלייתו פגש בו  ראש  הישיבה וקרא  במצח את עתידו . הוא קרא  שיעזוב את חיי הדת אך  בסוף ימיו  יחזור אל מורשת אבותיו. בזמן מלחמת  העצמאות בעת  התקפה גדולה  הוא לא פחד לגורלו ואף  קרא לחבר  שלו להיות על ידו כדי לא להיפגע.  אחרי הקרב  שאל אותו חברו  מהיכן הביטחון  והוא השיב ללא  היסוס  כי עדיין לא חזר  בתשובה  על כן עדיין לא יכול למות.  כל ימיו שמר  על האיזון העדין של אמונה בביטוח חיים בצל  החילוניות. גם כשהיה פעיל בשטח  הבטחת שירותי דת, גם כאשר מכתבים  שכינו אותו רב, שמר  על מרחק. ליווה  את בנין בית הכנסת במקום אך לא התפלל בו. במעמקי ארון הספרים שלו שמר את  הספרים בהם למד  מימי ילדותו.

 

 

אם רצית  לזכות בפסוק או סיפור מן הבאר העמוקה מספיק  היה להיפגש  עם אברהם שחם על המדרכה. אם רצית לקבל מילת עידוד או לשמוע שבח לאנשים היית צריך להטות אוזן לזרם המחשבות, הסיפורים, המימרות, האבחנות של אברהם.  לעולם הוא לא קימץ בשבחיו ובתנאי שהוא לא  יוכל לקבל מכך טובת הנאה.  הוא היה  סיפור חסידי מהלך גם כשדיבר על זמרת  אמריקאית שהופיעה  בפסטיבל המוסיקה  הקלאסית . בו  הוא  היה  אחראי  על הארגון אך באותה יסודיות הוא  גם   בדק רעפים שהופצצו בתותחים הסורים כאיש  של בניין וביטחון. לכל שעשה היה  סיפור, נרקמה  עלילה.

אך דווקא משום כך הוא  הותיר  אחריו חידות רבות. הוא היה האיש שפרק את  החומה והמגדל האגדיים על ידי שחרור ברגים וחשיפת החומה  לרוח. אך מי שנתן לו את ההוראה לעשות זאת  בחשאיות לא ידע שהוא  היה מוכן לפרק את החומה  רק משום שידע  כי אין מפרקים את  החומה לצורך פירוק.  הקרשים שלה ישמשו לצורך בניין בתי הבטון הראשונים של הקיבוץ.   הוא  שפרק  עקב שלושים שנה   אחרי גלגולי הקרשים .

כשמסר דין וחשבון על מצב  בית החרושת לשימורי דגים סיפר  סיפורים ודייק  במספרים.  כששיבץ אנשים לעמדות כאיש  ביטחון ליווה את פעולותיו בלמדנות מחייכת.

שנים רבות  הלך אברהם  בתלם, אך לבו היה תמיד מעבר לאופק.  הוא חי את חיי החדר והחומש ואת חיי  החלוץ הבודד את ספר התורה ואת סיפור המקום. חסיד מפולין בין יקים מתבוללים ואנשי מהפכה עברית  מהארצות הבלטיות, איש גשרים בין עבר ועתיד.

 

 

שרגא דגני

 

מוצא  משפחתו של שרגא דגני משפחת דייגים מהמאה השמונה עשרה שנקראה פישר  על פי מקצועה. השם הוחלף להלאש דייג בשפה  ההונגרית. השם דגני ניתן לו  בישראל בעקבות אי הבנה  של אחיו את העברית  :  הוא החליף דייגי בדגני.

משפחתו של שרגא עברה לבודפסט והוא נולד ב1905. הוא  היה  מבחינת שנת  הולדתו הזקן בחברי עין גב.

משפחתו  היתה  משפחה  יהודית. למרות שסבו  היה  מנהל  בית הספר  היהודי ולמרות  שהיו לו שני דודים רבנים המשפחה  היתה  מתבוללת . דודו מצד  אמו  היה  הרופא של הקיסר פרנץ יוסף. אביו  היה  בנקאי וכיהן  כיושב  ראש  הבנק  לחיסכון ההונגרי וסגן יושב ראש  המפלגה הלאומית  דמוקרטית . הוא  היה  ראש  הסיעה בעיר  בודפשט. 54 שנים  שימש  כיועץ לממשלה  כולל לממשלת הורטי.

שמו ההונגרי של שרגא  היה  פראנץ יוליוס הלאש.  הוא למד  בביתו, בבית הספר הציבורי ובבית הספר  התיכון האבנגלי. . בבגרותו עבד  בחברת ביטוח אסקורציוני  גנרלי בטריאסט ואחר  כך בבודפשט. הוא שימש  כמזכ'ל ההנהלה. אהב מוסיקה וחיי ספורט והיה  אוהד  של  קבוצת הכוח וינה.  ב1925 גויס לצבא ההונגרי והיה לקציןם מילואים בשנות  השלושים.כנראה  שבשנים באלה  הקים משפחה  אך אין אנו יודעים פרטים על כך.

 ב1941 היה  לרב סרן בצבא ההונגרי.  ב1944 עם כניסת הגרמנים להונגריה העבר  לקושג למחנה עבודה.לקראת סוף המלחמה  השתתף בצעדת מוות וצעד 500 קילומטרים למחנה מאנטהאוזן. למחנה  הגיעו 300 איש  רק ארבעה שרדו ביניהם הוא. חולה בטיפוס ודיזנטריה,  הובא לבודפשט כשהוא שוקל 32 קילוגרם. המשפחה  בקושי  הכירה  אותו. חצי שנה  היה מאושפז בבית חולים.

 

אז נודע לו כי אביו  שהסתתר במקומות שונים נתפש על ידי הנאצים והוצא להורג. ב 9/3/1946 התחתן עם  אילנה.  בדצמבר 1947 נולד  בנו יחידו  מנחם.  עבד  במשרד לסחר פנים ושימש  כיועץ פיננסי.  אחרי  המהפכה בבודפשט ב1956 עלתה  המשפחה ארצה והתגוררה  בטבריה.  שרגא עבד  כדייג וככורך ספרים אך ללא  הצלחה  יתרה.  מנחם נשלח  כילד  חוץ לעין גב והוא  ביקש מהקיבוץ לקלוט את הוריו.  שרגא  הגיע עם משפחתו לעין גב כשהיה  בן 55. הוא  היה  החבר הכי מבוגר בעת קבלתו לחברות. עבד בבננות, במסגריה, בתחנת הדלק בצמח, בחדר האוכל ובשמירת לילה. למרות ידיעתו שפות רבות לא  הצליח להבקיע  דרך אל העברית.

ב1968 היתה  הטרגדיה הגדולה  בחייו. בנו יחידו מנחם טבע בצוללת דקר. הוא סרב להאמין במותו. נצמד לכל בדל ידיעה ולא פסק להתאבל. לבסוף הסכים שתוקם לבנו מצבה.  מקום טביעתה של דקר  נודע  אחרי מותו.

 

בן 90 נפטר.

 

בכל ערב היה  הולך עם אשתו לעבר שער הקיבוץ. מתיישב על חבילת חציר כשהמולת דיר הכבשים מאחוריו. אז נשאר לבדו לשמור על הקיבוץ. לצוד כוכבים להמהם מוסיקה של מוצרט.הוא לא סיפר לאיש  האם באותם לילות  ארוכים חלם על בודפשט של נעוריו או על ימי הזוועה של צעדת המוות.

בביתו כתב מחזה, שמע את תקליטיו המובחרים וטיפל בקפדנות  באוסף הבולים שחשף את תרבותו.  לא ביקש  לדחוף מרפקים, להזיז הרים. הוא האמין ברוח אירופה וידע שבגדה  בו. הוא  אהב את  חבריו החדשים בקיבוץ אך ידע כי מפריד  בינו ובינם  קיר השפה.  היה עמנו אך לא שלנו. חלק מהנוף ותוספת לו.

'לכל  מקום שאני הולך  הולכת המלחמה אחרי' אמר בעצב בפרוץ מלחמת  ששת הימים.  ולא ידע כי הוא מנבא לעצמו את אסון חייו.

ביקשו להביא לידיעתו כי מנחם בנו טבע ואיננו וארגנו לזכרו של הבן תחרות כדורסל עם גביע. המון  אנשים הגיעו וחיכו לטקס הסיום. שרגא , העניק  את הגביע לקבוצה  המנצחת ואמר : כשישוב מנחם נספר לו  על התחרות  היפה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אהרון ברייר

 

העיר מוהץ'  בה נולד וגדל אהרון  היא עיר  היסטורית. פעמיים  התנהלו בה קרבות שקבעו את גורלה  של הונגריה. בה ניהל הסולטן  סולימן הגדול, בונה  החומות של ירושלים  העתיקה

את קרב  הניצחון   נגד  ההונגרים שהביא  לשלטונם של  העות'מאנים על  הונגריה. זה  התרחש ב1526. במוהץ' התנהל  גם הקרב  האחרון  שבין העות'מאנים וההונגרים ב1686 התנהל  גם הקרב  האחרון בו  הובסו  העות'מאנים על ידי  ההונגרים

במקום  חיתה  קהילה  יהודית  ניאולוגית, כלומר  רפורמית. היו בה כ700 יהודים. אהרון פרדי שגדל  במקום לא  קיבל חינוך יהודי.  גם חינוכו הכללי היה  מצומצם. לעומת זאת קיבל חינוך מקצועי. פרדי היה  חבר תנועת השומר  הצעיר. לא  עניינו  אותו הוויכוחים הרעיוניים מלאי השגב . הוא  ביקש להיות פועל צעיר בארץ ישראל.   בראשית מלחמת  העולם השנייה  הגיעו למוהץ'  חיילים  הונגרים בדרך לחזית המזרחית בה  היו לכוח עבודה בשירות   גרמניה  הנאצית. יהודי מוהץ' עזרו למגוייסים. ב1943 הגיעו  חיילים  הונגרים מובסים מהקרבות עם רוסיה. שוב  עזרו יהודי מוהץ' לאלפים שהתרכזו במקום. אלא   שבסוף שב1944 נכנסו  הכוחות הנאצים והשתלטו על  הונגריה. מייד  החל תהליך ההשמדה.  במוהאץ'  הוקמו שני  גיטאות אחד ליהודים מהכפרים  שבסביבה והשני לבני העיר.  משם שולחו להשמדה באושביץ.  אלא  שפרדי נלקח למחנות  עבודה יחד עם צעירים אחרים. הסבל  במחנה  היה  גדול אך כך ניצלו חייו.  חלק ניכר מהמשפחה נרצח.

לאחר  המלחמה נישא  לקטי היא לאה וב1946 נולדה  בתם הבכירה  אליזבט. כניסת  הסובייטים והשתלטותם המהירה עשתה  את העלייה  לעניין  דחוף. העלייה  נעשתה  בחיפזון אלא  שהבת חלתה והיה צריך להחליט האם לעלות ולהשאירה  מאחור. אליזבט נשארה  אצל אחיו של אהרון   בתקווה  שהם יעלו ארצה והבת תחזור להוריה.  אלא  שהגבול נחסם והיא נשארה  אצל  האח. כשהגיע  אהרון לארץ  הוא נדד  עם חבריו  לחיפה, לעכו, למושב ניר ישראל, לתל חנן וב1954 הגיע לעין גב.

ניסיונותיו להעלות את הבת  שנותרה  מאחור נכשלו. האח סרב לתת לה לנסוע. למוהץ'  אי אפשר  היה  להגיע  כי  היא  היתה  על הגבול של מדינת האויב לסטאליניזם, יוגוסלביה  של טיטו.  רק כעבור  שנים חודש  הקשר  עם הבת. אהרון ולאה ביקרו אצלה  והיא  ביקרה  בעין גב.  בעין גב נבנה ביתם החם של  פרדי ולאה.  הוא עבד בעבודות שונות בכרם, ברפת, בנוי, בכפר הנופש,

ובתיקון כלים חקלאיים.

 

על פני המדרכה  היה  אהרון חולף רכוב  על  אופניו  הישנות.עם העוברים ושבים  החליף חיוך שותק.  חיוך בוטח  במעגל רעים של אמת. אם היה  נעצר זה כדי  ללחוץ יד בידו החזקה . על הלחיצה הזאת   שמר  גם כאשר לבו חלה. הוא  היה מלווה את הלחיצה באמירה שנונה, לפעמים שנונה מדי  הנוגעת למוות או לאהבה.  הוא הכיר  היטב  את לבו . היה מתבדח על חשבונו ומשוחח עמו על דברים לא נעימים. הוא  היה סרבן קינה. לא ישב  בכינוסים. מיעט ללכת לישיבות. שנא נאומים ונשיקות של שקר. אהב והיה גאה  בתבונת  כפיו.  ביכולתו הטכנית. הוא  חי את שיכרונה  של הארץ שידעה לקבל אותו בנזיפות לא מובנות. את כאב  אובדנו נשא בשקט. גם את המרחק  מבתו הבכורה. מסביבו רחשו צעירים שחשו עמו שפה משותפת  וחשופה. ביתו היה מבצרו, מקור  לגאוותו הבלתי נסתרת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פנינה  קורנרייך  קלופפר

 

400.000 מיהודי  גליציה  הפכו לפליטים בימי מלחמת  העולם הראשונה. הם הגיעו לווינה והתגוררו בתנאי מצוקה גדולה.  ביניהם  היתה משפחת קורנרייך. משה  קונרייך ואשתו רחל. שם נולדה פאולה שלימים עברתה  את שמה  לפנינה . היא היתה הבכורה בין חמשת אחיה שכולם הצליחו לעלות ארצה בלי  להילכד  במלכודת הנאצית. פנינה  למדה ארבע כתות  בית הספר ואחר  כך  גמרה  בהצטיינות בית ספר לתופרות.  היא הצטרפה  לתנועה החלוצית  בילו החדשה והכינה  עצמה לעלייה  ארצה. בווינה  היתה הכשרה  של התנועה ושם פגשה  את עזרא חבר  בתנועת  תכלת לבן. פנינה  הלכה  בעקבות עזרא לתנועתו אך שתי התנועות התאחדו ונוצרה תנועת נצ'ח האוסטרית.בטרם עלייתם נישאו עזרא בן ה22 עם פנינה בת ה19. הרב  שהשיא  אותם, אביה  של חברת  התנועה תמר קולק,  ביקש לדעת האם הם  באמת  מתחתנים או שהם נישאים  לצרכי עלייה  בנישואים פיקטיביים.הם  הודיעו כי  באמת ובתמים  הם מתחתנים הרב השיא אותם  בהתרגשות רבה.

ב1938 . 9. 6  עלו עזרא ופנינה  עלו ארצה   והצטרפו  לחברי גרעין תנועתם  שהקימו שנה קודם  את קיבוץ  עין גב. רוב הקיבוץ התגורר עדיין  בחצר כנרת. פנינה  החלה  לעבוד  במטבח.

בליל הבדולח כמה  חודשים לאחר  מכן נעצר אביה, נלקח למחנה  הריכוז בדכאו בגרמניה ושם נפטר.

האמא העפילה  ארצה  באוניה פטריה.   האוניה  פוצצה בידי חברי ההגנה כדי למנוע  את גירושם של  המעפילים  מהארץ. בפיצוץ שלא  היה  מכוון למצבה של האוניה נהרגו המונים. אמה  של פנינה  נשארה בחיים ונכלאה במחנה  המעצר בעתלית לשנתיים.

פנינה  הגיעה לעין גב יחד  עם עזרא שהיה לסנדלר  בקיבוץ.  היא עבדה  במטבח, במכבסה, עבדה בעבודת חוץ. היא  התמחתה  בכיבוש זיתים ובעשיית גבינה.

במלחמת  העצמאות  היתה  בפינוי הילדים  בחיפה  בעוד עזרא נלחם  במערכה  על עין גב.  עם שובה לעין גב המשיכה בעבודתה  במטבח, ארגנה ארוחה חגיגית לכבוד מסיבת יום  העצמאות הראשונה  בעין גב  שלוש  שנים אחרי תום המלחמה.  בימי הפילוג  היתה לסדרנית עבודה של חברי מפא'י.  המשיכה לעבוד  במטבח עד שהחלה  להיות האחראית על  הסנדלרייה ועל ההנעלה  של חברי הקיבוץ.  עסקה  בליווי  מתנדבים ובקליטת חברים צעירים.

הקימה משפחה  גדולה  בקיבוץ אליה צרפה ילדי חוץ וטיפלה  בהם  בחום.

 

 

 

מי שרצה  לראות את עין גב של מעלה היה צריך להגיע במוצאי שבת אל צילו של הפיקוס הגדול מול ביתם של פנינה ועזרא. שם חגגה  היא  האם הגדולה  של השבט את  שירתה  המשפחתית שהיתה  גם שירתה  הקיבוצית. היו שם  כל הילדים שאימצה, הצטרפו אליהם  חניכים שעזרא הדריך או  אורחים מרחוק  והשתלבו  עם כל המשפחה  המורחבת, הצוחקת. הכל  אכלו את מעדניה של פנינה שנמצאו גם  בתקופות מחסור. לכולם היא  העניקה תחושת בית, עם  אמירות ישירות  הבינו כי אינן תוכחה אלא  דאגה. הידיים שלה  נענו כל הזמן  לצו  הלב. הם עמלו כל הזמן להעניק  עוד  ועוד לאלו שאהבה. עד שעייף הלב אך הלבבות לא  עייפו ממנה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אהרון גרינברגר

 

העיירה עיר  הולדתו של אהרון  סעליש נמצאת  באיזור  בו התגוררו   אוקראינים רותניים, הונגרים, צוענים, יהודים וצ'כיים.  היא עברה  מיד אל יד. היא היתה  באימפריה  האוסטרו הונגרית, בצ'כוסלובקיה, באוקראינה, בהונגריה. האוכלוסייה בעיר  היתה  מעורבת   אך בבא  העת כל הידיים  שולבו כדי  לרצוח את יהודיה.

3415 יהודי גטו סעליש  נלקחו לאושביץ בעשרים ושבעה למאי  אלף תשע מאות ארבעים וארבע. וביניהם רבים ממשפחתו של אהרון גרינברגר.

המשפחה  היתה משפחה  של תלמידי חכמים. אחד מהאבות המייסדים שלה  היה  שוחט  במקצועו.

אהרון עצמו  נלקח  למחנות עבודה הונגריים  שנרתמו   לעזרה לצבא  הנאצי .  חלק  ניכר  מהנוער  היהודי נלקח למחנות אלו.  עם פלישת הגרמנים להונגריה  ב1944 הוטלו כל יהודי סעשיל והסביבה לגטו ומשם נלקחו לאושביץ. לא ברור  איך אהרון שרד  את כל אלו.

אחרי מלחמת העולם הוא  היה לציוני, התארגן בחבורה ועמה  עלה ארצה ב1949. הוא  היה   הבוגר  בחבורה. חבורת העולים  החדשים היו דוברי הונגרית וביניהם  הוא חש אחריות גדולה. הם נדדו בארץ והיו  בעכו, בחיפה ובתל חנן. לבסוף התיישבו  במושב  ניר ישראל.

אך חשו כי  עליהם  ללכת עוד  צעד,  היה  זה  אהרון שסימן את  ההמשך : ללכת לקיבוץ : להגיע  לקיבוץ עין גב.

החבורה  הגיעה לעין גב  אחרי  הפילוג. יחד  היא עברה  את משברי  הקליטה.  הקיבוץ  היה  מוכה על ידי  אירועי  הפילוג והיה לו קשה לקלוט חברים חדשים גם  אם  הם הושיטו עזרה חיונית בזמן משבר. היו קשיים בזכויות, בשפה, בדיקלום  אידיאולוגי אך לא היה קשה לקלוט אותם בעבודה. הם היו פועלים למופת.

.אהרון עבד  בגידולי השדה, בכפר  הנופש, כאקונום, כחצרן  בית הספר ובמחסן הבגדים. את חייו בארץ ישראל  עשה  עם אשתו רבקה ועם הבנים. ביתו  היה מבצרו. אך תמיד  דאג לחבריו בקבוצה שעלתה  יחד  עמו.

 

 

אהרון עבד  בשדות המספוא. זו היתה עבודה פיסית קשה. הוא דיווח כי ב1956 העמיסו למעלה  מ500 טון מספוא.במקצרה וקלשונים. ראינו אותו מעמיס חבילות חציר  ברצינות תהומית. הוא כבר  היה מבוגר יחסית ובכל זאת התמיד בקצב. כך בכל עבודה בה עסק. אך הצד השני שלו היתה שובבות טבעית. קריצת עין אוהבת.

 הוא היה  אוהד מושבע של  ספורט וחדשות.

 החג של אהרון  בשנה  היה  פורים. הוא אהב להתחפש ולארגן את חבריו להתחפש  . הוא הרבה לשחק, לדלג  על מכשולים. הוא  אהב ביותר כדורגל  וליווה בגאווה את  בנו שהפך את הספורט לעיסוקו.

בין  הצעירים שהשלימו את הקיבוץ הוותיק  היה  הוא  הזקן אך הדבר לא  השפיע  על  דרכו הצעירה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יצחק  כ'ץ

 

 

כשנולד יצחק כ'ץ בעיר לוצין היתה  היא  חלק  מן  האימפריה  הרוסית אך כשגדל היא היתה  חלק מלטביה  העצמאית. אך הוא  עצמו היה  נער עברי מהרבה  בחינות אביו שחי  כיהודי מסורתי ואמא  כאישה  משכילה  הזינו את  רצונו להיות נער עברי. אביו שכר  גני פרי תפוחים באביב מטפל בהם עד איסומם . כל  שנה  היה  קונה  סוס  ונודד בין החוות השונות בהן טיפל בתפוחים וימים רבים  שיווק אותם בשוק  המקומי. האם היחס הזה לגידול פירות השפיע  על הילד לצימאון לאדמה ?  ריח התפוחים, הצימאון  לשפה העברית והרצון למצוא חברים ודרך  הביאו אותו לתנועת הנוער השומר  הצעיר  נ.צ.ח . הוא היה  בה למדריך נערץ. אחת הסיבות  להערכה לה  זכה בתנועה  היתה  שהוא יצא לעזור  להוריו והיה  לפועל דפוס  עברי. הדבר חייב  אותו  לדעת את השפה  על בוריה. בין מדריכי  התנועה  היתה  התכתבות אינטימית בשפה  העברית .

מאורעות  תרפ'ט הניעו  אותו לחשוב  ברצינות על עלייה לארץ ומאבק  על הגשמת  הציונות. הואר יצא  לקיבוץ ההכשרה  בדוינסק בשם קיבוץ צ'יריפובה. הוא  סידר בדפוס  את  ספרו של  יהודה בן יחיא מגדולי ההוגים הדתיים בסביבה. זהו ספר מורכב  וקשה להדפסה ויצחק  עמד  במטלה וזכה לכבוד וחיבה  של המלומד  האורתודוכסי.  כדי לצאת מלטביה בגיל הגיוס  ביקש אישור לטיול ולסיור מקצועי בשטח הדפוס  העברי.

ב1935 הגיע  ארצה והצטרף לחבריו  שהיו בכנרת, מקום ריכוז של חברי התנועה. עם גיבוש  הגרעין  המשותף לעולי גרמניה וחברי תנועת נצח לקראת  הקמת עין גב  היה יצחק לדמות בולטת  בחבורה. השכלתו העברית, חושו הפדגוגי והציבורי העמיד  אותו  במרכז חיי בקיבוץ.  בשנים הראשונות  והדרמטיות להקמת הקיבוץ  במזרח  הכינרת היה יצחק  הגזבר של הקיבוץ והיה  מעורב  בכל הסבך של  סיום רכישת האדמות, הקמת התשתית  המשקית והתחלת הקמת הבניינים הראשונים בקיבוץ.

משפחתו של יצחק אמנם לא  עלתה  לארץ  אך ניצלה ברובה משום שהצליחה להימלט לתוך תוכה  של ברית המועצות.

יצחק עבד  בעבודות  רבות, בחקלאות, בכבישים, בבניין, כנהג משאית, הוא  מלא תפקידים שונים כגזבר הקיבוץ ומרכז הקניות. שליחותו הראשונה מטעם הקיבוץ היתה  כפועל דפוס  של הקיבוץ המאוחד . ב1960 ביקר לראשונה  את בני  משפחתו  ברוסיה  הסובייטית ב1973 נרתם  לעבודה במשרד  הקליטה  עם  העולים  מרוסיה.

 

 

יצחק לא הספיק להזדקן. הוא  היה  עסוק מדי. הוא לא  הגיע  לאותה שלווה  נכנעת ומפויסת.  לאותה תחושה  כי  מותר כבר  לעמוד  מאחורי הגדר ולהעיר  הערות סיכום.  הוא לא  גמר  את הוויכוח  הפנימי שליווה  אותו כל  ימיו ויכוח בין החום והחיוך, החיוניות  העצומה לבין העמידה  העיקשת  שלו על כל פרט שנראה  בעיניו צודק ונכון.  כפועל דפוס וותיק ידע את השמחה  שבגילוי טעויות דפוס. הוא הבין כי כל מילה וכל מעשה יצוקים מעופרת  ועל כן כל פרט חשוב.  גם כשביטא עצמו  במכתבים  לממסד הסוכנותי האדיש או בנימוקים באסיפה  הכללית ,גם כשביטא עצמו בערמות חציר או בסידור   המשא  במשאית של הקיבוץ הבין כי  הפרטים הם שבונים את הבניין הגדול.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאה  אורנשטיין  בנדיקט

 

 

כשיצאה  לאה לדרכה יכולה  היתה  לומר לעצמה : הרפתקאות גדולות  כנראה  לא יהיו לי. היא  נולדה ליד מעינות  קרלסבד בצ'כוסלובקיה לשם באה  אירופה במיטב  בגדיה ומחצלותיה לנוח: היו בה בתי  הבראה, אולמות  ריקודים, רומאנים  סנטימנטאלים ועוגות תפוחים.

אבא שלהנ  היה נכה מלחמת  העולם הראשונה .הוא  הקים יחד עם  אמה חנות ל'מפות, עבודות יד, הכל ביד' את אלו היו  קונים הנופשים בפרידתם למזכרת. לאה  התכוננה  לפרט נוסף בחיי הנופשים : היא למדה  כובענות. היא  היתה  שחקנית בכישוריה, בעלת מזג פעיל בשלב זה לא נראו עננים  באופק. רק  נכותו של אבא יכולה  היתה להזכיר למשפחה כי לא  הכל  בסדר בממלכת אירופה. מאחורי הברק  של קרלסבד נראו  ענני סופה מתרגשת. אך במשפחה  גדולה  היתה  האמונה כי מעיינות הבריאות יותר חזקים מהביוב של הפוליטיקה שהחל להציף  את הסביבה.

עד שהיתה  בת 17 לא  היתה לאה ציונית מאורגנת. אך בהתבגרותה  חזתה  בהתפוררות  התפאורה. העיר  השלווה  והמתוקה חשפה  ציפורנים אנטישמיות. לאה  הצטרפה  לתנועת הנוער  הציונית  תכלת לבן.  עם פלישת  הנאצים לצ'כוסלובקיה  החל הגיהינום.  ב1939 עלתה  על  עליית מעפילים, הצטרפה לקיבוץ מחר והתיישבה במקום הכשרתו בכפר  סבא.היא עזבה את הקבוצה, נדדה  לקריית חיים וב1952  עברה  לכפר גלעדי.

 החגים שקיימה בגולה הניבו בארץ ישראל מהפכה אישית של ממש. כאן נודע לה  על הרצח של משפחתה.

 לאה  עברה  לכפר גלעדי. היא  התחתנה  עם גרשון ונולד להם בנם אפרא. כשפקעה  החבילה  המשפחתית  פגשה  בחיים בנדיקט שהיה לאהבת חייה.  המשפחה עברה לקיבוץ  עין גב. פה  נולדו ילדיה והתבססה  המשפחה. בעין גב  עבדה  לאה במטבח, בטיפול  בחולים, ב'טרית' המפעל לשימור  דגים. מקום העבודה  האחרון שלה  היה  במחסן הבגדים.

 

 

 

 

 

 

 

 

עם  פטירתו של חיים נותרה  בודדה. בניה הגיעו לקנדה הרחוקה.  בביתה  הקימה  מקדש  תמונות לאהבתה  הגדולה. לילדיה ונכדיה. חייה לא  היו  סוגים  בשושנים. הגעגועים לרחוקים, הפחד להישאר לבד, המאבק בבדידות, הקושי  בנימה. אך היא  סדרה  את  אלבומי חייה. נזכרה  בחגי הפורים בהם התגלתה  במלוא כישרונה לשמחה.

לללאה  סבלה  מקצרת שביטאה  את  המתח הגדול  שבין השקט והרגיעה שהובטחו לה לבין הכאב שבפרידה אותו הפכה  לשיגרת חיים. היא  נפרדה  בטריקת  דלת חשאית.

בדום לב. היא  סירבה להכביד,  במיוחד  על אהוביה  הרחוקים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חיה  ברקל שני

 

כשהיתה חיה בת שנתיים עקרה משפחתה מליטא  לדבינסק בלטביה. זו היתה משפחה  אורתודוכסית. אביה  היה  עטור זקן עבות אך כאנשי ליטא היה בעל אופק וציוני.  בגיל  שתים עשרה  נכנסה חיה  לסניף תנועת נצ'ח  בעיר והיתה  בו פעילה.  היא מאד  הפנימה את הערכים ואת המחויבויות. כשיצאה להכשרה בריגה ב1934 היו לה תביעות גדולות  מעצמה  ומחבריה. בתקופה  ההיא  לא היו הרבה רשיונות עלייה  ובחירת העולים היתה קשה ולפעמים אכזרית.  ב1936 עלתה חיה  ארצה. היא  הצטרפה לחברי התנועה  שישבו  בחצר  כנרת ועברה שם מבחני עבודה לא פשוטים. היא  היתה  עוזרת בית בטבריה ושלחה  לעוזרת שעבדה  בבית של הוריה  בריגה  איגרת הזדהות. היא עבדה בנהריים, ביתניה תחתית.  החצר עברה  קורס איתות שהיה אחד מהתפקידים האחראיים  ביותר  בקיבוץ. היא  השתתפה  בעלייה  לקרקע בעין גב.

בפרוץ המלחמה קיבלה  הודעה  על  פטירת אמא  שלה  ועל הרצח של אביה. הגעגועים לבית משפחתה  לא הרפו ממנה.

בזמן מלחמת העצמאות  גלתה  עם ילדי  עין גב  במסגרת הפינוי לחיפה.

חיה נבחרה על ידי הקיבוץ  לעבור  קורס רפואי לטיפול  בתינוקות. את ההשתלמות הזו עברו  בבית החולים העמק  בעפולה ושם לימדו כל כוהני  הטיפול המשותף, רופאים אחיות ופסיכולוגים. כדי להיות מטפלת תינוקות  היתה צריכה לזכות באמון הכי  גבוה  בקיבוץ. היא  היתה  גאה  על כך ועבדה 28 שנים בטיפול  בתינוקות.  אם ומטפלת בשנים ההן  היה מבחן אמוני קשה.  התנאים היו מאתגרים.  גם ללוות אמהות  בלי סבתות, לדאוג לבריאות התינוקות ולתמוך באימהות הצעירות בשלבים מאד רגישים ,בתנאים פיסיים של קיבוץ עני את כל זה עשתה  בכישרון ובאהבה רבה.  אך גם עם פקפוקים לא מעטים. היא  הכירה  מקרוב  גם את מצוקת האימהות בטיפול  המשותף.

חיה עבדה גם  במקומות אחרים במיוחד  אחרי פרידתה  מהמקצוע של טיפול  בתינוקות. מוסר העבודה  שלה הגיע ממקורות עמוקים. היא  עבדה בחדר האוכל,  במחסן הבגדים  ובמרכולית  בימי הבראשית שלה.

 

 

 

 

 

 

 

אחרי מלחמת  העצמאות נפרדה חיה  מבעלה שעזב את הקיבוץ. חיה נותרה בודדה בתקופת משבר עמוק  בקיבוץ. הפילוג  סימן רעידת אדמה  בחברות ובדרך המשותפת. המכה  היתה קשה. היה נראה לה  כי אמונתה נשברה. היא נאחזה באהבתה  הגדולה לילדיה ובעבודה. יסודות חייה  נסדקו. למרות זאת  היא המשיכה  בדרכה ולא ויתרה לעצמה.

בימי נעוריה  בקיבוץ  היתה  חברה טובה של רייקה. רייקה נפטרה  מטיפוס בימי  המגיפה  שפשטה  בקיבוץ ב1943.

במשך כל השנים הארוכות  היא זכרה את דמותה. על כן זכרו חבריה  לטמון את גופה  ליד רייקה. בבית הקברות נטמן גם  נכדה  של  חיה גיא שני שנפל כקצין  טנקים בגולן וחתנה

 

אבינועם דוברי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זינה זליקמן שטיין

 

אמה  של זינה  התאלמנה  בגיל צעיר. המשפחה  מהעיר  דוינסק  שבלטביה , האם ושלשת  בניה, עברה  לעיר ליבאו שם גדלה זינה. העיר ליבאו ככל מערב לטביה  היתה  עיר מושפעת מאד מהתרבות הגרמנית. כך גדלה זינה בבית דובר  רוסית, בבית ספר דובר  גרמנית למרות שנקרא  בית ספר  עברי, למדה בו אנגלית, ידעה לטבית  ונמשכה  לתנועת נוער חלוצית . עד יומה  האחרון העושר  התרבותי  ממנו הוזנה השפיע על  אורח  חייה: אוהבת מילה ותרבות, ממושמעת  וביקורתית, אידיאליסטית.  העדר האידיש בחייה הבדיל  בינה  לבין חבריה  לתנועה  הלטבית, למרות  שגם הם  כחלוצים התנזרו מלדבר אידיש   למרות שהיתה  זאת שפת ביתם.

זינה  הגיעה ארצה ב- 1936 והצטרפה לחבורת המייסדים של עין גב. היא  היתה בין שמונה  הנשים  שחיו במחנה  הראשון של הקיבוץ  במזרח הכינרת.  משם היתה מאותתת לקבוצה  הגדולה  של חברי הקיבוץ שגרו  בחצר  כנרת  בצידו המערבי של  האגם.

כאשר הוחלט לפרוץ את החומה  ולהתחיל לבנות בנייני קבע לקיבוץ הפכה  זינה  לבנאית . היא  היתה  ברזלנית . צילום שלה  עובדת בבנין היה לאחד  הסמלים של הקיבוץ.

הכל  הכירו  ביכולת  התרבותית שלה וכך נבחרה  להיות הגננת של הקיבוץ. זינה  הביאה  לקיבוץ את אמא  שלה  שהיתה  מהנציגות  היחידות של  דור  ההורים  שברובו נרצח.

היא נישאה לולקא. כשנולדה  בתם הבכורה  הגר יצא ולקא לבריגדה ושלוש  שנים לא היה  בבית.  העול לגידול הילדה נפל על זינה.

בזמן מלחמת העצמאות היתה  זינה  בהיריון ובתה השנייה  תמר נולדה  בפינוי בחיפה.

אחרי מלחמת העצמאות נבחרה זינה  למחסנאית בגדים. זו היתה  תקופת הצנע והיכולת לנווט את מחסן הבגדים היתה מותנית  בחסכנות קיצונית. זינה  האמינה כי על כל חבר להיות אחראי לשמור  על בגדיו, לא לבזבז אותם, לא לכבס אותם יותר מדי ולקחת  אחריות על הרכוש  המשותף.

 לגביה  תרבות חיים  מחייבת משמעת פנימית, יכולת  התאפקות תכונות המאפשרות התעלות ואופק  רחב.

זינה למדה  הוראה  והיתה למורה בבית הספר  המקומי.    

במשך 12  שנים. היא  אהבה  את תלמידיה  ותבעה מהם הרבה.

עם סיום עבודתה  הפדגוגית  היתה למנהלת חשבונות.

 

 

 

המילים היו כישרונה    של זינה , לחרוז  חרוזים,לבקר ולברך, לפתור תשבץ ולתאר. אולם היה תמיד  רושם  כי את סיפורה אין היא מספרת.

את חרדותיה  גנזה. היא  הפנימה  כללי התנהגות קשים לעצמה, לקרובים ולרחוקים. היא ביקשה לגלם עקרונות גבוהים, צווי השכלה  ומוסר. אפילו החרוזים  הצוהלים  שכתבה   לתלמידיה   בעברית קולחת הסתיימו בלקח וצו. כל השנים נותרה  כסלע נותרה  הברזלאית של  סביבתה אך בתוכה כססו גם עצב ותהייה. עם כל הלהט הפדגוגי תרבותי  שלה  היא ניהלה פנקס חמור  של חשבונות. לקחה  על עצמה  אחריות, במיוחד  לבני משפחתה.

היא טיפלה  בולקא בעלה וכשזה נפטר כיבתה עצמה  בעצב ובשתיקה  רועמת. כשחשה שאיבדה  את תפקידה ,  אבדה לה  המשמעות וכעבור  כמה  חודשים נפטרה .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גרי גסול

 

גרי  נולד בולדבי אשר בלטביה. אמו נפטרה  כשהיה  בן שנה. הוא  הלך לבית ספר  אידישאי אך אביו היה ציוני.  בגיל  11 הצטרף לתנועת  נוער הצופית חלוצית  נ.צ.ח . הוא  התכוון לעלות ארצה  ולשם כך הצטרף להכשרה  בריגא.  היו קשיים גדולים להיכנס  לרשימת  העולים ארצה ועלייתו נדחתה  בשנה כי נגלה  כי  בניגוד להוראות  החליט ללכת עם חברו לסרט…

לקראת  עלייתו ארצה  קיבל  סרטיפיקט עלייה ונאלץ לצרף אליו אישה  בנישואים פיקטיביים ולכפות על  המערכת את כניסתה לארץ ישראל. עם  עלייתו היה  עליו למצוא  דרך להשתחרר ממנה .

גרי הצטרף לחבורה  של תנועת הנוער  שלו  לחצר  כנרת ..כחלק  מעבודת  החוץ של החבורה  הועסק  גרי במחצבה, בבניין משטרת צמח, בחברת  החשמל  בנהריים. בראש פינה. הוא עלה  בין הראשונים   לחומה ומגדל בעין גב . כאן הוא  הצטרף  לחבורת  הנוטרים   שקיבלו על  עצמם  לשמור  על היישוב  מפני  ההתקפות הערביות על  הבריטים והיהודים בתקופת המרד הערבי.  היחידה פעלה בפיקוד  בריטי. הוא  היה חלק  מהצוות של  המשוריין שאיבטח  את דרך העפר  שהובילה  לעין גב.

גרי נישא לאסתר גסול הצעירה  שאיבדה את אהובה זאב  ענו בקרב  על חניתה. הוא היה  מנהיג  החבורה של עולי גרמניה  שייסדה את הגרעין העין גבי.ב1942 נולד להם בנם יחידם שלמה.

ב1943- חלה  גרי  בריאותיו.  המחלה תבעה  ריפוי ממושך.  גרי יצא מהקיבוץ לחדשים רבים לצורך  החלמה. זו היתה  תקופה קשה   במיוחד לקיבוץ. גרי ממקום החלמתו  במגדיאל ביקש לדעת מה  קורה וביקש  מכל החברים לא להרפות ולהיות מגויסים  לאחזקת הקיבוץ גם בשעות הקשות  של המגיפה הקשה  שפקדה  אתך הקיבוץ.  מאז תמיד  היה  זקוק  ליחס רפואי מיוחד.

מצבו הרפואי לא הפריע לו להיות מגויס לעבודה ולתפקידים בקיבוץ.הוא  עמד בראש וועדת הבריאות, היה  סדרן עבודה , ראש וועדת הריהוט, הוא היה  טרקטוריסט נהג ואיש  המספוא.

אחרי  מלחמת  העצמאות היה גרי חלק  מהצוות שעבד  בבית החרושת  לשימורי  דגים טרית.  כשהוקם החניון, שלימים היה  לכפר  הנופש , הצטרף גרי לאשתו אסתר והם עבדו יחד בתנאים המיוחדים של  המקום.  כאן עבד    9 שנים.

לימים עבד  במפעלים האזוריים  במכון לבננות כמה  שנים עד שחזר לעבוד  בכפר הנופש.

 

 

 

גרי מעולם לא  הפך את העקרונות ואת החובה לחשובים מן האנשים.  לא  הניף דגלים שיטילו צל  על  שמחת  חייו של האדם ויפי חלומותיו. גרי היה  תמיד חלק של חברותות פתוחות. קשר קשרים עם כל  הגילים ולא  הלך אחרי התלהבותך צעירה וקנאית.  היה  בו משהו חם, מלא ביפורים, שובב.  בלי כעס מתוך חיפוש אחרי שיתוף פעולה.  לתכונותיו אלו שילם מחיר כי לא ידע להטיל אישיותו על אחרים. בחרו אותו למלא תפקידים שתבעו הרבה  אמון אך לא תמיד  היה  יכול להעניק לחברים את  שחשב  שמגיע להם.  הוא ידע להעריך טפיחת  כתף, אמירה  קולעת, צוותא  אמיתית.

למרות בריאותו הרופפת הקרין אופטימיות. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זאב שטיין

 

העיירה נרוה שוכנת על הגבול שבין  אסטוניה לרוסיה. בעיירה זו נולד וגדל  זאב שנקרא כל חייו על ידי  חבריו ולקא. אביו נפטר כשהיה  בן  ארבע ואמו גידלה  אותו ואת המשפחה כשהיא מחזיקה חנות מכולת  קטנה לפרנסת המשפחה.  מצבה  הכלכלי של  המשפחה  לא  אפשר  לולקא  להמשיך את לימודיו. כל המשפחה  נרתמה  כדי  שאחות אחת  תוכל להיות  רוקחת מוסמכת.

עד 1932 היה  הילד חי  את חייו  היהודיים בבית הכנסת. אפילו היה  נער מקהלה. אך ב1933 הגיע לעיר  שליח של תנועת הנוער  נ.צ.ח. וולקא הוקסם. הוא  היה  חבר  הסתדרות נאמן עד  שהגיע הזמן לצאת להכשרה חקלאית ועירונית.

ב1935 עלה  ארצה  והצטרף לחבורת בוגרי התנועה  שעמדה  להקים קיבוץ חדש. במקום זה התאחדה  חבורת  החלוצים עם חברי  קבוצת בתלם, יוצאי גרמניה  שביקשו להיות קיבוץ.  ולקא עבד אז בכל המקומות בהן היתה פזורה הקבוצה. הוא עבד  כסבל  בנמל תל אביב, עגלון  במפעל הגבס של מנחמיה, נוטר בבית הספר  החקלאי  בעפולה וחורש בשדות כפר תבור.

ולקא היה  מהחבורה  שעלתה  על הקרקע  בעין גב הישנה, במקום כפר  הנופש  של היום.  שם היה  סמל אחראי  על הגפירים העבריים. שם יצק  את מחסן הנשק  של הגפירים, שריד  אחרון  של המחנה הישן בכפר  הנופש הקיים עוד היום. החתונה  הראשונה  בעין גב היתה חתונתו של  ולקא עם אשתו זינה.

אחת העבודות  החשובות באותה  תקופה היתה  העמסת חול זיפזיף לצרכי בנייה  באיזור. היו מעמיסים בשקים חול על גבי  מעין רפסודה ומעבירים  את  הזיפזיף לטבריה. ולקא  'זכה' במדליה , כלומר  בפצע של כבוד בגב ממשקלו של  הזיפזיף . ולקא הקדיש  את מיטב  מרצו בטרקטורים הן  כעובד והן  כמתקן.

ב1943 החלט לגייס על בסיס  של  החלטות אסיפה  חברים  לצבא הבריטי.  השואה  כבר  נודעה והיתה  הרגשה כי הדבר חיוני. ולקא נבחר לצאת לצבא. הוא  היה אז האבא הצעיר  הראשון שגויס למרות  שלא רצה, קיבל את הדין.  הוא שרת  ביחידת הנהגים ואחר כך בבריגדה היהודית במצרים ובאיטליה. בדרך בין מצריים לאיטליה על סיפונה של אונייה  עם 5000  חיילים נודע על סיום המלחמה. היה מפקד חגיגי ושמחה גדולה  אך סיפור  החיילים העברים רק  החל. באירופה פגש ולקא בשרידי השואה והשתתף  במאמץ להוביל אותם לנמלים בדרך ארצה.

עם שובו מהצבא נרתם לחיי  המשק. שב אל הטרקטורים, אל העבודה  הציבורית.

בזמן מלחמת העצמאות פיקד על מוצב א' שהיה  על גבעת נפתלי.

עם שובם של הילדים והאמהות  לקיבוץ החלה  המערכה על  שיקום הקיבוץ אך הגיעו הימים המרים של הפילוג.  ולקא היה  במוסך המכונות החקלאיות אך גם  פעל  בחברה.

ב1960 פגש  במשפחתו שבהתקפה  הגרמנית על  ברית המועצות ברחה לפנים רוסיה וחיה במצוקה  קשה. אחרי המלחמה  שבה לאסטוניה . הפגישה  היתה  נרגשת ביותר. עוד פעם אחת זכה להיפגש  עם בני משפחתו ב1966.

ולקא עבד  בתנועה  הקיבוצית במשקי האיחוד במדור  למיכון חקלאי. הוא  ניהל את המסעדה  בעין גב, עבד  באירגון הקניות  האזורי ועבד  בחניון הוא כפר הנופש.

 

 

 

כששב ולקא  מהצבא הבריטי הוא הגיע לקיבוץ  על סירה דרך הים. קבלת  הפנים היתה נרגשת.  הוא פגש  את זינה ואת הבת הגר ממנה  נפרד  כשהיתה  בת שנתיים. החברים חשו כי  הוא  היה  בין אלו  שעשו את מה  שהיה צריך לעשות בשעות הקשות.

האם היה  יכול  בילדותו לנחש  לאן יביאו אותו חלומותיו?

כל  ימיו בקיבוץ היה  איש  של כבוד.  ידע להעריך מה  הוא  עושה. החשיב נאמנות והאמין כי  בעולם אין רק שאלות. יש פתרונות. על פיהם צריך לפעול.  הוא היה מניע  מכונות ומתקן אותם והאמין כי גם לאנשים צריכים לתת גב, להעריך את חשיבות מעשיהם. הוא אהב את בנותיו הגר ותמר וליווה אותן בכל דרכיהן.

 רק בדבר  אחד לא  התגאה : בחולשתו, בכאבו, הוא  צינזר  אותם במיטב יכולתו.

 

 

 

 

 

 

יוכבד גלנץ שפיצר

 

היא נולדה כקלרה וכך נרשמה בתעודות אך כשהיתה  במחנה  הקיץ של תנועת  הנוער  תכלת לבן  קרא לה מדריכה  הנערץ טדי קולק וביקש ממנה  להחליף את שמה  ליוכבד. היא קיבלה  את שמה העברי החדש  בהתלהבות ומאז   נשאה  אותו בגאווה. לא  כל אדם זוכה לבחור בשמו.

בראשית מלחמת העולם הראשונה  ארבע מאות  אלף  מיהודי  גליציה נדדו לווינה. ביניהם משפחת  גלנץ. אך בניגוד  לרוב  המשפחות היא לא חזרה לפולין בתום המלחמה.

המשפחה נלחמה  לפרנסתה. האבא סוכן מכירות  האמא תופרת בית.

יוכבד נולדה לאחר מלחמת  העולם הראשונה. היו אלה שנים בהן פוגרומים ותקוות בלבלו את היוצרות.  במשפחת  גלנץ היו שש בנות ובן אחד. הבית היה  מסורתי עם רוח ציונית תמימה. בגיל  8 הצטרפה  יוכבד לתנועת תכלת לבן. בה החל לזרוח חלומה  הארץ ישראלי. היא חזתה  בכניסת הנאצים לוינה ואפילו  נחלצה  להוציא את האמא  של חברתה ממלתעות הנאצים. אך היא  זכתה להימנות עם  נערות שנבחרו לעלות  ארצה   לבית הספר  החקלאי  משק הפועלות בחדרה. בוגרי תנועתה הקימו את עין גב וביניהם היתה  אחותה  זיווה. חבר  עין גב  בא  לבית הספר שלה  על מנת לקנות  שתילים לקיבוץ. יוכבד וחברותיה ארחו אותו. גם הוסיפו שתילים למשלוח. הקשר  נוצר ויוכבד  החליטה  להצטרף לעין גב. השנה  היתה  1940.  הקיבוץ היה  עדיין מחולק בין חצר  כנרת והנקודה  החדשה במזרח הכנרת. כאן פגשה יוכבד את ראובן שפיצר  ונלדה  המשפחה המסועפת. היא  ראתה  בו כל אחד. עטפה  אותו בחרדה ובחום. בהומור וקנאות.

היא  הקדישה  את מיטב  כוחותיה לילדים. האמינה  בהם. בשובבותם ובזכותם לחירות ואהבה.  ריפדה אותם וליוותה  את הרפתקאותיהם.  בנתה להם  עולמות ללא  קרע. גם כשעבדה בכרם ובמטבח עיניה  היו נשואות לילדים. למבצרה בבית ולבתי הילדים.

במלחמת  העצמאות  היתה  עם הילדים הגולים מהבית בפינוי בעוד  ראובן לוחם .  עם שיקומה  של עין גב פנתה  לעבוד  עם נוער. היא  היתה  להם האם, המדריכה. היא עבדה  בענפי משק  שונים והרבה  זמן במסעדת הדגים. ב1966 החלה לעבוד  בספריית הילדים. קראה  כל ספר, התלהבה מכל מפגש  של הילדים עם הספרים. היא מסרה להם את אוצרות הדמיון והיופי בהתלהבות ובשמחה.

היא  גידלה  את השבט הגדל. דור בא  אחרי  דור.  הפצע  של נפילת נכדה  אילן  לא נרפא. היא  ביכתה  את הנער.

כמו כל דבר  שעשתה כך טיפלה  בנוער  יהודי ממקסיקו שהגיע  לעין גב. עד  שהפכה ממטפלת למטופלת. במחלתה הקשה נלחמה בעוז ובעורמה. השתמשה  בכל רזרבות האהבה שהיו לה ולא  נתנה  לפולש הכואב להכתיב לה  את חייה. מעל כיסא  קלנועה ועינוייה לא  הרפתה מאהבתה ודאגתה  לקרובים לה.

 

 

 

כשלמדנו בכיתה  ב' על יוכבד מהתנ'ך התפלאתי שהיתה אשה כזו שהיתה לפני יוכבד שלנו. בשבילי יוכבד היתה  אחת ויחידה, ומכיוון שלא  הכרתי אף אחת בשם הזה, יוכבד  המקראית נראתה לי  כמתחזה.

 כדי להסביר מה ומי זו 'יוכבד שלנו' צריך להתחיל מהתחלה.

אני לא זוכרת כמעט אף מטפלת שהיתה לי חוץ מיוכבד. היא  היתה  המטפלת שלי בגיל הרך ואחר  כך  בכיתות א' – ב'.

כמה חום ואהבה יכולה אישה לתת לילדים לא שלה? יוכבד היתה  בשבילי כמו סלע . הייתי מתכנסת בתוך הגוף הגדול שלה לחיבוק ונשיקה. הקשר הפיזי אתה  נתן לי  המון ביטחון. הייתי כמהה לאהבה  שלה והיא  נתנה לי אותה  כדבר מובן מאליו. עד כדי כך היא היתה  מובנת מאליה, שכשפעם סירבה לי כי מיהרה לבתה, ממש  התעצבנתי. לא הבנתי איך בתה  יכולה  להיות חשובה ממני. כי יוכבד היתה תמיד בשבילי.

 

איילת בנדק 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קורט לבנשטרן

 

קורט גדל  בקורבך גרמניה וקיבל חינוך  גרמני. אביו היה  סוחר  אמו עקרת בית. לימים  הצטרף לתנועת  הנוער ולחלוץ. ב1935 נכנס  להכשרה חקלאית . גם היה  בהכשרה  עירונית. את תעודת העלייה  שלו קיבל כשבוע  אחרי  שעין גב  עלתה   למחנה  הישן. הוא הגיע לקיבוץ כמה  שבועות אחרי  העלייה  על הקרקע.

יש הרואים בכך המשך לענווה שציינה  אותו: הוא  לא ביקש  את  התהילה. עם בואו ארצה  עבד בעבודת חוץ במקומות שונים בביתניה, ביער צבי של פיק'א בטבריה, בצפת. בשנת 1939 נכנס  לעבודה בטרקטור , עבודה  שנשאר לה  נאמן כל חייו.

במהלך מלחמת העולם  נרצחה  אמו  על ידי  הנאצים.

היה  שותף  לסוד הגדול של הקיבוץ : מקום המחבוא  של הנשק.  כשהטמינו את הנשק אסור  היה לחברים להסתובב  בחצר  שמא  יגלו את הסוד. הוא חפר סליק  בתוך ים כנרת, ובחלקות הפלחה  בצפון עין גב.  בשנת 1952  היה  למוסכניק וטיפל באהבה רבה  בכל המכונות  החקלאיות.

זכה  לאמונם של חבריו שלמרות שנחבא  אל הכלים תבעו ממנו לעמוד בתפקידים בגלל היושר והתום  שהתגלה בו עוד  ועוד.

 

נישא לפרוזיה ונולדה לו הבת פנינה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

           

 

 

 

 

 

כל אביר  אמת יוצא למסעותיו עם נושא  כלים.  הוא  הממונה  על  הפרטים, עוזר לחבוש את פצעי  המפלות, נוכח תמיד  באהבתו, דואג  לכידון שלא  יחליד, לפת הלחם, לכוס  המים לפני היציאה לקרב  של  האביר מול טחנות רוחו. האביר  זקוק למי שבחייו לא יקבל את שיגעונותיו ויתקן את בגדיו. הוא  שיכין את האביר לתשואות הקהל ולמטפחות אהובותיו.

קורט לא  היה רק נושא כליו של הקיבוץ. הוא  תיקן את כליו. לא באותם  תיקונים דרמטיים המלווים בעצירת התנועה והנשימה. באותם חילוצים קטנים מהבוץ , ניפוחי גלגל אחרי הנקר, הוספת הבורג  החסר והשמן בזמן. בגינם  הופך הכלי נכון לפעולה לשנות דור.

הוא  היה  מה  שהמשורר הלאומי  חלם: עניו עולם. מי שלא מתגלה ברגע הראשון אך מי שלא  עוזב את משמרתו לעולם. מגלים אותו לאט לאט.

ולבסוף מגלים כי לא נושא  כלים היה  אלא  אביר של היום יום.

רכוב  על  קלנועית הוא יצא לקרב  הגדול מכולם : המלחמה  על  הצלם בזמן שקיעה.  על כבוד  האדם בזקנתו.שתהפוך התקופה לשעה של הושטת יד ופריסת חיוך של ידידות .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דב זינגר

 

 

דב נולד בימי הקרבות של מלחמת העולם הראשונה.  משפחתו באה מפולין אך הוא כבר היה בן גרמניה ותרבותה. יהודי פולין נמשכו לגרמניה  שהציעה להם פרנסה טובה  ותרבות  נחשבת. גרמניה  המשתלטת  על חלקים של פולין התייחסה באמביוולנטיות לתנועת המהגרים היהודים אליה. גם יהודי גרמניה  התייחסו בזלזול מה  ליהודי מזרח אירופה שהגיעו.  אך כאמור דב  נקלט היטב בתרבות  החדשה. דווקא בשל כך  יכול היה לחזות בבירור באסונות  שנראו באופק. כנער  ראה את עליית הנאצים לשלטון והכריע : זו אינה  מולדת.  זוהי מלכודת. צריך לערוך מהפכה  בחיים ולעלות לפלשתינה.  עקשן היה והתעקש לעמוד בהכרעתו. הוא  היה  מראשי חבורה קטנה  של צעירים שעלתה ארצה. לא מתנועת נוער ולא חולמי קיבוץ אלא מחפשי דרך ושותפים. הוא  הגיע  ארצה  כתייר וכשנשאר בה היה צריך זמן רב להתחמק  מהרשויות.

החבורה  התרכזה בנחלת יהודה ולאט לאט התארגנה  כקיבוץ. הצטרפו אליה  בוגרי תנועת הנוער 'הבונים' אף הם מגרמניה ויחד  חלמו להקים  יישוב חדש. דב היה  ממנהיגי הקבוצה. כאשר הגיעה  ההצעה כי החבורה  תבנה יישוב למעמד הבינוני של יהודי גרמניה  במזרח הכנרת הם קיבלו את ההצעה בתנאי  שחלק מהאדמות שנרכשו  יהפכו לאדמתם. חברת 'קידמת כנרת'  שרכשה את האדמות  הביאה את הקבוצה  מנחלת יהודה לעמק הירדן לחוות  ביתניה תחתית להכשירה לחקלאות באזור. המאורעות שפרצו הביאו לפשיטת רגל של החברה כי  בעליה  חשבו שארץ ישראל  ארץ מסוכנת.

דב היה מאד מעורב בעלייה על הקרקע של הקיבוץ. כל כך מעורב שנרדם בבקר העלייה לקרקע ונאלץ לרדוף אחרי השיירה.

בהמשך לניסיונות  לייצא עגבניות מחוות  ביתניה ללונדון באמצעות  המטוס  הימי  שנחת בכנרת  במסעו מהודו  לבריטניה, החליט דב כי גם בעין גב ענף מרכזי צריך להיות ענף הירקות. הוא  האמין בחצילים. זו היתה  במידה רבה  עבודה שתבעה הרבה מאמץ והביאה למעט תוצאות. השרקייה והאדמה חברו לכישלונות רבים. אך דב לא  ויתר. צבר ניסיון, כוח עמידה ומאבק . הוא היה  לאחד האנשים  המשפיעים ביותר  בקיבוץ.  הוא אהב לקבל על עצמו אחריות.

מראשית ימיו בקיבוץ  היה דב איש  ביטחון.  הוא  האמין באחיזה, בנחישות. בהכנה מדוקדקת.  במלחמת העצמאות , בזמן הקרב  על  עין גב, הוא  היה  סלע נחוש ושלו.

בימי הפילוג  המרים ואחריהם כשרבים היו העוזבים ולא  היה  נראה  באופק  פתרון לחברה ולמשק לא הסכים להיכנע לייאוש. על  כתפיו היתה  מונחת  המון אחריות. הצעירים  שהצטרפו  לקיבוץ וראו  אותו  במלחמותיו הקשות קראו לו 'בעל החווה'.

כשהתייצב  המצב  בקיבוץ יצא לעבוד  במשרד  החקלאות בעמק  הירדן ובעפולה. הוא היה  אחראי  על  התכנון החקלאי .

 

 

דב  היה  אדם שידע לתבוע. להיות האיש  העומד על מה   שיש לעשות אך מצד שני לא היה מסוגף . הוא רצה לראות שיפורים ברמת החיים ובמילוי  הצרכים שלו ושל חבריו.  כמו שנלחם על עבודה ופריון ביקש פתיחות והנאה.

דב היה מאד משפחתי.

באותו יום נורא שבו הודיעו על נפילת  בנו אריה  במלחמת ההתשה פרץ דוב  בצעקה ובכי. הם היו  קצרים מאד אך חודרי כל שריון. היה  נראה  כי נפרצה  התהום והוא כבר  אינו יכול בכוח  נחישותו לשלוט על חייו.  אחרי  הצעקה  ההיא באה  הדממה. דממה  שנשמעה  היטב. בלבו נקרע  קרע בלתי ניתן לאיחוי.

 דב ומרגוט היו ההורים השכולים הראשונים בקיבוץ.

 

 

    

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקס איריצר

 

 

אביו של מקס נפטר כשהוא  היה  בן חמש. לא במלחמה אלא  בשחפת. אמו  שנשארה  עם שלושה  ילדים ובלי פרנסה שלחה  אותו  לדודים. דוד אדוק  קיצוני אך סובלני כלפי אחיינו.  מקס שנולד  בסלובקיה  חי בין התרבות הגרמנית לצ'כית סלובקית מצא את  דרכו לציונות. מילדותו היה   לאיש תנועת הנוער. הוא הגיע לווינה  וביקש לעלות ארצה. הוא  היה  בהכשרה החלוצית עם חבריו ועלה  ארצה  ב1936. כדי לא לבזבז  סרטיפיקט  התחתן חתונה פיקטיבית. למרות שהחתונה  היתה  ממש פיקטיבית  הגירושין  הרשמיים נעשו רק שש  שנים אחרי  עליית הזוג ארצה. עם עלייתו   הצטרף לחוות כנרת  עם חבריו והשתתף בעלייה לקרקע של עין גב.

שימש  כנוטר וליווה את הנוסעים בימי מבחן של סוף שנות השלושים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נבחר  על ידי  חבריו  להתגייס לצבא הבריטי.  הוא  קיבל את הדין ושנים נדד  כחייל ממקום למקום.  במצריים, בלוב,  במלטה , באיטליה, בבלגיה וגרמניה. 

אחותו ואחיו שחיו  בצ'כוסלובקיה נלקחו לטריזנשטאט ולאושוויץ שם נרצחו. רק  אחותו נמלטה ללונדון ואחר כך לארצות הברית.

אחרי הקרבות  בצפון אפריקה ואחרי שהגיע  לאירופה העביר מעפילים ברכבו יחד  עם חבריו ליחידה.

בימי מלחמת העצמאות  המשיך לנהוג  והיה  בשיירה המפורסמת  בדרך לירושלים . בנבי  דניאל היא הותקפה  על ידי ערבים וחולצה  על ידי הבריטים רק אחרי  שכל נשקה  נמסר להם.

 

דבורה אשתו הראשונה ואם בתו היתה נערה עם  רוח של אמנית, רגישה ואוהבת יופי. חיי הקיבוץ היו קשים לה והמולת העולם כבדה  עליה.  היא  איבדה  עצמה  לדעת לתוגת כל שהכירוה.  חמש  שנים אחרי פטירתה  נקשר מקס  בעבותות אהבה עם רות  רוט מקיבוץ  אפיקים.

עשרים ושמונה  שנים היה  מקס נהג אגד. הוא חי ונשם את האוטובוס והיה ידוע בדרכים כנהג המכיר  בחשיבות מקצועו.

 

אי אפשר  היה  לרקוד  קראקוביאק  כל  החיים. גם לא לשוטט בכבישים באוטובוסי אגד.  אך גם בזיקנתו כשראה נהגים צעירים  תופים הגה המשיך בחייו הפעילים.  הוא הרבה לצלם, להגיש פרח לאסוף עוד מטבע  לאוסף מטבעות שליווה  את נדודיו.

 איש פשוט היה. כך העיד  על עצמו בחוברת אוטוביוגרפית שכתב למשפחתו. 

 

כמה  שנים היה  מלקט את עברו הרחוק  אך לא ראה  עצמו כאיש דברים. שלומית בתו  ורות אשתו ליקטו את זיכרונותיו כשהגיע  לגיל  שמונים והיה לו מה לספר. הוא  דלה תמונות  מן הדרכים הארוכות בהן עבר  בהן נסע.

הוא  היה נהג  בנשמתו לא רק במקצועו.  כחלוץ צעיר  ניסה לגעת בהיסטוריה  אך השתדל לעשות זאת על גלגלים. מאחורי הגה.  כשבנה  את הקיבוץ החדש מיד לטש  עיניים וחלה במחלת המכונית. כפי שאהב לרקוד, להיות חלק מחבורה  לוהטת כן היטלטל בעולם כבר מילדותו , והמשיך  גם בעלייתו ארצה  וגם בגיוסו  לצבא הבריטי במלחמת  העולם השנייה.

כאן בארץ היה  לנהג אגד ציורי. פיתח את אחוות הנהגים וביקש לשרת את הנוסעים, ואת החברים בקיבוץ  שהיו תמיד זקוקים לדברים מן העיר הגדולה  והקטנה. הוא צילם ילדים קטנים וצילומים לתעודות רשמיות והיה  האחראי שכל וותיק בקיבוץ יקבל לפי התור את  הכורסא ואת זר הפרחים המודיע לעולם שהוא כבר קשיש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זלמן  תלמי

 

תלמי  החליף את שמו כדי שהכל ידעו כי עסק לו  עם תלמים. שאיש השדה  הוא. יודע לחרוש  בטרקטור ולבלות ימים  ולילות  בפתיחת תלמים  ארוכים.

הוא  נולד בשנת  המלחמה  הגדולה, מלחמת  העולם הראשונה.עיר  גידולו תהיה  טאלין  בירת אסטוניה אך כילד  היה  ברוסיה כמו 200.000 היהודים שהוגלו לתוך  רוסיה כתוצאה מטענתו של הגנרל  הרוסי שלחם בגרמנים שהיהודים  המרגלים  הם  האחראים למפלתו. כשהמשפחה  שבה מגלותה לטאלין  היא  היתה חלק מקהילה  יהודית  קטנה ופורחת. באסטוניה  העצמאית  מ1918 זכו  היהודים לאוטונומיה תרבותית. במסגרת זו  קיבל זלמן חינוך יהודי. הוריו  היו  מעוטי יכולת.אבא מסגר, אמא  בעלת חנות סדקית  קטנה.  יותר  מאוחר הוקם בביתם דפוס.

זלמן היה   לשען צעיר  אך חש  כי השעה קוראת לו לעניין אחר. תנועת  נוער. חלוציות. עלייה  לארץ. הוא שהה בהכשרה  בלטביה ואחר כך הצטרף לחבריו חברי תנועת  נ.צ.ח בגרעין בתלם ששהה  בחצר  כנרת עד לעלייה  על הקרקע  באדמות  עין גב. הוא  היה  בקבוצה של  אלו  שהיו בלילה  הראשון של ייסוד  עין גב  בצריפים  הצפופים   במחנה  שהוקם.

הוא  יצא  להכשרה  בפלחה  בקיבוץ תל יוסף.  חרש  במקומות שונים בארץ.   קצר  חיטים בכפר  קיש, גם אורז שגדל בשדות  בטיחה  בצפון  הכנרת.  תמונתו  כעוקר הסדריה  הפראית בשדות  עין גב היתה  לצילום  החקוק בזיכרון הקיבוץ.

הפקידו  אותו  על  עניינים עדינים.  אחת מהפעילויות הקשות  ביותר היתה  ניווט הכספים של הקיבוץ העני  לעזרת בני משפחה של  החברים שהיו זקוקים לעזרה כלכלית. שאלה  זו  איימה  על הקיבוץ.

זיאמקה  היה  אחד  מהאחראים לנושא.

בזמן מלחמת  העולם השנייה  נרצחו הוריו  ושניים מאחיו. אח אחד  שרד את הימים  הנוראים אך הוא  היה  רחוק  מזיאמקה  רעיונית : הוא  היה  קומוניסט.

ב- 1947  התחתן  זיאמקה  עם טובה שהיתה  בעין גב  בחברת נוער  ראשונה.

בזמן  מלחמת  העצמאות  השתתף בהגנה   על עין גב ואחריה נדד לשדות הארץ  הרחוקים לשדות פלחה רחבים כשהקיבוץ קיבל זמנית אדמות כדי לייצר  אוכל למדינה  רעבה.

עבד בלול ובמפעלים האזוריים עד  שנחלש.

 

 

 

 

בשנותיו האחרונות כבה. אלו היו שנים קשות לסביבתו האוהבת. לראותו  בכיבוי, ללוות אותו כאילו יש תקווה.  זה  היה אתגר לסביבתו הקרובה ולמטפלים. אך כל מי שהכיר  אותו בשנותיו הטובות חלם שישוב  אלינו ברגישותו, במסירותו, בתחושת הגאווה  שליוותה  אותו  על  שעשה  בחייו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמעון יעקובי

 

שמעון  נולד  ב1912  בעיר  קמן בגרמניה. הקהילה  היהודית  במקום  היתה  קטנה  אך חמה.  אבא  שלו  היה  סוחר  בהמות, אמא  עקרת בית, יהודים מסורתיים.  שמעון עבד בבית מסחר גדול מחוץ לעיר  עם  500  עובדים . הוא  היה  סגן מנהל מחלקת מכירת בגדי צמר במפעל. שם  הפך  לסוציאליסט.  עם גבור  רוחות  האנטישמיות  הקים  עם חברים  את תנועת  החלוץ  במקום.

 כשעלו  הנאצים לשלטון הגרו ההורים להולנד. האח  הבוגר היגר עם משפחתו  לארגנטינה.

 ב1934 יצא  שמעון להכשרת  החלוץ  בדנמרק.  בשנת 1935 עלה  ארצה  וצורף לקבוצת  החלוצים  יוצאי  גרמניה בנחלת יהודה.  במסגרתה  עבד בחקלאות ובקבוצת  בניין  שבנתה את הקיבוץ הצעיר   גבעת- חיים.

יחד  עם  קבוצתו עבר לחצר  כנרת עמה  ייסד את  קיבוץ עין גב  במסגרת חומה  ומגדל.

שמעון היה  בין  הנוטרים בפיקוד  בריטי ששמרו  על  הקיבוץ  ועל האזור.  מהקיבוץ  הוא  נשלח לעבודות  חוץ בנהריים,  במנחמיה, בבית יוסף. על גבו העמיס שקי  זיפזיף שהועבר  כחול לבנייה לעמק מצפון הכנרת לעמק  הירדן.  השקים הועמסו על  רפסודה שהפליגה על פני  הכנרת.

עם  התחזק  המרד  הערבי השתתף שמעון  במבצע מיוחד: מתיחת גדר  הצפון. מאות פועלים עבריים השתתפו  במבצע.  המחנה נדד ובכל מקום  שהוקם היו מקימים אוהלים, מבצרים אותם בשקי חול  וחופרים בתוך האוהל כדי להכין מקום בטוח לתנומה. את גדר  התיל הביאו  מאיטליה, עודפים מגדרות שהשתמשו  בהם  באתיופיה הכבושה…

ב1939  נפטר  אביו של  שמעון ובמלחמה גורשה  האם על ידי  הנאצים לסוביבור  שם נרצחה.

ב1940 החל  שמעון לעבוד  בענף הבננות  בעין גב.  חלקה  קטנה  של  עשרה  דונם היתה  ראשית של דרך ארוכה של הרחבה ולימוד  אינטנסיבי  הנמשך  עד  היום.  שלושים ושלוש  שנים עבד  במטע. הוא חש  כמייסד ומפתח יחד  עם חברו אישו לוביש. בשנת 1972 קיבל  את פרס  העבודה  של ההסתדרות על עבודתו  החקלאית.

לקראת  מלחמת העצמאות קיבל שמעון  על עצמו את  האחריות להקמת הביצורים.  זו  היתה  עבודה   דחופה ומחייבת.

לאחר  המלחמה היה צורך לשקם את המטעים  ההרוסים.  שמעון יצא למשלחת משותפת של עמק  הירדן  להביא חוטרים  מראש  העין ממטעים זנוחים. כיון  שהיו בסביבה  שדות מוקשים העבודה  התנהלה  בסיכון ברור ובמעורבות של צה'ל.

לאחר  המלחמה שמעון התחתן  עם ליזל  זיגלבאום.  זה  היה  רומאן מאוחר  מיוחד  במינו. בתם היחידה צילה היתה  עטופה   באהבתם של ההורים.

 

שמעון  היה  ידוע  במסירותו ובעקשנותו. במרכז  חייו  היה  המשק החקלאי. גם כשמחמת  גילו עבד  במקומות אחרים את  העולם ראה  דרך השדה והכלכלה. הוא  שימש    בתפקידים הקשורים  לעניינים אלו שהיו בבת  עיניו.

כשהחלו להגיע כספי  השילומים לקיבוץ  התעוררה השאלה  כיצד לשמור  על השיתוף והשוויון. כיצד לקבל את הסכמת  החברים  המקבלים שילומים להסדר שיתאים  לרעיון ולאנשים.  שמעון שקיבל שילומים  גילה  התנגדות  להחלטות הקיבוץ שביקשו להועיד  את  הכסף למפעלי תרבות ולהרמת  רמת חייו הזנוחה  של  החברים. דיברו על  הבאת מקררים ואחר  כך אולי  גם  מזגנים לחדרי  החברים.  שמעון לא הסכים . הוא  ביקש  שהכסף יושקע  במטע הבננות.  הוא לא הבין את עיוורון  החברים לצרכים של המשק.

דייקנותו ואחריותו למשק הביאו  אותו להיות שר הגשם של הקיבוץ. הוא  היה  אחראי לתחנה  המטאורולוגית הקטנה שהודיעה לעולם כמה טיפות גשם  ירדו בעין גב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שרה מייקסלר  ברזילי

 

שרה הגיעה  ממחוז ספר  של תרבויות  מקרפטורוס.  שם נפגשו תרבות גרמניה,  צ'כיה,  הונגריה ורוסיה.  האזור  היה  אזור מרוחק מבירות עולם ועל כן נודעו יהודיו באמונתם  הקיצונית.  גם  אם  היו יהודים  אורתודוכסים, גם  אם היו חלוצים  הם  היו אנשים  המאמינים  בפשטות.  בדרך  כלל  רחשו  טינה  בסיסית לגבוהי לב וממהרי  דיבור.  שרה  באה מצוידת בשפות רבות  שנפגשו  במקום בה גדלה.  היא  דיברה אידיש,  הונגרית, צ'כית ,  רוסית,  גרמנית ובכולן ידעה לחסוך  במילים. אהבה  את המילים  הפשוטות, את הצדק הגלוי.

שרה נכנסה להכשרה  בקרלסבד צ'כוסלובקיה.  זו  היתה  תקופת שיא  בתולדות הכשרות  החלוצים.  באותו זמן  היו  כאלף הכשרות פזורות  באירופה.  שרה  הגיעה  להכשרה  כחברה  בתנועת  הנוער  תכלת לבן. היא  עלתה  ארצה  ותכלת לבן  בליבה. תכלת לבן של חלום ארץ ישראל  צעירה  וצודקת. בהכשרה  הכירה  את  אריה  אייזנמן, לימים  ברזילי שהיה  לשותפה  בחיים.

כשהגיע  ארצה  ב-1936  הצטרפה לחבריה  לתנועה  בחצר  כנרת. זו  היתה  התקופה  של  הכנה  להתיישבות  בעין גב.  היא  הלכה  לעבודות  בלתי מצטלמות. היתה  עובדת חוץ כעוזרת  בית  בטבריה.

עבדה  בעבודת הפרך לבשל לחברי הקיבוץ  שעבדו ובנו  את  המפעל  בנהריים. כשעלתה יחד עם חבריה  לעין גב  היתה  עובדת מטבח ,  וחקלאות.

בקיבוץ  פגשה  שרה את ריח הסאלונים  האירופים הגדולים מהם באו חלק  מהחברים.  אלה  הביאו עמם  את  תרבות הקפה . לא שתו  אותו בחדר  האוכל  כי  אם באוהלים, בצריפים  ובחדרים הפרטיים . תרבות הקפה  היתה  על גבול  האיסור באורח  החיים  הקיבוצי ובכל זאת  היא  צמחה וגדלה.  תרבות הקפה  התרחשה  מחוץ  למרחב  הציבורי.  הסוציאליזם והציונות לא  היו  אחראים לה.

לימים הקדישה  שרה את כל עבודתה למיסוד  תרבות זו של צריכה פרטית  בקיבוץ.  שלושים שנה  עבדה  במוסד  שצמח פרא . זה  היה גרעינו של  הסופרמרקט  הקיבוצי של היום.

 

 

 

 

 

 

 

 

'חלוקה' קראו לחדר  הקטן בו חילקו לחברים  סיגריות , מנת  קפה, ביסקויטים וסוכר.  כל שבוע מיכסה קבועה.  שרה לקחה  על עצמה  את  התפקיד בו  היה  צריך להעניק לכולם  קצת ובכבוד. הרבה  צדק  וקצת  רווחה מתוקה. כל פעם הגיע למחסנה  עוד  מצרך , כך צעד ועוד  צעד .  ו'ההספקה  הקטנה'  כמו שהחלו לקרוא לה  צמחה וגדלה.  שרה  שמה לב  כי  יש מצרכים להם  חברים יכולים  להגיע  בתוקף תפקידם בבתי  הילדים ובתפקידים מסויימים.  היא  דאגה  שמצרכים  אלו  יחולקו  לכולם לפי הצורך.  הרישום  היה  קפדני כדי לא לפגוע   בקופה  הכללית וביחסי  החברות.  היא עשתה  זאת  שלושים שנה עד  שראתה  בצמיחת מוסד  שנקרא  עתה  סופרמרקט ובו  חברים  בוחרים מה לקחת  על פי  רצונם.  היא ידעה מה  הקושי ועשתה  הכל  מתוך  אמונה כי חייבים להאמין לחברים. והחברים  האמינו לה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סטייסי ברן  קנינג

 

דרכה  של  סטייסי ברן  קנינג לקיבוץ היתה דרך  בני דורה: אנשים צעירים מהעולם הנבוך המחפשים דרך, מחפשים  מקום. היא  נולדה  באנגליה ב1962 והתחנכה  שם. אביה היה  מאמן  כלבים במשטרה  הבריטית . אמה שירתה  במשטרה  הצבאית ואחר  כך  היתה  לעקרת  בית. ארבעה  אחים היו   במשפחה.  סטייסי למדה  במכללה בריטית  מנהל  עסקים  ופקידות ויצאה  לנדוד  על פני  עולם. כשהגיעה  ארצה, באה  כמתנדבת לעין  גב. לימים  למדה  באולפן.

עולמם של המתנדבים  היה  דומה  לקיבוץ של פעם: צעירים מחפשי דרך,  מבקשים להתבשם  מהעבודה  החקלאית ולחגוג  את  צעירותם  המשותפת.

סטייסי   עבדה  ברפת העינ גבית  ואהבה את עבודתה.  לאט לאט נקשרה  עם  המקום, האנשים והעבודה. היא חוזרת לאירופה לחדשים ותמיד  שבה  ארצה.  בשוויצריה  ובאנגליה ממשיכה  לעבוד  בחקלאות, פעם  בחממת פרחים,  ברפת ובמקומות  אחרים עד  שמחליטה להשתקע  בעין גב . בארץ נפגשה  עם  אריק  קנינג מתנדב  מהולנד  התקשרה  עמו והקימה  משפחה. נולדו ילדיה בקיבוץ.

לפתע  נתגלתה  מחלת הסרטן.  היא  נאבקה  במחלתה עד  שנפטרה בעודה  צעירה וילדיה  קטנים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

'קל  היה לאהוב  אותה. היא  היתה  הגונה ואמיצה, מפוכחת. עם פשטות  הליכות ועם יכולת בריאה  לצחוק. אישה  צנועה ונטולת חוצפה,  אך היה  בה  משהו מדבק דווקא  כי לא  ביקשה לעצמה  גדולות. נתנה מה  שהייתה יכולה ועוד מעבר לכך. (תיקי )

 

אחרי מותה  הביאו ילדיה מכיתה  ב' ציורים משלה  לבית הספר. התברר כי דווקא בעת הנוראה  של הקרב  על חייה  החלו  לנבוט  כמה  מיצירותיה.  בניה  ובן זוגה   היו מודעים

ליצירותיה . הן  נאבקו  עם המוות  שהיה   יותר  ויותר וודאי. הן  היו עדות לשורשיה  העמוקים  בחיים.

 

הרופא  שטיפל בה כתב למשפחה

'סטייסי  היתה   בעלת  אומץ למופת בעמידתה  מול  המחלה.

כמטופלת שלי נוכחתי  כי  אהבת  החיים שלה  היתה   חשובה  לה יותר  מאשר לחוש כי החלימה.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאה שחם לוייסקו

 

לאה הגיעה לקיבוץ כשהיא  הולכת  אחרי  חלומותיו של  בן זוגה אברהם. שלא  כמוהו  היא  הגיעה  ארצה  מאחוזה  על יד לודז' בפולין  עם משפחתה. נערה מתבגרת, חברת תנועת השומר  הצעיר  מפולין. איננו יודעים מה חשה  עם  עלייתה.  כנראה  שבארץ כבר  לא  היתה  חברה  בתנועת  הנוער. בניגוד  לשאר  החברים לא  הגיעה  עם חבורה ולא  היתה  יכולה  לצפות  למצוא  חבורה כזו. היא  היתה  צעירה  ממייסדי הקיבוץ בכמה  שנים . הקיבוץ  קיבל  אותה  בגלל רצונו של  בן זוגה להיות בקיבוץ ויחד  אתה.  בעיניים פקוחות הגיעה  לקיבוץ. מדי פעם, כשסדריו נראו לה  מכבידים מדי היתה  נוסעת להורים.

היא היתה  מוכשרת  בכל עבודה. היא עבדה  בגן  הירק ,  בתי ילדים  והרבה  במחסן הבגדים . במחסן  הבגדים עסקה  בפרטי הפרטים של  צדדיו  הכלכליים והציבוריים. בקיבוץ הנוהג  במחסן בגדים משותף,לספק  את  צרכי ההלבשה  המינימאליים לכל חבר  וילד בעוני ובמצוקה,   זו היתה  אמנות  כמעט  בלתי  אפשרית.

אחרי מלחמת ששת  הימים, כשאלפים הגיעו למסעדת הדגים כמשלט  אחרון לפני  עלייתם לגולן ריכזה את המסעדה בכישרון פורח. עשר  שנים  התמידה  בעבודתה זו. היתה  פעילה  בכל ענייני  העבודה  בקיבוץ. סדרנית עבודה חברה  בוועדת  העבודה. למרות  שלא דיברה  בציבור וטיפחה  מאד  צדדים שנראו  על ידי חבריה לפעמים  בורגניים יתרונה  הגדול  היה בכושרה  הארגוני וביכולת  שלה להיצמד  לעניינים ולא ללכת שבי  אחרי  דיבורים.

כך היתה  למזכירת  הקיבוץ. ניהלה  את  ענייניו  בשקט וביעילות. היא עבדה  בכפר  הנופש.                  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עם  כל קיבוץ הגלויות העקרוני שנהג  בקיבוץ יוצאי פולין היו  מעטים בו.  הדעות הקדומות  על יהודי פולין בקרב  שכניהם ממערב היו  נפוצות. לאה שברה  את  כל  המוסכמות  הללו  בשיטתיות. גם בגילה,  גם  בארמונותיה  היתה  שונה  מהרוח השלטת.  היא לא סבלה פראזות ולא  היתה  מעורבת בדיונים רעיוניות ובסערות חברתיות. היא  רקמה  את  רקמת חייה בשקט  אך  אופקיה  היו  רחבים.  היא פתרה  בעיות  בלי  להתפתל מסביבן.  בנתה  את משפחתה, את מעגל השותפים שלה, את  יכולתה  לעמוד באתגרים  חברתיים במעשים.

כשהיתה  מזכירה שאלו  אותה כיצד  הגיעה  למעמד הזה, הרי  היתה  ביקורתית  כלפי  הנהגים  הנוקשים לדעתה,  כלפי  אי  היכולת לבנות  בית  בנוחיות וללא  ייסורי מצפון. אז  אמרה : אני לא השתניתי. הקיבוץ השתנה.

היא  היתה בכל מקום שבו  הקיבוץ היה צריך לגלות את  עצמו  כחברה ליברלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רות הירש (רותכן)

 

העיר  טורון שבה  נולדה  רות  הירש נמצאת  היום  בפולין אך היא  היתה  עיר  שתרבות  היהודים  בה  היתה  גרמנית.  היא  השתייכה  שנים רבות  לפרוסיה.  הוריה  של  רות  נדדו ממנה  לעיר   דנציג  שוב  עיר  הנמצאת  היום  בפולין  אך  היתה  חלק  ממדינת פרוסיה  הגרמנית.

הוריה  היו  אמידים, עם תרבות גרמנית מתבוללים אך ציוניים.,

כשעלו  הנאצים לשלטון האבא של רות  הבין  היטב  את הסימנים. דאג להעביר את רות ואחיה להכשרה  החלוצית  בדנמרק. מפאת הרקע  שלה  ידעה  כמה  שפות. אחרי  שהכשירה  עצמה  עלתה   רות לארץ ישראל.

כאן  הצטרפה  לחבורת  החלוצים שישבה בנחלת יהודה.  שם  היא  התקשרה  עם  ניסים  רון  איש  המוסיקה ושם  נולד  בנה  הבכור יוחיק. זו  היתה  חבורת  'בתלם' שלימים  בנתה  את  עין  גב. רות  שברה מסגרות  , גילתה  התלהבות   אך  לא  עשתה  זאת  מתוך להט  אידיאולוגי אלא  בשמחת  היחד.

בעין גב  עבדה  במטבח,  בטיפול ילדים,  במכבסה,  במחסן הדייג והפכה לספרית של  הקיבוץ. היא  עבדה   כעוזרת לרופא  השיניים וחילקה  סיגריות לחברים. אספקה  קטנה קראו לחלוקת  הפכים  הקטנים בקיבוץ. היא  אהבה לעסוק   בקטנות והאמינה  בחשיבות מעשיה.

בנישואין שניים  היא  נישאה   לגרשון  אבי   מסעדת הדגים  מנישואין  אלו  נולד  אפרא בנה  השני.

רותכן  לא ויתרה  מעולם על ילדותיותה. לעולם לא  מקטרת, מרכלת  על  העולם הגדול אך  לא  מעורבת בסערות  החברתיות  במקום. יומה  הגדול כל  שנה  הוא פורים בנשפיו היא  פעילה.  לעולם לא  מקטרת רק מתקנת ומקפלת בגדים ומפזרת  אלפי  חיוכים.  מקפידה  לחיות  את חייה  כקומדיה גם כשהעצב מתעקש לפלוש לחייה.

שנים רבות  נסגרה  בעולמה  ושהתה  בבית הסיעודי  בקיבוץ. נפטרה  בגיל מופלג בגיל 95.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הספרית  רותכן  היתה  מוסד מיוחד  בקיבוץ.  היא  היתה  שולפת  מארגז הספרות את מכשיריה ומתחילה לספר סיפורים שקראה  בחוברות הבורגניות שהקפידה לאסוף  במספרה הענייה.  קולה  היה  נמוך והיא  היתה  מספרת לילדים סיפורים מרתקים.  היא  אהבה לספר  על  בתי אצולה, והקפידה  לא להעניק לקחים אידיאולוגים לסיפוריה. הסלון הדל  שבנתה לעצמה ולחברים היה מקום  מקלט בטוח ואתנחתא  עליזה  בחומרת  החיים השיתופיים ובמתחים  הפוליטיים ששטפו  בעין גב  באופן קבוע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חיים יהלום

 

חיים  הגיע לקיבוץ  שבע נדודים ופרידות. זמן  קצר  אחרי  שנולד  טולטלה  משפחתו מלטביה  לרוסיה. נדודים  אלו נכפו  על ידי  הצבא  הרוסי שבמלחמת  העולם  הראשונה  ביקש תירוץ  למפלותיו והאשים את  היהודים בריגול לטובת הגרמנים.  המשפחה  נדדה  בתוך  רוסיה בתנאים  של חוסר  כל.  עם תום  המלחמה  חזרה  המשפחה ללטביה אך האבא קיווה  כי  עם פתיחת שערי  ברית המועצות למערב בראשית  שנות העשרים יוכל למצוא  ברוסיה  פרנסה למשפחתו.   הוא  היגר לברית המועצות, נעצר  על ידי  המשטרה  החשאית  והגיע למקום  גירוש בסיביר. אחרי  שאמו שלן חליים  התייאשה  מלהחזיר  את בעלה  היא  יצאה  עם  כל  המשפחה  להיפגש  עם  האבא  במקום  גלותו במסע  בלתי  אפשרי.  הם  נפגשו ונדדו יחדיו שנים  במקומות  שונים  ברוסיה  הקפואה והרעבה.  כשהתברר  כי  האבא  לא  יוכל לחזור  ללטביה שבו  בני המשפחה  בלעדיו. התקווה  היתה  שאולי  בכל  זאת בלטביה  תמצא  הדרך לאחד  את  המשפחה. . חיים שב ללטביה  הוא לא  רק חי  במצוקה  כלכלית  אך גם פקד  אותו  דיכאון כבד. הוא  הצטרף לתנועה  הקומוניסטית  המחתרתית אך כשיצא ללמוד בעיר  ליבאו פגש  את  אנשי תנועת  הנוער  הציוני  נ.צ.ח והשתכנע  בציונות.  הוא  היה  פעיל  בתנועה והצטרף להכשרה בחווה  בלטביה.  עם  עלות  הנאצים לשלטון הצטרפו להכשרה  אנשי  צעירים מגרמניה שביקשו את  דרכם  ארצה. ערב  עלייתו ארצה  החליטה  אמו לשוב לאביו ברוסיה. חיים  ליווה  את  אמו  ואחותו לתחנת  הרכבת  שהובילה  אותן לרוסיה.  שיבתן  היתה  לשווא  . האבא  גור  שוב לגלות בסיביר  שם  נפטר במלחמת  העולם השנייה.

חיים  עלה  ארצה  עם חבריו ב1935.   יחד  עמם  עלה  לביתניה, לנחלת יהודה ולחצר כנרת  שם  התגבשה   חבורת מייסדי  עין  גב. הוא  היה   בין  ראשוני  העולים לקרקע  של  היישוב  החדש. במזרח  הכנרת הוא  היה  למעמיס  זיפזיף  על  גבו כדי  להשיטו  על פני  האגם  ברפסודה   לצורך  בניין. במסעותיו  אחרי  הזיפזיף  היה  כה  חרוץ  שנקרא  על ידי  החברים   קולומבוס.  הוא  היה נוטר מגוייס, טייח בניין, לולן,פעיל  בקיבוץ. נישא לרבקה שבאה  עם  עולי  גרמניה למקום. חיים  היה פעיל מאד בחברה. עקשנותו לקיבוץ  והתמדתו  היו שם דבר. ב1946  יצא  לשליחות חינוכית  במחנות  הפליטים  בגרמניה.  שם נפגש  עם יוצאי השואה. הוא  שב  למלחמת  העצמאות.  בקרב  על  עין גב  היה לו תפקיד  בהדיפת   התקפת  האויב  על עמדת  השער  של  עין גב.

ב1956 הגיעה  אמו של חיים לקיבוץ. השלטונות  הסובייטים לא  הניחו  לאחותו  לצאת  עם האימא.  היא  הגיעה  ארצה  רק ב1960.

חיים שימש  כמזכיר  הקיבוץ , עסק  בענייני  עבודה ובענייני  קליטה.

 

 

 

 

 

 

קריקטורה  שצוירה  על חיים  בימיו  הראשונים של  הקיבוץ ציירה  אותו אוכל את נעליו. הציור צויר בשעה   שהקיבוץ  עמד לשלוח מכתב  לסוכנות  היהודית שלנוכח  העובדה  שאין מספקים לו  אמצעים להתחלת   משק  נראה כי  הסוכנות לא   מאמינה  כי ניתן לחיות  במקום.  החברים כתבו  במכתב  שבמצב  זה   הם יעזבו את  המשימה  שהוטלה  עליהם. חיים לא  הסכים שיישלח מכתב  כזה.  'לא נזוז  מפה' אמר.  עקשנותו זו לרעיון ולמקום הייתה  לשם דבר.

חיים לא  זכה  אף פעם לאור מן ההפקר. על  כל מה  שחלם נלחם. הוא לקח  על  עצמו כל מה  שאנשים  זרקו מספינתם בעת פיהוק  או  סכנה.  הוא עשה  זאת  באומץ ובהתמדה.

יהדות הקיבוץ

יהדות הקיבוץ

 

 

 

כשנפטר  שלום  עליכם התקיימה לווית פאר בניו יורק. כל  ארגון  התארגן באחד  הרחובות  וכולם נשפכו לשדרה  החמישית.  היו שם  דוברי אידיש חניכי הבונד שביקשו להודיע לעולם על  כך שיוכלו להקים בית יהודי רק  בעולם המהפכה בגולה והיו שם ציונים שקראו לבנות  בית  בארץף ישראל בתרגום שלום  עליכם לעברית, היו  שם סתם יהודים שבנו  ביתם  בניו יורק ואפילו  יהודים אמריקאים שכבר חשו  שעשו את המהפכה והיו  לבורגנים  אמריקאים. היו שם קומוניסטים יהודים שציפו לממלכת מרקס  עלי אדמות והיו שם יהודים שומרי הלכה שהתגעגעו אל השטעטל האבוד, וכולם צאצאים של  בנותיו של טוביה  החולב.

אני מספר זאת בהקשר מאד ברור  של הצבעים  המנומרים ופרשות הדרך  בפניה  עמדה  יהדות זמננו והרי זאת רק חצי מהתמונה. מה  עם יהדות טורקיה  הנלחמת עם צבאות האימפריה ומה  עם יהדות מרוקו, מה  עם יהדות מצריים החיה  בלב  הלבנט הדובר שלל  שפות. מה  עם יהדות תימן הנדרסת  על ידי השלטונות מה  עם  כל היהודים שלא  השתתפו  בלוויה  של  שלום  עליכם?

יהדות הקיבוץ היתה  יכולה  להיבנות  בקרב  מציאות מנומרת של יהודים ויהודיות  המחפשים את דרכם בתוך  עולם משתולל או מתוך  הנחה של  פרישה מגובשת או מתוך הנחה של  שותפות  משתקת והיא נבנתה לא  על זו ולא  על זו. היא  מעולם  לא  הכריזה  על  עצמה כפורשת מכלל  היהודים וגם לא הסכימה לקבל סמכות  של בעלי הסמכות  בעם  היהודי.  היא לא  שמחה  על פרישתה ולא  בכתה  על  בדידותה.

הנחת יסוד  של הקיבוץ כחלק מתנועת  התחייה  של  העם  היהודי  היתה  שאם ההלכה גובשה בשעה  של פיזור  העם והיתה תגובה מתמשכת  לחורבן בית המקדש והריבונות  היהודית, אם  ההלכה ליוותה  את פיזורו  של  העם  היהודי עתה  הגיע הזמן  של  גיבוש התנועה  לכינוסו  של  העם. מה  מחייב תהליך הכינוס? מה לארוז? מה  להשליך? כששאלתי  עולים מדורות שונים ואפילו ישראלים  שמעולם לא  עלו  מה  הם  היו לוקחים לו  היו צריכים לעלות  ארצה הם התחלקו לשתי קבוצות מאד  ברורות אלו שביקשו  לנסוע  קל,  עם מעט ציוד כדי  שהספינה לא תטבע וכדי לא  לכרוע  תחת משא  הגעגועים או לנסוע  מצוידים  היטב כדי  שיהיו  כלים לבניית הבית  החדש וכדי  שמושא  הגעגועים יהיה  קרוב? היתה  גם  בעייה  של תחזית  האם להתכונן למסע ארוך הבוקע מתוך אישיות  המחפשת  את דרכה  או להתפרצות פתאומית לתהליך מהיר  של הכרעה ? לכאורה  אין  אלו שאלות  דתיות אלא שאלות של פוליטיקה ושל התארגנות לאומית אך  אל נשכח  כי בקורות  העם  היהודי למסעות כאלה  יש  ערך מייסד  מבחינה  תיאולוגית.  יציאת מצרים והכניסה  לארץ ישראל  אינם רק מאורעות שקרו  בעבר  אלא  הם  מגבשים תפישה  עצמית של האדם, דרכי  אירגון של  קהילתו, תפישה אוטופית של  גורלו וזהותו. האם  תהליך הכינוס עם תום הגולה  מחייב להיפטר מהחומרים  המשמרים אותה ומשתקים  אותה ?  מה  הם  החומרים  הללו ומה  הם  חומרי  היסוד  שבלעדיהם הסיפור  יאבד את  החוט  המוביל ?

 

דווקא תנועות  המהפכה  בגולה מהנאורות  היהודית  עד  לתנועות  המהפכה שמו דגש רב  על  היכולת להיפטר ממשא  היתר של הגולה.  אין לשכוח שאת  ביטול הגלות ושלילתה לא הציונים  המציאו אלא תנועות תרבותיות   שקראו ליהודים לפרוץ את הגיטו אל  החברה  הסובבת או אל המהפכה  המתארגנת. הציונים רק לא  וויתרו  על הרעיון אחרי ייאושם מתנועות  האמנציפציה  שהלכו שבי  אחרי  האנטישמיות הגיעו למסקנה  שיש  עוד  דרך לצאת  מהגיטו והיא  הציונות.  מה  יותר חזק  הרעיון של יציאה  מהגיטו  או  רעיון השיבה  לארץ ישראל? האם  בארץ ישראל לא  יקום הגיטו מחדש?  ואולי  בארץ ישראל תקום ההתבוללות  מחדש?

 

דת בלועזית לא מתרגמת  כנומוס, חוק, אלא  כרליגיה. רליגיה  היא  מושג של  התקשרות  מחדש.  בתוכו חבוי מושג של  התרחקות ושיבה. לקשר מחדש  נוגע  גם לכך שיש ניתוק  המחייב קשר מחודש.

דומה  כי  המושג  של  שיבה   לקיבוץ הגלויות  הוא  מושג  רליגיוזי מושג  של  שיבה  אל. אך בתפישה  של הקיבוץ מדובר  כאן על יותר  מאשר  שיבה  גיאוגרפית לארץ ישראל ולהלכות הקשורות  עם  ארץ ישראל. יש הרבה אלמנטים של  שיבה : שיבה לטבע, פריצה  אל  המדע  והייצור, חשיפת עבר  קדמוני, שיבה לשפת  הקודש כשפת  דיבור.  מעניין  שהאידיש  כשפת  דיבור באותן שנים מבקשת  להיות  שפה ולא ז'ארגון  כלומר  עם  דקדוק, ועם  ספרות בעוד  העברית מבקשת דווקא להיות  שפת ז'רגון, שפת  דיבור.  על כן  תאמר  רחל  כצנלסון שז'ר  כי האידיש  מתארת, העברית מורדת. האידיש משקפת  את חיי העם  העברית מבקשת ליצור לו  אלטרנטיבה.

 

אין לדבר  על  המימד  היהדותי של  הקיבוץ רק  על פי טקסי  המעבר,  החגים, השבת, הנישואין והמוות. לעתים  אנו מבלבלים את הסימפטומים  עם הסיפור  עצמו.,  אלו שבדקו את  המצות  בפסח, את  הנסיעות בשבת, את  הטבעת  בנישואין כקנה  מידה   לדתיות  אלה  שויתרו  על בדיקת  רצינות  העבודה, הזמנים  ההיסטוריים, תפקיד  האהבה, דאגת  העולם וחלום  הגאולה. אלו שברחו מתפקיד  היצירה וחשבון  הנפש והלב, לא   עשו את  מלאכתם שלמה.

 

במימדי הקדושה המוכחת על ידי  בריאת העולם, על ידי ההתגלות של  הנבואה והחוק, ובמימדי  הגאולה הנוגעים לעתיד המשיחי  שאיננו  חייב   להיות שלב  היסטורי  אלא  גם  יכול להיות  של  סיום ההיסטורי יש לחשוב  על  הדרכים שהקיבוץ  הלך  בהן כאל  מחויבות לחזור  לחיקוי  האל  על ידי  השיבה  ליסודות הבריאה על ידי  עבודת  האדמה והקשר  אל  הטבע.  אין  הם פולחן והסיסמא  של  'דת  העבודה'  מחוסרת שחר. העבודה  בטבע  אינה  כיבוש  הטבע והפיכתו  לחומר גלם מתכלה  אלא  זוהי  היכולת לעבוד  עם  הטבע. לראות בו  אפשרות  ללווי האדם בתלם הארוך של חייו בטבע, פעילות מתמדת, חיים המצטרפים למפעל של  קדושה.  דווקא  השיבה  אל פעילויות  יסוד  כמו העבודה  והדיבור העברי  אינם  התקפלות  אל  הקדוש   המאורגן  אלא  פריצתו.  הנחה  של  קידוש  רחב יותר של הזנת  הנעלם, הבלתי מגובש, היסוד  התת הכרתי. פעילות 'חילונית'  זו מכוונת  להרחבת  הבסיס  להתנסות    הגלויה המתבטאת  בלימוד  או  בטקס.

 

שאלת  ההתגלות בשפה, בהיסטוריה  האנושית , בגורל של  היהודים באה לידי  ביטוי  חשוב  בלוח השנה, בזמן  העובר  על חיי האדם ומסכת חייו.  בחג, בטקסי  החיים,  בלימוד. בדרך  כלל  שמדברים  על  הקיבוץ  מתייחסים לפרק זה  של  החיים. הקיבוץ האמין  בלוח השנה   היהודי אך לעתים  הוא  האמין  בו  כתחושת  של חלל  ריק, של געגוע  אל משהו  שאין להשיגו מחדש. זהו פולחן מהוסס מחפש  דרך.  במקום להאמין  במילים מסוימות  ובכושרן  המאגי  להביא  את  המשתמש  בהן לעליית נפש וכפיית  שלטון מאמינים כי  יש  לחפש  אותן והחיפוש  אחריהן יכול להועיל.  לוח השנה   מחייב  אותנו להתייצב  כל פעם מחדש  על פי  לוח השנה לכל חג, לכל שבת. ההתייצבות הזו תמיד' מובילה  אותנו לשאול מה צריך להביא . לעתים עשו  זאת  מתוך  ביטחון  עצמי עודף, לפעמים מתוך תחושה  של  אי  יכולת  אך לא פספסו את  הרגע  שחייב  אותם להתייצב. יהודה  שרת  היה  שופך את פחדיו ואת לבטיו ערב   קיום סדר  הפסח אך בסופו של דבר  עליו  היה להתייצב  בפני  קהילתו  בזמן, במילה,  בלחן שמצא. אך זה  לא  היה חיפוש בחלל  הלב אלא באוצרות  שלו. מותר וצריך לבחור  אך  לא לברוא יש  מאין. יש לעשות זאת כמפגש  מחודש  עם מקורות יהודיים שהיו  ומתוך  קשב ליצירה  הנובעת מבפנים יחד. להאזין לרחשי  הקהילה  המתחדשת וליכולת שלה להתכנס ולהטיל  על  עצמה  את  עול  המילה, הצליל והצבע המותאם לאותו רגע.

 

 

שאלת  הגאולה שהיא  המימד  הצפוי לבא  צוירה  או  כתנועה משחררת  או  כתנועה הבונה  על פי  מודל  אלטרנטיבי  לזה  הקיים.  הגאולה   כמימד  של  שחרור, של חירות נתפש  על יד'י  ברל  כצנלסון  כיכולת לנצח. לא  להיות שלם  עם  עצמך כמקדש השם או  פנטזיונר  מסוכן כמשיח  שקר, הניצחון מחייב  כבוד למציאות  אך  אי  השלמה  עמה. ראיה  מעבר  לקיים אך לא אמונה  סוגדת לאי  ראציונאלי ולכח המושל בהו  תמיד. הגאולה  אינה  שחרור  הכוח  הגס כאפשרות  ריאלית להתגברות  על  אסונות  היסטוריים.  אלא  הוא  הכוח המשתמש באפשרות של  השיבה  לארץ ולהיסטוריה  כדי לתקן את העולם לא  רק להגן  על  הנפש.

 

בצד  הסד  של  המסגרות  החברתיות ולמרות  הארגון  החברתי  הכופה,  הרעיון  התיאולוגי של  הקיבוץ  כחברה  וולונטארית  המעמידה   עצמה  לבחינתו  המתמדת של  הרצון והדיאלוג, נוגע  ליסודות הקיום  האנושי ולדאגותיו.  הוא  חושף את   חבריו לדאגות ותמיהות  רבות.  בצד  הצהרות  כיוון  רבות  מבנים  רוחניים  רבים שהוא  בונה   בסביבתו הוא אחראי  גם  לביטוי הכשלים , לוידויים ומרידות.   החברה  קוראת ובודקת  בחיי  היום יום שלה  את ההכרעה של הקיום  המשותף, את המחויבות  ההדדית גם כשהיא  מופרת . כחברה המודעת לכוחן  של  הרכילות והפטפוט  .  היא מודעת  לפרצי  ההפרדה  האנושית ולרגעי  הקרבה וגיבוש  האחריות ההדדית    , לניצחונות של  ביטוי  עצמי ושל  בניית הגשר  בין  האנשים.

 

 

האם  רעיונות תיאולוגיים  אלו  מבקשים את שורשיהם ואת  ביטוייהם  במסורת  היהודית.  על כך  יש מחלוקת גדולה  שמלווה  את  הקיבוץ  מראשיתו.  ברור  כי  הקיבוץ  עובר  ניתוח קשה. הפחדים של  האורטודוכסיה  מפני  רעיונותיה  המשיחיים של  ההתבוללות  היהודית, הקשר  בל יינתק  של  אנשי  החרדות  כלפי  רעיונות של  שיבה  לטבע,  שחרור  האישה, האמונה   ברעיון  החירות והחידוש   של חיי   היהודים הביאו  אותה  להתנגשות  עם  אלו  שבערו בשאלותיהם ובהגשמת תחושתם  המהפכנית.

 

חלק  הציעו לעמוד  מול ולהגדיר  עצמם  על ידי  מחיקת  המקורות  הרוחניים של  היהדות  המסורתית. חלק  ביקש לשוב  אליהם מתוך  התמכרות מתוך  תחושה  כי  אין להשלים  עם  החלל הריק.  אולם  היו  חברים  בקיבוץ  שביקשו  לערוך  את התמורה  התיאולוגית מתוך  דיאלוג  עם  המקורות היהדותיים . היו  שנצמדו למקורות  אלו  כי  הם  היו  המקורות  עליהם  הם גדלו והיו  כי  האמינו בצורך ללמוד  אותם  דווקא  מתוך  כך  שניתקו  אותם  מהם. אלו שביקשו ללמוד  אותם  שוב  הבחינו  כי  התביעה  לאוטנטיות   המתרחשת  עם  שריפת  הגשרים אל  הישן היא תביעה  כוזבת. היא מצליחה לרדד ולא  לשחרר.  אך גם אלו שתבעו שיבה  אל לימוד  המקורות  היהודיים ולכבד  כמה  ממנהגיה

של  היהדות  המסורתית ידעו  לאבחן יפה כי  אין  כוונתם לזלוג למחנה   החרדי  אלא להעמיק  את  היסודות  התיאולוגיים  של  דרכם  החדשה.

 

 

אך  היו  כאלה  שביקשו למצוא  מחסה  ביהדות  הלכתית מפני  פצעי  המהפכה  הציונית.  מפני  ההרפתקאה  הקיבוצית. נראה  היה   בעיניהם שיש   משהו מהבוסר  בתרבות  הקיבוצית.  שבוסר זה מכאיב  במיוחד  לנוכח  העובדה  שלעתים  הוא  אילם ולעתים  הוא   קורע תקוות. שהקיבוץ זלזל  במשפחה יותר מדי, ובשגרה  הטקסית של  היהדות  המסורתית. שהוא  בור ועם  הארץ  ועליו יהיה

לוותר  על  השאלות  התיאולוגיות  שלו כדי להיכנע לתשובות  ההלכתיות שיעניקו לו  את  התחושה  לא  שהוא   מאמין  אלא  שהוא  מצטרף לאנשים  אחרים  שטוענים שהם  מאמינים.  שאותה  מילה  אלוהים שהוא  שתק  אותה  שנים לא תמיד  מתוך חוסר  אמונה  אלא  מתוך תחושה  כי  כדי להשתמש  בה  הוא  חייב להתמודד  בגלוי  עם תהומות  עמם  הוא מתמודד בסתר.  לא  על ידי הכרעה  אלא  על ידי  דקלום של הכרעה  של  מישהו  אחר.

 

 

חשוב לציין  שבתרבות  הקיבוצית  כמו  בתרבות  הישראלית  מתקיימת  יצירה ליטורגית  יהודית עשירה.  היא  מופיעה  בשירה ובזמר.  שירת אני  מאמין של טשרניחובסקי בגולה  כמו התשמע  קולי של  המשוררת  רחל, מודה  אני של  מאיר  אריאל, ירדה  שבת  על  בקעת  גינוסר

ורבים  רבים  אחרים מצטרפים  או  בלחן או  במילים  או בשניהם  לאוצר   הליטורגי  היהודי. העושר  הליטורגי הזה לא תמיד   בא מתוך שימוש   בלחן מסורתי  או  בטקסט מסורתי.  הוא  נוצר  בקהילה  הרוחשת  רחשים תיאולוגיים מובהקים.

 

הגענו היום לאחד  הרגעים  המעניינים  בהיסטוריה  של  היהודים והיהדות: יהודים צעירים  בעולם  כולו ובישראל מאמינים  כי  יהדותם קשורה לחירותם. שהם יכולים לבחור מה תהיה  השייכות שלהם  לעם  היהודי , לבית הכנסת שלו, לקהילתו, לישראל. היהודי  כבר  לא  חש  את   הצורך לבחור  אם להיות  יהודי  או לא. עובדת  היותו יהודי  על פי  כל  מיני  קני מידה  היא לדידו עובדה. הוא  לא צריך להתנצל  עליה  כדי להיכנס  ולהיות מעורב  בנושא  זה  או  אחר. אך בהכרה  בעובדה מותר לו להפוך  אותה לעובדת  שוליים. יהדותו  היא  אחד מכרטיסי  האשראי השא  בכיסו. אקולוגיים מבינים כי  בחירתם היא  היסוד לחייהם ולא  מסגרות חיצוניות , היררכיות  כופות.  ייתכן כי  בשנים שיבואו יתברר  כי תחושה  זו  של  בחירה   אשליה  היא והנסיבות  החיצוניות הן  שכופות  עלינו לחשוב  במושגים של  בחירה. אך  נדמה  לי  כי  בתודעת הדור  הנוכחי  התפישה  היא  של  בחירה.  ולתפישה  זו תרמה  תרומה  מכרעת החברה  הישראלית  על  בקעיה והקיבוץ  ואורח חייו  המשתנה והסיפור  שהוא  נושא  על גבו .

 

 

יהודה  שרת  היה מספר  לי כאשר  ראה  שתיקי  כבד שלפני  שהגיע לעמק יזרעאל היה צריך לפרנס  את ביתו והקדיש  את הזמן להובלת  ספרים לתחנת הרכבת  בתל אביב  כדי  לשלוח ספרים לספריה  המטלטלת  של  הסתדרות  הפועלים. כששאלו  את יהודה  למה  הוא  סוחב  בידיו את  המטען  הכבד  של הספרים  ענה 'נוח לי לחשוב   שלרוח יש  משקל      . הספרים  ששלח  חולקו למחנות  הפועלים .  המחנות זזו ובכל  מחנה  היה  ארגז  שהוקדש  לספרים  שהגיעו.  כשהגיעו  הספרים לתחנת הרכבת  היתה  עגלה פורקת  אותם ונוסעת  על פני  העמק.  הרכב אייג היה מוצא פרחים  בדרך ומייבש  אותם לאוסף שלו מהאוספים  הללו  נולד  מגדיר  הצמחים  העברי  הראשון של פרופסור  אייג.  לימים  התעורר וויכוח  סוער  האם מגדיר  הצמחים של ארץ ישראל  צריך להתייחס  לשמות  הבינלאומיים של  צמחי  העולם  או צריך להתרכז  בשמות  התנכיים  של  הצמחים  במסגרת  האתוס  הציוני  החדש.  הוויכוח הזה  גרם לפילוג בין  בוטנאי  ארץ ישראל שבו  אייג   עמד  מצד  אחד  והראובני מהצד השני. מה  הפלא  שעד  היום יש לנו הגנים  הבוטניים  בתל אביב ובירושלים והגן של  נאות  קדומים.

אתמול  נפטר  אחד  מתלמידיהם  המובהקים פרופסור  אבינועם  דנין חברי לגרעין ואליו מוקדשת  הרצאה  זו.

הויכוח  על  מה צריך לשמור  במורשת  הפרח והצמח  של ארץ ישראל מסב את  רוחנו להבין  שחלו  תמורות  בשאלות הקדושה   היהודית.  עצם  ילדים למדו את ספר  בראשית, את  סיפור  הבריאה  במקום להתחיל  את חינוכם  היהודי בספר ויקרא  כדי להכניס  אותם למסלול. לימודי  ההלכה מבוססים  על  ההתגלות ולא  על הבריאה  . ילדים  בארץ ישראל למדו  לקרוא באותיות  ולהגדיר  צמחים . ילדי  החדר וילדי הסאלון הבורגני לא הבינו  כי  עליהם ללמוד להקשיב לצמח יחד  עם לימוד  האותיות. הרעיון  של  הטבע כזירה מעבר לספר היה  להדגיש  את השותפות   במעשה  בראשית לא  רק בלימודו אלא בעשייה ממש. אך לא  עשייה  שבאה  להשתמש במעשה  בראשית , לכבוש  את  הטבע  אלא  בעבודה  שבאה  לתקשר  את האדם  עם הטבע ולהנחיל לו  את  המחויבות  לטבע  כמכלול בו יכולה  הפעולה  המוסרית  למצוא  מצע. בתקופת  החלוצים  קשה  היה  לאבחן  בין  הפעילות  הטכנוקרטית של השתלטות  על  הטבע והיכולת לשאוב  ממנו   מוצרים לבין  היכולת להשתתף יחד  עמו בדיאלוג  משמעותי  עם  הטבע ובני  האדם.

 

היסטוריונים מספרים  לנו  על היווצרות  החסידות על ידי כריזמה של  השראה הסוחפת  אחריה   אנשים ממקומות  שונים בתהליך  ההיווצרות  אידיאות מתרוצצות ופירושים  מחודשים  לעניינים מסורתיים תנועה  אשר להט  האידיאה   מעוררת חילוקי דעות, מפרקת משפחות ורק  אחרי  דור  הופכת לקהילה  של משפחות, לאורח חיים מוגדר, אורח חיים  המעורר סיפורים.  בשלב  המוקדם  יש  קשרים עם שרידי  משיחיות השקר והפחד  מפני השפעתה בשלב  השני חילוקי  דעות עזים  בין  צדיקים ורק  אחר כך  מעין תפישה  של חסידות  המארגנת שייכות של מעריצי חסידים. מתרגמת  אידיאות לדרכי חיים ופרטי חיים, הופכת את חיי צדיקיה למקור השראה  לסיפורים  הגיוגרפיים.  דומה  שאת הגלגולים  הללו  מכירה  גם  התנועה  הקיבוצית ויהדותה.  בשלב  ראשון טלטלה  אידיאית, חיים בתחושה  של כריזמות מתנגשות   בתסיסה  גדולה, בניסיונות  אנרכיים. בשלב  שני נוצר  אורח חיים, דרכי  אירגון,  תקנונים מסכמים  נוהגים  קיימים ודרכי  הנחלה שיוצרים יחד  אורח חיים צפוף שכבר  אינו  נתבע למתח רעיוני וכריזמה לוהטת.  שלב  זה  מאמין  יותר בשייכות מאשר  בבחירה. במורשת יותר  מאשר  בפריצת דרכים מתמדת. אך שלב  זה  גם  מתפייס  עם  אוצרות  קודמים.  שלילת הגולה שהוגשמה   באופן טראגי  כל כך הופכת להיות  אתגר  בהנצחת מורשתה. בכבוד  למסגרת, לאנשים, ליצירה  באשר  היא.  רק  אחר  כך תבוא  אבחנה  בין מה  שאנו שומרים מתוך כבוד לזיכרון  עצמו לבין מה  שאנו מפנימים כתוכנו המנווט מוסרית של הזיכרון . במוזיאון של  המחרשות  העתיקות  אנו מכבדים את  זיכרון  עמלו של  האדם בדורות עברו אך האם  אנו  משמרים את  הטכניקה של  החריש  במחרשות העץ או את  מוסריותה  של  העבודה ?

כמה  דורות  אחרי  הקמת   החסידות יאמר רבי מנדל  מקוצק.  אני זקוק למאתיים צעירים שיעמדו  על  הגגות ויצעקו. זו  היתה  אמירת  ייאוש מפני תנועתו  שנפלה  לידיים של  ממסדים. אך האם בזה  הסתיימה   דרכה  של  החסידות? תלמידיו  של  הרבי  מקוצק היו הרבי  מגור  שהיה  אחד  מהתנועות  החסידיות  החזקות  באירופה. ( אומרים  עליו  שהיה  נאמן למסר של הרבי  מקוצק ומאד  הסתמך  על  צעירי  התנועה ופחות  על ממסדה…)

'אנרכיזם' יהודי דתי מכתב לאמנון שפירא

לאמנון   שפירא

 

תודה  על המתנה  העמוסה כל כך והמסכמת  עבודה  של הרבה  שנים.  זוהי עגלה מלאה  וגדושה. מעניין  שמחלוקת גדולה, ויכוח  על גבולותיה  של הריבונות, במיוחד  הנסיגה גרמה לחשיבה  אנרכיסטית.  כמובן  שהשורשים של תנועת  הנוער, של  התנועה  החלוצית, של תורה ועבודה היו כבר  שתולים  קודם אך  החשיבה של המתח  בין  הריבונות  הפוליטית לבין  האנרכיה, התחושה  כי מדינה  יודעת לפצוע, נחשפה בקטע  הקשה של הפינוי ויכולה לצוץ  שוב  עם מה  שמתרחש   בפוליטיקה  הישראלית.  הדילמה  היא  גדולה ולצערנו  הטכניקה  המשוכה בכל  תנועה  היא לעמת  בין עובדות והשקפות, בין שמחה  לאיד  על העובדות ובין התנשאות בהשקפות.כשזה טוען לעובדות  זולתו  עונה לו בהשקפות וכשזה מדבר  על  ההשקפות  זה מדבר  על  העובדות. פחות נעצר  כל אחד ומנסה לראות  היכן שגה. לאן הגיע לאן  האו חותר  בעתיד.

כשטבנקין  ביקש  את ארץ ישראל  השלמה  הוא  ביקש  פרוייקט אנרכיסטי של  התיישבות  שיוויונית, שיתופית. לא  היררכיה ולא  שלטון אך גם  מעשה זה  של התיישבות נעשה תחת  כידוניה  של מלחמת אזרחים על כל הקופה שניהלה  ריבונות יהודית עם  תותחים וכידונים מול תנועה טרוריסטית שלא  גילתה  את הדיאלקטיקה של התקוממות  טרוריסטית המבקשת  חירות  אלא מאיימת על  כל אזרח בסכינים ולא לשם אנרכיה אלא  לשם פתרון טוטאליטארי. הטרור  מוצב    נגד  כל אזרח, זה  האחראי על המדיניות וזה התמים.  המנהיג  או המונהגים.

האם  האנרכיה  היא  הדמוקרטיה  במיטבה  או דרך מילוט מאתגריה ? כיצד  מתקיימת  אנרכיה  תחת  כנפי  אימפריות  ריבוניות, מלמות  עולם,  לאומים המקימים גדרות , כיצד  היא מתקיימת  תחת שוק 'חופשי'  שהוא  היררכי  באופיו ובכוח ההדף שלו? בספרך הגעת לרבים וטובים, העמקת  בתורות ובדרשות,  בכתיבה  על  אנשי  שוליים  שהפכו מרכז ובאנשי מרכז  שהיו  לשוליים. חילוניים שאיבדו יחד  עם  אלוהיהם את היסודות הדמוקרטיים שלהם ודמוקרטים  שברצון או בתת הכרה  הגיעו למחוזות חפץ לא  צפויים.

יש  טוענים  שגורדון , אנרכיסט גדול סרב להודות שהוא  אנרכיסט מסיבה מוזרה : הוא  טען  שאנרכיסטים  כל הזמן  חושבים  על  שלטון . צמחונים כל הזמן על  אוכל, אנשים במקום להפוך מורכבים יותר ומבינים את הרבגוניות האנושית את  אי האפשרות  לחזות בצפוי ובתוך כך  הם מעדיפים  לראות את האדם  החד מימדי. המצומצם בחזיונות הרוח בהם  הוא חי.

הנקודה  היסודית לדעתי  היתה  זו  של  לנדאור. הוא  האמין כי הדרך לחרות  עוברת דרך הזיכרון.  שהזיכרון אינו  כבד  כעופרת  הצוללת אל  מי התהום. דווקא הזיכרון  הוא   המוביל אל הלא צפוי, אל  המקצב  של  הטופיה והאוטופיה שאליו יש להיצמד אם   רוצים תיקון חברתי אנושי. כמה  קל להפוך פילוסוף לדחליל וכמה  קשה להפוך בעל נפש   לשליט.  בכל  אופן לנדאור  האמין כי  רעיון  היובל מדגיש  כי האדם צריך להבין  שחוקיו ישתנו וייזונו מניסיון  העבר  שהוא חווה ומפתיחת  כל החשבון מחדש. לחוקים חדשים לחקיקה חדשה  אך לא לברית חדשה בנוסח  הנוצרי. לדעתו בכל רגע מתרחשת תרבות ואין היא משועבדת אל תוצאותיה בקץ  הימים.  הוא  הבין  כמה  קל להפוך שמיים ריקים לעבודה  זרה.  בקיבוץ ובתנועת  העבודה  היו הרבה יסודות  אנרכיים אך הם העדיפו  להישאר  במתח  בין צידם האנרכי לבין  מחויבותם לפעול  בעולם פוליטי.

בציונות  ביקשו  במידה  רבה להפוך את הסכסוך ערבי יהודי לסכסוך פוליטי כדי להימנע מהיגיון של  מלחמת אזרחים טוטאלית. האם  הצליחו בכך?  האם  אנו מעדיפים מלחמת  מדינות  של חיילים מול צבאות , של  דיפלומטיות  עם  דלתות  מסתובבות  או מלחמה של  איבת עולם של  קהילות מושרשות?

בן גוריון ביקש  למסגר  את הסכסוך לסכסוך פוליטי. על  כן היה  איש  של חלוקת הארץ. אריק שרון  ביקש להשתמש  בכוח הפוליטיקה וליישב  באופן של אנרכיה.

חשובים הבירורים  הללו.  במיוחד  לנוכח העובדה  שכמו שאתה  מסביר פרק  אחרי פרק עד  כמה  יהודים היו חשדניים לגבי  שלטון ועד  כמה  הם הורחקו ממנו לא מעודף מוסריות  אלא  מחוסר  כוח. חנה  ארנדט  כתבה  כי  היהודי  יכול  היה  להישאר  פריה, מודח, ועל כן תלוי  בהגשמת הבלתי  אפשרי ועד  כמה  הוא  יכול  היה להיפרד  מרשת חברתו  על ידי  שמצליח  להיות  מגיען  כיחיד  בחברה שאריגתה  החברתית נפרמה על ידי  המודרנה.  אתה  מדגיש עד  כמה  ביקשו הכתובים את הכריזמה  הגלויה של השופטים אך גם של השפעתם הנסתרת  של  הל'ו צדיקים  .  אך כמה  מהר  הם מיסדו את החירות גם מתוך שהאופציה  ובה   הנטיות האנרכיות והריבוניות נדללו מהם שנים ארוכות.

האם  האנרכיזם  היהודי נובע ממצב  הגולה  או  הוא  צומח מתפישה   הבתר  גולתית. .

בגלל הכתוב  כאן המעורר  כל כך הרבה  שאלות לא  הייתי  רוצה לפרסם את דבריי  אלו.

דומה  כי  יש מקום  לדיאלוג למרות שגרשום שלום  תמיד  היה מזהיר  אותי   שהדיאלוג  הראשון  בתנ'ך מסתיים ברצח ובגלות.

 

בכל אופן  אני מאחל לך הצלחה רבה ודיון פורה גם אם  שמחת התרת הספקות תצטרך להידחות בפני החקירה  הנמשכת של  האמת.

שלך

מוקי, עין גב

 

דרך אגב

אני מציע לך לעיין במסכת החדשה  של יריב  בן  אהרון על  שירי  עיר  היונה של  אלתרמן.

יצחק נבון- פגישה

יצחק  נבון

 

כשרונו הפדגוגי של יצחק נבון  התגלה לי רק בדיעבד.  בימים  ההם חשבתי  כי  הכישרון הפדגוגי  הוא שלי. הייתי ילד  בן  עשר שיצא  לפאריס וחיכה לאוניה  שתיקח את הוריו ואותו  לדרום אמריקה. אבי יעקב צור מונה  כנציגה הראשון  של  מדינת ישראל  בדרום  אמריקה.  כמה ימים נשארו לנו  בפאריס וההורים  שהתחתנו כסטודנטים לפני שנים  בפאריס  הראו לי  את  העיר בגאווה  רבה. אני רציתי חברים ואבא הבטיח שבעוד  כמה  ימים יגיע  בחור צעיר והוא יהיה  לי לחבר.  'הבחור  הצעיר'  היה יצחק  נבון.  כשהגיע הוא  היה צמא לראות את העולם ואני כבר  הייתי מנוסה  בפאריס כמה  ימים. הייתי למדריך  התיירים  שלו.  הייתי משוכנע כי  אני מדריך  התיירים  הטוב  שבפאריס. בכל  אופן  הוא  נתן לי הרגשה  שכזה  אני. על  כן  אני יודע  היום  כי פדגוג  היה  האיש.

חמישה ישראלים הפליגו ממרסיי  בצרפת לדרום  אמריקה להיות  דיפלומטים. הורי  ואני יצחק נבון ויהודית ברגמן. יהודית ברגמן  ידעה  ספרדית. יצחק נבון  לאדינו, אבא שלי  איטלקית ואמא צרפתית . 21  יום היינו על המים  ולמדנו ספרדית. הצוות הדיפלומטי  גם קרא  ספרים  כיצד מתנהגים  דיפלומטים.  יצחק נבון  היה חברי למסע. כל יום  שיחקתי עמו דמקה. הייתי משוכנע  שאני יודע  את כל מהלכיו. אך  כנראה שוב  הדבר נבע מיצריו הפדגוגיים. יחד צלחנו את  קו המשווה . זה  היה לי  אירוע מאכזב. הספינה לא  קפצה ולא  רעדה. נבון הסביר לי כמה  שיעורים בגיאוגרפיה  שלימים היו לדידי  דווקא  שיעורים בהיסטוריה:  אין קופצים כשעוברים מימי הביניים לעת  החדשה.

הגענו לאורוגואי.  שם הפכנו לדיפלומטים. לא  אני. הגדולים. יצחק נבון היה מזכיר  ראשון  של   השגרירות. הוא  שחה  כדג  במים.

יום אחד נסע אבא שלי  ארצה. באמתחתו  היה ספר  של  מלומד יהודי מארגנטינה  דוחובנה. הוא נשלח לבן  גוריון  כי  היה  ידוע  שבן  גוריון מעריץ את  שפינוזה.  אבא  סיפר לבן  גוריון  על  המתנה  אך העיר  כי הספר  כתוב  בספרדית.  בן  גוריון  התלהט וביקש מורה  לספרדית.  כך הגיע  יצחק נבון לבן  גוריון. הוא  היה מואה   כל כך טוב שבן גוריון קרא  את הספר שהביא אבא  שלי ואפילו ציטט את דון  קישוט בספרדית. עכשיו אפשר לתלות  את הדבר לא רק  בתלמיד  אלא  גם במורה.

עברו  שנים ואני כבר  בקיבוץ. פורצת  הפרשה  הידועה ובן  גוריון מזמין  אליו כמה צעירים מהתנועה  הקיבוצית  לשיחת מרתון. אני משתתף בשיחה ויצחק נבון  משקיף  על  השיחה. השיחה  היתה  קשה מאד. היא נמשכה  שעות רבות. אנו שומעים את גרסתו של  בן  גוריון פעם  אחרי פעם.  הוא מוכן להראות לנו את  הפרטיכל  של וועדת השבעה. יצחק  נבון שולף ניירות ואנו מסרבים לקרוא :לדעתנו  סוד הוא ולנו אסור להיחשף.  משום מה לא  הצלחנו לשכנע  זה  את זה אך יצחק נבון ליווה  אותנו בפתיחות.

עננה   עמדה לשבש  את יחסינו. אבא   שלי  היה מועמד להיות נשיא והעדיפו את יצחק נבון.  הכל היה  במחילות מפא'י הסוערות. אמא  שלי נעלבה הרי אבא  גדול מיצחק נבון ! לי זו היתה  בשורה. רק זה היה חסר לי  שאבא יהיה נשיא!  פיתחתי  אלרגיה חמורה לחיים הדיפלומטים.  אך אבא שלי  התגבר מהר  על הקנאה והאהבה  הישנה  שלו ליצחק נבון , והגאווה  שלו עליו  כשותף וותיק  גאתה.

בהיותי שליח בארצות הברית  הייתי נתון לקרב  על  הנפש  היהודית של  הסטודנטים  בקמפוסים. הימים  היו ימי השמאל  החדש . והנה  היתה  הזדמנות  להקים תערוכת צילום  של צלמי הקיבוץ  יצחק נבון ששהה אז  בניו יורק היה צריך לפתוח  את  התערוכה לקראת  האירוע נפגשנו לשיחה שבה הסביר לי  את סוד אהבתו לקיבוץ. הנימוקים שהעלה  היו  לא צפויים.  הוא  אמנם  דיבר  על חשיבותו ההיסטורית של הקיבוץ, על מקומו בהשגת העצמאות, בעבודה, אך הוסיף לכל הסיפור תבלין מיוחד.  הוא  דיבר  על  כך שקיבוץ  הוא  כמו  שכונה  בירושלים. שיש  בו שפע  של  סיפורים, קשרים אינטימיים, שיש לו שפה  פנימית.  הוא  ראה  בקיבוץ שילוב  של  משימתיות  עם  סיפורי  אנוש  בנוסח  יוסי בנאי. עם ריח ושיר: בוסתן  קיבוצי.

לא  הרבינו להיפגש אך כל פגישה היתה  של מורה טוב  עם תלמיד שהיה משוכנע  כי המורה ממש מוכן להקשיב לו… נדמה לי  כי זה  היה  סוד  קסמו הציבורי.

קבוצת אחווה ותכנון הקיבוץ

קבוצת אחווה

חצר  הקיבוץ ערכים ונכסים – עירית  עמית כהן

 

לפני כמה  שנים מצאתי בארכיון  קיבוץ שריד  את יומנה  של  קבוצת אחווה. זהו מסמך יוצא  דופן של קבוצה נודדת מהעלייה  השלישית  המחפשת את דרכה משך שבע  שנים. יומן  אינטימי משפחתי כמעט מצד אחד ויומן המתעד  דמוקרטיה צומחת בלבטיה.  בזמן שגיליתי את היומן (אני מניח כי רבים רבים ידעו  על  קיומו לפני)  למדתי פרקים מהיומן עם קבוצה  צעירה שחיפשה  את דרכה  המשותפת .השוואה  של  היומן הישן עם לבטיה של החבורה בת זמננו היתה  הרפתקאה  מיוחדת. חברי הקבוצה  חיפשו אז דרך  לגיבוש  קבוצה לומדת, עובדת, פעילה, מחנכת. ככל שנחשפה הדרמה   ההתרגשות גברה. לבטי השותפות, החיפוש  אחרי היחד  וייסוריו ליוו אותנו.  נדדנו למקומות בהן שהתה  .  יחד  עם חברי קבוצת אחווה   התאבלנו על כך שדווקא  כשהגיעה   למנוחה יחסית  ולנחלה  אמיתית   התפזרה  לכל  רוח: כנראה  שצלקות הנדודים היו קשות מדי.

עתה פורסם היומן  ביוזמתו של  דני נמרי ובעריכתה המעמיקה  של אביבה  אופז שליוותה וערכה לדפוס יומני קבוצה   נוספים. חברי הקבוצה  שלמדה אז את היומן נמצאים  בנצרת עילית ובנערן. עתה יכולים  חברי שני קיבוצי המחנכים הללו יכולים  ולקרוא את המסמך המופלא  בפרספקטיבה של ההיסטוריה   והזיכרון הפעיל שלהם. שני הקיבוצים הללו מצאו  מקום ולא התפזרו לכל רוח.

שלושה חברי  קבוצת אחווה נשארו  בקיבוץ  שהתהווה  במקום שקיבלו הוא  קיבוץ שריד.  המקום שמר על היומן. נראה לי כי  היומן נסגר  להרבה שנים  מחשש שבני הקבוצה יעיינו בו…

והנה  בעצם הימים  הללו הופיע  ספרה של עירית עמית כהן על גלגולה ועיצובו של המקום :  של חצר  הקיבוץ בעידן החדש.  לא העדר  המקום מהווה כאן בעיה אלא עיצובו  וגלגולו התכנוני כשחבריו  מבקשים לעצב  אותו כחלוף השנים  בזמן  של שינוי..

במסורת היהודית יש  פרק  שנקרא גניזה. אין משחיתים כתבי קודש  שנקרעו אלא מצפינים אותם ומסתבר שכמו שאמרה  רחל 'כל  שאבד לי קנייני לעד' . דווקא החומרים הנגנזים  נותרים  בידינו ואנו לומדים אותם והופכים  אותם  לחלק  ממסורת חיה. האם הקיבוץ הגיע  לכך?  האם בצד מסורת הפינוי-  בינוי יכולה להתקיים גניזה  המעוררת  השראה, חיפושי דרך, גניזת עבר המצביעה  על אופקים רחוקים? הנה יומנה  של אחווה שהסתיים בפיזורה של רוב  רובה  של הקבוצה  הוליד בניית בית קיבוצי מיוחד. מקום הבודק מה להרוס, מה לשמר.  התכנון המחודש של הקיבוץ בתמורותיו  עלול לציין תחושות סופניות המבקשות לעצמן  מונומנטים או מצבות  במקום מה שהקיבוץ ביקש : חברת אנשים  החיה  את חיי היום יום  ואת היכולת לחרוג מציוויו.חברה  שהמראתה אל הלא ידוע לא מבוססת  על הרס חלומות ישנים ורצח אבות אלא על זיכרון  ביקורתי, חיה  בתהליך של בירור מתמשך הדואג ברצינות ששדה ההמראה לא  יתמלא בטון חונק ולא רווחה מדומה המקימה חומות מסביב.  לא זיכרון שרירותי ולא  מחיקה  של דרך.  הספר עוסק  בעיצובו  הארכיטקטוני  החדש  של הקיבוץ שיאפשר  להיזכר  ולבקר, להיות  עדות מתמשכת אך לא חונקת, המחברת חוקרת ושואלת את חברי הקיבוץ על פיתוח המקום בחיפושה אחרי פיתרון לא אלצהיימרי בו שוכחים. היא מבינה  כי מדובר   על חברה  שצריכה  לגלות אחריות  לאנשיה החיים בה  בשותפות גורל, לחברה  שיודעת  את נחיצות הקידום  הטכנולוגי צרכני שלה ללא פולחן  השינוי הטכנולוגי עד  אין קץ וללא  אחריות  לרוח האדם.

צריך לקרוא  את שני הספרים הללו יחד.

גבעת חביבה – טיוטה למסע של תנועות הנוער

מסע  בעקבות תנועת  הנוער

 

תנועת  הנוער

 

טיוטה לראשי פרקים  למהלך תחנות  למסע  בעקבות  תנועות  הנוער בגבעת חביבה

 

ההנחה  היא   שההולכים  במסע  הם  בוגרי תנועת  הנוער  או חברי תנועות  הנוער.

 

המסע  מתרחש על פני תחנות המקדימות   שתי  תצוגות  גדולות  האחת   ביד  יערי והשנייה  במורשת.  האחת תביא ממצאים  אותנטיים המשולבים בשאלות   שבהם ייפגשו  המבקרים  בתחנות והשנייה  תעסוק  בתנועות  הנוער  בתקופת  השואה.

 

כל תחנה  תציג  גם  מצגת  הנוגעת לעניין  בצורה טכנולוגית מקובלת, גם  דילמה  עליה  ניתן  להתדיין ברמות  שונות  לפיהם  של  מבקרים וגם  יומן מצטבר  הנכתב  על ידי  המבקרים ונאגר.

 

אני  מציע  את התחנות  הבאות

 

  1. 1. מרד הנעורים ויחס לקהילה הבוגרת.  כאן צריכות לעלות  דילמות העולות  מתוך  התנגשות   הורים ונערים . באיזה  מידה מרד הבן נובע   מהפנמת חלומותיהם  הגנוזים  של ההורים.

ההתנגשות  בין  הורים לילדים.

מרד  הנעורים בתנועת  הנוער  תלוי גם לא  מעט  בתמיכה  ממסדית   הקבע  של  הממסדים של

הקהילה , של  המבוגרים  שכבר  הגשימו ובכל זאת  נוצרים  דפוסי  לבוש, שירה  בצוותא, טיול, שיחות נפש והתנגשויות עם הבית והממסד.

 

  1. הקבוצה המחנכת ומדריכיה

התא  היסודי  של תנועת  הנוער  היא  הקבוצה  המחנכת ומדריכיה, אנשים  קרובים  בגיל המתמודדים  עם  חלומות ומעשים.  מה  מתרחש  בקבוצה  המחנכת ? מי מחנך את מי ? מקומו  של  החזון ושל הפדגוגיה והקשרים  ביניהם.

 

  1. מתקנים את העולם

 

תנועת  הנוער  קשורה  עם חזון תיקונה  של  החברה  בעולם. היא עוסקת בשאלה  עם מי לתקן  את  העולם? מה לעשות  עם  הפוליטיקה, יש  המבקשים להביא  את  חניכיהם לפוליטיקה בבגרותם ויש  המבקשים לחיות מופרשים מהפוליטיקה כדי  לשמור את  זהותם  החינוכית.

 

  1. מחפשים שורשים , חיים את  העתיד

 

הרעב  של חברי  התנועה  למצוא  שורשים שילוו  אותם ויחזקו  אותם אך  זאת כדי  לעצב  עתיד  שאליו מכוונת תשומת  הלב.

 

 

  1. הכשרות של תנועות הנוער

 

לקראת  העלייה לארץ  יש תקופת  ביניים. לפעמים  קצרה  לפעמים  ארוכה של הכשרה לפעמים  קצרה. תלוי  בנסיבות  הפוליטיות והארגוניות  המשתנות.

 

בתקופה  שלפני  פתיחת  שערי  המדינה  ההכשרה  היתה  בעיקר  בחו'ל. מה  היו סדריה ולמה  התארגנה.  בין  הכשרה  של חלוצים לבין  חינוך  של  נוער  מתבגר.  קיבוץ ההכשרה.

 

שכבה מיוחדת של הכשרה  היא  המכון למדריכי חו'ל  ושנות  ההכשרה  בארץ  אחרי  קום  המדינה.

 

 

  1. עולים לארץ ישראל

אקט  העלייה, דרכי  העלייה מכשולים ועזיבת הארץ.

 

 

  1. התנדבות של תנועת הנוער

גם  בהגנה וגם בשירות הצבאי  מבחן השייכות , ההתנדבות, לפנים משורת הדין והתארגנות  ספונטאנית של  בוגרי תנועת  הנוער  השפיעה  עמוקות.  גם  על  הפלמ'ח, גם  על  הנ'חל  אחריו. (כולל מפה  אינטראקטיבית  של התיישבות  תנועת  הנוער  בארץ.

.

  1. הקיבוץ  ותנועות הבוגרים של תנועת  הנוער.

 

האם הקיבוץ  הוא מסקנה  הגיונית של  הנעשה  בתנועת  הנוער  או תנועת  הנוער  מקבלת השראתה  מן  הקיבוץ. הרצון  לשמר  את ערכיה  של תנועת  הנוער  בחברות של  מבוגרים.

חקלאות , שמירה  על הטבע, אמונה  בחינוך, בדמוקרטיה ובצדק חברתי – תשתית וחזון של תנועת  הנוער בישראל.

 

 

 

דומה  כי צריך ללוות את  התחנות  הללו שהן  נושאיות בתחנות  על פי  המקומות מהם באים  בוגרי  תנועות  הנוער

  1. מארצות שהיו פחות  או  יותר  מחוץ  למעגל השואה ארצות הברית, אנגליה, דרום  אמריקה, ארצות  המזרח  התיכון  כמו מצריים, סוריה  ועיראק.,דרום  אפריקה  ומדינות  אחרות.
  2. מארצות  שהשואה  החריבה  את  קהילתם  כמו  רוסיה, פולין יוון בלגיה  הולנד וצרפת
  3. תנועת  הנוער  הישראלית  על מגוונה.

 

נען המכתבים

ימים  של שקט וסער

 

עמוס  שיפריס הוצאת פורת

 

 

 

מכתבים היום יצאו מן  האופנה.  נדמה  שאפילו  המשטרה מזלזלת  בהם ובודקת מחשבים. אך הנייר לא  הולך לאיבוד והוא מתגלגל  מדור  לדור ותוהה. מה  מעמדו של  מכתב שאינו מסמך רשמי, שלא  נכתב להמון גועש  ולא לציבור מאמינים המצפה  לבשורה?  למכתב  יש  ממוען. הוא התרחשות.  להציץ להתרחשות  האישית של  מכתב ולקרוא את סיפורה  של נען  דרך  מכתבים זוהי  התנסות  מיוחדת.

 

אהרון  דוד  גורדון  כתב  כי  בשבילו לכתוב  מכתב  זה  כמו להיות  בטבע. כנראה  התכוון  למה   שמשתקף מקובץ מכתבים זה מעשר  השנים  הראשונות של נען : ביטוי כן המבקש  אמת. ביטוי אישי. לא  מכופתר. ביטוי של רגע, לא של  ראייה ארוכת טווח מכלילה  הכללות.  אך מתוכו  בוקעת צעקה. למה  המעטתם לכתוב  מכתבים?  יש  המסבירים: לא  היו  בולים. אחד  החברים  כותב  כי  הוא  מקבל  שלושה  בולים  בשבוע מהקיבוץ ואיך יוכל לבחור למי  להקדיש  אותם?  אחר  כותב  כי  הוא  עייף מדי לכתוב  מכתבים והשלישי מאיים  שאם  יכתוב  מה  שהוא מרגיש  משהו  כאן יתמוטט.

 

עורך הספר  הנאמן  עמוס  שיפריס  מביא לנו מכתבים של חברים, הורים,  שותפים.  מתוכם ניבטת  גלריה   מגוונת של סבל בגלל תנאים וקוצר יד. עוני  ולהט מכפר.    רוחות המכתבים  מגיעות מפינות  שונות של  העולם  היהודי: מהנוער  העובד  כאן בארץ ועד עולים מפולין, גרמניה וסוריה. הם קשורים לנען  אך  נשלחים מקצווי ארץ וגלות  רחוקה. בהם יש מכתבי  עולים ומכתבי שליחים, מכתבי אבות ואימהות, מכתבים  קולקטיביים ואישיים.

 

המכתבים משקפים  קיבוץ  עם חלונות פתוחים לעולם רועד, קורא, מצוי בחוסר  אונים לנוכח  אירועים  דרמטיים  בהיסטוריה. אנו מדברים  על  העולם שהיה  בנען  עוד   לפני מלחמת  העולם השנייה.

 

חיים יחד  ולא פעם פוצעים  איש  את רעהו. במכתבים  יש ביטוי לימי  התעלות והשפלה. לרעב ולעבודה. ויכוחים על בעיות מסורת וחירות, בין מרכסיזם אדוק לשירים חסידיים. מכתבים  המבקשים  פרספקטיבה (איך זה  יהיה  כשיהיו  כאן  אלף  אנשים?) ואנשים  שאיבדו  אותה  מרוב  עייפות.  הם מספרים  על רגעים ועל תקופות. על מרק מעורב  בגשם המתמזג עם  שובבות נעורים ועל  ענני מלחמה  הרובצים  ומותחים לבבות.  מכתבים  רעיוניים המבקשים תשובה   במהפכה  הסובייטית  ומכתבי חיזוק  האמונה בדמוקרטיה  הקיבוצית . מכתבי  תביעה מותחת ומכתבי אהבה אנושית.

 

החיים  הפנימיים בקבוצת  צעירים  מעוררים את  שאלת  המשפחה. האם טיפוחה  אינו מסכן  את אופייה  מהפכני של  החברה ? האם השיגרה   המשקית  מרדימה  את  היכולת לעמוד  בשליחות?  דומה  כי  החבורה מותקפת מכל עבר  בקריאות סותרות . הולכים לסמינר  רעיוני של  הקיבוץ המאוחד  שצריך להעניק אופק רחב וכללי  על מנת לשבת  עם   מנהיגי התנועה ולזעוק  את מצוקת הקבוצה המאיימת  על האפשרות  לבנות מקום לבנות בית.  קיבוץ העומד  כל הזמן  בסימן עזיבות  מערערות, תחושות של נטישת שותפים ותביעה לא לגנות אותם , לשמור  על  שפיות עצובה השומרת   על ליברליות ועל דמות אדם.

 

התכתבות  קורעת לב של  כסניה  אותה  מהפכנית רוסיה  שהתחתנה  עם  מהפכן יהודי הרתה לו ונפרדה ממנו בטרם הוצא להורג.  היא,  בת דור  המהפכה הראשונה  ברוסיה,  מגיעה לקיבוץ יחד  עם חברה  לתנועה מרדכי  רוזנבאום בן דורה שיהיה  בין  קוני האדמות של נען. בתה  כסניצ'קה פוגשת את  אנריקו סרני  אחיו של  אנצו סרני והולכת  אחריו  לאיטליה. אנריקו  הופך למנהיג  המפלגה  הקומוניסטית  באיטליה והבת  כותבת לאמא  שלה  היושבת  בנען  כי  היא  אוהבת  אותה  אך  מכיוון שהן חיות בשני  עולמות פוליטיים  היא  חייבת לנתק עמה  מגע  עם  אמה . המהפכה נוגסת באהבה.

 

לאט לאט מצטרף הפאזל  של סיפורה  של נען בספרים הנערמים על המדף. אך  הסיפור עדיין מתגלגל בחצרה של נען , בנופה  המרהיב בשיגרתה ובילדים המסתובבים בחצר.

על האינטימיות והקבוצה האינטימית

אינטימיות

 

'קרבת נפש ורווח  בין האנשים' כך הגדיר הסופר לפני יותר ממאה שנים את האתגר  העומד  בפני  הקבוצה  הראשונה דגניה. ועדיין אנו  עסוקים בשאלה של קיום חזון זה  במלוא החריפות. אולי אין זה חזון מאורגן ומדיד  אלא  חלום מלא  סתירות, עתיר דמיון וקרעים. הקשר  בין חלום לבין חזון לא תמיד מבורר לאנשי הארגון שבינינו. הם חוששים להתחיל  תהליכים עם חלום פרוע. הם מבקשים את החזון המאורגן והמוסכם. אך האם ניתן לדלג מעל החלום האנרכי  ישר  אל  החזון המאורגן מבלי לפגוע  ביכולת שלו לטפל בבעיות  האמת  המזעיקות אותנו לפעולה?

 

מה  הניסיון שצבר הקיבוץ בשאלה עדינה זו של חברות ? כל יום כיפור  אני מעלה  את השאלה מחדש: בין אדם לחברו: האם יכול להיות חבר?

 

גלגולי החברות והאינטימיות אינם  סיפור עם הפי אנד. אך יש בהם סיפור.  גלגול  הניגון בתהפוכות ההיסטוריה ובמעגל הבינאנושי רק מחזק  את הרצון להתמודד עם השאלה עוד ועוד.

שאלת החברותה  העסיקה פסיכולוגים   , סוציולוגים, אנתרופולוגים ופילוסופים גדולים  אך ספק  גדול  אם יש ניסיון  רפלקטיבי של  חברה קונקרטית להתמודד  במודע  עם השאלה הזו לאורך שנים.

בשנים האחרונות גברה  התחושה  כי יסוד  זה  של אינטימיות חולל בידי התנאים החדשים השוררים בקיבוץ. או על ידי  התפתחות הכלכלה  ההיררכית, או על ידי  התנאים ההיסטוריים  המטפחים  אלימות, או על ידי  תנאים  דמוגרפיים ועייפות נפשית  .

לפני הרבה  שנים  כתב אחד מזקני הקיבוץ    לחברו כי מוזר לו  שאנשים צעירים זוכים לחברות אך לא  זקוקים לה  והזקנים שכה זקוקים לה  נותרים לבד. ענה לו סלוצקין הזקן: אני מוכן לקבל  את האמירה  הכללית הזו ובתנאי שעל שנינו  הדבר  לא יחול. כך אומרים לעצמם הרבה אנשים  היום שמבינים את המחקרים והתיאוריות אך מתעקשים לחיות את החברות והאינטימיות    שוב  ושוב. הם מבינים  את הגורמים לאובדנה ומדוע עושה  רושם שנעלמה השפעתה  אך אנשים צעירים מתעקשים למצוא אליה  דרכים חדשות.  הם  מבקשים  להשיב  על שאלת  מקומה  של  האינטימיות והדיאלוג  בתוך  החברה  הקיימת.

לפני  כארבעים שנה  כתבתי מסה על הקבוצה  האינטימיתבתקופת העלייה  השנייה והשלישית. . הרבה אירועים התחוללו מאז. נודעו לי הרבה פרטים, אני השתניתי  מאז, אך בעיקר הייתי עד להמשך  הסיפור. הוא התחולל  לנגד  עיניי.  אני שב לעסוק  בו לא כדי להתאבל  על העלמו וגם לא כדי לסכם את דרכו אלא כדי  להציג חוט מתמשך על פני דורות אחרונים הפושט  צורה ולובש צורות חדשות. תמיד  מאתגר ותמיד מעורר שאלות חדשות.  לא תמיד נכון  להעמיד ניסיונות  בסדר  זמנים עוקב ומסודר .  יש  בסיפור הרבה  קפיצות דרך וניתוקים, חזרות לא עוקבות, צלקות ונביטות בראשית.

קיבוצי צעירים וקומונות , קהילות לומדות וחבורות התנסות  בנוסח הניו אייג', קבוצות פעילים במקום ובפוליטיקה שבות  לנושא ומחפשות דרך. כשלפעמים באים ושואלים אותי שאלות על עולמם של חלוצים מראשית המאה העשרים רוצים לדעת מה  יהיה.  אני  יכול לענות בביטחון  יחסי רק על מה שהיה ולא  על  מה  שיהיה. אינני יודע  מה יירש הדור הבא ומה יישכח, מה יחדש ולהיכן יגיע.

בשנים האחרונות  קמו רבים וביקשו לחיות ולהתמיד  בחיים של  קבוצות קטנות ואינטימיות  גם כשהם חיים  במערכות גדולות יותר  של  קיבוץ, של  קהילה  עירונית גדולה, באזורים הנקרים פריפריה ובמרכז המטרופולין המתהווה במדינת ישראל.  .  הם    ביקשו לשמור  על הסיכוי לחברות של אמת. קיבוצים שנוסדו על ידי  בוגרי תנועות נוער התארגנו אחרת  מהקיבוץ  המסורתי ומהקיבוץ  המתחדש. הם התארגנו  בתוך הקיבוץ  בקבוצות קטנות ואינטימיות  מתוך רצון  לחיות בחברות ובשותפות עמוקה יותר  בתקווה  כי דווקא זו תאפשר יתר חירות ואחריות  לכל אחד מחבריה.   הקיבוץ המורכב מקבוצות אינטימיות עומד  בצד  המשימתי, החינוכי והפוליטי והקבוצה  האינטימית באחריות  לאנשים ולארגון צריכתם.  קבוצות אלו  ביקשו   שלא רק המקום, העבודה והמשימה  יקבעו את גודלן אלא גם  האפשרות  להתמיד במפגש  הבינאנושי. הם העמידו  בפניהן אתגר שלא גודל השדות ולא מבנה  המפעל או הצלחת  המשק ואפילו לא  חוקים נעלים או שותפות  במערכות מדיניות  יהיו יסוד בלעדי  לחייהם אלא המפגש  הבינאנושי שאינו משועבד לאתגרים  הניצבים בפני הקבוצה אלא מזין את אנשיה ומגביר את אמונם ביכולת לפרוץ מה  שנראה  כמחסום מוסדי או כוח פוליטי כלכלי. האינטימיות בקבוצות  היתה  צריכה להיות חלק  בלתי נפרד מהחיים המשותפים. לשם כך חלק מחבריהן  העדיפו  שהקבוצה לא תקבע  את מקום מושבה  כמקום  קבע. הם העדיפו  לפעול   במסגרות  קטנות ואפילו לבחור  משימות  שתחזקנה  את יסוד  החברות , במיוחד פעילויות שבמרכזן עומדת  הפעולה  החינוכית . לדעתם פעילות כזו  תביא לצמיחתן של עוד קבוצות אינטימיות.

האם חברות  בקבוצה  מחייבת מבנה חברתי מסוים? האם תנאי מוקדם לה  הוא גיל? מצב  היסטורי? האם  אינטימיות היא  עניין המתרחש  בין  שניים או יותר?  האם כדי  לכונן חברות    אנו  זקוקים    לקוטב נוסף על פני הנוכחות של שניים או קבוצה? מה  המקום  של חוק  פנימי בחבורה, למבנה חברתי מוסכם,  להתערבות של תורת  אלוהים או זיקה  לטבע? כיצד חברי  הקבוצה  מאפשרים   לפנות את  החלל   הנדרש כדי  לקיים רווח  מספיק  בין האנשים המבקשים לחיות  בקרבת  נפש? האם כאשר  אנו  נעזרים באותם מרווחים או  מביאים לחיים המשותפים דילמות אישיות או קבוצתיות  איננו מחללים את  האפשרות לאותה  אינטימיות?

 

א.

אני מבקש לשרטט אבני דרכה של  האינטימיות  כאתגר ומציאות  בקיבוץ בשנות  התפתחותו.  זוהי  כמובן ראייה חלקית ובלתי ממצה. ראשי פרקים לחשיבה, להשראה או אולי להתרעה.

 

צבי שץ  החלוץ שהגיע  ארצה בגל  האחרון  של העלייה השנייה  היה   הראשון  שהעלה  את השאלה   של  האינטימיות, הווידוי ההדדי, את חווית הארוס  של הידידות  בקיבוץ. הוא  העלה  אותה לראשונה  עוד לפני  שהיה  קיבוץ.    בהתכתבות עם חברו יוסף טרומפלדור  עוד  בטרם עלו ארצה  ובטרם יצרו את  קבוצתם.  הוא טען כי יצירת קבוצה היא תביעה לחברות אמת. בה  כלולה הזכות לספר  איש  לרעהו את המתרחש בלב.  תביעה כזו נשענת  קודם    על  התחושה  כי  אם  אנו בוראים משהו יחד אנו צריכים    לראות בעשייה  המשותפת מבחן של  אמון הדדי וזה נבחן  על ידי  הצורך והיכולת  של   כל חבר למסור  את  תחושותיו, מאווייו, את  פצעי נשמתו לזולת. העשייה  המשותפת  מונעת  על ידי  אינטימיות ומאפשרת  אינטימיות. טרומפלדור טען לעומתו כי  מפעל משותף  צריך להיות מנותב לחוקיות צודקת ולא לחשיפה  הדדית. החברות תצמח אך לא חברות המבוססת  על אינטימיות כי  אם על  שיתוף, על הגשמת עקרונות.  לדעתו המאבק על משטר  אלטרנטיבי  הוא  שיאפשר חברות  אך לא חברות של ווידוי אלא כזו הצומחת  על  עשייה משותפת.

בדור  הראשון לקיבוץ  , בתקופת העלייה  השנייה , השאלה   שנחשפה  היתה  שאלת היחד בתוך מהפכה  אישית שעברו החלוצים.  כחלק ממסעם לשינוי  אישי  המתחייב מהזיקה  לעולם  העבודה.  האתוס  המעמיד  את האדם העובד ואת העבודה  במרכז   הפך  לאתוס  של חבורות בדרך. של  דרך אישית אל עבר חזון רחוק.  מעין מעשה  של צליינות אל  עולם  אוטופי, אל אתגר שרחוק מהגשמה. שלא מבטיח  ניצחון. אך יש  בו יסודות של  קודש מוסרי.  במצבים אלו   היו  המון מפגשים אינטימיים.  אנשים לא  רק  עבדו אלא  גם סיפרו האחד לשני מה  קורה  בתוכם וזכו לשעות  או  לרגעים של  דיאלוג  אמיתי. למרות  הקשר  העמוק  בין טרומפלדור ושץ שהניע  אותם להקים את  קבוצתם בארץ ישראל מניעיהם היו שונים. טרומפלדור היה זהיר בציפייה  שלו מחברותה. הוא  ביקש למצוא את המפגש בין  החברים בהקמה  משותפת של יסודות לחברה  חדשה על חוקיה ועל ניסיונותיה לפרוץ  דרך חדשה.  ש'ץ  ביקש לשאוב   אנרגיה  דווקא מהאי מבנה, מההתייצבות של  אדם מול חברו. . חנייתה הראשונה של הקבוצה  היתה  בחוות מגדל ליד הכנרת. שם הם התגוררו בקבוצה בתוך חבורה  גדולה  של פועלים שלא  היו  מאורגנים  בשיתוף. מהר מאד  התברר כי המשימה  לא  פשוטה.  חברתם אנה נקבעה להיות האמא  של  הקבוצה, כלומר  לאהוב  את כל חבריה ולא  להעדיף אף אחד. היא ראתה  את תפקידה לא רק  בלהיות עקרת הבית  קבוצתית  הדואגת לאוכל ולאחזקת הבית  אלא כמי שפוסעת  עם כל חבר  על שפת הכנרת  ודולה ממנו את אגדותיו. ההנחה שלכל חבר  יש אגדה  כמוסה והוא  מבקש לשתף את חבריו  במאווייו היא חלק  בלתי  נפרד  מהאינטימיות.  יוסף   טרומפלדור  גילה  כי הקבוצה  קטנה, כי לא  הכל עומדים  בצד  המשימתי. הוא  היה  ביקורתי וכנראה לא הרבה   לשתף את חבריו  בתחושותיו האישיות.  לגביו  לשפות  תה לחברים, לחרוש  את השדות, ללמוד  על  קומונות בעולם זוהי השותפות  האמיתית. חבר הקבוצה התאבד. הוא חש  כי  הביקורת עליו  היתה  גדולה. האינטימיות התגלתה לא רק כיתרון אלא  כחשיפה מסוכנת ללחץ חברתי. במכתב שהשאיר  ערב מותו  ניסח  מכתב  פרידה מחבריו.  הצוואה שלו היתה  ברורה : אני אוהב  אתכם, תהיו פסיכולוגים. הוא לא  התכוון לשלוח אותם לפסיכולוג. הוא  התכוון להטיל עליהם להבין אחד  את השני. ליצור חברות ושותפות רוח שתוכל להגן עליהם מפני  סופות הנפש וליצור  קשרי אמת.  התאבדותו גרמה  לעזיבת הקבוצה  על ידי  של טרומפלדור. צבי  שץ ביקש לראות בצוואתו של המתאבד יסוד לחיי קבוצה  חדשים.ה 'היו פסיכולוגים'  היתה לסיסמתה  של  הקבוצה  האינטימית.

הדרך לקיום הדיאלוג  היתה  דרך שיחות, מכתבים, ריקוד, שירה. להתמודד עם הארוס בין צעירים לא בדרך של צנזורה ולא בדרך  המנמיכה  את  קומתו של האדם. קבוצות אינטימיות, גם אם לא  ניסחו את  דרכן בעומק  של צבי שץ, היו קטנות ונודדות. חבריהן  חיפשו בווידוי גם את השפה העברית שהיתה  חדשה להם בדיבור ולעתים לא רק בדיבור.   היתה ציפייה  כי ההתנסות בדיבור בעל איכות חדשה,  השיבה  אל שפת אם שנרדמה מאות שנים בתוך הלימוד והספרים יש פריצת דרך אל התעלות מוסרית אפשרית. השימוש  בשפה  הישנה  חדשה  יאפשר  לחרוג מהחיקוי וההסתגלות למצבי גלות נפש וקהילה ולהביא את היחסים הבינאנושיים לרמה  אחרת. כמה   שזה נראה מוזר  הם האמינו כי עצם  הלימוד והשימוש  בשפה  העברית כשפת דיבור יומיומית יעניקו  חום  ואתגר ליצור יחסים אנושיים אחרים.  (מעניין לראות כיצד הבחירה בשפה הופכת להיות בעלת משמעות לדובריה.  הלאדינו מתמודדת עם הצרפתית בקהילות יהודיות בארצות ערב, האידיש מבקשת מעמד של שפת כתיבה וספרות , העברית מבקשת להיות שפת דיבור יורדת לשטח. יהודים מקרפטורוס מבקשים ללמוד צ'כית, יהודי  דרום אמריקה מבקשים מעבר מערבית ואידיש  לספרדית. המעברים בין השפות יוצרים ציפיות  בתחום יחסי האנוש).  צבי שץ  מכונן הקבוצה  האינטימית מבקש  את הכתיבה  העברית ואת הניסיון החדשני מבחינה פסיכולוגית. הוא  רואה בכך הד לתפישה משיחית שתראה  ביחסים שבתוך המשפחה  מודל  משפיע להתארגנות חברתית  רחבה. וזאת דווקא בעידן בו המשפחה  נמצאת  במתקפה ושינוי. בו רבים מיסודותיה  כגרעין לחברה   סמכותית  עורערו. תיאור יחסי אינטימיות  קבוצתית בסיפור הכתוב  עברית היה לדידו  בסיס לאופקים הרחבים  שנפתחו בפני  היצירה  היהודית  בת  זמנו. למסקנות  אלו הוא  מגיע  בעצם שנות מלחמת  העולם הראשונה שהיו  בארץ ישראל שנות המשבר  ההומאניטארי הגדול ביותר. בעלייה השנייה חברי  הקבוצות  גילו   את היתמות והבדידות הרבה  שסבבה אותם  וניסו להתגבר עליה  בחשיפה הדדית  של רגשותיהם.  גם אלו שלא חיו בקבוצות כתבו מכתבים, יומנים, שוחחו במפגשים פוליטיים על נושאים של יחסי  חברות ואהבה.  . אפילו ארגון העבודה  היה  מושפע מהרעיון של השיחה.  בערבים, תוך כדי עבודה  משותפת בניקוי עדשים  פרצה  שירה  ודיבור לא  צפוי רק אז ניגשו לסידור  העבודה למחרת.

לא כל דיבור  היה  לשיחה. שהרי בשיחה  תמיד  יש  יסוד לא צפוי. ובדיבור יש הרבה הסתר  ושיגרה. הרבה דברים לא  ניתנים  למסירה.  האם ההכרה ההדדית הגבירה את  התחושה  האינטימית או האם היא טרפדה אותה. ברנר  דיבר  על שני המכשולים הגדולים העומדים בפני המנסה לפרוץ את  החומות לשפה חדשה אלו הבוסר והפראזה. בשיחה  הבינאישית שני אלו  משתרבבים ויכולים  להוריד מסך מעל היכולת להגיע לשיחה אמיתית. במקום העזה לכנות, יכולת לפרוץ אל רגישות  עליונה הדאגה לעילגות ולבוסר  המפעל או הרצון לגלוש לסיסמאות המסתירות את המציאות  כובשת הכל. פלישת השתיקה  הרועמת או הפטפטנות הזולה מאיימות על האפשרות להגיע לאותו דיאלוג חינוכי הכל כך חיוני דווקא  בעידן של שבר גדול.

בעליות הראשונות של  החלוצים היה  גורם מאיץ תהליכים בינאנושיים וזו המציאות החברתית החד  דורית.  בניגוד ליישוב  הישן ולעולים שהגיעו ארצה  כמשפחות  החלוצים חיו  כקבוצות חד  גיליות.  האווירה  בתוך הקבוצות היתה מתוחה לא מעט  בגלל שהם עלו  בלי הוריהם.    הנתק  שלהם מבית ההורים, המסע  המתמשך החושף  חולשות לא  מעטות, הצורך בעזרה הדדית ממשית בימי מחסור ומחלה, בימי שמחת יחד, המציאות  האנרכית בה  הם פעלו  הציבו אתגר: חברות, כנות הדדית , עזרה של ממש, אהבה חשאית ולעתים  מתנתקת. זו היתה  הזירה  בתוכה  הלך  וצמח  חזון הקבוצה. בה נולדה תביעה  לגילוי  רבדים  נפשיים  שעד  עתה  לא  נחשפו בגלל נסיבות היסטוריות של גלות, של  נדודים, של היררכיות  כפויות. היתה  תחושה  של  התחלה חדשה. לא כעבודה  זרה של  הבאת חורבן  על העולם שקדם אלא  מתוך התוודעות לעולם  שסימני הדרך  שהוא  הציב לעתיד  היו  ברורים וקודרים. היתה  תחושה  עמוקה  כי  התרבות כפי שהכרנו  עומדת ברעידת אדמה  ומשהו צריך להחליף אותה. יצרי השלטון  שהחלו להשתולל בעולם  הולידו צימאון לאלטרנטיבה.  צבי שץ חשב  כי  אנו  שבים אל מימד משיחי מתחדש. עידן של הדדיות, עבודה, יופי, ואידיאלים רחוקים של תיקון החברה. טרומפלדור לעומתו ביקש לבנות מבנים חברתיים חדשים, חוקים ומפעלים, אך מתוך  תפישה  של  בניית גרעינים לחידוש חברתי. גם צבי  שץ וגם טרומפלדור  לא  באו  מהעולם היהודי המסורתי. הם היו אנשים שהכירו יפה  את הנוף והספרות הרוסית

הם הכירו את  פריצת הרוחות החדשות .

בדגניה

דגניה  בעלייה  השנייה,  ביקשה  זמן מה   לכתוב  ספר  זיכרון . לא ברור היה מה  היה  צריך להיות  התוכן של הספר. האם באמת התכוון לשוחח או לשמור  בזיכרון מתוך תחושה  עמוקה  כי העובר  על  החבורה  ראוי  שישתמר  בספרי  ההיסטוריה.  אך בדגניה  התקיים מוסד  אחר חשוב לשמירה  על החברות והאינטימיות  הנחוצה לקבוצה. זה  הנוהג  לכתוב  פתקאות של  גילוי לב.  הרעיון היה  כי לא  הכל  אנו מסוגלים לומר  איש לרעהו. המעצורים והבושה משתקים אותנו  על  כן יש צורך  למלא  את החסר  במכתב. שם ניתן לבטא  תחושות ורגשות. המכתב הרי הגיע  אלינו מן הספרות. יש  בו זיקה  אישית ומרחק זמן אפשרי. כספרות  הוא מכיר  את  נחת זרועה  של הצנזורה של המשטרה  בכל משטר אוטוריטארי. והרי גם ברוסיה הצארית וגם  באימפריה  העות'מאנית שררו תנאים המחייבים להשתמש בספרות במקום  בקריאות לחופש פוליטי. במכתב  כמו בספרות   יש  התמודדות   עם  האופי והגורל.  הנוהג  לחזק את  הקשר  בין החברים על ידי  כתיבה  של 'פתקאות של גילוי לב'  בין החברים נראה  הי  בעיניי כנוהג לכתוב  בקיצור רב  מה שהתאפקנו מלומר זה לזה. ספרו על פתקה     שנזרקה אל  אחת המשפחות 'פרו ורבו ומילאו את הארץ' .  או חברה  שהגיבה על תוכחה של חברה אחרת במשפט או שניים   אך בארכיונה של דגניה  נמצאו פתקאות של גילוי לב  שלא נראו כלל כפתקאות אלו היו מכתבים על יותר  מעשרה  עמודים. האינטימיות תוחזקה על ידי מכתבים בין החברים ולא  היה  ספר  אחד בו יכלו לקרוא איש  את תגובת רעהו. .  לא היה בדגניה  ספר  של מכתבי  קבוצה . את הקשר האישי עם חברי הקבוצה  טיפחו  בנוהג שכל חבר  הנוסע  לחופש נפרד מן החברים  בנשיקה, כך גם  אחרי חזרתו מחופש. כשחבר  היה  יוצא  לחופש  או לבית חולים   על הקבוצה היה לכתוב לו מכתב, לפחות  אחד והוא גם היה  חייב  לכתוב לקבוצה מכתב  אחד. דגניה  לא  היתה  קבוצה  אינטימית כקבוצתו של שץ גם לא אינדיבידואליסטית משימתית ככנרת  , היא  התבססה  על קשר  הנוצר על ידי עבודה משותפת  ועל ידי חיים  דמוקרטיים המוכרעים ברב  באסיפה.   על  כן  היא  הותירה  אחריה   ספר  אסיפות הקבוצה המכיל את הדיונים וההחלטות של חבריה משך שהים ארוכות אך גם  את ספר  סידור  העבודה היומי.

כבר  בתקופת העלייה  השנייה  התבררה  אחת הדילמות  המרכזיות הקשורות  לקבוצות  האינטימיות והמשימתיות: בעיית  בחירת  החברים.  במסגרות וולונטריות גדול  משקלו  של הטוען כי לא  כל אחד  יכול להשתתף ביחד.  כי    לא  מספיק  לבחור  ברעיון  אלא יש  להתאים את  החברים  למשימה  העומדת  בפני הקבוצה . יש לבחור לחברות בקבוצה  את  המתאימים.  לקבוצה  המשימתית .  קנה  המידה  לבחירה  היא  הכישרון לעמוד  במשימה  המשותפת. באירגון 'השומר'  היו  החברים צריכים לעבור  תהליכים של  בחירה  ואחר  כך  טקסי חניכה. לא  כל  אדם מסוגל  היה  לעמוד  בתנאים הקשים  בהם היו  שרויים  החברים על  כן היה  ברור  כי לא  כל אחד  יכול להתקבל.  תנאי הקבלה באו להקדים   תרופה לנטישה, לבגידה, לכישלון.  היה  גורם חיצוני שנכפה  והשפיע  על הבחירה   המדוקדקת של  החברים. ככל  ארגון פוליטי  בימים ההם  בהם לא שררה  דמוקרטיה מסביב, בה השלטון מסביב  הוא  סמכותי, כולל  צנזורה חזקה  על  הידיעות,  בו מחפשים מחתרות מזיקות הסוד  היה חלק  בלתי  נפרד מהארגון. לכן  ארגון השומר והארגון  הפוליטי  שיצר  אותו בר  גיורא  כללו  בתוכם  יסודות עמוקים  של מחתרת הבוחרת  את חבריה  בקפידה., השומרת סוד אפילו מחברים הקרובים לה, המגרשת חברים שאינם  עומדים במשמעת הנדרשת מארגון וולונטארי  אך משימתי בעיקרו.  הצופים על הארגון מן  הצד חושדים בו  בתהליכים של  סמכותיות, אי פתיחות  כלפי  הכלל,  בשמירת סודות הפוגעת  באופי הדמוקרטי של  החברה אותה מבקשים לבנות. השומר לא  האמין באינטימיות הוא  האמין בשתיקות, באיפוק, בשמירה  על חוקים ומשמעת. אך הוא  האמין במעטים המסוגלים לעמוד  בתביעות הגדולות  מהארגון.

הסיבה לבחירת אנשים לקבוצה  האינטימית  היתה  שונה.  שהרי אם המודל  המנחה  אירגון  כמו השומר   שומר   על יסודות  של משמעת צבאית ותביעות קשות מחברי  האירגון  הסיבה ל בחירת  החברים בקבוצה  האינטימית  היתה  המודל המשפחתי הארוטי שאמנם חי בבירור  את  התחושה כי  הוא מסיר  מעליו כזבי אהבה  בורגנית  או מפקפק ביושרו של הקשר  בין בני הזוג בתנאים הכלכליים פוליטיים הקיימים אך  אם  אהבה נדרשת כדי לעמוד ביכולת  הווידוי ההדדי, ביכולת לגלות אהבה לכל היא  איננה  יכולה  להתקיים בגוף  גדול וסטנדרטי.  המפגש אפשרי רק  אם הוא  מתקיים בין הבוחרים זה בזה  על בסיס  של  בחירה הדדית.   רעיון האינטימיות  קובע  כי ייבחרו לקבוצה רק מעטים.

רעיון זה  של  בחירה  בין אנשים, של ברית הדדית המחייבת בחירה  מדוקדקת של חברים העלה  את  רמת החשד  של הקרובים לארגונים  כמו השומר והקבוצה  האינטימית.  ברל  כצנלסון,  יצחק  טבנקין ואליהו  גולומב כל אחד בדרכו ביקרו מאד את אנשי השומר מחשד שהם  הפכו לתנועת מחתרת  דומה לתנועות  פוליטיות  במשבר אותן הכירו מכישלון המהפכה  הרוסית הראשונה. לקבוצה  האינטימית  הם התייחסו כקבוצה  אוטופית שברל אהב וטבנקין ביקר ואחר  כך  החליפו תפקידים טבנקין הצדיק במובן מסוים וברל ביקר. ובכל זאת צריך לומר  כי  החששות והחשדות לא  היו מוצדקים.  אנשי השומר יצרו שבט שקרבת משפחה  בתוכו ארג  אותם לקבוצה  עם הרבה  תכונות של  קבוצה  אינטימית. אנשי הקבוצה  האינטימית בסופו של דבר הגשימה  הרבה  מציפיותיה  בתוך  ארגונים וחברות מאד  שונות  ממנה.

בקבוצת השרון שהיתה מורכבת מאנשי  מתלמידיה  המובהקים של אנשי  העלייה  השנייה שעלו ארצה  בעלייה  השלישית,  התגלתה פרשת הדרכים בין המשימתיות לאינטימיות של  הקיבוץ באופן מיוחד. מצד  אחד  היו בה אלמנטים מובהקים של  הקבוצה  האינטימית שהתגלו בשיחות ובספר של החבורה  בו נרשמו תנודות נפש, לבטים, שאלות חריפות והרבה ניסיונות לעמוד  בחזית של חברות. מצד  שני הוקמה בתוך הקבוצה  חבורת מחתרת פוליטית מובהקת.  עם הרבה יצרים אנרכיסטים ציונים.  הסודות במחתרת הזו  נשמרו בסודיות קפדנית. היא  היתה חשאית  ומשימתית.  אחרי הרבה מאד  שנים  מישהו מהחבורה  גילה  כי  הם  ביצעו את רצח דה האן , ממנהיגי אגודת ישראל, משורר הולנדי מיוחד שניהל קרבות  חורמה נגד  הציונות. טענה  זו שלו לא הוכחה עד  היום אך עצם עובדת הנכונות שלו להכיר  באחריות  לרצח מעניינת.  פרשת המחתרת  וקיומה  לא מופיעה בספר הקבוצה האינטימית. בחלקם כנראה לא ידעו על קיומה,  בחלקם ידעו אך מידרו את פעילותם בספר מפעילותם  במחתרת. (לא מפתיעה  העובדה שלימים חלק מהשותפים  במחתרת הזו עזבו את הקיבוץ , נפרדו מההגנה והיו בין מייסדי ארגון ב' של ההגנה שהתגלגל אחר  כך והיה   לאצ'ל) . הקיום  המשותף של שני ניסיונות אלו למשימתיות ואינטימיות  בקבוצה  אחת   מלמד משהו  על  פרשות הדרכים  שעמדו בפני קבוצות  החלוצים  ההן.

באותו זמן שצמחה  הקבוצה  האינטימית   החלו פרויד ותלמידיו המגוונים לחפש  דרך  להביא  שפיות לעולם  על ידי טיפול  בבעיות הנוגעות לעיוותי הארוס שהוחבאו מתקופת הילדות. מצד  שני  תלמידי מרכס  החלו לחפש דרך לבנות אלטרנטיבה  לצורת  החיים הכלכליים  פוליטיים אותה חיו. שתי בדרכים  הללו לא היו קשורות זו לזו.  אך   אחרי מלחמת  העולם הראשונה והמהפכה הסובייטית  החל להסתמן דיאלוג  בין תורת  פרויד ותלמידיו לבין  דור  המרכסיסטים החדשים של שנות העשרים והשלושים .  היו  שחיפשו  משהו משותף.  לדידם  גם פרויד וגם מארכס  עסקו במבני  עומק חבויים שצריכים איכשהו לפרוץ אל ההיסטוריה  האנושית. פריצה  זאת יכולה  להתעוות  ולהתגלגל לדמות הפאשיזם התרבותי והפוליטי  או לשחרר את האנושות    בדרך  המגבירה ונאבקת   למען עולם שפוי, מאורגן על ידי צורות פוליטיות דמוקראטיות    עולם שיהיה מבוסס  על עקרונות  הבריאות הנפשית, על  אהבה שפויה ועל עבודה שאינה מכשיר לניצול הדדי אלא  חלוקת עבודה של יוצרים אחראיים.

מרכס  אמר  שיש לבנות מבנה חברתי חדש, פרויד טען שיש לטפל  ביחידים, אצל שניהם היה  עודף של פיכחון וחיפושי  דרך לאמת נטולת אשליות, אך בשתי הדרכים היו חבויים  לא  מעט מכשולים ומלכודות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה כשהתמוטט העולם הישן  בצורה  כל  כך  אלימה ופוגעת. כשמאות אלפי יהודים הפכו  לפליטים מחוסרי בית,  כשאלפים רבים  גויסו לצבא ואלפים מהם נהרגו בקרבות למען מולדות שונות ויריבות, כשהעולם היהודי  הוצף פוגרומים שלאחר  המלחמה היה ברור  כי  צריך לחפש  מפתחות  רדיקלים  חדשים.  דומה  היה  כי במציאות  שהתהוותה  חלק מתלמידי  פרויד ומארקס  החלו לפעול לא ברוח של תיקון חברתי ושפיות  אלא   בחיפוש  קדחתני  אחרי גאולה  משחררת  ומייסדת. גרשום שלום הגדיר  את המצב בכך שטען  כי  התיאולוגיה שלכאורה  נעלמה בעולם חילוני   חיפשה  דרכים חדשות  למצוא את כוח החסד וכוח הדין שתוארו  במסורת  . .  החסד בא לידי   ביטוי בפסיכואנליזה, הדין  במרכסיזם.

חיפושי דרך אלו בין משטר לאופי , בין מבנה ויחסי  אנוש השפיעו מאד על חבורות החלוצים  של העלייה  השלישית. הם  חיפשו  דרכים חדשות  למימוש  האינטימיות על ידי הווידוי .  הם ראו  באינטימיות  נקודת מוצא  לחידוש  חברתי. בניסיונות הללו  ניכרו  העקבות  של  הקדחת  של אירופה  המתבוססת  בחורבותיה. לדעת העולים הצעירים  הניסיון היה  צריך להיות יותר  רדיקלי. היה  חיפוש אחרי  דרכי התארגנות משפחתית חדשה מתוך  חשד  כי המודל האדיפאלי  עובד  גם  מבחינה  היסטורית וכל דור יורש את קודמו  על ידי פרידתו וניתוקו מהדור  הקודם.  היתה  תחושה  של  יתמות חריפה  של הדור שלא  זכה להגנה  על גורלו  על ידי הדור  שקדם לו. יתמות הוא מצב  מאד מיוחד שאינו מתעלם מהדור  הקודם לו אלא חש   באופן חריף בהעדרו. לא פעם המודעות להעדר  היא  שמגבשת יחד חדש.    ההורים 'זכו ' להיות חיילים בצבאות שנלחמו זה  בזה, מהפכנים שהניפו את נס  המרד  אך בעיקר  פליטים שנעו ממקום למקום  בלי  אפשרות  לשלוט בגורלם.

העלייה  הצעירה   המודעת  ליתמותה , הגיעה  אל ארץ שנחרבה  במלחמה ובשחיתות של  המשטר  העות'מאני.   המתח האדיר  בין חלומות  גאולה  להוויה קשה ואפורה הביא  לקדחת  פסיכולוגית ולפנטזיה חברתית  . היתה  הערצה לדור  המהפכני הקודם של  העלייה  השנייה  אך גם מודעות  לשוני התרבותי הגדול.  אנשי  העלייה  השלישית הביאו  עמם תבניות תרבות חדשות. חלק מהם מצאו הד  למתרחש  בלבם דווקא  ביצירה  המיוחדת של צבי שץ וחבורתו הקטנה מהעלייה השנייה.  קבוצות  חלוצים   נזקקו  לשיחות  אינטימיות  אל תוך  הלילה.  בכמה  מקומות  השיחות הללו נרשמו ונוצרו ספרי קבוצה .  הם הבטיחו  ללוות את  דרך  קבוצת  החלוצים   לאורך זמן.  בקריית ענבים של העלייה  השלישית, בקבוצת השרון (שאחרי הפילוג  של  שנות  החמישים תתאחד  עם אנשי גבת ותייסד  את יפעת) ובקבוצת אחווה  של חלוצי קובנה  שהקימו לימים את שריד  נכתבו ספרי  ווידוי  בהם כתבו  החברים  את תחושותיהם  הפנימיות ושיתפו בהן את חבריהן.

ראשוני השומר  הצעיר שסללו את הכביש חיפה  נצרת החליטו כי עליהם לחבר  ספר כזה  אך לא לעצמם אלא לפרסם אותו ברבים   כדי  להסביר  את עצמם לעולם שמסביבם . לחלוצים ולחניכיהם הצעירים שלא תמיד הבינו מה  הם מבקשים לעשות. סביבתם הפוליטית, גם הסביבה  שטענה  שהיא מבינה ומסכימה  לחלומות שלהם  תהתה על  המוזרות והשוני  ביניהם לבין הסביבה. הספר,  בעריכתו של  נתן ביסטריצקי, נקרא  'קהילייתנו'. לרבים היה הספר ספר קדוש ולאחרים הוא היה  ביטוי למוזרויות הנוצרות  בארץ   הרותחת ניסיונות רדיקאליים.

העמדה  של  השיחה  האינטימית המתרחשת  כמה  דורות של חיי  קבוצה  שונה  מהעמדה  של הנאום או של  המאמר הנכתבים  באותה  תקופה.  שיחות  אלה  מתקיימות   בתקופות תובעניות, עם הרבה תוהו ובוהו הקורא לפעולה. תקופות  היודעות  גם לשחק   בגורלות, להשתמש באנשים וברצונם הטוב. תקופות היודעות לבודד אנשים ולרמוס  אותם.  תקופות של מלחמה ויתמות, תקופות פליטות ועוני מרושש.  בפראזות של הנאום  קוראים לעתים לאנשים  בכינוי  הנורא 'אבק אדם'.  נראה  כי מה  שנדרש  באותן תקופות  זוהי תביעה למשימה. לכאן מגיע  הנאום והחלטות הוועידה.  אך אין זה  הטון של  השיחה  האינטימית.    דומה  כי  הלך הרוחות של  השיחה והמפגש  האינטימי איננו של מתיחת האדם לקראת הבאות. למרות  שתביעה   זו  עומדת ברקע. זוהי לא העמדה  המגייסת, התובעת, השיפוטית  של  המנהיג  אל מול  החברה  המאורגנת.  היא  קוראת  מצבים, מתבוננת למרחב  שמסביב מבקשת את האידיאה הגבוהה.  במידה  רבה  זו  עמדה  שאיננה  מבקשת את קריאת  התהום, את הספק, את הייאוש.  היא  הקריעה  המנתקת מחולשות. בשיחה  האינטימית  דווקא מתרחשת הרפיה.  ישנה  רגישות למילים הנאמרות, לטונים המסתתרים,  ליכולת לעמוד  עם  החולשה והקרע.  בשיחה  אינטימית  יש מחויבות אך היא  המחויבות להיות  עם החולשה, לא לטפל בה ולא להתאהב בה, אלא להיות עם נושאיה.  לקרוא את הניבט מסדק המילים  והפנים.  זוהי אותה יכולת להכיר במגבלות אפילו  בחוסר  האונים מתוך תקווה. אין זו העמדה של הפסיכולוג או המרפא המנסה  לעקוב  אחרי  סימפטומים ולהעניק להם פתרון על ידי מפתח  לעבר טראומטי. אלא זהו ניסיון לעמוד  עם חברים ולתת להם  תחושת אמון והזדהות. המנגינה  המלווה את  השיחה היא של ידיעה  שיחד נוכל  לעמוד מול  החולשה הנובעת  מאלימותו של העולם מסביבנו  והיצרים  המפתים אותנו להפוך  עצמנו וזולתנו למכשירים.

היו מנהיגים שקיימו שתי רמות של  דיבור האחד האינטימי המשתלב  בזרם השיחות הקבוצתיות והשני  המגייס והתובע. המצטיינים בדואליות הזו היו יצחק טבנקין ומאיר יערי שהנהיגו קבוצות וקיבוצים אך כזה היה  גם ברל כצנלסון. אהרון דוד  גורדון  קיים דואליות זו עוד בתקופת העלייה השנייה.

בספרי הקבוצות   נוסחה  אחת השאלות הגדולות של האינטימיות : האם עצם  הקשרים האינטימיים שבתוך הקבוצה  לא  יוצרים מחיצה בינה  לבין  סביבתה? האם  השוני  בין  הקבוצה לסביבתה לא  יוצרים בהכרח חוסר הבנה  של הקבוצה  לגבי מה  שמתרחש  מחוצה לה?  האם  מחיצות אלו לא  יכולות להוליד אדישות  וחוסר יכולת להבין את הסובב ולהזדהות  עם  מצוקתו ובדידותו  של האדם  הפועל בו?  האם האינטימיות לא יוצרת  צורך  לפרוש מן החברה? האם נגזר על חברי הקבוצה   להסתגל ולהוריד  את הציפיות? האם הכושר  שלך  לבקר  את הסביבה ואת עצמך לא  עלול  לכבות?  בהרבה מובנים הפחדים  הללו לא  היו תיאורטיים.  הם  הולידו  ביקורת עצמית וניסיונות  לבנות קיבוץ שונה , אחר. אנשי גדוד  העבודה ואנשי  עין חרוד הקימו קיבוץ גדול בו  מקבלים  את הרבים ולא מצפים לקשר רגשי הדדי אלא  לקשר  המבוסס  על מילוי משימות  או על אחריות משותפת למקום ולמשק. .  אך היו לא מעט  שהתעקשו בהמשך הניסיון לקבוע  את החברותה  כיסוד לחיים  המשותפים. לגביהם הקיבוץ היה  המשך של תנועת הנוער המבוססת על הקבוצה  הקטנה והיחסים המיוחדים השוררים בה. על השיחה  האינטימית  והסמלים התרבותיים הסוככים  עליה. הקבוצה  החינוכית  בתנועת הנוער שאבה מניסיונה של הקבוצה  האינטימית והשפיעה  עליה..

מרטין בובר  בגרמניה  ניסח את הדרך עקרונית בקביעתו  כי הדיאלוג הוא  שצריך לעמוד  במרכז  הפעילות החברתית. שרק  בכוחו  להתגבר  על יצרי שלטון, ההיררכיה החברתית והביורוקרטיה הצומחת גם  בחברות  מהפכניות.  אך מרטין  בובר  לא  היה  מנהיגן של החבורות האינטימיות משום  שלא ניסה להגשים אישית  את תורתו רק ללמד אותה, למקם אותה  מבחינה תרבותית, לספר עליה ועל המסורת  היהודית שהיא מייצגת, לקרוא להגשימה , הייתי  אומר להתפלל  אליה. המפגש  בינו לבין אהרון דוד  גורדון שכנע אותו שבארץ ישראל צומח המורה ומצטבר הניסיון שיכול לפרוץ דרך להגשמתו הריאלית. אולם  ההתנסות האמיתית נמסרה לידיהם של החלוצים שהגיעו  ארצה.  המצב  האינטימי המתואר בדיאלוג הבובריאני איננו  דומה  לעמדה של הדיאלוג  האינטימי שבקבוצה. שהרי הוא  בין שניים והקבוצה  מבוססת  על   הריבוי האנושי. לא המון.  לא צבא. לא  מנגנון אלא אנשים החיים באחריות זה לזה ומגלים  שלאחריות הזו יש לחן מלווה. יש בה  חום אנושי. יש צחוק מתיר.  השיחה מסוגלת להפשיר הקפאה, לצנן שריפה.  השיחה הקבוצתית אינה כסידור  העבודה  או  כסדר  היום של המהפכה.  יש בה שיבה  אל ראשית, אל נקודת מוצא המקווה למוצא . היא השיבה  אל האין של ההתחלה, היא  קרובה  יותר להארת התוהו, הכאוס וקבלתו.  מתוך תפישה  המקווה, האוהבת, המתירה.  אך אין זו התרה מנותקת מהתביעה, מהקריאה המשתמעת  מהיות יחד. היא  העמדה  המגויסת לקבלת הספק, לחירות    לטעות  מתוך אמונה  כי  קיימת דרך, כי יש לחפש מוצא, כי ישנה מחויבות . אך מחויבות זו  איננה  מוחקת את  החולשה, איננה  הופכת עצמה למכשיר להגשמה  של משהו  או של מישהו. יש בשיחה  הדדיות. היא מודעת לקול השני הקורא לפתוח חלון אל המציאות מסביב , להאזין לקריאותיה אך לא  במחיקת הזהות המיוחדת, הנביעה מתוך חיי פנים מצטברים.

ביסודות  האינטימיות אליה חתרו בקיבוץ יש מתח  בין הרצון למצוא  משענת רגשית, עמדה  המודה   על עצמה   כעמדה אישית,  לבין  הציפייה  שדווקא בשל כך השיח  המתנהל בה לא יהיה  שיח של משתמשים אלא של  חותרים לאמת. יש הנחה  שדווקא הקשר הרגשי  בין המשתתפים בשיחה  יהפוך אותה לפחות נגועה בהשפעה מודרכת על ידי אינטרסים פרטיים. שהמשתתף  המעורב בה יעשה מאמץ להיות כן .  לא להתחמק ממה  שנראה לו כמחויב מקריאת הנוף ולא  מניצולו . האמון  ההדדי יוצר  אפשרות לחתור לשיחה שאינה  מודרכת על ידי מניעים של שלטון איש ברעהו, יש לה  יותר יכולת להאמין כי לא תברח אל ערוצי כוחניות.  מבחינה זאת אפשר להגדירה כמתקרבת  לדיון ענייני. תכונה  זאת מתגלה בבירור דווקא כאשר נשבר  האמון ופוקדים את הקבוצה  תהליכים של פילוג  או  נטישה.

במקרים כאלה  מתפרץ  האבל  על יסודות ההכחשה והזעם שבו , על תחושת  התרוקנות   הנפש  או   העולם משתלט  על הקבוצה  והיא יוצאת למלחמה הכוללת  בתוכה  אובדן מוחלט של מחויבות תבונית וחברות גם יחד. היא שוקעת   בקרבות אינטרסנטיים.

 

במסגרת של חיים הנוצרת  בקבוצה  האינטימית פעולות הופכות לשפה ושפה לפעולה.

בקבוצה  של בוגרי תנועת הנוער  העברי החוגים שישבה  בעין חרוד בסוף שנות העשרים היו שני מקרים של התאבדות.  קבוצה  זו היתה  שונה  מקבוצות אחרות  בכך  שרוב  ההורים של חבריה  היו בארץ. כשדבר  ההתאבדות נודע להורים. הם הגיעו עם מזוודות וביקשו מן  החברים לשוב  הביתה.  החבורה  התיישבה לדון  בעניין.  היה  דיון סוער.  אי אפשר  היה לקבל  החלטה. צייר  היה  בחבורה  שהיה  גם האופה   במקום קראו לו דוד נבות. הוא הקשיב לנאמר, הביא  כיכר לחם והחל לבצעה  בין חבריו. הוא ליווה את פעולתו זו  באמירה כי הוא נשאר. לא הנאומים הכריעו  פעולת חלוקת הלחם הכריעה  את גורל. האנשים הבינו את האמירה שהיתה טמונה בה ללא מילים.  החבורה: נשארה במקום. בסופו של דבר אחרי השפעת הפעולה  על הדיבור השפיע  הדיבור על הפעולה: המשבר הוליד מפנה  בחיי הקבוצה. הם  החליטו להצטרף לתנועה  שהבטיחה להם להיחלץ ממצבם כקיבוץ  אינטימי  ולהעמיד  במרכז חייהם לא  את  הווידוי אלא את המשימה   במרחב  הציבורי, לא את  בחירת החברים אלא  את פתיחת השערים להמונים.

 

לתפישת הקשר  בין שפה לפעולה, בין פעולה  לשפה קשור  גם רעיון  אחר שהתלווה לאינטימיות בקיבוץ ובקבוצה והוא רעיון  הדוגמה  האישית. התבוננות איש  ברעהו המבקשת חיקוי.  התבוננות הגורמת למעשה  . זהו כנראה  גלגול של תפישה  דתית  עתיקה לפיה  האדם  שנברא  בצלם אלוהים נקרא לחקות את האל במידותיו. רעיון זה  הניע רבים  בכמה וכמה  דתות ובכמה וכמה תנועות חברתיות להטיף לאנשים ללמוד  את מידותיו האינסופיות של האל    כדי לנסות ללכת  בדרכיו  כאנשים בני תמותה. דווקא המודעות לשוני בין אדם לאלוה היא  שהופכת את החיקוי למידותיו של האל  למשימה  המעלה את האדם, ומעניקה השראה לפעולותיו הארציות. הטיפוסים השונים והעדר המבנה המחייב  העלו דמויות מופת  שהדריכו את האנשים בדרכי חייהם, בתקופת העלייה  השנייה  היו  רבים כאלה ושונים.  היתה  התבוננות בהם וניסיון לגבש אורח חיים בהתאם למה  שהם שידרו. הדבר השתלב במסורת חסידית שאף היא  נוצרה  בשעת מפנה והולידה מנהיגות  כריזמאטית ותרבות שלמה  של  שיחה על אודות  דמויות, סיפורים ואגדות התובעות מהמשתתפים בהן קבלת עול, קבלת  סמכות. בין  החלוצים היו גם אנשי מופת ידועים כמו אהרון דוד  גורדון ויוסף חיים ברנר אלא גם פחות ידועים, עובדי שדות,  שליחים לפעולות מיוחדות, מורים ומדריכי תנועת הנוער. אולם במהלך השנים  התגלתה  גם ביקורת על צורה זו  של מימוש  עצמי דרך הדוגמה  האישית וההיענות  לחוויה האישית. היא נראתה  כסותמת  גולל על  קריאה  רחבה, על ביקורתיות המאפשרת חיים  דמוקרטיים פתוחים.

 

לעתים הדוגמה באישית   היתה מקור  לויתור על שיקול רציונאלי על  פיכחון הכרחי, לעתים היא  היתה מקור לסלחנות ולעצימת עין.

הרעיון  הפדגוגי  של  החיים  בצלם לא  היה מכוון רק  לדמויות חיות אלא  גם לטקסטים מקודשים. בדתות שונות  קריאת טקסטים מקודשים מביאה  אנשים  להיענות לתוכנם מתוך הזדהות פנימית. הם מבקשים  לנסות לחקות את המידות הטובות הכתובות בהם ולהפכן לקנה מידה .  עם ההתקוממות נגד הסמכותיות של  השלטון  הדתי  והמלכותי  וחשיפת  הניכור החברתי רבים  החלו  במסע המעמיד  את האמנות  והספרות כמציבים  קנה מידה חדש ליחיד ולחברה.  רבים ראו  בפעילות הספרותית, בביקורת המדעית, באמנות   המוסיקה מקורות להשראה לצמיחה אישית, להתעלות אנושית.  הוויכוחים בסאלונים  הספרותיים והאמנותיים בתקופות הנאורות , עודדו והיו חלק מתהליכי חילון, היתה  בהם  חשיבה מהפכנית, יצירה של הווי חדש ועיצוב  של  אורח חיים. הרומנטיקה  העמידה  בפסגה את היחיד הגאון, מושא ההערצה וההזדהות דווקא משום שהוא פורץ גבולות והגבלות, דווקא מתוך התהילה לה  הוא זוכה בבדידותו. דומה  כי פולחן האישיות היוצרת או הגיבור ההיסטורי  שבאה לשחרר  מסמכות  כנסיות ואישי דת היתה  למושא פולחני אלטרנטיבי. הדים לתנועות אלו   אצל מהפכנים  וציונים  הביאו לצמיחתן של  ספריות  קודש חדשות שבהן קראו את מיטב  הספרות העולמית את  טולסטוי, גטה, שילר ואחרים  כנושאי התרבות האוניברסלית ואת הסופר העברי כנושאי בשורה. הקריאה  בהם  היתה מעין תפילה ציבורית שהעשירה את החברותה. הספרות העברית היתה  לנושאת הבשורה.  כל אלה   הציבו  אופק לחיי האדם הצעיר  המחפש  נתיב של חידוש מוסרי ואסתטי. בחייהם של  החלוצים המבקשים לקרוא תגר  על  הגולה תפשה תנועה  זו  מקום חשוב.   גם יחידים, גם קבוצות הרבו להתווכח  על  אורח  החיים ועל הייעוד  האנושי של חייהם. האינטימיות שבפגישה  הישירה בה  אנשים מדברים איש  עם רעהו נמהלה  במפגש תרבותי  עם  דמויות מפתח מהספרות, עם  מהפכת השפה  העברית, עם שיחות על  דמויות מלוות שיכולות להציב אתגר  קיומי של ממש.  בשיחות פנימיות  בין חברי הקבוצה  האינטימית נכנסו לדיון לא רק וויכוחים על  תורות חברתיות, לא רק  דיונים פוליטיים בעת פרשת דרכים אלא  דיונים  ספרותיים על טיפוסים שתוארו על ידי  אנשי  אמנות. האינטימיות  הרומנטית  התעשרה  בפרקי שירה, מסיפורים על  אנשים יוצרי נורמות חדשות.  החברותות  היו צמאות  לגיבורי רוח שיהוו מקור להשראה. היתה  טבועה  עמוק  בתרבותה  של תנועת  הנוער  הכינה  חבורות אינטימיות רבות.  לדיון הפסיכולוגי הפנימי נוספו  עוגנים תרבותיים . הלבטים  בקשר לאישה ולמשפחה  עוגנו בדוגמאות ספרותיות. חלוצות  אהבו כמו נטאשה  של טולסטוי, היו תלושים כמו אובלומוב , דמות  מרומאן של גונצ'ארוב. קראו את שדים של דובטויבסקי כדי לפענח  את דרכה של קבוצה פוליטית חשאית. אך לא רק הספרות העניקה מימד כזה  לאינטימיות הקבוצתית, גם קריאה של מסות פוליטיות כמו של מארקס או הרצל היו מקור השראה  לאורח חיים ולגיבוש  של חברותה.   השיח האינטימי ציטט את  התנ'ך העברי ואת שירת ביאליק. ה'רק על עצמי לספר ידעתי' לא היה  רק פסיכולוגי בתוכו נרקמו  סיפורי חלוצים, ספרות עולמית ועברית, שיחות  רעיוניות אך הכל העתק אל  הספירה  האישית חברתית. לא רק  יחידים עסקו  במרוץ זה  בעקבות צלם האוטופיה . החברתית אליה חינכו. זה  היה נושא לו  שותפו הרבים (זכורה לי פגישה  עם חלוץ שעלה  בשנות  השלושים. כשהגיע לשיבה טובה והוא אב שכול  במלחמות ישראל. הוא קרא לי לשיחה . הוא הסביר לי  כי הוא  חושש מתפנית רעה בחברה  הישראלית ולכן קיבל החלטה. הוא ביקש להודיע לי שכשעלה  ארצה ערך רשימה של  גיבורים ברוח ובהיסטוריה  שידריכו אותו בארץ ישראל.  הוא  קרא לי רשימה  של  עשרה שמות והודיע חגיגית כי פעם רשם את חניבעל ברשימה  כי העז להתקומם נגד  רומא העריצה. עתה הוא  הגיע למסקנה  שעליו למחוק  אותו מן הרשימה כי כמו שהוא מבין אותו עכשיו הוא איש  שהעריץ כוח, ראה   פתרון במלחמה). היתה  גם  ביקורת על מהלך  זה. הצירוף  בין האמנות לאידיאולוגיה נראה  היה  להם ככניעה  לסמכותיות  חדשה. לאחרים הוא  היה נראה  כרגישות  יתר  שמאבדת  כיוון. היו  שחשו  סחרחורת מריבוי הקריאות  של תרבות  דורם. הם חשבו כי יש  כאן יסודות רבים מדי לאנרכיה מפוררת. הם קראו להקיץ מדרך זו ולראות בפוליטיקה  ובהשקפת העולם את עיקרי  האמונה    החדשה המסוגלת  להעניק לאדם ייעוד ודרך להתמודד  עם הגורל. בתביעותיהם להיגאל  מתלישות המבקשת  אינטימיות בשעות  היסטוריות של הכרעה  הם תבעו להפוך  את האינטימיות והחברותה  לקולקטיב פוליטי רעיוני.   להפוך את  העדה  למפלגה. תהליך כזה התרחש לא רק בשומר  הצעיר שדיבר על  הקולקטיביות הרעיונית בגלוי אלא   בחברותות מזרמים שונים.   אך ברקמותיהן של התנועות    אמנם  חיו עדיין חיפושי הדרך  התרבותיים  והציפייה לדיאלוג הבינאישי אך כל אלה  על רקע  סערת הימים היה  נראה כתפאורת רקע להצגה האמיתית :  עיצובו  הפוליטי  והכלכלי של  העולם. עולם המלחמות והמצוקה הקיומית של חורבן ומוות.

 

אחד  הקשיים הגדולים  שהתגלו  במהלך הזמן היא  העובדה  כי הקבוצה  האינטימית היא  קבוצה חופשית. היא לא נבנתה  על ידי חוק ומשטר וניתן תמיד לעזוב  אותה. זה יתרונה אך גם חולשתה. .  אין היא  התרחשות חד פעמים ואין היא  מוחזקת בכוח משטר. היא תלויה  ביכולת  שלה  להתחדש עם עזיבת חברים ולחדש את עצמה בהתמדתם של חבריה להישאר בה. כל עזיבה, כל הצטרפות הם אירוע מעצב. הזמן  החולף  , הצטרפות חברים חדשים תנועות נפש ומציאות כלכלית ופוליטית משתנה  מאתגרים את האינטימיות ולא נותנים לה  לעמוד  במקום אחד. היא  צריכה  לעמוד  במבחנים לא צפויים.  לקבוצה סדר יום, סיפור מצטבר, היא עסוקה  גם  במילוי משימות, היא  זקוקה לבניית משק ועבודה, חבריה מתבגרים  וצומחים  מקצועית , היא מגיבה  לסביבתה.  חבריה  נפגשים עם מסע התבגרותם ועם מסע התבגרותם של הקרובים לה  . לחבריה מערכת יחסים אישית  עם חברים, בני זוג, חברים למקצוע, חברים שעזבו את הקבוצה . הקבוצה   חייבת לעבור  בתוכה  מאורעות  שונים . עליה  להיתקל  באסונות גורל, ליצור  ולהקים כלי ביטוי.על חבריה ועליה  ללמוד  ולהתפתח.  על המבקשים  את היחד    לקיים מערכת  קשרים עם אנשים החיים  במסגרות חברתיות  השונות ערכית  מאורח חייהם.  כיצד הקבוצה   תבנה  את עצמה לנוכח התמורות  בלי להקים חומות בצורות, פולחני שווא או כניעה לערכים שאותם באה לשנות? . מה קורה לה   בכל התהפוכות הללו? האינטימיות שנראית בגילויי נעוריה  כמשהו חתום וסגור, כשיא, כמעמד של התגלות,  כברית מקבעת, מתגלית  בשינוייה, בנתק שהיא  נושאת.  אין היא יכולה  להיות סטאטית כאוטופיה. בתגובות לסביבה  המשתנה  ללא הרף החיה  בקצבים אחרים הקבוצה  האינטימית יכולה  לאבן עצמה לדעת ולהעמיד  מסביבה   חומות גבוהות כדי לשמור  על  חזון נעורים שהתעמעם. לחלק מחבריה מצבים אלו  גורמים  לאכזבה והם נפרדים ממנה. לחלק זהו אתגר מחודש.  בכל שלב  ושלב  על הקבוצה  לנסות  למצוא לה  נתיב  שלא יהפוך לשגרה מצנזרת וסוגרת.  היא  יכולה להתפתח, לפתוח עצמה לאתגרים חדשים , להתאים את עצמה ללא  הרף ולמצוא שפה המאפשרת  לה  יצירה  מתחדשת ואחריות המתפתחת לא  על ידי יצירת מדרג ושבירת  החברות. היא מוקד לניסיונות ללכת בעקבותיה ולכן בין חבריה תחושה  עמוקה שאסור לה להיכשל.

אם היא  מצליחה  להתמיד  היא  מתייצבת  בפני  בניה  הביולוגים ובפני  חניכיה  וצריכה  לאפשר  צמיחתה  של אינטימיות מתחדשת ושונה.

 

הקבוצות האינטימיות שהחלו  לקום בישראל   בסוף המאה  העשרים ובראשית המאה  העשרים ואחת שונות  באופיין מהקבוצות שקמו בעלייה השנייה והשלישית.  בקבוצות הראשונות  היתה נימה  אדיפאלית חזקה  של פרידת דורות, של נתק יתמות ורגשות אשמה על נטישת הורים. של בדידות של דור.  הנתק  בין הדורות  נבנה  בעקב  האסונות  החיצוניים שהפכו במשך הזמן את ההורים לפליטים, לנתונים לאימת ההיסטוריה. החלוצים  חשו את רעידת האדמה  שתבוא והם חיו אותה כשבאה.  הפרידה  בין הדורות התחוללה  במישור  ההיסטורי אך גם  במישור  הפסיכולוגי. כתקווה  להתחלה מבראשית.   הקבוצות האינטימיות החדשות  קמו בדיאלוג ובקרבה   עם ההורים וחזון נעוריהם . מסביבתן של הקבוצות מתקיימת  חברה  יציבה וצומחת מבחינה משפחתית. דווקא יציבות זו וקשר זה מהווים יסוד לאי נחת, לביקורת הקיים. מייסדיהן של הקבוצות החדשות   מדגישים  את הצורך  ליצירה חדשה. למסע מחודש. החברה  הרב  דורית רחוקה מלפתור את בעיותיה. היא  נתונה  במתחים ההולכים וגוברים לנוכח העובדה  שלכאורה   החברה  חזקה  ושבעה אך דווקא על רקע זה  אי הצדק בה צועק יותר . האחווה המשפחתית נשברת על ידי  קונפליקטים חברתיים וכלכליים הפוקדים את החברה.  החדשות מאיימות  על  האמון  ביכולת  הבנייה מתוך חירות ואחווה. שוויון הערך בין האנשים מאויים ועמו  החזון   שהובטח . .  החברה  החלוצית חיתה תחת איום שלא תוכל להקים משק המאפשר  את קיום חלומה. היא תהתה האם תוכל לעודד  פוליטיקה  המאפשרת .את קיומה. וזאת בתקופה   שהפוליטיקה  הבטיחה להיות מרכז מוסרי  להתחדשות אנושית.  הקבוצה החדשה  שצמחה  בשנים האחרונות קמה  במודעות לשבר הפוליטי ולאובדן  סמכותה המוסרית של הפוליטיקה. היא קמה מתוך  תחושת שבר של הניסיונות  השיתופיים שקדמו לה ובתוך פולחן הבדידות  של הניאו ליברליזם. הקבוצות השיתופיות  של היום  צמחו בימים  שגדלה ההכרה במגבלותיה  של המדינה. גברה  ההכרה  שמדינה שמרקם  חברתה אינו מצמיח גרעינים  חברתיים של יחד מתוך בחירה, תתמכר למשחקי כוח  שוחקים . תערער על יכולתה להצמיח תשתית לחיים דמוקרטיים. כמדינות חדשות רבות שקמו בעולם יהיה לה קשה  להתגבר  על ההשחתה  שבשלטון, על התפוררות האחריות הנתבעת  על ידי מדינה  החיה  בתנאים לא רגילים. ההגנה  בפני השחתת הכוח מחייבת ראייה  ביקורתית חשדנית ואם אין בצידה איים של התחברות מרצון, תחושת מחויבות עניינית  הנובעת מתוך דאגה  כנה וערבות הדדית עשוייה  החשדנות להפוך מביקורת למיתוס מארגן את חיי הציבור. מיתוס  הקורא לנרקיסיות ומלחמת אינטרסים. חבורות כוח האטומות זו לזו.  לתרבויות סגורות בתוכן הנאבקות מול  קבוצות אחרות.

הקבוצות של העלייה השנייה  והשלישית קמו כאשר הציונות והציונות העובדת היו  מבחינה סטטיסטית  בעם היהודי שוליות בעוד  שהקבוצות שקמו בסוף במאה  העשרים וראשית  המאה  העשרים ואחת  חיו בתוך חברה ישראלית גדולה ומבוססת, בעלת  כוח כפייה , המהווה את אחת  הקהילות היהודיות הגדולות  בעולם אך  תשה תחושה עזה של  אובדן סמכות. הקבוצות  החדשות קמו אחרי  שהועם זיווה של  החברה  היישובית שמשנות השלושים ועד הקמת המדינה היתה  לחברה המושפעת  על ידי אתוס  של  קבוצות  שיתופיות. משך כעשר  שנים מאמצע שנות השלושים ועד סוף  שנות הארבעים  קיומן של חברות אלו תרמה לאופי ולמתווה של הגמוניה תרבותית פוליטית שהנהיגה  את היישוב להקמת מדינה ליהודים. הגמוניה  זו  שהתקיימה  בשעות הדרמטיות  של עיצוב ראשוני של החברה  הישראלית כללה  קנה מידה וביקורת למתחולל בה. והיא  התגלמה באגדה של  הקבוצה  השיתופית וברתימת  חבריה למשימות הדור.  .  תנועת העבודה הישראלית  שעמדה   במרכז  ההגמוניה  הזו  היתה  שסועה  בוויכוחים לוהטים אך היא  התגלתה  כדמוקרטית. היא  דחתה  גם אופציות לטוטאליטאריות  קומוניסטית , וגם  פתרונות הקרובים  לטוטאליטאריות  של המדינה. הדחייה הזו  היתה קשה ורווית סתירות אך היא היתה  בסופו של  דבר נחרצת.  אך  לא  אצר בה הכוח להרחיב את מעגליה, לפתח דיאלוג  כמתודה  אמיתית להתוות דרך  משותפת ואחראית  לכל אזרחיה. גם נסדקה  על ידי  מצבי חירום וגם על ידי  הרפיית מתח צרכנית.   הגמוניה זו  עברה מן הארץ.  החליפה  אותה חברה היררכית המדקלמת על זכויות אזרח וחיה  בביורוקרטיה  הנשלטת על ידי  שמרנות חברתית .   מדינה שעברה מהפכה חברתית  עמוקה.

בנסיבות אלו  התגלה  הצורך  במערכת חברתית  הצומחת כדי להתמודד  עם האתגרים שצפו ולהעניק ליוצריה מרחב של פעולה ויצירה. מעגלים אלו  שונים ומשונים ובתוכם צמחו קבוצות שיתופיות, קהילות תרבות, קהילות מקום, קבוצות לחץ מכוונות נושא, קבוצות  המכוונות לשחרור האישה ולחופש מיני, קבוצות לרנסנס של מסורת  ולשחרור ממנה, לקידום קבוצות  מקופחות.  בכל הריבוי הזה  מתגלים כמה מן הדילמות והתקוות של  הקבוצה  האינטימית.

קבוצות שיתופיות חדשות  חיות   את השעה הדרמטית של ייסוד חברה  המאפשרת להתחבר מחדש. חיבור מורכב, עם הרבה  ביקורת לעתים מתוח אך חיבור.  לא נישא  על  גלי מהפכת מוות אלא  על ניסיון לממש חזון שנדחה המתרוצץ   בחלום הגנוז. הרבה פעמים נושאיה  של  הקבוצות החדשות היו נכדי חלוצים, נכדים  לעולים החדשים החיים את  הצלקת והמדליה  של להיות עולים חדשים מקצווי ארץ, נכדים מיוצאי שואה  שביקשו בדור אחד לחבוש את הפצע לשווא.

כיצד יראו את התהליכים הללו צעירים המחפשים דרך  ליצור עוד קבוצה , עוד  דיאלוג, עוד עמידה  במשימה שאיננה הופכת קרבן ליצרי שלטון או כניעה?

 

 

 

 

תחיית  השאלה  ההומניסטית מחדש, הרעב לשייכות ולגילוי העצמי, הצורך לפתיחת חלונות לאפשרויות אוטופיות הנרמז כל יום  על ידי  שינויים טכנולוגים מעוררי ציפיות,  היכולת לבדוק  מחדש  אוצרות תרבות מתוך כך שהתברר  שהקדמה לא  רק שאיננה  אוטומטית אלא  שהיא  פרובלמאטית, כל אלה  הצמיחו  מחדש תנועה  אל המפגש האינטימי  , אל יצירת  קבוצות, אל קביעת  משימות  קבוצתיות המציבות  אתגר משחרר מנרקיסיות, אל ניסיון לבניית  תהליך חינוכי  המנוגד   לתפישת שלטון אדם באדם.  אולם היה  ברור  כי ניסיון זה צריך להיות  מלווה  בלימוד מתמיד. לא רק נפש  בנפש אלא  מפגש עם  מורשת תרבותית. לא רק חיי פנים עשירים אלא  גם מפגש  עם  נקודות מוצא המובילות למוצא. . לימוד  זה  שונה  בעיקרו מהרבה  בחינות מהלימוד  המסורתי האקדמי  המשולב  כה  אינטימית  עם תפישה  של חברה  היררכית סמכותנית.  יש  בו גילוי  כי הויכוח  של כוהני האמת האידיאולוגית ושל הזוכים ברמקולים על ידי תפקידם בהיררכיות  חברתיות, פוליטיות וכלכליות אינו מספיק. שהמפעל התרבותי המנתץ עבודה זרה אינו נמדד ביכולת  שלו  להרוס  סמלי  סמכות חדשים אלא  ביצירה של  קשר בין האנשים באשר  הם  אנשים, גם בצד  העקרוני המכיר   במעמד  של השונה ממך  אלא   ביכולת   להתייחס לזולת כמי שיהיה  מוכר לך לא כעיקרון אלא כבעל זהות עם שם פרטי.  להתייחס אל האחר לא רק בתוקף היותו אחר  מופשט אלא  כמי שיכול להיות שותפך   בתוגת חיי היום-יום . בין  שני הקולות של השיחה וההתמצאות בעולם הרחב הקורא  לעמוד  בעמדה  אחראית  מצויה  היצירה הרוחנית. יחידים  נותנים  ביטוי אסתטי, תרבותי , למתרחש  בין הקשר  הבין-אנושי לבין היצירה   המצטברת. האמן או הקבוצה היוצרת  מבקשים ביטוי חופשי, מחפשים דרכי עיצוב, כואבים את  המצוקה, חוגגים את התשוקה והחלום, מניחים  נקודות מוצא, מזהירים בפני  שקרים מפתים, סכנות   מוסריות, פותחים חלון אל המתרגש ובא , מתאבלים על החולף ללא  שוב.  היוצרים מבקשים  גם את קולו של  היחיד  וגם את יכולתו של הציבור  להתעלות. כל יוצר וכל יצירה  חד פעמית אך באיזה מקום היא יודעת כי  היא מתפרשת  ללא  גבולות, מתקשרת  עם יצירות אחרות השונות ממנה המתנתקות ומתחברות ללא הרף ומטילות על החברה  את האחריות  להקשיב  למתמיד שבשינויים, לערגה ליופי  המחליפה  אדרות  ללא גבול. זו  היצירה המפרנסת את היכולת  לפתח תקווה בזמן אסון ומפתחת  את היכולת לערער  כל עבודה  זרה. השיחה  האינטימית הנשענת רק על  קולות מבפנים, אותנטיים ככל שיהיו  מסתיימת  בתחושת

מצור . אם אין היא פותחת  עצמה  לביטוי היצירתי המצטבר  החבוי בה.

 

אחת השאלות  שבפניה  אנו  עומדים משך  כל השנים בהם  התפתחה  הקבוצה  האינטימית, הקיבוץ המשימתי, ההבנייה  החברתית של צורות משק שלא  מניחות כיסוד  את צבירת ההון והשלטון היא  האם יכול להיות מעבר  בין קבוצות וולונטריות , מערכות  קואופרטיביות, ניסיונות לכלכלה  שיתופית ולפיתוח של  סולידאריות  הצומחת מן  ההוויה  החברתית למבנה  המדיני, היא השאלה  כיצד מעבר  כזה  אפשרי.גוסטאב לנדאור ותלמידיו טענו כי מעבר כזה לא אפשרי.  כדי להגיע לחברה  שיתופית יש לבטל את המדינה, את כוח  כפייתה, את  השתכרותה  מן המלחמה, את  ההשענות שלה  על  חרדות וטוטאליטאריות.

 

הערה  אישית

 

בימים אלו אני  הולך וכותב את הביוגרפיה של דור  המייסדים בקיבוץ מאז  שחברה שכתבה את ספר  היזכור לחברי הקיבוץ נפטרה לפני שנים מרובות. אני מודע לכך שאין רבים  בעולם המכירים את שוכני בית הקברות שלהם בהיכרות אישית ולעיתים  עמוקה. החלטתי לגשת למשימה כל עוד  רוחי בי שהרי דור  המייסדים כבר איננו  אתנו ובין הממשיכים כבר גם מתמעטות השורות.

עין גב מתקרבת לשנת השמונים שלה ואני כבר ששים שנים מלווה את המקום על עליותיו ומורדותיו.

זדה שנים שאני מוצא את עצמי כותב דברי פרידה  לרבים מהחברים ההולכים לעולמם.  אני מנסה ככל האפשר להימלט מהספדים  המהווים ראי  למספיד  עצמו  .  חברי הטוב הנרי ניר מקיבוץ  בית העמק, חוקר והיסטוריון של תולדותיה של התנועה  הקיבוצית שניתח בהיגיון אוקספורדי  את הר בגעש  הקיבוצי היה  נוהג לומר כי מנהיגים המספידים מנהיגים אחרים חושפים בדבריהם את  תשוקותיהם ואת  מה  שהיו מבקשים לעשות ולהיות.  בחייהם הם מנסים  לחולל תמורות  לפי  האנשים  בעקבותיהם  הם מבקשים ללכת.  השתדלתי לנסות להימנע מכך. אך ביקשתי לכתוב  על כל נפטר ונפטר  כתב  סנגוריה. לא לשפוט ולא לקטרג. לאט לאט  נחשף בפני עולמם המגוון ועד כמה מורכבת היא מלאכת  המפגש  בין העולמות. האם ניתן לצפות לחיי  דיאלוג  בין עולמות כל כך  רחוקים? נחשף בפני החוט המקשר  בין אנשים כל כך שונים זה  מזה.  כתב חידה  ענקי: מגוון גדול של אופי ומוצא. הם הביאו למקום ולחברה שפות כה שונות זו מזו. פצעי זיכרון המדברים שפות שונות. , תמונות אירועים וחלומות של משפחות קהילות, שפות , ותפישות ערכיות  שונות ומשונות.  האם היתה זו אי פעם חברותה? האם היא  קיימה  בתוכה דיאלוג  אמיתי או אינטימיות? האם תתכן שותפות בין בני בורגנות יהודית מגרמניה עם בן רב חוזר בשאלה מפולין, כיצד ינהל דיאלוג בן רב ממרוקו  שחזר בשאלה  עם  איש יהודי  מהונגריה  שחזר  להיות עובד בננות  , הגיע לקיבוץ  כבלתי מאמין ושב להאמין תוך היותו עובד אדמה , כיצד תתקשר בת הארץ  שהוריה  הגיעו מתימן לבצלאל  בירושלים עם  מי  שחי באימי השואה ותקוות צמיחת האמונה . האם השוני  בנקודת המוצא של חבריי בקיבוץ מאפשר זיקות של דיאלוג? האם העדר ילדות ונוף משותף, שפה משותפת מאפשרים רגעי התגלות הדדית, קשר, מחויבות  לנורמות ויכולת של ביטוי  עצמי? כבר  בצעדיו הראשונים של  החלוץ בארץ התגלו לא מעט מחסומים. אי אפשר  היה לחזות   שהציפייה לאינטימיות תוכל להתממש  במצב של דלות, במעגלי אימה והרס שפקדו את המשפחות, בצורך לעקור מסביבה תומכת ותרבות של שנים.

מה  שהשפיע וחיזק את הציפייה  לעיצוב חברתי  אלטרנטיבי  שיוכל להתמודד  עם כל אלה היתה  תנועת הנוער בה הקבוצה   המחנכת טיפחה קשרים מיוחדים. בה  החינוך הבטיח יצירת אלטרנטיבה חברתית  שמסוגלת  להתמודד עם  השבר. הקבוצה החינוכית  חיה זיקה הדדית ואופק  רחוק של אוטופיה בארץ ישראל. המפגש הקבוצתי בצריף, במחנה  הקיץ, בהכשרה,  באניית  העולים יחד עם חיפושי הדרך האישיים הפכו את העלייה  ארצה  מהגירה  מטלטלת למסע אל  מחוזות של קידמה חברתית. היא נראתה  כתיבת נוח בתוך מבול מתרגש.  הקבוצה  בתנועת הנוער הבטיחה  שהצליינות לארץ הבחירה  תכונן אפשרות למימוש האינטימיות המשחררת. אחרי המבול תבוא הקשת בענן הנוצרת על ידי אנשים צעירים המכוננים יחד יוצר.  כל החלומות הללו  עמדו אל מול הנסיבות האישיות, המשפחתיות, מול ימים  של קריעה ואבל. בני הקיבוץ  שהיו צריכים להיות התשובה  האמיתית למצוקות  שהתגלו בדור  המייסדים  מחקו הרבה מהמחיצות  שבין ההורים. לכאורה  הגשימו את המשותף, דיברו  בשפה אחת, התגבשו בנוף אחד, היו שותפים לנוף ולחזון אך  הקשרים ביניהם לא היו של אינטימיות  בנוסח של  הוריהם.  לא החלטת נעורים הצמיחה את הקשרים ביניהם, גם לא  משבר  ויתמות.  הם חשו  בניגוד הצומח ביניהם לבין הוריהם. הקשרים ביניהם היו קשרי אחווה  הנשענים על שיגרה משותפת, על צמיחת קבוצת נעורים לא של נבחרים.הם חיו את  השינויים בנוף ואת פולחן העבודה אך לא נפטרו מן הצורך במרחקים, בנדודים הרומנטיים מצד אחד ומן שמחת  העשייה מצד שני. יחידים שביניהם חיפשו להצמיח שוב את  האינטימי, החופשי, את הרפתקאת התיקון החברתי, את ההתמסרות   ליצירה  הקשובה  לצורך להתמודד עם  היחיד ועם  הפיכת החברה לנושאת תקווה .

עין גב סיפור מקום אינסופי

פינות לביקור -עין גב

 

 

מחנה  זה עניין….

 

מחנה   זה עניין רב תועלת שר השיר. מחנה של תנועת נוער, מחנה אוהלים של חלוצים. הרבה מאד  שנים קראו למפת הקיבוץ 'מפת המחנה'. וגם כשהמקום התמלא בבתים, בגנים, בדרכים סלולות המשיכו החברים לקרוא למקום מחנה. היה באמירה זו  גם זיכרון של ראשית , גם הכרה כי הבית הזה ידע  נדודים. ועתה  הוחלף השם. כבר אין ועדת מחנה אלא וועדת תכנון.

 

במפה  שלפניכם סימנים לאתרים בקיבוץ השווים ביקור.

 

בריאת יש מאין

 

יש מאין?

היתה אדמה ואבן, היו  שיחי שיזף עקשניים,  היתה חווה קטנה בהאית אך הצילום בכל זאת חושף. עין גב  היא בריאה מבראשית.  באדמתה  קבורים הרבה פרקי היסטוריה. אך זה היה  הנוף שהתגלה  למייסדי הקיבוץ. צעירים מאד.  רחוקים  מבית הוריהם בלב  מקום שנראה  בקצה  העולם החלו להקים בתים לשתול  עצים כאילו  יש זמן. כאילו ההיסטוריה לא  מאיימת, כאילו החום אינו  קופח, כאילו אפשר לחיות בלהט המקום , כשהצל הוא אתגר לטווח ארוך. אז  זה מה  שקרה? או אולי לא קרה מעצמו? הוותיקים המייסדים כבר לא  עמנו לכן נוכל אנו לשאול בלי להתנצל ובלי לנצל את תהילתם. איך עשיתם זאת ?

 

 

במחנה   הישן

 

במקום בו  התחיל הסיפור, בו  הוקם לראשונה המגדל. בו הוקמה  החומה והצריפים הראשונים במקום הזה  הוקם בשנות הששים כפר  הנופש של הקיבוץ.

איך נופשים כשלמעלה התותחים? איך נופשים כשלמטה  החום שורף  כל?  כמה בונגלוס מקנים. חוף פתוח, הרבה אוהלים ושרידי  עצים מתקופה  קדומה היו נקודות הפתיחה.  היו הרבה לבטים: נופש וקיבוץ? התשובה  היתה  שרות  מקרב לב אך בלי למכור את עצמך ואת גאוותך  החלוצית.

לפעמים צריך היה  לפנות את האורחים במהירות כשהתותחים  על ההר הקיצו  מתרדמתם המדומה והעמק התחמם.

כשהקימו את החניון שלימים שינה  את שמו לכפר הנופש לא ידעו  שכעבור שנה ומשהו יגורשו התותחים, לא ידעו כי  במלחמת יום הכיפורים יפונו למקום יחידות שנפגעו. לא ידעו שבמקום יקומו בתים וחוף מטופל. לא ידעו אבל  בחלומות הם היו טובים.

 

בית הדואר

 

רק  בשנה האחרונה הוא עבר  שימור ושיפוץ . בית הדואר. מקום סידור  העבודה של חברי הקיבוץ, מקום מושבו של  הטלפון  היחיד  בקיבוץ אך במיוחד  בית הדואר, מקום הקשר עם הבית הרחוק.

בית הגעגוע הרשמי. מקום זה  רחש  מתח גבוה. ממנו נשלחו האיגרות הרשמיות המודיעות על המצב הכלכלי הקשה. על פרידות ומוות, ממנו נשלחו חבילות דברי מתיקה וחום לחיילים. לקראת ערב, כשסדרן העבודה  היה  קובע  לאן אתה  הולך לעבודה אתה מציץ  לכל מגבלות הקיבוץ  אך פה אתה  נפגש  עם חבריך כדי לשכנע  אותם  לתת עוד טרקטור, עוד מתנדב או איש מחנה  העבודה לתת כתף דווקא לענף שבו אתה  עובד.

 

המחנה  הישן

 

ב7 ליולי 1937 התנהלה שיירה של מכוניות  על דרך עפר  והגיעה למקום שנבחר. הכל ידעו  אין זה המקום  הטוב  ביותר.  בעוד קילומטר וחצי זה המקום. אך לא היתה  ברירה  אלא  לעצור כאן. גם ואדי קטן יכול היה להיות  למחסום, גם  ענייני הקרקע עדיין לא  סוכמו עם האריסים על כן זה היה כאן. מאות הגיעו להשתתף ביום הראשון. היו כאן ריקודים,  שירה , עבודה  חפוזה. אפילו עיתונאי  נאצי הגיע למקום לתעד ולפרסם בברלין על הקמת הנקודה.  הרצפלד  שר ' שורו הביטו וראו' השיר  שליווה  את חומה ומגדל. אך כשהתמלאו החומות באבן, וגודרה הנקודה מבחוץ  הלכו האורחים וגם חלק גדול מהחברים כארבעים  חברים הצטופפו  בצריפים שנבנו. החושך ירד והפרוז'קטור על ראש  המגדל כבה. הסירה שהגיעה למקום המבודד טבעה  באותו לילה. הלף היום הראשון להתיישבות היהודית על  שפת מזרח הכנרת.

 

חדר הנשק

 

שום דבר לא שרד מהמחנה הישן. העץ  שנטע  עם  הלידה  של הילד  הראשון של הקיבוץ אחרי העלייה  על הקרקע נעלם במשך השנים.  גם הילד  היה צריך לחכות  שנים עד  שנמצא  המקום ראוי לילדים. אך מה  שנותר הוא הקיר של  חדר הנשק של הקיבוץ. זה  היה  מקום גלוי, רשמי  שבו הוטמן נשקם של הנוטרים ששמרו על  המקום. היה להם מפקד  בריטי. את הפקודות הוא נתן ואת התרגום החופשי למדי  נתן איש ההגנה.  כולם ידעו מה  קורה.  אך המטבח הכין לבקשת טדי קולק מוכתאר  המקום  כלים מיוחדים לאורחים האנגלים. הם לא  היו ממתכת כבדה אלא  מפורצלאן לאורחים חשובים.  לכל אחד  מהסועדים ניתן סכין דבר שבהחלט לא היה מקובל בחדר  האוכל של הקיבוץ.

את הנשק הבלתי  רשמי , הנשק הסודי הטמינו במקום אחר.

 

 

 

 

בין הר  סוסיתא וים כנרת

 

ההר  הנמוך  שהיה גם תל גבוה סקרן את מייסדי  עין גב מן היום  הראשון . המקום נראה אז והיום  כמקום  מאד מיוחד. המייסדים של עין גב  היו משוכנעים  כי ההר הזה  הוא  גמלא המתוארת על ידי יוסף  בן מתתיהו כעיר של גיבורים. אך מהר  מאד נכנעו והבינו כי  היפוס או סוסיתא  ניצבת  מעליהם. זו המצוטטת  בתלמוד הטברייני.  לימים התרגלו לרעיון שזו סוסיתא  והוקסמו ממנו. משך השנים החלו לגלות את סודות ההר עד שבמלחמת  העצמאות כבשו אותו מידי הפולשים הסורים.

 

סוסיתא ההר והכנרת  הם שני הקטבים עליהם נבנתה   דמותו של הקיבוץ מאז היווסדו ועד היום.

 

ככל  שהקיבוץ צופה  אל עתידו מתגלים עוד ועוד   סימנים לאלו שחיו פה לפניו.לידו חווה בהאית  שהתקיימה עד מלחמת  העצמאות,  חפירה   על הר סוסיתא   גילתה  עיר הלניסטית רומית וביזנטית. בתוך הקיבוץ התגלתה  עיר  מתקופת בית ראשון. ליד הקיבוץ התגלו  סימנים לאדם הפרה היסטורי. ברור  כי  המקום רוחש פעילות. הוא  המעבר בדרך ממצרים לבבל. הוא  הנקבה בהר על כן התרוצץ באיזור  השם ניקבה, נוקייב, עין גב.

 

על ההר יושב  משלט

 

במלחמת העצמאות דומה  כי  עין גב  היה  הקיבוץ היחיד  שמצא  אומץ לא רק להגן על היישוב  אלא  גם לתקוף את הגבעה  החולשת  עליו. הקרב  על עין גב  היה  קשה. זה  העלה  חששות כבדים האם  לסכן את  המגינים ולכבוש  את הגבעה החולשת על הקיבוץ. ההחלטה  הקשה נפלה. רק החברים השתתפו בקרב והחששות היו גדולים.   הכל  כך יקרה. בתום מלחמת העצמאות  שמרו חברי  עין גב  והחזיקו את ההר  משך למעלה משנה. .

לשם כך סידרו רכבל שיוביל את  המצרכים  אל מרום ההר.  מכיוון שהמצב  הצבאי אחרי  המלחמה  נשאר  מאד  מתוח הבטיח בן  גוריון להקים קיבוץ על סוסיתא. אך הקיבוץ לא קם נשארו רק בתים בדרך ושרידי רכבל. בינתיים חשפו החפירות את העיר הגדולה  שהיתה  על סוסיתא.  החפירות מעלות עוד  ועוד אוצרות.  נקווה לראות אותה  קמה לתחייה … אך להמוני תיירים מחפשי  סודות מן העבר.

 

מסעדה  בת שבעים פוקחת עין.

 

מסעדות בארץ ישראל  עוברות  מיד אל יד, נעלמות וצצות, מחליפות בעלים ותפריט. המסעדה  של עין גב לא החליפה  בעלות למעלה משבעים שנה. היא עברה מפלסי  כנרת שונים, ייבוש  שטח, בנתה בניין, סוכה מרפסת  אך השמן לטיגון הדגים  רתח בה  כל השנים. התארחו בה אורחים מקצה תבל ומפסגת האמנות. ימי הצפה  וימים של  ירידת  גובה  המים, ימי שלום ברוכים וימים בהם הפכה לתחנה  אחרונה לפני המערב  הפרוע של  המלחמה.

 

על שפת ים  כנרת.

 

עין גב לא ידעה כביש  גישה  אליה  עד ראשית שנות החמישים אך היא האמינה  בים. בסירה  על הים שתדוג  דגים, על  הרפסודה  שתעביר תוצרת, על סירת התיירים שתביא תיירים  רעבי בשורה ואווירה. היא  האמינה  כי יש לדוג  בכנרת ויש להילחם למען הדיג העברי.  סירות התיירים הביאו סקרנים ואוהדים רבים. הדיג  בכנרת השתכלל והלך אך כבר  איננו מקור ההכנסה  העיקרי של הקיבוץ.  עתה  באים התיירים לראות מקרוב את  הדייגים בפעולתם ושרים שירי דת מתלהבים.   שהרי תלמידיו של ישו  הנוצרי היו אף הם דייגים. יש להניח שדגו  את דגי האמנון המוכרים בשיטות קצת שונות מהשיטות של היום.

 

 

 

 

 

הנמל

 

ברגע קשה  בחיי הקיבוץ, בימי מגיפת טיפוס קשה,  תאונה טרגית בה טבעו ליד  החוף  11 רפתנים  ממקומות שונים, זמן קצר אחרי  הגיע  הידיעות על השואה  הוחלט להקים לעין גב  נמל של קבע. לצורך זה פינו סלעים גדולים מהשדה ובנשיאה  על הידיים ועל חמורים, עד קרון ופסים  שפכו את האבנים לפי תכנון, הוסיפו מלט ורעיון ונוצר מזח מבוצר.

נשיא ההסתדרות הציונית  הד'ר חיים וייצמן הגיע לביקור יומיים קודם יצקו מדרגות כדי שיוכל לטפס באופן מלכותי.  המזח פעל שנים. בתוכו  התקינו מנוף  המסוגל  לגלגל את הסירה  אל החוף לצורך תיקונים. זו היתה  המספנה  החשובה  בכנרת.  המספנה  הושלמה ב1943.בשנות  החמישים  הוסיפו מגדל  עם מעבדה. המקום הוקדש לחבר  הקיבוץ  בנימין חרמוני  שטבע  במלחמת  העולם השנייה כאיש  חיל הים. אונייתו טובעה  בידי  צוללת גרמנית.

המים היורדים  והמים העולים עשו את שלהם והנמל היה זקוק להרחבה והעמקה. . הרבה  סירות הגיעו למקום והצפיפות גברה. כל פעם הוסיפו לנמל עוד מזח, העמיקו לחפור

 

 

 

 

 

העמדות

 

עם היציאה  מן  החומות של חומה  ומגדל נבנו שלש  עמדות בטון בפינות של הקיבוץ לצרכי הגנה. בדרום , במזרח ובצפון.  עמדה  זו  העומדת על ראש הגבעה שנקראת על  ידינו היום גבעת נפתלי על שם  נפתלי  אופנהיים הצלם שהקים  בחלל העמדה את חדר  החושך ואת המשרד  של ה'צלמניה'  שלו, מפעל  הצילום  המיוחד שהקים בקיבוץ.  נפתלי נהרג ב1953 בטעות על ידי שומר בקיבוץ. משפחתו עברה  עם הפילוג  לגינוסר והמגדל שימש את הסנדלרייה  של הקיבוץ.  הסנדלר צבי הגיע  מחדרה לעשות  ולתקן  נעליים, משפחת קלופפר ניהלה  את משק  הנעליים של הקיבוץ ולכן היום מצויה  בתוך העמדה תצוגה  קטנה  של תיקון הנעליים או הסנדלרייה  של הקיבוץ.

 

המגדל

 

מגדל המים של הקיבוץ היה תמיד  הסמל של הקיבוץ.  המגדל של עין גב  שימש  כעמדה  חשובה  בזמן הקרב  על  עין גב  בתש'ח.  בו נהרג  אחד  החברים ביום השני  של הקרב.  למרות שהיום  הוא מכוסה אנטנות של  הציוויליזציה  החדשה הוא מצפה עדיין שיזכרו  בשנות השיא  שלו ובקרב  העקוב  מדם שהתנהל מסביבו.

 

 

האם והילד

 

אחרי מלחמת העצמאות האבל היה  גדול.  הילדים שפונו מהמקום לקראת הקרב שבו מגלותם בחיפה.  החברים  החלו לשקם את הבניינים  ההרוסים אך אי אפשר  היה  שלא להתאבל על החברים שנהרגו. שלוש  שנים לא חגגו את יום העצמאות מרוב עצב.

רעיון ישן של הקמת מרכז לתרבות הפך להיות לרעיון של הנצחת  הנופלים.   החליטו על תכנית הנצחה.  פנו אל  הפסלת  הישראלית- צרפתית הגדולה חנה אורלוף וביקשו ממנה  לתכנן פסל זיכרון. באמתחתה  של הפסלת כבר  היו  שרטוטים לפסל שרצתה להקים של  אם וילד  המונף אל על. והנה  היא מצאה צילום של אחת החברות , מפקדת עמדה בקיבוץ שנהרגה בהפגזה  על עין גב.  קראו לה חנה . בצילום היא  נראית מניפה  את בנה  אל על. חנה  אורלוף הציעה להקים את הפסל המתאים ביותר  לפסל זיכרון פסלה  של האם המניפה את בנה  אל על. האם לקרבן? או אולי להתעלות?

 

בית המוסיקה

 

המוסיקה  הקלאסית היתה  לחברי הקיבוץ  תפילה. קינה על המוסיקה  שנעזבה  בגולה. על  השחתתה של המוסיקה בידי חרושת התרבות של השטן הנאצי. אך וותיקי עין גב כשרצו לחיות את הגבוה  בנשמתם  הקשיבו למוסיקה. היו חברים שניגנו, ששרו. אך היו להם חברים שהמשיכו לנגן בארץ  בתזמורת הפילהרמונית הישראלית שהוקמה  שנה לפני הקמת הקיבוץ.  הם הגיעו לביקורים בקיבוץ.  כך נולד הרעיון לקיים פסטיבל שנתי למוסיקה  בעין גב. זה  היה פסטיבל המוסיקה  הראשון בארץ. הגיעו אליו מכל קצות הארץ בתחילה  בחדר  האוכל הקטן ואחר כך הוקם לאט לאט אולם המוסיקה המשמש  עד  היום לפסטיבל הזמר  העברי השנתי.  האולם הבנוי על פי תכניות מטנגלווד בארצות הברית ארח את מיטב  האמנים בעולם ובארץ.

 

כאן קונצרט יום העצמאות  השני ב1950.

על  5000 ארגזי תנובה שהובאו מטבריה ועל חבילות חציר 7000 איש הגיעו לקונצרט מהים ומהיבשה ללא כביש לשמיעת נגינתו של  הכנר יהודי מנוחין  . הוא הביא לרגע המופלא צלילי נצח.

 

חדר האוכל

 

מרכז חיי  הקיבוץ היה חדר האוכל. יום יום ארוחה   ארוחה נפגשו בו חברי הקיבוץ לא רק לאכול אלא להיפגש,  להתאסף כדי לקבל החלטות, לרקוד, לסדר עניינים, להודיע על משבר, לקיים חגים, ולהנות מהתפריט המשתנה  בהתאם למצב  הכלכלי ואופי המבשלות והמבשלים.

 

חדר האוכל פעיל עד  היום אך רק  בצהריים ובליל שבת וחגים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בית הילדים

 

עליו  נצברו אין סוף התקפות. אמרו  שהוא יוצר טראומות, מנתק מהורים, במבט לאחור  בית הילדים נחשב    לסמל הקיבוץ המוזר. לא כל הילדים  שחונכו בו מסכימים לתיאור.   הילדים לנו בבית הילדים ואפילו התינוקות. בחלקם הם היו שמחים בחלקם , בחלקם  עצובים. כמו  בכל חברה  היה בשיטת החינוך הרבה בוסר  אך גם התרוממות רוח.  הורים שיתפו פעולה  למען ילדיהם, מטפלות  השקיעו את כל  רוחן ונפשם והילדים חיו חיי  עצמאות. הפדגוגיה  כאן  חגגה גם התמימות.  כשהגיעה רווחה יחסית וההורים  עברו מחדר לדירה , אחרי ויכוחים לאין קץ הילדים עברו לבית הוריהם  . ועדיין מנסים לחנך, ליצור  קבוצות ילדים , להעניק שמחת יצירה ואחריות משותפת.  יש להניח שכמה טראומות  עדיין מתרחשות. הרי בחינוך  תמיד  יש  מה לתקן.

 

 

 

מקלטים

 

חיי הספר ציוו  מקלטים. הפגזים נחתו  בחצר  עד 1967. עין גב ידעה לחיות מתחת לאדמה. כל יום הפגזה  היה  כרוך  בממתקים לילדים ובמוסיקה  שעברה ממקלט למקלט. הילדים  כינו את האירועים הללו : יום הולדת. אך לא  מעט  רגעים היו קשים לכולם.

 

 

 

 

עיר היונה

עיר  היונה

 

ספר לימוד על עיר  היונה של  נתן  אלתרמן עם פירושים ומקורות  נכתב ונערך  על ידי  יריב  בן אהרון.

 

יריב  בן אהרון הוא לי  גם חבר  וגם מורה חשוב.  על כן  אינני אובייקטיבי לגבי ספר זה. כשידעתי על  לידתו, בטרם קראתי אותו התגעגעתי אליו.

עיר  היונה  של  אלתרמן לא זכה עד  היום להוצאה  עצמאית  ולפירוש מפורט כל כך.  יריב  בן אהרון מלמד  אותו שנים ארוכות. הוא עבר  את מוחם וליבם של המוני קבוצות  צעירים שלמדו אותו. הם לא קראו אותו. הם למדו אותו כספרה  האינטימי של מדינת ישראל ולידתה.

מדי פעם  הייתי מקבל   הדים של תהליך מופלא זה של מפגש. זה היה חלק ממפעל ענק של יריב בן אהרון לגשת מחדש  לטקסטים של חלוצים הנפגשים עם מסורת של דורות ומעיזים  לחדש ולפתוח מסך  לתקופה חדשה. טקסטים עשירי שורשים אך פותחים עצמם אל  גובה  החלום , אל עומק  התהום ואל ההעזה  שבהגשמה.  טקסטים המחפשים  יושר  אינטלקטואלי הקרוב  לנשמת האנשים ולאופק  המוסרי שלהם.

יריב  מביא  את דבריו של ביאליק  המצפה כי עם השיבה לארץ  ישוב  אלינו הכוח  להעלות על הכתב  אפוס גדול, כמו הכתיבה  התנכית  הקדומה. עם חורבן הבית  והניתוק  מהאחריות הפוליטית המלאה הקשורה במשק משותף ובמלחמה פסקה  הנבואה והאפוס נדם. כשתוגשם  הציונות טוען ביאליק , יחזרו גם האחריות המשקית, גם  העמידה  הריבונית  וגם האפוס.   בספר  'עיר  היונה' טוען יריב  בן אהרון אלתרמן  הגיע לגיבוש אפי כזה. שהרי   מחרוזת השירים הזו   נכתבה  לאור  המאורעות הגדולים שהתרחשו  אחרי  מלחמת  העולם השנייה. המרי, ההעפלה,הכרזת העצמאות, מלחמת  העצמאות., התחלת   קיבוץ הגלויות.   אלתרמן ביקש  לדבר  על הדברים סמוך להתרחשותם , לנסות  להאיר  אותם ולעשות את  חשבון הנפש הנובע מהם, להתבונן בהם מתוך ניחוש ולקיחת  אחריות על  האופק  שהם פותחים. זה  היה מעשה נועז. כך גם נראה  בעיניי  המעשה   שעשו יריב ותלמידיו בלימוד  האינטנסיבי ובהוצאת הספר הזה .

ימים יבואו ותשאל השאלה מדוע התקבל הספר  עיר  היונה  בזמנו   במבוכה  כה  רבה ? מדוע  טמן  אלתרמן את הספר  בתוך ספר גדול יותר. מדוע כה מעט למדו אותו? הרי פרסומו  בישר את  גניזתו, והמשוררים והסופרים אחריו  ביקשו להשיל מעצמם את העול  המביך של הנבואה ולהלביש  דחוף  לשירה העברית חלוק בית  אינטימי שמגיף חלונות, מניף אנטנות גבוהות, מכבה ברקים ומבטא פחדים  עמוקים שמא האפוס  הגדול יהפוך למיתוס מתרץ קטנות נפש ועבודה זרה.

אך  לא פחות מעניינת העובדה  שקוראים אותו היום צעירים רבים מתוך רצון ללמוד ולהיחשף לאתגר התרבותי והחברתי  הגדול העומד  בפניהם . קוראים אותו מתוך  רצון לפתוח דף  בשירת הלב  שלהם, מתוך חיפוש  עוגן ונמל בית במסעם לקראת הימים  הבאים.

נשלח לעיתון קיבוץ

חדר האוכל רוקד

חדר  האוכל רוקד

 

אבני דרך, אבני  בניין

 

 

ביקשתי לקרוא לספר של מנחם באר  שיצא זה עתה לאור  'אבני  דרך אבני בניין'  בשם אחר 'חדר האוכל  רוקד' שהרי חדר  האוכל  שתכנן מנחם באר  לקיבוצו נעזב עם  השינוי אך הפך  לסטודיו מרהיב לריקוד  מודרני.  אך  הוא  העיר לי  כי הדבר  יצמצם את  הראייה  של  יצירתו  האדריכלית. כאילו הסבת  חדר  האוכל  לאולמות מחול  יעמוד  במרכז עשייתו  רבת השנים.

 

קיבלתי  את דעתו  אך בכל זאת  רציתי  להוסיף  כמה  הערות בנושא  הכל  כך  מיוחד הזה חדר  האוכל  רוקד.

 

כשאומרים חדר  האוכל  רוקד  נזכרים  בתמונות של  ריקודים ישראליים בחדר  האוכל ששולחנותיו וכיסאותיו פינו מקום. האקורדיון  עומד  במרכז ומסביבו  רוקדים עד  כלות  אנשים רציניים, חורשי שדות, קוראי ספרות טובה,  צופים בהיסטוריה  נוראה ומחולליה.  חדר  האוכל  רוקד מזכיר  הן  את האכסטזה  החלוצית  הפורצת צורות,  הן  את  המעגלים הנצחיים והן את הרונדו  המתקדם  כנחש.  הם מזכירים את  ריקודי הרועים ואת הכוהנות  הנושאות  תפילת  חברה  מתחדשת והן את שירו  של  האדם  הפשוט  המזדמר  בתפילת  המהפכה המבקשת פריצת  תרבות  מתוקנת. .  יש  מקום לריקודי הזוגות  המרמזים ותוהים על האהבה  שתפרח. בחדר  האוכל יש  קישוט תובעני, ארוחת חג צפופה ובמה  מאולתרת  המזמינה  את  כוהני העדה וכוהנותיה, את  גיבורות  מחסן הבגדים שעיצבו את  הבגדים הרקומים לערב  בשנה.

 

 

 

אך בצד  כל אלה  יש בחדר  האוכל הרוקד  כיסאות לבודדים, לבלתי  משתתפים, למתגעגעים לביתם  החי ולביתם שנהרס,  הנזכרים  באימת  עברם ובתקוותיהם שהתרסק

 

וזה לפני  שחדר האוכל הרוקד של געתון  היה   לארמון  ריקוד מודרני. לפני שהאבא מנחם והבן  רמי חברו להפוך  אותו למקדש לאמנות הריקוד. אותו  ריקוד שבא להיות  אנטנה  לעולם הרחב, שבא לבטא את צעקת האדם היודע  לשיר  את  שמעבר למילים, המחפש  שפת תפילה  ופולחן בזכות פרטים ומכלול, בזכות שריר ומבנה, בזכות הקשבה ומרד  לכוח הכבידה האנושי, בכוח הכריעה והפריצה.  חדר  האוכל הזה נשען  על חדר  האוכל ההוא. לא ארמון  אצילים שהפך לחלל, לא  תיאטרון גלאדיאטורי  או  כנסייה גבוהת קשת  המאמץ את סמכות ההיררכיה  הקדושה. חדר  אוכל לפועלים המבקשים להם  הר שדה  ובית  כמו שהגדירו הקדמונים את שלשת  אבות  האומה אברהם ההר, יצחק השדה, ויעקב  הבית. חדר  האוכל הזה  שביקש לא רק  את  גובה  האמונה  המופשטת של ההר, לא רק  את השדה הפתוח ואת הבית  החם אלא  את כולם יחד בכפר הפתוח לעולם ולצליליו. הוא  התגלגל מבית התכנסות של  שותפים לחיים לבית מקדש  של הרוקדים  אותם.

 

אבא  של מנחם באר  הוריש  לו סרגל חישוב וכינור ובכך סרטט לו כיוון, קבע לו אבני דרך. אך מנחם בנה  את השילוב  המיוחד  בין מוסיקה וארכיטקטורה לא כמקדש מיסטי אלא  כמי  שמבקש חיים חדשים, שם הספר  של  דנטה  שגרם למשפחתה  של  שושה  לקרוא להוצאת הספרים שלה  בבודפשט דנטה.  חיים חדשים שקווי  המתאר  שלהם לא  נקבעו  על ידי הסבל והאימה אלא כמרד נגדם. כאותו ספר  מופלא של  דנטה  האיטלקי המעלה את חידוש  החיים   כמעשה  של אהבה וזיכרון ולא  כמחיקה  של  הישן.

 

קיבוץ  געתון  היה לביטוי חי  של המרד נגד  הפשע האנושי  והאסון שהתממש בהונגריה. כבר  בתוך האירועים  אפשר  היה  להבחין  ביסודות. מה  שנוצר  כאן  במשך שנים רבות ועל ידי  קבוצות ואנשים שונים, על ידי  גרעינים ובנים  מקורו  באותה  התנגדות  של  בני תנועת  הנוער בהונגריה  נגד  השואה  לא  במרד  אלא  בהתנגדות  המכוונת  להציל  אנשים  רבים  ככל  האפשר  ממלתעות הרצח.  אך מסקנות   ההתנגדות   לא  הסתיימו בהצלת  יהודים  אלא  בניסיון  לבנות  חברה אחרת, חיים חדשים.

 

המעשה  של  החידוש  והבנייה   של  המקום והזמן, של  החברה ושל  החיים  המדיניים, מעשה  שהחל על ידי  החלוצים  שנים  רבות לפני  דורו  של  מנחם עמד  בביקורת מתמדת, פנימית  של  הכינור.  הכינור  היה  סמל  של   המנגינה  האישית,  המרשה  לעצמה  לייבב ולרקוד, להרקיע  שחקים ולחפש   מחילות.  אך  גם לעמוד מול ניסיונות  להדביר  את הרוח, לשבור  את  רוח  החירות. כנר  אחד  היה  מהלך  בין פועלי  העלייה  השנייה. במטבחי  הפועלים,  בחתונות  של  הצעירים הוא  היה  מנגן  את לחניו העצובים אך  המובילים  את  הפועלים ישר  אל  ארמונות האגדה והתרוממות  הנפש. אך יום אחד  נראה  היה  כי גנז  את הכינור. שאלו  אותו  הפועלים למה  אינך מנגן והוא  השיב להם : מרים  הנביאה שרה. אך  היא  שרה  לאחר יציאת  מצריים. ממני תובעים לנגן  לפני יציאת  מצריים וזה  קשה.

אנו חשים עד  היום  כי למרות  העובדה   שמזמן חצינו את  הירדן, שנכנסנו לארץ בנינו  אותה  פצענו  אותה העמדנו  אותה  בפני  אתגרים  אנו עדיין  שם   בפרק יציאת  מצרים אל  מדבר  אי  הוודאות והעיצוב  הראשוני.

 

מדוע  היה  הכינור  כה  חשוב.? מצד  אחד  הוא  ביקש  את הגובה  של  המוסיקה.  הוא  היה  לשדה  תעופה   של הרוח  המחפשת. אך חשיבותו לא  הסתיימה  בכך  אלא  בכך שהכינור  לא רק ליווה  הוא  היה גם   אתגר קשה.  כיצד  החברה תקבל  את נגינת  היחיד? חנה  סנש שמשפחתה  היתה  ידידה של  שושה של מנחם המוציאה לאור  של  הקלאסיקה  הספרותית בהונגריה  כתבה  על  הכינור   מחזה מאתגר על אותו  כינור   שהתייתם  בקיבוץ תחת עולו  של   המפעל.  היא  כבר  הכירה  את  סיפורו  של  יהודה  שרתוק,  שרת. יהודה  יצא  לדרכו  החלוצית כמייבש  ביצות וכורה  אבנים  במחצבה  עם  כינור. כשהגיע לעמק יזרעאל  כתב   לאחיו משה   בלונדון שהחליט לצאת לעמק  עם  כינור.  משה  כתב  לו שעליו להחליט: או  קריירה  אישית  עם  כינור  או   דרך  הציבור  החלוצי  בלי  כינור. יהודה  ענה  לו כי  העובדה  כי רבים הולכים לעבודה בשדה לא  עושה  את   הדרך הזו לדרך ציבורית. זהו  אתגר  אישי.גם הכינור  אינו רק פרוייקט פרטי.  הוא  יהודה  מבקש להיות  אמן  במאה  אחוז וחלוץ פועל  במאה   אחוז.  לימים יכריז לעצמו  כי למרות  שהוא  יודע  שהפרוייקט  שלקח  על  עצמו לא אפשרי ובכל זאת  מן הראוי  לעמוד  במתח שהוא  מציב. היו חברי קיבוץ  רבים  שהחליטו כי אכן  משימה כזאת  בלתי  אפשרית . הם  עזבו העירה  או שברו את  כינורם.  יהודה  שרת שהיה מנגן  בכינור בחדר  האוכל  של  קיבוצו  יגור  נמצא  יום  אחד  ישן כי  ניגן  בלילות. הוא  נרדם  על  כינורו ושבר  אותו. הימים  המתוארים   על  ידי  מנחם  איך  בעצם ימי החרדה  הגדולה  והרצח בבודפשט  הוא   מכונס ומנגן ללא  הרף  בכינורו הוא  בעיניי מסמל את אותו יסוד  בו  האמינו  החלוצים . המוסיקה  היא  הביטוי  המטאפיסי  המעניק  לחברה  נקודת משען שאינה נטועה  בקיים. נקודה  שאינה  מוותרת  לקיומיות הטראגית ולא  לתודעה  ההיסטורית המבקשת להצטנע.

והנה  מנחם התגלגל   עם  כינורו. עמו  הוא  מפליג  באניית  המעפילים   הבנויה  קומות  קומות.   לילה  אחד הוא  מנגן  במסיבה  שנערכה  בקומה העליונה  של  המיטות . היתה זו   מסיבה  לכבוד  המהפכה  ברוסיה . באותו לילה  עלתה   או העלתה  האנייה   על שרטון וטבעה  אך הכינור  ניצל משום שהיה  בקומה  העליונה. המעפילים  העלו  על  אניית  מעפילים  אחרת שלימים תקרא 'כנסת ישראל' . באנייה  זו  היו כ1200 ילדים. אחד ממדריכיהם עוזר אוורבוך היה אף הוא  נגן  כינור.  ביום ההתנגשות  עם הבריטים בנמל   בחיפה הוא  איבד  את  כינורו. הקרב  עם הבריטים  הסתיים  בכניעה והמעפילים  הועברו  לקפריסין והנה  כשהגיע לשם  פגש  את חניכיו והם  החזירו לו  את הכינור.  הם ידעו עד  כמה  חשוב  הדבר להם ולו.  אנייה  אחת, שני  כינורות והאתוס  החלוצי  שהיה  מעבר למפעל  שיקומי מעשה  של אהבה.

 

 

 

מעשה  הבריאה  של  קיבוץ געתון חתום  על ידי  האמונה בכוחה  של  האמנות .  לא בהפיכת הפוליטיקה לחזיון אסתטי כפי שעשתה  התרבות הפאשיסטית, אלא  ביכולתה  לתת  ביטוי המשתלב  עם  דרך הבניין של החברה הכינור  של  מנחם והאקורדיון  של  שמואליק  כ'ץ , השירה הריקוד של יהודית ארנון, התכנון האדריכלי של מנחם  המכחול  הוירטואוזי  של  שמואליק כ'ץ  לא  נגננו  אחרי יציאת  מצריים ולא  אחריה  אלא  בתוכה. ומסתבר  כי עדיין   אנו  בתוך  תהליך זה  שמתמשך כל  כך  הרבה  שנים.

 

הארכיטקטורה של מנחם באר היא חלק  מהסיפור   הזה.  אנו יודעים  כי חיים חדשים לפעמים מתבלבלים  עם רצון למחוק את כובד החיים  שחלפו. זיכרון  התרבות משמרת   לא  מעט ניסיונות  שנכשלו.  ז'אק  קוקטו ערך סרט עתיק  על   אורפאוס. בסרט  רואים את  עולם  המוות. חורבות  של בתים. מסבירים  לאורפאוס  כי  חורבות  אלו  הן  החורבות של  החלומות  האנושיים.  בלב  החורבות מהלך  זגג  הקורא  בקול  זגוגיות לתיקון! אין  אף חלון אך  הוא  מציע  את  מרכולתו השקופה. האם  היצירה  הארכיטקטונית הקיבוצית  מוכרת זגוגיות  עבר לחלונות  שלא  קיימים? האם הסיכוי  היחידי  הוא  פינוי בינוי המונע  על ידי  הון  שלטון?

 

אנחנו   הבאנו את הספר הזה  מתוך  אמונה  כי חיים חדשים  הם  סיפור  של אהבה, של  התחדשות, של תרבות  הנוצרת יש  מיש גם כשהיא  עוברת  הרבה  רגעי תוהו. אנו מבקשים לתת תקווה  לאנשים  היוצאים  לדרך  של תיקון חברתי וחירות יצירה.  אנשים  שאינם מבקשים  לצרוך תרבות מתוך  רצון להיפרד מאספסוף  אלא מתוך  רצון ליצור  קשב ונביעה עצמית  המגלים  אנשים ושותפות  בין  אנשים. אנשים  המונעים לא  רק  על ידי  החשוף והסגור אלא  על ידי  כוחות שטרם  התגלו.

 

מנחם  בן התשעים  היוצר ומנגן, המספר  סיפור חיים  ועד לריקמה  המתמדת של חיים חדשים צריך להיות לנו ולבנינו אבן  דרך  המסמן אבני  בניין  לאותו בית  בעולם אותו  אנו מבקשים  לבנות כאן  על פני אדמה.

 

אלישיב

 

אלישיב ראשי פרקים

אלישיב  הוא מושב  העובדים הראשון  לחלוצים עולי תימן.  קדמו עליות של יהודים מתימן בסוף המאה התשע עשרה ובתקופת העלייה השנייה. עליות אלו היו עליות בהן המצוקה עוררה את החלום מחדש. יהדות תימן סערה משיחית משך  כל ימי  קיומה ושילמה  על  כך מחירים כבדים.  כל התעוררות הולידה  עלייה של יהדות תימן, מצוקה גדולה והיאחזות מיוחדת  במינה.  יהדות תימן יצרה  משלה וקיבלה  השפעה  מספרים, רבנים  שליחים. היא  הגיבה ויצרה  כל השנים. שימרה מה  שלא  שימרו  אחרים התקדמה לאן שאחרים לא הגיעו.

בתקופת העלייה השנייה  נוסדו שכונות של תימנים במושבות השונות. שעריים ברחובות, נחליאל בחדרה, שכונות  בפתח תקווה  תל אביב ומקומות אחרים בארץ. כשהוקמו מושבי הפועלים על ידי חובבי ציון נחלת יהודה ועין חי התגלו הבעיות של שילוב  משפחות של תימנים עם רווקים ומשפחות קטנטנות של אשכנזים. הניסיון  לבנות מושב  של תימנים על אדמות פיק'א במה  שהיה לימים חוות הניסיונות  ביתניה נכשל. בימי מלחמת  העולם הראשונה  המצוקה  גדלה  שבעתיים לנוכח  התנאים הקשים בארץ.

הקמת מושב  העובדים  אלישיב  על ידי  התאחדות  עולי תימן בפעילותו ללא  לאות של אברהם טביב וחלוצים בחלקם וותיקים, אנשי  העליה  השנייה ובחלקה משפחות שהגיעו למקום בעליות  אחר  כך . הם הגיעו  משכונות התימנים בפתח תקווה, רחובות, חדרה, ראשון לציון. התארגנו בארגון וביקשו להשתלב  במפעל  ההתישבותי הגדול  בואדי חווארית הוא  עמק  חפר. ההתישבות בעמק  חפר היתה כבר בלב  ההתנגשות  הפוליטית  בין יהודים וערבים.  היא הפעילה הרבה אנרגיה, תככים, מערכת יחסים בין אריסי האזור והשבטים הבדואים נדדו  בו.תרומה  מכרעת של יהודי  קנדה לרכישת האזור ועבודה ציבורית  למימוש זכויות  חלוצי תימן העלתה  את  אלישיב  על הקרקע.

אלישיב  היה למושב חקלאי מעורב במעשה ההגנה, החקלאות, הוא שילב מסורת עם מהפכה  אישית. נחרצות  עם  סובלנות. חום עם התמודדות .

יהדות תימן  היא  בחלקה יהדות עירונית ובחלקה  כפרית. יהודים ישבו  באלף  כפרים  בתימן.  רוחנית היא פוצלה בין אלו  שתבעו ממנה להישאר במסגרת הלכה לא מעורבת  עם קבלה לבין אלו  שקיבלו  והפנימו את  הקבלה והשלכותיה  בתחום הפולחן.  הקרע הזה  התגלה  גם בין  העולים ארצה מתימן ששמרו על  הפילוג  ביניהם. גם באלישיב  הוקמו בית כנסת של הכפר בנוסח מסוים אך גם בית כנסת ששמר  על  המסורת הנגדית. לאט לאט הגיעו לנוסח  מאוחד אך פינו מקום לבית כנסת  קטן ששמר  על  נוסח של אחד  הכפרים בתימן.

עם הקמת  המדינה ובואם של יהודי תימן   כקהילה  שלמה  ארצה  הוקמה  מעברה  על יד  אלישיב  של  עולים  מתימן.  הקשרים בין  העולים החדשים לבין וותיקי המושב חשפו את התמורות שעברו הן על המתיישבים  הן  על  העולים. בצד  האחווה  התגלה   גם מתח. אנשי המעברה  הקימו את היישוב  אליכין.

ראשי פרקים של  הספר של יוסף דנין אלישיב

משה בן יחיא דנין מומחה לבניין בתימן20

האימאם יחיא – מלך חסד

יציאת האימפריה  העותמאנית שלטון האימאם וחוק היתומים21

איסור  העלייה מתימן   1929  הסתננות דרך  עדן במסווה של עליה  לקבר שבאזי          21

מות אב מביא להסגרת בניו לאיסלם לבתי יתומים להיות לחלק ממנגנון האימאם 22

גיוס הקהילה להצלת היתומים. נישואי קטינים- נשואים נחשבו לבגירים 22

הברחה מכפרים, הגנת שיכים מקומיים    22

האבא דנין עוזר להבריח יתומים, נכלא וניצל על ידי השיך של מקומו    22

פרידה  מבני המשפחה       חלק מהילדים נשארו בתימן 23

נישואין על יד באר  הכפר   23

מסע על חמורים לארץ ישראל 25

על יד קברו של שבאזי    25

ההורים עולים בלי הילדים שנשארים בעדן 27

ניסיון לבריחה  מהמשפחה  האומנת בעדן 28

עדן באנייה פורט סעיד בדרך לארץ ישראל    29

חיפוש  ההורים בארץ     32

פגישת ההורים עם  הבנים 33

בראשון לציון 33

צריפים על שכונת  נווה ציון 34

קשר לתימן ועזרה  מהארץ 39

העלייה לאלישיב 42

התאחדות התימנים וארגון שבזי   43

עין חי הובטחו 12 מקומות לתימנים וניתן רק מקום אחד  44

אלישיב  על פי  עקרונות תנועת המושבים   45

עלייה להתיישבות 1933  בחודש נובמבר   46

עובדים למען  עצמנו     54

שיבא  על  מצב  התימנים  באלישיב 58

ואדי חוארית והערבים   59

המוכתר והשיך 60

השיך מגן על היאמאנים 61

1940 מועצה אזורית – היום  63

עיבוד חלקות שבעלי האדמה  שלהם נספו בשואה 63

גבולות  אלישיב 65

לקראת התיישבות של התימנים א. טביב 76

בין מרמורק, טירת שלום ואלישיב המושב  הראשון מחנה  יהודה 79

הצריף הקולקטיבי, הבית  הפרטי  80

שיטפון בנחל אלכסנדר 85

ההגנה באלישיב בעונת  המאורעות 91

יתומים מתימן במשפחה 111

אלישיב, טירת שלום, מרמורק 119

בית  בנחליאל 123

טיול לחרמון, לא לדבר עם  ביתרים 133

טיול לחרמון, לאמדברים  עם  ביתרים במשמר  הירדן

נוסחי תפילה שאמי, בלאדי ומעורב

בית כנסת באלישיב  ליוצאי  כפר  אחד  בתימן 139 – 141

קץ לימודים לבנות 150

שיר  הנוער  מול  המבוגרים 156

ענייני  נוער 157

שידוכים, חליזורים ונישואים לשכנה 164

הסירוב למוהר ונישואים  בנוסח שרעבי  בלדי 166

תמונת  התימנים והמשפחה  – פלקט של תעמולה  ציונית 173

הנסיעה למושב 177- 178

העדרים  הערבים בשדה והאמא  שורפת  אותו 179

אמא לרבים 180- 181

פינוי מרצון  של הכפר  הערבי 182

אחרי  1948 איחוד  משפחות – עולים בשולי  אלישיב קונפליקטים ויצירת  אליכין 185

המשך האמונות  התפלות – חבר  קיבוץ לאיש אלישיב – באיזה  פקולטה  למדת  בתימן 187

 

 

שם ופה מכאן ולשם משם ולפה. בתרבות הסביבונים  שלנו  החלפנו את האותיות נס גדול היה  שם לנס גדול היה פה.  ממשחק  של הימורים גרמני בו הנישט היה  הנון, הגנץ היה  הגימל, הלב היה  ההא, ושלכט היה הש, הפכנו את הסביבון למשחק תמים של ילדים ובהם הפה הוא  החשוב. הפה היה  הצהרת  אמונה. פה של ילדים  ארץ ישראל יקבץ את  כל היהודים משם לפה. בכתבי  עולים לארץ המילה פה מופיעה  המון  והיא  מדגישה  את העובדה  כי  כבר  איננו שם והיא מתארת  את השם המוצנע תחת את גורם ההחלטה  בהיותנו  פה. יש תקופות והן  קצרות בהן  איננו רוצים להשתמש  בשם ובפה כי  היא מצביעה על הצורך לקבל  החלטה, והחלטה יש  בה גם יסוד  של פרידה וכאב, של  התאמצות והיא מורה  על כך שאולי יש כאן משהו לא  טבעי, לא ספונטאני.

בפולין בשנות העשרים והשלושים היה  ויכוח בין מפלגת הפה ומפלגת השם כשפה זה פולין ושם זו ארץ ישראל. והנה  הסביבון היהודי גלגל את הפה  לארץ ואת השם לגלות. כי

תפילת  הילדים נענתה  בגדול. כאן יושב חלק גדול ואולי מכריע  של  העם  היהודי.  אך מה  קרה  במעבר  הזה משם לפה? האם מורשת אבות פעלה כאן או אדיפוס הנדחף לרצח אביו ? האם הוגשם כאן  חלום שנחלם שם או שהחלום שנחלם שם נשבר  פה? המשוררת פניה ברגשטיין  כתבה בטרם עלייתה  ארצה  שיר  לאביה בו היא תובעת מאביה  לברך אותה  בלכתה  כי  היא  הולכת לפרוע  את  החוב  שצברו אבותיה  ואבות אבותיה  בחולמם את חלום ציון ובאי  צאתם לדרך. אולם לא  מעט  ראו את  העלייה  ארצה   כצו להתעורר מחלום מהזיה ולעלות ארצה  כמימוש  של  אחריות  כלפי  המציאות.

 

שתי  נערות     חיו  בטבריה המסורתית. כרגיל  באותם ימים  הן היו  כלואות בבית. משקיפות  נצחיות  דרך  החלון. מביטות  אל הרחוב. והנה  יום  אחד הן ראו  אנשי השומר רכובים על סוסיהם  ברחוב  הטבריני. מה  התחולל שם  בחלון לא נדע  בדיוק. כיצד  גילו  אנשי השומר  את  הנערות גם איננו יודעים. רק ידוע לנו  כי  הם השתלבו  במסורת  מקומית  עמוקת שורשים וחטפו את הבנות  ברצון ליבם והביאו  אותן לחוות  מרחביה.  אין לנו ידיעות בשלב זה  על  רומאנים  סוערים אלא  למפגש ארוטי מיוחד  עם  החזון  , עם אורח  החיים והרעות  החלוצית.  אחת  הנערות הטברייניות  שבה כעבור זמן לביתה  אך השנייה  נשארה  במקום, זנחה  את  החלון ועבדה  בשדה. עם הבית  בטבריה לא  היה לה קשר.  היא  רצתה  קודם  כל להיות  בטוחה בהכרעתה.  כעבור מספר  חדשים  כתבה לביתה  שהיא  חשה  בטוב. שהיא  עם  הפועלים. רק דבר  אחד  לא  כתבה: שהיא  עובדת בשדה.  היא  הבינה  כי זה  כבר יותר  מדי. היא  סיפרה   כי  היא  עובדת  בהנהלת  חשבונות.

יום אחד והיא בשדה ספרו לה חבריה  כי  בפתח  החצר  עומד אדם, לבוש בד אנגלי  עם  שמשייה ומחפש  אותה.

-זה  אבא  היא  אמרה. תחזיקו אותו עד  שאשטף ואחליף  בגדים.

הפגישה  בין  הבת והאבא  היתה  נרגשת. היא הסבירה לו  כי  אין  היא  מתכוונת לשוב  הביתה. האם  הסבירה לו  כי לא תוכל להסתפק  בחלון אל החיים? האבא לא ערער רק הפטיר

בתי  היקרה . אני רואה  כי אז מאד שזופה כנראה  שהדרך אל הנהלת החשבונות מלאה  שמש. אשאיר לך את שמשייתי ותוכלי ללכת  אל המשרד מוגנת  בפני השמש האכזרית.

 

סיפור  זה מבטא בעיניי מנגינה חרישית שקשה לנו לשמוע. האב והבת ידעו יפה  כי  השיזוף לא בא מהדרך להנהלת  החשבונות. האבא  ביקש להישאר  בסיפור  המסגרת לבתו. הוא הבין כי בתו  בחרה להגיד  לו  כי  היא  עובדת בהנהלת חשבונות כמחווה  של פיוס והבנה.  הוא ביקש לחבק את הכרעתה , להודיע לה    כי  הוא  אתה בלי לבגוד  במה  שהוא.  הבת רצתה  לשמור   על כבודו של האבא. השמשייה  היא  שסיפרה  את מה  שהחיים הגלויים לא יכלו  לומר.  כדי להבין את המטלה  העומדת בפנינו בתהליך  בנייתה  של  החברה  הישראלית תהליך  העומד  בפנינו  היום יותר  מאי פעם צריך לשנן את הסיפור ולהכין הרבה  שמשיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיפורן של  קהילות היהודים ודרך בוגריהן בארץ  הוא  סיפור  שעדיין לא  סופר. יש מפלגת הגעגועים לשם המרבה  לתאר  את העולם שהיה. היא נוטה  להסביר  את כאבי הפה  על ידי האבחנה  בין השם האידילי לפה הפרוזאי מדי. ויש  סיפורי ציון בהם לפתע מופיע  איש, קבוצה  או משפחה  בנמלה  של ארץ ישראל  או מדינת ישראל ומתחיל לבנות כאן את אגדת  המקום  החדש כמרד נגד מה שאירע שם.  לשתי המפלגות הללו מפתחות שונים למציאות. הגולה לא  תהיה מתוארת על ידם  באותה דרך וגם הארץ. . אולם אנו מתעניינים בשאלה כיצד השפיע השם  על הפה, כיצד השפיע  הפה  על השם . מה  קרה במעבר  הזה עוד צריך להתפענח.

 

השאלה באה  לידי ביטוי  חזק בבקשתנו  מרבים לשחזר  את  מה  שהביאו במזוודה  עמם לפה.או את מה  שהיו רוצים להביא  במזוודה. שהרי  מעשית לא  מעט עזבו עזיבת חירום ולא  ניתן להם  לקחת  את מה  שרצו. רבים רבים ענו על בקשתי.  התברר  כי ביניהם מסתמנות   שתי מפלגות  מרכזיות , זו  המבקשת  להביא  את המקסימום מהשם לפה. השם התרבותי, השם  הקולינרי, השם של סיפורי אבות ושל  המסורת וזו  המבקשת  להשאיר  הכל אחריה. להתחיל מחדש. להצטייד בזיכרון  מחודש.  נערה אחת מלונדון שעמדה לעלות ארצה  התבקשה לענות על שאלתי בדבר  המזוודה . היא  שאלה  אותי   כמה  מותר  לקחת ? אמרתי לה כמה  שאת  רוצה והיא  השיבה  בלי להסס אני אקח  עמי את לונדון. היא  היתה שייכת  למפלגה הראשונה . מצד  שני כששאלתי את השאלה  פרצה אחת מהמשתתפות בבכי : אני לא הבנתי מה  קרה לי אך ערב  עלייתי ארצה  עליתי  על הגג ושרפתי שם את  כל  בגדי, את כל מכתבי ותצלומי. לא  רציתי שהעבר יטריד  אותי.

במקום אחד סיפר  אחד  העולים  שמעליו גר חברו ובלילות  הוא  היה  שומע אותו מתהלך מכאן לשם, מכאן לשם. כל לילה עד  ששמע  חריקה  של ארגז על הרצפה והוא  כבר ידע. עתה  יהיה שקט.  שכנו מלמעלה התהלך   הלוך ושוב, נאבק  עם עצמו עד אשר  הזיז את הארגז  שהיה טמון מתחת למיטתו והוציא משם  מכתבים וצילומים של  בית אבא ואז  נרגע ונרדם.  כיצד ידע השכן מה  התרחש  שם בקומה  העליונה? הוא חי את הבעיה של  הכאן והשם.  ידוע שאחד  האירועים  הגורליים שהכריעו את  גורלם של יהודי מרוקו  בלבטיהם אם להגיע ארצה  או להישאר שם  היא  הכרעה  של  הממשלה   המרוקנית לאסור  לשלוח מכתבים ארצה. הכרעה  זו זעזעה את השם ואת הפה  גם יחד.

 

ההכרעה לעלות ארצה  לא היתה קשורה  רק לפה  או  לשם. לעתים גברה  התחושה  כי השם  הפך ללא מקום. למקום מסוכן.  תחושה זו הניעה לכיוון מסויים שהיה תלוי ועומד מעל לראשם של אנשים.  אופציה שלמרות  שנדחתה  משך שנים היתה  ברגע מסוים לחזון בהיר  ואפשרי למרות  המכשולים.  הנה אלף ארבע מאות ילדים מגיל  שמונה  עד  שתים עשרה שהוברחו מסוריה בידיעת הוריהם ומצאו  לעצמם כקבוצות בית במושבים,  קיבוצים ופנימיות. איך להסביר  את  החלטת  ההורים להפקיד ילדים כה  צעירים  בידי   בחורי פלמ'ח  להובילם בדרכים עקלקלות מבית הקברות  בדמשק להבריח את הגבול מתחת לאף  הבריטים ולהביא  אותם אל פה  סוער? בסוריה  הנאבקת לעצמאותה הלאומנית כשמטוסים צרפתים מפציצים את  דמשק יהודי  העיר  מפנים מבט אל מושא תפילותיהם ומוכנים לעשות  צעד  כה  נועז  ולשלוח  את ילדיהם לפניהם.

הנה ילד  שהוברח מעיראק  בגיל עשר, עבר מדבריות וחצה  נחלים כדי להגיע  לאיראן ארץ מקלט ומשם נסע בשלבים  לארץ ישראל והגיע  עם נעליים מרופטות לקיבוץ לשם  הגיע  אחיו ממנהיגי הנוער   הציוני בבגדד. חברת הקיבוץ חברת  כנסת  היתה  סנדלרית בקיבוץ והיא  שהחליפה לילד את הנעליים בסנדלים  הישראליות אותן לא הסיר כל ימיו כאילו הם מבטיחים לו להיות  שייך לארץ ישראל ולוותר על  נהר פרת וחידקל. לימים  היה  הוא לחבר  כנסת..

 

ארץ עמוסה  הבטחות ומקיאה  את יושביה. מחפשת  נימוקים  גם לפה גם לשם ומבקשת  כל הזמן להיפטר מהשאלות  העמוקות  של המעבר. . חיה  בין תככים והבטחות, בין שבועות לערעורים.

 

מתי כבר נזכה  לכך שלא נשאל שואלים  כל הזמן.

 

הסיפור  הפנימי שלנו רווי מתח  בין  הצנטריפטאליות לצנטריפוגליות.  כאשר אנו פה נפשנו שם. כאשר  אנו שם נפשנו כאן. כאשר  אנו מבקשים את  קיבוץ הגלויות  תובעים מאתנו להימזג.  כאשר נראה  כי  יש תהליכים של התמזגות  נראה לנו כי  אנו  מאבדים את העיקר.  נראה  כי מה  שמעניין  אותנו  הוא  להיפטר  מגבנוניות העבר. או  אולי  טמונים כל  האוצרות הנותנים לנו את האומץ ללכת  קדימה.  אולי  בהיפוך מאשת לוט המבט  אחורה  אל  גלויות שהיו ועודן מעניק לנו  אנרגיות ליצירה ואמון כי  ניתן לפרוץ אל הלא  נודע ולא  להיכנע לשגרה . אמנם  אנו  מבקשים שנזכה למתיחת פנים  שתותיר  אותנו  צעירים לנצח  אך לעתים דאגה זו  עושה אותנו  ריקים לנצח. פחד  הריקניות  כואב לא פחות  מהפחד ליפול  קרבן ללחץ השורשים.

 

בשחר האומה התגלו  הנדודים כחלק  בלתי  נפרד מההוויה. הם היו חלק  בלתי נפרד מהבנייה  המתמדת של הזהות התובעת  בית . הגירת משפחת אברהם  לארם היתה הגירה  קלאסית של חיפוש  מקור פרנסה  אך דווקא בה נשמעה  גם הקריאה לך לך   ממולדתך ומבית אביך המבקשת למצוא בדרך מוקד ותכלית. אברהם ויעקב ירדו מצרימה לשבור לחם שזוהי ההגדרה  הקלאסית  להגירה.   אך הגירתם בסופו של דבר הולידה  את יציאת מצריים שלא הסתפקה  בשחרור  מבית עבדים אלא תבעה דרך לברית  ולארץ.

 

המדרש טוען  שאברהם  הוא  הר, יצחק  שדה ויעקב  בית.  בעת חולשה ונסיבות היסטוריות  אבדה  התקווה,  האמביציה  לחבר  את שלושתם. מפלגת ההר  טענה  כי אין צורך לא בבית ולא בשדה האמונה תספיק.  היא לא  רצתה להתייצב  מול שבר השדה והבית. ההסתפקות  שלה באמונה  נשענה  על השבר הגדול של הבית והשדה. מפלגת השדה    טענה  כי ההר  היה  מכונת משמרת   זיכרון ולא  שומרת  עליו. שמפלגת האין מקום היא לא  אמונה  אלא  שבר  שלה. היו בה  שקראו לחפש  את  המקום  במקום את הזמן  האמוני  כשיגיע המקום , השדה ,   ההר  רק יפריע. מפלגת  הבית  כל כך חששה  מכוח ההר והשדה המתמוטטים    שהאמינה  כי  בית   מחייב לאטום את חלונותיו  ודלתו כדי  שלא ייראה ההר המאיים ולא השדה המופלא. לעומת זרמים אלו  נולדה תביעה להתכת ההר הבית  והשדה התכה  הנעשית בכוח הכזב. בביטול המתח, ביצירת דפוס טוטאלי של קנאות   או  ניהיליזם. דפוס המכופף הכל  לעריצות  רוחנית או  לאמונה  באנרכיה של מתבודדים. היכולת להתמודד עם ההר, השדה והבית מחייבת  לעורר ביניהם קשר ,ולהכיר  במתח שביניהם. לפתוח  חלון, לחרוש תלם, לזנק  אל  הפסגות.

 

בהיסטוריה  היהודית סיפור  הגולה והתפוצה  אינו סיפור שמסופר  בדרך  אגב.  הגולה  היא  גם ירח הדבש של  המדבר בו מתנהל דיאלוג מתמיד  בין  עם ישראל לאלוהיו היא  מאתגרת את התקיעות    בחיי  היום יום  של הארץ מבחינה פוליטית ודתית תקיעות   שיכולה  לסבך   אותו ללא  מוצא. כשגלה  עם ישראל לגלות הוא עשה זאת  מתוך שיקולי  הגירה  כלכליים ונוחות ומתוך  אסון פוליטי של חורבן. כאן  מעניין לראות עד  כמה  רבו  המדרשים של יציאת  מצריים לעומת  המדרשים  המעטים של חציית  הירדן.  עד  כמה רחב  מנעד  המסרים שקיבל  העם   העברי במדבר לעומת האופי  אחוז  הסתירות של   המסר  של ארץ ישראל החיה  המקצב של  האנרכיה של השופטים החיים  בריתמוס  כריזמאטי לעומת  הקרב  על  ההמשכיות  הפוליטית של הכהונה , המלכות והנבואה ששימשה  לה  כאנטיתזה. עד  כמה   הפזורה  היהודית  שלכאורה  שוחררה  מהדיאלקטיקה  של השלטון או גורשה  ממנה הגיבה  על  כך בצורות  שונות, כשהיא  חיה בין  נידוי להצלחה. חציית הנהרות  שבסיפורה  של  היהדות, המעברים מאז מעבר יבוק

שהיה  כרוך  בפחדים  קיומים כה  חזקים , בדיפלומטיה  אך  גם עם  מאבק עם  המלאך ייסדו  את  עם ישראל. כשאחריו מגיע חציית  ים סוף וחציית הירדן  בכניסה  לארץ ישראל.

 

הסיפור  של ארץ ישראל  היהודית קשור  בסיפורה  של ארץ ישראל  כמקום. אותו המקום שתמיד  חורג מהמקום הן בגלל ההקשר  של המקום הזה למקום האוטופי של  הציפיות ממנו והן בגלל  היותו של  המקום דרך  עליה  עברו  אומות ושבטים  כה רבים, על ידי העובדה  שהוא  היה  כדברי משה  דיין דרך  הפילים בג'ונגל של  מעצמות ואימפריאליזם מהזמן הקדום. בגלל היותו מקום שאימפריות מוחקות ולאומים מפוררים. הצורך  בקיבוץ  גלויות הוא לנסות להתגבר  על האטאביזם  המאיים ללא הרף  בין  אימפריאליזם ושלטון עולם לבין התפוררות  לקבוצות מוצא ומחרחרי עתיד. הפחד מפני העלמות ומפני  הסתגרות לעתים  הוא  אותו פחד  עצמו.

 

לא תמיד  ברור האם הספינה  שהגיעה  לארץ ישראל  היא  ספינה  שנטרפה  בסערת ההיסטוריה  או היתה  ספינת מסע  אל האוטופיה. האם  רובינזונים נתקעו על חוף בגלל  שנטרפה הספינה והם מבקשים  לשקם את   ספינתם.  על  כן  כרובינזונים חלק  מהאנשים  מורידים את מכשירי  העבודה של הספינה  על מנת לבנות  טובה ממנה, חלק משתמשים  במכשירים כדי לבנות את הארץ  עליה  חלמו.  וחלק פותחים מוזיאונים לכלי  העבודה  שנמצאו על  הספינה  כדי להקים  מקדש לא של זיכרון אלא של  שכחה.

 

מה  מקומה  של הגלות בסודה  של  ארץ ישראל  החדשה לא פוענח עד  תום. ואולי  אפילו לא  בחלקה. מה חוללו יהודי  התפוצה ביצירת ארץ ישראל.  החבורות, המקומות,  המקומות  שמיזגו, המקומות  שהעניקו גוון מיוחד  של  המוצא  לייעוד.  קבוצות  שהגיעו ארצה כמשפחות, כצעירים, כיחידים,  כקהילות  שלמות.  אותה  קהילה  יהודית מיוחדת התימנית שהגיע מצנעה הגדולה  או  מאלף  כפרים הפזורים  באזורים שונים  של תימן. השכונות של  חלוצי תימן במושבות ובערים שעריים ברחובות, נחליאל  בחדרה, השכונה  ביבניאל ובראשון לציון, תימני  כנרת ופתח תקווה. ועוד  ועוד. ובכל מקום מנת הסבל  הייחודי לו. את זאת  ניתן  לראות  בהתארגנות  של מושב  אלישיב  שלא  במקרה  רב  מייסדיו מגיעים מפתח תקווה של  סוף שנות  העשרים מקום בו היתה  התפוצצות  חברתית בין פתח תקווה, השכונה  התימנית שבה ובין התימנים  הוותיקים והחדשים.

 

כך בשנות  החמישים  שהגיעו  ארצה  קהילות יהודיות  שלמות  מארצות ערב ושרידי יהודי אירופה  אחרי השואה ונפגשו יחד בהתחלה  החדשה  והכואבת. הבטיחו זה לזה  כי  כאן  תברא אחווה  אמיתית ושוויון. אך במקום זה  התהליך  נעצר ובהרבה   מקומות וקהילות ההבטחה לא  קוימה עדיין. הפצע  נוצל  על ידי  כוחות פוליטיים בכנות ושלא בכנות.

 

מדוע  לא  סופר  הסיפור.  כנראה  שהוא מצוי, לפחות חלקית, ותובע  גילוי  מחדש.

מדוע זה  כל כך קשה ? החברה  שעברה תהליכים מהפכניים של חילון ידעה  כי  אין  היא  יכולה  להסתמך על  ספרות מסורתית כדי לספר  את  סיפורה. לעיתים  היא  ניסתה  לספר  את הסיפור  במסגרות  האינטלקטואליות שהיא יצרה  לעצמה וכאן בא לידי  ביטוי סיפור  מסגרת  אידיאולוגי  שכורסם לא  מעט  על ידי  האירועים  שקרו, קריסת   סיפורי על  ובכל זאת  היתמות היסטורית של   תחושת  דור  ראשון יצרה  סיפור. מודעות לסיפור. בעוד  שקהילות  מסורתיות שהגיעו  היו רגילות לספר  את סיפורן  בכלים מסורתיים  הלכתיות.  עוד לא  נעשה  מאמץ מאורגן מספיק לחלץ מן הדרשות, הפסיקות ההלכתיות, דרכי  ההוראה שבו  השקיעו  רבים  מאמצים גדולים כדי לפענח את סוד  חייהם. יכולת כזו צריכה  לשוחח עם  סיפורם של יישובים  שהוקמו  על ידי  בני  קהילות  שונות  מקהילות  שונות.

 

על השתיקה  היחסית  של הסיפור המגוון של   החברה  הישראלית  השפיעה גם תכונה    קלאסית. של מהגרים. המהגר  נאחז בבניו  על מנת להיקלט.  הם  מקבלים  בבית הספר  כלים להסתגלות  טובה  יותר  במערכת  החדשה. הם  המדברים את  שפת הארץ  החדשה. הם  הופכים למומחים וההורים מעריצים את  נצחונם להביא לעולם  ילדים  שלא  יעברו את  המחסומים  שעליהם  כמהגרים  היה   לעבור.  בתוך כך  מתברר שנוצר בדמיונם של  המהגרים טיפוס  של מי  שנולד  כבר  בארץ  החדשה.  דמות הצבר  הישראלי נולד לא  במעט  דווקא  בדמיונם של  העולים  החדשים. הוא  היה צריך להיות  בנו של  המהפכן  בלי ייסורי  המהפכן. על  כן מי שלא  נולד למשפחה  בעלת תודעה  של  מהפכה ציונית לעתים  קרובות לא  סווג  כצבר.  כמובן  שמסלול כזה של  חשיבה המבקש  את  בן הארץ המסוגל לקרוא  את טבעה ולהיות משוחרר מתסביכי הגולה הוא  סיפור  שטחי  במהותו אך  בחברה  שמטפחת תבניות כדי ליצור  מערכות פגישה עניינים כאלה  מתפוררים מהר.  האנוסים הרבים, כלומר  עולים השואפים להידמות בהתנהגותם  לצבר  שהם מפנטזים, הטיפוסים הרבים שאינם  עונים  על  הדמות הטיפוסית  שנחלמה והתמורות ההיסטוריות הרבות  המתרחשות עקב שינויים  דמוגראפיים, פוליטיים וטכנולוגיים מעמידים תפישות כאלה  באור  מגוחך.    בדיוק  כמו  ניגודם  הקיצוני המבקש להנציח טיפוסים שונים  על ידי הדגשת  פוליטיקה  של זהויות  שמתפלגות  ללא  הרף.

 

 

 

 

המתח בין מיזוג  גלויות המבוסס  על השכחה של  שורשים לבין פדרציה של  עדות הממדרות זו את זו ונאבקות זו בזו איננו כה גדול  כמו המתח הפורה  בין  נאמנות לשורשים שמסוגלים להצמיח, לאצור את האוצרות ולזרוע  את הזרעים. ליצור חלקים מרובים לפאזל אך  עם חלונות פתוחים ויכולת למידה.

לצורך זה  יש דחיפות רבה לעצור  את  תהליך ההשכחה. לא צריך לעסוק  כל כך  בשאלה  מה  בין  שיכחה להשכחה.  יש  לפרוץ את  המחסום ולתת ביטוי לסיפור  כפי שהוא מתגלה לנו כאן ועכשיו בידיעה  כי  לא מדובר  כאן  על חיפוש  אוצר  מוגדר וסופי.  כל פגישה  עם  העתיד  תעלה  מן  הנשייה פיסות זיכרון, תאיר  מקורות  אחרים שלא יחנטו אלא  ילוו את  האנשים בדרכם  המחוברת לכל כך הרבה  אי וודאות.

 

אפילו  הנבואות  בתנ'ך  אינן  מחליטות  האם באחרית  הימים יתמזגו  עצי אפרים ויהודה  או  יגאלו אחת ליד  השנייה.  האם ידעו  נביאי  הגולה  מה  גדולה  תהיה  הדילמה. מעניין כי  עד  עצם  היום הזה  חלוקה  דעת הרבנים כשהרב עובדיה  טוען  בהחלט למיזוג הגלויות ההלכתי תחת ההלכה  כפי  שנכתבה על ידי  המרן  כלומר השולחן  הערוך, על ידי  קארו בצפת,   ספר  הלכות  שנכתב  בארץ ועל  כן צריך להיות  המחייב את  כולם בלי להתחשב  עם תורת  מרוקו  או  עירק לבין תפישתו  של הרב  משאש הטוען  בתוקף לקיבוץ  גלויות ולא  למיזוגן.  לשמירת  הנוסחים  השונים של העדות  גם   אחראי  ישיבתנו  בארץ.  אנו יודעים  כי עד  היום  חלק  מהתארגנויות  של  בתי הכנסת לא באה מהגלויות  השונות  אלא  מחילוקי  דעות שהיו במקומות השונים.  הנה  כאן האלישיב  היתה  תקופה  ארוכה  שבה  היו  שני  בתי  כנסת. האחד של  המסורת  האנטיקבלית והשנייה  של  המסורת  השמרנית  קבלית.

 

לציונות יש  גורל מוזר. משך הרבה  שנים מיטב  האינטליגנציה  והממסד הדתי בגולה לא  רצה  לראות עצמו קשור עמה. כי  היא  היתה תובענית מדי, תמימה מדי, לא  רואה  את  המציאות  אותה  חיו  קהילות רבות שככל שגילו את הסכנות לקיומן כך הדגישו  כי לא  נשקפת להן כל סכנה.  אין זה  אומר  שכולם היו  כתנועה  הרפורמית בגרמניה שבשלב מסוים כתבה תפילת תודה  על  חורבן הבית

כדי להוכיח  כי  היא קהילה השייכת  במלואה ללאומיות   הגרמנית. היו רבים שלדידם ציון היתה  אופק, הם חייבו קיום קהילה  יהודית בארץ ישראל ובתנאי  שלא  תפרוץ למשיחיות שקר, שלא תאמין שעם  קימומה  מגיע  הקץ לגולה. היא צריכה להישאר  סמל ולשם  כך  היא  צריכה  לשמור  על  יסודות של  אי קיום. סמל לא  בבחינה  שהוא  כולל שמים וארץ ומכוון את שניהם אלא סמל  כי  הוא חלש מדי כדי להפוך  אמת מכרעת. בכל השנים  הללו כשמישהו  אמר  כי  איננו ציוני הוא  רצה לומר  כי  הוא  חכם, נאמן למסורת, מהפכן אמיתי או שומר  בקפידה  על  המסורת ועל  כבודם של  אלו שמדברים בשם  המסורת.  והנה כעבור   כמה  דורות כולם לפתע ציונים.  כל מי  שהיה  נוכח  ולא חשב  ציונית תובע  את חלקו. אולי טוב  שכך אך צריך להבין  כי זה לא יימשך  רק בגלל  היתרונות שזה  מעניק  בשיח  הציבורי אך יבוא יום ושוב  זה ייעשה  לא  נוח ואז  יעזבו את הספינה ולא יהססו להעלות  אותה  על  המוקד.  ואולי  אפילו יגנבו את הדגל אלו הטוענים שהם הנושאים  על  גבם את אדרתו של התשבי, כלומר  אלו שיוכלו  לנכס לעצמם את  כל גודל  המפעל.

 

צריך להדגיש הציונות  אינה תפישה תיאולוגית.  היא  משתפת  אנשים המביאים עמם תיאולוגיות  רבות אך גם התאפקות רבה  המאפשרת  שיתוף פעולה פאסיבי  או אקטיבי, האזנה הדדית ושמירה  על  האופי  העצמי של  כל  אחד המשתתף בשיחה.

 

מה ההבדל בין  אינטליגנט  ואיש פשוט?" ברנר  מסביר  זאת כשהוא טוען שהאיש  הפשוט כשלא מצליח

להרים את המשא  אומר  שהמשא כבד כשהאינטליגנט לא מצליח  הוא מסביר זאת  על ידי ההודאה  שהוא חלש. לציונות יש תכונות אינטליגנטיות למדי. היא  אינה  יכולה  לייחס טעויות למצבים אלא  לחטאים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במה   שונה  העלייה  מההגירה ובמה  היא  דומה לה ?

חובביי ציון בסוף  המאה  התשע ערה  גילו  את הדבר  באופן ברור : כל העסקנים של חובבי ציון היו  במקרים רבים גם  אחראיים על הגירת  היהודים לארצות הברית. לשם  נשלחו  אנשים במצוקה  מוכחת ולארץ אנשים  שהשולחים חשבו  כי  מטענם האידיאי מספיק. שהם שומרים  על  המסורת ועל העברית. עובדה היא  שלילנבלום ממש  נחרד  מהאפשרות   שהציע אחד  מהפועלים לשלוח פועלים  במצוקה לארץ ישראל. הוא נחרד מהאפשרות  להביא  ארצה בעל  מספרה. ארץ ישראל לא  זקוקה  לכאלה

 

השינוי הגדול  שהגיע  הגיע בזכותו  של הרצל ובזכותם של  הסוציאליסטים  היהודים שראו  בפועל הפשוט יותר מאשר  ראתה  המסורת  שהעריצה צדיקים נסתרים ופרנסים עשירים, שדיברה בזכות הצדקה אך השלימה  עם היות העני בתחתית הסולם  החברתי. הרצל דיבר  על כלל העם ועל משטר  המכונן צדק חברתי מחייב. אחרי  שהתייאש  שעשירי  היהודים טען כי  הנושא למפעל  הציוני יהיה  העני והוא  אשר יסחוף  אחריו את העשירים  הם יגיעו בסוף. הציונים הסוציאליסטים ראו בפועל  את השאור  שבעיסה. את האדם שלשמו   נבנה  המפעל הציוני. את המייצג  את  הגורם  המקדם  את החברה.. המהגר הוא  המטרה. כך  ראה  את הדבר בורוכוב. יש לצפות  כי   ההמון היהוד'י  הוא  זה  שיגיע.  א5ך דווקא משום  כך יש  ליצור  תשתיות אמיתיות מבחינה  כלכלית ופוליטית.  לשם כך צריך להימצאט  השילוב  המתאים  בין התנאים שיאפשר  ליהודי לא רק ליצור  את לברת  המופת אלא יוכל להניע  את  היהודי  הנתון  בלחץ  כלכלי ופ]וליטי להגיע לארץ כארץ  הגירה.  אולם לאורך השנים תמיד  התעוררה  השאלה  הגדולה  האם  שעת ההגירה הגיעה או עדיין  אנו בשלב  שהעלייה לציון  האידיאלית היא  חמה  שנדרש.  אמנם לטווח  הרחוק  היה  ברור  שהשבילים  הללו ייפגשו. אך  מתי  תגיע השעה הזו ? האם תחת  אימת  הכיליון או  שליהודים יהיה  מספיק  דמיון כדי להכיר  במצוקתם הגוברת והארץ תוכל לקלוט אותם . הרבה פעמים הדבר  היה תלוי בגורמים  שמוסרית  היה  קשה  להתחשב  בהם.  האם  נבנה  את חיינו על פי  תרבויות  שאינן יכולות  לתת  לנו מקום?

 

הסיפור  הציוני  אינו שעון  שוויצרי. כשהגלות דחפה לא תמיד הארץ משכה. כשיהודים רצו לצאת לא תמיד ארץ ישראל  רצתה לקבל. יכולה  היתה לקבל. כשהארץ פתחה חלון הגולה  אטמה  אותו בגלל עושרה ובגלל חוסר  אונה. אי  ההתאמה  בין  המצבים הללו נוצל תמיד  על ידי  גופים פוליטיים שהנציחו את  הפצעים, הדגישו  את  המחדלים, מחקו את  הפערים  בין  הרצון ליכולת.

 

הסיפור  הציוני   נשען  על  הסיפור  שמספרים  לעצמם יהודים בכל הדורות.  הוא מופיע בדרך קריאתם את  המקורות הקדושים העסקים לא  מעט בסיפור  העלייה. שהרי  בעלייה  יש  יסודות  ברורים של  עלייה לרגל ושל הגירה. יסודות  אלו  אינם פשוטים  לעיכול  . האנתרופולוג טרנר  תיאר  כמה  מן  המאפיינים של  העלייה לרגל.  במיוחד הדגיש  כי  היא  יציאה  שיוצרת קהילת עולים לרגל.  כל אחד  מחויב לחברו, היציאה  מהבית היא  גם  המחוללת וגם  מתמודדת  עם  הצורך  להתחלה מחדש.  נוצרת  קהילה  של  שווים  כי  העלייה  לרגל יוצרת  אחווה וגם שותפות. אך  בעלייה  לרגל יש  יסוד של עמידה  זמנית במשמעות החיים ושיבה  לחיים  היומיומיים.  הקשר  בין  שני השלבים הללו  הוא  חשוב.  העולה  לרגל יודע  כי  הניסיון  בו  הוא  עומד  הוא  זמני. ממונה  על שיא בחייו  שיעניק  מאורו  על כל  המצבים  של שיכחה קיומית.  המקום  אליו צועדים מעניק  לחבורת  ההולכים סמל  המארגן את  היסוחד  הקהילתי  ביניהם. האם  הידיעה  כי  החוויה  הזו  היא  זמנית  מעניקה לה עוצמה  גדולה  יותר מעניקה  לעולה  לרגל תחושה  כי  האוטופיה  ברת הישג. האם  ארץ ישראל  היתה  מעין  אובייקט שלך  עלייה  לרגל ? ללא  ספק.  גם היום ההתקבצות השנתית מסביב לקדוש, מסביב  מקום הקדוש  שאנו יודעים עליה  כי  היא  מקום לבקשות של פרנסה,  הבאת ילדים, תפילה  לשלום  בנים ונכדים אך אנו לא תמיד  שמים לב  לכך כי המקום והעלייה  לרגל  למקום הקדוש יוצרת  את  אותה  חברותא משחררת  בה מתגלמים ערכים חברתיים מעניקי השראה  לימים  שיבואו? האם החוויה  הזו  מדחיקה  את  הצורך ליצור  של  משטר  של היות הקהילה  קהילת שווים או היא  מעוררת השראה  שאכן תוקם חברה כזו  חדשה שתתן  ביטוי למה  שקורה  בשאר הימים. האם ההתנסות  האוטופית של העלייה לרגל נשארת בבחינת מקור השראה לקידום חברתי  או  רוח  רפאים  שיש  להדבירה לנוכח  המצב  הקשה .

 

העלייה כללה התנסות ברורה של הגירה שאיימה  על  חווית  העלייה  לרגל.אחד  מהעולים נשאל  על  ידי תלמידי  מה  הוא  לקח כציוד בשעה  שהוא  נסע משם לפה.  הוא  השיב שלקח את  כל  הצילומים, הספרים  שהעניקו לו השראה   לעלות  אולם משהגיע ארצה  נעל את כל  הציוד בארון.  הוא לא פתח  את הארון מאז. אולי שמא  הדבר  יהפוך לסמל של אכזבה ופיתוי לשוב אל המקום ממנו  בא  המהגר – העולה.

 

 

 

יד  ענוגה  הוא  שיר  שנכתב  על ידי  זלמן  שניאור ב1906. מהרבה   בחינות  הוא  משקף  את  המהפכה  הגדולה. השיבה  לשאלה  הביאליקאית  האם יש  נעורים בעולם  היש  אהבה  בעולם שאלות שהניעו רבים  גם למהפכתם  הציונית. אך דרכו  של השיר   הזה לפזמון של חלוצים עברה  דרך השתרבבות  הלחן הערבי כפירוש לשיר. השיר   שלחנו הוא סורי לבנוני נשתרש בגלל הגשר  שהוא  הקים  בין מזרח לבין חלומות  ציוניים. השיבה  אל המזרח  היא  שיבה  אל העבר  הבלתי מודחק של  היהודי. זה  המעיז לבטא  את  אהבתו. את חדוות  היחד.

 

כאן מעניין  לעמוד  על שאלה  הלכתית  מעניינת  שנשאל הרב  עובדיה  שאלה  שענה  עליה  באופן הלכתי מדוקדק. השאלה  היתה  האם מותר  להלביש  על תפילת  קודש  שירי אהבה   ערביים. שירי  חול. שאלה  מעין זו  היינו צריכים לשאול האם מותר למשל  לשיר תפילה בלחן של  החיפושיות. או האם ניתן להכניס לסידור  שיר  של  מאיר  אריאל.  התשובה  של  הרב  עובדיה  ברורה. מותר. צריך.  ודומה  כי  הוא  נגע בשאלה  יסודית  הנוגעת למסע היהודים בגולה. היו גרסאות , במיוחד  שבאו   מבית מדרשו של האר'י מצפת שטענו כי סוד  הליכתנו לגולה  נובע מתוך ייעודנו לגאול  את העולם מייסוריו  המוסריים.  אך  שיטה  זו  שהעמיד  בפנינו הרב  עובדיה  יוסף , הגבעטרון, והשיר יד  ענוגה האומרת  כי מותצר לנו לתרגם, להפנים, ליצור ובתנאי שלא  נתבטל ולא  נוותר  על אותו  קורטוב העצמי שלנו. כידוע לכולכם  בטרם יצאו בני ישראל ממצריים הם  השאילו כלים מן  המצרים ולא  החזירו. לא  נעמוד על הפרובלמטיקה  שנוהג זה יצר רק נחגוג  אותו בשיר יד  ענוגה.

 

אשרי אלוהי יגאלה  שבויים  יהוסף  בן ישראל

 

אם נצטרך לפענח חלק  מהחידה נצטרך להאזין לא  רק למעשים  אלא  גם  לקולות. ובקולות נצטרך להאזין לקולות  שהוסתרו. שלא נשמעו  כחלק מתהליך  ההסתגלות,  כחלק  מתהליך  הקליטה  בארץ.  לכל  היה  ברור  כי  קולות  אלו נמצאים,  הם  מופיעים  בבתי  כנסיות, בשולחן השבת, בטקסי  המעבר.  הם נשמעו לרבים  כקולות  מן העבר   שנדחה אך לא  כן הם נראו  בעיני השומרים  עליהם.

הפיוט הוא  סוג מסוים של  דרשנות .  הוא מחובר למסורת ומקבל  את  דימוייה, את סיפוריה ואת מצוקתה, הוא  חוגג   את תקוותה אך  הוא  גם פורץ  אותה  אין  הוא  מסתפק  בנוסחאות קבע. יש לו  זמן  אחר.  מתמשך.  ניתן בו  לדוג  רמזים, לקשור  כתרים רבים. כאילו הזמן בו עומד.  אם  נצטרך להגיע לעומק  הסיפור  נצטרך לבחון מה  רצו להגיד אלו  שהתחברו  אל  המזמור ואל הזמן של  הפיוט.  בתרגומו של  הפיוט לזמן של זמר המותאם לקשב  של  היום  יש  גם פירוש וגם מדרש. בפיוט.  בפיוט  שנכתב  במאה  השבע  עשרה  על ידי יהוסף בן ישראל  בתימן  אנו  יכולים לראות עד  כמה התביעה לגאולה  אינה  מנותקת מן  המצוקה מן תחושת  חוסר  האונים.  הפונה  בתפילתו יודע  מהו שבי, מה רחוקה הגולה   מהתפישה  האלגנטית  שניסו לתת לה יהודים שהאמינו כי  יוכלו למצוא בארץ לידתם את  מולדתם.  אותו פיוט המעלה את  נושא  העלייה 'נעלה לארצנו  בשיר  ובזמרה וברון והדרה  הוא  זה  ששר על בני יעקב שהם  דוויים,  הפיוט  המדבר  על  יאסוף  זרויים, על נבוא לאוהלים שהם  בנויים וכל טעמי התורה  יהיו  גלויים, אותה  ציפייה    לפתרון של מקום שמאפשר  קשר ישיר ומפענח  של  טעמי  המצוות. סוף  עידן  המחלוקת.  אך האוטופיה  האנרכית הזו המלווה  בכוח להעמיד איש צבא ותשבי, מי  שמעניק חירות ומי  שמעניק  משמעות ובהירות בדרך.  כהן ונביא. אך  כל זה  הוא  תשובה למצוקה, לאבל,  לדיכוי. יש   בפיוט גם אנחה  משחררת אך גם אגרוף  קפוץ ושניהם מהווים אתגר מוסרי הכל  כך ברור לנו  היום.

 

 

 

 

 

 

ספרי תמה ר' סעדיה בן  עמרם

 

ראינו עד  כמה  היה  הסיפור  ההיסטורי  לדרמה אישית . אך הוא לא  התרכז רק  בהרפתקאה, בטלטלה של מאורעות הזמן, זה  המתרחש  בזירת הקרב או בשוקי  המסחר. הפיוט  מאיר   את אותו  דיאלוג נצחי  בין גוף לנשמה. בין  הנסיכה  המסתתרת בביתה  פנימה. שאינה  מתגלה  בזירה וברחובותיה  של  עיר.אך דווקא  היא  המשוטטת, המחפשת דרכה. מדרש  שיר  השירימי. דמות  העל  של  הנשים הכלואות  בביתן וחולמות  על  העולם הגדול.  הדימוי  על האשה  הכלואה בביתה  פנימה זכה  בצדק לביקורתה  הנלהבת של  התנועה לשחרור  הנשים אך נדמה  לי  כי בשחרורה אין האישה, גם  המשוחררת  מבקשת להיפטר מעולמה  הפנימי, מהצורך שלה  להשקיף  על חייה ולתת מקום  לחדריה  הפנימיים. לכך זקוקה  לא  רק  היא  אלא  גם הגבר.  אמנם  נזכר  גם  המקום תימא  היא  תימן אותו  צאצא  של  ישמעאל  ועד  כמה   היא  הד לתום.

 

 

שם ופה

הסביבון

מפלגת השם והפה  בפולין

שתי נערות טברייניות

המזוודה

 

יד  ענוגה

היש   נעורים היש  אהבה

העיתון מזרח ומערב

כתבי יד תימנים

עליית התימנים עלייה  קשה  אך  נחרצת

אלישיב  התאחדות  התימנים ועמק  חפר

מרמורק

 

זמן  הפיוט וזמן הזמר

הפיוט  כיסוד  החופש

הרב  עובדיה  פוסק

אשרי אלוהי  יגאל השבויים יהוסף  בן ישראל

 

הגירה ועלייה

גלות וארץ ישראל

מדוע קשה לפענח את הסיפור  של  העדות השונות  במיוחד  המסורתיות.

הן  אינן מבקשות למות  בפרופסורה

הקריאה  הכפולה

בני יעקב הדוויים, דחויים  נבחרים לעולה

געגועים להעמיד  שר צבא ותשבי כהן ונביא

כל טעמי תורה יהיו  גלויים.

נבוא לאוהלים  שהם  בנויים.

 

ספרי תמה   סעדיה  בן  עמרם

 

תמה תמיהה תמימות תימן

התמימות  בה צריך להעזר

הפסיכולוגים  אומרים צריך  רוך ואתגר. הילד צריך לצפות לחום האם אחרי  כל יציאה אל  האי וודאות

אנו זקוקים  עתה  לחום כדי שנוכל להפליג  קדימה

בין גוף ונשמה רומאן של חיפוש

 

צילום ציוני

צילום ותפקידו  ההיסטורי

 

צילומי  ארץ ישראל  שלא  במקרה  השתתפו  בחגיגת ייסוד  אמנות  הצילום .  הצלמים הראשונים   בעולם מיהרו לארץ הקודש  כדי להביא שלל צילומי  הוכחה  לדרכם כאנשי   אמונה וכאמני  המדיום  החדש.  הארץ  היתה גדושת סמלים. אפילו חורבנה  היה  סמל חשוב לנוצרים  ואחרי דורות לציונים.. הנוצרים   האמינו  כי  חורבנה של הארץ  מסמלת את פינוי הדרך של היהדות   בפני  הנצרות . היא ההוכחה כי אכן  הברית הישנה היתה רק הקדמה . צילומי האתרים בהם התחוללה  הדרמה  של חיי  ישו  היו חלק  בלתי  נפרד  של  מה  שניסתה  המצלמה  הנוצרית להוכיח.  המצלמה  הציונית  שהופיעה  ביקשה כי  חורבנה  של הארץ  מוכיח  כי  נותר  בה   מקום לרנסנס  יהודי. לא חסרו  הוכחות בשטח לאמונות  שהמצלמה הדגישה. לכל היה  ברור  כי המצלמה אינה מתעדת, היא  אמצעי  רטורי  המבטא  אמונה. אחד  היסודות  הקוסמים שבמפעל הצילום של הארץ  הוא  גילוי הפרטים המופיעים  בצילום. מה  היה בשוק, מה  היתה  האופנה, מה  היו מכשירי  העבודה ומה  גידלו. כיצד נעו בדרכים, איך בנו ובמה  האמינו.

 

י.ח. ברנר בסיפורו המתאר  את  עלייתו ארצה  מספר  על חבורת  העולים  המנומרת  שעלתה  לספינה  לארץ ישראל.  היו  שם  אב זקן שנסע  ארצה   כדי להחזיר את בנו שעלה  בניגוד לרצונו, חייט  שגזר  על מספריו ולא   הסכים לגזור  את הקפוטה  של חברו  שביקש לעשות מהפכה  בחייו  עוד  על  האניה. כיוון  שעל  האניה  לא  היה  אוכל  החליטו  הנוסעים לארץ ישראל  להתארגן  כקומונה. הסופר  אפילו  תרם לקומונה  נקניק . עולה  רגל  נוצרי  ששמע  על  הקומונה  של העולים לארץ ישראל וביקש לצלם  אותם. אך כאן לפני  המצלמה  קרסה  הקומונה.  אף  אחד  לא  היה   מוכן להצטלם עם חברו כי משמעות הדבר  היתה  להכיר  במשותף  בין הזרמים  החשובים  שפילגו לא  רק  את הספריות ועצרות  הנואמים אלא  גם את  נבכי  הלב.

 

נתן  אלתרמן  במחזה  שלו  כנרת  כנרת  הלך  בכיוון  אחר.  צייר  אבסטרקטי מתקדם ורעב במערכות הראשונות  הופך להיות צלם נודד. הציור הפרוע  הופך לצילום מדויק  של  החברה וניסיונותיה  שהם מופשטים ומוזרים לא  פחות  מהציור  המודרני.  הוא  מצלם  את  החבורה  המנומרת של  דגניה באותה  נימה  חגיגית של  הרמת  המסך  של  החברה  החדשה בשעה שלדבריו להיסטוריה  נרשמה  כהתחלה ובחייהם של  המצולמים בה  היא לא  היתה  התחלה  אלא  הכל.

 

האם  הצילום מסכם דרך שכבר  הלכו בה  או  הוא  מרמז  על תקווה  לבאות, סדר יום ופרוגרמה.. משהו מכל זה  מתקיים. ניתן לראות זאת  יפה  בצילומי ההכשרות של  החלוצים בחו'ל. הם צילמו נוף של  שם, של הגולה  אך  הוא 'נחטף' להיות פרומו לנוף ישראלי. הדגלים, המדורות,  הלבוש הפשוט, צילומי עבודה, פורטרטים של מנהיגים  הכל בא לומר  אנחנו שייכים לארץ ישראל.  אנחנו נשבעים להיות מישהו  אחר. בן למהפכה   שתתחולל. הצילומים של ההכשרות  משחזרים את חייהם של  אלו שעלו לארץ שהלכו לפנינו, שגאים  בפרידתם מנוף מולדתם. מעטות  התץמונות  המשחזרות את פרידת הבנים מהוריהם. את  הרציף של  הרכבות  בו  נפרדו  קהילות מבניהם  היוצאים לארץ  ישראל.  כל קבוצה  היוצאת לדרך יוצאת  עם תמונה  של  מנהיגה שאיננו אך סימן את הדרך. יש  קבוצות  היוצאות  עם צילום של  בורוכוב, יש  קבוצות  היוצאות  עם  צילום של  גורדון, טרומפלדור, הרצל או זשבוטינסקי. לעתים  מופיע  בצילום  המשלח, אותו שליח שבא מארץ ישראל ומלווה  את  החבורה  כמדריך מורה. כך יופיעו יצחק טבנקין, מאיר  יערי,  חיותה  בוסל, בצילומי ההכשרות תופיע  גיבורת הסיפור, העבודה החקלאית. אך תופיע  גם עבודת מחסן הבגדים והמטבח.  בכל  הצילומים מופיעות נשים  בצד הגברים אך  בצילומים  אלו  אין ילדים ולא זקנים.

 

לציונות   הצילום  היה הבטחה. חריגה  מאותיות הדפוס  ודרך להגיע  אל  היהודים. הצילום  כעיתונות   פרץ   את  גבולות  בית  המדרש ובית הכנסת.  הרצל   כעיתונאי  היה  מאד  מודע לכך וכל הזמן דאג לפרסום צילומים מהארץ ושל  עצמו והקונגרס  הציוני  שניהל.

 

מבחינה מסוימת  היה  הפוטושופ ההיסטורי בו  נראה  הרצל פוגש  את  קיסר  גרמניה  ליד השער  של  מקווה  ישראל סמל חשוב. הפוסט ציונים  אוהבים להצביע  על  צילום זה   כשקר ציוני  שהנציח  מפגש  שלא  התקיים.  הציונים זוכרים  כי  המפגש  אמנם התקיים. שהרצל הכין  את  התלמידים של מקוה ישראל לשיר  לכבוד  הקיסר והקיסר  גילה  את הרצל בקהל  ודיבר  עמו  אלא  שהצילום של  האירוע לא  הצליח ועל  כן באמת  ערכו במעבדה צילום  משחזר  .

 

הצילום קשור  מאד  אל  הרטוריקה  של  התקופה. הוא  המדברר  האמיתי.

אך הצילום  היה  לא  רק אמצעי לתיעוד וכתב   סנגוריה  על  אנשים  שחיי  היומיום שלהם היו כה דלים. הצילום היה  גם     אמצעי  קשר. הפיכת הצילום לאותו  כרטיס  דואר מפורסם, אותן   גלויות שהיו גם  פטישים של  אמונה וגם ערוץ  יידוע . הן היו  חלק  ממיסודו של   הגעגוע. כידוע עד  היום  יש  בצילום משהו פומבי. הוא נועד לקהל. אהרון דוד  גורדון  כתב לרחל  המשוררת  שלא תכתוב לו  גלויות שמסתירות  אלא  מכתבים חתומים  שמגלים.  בכך  גילה כבר  אז כי למרות שהצילום מגלה הוא גם מסתיר.

 

מפעל  ההעלאה לאוויר של  צילומי הקיבוץ שנעשה בבית אלון בגינוסר יחד  עם  אוניברסיטת הרוורד מנגיש  אותנו עם צילומים שנעשו בקיבוץ וביישובים אחרים. הוא מתעד פרק  אחר  בצילום הארץ ישראלי. סוזאן סונטאג כשכתבה  על הצילום חשבה  כי מפעל התיעוד  בצילום של תיירים הנוסעים  ומעידים  על הפנאי לו זכו נובע מתחושת האשמה  שלהם על כך שנפרדו מהעבודה. הם מצלמים כדי לחוש  שהם  בתפקיד, שלמרות שהם  בחופשה הם עדיין עובדים.  מפעל הצילום הקיבוצי איננו מפעל  דומה.  הוא מפעל של אנשים הפועלים  בתוך מעגל העבודה. לעתים עבודתם פורצת  את גבולות הבית ומשרתת  את  הרעיון הציוני. חלק מצילומיהם  הופכים לחלק מהתעמולה הציונית  אך עיקר  עבודתם  מכוון להעניק  ראי  אופטימי לקהילתם. הם  חיים יחד  עם חבריהם שעות של  משבר, של  נטישה,  של כישלון אך גם את המאמצים להתגבר על כך. הם מצלמים כדי להראות לחבריהם ולעצמם כי יהיה טוב.  כי יוכלו לממש את החלום. החלום עצמו  כולל עבודה. צילומי העבודה הם  מסמך  אמוני.( אחד הדברים הסימפטומאטיים שקרו בשנים  האחרונות  הוא  העלמם של צילומי  העבודה  מאלבומי החברים).

 

צילומי החברים האמנים מעידים על  כך   שתפישתם לא  היתה  רק תיעודית ובוודאי לא  היתה  רק אסתטית.  הם  האמינו  במפגש. הנוף, האנשים, החברה, התרבות . הצילומים  באו לחזק את הגשרים בין האנשים ומפעלם. אך  הם באו להעניק  גם תחושה  של חירות ויופי. הם  אמנם  שומרים  כי  הדיוקן האנושי לא  יהפוך למוקד פולחן (הם מודעים היטב לתרבות הפאשיסטית  המדגישה  את  הסמכות ותובעת את ההערצה של ההמונים). הם מבקשים  צילום  הומניסטי, צילום המעניק לאדם לכל אדם כבוד ולא הערצה.  הם מודעים לסכנה  כי הם יודעים  שהם פועלים בתקופה  שההומניזם מצוי בסכנת  מוות. הם מבקשים להעניק תחושת גבורה  כי  רק היא מסוגלת לעמוד מול  החורבן של התקופה. אך גבורה  זו צריכה לעמוד  בסימן  החברות, השותפות האנושית.  יש לזכור  כי רבים מהצלמים חברי הקיבוץ  הם פליטים של  המשטר הנאצי שכידוע הרעיל את  אמנות הצילום.

 

 

 

פריחה  מיוחדת  לאמנות הצילום היתה  בשנות מלחמת  העולם השנייה . גיוסם של המוני חברי  קיבוץ   לצבא  יצרה  מוטיבציה גדולה לצלם. חברי הקיבוץ שנותרו ביישובים  חשו כי הם מחוייבים להודיע לחיילים כי הקשר לא  נותק.  החיילים  היו רעבים  לקשר  עם הבית הקיבוצי  במיוחד לנוכח העובדה שברב  המקרים לא  היה להם בית משפחה בקשר.  הקיבוצים שלחו לחבריהם תמונות מהבית.  גם אלו  הסתפקו בבשורות.

 

גם בימי מלחמת העצמאות  רבו הצילומים. הם היו גם ראי לתחושה  שחיים בתקופה  גורלית שתיכנס להיסטוריה. אך גם היתה תחושה  של פרידה  מאנשים ומעולם, פרידה  המחייבת ציון.

 

האלבום של פטר מירום חבר חולתה  שירת האגם הגווע מסמן  קו פרשת מים .  הצילום  מבקש  לקונן לא רק  להתפלל בתום.  הוא מביע תחושה  כי  'הכושי עשה  את שלו, הכושי  יכול ללכת'  הוא מתפלל לא למהפכה  אלא   לשימור, לא  ניפוץ עולם האתמול אלא להפיכתו לפרק  ממורשת.

 

בהיסטוריה  של  הקיבוץ יש  פרק  הנוגע לשאלות ותשובות של חברי  קיבוץ  החיים בשותפות  ובשוויון. בין השאלות  הגדולות השאלה  בדבר מתנות שהחברים מקבלים מבחוץ.  אחת מהשאלות  הללו  נוגעת למה  עושים  עם מצלמה  שהתקבלה  כמתנה לחבר.  יש גם פסק הלכה : תוכל להשתמש  במצלמה  בתנאי שאם  אחד  מהחברים ירצה  לצלם  עליך להעניק לו את האפשרות לעשות זאת.  כמה  רחוקים הימים ההם מהזמן הזה  המצולם  בלי הרף ללא חדרי חושך ופיתוח. ללא עבודה. כנראה  שהשעון כיוון במיוחד לשעה זו כשהעלה את  הצילומים של  היישובים לאוויר.  עתה כאשר  צילומי ההתיישבות יעלו לאוויר ונוכל להתבונן בהם באופן  סימולטאני יתבררו הרבה פרטים לחוקרי העבר. גם יתפרשו הרבה מהתקוות הגנוזות שטרם היו למציאות.  בעת מעבר לתרבות החדשה נקבל מפעל של  כינוס דרמטי המציין תחילתה  של דרך חדשה שאת קווי  המתאר שלה  עוד  איננו יודעים.  האם הצילום שהחליף את המיקרופונים השתולים כדי לפקח על הפשע ועל  הרצון הטוב יצוף באוקיינוס של  אינפורמציה יביא את האנשים לשאול  שאלות, לחלום חלומות לדחוף לניסיונות  או הוא ישמש  כחומר הרדמה יעיל בעקירת חושים המעוררים למעשים של תיקון.

 

צילום : לדעת מה  רצה  הצלם  להביע ומה  נודע למרות  רצונו  או ללא קשר  עם  רצונו

להימנע מהעלאה של   שאלות שלא  היו קיימות.

 

כמה  דוגמאות

מערכת הצילומים  שנעשתה  בארצות הברית  בתקופת המשבר  הכלכלי הגדול שבאה להדגיש  את מסכנותם של הקרבנות מצד  אחד ומצד  שני את האתוס שהחקלאים  האמריקאים מבטאים.

בשלב  מסויים היו צלמים שצילמו  קודר ואחרים שצילמו פטריוטי.

 

הצילום כראי : חווית זיהוי  עצמי, זיהוי מכירים ואי זיהוי. הסוציולוגיה  וההיסטוריה.

הצילום של  כולם  על  אותו הכיסא  עם נוף של תמר

 

צילום  אחרי  המוות עם אקליפטוסים על  גופת  הנפטרת

 

 

לדוגמה של  גילוי פרט לא מכוון צילום של בתי  מושבי  העובדים לפני פינוי  בינוי  המוני. האם בגלל הצילומים?

 

או צילומים הנותנים אפשרויות  שיחזור מבנים.

 

מיומנה  ל  אתי מהשואה

 

ספינותיי טבעו  בים ואני מבקשת   לשלות אותם אך אין לי הכלים לעשות זאת להפנות לפיהן את הזיכרון שימשה  אותן מן  הים.

 

חלוץ  הצלמים  שהותקף בגליל ב1913

 

הצילום כאוטופיה מעובדת.

 

הצילום  של מרדכי  בן צבי קצאפ

 

האם  המדיה  היא  המסר

הסרת האורה על ידי  השכפול  המהיר.

הצד  הדמוקרטי והצד  הפיקוחי שלה.

 

הראי נע – ניפוח  כושר  הראייה.

הקולנוע – יצירת הגיבורים  מן  החיים

הטלוויזיה  הביות של הגיבור הקולנועי

מה  יקרה  באינטרנט _ הקשר  ההמוני.

הצילום של הרגע

הצילום של הקהילה – לנצח

האופי  הפיקוחי  האח הגדול. האופי המשטרתי- להגן על הרגישים.

הנגישות

מה  עושים  מעודף נגישות. האדישות.

 

הצילום כהשהיה  הצילום  כנגד ההשהיה.

עיתונאות ופורטרט.