ספר יהושע
חוצים את הירדן
המשורר חיים נחמן ביאליק כתב את השיר . 'קומו תועי מדבר צאו מתוך השממה. עוד הדרך רב עוד רבה המלחמה'. השיר הושר בסדרי פסח הקיבוציים והוא מזכיר את ספר יהושע. השיר הוא בן שני חלקים . רק החלק הראשון הושר על ידי המקהלות. אך הכל ידעו כי יש לו חלק שני. אחרי קריאות הקרב והתביעה לאומה לחצות את הירדן השיר מתאר דממה גדולה ושיתוק. אף אחד מההמון הנקרא להסתער לא מעז לזוז . הם יודעים כי מאחריהם עומדת העובדה המרה: המנהיג איננו. הוא נפטר על הר נבו. ויהושע אינו ראוי כמשה. מתברר שהמנהיג המוביל במדבר ומעניק את התורה אינו יכול להיות המנהיג המוביל עם אל הארץ המובטחת.. ומי יודע האם היורש יתאים לפרק החדש?
ספר יהושע לרבים מאתנו הוא ספר קשה. ספר של מלחמה. של כיבוש ועלילתו אינה עלילת העפלת רוח. המן אינו מגיע משמים וההגעה לארץ המובטחת אינה מבטיחה שינוי. יש בו קרבות, מעשי בגידה, אסטרטגיה אך גם מעשי ביזה ורצח.
כמה גדול האוצר של המדרשים העוסקים בחציית ים סוף ויציאת מצריים וכמה דל האוצר העוסק בחציית הירדן! למרות שבסיפור חציית הירדן ניכרים הדים חזקים לחציית ים סוף . שוב המים נסוגים מפני בני ישראל אך התמונה כה שונה ! כאן על גדות הירדן עם ישראל הוא עם אחר. בחצייה הגדולה של ים סוף יש רודפים ונרדפים, יש אנרכיה של עבדים נמלטים, ערב רב, יש קופצים למים באי סדר חלוצי, וכאן בכניסה לארץ מופיע עם מאורגן על דגליו על שופריו ודגליו, שבטיו מאורגנים ויש בו נוכחות של תורה . יש ארון מוביל ויש מטרה קרובה. יש הטהרות אכזרית מהמדבר בדמות של ברית מילה קולקטיבית ויש אבני זיכרון אליהם יחזרו להשקיף שנים אחר כך. אך אין שירת מרים. אי הוודאות של המדבר שונה מאי הוודאות על סף הארץ, גם אם היא הארץ המובטחת.
חציית נהרות היא סיפור מפתח בתולדות הרוח . מעבר הכרעה, מעבר משלב לשלב. כך מעבר יבק, ים סוף והירדן. הראשון. הד למעבר יבק של יעקב מופיע גם כאן בספר יהושע. אך המפגש של יעקב ושל יהושע מפגשים שונים. לראשון יש מעמד של קביעת זהות רוחנית ואישית והשני מכוון כלפי משימה של עם במפגשו עם ארץ.
כשהניחו את אבן היסוד לאוניברסיטה העברית בירושלים ב1918 נזכרו בפרקי יהושע ומכיוון שהאמינו כי האוניברסיטה העברית היא מדרש חשוב וממשיך לבנין הבית מחדש החליטו להציב שנים עשר אבנים לציון שנים עשר המוסדות שתמכו בהקמת האוניברסיטה. כמצופה אולי מתווי ההיכר הלא סימפטיים שליוו את המעשה הציוני הגדול לא הצליחו להצטמצם לשנים עשר אבנים אלא הוסיפו שתיים. שאף ארגון לא יקופח…
את ספר יהושע ומבקשים אבנים ושכבות שריפה שיוכיחו כי אכן הוא יכול לשמש כמדריך טיולים, מבקרי המקרא המבקשים לקרוא בו קולות שונים שנתפרו על ידי סופרים שונים בעלי אידיאולוגיות מגוונות וסותרות.
פרשנות הדורות מספרת את סיפורו כסיפור מתמשך. בגלל סמכותו הדתית היא קוראת את הספר כראי של ייסוריהם וחלומם של יהודים לדורותיהם . היא מגלה בו פנים חדשות- נצחיות. אנו שנחשפנו מחדש לבעיות של מקום, של זמן, של מלחמה ושלום, מוכרחים לקרוא את הספר הזה עוד פעם. אחרת.
יש מי שיגלה אותו, יש מי שייבהל ממנו, יש שיפתח בחיפושים אחרי היהושע שינהיג ויש שיחפש דרכו עם שיודע מדבר מהו ומה עומד על הפרק בכניסה מתמדת אל ארץ הבחירה.
א' הנער הזה יהושע
יהושע מקבל תפקיד שלא היה כדוגמתו. האם יוכל לו? מה יעזור לו? האם צויד כהלכה למה שעומד בפניו? במדבר הוא היה נערו של משה. הוא היה עד ומלווה לכוחו של הנביא, המחוקק, המנהיג. האם העובדה שהיה יחד עמו ברגעים של השראה וברגעי חירום, בימי מלחמה ובימי התמודדות פנימית. האם מה שראה יכול להעניק לו את הכוח להנהיג את העם ולחצות את הירדן? האם החיים ליד המורה , העזרה, כושר הביצוע, יכולת המלחמה והאמונה במנהיג יכולה להכשיר את הנער, את השליח להיות מנהיג? אין ביטחון כזה. על פי הנמסר לנו גם יהושע אינו משוכנע.
האם פסק להיות נער, משרת, האם ימשיך לחיות בצילו של המנהיג הזקן גם אחרי שנפטר?
המקרא לא כל כך מכבד נערים. הנערים מנערים מדי את העולם. לפעמים יותר מדי כפופים ומבצעים באופן נחרץ ובאופן קיצוני מדי את הרמזים הנשלחים להם, לפעמים מתמרדים מדי ולומדים להעריץ את יצר השלטון. אנחנו, בני המאה העשרים והעשרים ואחד, יודעים פולחני נעורים. אנו מכירים עד כמה קל לנערים להצליח במופע אך כמה קשה להם להביא את חברתם למקום הפורץ אל העומק של הבניין. הכישלונות הגדולים ביותר של המאה העשרים נישאו על גבם של צעירים החולמים חלומות טוטאליים ומייסדים חברות טוטאליטאריות. אך אנו מכירים גם את החלוצים שלנו שהיו נערים שליחים, תלמידי מורים שחלמו והגו על הארץ המובטחת ואליה לא הגיעו.
'ה' קרא לנער' ציטטו חלוצים כתביעה לזכות ליצור מציאות חדשה . אין זה מקרה כי הטלטלות בהן הם התנסו הביאו לכך שאנו שבים לקרוא את ספרי הנביאים הראשונים במיוחד יהושע, שופטים ושמואל. יש להניח כי קריאתנו שונה ותוסיף למסורת הקריאה והדרשה פרקים חדשים. לא רק בגלל הגיאוגרפיה שהם פורסים לפנינו , לא רק בגלל המלחמות שבהם אלא משום שהם מבטאים מימדים פוליטיים ששבו אלינו ומציקים לנו ופותחים בפנינו שערים חדשים.
שני נערים המופיעים בתנ'ך מעסיקים אותנו יהושע ושמואל. שניהם תלמידים . שני תלמידים למורים גדולים. משה שנפטר בטרם חצה את הירדן ועלי הכהן שהתייאש כי ראה בבגידת הבנים, בהסתאבות . עלי הכהן אמנם התעוור אך ראה היטב לאן התגלגלה חברתו. יהושע המנהיג היורש את משה כבר אינו הנער, השליח, שר הצבא של המנהיג . האם למד את הלקח מטעויותיו הנעריות , האם התבגר? האם התבגרותו תעמעם את התלהבותו? משה מת בתקווה גדולה, עלי בייאוש. מה עושה מצב הרוח של האב המנהיג בפרידתו, ברגע העברת המקל .? מה ולמי פותח המנהיג במותו? מהיכן שואב היורש את סמכותו ?
בפרק זה מורגש כמה אומץ והשראה היה צריך יהושע . כמה פעמים בפרק הוא נטען ב'חזק ואמץ' מאלוהים. המקרא מתאר זאת בעיקר על ידי הרוח הבאה מבחוץ אך יש להניח כי החיזוק היה צריך להגיע גם מבפנים. יהושע צריך לחוש כי הוא מוסמך, כי הוא ראוי. בשלב ראשון זהו דיאלוג בינו לבין האלוהים אך ברור כי גם אם שאלת הסמכות תיפתר מבפנים עדיין תעמוד שאלת קבלת הסמכות כשאלה פוליטית ציבורית.
בפרק הפותח של הספר אנו מתוודעים גם לשאלות יסוד ציבוריות. לשאלת העם הזה (האם מקרה הוא שאין בפרק זה איזכור לשמו של העם. השם וההגדרה אינם חיוניים לתפישת זהותו. אך כן יש אזכרה של ייעודו. העם הזה, בפניו עומד יהושע, הם האנשים הקונקרטיים . יש להם משימה לראות עצמם לגלות עצמם כציבור). מוזכר כאן תהליך מתמיד שעושה את העם לעם. תהליך של לימוד התורה.
אני חושב על העם הזה שלנו : האם נצליח להפוך את הדמוקרטיה שלנו לדמוקרטיה לומדת? האם נזכה ליצור בה שותפות רצונית בין האזרחים הלומדים יחד לא כדרך ליצירת היררכיה וכוח. האם נעניק תשתית חברתית של שיחה ולימוד, של מפגש תרבויות וקשר אנושי שיהווה תשתית למשטר הפוליטי שבאופן טבעי עסוק בהכרעות, בקרבות וגם בכפייה חיונית ומינימלית. אחוות הלומדים, חיפוש
חברים , היכולת לקרוא את שמעבר תוכל ליצור תשתית מיוחדת לחברה דמוקרטית. זו החברה המושתתת על 'אל תערוץ ואל תחת.' ללא כפייה וללא חשש.
האם יהושע זה הניצב עם עם ישראל בפני הארץ המובטחת יוכל להצליח במה ששמואל אחריו לא יצליח, להשיג את הארץ המובטחת ולהפכה לארץ ללא עריצות, ללא פולחן שלטון, לארץ זבת חלב ודבש אנושית?
.
ב' בין יריחו לסדום
כשהיינו ילדים דילגנו על הפרק המיוחד הזה כי הופיעה בו המילה זונה. הסיפור הוזכר בעל פה ורחב קיבלה בו את התואר בעלת המלון. ואולי המורה ידעה משהו בפרשה שלפנינו. המצב של מרגלים מסתתרים המנסים למצוא את החוליות החלשות דרכן ניתן יהיה לפרוץ חומות הוא מצב של חולשה וכוח גם יחד. האירועים ביריחו מזכירים לנו במידה מסוימת אירוע שקרה בסביבה, מעשה סדום החטאה. גם לשם הגיעו אורחים. גם שם היה במצבם מצב של ריגול. הם ביקשו לבדוק את מצב המוסר לא את מצב המורל. המורל של הסדומאים היה די טוב רק האתוס שלהם היה משובש לחלוטין. גם בסדום וגם ביריחו עמדו המארחים בפני מבחן. אך כאן, במעשה רחב, מתברר כי היא מודעת היטב במה הולך להתרחש. גם מלכה, מלך יריחו מודע מהסכנה המתקרבת. הוא מחפש בביתה את המרגלים. שלא כלוט המארח תוך סיכון משפחתו וביזויה רחב מארחת כדי להגן על משפחתה מפני הסופה ההיסטורית העומדת בפניה.יהושע שולח לפניו מרגלים. בוודאי נזכר שהוא עצמו היה מרגל. שהוא נשלח לרגל את הארץ במשלחת שסופה היה אסון גדול. האם לא חשש שיקרה מה שקרה אז? ובכל זאת שלח מרגלים. סיכן אותם סיכון ממשי אך היה מספיק אחראי כשביקש לבדוק מה קורה אצל האויב. המרגלים לא חיפשו תעלות מסתור ופרצות בחומה. הם באו לבדוק מה קורה בנשמה של האויב ומצאו שהאישה שגילתה אחריות כלפי משפחתה לא האמינה ברוחה של העיר יריחו.
ג' לא המצביא מוביל
מי ינווט בדרך? לא האפליקציה הלוויינית. גם לא המרגלים שעברו את הארץ. התיאור של המובילים בארץ אשר לא עברו בה הוא תיאור מאד מובנה. לא ענן הכבוד אלא ארון הברית המובל על ידי הכהנים והלויים. בפירוש מאוחר אינך יודע אם פרק זה מקדש את הכהנים, את הארון או את המרחק ביניהם לבין העם. בכל אופן לא נראה כי כך הלכו בני ישראל בימים הראשונים שיצאו ממצריים. לא ברור האם ההובלה בארץ היתה של התורה הטמונה בארון או של הלוחות השבורים. ואולי, המרווח החשוב בין הכהנים הלוויים והעם , עצם המבנה החברתי הוא שמוביל. מה שבולט הוא שאין אנו רואים את יהושע ההולך בראש המחנה. ואולי הלך אך לא בספר המספר את סיפורו. אין כאן מצביא המוליך בדרך. מצביאים נוטים להיות מונצחים כפסלים בכיכרות, כרוכבים על סוסים מברונזה והופכים לתירוץ אסתטי לעריצות של מישהו אחר. בפרקנו לא רק הארון מנווט אלא הדרך עצמה הנפתחת למרות שלא סויירה על ידי הסיירים . זו הדרך הנפרצת בתוך הארץ המובטחת ועל כן מלאת ההפתעות. .
ד' אבנים מטושטשות לזיכרון עולם
בניגוד למקום קברו של משה שלא נודע יהושע מצווה לקבוע אבני זיכרון לחציית הירדן. אין צורך לקבוע אבנים כאלה במקום חציית ים סוף כי אין חוזרים למצרים אך בארץ צריך שיהיה זיכרון לדורות. אליו ניתן יהיה לחזור: צריך להראות לנכדים. אלא שבפרקנו מסומנים לאבני הזיכרון שלשה מקומות, בירדן, בגלגל ובמקום המלון. אני מניח כי מישהו מהפרשנים מצא את הפיתרון לחידה. אני מניח כי מישהו מהחוקרים כבר ניתח את מטרת הריבוי של המקומות בהם נקבעו אבני הזיכרון. . אך לי נוח אתו. יש מקום, יש עדות אך המקום מטושטש, לא ברור כדי שהדורות הבאים יחפשו. והחיפוש יעורר חיפושים נוספים, סיפורים נוספים וחשבון לב מתמשך
ו' לחן מפיל חומות
יריחו היא עיר הסף של הארץ. כיבושה צריך לסמן את הבאות. אין פלא כי ראשית ההתיישבות הציונית החקלאית היהודית החדשה תוכננה לקום בסביבותיה של יריחו. גם שמה נקבע על פי הפסוק 'מעמק עכור לפתח תקווה' אך כידוע בסופו של דבר פתח תקווה קמה על פי אותו פסוק ובמקום אחר. אולי כדי להזהיר אותנו כי אין אנו הולכים בעקבותיו של יהושע. כי הדרך, גם אם יש לה מקורות השראה דומים מתנהלת אחרת..
הכיבוש של יריחו המעורר את כל הדמיון המוסיקלי שלנו מזכיר לנו את הקשר העמוק בין אמונה ומוסיקה. אלא שקשר זה יותר מורכב מאשר הפלת חומות האויב. במלחמת העולם השנייה בעיר לנינגרד הנצורה על ידי הנאצים במצור האכזרי ביותר המוכר לנו התקיים קונצרט של המוסיקאים הרעבים שנותרו בחיים. הם ניגנו את הסימפוניה השביעית של שוסטקוביץ, סימפוניה שחוברה לכבודה של לנינגרד הנצורה. עצם קיום הקונצרט ונגינת התזמורת השורדת היתה לעיר סמל ליכולת להדוף את המצור שהוטל עליה. והיא איננה הסיפור הנגדי לסיפור של המצור על יריחו היא אותו הסיפור: זהו הקרב על האמונה.
ח' המבחין בין קולות מלחמה וקולות ענות
יהושע מתגלה כמצביא אסטרטג היודע בדיוק מה לפניו. הוא יודע לקרוא את שדה הקרב, את ההיבריס של האויב, את נקודת הזינוק לניצחון. זהו אותו יהושע שלמד משהו בחייו. בספר שמות הוא מאשם כי לא ידע לאבחן בין קול מלחמה וקול ענות והנה כאן ברור שידע. לא רק ידע אלא ידע להשתמש באבחנה זו בצורה כה מחודדת וצלולה. שינוי זה באישיותו של יהושע עושה אותו למנהיג בוגר. נראה כי אין זו התכונה היחידה שרכש בתהליך התבגרותו . אנו זוכרים את ניסיונו של יהושע במדבר לכלוא את אלדד ומידד שהחלו להתנבא במחנה. אז התנסה באחד הפיתויים הגדולים העומדים בפני מנהיגים, הפיתוי שיכול להפוך למכשיר עבודה : הפרנויה. גילוי הסיכון שבעושרו הרוחני של מישהו. עושר העלול לסכן את השלטון. תשובתו של משה : המקנא אתה בי? מי ייתן וכל עם ה' נביאים היא אחת האמירות הנועזות ביותר. הקשות ביותר. ומי שעלעל כמה דפים קדימה בתנ'ך יודע עד כמה נפלו מנהיגים טרף לפרנויה. אצל יהושע זה לא מתגלה. הוא למד.
י. יהושע – הירח
הצימאון לניסים שוברי שגרה, לאגדה סוערת או לסיפור אירוע לדורות מגיע בפרקנו לביטוי מלא. האבנים הגדולות הנופלות על האויב לא ייזכרו כמו אותה חזרה על היום שאינו יום ואינו לילה של האפוקליפסה , של הנצח שעושה גיחה אל הרגע בדמות שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון. אירוע שאינו מותיר בנו אוויר ופנאי לניתוח. הוא מרווה את הצימאון לאכסטזה שוברת תקתוקי שעון ונימוקים.
אין פלא כי המסורת העלתה את יהושע לבחינת עצם קוסמי. אך היא דווקא הדגישה את היותו של יהושע הכפוף לתורת משה ולמשה המנהיג כדמותו של הירח המתייחס אל השמש. אך היא הלבנה הרי נושאת על שכמה את כל העול של הזמן המשתנה, הנמדד, המשפיע על התמורות בחיים כשם שהיא משפיעה על הגאות והשפל של הים. הלבנה היא הנותנת בידי האדם את המכשיר לקבוע את לוח הזמנים ולחכמים את היכולת להתערב במקצב הזמן כזירה המארגנת את זמן הקודש והחול.
יהושע כירח חשוב כי ראש החודש הנקבע על ידי הלבנה הוא חגן של הנשים היהודיות. אולי חגן המורד .
אותי מחזיר הפרק הזה אל שירו המופלא של אמיר גלבוע לזכר אחיו יהושע שנרצח בימי האפלה שבה
טעם היהודי יום ללא דין וללא דיין.
פני יהושע
ויהושע מעל פני מביט, ופניו זהב
שחוט. חלום קר. חלום חנוט.
ולרגלי הים מכה נצחים אל החוף.
אני חולה נהייתו. דומה, אני עומד למות.
אך מוכרחני, מוכרחני לחכות חי
אל- תמיד.
אחי מעל פניו עולים בעב
להגיד עקבותיי בחול הנשטף.
הים מכה ונסוג. מכה ונסוג.
מלחמות איתנים מותנות בחוק.
אני. ברוח. אחר. בורח רחוק.
גם יהושע עכשיו נח ממלחמות.
שהנחיל נחלה לעמו,
אבל קבר לא חצב לו
בהרי אפרים.
על כן לילה לילה הוא יוצא
לשוח בשמיים.
ואני חולה עומד למות
מיחף בחול ירח קר
בשולי המים
והומה בי, הומה בי סוף
המכה לרגלי את מותי
גל אחר גל-
על פני חיים רבים
יתרומם ויתגדל.
אמיר גלבוע כל השירים כרך א' עמ' 344 הוצאת הקיבוץ המאוחד
י'א בין אפולוגטיקה וחשבון היסטורי
בויקרא רבה נכתב מה שהיה נראה בעיני המדרש הקוד המוסרי של כיבוש הארץ. יש להציג בפני תושביה את האפשרויות. והם יבחרו המדרש אומר: הרוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. יש קודים למלחמה והם מכוונים למנוע שפיכות דמים. האם המדרש מגהץ את הכתוב בספרנו ועושה את הסיפורים לנוחים יותר לאוזן? האם זהו מדרש אפולוגטי על כיבוש הארץ? ואולי המדרש עוסק דווקא במצבם המיוחד של יהודי הגולה ? אם לא תהיינה הגבלות כאלה היהודים , הישראלים היורשים הפזורים בגלויות בגלל חולשתם הפוליטית ובגלל מצוקת כלכלתם יהיו הראשונים להיפגע מבעלי הכוח שמסביבם. בהפיכת כל מלחמה למלחמת חורמה, למלחמת אזרחים, יכולים להיפגע ישירות שוחרי השלום נעדרי הכוח. שהרי אם מלחמת יהושע הגורלית התנהלה בלי קודים – דמם של היהודים שאין להם צבא מותר .
לי נראה שלא רק אפולוגטיקה מאוחרת כאן. אולי כך אני נוטה בשל הערכתי את הטקסט שלפנינו: חוקי מלחמה מדברים על התנהגות במצבים בהם לכאורה הוסרו המגבלות המוסריות על האדם, באשר הוא מצווה לפגוע בחיי אדם, אך דווקא במצב זה שנראה כמצב משוחרר ממגבלות מוסריות צריך המוסר להיות פעיל ולמנוע רצח לשמו, שפיכות דמים המאוהבת בעצמה.
הטכניקה בעזרתה נערכת המלחמה בת ימינו אמנם השתנתה בצורה דרמטית אולם לא השתנתה הפרספקטיבה הנבואית הכל כך ברורה שגובשה אחרי כיבוש הארץ על ידי הנביאים הרואים במלחמה עונש ואימה ומאמינים כי היא מייצגת שלב אפל בהיסטוריה . הם המבקשים ימי גאולה ממלחמה. חזונם תובע מימושו כאן ועכשיו בחיפוש דרכים למימושו החלקי ההיסטורי באימוץ קודים הממעיטים את מרחץ הדמים ומבליטים את ערך החיים.
חלוקת הארץ לשבטים איננה כנראה חלוקה ריאלית. לפי הרשמים המופיעים בספרנו חלקים גדולים עדיין מיושבים על יד עמים אחרים. אפשר אמנם לקרוא בתכנית תכנית אסטרטגית של כיבוש עתידי את הדרמה הזאת נוכל לקרוא בפרטים דווקא בספר שופטים אך אולי כדאי דווקא לשים לב למה שחלם הספר שלפנינו בטרם הסתבך עם ההיסטוריה. מאחורי התיאור של החלוקה בין השבטים מצויה תכנית אוטופית לחלוקה צודקת של האדמות, לפי הצרכים, לפי האנשים. זו תכנית הכפופה לתכנית צדק אנושי שהיא על כן תכנית אלוהית. כאן מתגלה האופי של הספר כפרוגרמה. כמו שהרצל כתב את מדינת היהודים ואת אלטנוילנד בספר הראשון את הרעיון האנאליטי ובשני את הפרוגרמה לבנין הארץ כארץ נאורה וכמדינה הכפופה לצדק. כך בפרטי הפרטים של הגיאוגרפיה המופיעה בספר יהושע מופיע שרטוט של אידיאה חברתית של צדק.
י'ד הארץ המובטחת – גן עדן מחייב לפעולה
המסורת מספרת כי יהושע הוא המחבר של הברכה השנייה בברכת המזון, זו הברכה המדברת על הארץ המובטחת. אפשר למצוא בפרק זה את הנימוקים למחשבה זו.
הארץ המובטחת לעתיד היא כזיכרון גן העדן בו שהה האדם בעברו הרחוק . אין היא הבטחה גיאוגרפית של מקדשים וסולמות מיסטיים. היא ארץ זבת חלב ודבש. בה הגשם יורד בעיתו והחקלאי יכול לצפות שאמונתו הכנה בעבודת השדה והמטע יעניקו לו גמול שיסדר את חייו ולא יטיל בהם אימה . היא הבטחה כי האדם ישוב לעבוד ולשמור על הגן בלי איומי בצורת, בלי איומי מלחמה, בלי אסונות טבע. ארץ זבת חלב ודבש היא אוטופיה לא בגלל שאין בעולם אדם היוצא לשדהו, מנסה לבנות לעצמו בית וקהילה אלא משום שחברת האדם אינה מתארגנת כראוי וכל שיבוש בטבע הופך לאסון חברתי המזמין פולחני שווא, אלימות, גם פגיעה בטבע עצמו. הארץ המובטחת היא האוטופיה התובעת מעשים כאן ועכשיו. פולחני אמת, כינוס אנושי, פעולה נפשית ועשייה חברתית. הארץ המובטחת אינה עיר האלוהים היא מקום. היא מתחננת לגיאוגרפיה, להיסטוריה. היא לא מטרה פוליטית אלא אתגר אנושי הכולל יסודות פוליטיים. על כן חציית הירדן האחרונה של מניחי היסוד של החברה הישראלית היתה שונה . הם לא הגיעו על מרכבות צבא והארון לא הלך לפניהם גם לא הכוהנים . הם חיפשו דרך להתחיל לעבוד ולשמור למרות שידעו כי אין כאן גן עדן, הם ביקשו לטפח קהילה ולשקוד על דמות אדם לפני שזכו במענה להבטחה. הם העזו לזרוע בלי ידיעה אם יזכו גם לקצור. כאן יהושע פוגש את אהרון דוד גורדון לשיחה משמעותית של כמה אלפי שנים…
י'ט חורבות ועקבות
ולטר בנימין הפרשן היהודי הטראגי של המאה העשרים שהתאבד במנוסתו מן הנאצים בעיירת הגבול בין צרפת וספרד, איבחן בין חורבות המסמלות אבל על חלומות ששקעו לבין סימני דרך המכוונים לעתיד. באבחנתו הוא החיה כמה חידות הנוגעות לארץ ישראל וספר יהושע. הספר יהושע מביא לנו שמות של מקומות ואזורים. האם אלו סימני חורבות או עקבות המשרטטים סימני דרך לעתיד? האבחנה ביניהם קשה.
ספר יהושע העשיר אותנו בשמות של מקומות. בחלקם נשמרו דורות אחרי דורות בחלקם תבעו יכולת זיהוי מחדש, זיהוי הנתון בוויכוח. היכולת להעניק להם מחדש את השמות הישנים על ידי חקירה, ניחוש או תפילה , היכולת לגייס לשם כך השראה או לחפש סימני אבן מתחת לפני הקרקע הגלויים הם מעשה של בריאה מחדש, של כריתת ברית מחודשת בין הסיפור הקדמוני לבין הנוף המשקיף על פני הדורות. אך במתן השם מחדש יש תביעה לא להסתפק בחותמת של שם יש תביעה לממש את הגנוז בקשר: לצעוד צעד בבניית שדה ובית, ליצור קהילה ותרבות.
כ' פרקי אוטופיה גנוזים
מבעד לערפל הקרב והאימה של כיבוש הארץ שלא נשלם בספר יהושע מופיעה בו גם מעין אוטופיה של חלוקה צודקת בין השבטים, של ערי מקלט השומרות בפני רציחות מיותרות, מופיע גם חזון של אחווה בין השבטים שמתיישבים מחוץ לגבולות הארץ ומקבלים אחריות על הקשר ביניהם לבין השבטים המתנחלים. כל האתגרים הללו אינם משתבשים במהלך הקרבות. הכניסה האלימה של העברים להיסטוריה הכרוכה בשפיכות דמים כרוכה במחויבות מוסרית שאינה נעלמת במערבולות האימה.
לפני האנרכיה שמצפה לנו בימי שפוט השופטים ולפני הכניעה ליצר הפוליטי במלוכה מופיע דווקא בספר הסוער של יהושע דמות של מנהיג אסטרטג שלא מייחס לעצמו את הניצחון. לא נסחף בהיבריס המלחמה. מנהיג שכנראה יודע עד כמה לכוח יש כישרון משחית כשהוא מאבד מצפן ונכנע ליוהרת המנצח, לפולחן הכובש . דווקא יהושע האסטרטג הממולח יודע כי האסטרטגיה הטובה ביותר היא להבקיע דרך לשלום ולהזדקן עם ארץ שלא שוקעת באובדן הזיכרון ומחיקת המצפון. לכן לקראת מותו מספר יהושע לעם לא את קורות ניצחונותיו אלא את סיפוריה של האומה כסיפור מפגשי גורל עם הייעוד.
כ'ב
מה קרה לפנחס בן אלעזר?
האם פנחס בן אלעזר, האיש שטיהר את המחנה במדבר באלימות התבגר? הנה הוא מופיע בפנינו שוב במבט ראשון נראה קנאי וחשדן. אנשי ראובן גד וחצי שבט המנשה אחרי שהשתתפו בכיבוש הארץ שבו לנחלתם בברכת יהושע. הם מקימים מזבח אל מול הארץ ופחד הפירוד בין השבטים מתעורר. אותו פחד שיהפוך לימים לשיטפון עכור שיענה את העם דורות. פנחס בן אלעזר מתעורר שוב, מגייס את הנשיאים להתמודד עם מה שהוא חושד שעלול לקרות. אך הפעם הוא מקשיב. והוא שומע כי דאגתם של השבטים מעבר לירדן היא דווקא למסורת הדורות, לקשר שיתמשך. הם מבטיחים דגם של מזבח שלא מתיימר, שלא מורד בסמכות , שלא מעיד על התפוררות הסולידאריות. בו רק מעידים ולא זובחים. הפעם פינחס משתכנע. כנראה יודע מה ניתן לעשות במפגש של אמת. האם העולם השתנה? האם בארץ ניתן לגלות יחס אחר מאשר במדבר? ואולי דווקא האיש השתנה? בכל מקרה מגיעה פשרה מכוננת. מזבח שלא זובח. מוקדש לברית ולא ליצר. בראייה לטווח ארוך נולד כאן מוסד מיוחד במינו. זהו דגם בית הכנסת העתידי שגם הוא אינו מזבח שזוכר את הקרבנות ואת המקדש אך איננו מקריב.
לבתי הכנסת שיקומו אחרי חורבן הבית יהיה בסיס טראומטי, ידיעת החורבן. כאן במזבח שלא זובח, אל מול הארץ המובטחת, לא הטראומה מזינה את האמונה אלא הרצון להנחיל.
כ'ד ספר יהושע לא ראי לציונות
הקורא בספר יהושע כתכנית מקדימה לציונות מסתכן . קריאת פרקים קדמונים כראי של ימינו איננה רק שקרית אלא גם משעממת. אם האז והעתה משכפלים זה את זה למה לי לפתוח צוהר אל מה שהיה. אתבונן עוד ועוד בראי, אולי אתאהב בו ואולי לא אך אדע כי עולמי סגור ומסוגר. אין תועלת במפגש בין הדורות. ה היסטוריה אינה סובבת בעותקים ואין בקריאתה תחזית למאורעות העומדים בפנינו. לעומת זאת גם התפישה האומרת כי העבר הקדום הוא כל כך ייחודי וחולף שאין הוא יכול ללמד אותנו דבר, הופכת את הנבירה בו למיותרת. המתבונן בספר יהושע ובסיפור הציוני במרחק הדורות לומד משהו דווקא מהשונה ביניהם. יהושע מתייצב בפני ארץ ישראל כעומד בראש עם שלם, עם מחושל , עם רעב, עם של אנשי מדבר הצמאים לקרקע ומזון, לבית ולדרך. הם עומדים על הסף של הגשמת ההבטחה לעם מגובש שמנהיגיו משוחחים עם האל ישירות. הציונות צמחה בעת הסתר הפנים הגדול ביותר שאירע בקורות היהודים. היו לו סימנים מקדימים .הציונים על כל זרמיהם ומקומותיהם חשו בהם. הציונות הגשימה את חזון הקמת המדינה היהודית לא היתה עם מגובש כעמו של יהושע העומד לחצות את הירדן. היא הוגשמה אחרי חורבן של הגוף והנפש. בארץ ישראל חי בעת ייסוד המדינה רק קומץ קטן, אפילו לא ראובן, גד או חצי שבט המנשה. , אלו שדיברו בשם העם מתוך פרספקטיבה של מי שכבר הגיע ארצה היו פחות מארבעה אחוזים של העם היהודי. לא שבטים על דגליהם ושופרותיהם אלא עם נרצח שגורש או אוים על ידי רעידת אדמה שגעשה מהרוע והחרדה. דווקא השוני הגדול מאפשר לנו לקרוא את ספר יהושע בעניין גדול. הזמנים שונים, המציאות עתירת תמורות, אך יש על מה לשוחח כדי לומר מה השתנה ומה צריך להיות אחרת.
יהושע מת מזקנה. לא במלחמה. לא בסערת ייאוש. הוא הצליח למות כאיש שהביא את הארץ המובטחת לשלום. זו היתה לו הזדמנות מצוינת להקים שער ניצחון. להנות משלל , לרומם את דמותו כדי לגבש תודעה לאומית. לשקוע בנוסטלגיה. אך הוא מסרב. במקום זה כנהוג הוא מספר את סיפור האומה, סיפור עטור מבחנים ונטול ניצחונות. מכניס אנשים לקונטקסט. מפזר ערפילים. זו הדרך הלכנו בה עד הלום והיום יצטרכו שוב לחיות על הסף של הכרעות אמוניות, מוסריות, פוליטיות. הוא מביא לעם לא הספד כי אם צוואה. איך ממשיכים בדרך? מתחילים אותה כל פעם מחדש. אין מנוחה בנחלה.
