כמה  הערות על תיאטרון יהודי דרשה ומדרש

שיחה  עם אבישג

האם יכול להיות  תיאטרון יהודי? האם איש חסיד היה  תיאטרון יהודי  ראשון. בוודאי שלא. התיאטרון התנכ'י היה  כבר  קודם.  יצחק   קצנלסון ערך תיאטרון תנכ'י וסופרי ההשכלה  עוד לפניו. הפסיו הנוצרי היה תיאטרון  שינק לא מעט מהמסורת היוונית דווקא. כנראה  שהיה  עוד  אמצעי לגישור  עם העולם הפאגאני. ובכל זאת היה  תיאטרון יהודי הפורים שפיל עמד  במרכזו  אך  היו ניצנים  של תיאטרון  תנכי. אך דומה כי מסורת זו נותקה אחרי השואה. היתה תחושה של התגלות מימד שאינו מבקש את מעמד  הבינים של התיאטרון  הנשען על מסורת מיתית  ארוכה. התגלות  הארץ, הפוליטיקה, המלחמה  לא כקרבן. ואפילו האמנות. הנה   משה שמיר בהצגתו על המלוכה עשה את המעבר אל תיאטרון  תנכ'י שונה, מדרש  ציוני.

 

 

 

המדרש האם הוא שיחה אינטימית  בין תלמידי  חכמים ? ארי אלון טוען  שזה היה מרכז  החיים המדרשיים והפלפולים על ההלכה. שהשיחות  המתפתחות בבית המדרש היו שיחות מופשטות . לא  כל ההלכות  קוימו. הן היו שיחות של תלמידי חכמים בלבד.

אך היה משהו  מיוחד. הן היו  שיחות  המזינות את החכמים בהתייצבותם השבועית  בפני  קהילתם כל שבוע. כאן היתה קפיצה מן האינטימי אל  הציבורי.

קפיצה זו  יכולה להסתדר בכמה צורות. או של בקע בין  הציבורי לאינטימי מתוך אי  אמון בציבור ואמון בחכמים.  זוהי מסורת  אפלטונית הבנויה  על העיקרון  שסוקרטס  דיבר  עם הציבור יותר מדי וזה  הביא למותו. על  הפילוסוף השליט  הנאור לספר  סיפורים ולא לתת לאחרים לספר . את מספרי הסיפורים ואת  בעלי  הקושיה  יש לגרש מן העיר. הם מרעילים את הציבור על הפילוסוף להמציא סיפורים מחנכים אך לא נכונים  כי  האמת נסתרת מהציבור.  הוא צריך להיות יחצ'ן של שקרים מועילים. עמדה  אחרת  היא  עמדה דמוקרטית הרואה  באמת  מה   שהציבור מבין. מדגם של דעת  קהל מספיק ויש להשתחרר  מאתגר האמת.  אין אמת יש מי שמקבל  קופירייט על האמת בזכות כוחו ושלטונו. הדיוויזיות מקנות זכות  על האמת והדבר  תובע את השלטתה. האמת של  המנצחים תובעת כוח ולא משפט. לעומת זאת הדמוקרטיה היא  האמון בתהליך שמתקיים  בתנאים קשים בו האמת מתגלה במאמץ רצוף ולא מתקדם בו במבוך האינסופי מתקדמים בכוח החלטת רבים  , כל רגע הוא רגע של תביעה לחשיפת האמת וזו עקרונית היא  אמת של כולם.  ההחלטה היא תמיד בסיס לדיון נוסף תהליך הנמשך עד אין קץ. זהו דיון המחייב משפט אינסופי תיקונים ולימוד המעלה את רמת הדיון הציבורי . חיפוש פומבי זה אחרי  האמת נענה לא רק לחוק אלא נוצר על פי זרמים של  מחויבויות מרצון שרוקמת  לעצמה  החברה . מתוך חירות מלחצים ומתוך שאיפה  לחופש  . הוא מבקש להעמיד מטרות חדשות להשתחרר מעול  מיותר הפוגע ביחיד ובתהליך צמיחתו.

המורה  החברתי  יודע כי אמונות אלו הצומחות מהווית  היחידים החיים בשאיפתם לאחריות  וחירות  שלא נוסחו בחוקים או נכפו  בכוח השלטון לא תמיד מוצאות להן ניסוח  המסוגל לעבור מדור לדור אם לא ימצאו להם  הד בתרבות  החברה המתגבשת לאינסוף. הוא  רואה  עצמו מחויב 'להתוות דרך ולמסור  דבר' כפי שכתב  גרשום שלום. הם מחויבים לחתור  לביעור  השקר אם לא לאמת.

התפישה המבקשת להכיר  בכך שאין אמת אלא נרטיבים רבים קוראת ומטפחת את פולחן הכוח  המשליט  סיפור אחד  על השני.

התיאטרון היהודי צריך להיות שונה  מהיווני בכך שהגיבור  היווני  אינו מצפה לצדק אלוהי אלא  לתככים אנושיים מועצמים  בדרכם של  האלים.  הוא  שפועל מעבר לתחומיו ושוקע בהיבריס נענש ושותק בפני האלים ואינו יכול לתבוע מהם  צדק. את הצדק  כמוסכמות החברה מייצגת המקהלה. הגיבור  התנכ'י  קורא לדין את אלוהיו. יש לו משא ומתן על הצדק  האלוהי.

הדרשה  היהודית האירוע והסיפור  של  קבוצת  החכמים מקבלים  את משמעותם רק מסמכות  ההד שלהם  בעדת המתפללים, החוגגים, המתאבלים והמביאים ילדים לעולם. כשם  שתפילת מנין שונה בעיקרון מתפילת יחיד, כך  פלפולי תלמידי  החכמים מקבלת תוקף אחר מהנהגת  הציבור ומהקשבה  למתרחש  בו. אותו ציבור  המונחה על ידי הזיכרון  הקולקטיבי שלו  ועל ידי  חרדותיו ותקוותיו לעתיד.  המדרש והדרשה  קשורים זה  לזה כמו  הפרטיטורה לביצוע  המוסיקה כמו התסריט לסרט. כמו החזרה להצגה לפני  שהקהל נכנס לאולם. חלק מעולם  הלימוד  הוא  בעצם חזרה  כזאת המטרים את מה  שיכול  לקרות  בעידן  אחר, במציאות  שונה ועיקרו  הוא חידוד  המשמעת  המוסרית  לקראת בואו של העתיד  שאת טיבו איננו מכירים.   החכמים טובלים ומעמיקים בים הסיפורים והעלילות, ההכרעות והדמויות שהיו על מנת  להכין  עצמם  בלי קץ  אל  העידנים  שיבואו.  הם אינם מאמינים כי  ההשכחה יכולה  להתקיים בלי הדחקה מסוכנת. לכן  הם   מאמינים כי  הגאולה  נמצאת  דווקא קשורה  אל  הזיכרון. התיאטרון המחזיר את  המסורת למעשה  ההתייצבות של אדם  עם אדם, להקשבה  לגיבורי עבר כדי  לחדד את  השמיעה  אל  זרמים  עתידיים. לא  קיומיות תקועה  בהגבלת המוות  אלא  למרד החיים  הנוצרים  ללא  הרף. אך הוא פועל כאן ועכשיו. אירוע חייב להתחבר לקודמו, כאנאלוגי, כחוזר על עצמו, כגלגול  בשינוי צורה.

ברכט ואאורבך : ברכט מבקש לנתץ  את התבונה והדיבור כיסוד מוסרי. לדידו  הכל זקוק לטיהור על ידי המעשה הפורץ מסגרות המהפכה אינה  בתבונה  אלא  בפריצת מסגרותיה  שהן היפוקריטיות  ביסודן. אאורבך מבקש  לשוב אל  התבונה  המספרת כיסוד משפט מוסרי כטיהור ממיתוסים ושיבה אל הריאליה התנכית.

חביבה פריה את  רבי נחמן  מברסלב :

במיתוס של האר'י ותלמידיו  הצמצום כפשוטו או לא  כפשוטו הוא הכרח הנובע מרחמיו של הבורא. הוא מכשיר  הכרחי לתהליך הבריאה. הבעיה מתחילה  עם שבירת הכלים. נחמן רואה  בצמצום מקום  אבסורדי ללא אלוה. הוא  הבעיה  המרכזית המעוררת את הקושיה  הגדולה שאין לה מוצא  אלא  אמונה. מעין אף על פי כן. השפה  אינה  יכולה להתמודד  עם הצמצום רק השתיקה והניגון. ואולי גם הצחוק האמיתי.  השבירה  היא  סיפור אחר.  שם יש  דיבור שם צריך לתקן היא  מעולם  הדיבור. התבונה, החוק.

כשחוזרים על  התיאטרון היהודי של הדרשה ובית המדרש יש לראות זאת מזווית ראייה של תיאטרון לשחקנים ותיאטרון  רחוב כשני  קצוות.  תיאטרון של שחקנים הם יבקשו להיכנס  לאיך, לפרטים,  לרצון  לשחק   במקום השחקן המופיע. מי שהולך לתיאטרון יודע ומבקש להיכנס למערכת  התיאטרלית. לעומת זאת  תיאטרון הרחוב בו העוברים ושבים נכנסים בעל כורחם לעולם התיאטרון. מה  קורה  בדרשה ?

יחזקאל  בגטו ורשה

בגטו וארשה עמד  המשורר יצחק  קצנלסון ותרגם את ספר יחזקאל  לאידיש. ליד  המטבחים שהוקמו בעיר שהכינו אלפי מנות ליום עמדה להקת  נערים והציגה לאוכלים פרקי תנ'ך. זו  היתה דרך התנגדות מיוחדת. אחת  השחקניות  היתה ילדה עם צמות והיא  דקלמה  את ספר יחזקאל  בתוך  הגיטו. דומה  כי יצחק   קצנלסון המשורר ידע יפה  כי יחזקאל    ראוי לקריאה דווקא  בנסיבות ההן. הרי בו כל  האימה, צער  הגלות, התחושה  של  קץ  הימים המחפשת ביטוי בסמלים מקוצר  יכולתן של מילים. מסעם הפנטסטי של אנשי הגטו לארץ ישראל לא היה מסע  של כוהנים כיחזקאל . מסע  כזה יכול להיות לא  פחות פנטסטי אם  הוא  מלווה בפולמוס  עיתונאי, או  בצילום. ובכל זאת  הוא נאחז בפנטזיה  המעופפת של יחזקאל הוא חש  בו את אותו  קצב  אפוקליפטי

ואוטופי . הוא לא התרכז במקדש ירושלים ובחזונה הפולחני , גם לא בייאושם של אלו שאיבדו את  אלוהים ומבטאים את אובדנם   בדרך  של פולחן.  הוא  התרכז  בחזון. המסע התקשר עם הפנטזיה  של יחזקאל  במילים  החוצבות  כפירה  בהגיון  המילה ומבקש לה ביטוי  אלטרנטיבי. האם מתוך ייאוש מהמילה מתחיל המסע  הפנטסטי הזה  והופך  לשפת המראות?  שם, בגיטו היתה  הפנטזיה לא פנטזיה  של כוהנים ולא פנטזיה  של תוכחה. שם ראו ילדים, מוות, חורבן בית וחיזוק הצימאון לבית קונקרטי בארץ ישראל. במסעם הפנטסטי הם  ביקשו  בית שהוא שדה, מטע,  חרושת שיוכלו לתקן משהו באי הצדק  בעולם ובעם. יחזקאל שהבין את העונש  שבגלות  ולא שר על מכמניה הרבים  הבין את הגלות  המשתקמת  בבתי פולחן זמניים. במקדשי מעט. הוא  ערך את מסעו לא  כתייר ולא  כצליין אלא כמי שיודע כי הוא  מגיע לבית המשפט.  לעת הדין.

הפנטזיה  של  החלוצים , העולים והמהגרים  לארץ ישראל היתה  כתב ערעור

לאפוקליפסה. ביטוי  לתקווה הנולדת במרד  של  האף  על פי כן. למסע כזה  כיוון יצחק  קצנלסון  כשקרא מחדש את חזונו של יחזקאל הנביא.

הפרדס הגווע

לבוגרי  מכינת בית ישראל

 

הוא היה  מומחה  זקן לפרדס ממושבת  כנרת.  והוא  שלימד  אותי מהו  האתגר  העומד  בפנינו.

פעם, הוא סיפר לי, נקראתי להציל פרדס. הפרדס  היה  נטוע  בעמק ובגבעה. . באתי למקום וחשכו עיניי. : הפרדס גווע.

 

העצים  הנטועים על הגבעה עמדו חשופי שורש. הסחף הותיר  אותם  מתייבשים והולכים לאור  השמש  הקשה.  בעמק לעומת זה  השורשים נחנקו מחוסר  אור ואויר. הסחף מהגבעה כיסה  את החלקה בשכבה  עמוקה סותמת  כל.

ומה עשית ? שאלתי

הבנתי  שצריך לחרוש  אחרת. על פי קווי  הגובה. צריך לשחרר את השורשים  הנחנקים  בעמק ולהשיב  אדמה  לשורשים  שעל  הגבעה.

סיפור  זה  סיפרתי בשנה  הראשונה  בה לימדתי במכינה.  ידעתי כי  אתם נכנסים לפרדס. והסכנות  מרובות.  משימות המכבות מודעות. לימודים המסתופפים  בעולמות  העליונים.  חרדות, התפרקות,

דוגמטיות  וביורוקרטיה.

ואתם הבאתם לפרדסכם הרבה  אור, עומק, אתגר, רגישות והגשמה. גם הרבה אהבה וילדים, חשבון נפש ולב פתוח לעולם. ולא נעלתם  עצמכם מעל ולא הסכמתם  להסגר  במקדש.

ברל  כצנלסון הגדיר יהדות  באמירה  מדרשית עתיקה : יהדות היא  כפירה  בעבודה  זרה.  זה נשמע  קר, ביקורתי, מתנשא, מנפץ פסילים עשויים שיש וזהב. אך כפירה  בעבודה  זרה היא  היכולת לעמוד מול אדם  בחולשותיו ובתקוותיו בלי  לבודדו  בהמון של מריעים, היא  היכולת להקשיב  לנשימתו של תינוק רעב ומחפש  דרכו לחיים. הכפירה  באמונה  זרה  היא  היכולת לערער  על  קידוש יחס ביורוקרטי. היא  כנות והכרה  בפליאה ולימוד. היא  כפירה  בערך המוחלט של  שלטון אדם באדם. היא  היכולת להקשיב  לבשורתו של  הכאב והיכולת לערער בחיוך על  סמכות מדומה.

כפירה  זו  באה לידי ביטוי מצטבר  במסורת  ארוכה אך גם בה יש  הרבה  שתיקות והסתרות, הרבה  אמיתות  שנגנזו בגלל צורך  דחוף לפנות חלל ולהתמודד  עם  שברים. גניזות  אלו מאיימות על  היכולת לפרק  עבודה  זרה.

היצירה של בית ישראל  היא  עולם  קטן המתפלל להשפיע  על סביבה  רחבה . כבר לא נבט אלא צמח צעיר המחפש  שותפים  רבים. הוא   מסמן דרכים  לבית  האנושי לאומי  שעוד לא בנינו. המדינה היא תשתית חשובה ומחייבת היא  מאפשרת  בקשיים  רבים  להגיע  לפגישה. לשותפות אחראית  המבוססת  על  חירות  ועל שוויון ערך היודעת לקבל  השראה ממסורת  הדורות. עתה  הגיע הזמן בו נוכל  להפוך את החברה  בה  אנו חיים  ליצירה  אוהבת  שלא משלימה  עם  בדידותו של השורש  החשוף ולא  עם עומק האדמה  החונקת.

אני  מקווה  שהקול  שנוצר  כאן ייתן  השראה לקולות  רבים ושונים  שידגישו  את  הניצחון החינוכי  שבפגישה  המאתגרת  והאוהבת  שהתגלתה  כאן.

כמורה  זקן אני יכול לברך  את  כל  הצעירים שיזכו בכל  העושר בו  זכיתי אני בפגישה זו  עמכם.

ההר  השדה והבית

לפתיחת גני טבע

 

אחרי  עבודת  קיץ ממושכת  נחנך  חדר  האוכל והאולם של בינה  בגני טבע.

 

המשורר אבא  קובנר  כתב פעם  שהוא לא  מבין מדוע לא מתחילים את בניית הבית  בחלון. הבית הזה שאנחנו  חונכים  היום בגני טבע  החל  בחלון.  בחלון אל  הטבע, אל  האדם, אל החבורה, אל החלום ואל המציאות התובענית.

לא חומה  הקימה  אותו ואף לא  גושי  בטון מגוננים אלא  פתיחה אל.

 

באחד  המדרשים  נכתב   כי שלושה  אבות  היו לעם ישראל אברהם היה  הר, יצחק שדה ויעקב  בית. אפשר לסמוך על המדרשים כי סמכו את  קביעתם על פסוקים הרבה אך מה  שנותר  היא  הקביעה הר, שדה ובית.

ואכן הר  האמונה  הנישא  תובע שדה בו  יושקע  כל החזון והשדה  הרחב קובע  מקום לעשייה , לתשומת לב לצרכי  הקיום . הבית תובע מקום להניח את הראש, לתת אהבה, להעניק  קשר ומשמעות. גם ההר, גם השדה וגם הבית קוראים להרבה לימוד.

הציונות ביקשה לשוב  אל המתח הזה  בין ההר , השדה והבית.  לדעתה מי שוויתר  על  הסיכוי לשדה לא יוכל להחזיק בבית או בהר אמונותיו. לדעתה  אין להיכנע  ולוותר על החיים בשדה,  שדה  המתח של הבית וההר. הגלות  וויתרה  על המתח וגנזה את השדה. היא  הורידה את  היסודות הללו  למחתרת. עתה בבואנו  אל ההר, השדה והבית  אנו זקוקים  לכל שנוצר  במחתרת הזו אך  מה  שגובש שם צריך עתה לפתוח חלון ולפרש את כל שהיה בסימן הגעגוע אל עמידה מתחדשת במתח בין  היסודות.

כיצד  מגיעים לשם ?  זירות אלו בעלות   המשמעות בפגישתן מחייבות .לא רק מדרש אלא גם מעשה, עבודה ביקורת, מעורבות. לא לתת  שמעורבות ועשייה יעמעמו את  הרעב  לחירות אם  האחריות  והיצירה.

שלושת האבות הללו מתבוננים בנו  כרגע ותוהים.

בזוהר  איכה מסופר  כי  האבות התייצבו בפני  הקדוש  ברוך הוא ותהו על חורבן  הבית. הוא  השיב להם בהצבעה  על  החטאים של ישראל. הם נאלמו דום ושבו אל  אדישותם המרוממת  אך רחל האם לא וויתרה, לא  על הדאגה ולא  על  הבכי. היא  התעקשה. אנו מבקשים מהאבות לזכור שיש אימהות ולתת להן את  הזכות  לא לוותר  על התקווה.

 

 

 

יריב  בן אהרון

 

כמה קשה לעמוד  כאן ולהיפרד מאיש  שהיה לי מורה ורע. . יריב היה לדידי  איש מורד , מוכן להתייצב  במערכה  רוחנית  לנתץ את  אלילי  התלישות והבורות, את  פסילי  גאוות בעלי השררה גם אם הם לבושים מחלצות של דוקטרינות  סוחפות. בדרך כואבת  הגיע יריב  לייעודו : הוא  ביקש להפוך את  דבר  הדורות  לפגישה של כאן ועכשיו לקראת הימים הבאים. הטקסט היה לו גשר אוהב לתלמידיו ולתלמידי  תלמידיו.

נמצא  עמנו  כאן האיש  שקרא לנו לפני שנים רבות ליצירה  רוחנית אברהם שפירא הוא פצ'י. הוא גייס  רבים למפעל 'שדמות' יריב הגיע כמי שיודע את יציאת מצרים פצ'י  היה העורך היוצר ואני הייתי לתלמיד צעיר של שניהם.

כמורה  היה יריב צמא לקשב, להד,  לשותפות. כתלמידיו ידענו את השעות בהן היה  בטוח כי מקשיבים לו ולמתנות שהביא ממפגש  של דורות רבים . הוא  ביקש לתת למסורת לדבר  מהפכה ולמהפכה למצוא את  שורשיה  התרבותיים במסורת.

הוא  העריך את הקשב לו זכה אם חש  שמתוך הלימוד בטקסטים  עתיקים וחדשים מתעורר  הגעגוע שלנו אל  העתיד .  ברגעים אלו  של לימוד ופגישה  היה  שופע חיוך מלווה בביקורת עצמית עדינה הסומכת על חיבוק  עתידי. אולם היו גם רגעים בהם חש מחוסר  הד. ננטש בדעותיו ובדרכו. אז היה  נאלם דום ומתכנס  בעצמו. מוצף בתחושת  אחריות על נתקים וקריעות.

ידענו יחד  הרבה  שעות של למידה  שופעת. הוא  ביקש להנחיל תורה, לא תורה מגובשת אלא פריסת נוף רוחני  הקורא ללכת  אל הלא נודע . אל אותו לא נודע הנובט בלי  הרף כחיי אדם בשעות עלייה. בשעות  אלו של פגישה  חש חלוץ  אמיתי .  לסיירות  רוחנית  זו יצא כפי שיצא  לכל מלחמותיו :היה מוכן  לחצות מדבר ולא להיכנע לאשליות .

הוא  לא היה תלמיד  של ברנר,  הוא היה ברנר. לעתים היה  העצב  עוטף אותו. אך שמע תמיד לצו הברנרי : כל החשבון  לא נגמר. הרי  היה איש  האף על פי כן. לא היה  זה  ברנר המדומה הקורא להיתלש . הוא לא ביקש לברוח תרשישה . הוא התמודד  עם ביקורת נוקבת כדי להיות איש  הבונה אדם. לא אדם חדש, לא אדם סינטטי אלא בן אנוש המבקש

תיקון . הלוחם לצדק . הוא לא הסתתר  מאחורי דפים ישנים לא בנה  תיאוריות מתוקות על הרפייה מוסרית  אלא היה איש  שעולמו נובע מתחושה של יצירה ואחריות כבדה.  כשעסק בברל כצנלסון, ברחל,  באהרון דוד  גורדון ובאלתרמן חש שהוא נוגע  בפיסות של נבואה, מופת מוסרי וחכמת חכמים. את כולם  קרא כספרות המשך מורדת. הוא  האמין  בחלוץ  כנושא מסורת והופך אותה  לאתגר. להתמודדות עם  שברים וקרעים בנפש ובזירת  החיים.  הוא  הביא לשיחה את  התנ'ך ואת הציונות, את חז'ל בארץ ובבבל, את  החלוצים עם קהילתם לקראת הבאות.  הוא  ראה  ברכה בעמלו וציפה לראות את קיומן של קבוצות שיתופיות הנושאות רעיון ומוסרות תרבות.

עם לכתו נצלול  בדברים החדים שכתב, במרד הסוער, במקורות שפירש מתוך הנחה כי  ללא  החלוציות היהדות  מאבדת פרק חיוני  לפריצתה לקראת  העתיד. לא רק שצנזורה על פרקי אבות אינה  מביאה לצמיחה  של פרקי בנים מורשת אבות שאינה  מנהלת שיח של אמת  עם מורשת בנים הופכת דוקטרינרית או נסחפת עם כל  רוח.

בפגישתנו  האחרונה  כשהמוות  כבר  אחז  בו הבטחתי לו: יש ממשיכים בדרך. הם ימשיכו ללמד , ליצור ולאהוב.

מרחוק  הוא ימשיך ללוות אותנו,  לתבוע, להאמין , ללמד.

משפחתו  תישא גם את דגלו אך במיוחד את אהבתו הגדולה לה ולחיים.

בגיטו וארשה עמד  המשורר יצחק  קצנלסון ותרגם את ספר יחזקאל  לאידיש. ליד  המטבחים שהוקמו בעיר שהכינו אלפי מנות ליום עמדה להקת  נערים והציגה לאוכלים פרקי תנ'ך. זו  היתה דרך התנגדות מיוחדת. אחת  השחקניות  היתה ילדה עם צמות והיא  דקלמה  את ספר יחזקאל  בתוך  הגיטו. דומה  כי יצחק   קצנלסון המשורר ידע יפה  כי יחזקאל    ראוי לקריאה דווקא  בנסיבות ההן. הרי בו כל  האימה, צער  הגלות, התחושה  של  קץ  הימים המחפשת ביטוי בסמלים מקוצר  יכולתן של מילים. מסעם הפנטסטי של אנשי הגטו לארץ ישראל לא היה מסע  של כוהנים כיחזקאל . מסע  כזה יכול להיות לא  פחות פנטסטי אם  הוא  מלווה בפולמוס  עיתונאי, או  בצילום. ובכל זאת  הוא נאחז בפנטזיה  המעופפת של יחזקאל הוא חש  בו את אותו  קצב  אפוקליפטי

ואוטופי . הוא לא התרכז במקדש ירושלים ובחזונה הפולחני , גם לא בייאושם של אלו שאיבדו את  אלוהים ומבטאים את אובדנם   בדרך  של פולחן.  הוא  התרכז  בחזון. המסע התקשר עם הפנטזיה  של יחזקאל  במילים  החוצבות  כפירה  בהגיון  המילה ומבקש לה ביטוי  אלטרנטיבי. האם מתוך ייאוש מהמילה מתחיל המסע  הפנטסטי הזה  והופך  לשפת המראות?  שם, בגיטו היתה  הפנטזיה לא פנטזיה  של כוהנים ולא פנטזיה  של תוכחה. שם ראו ילדים, מוות, חורבן בית וחיזוק הצימאון לבית קונקרטי בארץ ישראל. במסעם הפנטסטי הם  ביקשו  בית שהוא שדה, מטע,  חרושת שיוכלו לתקן משהו באי הצדק  בעולם ובעם. יחזקאל שהבין את העונש  שבגלות  ולא שר על מכמניה הרבים  הבין את הגלות  המשתקמת  בבתי פולחן זמניים. במקדשי מעט. הוא  ערך את מסעו לא  כתייר ולא  כצליין אלא כמי שיודע כי הוא  מגיע לבית המשפט.  לעת הדין.

הפנטזיה  של  החלוצים , העולים והמהגרים  לארץ ישראל היתה  כתב ערעור

לאפוקליפסה. ביטוי  לתקווה הנולדת במרד  של  האף  על פי כן. למסע כזה  כיוון יצחק  קצנלסון  כשקרא מחדש את חזונו של יחזקאל הנביא.

לפתיחת גני טבע

 

אחרי  עבודת  קיץ ממושכת  נחנך  חדר  האוכל והאולם של בינה  בגני טבע.

 

המשורר אבא  קובנר  כתב פעם  שהוא לא  מבין מדוע לא מתחילים את בניית הבית  בחלון. הבית הזה שאנחנו  חונכים  היום בגני טבע  החל  בחלון.  בחלון אל  הטבע, אל  האדם, אל החבורה, אל החלום ואל המציאות התובענית.

לא חומה  הקימה  אותו ואף לא  גושי  בטון מגוננים אלא  פתיחה אל.

 

באחד  המדרשים  נכתב   כי שלושה  אבות  היו לעם ישראל אברהם היה  הר, יצחק שדה ויעקב  בית. אפשר לסמוך על המדרשים כי סמכו את  קביעתם על פסוקים הרבה אך מה  שנותר  היא  הקביעה הר, שדה ובית.

ואכן הר  האמונה  הנישא  תובע שדה בו  יושקע  כל החזון והשדה  הרחב קובע  מקום לעשייה , לתשומת לב לצרכי  הקיום . הבית תובע מקום להניח את הראש, לתת אהבה, להעניק  קשר ומשמעות. גם ההר, גם השדה וגם הבית קוראים להרבה לימוד.

הציונות ביקשה לשוב  אל המתח הזה  בין ההר , השדה והבית.  לדעתה מי שוויתר  על  הסיכוי לשדה לא יוכל להחזיק בבית או בהר אמונותיו. לדעתה  אין להיכנע  ולוותר על החיים בשדה,  שדה  המתח של הבית וההר. הגלות  וויתרה  על המתח וגנזה את השדה. היא  הורידה את  היסודות הללו  למחתרת. עתה בבואנו  אל ההר, השדה והבית  אנו זקוקים  לכל שנוצר  במחתרת הזו אך  מה  שגובש שם צריך עתה לפתוח חלון ולפרש את כל שהיה בסימן הגעגוע אל עמידה מתחדשת במתח בין  היסודות.

כיצד  מגיעים לשם ?  זירות אלו בעלות   המשמעות בפגישתן מחייבות .לא רק מדרש אלא גם מעשה, עבודה ביקורת, מעורבות. לא לתת  שמעורבות ועשייה יעמעמו את  הרעב  לחירות אם  האחריות  והיצירה.

שלושת האבות הללו מתבוננים בנו  כרגע ותוהים.

בזוהר  איכה מסופר  כי  האבות התייצבו בפני  הקדוש  ברוך הוא ותהו על חורבן  הבית. הוא  השיב להם בהצבעה  על  החטאים של ישראל. הם נאלמו דום ושבו אל  אדישותם המרוממת  אך רחל האם לא וויתרה, לא  על הדאגה ולא  על  הבכי. היא  התעקשה. אנו מבקשים מהאבות לזכור שיש אימהות ולתת להן את  הזכות  לא לוותר  על התקווה.

 

 

 

ההצעה שאני מציע  התעוררה  לנוכח תחושה  עמוקה  שהתעוררה   במערכת  הבחירות  בארצות  הברית  שמצד  אחד  מביאה לנו מועמדת  ראשונה לכהן  כנשיאה ומצד  שני מתגלה   במערכת  הבחירות עד  כמה  האשה  הנלחמת על מעמדה נתונה  בצבת  קשה של מלחמות יצרים, השפלה והטרדה  בלתי  פוסקת.

 

לנוכח  השאלה   שנשאלנו על  עיצוב  הדרך  מכפר  הנופש לעין גב וסלילת  דרך חקלאית  שתוביל  מבקרים מכפר  הנופש לקיבוץ עלתה  בדעתי הצעה קצת יוצאת  דופן.

על  שפת  הכנרת היו  ביטויים שונים לניסיון  החלוצי  לערוך שינוי במעמדה  של האישה.  למרות שאי אפשר לדווח על  ניצחונות  גדולים  בתחוםזה  בכל זאת  הניסיונות היו ניסיונות  קובעות מטרה ומסמנות דרך.

 

הצעתי היא לערוך בעין גב לכבוד  שנת השמונים כנס פסליות ופסלים שיעצבו  פסלי קבע לזכרן של נשים  אל מול  הכנרת  שרשמו אופק  חדש  במעמדה  של  האישה. שליד  כל פסל כזה תהיה  אפשרות   ללמוד   משהו על  הדמויות המוצגות.

 

ההצעה  אינה  אלא  טיוטה שצריך להכין ולעבד. ראשית מחשבה

 

אני מציע את  הדמויות הבות

 

דונה  גרציה כאישה  מנהיגה שמבקשת ליצור  תשתית מדינית  בהנהגתה  של אישה

חנה  מייזל  כמורה  ומעצבת של חוות  העלמות המבקשת לעצב  דרך חדשה  בתחומי עבודת  האשה

חיותה  בוסל המנסה לעצב פני משפחה שבה לאשה ולגבר תפקידים שיוויוניים.

רחל המשוררת הנותנת ביטוי  חדש  למעמדה  של  האישה כמשוררת  עברית

שרה שמוקלר– דמות מופת של חלוצה שראתה  עצמה  כמשרתת  הבריאות של ה]פועלים ונפטרה כתוצאה מהחלטתה  לרפא את הפועלים

מרים ברץ האם הראשונה של התנועה  הקיבוצית

נעמי שמר המשוררת  והפזמונאית מבנות הארץ

חנה  בעלול  ממושבת  כנרת מורה עברייה בתפוצות ובארץ

 

רשימה  מינימלית זו יכולה  להצביע  על כך עד  כמה  המפגש  בין  הכנרת  לבין  הנשים פתח  בפניהן אתגר שלמרות  שלא  הוגשם  במלואו  פתח אופקים חדשים החשובים לנו  ולעתידנו

 

 

זוהי  הצעתי

מוקי צור

 

 

לוינס וההיסטוריה  של  שנות  החמישים והששים

 

אני  קורא  בשני  ספרים  גם יחד. בהיסטוריה  של  העולם בשנות  החמישים והששים ובספר  של חנוך פזי על משנתו  החינוכית  של לוינס.  כמה הספרים  הללו  אינם  רוצים לדבר  האחד  את השני. כיצד תורת מוסר נפגשת  עם  היסטוריה  רצחנית, עם פצצות  אטום, מחנות  כליאה,  מלחמות אזרחים, עם מוות  והגירה, עם  רעב. עד  כמה  אני  אתה הלוינסי אותה  הכרה  באחר נראית  כהתחמקות מהמתרחש.

מתחת לרדאר  של  ההיסטוריה  כותב  איש  המודע לה  היטב. גם כיהודי, גם  כאדם ,גם  כמחנך  הרואה את  היצורים  ההיסטורים המתהלכים לפניו  שרוטים ממכותיה  המכוונות  היטב  של  ההיסטוריה.  והוא מסרב להיכנס אליה.  דומה  כי פיסה  מיומנו  בתקופת מלחמת  העולם מהווה הסבר.  בתוך תבוסתה  של  צרפת  הוא  מהלך  בין  רחובותיה ורואה  כיצד מתקלפת  התפאורה  הפוליטית, איך יורד  המסך מעל לבימה   שהיתה  כל  כך עשירה  במופעים, בנאומים חוצבי להבות,  בצבא עם  גנרלים.  הכל מתמוטט לנגד  עיניו והוא בורגני  שנותר  עירום ויצטרך להחביא  את משפחתו אצל חברים לרוח.

היכן מלחמות צרפת  בהודו סין, היכן סטאלין  הבולע מדינות, היכן המלחמות  הקולוניאליות הרבות ואפילו  אפשר לאמר  היכן מדינת ישראל  הפועלת על יד צרפת ?  אנו בתרבות הססנית?  במסדרוני האוניברסיטאות. לא. אנו נמצאים  במרתף  של  בית  שהופגז  ומנסה להתחיל ממקום  אחר.  בית  שיכול  היה להתחפר  במחפרון  הלינגויסטי של  הידיגר. לרומם  את בדידותו  של  האדם ואת ידיעת  סופניותו ומלקט מן  המרתף נקודות  אחיזה.

המבוך  הקשה  של  ההיסטוריה הוא  המבוא לדבר  האמיתי  יאמר  גרשום  שלום. ואין לעשות צעד  בלי לעבור  אותו.  אך  שולם עוד  זכה  לחיות מן  העבר  בו  ניתוח  פילולוגי  היה מעוז  הומניסטי  סוער.  הוא חי  בתקופה  שנתעוותה כמו  שהשפה  הושחתה  על ידי  כוחות  אפלים של  אכסטזה   שטנית שיכולה  היתה להישען  על מצוקה , אינפלציה ורעב.  לוינס שהיה צעיר ממנו עשה מהפכה  קופרניקאית בפילוסופיה כדי  שתוכל לקיים  עוד מרד נגד ההיסטוריה  בשם  התקווה.

כמי  שעמד  בראש  בית הספר  של  אליאנס  הוא  בודאי  הכיר  את  המציאות  בה  חיו יהודי צפון  אפריקה בתוך המרד  האכזרי  שפאנון  היה לו  לנביא. פאנון  דיבר  על  המסיכה  הלבנה  שלבשו  המשועבדים לקולוניאליזם. אלו  שביקשו להיות   כצרפתים  או  הבריטים.  הוא ניסה לקרוע  את  המסיכה הזאת וטען  כי  המקוללים  בעולם  שהפנימו  את  נחיתותם צריכים  לנקוט  באלימות משחררת.  ואלימות זו  משמעותה  היכולת להרוג  באויביך  כפי שעשו  הם לפניך בשם  הקידמה  האנושית. אלא  שהוא לא  חזה שאת  המסיכה  שהורידו  כמשועבדים  היתה  למסיכת  מעריצי  שלטון. מעריצי  כוח, מעריצי  הוצאה להורג.  אלו  שנווטו  שנים  לקבל את השלטון  הקולוניאלי לא  הפנימו  את  המרד נגד  השתלטות יצר  השלטון אלא את  קבלתו  כמדריך אפשרי יחידי.

יהדות הקיבוץ

 

 

 

כשנפטר  שלום  עליכם התקיימה לווית פאר בניו יורק. כל  ארגון  התארגן באחד  הרחובות  וכולם נשפכו לשדרה  החמישית.  היו שם  דוברי אידיש חניכי הבונד שביקשו להודיע לעולם על  כך שיוכלו להקים בית יהודי רק  בעולם המהפכה בגולה והיו שם ציונים שקראו לבנות  בית  בארץף ישראל בתרגום שלום  עליכם לעברית, היו  שם סתם יהודים שבנו  ביתם  בניו יורק ואפילו  יהודים אמריקאים שכבר חשו  שעשו את המהפכה והיו  לבורגנים  אמריקאים. היו שם קומוניסטים יהודים שציפו לממלכת מרקס  עלי אדמות והיו שם יהודים שומרי הלכה שהתגעגעו אל השטעטל האבוד, וכולם צאצאים של  בנותיו של טוביה  החולב.

אני מספר זאת בהקשר מאד ברור  של הצבעים  המנומרים ופרשות הדרך  בפניה  עמדה  יהדות זמננו והרי זאת רק חצי מהתמונה. מה  עם יהדות טורקיה  הנלחמת עם צבאות האימפריה ומה  עם יהדות מרוקו, מה  עם יהדות מצריים החיה  בלב  הלבנט הדובר שלל  שפות. מה  עם יהדות תימן הנדרסת  על ידי השלטונות מה  עם  כל היהודים שלא  השתתפו  בלוויה  של  שלום  עליכם?

יהדות הקיבוץ היתה  יכולה  להיבנות  בקרב  מציאות מנומרת של יהודים ויהודיות  המחפשים את דרכם בתוך  עולם משתולל או מתוך  הנחה של  פרישה מגובשת או מתוך הנחה של  שותפות  משתקת והיא נבנתה לא  על זו ולא  על זו. היא  מעולם  לא  הכריזה  על  עצמה כפורשת מכלל  היהודים וגם לא הסכימה לקבל סמכות  של בעלי הסמכות  בעם  היהודי.  היא לא  שמחה  על פרישתה ולא  בכתה  על  בדידותה.

הנחת יסוד  של הקיבוץ כחלק מתנועת  התחייה  של  העם  היהודי  היתה  שאם ההלכה גובשה בשעה  של פיזור  העם והיתה תגובה מתמשכת  לחורבן בית המקדש והריבונות  היהודית, אם  ההלכה ליוותה  את פיזורו  של  העם  היהודי עתה  הגיע הזמן  של  גיבוש התנועה  לכינוסו  של  העם. מה  מחייב תהליך הכינוס? מה לארוז? מה  להשליך? כששאלתי  עולים מדורות שונים ואפילו ישראלים  שמעולם לא  עלו  מה  הם  היו לוקחים לו  היו צריכים לעלות  ארצה הם התחלקו לשתי קבוצות מאד  ברורות אלו שביקשו  לנסוע  קל,  עם מעט ציוד כדי  שהספינה לא תטבע וכדי לא  לכרוע  תחת משא  הגעגועים או לנסוע  מצוידים  היטב כדי  שיהיו  כלים לבניית הבית  החדש וכדי  שמושא  הגעגועים יהיה  קרוב? היתה  גם  בעייה  של תחזית  האם להתכונן למסע ארוך הבוקע מתוך אישיות  המחפשת  את דרכה  או להתפרצות פתאומית לתהליך מהיר  של הכרעה ? לכאורה  אין  אלו שאלות  דתיות אלא שאלות של פוליטיקה ושל התארגנות לאומית אך  אל נשכח  כי בקורות  העם  היהודי למסעות כאלה  יש  ערך מייסד  מבחינה  תיאולוגית.  יציאת מצרים והכניסה  לארץ ישראל  אינם רק מאורעות שקרו  בעבר  אלא  הם  מגבשים תפישה  עצמית של האדם, דרכי  אירגון של  קהילתו, תפישה אוטופית של  גורלו וזהותו. האם  תהליך הכינוס עם תום הגולה  מחייב להיפטר מהחומרים  המשמרים אותה ומשתקים  אותה ?  מה  הם  החומרים  הללו ומה  הם  חומרי  היסוד  שבלעדיהם הסיפור  יאבד את  החוט  המוביל ?

 

דווקא תנועות  המהפכה  בגולה מהנאורות  היהודית  עד  לתנועות  המהפכה שמו דגש רב  על  היכולת להיפטר ממשא  היתר של הגולה.  אין לשכוח שאת  ביטול הגלות ושלילתה לא הציונים  המציאו אלא תנועות תרבותיות   שקראו ליהודים לפרוץ את הגיטו אל  החברה  הסובבת או אל המהפכה  המתארגנת. הציונים רק לא  וויתרו  על הרעיון אחרי ייאושם מתנועות  האמנציפציה  שהלכו שבי  אחרי  האנטישמיות הגיעו למסקנה  שיש  עוד  דרך לצאת  מהגיטו והיא  הציונות.  מה  יותר חזק  הרעיון של יציאה  מהגיטו  או  רעיון השיבה  לארץ ישראל? האם  בארץ ישראל לא  יקום הגיטו מחדש?  ואולי  בארץ ישראל תקום ההתבוללות  מחדש?

 

דת בלועזית לא מתרגמת  כנומוס, חוק, אלא  כרליגיה. רליגיה  היא  מושג של  התקשרות  מחדש.  בתוכו חבוי מושג של  התרחקות ושיבה. לקשר מחדש  נוגע  גם לכך שיש ניתוק  המחייב קשר מחודש.

דומה  כי  המושג  של  שיבה   לקיבוץ הגלויות  הוא  מושג  רליגיוזי מושג  של  שיבה  אל. אך בתפישה  של הקיבוץ מדובר  כאן על יותר  מאשר  שיבה  גיאוגרפית לארץ ישראל ולהלכות הקשורות  עם  ארץ ישראל. יש הרבה אלמנטים של  שיבה : שיבה לטבע, פריצה  אל  המדע  והייצור, חשיפת עבר  קדמוני, שיבה לשפת  הקודש כשפת  דיבור.  מעניין  שהאידיש  כשפת  דיבור באותן שנים מבקשת  להיות  שפה ולא ז'ארגון  כלומר  עם  דקדוק, ועם  ספרות בעוד  העברית מבקשת דווקא להיות  שפת ז'רגון, שפת  דיבור.  על כן  תאמר  רחל  כצנלסון שז'ר  כי האידיש  מתארת, העברית מורדת. האידיש משקפת  את חיי העם  העברית מבקשת ליצור לו  אלטרנטיבה.

 

אין לדבר  על  המימד  היהדותי של  הקיבוץ רק  על פי טקסי  המעבר,  החגים, השבת, הנישואין והמוות. לעתים  אנו מבלבלים את הסימפטומים  עם הסיפור  עצמו.,  אלו שבדקו את  המצות  בפסח, את  הנסיעות בשבת, את  הטבעת  בנישואין כקנה  מידה   לדתיות  אלה  שויתרו  על בדיקת  רצינות  העבודה, הזמנים  ההיסטוריים, תפקיד  האהבה, דאגת  העולם וחלום  הגאולה. אלו שברחו מתפקיד  היצירה וחשבון  הנפש והלב, לא   עשו את  מלאכתם שלמה.

 

במימדי הקדושה המוכחת על ידי  בריאת העולם, על ידי ההתגלות של  הנבואה והחוק, ובמימדי  הגאולה הנוגעים לעתיד המשיחי  שאיננו  חייב   להיות שלב  היסטורי  אלא  גם  יכול להיות  של  סיום ההיסטורי יש לחשוב  על  הדרכים שהקיבוץ  הלך  בהן כאל  מחויבות לחזור  לחיקוי  האל  על ידי  השיבה  ליסודות הבריאה על ידי  עבודת  האדמה והקשר  אל  הטבע.  אין  הם פולחן והסיסמא  של  'דת  העבודה'  מחוסרת שחר. העבודה  בטבע  אינה  כיבוש  הטבע והפיכתו  לחומר גלם מתכלה  אלא  זוהי  היכולת לעבוד  עם  הטבע. לראות בו  אפשרות  ללווי האדם בתלם הארוך של חייו בטבע, פעילות מתמדת, חיים המצטרפים למפעל של  קדושה.  דווקא  השיבה  אל פעילויות  יסוד  כמו העבודה  והדיבור העברי  אינם  התקפלות  אל  הקדוש   המאורגן  אלא  פריצתו.  הנחה  של  קידוש  רחב יותר של הזנת  הנעלם, הבלתי מגובש, היסוד  התת הכרתי. פעילות 'חילונית'  זו מכוונת  להרחבת  הבסיס  להתנסות    הגלויה המתבטאת  בלימוד  או  בטקס.

 

שאלת  ההתגלות בשפה, בהיסטוריה  האנושית , בגורל של  היהודים באה לידי  ביטוי  חשוב  בלוח השנה, בזמן  העובר  על חיי האדם ומסכת חייו.  בחג, בטקסי  החיים,  בלימוד. בדרך  כלל  שמדברים  על  הקיבוץ  מתייחסים לפרק זה  של  החיים. הקיבוץ האמין  בלוח השנה   היהודי אך לעתים  הוא  האמין  בו  כתחושת  של חלל  ריק, של געגוע  אל משהו  שאין להשיגו מחדש. זהו פולחן מהוסס מחפש  דרך.  במקום להאמין  במילים מסוימות  ובכושרן  המאגי  להביא  את  המשתמש  בהן לעליית נפש וכפיית  שלטון מאמינים כי  יש  לחפש  אותן והחיפוש  אחריהן יכול להועיל.  לוח השנה   מחייב  אותנו להתייצב  כל פעם מחדש  על פי  לוח השנה לכל חג, לכל שבת. ההתייצבות הזו תמיד' מובילה  אותנו לשאול מה צריך להביא . לעתים עשו  זאת  מתוך  ביטחון  עצמי עודף, לפעמים מתוך תחושה  של  אי  יכולת  אך לא פספסו את  הרגע  שחייב  אותם להתייצב. יהודה  שרת  היה  שופך את פחדיו ואת לבטיו ערב   קיום סדר  הפסח אך בסופו של דבר  עליו  היה להתייצב  בפני  קהילתו  בזמן, במילה,  בלחן שמצא. אך זה  לא  היה חיפוש בחלל  הלב אלא באוצרות  שלו. מותר וצריך לבחור  אך  לא לברוא יש  מאין. יש לעשות זאת כמפגש  מחודש  עם מקורות יהודיים שהיו  ומתוך  קשב ליצירה  הנובעת מבפנים יחד. להאזין לרחשי  הקהילה  המתחדשת וליכולת שלה להתכנס ולהטיל  על  עצמה  את  עול  המילה, הצליל והצבע המותאם לאותו רגע.

 

 

שאלת  הגאולה שהיא  המימד  הצפוי לבא  צוירה  או  כתנועה משחררת  או  כתנועה הבונה  על פי  מודל  אלטרנטיבי  לזה  הקיים.  הגאולה   כמימד  של  שחרור, של חירות נתפש  על יד'י  ברל  כצנלסון  כיכולת לנצח. לא  להיות שלם  עם  עצמך כמקדש השם או  פנטזיונר  מסוכן כמשיח  שקר, הניצחון מחייב  כבוד למציאות  אך  אי  השלמה  עמה. ראיה  מעבר  לקיים אך לא אמונה  סוגדת לאי  ראציונאלי ולכח המושל בהו  תמיד. הגאולה  אינה  שחרור  הכוח  הגס כאפשרות  ריאלית להתגברות  על  אסונות  היסטוריים.  אלא  הוא  הכוח המשתמש באפשרות של  השיבה  לארץ ולהיסטוריה  כדי לתקן את העולם לא  רק להגן  על  הנפש.

 

בצד  הסד  של  המסגרות  החברתיות ולמרות  הארגון  החברתי  הכופה,  הרעיון  התיאולוגי של  הקיבוץ  כחברה  וולונטארית  המעמידה   עצמה  לבחינתו  המתמדת של  הרצון והדיאלוג, נוגע  ליסודות הקיום  האנושי ולדאגותיו.  הוא  חושף את   חבריו לדאגות ותמיהות  רבות.  בצד  הצהרות  כיוון  רבות  מבנים  רוחניים  רבים שהוא  בונה   בסביבתו הוא אחראי  גם  לביטוי הכשלים , לוידויים ומרידות.   החברה  קוראת ובודקת  בחיי  היום יום שלה  את ההכרעה של הקיום  המשותף, את המחויבות  ההדדית גם כשהיא  מופרת . כחברה המודעת לכוחן  של  הרכילות והפטפוט  .  היא מודעת  לפרצי  ההפרדה  האנושית ולרגעי  הקרבה וגיבוש  האחריות ההדדית    , לניצחונות של  ביטוי  עצמי ושל  בניית הגשר  בין  האנשים.

 

 

האם  רעיונות תיאולוגיים  אלו  מבקשים את שורשיהם ואת  ביטוייהם  במסורת  היהודית.  על כך  יש מחלוקת גדולה  שמלווה  את  הקיבוץ  מראשיתו.  ברור  כי  הקיבוץ  עובר  ניתוח קשה. הפחדים של  האורטודוכסיה  מפני  רעיונותיה  המשיחיים של  ההתבוללות  היהודית, הקשר  בל יינתק  של  אנשי  החרדות  כלפי  רעיונות של  שיבה  לטבע,  שחרור  האישה, האמונה   ברעיון  החירות והחידוש   של חיי   היהודים הביאו  אותה  להתנגשות  עם  אלו  שבערו בשאלותיהם ובהגשמת תחושתם  המהפכנית.

 

חלק  הציעו לעמוד  מול ולהגדיר  עצמם  על ידי  מחיקת  המקורות  הרוחניים של  היהדות  המסורתית. חלק  ביקש לשוב  אליהם מתוך  התמכרות מתוך  תחושה  כי  אין להשלים  עם  החלל הריק.  אולם  היו  חברים  בקיבוץ  שביקשו  לערוך  את התמורה  התיאולוגית מתוך  דיאלוג  עם  המקורות היהדותיים . היו  שנצמדו למקורות  אלו  כי  הם  היו  המקורות  עליהם  הם גדלו והיו  כי  האמינו בצורך ללמוד  אותם  דווקא  מתוך  כך  שניתקו  אותם  מהם. אלו שביקשו ללמוד  אותם  שוב  הבחינו  כי  התביעה  לאוטנטיות   המתרחשת  עם  שריפת  הגשרים אל  הישן היא תביעה  כוזבת. היא מצליחה לרדד ולא  לשחרר.  אך גם אלו שתבעו שיבה  אל לימוד  המקורות  היהודיים ולכבד  כמה  ממנהגיה

של  היהדות  המסורתית ידעו  לאבחן יפה כי  אין  כוונתם לזלוג למחנה   החרדי  אלא להעמיק  את  היסודות  התיאולוגיים  של  דרכם  החדשה.

 

 

אך  היו  כאלה  שביקשו למצוא  מחסה  ביהדות  הלכתית מפני  פצעי  המהפכה  הציונית.  מפני  ההרפתקאה  הקיבוצית. נראה  היה   בעיניהם שיש   משהו מהבוסר  בתרבות  הקיבוצית.  שבוסר זה מכאיב  במיוחד  לנוכח  העובדה  שלעתים  הוא  אילם ולעתים  הוא   קורע תקוות. שהקיבוץ זלזל  במשפחה יותר מדי, ובשגרה  הטקסית של  היהדות  המסורתית. שהוא  בור ועם  הארץ  ועליו יהיה

לוותר  על  השאלות  התיאולוגיות  שלו כדי להיכנע לתשובות  ההלכתיות שיעניקו לו  את  התחושה  לא  שהוא   מאמין  אלא  שהוא  מצטרף לאנשים  אחרים  שטוענים שהם  מאמינים.  שאותה  מילה  אלוהים שהוא  שתק  אותה  שנים לא תמיד  מתוך חוסר  אמונה  אלא  מתוך תחושה  כי  כדי להשתמש  בה  הוא  חייב להתמודד  בגלוי  עם תהומות  עמם  הוא מתמודד בסתר.  לא  על ידי הכרעה  אלא  על ידי  דקלום של הכרעה  של  מישהו  אחר.

 

 

חשוב לציין  שבתרבות  הקיבוצית  כמו  בתרבות  הישראלית  מתקיימת  יצירה ליטורגית  יהודית עשירה.  היא  מופיעה  בשירה ובזמר.  שירת אני  מאמין של טשרניחובסקי בגולה  כמו התשמע  קולי של  המשוררת  רחל, מודה  אני של  מאיר  אריאל, ירדה  שבת  על  בקעת  גינוסר

ורבים  רבים  אחרים מצטרפים  או  בלחן או  במילים  או בשניהם  לאוצר   הליטורגי  היהודי. העושר  הליטורגי הזה לא תמיד   בא מתוך שימוש   בלחן מסורתי  או  בטקסט מסורתי.  הוא  נוצר  בקהילה  הרוחשת  רחשים תיאולוגיים מובהקים.

 

הגענו היום לאחד  הרגעים  המעניינים  בהיסטוריה  של  היהודים והיהדות: יהודים צעירים  בעולם  כולו ובישראל מאמינים  כי  יהדותם קשורה לחירותם. שהם יכולים לבחור מה תהיה  השייכות שלהם  לעם  היהודי , לבית הכנסת שלו, לקהילתו, לישראל. היהודי  כבר  לא  חש  את   הצורך לבחור  אם להיות  יהודי  או לא. עובדת  היותו יהודי  על פי  כל  מיני  קני מידה  היא לדידו עובדה. הוא  לא צריך להתנצל  עליה  כדי להיכנס  ולהיות מעורב  בנושא  זה  או  אחר. אך בהכרה  בעובדה מותר לו להפוך  אותה לעובדת  שוליים. יהדותו  היא  אחד מכרטיסי  האשראי השא  בכיסו. אקולוגיים מבינים כי  בחירתם היא  היסוד לחייהם ולא  מסגרות חיצוניות , היררכיות  כופות.  ייתכן כי  בשנים שיבואו יתברר  כי תחושה  זו  של  בחירה   אשליה  היא והנסיבות  החיצוניות הן  שכופות  עלינו לחשוב  במושגים של  בחירה. אך  נדמה  לי  כי  בתודעת הדור  הנוכחי  התפישה  היא  של  בחירה.  ולתפישה  זו תרמה  תרומה  מכרעת החברה  הישראלית  על  בקעיה והקיבוץ  ואורח חייו  המשתנה והסיפור  שהוא  נושא  על גבו .

 

 

יהודה  שרת  היה מספר  לי כאשר  ראה  שתיקי  כבד שלפני  שהגיע לעמק יזרעאל היה צריך לפרנס  את ביתו והקדיש  את הזמן להובלת  ספרים לתחנת הרכבת  בתל אביב  כדי  לשלוח ספרים לספריה  המטלטלת  של  הסתדרות  הפועלים. כששאלו  את יהודה  למה  הוא  סוחב  בידיו את  המטען  הכבד  של הספרים  ענה 'נוח לי לחשוב   שלרוח יש  משקל      . הספרים  ששלח  חולקו למחנות  הפועלים .  המחנות זזו ובכל  מחנה  היה  ארגז  שהוקדש  לספרים  שהגיעו.  כשהגיעו  הספרים לתחנת הרכבת  היתה  עגלה פורקת  אותם ונוסעת  על פני  העמק.  הרכב אייג היה מוצא פרחים  בדרך ומייבש  אותם לאוסף שלו מהאוספים  הללו  נולד  מגדיר  הצמחים  העברי  הראשון של פרופסור  אייג.  לימים  התעורר וויכוח  סוער  האם מגדיר  הצמחים של ארץ ישראל  צריך להתייחס  לשמות  הבינלאומיים של  צמחי  העולם  או צריך להתרכז  בשמות  התנכיים  של  הצמחים  במסגרת  האתוס  הציוני  החדש.  הוויכוח הזה  גרם לפילוג בין  בוטנאי  ארץ ישראל שבו  אייג   עמד  מצד  אחד  והראובני מהצד השני. מה  הפלא  שעד  היום יש לנו הגנים  הבוטניים  בתל אביב ובירושלים והגן של  נאות  קדומים.

אתמול  נפטר  אחד  מתלמידיהם  המובהקים פרופסור  אבינועם  דנין חברי לגרעין ואליו מוקדשת  הרצאה  זו.

הויכוח  על  מה צריך לשמור  במורשת  הפרח והצמח  של ארץ ישראל מסב את  רוחנו להבין  שחלו  תמורות  בשאלות הקדושה   היהודית.  עצם  ילדים למדו את ספר  בראשית, את  סיפור  הבריאה  במקום להתחיל  את חינוכם  היהודי בספר ויקרא  כדי להכניס  אותם למסלול. לימודי  ההלכה מבוססים  על  ההתגלות ולא  על הבריאה  . ילדים  בארץ ישראל למדו  לקרוא באותיות  ולהגדיר  צמחים . ילדי  החדר וילדי הסאלון הבורגני לא הבינו  כי  עליהם ללמוד להקשיב לצמח יחד  עם לימוד  האותיות. הרעיון  של  הטבע כזירה מעבר לספר היה  להדגיש  את השותפות   במעשה  בראשית לא  רק בלימודו אלא בעשייה ממש. אך לא  עשייה  שבאה  להשתמש במעשה  בראשית , לכבוש  את  הטבע  אלא  בעבודה  שבאה  לתקשר  את האדם  עם הטבע ולהנחיל לו  את  המחויבות  לטבע  כמכלול בו יכולה  הפעולה  המוסרית  למצוא  מצע. בתקופת  החלוצים  קשה  היה  לאבחן  בין  הפעילות  הטכנוקרטית של השתלטות  על  הטבע והיכולת לשאוב  ממנו   מוצרים לבין  היכולת להשתתף יחד  עמו בדיאלוג  משמעותי  עם  הטבע ובני  האדם.

 

היסטוריונים מספרים  לנו  על היווצרות  החסידות על ידי כריזמה של  השראה הסוחפת  אחריה   אנשים ממקומות  שונים בתהליך  ההיווצרות  אידיאות מתרוצצות ופירושים  מחודשים  לעניינים מסורתיים תנועה  אשר להט  האידיאה   מעוררת חילוקי דעות, מפרקת משפחות ורק  אחרי  דור  הופכת לקהילה  של משפחות, לאורח חיים מוגדר, אורח חיים  המעורר סיפורים.  בשלב  המוקדם  יש  קשרים עם שרידי  משיחיות השקר והפחד  מפני השפעתה בשלב  השני חילוקי  דעות עזים  בין  צדיקים ורק  אחר כך  מעין תפישה  של חסידות  המארגנת שייכות של מעריצי חסידים. מתרגמת  אידיאות לדרכי חיים ופרטי חיים, הופכת את חיי צדיקיה למקור השראה  לסיפורים  הגיוגרפיים.  דומה  שאת הגלגולים  הללו  מכירה  גם  התנועה  הקיבוצית ויהדותה.  בשלב  ראשון טלטלה  אידיאית, חיים בתחושה  של כריזמות מתנגשות   בתסיסה  גדולה, בניסיונות  אנרכיים. בשלב  שני נוצר  אורח חיים, דרכי  אירגון,  תקנונים מסכמים  נוהגים  קיימים ודרכי  הנחלה שיוצרים יחד  אורח חיים צפוף שכבר  אינו  נתבע למתח רעיוני וכריזמה לוהטת.  שלב  זה  מאמין  יותר בשייכות מאשר  בבחירה. במורשת יותר  מאשר  בפריצת דרכים מתמדת. אך שלב  זה  גם  מתפייס  עם  אוצרות  קודמים.  שלילת הגולה שהוגשמה   באופן טראגי  כל כך הופכת להיות  אתגר  בהנצחת מורשתה. בכבוד  למסגרת, לאנשים, ליצירה  באשר  היא.  רק  אחר  כך תבוא  אבחנה  בין מה  שאנו שומרים מתוך כבוד לזיכרון  עצמו לבין מה  שאנו מפנימים כתוכנו המנווט מוסרית של הזיכרון . במוזיאון של  המחרשות  העתיקות  אנו מכבדים את  זיכרון  עמלו של  האדם בדורות עברו אך האם  אנו  משמרים את  הטכניקה של  החריש  במחרשות העץ או את  מוסריותה  של  העבודה ?

כמה  דורות  אחרי  הקמת   החסידות יאמר רבי מנדל  מקוצק.  אני זקוק למאתיים צעירים שיעמדו  על  הגגות ויצעקו. זו  היתה  אמירת  ייאוש מפני תנועתו  שנפלה  לידיים של  ממסדים. אך האם בזה  הסתיימה   דרכה  של  החסידות? תלמידיו  של  הרבי  מקוצק היו הרבי  מגור  שהיה  אחד  מהתנועות  החסידיות  החזקות  באירופה. ( אומרים  עליו  שהיה  נאמן למסר של הרבי  מקוצק ומאד  הסתמך  על  צעירי  התנועה ופחות  על ממסדה…)

לאמנון   שפירא

 

תודה  על המתנה  העמוסה כל כך והמסכמת  עבודה  של הרבה  שנים.  זוהי עגלה מלאה  וגדושה. מעניין  שמחלוקת גדולה, ויכוח  על גבולותיה  של הריבונות, במיוחד  הנסיגה גרמה לחשיבה  אנרכיסטית.  כמובן  שהשורשים של תנועת  הנוער, של  התנועה  החלוצית, של תורה ועבודה היו כבר  שתולים  קודם אך  החשיבה של המתח  בין  הריבונות  הפוליטית לבין  האנרכיה, התחושה  כי מדינה  יודעת לפצוע, נחשפה בקטע  הקשה של הפינוי ויכולה לצוץ  שוב  עם מה  שמתרחש   בפוליטיקה  הישראלית.  הדילמה  היא  גדולה ולצערנו  הטכניקה  המשוכה בכל  תנועה  היא לעמת  בין עובדות והשקפות, בין שמחה  לאיד  על העובדות ובין התנשאות בהשקפות.כשזה טוען לעובדות  זולתו  עונה לו בהשקפות וכשזה מדבר  על  ההשקפות  זה מדבר  על  העובדות. פחות נעצר  כל אחד ומנסה לראות  היכן שגה. לאן הגיע לאן  האו חותר  בעתיד.

כשטבנקין  ביקש  את ארץ ישראל  השלמה  הוא  ביקש  פרוייקט אנרכיסטי של  התיישבות  שיוויונית, שיתופית. לא  היררכיה ולא  שלטון אך גם  מעשה זה  של התיישבות נעשה תחת  כידוניה  של מלחמת אזרחים על כל הקופה שניהלה  ריבונות יהודית עם  תותחים וכידונים מול תנועה טרוריסטית שלא  גילתה  את הדיאלקטיקה של התקוממות  טרוריסטית המבקשת  חירות  אלא מאיימת על  כל אזרח בסכינים ולא לשם אנרכיה אלא  לשם פתרון טוטאליטארי. הטרור  מוצב    נגד  כל אזרח, זה  האחראי על המדיניות וזה התמים.  המנהיג  או המונהגים.

האם  האנרכיה  היא  הדמוקרטיה  במיטבה  או דרך מילוט מאתגריה ? כיצד  מתקיימת  אנרכיה  תחת  כנפי  אימפריות  ריבוניות, מלמות  עולם,  לאומים המקימים גדרות , כיצד  היא מתקיימת  תחת שוק 'חופשי'  שהוא  היררכי  באופיו ובכוח ההדף שלו? בספרך הגעת לרבים וטובים, העמקת  בתורות ובדרשות,  בכתיבה  על  אנשי  שוליים  שהפכו מרכז ובאנשי מרכז  שהיו  לשוליים. חילוניים שאיבדו יחד  עם  אלוהיהם את היסודות הדמוקרטיים שלהם ודמוקרטים  שברצון או בתת הכרה  הגיעו למחוזות חפץ לא  צפויים.

יש  טוענים  שגורדון , אנרכיסט גדול סרב להודות שהוא  אנרכיסט מסיבה מוזרה : הוא  טען  שאנרכיסטים  כל הזמן  חושבים  על  שלטון . צמחונים כל הזמן על  אוכל, אנשים במקום להפוך מורכבים יותר ומבינים את הרבגוניות האנושית את  אי האפשרות  לחזות בצפוי ובתוך כך  הם מעדיפים  לראות את האדם  החד מימדי. המצומצם בחזיונות הרוח בהם  הוא חי.

הנקודה  היסודית לדעתי  היתה  זו  של  לנדאור. הוא  האמין כי הדרך לחרות  עוברת דרך הזיכרון.  שהזיכרון אינו  כבד  כעופרת  הצוללת אל  מי התהום. דווקא הזיכרון  הוא   המוביל אל הלא צפוי, אל  המקצב  של  הטופיה והאוטופיה שאליו יש להיצמד אם   רוצים תיקון חברתי אנושי. כמה  קל להפוך פילוסוף לדחליל וכמה  קשה להפוך בעל נפש   לשליט.  בכל  אופן לנדאור  האמין כי  רעיון  היובל מדגיש  כי האדם צריך להבין  שחוקיו ישתנו וייזונו מניסיון  העבר  שהוא חווה ומפתיחת  כל החשבון מחדש. לחוקים חדשים לחקיקה חדשה  אך לא לברית חדשה בנוסח  הנוצרי. לדעתו בכל רגע מתרחשת תרבות ואין היא משועבדת אל תוצאותיה בקץ  הימים.  הוא  הבין  כמה  קל להפוך שמיים ריקים לעבודה  זרה.  בקיבוץ ובתנועת  העבודה  היו הרבה יסודות  אנרכיים אך הם העדיפו  להישאר  במתח  בין צידם האנרכי לבין  מחויבותם לפעול  בעולם פוליטי.

בציונות  ביקשו  במידה  רבה להפוך את הסכסוך ערבי יהודי לסכסוך פוליטי כדי להימנע מהיגיון של  מלחמת אזרחים טוטאלית. האם  הצליחו בכך?  האם  אנו מעדיפים מלחמת  מדינות  של חיילים מול צבאות , של  דיפלומטיות  עם  דלתות  מסתובבות  או מלחמה של  איבת עולם של  קהילות מושרשות?

בן גוריון ביקש  למסגר  את הסכסוך לסכסוך פוליטי. על  כן היה  איש  של חלוקת הארץ. אריק שרון  ביקש להשתמש  בכוח הפוליטיקה וליישב  באופן של אנרכיה.

חשובים הבירורים  הללו.  במיוחד  לנוכח העובדה  שכמו שאתה  מסביר פרק  אחרי פרק עד  כמה  יהודים היו חשדניים לגבי  שלטון ועד  כמה  הם הורחקו ממנו לא מעודף מוסריות  אלא  מחוסר  כוח. חנה  ארנדט  כתבה  כי  היהודי  יכול  היה  להישאר  פריה, מודח, ועל כן תלוי  בהגשמת הבלתי  אפשרי ועד  כמה  הוא  יכול  היה להיפרד  מרשת חברתו  על ידי  שמצליח  להיות  מגיען  כיחיד  בחברה שאריגתה  החברתית נפרמה על ידי  המודרנה.  אתה  מדגיש עד  כמה  ביקשו הכתובים את הכריזמה  הגלויה של השופטים אך גם של השפעתם הנסתרת  של  הל'ו צדיקים  .  אך כמה  מהר  הם מיסדו את החירות גם מתוך שהאופציה  ובה   הנטיות האנרכיות והריבוניות נדללו מהם שנים ארוכות.

האם  האנרכיזם  היהודי נובע ממצב  הגולה  או  הוא  צומח מתפישה   הבתר  גולתית. .

בגלל הכתוב  כאן המעורר  כל כך הרבה  שאלות לא  הייתי  רוצה לפרסם את דבריי  אלו.

דומה  כי  יש מקום  לדיאלוג למרות שגרשום שלום  תמיד  היה מזהיר  אותי   שהדיאלוג  הראשון  בתנ'ך מסתיים ברצח ובגלות.

 

בכל אופן  אני מאחל לך הצלחה רבה ודיון פורה גם אם  שמחת התרת הספקות תצטרך להידחות בפני החקירה  הנמשכת של  האמת.

שלך

מוקי, עין גב

 

דרך אגב

אני מציע לך לעיין במסכת החדשה  של יריב  בן  אהרון על  שירי  עיר  היונה של  אלתרמן.

עיר  היונה

 

ספר לימוד על עיר  היונה של  נתן  אלתרמן עם פירושים ומקורות  נכתב ונערך  על ידי  יריב  בן אהרון.

 

יריב  בן אהרון הוא לי  גם חבר  וגם מורה חשוב.  על כן  אינני אובייקטיבי לגבי ספר זה. כשידעתי על  לידתו, בטרם קראתי אותו התגעגעתי אליו.

עיר  היונה  של  אלתרמן לא זכה עד  היום להוצאה  עצמאית  ולפירוש מפורט כל כך.  יריב  בן אהרון מלמד  אותו שנים ארוכות. הוא עבר  את מוחם וליבם של המוני קבוצות  צעירים שלמדו אותו. הם לא קראו אותו. הם למדו אותו כספרה  האינטימי של מדינת ישראל ולידתה.

מדי פעם  הייתי מקבל   הדים של תהליך מופלא זה של מפגש. זה היה חלק ממפעל ענק של יריב בן אהרון לגשת מחדש  לטקסטים של חלוצים הנפגשים עם מסורת של דורות ומעיזים  לחדש ולפתוח מסך  לתקופה חדשה. טקסטים עשירי שורשים אך פותחים עצמם אל  גובה  החלום , אל עומק  התהום ואל ההעזה  שבהגשמה.  טקסטים המחפשים  יושר  אינטלקטואלי הקרוב  לנשמת האנשים ולאופק  המוסרי שלהם.

יריב  מביא  את דבריו של ביאליק  המצפה כי עם השיבה לארץ  ישוב  אלינו הכוח  להעלות על הכתב  אפוס גדול, כמו הכתיבה  התנכית  הקדומה. עם חורבן הבית  והניתוק  מהאחריות הפוליטית המלאה הקשורה במשק משותף ובמלחמה פסקה  הנבואה והאפוס נדם. כשתוגשם  הציונות טוען ביאליק , יחזרו גם האחריות המשקית, גם  העמידה  הריבונית  וגם האפוס.   בספר  'עיר  היונה' טוען יריב  בן אהרון אלתרמן  הגיע לגיבוש אפי כזה. שהרי   מחרוזת השירים הזו   נכתבה  לאור  המאורעות הגדולים שהתרחשו  אחרי  מלחמת  העולם השנייה. המרי, ההעפלה,הכרזת העצמאות, מלחמת  העצמאות., התחלת   קיבוץ הגלויות.   אלתרמן ביקש  לדבר  על הדברים סמוך להתרחשותם , לנסות  להאיר  אותם ולעשות את  חשבון הנפש הנובע מהם, להתבונן בהם מתוך ניחוש ולקיחת  אחריות על  האופק  שהם פותחים. זה  היה מעשה נועז. כך גם נראה  בעיניי  המעשה   שעשו יריב ותלמידיו בלימוד  האינטנסיבי ובהוצאת הספר הזה .

ימים יבואו ותשאל השאלה מדוע התקבל הספר  עיר  היונה  בזמנו   במבוכה  כה  רבה ? מדוע  טמן  אלתרמן את הספר  בתוך ספר גדול יותר. מדוע כה מעט למדו אותו? הרי פרסומו  בישר את  גניזתו, והמשוררים והסופרים אחריו  ביקשו להשיל מעצמם את העול  המביך של הנבואה ולהלביש  דחוף  לשירה העברית חלוק בית  אינטימי שמגיף חלונות, מניף אנטנות גבוהות, מכבה ברקים ומבטא פחדים  עמוקים שמא האפוס  הגדול יהפוך למיתוס מתרץ קטנות נפש ועבודה זרה.

אך  לא פחות מעניינת העובדה  שקוראים אותו היום צעירים רבים מתוך רצון ללמוד ולהיחשף לאתגר התרבותי והחברתי  הגדול העומד  בפניהם . קוראים אותו מתוך  רצון לפתוח דף  בשירת הלב  שלהם, מתוך חיפוש  עוגן ונמל בית במסעם לקראת הימים  הבאים.

נשלח לעיתון קיבוץ

ספר יהושע

 

חוצים את הירדן

 

המשורר  חיים  נחמן  ביאליק  כתב את השיר . 'קומו תועי מדבר צאו מתוך השממה. עוד  הדרך רב  עוד  רבה  המלחמה'. השיר הושר  בסדרי פסח  הקיבוציים והוא מזכיר את  ספר יהושע.   השיר  הוא  בן שני חלקים . רק  החלק  הראשון  הושר  על ידי  המקהלות. אך הכל ידעו  כי יש  לו חלק  שני. אחרי  קריאות הקרב  והתביעה לאומה לחצות את  הירדן השיר מתאר  דממה  גדולה ושיתוק.  אף  אחד מההמון   הנקרא להסתער לא  מעז  לזוז . הם יודעים  כי מאחריהם  עומדת  העובדה  המרה:  המנהיג  איננו.  הוא  נפטר על הר  נבו.  ויהושע אינו  ראוי כמשה. מתברר שהמנהיג המוביל  במדבר ומעניק  את התורה  אינו יכול להיות  המנהיג  המוביל עם  אל הארץ המובטחת.. ומי יודע  האם היורש יתאים לפרק  החדש?

 

ספר יהושע לרבים מאתנו  הוא ספר קשה.  ספר  של מלחמה. של  כיבוש ועלילתו אינה עלילת  העפלת  רוח. המן  אינו מגיע משמים  וההגעה לארץ  המובטחת  אינה מבטיחה שינוי. יש  בו קרבות, מעשי בגידה, אסטרטגיה אך  גם מעשי ביזה ורצח.

כמה  גדול האוצר  של  המדרשים העוסקים  בחציית ים סוף ויציאת מצריים וכמה  דל האוצר  העוסק  בחציית  הירדן! למרות שבסיפור  חציית הירדן ניכרים הדים חזקים לחציית ים סוף . שוב  המים נסוגים מפני   בני ישראל אך   התמונה כה שונה ! כאן על גדות הירדן   עם ישראל הוא  עם  אחר. בחצייה  הגדולה  של ים סוף יש רודפים ונרדפים, יש  אנרכיה  של עבדים נמלטים, ערב רב, יש קופצים למים באי סדר חלוצי, וכאן בכניסה לארץ מופיע  עם מאורגן על דגליו על  שופריו  ודגליו, שבטיו מאורגנים  ויש בו נוכחות  של תורה . יש  ארון מוביל  ויש מטרה  קרובה.  יש הטהרות אכזרית  מהמדבר בדמות של  ברית מילה  קולקטיבית ויש  אבני  זיכרון  אליהם יחזרו להשקיף שנים  אחר כך. אך אין שירת מרים. אי הוודאות של המדבר שונה  מאי  הוודאות על סף הארץ, גם אם היא הארץ המובטחת.

 

חציית נהרות  היא סיפור מפתח בתולדות הרוח . מעבר  הכרעה, מעבר משלב לשלב. כך  מעבר  יבק, ים סוף והירדן. הראשון. הד למעבר יבק של יעקב  מופיע גם כאן בספר יהושע. אך  המפגש  של יעקב ושל יהושע מפגשים  שונים. לראשון יש מעמד של קביעת זהות רוחנית ואישית והשני מכוון כלפי  משימה של  עם  במפגשו  עם ארץ.

 

כשהניחו את אבן היסוד  לאוניברסיטה  העברית  בירושלים ב1918  נזכרו בפרקי יהושע  ומכיוון שהאמינו כי  האוניברסיטה  העברית  היא  מדרש חשוב וממשיך לבנין  הבית  מחדש  החליטו להציב  שנים עשר  אבנים לציון  שנים עשר  המוסדות שתמכו בהקמת האוניברסיטה.  כמצופה  אולי מתווי ההיכר  הלא  סימפטיים שליוו את  המעשה  הציוני הגדול לא הצליחו להצטמצם לשנים עשר  אבנים אלא  הוסיפו שתיים. שאף ארגון לא  יקופח…

 

את ספר יהושע ומבקשים אבנים ושכבות שריפה שיוכיחו כי אכן  הוא יכול לשמש  כמדריך טיולים, מבקרי  המקרא המבקשים לקרוא בו  קולות שונים שנתפרו  על ידי  סופרים שונים בעלי  אידיאולוגיות   מגוונות וסותרות.

פרשנות הדורות  מספרת  את סיפורו כסיפור  מתמשך.   בגלל סמכותו הדתית היא קוראת  את הספר כראי של  ייסוריהם וחלומם של יהודים לדורותיהם . היא מגלה בו פנים חדשות- נצחיות. אנו שנחשפנו מחדש לבעיות של מקום, של זמן, של מלחמה ושלום, מוכרחים לקרוא את הספר הזה עוד פעם. אחרת.

יש מי  שיגלה אותו, יש מי שייבהל ממנו, יש  שיפתח בחיפושים  אחרי היהושע  שינהיג ויש שיחפש דרכו עם שיודע מדבר מהו ומה עומד על הפרק בכניסה מתמדת אל ארץ הבחירה.

 

 

 

 

 

 

 

 

א' הנער הזה יהושע

 

יהושע מקבל תפקיד שלא  היה  כדוגמתו.  האם יוכל לו? מה  יעזור לו? האם צויד  כהלכה למה שעומד  בפניו?  במדבר הוא היה  נערו של משה. הוא  היה עד ומלווה  לכוחו של הנביא, המחוקק, המנהיג. האם העובדה  שהיה יחד  עמו ברגעים של השראה וברגעי חירום, בימי מלחמה ובימי התמודדות פנימית. האם מה שראה יכול להעניק לו את הכוח להנהיג את העם ולחצות  את הירדן? האם החיים ליד המורה , העזרה, כושר הביצוע, יכולת  המלחמה והאמונה  במנהיג יכולה להכשיר  את הנער, את השליח להיות  מנהיג? אין  ביטחון כזה. על פי  הנמסר לנו  גם יהושע אינו משוכנע.

האם פסק להיות נער, משרת, האם  ימשיך לחיות  בצילו  של המנהיג הזקן גם אחרי   שנפטר?

 

המקרא  לא  כל כך מכבד נערים. הנערים מנערים מדי את העולם. לפעמים  יותר מדי  כפופים ומבצעים באופן נחרץ   ובאופן קיצוני מדי את הרמזים הנשלחים להם, לפעמים  מתמרדים מדי ולומדים להעריץ את יצר השלטון. אנחנו, בני המאה  העשרים והעשרים ואחד,  יודעים פולחני נעורים.  אנו  מכירים  עד  כמה  קל לנערים להצליח במופע אך כמה קשה להם  להביא את חברתם  למקום  הפורץ אל העומק של הבניין. הכישלונות הגדולים  ביותר  של  המאה  העשרים נישאו על גבם של צעירים  החולמים חלומות טוטאליים ומייסדים חברות טוטאליטאריות. אך אנו מכירים גם את  החלוצים  שלנו שהיו נערים שליחים, תלמידי מורים  שחלמו והגו על הארץ המובטחת ואליה לא  הגיעו.

 

'ה' קרא לנער' ציטטו חלוצים כתביעה לזכות  ליצור מציאות חדשה . אין זה מקרה  כי הטלטלות בהן הם התנסו הביאו לכך שאנו  שבים לקרוא  את ספרי  הנביאים הראשונים במיוחד יהושע, שופטים ושמואל. יש להניח  כי קריאתנו שונה ותוסיף למסורת הקריאה והדרשה פרקים חדשים.  לא רק בגלל הגיאוגרפיה  שהם פורסים לפנינו , לא רק בגלל המלחמות שבהם אלא משום שהם מבטאים מימדים פוליטיים  ששבו אלינו ומציקים לנו ופותחים  בפנינו שערים חדשים.

שני נערים  המופיעים  בתנ'ך  מעסיקים אותנו יהושע ושמואל. שניהם תלמידים .  שני תלמידים  למורים גדולים. משה   שנפטר בטרם חצה  את הירדן   ועלי  הכהן  שהתייאש כי ראה  בבגידת הבנים, בהסתאבות . עלי הכהן  אמנם התעוור אך ראה היטב לאן התגלגלה חברתו. יהושע  המנהיג היורש  את משה   כבר  אינו  הנער, השליח, שר  הצבא של  המנהיג . האם  למד את הלקח מטעויותיו הנעריות , האם התבגר? האם התבגרותו תעמעם את התלהבותו? משה מת  בתקווה גדולה, עלי  בייאוש. מה  עושה מצב הרוח של האב  המנהיג בפרידתו, ברגע  העברת  המקל .? מה ולמי פותח  המנהיג  במותו? מהיכן שואב  היורש  את  סמכותו ?

 

בפרק זה  מורגש כמה  אומץ והשראה  היה  צריך יהושע .   כמה פעמים בפרק  הוא  נטען  ב'חזק ואמץ'  מאלוהים. המקרא  מתאר  זאת בעיקר  על ידי הרוח הבאה  מבחוץ אך יש להניח  כי החיזוק  היה צריך להגיע  גם מבפנים. יהושע צריך  לחוש  כי  הוא מוסמך, כי הוא  ראוי.   בשלב  ראשון זהו  דיאלוג  בינו לבין האלוהים אך ברור  כי  גם אם שאלת הסמכות    תיפתר מבפנים  עדיין תעמוד  שאלת  קבלת הסמכות כשאלה פוליטית ציבורית.

בפרק  הפותח של הספר  אנו מתוודעים גם  לשאלות יסוד ציבוריות. לשאלת העם הזה (האם מקרה  הוא שאין בפרק  זה   איזכור  לשמו  של העם. השם וההגדרה אינם חיוניים לתפישת  זהותו.   אך כן יש אזכרה  של ייעודו. העם הזה,  בפניו  עומד יהושע, הם  האנשים הקונקרטיים . יש להם משימה לראות עצמם לגלות  עצמם   כציבור).   מוזכר  כאן תהליך מתמיד שעושה את העם לעם. תהליך של לימוד  התורה.

אני חושב על העם הזה שלנו : האם נצליח להפוך  את הדמוקרטיה  שלנו לדמוקרטיה לומדת? האם נזכה  ליצור  בה שותפות רצונית  בין האזרחים הלומדים יחד  לא כדרך ליצירת היררכיה וכוח. האם נעניק תשתית חברתית של שיחה ולימוד, של מפגש תרבויות וקשר  אנושי שיהווה תשתית  למשטר הפוליטי שבאופן טבעי עסוק  בהכרעות, בקרבות  וגם  בכפייה חיונית ומינימלית. אחוות  הלומדים, חיפוש

חברים , היכולת לקרוא את שמעבר תוכל  ליצור תשתית מיוחדת לחברה  דמוקרטית.  זו  החברה  המושתתת  על  'אל תערוץ ואל תחת.' ללא כפייה וללא חשש.

 

 

האם יהושע זה  הניצב  עם  עם ישראל  בפני הארץ המובטחת יוכל להצליח במה  ששמואל  אחריו לא יצליח, להשיג את הארץ  המובטחת  ולהפכה  לארץ ללא עריצות, ללא  פולחן  שלטון, לארץ זבת חלב ודבש אנושית?

.

ב' בין יריחו לסדום

 

כשהיינו ילדים דילגנו על  הפרק המיוחד הזה  כי  הופיעה  בו  המילה זונה.  הסיפור  הוזכר בעל פה  ורחב  קיבלה בו  את  התואר  בעלת  המלון. ואולי המורה ידעה משהו  בפרשה  שלפנינו. המצב  של מרגלים מסתתרים המנסים למצוא  את  החוליות  החלשות דרכן  ניתן יהיה לפרוץ חומות הוא מצב של חולשה  וכוח  גם יחד. האירועים  ביריחו מזכירים לנו במידה מסוימת אירוע  שקרה  בסביבה, מעשה  סדום  החטאה. גם לשם הגיעו אורחים. גם  שם היה במצבם מצב  של  ריגול. הם  ביקשו לבדוק את מצב  המוסר  לא  את מצב  המורל. המורל של הסדומאים היה  די טוב רק האתוס  שלהם היה משובש לחלוטין. גם בסדום וגם ביריחו  עמדו  המארחים בפני  מבחן. אך כאן,  במעשה  רחב, מתברר  כי  היא מודעת  היטב  במה  הולך להתרחש. גם מלכה, מלך יריחו מודע מהסכנה המתקרבת. הוא מחפש בביתה  את  המרגלים. שלא כלוט המארח תוך  סיכון משפחתו וביזויה רחב מארחת כדי להגן  על משפחתה מפני הסופה  ההיסטורית  העומדת  בפניה.יהושע שולח לפניו מרגלים. בוודאי נזכר שהוא  עצמו היה מרגל. שהוא נשלח לרגל את הארץ  במשלחת שסופה  היה  אסון גדול.  האם לא חשש  שיקרה מה שקרה אז? ובכל זאת שלח מרגלים. סיכן אותם  סיכון ממשי אך היה מספיק  אחראי כשביקש לבדוק מה  קורה אצל האויב. המרגלים לא חיפשו תעלות מסתור ופרצות  בחומה. הם באו לבדוק מה  קורה בנשמה  של האויב ומצאו שהאישה  שגילתה  אחריות כלפי משפחתה  לא  האמינה  ברוחה  של העיר יריחו.

 

ג' לא  המצביא  מוביל

 

מי ינווט בדרך?  לא האפליקציה  הלוויינית. גם לא  המרגלים  שעברו את הארץ.  התיאור של המובילים בארץ אשר לא עברו בה הוא תיאור מאד מובנה. לא ענן  הכבוד  אלא  ארון הברית  המובל  על ידי הכהנים והלויים.  בפירוש מאוחר  אינך יודע אם פרק זה מקדש  את הכהנים, את הארון או את המרחק  ביניהם לבין  העם.  בכל אופן לא  נראה  כי  כך  הלכו  בני ישראל  בימים הראשונים  שיצאו ממצריים. לא ברור האם  ההובלה בארץ   היתה של  התורה  הטמונה בארון או של  הלוחות השבורים. ואולי, המרווח  החשוב  בין הכהנים  הלוויים והעם ,  עצם המבנה החברתי  הוא  שמוביל. מה שבולט הוא   שאין אנו  רואים את יהושע ההולך  בראש  המחנה. ואולי הלך אך לא בספר המספר  את סיפורו.  אין  כאן מצביא   המוליך בדרך. מצביאים נוטים  להיות מונצחים כפסלים בכיכרות, כרוכבים על סוסים  מברונזה והופכים לתירוץ אסתטי לעריצות של מישהו אחר. בפרקנו לא רק הארון מנווט אלא הדרך עצמה הנפתחת  למרות שלא סויירה  על ידי הסיירים . זו  הדרך  הנפרצת  בתוך הארץ  המובטחת ועל כן מלאת ההפתעות. .

 

ד' אבנים מטושטשות לזיכרון עולם

 

בניגוד למקום קברו של משה  שלא נודע  יהושע מצווה לקבוע  אבני זיכרון לחציית הירדן. אין צורך  לקבוע אבנים כאלה במקום חציית ים  סוף  כי  אין חוזרים למצרים אך בארץ צריך שיהיה זיכרון לדורות. אליו ניתן יהיה לחזור: צריך להראות  לנכדים. אלא  שבפרקנו מסומנים לאבני הזיכרון  שלשה מקומות, בירדן, בגלגל ובמקום  המלון. אני מניח כי מישהו מהפרשנים מצא  את הפיתרון לחידה. אני מניח כי מישהו מהחוקרים כבר ניתח את מטרת  הריבוי של המקומות  בהם נקבעו אבני הזיכרון. . אך לי נוח  אתו. יש מקום, יש עדות  אך המקום מטושטש, לא ברור  כדי שהדורות הבאים יחפשו. והחיפוש יעורר חיפושים נוספים, סיפורים נוספים וחשבון לב מתמשך

 

ו' לחן  מפיל חומות

 

יריחו  היא עיר הסף של הארץ. כיבושה צריך לסמן את הבאות. אין פלא כי  ראשית ההתיישבות הציונית החקלאית  היהודית  החדשה תוכננה  לקום בסביבותיה  של יריחו. גם שמה  נקבע על פי   הפסוק 'מעמק עכור  לפתח תקווה' אך כידוע בסופו של דבר פתח תקווה  קמה על פי אותו פסוק ובמקום אחר.  אולי כדי להזהיר  אותנו כי  אין אנו  הולכים בעקבותיו של יהושע. כי הדרך, גם  אם יש לה  מקורות השראה דומים  מתנהלת אחרת..

הכיבוש של יריחו  המעורר  את  כל הדמיון  המוסיקלי שלנו מזכיר לנו את הקשר  העמוק  בין אמונה  ומוסיקה. אלא  שקשר זה יותר  מורכב מאשר  הפלת חומות  האויב. במלחמת  העולם השנייה בעיר לנינגרד  הנצורה  על ידי  הנאצים במצור  האכזרי  ביותר  המוכר לנו התקיים  קונצרט של  המוסיקאים הרעבים  שנותרו  בחיים.  הם ניגנו את הסימפוניה השביעית של  שוסטקוביץ, סימפוניה  שחוברה לכבודה  של לנינגרד הנצורה.  עצם קיום הקונצרט ונגינת התזמורת השורדת היתה  לעיר סמל ליכולת להדוף את המצור  שהוטל  עליה. והיא איננה  הסיפור  הנגדי לסיפור של  המצור  על יריחו היא  אותו הסיפור: זהו הקרב  על האמונה.

 

ח' המבחין  בין  קולות מלחמה וקולות ענות

 

יהושע מתגלה  כמצביא אסטרטג היודע בדיוק מה לפניו. הוא יודע לקרוא את שדה הקרב, את  ההיבריס  של  האויב, את נקודת הזינוק לניצחון. זהו  אותו יהושע שלמד משהו  בחייו.  בספר  שמות  הוא מאשם כי לא ידע לאבחן בין קול מלחמה וקול ענות והנה כאן ברור שידע. לא רק ידע  אלא ידע להשתמש באבחנה זו בצורה כה מחודדת וצלולה. שינוי זה  באישיותו של יהושע עושה  אותו למנהיג  בוגר. נראה  כי  אין זו התכונה  היחידה  שרכש בתהליך  התבגרותו . אנו זוכרים את ניסיונו של יהושע במדבר  לכלוא את אלדד ומידד שהחלו להתנבא  במחנה.  אז  התנסה באחד  הפיתויים הגדולים  העומדים בפני מנהיגים, הפיתוי  שיכול להפוך למכשיר  עבודה : הפרנויה. גילוי  הסיכון שבעושרו  הרוחני של מישהו. עושר  העלול לסכן את השלטון. תשובתו של משה : המקנא  אתה  בי? מי ייתן וכל עם ה' נביאים היא  אחת האמירות  הנועזות  ביותר. הקשות ביותר. ומי שעלעל  כמה  דפים קדימה בתנ'ך יודע עד  כמה נפלו מנהיגים טרף  לפרנויה. אצל יהושע זה לא מתגלה.  הוא למד.

 

י. יהושע – הירח

 

הצימאון  לניסים שוברי שגרה, לאגדה סוערת או  לסיפור  אירוע לדורות מגיע  בפרקנו לביטוי מלא. האבנים הגדולות הנופלות  על האויב לא ייזכרו  כמו אותה  חזרה  על היום שאינו יום ואינו לילה  של האפוקליפסה , של הנצח שעושה גיחה  אל הרגע בדמות שמש  בגבעון  דום וירח  בעמק  איילון. אירוע שאינו מותיר  בנו אוויר ופנאי לניתוח. הוא  מרווה  את  הצימאון לאכסטזה שוברת  תקתוקי שעון ונימוקים.

אין פלא כי המסורת  העלתה את יהושע  לבחינת עצם קוסמי. אך היא דווקא הדגישה את היותו של יהושע הכפוף לתורת משה ולמשה  המנהיג כדמותו של הירח המתייחס אל השמש.  אך היא  הלבנה הרי נושאת  על שכמה  את כל העול של הזמן המשתנה, הנמדד, המשפיע  על  התמורות  בחיים כשם שהיא  משפיעה  על הגאות והשפל של הים. הלבנה  היא  הנותנת  בידי האדם את  המכשיר לקבוע  את לוח הזמנים ולחכמים את  היכולת  להתערב  במקצב  הזמן כזירה המארגנת את  זמן  הקודש והחול.

יהושע  כירח חשוב כי ראש  החודש  הנקבע  על ידי הלבנה  הוא חגן של הנשים היהודיות. אולי חגן המורד .

 

אותי מחזיר  הפרק הזה  אל שירו  המופלא של  אמיר גלבוע לזכר  אחיו יהושע שנרצח בימי האפלה שבה

טעם  היהודי יום ללא דין וללא דיין.

 

 

 

 

פני  יהושע

 

ויהושע מעל פני מביט, ופניו זהב

שחוט. חלום קר. חלום  חנוט.

ולרגלי  הים מכה  נצחים אל  החוף.

אני חולה  נהייתו. דומה, אני  עומד  למות.

אך מוכרחני, מוכרחני לחכות חי

אל- תמיד.

אחי  מעל פניו  עולים  בעב

להגיד עקבותיי בחול  הנשטף.

 

הים מכה ונסוג. מכה  ונסוג.

מלחמות  איתנים מותנות  בחוק.

אני. ברוח. אחר. בורח  רחוק.

גם יהושע עכשיו  נח ממלחמות.

שהנחיל נחלה  לעמו,

אבל קבר לא  חצב לו

בהרי אפרים.

על כן לילה  לילה  הוא  יוצא

לשוח בשמיים.

ואני חולה  עומד  למות

מיחף בחול  ירח  קר

בשולי  המים

והומה בי, הומה בי  סוף

המכה  לרגלי את מותי

גל אחר  גל-

 

על פני חיים  רבים

יתרומם ויתגדל.

 

אמיר  גלבוע  כל השירים כרך א' עמ'  344 הוצאת הקיבוץ  המאוחד

 

 

י'א  בין  אפולוגטיקה וחשבון  היסטורי

 

בויקרא רבה נכתב מה  שהיה  נראה  בעיני המדרש הקוד  המוסרי של כיבוש  הארץ. יש להציג  בפני תושביה את האפשרויות. והם יבחרו המדרש  אומר: הרוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. יש קודים למלחמה והם מכוונים למנוע שפיכות דמים. האם המדרש מגהץ את הכתוב  בספרנו ועושה את הסיפורים לנוחים יותר לאוזן? האם זהו מדרש אפולוגטי  על כיבוש הארץ? ואולי  המדרש עוסק דווקא  במצבם  המיוחד של יהודי הגולה ? אם  לא תהיינה  הגבלות כאלה היהודים , הישראלים  היורשים הפזורים בגלויות בגלל חולשתם הפוליטית ובגלל מצוקת כלכלתם יהיו הראשונים להיפגע מבעלי הכוח שמסביבם. בהפיכת כל מלחמה למלחמת חורמה, למלחמת אזרחים,  יכולים להיפגע ישירות שוחרי השלום נעדרי הכוח. שהרי אם  מלחמת יהושע הגורלית  התנהלה  בלי קודים –  דמם של היהודים שאין להם צבא מותר .

לי נראה  שלא רק אפולוגטיקה מאוחרת  כאן. אולי כך אני נוטה  בשל הערכתי את הטקסט שלפנינו: חוקי מלחמה  מדברים על התנהגות   במצבים בהם לכאורה הוסרו  המגבלות המוסריות  על האדם, באשר הוא מצווה לפגוע  בחיי אדם, אך דווקא במצב זה שנראה  כמצב משוחרר ממגבלות מוסריות צריך המוסר להיות פעיל ולמנוע רצח לשמו, שפיכות דמים המאוהבת  בעצמה.

הטכניקה בעזרתה  נערכת המלחמה בת ימינו   אמנם השתנתה  בצורה   דרמטית  אולם לא השתנתה  הפרספקטיבה הנבואית הכל כך ברורה שגובשה אחרי  כיבוש הארץ על ידי הנביאים הרואים במלחמה עונש ואימה ומאמינים  כי היא מייצגת  שלב אפל בהיסטוריה . הם המבקשים   ימי גאולה ממלחמה. חזונם תובע מימושו כאן ועכשיו   בחיפוש דרכים למימושו החלקי ההיסטורי  באימוץ   קודים הממעיטים את מרחץ הדמים ומבליטים את ערך החיים.

חלוקת  הארץ לשבטים איננה  כנראה חלוקה ריאלית. לפי הרשמים המופיעים בספרנו חלקים גדולים עדיין  מיושבים על יד  עמים  אחרים. אפשר אמנם  לקרוא  בתכנית תכנית אסטרטגית של כיבוש עתידי את הדרמה הזאת נוכל לקרוא  בפרטים דווקא בספר שופטים אך אולי כדאי דווקא לשים לב למה  שחלם הספר שלפנינו בטרם הסתבך עם ההיסטוריה. מאחורי התיאור של  החלוקה  בין השבטים מצויה תכנית  אוטופית לחלוקה צודקת של האדמות, לפי הצרכים, לפי  האנשים. זו תכנית הכפופה לתכנית צדק אנושי שהיא על כן  תכנית אלוהית.  כאן מתגלה האופי  של הספר  כפרוגרמה.  כמו שהרצל  כתב  את מדינת  היהודים ואת אלטנוילנד בספר  הראשון את  הרעיון האנאליטי ובשני את הפרוגרמה לבנין הארץ  כארץ נאורה וכמדינה  הכפופה  לצדק. כך   בפרטי הפרטים של הגיאוגרפיה המופיעה  בספר יהושע מופיע שרטוט של אידיאה חברתית של צדק.

 

 

י'ד הארץ  המובטחת –  גן עדן מחייב לפעולה

 

המסורת מספרת כי  יהושע הוא  המחבר  של הברכה  השנייה  בברכת המזון, זו הברכה  המדברת  על הארץ  המובטחת. אפשר למצוא  בפרק זה את הנימוקים  למחשבה זו.

הארץ המובטחת לעתיד היא כזיכרון גן העדן בו שהה האדם בעברו הרחוק . אין היא  הבטחה גיאוגרפית של מקדשים וסולמות מיסטיים.  היא ארץ זבת חלב ודבש. בה הגשם יורד  בעיתו והחקלאי  יכול לצפות שאמונתו הכנה  בעבודת השדה והמטע יעניקו לו גמול שיסדר את חייו ולא יטיל בהם אימה . היא הבטחה  כי האדם ישוב לעבוד ולשמור על הגן בלי איומי בצורת, בלי  איומי מלחמה, בלי אסונות טבע. ארץ זבת חלב ודבש היא  אוטופיה לא בגלל שאין בעולם אדם היוצא לשדהו,  מנסה לבנות לעצמו בית וקהילה אלא משום שחברת האדם  אינה מתארגנת כראוי וכל שיבוש בטבע  הופך לאסון חברתי המזמין פולחני שווא, אלימות, גם פגיעה בטבע עצמו.  הארץ המובטחת היא  האוטופיה התובעת מעשים כאן ועכשיו. פולחני אמת, כינוס  אנושי, פעולה  נפשית ועשייה חברתית. הארץ המובטחת אינה עיר האלוהים היא מקום. היא מתחננת לגיאוגרפיה, להיסטוריה. היא לא מטרה פוליטית אלא  אתגר  אנושי הכולל יסודות פוליטיים. על כן חציית הירדן  האחרונה של מניחי  היסוד של החברה  הישראלית היתה שונה . הם  לא הגיעו  על מרכבות צבא  והארון לא הלך  לפניהם גם לא הכוהנים . הם  חיפשו דרך להתחיל  לעבוד ולשמור למרות שידעו כי אין כאן גן עדן, הם ביקשו לטפח קהילה ולשקוד על  דמות אדם לפני שזכו  במענה להבטחה. הם העזו  לזרוע בלי ידיעה אם יזכו גם לקצור.  כאן יהושע פוגש את אהרון דוד  גורדון לשיחה משמעותית של כמה אלפי שנים…

 

י'ט חורבות ועקבות

 

ולטר  בנימין  הפרשן  היהודי  הטראגי  של  המאה העשרים שהתאבד  במנוסתו מן הנאצים בעיירת הגבול  בין צרפת וספרד, איבחן   בין חורבות המסמלות אבל  על  חלומות ששקעו לבין  סימני דרך  המכוונים לעתיד. באבחנתו הוא  החיה כמה חידות  הנוגעות  לארץ ישראל וספר יהושע. הספר יהושע  מביא לנו  שמות של מקומות ואזורים. האם  אלו   סימני  חורבות או עקבות  המשרטטים  סימני דרך  לעתיד?    האבחנה  ביניהם קשה.

ספר יהושע  העשיר  אותנו בשמות של מקומות. בחלקם  נשמרו  דורות  אחרי דורות בחלקם תבעו  יכולת זיהוי  מחדש, זיהוי  הנתון  בוויכוח.  היכולת להעניק להם מחדש את השמות הישנים על ידי  חקירה, ניחוש או תפילה , היכולת לגייס  לשם כך   השראה או לחפש סימני אבן מתחת לפני הקרקע הגלויים הם מעשה של בריאה מחדש, של כריתת ברית מחודשת בין הסיפור הקדמוני לבין הנוף  המשקיף על  פני  הדורות.   אך במתן השם מחדש יש תביעה לא להסתפק בחותמת של שם יש תביעה לממש את הגנוז בקשר: לצעוד צעד  בבניית  שדה ובית, ליצור  קהילה ותרבות.

 

כ'   פרקי  אוטופיה  גנוזים

 

מבעד  לערפל הקרב והאימה  של  כיבוש  הארץ שלא נשלם בספר יהושע מופיעה בו  גם  מעין  אוטופיה של חלוקה צודקת  בין השבטים, של ערי מקלט השומרות בפני רציחות מיותרות,  מופיע  גם חזון של אחווה  בין השבטים  שמתיישבים מחוץ לגבולות הארץ ומקבלים אחריות  על הקשר  ביניהם לבין השבטים המתנחלים. כל האתגרים הללו אינם משתבשים במהלך הקרבות. הכניסה  האלימה של  העברים להיסטוריה הכרוכה בשפיכות דמים כרוכה במחויבות מוסרית שאינה נעלמת במערבולות האימה.

לפני האנרכיה שמצפה לנו בימי שפוט השופטים ולפני הכניעה ליצר הפוליטי במלוכה מופיע דווקא בספר  הסוער של יהושע דמות של  מנהיג אסטרטג שלא מייחס  לעצמו את הניצחון. לא נסחף  בהיבריס  המלחמה. מנהיג  שכנראה יודע עד  כמה לכוח יש כישרון  משחית כשהוא מאבד מצפן ונכנע ליוהרת  המנצח, לפולחן  הכובש . דווקא יהושע  האסטרטג הממולח יודע כי האסטרטגיה  הטובה  ביותר  היא להבקיע דרך לשלום ולהזדקן  עם  ארץ שלא שוקעת באובדן הזיכרון ומחיקת המצפון. לכן לקראת מותו   מספר יהושע לעם לא את קורות ניצחונותיו אלא את   סיפוריה  של האומה  כסיפור מפגשי גורל עם הייעוד.

 

 

 

כ'ב

 

מה  קרה לפנחס בן אלעזר?

 

האם פנחס  בן אלעזר, האיש שטיהר את המחנה  במדבר  באלימות  התבגר? הנה  הוא  מופיע בפנינו שוב במבט ראשון נראה קנאי וחשדן. אנשי ראובן גד וחצי שבט  המנשה אחרי  שהשתתפו בכיבוש הארץ שבו לנחלתם בברכת יהושע. הם מקימים מזבח אל מול הארץ ופחד הפירוד בין השבטים מתעורר.  אותו פחד  שיהפוך לימים לשיטפון עכור שיענה את העם דורות.  פנחס בן אלעזר מתעורר שוב, מגייס את  הנשיאים להתמודד עם מה שהוא  חושד שעלול לקרות. אך הפעם  הוא  מקשיב. והוא שומע כי דאגתם של השבטים מעבר לירדן היא דווקא למסורת הדורות, לקשר שיתמשך. הם מבטיחים דגם של מזבח שלא מתיימר, שלא מורד בסמכות , שלא  מעיד על  התפוררות הסולידאריות. בו רק מעידים ולא זובחים. הפעם  פינחס משתכנע. כנראה  יודע מה ניתן לעשות  במפגש  של אמת. האם העולם השתנה? האם בארץ ניתן לגלות יחס אחר  מאשר  במדבר? ואולי דווקא האיש השתנה? בכל מקרה מגיעה פשרה מכוננת.   מזבח שלא זובח. מוקדש  לברית ולא ליצר. בראייה לטווח ארוך נולד  כאן מוסד מיוחד  במינו. זהו דגם בית הכנסת  העתידי שגם הוא  אינו מזבח שזוכר את הקרבנות ואת המקדש אך איננו  מקריב.

 

 

לבתי הכנסת שיקומו אחרי חורבן הבית יהיה   בסיס טראומטי, ידיעת החורבן. כאן במזבח שלא זובח, אל מול הארץ המובטחת, לא  הטראומה מזינה את  האמונה אלא  הרצון להנחיל.

 

 

 

כ'ד  ספר יהושע לא  ראי  לציונות

 

הקורא בספר יהושע כתכנית  מקדימה לציונות  מסתכן . קריאת פרקים קדמונים כראי של ימינו איננה רק  שקרית אלא  גם משעממת. אם האז והעתה משכפלים זה את זה למה לי לפתוח צוהר אל מה שהיה. אתבונן עוד ועוד בראי, אולי אתאהב בו ואולי לא  אך  אדע כי עולמי סגור ומסוגר.   אין תועלת במפגש  בין הדורות. ה היסטוריה  אינה סובבת בעותקים  ואין בקריאתה תחזית  למאורעות העומדים  בפנינו. לעומת זאת גם התפישה  האומרת כי  העבר הקדום הוא  כל  כך  ייחודי וחולף שאין הוא  יכול ללמד  אותנו  דבר,  הופכת את הנבירה בו למיותרת. המתבונן בספר יהושע  ובסיפור  הציוני  במרחק הדורות לומד משהו  דווקא מהשונה ביניהם.  יהושע מתייצב בפני ארץ ישראל  כעומד בראש  עם שלם, עם מחושל , עם רעב, עם  של אנשי מדבר הצמאים  לקרקע ומזון,  לבית ולדרך. הם עומדים  על הסף של הגשמת ההבטחה לעם מגובש שמנהיגיו משוחחים עם האל ישירות.  הציונות צמחה בעת הסתר הפנים הגדול  ביותר  שאירע בקורות  היהודים.  היו לו סימנים מקדימים .הציונים על כל  זרמיהם ומקומותיהם חשו בהם. הציונות  הגשימה  את  חזון הקמת  המדינה  היהודית  לא היתה  עם מגובש כעמו של יהושע  העומד לחצות את הירדן.  היא  הוגשמה  אחרי חורבן של הגוף והנפש.  בארץ ישראל חי בעת ייסוד המדינה  רק  קומץ קטן, אפילו לא  ראובן, גד  או חצי שבט המנשה. , אלו שדיברו בשם העם  מתוך  פרספקטיבה של מי שכבר  הגיע  ארצה  היו פחות מארבעה  אחוזים  של העם  היהודי. לא שבטים על דגליהם  ושופרותיהם אלא עם נרצח שגורש או  אוים על ידי רעידת אדמה שגעשה מהרוע והחרדה. דווקא השוני הגדול מאפשר לנו לקרוא את ספר יהושע  בעניין גדול. הזמנים  שונים, המציאות עתירת תמורות,  אך יש  על מה  לשוחח כדי לומר  מה  השתנה ומה צריך להיות אחרת.

 

 

יהושע מת מזקנה. לא במלחמה.  לא בסערת ייאוש.  הוא  הצליח למות כאיש שהביא  את הארץ  המובטחת לשלום. זו היתה  לו הזדמנות מצוינת להקים שער  ניצחון. להנות משלל , לרומם  את דמותו כדי לגבש תודעה לאומית. לשקוע  בנוסטלגיה. אך הוא מסרב. במקום זה כנהוג הוא מספר את סיפור האומה, סיפור  עטור מבחנים ונטול ניצחונות. מכניס  אנשים לקונטקסט. מפזר ערפילים. זו הדרך  הלכנו בה עד  הלום והיום יצטרכו שוב לחיות על הסף של הכרעות אמוניות, מוסריות, פוליטיות. הוא מביא לעם לא הספד  כי אם צוואה. איך ממשיכים בדרך? מתחילים אותה כל פעם מחדש. אין מנוחה  בנחלה.

 

פתח דבר

 

אני  מעז לכתוב  הערות פתיחה  אלו לספרו של גד אופז אך עלי להזהיר  את קוראי  כי אין אלה  הערות של משקיף מן הצד  .אני  רואה  עצמי כתלמידו ושותפו בהרבה תחנות ועל כן במקום לכתוב  הקדמה  מלומדת אני  מוצא  עצמי  כעורך  יחד  עמו חשבון לב.

עבודה זו של גד  אופז נכתבה  לפני שנים  אפשר למצוא בה עדות  למצב רוח, לתפישת התפתחות  הלכי נפש  לקראת הבאות הנסתרות מאתנו. להפתעתי  כשקראתי שוב את עבודת  המחקר לקראת  פרסומה הנוכחי  לא יכולתי  להתייחס  אליה  כמי שמכיר  את  העמוד האחרון בספר הבלשים. כמי שיודע מה  קרה אחר  כך.  לא  יכולתי לכתוב  בקור רוח  או בשמחה  לאיד  של יודע  מה  שהתברר מאז. עדות  מעניינת על התפתחות זו כפי  שנראית  בעיני  הקרובה המשקיפה   מבפנים ניתן לקרוא באחרית הדבר לספר  שנכתבה  על ידי  בתו של גד  אופז  זוהר ליפסקי בהעזתה  להעיד ולא להסתפק בהערות מחקריות. הערות אלו שלה  הם  בבחינת  גלגולו של  ניגון.

על ידי  דבריה    הספר המוצג בזה  הופך למפגש  בין  דורות. לימדתי  במכינה  קדם צבאית את  נכדו של  גד  אופז  בנה של זוהר .  מפגש זה העלה  בלב  הרהורים וערעורים  שונים  על  דרכנו  המשותפת . שמתי לב  שלמרות  אורכה של הדרך  אף פעם היא  לא  היתה  אידילית . נראה  לי  עתה כי העלאת  זכר ימים רחוקים הוא גם ניסיון  לשרטט אופקים עתידיים.

 

חבורת 'שדמות'  המוצגת בעבודתו של גד  אופז היא פרי מפגש  של  שתי  קבוצות.  בוגרי תנועות  הנוער שהצטרפו לקיבוץ ובני  הקיבוץ בני  דורם.  אני שייך לקבוצה  הראשונה  גד  אופז לשנייה. המפגש  הראשון שלי  עם הבעיה של הקשר של  בני  דורנו ליהדות ,בעיה   המלווה  את ספרו של גד  אופז,  היתה כתלמיד בבית הספר  התיכון בירושלים.  בשיעורי הספרות העברית  למדנו  ונבחנו על  עשרים ושבעה סופרים עבריים  מתקופת ההשכלה. עוד לא  היה  מקובל אז ללמוד  את שיריהם של  לאה גולדברג ונתן  אלתרמן  שלא  לדבר  על  סופרי  ה'דור בארץ'   לוחמי  מלחמת  העצמאות .ספרות השכלה זו   שלמדנו נראתה   בעיננו אז  תלושה ממחוזות  לבטינו.  גם הניסיון ללמדנו כמה  דפי תלמוד מתוך הדגשה על היותם נציגי  מערכת משפטית זרה לנו לא  שכנעה אותנו כי כדאי להשקיע בה את התלהבות נעורינו. מצד  שני  היה  עלינו לחץ לא  מבוטל של המורים להצטרף  לעולם  האקדמי ולעזוב את חלומנו  להצטרף לדרכם של   החלוצים.  כבר  באותם ימים לא הבנתי למה  אני צריך לעסוק באופן כל כך  אינטנסיבי בטריקת הדלת של סופרי  ההשכלה  החוזרים בשאלה בלי שאדע מבפנים  ממה בדיוק  הם  ביקשו להשתחרר והאם רק תנועתם היא  שהדריכה את דרכם של  החלוצים עמם הזדהיתי. כמצטרף לקיבוץ  אחרי  המשבר הגדול שעבר  עליו עם הפילוג ובגללו אני ביקשתי לענות  על שאלות  שונות . תהיתי  מה ראוי לעשות  בתקופת נעורים  סוערת היכן  אמצא  ביטוי לרחשי הלב  שלי  ושל  חבריי.     כשהגענו לקיבוץ לפתע פגשנו בבני  הקיבוץ , אנשים צעירים שחיו חיי קהילה לוחצת ומלחיצה  שעוצבה  על ידי  החלוצים עליהם  התחנכנו.  הם  היו מודעים לכל אותן סתירות פנימיות  שהתגלו  בדור  המייסדים. גם  לניסיונם של  המייסדים לנהל  את חברתם בתוך הסתירות בחשש מתמיד  מעזיבה לקריירה מצד אחד  ומן השמרנות הדוגמאטית מצד  שני. פגשנו את ניצחונם בעבודה  החקלאית  ובפיקוד  הצבאי . אנו בוגרי התנועה  שהצטרפנו לקיבוץ    חשנו במידה  רבה שאנו  מונעים על ידי  רעיון ובחירה אך   חלשים  ביכולת בניית שיגרה ועבודה. מבקשים  דרך לחברה ולמשק  אך נקרעים מקריאה  זו  על ידי  האופציה לחזור אל ההורים מחוץ לקיבוץ. בפגישתנו  עם  בני  הקיבוץ  חשנו  במצוקתם  כשטענו  כלפינו   שהם אינם בוחרים, מייסדים, מנווטים את חייהם בכוח רעיון. שהם  מוגבלים, נתונים ללחץ, נתבעים ללא סיבה, נתונים בסבך  של הורים  מהפכנים התובעים  מבניהם להמשיך. המפגש  בין בני הקיבוץ לבין המצטרפים אליו מבחוץ    על רקע  ההתמודדות  עם חברה ישראלית שעברה באותם ימים  שינויים  דרמטיים כל כך היה משימה חשובה אך לא מובנת מאליה.

בראשית שנות הששים   הופיעו חוברות ההדרכה בעריכת פצי אברהם שפירא 'שדמות למדריך' שהפגישו את  שתי הקבוצות  הללו  עם מקורות תרבותיים  שנראו אז  שונים בתכלית ואפילו מנותקים מחיי  הציבור: כתבי  שמואל  הוגו ברגמן, מרטין בובר, גרשום שלום שהצטרפו  אל  הסיפור  הציוני והיהודי העניקו לו מימדים של  עומק, גובה וביקורת. אלו   היו שנים של פרשת דרכים חברתית ומדינית. בן  גוריון  העמד למבחן פתע בסיפור הפרשה . חברת קיבוץ הגלויות  ביקשה  ביטוי עצמי. מחאה חברתית  הצטרפה לשפל  כלכלי.  הדמוקרטיה נראתה כעומדת למבחן.

בימים ההם   הלכי רוח חדשים  החלו לפלוש לחברה הישראלית. הם לא  באו  לא מרוסיה  הסובייטית ולא  מהתרבות הגרמנית אלא מארצות הברית ומהדמוקרטיות  המערביות. באותם ימים  החלו  להתגלות העימותים הראשונים עם עולי ארצות ערב שנוכחו  כי הברית של  עולים והחברה  הקולטת  אינם מתממשת.  שהמיתון  הכלכלי השפיע  על  העולם הפנימי של  בני הארץ.  'שדמות למדריך' ואחר  כך חבורת שדמות הגיבה  על כל  אלו.

סימן מובהק  לשינוי  שהתחולל  בחברה  הישראלית  התגלה  בהיסטוריוגרפיה  של  החברה  הישראלית.  אם עד  הקמת  המדינה ההיסטוריוגרפיה  תיעדה  את  התפתחות  החברה  הישראלית  על פי גלי העלייה מאז 1948 החלו לחלק  את הזמנים על פי  מלחמות ישראל. דור תש'ח, דור מלחמת ששת  הימים, דור מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. כל רגע של שבר  חשף את חיי הרוח ואת  הלבטים  שליוו את  בני הדור.

חבורת  'שדמות '  ראתה  עצמה  כחבורה השייכת לדור  של  מלחמת ששת  הימים.  מלחמה זו  העמידה  מחדש  את השאלה  של פחדי הקיום ושל  הכוח ומגבלותיו. היא  העמידה את האתגר של מורשת  המעוצבת  בימי חרדה ובימי ניצחון צבאי.  היא  ביקשה מימוש  מהיר  של  הציונות כחברת קיבוץ הגלויות וכחברת מופת וחשה רחוקה.

 

חברי ואני חשנו   שלעומת הדרשנות  הפוליטית השטחית והצנזורה על  מימדים מסורתיים אולי צריך ללכת בדרך  חדשה ,  אחרת.  בפגישתנו  עם  בני  קיבוץ  בגילנו  או מבוגרים  מאתנו התברר לנו  כי גם  הם מתדפקים על הארון הדמיוני  של  ספרים יהודיים.  לרוב היתה זו תביעה שאינה נובעת מידיעה  אלא מתקווה ששם בין הספרים ההם יימצאו  מסלולי מחשבה ולגיטימיות  ליצירה מתחדשת.  הפנייה  לארון הספרים  היהודי לא  היתה  קריאת כינוס  ביאליקאי, ובודאי לא נבעה  מרעב  לקבלת  מרות של חוקים . זו  היתה בקשה למצוא את  מפתח  לחירות וליצירה שנדמה  היה  שצלל בים של מחויבויות חברתיות ומשמעת פוליטית.

 

אלו  היו  שנים בהן גברה ההשפעה  שהגיעה מעבר לים, מגרסתה  המיוחדת של  חכמת ישראל  האמריקאית שהיתה  שונה  לחלוטין מחכמת ישראל הגרמנית  או הרוסית.  היא  היתה  מעוגנת  בתפישה  דתית השלובה  עם  רעיונות ראדיקאליים  מבחינה  חברתית. למרות  המרחק באופק הוצג מודל הקושר את העדה הדתית  עם  מחויבות חברתית ואתיקה  של חירות וזכויות אדם.  מוקד כזה  לא  היה  כמעט ידוע בארץ אך הוא  הקרין לא  מעט  על החשיבה והלימוד של חבורת שדמות.  אולם המסורת של הקיבוץ, תנועת העבודה הישראלית לא נשכחו. להיפך.  המפגש  עם  המקורות של הקלאסיקה  היהודית  , הספרות העברית , הספרות  החלוצית רק התעצם. לפתע התגלה  הקשר  ביניהם.

 

מקובל לחשוב  על שרשרת ההוראה כשרשרת מקבילה  לשרשרת  המסירה  מהורים לילדים. כך אפשר לבחון את שרשרת  המסירה  של חוג שדמות כבר  כמה  דורות. הראשון  החל  בנסיגה  מהאתוס  הכפרי והתרכזות  בחזית   החברתית. גם היה חשוב להדגיש  את  ניתוקה  של החבורה של  בוגרי תנועת  הנוער ושל הבנים  שהצטרפו  אליה מהפרימאט של  המעשה  הפוליטי על יצריו הפלגניים. שינוי זה  דיבר  לא רק אל הבנים  שנשארו  בקיבוץ אלא  גם אל  אלו שעזבו אותו והיו נטועים בתוך  המסורת  החדשה  של ביקורת  הקיבוץ כחוסם בפני המימוש  העצמי. הם היו קשורים  להתפרצות של יצרים וחלומות  המבקיעים את  המשטר  הפנימי של הקיבוץ ואת המשמעת לדרג הפוליטי של התנועות  בהן הם פעלו.   היתה  תחושה  עמוקה  שהנה  מגיע  דור  חדש והוא  מבקש להשתחרר מן הסד של הפוליטיקה  כמכוננת  אורח חיים, כמכתיבה  מחיקות כצנזורית .  כמנותקת  מחיי רוח. זה  היה  המצע להתעוררות של  שיח מחודש, של פנייה  לטקסטים יהודיים  שנדחו על ידי  דור של חלוצים, הוריהם  של  בני  הדור. היתה פנייה  אל אמנות משחררת ואל היצר  האוטופי שהיה חלק  בלתי  נפרד מהמסורת  החלוצית.

מורים מקרב  אנשי  העלייה  השנייה במיוחד א.ד. גורדון וברל  כצנלסון, העזו לראות בחידוש החיים  היהודיים בארץ  רנסנס ולא מהפכה .  חברי חוג שדמות ראו  עצמם  כתלמידיהם. ברל  כצנלסון חזה  כי הדור  אחריו יחיה  את  המצוקה  התרבותית יותר  מאשר  את  עצם הקמת השלד  של  הבנין  הלאומי.  בהתאם לתחזיתו אם היה  דור  הוותיקים דור    מעורב פוליטית, הדור השני, דור שגדל  בצל  מלחמת  העצמאות, ביקש לעצמו דרך יותר  רוחנית , דיאלוגית, לבחון את חווית הדור . אך פניה זו  לנקודת  הזינוק  התרבותית  התרחשה לא  עם סיום האירועים  הפוליטיים הדרמטיים אלא  בתוכם.  בחבורת שדמות היה  מקום לחילוקי דעות פוליטיים אך  היתה בוויכוח  יותר ענווה  שנולדה  מתוך  הפרספקטיבה  שהציגה  הרבה  מהעמדות  הפוליטיות  הנחרצות של העבר  כסדוקות, תובעות שינוי. על כן  לחבורה  היתה רק מסקנה  ארגונית  אחת :  איחוד  התנועה  הקיבוצית.

תלמידיהם של  חוג שדמות  ביקשו ללכת מעבר לכך:  הם  ביקשו  ליצור יצירה  קהילתית תרבותית. הם יצאו מתוך הנחה  כי  הקיבוץ המסורתי  כבר איננו מקור סמכות למרות  שהוא המשיך להיות מקור השראה. לא בלעדי אלא  אחד  ממקורות ההשראה.    כדי לפתוח  את יצירתם כתלמידים ומורים  בפני  הדור  הצעיר  העולה הם ביקשו לממש את לקח  למידתם לא  בפירוש ההתיישבותי הציוני הבלעדי. מצד  אחד לא היססו לנתץ את מה  שנראה  בעיניהם כפסלי עבר. במיוחד היה להם חשוב  להעיז לשבור את מחסום האין פולחן. הם   כבר  העזו לגעת  בו, הם דרשו לא  רק  את  המדרש  אלא  את  התפילה המסורתית , חלק מזה  היה  קשור  עם חיבור  אל מסורת  קהילתית  דתית  שהתפתחה  בארצות הברית מסורת שהדגישה את הברית בין המסורת הדתית לתרבות הדמוקרטית ליברלית. בין הפולחן וזכויות האדם. תלמידי חבורת שדמות  עסקו  בפעולה  חינוכית מורחבת שאינה  ממוקדת בקיבוץ  כקיבוץ. הם חשו  כי  הקיבוץ המתלבט בדרכו נתון  בפרשת דרכים  המקבילה  לפרשת הדרכים של  החברה  הישראלית. שעליהם להתרכז  בשילוב של הקבוצה  הקטנה והחלום האוטופי. של קריאה  ברצף  של מקורות יהודיים ולקט מצטבר של  מקורות מוסיקליים המשתפים את הניגון  עם הזמר  העברי  המתחדש.

המרחב  הקהילתי  שנוצר  מגוון מאד, הוא  מורכב מקבוצות לימוד ומקהילות מקום, ממחפשי דרך מדינית ומאמנים  המחפשים את  השותפות ואת הזכות להפוך את תהליך יצירתם לנחלת הרבים. הוא  ניזון  לא  מעט מן  המבוכה ותחושת  אובדן הדרך של  הרבים. מתרבות וירטואלית שלא  היתה  ידועה  לאנשי  שדמות ובה יסודות של  גלובליזציה שלא רק פותחת עולמות ומעודדת  רגישות  לזכויות אדם אך  גם מבססת מיתוסים כוזבים של יחד המסתירים  את מידת השלטון הגוברת של אדם  באדם ועיצוב  החברה  האנושית כהמון סוגד להיררכיות של  הון ושלטון נטול  אמונה  באחריותו ונטול תקווה לתיקון חברתי.בדור הצעיר של חניכי  חבורת שדמות  העלתה השאלה  החברתית  כלכלית כשאלת יסוד.  היה חשש  כי  העיסוק  במקורות  היהדות  לא ישמש   כאידיאולוגיה  המסתירה  את  הויתור  של  החברה  הישראלית  לכינון חברה ביקורתית ומעוצבת  כחברת  רווחה  אחראית.

הדור  השלישי  לחבורת שדמות אינו מתחיל במקום של הדור הראשון. בידיו מכשירים וידע שנרכש  על ידי  הדור  הראשון והשני. הדור השלישי  היה  יכול להתחיל  במקום שהקודמים לו  לא יכלו. אך המטלה נראית הרבה יותר קשה.

 

נדמה  לי  כי  אם  צריך לסכם  את  האירוע אותו חוקר  גד  אופז  יש  לחזור  אל  רובינזון  קרוזו. לא  זה  היחיד על האי אלא  אל חבורת  רובינזונים  המנסה  את דרכה. חבורת רובינזונים קרוזואים   עוסקת זה  שלושה  דורות בפענוח משותף של מצבם. האם יש  סיכוי לחלץ את הספינה שנטרפה  ולהביא  אותה  לחוף מבטחים?  האם חוף מבטחים זה  מצוי בעתיד  הרחוק  או בזיכרון הקרוב? ואולי אין לקוות לתקן את הספינה  ויש  אפשרות  רק להשתמש  בכלים  שנמצאו  על סיפונה כדי להקים  ספינה  חדשה?   יש  המציעים  במקום להשתמש בספינה  ובכליה  כמכשירים לשינוי  גורלם  להפוך את שרידי הספינה למוקד  של התכנסות  לפולחן של געגוע   שיניע אנשים וחבורות למצוא  מפתחות חדשים לעתיד. לעומתם  יש  המציעים  להסתיר  את  סיפור הספינה   שנטרפה שהרי הסיפור מזיק ומבזבז את זמנם  החשוב  של  הרובינזואים.   החוקרים  רוצים לדעת  האם באמת נטרפה הספינה ואין זה רק  תרוץ משומש ובזוי המשמש  את העצלנים שיכלו להניף את הדגל ולצאת  אל  הים הפתוח.

הוא שרוע  על הספה. מאחוריו יושב הפסיכולוג ורושם את דבריו.

-דבר חופשי. אני לא מסתכל עליך. לא תראה אם אני מפהק או נדלק, לא  תראה את חיוכי או את דמעותי. דבר חופשי.  אני מחזיר  אותך להיות טקסט. טקסט מפורר כמו חיינו, קופץ מעניין לעניין, הוזה ומדלג בין גבעות  חייך. לא. הפעם  אינך נדרש לתכנן, לכוון, ליצור, גם לא לשפוט ולהתחרט. אתה נקרא לדבר. לתת ללבה של חייך לפרוץ, לשיטפון  לשטוף, אתה נקרא  לשמוט את חייך . לשוב למקור.

-לתוהו אתה  מחזיר  אותי? לרגעים של איבוד  שליטה וכיוון?

– אני מבקש לקרוא אתך   את הטקסט מחדש. להציץ  בחרכים, לחפש  אורות שנגנזו, חושך ואשמה  שכוסו בשקר  עצמי , לגלות  את הנסתר , לערוך מאזן  מחודש, ולשם כך צריך לחזור להתחלה. לתת  דרור לאדמת חייך. היא תחשוף את המדבר, את האבן והנחש אך תתן לך זכות עוד פעם להתחיל בבניין חייך.

-אבל אני  פוחד לאבד את שצברתי, את היסודות  שבניתי לעצמי ואת  אלו שירשתי. אי אפשר להפקיר כך את חיי.

-לא הפקר אני מבקש לך אלא  חירות. חירות מתבניות  גזורות מראש. שחרור מאספנות מטורפת. יכולת להאמין  בנקודת הזינוק של חייך, אותו  עולם  חלומות שגנזת בקפידה, כמי שעסוק  כל יומו  בלחורר לתייק ולהנות   ממשקל התיק  המתעבה  וכבד. אני מבקש  בשבילך את הזכות להפסיק לזמן מה  את כתיבת חייך ולעצור לקרוא אותם. מן ההתחלה , לעמוד  על העיקרון (האם מקרה כי  המילה פרינציפ מתייחסת  גם להתחלה , גם לעיקרון?).

– אבל כיצד אחיה  במחזוריות כובלת זו של שמיטה וגיוס עצמי, של התכוונות רצונית  לעתיד ועצירה באמצע הדרך?

– לא מחזוריות היא כי הזמן חורש קדימה, אך בשביל הכלל, בשביל האדמה המשתפת  אותנו  בחייה,  בשבילם צריך להניח כדי למצוא, להדמים מנוע כדי לפקוח עין פנימית. 'לשים לב' . לראות את הדברים הנמצאים מחוצה לנו. שיקראו לנו למשימה, ליצירה, אך יסרבו להיות מכשיר . להיות  עם האנשים שמסביבנו לא כאותות מאורגנים וירטואלית אלא  כמי שנושם  מבפנים  החוצה כשואף מן הנעלה אל מעמקי הנפש.

– שמיטה היא רק  שמיטה ואחריה צריך כוח לקום אל העולם, לקחת עליו אחריות. להתעורר אל  הקורא לי אך  מתוך ידיעה כי  בחרתי, כי  יהיה לי כוח  לאגד מחדש את חיי  להפוך את  פנקס הזיותי  לדרך פתוחה ואחראית, חופשית  ואוהבת.