חילוניות
התכנסה וועדה לדון בחינוך היהודי בבתי הספר הממלכתיים בארץ. לא לממלכתיים דתיים אלא לממלכתיים. האם הם בתי ספר חילוניים ? רבים מחברי הוועדה לא הסכימו לשם. חילוניות ? הרי משמעות הדבר כי הם נעדרי אלוהים. יהודים מסוג ב'. והרי בני ישראל תמיד יהיו דתיים בפוטנציה ואם לא כיצד יהיו יהודים? האם יהודים חילוניים הם יהודים נכים ? הרבה דתיים והרבה חילוניים הסכימו – להוציא את הכינוי הרע הזה. למצוא משהו אחר. אך אז התעוררו אחרים וטענו בתוקף כי החילוניות היא המגדירה אותם כיהודים. לדידם אין זה הגדרה של חלל ריק אלא של מפנה הכרחי. מתקדם. הם ביקשו להשתמש בשם חילוני. הכל הבינו כי אין זה וויכוח סמנטי. האם תהפוך וועדת מחנכים לסנהדרין פוסק הלכה?
את חילוקי הדעות לא סיימו. אלה טענו כי מה שחשוב הוא לא מהיכן באים אלא לאן הולכים ולדעתם אנו שבים ליהדות המסורתית. השני טען כי הסוציולוגיה והביקורת המוסרית עשו יד אחת בהובלת היהודים אל תפישה חילונית.
ולבסוף סוכם : חילוניים יש רבים ושונים כמו שיש שומרי הלכה הנעים מקצה לקצה. אך חילוניות היא לאחדים תופעה סוציולוגית ולאחרים היא השקפת עולם. אך גם כהשקפת עולם החילוניות מגוונת : יש כאלה הטוענים שזוהי אמירה תיאולוגית על מציאות האל, אחרים טוענים כי היא אורח חיים שאינו כבול לחוקי ההלכה ואינו מודד עצמו לאורם. יש מי שטען כי חילוני הוא מי שקורא את מקורותיה המסורתיים ונותן להם פירוש ביקורתי כשזיקתו אל תרבות העולם או לפסיפס התרבות היהודית בקהילותיו השונות חיובית וברורה.
אני מבקש להביא כמה אבחנות הנראות לי כחשובות בניתוח עולמה של החילוניות העברית. לא ככתב פולמוס או הצטדקות. כפי שאנסה להראות חלק ניכר מן הדילמות העומדות בפני החילוני עומדות גם בפני העולם הדתי. וחלק מהדילמות העומדות בפני הדתיים הם חילוניות בהרבה מובנים.
החילוניות היא עול כבד והיא נתונה לסכנות מרובות. כמה קל המעבר שלה לפגאניות טוטליטארית בתחפושת של תבונה מצנזרת או של מיתוס מדליק. פולחן האדם יכול להחליף את האמונה באדם הקונקרטי כמו שאמר דוסטוייבסקי שקל לאהוב את האנושות אך המבחן הוא אהבת השכן עם הנזלת. קשה מלאכת חילוני המבקש להימלט מקסמו של החלל הריק ומאכזבה אקטיבית החוגגת את עצמה והופכת לקוד התנהגותי המשחרר מאחריות למין האנושי . כמה קל להפוך את האכזבה הזאת לנשק יעיל נגד הזר.
האדם החילוני מסרב לפולחן הסמכות והנס הוא מסרב לקפיצה הקלה לנצח קר המשחרר מתוגתה של החירות ומעולו של השוויון . קשה מלאכת החילוני המבקש לא רק ליצור אלא גם ללמוד ולקבל אחריות על לימודו. לא להיענות רק ליצר הנדודים הנצחיים הרומנטי אלא ליצירתיות הבונה בית פתוח ומקום ממנו ניתן לצאת אל שאלות אנוש ואל חידות התובעות פתרון. על רקע זה הוא יוכל למצוא עצמו יחד עם שומרי מסורת ועומד מול הכופרים בה.
החילוני הוא זה שאינו מסתפק בטקסטים הקאנוניים המקובלים אלא מחפש את החדשים. מתוך אמונה כי בכל הווה מצוי גשר המצרף התגלויות משמעותיות חדשות . החילוני מוכן לתהליך ארוך ומייגע של הרחבת ספרייתו הקנונית לא על חשבון התעמקות בטקסטים קנוניים ישנים התובעים או פירוש או מרד. הוא יודע כי לא רק טקסטים נלמדים מקדשים את החיים אלא אנשים שדרך חייהם, הכרעותיהם, המסר שהציבו בפעולותיהם מצטרפים אל הקנון המחייב פענוח מתמיד, לא רק הלכות חיים אלא גם פריצתם מחייבת. הוא יודע כמה קרוב מהלך זה לצרכנות נרקיסית אך הוא לוקח על עצמו לבדוק מה לדידו נועל ומנפח אותו בעולמו ומה פותח בפניו אתגרים. הוא לא עושה זאת לבד. הוא מאמין כי תהליך כזה חייב להישען על בירור מתמיד, על קשר עמוק ובלתי אינסטרומנטלי לזולת.
החילוני העברי לעתים קרובות אינו דור ראשון לחילוניות. התרבות היהודית הדתית שלרבים היא בית מוגן על ידי ההרגל משמשת לו דווקא אנטנה המקבלת מסרים מרחוק. היא המאפשרת לו להצמיח שורש ולחתור לאור של הרחוק והחדש. מי שגדל בבית אורתודוקסי וחזר ולמד טקסטים מסוימים שילב אותם עם שגרת יומו. הם שמשו בסיס לביתו. אך ככל שהוא מתבונן מסביבו והשאלות מכרסמות בתוך תוכו לעתים הוא נכנע ונוטה להפכם לקונפורמיות לוחמת. גם החילוני יכול להפוך את המורשת אשר אסף לפולחן מדחיק את התגלותם של החיים האנושיים פורצי הדרך.
החילוני העברי כשהוא ניגש למקורות הקנוניים של היהדות הדתית מבקש לקרוא בהם סימפטומים המרמזים על מציאות שצונזרה עבורו. ברגעים של תהייה עמוקה הוא עלול מתוך בהלה לצאת לבריקדה או להינעל בארון הקודש העיקר שישחררו אותו מהעול שאותה מציאות מורכבת מטילה עליו. הוא יכול להיאחז בפולחן ובאנטי פולחן כדי לבנות חומות המסתירות את מחויבותו לזמן, לעולם, לאדם במעגלי חייו השונים כמשפחה, כקהילה, כעם וכאנושות.
מחללי מקדשים ואנשי הווה
מהי חילוניות ? ההיסטוריונים יספרו לנו כי המושג נולד אצל הרומאים פרופאניות קראו לה , חילול מקדשים. לחילוניים נחשבו היהודים והנוצרים כי הם לא השתחוו לאלוהי הקיסרות. בממסד הרומאי טענו כי יהודים ונוצרים הם החילוניים – אנשים ללא אלוהים . ומה טענו ה'חילוניים' של אז ? לדידם פולחן הקיסרים הוא פולחנה של העריצות, של הכוח , פולחן של אליליי שווא. אלילים עם כידונים ומרכבות, עם גשרים ותיאטראות. עם אבני גזית וגדודים של עבדים. 'חילוניים' אלה היו חדורים רוח דתית רק אלוהיהם היה אחר. ערי האלוהים בהן האמינו הנוצרים 'החילוניים' חיו כערי פלא וחסד כערים המנותקות מהעולם האנושי הנאנק בחטאו. לימים הם היו לכנסיות מאורגנות כאן על פני אדמה. הן ידעו להצמיח ציוויליזציה דתית ואלימות פוליטית. ה'חילוניים' ההם התגבשו גם למדינות אמנם במתח לא קטן. את צאצאיהן לא היינו מגדירים היום כחילוניים. אך יסוד הכפירה באלים נשאר סימן היכר לחילוניות גם היום.
המדרש העתיק על אברהם מנתץ את פסלי אביו קשור ליסודות של החילוניות עד היום.
אך כיצד היינו מכניסים לרצף את מנתצי הבסטיליה הפריזאית בשם החירות האחווה והשוויון מצד אחד ואת ניתוץ מזבחות הקדמונים על ידי דעאש מצד שני ? כיצד מבדילים בין מנתצי פסלו של סטאלין לבין שורפי הספרים בכיכר העיר ?
הניתוץ איננו מספיק.
התרגום הלועזי השני למה שאנו קוראים היום חילוניות הוא הסקולריזציה. סקולה היא זמן. החילוניות בהיווצרה היתה החשבת הסקולה, הזמן. הסקולריות. זוהי קדושת היום, העכשיו . החילוניים היו אלו שכפרו בעבדות ובכורח השעבוד לעולם העבר . הם ביקרו גם את ההשתעבדות לעתיד הדמיוני המעורפל.
החילוניות קידשה את זמן ההווה , לקחה בחשבון כי הזמנים מתחדשים. החילוניות הדגישה שיש מחויבות לא רק לעתיד של נגאלים או לתחייה של עבר רחוק הם ביקשו לפצח את הזמן של ההווה ולקבל עליו אחריות .הם ביקשו לחיות מעבר לתלות המופשטת הקוראת אל מקורות עבר רחוק או לעתיד מבטל כל. הם ביקשו להדגיש שיש מימד של ביקורת אנטי אלילית המסרבת לחיות רק על פי הגעגועים לעבר שנבנה בדמיון ולעתיד המדומיין עוד יותר. היחס הרציני לזמן ההווה הכולל בתוכו את הקדושה המחייבת היא הטעם החילוני. לא רק לנצח הלחם והדגים הנוצרי אלא למתן לחם לרעב הניצב בפניך. לא רק לעבוד למען מסע הכוכבים העתידי לחורים השחורים אלא להוציא לחם מן הארץ. מהרבה בחינות היחס החילוני המחייב לפתוח חלון למתרחש ולמחייב בעולם איננו מסתפק בכפירה הוא מחייב אמונה , מחויבות. אין להסתפק לפי ראייה זו בסמלי נצח אלא יש להתייחס לחיים בהתרחשותם. מן הלידה אל המוות.
הרומנטיקה שמלווה את החילוניות היא חומר נפיץ. גם החילוניות יודעת להתארגן בכנסיות אלימות. הכפירה באלוהי השליט על סדרי אנוש יכולה להביא במקומה את פולחן השלטון האנושי. ההתייחסות הרצינית להווה יכולה להתגלגל בקלות לטיפוח מערכות משעבדות. הפאשיזם והקומוניזם היו תנועות חילוניות. הרחקת האלוהים לא מבטיחה כי את החלל שנוצר לא יתפשו שטנים קטנים יותר אך יעילים לא פחות. מצד שני יכולים אנשים המקיימים אורח חיים דתי להאמין ביכולת ובצורך לקדם כמה מן האידיאלים האנושיים החבויים בחילוניות הפותחת שערים לרגישות לגורלו של היחיד, לאחוות האנושות ולמחויבותה. יש דתיות הרואה בהתמודדות מוסרית זו חלק בלתי נפרד מאמונתה הדתית. החילוניות יכולה להתגלות כסובלנית ומקדמת רעיונות של תיקון חברתי אך היא יכולה גם להתגלות כעריצה או כמחוסרת אונים. הפיתוי של דתיים לקבל על עצמם עריצות דוגמטית ולהינעל מאחורי חומות המכוונות נגד זרים גדול . כך גם הצורך שלהם בגילוי כופרים כדי לשמור על המתח הפנימי של החבורה. אלו סכנות הנטועות היטב בחברות דתיות. אך יש להן גם גלגול חילוני. גם כאן יש המבקשים לעצמם אויבים שיוכלו דרך המלחמה להעניק אפשרות לכבות את מצפנם הרוחני החברתי והמוסרי .אין זה סיפור הנמדד אך ורק באמונות התיאולוגיות של המאמין. הוא יכול להאמין כי ניתן להתחייב לראייה אוניברסלית של מאבק ביצר השלטון ובניצול החברתי מתוך אמונה בשוויון בפני האלוהים כמו שהוא יכול לעשות זאת כצליין חילוני לו החיפוש הוא אורח חיים . הוא יכול לנתץ את מחויבותו המוסרית כלפי אלה שאינם שותפים לאמונתו הדתית ולכונן אותה. עם היותו בלתי מאמין באלוהים המתגלה הוא יכול להיות עיוור כלפי אלו שאינם כמוהו. יכול להיות שומר כשרות המחויב לביקורת עצמית ולמחויבות להווה. ויכול להיות חילוני גאה המכבד את אמונתו הדתית של הזולת ורואה עצמו מחוייב לתקן את החברה מתוך אמונתו בריבונות האדם. יכול להיות שמי שאינו מקבל את האמונה באלוהים וכופר באחריותו לאנשים ולזמן.
אין לשחרר את הדתי ואת החילוני ממחויבותם האנושית ומאחריות על אוצרם התרבותי בין זה המשותף לבין זה המיוחד. שניהם צריכים להיזהר מלהיות שודדי קברים.
כפי שהוכיחו החברות הטוטליטאריות הדתיות והחילוניות ניתן לפתח ולהתגונן על בסיס של הדתה כדרך מדינית המחייבת לקבל עול וסמכות נועלת המבוססת על משטר של הפחדה וקבלת סמכות. משטר שכזה מסוכן לא פחות לדתיים מאשר לחילוניים כי הוא מקבל את העובדה שמדינה שמקבלת מאזרחיה מנדט בלעדי לאכיפה ולאלימות תכפה על אזרחיה תרבות . הנחת ההדתה היא שגם בחברה דמוקרטית אפשר וצריך להחליף כפייה בכפייה במקום אחריות קשה ופעילה לחופש הבחירה וההתארגנות. הדתה חילונית ודתית מבוססת על הנחה שאמונה היא עניין שבכפייה ולא של ברירה מוסרית. הדתה פורחת בעולם שדתיים חשים שאמונתם שבורה וחילוניים המרגישים כי הם עומדים מול כוח ואלימות שמנפצים את אמונתם. הדתה יכולה להתרחש גם בעולם האקדמי הבונה מדרגי שלטון ואופנה. המאבק מול תנועות המחפשות את השימוש בפחד ואימה כדי למשטר את החברה יכול וצריך להתנהל על ידי אנשים בעלי שייכות אירגונית שונה.
המשורר אבא קובנר שאל באחד משיריו מדוע לא מתחילים לבנות את הבית מן החלון . והוא קבע עמדה זו אל מול המבקשים לבנות את ביתם כחומה. בית אינו מבצר סגור וסוגר בלבד. הוא יכול להיות מקום ממנו צומחת אחריות לסובב, מקום המפולש לעולם . רוזנצוויג קבע בזמן שביקר את הציונות שהציונות רוצה להפוך דרך בעולם לדרך לבית מסוים. הרעיון שליווה לא מעט מהחילונים וגם חלק מהדתיים שבנו את ישראל היה שהבית צריך להיות נקודת מוצא לסלילת דרך בעולם. שהוא נקודה ארכימדית הכרחית .
החילוניות והדתיות עומדות בפני אתגר דומה. יכולתן לקרוא את עצמן באופן ביקורתי ולבנות אלטרנטיבות קובעת יותר מההבדלים בשפה וגישתם לסמלים. שני הזרמים יכולים ליפול קרבנות לקודש שבו הם מאמינים על ידי התעלמותן מיסוד הריאליה התובענית והמגוונת. מה שיכול להתגלות כסכנה לשני הצדדים היא ההתבטלות העצמית המביאה לאלימות וליצירת חומות . יהודה עמיחי תיאר באחד משיריו עפיפון שהוא רואה מבעד לחומות של העיר העתיקה בירושלים. זה היה לפני מלחמת ששת הימים והחומה היתה נראית בעיני ירושלים המערבית כמקום מאיים וזר. העפיפון שראה המשורר היה מעין איתות שיש חיים מעבר לחומה. שיש שם ילד עם עפיפון מתפלל לגבהים לעולם שלו ופתוח. היכולת לראות עפיפונים מבעד לחומות של התרבות החילונית ותרבותם של שומרי מתוות הדת חיוני על מנת להתמודד עם הכוחות הסמכותיים והקונפורמיים הנשלטים בסופו של דבר על ידי סולמות של כוח וטכנוקרטיה. בתרבות היהודית הדבר מופיע בשאלה כיצד מפתחים קהילה ולא גטו כפוי. כיצד מקיימים חיי רוח כאן על פני אדמה. כיצד מתקנים עולם בלי לסגוד לכלים. כיצד בונים תרבות על אחריות לטבע ולאדם. כיצד בונים לאום השואף לבנות משפחת עמים. ניסיונות כאלה תובעים לא רק דקות ניתוח אינטלקטואלי ולא רק צילום עכשווי של המתרחש. הם תובעים התנסות מתמדת, שאיבה מן התרבות, ואי כניעה סתגלנית למה שנראה כעובדות או כתהליכים. על החילוניות לקחת אחריות על המסורת הכוללת בתוכה הרבה יסודות דתיים. על הדתיים להפנים את יסוד ההתהוות בעולם שאינו רק עובדה אלא גם תביעה מוסרית לתיקון.
ברל כצנלסון : חילוניות עברית היא מאבק בעבודה זרה ובמשיחיות שקר
במרכזה של החילוניות היהודית ראה ברל כצנלסון את המאבק בעבודה זרה ובמשיחיות שקר. העבודה הזרה היא פולחן האמצעים , הזכות להפוך את האדם לעבד אמונתו בצלמים ובפסלי שווא. האגדה מספרת על בוני מגדל בבל שכאשר נפלה לבנה היו בוכים עליה וכשנהרג אחד מפועליה המשיכו את העבודה. האמונה במגדל סינוורה את הבונים שבפולחן המפעל לא ראו את בוני המגדל. זוהי עבודה זרה. ההתבוננות בעובדי העבודה הזרה של היום מגלה שאין הם זובחי פסילים ועובדי מסיכות. גם לא של כנסיות שצמחו פעם. המלחמה המתמשכת בעבודה זרה מתבטאת ביכולת לגלות מה פניה היום. כיצד היא מעוורת את עיננו מלקרוא את מצוקת האדם. כיצד היא נועלת אותו בפולחן האני המרוקן ובפולחן הקולקטיב הצמא לקרבנותיו. העבודה הזרה בגלגוליה מאפשרת להסתתר מאחורי אמונות שווא ותיאוריות חברתיות המצדיקות את העוול. העבודה הזרה ממסגרת את חירות היצירה של האדם ומשחררת אותו ממחויבותו המוסרית. ביטול העבודה הזרה איננו פעולה חד פעמית שהרי העבודה הזרה עונה על צרכים אנושיים אוניברסליים והיא תמיד תגיח לה בלבושים חדשים. אפילו בפולחן הכפירה. או בפולחן שנראה כפולחן אמוני. הדיבר לא תעשה לך פסל ומסיכה מקבל משמעויות מגוונות. הפסל היה תמיד גוש שעיצבו אותו על ידי ריקון חומרים המסיכה הוסיפה רובד. הפסל ניתח, המסיכה הוסיפה, כיסתה. הדאגה על שמירת צלם אנוש חייבת להישמר מפני אובדן הנובע מחשיפת יתר, מריקון ואנורקסיה מוסרית של הפוסלים בפסליהם ומפני כיסוי עד הסתתרות מאחורי מסכות של היררכיות וניכור . כיצד מתנהל מאבק זה נגד העבודה הזרה? הוא מחייב לימוד מתמיד. התבוננות, התנסות חברתית ופתיחות כלפי יצירה חדשה. זהו מאבק מתמיד נגד הרצון להדביר את החירות ואת היצירה . זהו מאבק מתמיד נגד שיבושי היחס האנושי והמחויבות כלפי האנשים. העבודה הזרה מעצימה את היחס לאמצעים אך מכבה באופן פעיל את היומרה לתקן עולם. השחרור ממנה יישאר אתגר מתמיד.
היסוד השני נגדו לחם ברל כצנלסון הוא משיחיות השקר. לדידו היא החירות ממחויבות לאמת, הבלבול בין הדמיון לבין האחריות לבחינת המציאות וביקורתה. היא העומדת מול הנבואה שאמנם מכילה הרבה מהכוח המדמה אך מחויבת לביקורת ולחזון . יש ללמוד את המציאות ולהתייחס אליה. משיחיות השקר מטפחת אשליות של תיקון אך משחררת את האדם מחובתו לקריאה קשה של התנאים בהם הוא חי. אין היא נמדדת בהצלחה ובכישלון אלא בגישתה הבלתי מחוייבת אל מגוון הגורמים הפועלים במציאות האנושית. משיחיות השקר נובעת מעיוורון פעיל שבו אובדן התקווה מבני האדם כמו שהם הוא נקודת המוצא. היא תובעת לחיות בדמיון שבו האנשים משחקים משחק מוחלט ואחרון. היא בונה פולחן לאנשים ולמאורעות.
ברל כצנלסון עצמו ראה את תפקידו במלחמה המתמדת בעבודה הזרה ובמשיחיות השקר. הוא עמד במערכה זו בימים האפלים ביותר של ניצחון הטוטליטאריות בעולם. בימים של פולחני שווא ושל שבירת התקווה האנושית. בימים של שתי מלחמות עולם והשמדת היהודים.
הוא ראה במאבקים נגד עבודה זרה ומשיחיות שקר מאבקים קדושים. הוא חיפש משענות במלחמה זו הן בתרבות האנושית והן בתרבות היהודית לדורותיה . הוא ביקש ביטוי לתפילה ולווידוי בברית האחים ובתקווה הבונה עתיד למרות הגילויים ההיסטוריים שמסביב.
היום העבודה הזרה ומשיחיות השקר מתגלים בפרצופים אחרים אולם הם מתגלים. גם היום צריכים לעקוב אחרי גלגולי הסכנות האנושיות הללו. כיצד הן מתחפשות והופכות לפולחני שלטון וצריכה.
ברל כצנלסון חשב אז כי המאבק בעבודה זרה ובמשיחיות שקר מחייב דווקא לשורשיות עמוקה להבנה מעמיקה בתרבות האנושית ובתרבות היהודית. הוא לא האמין כי באמצעות הבערות אפשר יהיה לשחרר את האדם מתלותו במחלות עבר. הוא כפר בכך שהבורות יכולה לעודד יצירת מציאות מתוקנת . הוא ביקש שבכל מעגלי הקיום הלומד והמבצע יתרחש תהליך מתמיד של בירור עצמי, של חינוך עצמי המוביל לפגישה אנושית. הוא ביקש לחפש בסיס לבניית אחריות משותפת ולביקורת המסוגלת לשחרר משיתוף הפוגע בחירותו של היחיד.
ברל כצנלסון פעל בפוליטיקה אך בטרם היתה לעם היהודי מדינה. אומרים בשמו כי טען שאין לו ספק שתקום מדינה יהודית בארץ ישראל אך יש לו ספק אם זו תצליח לנווט את עצמה. בטרם קמה המדינה, בשעת בינוי פיגומי הבנייה, כל עוד היא עוסקת בבניית תשתיות המצוקה התרבותית נראית רחוקה אך המצוקה התרבותית במובן הרחב של המילה תהיה קריטית כששלב זה יעבור: כשהבית יהיה בנוי יפרוץ הוויכוח על פני הריהוט.
עבודה זרה ומשיחיות שקר הם שני האויבים עמם חייבת לא רק התרבות הדתית להתמודד. הם שתי תופעות המתקיימת בחברה הדתית והחילונית גם יחד. לא הכיפה ולא העדרה הם שמחסנים נגדה. החששות מפוליטיקה המשתחררת מאמות מידה מוסריות ומאמירות מוסריות התלושות מהמציאות עליה הן אמורות להשפיע, גילוי הנתק היומיומי ממשמעות מוביל לקונפורמיות הם מסבירים במידה רבה את האדישות המאמינה בצדקתה .
משיחיות השקר מתגלה בחוסר המאמץ לקרוא את המחויבות המוסרית הנוגעת למעשה הפוליטי . היא יכולה להתגלות בחברה היהודית שלא קיבלה אחריות למימד הפוליטי כחברה בגלל גלותה ממרכזים של ריבונות פוליטית. עתה משרכשה כלים מדיניים לא חלפה הסכנה של החדרת דרכי מאגיה למעשה החברתי. במיוחד שדרכים כאלה יכולות לקבל חיזוקים על ידי צבא מאומן וחמוש. לא פחות נשקפת הסכנה שדרכים סמכותניות המקובלות במשפחה יעברו אל הספירה של הכפייה החברתית. שאמונות ודעות המשפיעות על האדם כיחיד יבקשו לכפות עצמן על מרקם חברתי רחב לא בדרך של שכנוע ותהליך של צמיחה אלא בכוח ובאלימות.
אתיקה ופוליטיקה
ההפרדה המוחלטת של האתיקה מהפוליטיקה קיבלה את חיזוקה מאבחנותיו הסוציולוגיות של מקיאבלי וניטשה מצד אחד ומן הראייה הטוטאלית של חזון החברה המושלמת והסטאטית של אפלטון . גם האבחנה בכוחותיו המשחררים של נסיך ערמומי וגם חזון המלכות השלמה של הפילוסוף גיבו את אותו שחרור מהמתח היוצר של אתיקה ופוליטיקה. פולחן הסדקים החברתיים משחרר כוחותיו של היחיד לממש את יצר השלטון או ליפול לו כטרף קל. הוא הנותן לו היתר להשתמש באנשים . הרומנטיקה של החזון הכולל הופך את החירות , את הבחירה והאחריות לתדמיות ריקות מתוכן. הכל נכפף למסגרת של יצירת תמונה כוללת של הרמוניה פילוסופית . הניתוק של הפוליטיקה מהאתיקה מאפשר ל'חזקים' לבלום את ה'חלשים' ולהנציח שלטון איש ברעהו . היא מאפשרת בניית מודל מופשט ופשטני של חברה בה אין מקום למוביליות, לערעור על תמונה מופשטת . הדרך של הפוליטיקאי הפורץ דרכו כוח ותומך בפולחן של כוח והדרך של המכליל לחזון כולל ופשטני מובילים ישירות לעריצות. החרדה לדמוקרטיה באה מתוך ביקורת של ההפרדה ההרמטית בין אתיקה ופוליטיקה או מתוך התכתן למסגרת טוטאלית. אך כמה וכמה פעמים שתי המחלות הללו מתלכדות. משורטטת אוטופיה מופשטת וכוללנית ועל ידה ובתוכה פורחים אלו הפועלים בנוסח המקיאבליסטי של שחרור הפוליטיקה מביקורת אתית. . מקיאבלי עצמו כנראה כיוון את הגותו להיות מכשיר לחתירתו להגיע למטרה פוליטית חשובה ואנושית . אך הרבה פעמים מתגלה כי 'נסיכים' הפועלים למען מטרות על כאלו אינם פילוסופים נאורים בנוסח אפלטוני או משקיפים אובייקטיבים של הסוציולוגיה הפוליטית כמו מקיאבלי או ניטשה. מי שנאחז בהפרדה בין אתיקה ופוליטיקה, גם אלו המצהירים על אמונתם הסוערת בשיטה הפילוסופית וגם אלו הזובחים למיומנותם בניצול אנושי סוחטים את הפוליטיקה לטובת האינטרסים המוגבלים שלהם. האדם יכול להיות פילוסוף בצאתו ואינטרסנט באוהלו. בשתי הדרכים נכנסו יסודות של עבודה זרה ומשיחיות שקר ..
לא הכיפה ולא העדרה הם שמחסנים נגד המזיגה של שתי המחלות. החששות מפוליטיקה המשתחררת מאמות מידה מוסריות ומאמירות מוסריות התלושות מהמציאות עליה הן אמורות להשפיע. גילוי הנתק היומיומי המוביל לקונפורמיות מסביר במידה רבה את האדישות המאמינה בצדקתה . זו מתגלה בחוסר המאמץ לקרוא את המחויבות המוסרית הנוגעת למעשה הפוליטי .
החברה היהודית שלא קיבלה אחריות למימד הפוליטי כחברה בגלל גלותה ממרכזים של ריבונות פוליטית מועדת לסכנה שיחדירו לניווטה דרכי מאגיה, ינסו לכפות עליה תכניות שנקבעו בדמיון העממי. דרכים סמכותניות המקובלות במשפחה יכולות לעבור אל הספירה של הכפייה החברתית. אמונות ודעות המשפיעות על האדם כיחיד מבקשות לכפות עצמן על מרקם חברתי רחב לא בדרך של שכנוע ותהליך של צמיחה אלא בכפיה .
המשיחיות עצמה יכולה להיות גורם חשוב . היא יכולה לכוון את הדמיון ולחזק את האחריות למחר. היא יכולה לטפח זרעים בהווה שיתמודדו עם העתיד ואתגריו . בפגישה עם אנשי רוח שהתקיימה עם בן גוריון אמר בן גוריון שהאמין ביסוד המשיחי כיסוד חיובי בחזונו החילוני הוא אמר
'משיח טרם בא. ואיני מאחל למשיח כי יבוא. ברגע שיבוא – יחדל להיות משיח. כאשר תמצאו כתובתו של משיח בספר הטלפונים- אין הוא משיח יותר. גדולתו של המשיח שאין כתובתו ידועה שאי אפשר להגיע אליו ואין יודעים באיזה אוטו הוא נוסע באוטו או רוכב על חמור או טס על כנפי נשרים. אבל נחוץ משיח- על מנת שלא יבוא. כי ימות המשיח חשובים יותר ממשיח, והעם היהודי חי בימות המשיח וזוהי אחת הסיבות לקיומו של העם היהודי. ' בן גוריון האמין כי המשיחיות היא זמן ולא אישיות. היא משקפת את העובדה שההיסטוריה אינה רצף אלא זרועה קפיצות איכותיות. הוא ראה את הציונות כפועלת בתקופה של שבר לקראת ימי שינוי איכותי. המשברים המנתקים רצפים הם גם הזדמנויות לשנות ולתקן. קביעות כאלה יכולות להפוך משאת נפש של ניתוק מהעבר. היא יכולות להפוך להיות צו שיכחה ועיוורון. הן יכולות לעודד הקשבה לחלום . במשיחיות יש סירוב לקונפורמיות אך הדגשת חובת משמעת הציפייה למשיח יכולה להפוך למצודת קבלת דינו של המקובל . היא יכולה להיות התמסרות לדמיון כדי לברוח מהוויה קשה ומחייבת .
כלכלה ופוליטיקה גם הן יהדות.
היהודי החילוני החל לעסוק בתחומים חדשים גם כשביקש להבין את יהדותו. בבית הספר הגבוה ליהדות בסנט פטרסבורג בראשית המאה העשרים תבעו התלמידים ללמוד כלכלה יהודית. הבארון גינזבורג שהיה מלומד גדול בחכמת ישראל התנגד. טענתו היתה כי מי שיחקור מה אכל הפילוסוף קאנט יעשה דבר מיותר לחלוטין. היהדות מעניינת מבחינה תרבותית ולא מבחינת חיי הכלכלה . אותו גינזבורג היה אמנם שותף למחקרים חברתיים כלכליים אך זה היה משום שמאד רצה לעצור את ההגירה של היהודים לארצות הברית. התלמידים התעקשו : הם רוצים ללמוד את הכלכלה היהודית משום שהאמינו כי האדם היהודי אליו אנו מנסים להגיע לא תמיד ניתן להשגה על ידי לימוד הספר המסורתי. דווקא מקום העבודה שלו, יחסו אל הפועלים האחרים, מצוקתו ושבריריות מעמדו מחייבים ללמוד את חייו דרך הכלכלה, הפוליטיקה, שקשרן אל התרבות עניין הצריך פענוח. החילוניים טענו אז וטוענים גם היום כי תחומים אלו כמו הכלכלה והפוליטיקה רלוונטים לצד המוסרי של היהודי. לזהותו ולדרכו לא פחות מספריו המקודשים. זה לא מנע מכמה וכמה חילוניים לאבד את האנשים בדרך ולהיבלע בתיאוריה הכלכלית המופשטת . הם נטו להיבלע במיומנויות שאפשרו להם להשתמש באנשים ולא להיפגש עמם. הם הכשירו עצמם בשפות מדעיות כדי לא לדבר בשפת אנוש. כלים כאלה חשובים כדי להבין מהלכי חברה ודרכי יחידים אך מופשטותם עושים אותם לאמצעי ולא יכולים להיות ביטוי מקודש לציבור. כשמרקס טען כי הדת היא אופיום להמונים הוא טען כי אפשר למצוא בדת ביטוי קיומי עמוק לבעיות האדם והחברה. האופיום מופיע לא בביטוי הדתי אלא בעובדה שמשתמשים בדת כדי למנוע טיפול בבעיות חברתיות שהדת נותנת להם ביטוי התובע פתרון. כמה מצער לראות כיצד התיאוריה המרקסיסטית עצמה שימשה כאופיום מרדים לאנושות.
החילוניות צריכה להישמר מלחלן את האדם מערכו המקודש. עליה להיאבק כדי להימנע מלקדש במקומו מצרכים ומושגים. המונותאיזם בניסיונו להימלט מהפגאניות השאיר פתח לתפילה , לקינה, למתנה, לדיאטה ולטקס. הוא הסכים לשערורייה התיאולוגית של האנתרומורפיזם של האל. וזאת כדי למנוע מהדת להתגלגל לפאגאניזם משתק. זו אינה קביעה על עבר רחוק כמו שטען רוזנצוויג זו היא מציאות אקטואלית למרות השוני בין התקופות. גם היום יש ניסיון לחלק באופן דרמטי את התרבות האנושית בין המופשט המנוכר לבין הקיום הקונקרטי. החלוקה הדרמטית הזו משחררת את שני הכוחות הללו עד גילוי כל אמונותיהם התפלות , פולחני המוות וההתבשמות בעולמות עליונים של התעצמות השלטון הטכנולוגי כדי להימלט מהכאן והעכשיו. על החילוניות לנסות להימלט מהאלצהיימר הקולקטיבי שמאיים עליה בניסיונה לחדש את פני התרבות והחברה. הגאולה דרך השכחה היא גאולת שווא. יש במסורת היהודית הטוענים כי בעת הגאולה הזיכרון דווקא ישתקם. שהיכולת לחתור אל עתיד משוחרר מעוולות של היום עובר דווקא בזיכרון ולמידה של הדרך בה הלכת במחיקתה. אין כאן אמונה בנוסטלגיה מטיפה וכועסת. גם לא במחיקת מימד העתיד או ביצירת עבר של זהב. אלא יש לשים לב שבכל זמן ובכל רגע נולדים גם זרעים של עתיד, סימני דרך הנותנים כלים לתיקון. בכל תקופה ותקופה מתגלה האדם על שלל אפשרויותיו.
גם בחילוניות וגם בדתיות הדמוקרטיות יש צורך במתן פירוש, בצידוק ובהצבת אתגר. בשתיהן יש לפתח את יסוד הלמידה , את יסוד הפגישה ואת יסוד התיקון. וזאת ניתן לעשות על ידי פיתוחה של קהילה לומדת, פתוחה אחראית.
המסורת והחלוצים
בשנים האחרונות אני עושה מאמץ להפגיש את התרבות היהודית המסורתית על גווניה עם המסורת המגוונת לא פחות של דור החלוצים. פגישה זו נראית לי הכרחית. לא תמיד היא מניבה את הפירות עליהם אני חולם. לעתים היא חושפת קונפליקט עמוק אך מפגש זה חיוני לדורנו ועל כן אני חורש בשדות הללו חריש עמוק ונתקל בסלעים קשים אך גם מגלה פירות בלתי צפויים. נדמה לי כי בפגישה התפזרו זרעים ליציאה מן המבוך, כאן נאגרו מאגרי אנרגיה המסוגלים לתת לנו כוח לפעולה בתוך אי הוודאות לתוכה אנו נכנסים ללא הרף. בפגישה זו שני הצדדים לעתים יוצאים מתוך תקוות מפגש ומוצאים כי הוא איננו אפשרי ולעתים יוצאים מהנחה של קונפליקט ומוצאים עצמם מדברים בשפה משותפת. חיפוש זה אינו חיפוש של אדם אחד או של קבוצה אחת. הוא גם לא סיפור של דור אחד. הרי התופעה החלוצית היא של כמה דורות היא מופיעה בתוך שינויים היסטוריים כבירים. יש לראות אותה על שלל סיפוריה, תורותיה . היא צומחת ממקורות שונים מחבורות שונות.
החלוץ על דורותיו האמין כי למעשה ערך תרבותי. כי ההתנסות של מי שמגיע לארץ חדשה עם שורשים עמוקים הוא מהרבה בחינות ניווט בתוך הלא ידוע. ניווט השואב ויוצר תרבות. הפגישה עם מקום ואנשים הוא גורלי. המעשה המחפש את ביטויו ואת הפיכתו למקור השראה לרוח הוא הקוטב השני לרעיונות החותרים לביטוים המעשי. מעשים מבקשים לפרוץ אל הדמיון, אל הרצון של האנשים המזדהים או הדוחים אותו לא במילים אלא במעשים אחרים , בתגובות המנסות לפרש אותם במילים יוצרים תגובות שרשרת. המעשים גם אם הם טעונים מטען סימבולי עשיר אינם תמיד מובנים לזולת. לעתים הם מעוררים פחדים. או הזדהות יתר. לעתים הם ניתקים מהעולם שבתוכו הם נבטו.
דווקא עתה בזמן שמגיעים ארצה בתוקף קיבוץ הגלויות יהודים ממסעות מגוונים אחרי שנדדו על פני ארצות, יבשות ותרבויות חשוב להדגיש כי התרבות היהודית שאבה מן הארצות והחברות על ידם ובתוכם הם חיו. היהודי מאיטליה יקרא את יהדותו גם דרך הקומדיה האלוהית, הרמב'ם דרך התרבות הערבית, והשל דרך פולין גרמניה וארצות הברית. הצלילה במקורות היהודיים איננה איבוד המסע על פני תרבויות. אמנם הוא יכול לבנות עצמו על הסתגרות קרבניות ואיבה אך הוא יכול גם להבנות על מתח גבוה המעורר רפלקציה וחתירה לבנייה מתחדשת. לא על הרמוניה סנטיטמנטלית המכסה על עליונות וסמכות מזויפת אלא על מפגש פורה וקביעת אתגרים לעתיד.
החוקים, ההליכות
החכמים בתקופת המשנה והתלמוד לא ראו עצמם כמחויבים בחוק אלא כמחוקקים שירשו חוק וסיפור, עלילה ושירה. הם לא הכירו בעצמם כמי שרושם הלכות אלא כמי שמחוקק הלכות תוך וויכוח. כמחוקקים הם יצרו הלכה הולכת ולא חוקה ממסגרת. הקודיפיקציה המשחררת את המאמין ממעשה אקטיבי של חקיקה משחררת מפעולת הלימוד , הלבטים והמחלוקות . מי שמביא לעולם קודיפיקציה שלמה לא עושה מעשה של הליכה. אלא של הגעה. של התנזרות קמצנית מן הזמן ההווה ומעשה של ויתור על הצד המנתץ אלילי שקר. לי נדמה ששני הקודיפיקטורים הגדולים של העם היהודי הרמב'ם ויוסף קארו יכלו לגשת להרפתקתם כי לצד פעילותם זו הם ניהלו רומן המציב אנטנות גבוהות לשמים זה בפילוסופיה וזה בקבלה. העושר שליווה את פעולת הסדר שהם השליטו על ההלכה והשחרור שהם העניקו מפעולות חקיקה הוזן דיאלקטית על ידי התחומים הנוספים בהם עסקו. הם הקפידו על הפרדה בין התחומים שאותם סגרו . יכולתם להפוך ויכוח של מחוקקים לחוק מוסדר, נתמך על ידי המימדים הנסתרים בהם הם עסקו. הקודיפיקציה היא סיפור מאוחר וקשור או למצב של פחד מאובדן זיכרון ופחד משימוש זול ושטחי בתהליך החקיקה . אין פלא שהיו לניסיונותיהם של הקודיפיקטורים הגדולים מתנגדים שתבעו מכל דור להיות מפרש ומחוקק לזמנו. מי שנאחז בדרך של קודיפיקציה עלול לשדר כי אין צורך ביצירה . דרך זו מקצרת מאד תהליכים אך גם מקצרת את התהליך היוצר בריתות אמיתיות בין אנשים ותרבויות.
מפקד המעפילים יוסי הראל שהוביל ארצה 25.000 מעפילים סיפר שיום אחד ביקשו ממנו יהודים שומרי מסורת להתפלל על הסיפון. הוא הסכים . מיד הועלו לסיפון שבעה ספרי תורה וכל קהילה התבצרה מאחרי ניגונה וספר התורה שלה. הוא שמשפחתו היתה משפחה ירושלמית וותיקה שאל האם בכל הספרים כתוב אותו דבר והם ענו בוודאי. הוא שאל האם זה אותו הספר ? ענו לו בוודאי. אז שאל אז מדוע אין הם מתפללים יחד ? אמרו לו : גוי ! מה אתה מבין?! אולם כשעמד כל הקהל יחד חילוניים ודתיים אל מול נמל חיפה הם שרו כולם יחד התקווה. הם ימשיכו לשיר אך כמה זמן ייקח לאחד את בתי הכנסת ואת אלו שכבר אינם הולכים אליו ? מה היחס בין שירתם המגוונת לבין המחויבות הנובעת לשיר התקווה? אלו הלכות נובעות מהשירה המשותפת ומן התפילה הנפרדת?
מעשה החקיקה המתמדת שאנשים לוקחים על עצמם כיחידים, אורח החיים שהם בוחרים לעצמם לנוכח פחדיהם ותקוותיהם נובע לא מעט מן הירושה הסמלית שלהם ומהסדקים שלה. הוא נובע מהאנטנות שהם שולחים לקליטת מסרים ממרחבי הזמן והמקום. אנטנות שמבקשות לקבל השראה מקרובים ורחוקים שלא פעם סותרים זה את זה. האמונה כי החקיקה היא הכרעה המתקבלת בבדידותו של האדם לא פעם נובעת מתוך כך שהוא חש כי החקיקה המתערבת בנעשה מסביבו ובתוכו היא משהו זר, שאיננו נובע משאיפותיו הכמוסות ומתביעותיו המוסריות . הוא חש שהחוק בא לרמוס את זכויותיו לביטוי עצמי משום שלא היה שותף במעשה החקיקה ולכן הוא רואה אותה כמשהו המאיים עליו. הבידוד של מעשה גיבוש ההלכה המחייב את ההולכים תוך התעלמות מפעולת ההליכה הפותחת אופקים הופך את הנשמע לה לקרבן של שרירות, של לחצים של מערכות של חוקים וסדרים כפויים עליו. זרות זו מעוררת התקוממות וסגירות גדולה יותר. ככל שהסערה החיצונית גדולה יותר וחוסר הביטחון הקיומי גובר תחושות אלה מתעצמות .
בתהליך צמיחתו של הקיבוץ השאלה התעוררה באופן חמור. מצד אחד היה רצון שלא לקבל שום החלטה בלי קונצנזוס. במקרים אחרים התקיימו שיחות על מצב החבורה באופן כללי שהזינו את תהליך החקיקה הספיציפי. דברו על היחד הקבוצתי ופצעיו והחליטו על שיטת חלוקת הבגדים. תהליך החקיקה המתמיד העובר דרך שיחות, ווידויים, מכתבים בינאישיים היה מייגע ולעתים עורר צמא לחוקים ברורים הגם שאי אפשר היה לכפות אותם. (באוטופיה שיתופית שנולדה בעלייה הראשונה על ידי זאב דובנוב אחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב הוא הציע שבלב הקבוצה השיתופית יוקם בית סוהר שיכלא את כל מי שיימצא כסף בכיסו או שייתפש מרכל על חברו. חברי קיבוץ לא ידעו אפילו על קיום מסמך כזה. קבלת עול הנורמות הקיבוציות היה מושתת על בחירה מתמדת של החבר בקיבוץ ועל יכולתו ללכת ממנו.)
היו תקופות שתחושת חוסר האונים לגבי החלטות אד הוק שהיו צריכות להתקבל הביאו לחזון של ריבוי תקנונים שייחלצו את החברה מלקבל כל כך הרבה החלטות . אחרי זמן קצר התברר כי יכולת אכיפה התובעת מהחבר למלא אחרי התקנונים נמוכה. לחץ חברתי שהוא נשק רב עוצמה היה מוגבל בגלל היכולת עליה הקיבוץ עמד שהחבר יכול וצריך לעזוב אם איבד את תחושת ההשתייכות והיצירה בקיבוץ. שתמיד עומדת לו כאתגר.
המתנגדים לקודיפיקציה רואים בה פתרון שהוא סימפטום של שבר. במקום זה הם מבקשים לבצע תהליך של חקיקה בהליכה. לא של החוק הקופא אלא של מעשה ההליכה המנווטת . בתהליך של הסכמה הנוגעת למעגלי הקיום השונים כשברור כי למעגלי היחיד, המשפחה, הקהילה המדינה והאנושות יש השפעה הדדית, השראה אך אין הם ניתנים לתרגום מדויק ומסוכן לתרגם אותם באופן מכני. המדינה לא תהיה משפחה, והמשפחה איננה תא פוליטי. היחיד אינו מתבטא רק בשייכותו למעגל זה או אחר. אולם יש קשרים בין המעגלים הללו. סגירותו או כפיפותו המוחלטת של מעגל לרעהו כפי שקורה בכת הדתית או במדינה הטוטליטארית או הפרטתו והרחקתו של היחיד ממעגלי הקיום בתוכם הוא חי . אלו הם מעשים שתוצאתם טראגית. מכירתה המוחלטת של עבודת החקיקה לבעלים זרים היא ביטוי לאי יכולתו של חייל להיות מה שהוא באמת : אזרח במדים. אזרח המביע דעתו כאזרח . מצב זה הופך אותו לקרבן של מלחמת אזרחים תמידית או למי שכופים עליו לא להשתתף באחריותו לגורלו.
אין לסמוך על חקיקה שאין לה גיבוי חברתי חזק של חברה כורתת ברית. ישנן חברות בעולם שחוקתן דמוקרטית והן אכולות שחיתות וצביעות. דמוקרטיות מתאבדות בגלל שהמעגלים החברתיים שלהם איבדו קשר האחד עם השני עד כדי ניכור טוטאלי. המאבק כדי להשיג התקדמות במעגל מסוים מביאה לשחיקת ההון החברתי שהיא התנאי ליכולת לקיים חיים שאינם נהרסים מבפנים. כיצד נפתחים מעגלים באופן המחזק את הברית הנשענת על החירות של היחיד ושל הכלל ?
האינטלקטואל היהודי והחלוץ
הקשר בין האינטלקטואל היהודי לבין החלוץ לא נראה אפשרי ממבט ראשון. האינטלקטואל שוכן בספריות ובכיתה, החלוץ בשדה. האינטלקטואל קשור לחבורת האינטלקטואלים ומרוחק מחיי עבודה. החלוץ החליט להיפרד מתלישותו הרוחנית של האינטלקטואל ומתוקפנותם של אוונגרדים.
במערה קטנה בגליל העליון גרו ששה איכרים שקיבלו על עצמם לחרוש את אדמותיה הדרומיות של המושבה מטולה. לימים הוקמה בשבילם החצר בתל חי. כשהחלו בעבודתם התגלעו בינם לבין עצמם חילוקי דעות. חלק טענו כי חקלאי עברי חייב להתנזר מספרים. הספר קורא לו תמיד לבגוד בעבודתו. הוא צריך להתרכז במשימתו להיות עובד אדמה. לעומתם טענו שאר תושבי המערה שיש להתמודד עם הבעיה ולקרוא אחרי העבודה. זה צריך להיות העיקרון המנחה. הראשונים תבעו שעם שקיעת השמש יקבלו על עצמם האיכרים את החושך וישנו לקראת משימתם העיקרית : העבודה. הם קראו לעצמם בני החושך. האיכרים האחרים קראו לעצמם בני האור כי תבעו להדליק מנורה כדי שיוכלו לקרוא בלילה ולקיים את האיזון הנכון בין חיי הרוח וחיי המעשה. כאן נקבע אחד הפילוגים הראשונים. במערה הותקן סדין שהפריד בין בני האור לבני החושך.
הברית בין האינטלקטואל היהודי לבין החלוץ נובעת מתחושת קוצר יכולתו של האינטלקטואל למנוע עצמו מן הספקנות, מתחושת חוסר האונים והרעב שלו להתנסות שאיננה רק התנסות ביקורתית אלא להתנסות יוצרת. בונה. הוא חש את מגבלותיה של אמנציפציה שמרחיקה את הידע ואת הביקורת בנימוקים של אריסטוקרטיה שחוששת ממגעים עם פשוטי עם, עמי ארצות. הוא מבקש לפענח את ההתרחשות האנושית בין אנשים שיכולה לפתוח תקווה לתיקון אנושי. הוא מאמין כי היא תצמח לא רק במאמציי רוחו הנכתבים אלא בחיי המעשה המציגים מודל לעשייה התובעת פירוש, המתגבשת לתורה דווקא מתוך חיי המעשה. האינטלקטואל מחפש את המעשה, את המקום ואת הנושא האנושי בחלוץ. אך החלוץ מנסה למצוא לעצמו הבנה עמוקה ואוניברסלית ומצוות מעשיות שיבטאו את עולמו ויקדמו אותו. 'היהדות שלנו מחמירה במצוות ' טען ברל כצנלסון והמצווה היא גם מעשה וגם אחריות אנושית ואינטלקטואלית למעשה. החלוץ והאינטלקטואל היהודי מודעים למתח ביניהם אך מבינים כי יכולה וצריכה להיות להם קרקע משותפת. האינטלקטואלים שנמשכים לחלוצים והחלוצים בעלי ערגה אינטלקטואלית לעתים קרובות מרגישים אי ביטחון כלפי חבריהם שהגדירו עצמם כאוונגרד פוליטי המחייב התגייסות טוטאלית לרעיון והם מכורים לתיאוריה הפוליטית המעמידה במרכז את הפועל ואינה חיה חיי עבודה. לעומת החלוץ שמתמסר לעבודה ואינו יכול תמיד להצדיק את עמדותיו לנוכח הריחוק בשפה ובחיי המעשה.
החלוץ כמו הסופר הרוסי טולסטוי ראה בעבודה הפיסית תנאי לצמיחה מוסרית אך הוא לא עשה את זה כגיבור הספרותי של טולסטוי. לא כאציל בעל רכוש העובר תהליך של הארה ומחלק מרכושו ומניסיונו כחוזר בתשובה. היהודי הצעיר ברוב המקרים הגיע לחיפושיו לא מהאריסטוקרטיה היהודית המאויימת מצד אחד ומנהיגה את היהודים מצד שני. הוא בא מתוך הקהילה היהודית החיה במשבר של פירוק בעוני גובר בתוך שלטון אבסולוטי. כאינטלקטואל הוא היה מודע לקרעים בזהותו וחיפש סדן אחר באדמה, הוא ראה כמופת את החקלאים הראשונים ברוסיה אך כציוני הוא חיפש את האדמה במקום אחר. הוא קיבל על עצמו את התפישה המהפכנית שקשרה בין עולמות רעיוניים לבין סגנון חיים ומחירים אישיים הנובעים ממנה.
אין זה חיפוש רגיל אחרי דם ואדמה של תנועות לאומניות אחרות. כי האדמה היתה חסרה לו וגם מסורת של אנשי אדמה של שבטיות מסורתית וכוחנית.
לאינטלקטואל היהודי במרכז אירופה שזכה ואיבד לסירוגין את זכויותיו היה קל להתייאש ולחלות בכל המחלות שליוו ליברלים וסוציאליסטים. סיעות אלו ידעו ביקורת עצמית לעתים ביקורת משתקת. בלב לבן קינן ספק גדול לגבי ערכו העצמי של השלטון. לגבי השימוש בכוח. האינטלקטואל והחלוץ היו מודעים לחשיבותה של הפוליטיקה והמעורבות הפוליטית אך הם היו מודעים לא פחות לכוחות ההשחתה שיש לעיסוק הפוליטי. היהודים שמלאו את שורותיהן של חבורות של המהפכה ושל התפישה הליברלית חשו עוד יותר את הדילמה. לא פעם קל היה לתקוף את הרעיונות הללו ולטעון כי היהודים הם הנושאים המרכזיים שלהם. שרעיונותיהם הם פרי אי שייכותם לחברה הסובבת. המודרנה שיצרה את האנטישמיות החדשה לא שלא נעלמה עם האמנציפציה אלא הרימה ראש והיתה לאנטישמיות ללא אפשרות להמרה דתית או להעלמות בלאום.
האינטלקטואל היהודי מצא לאט לאט את דרכו לציונות וכרת ברית עם החלוץ כמי שמנסה ליצור חברה מתוקנת ולאומית גם יחד. ברית זו לא היתה פשוטה אך היא הניבה פירות מיוחדים. ברית זו כונתה בשנות הארבעים הברית בין ההר והעמק.
כשינוש קורצ'אק בא לביקור ארוך בארץ באמצע שנות השלושים הוא הסתובב רק בין קהילות החלוצים בקיבוץ ובמושב. 'את וארשה אני כבר מכיר' אמר ביחס לתל אביב. כשראש הקונסרבטוריון של מוסקבה דוד שור עלה ארצה בזכות אהבת המוסיקה של ראשי מהפכת אוקטובר הוא אמנם גר בתל אביב אך את רוב זמנו הוא בילה בנסיעות ללמד את החלוצים מוסיקה. מן המעשה החלוצי שאפו אנשי הרוח לקבל השראה. הם ראו בחלוץ כתובת לחלומותיהם ויכולת לשאוב ממעשיו נקודת מוצא להגותם. אין פלא שמרטין בובר שפגש את אהרון דוד גורדון ראה בו מורה למרות השוני הגדול בין הרעיונות בהם החזיק. גם כשעלה ארצה והיה למייסד הסוציולוגיה הישראלית ביקש לערוך מפגש רעיוני אינטלקטואלי עם החלוצים. הכנס שהתקיים בהר הצופים קיים דיאלוג בין האינטלקטואלים לבין החלוצים. גם החלוצים ראו חשיבות עצומה במפגשים אלה למרות שהיו חלוקים פוליטית היה להם חשוב להאזין לאנשי הרוח.
הדיאלוג הזה יצר קשר מיוחד בין הלימודים הגבוהים לבין חקלאי ארץ ישראל. הוא השפיע עמוקות על קורותיה של החקלאות הישראלית. החקלאים ראו עצמם כקשורים אל הקידמה הטכנית בחקלאות. אנשי המדע ראו עצמם מחויבים כלפי החקלאים באשר הם. החקלאי ערך ניסיונות לאקדמיה. האקדמיה האזינה לצרכי החקלאים. הקיבוץ והמושבים היו ארקדיה ארץ הרועים האגדית שצוירה ביוון הקלאסית אך מצד שני ראו בה אינטלקטואלים רבים גם מודל עתידני לשותפות אנושית. אותו יחס נוצר בין האמנים הגדולים בעיר שהדריכו ושיתפו עצמם בחייהם של האמנים . הם הפעילו מקהלות, חוגי ציירים, תיאטרון . חיי המעשה ערערו והציפו את התיאוריה וציידו אותה בתובנות חדשות. התיאוריה גלתה וביקרה את המתרחש בחיי המעשה. לא נוצרה אידיליה אך דרמה רווית מתח. נדמה לי שדבריו של הרצל מאירים עיניים.
'כן אלמלא פחדתי פחד גדל כל כך להיות נקרא אוטופיסטן בעל הזייה הייתי מצייר את סידוריה העתידיים של ארצנו, עם מסילות ברזל, קווי טלגרף, טלפונים , מכוניות ועוד דברים אגדתיים שאדם לא ראה מימיו. אבל בשכלולים כאלה על הקרקע החדש שהוא אדמתנו העתיקה, אין מתמצה הדבר, שהוא בשבילי הציונות. אין אני מאמין כי עם התנ'ך, שהתמיד בקיומו מתוך סבל קשה כל כך, לא עשה זאת אלא בשביל להביא את אמצעי התחבורה לביתו. הכרח הוא שיהיה טעם אחר ותכלית אחרת של העם עתיר הניסיונות. כיסופים אל הצדק, אל התעלות אנושית. אלה בוודאי קיימים בנפשנו ואנו חייבים להביא אותם על סיפוקם… אולי נגלה בהזדמנות של שיפורים חברתיים וגם נגשים אותם. שתצמח מהן תועלת גם לחלכאים וגם נגשים אותם. שתצמח מהן תועלת גם לחלכאים ולקשי יום של אומות אחרות, ואז נהיה ישראלים במלוא מובן המילה.'
בפני עם ועולם . עמ' 377
תזמורת על קרח
ביאליק דימה את מצב החברה היהודית בעת משבר לתזמורת המנגנת על קרח. כל זמן שהקרח יישאר קפוא ויציב המנגן ינגן תוך הקשבה לשאר הכלים . אמנם אז לא ייתבע ממנו כושר וירטואוזי לנגן אך הוא יאמין בחשיבות השמיעה הפעילה לניגון של חבריו . ברגע שהקרח יישבר וכל נגן יעמוד על השבר שלו הוא יתחיל אמנם לנגן באופן וירטואוזי אך מוסיקה לא תשמע. רק רעש. את הנגן ידריך פחד טביעתו של גוש הקרח . הוא יבטא את פחד הטביעה . יש לחולל תמורה שבה לכל מנגן תהיה תחושה שהוא יכול להיות וירטואוז לא בגלל התמוטטות הקרח מתחתיו אלא משום ביטחונו באדמה עליה הוא דורך.
מסתבר כי גם לחברה שאין לה קרח שביר תחת תזמורותיה, גם לחברה שעוטפת עצמה במיתוסים צרכניים נשמע רעש גדול. המוני סולנים מבקשים ומתחרים על הקשבה ומודברים על ידי פחדי בדידות. מתגעגעים להיררכיות משחררות, לכוח במקום לסמכות.
אני מאמין כי הצונאמי הגדול בתוכו אנו חיים מצמיח גם צמיחה מחושת של ניסיונות בינוי חברתי חינוכי הצומח מתוך חיפושיהם של אנשים שונים אחרי שותפים, אחרי זירה לעשייה משמעותית המנווטת בתוך הסבך וסוללת דרכים לתיקון.
המילה קוסמופוליט קוסמופוליטית הומצאה למיטב ידיעתי בין הסטויקנים, פילוסופים שפעלו ברומא העתיקה. הם השפיעו לא מעט על העולם. הם טענו לאורח חיים מסתפק במועט , לראייה אוניברסלית. הם שקדו על צמיחתו של טיפוס אנושי מוסרי ועל האוניברסליות כקנה מידה מוסרי לפעולה. עד כמה שאני יודע אסכולה זו השפיעה לא מעט על היהודים של תקופתה גם על בניית האידיאל של הטיפוס של התלמיד חכם. הרבה מסיסמאותיה של הסטואה הן הסיסמאות של הגלובליזציה היום. אך אין להתבלבל. הסטויקאנים באו מחוגי השלטון הרומאי. לדידם הקוסמוס האנושי הפורץ בולות ושוני בין בני האדם היה גם ביטוי לשליטתם על העולם . הוא היה הד חוזר לפאקס רומנה, לשלום תחת חסות האימפריה. בתיאוריה הסטואית רואים סימנים מובהקים לשברים שכבר היו גלויים במשטר. היהודי שהפנים את רעיונות הסטואה וגם הנוצרי שקיבל אותם לא ראו את הדברים כפי שראה אותם השלטון הרומאי שנאבק נגד עקרון התענוג והשחיתות המוסרית שחילחלה עמוקות. שנשבע לנאורות ולאורח החיים היודע לעמוד בפני מצבי מצוקה. הם ראו את אורח החיים , את התביעה למוסר אוניברסלי מזווית הראייה של מי שהמשטר הכלל עולמי שעבד אותו. פגע בו. הגלה אותו. הם תבעו אוניברסליזם אך לא כאידיאולוגיה של שליטים אלא כזכות להפוך את קערת השלטון על פיה. הסטואה האמינה בגורל ובהשלמה עם השלטון. שלא כמו תלמידיה הרבים בדתות המונותיאיסטיות כיהדות ונצרות שהאמינו בבחירה החופשית או בחסד משמים הכופרים בגורל. האוניברסליזם שלהם בא לידי ביטוי בכך ששחררו את היחיד והציבור מכבלי הגורל ומשלטון כפוי.
דומה כי אבחנה זו בין תלמידי הסטואה יפה גם היום . זה ההבדל בין קוסמופוליטיות הצומחת מראייה לאומית מבקרת, החוששת מחומות הנבנות בין אנשים לבין תרבויות ומנסה לבלום אגואיזם קולקטיבי לבין פחדים מגויסים ומתבצרים של לאום הבונים מחסומים וסולמות של שליטים ונשלטים. הבדל בין אלה שטיפחו תרבות עולמית בשם עליונותו של האדם הלבן. לבין תפישה המבקשת לראות עולם ואנושות הפורצים אל מידה גדלה והולכת של שוויון אנושי המוקיר את המגוון האנושי.
אי שם בשנות הששים המאוחרות שרו החיפושיות שירים ביקורתיים הם התפללו לאהבה נעדרת ודמיינו אנושות אחת. אך היה ברור כי העולם האנושי ישיר את ההומניות שלו באנגלית רהוטה.
הגלובליזציה משחררת מערכות מלתת דין וחשבון לאנשים קונקרטיים. הם רואים לנגד עיניהם גראפים עולים ויורדים שמאחריהם ניתן להסתיר הון רב בניינם מצדיק שלטון מופשט של אדם באדם. ניצולו ונישולו מתפקידו כאזרח אמיתי של כפרו, אזורו ומדינתו. הגלובליזציה שפורצת גבולות ומחוללת קשרים בין כל האנשים לא שוכחת באותו זמן להיות הלאומנות של מנהלים ובעלי הון המתאגדים יחד על בסיס אתוס של תחרות שאחד מתפקידיה לזרוק שחקנים מן הבמה כבמשחקי ריאליטי. רוב האנשים נותרים מחוץ למשחק ונשחקים בלאומיותם האבודה. היסוד המלווה את הסטואיקנים כמאמיניו החרדים של הגורל מלווה גם את הקוסמופוליטיות החדשה : אין מה לעשות. הכלכלה העולמית אינה פוליטית ואינה מוכרעת על ידי אנשים המבקשים הכרעה. היא לכאורה תנועה של סחורות . היא מופתעת כל פעם מחדש כיצד תנועה של סחורות מביאה יחד עמה מלחמות ותנועה של פליטים והגירה רבתי בה אנשים מאבדים את שורשיהם.
הקוסמופוליטיות החדשה שמשתתפים בה אידיאליסטים ונבלים, אלו שאינם מודעים כי תפישת אי המדינה ואי הלאום מולידים לא שלטון עולמי המבקש לתת ביטוי לעושר האנושי ולגווניו אלא לעורר מלחמות בין שבטיות מתוך אכזבה עמוקה מהיכולת של שלטון להיות ביטוי לרבים והופך את השלטון לנקנה בידי מלחמות אזרחים.
במקום שהנטיות האוניברסליות של הקומופוליטיות ייפגשו עם חברות המודעות לבניינן ומבקשות לדאוג לזיכרון ולחלום. כאן החברה הצעירה מבקשת להיתלש מהאחריות הקונקרטית לשותפיה בעבודה, בקהילה במערכת החינוכית ולבכות את מר גורלה המרחף על פני תבל כולה. מי שיתלה על העגלה העולמית הדוהרת לריכוז של הון ושליטה. מדברת בשם אוניברסליות ולא יודעת ביקורת עצמית מהי ומבחינה זו לא מהססת להידבק במחלה הפוקדת את יריבתה הפונדמנטליסטיות הדתית והלאומנית.
אלו ניזונות בשפע הנוטף מאוניברסליות מופשטת שבמקום להצמיח חברות מלמטה אוהבות פירמידות פיננסיות הבורחות אל מסיכות של הומניזם.
במקום שהלאומיות תינוק משורשיה ההומניסטיים העמוקים, מהיסודות הדמוקרטיים שהנביטו אותה היא מעדיפה לחיות את פצעיה של הדמוקרטיה ומתגעגעים אל שלטון סמכותי שיביא גאולה ונחישות. ייאוש ופולחני מוות מזינים אותה גם שהם מתרפקים לשורשים עמוקים ולפיכחון פוליטי שינקום את פצעיהם המגויסים.
הקוסמופוליטיות והלאומנות, הפונדמנטליזם פולחני הצריכה סודקים את האפשרות לתיקון ובנייה של חברה המשתמשת באוניברסליזם לצורך פתיחות וביקורת אך לא מתנזרת מחובתה כלפי עניי ביתה. במקום שפרספקטיבה של משפחת עמים הפועלת בכיוון של צמיחה של קהילות המנסות להבין וללמוד את התנאים המשתנים ושורשיהם ומציגים דרך לבנייה חברתית לא מתוך הערצת נחישות הנובעת מאובדן יכולת להאזין ולפתח הדברות .
אינני מתכוון לפתוח בהתנצלויות והסברים על כך שחבורת שדמות לא תפשה את השלטון למרות שהאמירה שחשבנו עצמנו הכי יפים או הכי טובים נראית לי מוגזמת . זו היתה חבורה מגוונת בעלת ביקורת עצמית מפותחת ואפילו היו בה אנשים בעלי חוש הומור מספיק כדי למנוע מעצמנו כתרים מופרזים. כמו כל חבורה היו בה אנשים תמימים ואנשים שהאמינו כי בכוחם לעצב מדיניות. אי אפשר לומר שלא היה ניסיון כזה אך הדעות בחבורה לא היו זהות. היו כאלה שראו עצמם ממשיכים את הדר5ך של מורי האוניברסיטה העברית בשנות השלושים והארבעים שלמדו משהו ממלחמת העולם הראשונה והיו שופרי התפילה לא ליפול שוב בתהומות שנפלו אז בשבי הפאטריוטיות הרצחנית של אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. בה מצאו יהו'ים לוחמים ביהודים. היו כאלה שחוויתם המרכזית היתה חווית המעבר ממדינה החיה על סף חידלון. בתוך אתגר חברתי בלתי הגיוני מבחינה חברתית וכלכלית.
לציבור בדתי מלחמת ששת הימים היתה מהפכה רוחנית של ממש. היה נראה להם כי אלוהים ששתק הרבה שנים והיה צריך להיות בעל אמונה גדול כדי לעמוד מול שתיקתו הגדולה ולהמשיך להאמין. לפתע היה נראה כי שב לזירה הפוליטית . שלפתע המהלך של בניית הארץ לא על פי קודים דתיים אלא תוך שמירה על דחיית סיפוקים אמוניים הופך את כיוונו.
זו לא היתה רק מהפכה דתית אלא היא פעלה עמוקות אצל חילוניים חרוצים. קבוצה קטנה אמנם אך אינטנסיבית שחשו שהאתוס של בניית חברה נפגע עמוקות על ידי הקמת מדינה בלתי אוטופית בעליל. שביקשה לחזור אל אתוס התיישבותי של תנועה הבונה התיישבות מלמטה גם אם הדבר מביא אותה להתנגשות עם שלטון המבקש להבין את המציאות החדשה לתוכה הוא נקלע. תחושתם היתה מעין תחושת 'המתמיד' שנותר לבד תחת כנפי השכינה. לפתע קבוצה זו פגשה חבורה שדיברה כמו שדיברו חבורות בעבר. דיבר לפני ובתוך מלחמת העצמאות. שתי החבורות הללו דיברו באופן מעורפל על מה שעומד לקרות. וותיקי ההתיישבות שהיתה עומדים לחזור בתשובה והדתיים של גוש אמונים עומדים להתגייס לפלמ'ח. אולם שתי החבורות החליטו להיפרד מההוויה של עם שקבלניו ובנקאיו , החבורות של מדינאים מקצועיים שליוו את בניין החברה המדורגת לפעמים בהכרה ולפעמים שלא בהכרה.
כל הזרמים – מהימין ההזוי ועד השמאל הקיצוני דיברו בשפה של כל יכולים. אחרי מלחמת ששת הימים היה נראה כי ההחלטה על גורלנו קשורה רק אתנו. לא עם המעצמות ולא עם המדינות השכנות, לא עם מצב העולם ולא עם הפלשתינאים. לא העמדה ברצינות שאלת הגנת המרחבים שנוספו למדינה אל האם אנו מבקשים את השלל או את השיבה למחוזות הקודש. או את הצירוף ביניהם. ההתישבות בארץ רק נחלצה מתקופת השפל שלה כשהיתה צריכה לחזק את היישובים שנתרוקנו מיושביהם שזלגו לערים. כל המדינה המשיכה בהגירה מתמדת. ערי הפיתוח התרוקנו והתמלאו.
