חלוצים

סיפורי חלוצים הם מוקד חשוב לחיפושי. כאן יבואו פרקים ממחקרי, הסיפורים שאספתי, המקורות שאני מגלה.

ארטור רופין : כל רגע הוא אופק

חגיגה בלבי כשקראתי שיעקב גורן מקיבוץ גינוסר כתב את הביוגרפי של ארתור רופין ושמי שהוציא אותה לאור היתה יד טבנקין. זו היתה מעין החזרת חוב. רופין היה מאדריכלי ההתישבות בארץ וניתן להגיד בבטחה כי היה האדריכל של החברה היישובית איש החוות, האחוזות, תל אביב, התעשייה והמוסיקה, איש ההשכלה ואפילו עבודת הדחק.

ראה את הבעיה המדינית ולא היה מכור לה בכך שהבין שכל בנייה איננה רק אמצעי למטרה הגדולה אלא צריך להיות נושא את עצמו בעל ערך עצמי. הבינוי החברתי היה חשוב לא רק לעצמו אלא לחזון של בניית מסד שלא יימחק לעם היהודי. הוא גייס הון פילנטרופי וכפף אותו לתפישה מדינית שרואה תמונה רחבה ונתונה לביקורת. שאין להפוך הון פילנטרופי כדי להגביר את התלות ולפורר את העניין הדמוקרטי.

הוא היה מודע לדילמה הכל כך ברורה של מאמין מתי מבחן האמונה הוא הציפייה ומתי הוא ההגשמה. ברור כי דחייה משתקת ונמהרות מחריבה. יש לגייס כל רגע כדי לבדוק את האופק הטמון בו.

ערב בשנת 1907 בתקופת הייאוש הגדול שפקד את הארץ (ההבדל בין הייאוש הגדול והקטן הוגדר על ידי אחד מאנשי העלייה השנייה שייאוש קטן הוא פרטי ותוקף כל פעם מישהו אחר בעוד שייאוש גדול פוקד את כולם יחד. שלמה צמח איש העלייה השנייה הופיע בליל מדורה בפני פועלי רחובות ובשורה בפיו. הוא התייאש. הציונות התכוונה להוציא את העם היהודי מסבל סתמי. היא התכוונה להפוך לתנועה של שחרור כוח היצירה והנה מה אנו רואים ? הפועל אחוז הרעיונות מגיע ארצה ומוצא עצמו סובל. מקריב עצמו ולשם מה ? א.ד. גורדון שהיה בין הפועלים אמר אז : מתוך הייאוש יצמח משהו אמיתי. אלה הם כאבים של יצירה. מי ייאבק על יצירת הכלים שלא ינוונו את הניסיון ? רופין.

אך הנעשה צריך לעמוד במצבי משבר. בתקופה אחת מגיע רופין לשיאים בתקופה שנייה הוא נסוג מתפקיד כדי למלא את התפקיד שאין הוא יכול למלא בגלל שיתוק אירגוני. התקופה הראשונה היא התקופה הקשה ביותר בקורות ארץ ישראל תקופת מלחמת העולם הראשונה. כאן עושה רופין בתפקיד של הצלת היישוב על ידי גיוס של הון תמיכה ביישוב אך דואג כי התמיכה לא תעשה בדרך המסורתית ליישוב בשנים עברו : תמיכה באי עבודה, סעד אלא בארגון עבודת דחק.פעם ראשונה שבארץ מתארגנת עבודה ציבורית בידי הפועלים.

בפעם השנייה היא בעת בוא ההגירה המאורגנת הראשונה לארץ ישראל כשההון הפגוע על ידי שלטון כלכלי בפולין פוגע ביהודים והם לא יכולים לזוז לארצות הברית בגלל חוקי ההגירה. מהר מאד פוקד את הארץ משבר כלכלי. רופין מצוי במתקפה רבתי. הרצון להקים סוכנות משותפת לארץ ולממסד היהודי הפילנטרופי בארצות הברית מביא לנסיגה כלכלית, למתקפה נגד ההליכה הפרגמטית של רופין. הוא נסוג מתפקידו והופך להיות חלק ממנוף כלכלי משקי מחוץ לממסד המאורגן. יחד עם הרעבים להתיישבות.

אך מי שנתן מוצא היה האיש המכופתר שבא מגרמניה להקים כאן את המשרד הארץ ישראלי. כיצד ניתן להבין את מעמדו של האיש שהיה שייך למיעוט קטן בקרב העולים ארצה חבורת עולי גרמניה והתחבר עם אנשי מזרח אירופה ביקש להביא ארצה יהודים מתימן לתת אמצעי בנייה בידי סוציאליסטים , כרת ברית עם אנשי השפה העברית בעודו מגמגם בשפת הקודש ומקיים דיפלומטיה עם אנשי האימפריה העותמאנית המבקשים להקים מדינה לאומית במגרש של האימפריה הישנה. היכולת לשלב ראייה כלכלית המכוונת לגידול אנושי, להניע גלגלי כלכלה בלי להאמין כי הרווח הוא קנה המידה ובלי לעשות גרעונות הרואים. להיות איש עסקים שרואה את האנשים.לשם כך היה רופין צריך להצטייד במבט החד של העוני ממנו רואים חובה להיחלץ. הוא היה צריך להבין את עומק השילוב שבין העשייה הרוחנית ליצירה המשקית. להתאהב בעצים כדי לתת כוח לאנשים. לגלות אותם ולהזדהות עם עולם תנועת הנוער והסוציאלזם ששקל בימי נעוריו. גם כשהוא מבקר אינטלקטואלית הוא פועל למען האנשים כי הוא מאמין בכוח היצירתי הטמון בהם. להבין את כוחו של העושר המצטבר בידי מעטים כדי להביא אותם לידי עשייה חברתית לא פילנטרופית אלא פוליטית במובן זה שהיא בונה קהילה ולא תומכת. מה היה סודו ?

כשהגיעו תימנים לכנרת היה שם ברל כצנלסון . הוא ביקש להקים להם מושב של תימנים. לשם כך עשה רשימה של המשפחות, של הילדים. באותו זמן היה ברור כי יש ליישב אדמת יק'א במקום בה ישבה החווה ביתניה. עם כל הציוןד הזה הוא בא למגדל להציע את רעיון מושב התימנים ליהודי אמיד מרוסיה. הוא חשב כי הוא יוכל להשפיע לתת את האדמות לתימנים. זה סקר אותו מכף רגל ועד ראש ופטר את ניסיונו באמירה הנוקבת : 'אין לך דבר בכיס וגם בראש' . מראשית המפעל הציוני ועד היום בזבזנו את הדבר היקר ביותר שהיה לנו את העושר האנושי. רופין היה שומר גדול של האוצר הזה. הוא לא היה מוכן להסתתר מאחרי מדרג ביורוקרטי. על רקע זה ניתן להבין את רצונו להאזין לפועלי העלייה השנייה. על רקע זה אפשר כמובן לקרוא את ההיסטוריה של היישוב בארץ על פי רופין, על פי לבונטין, על פי איזנשטט וגורדון . רופין לא ניהל שיחות עם ברנר עד כמה שידוע לי. אך הוא חש שותפות עם ברל כצנלסון שכמוהו עסק באדריכלות חברתית מדינית. לא צורות כפויות אלא רגישות לאנשים ולמאוויהם ותרגומם למעשה בעל תנופה.

הוא חי בין עולמו האינטלקטואלי לבין תפקידיו באופן שלא היה זקוק לפרנויה כנשק פוליטי. כל פרישה שלו היתה הזדמנות למילוי מצברים. לעשייה חינוכית. לרכישת שותפים לא לגיוס נשלטים. הוא הבין כי יש להלחם בעוני ולמען הכבוד האנושי אך העלאת האדם היתה לו משימה שחרגה מהצד הכלכלי. הוא היה איש כספים ממולח מנערותו ונשאר כזה בכל המצבים אך לא שכח כי יש לכך כתובת לא וירטואלית.

כשבוחנים את דרכו מתברר כי החל את דרכו כמי שפועל עם השונים לו. עם יהודי המזרח על עוניים ומהפכנותם, על התלהבותם ונוקשותם. כאן עמד במבחנים גדולים כמי שיכול היה להצטרף אל ההתנשאות של התרבות המרכז אירופית ולא עשה זאת מתוך תפישה כלל יהודית. מתוך רצון להבין את העם היהודי כמכלול סוציולוגי אחד שאינו מכוון על ידי הדת בנוסחה המערב אירופי או המזרח אירופי. אך אם החל את דרכו כמיעוט של יקים בארץ סיים את דרכו כמנהיג קהילת יהודי גרמניה בדרכם ליצירתם בארץ. בדרך היו גם הרבה משגים תפישתיים והיסטוריים.

הוא כרבים מבני דורו חטא בחטא האוגניקה הניסיון ליצור אדם מתוקן על ידי שיפור גנטי שגבל בגזענות ולא רק בגירסתה החינוכית אך בכל הוויתו סתר את התורה האנתרופולוגית עליה חונך. כמה היום יודעים מהי אוגניקה ? עד כמה האמונה באוגניקה רוויה באפליה והתנשאות מצד אחד אך השמרנות שעמדה מולה ותבעה את השארת המצב הקיים לא היתה פחות גזענית. אלה בשם שיפור הגזע האנושי אלה כדי להנציח את עליונות המערב.
בקטע זה היו לו שותפים רבים בין אנשי הבריאות, תיקון חברתי מימין ומשמאל. סידני ווב הפאביאני הבריטי ורבים מהשוודים הסוציאליסטים. דיואי ואפילו העורך דין שניצח במשפט הקופים. רק הנאצים הדבירו את המחלה ומי יודע עד מתי.

אותו שיווי משקל מלווה אותו גם ביחס לבעיה הערבית מראשית דרכו הוא מבין כי ברית עם הערבים היא הכרחית. כי ללא שלום המפעל הציוני יישאר נכה. הוא בעד להמשיך את המדיניות של יק'א בניסיון לפצות את האריס הערבי בשחרורו ובמתן קרקע לעבודתו. הוא מתאגד בחבורת ברית שלום. הוא רואה אותה פועלת בקרב כל המפלגות. הוא פורש ממנה רק אחרי המאורעות של 1929 ואחרי שהברית מתארגנת מחוץ למערכת הפוליטית. הוא נשאר נאמן לרעיונותיה אך מבקש לראותה ציונית – כלומר לא מוותרת בעניין העלייה וההתיישבות.

על חוקרי ההיסטוריה המודעים לכך שהם שואלים את העבר שאלות הנובעות מתוך מצוקות ההווה והדילמות בהן הם נתקלים להיזהר מלהפוך את העבר לכלי מלחמה פשוטה ואקטואלית . דווקא מי שמודע לעמדתו בהווה כשואל צריך להיזהר לעשות את העבר להד פשוט למצוקותיו להתלות בשגיאות עבר כדי להסביר חוסר אונים בהווה. קל למצוא אצל רופין את האוגניקה כקוד הנסתר שמביא לאפליית עדות המזרח , להתעלמות מהנכבה, להדרת נשים ועוד ועוד. אך בכך אנו הופכים את העבר לתיבת תהודה או לרמקול ולא למורה, שותף, לדוגמה של טעויות אנוש וטרגדיות היסטוריות.

יעקב גורן מקיבוץ גינוסר
ראיית הבעייה המדינית ולא מכור
מבחן האמונה ציפייה והגשמה
תקופת הייאוש הגדול
מצבי משבר : מלחמת העולם הראשונה והשנייה טיפול באנשי הארץ, מזרח אירופה וביהודי גרמניה
בתפקיד ומחוץ לתפקיד 1927
מפעלים החווה המושב, הקיבוץ והקבוצה, העיר תל אביב, תעשיית היקים, השפה העברית, המוסיקה בארץ האמנות.
מקורות : העוני, המסחר, תנועת הנוער, הסוציאליזם , הציונות, המדינאות

אריה בן גוריון בונה מגדלורים

בונה המגדלורים

'מגדלור בזמן' קרא לחג יצחק טבנקין המורה של אריה בן גוריון . הוא בוודאי התכוון לחג ולמועד הפורצים את השגרה . לבולטות של החג ולהשפעתו על חיי היום יום. לפי גרסה זו החג מהווה מקור לאור הבולט ומקרין למרחקים. המגדלור מאמין באור כפעולה, כמעשה המאותת למרחקים. הדימוי של טבנקין מתאים לדעתי לתחושותיו של אריה בן גוריון , לדימויו העצמי כאקטיביסט המנווט בתוך סערות , מוקד לספינות המחפשות נמל , בחלקן ספינות טרופות. הוא מאמין כי ההצלה שתבוא ממפעלו תגיח מאור הניצב באופק של העתיד. אין כאן תפישה של חג כעריסה המבטיחה ביטחון, ילדיות, שיבה לעבר פסטורלי. לדעתי אריה בן גוריון לא ראה עצמו כמגדלור אלא כבונה מגדלורים, כמצוי בלב לבו של תהליך דרמטי . המאמץ לבנות מגדלור נעשה כשלא ברור האם יגיע המגדלור לגובה, האם יידלק הפנס , כיצד יפלח האור את החושך, כיצד יעניק ביטחון לספנים בסכנת ניווטם. המאמץ לא מבטיח . החג אינו בית ולא רק מקור לגעגועי עבר אלא מטלה, ביטוי למחויבות, איתות של תקווה ואתגר.
אריה בן גוריון בונה המגדלורים ביקש לבנות במגדלור בזמן , בימי החג והמועד, לא כימי הפנאי והמנוחה. בחגים הוא ראה ביטוי מדויק לעובר מדור לדור , לאתוס המהפכני של הציונות. את המגדלור ביקש לבנות בהתעוררות פנימית המשתלבת עם הקמת תרבות לקיבוץ שתוכל להיות נחלת הכלל היהודי. לעתים טען כי הקיבוץ הוא עוד זרם ביהדות אך תמיד התכוון לומר כי הקיבוץ הוא היורש הלגיטימי של המסורת היהודית שניערה עצמה מן האפולוגטיקה והטילה על עצמה לבנות לעם היהודי קהילה מוסרית הדוברת עברית .
עוד בטרם ידעתי את הביוגרפיה של אריה בן גוריון, ראיתי לנגד עיני שתי תמונות: האחת כשהוא יושב בחג או בסמינרים עם פנקס פתוח ורושם רשימות מדויקות של כל שיר וכל דובר , כל הזמן מציץ לשעון הבודק אורכם של דברים. כמנהל חשבונות הסופר במדויק את מספר הדקות ואת מספר המשתתפים ואת הקהל הבא ויוצא. את כל החדשות הללו הוא שופך לדפים קטנים של פנקס תולדות התרבות הקיבוצית. זה אותו הפנקס שיהפוך למערכת ראיות מדויקת ורגישה שתקבע את גזר דינם של הטקס וההרצאה. האם יהפכו לדוגמה חיובית או לדוגמה שלילית.. התמונה השנייה היא תמונת דמותו של אריה בן גוריון כמרצה: קולו הרועם, המעיין המתגבר של מקורות שקרא ברוב קול בצירוף של תחושת אזעקה וצו . כשהנהר הגדול של דבריו היה פורץ את מסגרת הזמן שהוקצב לו אפילו על ידי פנקסו שלו ומישהו היה מעיר לו על כך, הוא היה הופך לרוח סערה שהרי מי מוסמך לכלוא את הרוח ולהקיפה? ומי יוכל לערער על הדחיפות והנחיצות של האמת הנאמרת? לא היה שעון ואיש המסוגלים למדוד את הר הגעש בהתפרצותו.
דומה כי התרבות בה האמין אריה בן גוריון היתה תרבות נשגבת , מחייבת , מוסרית. כבני דורו, גם אלו שהתיימרו לדבר בשם הילידיות הצברית, הוא האמין כי הוא שייך לדור היוצאים ממצרים. צו יציאת מצרים כולל קריאת תגר על מאוהבי הגעגועים אל קישואי ואבטיחי מצרים, למתחנפים למצב הקיים, להופכים את העבר כעבר למחוז חפץ נוסטלגי. תפישתו את התרבות היהודית היתה תפישה המתנגדת למסתתרים תחת כנפי השכינה במקום לעזור לה לקום מעפרה בכוח החזון והמחויבות האישית. ביקורתו היתה מכוונת גם נגד אלו שנהגו כאילו כבר נחקק בברור דבר האלוהים על הר סיני ונמצא הפתרון לחידת החירות הטמונה בעצם היציאה מן השעבוד. הוא היה יהודי שכפר בכך שהאדם היהודי חי במסכת סגורה של תווי תנועה וחשיבה שכבר גובשו . הוא כפר בחניטת היש במסגרת של צווים טקסיים שאינם מעוררים תמיהות וחיפושי דרך. בכל חניטה יש מעין הסכמה למוות. הוא היה מוכן לקבל את האופק הפתוח של יוצאי מצרים הנקרעים בין קוטב מצרים, המדבר והארץ המובטחת. הוא גייס את אותם המקורות כדי לחזק את המפליגים לחופי עשייה חדשים. חופים אלו התגלו לדעתו לא מתוך הרצון למתוח קמטים, לדאוג קוסמטית שהכל יראה חדש ורלבנטי, מתאים לצעקה האחרונה של האופנה. הרי המטרה אינה איבון אלא פריצה ומימוש בחיי המעשה. גישה של חניטה היתה נראית בעיניו זעיר בורגנית.
חופי העשייה החדשים התגלו תוך שיוט בהיסטוריה של ימינו על החורבן שבה ועל ההישגים האדירים של המהפכה הציונית. היא חשפה תת מודע תרבותי של מסורת בזיקה מחודשת לטבע ולהיסטוריה היהודית בארץ ישראל. אריה בן גוריון חי כל הזמן במתח גדול בין הרצון להנחיל ובין ההכרה כי יש לחפש אופקים חדשים. הוא נראה כמתעד נצחי ושובר לוחות בעת ובעונה אחת. פעם אחר פעם היה נראה כמי שרואה בברור את האנשים רוקדים מסביב לעגל. כמי שנכנעים לסמי השינה של ההסתגלות. התרבות היתה צריכה להיות משקל נגד כל אלה. היא צריכה לחזק את מחויבותם לקיים את אשר נתבעו. הוא ביקש שילמדו והיה בטוח כי כל מפגש עמו הוא הזדמנות שלא תחזור לגבור על החלל הריק שהרי האמין כי הוא מנהל נגדו מלחמה ללא פשרות . הוא הבין את כוחו המדויק והמאיים.
אריה בן גוריון היה מחנך אך הוא גם היה איש תנועת מגשימים. כמי שידע להביא את חניכיו בחברת הנוער, בבית ספר טיץ, בתנועת הנוער ובקרב בני הקיבוץ אל ההגשמה הוא ידע יפה כי מעשי ההגשמה עלולים גם לרוקן את הכוחות ולהפוך בקלות לסנגורים של הבערות והריקנות . הרושם והחשיבות של האירועים ההיסטוריים המתרחשים כאן ועכשיו עלולים להפוך את המעורבות העמוקה להסתפקות רוחנית במועט. בקרב בני חוגו החלוצים הוא הבחין בפאתוס של הבורות שיכול להיות טמון במעשה של ההגשמה האישית. הרי בעבודה, בעשייה הפוליטית , ניתן לדלג על חיפושי הרוח ועל הצורך ללמוד. חיי המעשה יכולים לחפות על שכחה מאורגנת ולהפוך להיות מקלט לכל ההדחקות . ההסתפקות בעשייה לא יכולה להציל מפני הדוגמאטיות , מפני פיתויי יצר השלטון והשרירות, היא איננה יכולה להימסר לדורות שיבואו, להפוך למטודה חינוכית. כיצד יוצרים תרבות בתקופה של הגשמה עצמית, של מתח היסטורי , של רגעים שנראים כמבחן גורלי ואחרון, בו חשים כי נגמרה התחמושת וזמן ההתחמשות ?

את המתח הזה בין מעשה ההגשמה והיצירה התרבותית פתר אריה בן גוריון בדרך שהעניק לו מורו יצחק טבנקין. טבנקין האמין במתח הגדול. בכוחו של הרצון לפעול בתנאים של קטסטרופה מתקרבת. בצורך של כל יחיד ושל כל חברה להיות ראויים לזמן הגדול של המשימה . כל רגע ורגע הוא רגע של זיכרון, של אזעקה, של יכולת להגיע אל השיא. כל רגע ורגע עלול הסחף לגבור על כוח ההתפרצות של פסגות ההר. המתח הוא מעשה רצוני שיכול וצריך לעורר גם את היצירה וגם את הלימוד. הוא גובר על האסימטריה בין המשימה ליכולת. לתפישתו זו של טבנקין היו מחירים כבדים שלא כאן המקום לעמוד עליהם אך היה בה גם כוח גדול לצרף מאמצים, לנסות להקים את אותו גשר מתוח שבין הגשמה לבין תרבות. ההישג הגדול שלו היה בכך שהוא הצליח להעניק לתלמידיו ולממשיכיו תחושה כי כל אלה מתלכדים למסגרת של חשיבה ורגש מקיפה . כל רגע היה למבחן גורלי. מתי ימצא הזמן לנשום , לחפש , להתלבט ולגלות. אך האם אין כאן ביטול של החג המובחן מיום החולין?
אריה בן גוריון התגייס למשימה כל ימי חייו. כל רגע היה לו הכנה למשימתו הבאה . חייו נבנו כדרך ברורה שבה כל שלב הוא שלב לימוד לקראת הבאות .כל רגע חירום יכול להיות פרק מכונן של תרבות עתידית.
ימי החג והמועד מניחים כי כל שנה נחזור אל אותה עונה, אל אותם ימים, שבחזרתם נערמות במשך הדורות התבוננויות עשירות . המעשה המיוחד לזמן מסוים עשוי להצליח להצטרף לטבעות הזמן השבות ובאות אחריו .
אריה בן גוריון היה מצד אחד ארכיונאי המנסה להציל כל הזמן פרטים מן השריפה של השכחה אך לעולם אין הוא יכול להסתפק בעבודתו כארכיונאי. הארכיונאי הרי יודע כי לא הוא זה שישתמש במסמכיו. הוא מערם ערמות ויודע כי לא הוא מחויב בעיצובם, בברירתם, ובהכרעה מה ייעשה בהם. אריה אינו יכול לקבל את הקודים של ארכיונאים היודעים שאסור להם להיות השופטים ובוודאי לא התליינים של מה שהם אוספים. הוא ראה עצמו כמעצב , כגוזר דין , כמי שזקוק לכל חומרי הבערה כדי שהמדורה לא תכבה. הוא האמין כי זו הדרך למנוע שמהומת ההיסטוריה תסתיים בכיבוי אורות. לדעתו החומרים הנאספים חייבים להימדד ביכולתם להדליק מדורות. הוא אגר אותם אך גם הסיק מכל מה שהגיע אליו את המסקנה הברורה מה צריך לעשות. תהה מתי החומר משתלב בתמונה האידיאלית שצריכה להיוולד מן התרבות. אין הוא יכול לחכות לדורות הבאים שיפסקו את פסק דינם של החומרים אותם אגר. הוא עצמו היה כואב, מתייסר, מתפרץ, שופט, מאחל, מתווה דרך. לא הסכים לחכות לנוברים בערמה שיבואו אחריו.
אחד מהדברים הבולטים בסיפור חייו של אריה בן גוריון המשורטטים בספר זה הוא הקשר העמוק בין אירועים שעבר במשפחה ובגורלה , בהיסטוריה שהקיפה אותו, במגבלות הפיסיות והפסיכולוגיות שלו כאדם , לבין תוכן היצירה ומפעליו החינוכיים והתרבותיים . אריה, כפי שמתברר מן הביוגרפיה שלפנינו, הוא יותר מורכב מאשר מה שהתגלה לכל אלה שהכירו אותו בעבודתו. לסובבים אותו הוא מעניק תחושה שאין הוא נותן לעצמו יכולת לנשום, לאגור כוח, לפזר אהבה מסותרת שהיתה שופעת בתוכו. אך המעמיק לקרוא בביוגרפיה הפרושה לפנינו יגלה את זרמי הנגד הפועלים ביחסיו המעמיקים למשפחה, לגולה, למקורות , בלי לשקוע בעצב הנוסטלגיה . הוא גילה נאמנות לקרובים שדודו דוד בן- גוריון דחה מעליו משום שחשב שעליו להוכיח בכל את נאמנותו לאידיאל ולתפישת מקומו בהיסטוריה .דוד בן- גוריון ניתק קשרים אריה בן- גוריון חיבר. הוא שמר על קשרים אל הציבור הדתי או אל המפעל הקהילתי הקרוב לו בבית השיטה, על סיפור חבריו. וזאת למרות היותו איש העומד על דעתו כמסורת הבן גוריונית.
ניתן היה לגלות את אריה בן גוריון המתלהב והרך ,החי את השמחה שבגילוי, שבאהבה, כשהיה מטייל, כשעמד מול נופים של הארץ עם ספר התנ'ך. הוא העמיד זה מול זה את הנוף והספר והנוף נענה למילים ולסיפור. באותם רגעי פגישה הוא חש שהגיע הביתה, לשמחת האמת. להוכחה האחרונה. במשך שנים גילה כי לא רק המקרא אוצר בתוכו את האותות של המקום אלא גם המשנה והתלמוד הירושלמי. גם במשא ומתן המאוחר של אריה בן גוריון עם יהדות בית הכנסת אחרי שנים ארוכות של פולמוס התגלו רגעי רכות וקבלה. הוא נפתח לניסיון לגלות בתרבות בית הכנסת את העקבות של התרבות הארץ ישראלית. בגילויים אלו מצא אריה בן גוריון נחמה ושמחה. אך גם ברגעי מנוח אלו לא שכח כי הם גם נשק בקרב הבלתי מסתיים שלו לתרבות יהודית ארץ ישראלית ברוח התרבות החלוצית.
כמי שמעצב תרבות של יציאת מצרים ולא של סיני היה לו חשוב להדגיש את עדיפות האופק של המאבק המוסרי על הארץ. הוא העמיד זה מול זה את הגולה ואת היציאה ממנה . לעתים עמדתו נראתה דוגמאטית וקשה. במיוחד בעיני אנשי התרבות הפוסט-מודרנית של ימינו. לדידם אנו חיים בעידן של הסובלנות, של ההכרה ההדדית . לדעתם אין לעוור את עיננו ממחלות הארץ ולא להתעלם מהישגי הגולה. האם אין בהעדפת הארץ על הגולה התנשאות , יצירת אליטה דלת רוח המוחקת ירושה רב דורית שאסף העם היהודי דווקא בהיותו נודד ? הרי שורשיו נודדים , ואישי הגלות הפורצים את חומות הגיטו לעבר תרבות הרואה עצמה חורגת מן גבולותיו הצרים של הלאום או בית הכנסת יכולים לסמל את שאר הרוח והאוניברסליזם המוסרי של היהדות. אריה בן גוריון שיצא לא פעם לשליחות חינוכית בצפון אמריקה והיה מקושר עם אנשי החינוך היהודי שם ידע להכיר ולהוקיר את המאמצים לפיתוח חיים יהודיים בגלות. הוא העריך את כנות המחנכים ואת מסירותם לרעיון. אך דווקא מפגש זה עורר בו את חוש הביקורת . הוא איבחן אותות של אובדן. גילויים אלה של חולשת הגולה לא החלישו את הביקורתיות שלו על תופעות של גלות בארץ ישראל. בשבילו הגלות לא התמצתה בפיזורה הגיאוגראפי של האומה היהודית היא גם מצב מוסרי התובע תיקון. הטשטוש המתגלה היום בין גלות לארץ ישראל לא בא לתבוע מהיהודי באשר הוא תיקון חברתי הוא מסתיר כניעה לספקנות אוניברסלית וכניעה למצב קיים.
הצורך להבחין בין גולה הזקוקה לתיקון לבין ארץ התובעת הגשמה מתגלה לא רק בגולה על מוסדות החינוך שלה אלא גם בארץ ישראל. זו לא היתה בשבילו רק מקום המעניק לילידיו תארים ומדליות חינם. מבחינה זו מצבה יותר קשה . היהודי בגולה יודע יפה כי יהדותו לא מובטחת כי הוא יכול להיטמע, כי הוא רוצה להתבולל, כלומר לפתור את מצוקתו היהודית על ידי פרידה מכוונת. בישראל אפשרויות אלו מוסתרות על ידי שיגרה של שפה ותרבות ממוסדת. זו הסכנה הגדולה של גלות המחלחלת לפרהסיה התרבותית של ישראל. אמנם יותר קשה לגלות את הגלות כאן אך היא רוחשת מסביב. כאן היא יכולה להפוך בקלות לאידיאולוגיה של שיתוק.
בשנות השלושים ,הארבעים והחמישים ,כשעיקר המאמץ של בני דורו של אריה בן גוריון היה נתון למבחן העמידה במטלות המעשה הפוליטי והצבאי הוא היה נתון בעיקר למשימה החינוכית . אמנם הוא השתתף בסיורים ראשונים למדבר והיה שותף מלא לחבורת חלוצים שהשפעתם על יצירת תשתית ראשונית לפוליטיקה הישראלית היתה גורלית , אך הוא היה נתון למעשה החינוכי ועל כן פעל במקביל עם מנהיגי דורו אך לא ממש יחד עמם. האם היה קשר בין דרכו זו לבין שייכותו המשפחתית לדוד בן –גוריון? האם הבחירה בדרכו המיוחדת היתה קשורה בסתירה שבינו כתלמיד של טבנקין וכאחיינו של בן גוריון? התשובה לכך היא כנראה שלילית. הוא לא וויתר על קשריו ולא על עמדתו הפוליטית הסותרת. להטו החינוכי כנראה קבע יותר.
בשנות השבעים, כאשר אריה בן גוריון נענה כל כולו לכינוס החומרים התרבותיים שנצברו הוא חש כי משהו חדש מתרחש בסביבה התרבותית של הקיבוץ. חברי קיבוץ ביקשו דרך לסגת מתרבות פרונטאלית, מגייסת, שבוייה בסיסמאות שהזינה את הקונפליקטים הפוליטיים שמתחו את הקיבוץ בתקופת הפילוג הסוערת. פעילי תרבות ביקשו דרך להפוך את התרבות להזדמנות לפגישה בין חברים שנפגשו עכשיו פחות ופחות והתבצרו בביתם המרווח קצת יותר. הם ביקשו דרך לחיות את היחד יותר מאשר לשאת עיניהם למשימות הדור וחלומותיו שלא תמיד נראו משותפים. פעילי התרבות ביקשו למצוא במשחק החברתי בידורי , בחיקוי תכניות שעוצבו בתקשורת ההמונית דרכים לקרוא לחברים לפגישה מחודשת מסביב לפעילות התרבותית. זו היתה אלטרנטיבה לתרבות המרוכזת בזירה הפוליטית ולסרט השבועי שהחליף את התרבות העצמית. התגלה צימאון למימוש עצמי אינדיבידואלי, שהשתלב ברצונם של אומנים להקדיש את כל זמנם לפעולה של אמנות . הם תבעו התמקצעות. האקדמיה היתה בלבו של הסיפור. מוקד חשוב ברעב התרבותי התמקד בסקרנות לרחוק. לא כאן על פני אדמה. התגלה הקסם של חיי רוח המאפשרים ניתוק מן המחויבות היומיומית ומשביעים יותר את הרעב למרחקים ואת הדאגה לחיים פנימיים גם אם כל אלה משתקים את המחויבות והמעורבות . בתוך השינוי הזה החלה התעניינות בלימוד של מקורות ישראל. לא היה ברור לאן לימוד זה מוביל. הפגישה של אריה בן גוריון עם הזרמים החדשים לא היתה פשוטה. כאן לא פעל המתח הטבנקיני לו הוא נשבע. היתה תחושה כי לימוד ברוח ליברלית המאפשר פתיחות רגשית, ביטוי של האני עשוי לתקן ולהעמיק, עשוי לתמוך במימוש עצמי ופתיחות הדדית. הוא עשוי לשחרר ממחויבות יתר לדעת קהל חיצונית ולמנוע הדחקת רגשות. צריך לשוב ללמוד מקורות ישראל כדי לבטא גם את הגעגוע, לשמור על הזכות לחיפוש וכדי להעביר מדור לדור סיפור מורכב אך גם מרגיע. כוחו לא יהיה בפיזור של רגשות אשמה ומתח אלא במרגוע ובקריאה להעמקת היסוד הרגשי ויחסי האנוש.
המפגש של העמדות של אריה בן גוריון ושל חוג 'שדמות' היה מתוח אך שני הצדדים ידעו להעריך איש את רעהו. הוא ראה צמיחתו של דור חדש של יוצרים בברכה, הם ראו בו מי שעומד בחזית יקרה להם.
שלא כמו דודו דוד בן גוריון אותו הוא העריץ הוא ידע גם לנטות גשר ולמהול את התוכחה באהבה גלויה.
חוג שדמות לא עסק כמעט בכלל בטקס ובחג. הוא יותר התעניין בחוויה הלימודית, בהעמקת הבירור המוסרי ערכי, במקורות ספרותיים ובחשבון הלב של חבריו. הוא גם היה רגיש בשאלות של שלום ומלחמה ובניסיון להתיר את המתח שהפך לסמכותיות.
אך חניכיהם של המורים בחוג שדמות שבו אל הקהילה, אל הטקס, התעניינו פחות באורחות חייו של הקיבוץ ויותר ביצירת מפגשים משמעותיים של אנשים צעירים המחפשים את היחד הרגיש לצרכיהם הרוחניים והרגשיים. הם למדו ולימדו את מקורות ישראל יחד עם התנסות קבוצתית רגישה המטפחת את היחידים. הם עיצבו חגים וטקסי מעבר.
כמה שנים אחריהם הגיעו קבוצות הבוגרים של תנועות הנוער ושל צעירים. הם ביקשו שוב לשוב אל מימד המשימה החברתית והניתוח הכלכלי פוליטי. הם בנו לעצמם קבוצות שאמנם קיבלו השראה מהקיבוץ אך חשו שעליהם לפלס דרך שהיתה במובן מסוים קרובה יותר לאקטיביזם של אריה בן גוריון.
הצד החינוכי והדוגמה האישית, התביעה והמחויבות, תחושת התפקיד ההיסטורי מצד אחד והבדידות לנוכח חברה הדוהרת לכיוון אחר הציפו אותן. הן החלו לחפש דרך כיצד התרבות שהן חוות תוכל להימדד מוסרית וחברתית. מבחינות מסוימות נסגר מעגל : בארכיון החגים שייסד אריה בן-גוריון בבית השיטה החלו לפעול בני קבוצות שיתופיות של מחנות העולים קבוצות הבחירה.

מוקי צור

ישראל חופש נפטר בן 106

בבית העלמין האצילי שבקיבוץ אפיקים נשמע השיר 'אלי אלי' שכתבה חנה סנש בראשית שנות העשרים שלה בעת הוטמנה גופתו של ישראל חופש בן ה106. זוהי תרבות. חופש שנולד לתנועת צעירים בטרם היה קיבוץ זכה ל85 שנים של חברות פעילה בקיבוץ.סיפרו כי בזמן האחרון עסק בהקמת קיבוץ וירטואלי בגולן. אני לא יודע מה זה בדיוק קיבוץ וירטואלי בגולן אך הוא ידע ורתם לכך את כל סביבתו : בגילו כבר לא יכול היה לעבוד בבננות…
ישראל חופש היה מהאנשים שהאמינו כי באחרית הימים, בימי המשיח הטובים, לא נאבד את הזיכרון ונמחק את הסיפור הקשה אלא נזכור את הכל. הוא האמין כי זיכרון אינו נוסטלגיה סכרינית המתגוננת נגד עתיד שחצני. על כן משנות הששים כשהחל לעבוד כארכיונאי היה משוכנע כי העבר יכול לתת מעקה לעולים אל חיק הלא ידוע. שנוכחותו בחיי ההווה אינה משתלטת וסמכותית. שאפשר לנהל עם העבר דיאלוג פורה ועכשווי.
בימים הראשונים של קיבוצו , קיבוץ השומר הצעיר ס.ס.ס.ר , החליטו החברים להלאים את צילומיהם הפרטיים של החברים לאלבום אחד. למה שלכל אחד יהיה צילום כתינוק שוכב על פרווה ושני הוריו מציצים עליו מלמעלה? המון שנים אחרי שהאלבום הופרט ושב אל החברים קיבץ אותו שוב ישראל לארכיון הקיבוץ כשהוא אוסף ואוצר, אוסף ואוצר. חוברות מלאות מסמכים הודפסו על ידו מתוך הארכיון כשהוא בטוח בחצי כוסו המלאה של הקיבוץ.
בית הקברות של קיבוץ אפיקים, אותו בית קברות המאויים תמיד על ידי סחף הירדן שמע בלוויה מיוחדת זו דברי חכמה השזורים באהבה גדולה של חברי קיבוץ ובני משפחה. לוי חופש הבן סיפר ששנים היה האבא והוא עסוקים כל כך שלא יכלו להיות זה עם זה, להתוודע זה עם זה והנה הגיעו השנים האחרונות , עשר שנים בהם השיחה לא התרחשה תחת צל המשימות. כנראה שמי שאין לו זמן פציעות ותפוש בעשייה מוצא את זמן האיכות הכל כך דרוש לנו.

מוקי צור

מאיר יערי אביבה חלמיש חלק ב'

מאיר יערי כרך ב'

כתיבת כרך ב' של הביוגרפיה של מאיר יערי נראה בעיני מטלה מסוכנת. בפרק זמן זה שלאחר הכרזת העצמאות ועד לסוף ימיו יש לעקוב אחרי מאיר יערי כמנהיג של תנועת נוער כשהוא מבוגר, מצולק, לוחם על מעמדו ועל כבודו המתעמעם. הימים ימי פרוזה מעיקה. שלום ומלחמה, הגנה על להקה של ציפורי נפש המצייצות באופן מוזר. מגינות על פרוייקטים יפים שלא יוצאים לפועל ועל עניינים שלא יפה לסנגר עליהם.

אביבה חלמיש החוקרת החרוצה עשתה בכרך הראשון של הביוגרפיה של מאיר יערי דיאטה נועזת. במחקרה לא ראיינה , לא הפעילה מומחי ספרות . היא עשתה מעשה היסטורי חשוב כשהורידה את האגדה על אודות מאיר יערי מהכן , אותה אגדה שנרקמה בחריצות על ידי אוהביו, אויביו , חסידיו ועל ידו. המחברת הפכה את סיפוריו לארוגים בפרוזה של מסמכים. הם רשת הביטחון האוחזת את המחקר . היא לא נתנה למחקרה לגלוש לסמלים תלושים, לפולחן אישיות או לשק חבטות . בכרך השני המשיכה באותה דרך.

לפני שנים הפגשתי את בני החלוצים של קבוצת כנרת עם בני החלוצים שהגיעו לכנרת מתימן. זה היה מפגש טעון מאד. ביקשתי מהם שיבינו את מצבי כהיסטוריון. טענתי בפניהם שאנשי העלייה השנייה ממזרח אירופה הותירו אחריהם מכתבי אהבה לרוב אך לא היו להם הרבה ילדים. חלוצים מתימן לעומתם לא כתבו מכתבי אהבה אך ילדים היו שם רבים. שאלתי עצמי למה צריך ההיסטוריון לשים לב למסמכים או לילדים ?

אינני יודע אם הטקטיקה שנקטה אביבה חלמיש במחקרה על מאיר יערי טובה לכל מחקר היסטורי אך לי נראה כי דווקא כאן המעשה נכון. למה ? כי מאיר יערי כתב את עצמו לדעת במסמכים. נאומיו טובים כשהם נכתבים. הוא רהוט במסמכיו. בעיית ההיסטוריון היא לקרוא אותם באופן ביקורתי. לא ללכת שבי אחרי קסמם. אך צריך גם להדגיש שמסמכיו של מאיר יערי לא פשוטים ואי אפשר לקבל מהם מסר חד משמעי. בדרך כלל אנו חושבים שמי שחושב מסובך יהיה לו קשה לקבל החלטות. יעקב חזן חברו של יערי לדרך דיבר וכתב יותר בפשטות ממנו. אך בין שניהם מי שקיבל את ההחלטות הקשות היה דווקא מאיר יערי.

אם לסטות מן מהמתודולוגיה של אביבה חלמיש אני יכול להעיד על פרק אחד הנוגע בדיוק לעניין זה של מסמכים ומאיר יערי:
תאיר זבולון אז חברת רמת יוחנן כתבה יחד עמי את הספר 'כאן על פני אדמה'. ספר מסמכים , צילומים וזיכרונות לקורות התנועה הקיבוצית עד 1939. בביתה ברמת יוחנן נמצא ספר הנהלת החשבונות של הקיבוץ שחבריו ייסדו את בית אלפא. חברי הקבוצה הזו כידוע פרסמו את הספר 'קהילייתנו' בעריכתו של נתן ביסטריצקי. באותם ימים שהספר פורסם יצא מאיר יערי את הקבוצה. הספר קהילייתנו לא כלל רשימות שלו למרות שהוא נזכר בחיבה. אין זה עניין פשוט למצוא דברי התפעלות למי שעזב, או אפילו גורש במרי . בספר הנהלת החשבונות של החבורה נמצאה רשימה בשמו של אחד מאיר. חשדנו כי המדובר במאיר יערי. מישהו לחש לו כי נמצאה רשימתו לקהילייתנו. הוא קרא לי לשיחה וביקש לא לפרסם.
למה? שאלתי אחרי שהעתקתי לעצמי את הרשימה כי חששתי שתיעלם.
– כתוב שם שנסעתי עם שני חברים מחפציבה כדי לגייס אדמה לחברי לקבוצה. אנשי קבוצת חפציבה שבאו עמי מתוארים ברשימתי כמי שבאו מהמערב ו'אינם מסוגלים לנהל משא ומתן עם ריבונו של עולם'. אני לא רוצה שתפרסם זאת. יחשבו שאני חוזר בתשובה. אני לא יוסף ברגר!
יוסף ברגר היה איש השומר הצעיר שהצטרף בארץ למפלגה הקומוניסטית, נקרא לעבוד בקומינטרן במוסקבה ונשלח ל'השתלמות' ארוכה לסיביר ביותר על ידי סטאלין . כששב ארצה אחרי המון שנים חבש כיפה, לימד באוניברסיטת בר – אילן והאמין בלנין… מאיר יערי מול יוסף ברגר כשהיה קומוניסט בימים ששניהם היו צעירים כשהתבגרו שוב עמדו זה מול זה מאיר יערי התנגד לחזרתו בתשובה. יערי תבע ממני את המסמך שהבאתי . שאלתי אותו היכן לשים אותו והוא ענה לי כאילו ידע על מפעלה העתידי של אביבה חלמיש.
-ליעקב חזן יש ארכיון מסודר של מסמכים. לי יש מזוודה.רק מזוודה. תשים את המסמך במזוודה. אחרי קריאת ספרה של אביבה חלמיש, התברר יחסו האדוק של מאיר יערי למסמכיו. לא 'רק מזוודה'. מסמכיו של יערי עשירים, סבוכים, לעתים מרים. בהם הוא מרגיש בבית. אך האם גם שאר המשתתפים בשיחה עמו כשותפים להנהגה, כיריבים פוליטיים קשים וכחניכים ושותפים לתנועת הנוער וההתיישבות אגרו מסמכים באותה רמה ?

בשנות המדינה היה מאיר יערי מנהיג כריזמטי שהלך ואיבד את הכריזמה שלו אך לא את הכבוד לו רחשו רוב חברי השומר הצעיר. המעטים ביקרו אותו, רבים תהו על תפקידו אך אחרים ראו בו סמל לזהותם הנתונה למתקפה של הפוליטיקה והגיל.
במחקריה של אייל כפכפי היא התקיפה אותו כשותף סודי של בן גוריון גם כשהותקף על ידו בלי סוף. אחרים תקפו אותו על שהגן על ברית המועצות כקמע חינוכית המסמלת אפשרות שהסוציאליזם יופיע אי פעם לא רק כצודק אלא גם כמנצח. הם חשבו כי אין להשתמש במיתוס של ברית המועצות כתרגיל פדגוגי אלא אם הוא אמיתי.

השנים שחלפו רק הבהירו עד כמה סיפור התנגדותה של ברית המועצות לעניין הציוני איננו תאונה מצערת כפי שנאמר לא פעם במצעי תנועות שמאל, אלא חלון של אמת לעובדה כי ליהודים אין מקום במשטר טוטאליטארי. כי הימים חולפים אך הטוטאליטאריות זקוקה ליהודים כשמן למהפכתן. מעובדת הקשר בין דמוקרטיה לקיום היהודים והיהדות מתעלמים עתה דווקא חוגים מהימין. הניסיון של מאיר יערי לבנות תשתית ציונית לצמיחתו של הסוציאליזם העברי לא הצליח לשכנע את הסובייטים ולא את הציונות הממוסדת . אבא קובנר טען כי לא יוכל לסלוח למאיר יערי ולחבריו בתנועה שהיו צריכים לחכות עד שכרושצ'וב השיכור יגלה להם מה שגילו להם מזמן חברי תנועתם שהכירו את ברית המועצות. גם הפגישה עם הנשק הסובייטי בידי מצרים וסוריה, גם הידיעות הגוברות על המשטר בברית המועצות , גם פרשת אורן לא הביאו לפרידה סופית מהרומאן למהפכה הרוסית. תהליך הפרידה התבטא שנים מסוימות באורתודוקסיה חמורה ובשנים אחרות בבנין של תרבות חינוכית מלאה סדקים ושאלות . גם בתקופה שהשומר הצעיר התמתן והחל לדבר בשם הומניזם כללי, אפילו עם פזילת מה לאקסיסטנציאליזם שגונה שנים קודם, המשיכו לדבר בכמה מן הסיסמאות הישנות. כאשר כבר היה ברור כי הפרידה הכרחית החיפוש אחרי האתוס שכבר לא קיבל גיבוי מלימודי ליסנקו, ממשפטי ראווה ופילוגים קשר את אנשי השומר הצעיר עם השמאל החדש בארצות הברית ובאירופה. ממנו למדו צעיריו את הקשר בין תרבות מתירנית יותר של מימוש עצמי אל ערכי הסוציאליזם שבדור הוריהם נחשב נזירי ומחמיר. התפילה לעתיד הפכה לתביעה לעכשיו. אין פלא שבני המפלגות שחינכו להגשים ולהתמהמה עד שיבוא הזמן, הפכו לאנשי גוש אמונים ושלום עכשיו.

השומר הצעיר כתנועה מגשימה ותובענית וכתנועה חינוכית דיאלוגית המציאה את המטבע של קולקטיביות רעיונית . הדיאלוג היה צריך לחולל הסכמה והזדהות רעיונית. ההזדהות הרעיונית היתה צריכה לתמוך בדיאלוג. מאיר יערי היה הסמל של התהליך הזה. הוא שכתב את התזיסים. הוא ביקש להיות במרכז ולא תמיד הצליח. ההיסטוריה , אם יש דבר כזה, איננה שעון שוויצרי ואף לא לוח אסטרולוגי. החזון והחיזוי לא כל כך אוהבים איש את רעהו. דווקא משום כך תנועות עם מתח פנימי ואי וודאות שקוראות יפה את הפערים ביניהן לבין הציבור הרחב יודעות להצטופף מסביב למנהיגן, גם אם הוא נתקל בהתנגדות. גם אם הוא בוחר את הרכב הייצוגי שלו בקפידה. דבורה שכנר מקיבוץ גזית שהגיעה ארצה ב1949 במכון למדריכי חוץ לארץ כתבה לחבר בגולה שלא יגלה בתנועה החינוכית בדרום אמריקה מה שהיא כבר יודעת : בניגוד למידות התנועה מאיר יערי מעשן…
ככהן הקולקטיביות הרעיונית היה מאיר יערי צריך להיות האיש שמגלה אמפטיה לחברי תנועתו. להאזין להם, לנהל דו- שיח מתמיד שמתוכו יוכל לדלות את רוח הציבור המתפשרת שתאפשר לו להיות במרכז. כל ימיו חש כי אין לבנות על סוציאליזם הבנוי על ייאוש מציונות או לציונות הבנויה על ייאוש מהומניזם . אך מטלה זו נראתה כעיני רבים כבלתי אפשרית. הוא עצמו התרחק והלך מהידברות יוצרת ופתוחה . לאט לאט נפרד מהסכמות ופשרות ופנה אל הסמכות האישית שלו. הגיל, התמורות החברתיות והפוליטיות הם ששכנעו אותו יותר ויותר כי בחברה הישראלית בכלל וגם במחנהו אבדה האפשרות לבנות קונצנזוס על בסיס של הדברות . אובדן זה התרחש לא רק במחנה שלו. תרחישים מקבילים התרחשו גם בקיבוץ המאוחד שהאמין לפני פילוגו בפלורליזם וגם במפא'י בה בן גוריון הנהיג דפוס פוליטי של גיוס תמיכה ללא הדברות. רבים מן המנהיגים חשו כי הם פועלים בחברה שלא תמיד הם מבינים את זרמי העומק שלה, שהם חיים בדיסוננס קוגניטיבי עם סביבתם , שעליהם לפעול יותר ויותר באופן סמכותי. בתנועות פוליטיות של הימין שהאמינו בשלטון כערך אלו היו תרבויות וותיקות. אך היתה ציפייה שבתנועות היורשות את דפוסי תנועת הנוער יתרחש משהו אחר. הקמת המדינה והחברה הישראלית ההמונית השפיעו על מנהיגים שצמחו ביישוב הציוני הקטן והאינטימי. הזיכרון הנצבר של החברה הישראלית הרחבה ותרבותה המתהווה לא היה יכול לדלות פתרונות שלמים מהניסיון היישובי . בחברה הריבונית דמוקרטית לא התקיימו אילוצי שמירת סוד של מחתרות הפועלות בתוך שלטון שהפך ליותר ויותר שלטון זר . הדמוקרטיה הישראלית השבירה צומחת עם הרבה קשיים ונסיגות . היא היתה צריכה לרכוש דפוסים חדשים של קשר עם הציבור הגדול של חברה דמוקרטית. המנהיגים הפעילו סמכות וגייסו תומכים לא מתוך הדברות אלא באמצעות לחץ חברתי וכלכלי ובתרגילים של יחסי ציבור.
השנים שחלפו הדגישו את שרשרת העובדות שפגעה ברעיונות של הקולקטיביות הרעיונית שתחזקה את המחנה של השומר הצעיר פנימה.
במהלך חייהם התפטרו מתפקידם הרבה מנהיגי תנועת הפועלים. ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, יצחק טבנקין, יצחק בן אהרון. 'רצינו יותר מדי, תבענו יותר מדי' התוודה יצחק בן אהרון באחת מהתפטרויותיו. מאיר יערי לא הרבה להתפטר אך הפעם שהתפטר לא ציפה שיקרה מה שקרה : קיבלו את התפטרותו. הוא היה אז איש זקן, כמעט עיוור, כועס על גופו שלא החזיק אותו כמו שכלו. התגלו בו כמה יסודות של הרבי מקוצק שהסתגר שנים ארוכות ומשם ירה את מימרותיו המושחזות.

אישיותו של מאיר יערי הכה יוצאת דופן חושפת בפנינו דילמות חריפות של הסוציולוגיה של הפוליטיקה הישראלית. ליריביו המסורתיים מימין ומשמאל קל לשמוח לאידו אולם אולי טוב נעשה אם בעקבות הביוגרפיה של מאיר יערי נשאל את עצמנו כמה שאלות על החיים החברתיים , האישיים והפוליטיים של הישראלי והיהודי בן ימינו.

אביבה חלמיש מזכירה לי בספר כי מאיר יערי ביקש ממני לכתוב עליו ביוגרפיה. סירבתי ועתה כבר אפשר לומר שלא שגיתי . בחיים לא הייתי מצליח לכתוב ביוגרפיה כגון זו שלפנינו.

מדרכות בקיבוץ

מוקי צור הוא מחנך ועורך, העוסק במחקר ההיסטוריה של ישראל, במיוחד בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. נולד בירושלים ב-1938, ומאז 1956 הינו חבר קיבוץ עין גב בעברו היה מזכיר התנועה הקיבוצית. בין ספריו שראו אור: ללא כתונת פסים, התשמע קולי,אורות רחוקים, יהודה שרת גיבור תרבות, אביב מוקדם, אהבה תכסה, כרעה ברוח.
מלמד ב"בינה" באפעל ובישיבה החילונית בתל אביב.

נתחיל עם מדרכות
מאת: מוקי צור

נוהג אני לשאול את חברי דגניה מה הוא המקום שאליו נראה להם כי יוכלו להביא אורח מבחוץ ולהראות לו את הקיבוץ בתמצית. התשובות לכך מגוונות: יש המצביעים על הבניינים העתיקים בחצר העתיקה, יש על המוזיאון ויש על מחסן הבגדים או בית הילדים. יש העומדים על כך שהמקום האמיתי מבחינתם הוא השער של הקיבוץ: "לפניו אני מרגיש כי זהו שער הבית שלי".אולם תשובה אחת שבתה את לבי: לך במדרכות של הקבוצה ותרגיש את האווירה. ההליכה בין הבתים, הגינות, העצים בעלי הסיפורים. אם הרוח עוברת בין הבתים ואתה מסתובב במדרכות של דגניה, אתה יכול לחוש בקבוצה.
ביקור היסטורי במדרכות הקיבוץ מתחיל באין מדרכות. בבוץ הגדול והעמוק שליווה תקופה ארוכה את חיי המייסדים. בבוץ הזה טבעו לא מעט נעליים מהמחסן של חיותה בוסל. צריך לומר משהו על מחסן זה: נעליים חדשות לא היו לחברי דגניה. היה מחסן של נעליים משומשות אותן חילקה חיותה לחברים. בין החברים היה עובר זוג נעלי ייצוג בו השתמשו כשיצאו מחוץ לקבוצה. הנעליים המשומשות היו בידי חיותה. שמועה עקשנית טוענת כי חיותה נתנה לחברים ש"לא היו בסדר" נעליים צרות ולוחצות. החברים הבינו כי עליהם לפשפש במעשיהם; אף פעם לא אמרו להם למה קיבלו נעליים לוחצות. לי עצמי יש חשד כי חיותה חילקה לכולם נעליים לוחצות. אחרי הכול – מי בעולמנו הוא בסדר? כך או כך, סופן של הנעליים שהן טבעו בבוץ של הקבוצה. נעלמו וזהו.
יום אחד הגיע פנחס רוטנברג לביקור בדגניה. היו לו מגפי עור מצוחצחות. הן היו רגישות לבוץ אך לא טבעו בו. "הגיע הזמן לסלול מדרכות כאן," אמר. אנשי דגניה לא השיבו. כשבא לביקור שני אמר להם: "אל תהיו 'חולוצים'". חולוץ היה כינוי גנאי לחלוצים תלושים ומבולבלים שאין לסמוך עליהם. הפעם השיבו אנשי דגניה לפנחס רוטנברג: "כאן לא תל אביב", ולא השיב להם כי נסתתמו טענותיו: היה עליו לדעת שאכן דגניה אינה תל אביב. שבמקום המדרכות ימשיך הבוץ לככב.
אולם לא לעולם חוסן. בעיה היתה, שהבוץ הכפיש את חדר האוכל. הוצבו מתקנים לגירוד הבוץ, פוזרה נסורת על רצפת חדר האוכל, אך הקרב עם הבוץ לא הוכרע. רעיון סלילת המדרכות התחיל לחלחל. בתחילה הונחו אבנים והחברים דילגו מאחת לשנייה, אך לא היה מנוס, ורעיון כבישת מדרכות הבטון כבש אט אט את החברים עד שהגיע ועלה לאסיפה. פלמוני, איש בית גורדון, התנגד: "אתם מבקשים לבנות מחיצה בין הגשם מהשמיים והאדמה הטובה? זה לא מתאים לתלמידי א"ד גורדון!" למרות התנגדותו החלו לסלול.
המדרכות שנסללו היו זירה חברתית חשובה. כאן התקיימו שיחות מדרכה, בהן החליפו החברים ידיעות, או אסיפות מדרכה, בהן נפגשו חברים לקיים ביניהם "שיחה לא פורמלית" שתניב החלטה רשמית באסיפה. ילדים ראו במדרכה מגרש משחקים. צעירים גילו מדרכה שהבטון בה עדיין לא יבש, ומיהרו להטביע בה את עקבותיהם. הם חשבו כי בכך הם משתלטים על המדרכה ולא ידעו כי המדרכה גם היא מטביעה את נופה באישיותם. בקיבוץ מזרע היה מחנך אומן שהחליט לצייר עליהן ציורים לילדים. זה היה מעין פרסקו הפוך או פסיפס קדמוני.
אחרי מלחמת העצמאות היה יהושע מנוח, איש העלייה השנייה, הבנאי של דגניה ההרוסה. הקרבות הגדולים עם הצבא הסורי התרחשו בדיוק אחרי חנוכת כביש חדש, עם כל הברכות והנאומים של בריטים ערבים ויהודים לשפת הכנרת. הפלישה, הפינוי, ההרס והמשבר חייבו את החברים לעשות מאמץ כדי להחזיר לעצמם את דגניה שהכירו לפני המלחמה. עיקר פעולתו של מנוח היתה מכוונת לשיקום המדרכות. הוא השקיע בהן את כל שאיפותיו לשלמות, לדרך סלולה וברורה. הכול ראו בהן עדות לכך כי הפצע הגדול שנפער במלחמה ראוי לשיקום; חייב שיקום לדורות.
כששיקם יהושע מנוח את מדרכות דגניה הוא פירסם רשימה בעלון הקיבוץ:

החיים, כמו הים, דורשים גבולות ותחומים. יש אפוא להקדיש דאגה מרובה לתקן תקנות, לקבוע מנהגים ולהביאם לאישור הכלל. אנסה להציע שורה של מנהגים חדשים ברשות הרבים.
א. בל נעמוד במדרכות ואל נשמש מכשול לעוברים ושבים.
ב. בלכתנו במדרכות ובהיכנסנו לחדר האוכל, בכל מקום נלך בצד ימין.
ג. תוך כדי הליכה מצד ימין ופנוי דרך למתקרב נברך איש את רעהו: בוקר טוב, שלום. ערב טוב. והתשובה טוב ומבורך. שלום וברכה כל אחד לכל אחד. ונזכור – הקטנים ילמדו מהגדולים ויעשו כמותם. וגם בכך נתמיד.
ד. אין משליכים פסולת על המדרכות ולצידיהן.
ה. אין עוברים על יד משהו מושלך ברשות הרבים, בלי להרים ולהשיב לכלי המיועד.
ו. אין להקים רעש ברשות הרבים.

ההחלטה על הנימוסין וההליכות לא נתקבלה על אסיפת דגניה. דגניה היססה לגבי תקנונים. אך מדרכותיו של יהושע מנוח נסללו באופן כה מושלם עד כי נשמרו כל השנים.
/במשך השנים הצמיחו המדרכות ספסלים ( התברר שרבים ההולכים בהן לא על מנת להגיע. הם מבקשים לחוש את הקיבוץ ולא לעבור אותו. הספסלים יצרו מקום לשיטוטי נערים ולמנוחת ותיקים. לאורך השנים גם הופיעו על המדרכות מגוון כלי רכב: מתלת-אופניים, סקטים ואופניים ועד הקלנועים הנושאים גם הם את סיפורו של הקיבוץ. המכוניות נותרו מחוץ לתחום. המדרכות הקיבוציות לא נועדו למכוניות. הקיבוץ כולו בית, ומה פתאום ייכנסו מכוניות אליך הביתה? הקיבוץ לא חזה את כמות המכוניות שייכנסו אליו. גם בעידן המשק המשותף, של המכוניות הקיבוציות, נסיעה של רכב על מדרכות אינה מקובלת. הנהג מרגיש שם את הנעליים הצרות של חיותה.
לסוללי המדרכות בקיבוץ היה קשר מיוחד עם עובדי הנוי. האחרונים ידעו כי הגן, הנראה כאילו בו נשתל הקיבוץ ולמעשה נשתל על ידי הקיבוץ, עלול להיהרס בידי הליכה רומסת על הצמחים. הנויניקים חברו אפוא לסוללים. היו שני סוגים של מתכננים. היו שהאמינו כי סלילת מדרכות צריכה להישען על הצורך לארגן את הקיבוץ על פי תבנית ידועה: המדרכות יכוונו את צעדי החברים בין הגנים והבתים. לעומתם תבעה האסכולה השנייה מהמתכנן מדרכות שייענו למסלול בו כבר בחרו החברים ההולכים כדי להגיע למחוז חפצם. יש לסלול, טענו, את המדרכה במקומות בהם הדשא נרמס בידי מקצרי הדרך. הראשונים ישבו על המפה וליד שולחן השרטוט, האחרים יצאו לראות בשטח. הסוגיה של קביעת מסלול המדרכה שיקפה את השאלה העתיקה: האם לצקת דפוסים שיכוונו את צעדי האדם או לתת ליציקות לשקף את התנהגות האנשים בהכרעותיהם היומיומיות?
*
למרות העובדה כי מדרכות הקיבוץ צנועות מאוד – אף יותר מחדרי האוכל או בתי הילדים אך הן מגלות יותר מהנראה לעין. הארכיטקטורה הקיבוצית לא המציאה סגנון בנייה חדש. היא כן המציאה ארגון מחודש של השטח – זיקה בין בניינים, בין גן ובית, בין משק וחברה. כל אלה באים לידי ביטוי במדרכות של הקיבוץ, ודרך השאלות שהן מעוררות ניתן לחשוף כמה מנקודות המוצא של התכנון הקיבוצי.
לפני כן, הערה כללית: קיבוץ אינו דומה לכפרים המוכרים לנו. אין בו בתים מרוחקים קילומטרים האחד מהשני, אין הוא מאורגן בחוות גדולות שבהן הבדידות מככבת בגדול. גם אין הוא מתארגן מסביב לכביש עם תחנת דלק, מסעדות וכנסייה, פרוץ אל העולם, אין הוא מאורגן סביב תחנת רכבת, אין הוא נושא מאחוריו דרכי עיצוב נוף קדומים של ימי פיאודליזם ובמרכזו אין מבצר.
למעשה, מבחינה חיצונית, הקיבוץ דומה יותר למבנה של פרוווור עירוני. אולם בניגוד לפרוור, המנסה להתרחק ממקום החרושת והעבודה, הקיבוץ מאמין בייצור, ועל כן כולל בתוכו מערכת יצרנית כפרית ולעיתים אף תעשייה. בנוסף, בקיבוץ מתקיימות מערכות מורכבות של איזונים הנובעים מתהליכים ומשברים, הם צריכים לאפשר עמידה במשימות משותפות וגם לטפח יחסים לא פורמליים בין אנשים המכירים זה את זה שנים רבות. כיצד מבטא זאת תכנונו של הקיבוץ?
הקיבוץ ראה עצמו כבית אחד. אורגניזם מובנה הנטול היררכיה של אורגניזם. התאגדות מרצון המקימה מערכת של חוקים ללא יכולת כפייה. קהילה מאורגנת השואפת לבטל יחסים פורמליים ובירוקרטיים מדורגים. המתח האצור באמירות אלו בא לידי ביטוי חזק במיוחד לנוכח העובדה שהקיבוץ היה חברה שפעלה בתנאי מחסור. הוא בנה את האפוס שלו על הדיאלקטיקה שבין חיי מחסור לתביעה להגשמת חלום, בין צניעות נעדרת מותרות לתיקון החורג מן המציאות. מתח זה התבטא כל השנים בצורות מגוונות. חברי הקיבוץ שילמו על כך לא פעם מחיר כבד שאולי נראה היום כמיותר, ולכל אורך השנים החברים התווכחו מה מתוך היסודות האידיאולוגיים שהקיבוץ התווה לעצמו חיוני ומה אפשרי לביצוע. באמירה הברנרית הקלאסית "הכרחי, צריך, אך בלתי אפשרי" התגלמה המצוקה והשמחה גם יחד. כל פריצת נתונים נראתה כניצחון, כל היתקלות במגבלות הנתונים נראתה כמפלה ניצחת. אולי כאן מצוי המפתח לקלות הבלתי רגילה של הביקורת על הקיבוץ ולהתפעמות המלווה רבים מפרקי חייו.
הארכיטקטורה הקיבוצית איננה ניסיון לעצב בית או גן אלא לעצב מכלול. על בניין הקיבוץ היה ויכוח גדול בו שותפו שלושה גורמים שלא היו תמיד פעלו מתוך עמדה משותפת: היזמים, המתכננים וחברי הקיבוץ. היזמים הלאומיים או הפילנתרופים, שיזמו את ההתיישבות, קנו את האדמות או השתתפו ברכישתן, ליוו מבחינה משפטית את המקומות ונתנו את ההון ההתחלתי כדי לבנות על האדמה משק יצרני ובינוי למחייה. המתכננים כללו מצד אחד את האדריכלים, שהיו צריכים לתכנן את היישוב, את המבנים, את הפיזור שלהם בשטח ואת הגן שיצמח בסביבה, ואת חברי הקיבוץ בעלי החזון והשיגרה, מקימי הקהילה והמשק, אלו שעליהם הוטל להחזיר את החוב ולעבד את הגן. השותפות בין שלושה גורמים אלה לא היתה עניין פשוט, גם בגלל אופיים השונה וגם מתוך הבעייתיות המובנית האופפת את קשריהם.
היזמים, הגורמים המיישבים, נחלקו לשניים – חלקם היו בעלי מודעות פוליטית, וראו עצמם כנציגים של עם בדרך למדינתו, וחלקם הסתתרו מאחרי קביעה ברורה כי אין הם פועלים אלא ממניעים פילנתרופיים א-פוליטיים. שתי הגישות היו "שרוטות נסיון" הגורמים הציונים, שדיברו על מפעל בדרך, על יצירת חברה דמוקרטית לאומית, היו דלים באמצעים, נטולי כוח כפייה ושסועים בחילוקי דעות פנימיים. הם היו צריכים לנווט בתנאי אקלים היסטוריים בלתי אפשריים. הגופים הפילנתרופיים, גם הם לא פעלו בחלל פוליטי ריק. הם היו אמנם בעלי נאמנות לאינטרסים שלא היו קשורים למפעל עצמו אלא למקור הכנסתם, אך גם הם הקימו היררכיות פקידותיות ביצועיות שניהלו משא ומתן שלמרות הצהרותיהם היה עמוס פוליטיקה.
המתיישבים, מצידם, רקמו חלומות חברתיים. הם היו מחפשי דרך שהלכו לקראת הלא ידוע להם מראש. לא כל מייסדי הקיבוץ האמינו כי המבנה של הקיבוץ ותכנונו הפיסי יביאו להטבעת הרעיונות והאידיאולוגיות העומדים מאחוריו על האנשים המתגוררים בו. . אולם מול הגורמים הפילנטרופיים הם הציגו חזית אחידה של אמונה בדרך. אולם הגופים הממנים כציונים או כיהודים הרגישו צורך לגאול את הצעירים מהקיצוניות של חלומם.לתרום לחברה הקיבוצית כהורים מודאגים תרופות תכנוניות . לכל גורם התיישבותי אחר בארץ, חלק ניכר מהאדריכלים ביקשו לממש את חלום המתיישבים הצעירים. הם האמינו כי הם תורמים לחידוש החברה. בארץ. הם היו מוכנים לקיים דו שיח אמיתי עם המתיישבים.
. הם הבינו כי הדיאלוג עם המתיישבים אינו עול הנכפה בכוח אלא מחויבות הנובעת מרעיון כללי, המחייב את כולם: בניית חברה ומשק מתקדמים, היכולים לקלוט המונים שמתגבשים לא רק במצוקתם, המונים שביכולתם להפוך את המצוקה למכשיר הפורץ דרך במה שנראה כגורל ללא מוצא. תרמה לדיאלוג הזה אמונת המתיישבים כי הם חיל חלוץ לרעיון של חידוש החברה היהודית וכי אין הם נופלים בערכם ובמעשיהם מהעומדים בראש הגופים הציוניים או הפילנתרופיים. הם היו משוכנעים כי הדיאלוג בין המוסדות, האדריכלים לבין המתיישבים הוא דיאלוג בין שווים. למרות ההזדהות עם חברי הקיבוץ האדריכלים שאלו: כיצד ניתן לנהל דיאלוג מקצועי עם האיש בשטח, זה שאין לו ידע אדריכלי, ולקיימו על בסיס שוויוני? אך הם גילו בין החברים המייסדים נמצאו אנשים בעלי ידע תרבותי-חברתי עמוק, מה שהפך את הדיאלוג לפורה ורב שנים.
מבין הפילנטרופים והמתיישבים ראו עצמם הארכיטקטים והממסדים מחויבים כלפי החלוצים דווקא, גם בגלל העובדה המרה כי לא פעם לא יכלו לעמוד בהבטחות שנתנו להם. גם משום יצרו עבורם מצבים בלתי אפשריים. למעשה, האדריכלים נלחמו את מלחמת הרעיון הקיבוצי לא פחות מחברי הקיבוץ, וכחלק מעבודתם המשותפת היו משמיעים באוזני החברים בשורות חדשות לגבי הרעיון הקיבוצי. לעתים קרובות נולדו כתוצאה מחזונם של הארכיטקטים רעיונות משונים, לעיתים קרובות עוד יותר התברר כי התוכנית נהדרת אך בלתי אפשרית לביצוע ונעדרת אמצעים.
הדיאלוג בין שלושת הגורמים היה קשה, ובכל זאת אפשרי. אחד המנופים שאיפשרו אותו היו הבנאים שבין חברי הקבוצות, אנשי הבניין, אלה שהכירו היטב את התהליך של בניית בית והבינו את האפשרויות העומדות בפניהם, היו אלה שתיווכו בין הארכיטקטים ובין חברי הקבוצה. בנוסף, תוך כדי העבודה עם המתיישבים, הפנימו הארכיטקטים היטב כמה מהתכנים הרעיוניים שליוו את החלוצים: ההקשבה לטבע –הזכות להיצמד לרעיון המבקר את החברה, , המחויבות הדמוקרטית להאזנה הדדית, ולאורם ניהלו את הדיאלוג עם חברי הקבוצות.-
האדריכל פרדי כהנא מתהלך כבר שנים עם הטענה שתכנון הקיבוץ הוא אלטרנטיבה חשובה לעיר במסגרת התכנון העירוני. הוא טוען שהתכנון הקיבוצי התמודד גם עם שאלות הרלוונטיות לתכנון עיר: שיווי המשקל שהוא מבקש להשיג, החיפוש אחרי שילוב בין טבע ומודרניות/ובנייה. היחס המודע שלו לבעייתיות שבין היחיד לכלל, בין הגן לבניין, בין המסורת לחידוש, בין תרבות היחד ויצירתו של היחיד. הוא טוען כי כל אלה יכולים לשמש דגם לחידוש הדיון על החברה הדמוקרטית הבונה את ביתה בעולם. מה נוכל אפוא ללמוד מן המדרכות? מה הם העקרונות הראשוניים אותם הן עוזרות לנסח, באיזה אופן הן מעידות על המתחים והדיאלקטיקה שליוו את הקמת הקיבוץ ועל השינויים שהתחוללו מאז בקיבוץ, ובבניין הארץ והחברה באופן כללי?
הרבה שנים נקראו ועדות התכנון של הקיבוץ "ועדות מחנה". השם התקבל גם כהד למחנות הקיץ של תנועות הנוער וגם כפזילה לרעיונות משימתיים-צבאיים. "מחנה" הוא שם רזה – לא מושבה ולא מושב המרמזים על קבע. מחנה מאופיין במינימליזם צרכני, המכוון על ידי המשימה. הרבה שנים של חיים באוהל ובצריף רק חיזקו את השם "ועדת מחנה". הוא התקיים זמן רב אחרי שנעלמו האוהלים והצריפים, החומה והמגדל,גם אחרי שקמו השכונות וחדרי האוכל, מחסן הבגדים ובתי הילדים. המדרכות בקיבוץ סימנו את המעבר מן המחנה אל הבית. הן ביטאו את הרצון לתכנן את הקיבוץ כחברה ולא כגדוד, כבית ולא כמחנה. הן ליוו את תוכניות העל ששורטטו לקיבוץ. תוכניות אלו השתנו דרמטית, אך המדרכות נותרו בשלהן,. המדרכות קשרו בניינים וגנים. במקביל להן הונחו צינורות ביוב ומים. אחד הדברים המעניינים בתכנון הקיבוצי היתה העובדה כי לעתים קרובות הוחלף האוהל בצריף והצריף בבית, אך לא הוחלף מסלול המדרכה ולא קו הביוב שהונח במקביל לה. הקיבוץ האמין בתבנית קבועה, שבתוכה צריך לצמוח השינוי, בתוכה תיווצר ההתפתחות. המדרכות נותרו תבנית השיתוף.
המדרכות ביקשו תמיד ליצור חברה הקשורה בגניה אל הנוף ובפעילותה אל העבודה, חברה הבונה את משפחותיה בזיקה לשותפות ואת השותפות כאחריות שלה ליחידיה. הן שימשו כעורקי קשר בין אנשים המניחים כי לא רק שכנות קושרת ביניהם, אלא ברית רעיונית והוויה של רכילות, משימה יצרנית ועול צרכני, תרבות וחינוך. יוצרי הקיבוץ האמינו כי הם יוצרים יחד המחייב שכנות, ולא שכנות האונסת ליחד. כובד האחריות החברתית שלקחו על עצמם מייסדי הקיבוץ יצר לדעתם לא רק צורך בשכנות אלא גם זיקה למה שקורה מעבר לשער. הקיבוץ לפי תפישתם לא היה רק הוויה פנימית אלא מטאפורה ביקורתית ויוצרת לחברה שמסביב
לאורך המדרכות בקיבוץ ניתן להבחין בריתמוס של בנייה ובריתמוס של הליכה. המדרכות ביקשו לשרטט מרחקים וקשר בין האנשים כדי להימנע מהצטופפות של המון ומהתבצרות של בודדים. כוחו של ה"המון" והרומנטיקה של ה"בודד" מתקשרות בתודעתנו עם ארגון חברתי היררכי וקשוח או עם כריזמה משתלטת. הקיבוץ ביקש להיפטר משניהם. הוא ביקש לייסד חברה שאינה מנוהלת באמצעות אי השוויון בין חבריה. לפי אמרתו של מרטין בובר, הקיבוץ ביקש לחיות "מעבר לאגואיזם ומעבר לקולקטיביזם". תכנון המדרכות שיקף את רצונו של הקיבוץ להימנע הן ממבצרי צריכה פרטיים הנעולים באבטחה והן משכונות צפופות ועניות הפרוצות לכל רוח. שתי צורות נפוצות אלו של החברה האורבנית מתקיימות בדרך כלל אלו בצד אלו, ומזינות את הפנטזיות הצומחות גם כאן וגם שם. הקיבוץ סירב לשתיהן.
הסופר יעקב רבינוביץ' ביקש לראות בדגניה "קרבת נפש ורווח בין האנשים", כלומר זרימה, מרווחים, שטח פתוח, מקצב, קשרים. המדרכות בקיבוץ היו מעין סקיצות לתפילה, ביטוי לכמיהה לאיזון שכזה. יותר משהן השיגו את מטרתן הן שירטטו את הבעייתיות, את האתגר שבניסיון להשיגה. מאה השנים שעברו מאז ייסודו של הקיבוץ אינן מאשרות ואינן שוללות את הצלחתן של המדרכות. מאה השנים האחרונות עונות בשלילה רק על היומרה כי עצם התכנון יכול להביא פתרון. סוללי המדרכות בקיבוץ שגו לחשוב כי יציקת הבטון שלהן תכוון דורות שיבואו אחריהם, ושהעקבות שילדיהם יטביעו במדרכה יובילו אותם למימוש החזון של סולליה. ואולי שיעור זה, של צניעות ומוכנות להודות בטעות ( הוא השיעור החשוב ביותר שמדרכות הקיבוצים מלמדות אותנו.
*
החזון הקיבוצי עדיין לא תם. אמנם האופי הדמוקרטי של הקיבוץ הוא סרבני, ושאלות של אתמול נראות היום זרות ומוזרות. אולם הקיבוץ, הרגיש לתמורות ההיסטוריה, מגלה בכל פעם יבשות חדשות וחי לא רק עם שורשים אלא גם עם אנטנות גבוהות. החלוץ בנציון ישראלי שאל בשנות הארבעים: "למצוקה יכולנו. האם נוכל לרווחה?". הרווחה אז היתה דחוקה, אך הוא ראה כבר אז את הבעיה שהסתמנה. לא ניתן להסתמך על השורשים העמוקים ולא על האנטנות הגבוהות ואפילו לא על מדרכות הבטון כדי לחזות את עתידו של החזון הקיבוצי. חבר הקיבוץ הוא עדיין אדם המחפש שורשים, המרים את האנטנה לגובה, מתכנן ובונה בתים וסולל מדרכות. חברים.
הפסקה הזאת כאילו לא שייכת, היא פותחת דיון אחר, ולכן הפרדתי אותה והוספתי את הפתיח. אם תרצה אפשר לדבר על זה בטלפון ולהחליט מה לעשות עם הסיום.

מלכה האס מציירת עם ילדים

אמא תראי איך אני מציירת מלכה האס צילה גביש

…ואלוהים מתבונן
בציורי ילדים
לכשיסיים
יחלק לכל ילד
דפי עבודתו
כנהוג בגן הילדים
עת האמהות באות
לאסוף אותם בשער
בסוף היום

בואי אחות דבורה כץ

זכה החינוך וזכה הקיבוץ למלכה האס. עשרות שנים היא נמצאת עם ילדים ומטפלות. מלמדת ומתבוננת, אוספת ומקטלגת, לומדת והוגה. למרות שעוסקת באמנות, בפסיכולוגיה, היא רואה עצמה כמחנכת. כמטפלת, כגננת. אין זו ענווה אלא מודעות עמוקה כי המדע, האמנות צריכים לשרת את המגע הבין – אנושי וכי עמדתו של המחנך קרובה לילד יותר מאשר עמדתו של הפסיכולוג והאמן כי המטפלת והגננת נפגשות עם הילדים שעות רבות וקוראות אותם במצבים שאינם ממוקדים בתכני חינוך והעברה בין דורית.
המטפלות בתנועה הקיבוצית היו מהרבה בחינות חלוצות של אמת. הן פגשו ילדים בכל המצבים, זכו לתצפיות לאינסוף , התלבטו ונחשפו לעולמם של הילדים ומשפחתם. אלא שבמצב הטיפול בילדים בכלל היה פרדוקס: הקיבוץ הופיע בזמן של רעידות אדמה קשות במשפחה , במסורת גידול הילדים, בקרב הגדול על בריאות הילד. מצב זה שכלל ביקורת היגיינית על מסורת גידול הילדים, כניסת הגלולה למניעת הריון ותכנון המשפחה, שינויים בתפישת מקומה של הילדות בצד מלחמות ההורסות את המרקם החברתי. משבר ההגירה ומפגש מסורות רבות של גידול ילדים, השינויים בפסיכולוגיה וברפואה ערערו והטילו ספקות באינטימיות של היחסים בין הורים וילדים וביכולת המחנכים .לחנך.
חלק מהכאבים החריפים הללו מורגשים עד עצם היום הזה. מי לא זוכר את הקרע בין הרופא הקובע מה טוב לילד לבין תחושת ההורה? מי לא נפגע מהצורך לקבל את מרות אנשי המקצוע על פני האינסטינקט הרגש או המסורת המשפחתית ?
הדור הראשון של המטפלות חי את המתח הזה בגדול. הוא ראה עצמו כסוכן של הרשויות המדעיות לגידול הנכון של הילדים וקיבל את מרותן. הפסיכולוג והרופא כיוונו את מבטו, החברה המהפכנית שאלה אותו שאלות. הורים ומטפלות לא תמיד סמכו על עצמם ועל כן לעתים עשו דברים מתוך מסגרת שהבטיחה להם שהם בסדר. אוכלים שמן דגים כל יום וגדלים . מקבלים יחד שעלת וישנים על מזרונים קשים לחישול האופי. יודעים מתי להניק ומתי לחסן.
הרבה מן התצפיות של המטפלות , ניסיונן הספונטאני, המסורת שנבעה מן המפגש המתמיד עם ילדים כיחידים וכקבוצות הודחק מפני דברי המומחים ורגישות ההורים הצעירים.
מלכה האס היא אחת הדוגמאות המיוחדות לאישה שהחליטה לחיות גם את ניסיונה כמטפלת אך גם להיות המומחית המנחה. גם להיות אמא וגם לדעת לקרוא את המדע וביקורתו. לראות עצמה כמחנכת הממוקדת בדיאלוג בין הבוגר לילד . היא למדה ולימדה את עצמה, חקרה אך תמיד עמדה על יד האובניים של הניסיון שלה כמטפלת. המפגש עם הילד והמחנך הוא היה לה למקור הידע והמדעים היו למלווים נאמנים המקבלים את מרותו של העיקר : המעשה החינוכי.
רוחה הולידה שתי יצירות חצר הגרוטאות והמעקב אחרי ציורי הילדים. היא הפגישה את הגרוטאות שאיבדו את תפקידן והיו לשדה המראה לדמיון, למשחק, להענקת מימד הזמן המצטבר. מצד שני היא עמדה מול הילד והדף החלק בפניו עומד הילד ומטביע בו את יצר יצירתו, את צמיחתו הספונטאנית לעולם הפוגשת את הרבים בדרכם המקבילה.
בספר היפהפה שפרסמה יחד עם תלמידתה שהיתה למורה צילה גביש היא מביאה בפנינו את פירות יצירתה. בולי הציורים המוצגים בפנינו הם חלק זעיר מהאוסף הענק של שש מאות אלף ציורי ילדים שאספה יחד עם תלמידותיה עשרות בשנים. בספר מובאת נבחרת יפהפייה המסודרת בספר בלווית הערות חינוכיות העוקבות וממריצות את הילד להאמין בכישוריו האמנותיים הצומחים ומעשירים את אישיותו. הספר עוקב אחרי תהליך צמיחת היצירתיות הילדית , האוניברסאלית והמיוחדת , המאפיינת כל דור ודור של ילדים והמיוחדת לכל ילד .
הדף הלבן החלק ארגז החול, גן הגרוטאות הם הגשר והסולם לילד שהעניקה לנו מלכה האס . אלו חלונות לנפש להם אנו צמאים גם בחיינו הבוגרים.
מלכה האס והשלשלת הענקית של תלמידותיה העניקו תרומה חשובה של הקיבוץ לשירת השחקי שחקי לה צמאה נפש האדם באשר הוא.

מרטין בובר והשומר הצעיר

אנו, האוהבים את החיים, נתקפנו בחילה וגעגועים. וכך גמל רצוננו לבנות עולם גאול מן התועלת. ואם יבוא אלינו מישהו ויטיח נגדנו את האימרה הישנה, השדופה, כי 'אין לשנות את טבע האדם', נצחק לאמרה הנושנה ונוסיף ללכת, שכן אפילו 'אמת' היא, דהיינו-אם תופסת היא לגבי העבר, אין היא נוגעת לעשייתנו.

מרטין בובר החברותה גרסת 1901 בא. יסעור עמ' 77

כמה פגישות היו למרטין בובר עם תנועות נוער יהודיות. הקסם של דבריו על הנוער פעל בנסיבות שונות ובערוצים שונים. הגורם לקשר המיוחד הזה אינו עניין אחד. ההשפעה של בובר על הנוער מתגלגלת מדור לדור והיא לא פשוטה. דור אחד מתרשם מקטע אחד ומשנהו מקו אופי אחר. אני רואה עד היום עד כמה המפגש של אנשים צעירים עם דבריו של בובר מחוללת תהליכים ומעוררת שאלות ופחדים אצל המשקיף עליה מן הצד.
בובר היה איש מעורב אך מעורבותו היתה תמיד עניין מרכב. הוא שמר על מרחק מסוים מנושא מעורבותו. כשהיה ציוני פעיל הוא פרש לערוך ספרי סוציולוגיה, לעסוק בסוציאליזם דתי, כמיסטיקן הוא ביקש להפוך את מחשבותיו המפליגות לחלק מהחיים החברתיים הממשיים. בקריאתו להתעוררות ציונית הוא לא הלך קדימה לנסות את החיים בארץ. כפסיכולוג לא עסק בריפוי, כסוציולוג לא הסכים להתרכז בנתונים סטאטיסטיים או במדידות כמותיות של תופעות , כאיש דתי לא הסכים להצטרף לשום מערכת מחייבת. למרות שהטיף לחיי דיאלוג רגישים היה פולמוסן למרות שחשש מפוליטיזציה החוסמת את האפשרות להגיע לחברותה חשב כל הזמן פוליטית. הסתירות הללו לא כיבו את המשיכה אליו ואל תורותיו בקרב רבים. מבחינות מסוימות היא דווקא היתה גורם חשוב בקריאה הנלהבת של כתביו דור אחרי דור. הוא היה משהו פתוח בכתיבתו, מושך ומתעלה. מאשר ובונה אנשים בבדידותם, מתעל את צימאונם למפגש עם מחויבות לעשייה.

הופעתו של בובר כמנהיג ומורה של התנועה הציונית התרבותית מראשית המאה היתה משמעותית למדריכים של נוער יהודי במרכז אירופה. קריאתו מצאה הד עמוק דווקא אצל נוער יהודי שהיה מעורה בתרבות אירופה, נוער שהפנים מאד את ההבטחה של ההתבוללות, שחש שהוא חי בהישגי הספרות, התרבות וחזון שינוי ותיקון החברה אך חש כי הוא נתון במצור של אי אפשרותו להתבולל הן בגלל קולות מבפנים והן בגלל מחסומים מבחוץ. כאן בא בובר וקרא לו לקרוא מחדש במסורת היהודית ולראות כי דווקא בה טמון סיכוי אנושי גדול. הוא העמיד את היהדות על ההכרעה להפוך את הקרעים שבנפש לאחדות. היהודי אינו כמו הסיני המגלה את הקרעים בעולם גם לא כהודי הרואה את את הקרע בין האדם והעולם . היהודי יודע את קרעי הנפש ולא משלים עמם. הוא נקרא לאחד את הקרעים הללו בהכרעה. קריאה זו של בובר דייקה למצב רוחם של הצעירים היהודים שגילו כבר את מהומות הלב של אותה אמנציפציה היהודית שקראה להם לא פעם לנטוש את היהדות. בובר הציוני קרא למפעל . להכרעה ולא להתבוננות. לדידו החירות נבחנת ביכולתה לפרוץ אל האחריות. בכך טבע בובר את תפישת ההגשמה. לא במסגרות שהיא טיפחה ולא בחוקים שגיבשה במקום כלים פוליטיים שלא היו בה. הוא קרא לנוער לראות את הסיכוי שבפריצתה החופשית של תרבות היהודית אותנטית מתוך מפולת הסמכות וההדחקה . בתחייתה היהדות בניסיונה הציוני יכולה לאפשר צמיחת תרבות הנשענת על טיפוח דמותו של היחיד האחראי ועל כוח הקהילה. הציונות , כך הבטיח תוכל לממש את הפוטנציאל שהדחיקה בתקופת הגלות ולגלות את כוחה ביצירת הקהילה הקושרת איש לחברו הקשובה אל מרכז משותף. הוא ביקש את תחייתה של היהדות כמסורת שבתוכה טעון רעיון העדה והמימוש העצמי של היחיד עם חברו. יהדות זו שואבת את מקורותיה מן התנ'ך ומן הניצנים לחידושה שהתגלו בחסידות. לשם התגלותה המחודשת היא צריכה לפירוש היסטורי ודתי שונה עליו שקד בובר כל ימיו. הציונות עליה דיבר לא נתפשה כהעתק ללאומיות החדשה המבוססת על שיקולי תועלת ופחד קיומי אלא על הלאומיות היהודית התנכית שמודדת עצמה על פי שיקולי מוסר וייעוד. הוא לא קרא בה שיבה אל המקדש הפולחני אלא אל חברה יוצרת הפתוחה להתגלות דיאלוגית. בובר ביקש ללכת אל מעבר למה שקבע הסוציולוג טוניס. בסוף המאה התשע עשרה הוא עשה אבחנה בין החברה, הגזלשאפט שהיא התארגנות מובנית לצורך משימה לבין הגמעינשאפט שהיא החבורה שהתלכדותה היא מטרה כשלעצמה, שיש בה ספונטאניות וקשר. טוניס הציג את שני המודלים כשהראשון מיוצג על ידי החברה המודרנית, ההיררכית, המנוכרת חברת העיר הגדולה ובתי החרושת ההמוניים והשנייה מיוצגת על ידי החברה המסורתית שאבדה. בובר מקבל את האבחנה אך מחפש את החברותה החדשה . זו מודרנית אך שומרת על תכונות השיתוף של החברותה הישנה. חברותה זו אינה כבולה במסורת שהיתה.
'הבדל נוסף ביננו לבין החברותות הישנות. אלה התלכדו בכוחו של הדיבר, שעד מהרה הניחו לו לקפוא לדוגמה, או בכוח – דעה, שבמהרה נהפכה להם לחוק מחייב. אך אנו מתלכדים בכוחו של כורח חיים, האוחז בציצית ראשם של יחידים בזמננו, והשוני בדעותינו חביב עלינו ויקר לנו ממש כמו השוני בצבעיהם וצורותיהם של הדברים. הללו יצרו בחברותה כפייה ואילו אנו יוצרים בה את החירות העליונה. … אנו עומדים בתוך החיים, היינו מעבר לדוגמה המחייבת ושוללת גם יחד, מעבר לדבר אמונה, המשקר לחיים. במקומה של הדוגמה מציבים אנו את התגלות החיים האישית של כל פרט, שהיא אמיתית יותר מכל דוגמה, משום שהיא נחיית פעם אחת ואילו הדוגמה אינה נחיית לעולם.'
החברותה מבקשת את העתיד. את מה שצריך לצמוח. היא מייצגת
'כך מוצא היחיד את הטבע אשר בתוכו הוא שיחק בהיותו ילד ללא מחשבות אלא בשמחה טהורה, ושממנו התרחק- כדי לשוב אל עצמו בדמות אנוש, ובדרגת ההתפתחות העליונה הוא מוצא אותו כך כך שהוא מאפשר לו להגיע אל שלמות עצם מהותו.'
בשלב זה בראשית המאה העשרים בובר מבסס את רעיון החברותה שלו על החוויה האישית של היחיד. אך לאט לאט הוא נע לכיוון חדש : חברותה המבוססת על שמתרחש בין האנשים למרכז המבוסס על הדיאלוג, על הזיקה בין האנשים. אולם יסוד ההפרדה בין החברותה וההסדר החברתי נשמר.
כל מי שמבין אותנו יחוש את התהום הרובצת בין החיים הסוציאליים אלה כביכול ובין החיים שלנו. אשר אנו שואפים אליו אינו הסדר חיצוני, אלא עיצוב פנימי. מן הנמנע להלביש מן החוץ על קבוצות בני-אדם את צורת חיי הצוותא האנושיים; יש הכרח, שצורה זו תיוולד בכל זמן ובכל מקום מבפנים. ' החברותה החדשה מייצגת את עולם הנעורים. את ההתחלה. היא מתאימה לרעיון של מהפכה צעירה.רעיונות אלו מגבירים את היסוד האוטופי שבשלב זה של הגותו. יש לחפש את המקום החדש הפנוי ליצירה החדשה.
'זה זמן רב אומרים לנו כי מן הנמנע לבנות בלי למוטט תחילה. הנה הגענו להכרה שאין בכך אמת. עוד נותרו די מקומות פנויים על פני כדור הארץ לבתים חדשים ומקדשים חדשים. לא במהומת הערים, מקום שם צריך להרוס חורבות ישנות כדי ללבנות בתים חדשים, לא שם נבנה את עולמנו; ננדוד הרחק אל הארץ השקטה והמצפה, נחפש קרקע בתולה חדשה, למען יהיו סביב ביתנו האהבה החופשית של הטבע הצומח וריחה המזין של אדמה עתירת עסיס. כאן נוכל לבנות בלי למוטט תחילה, תוך אמונה שקטה שכל עוד יהיו בני אדם החפצים לבנות, תהיה גם קרקע פנוייה לבניין ולא חשוב כיצד תתפנה'
כנ'ל 79
'המהפכה שלנו פירושה הוא שניצור, בחוג קטן ובחברותה טהורה, חיים חדשים. חיים שבהם כוח היוצר כה לוהט והולם, עד שהחיים נעשים יצירה אמנותית זוהרת בצבעיה, מתנגנת בהרמוניה מנצחת ועשירה בעוצמת קיומה המתוק ומקדשת כל יום ויום כוח.'רוח הדברים (שאין לי ביטחון שהוכרו על ידי חברי תנועות הנוער תשפיע מאד על אנשי השומר הצעיר כעשרים שנה לאחר שנכתבו…)
בובר קרא לשיבה ליסוד המיתוס , לסיפור. זהו תיקון הכרחי לתלישות המתגלה בהצמדות אל המופשט , האוניברסלי. אך בובר מבקש לחלץ את המיתוס משורשיו הפאגאניים . הפאגאניות לדעתו מבוססת על בדידות משתקת מוסרית. הוא מחפש את הדיאלוג.

לנוער היהודי במרכז אירופה היו קריאותיו של בובר בעלות משמעות רבה. הוא האמין באמנות יהודית, בתיאטרון יהודי הצריך גילוי וכל זה קרא לנוער היהודי לגלות את חירותו ומשמעותה מבחינת האחריות.
קריאותיו אלו של מרטין בובר נקראו לפני מלחמת העולם הראשונה. היו בהן קריאות כיוון אך לא היה בהם ניחוש לקטסטרופה שהתפתחה. איגודי סטודנטים יהודים בגרמניה אוסטריה וצ'כוסלובקיה שמעו את ההרצאות של בובר על יהדות. שם נזרעו רעיונות שהשפיעו עמוקות על הנוער שניסה להגשימן בארץ אחרי המלחמה בתקופת העלייה השלישית.

בתקופת העלייה השנייה מרטין בובר פרסם בעיתונו רשימות של אהרון דוד גורדון מהארץ. הוא הביא לפרסומו של גורדון בקרב הנוער היהודי הדובר גרמנית. הקשר בין בובר לבין גורדון היה עמוק. בהרבה נקודות השקפותיהם נפגשו. שניהם ירשו מזימל את התפישה כי צורות חיים נוטות להתקשח ולאבד את מקור התגלותן החופשית. (אנו יודעים כי בובר היה תלמיד של זימל אך איננו יודעים אם גורדון הכיר את מחקריו הסוציולוגיים) . גורדון הביע באופן מפורש את התנגדותו לכל צורות חיים הטוענות לסמכות. הוא ביקש לא לסגוד לצורות חיים ולבסס את הרנסנס היהודי על היחיד החי ועובד בטבע. על האדם המכריע מוסרית לחיות את חייו עם חבריו, עם משפחתו , עם עמו ובאנושות. המעגלים להם הוא שייך אינם מסודרים בהיררכיה ומאורגנים בכפיפות. בכל רגע האדם נתון לכל המעגלים יחד . הוא תובע רנסנס תרבותי לא על בסיס מכני של הרס ובינוי אלא על פי מחויבות אנושית לכל אדם ולמעגלי אנוש הן של מסורת ושפה והן של מפגש ספונטאני עם הטבע ועם העבודה.
גורדון כיבד את הדת ברוח חופשית. לא היה שומר מצוות אך קיים כמה מהן מתוך כבוד ליהודים אותם הכיר ועמם קשר קשרים. העסיקו אותו שאלות דתיות של משמעות הקיום והיכולת של האדם להשיג את הטבע ככוליות השומרת על יסוד האחריות המוסרית . הוא כתב במושגים של חסידות וקבלה אך לא דיבר על מקובלים וחסידים. מרטין בובר לעומתו היה מבקר בוטה של הדת המאורגנת וטקסיה , הוא ביקש את המפגש הספונטאני ואת החברותה , הוא ביקש לספר את השקפותיו דרך הסיפור התנכ'י והסיפור החסידי ועל ידי פירושיו את התנ'ך והחסידות. הוא העלה את חשיבות המיתוס והמפגש עם חיי המעשה כזירה בה מתגלם הדיאלוג האמיתי. גורדון ביקש להעשיר את ההתנסות האנושית על ידי העבודה בטבע . המסורת אודות גורדון חטאה לו כשהגדירה את תורתו כדת העבודה. העבודה לא היתה לו פולחן או חוק היא היתה פעילות חופשית, תשתית לתרבות, ליצירה אישית וקהילתית. בובר לעומתו הכיר בגיבוש מובנה אחר : באמנות. לדידו החיפוש אחרי אמנות פלסטית יהודית, תיאטרון, הסיפור והשירה חיוני לתחייה היהודית. הוא היה גלאי של אוצרות אמנותיים הגנוזים במסורת. השפעתו של בובר על הקמת בצלאל אחרי שערך תערוכה לאמנות יהודית בקונגרס ציוני היתה מכרעת. תפישתו זו המחליפה את חשיבות הפולחן והחוק ביצירה האמנותית היתה רבת חשיבות במפגש המחודש של הנוער עם המסורת היהודית.
ליחסו זה של בובר לאמנות לא היה שותף א. ד. גורדון. ייתכן שבעקבותיו של טולסטוי המאוחר או כהיענות למורות יהודיות רבות הוא חשש מהאמנות . הוא קרא בה יסוד של ניכור מהטבע והמוסר .
גורדון ומרטין בובר נפגשו פעם אחת בוועידת האיחוד של הפועל הצעיר וצעירי ציון שהתקיימה בפראג. איננו יודעים הרבה על הפגישה הזו מעבר לזה שהיא התקיימה. אך אנו יודעים עד כמה היה א. ד. גורדון משמעותי למרטין בובר. דומה כי חש כי א.ד. גורדון חי את אשר הוא התפלל. ניסה את מה שהוא תבע.
'בין אלה שעלו ארצה בתקופת ההתיישבות החדשה נדמה לי האיש גורדון כראוי לתשומת לב ביותר… לא מצאנו כמותו… הוא הכריע לא רק לשם חיים עצמאיים אלא לשם חיים אמיתיים,, חיים באמת של הטבע, של העבודה, של צדק ושל האמונה'.

העולה הראשון של השומר הצעיר שנדד בארץ כשהוא מחפש את הסדן לחבורתו נקלע לדגניה.מפאת העדר מקום היה נהוג בדגניה כי חברים מקבלים אורחים במיטתם. יצא כי דווקא עם בואו של שנהבי למקום הגיע התור של גורדון לארח . חברי דגניה חששו להטיל את התורנות על הזקן אך הוא קיבל על עצמו את התפקיד והלין את מרדכי שנהבי במיטתו. למחרת התקיימה בכנרת וועידת הפועלים. שנהבי סיפר בה על הקורה בגולה המוכה על ידי המלחמה. הקשב היה מיוחד במינו. במיוחד הקשיב גורדון. אני מאמין כי הוא לא האזין רק מפאת חשיבות הנושא מבחינה לאומית וחברתית. משפחתו נותרה בחלקה בגולה (בנו וכל המשפחה שלו נרצחו בפוגרומים באותה תקופה). בסיום הדיונים פרצה הורה וריקודים אז רקדו השניים, גורדון ומרדכי שנהבי במרכז המעגל. ברגע מסוים גורדון החוויר והכל היו מודאגים. זה היה רגע זכור על ידי כל משתתפי הוועידה כי מפגש זה יצר קשרים מיוחדים בין גורדון וחבורת הצעירים של השומר הצעיר.
המנהיגות של גורדון היתה לא רק של הוגה. הוא הגשים את רעיונותיו והיה בקשר עם החלוצים באמצעות המכתב האישי, השירה ודברים שאמר בימי חג ומועד , המפגש הבינאישי והריקוד היו חלק בלתי נפרד מההשפעה המיידית שהיתה לו על סביבתו.

בוועידה העולמית של אנשי הפועל הצעיר שהתקיימה בפראג ב1920 נפגשו אהרון דוד גורדון ומרטין בובר. לדידו של מרטין בובר זו היתה פגישה אישית גורלית. גורדון, עד כמה שידוע לי, לא העיד עליה דבר. ( מעניין שבתנועה שקמה על שמו של גורדון במחצית שנות העשרים, גורדוניה , לבובר לא היתה השפעה דומה לזו שהרגשה כל השנים בשומר הצעיר). באותה פגישה תבע בובר להשתית את בניית הארץ על שותפות.
במלחמת העולם הראשונה דומה כי בובר נפל קרבן להשקפותיו הוא. כמי שחשש מהתלישות והמופשטות היתרה שבתפישות רציונליות וחיפש דרך אל מיתוס המתקן , כמי שמחפש להעמיד מול המדינה ההיררכית והכוחנית את העם וכמאמין בערכי התרבות הגרמנית הוא לא נשאר נאמן לתפישתו הסוציאליסטית ולחבריו שקראו שלא להיות מעורבים במלחמה הזרה לפועלים. הוא קרא לחבריו לצאת למלחמה. חבריו ובמיוחד גוסטב לנדאור הסוציאליסט האנטי מרכסיסט ראו בכך בגידה עצמית. לנדאור קרא לתקופה זאת שביקש למחוק מבזיכרון כדי לשמור על החברות ' בובר קריג ' בובר של המלחמה. הוא רואה בתפישות בובר מהתקופה ההיא דבר 'בלתי שלם ונתעב' 'נבלה פוליטית של הדיספלינריסמוס הגרמני- יהודי' הוא מוקיע את בובר המתאר את היהודים היוצאים נלהבים לקרב. האם זה נכון שכולם יצאו נלהבים? הוא לנדאור לא. הוא יוצר נגד עצם רצונו של בובר להוציא לאור ביטאון יהודי בזמן שהצנזורה הגרמנית לא מאפשרת ביטוי חופשי. איך קורה שבובר מציג את האומה הגרמנית כמדינה היחידה המיועדת להיות אומת הגאולה ? הוא טוען שהכשילה את בובר הערגה למצוא את הנשגב. שותפות של בלבול לא יכולה ליצור את נשגב. אמנם אין זו בגידה אך זאת דליחה. התמסרותו של בובר לסבכי מחשבה הביאו אותו לערפול המבט המוסרי. בסיום המלחמה ובמיוחד אחרי הכישלון של המפכה הסוציאליסטית בגרמניה שבה נפל חברו ומורו גוסטב לנדאור בובר לא סלח לעצמו על המעידה המוסרית הזו . גם הנער גרשום שלום חוקר הקבלה לעתיד שגורש מבית הספר ומביתו משום שהביע בשיר התנגדות למלחמה ראה בעמדתו המיליטריסטית של בובר חטא.
ההתנגשות עם לנדאור והרצח שלו קבעו את תפישתו של בובר את החיים הפוליטיים. הוא נפרד מהרומנטיקה של עדת הדם וקדושת הפולק. הדגיש את החברה על פני המדינה. ביקר את המפלגות הפוליטיות ואת האידיאולוגיה המכוונת לפולמוס. לימים סיכם את הדברים בדבריו על המהפכן העומד בפני השימוש באלימות.
'המהפכן עומד לפי מצבו במתח שבין מטרה ובין דרך ובאחריותו של מתח זה, אשר החייל אינו יודע אותו. אמרתו האישית אינה : 'מוכרח אני לנהוג באלימות אבל איני רוצה בה' אלא 'נטלתי על עצמי לנהוג במידת האלימות הנחוצה לביצוע ההפיכה; אבל אוי לי ולה, אם מידת האלימות תהיה יותר מהנחוץ!'…ב1953 טען שהאלימות פורצת במקום שבו מסתיימת הלשון. הוא יזדהה עם הפירוש הטוען לקשר שבין אלם לאלימות.
החייל הוא בבחינת מקבל פקודות ובתוכן הוא צריך להפעיל את כושר שיפוטו המוסרית . לא כן המהפכן הקובע מתי ובאיזה מערכת הוא נלחם. מול מי הוא מתקומם והיכן הוא מעמיד את גבולות השימוש באלימות. זוהי התנסות קשה בגלל שאין לה יסודות קבועים. בובר מספר בהקשר זה (ונדמה לי כי הוא כותב בכך כמה התנצלויות על עמדתו הוא בראשית המלחמה ) כי היה נוכח בפגישת מהפכנים שכללה את לנדאור בעצמו. הוא מתאר שם איש צבא שמדבר בשבחו של ראש המשטרה החשאית של המהפכה הסובייטית שיכול לחתום על צו להרוג מאה אנשים בנפש טהורה . בובר מביע התנגדות נחרצת לדבריו ' לא הנפש היא העיקר אלא האחריות' .
דומה כי כציוני תחושת האשמה שחש על קריאתו הנלהבת למלחמה למען גרמניה הביאה אותו לתפישת ההכרח שבפיוס ערבי יהודי כתנאי להגשמת הציונות. הוא ראה בציונות תנועה מהפכנית הבוחרת מתי וכמה להגיב על האלימות שהיא מפעילה לנוכח האלימות המופעלת עליה. הוא נשאר נאמן לתפישתו זו עד כדי כך שכנראה חשב שהיא חייבה אותו לא להתייחס לשואת היהודים במלחמת העולם השנייה אלא כבסיס לתנועת סליחה לדורות הבאים.
יחסו של השומר הצעיר לא.ד. גורדון היה מורכב. גורדון תיאר את מפגשו עם חבורת השומרים המטיילת בכרמל . הוא העריך מאד את נשמתם , את האידיאליזם השופע , את עליצות הנעורים את החריצות והפתיחות הרוחנית אך חשש מהיסוד האליטיסטי שגילה בהם. המפגש בין מאיר יערי לגורדון בביתניה ,עד כמה שניצוצותיו הגיעו אלינו לא היה פשוט. עדותו של מאיר יערי מאותם ימים מספרת כי הוא ראה את גורדון מדבר על הקוסמוס באזני הפועלים הזקנים (שבודאי היו אז בני שלושים) והמיואשים הם משתעממים וכועסים על דבריו. דעתו של מאיר יערי משתנה עם פרישתו של מקיבוץ א' ביגור ועם מותו של א. ד. גורדון. במסתו 'סמלים תלושים' הוא מגייס את דמותו של גורדון כדי להיאבק בסמלים התלושים שפקדו את החבורה. גורדון מהווה נימוק בקרב של יערי. הוא גיבוי לצו פנימי ומנהיגותי חמור שהוא מצווה על אנשי תנועתו לנחות במציאות. גורדון העובד, המגשים שנפטר זה לא מכבר , היה דמות שיכולה להשיב את אנשי השומר הצעיר מן הערפל. דומה כי הבוחן את דברי מאיר יערי שעמדו להופיע ב'קהילייתנו' וצונזרו על ידי מאיר יערי עצמו יכול היה לראות בהעלאת דמותו של גורדון ב'סמלים תלושים' גם היאבקות של הכותב עם עצמו.
מאיר יערי בשלב זה עוד שומר כמה עקרונות בובריאניים הנוסח הקדום של בובר ב1901 מהדהדים יפה בעולמו
'הנה כי כן תגיע האנושות, שצמחה מתוך חברותה קדומה ערומת רוח ונעדרת יופי ועברה דרך העבדות הגוברת של החברה אל חברותה חדשה לא עוד מושתתת על קירבת- דם אלא על קירבה מתוך בחירה.

כמה שנים יותר מאוחר ה'שומר הצעיר' ערך תפנית מאד דרמטית למרכסיזם ודמותו של גורדון נעלמה מספרותו הרעיונית.
גם מרטין בובר זכה ליחס אמביוולנטי. גם הצד הדתי של כתיבתו וגם הזדהותו עם גוסטב לנדאור האנטי מרקסיסט , גם העובדה כי הוא נשאר בגולה ולא תמיד היה מוכן להזדהות עם הקריאה לעלות ארצה השפיעה . גרשום שלום אמר כי ב'נאומיו הראשונים שלפני המלחמה דיבר בובר בקול איתן וחזק' ואילו בהגותו המאוחרת נשמע הטון הזהיר, המפוכח. כל זה העיב על השפעתו על האנשים הצעירים שהיו צריכים להחליט החלטות קיומיות קשות.
אולם למצעים הפוליטיים של השומר הצעיר ולנימות של האורטודוקסיה המרקסיסטית שהחלה להתפתח בו לא היו תשובות לכמה שאלות יסודיות שבהם התנועה חיה. השפה החדשה עדיין היתה צריכה לענות על שאלות של הקבוצה החינוכית, של הקשרים הארוטיים, של דמות המדריך, היא גם היתה צריכה לענות על שאלות של פועלים חקלאיים, של התקשרות אל טבע חדש ועל שאלות חברתיות של קיבוץ. כאן המשיכו גורדון ובובר להשפיע. לא תמיד בהתעמקות לה זכתה הספרות המרקסיסטית והציונית הפוליטית ובכל זאת הם היו חלק מהשפה הפנימית של השומר הצעיר.

את מסתו 'חירות' שנכתבה כנראה ב1918 היא פורסמה ב1919 אחרי שלנדאור נרצח הוא הקדיש לזכרו.
מסה זו השפיעה עמוקות על הנוער היהודי. נחום גולדמן סיפר שערב הרצח פנו אל לנדאור אוהדי ארץ ישראל העובדת בגרמניה להשתתף במצע לעבודתם. הוא הוזמן להתכנסותם. לנדאור ראה בראשיתה של ההתיישבות העובדת בארץ ישראל תקווה גדולה. בנקודה זאת הסכים עם חברו הצעיר מרטין בובר.
למרות ההבדלים הרעיוניים הרבים בין השומר הצעיר בגלגולו המרקסיסטי לבין מרטין בובר הסוציאליסט האוטופיסט עמדותיו של בובר על המצב בארץ ישראל והסכסוך הערבי יהודי השפיעו מאד על תפישת השומר הצעיר . תפישותיו על הסכסוך השפיעו על השומר הצעיר יותר מאשר התפישות הסובייטיות של הסכסוך.

מלחמת העולם הראשונה הביאה 400.000 מיהודי גליציה לווינה. הרבה נוער יהודי הסתובב ברחובות העיר ונחשף להלכי רוח חדשניים שהיו בעיר. הוא פגש שם מבצר של התנועה הסוציאליסטית האוסטרית, סוציאליזם שהכיר בערכן של תנועות לאומיות כמייצגות את חלום השחרור האוניברסאלי של הסוציאליזם. הם הכירו שם תיאוריות חינוכיות מתקדמות, את פריצת הפסיכואנליזה של פרויד למעגלי אנשי הרוח. הם הקשיבו לתורתו פרויד ולתיאוריה הפדגוגית של ברנפלד היהודי המחנך שהושפע מאד מתמורות הימים ומהתיאוריה של פרויד כמבטיחה אפשרות לא רק לריפוי היחידים אלא כמתודה להחשת תיקון העולם. חבורות הצעירים שראו בחורבנה של התרבות על ברכיה חונכו מצאו בעזרתו של בובר גם דרך לבקש לעלות ארצה ולהשתמש בקפיצת הדרך הזדמנות להתנסויות אוטופיות. הם האמינו כמו מרטין בובר כי יש שעות פלסטיות שבהן בחיי הציבור מתגלה נכונות לעיצוב מחדש, בהן הוא מפנים מסרים חדשים. העלייה השלישית נראתה כהזדמנות כזו.

בקבוצה של המדריכים הנבחרים שהביא השומר הצעיר ארצה היה אחד מהתלמידים המובהקים של בובר. היה לו ברור כי תחושות הכישלון המלוות את החלוצים בארץ היו יכולות למצוא מוצא אחר לו היה מרטין בובר עמם.
אליהו רפפורט תלמידו של בובר היה בין חברי השומר הצעיר שעלו ארצה. הוא היה מבוגר ונשוי. כשהגיע אשתו ארצה עם ילדים נקראה על ידי הקבוצה ממינה משום שהיתה אם והוא נקרא פאפי כאבא היחיד שהסתובב בין צעירים ממנו בשנים. הוא האמין בבובר, בפרויד ואהבה חופשית. לדידו פרויד הצביע על כיוון נכון אך לא היה מוכן לעשות את הצעד הראדיקלי- לראות בעולם כולו ארוס החי ומבקש אהבה. לדעתו פרויד סייג את תפישת הארוס לאזורים הגניטאליים בגוף האדם והעולם כולו צריך להיתפש כאזור ארוטי אחד..
אליהו רפפורט היה המייסד של חברת הילדים הראשונה בבית אלפא. זו היתה חברה שנבנתה כחברותה לומדת. היא היתה משותפת לילדי בית אלפא חפציבה ותל יוסף. הצטרפו לאליהו מחנכים מהפכניים כמו דוד אידלסון, יהודה פולני ואחרים. לחברת הילדים היה פרק ירושלמי בגלל מחלות בעמק. לימים עזב את בית אלפא היה למורה כריזמטי ואחר כך לבונה כינורות בתל אביב. אליהו רפפורט כתב בקובץ של קיבוץ א' של השומר הצעיר 'קהילייתנו' כתבים סוערים ברוח בובריאנית בלי הזהירות, המעצורים, הידע האינטלקטואלי של המורה
'ואתם, אחים שבחפציבה, שבארץ כולה, שמעבר לים, אחים בגעגועים! ברית נישואין אחת תאגד את כולנו: האחוה של הרוח, האחוה שברוח! אולם האחוה אומרת להתגשם בבשר, בדם, ביום יום. ברית שבדם ועדה שבדם מתוך עבודה- זה אומר לבנות יום יום בשם האהבה היוצרת. הנה חלומנו הער, אותו נראה מתוך עיוורון גלוי- העיניים, נשמת החיים- הוא ריטמוס העבודה, אשר האיש התחיל בה!
האחווה שברוח אומרת להתגשם בקשר, בדם ביום יום. מחר אנו מוכרחים למצוא איש את רעהו, ולהיות אותו היום עשירים ביום אחד- ועם זה להישאר עניים כפי שהיינו. כי את העוני שלנו אל לנו לאבד עולמית. לא לארוחה הדלה כוונתי, שהיא סמל בלבד; ולא לפשטות הבגדים שהיא ציון ולא יותר: אני מדבר על הנשמה הערומה והפשוטה אשר לקראתה אנו הולכים וגדלים בארץ.' קהילייתנו עמ'34 35

בחבורה זו של ראשוני השומר הצעיר מתווספים יסודות בובריאנים נוספים כמו החיפוש אחרי יסודות חסידיים שהופכים לדרכי ביטוי תרבותיות יחד עם כבוד גדול לדרכי שירתם ומחולותיהם. (יהודה יערי איש החבורה יהיה אחר כך שותף של בובר בעת ליקוט ספרו 'אור הגנוז').
אליהו רפפורט ביקש מבובר לבא ארצה להיות מנהיגם של חלוצי העלייה השלישית.
על פנייתו של רפפורט בובר עונה בתשובה מאכזבת . הוא כותב כי עתה הוא כותב את שיטתו הפילוסופית ומצב בריאותו הוא כזה שהרופא לא יכול להבטיח שיש לו זמן. איננו יודעים מה היה קורה לו היה מרטין בובר מגיע אז ארצה. האם היה נכנס לרעשי החיים הפוליטיים ומאבד את תפילתו לחיי דיאלוג או אולי היה מדריך את החבורות האינטימיות של השומר הצעיר ולא היה נותן להם לעבור בתקופות המשבר מחיי אינטימיים למוצקותם של החיים הפוליטיים בנוסח המרכסיסטי. איך שלא יהיה מערכת הקשרים בין בובר לתנועה החלוצית לא פגו.
אחת החבורות של תנועת הנוער הבובריאנית באוסטריה התאחדה עם חבורה של אנשי תנועת הנוער היהודית בגרמניה. היא קראה לעצמה 'חירות' על שם אחד מהמאמרים החשובים שכתב בובר בימים של לפני המלחמה. החבורה המאוחדת קראה לעצמה 'חירות ' והיא היתה החבורה של תנועת הנוער היהודי גרמנית שעלתה ארצה בימי ראשית העלייה החמישית . עליזה פאס אחת מהחברות הפעילות בקבוצה כותבת לחברה על ההשפעה של כתבי בובר עליה. המכתב נכתב בכפר בגרמניה בו החבורה עובדת בחקלאות כדי להכשיר את עצמם לעלות ארצה.
'עתה חזרתי אל עצמי. אמש גם קראנו בכתבי בובר- ב'חירות'. אני חפצתי לקרוא את דבריו ואתי גם הסכימו גם האחרים. הדברים זעזעוני עד היסוד בי; נוכחתי, כולי תימהון, עד כמה מרובה על הקורא השפעתו של בובר ומה עמוקה ההזדעזעות הנגרמת לאדם מהרצאת הדברים של הוגה דעות זה.תוך כדי קריאה הרהרתי בך ופתאום ראיתיך בבהירות כה גדולה. זה קורה לי תמיד אחרי כל פגישה אתך, מרגישה אני אז רצון חזק להתעוררות, צורך עמוק לתרבות, ועלי נושבת רוח של רליגיוזיות. לזה מתכוון בובר באומרו ש'הסמל האלוהי טבוע עמוק עמוק בלב האדם מזה אלפי שנים והוא נראה לאדם בהסתכלו ישר לעיני הרע'. ועוד ' התגלותו של אלוהים היא שלמה, בשעה שאדם מושיט ידו לחברו'. בפסוקים אלו הרגשתי באמת את קירבתך אתה אלי ורציתי לראותך ממש על ידי. כך הולכת מממני שארית הריקנות ונשימתי שוב מלאה, וכולנו גלויים אהדדי. אמנם, מקצתם עברו על הפסוקים האלו מבלי להבינם, מבלי להרגיש בהם. בכל זאת מעטים נשארנו יחד (אלפרד כלל לא בא הערב). כנים היינו בינינו, היתה הבנה בין איש לרעהו. נשאלתי בכמה עניינים ונתתי הסברות שנתקבלו יפה על ידי החברים'. היא מודעת לקושי הגדול ליצור חברותה המבוססת על שותפות ורגישות על היכולת להתמסר למשימת הדור ולבניית האישיות ' גם זאת אמרתי להם אמש; אמרתי להם, כי היותנו יחד העירה בי כיסופים להתייחדות, ויש שההמולה הבלתי- פוסקת של הסביבה מכריחה אותך להיזקק לאותה תחושה של נים- ולא- נים, בשכבך במיטה, כשאתה שרוי בחשכה, שוכב אפרקדן ונפשך מתחמקת מתחת ידיך ומפליגה למרחקים … כך אמרתי להם.
נדמה לי , שבכל זאת אפשר למסור גם לאחרים קצת ממעמקי הנפש. יש רק ליצור על ידי התלכדות של מעטים אותה אוירה המתאימה לכך והיודעת לשתף בחיי הנפש שלה גם כאלה בתוך החברה שבכוח עצמם אינם חושפים את הדברים הללו. ומדוע נשארו כה אטומים ט. ומ. וב. ועוד? וכי זהו גורלם, וגם גורלנו, שייארו לעדי- עד בקפאונם? הרי אלה הם התפקידים החינוכיים- לשבור את חוסר – הרגישות ולקרב אל לבם את המושגים הנעלים יותר'…(עליזה פאס נפטרה מאד צעירה כשעבדה מטעם חבורתה בעין חרוד מתוך כוונה להכשיר עצמה במלאכת הבישול כדי להביא לחבורתה בריאות שמסתבר שהייתה חרה לה עצמה). את חבורת חירות השתתפה בהקמת הקיבוץ הגדול והגדל ליד רחובות היא גבעת- ברנר. חבורה זו היתה שייכת לקיבוץ עין- חרוד או למה שנקרא הקיבוץ המאוחד. השייכות של תלמידי בובר לקיבוץ המאוחד אינו דבר מובן מאליו. בקיבוץ המאוחד היתה מסורת נגדית למסורת שהביאו אנשי 'חירות' . הוא היה מבוסס על ביקורת על הניסיונות להקמת קבוצות אינטימיות בנוסח של דגניה ושל צבי ש'ץ. בעיניו המסורת הכפרית הקטנה והתפישה של המשפחה המורחבת המחליפה את המשפחה באינטימיות של גילוי לב וביצר לגאולת העולם. היא התבססה על התיישבות רחבת היקף, על משימתיות המהווה תשתית לידידות של אמת, על פגישה בין שונים היוצרת תרבות עברית חדשה. כיצד הגיעה החבורה של חירות לקיבוץ הגדול והגדל. כנראה שהדבר קרה בעקב פגישת אנשיו עם הכריזמה של אנצו סרני החלוץ האיטלקי הראשון שניחן ברוחב מבט אינטלקטואלי שכלל גם את דברי בובר . סרני התעורר לציונות על ידי ישראל רייכרט שהיה בחוג של אנשי הפועל הצעיר בגרמניה, אותו חוג לא היה שייך גם מרטין בובר. כבובר הוא היה יהודי ואוניברסלי, אוחז במורשת האמנציפציה ומתנגד לשקר ההתבוללות. מוקיר את תרבות אירופה בה גדל אך מבקש לבנות תרבות יהודית עצמית בארץ ישראל. לא מתנזר מדיונים תיאולוגיים ויודע יפה גם את תפישת הגרעין המוסרי שבמרכסיזם אך לעומת בובר יסוד ההגשמה לדידו לא היה משאת לב אלא זירה ממשית ומגלה את שמחת המעשה. בובר האמין למשל בשלום יהודי ערבי, סרני היה יוצא לשמירה בגבעת ברנר עם מקל בלבד עורך סיורים לילדי גבעת ברנר בכפרים ערביים ובשבטי בדואים קרובים. הוא קרא לבתו הגר מתוך הזדהות עם רעיון השלום הערבי יהודי. בובר האמין באוניברסליות של המפגש הבינאנושי סרני הפגיש בקיבוצו גבעת ברנר יהודים ממקומות ותרבויות שונות. הוא דאג שבמקום יהיה מקום לשומרי מסורת , למהפכנים, לאנרכיסטים ומרקסיסטים , לדוברי גרמנית, רוסית ובתנאי שילמדו עברית. בובר האמין בצורך של הציונות לטפח אליטה משרתת ומעניקה השראה, סרני היה כזה. קבוצת 'חירות' שכה הושפעה על ידי בובר לא מצאה דרכה לשומר הצעיר.

בשנות השלושים נרשם עוד פרק מיוחד של קשר בין בובר לבין הקיבוץ קשר שבסופו של דבר נקשר עם הקיבוץ הארצי. זהו סיפור קיבוץ הזורע. תנועת הנוער היהודי המתבולל בגרמניה נקראה קאמארדן. זו היתה תנועה שקמה בחיקו של הממסד היהודי שהיה חרד למקומם של היהודים בחברה הגרמנית. הוא ביקש להעניק תחושה כי היהודי היחיד והציבור היהודי הוא גרמני אדוק. זה היה ממסד שפחד מהציונות וראה בה איום על האמנציפציה היהודית. לדידו יהודי גרמניה הצליחו לטהר את היהדות מסיגי הלאומיות . אחריותה של יהדות גרמניה ליהודי התפוצות האחרים החיים במצוקה נובעת לדעת אנשי הממסד היהודי גרמני מאחריות מוסרית הנובעת ממורשת הדת היהודית המבטאת את הטמון במסורת הפילוסופית של קאנט. בגרמניה אמנם פעלו חבורות ותנועות נוער ציוניות אלא שהן נראו בעיני אנשי תנועת הנוער קאמארדן כפרובינציאליות ושוליות.
גם כשהורגש כבר משקלה של האנטישמיות הגרמנית אנשי הממסד היהודי גרמני עדיין התעקשו כי אין לדבר השפעה עליהם ומעמדם כי לא יגידו להם מיהו הגרמני הטוב מהם. עם עליית הנאצים לשלטון המבט הופנה למרטין בובר גם כמחנך , גם כציוני, גם כאיש התרבות הגרמנית המתקדמת. אחד מחברי קאמארדן היה מנחם גרסון צעיר עם אימפולסים דתיים חזקים. הוא קרא את כתבי בובר בהתלהבות מרובה וביקש להקים במסגרת תנועת הקאמארדן את אותה חברותה עליה כתב בובר. תנועת הקאמראדן הושפעה מאד על ידי תנועת הנוער הגרמנית ועל ידי גדול מחנכיה ויניקן. רעיונות בובר על הנוער והחברותה השתלבו יפה במסורתה. הוא ראה עצמו כתלמיד מובהק של המורה.חבורת הורקלויטה חשה כי יש להשתחרר מן התפישה שתנועת הנוער היא תנועת נעורים חופשית בלבד, שהיא צריכה לקחת אחריות כתנועה של בוגרים. ההתרחשויות בגרמניה והשפעתו של בובר הביאו את קבוצתו של גרסון להתפלג מהקאמארדן. עתה היה ברור לחבורה זו כי תנועתם שגתה שנים. הם גילו שהיהודים לא חיו בעולם משוחרר אלא בגיטו מחודש. עתה הוא אפילו לא היה שקוף כמו שנים קודם. נהרסה עתה ההבטחה של הראציונאליזם לחירות ולזכויות אדם אוניברסליות. התפרק עולם האשליות. הם חשו שעתה תם העיוורון בו לקו אנשי תנועת הנוער המתבוללת לה הם היו שייכים. הם החלו לחוש כי האינדיבידואליזם המודגש שבו האמינו היה למעשה בדידות ואת מקום היחד תופש לא היחיד אלא אספסוף אלים וממוקד בשנאתו אותו פגשו יום יום. בקרב תנועת קאמראדן החלה חבורת הצעירים לקיים פעילות עצמאית שהביאה בסופו של דבר לפרישה. הפורשים קראו לעצמם ורקלויטה (אנשי מעשה). היו מחבריה שתבעו להצטרף לקומוניזם בגלל היותו פוליטי ואקטיבי אך לעומתם טענה חבורה כי זו היא חזרה על הפתרון המתבולל וכי הקומוניזם לא מכיר בחשיבותה של העדה שבה מתבטאת ההגשמה הצרופה של ערכי תנועת הנוער. זו היתה תנועה עצמאית. הקבוצה שהזדהתה עמוקות עם בובר, התחבטה זמן מסוים האם להישאר בגרמניה לחנך או לעלות ארצה אך בסופו של דבר עלתה לארץ , הגיעה לקיבוץ הארצי השומר הצעיר ונפרדה ממרטין בובר. סיפורה הוא סיפור קיבוץ הזורע. בהתכתבות לאורך שנים בין מרטין בובר למנחם גרסון מנהיג הקבוצה יש לנו רישום מדויק של הקשרים. רישום זה של מכתבים בין בובר לבין גרסון , עד הפרידה הכואבת הוא מסמך אנושי מאיר עיניים על בובר, על תנועת הנוער ועל הקיבוץ הארץ ישראלי. על פרק זה הייתי מבקש להתעכב בפרטים.
בשנת 1926 כותב מנחם (הרמן) גרסון אל בובר
מר מארטין בובר הנערץ מאד

שמי הרמן גרסון, אני סטודנט למדעי הרוח בסמסטר השני, אך עיקר לימודי הוא כאן בבית המדרש הגבוה היהודי. היה בתכניתי להיות לרב, אבל עכשיו שוב עלו בי פקפוקים בעניין זה. מכל מקום אני לומד כאן.
ועתה הרשה לי ראשית כול להביע לך את תודתי על כל מה שנתת לי בספריך! בהיותי חבר ותיק של תנועת הנוער הגרמנית, באגודת המשוטטיים הגרמנית יהודית 'קאמראדן', וחסידו של ויניקן, נזדמנו לידי תחילה, לפני שנתיים, המבוא ל'מגיד הגדול' ו'שלשה נאומים על היהדות'. אם כי אז, כמובן לא הבנתי אותם עד תום. אני בא מבית בלתי יהודי מכול וכול, ואתה החזרת אותי ליהדות ובכך נתת לי את עיקר תוכנם של חיי (ולא רק כר פעולה בתוך מפלגה). אבל יתרה מזו : פתחת לפני עולם חדש לגמרי, את העולם שבו אדם רואה כמציאות אמת לא את מציאות היומיום השטחית וגם לא יצור- הגות אידיאונית גרידא. לימדתני להבחין בין נוחות פילוסופיות, ולו גם דקיקות ביותר, ובין הרוח הדוחק לקראת ההגשמה. ואחרון אחרון- אולם זאת אני אומר בשפה רפה מאד: אולי מתוך התעוררות שעוררתני זכיתי לחוויה דתית. אם כה אתה מדבר: אלוהים אינו לא אידיאה ולא השלכה של רוח אנוש- אז אני מאמין בכך באמונה שלמה. הנה כי כן היית לי למורה דרך מכריע.
ומשום מה אני כותב לך כל זאת ? זכיתי בפעם הראשונה לראות ולשמוע אותך ביום שני בברלין, ואז חשתי שמדובר אלי באופן שונה לגמרי, באופן אישי הרבה יותר, גורלי הרבה יותר מאשר בהרצאה 'טובה' בעלמא. וכן מצאתי את לבי ולכוון אליך שאלה. דומני שיש ומתארע כדבר הזה, שמורה דרך נותן לזולתו תורה- או נעשה לו תורה.' אג' 229
בראשית מתגלה בובר למנחם גרסון כמקור לחיפושיו האתיים, הדתיים. היכולת לגלות את בובר נובעת מאקלימה של תנועת הנוער הגרמנית והרעיונות שהתגלגלו בתוכה. הוא מ מגדיר עצמו במכתב כ'חלק מהנוער היהודי המתעורר'
בובר נענה לפנייתו של מנחם גרסון לפגישה אך מוסיף כי הוא עושה זאת ת תוך פינוי זמן מעבודתו על כן מבקשו להודיע על בואו שבוע לפני בואו.
שנתיים יותר מאוחר פונה מנחם גרסון אל בובר בשאלה שנתקל בה כפעיל בתנועת הנוער.
'במחנה בוגרים של תנועתי שנתקיים זה לא כבר נאם בשיחה על העמדה היהודית שלנו מדריך בוגר מבוגר- בן 30- ובנאומו תקף עקרונית את העמדה הדתית בכללה. הוא העלה תערובת של פילוסופיה אמפירית, תורת אשליה פרוידיאנית וחיוב פרומיתאי של עולם הזה:…ואת סוכתי שלא אתה בנית!'
(מתוך שירו של גתה פרומתאוס. הגיבור המתמרד אומר אל האל זאוס : 'בכל זאת אתה מוכרח להניח לי את אדמתי, ואת סוכתי שלא אתה בנית, ואת כירתי אשר על שלהבתה אתה מקנא בי! הערות למכתבי בובר) הוא מחונן בכושר דיאלקטיקה נוצח, אלא שתכונתו הרציונלית החזקה מפתה אותו אותו מדי פעם בפעם לבניית תיאוריה קלת דעת, פזיזה ומאולתרת.284
מנחם גרסון שואל את בובר כיצד עליו להגיב האם להתווכח רציונאלית או להודיע על האני מאמין שלו . הוא עצמו העדיף להתווכח רציונאלית מתוך אמונתו כי 'אצילי יותר להרחיב את תחומו של רציונאלי עד כמה שאפשר'
בובר עונה למנחם שאמנם הוא עסוק ולא יוכל לענות בפרטים לשאלתו אך שמה שצריך לעשות במקרים כאלה הוא 'לכפות באמצעים רציונאליים על הרציו את ההתנסות בגבולותיו- שלו'.
השאלה של הדיונים בענייני אמונה ואלוהים ממשיכה להעסיק את מנחם גרסון בהתכתבותו עם בובר. הוא נוכח בפגישה בה בובר מדבר על אלוהים. הוא מודה לו על דבריו ובכל זאת מסתייג 'אני רואה סכנה גדולה לדבר כך על הדת בפומבי. אני יודע, בעיני מרבית האנשים האלוהים איננו מציאות, ואתה לא יכולת לדבר אז בלי הנחה מוקדמת כזו, ולא לנסות רק לפתוח דרכי גישה. אני חושש כי בצורה כזאת נוצר גירוי חזק לתשובה מדומה.
הוא כותב לבובר כי השינוי האמיתי שצריך להתחולל בדת מחייב כרגע להתנזר במישרין מן הדתיות. היא תתגלה דווקא בדברים המוחשיים כשהחיים הדתיים צריכים למלא את כל מרחב החיים בשלמותם.

בובר מודה למנחם גרסון והבעייה כפי שהוא רואה אותה היא ש'צריך לדבר על אלוהים בצנעה ואפשר להפריז בשתיקה.'
התלמיד מספר לרבו כי קרא את 'דו שיח ' והוא מנסה לבנות על פיו את חייו ואת השותפות החברתית עליה הוא חושב.
בדצמבר 1930 כותב מנחם גרסון למרטין בובר שהחוג לו הוא שייך מבין כי עליו לעבור תמורה .

כל זה מתרחש לפני עלות הנאציזם לשלטון. עדיין אין כאן ציונות המרוכזת במפעל בארץ ישראל אלא מחשבה על הקמת מרכז חינוכי חברתי בברלין. בובר בתשובתו מסכים כי הקמת מרכז כזה בברלין אכן הוא הפתרון.
ב1931 שולח מנחם גרסון לבובר את החוזר המופנה לחברים בתנועה. הוא מעיר לו כי הוא יודע כי הם מכוונים לרעיונות של בובר אך שהוא עצמו לא אומר להם אף פעם מה רצונו. שהוא מחכה כי הדברים יצמחו מתוכם. האם הססנותו של בובר היא שגרמה לו לא לפרש את רצונו או תפישתו הפדגוגית ? גרסון מודה כי החוזר הזה מסמן רק התחלה שלך דרך. הוא כותב לבובר שאם הוא מבקש לא להגיב ולצפות כדי לראות מה יצא מהניסיון הוא יבין אותו. אך כאן כבר באה תפנית ציונית.
גרסון מביא הגדרה של בובר על ההבדל בין תלמידיו בתנועות הנוער לבין הציונים הרגילים, הפוליטיים. הוא נעוץ במה שנקרא 'הציוויליזציה המודרנית ' היא דרך הגורל של האנושות הגורל שלך האנושות, היא מקיפה את תפקידה העליון ואת מבחנה המכריע. כל הניסיונות לרדוקציה ( לצמצום), ולו הנעלה ביותר, חומקים מפני תפקידה ומפני המבחן הזה' גרסון מפרט 'הדמות החדשה של החיים הרליגיוזיים, שאליה אנו חותרים, חייבת לוותר לוותר על הרצון 'לכבוש', לעצב אחת ולתמיד את דמות הדת, וחייבת להיבנות על יצירת הזיקה שוב ושוב. כלום זה אפשרי ? האין זה מוביל לדרישה הקיצונית של הריסת כל הצורות, כגון (ובפרט) של פולחן התפילה בציבור- דרישה אשר, אשר במיוחד בחוגי היהדות מפוקפקת עד מאד ? אך חשוב יותר: ההמון הוכיח עצמו מאז ומתמיד כבלתי מסוגל לחיים מסוג זה. האין פירושה של קביעת מטרה כזו וויתור על הוויה רליגיוזית החודרת לקרב חוג גדול בהיקפו? ומצד שני הפתרון המועדף תכופות של האינקוויזיטור הגדול הרי איננו בא בחשבון בשבילנו! 357(מעניין שהשאלה של האינקויזיטור הגדול בספרו של דוסטוייבסקי 'האחים קאראמאזוב' שהתעורר בעלייה השלישית בקרב החלוצים כסמל ליצרי שלטון המשתלטים על האמונה החיה במיסודה בעזרת הרעב, הפחד והצורך להשתעבד ולהיות כפופים לקסם, שבה כעבור עשר שנים להטריד את הקבוצה של תלמידי מרטין בובר.
בובר משיב למנחם גרסון על חלומו לייסד מחדש עדה חסידית מגשימה. הוא בספק:
' עם החסידות אפשר להשוות אורח חיים ט ו ט ל י , המקיף את כל תחומי החיים, ככל שהם מצויים גם בשליטתו של האדם, ואת כל החיים עד סופם. דבר כזה נוגד את מהותה של תנועת הנוער.זו יכולה עצמה רק בשלב 'שמעבר' לה- מה שלא עלה עדיין בידי שום תנועה. אתה יקירי הרי מרגיש בעצמך, שלא מדובר ברווח היפה והמהנה של שעות יקרות בצוותא, אלא בהשפעה כלפי חוץ; אתה אומר זאת בתזכיר שלךך, אמנם לפי הרגשתי עדיין לא מספיק בחריפות ובתוקף. ..' 358
בחבורה מתחילים דיונים על שאלת ארץ ישראל. האם צריכים לתבוע עלייה ארצה. הדיונים מפלגים את החבורה. בובר מתייחס לשאלה. בתשובתו נוכל למצוא פשר לאירוע יותר מאוחר וטראגי בעיני רבים. עם עליית הנאצים לשלטון שאלת עליית הנוער הפכה לשאלה גורלית. שליחי ארץ ישראל בגרמניה שידעו על השפעתו הגדולה של בובר על הנוער ביקשו ממנו לכתוב לנוער היהודי בגרמניה ולתבוע מהם לעלות ארצה. בובר סרב. תשובתו כנראה נשענה על הדברים שכתב שנתיים קודם למנחם גרסון.
'אינני מבין מדוע שאלת ארץ ישראל דורשת פתרון עקרוני. הפתרון קל יותר כאשר תופשים אותו באופן מעשי. מי שמתאים יותר לארץ ישראל, וארץ ישראל מתאימה בשבילו יותר מאשר הגלות, צריך לעודדו בכיוון זה. במקרה כרזה חשוב אפוא הקשר החדש יותר מהקרע של הישן. אם נוצרים מחוזות חינוך אוטונומיים יחסית בתוך החוג, אזי יש להשגיח על כך שהם יישארו כפופים לגורם משותף.; התפקיד נעשה קשה יותר, אך אין זה חייב להחליש את הכוח מהדוחף קדימה. בדרך זו ודאי ניתן למנוע היווצרותו של גרעין 'אריסטוקרטי'. העיקר בעיני הוא שלא יוכרז על שום עיקרון, אלא היסוד המעשי ישלוט בשטח. לכן אני אומר ' מ ת א י ם י ו ת ר', ולא סתם מתאים. אני בכלל נגד עקרונות, האונסים בקלות את הצגת השאלה האישית- את ההתאמה והשאיפה הבסיסית. מי שמצטרף לחלוציות, 'מפני שזה הדבר הנכון(=הסיסמה המוצהרת)', נסוג (בגלל הוויתור על הכרעה אלמנטרית) לטובת החברה 'הפיקטיבית', תחת שיעמיד את עצמו מתוך הכרעה אישית אמיתית לרשות החברה הממשית. איןו אנו זקוקים ל'חברה' כשהיא לעצמה- זה לא כלום- אלא לחברה לחברה של אנשים. אשר עשויה אכן להיווצר מתוך החלטה על ויתור, אך לא מתוך ויתור על החלטה. ההחלטות האמיתיות מבקיעות את הקרקע של האינדיבידואליות לקראת הפריה, כמו מחרשה. ' 387
עליית הנאצים לשלטון העמידה את החבורה בפני האתגר הגדול לפנות לארץ ישראל, להקים שם את החלום שהתגבש, להפוך על ידי כך להשראה לנוער היהודי בגרמניה עמו חיו ואותו חינכו. מנחם גרסון עולה ארצה עם חבורתו . הם מתיישבים בחדרה ומתכוננים לעלות להתיישבות. מרטין בובר מקבל על עצמו את האחריות על החינוך היהודי בגרמניה. משהו מאד דרמטי משתנה ביחס התלמיד ורבו. מרטין בובר שכבר מבין שיצטרך לעלות ארצה יודע שעתה תלמידו הופך לו לרב. שהוא יהיה זה שיוכל לדעת אם החלום הבובריאני ניתן ליישום במציאות הארץ ישראלית. שעת ההגשמה היא שעה של שינויים דרמטיים. נהחם גרסון גם מספר לבובר על קשייו וגם מנסה להדריך אותו לקראת עלייתו ארצה. על שאלת השפה הוא כותב 'על שאלת הלשון, בעקבות שיחתנו על נושא זה, לשתוק.' הוא מתאר את המצב החברתי בארץ ועל המשמעות של מצב זה 'נוכחתי כאן בצורה מוחשית מאד עד כמה מעמיקות ומרחיקות לכת התולדות הנובעות מארצות מוצא שונות(יהודי מזרח אירופה ויהודי מערב אירופה) עד כמה המצב כאן שונה לתכלית. באורח מוחשי ביותר הדבר בעמדה כלפי היהדות: פסילת כל קשר היסטורי, הלובשת לעתים צורה מגושמת גרוטסקית; פורמליזציה וחילוניות גמורה של הלאומיות, אבל באופן של הלאומיות. אבל באופן כללי יותר : הרציונליזם שליט כאן בקנה- מידה רחב, מעורב עם הסוציאליזם. משוחדים מראש ומגיבים בתגובה רגשנית כנגד כל מה שאינו ניתן להוכחה רציונאלית, לא מוכנים להפנות את המבט לעבר מציאויות כאלה. בפרט נגדך שוררת בחוגי הפועלים- שעליהם צריכה לפעול השפעתך העיקרית- דעה קדומה מתמדת ורבת עוצמה. ככלל : הכל כאן 'בטוחים', ואינם במצב קריטי אשר היה נקודת המוצא הרוחנית שלנו.
לנוכח כל אלה עלי לשאול את עצמי : אם מתייחסים למצבים ברצינות כה גדולה, וראש לכל מקבלים אותם כמוך, כלום אמנם יש אז חשיבות להשפעה כנגד כל אלה, במובן של ערעור הביטחון למשלך ? היש לה אז כוח להשפיע על מציאות הכרחית ? אך גם אם משיבים על כך בחיוב, כמוני : כלום תתכן כאן השפעה שלך? אני רואה כאן קודם כול שלוש שאלות :
השפעה אפשרית בעיקר במקום שקיים שוויון בתנאי החיים, שבו המסגרת יוצרת בסיס משותף. אבל ל'פרופסור', ל'אינטלקטואל מנותק'?
2. יכול אני לתאר לעצמי רק השפעה איטית מאד על יחידים וקבוצות מצומצמות. לא בקנה מידה גדול ובתפקיד רשמי. דרך ארוכה ומפרכת כזו בלי מדה ממשית – הרי פירושה בשבילך כמו להתחיל הכול שוב מהתחלה (בכל הנוגע להשפעה חיצונית) כלום זה אפשרי עוד בשבילך, בגילך, במעמדך ? האין מצב קשה כזה גורר עמו בהכרח מתחים רבים עם בני-אדם, העלולים להכשיל את עצם המשימה ?
3. מזכיר אני לך את שיחותינו הרבות על לשונך הדתית הישירה בנאומך. מאמין אני שאני יודע בדיוק שלשון זו תעורר כאן התנגדות כללית- ואתה לא היית מוכן לעולם לוותר עליה. בגרמניה אמרתי לך תמיד : בדיבורך על אלוהים אתה מניחי אצל השומעים מציאות שאינה קיימת מלכתחילה, ועל כן אינך קולע בה לגמרי. אולם כאן, לנוכח הקול קורא של הרב קוק למען זיכויו של סטאבסקי, הנחה זו לא תעורר אי הבנה אלא תגובת נגד תוקפנית ונוסף לכל אלה שוב : הדעה הקדומה נגד 'בובר המיסטיקן והציוני המפוקפק, המכונן בדמיונו איזו יהדות רומנטית מלאת הוד חסרת ממש' חזקה מאד….
אני שואל את עצמי תכופות : האם הדברים הללו קורים על בסיס מציאותי? ודאי שאתה נחשב לנואם הרוחני המוכר, רבים מתלהבים מעוצמת הדיבור ' של נאומיך- אך מי מתייחס לדברים במלוא הרצינות כמחייבים באמת ? כמה אנשים מתנהגים למעשה בכל לבבם לפיהם? כאשר אני מתאר לעצמי את ה'מנהלים' של האירגונים למיניהם, כאשר אני חושב על הממוצע של המורים היהודיים הברלינאים המוכרים לי- הכל נראה לי מפוקפק.(486)
המציאות בארץ מבקרת בחריפות את דרכו של גרסון אליה דרך העוברת במשנתו של בובר. הדברים הכל כך ישירים של ביקורת מהווים מסמך הדואג גם לבובר אך גם למנחם גרסון עצמו. האם יש כאן מרד הבן נגד מורהו? האם הוא מזהיר את בובר מפני עלייתו ? המצב בגרמניה מסוכן אך דווקא אז הגיע בובר להשפעה מחודשת שהרי זו שעה קריטית עליה בובר דיבר לא פעם. מנחם גרסון מזהיר אותו מפני בידודו העתידי בארץ. בפני העובדה שהוא יעלה ארצה יצטרך להתחיל מחדש בעודו מבוגר. ובכל זאת הוא מעודד אותו
'אף שכל השאלות נראות לי קשות עד אינסוף האפשרות הגדולה יותר להגשמה נראית לי בכל זאת המכרעת. נוסף לכך : הולכת וגוברת בי ההרגשה, שהעלייה הגרמנית חייבת ליטול את השלטון על עצמה אם ברצונה לבנות משהו כראוי. אפ גישה זו תזכה לעידוד, ישתנה המצב גם בשבילך ובשביל פועלך. כי אז תקבל השאלה של העוצמה הרוחנית של יהודי גרמניה חשיבות מכרעת.
לפיכך נדמה לי שאולי הניסיון המסוכן של פעילות בארצנו הוא הדבר הנכון ביותר. אני אומר זאת מתוך ידיעה שאתה עסוק בהתמדה בכתיבת כחמה ספרים גדולים. ואם השפעתך תתגלה כמצומצמת כרגע, הרי באמצעות המילה הכתובה שלך תגיע לימים פוריים ופתוחים יותר להשפעתה. וימים כאלה מוכרחים להגיע גם הנה' 486
שאלת המעמד של בובר שהעסיקה את גרסון כל כך , רצונו להזהיר את רבו מפני הפגיעות שייפגע לעודד אותו בשינוי שיחול בהד לדבריו. הוא מקבל ידיעות על קשייו של בובר להתקבל כמורה באוניברסיטה העברית ונחרד אך הוא לא מוכן לראות את השפעתו של בובר רק כפרופסור.
בובר משיב לו שהוא לא באר עם ציפיות. שהוא רוצה ללמוד את הארץ. שמה שחשוב לו ברגע זה הוא רק למצוא מסגרת
'הענין הוא פשוט בכך, שאפשר לפי דעתי לכונן את ה'שלד' של החיים- הבניין עצמו 'נשלם מאליו' מתי אני 'משפיע'? כאשר אין לי כוונה להשפיע. כשאמרתי כי להשתקעותי בארץ ישראל מכריעה עבורי האפשרות ' שאוכל לחיות ולעבוד שם', התכוונתי פשוט, אם יהיה לי שם שלד, המסדיר את הפעילות היומיומית הרגילה, 'משק בית', 'מקצוע', שרק מכוחם ומתוכם עשויים להתהוות הדברים האחרים, הבלתי צפויים, הבלתי סדירים, הבלתי שרירותיים ונטולי חוקיות, שהם תוצאה של 'השפעה'. ולהגר לשם כסופר גרמני (והרי אני לא באופן מקרי, אלא עובדתי, סופר ג ר מ נ י) בלי מקצוע הקשור הדוקות לעם החי שם, לחיים הנורמליים שם, לצרכים ולכלכלה, זה יהיה בניגוד לטבעי.'
האם בובר היה מודע לכך שהוא כותב מכתב זה לחלוץ שלא היה לו עדיין 'שלד' של חיים כלל. לא מקצוע ולא כלכלה. שנתוניו היו קשורים במתח שבין יכולת רעיונית לסדר את חייו ויכולת פיסית לעבור לחיי עבודה? שכל שהבין רעיונית למפגש עם הארץ, השפה, הפוליטיקה עמד למבחנים שלא נתנו לו את הביטחון הבסיסי שביקש בובר?
הדיאלוג בין השניים נמשך אך מנחם גרסון ביקורתי. האם הביקורת שהוא מביא על אי בהירות, על הקשיים בהבנה, על שאלות של ביטוי משקפת את לבטיו שלו, את תחושותיו הגוברות כי הוא וחבורתו זקוקים למזון אחר או לפחות לדחות את השאלות שעמם עלו ולהתעורר מהחלומות אותם חלמו?

לחבורת ורקלויטה בדרכה להתיישבות קבע יש צרכים חדשים. היא צריכה לחפש לה תומכים, הד, הבנה. מתעוררות בעיות קיום והעבודה הגופנית כותשת בלי רחמים את החלומות התרבותיים שלה. אך הדבק החברתי חזק. הם מצליחים להשיג קרקע ולעלות על הקרקע. אם עד פרק זה היה מנחם גרסון מעין המורה המנהיג של החבורה עתה האתגרים השתנו. גם במשפחתו יש משבר. בובר מלווה את תלמידו העובר משבר קשה. בשנים ההן מבין גרסון כי עליו לפנות מקום למנהיגות אחרת. ציודו הרוחני ואופיו כמנהיג הוא כזה שהוא מסוגל לעבור את המשבר ולפנות את מקומו כמדריך של החבורה . בהרבה כאב אך באצילות הוא עושה זאת. לימים יעבור להיות אחד ממקימי סמינר הקיבוצים באורנים.
הקשר בין מרטין בובר ומנחם גרסון הוא סיפור עצוב .מנחם גרסון העיד כי אחרי ניתוק רב שנים פגש את מרטין בובר. זה שאל אותו מדוע נותקו היחסים . מנחם גרסון ענה כי נושא אחד שהפריד ביניהם היה יחסו הביקורתי והצודק של בובר לברית המועצות. כחבר השומר הצעיר הוא היה נאמן למהפכה הסובייטית. הסיבה השנייה לניתוק היתה שלדעתו של גרון בובר תיאר את ארץ ישראל והחברותה יפה מדי. כאן השיב לו בובר כי אז בשנות השלושים הוא לא ידע מה שהוא יודע כאיש מבוגר. בובר הוסיף ושאל את גרסון מה בכל זאת הוא חושב שתרם לו ולחבריו וגרסון השיב : את ערכו של היחיד. מרטין בובר ביקש שאת היער לכבודו לא יינטעו בירושלים אלא בקיבוץ הזורע.
בימים ההם מתגלה כי הניסיונות להביא את מרטין בובר לאוניברסיטה העברית נתקלים בקשיים רבים .חלק מהמורים מתנגד להבאתו. עמדותיו לגבי הסכסוך הערבי יהודי וההתנגדות שלו לדת הממסדית מעוררת את זעמם. גרשום שלום תלמידו ויריבו של בובר מנסה בכל דרך להביא אותו אך הדרך קשה. בסופו של דבר ניתנת לו קתדרה באנתרופולוגיה וסוציולוגיה.
בפרספקטיבה לאחור יכתוב מנחם גרסון על גלגולי תנועת ורקלויטה בארץ
'שאלנו את עצמנו אחרי עלותינו ארצה : היש מקום במציאות הארץ למושגים רפורמיזם וסוציאליזם מהפכני ? הרי בארץ אין סיטואציה מהפכנית אקטואלית ועיקר התפקיד לעת עתה הוא ביצירת מעמד הפועלים עצמו . בהיאבקות עם שאלות כגון אלו עמד לימיננו יעקב חזן, שמילא בהתמסרות ומתוך גישה חברית את שליחות הקיבוץ הארצי בקיבוצנו. בעזרתו נוכחנו לדעת שגם בארץ נודעת ממשות לקטגוריות פוליטיות כאלה… בהמשך למדנו לדעת שההבדל בין הזרמים בתנועה הסוציאליסטית צורות ביטוי אחרות מאשר בגרמניה, אך הוא קיים.'
'התרחקנו מהדתיות, שדגלנו בה בגרמניה. הצטרפותנו למחנה הפועלים וההזדהות עם המארכסיזם שליוותה אותו, הביאו תמורה בהשקפת עולמנו, שהצטללה ונעשתה ארצית ורציונאלית.הבינונו ש'דתיות' יש לה שתנאי הארץ תוכן ברור, חד משמעי ובלתי רצוי לנו. '
כאיש האוניברסיטה מרטין בובר ממשיך בקשר שלו עם ההתיישבות העובדת. הוא מודע לצורך לחבר את ההר והעמק, את אנשי האוניברסיטה על האולימפוס של הר הצופים עם המעשה הנעשה ב'עמק ' אותו מושג מעורפל המורכב מן הבשורות העולות מעמק הירדן ועמק יזרעאל שהן המעבדות החברתיות החשובות של ארץ ישראל העובדת של אותן השנים. הוא מודע למפריד ולמקשר. לבעיות שלח אליטות משרתות הבוחנות את מחויבותן כלפי הכלל . המבינות את הסכנה שבעצם היותן אליטות. המבינות שללא מחויבותן כלפי הציבור הרחב וכלפי הליכים דמוקרטיים המבקרים את עצם קיומן הן לא יוכלו להיות אליטות משרתות.
בובר מקיים מפגש באוניברסיטה בהר הצופים בין נציגי ההתישבות לבין האקדמיה. הוא מפרסם את הדיונים המתקיימים בו. בטרם התקיים הדיון הוא קיים שיחה עם ברל כצנלסון בבית רוטנברג במרומי הכרמל. הוא שאל את ברל כצנלסון האם ייתכן דיאלוג בין החלוצים לבין אנשי האקדמיה. הוא שאל אותו האם אפשרית שיחה בין המתבוננים על הנוף ובין החיים בו. האם יוכלו המתבוננים לבקר את החיים בתוכו. ברל השיב לו כי הדבר אפשרי ואז הוא החליט לערוך את הפגישה על הכפר העברי.
כמייסד הסוציולוגיה הישראלית הוא מנסה לשחרר אותה פילוסופית מהסתפקות בלימוד חלוקת הכוח ובחינת מערכת של תפקידים. הוא מבקש לבחון ביקורתית את התארגנותה של החברה. הוא עוסק באוטופיה הסוציאליסטית הפעם מתוך ידיעה כי הוא מדבר אל הקיבוץ וההתיישבות העובדת בארץ . הוא כבר יודע שתלמידיו הגיעו למארקס ועל כן הוא מבקש להדגיש את הצדדים האוטופיים אצל מארקס עצמו. לדידו האוטופיה אינה מוגדרת בתלישותה מן העולם, בדמיון או בהזייה החוסמת את הראייה של המציאות. היא מבטאת דווקא את הרצון להתנסות במה שחורג בחיי המעשה , במקום ובזמן את
בובר שעסק בסוציולוגיה כמוציא לאור בימי נעוריו בגרמניה בהוצאה 'חברה' ספרים שהיו לקלאסיקה היה חלוץ לימודי הסוציולוגיה בארץ. זו היתה סוציולוגיה שלא רק תיארה מערכות אלא סוציולוגיה ביקורתית. היא לא רק עסקה בתיאור של מערכות או של תפקוד, של דרכי שליטה או מערכות כוח. היא ביקשה דרכי שחרור וביקורת, התהוות של החידוש . היסודות האוטופיים נשארו באופק שהיא הציבה. לסוציולוגיה אותה ביקש לפתח יפים דבריו על התורה החסידית 'לא ניתנו לבן האדם הדברים שבסביבתו אלא כדי שיגאל אותם ואין לך דרך קצרה לגאולת העולם- שום חברותה שהיא עניין של חיים אינה הולכת לאיבוד.'
תלמידתו של מרטין בובר יונינה טלמון גרבר קיבלה על עצמה בשנות החמישים ללמוד את הקיבוץ. היא נקראה על ידי אנשי איחוד הקבוצות והקיבוצים משום שכתלמידת בובר היתה משוחררת מסד המארקסיזם האורטודוקסי שעדיין היה מרכזי בבקיבוץ הארצי ובקיבוץ המאוחד. ניתוחה של יונינה טלמון גרבר את הקיבוץ באו, ולא במקרה, מתחום הסוציולוגיה של הדת ולא מתחום הסוציולוגיה הפוליטית. תפישתה את התפתחותו של הקיבוץ מן העדה אל הקהילה השפיעו עמוקות על תפישת חברי הקיבוץ את עצמם . (גלגולה המאוחר של תפישתה היא אימוץ המילה קהילה כדי לבטא את השינויים שהתחוללו בקיבוץ. אצלה המושג מתאר את התרחקותו של הקיבוץ מן השותפות הראשונית , בשנים האחרונות הוא הפך להיות מושג המתאר את הקיבוץ המשתנה).
לדת ייקרא דת אמת, כל עוד היא פורייה, ופורייה היא כל זמן שהדתיות מקבלת על עצמה עול מצוות ותורות, מכניסה בהן, לעתים מבלי שתרגיש בכך, תוכן לוהט חדש ותשנה אותן בתוך תוכן עד כדי כך, שכול דור ודור יראה אותן כאילו נתגלו לו עצמו אך היום, כדי לפרנס את צרכיו של עצמו, השונים וזרים מצרכיהם של אבותיו. אולם בשעה שמנהגי הדת ועיקריה קפאו עד כדי כך, שאין עוד בידי הדתיות להטיל בהם חיות או שאין היא אומרת עוד לקבל עליה את מרותם, שוב נעשית הדת תופעת סרק ונטולת אמונה הדתיות היא היסוד היוצר, הדת היא היסוד המארגן; דתיות מתחילה מחדש עם כל אדם צעיר שהרז מרטיט אותו, הדת אומרת לכפות עליו מערכתה, שנקבעה קבע עולם; דתיות פירושה פעילות, קיום יחס בראשית אל המוחלט; דת פירושה סבילות, קבלה שמקבל האדם על עצמו את החוק העובר בקבלה. דת פירושה קיום הקיים; דתיות פירושה חידוש, התחדשות.[8 הפרק האחרון בקשר בין בובר והתנועה הקיבוצית בימי חייו היה בשנות הששים. בובר כבר היה בן שמונים . אברהם שפירא, חבר קיבוץ יזרעאל, הגיע למרטין בובר דרך תלמידו שמואל הוגו ברגמן. הוא ביקש לקיים עם בובר מספר פגישות להם יהיו שותפים חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית. השיחות לא היו עם אנשי השומר הצעיר אלא עם אנשי איחוד הקבוצות והקיבוצים. עוד אי אפשר היה להתגבר על המחסומים הרעיוניים ועל השייכות הסקטוריאלית של התנועות הקיבוציות השונות. בובר היה הפעם ביקורתי הרבה יותר. הוא כבר לא ניסח את דבריו על הקיבוץ כ'אי כשלון למופת.' הוא טען שהאידיאולוגיה הפוליטית קטעה את הדיאלוגיות . שבקיבוץ. שיחות אלו עסקו בעיקר בצד של החברותה ובמשמעותה החינוכית לדור השני. זו היתה פגישה של דור שחי אחרי השואה ואחרי הקמת המדינה. הפרסום מחדש של 'נתיבות באוטופיה' בעריכתו של אברהם שפירא החזיר את בובר לשיח הפנימי של חברי קיבוץ. כמה מן השאלות היסודיות שהעלה בובר בכתביו התגלו כשאלות אקטואליות ונוגעות בכאבי הדור הצעיר שצמח בארץ. ]
השאלות שהועלו על ידי אנשי הדור השני והשלישי של הקיבוץ החזירו את בובר לימים בהם עסק בדיאלוג. בתשובותיו לשאלות של החברותה בקיבוץ היה הד לדברים שאמר כאשר עיצב את רעיון החברותה
'כל תגובה (של אני אתה ) משליכה אותך לתוך עולם הלז. זהו העצב הנשגב של גורלנו.' חווית האני אתה מפוזרת ב'אירועים קטנים' כמו בין שניים אין חוויה מתמדת של דיאלוג אך יש התגלויות שלה כך בחברותה יש אירועים חוזרים ונשנים של דיאלוג בלי שהדיאלוג יתרחש תמיד. כאז כן עתה לא הגדיר בובר מהו המביא לידי דיאלוג, מהו המרכז החי מסביבו יכולה להתרחש החברותה. מה שכתב באני אתה מתברר כמצע של הבעיות המתגלות בקיבוץ בשנות הששים.
'אין עדת בני האדם כתיקונה קמה לעולם על ידי שבני אדם רוחשים אלה לאלה רגשות (אם כי בלעדיהם לא תיכון עדה זו) אלא על ידי שני דברים אלה : שכולם שרויים בזיקת גומלין למרכז חי וכן שעומדים בזיקה חיה של זיקת גומלין אלה לאלה. '
עתה הוא אומר ש'שכיח בימינו טיפוס האדם המעדיף להסתכל ולהשתמש ביצורים שהוא פוגש ולא להושיט להם נפש ויד'.
בשנות השבעים, במיוחד אחרי מלחמת יום הכיפורים , הנוף הרוחני השתנה כולל בקיבוץ. האמון בתהליכים פוליטיים , ביכולת של היררכיות וצבא לענות על שאלות קיומיות וחברתיות התגלתה כמוגבלת. מתעצמים חיפושים קדחתניים אחרי אלטרנטיבות שהגיעו מחוגי השמאל החדש האנרכי, מתרבות של מחאה, משינויים בדרכי ההתחברות. הסמכות המוסרית של המהפכה הסובייטית נמחקה. בקיבוץ התגלו מגבלותיה של השיתופיות הממסדית . המסורת היהודית שנדחקה שבה לעורר שאלות מטרידות. המשורר והמחנך יצחק קצנלסון כתב שנים קודם שיהדות זו שתקום אינה יהדות גושן שלפני סיני, גם לא יהדות המקדש. היא יהדות הצומחת לאחר הגולה. היא כוללת בתוכה את הזיכרון של כל השלבים ההיסטוריים שעברה היהדות ועברו היהודים קודם. עתה היה ברור כי יהדות מדינת ישראל היא יהדות הפועלת לאחר האמנציפציה, לאחר חורבן הקהילה היהודית בשואה, היא יהדות שצומחת תוך כדי קיבוץ הגלויות אל מדינה עם אחריות פוליטית על צבא וכיבוש. היא יהדות המודעת למחיריה.בובר כותב בכתביו המאוחרים כי היסוד המדיני בא לידי ביטוי בראייה אוניברסאלית באחריות לביטחון. הוא הכרחי הוא נשען על משברים, על אי יציבות הפנימית והחיצונית. הוא נוטה להפוך לעודף פוליטי כלומר להחליף את הספונטאניות, את העיצוב הצומח מבפנים, את טיפוח הרבגוניות. לדעתו יש להתנגד לעודף פוליטיזציה בחברה. המדינה צריכה לעודד את הצמיחה החברתית. היא נבחנת ביכולתה לפעול בלי עודף. זה העיקרון בו מאמין בובר בהקשר להפעלת כוח. לא להפעיל יותר כוח מאשר הכרחי. בובר קובע כי אין הוא מאמין בדחיית יצירת החברה עד שיבשילו התנאים כמו שגורס מארקס ולא במימושה המיידי והשלם כפי שתבע באקונין. 'מאמין אני בפגישת ציור וגורל בשעה של כושר יצירה. '

בתוך מצב זה החלו לקרוא שוב את מרטין בובר וא.ד. גורדון. בתנועות הנוער שביקשו לברוא מחדש את הקבוצה החינוכית כגרעין של חידוש חברתי. בתוך היתמות הרעיונית שהתהוותה בעקב השינויים המדיניים ובמיוחד החברתיים כלכליים שעברו על החברה הישראלית קיבלו דבריו של בובר על הנעורים כהבטחה נצחית, על החברותה ועל העדה חשיבות מתחדשת. 'חברותה בין מקושרים אינה יכולה להיות מציאות מתמדת העיקר שתהיה לאפשרות מתמדת' המופת של גורדון , תפישתו האקולוגית ,יסוד עם- אדם שלו, הדגש על היחיד האחראי והביקורת שלו על הערצת צורות חברתיות במקום שותפות השפיעו על עולמם של צעירים שהחלו לבנות קבוצות שיתופיות. התפישה הדיאלוגית של בובר, תפישותיו את החירות המבקשת מעשה של יצירה חברתית המאפשר יצירתיות, עמידה במשימות חברתיות , דיאלוג חינוכי ובינאישי היו לחלק בלתי נפרד מהיסודות לחידושה של תנועה של קומונות וקואופרטיבים. של מחנכים ופעילים פוליטיים.

מרטין בובר האמין בשלשה שלבים הכרחיים בצמיחת האישיות שלב התוהו ובוהו, שלב הכיוון ושלב ההכרעה . אישית הוא הצליח אולי להבין את שלבי הרוח אך בחייו לא מימש אותה. הוא שקרא בשם ההגשמה האישית לא הצליח תמיד להגשים . הוא היה סגור יחסית בפני דיאלוג , לא בא במגע עבודה באדמת ארץ ישראל ולא חי בחברותא. אולי הציפיות ממנו היו גדולות דווקא משום שהצליח לתת ביטוי למה שהתגלה כרחוק מהיכולת שלו להגשים. מעורבותו היתה לעולם פרפורמאטיבית, כאיש רוח, כסופר והוגה דעות. למרות שלא האמין ברוח המנותקת מהמציאות כך חי ואולי משום כך יכול היה לתת ביטוי למאוויי דורות של צעירים שהתנסו חלקית במה שהוא חלם בשלמות.
הוא הציב בפני העתיד אתגר גדול שביטא את התנסותם של דורות של צעירים משך יותר ממאה שנים: כיצד השותפות יכולה לקדם את החירות והשיוויון בין בני האדם, כיצד ניתן לקדם את החברותה מעבר לשלטון אדם באדם , כיצד בתוך הקידמה ניתן להתמודד עם האלימות ההופכת את בני האדם למכשיר, כיצד היהודי יכול להיות גם אותנטי וגם רלבנטי לדורו, גם ממשיך וגם יוצר. כיצד להתכוון למקור ולייעוד כאן במקום ובזמן.

ביבליוגרפיה
מרטין בובר חילופי אגרות ערכה גרטה שידר, הוצאת מוסד ביאליק כרך ב'
מרטין בובר תעודה וייעוד כרך א' כרך ב'
מרטין בובר תקווה לשעה זו
מרטין בובר בעריכת אברהם שפירא נתיבות באוטופיה
מרטין בובר : לזכר א.ד. גורדון שדמות כ'א עמ' 13
א. יסעור משנתו של בובר וחקר הקיבוץ הקיבוץ 8
דן אבנון מרטין בובר הדיאלוג הנסתר
רבקה הורוביץ הדרך אל אני אתה מוסד ביאליק
אברהם שפירא
כאן ועכשיו : עיונים בהגותו של מרטין בובר מרכז מרטין בובר באוניברסיטה העברית בירושלים ירושלים 1989
קהילייתנו הגות לבטים ומאוויי חלוצים בעריכת נתן ביסטריצקי מהדורה עם מבואות והערות של מוקי צור, יד בן צבי, תשמ'ח 1988

ספרות בקיבוץ

ספרות בקיבוץ

במערת תל חי, לפני שהקימו את החצר הידועה . היה פילוג. ששת האיכרים שעיבדו את האדמות נחלקו לבני האור ובני החושך. בני החושך טענו כי איכרים, גם איכרים עבריים אסור להם לקרוא. הקריאה מדיחה את הדעת מהפרוייקט המרכזי : עבודה. לנו ליהודים מסוכן עוד יותר לקרוא כי הרי אנחנו נמשכים לקרוא והמשיכה הזו תעלה לנו ביוקר: הספר הוא שירחיק אותנו מעבודת כפיים. בני האור טענו כי השילוב בין עבודה וקריאה הוא המבחן האמיתי. הוא האתגר. בני האור טענו כי יש להביא למערה מנורה שתאיר בלילות ותאפשר לקרוא, בני החושך טענו כי האור מפריע להם. סידרו סדין שפיצל את המערה לשניים. בני האור קראו, בני החושך ישנו באפלה.

רבים מאלו שעלו ויצרו את הקיבוץ היו חניכי הספרות.אפשר אפילו לומר כי הספרות היא שהביאה אותם אל השדה. הספרות העברית תיארה את החקלאי והרועה כאנשים אליהם צריכה האנושות לשאוף. הספרות הרוסית קראה למהפכה. הסופרים היו לחלוצים אנשי מופת. הם הפיצו גלויות עם דיוקנאותיהם של סופרים אהובים עליהם. ספרות זו שנוצרה תחת פיקוחה המהודק של הצנזורה קראה קריאות שמשמעותן פוענחה על ידי הקוראים. החלוצים ביקשו לחקות את גיבוריה: להיות נטשה של מלחמה ושלום , להתאבד כמו אנה קרנינה, הם פחדו להיות תלושים כמו אובלומוב של גונצ'רוב, חתרו להיות אידיאליסטים כמו בספר הפולני להבות. ככל שהתווכחו על מארקס ופרויד הם התרגשו עם דוסטוייבסקי ונשבעו עם ביאליק וטשרניחובסקי.

היה נראה כי לספרות יש מה להגיד לפעמים יותר ממה שהיה להגיד לאידיאולוגיה. היא מגלה צדדי רגש וסודות של יחידים שלא מופיעים בהכללות האידיאולוגיות. לספרות יש תהודה אחרת. מנחם ברינקר מגדולי ההוגים העוסקים בקשר שבין ספרות לחברה סיפר לא מכבר איזה זעזוע פקד אותו כאשר התברר לו כי רבים מגיבוריו הספרותיים החשובים בספרות העברית נתן אלתרמן, עגנון ואחרים התאגדו במסגרת של התנועה לארץ ישראל השלמה. מבחינתו זו היתה מכה משום שחשב שספרות, בניגוד לפוליטיקה, לא יכולה להגיע לטעות מסוג כזה…הוא גילה שהעובדה שסופר כותב מתוך השראה ורגישות עוד לא עושה את עמדתו לנכונה חברתית ומוסרית.

אפשר לערוך את סיפור הספרות בקיבוץ על פי קו היסטורי המשקף את הסיפור של הסוציולוגיה של הקיבוץ. לדבר על ספרות האנחנו וספרות האני, על תקופת ההתלהבות ועל תקופת האכזבה, על התלהבות ראשונים וצער הנכנעים. על המעבר בין כתיבה אוטופיסטית לבין כתיבה דיסאוטופית המתארת את חיי הקיבוץ כסיוט מתמשך. ניתן להוכיח שאילולא הגיע אל המנוחה והנחלה הבורגנית ואל אינדיבידואליזם נאור, היה הקיבוץ ראוי לגינוי. אך גישה זו שטחית ולא קוראת את הספרות הקיבוצית אלא קריאה אידיאולוגית. לא תמיד האידיאולוגיה זקוקה לספרות ואם היא משתמשת בה כאמצעי רטורי היא עלולה ליפול לתהומות השקר הספרות יכולה לבקר את ההכללות של האידיאולוגיה, לתבוע אותה לדין. לעורר עוד מחשבה. לגלות את מחירי ההחלטות ולקרוא לפעולה או להימנע מפעולה.

הספרות ביטאה את אחת המהפכות הגדולות שחלו בעם היהודי : חידוש ההתייחסות המקודשת לאהבה.
בימים בהם אני כותב את ההקדמה הזו פורצת אלינו האולימפיאדה. בה רואים את המנצחים עומדים ושומעים את ההמנון של מדינתם. עלה בדעתי רעיון מטורף.בראשית המאה העשרים, בישיבת טלז, התלמידים הציוניים במחתרת , אימצו לעצמם המנון. זה היה השיר של ביאליק ' הכניסיני תחת כנפך.' הם בחרו בו משום שהוא כלל את שתי השאלות היסודיות ששאלו עצמם החלוצים: אומרים יש נעורים בעולם, אומרים יש אהבה בעולם. עלה בדעתי שלו היה הופך השיר הכניסיני תחת כנפך להמנון הלאומי והיו משמיעים אותו באולימפיאדה היה מתרחש משהו בעולם…

הקיבוץ נוסד והוא מורעל ספרות. נושם ספרות אך פוחד מפניה. לא במקרה הרבה חלוצים העידו על כך שעם בואם אצה הם הפסיקו לקרוא לכמה זמן ספרים. הם החלו לקרוא טקסטים מסוג אחר : נוף , עבודה וחיי יחד. אולם מהר מאד התעשתו והחלו לכתוב. לכתוב מכתבים, יומנים, רשימות. זיכרונות על שאירע לפני שבועיים. בתוך החלל הריק של התחלות היה צורך להתמלא מחדש. החליטו לספר את החיים. גם המשקיפים על הקיבוץ החלו לכתוב עליו. כל ימיו עגנון הבטיח לכתוב את הספר על חברינו ולא כתב. בניגוד למצופה הספר הראשון על הנדל'ן בקיבוץ לא נכתב בשנים האחרונות אלא ברומאן 'תנובה' שנכתב על ידי אביגדור המאירי בשנות השלושים. תנובה היה שמה של הגיבורה המצילה את הקיבוץ מרכישת אדמתו על ידי עשיר מאוהב ומושחת.

לספר אירוע ולתאר אדם ריאלי כגיבור מעבר לזמנו או כטיפוס ממנו צריך להיזהר זה לא פשוט. בסיפורי החסידים נהוג לספר על צדיקים סיפורים בונים אגדה. אך יש להם הנחת יסוד : האיש צדיק. אם משהו בהתנהגותו לא תקין צריך להסביר זאת על ידי הסוד המסתיר כוונות עליונות. אך אם חלוץ נואם כל הזמן ולא עובד ויש לסופר צורך לכתוב על כך הוא יספר זאת בשם אחר, בתפאורה שונה. הספרות הגלויה ביותר צריכה להסתיר עצמה במעטה של בדיון. הסיפור שמתכוון להיות ריאלי הופך לספור שצריך לפענח את רקעו, לסיפור מפתח. והמון קוראים משוכנעים כי המפתח בידם. אפילו מאמצים להם את הסיפור כפרק מהביוגרפיה שלהם.

בתבנית המקובלת הצורך של חבר הקיבוץ בפנאי ליצירתו, בביטוי עצמי, במימוש עצמי, מופיע רק בספרות הקיבוצית של שנות השבעים.אך כבר בסיפורים של צבי שץ, שהם הסיפורים הראשונים של הקיבוץ, מופיע הרעב למימוש עצמי. הם קוראים את הלבטים של היחיד דווקא עם ובתוך חווית היחד. יש בהם התאבדות וייאוש אך גם צימאון לאינטימיות. מועלה בהם הניסיון המוסרי של היחיד יחד עם תביעה משיחית אוטופית. זוהי ספרות של נעורים המחפשים אהבה ויחד שיוכל להעניק לאהבה אפשרות להתקיים . הם שואלים כיצד יכולה זו להירקם בחברה הנוצרת בסביבה הנתונה בסערה מפוררת המוכרחה להגיב בקשיחות על סביבתה. סיפוריו של שץ מייצגים את כל המתח הפנימי של מהגרים ומהפכנים החיים עם שותפים בני גילם, מנותקים ממשפחות הוריהם לעתים גם רוחנית. יסודות אלו יתמידו לאורך זמן ארוך בסיפורת הקיבוצית.

גם דוד מלץ ממייסדי הקיבוץ הכותב בשנות הארבעים חושף את המחיר האנושי הגדול שמשלם הקיבוץ כחברה חילונית , כחברת עבודה, כחברה שוויונית המגלה את הפערים בין האנשים. הוא מקדיש הרבה לארוס המשחק תפקיד גורלי בחיי היחד.

העידן הנראה בעיננו הקולקטיביסטי ביותר, הדור השני לקיבוץ, מה שכונה דור הפלמ'ח, הוא דור שכבר חי את החיים המשותפים של שני דורות (בדרך כלל ללא סבא וסבתא), חי בתבניות שעוצבו בקושי אך עוצבו כמסר חינוכי. זה הדור שחי בתקופת הסער והפרץ של ימי השואה ומלחמת העצמאות, דור שחי בעידן של יחד מותקף. אך הוא איננו דור קונפורמי של מנוחה נכונה. למרות שהוא מקבל באופן כללי ביותר את משימותיה של הציונות הסוציאליסטית אין הוא צייתן וקולקטיביסטי. הוא מאיר את הקיבוץ בעין ביקורתית. הוא חי את המעבר של קיבוץ כחברה מייסדת לחברה המחנכת את בניה ואת ילדי החוץ שלה ולא תמיד מצליחה בכך. דור שני מגלה את הסדקים של קודמו, את הפרוזה של חייו. למרות שהוא דור של ממשיכים ההמשך מטלטל. הוא הוטל עטוף חלומותיו ורעיונותיו למלחמת העצמאות, שבאה אחרי מלחמת העולם השנייה. התנסויות אלו זעזעו כל ניסיון להתבונן על החזון הציוני כאידיליה. סופרי הקיבוץ של הדור ההוא מתארים אותו אך לא פעם באירוניה ואפילו בסאטירה. הם מגלים את חולשותיו ומתקוממים נגד יומרותיו. אך גם מעריצים אותו על תמימותו ועל סיגופיו.

הסופרים הם תמיד אנשי הרפואה הכללית המבקשת לראות את האדם לא כנושא של ניתוח דרמטי המתרכז בכבד או בלב אלא את האדם הכואב, המחלים. זה החי לפני ואחרי הדיאגנוזה המקומית של אבריו. הם לא רואים את היחיד והחברה בעיניים כירורגיות. בתור כאלה הם לא רואים רק את ההחלטות הפוליטיות שנופלות. אולם מצד שני כאנשי רוח החיים בעידן הנתון לקרע פוליטי הם מרבים לכתוב לא רק ספרות אלא לשלם מס נאמנות לתנועות הפוליטיות להן הם משתייכים. אנחנו לא קוראים היום בתחום הספרות את אותות האורתודוקסיה הפוליטית אותה כתבו הסופרים של אז.

גיבוריו של דור המדינה שפרץ אל הכתיבה על הקיבוץ אחרי מלחמת העצמאות, היו הבנים שנפלו במלחמה. כתיבתם הנסתרת של הנופלים ביומנים ובמכתבים גילה מימד לירי גנוז ומאתגר. אך לא עליהם כתבו הסופרים שהתגלו. דור זה של סופרים ובראשו עמוס עוז מתאר את הקיבוץ אך מבקש להימלט מעול הנבואה. סופרים אלו המבקשים לכתוב סיפורי קיבוץ מקעקעים את זכותו של הסופר להלך בגלימת הצמר של הנביא. יחד עם זה דווקא מנוסתו של הסופר היא שמעמידה אותו כנביא זעם. כתובע את העלבון האישי של טיפוסים שונים בקיבוץ. הוא מטיל ארס סאטירי ובונה אלגוריות על הקיבוץ . הוא מטיל ביקורת על אנשי האידיאולוגיה ומנהיגי התנועה. גיבוריו הם אנטי גיבורים. אך דווקא הם האנטי גיבורים מטילים לחללו של הקיבוץ אתגרים חדשים.

לפני שבועיים נסעתי לקיבוץ עין שמר לחוג את חג הוצאת שלשה ספרים שיצאו בעת ובעונה אחת בקיבוץ. אין ספק שעין שמר הוא הקיבוץ ממנו יצאו הכי הרבה ספרים הרבה למעלה ממאה. איך קרה הדבר שבקיבוץ אחד נולדו כל כך הרבה יצירות ספרותיות? זוהי מסורת ספרותית שהונהגה בקיבוץ. הקיבוץ הזה האמין כי תמונת העל המסתורית שלו נעוצה באמנות שנוצרת בתוכו. גם באמנות הפלאסטית אך בעיקר בספרות. הוצאות הספרים של הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים שנוצרו בתקופת עוני ומשבר הן ההוכחה הבדוקה לתחושת החשיבות שהועידו חברי הקיבוץ לספר ולספרות.

אם עיקר הכתיבה של הקיבוץ בדורותיו הראשונים נסבה על החלטת נעורים בשנים האחרונות נושא מרכזי של הכתיבה הוא דווקא הילדות בקיבוץ. ספרים אלו נכתבו כספרי קינה על הקיבוץ שנגמר, כספרי נוסטלגיה ואפולוגטיקה . כסיפורי אבות ובנים. במשך שנים טענו מגיני הלינה המשותפת כי אם הקיבוץ יוותר עליה הוא יסיים את דרכו המיוחדת. לאחר ששונתה שיטת הלינה קיבלו חברי הקיבוץ את הטענה הפולמוסית באמירה שהקיבוץ נגמר. תיאורי הילדות בקיבוץ הן כסאטירה , כאידיליה וכטרגדיה אמיתית מהווים חלק מספרות הקינה על הקיבוץ. לעתים היא כתובה כקינה השמחה לאיד לפעמים כצער אמיתי על כך שצעקת הסופר אמנם הביאה לתמורה אך לא לתמורה עליה הוא חלם. לעתים הקינה נכתבת בכאב אמיתי על הפרידה מהקיבוץ בו גדל הסופר וממנו יצא. לעתים הנכתב מגלה צמא עמוק לגלגול רעיונותיו של הקיבוץ בעולם שהשתנה. מה מקומה של הקינה בחשבון הנפש הציבורי של הקיבוץ ושל ישראל ? האם יש לה כתובת כמו לקינה המסורתית. מהי הכתובת הזו ? האם היא תפילה של קבלת הדין או מרד נגדו? לא כאן המקום לדון בשאלה דחופה זאת.

ואלטר בנימין אמר כי בשביל לספר סיפור צריך לנסוע למרחקים אך לחזור לקהילה שומעת, הזקוקה לבשורת מרחקים. במשך השנים שעברו מראשיתו של הקיבוץ התברר כי אפשר לנסוע למרחקי הזמן ולהביא משם סיפורים שהיו לקהילה חיה. זה השורש של התורה בעל פה של הסיפור הקיבוצי שאינו מתכוון להטיף אלא למלא את חללי הזמן בעלילות. בהן הקיבוץ הופך לתפאורה להרפתקאה אנושית. גם המקום גם הלחץ יוצרים עלילה אך גם הרעיון הקיבוצי יכול להפוך עלילה. בעניין אחרון זה שבו הלכות המקום הופכות להיות עלילה אנושית למדנו משהו מהמסורת היהודית שבה קיום מצווה קרה הולידה מצבים אנושיים חמים. כך הקיבוץ בעל העקרונות העמיד בפני חבריו זירות מרובות בהן תקנון יכול להוליד עלילת חיים.

מקום הקיבוץ בתנועת הנוער בשואה- דברים ללוחמי הגיטאות

בסוף שנת 1942 הגיע טלפון לדגניה ב' מהמשטרה הבריטית. חברות שלכם הגיעו מפולין. אחת מהן יצאה לעיר בנדין מדגניה ביולי 1939 אחרי הרבה הפצרות מההורים שתבוא לבקר. לא לפולין אני באה הודיעה להם. אני באה לראות אתכם.לכמה חדשים. – לא תשארי לשלג? והיא נשארה לקור המוות הנורא שהציף את עיירת מולדתה. יהודי העיר שחשו את הרצח שועט בביתם ביקשו להקים גן ילדים ארץ ישראלי בבנדין הרחוקה. לשיר את שירי ארץ ישראל בעוד מצעדי המגף נשמעים ברחובות. כעבור שנתיים וכמה חדשים הודיע הגסטפו כי בדרכון הפלשתיני שבידה תוכל החברה לחזור לארץ ישראל. היא לא ידעה אם היה זה עוד אחד מהשקרים הרצחניים. היא גם לא ידעה אם כדאי לעזוב את ההורים. אך אלה אמרו לה כי חשוב שמישהו יישאר מהמשפחה ואנשי העיר היהודית ביקשו ממנה למסור בארץ מה קורה בפולין. כך יצאה הנערה מהתופת כשהיא תוהה ולא יודעת כי היא הוחזרה ארצה תמורת משפחות טמפלריות שביקשו להצטרף לבניהם המגויסים לצבא גרמניה. הפלגתי שמחה לביתי ושבתי ברכבת בוכה . היא הביאה את הידיעות הראשונות על השואה לציבור בארץ . אך היא גם הצליחה להביא את שירי דגניה לבנדין העולה להבות.
עיקרו של רעיון הקיבוץ והגשמתו באותם רגעים קריטיים שלאחר השואה היה שהוא נתן אפשרות לא להתפורר אחרי הרצח. לא להיכנע לאובדניות מרצון , לא להיטמע בכעס ובמבוכה. להאזין למה שלא עזב את היהודי בכל רגעי האסון הגדול : היכולת לחלום. הוא העניק פרספקטיבה עתידית בשעת אובדן, לא להיכנע לאבל נכון ומוצדק. לזכור ולא לברוח מאחריות לעתיד. לזכור כדי לא לברוח מאחריות . הוא ביקש להעיז להעיד. להתייצב שוב במטלה לחנך.
אנו עומדים היום שבעה מיליארד בני אדם כשפצע השואה יושב בתוכנו מזעזע ומתריע על האפשרויות של האדם על פוטנציאל ההרס שבו, על סכנת טמיעתו בפלחני שוא של אירגון ושררה, על יכולתו להיכנע בפני שיטה של רצח.
הפוטנציאל של רעיון הקיבוץ להעניק את הכוח הזה היה דווקא משום שהקיבוץ התמודד עם שאלות ללא פיתרון, שניסה לבנות בתוך מודעות של אובדן, שהוא העמיד את היחד המשמעותי במרכז, את הקשר בין האנשים, את האמונה בדיאלוג ובצורך לגילוי אחריות רב מימדית לאדם. הוא האמין בתפקידו המיוחד של הנוער לא לפולחני סרק אלא למלאכת תיקון פרוזאית ומלאת השראה.

אמיר גלבוע: חדרי הוא העולם

שלושים שנה עברו מאז פטירתו של אמיר גלבוע. אנו שבים אליו, שבים אל שירתו. לקראת הערב הזה קיימנו פגישות בין נוגה וזואי מתנועת אמנויות של צעירים מטפחי תרבות החיים בקומונות ומטפחים חינוך דרך אמנות עם ישראל עם נציגי דורו של גלבע. הם מאד התרגשו לפגוש בני דור צעיר המבקשים על חייהם באמנות. ישראל לוין בן התשעים קונן על השיכחה שהפכה חלק מהנוף התרבותי שלנו אך כשזזה המצלמה לפתע עזר כוח, לא במעט כנראה בגלל הפגישה המופלאה ואמר בנחרצות: לשירה תמיד נזדקק! כך אנחנו מרגישים. השירה יודעת ערכן של מילים ושל שתיקות, יודעת את מקצב הנפש והיודעת לדבר עם אנשים אהבה, אחריות יודעת לנפות את האמת מהשקר המולך.
ומיטב השירה היא אמיר גלבע .
שנים רבות התלונן כי מסיטים אותו מעיקר חייו, שעבודתו כעורך, כמתרגם אינה נותנת לו זמן להקשיב, לעורר, לשיר. אך הוא כתב כ600 שירים! יבול ענק לאיש שפחד להוציא תחת ידו פטפוט מחורז.
מה ניתן להביא מתוך כל זה בערב אחד? מה ניתן להעניק לקהל זה של ידידים ושל מחפשי דרך , של בני דורות שונים ומשתנים. כתב הוא

הערב הזה ביקשנו מכמה דורות לבחור שירים. כל אחד בחר שיר ויסביר את בחירתו.

בשירה העברית חבוי מתח ידוע בין שירת האני לשירת האנחנו. מתי הופך האנחנו למקום בריחה מן האני, למקום מסתור הדוחק את לבו של היחיד ולעתים רומס אותו, מתי הופכת שירת האני עקרה מתקווה, מאוהבת בעצמה, סגורה ודלה, כיצד יכולה שירה כנבואה להפוך את האני לנושא המתמודד עם עולם, יוצר בו נקודות ארכימדיות, כיצד יכולה להפוך את היחד למציין נוף בו היחיד יכול לינוק כוח והשראה לצאת לדרך חיפושיו ? כמה אורב השקר לכל החיבורים הללו. שירי לכת שאינם מוליכים לשום מקום, שירת יחיד הנשרפת כקיקיון .
אמיר גלבע היה מסוגל ללכת בדרכו של ביאליק ולשיר אנחנו המאיר את נפש היחיד ואני המבקש על הציבור.
האם העובדה שאמיר בנה את חייו בשוליים אפשרה לו לעמוד במקום שעמד ואולי עמידתו במשמר השירה הוא שתבע ממנו לא למקם עצמו בהיררכיות, לשמור על שפיותו ושליחותו? לא נדע.

בהיסטוריה יש רגעי חיבור עזים בין היחיד לכלל. רגעים בהם הפגישה עם המוות והאהבה קשורים במלחמה, במרד, בפליטות. לא תמיד רגעים אלו אהובים במיוחד. ובכל זאת קיימים. תהליכים ארוכים המתפרצים כאירוע אך אחר כך עוברים סחף גדול ומשתלבים במשכים הארוכים של חברת האדם.
גלבע היה קשור אישית קיומית לאירועים ולקריאות לאיומים ולהבטחות שנבעו מתוך הזירות בהן פגש בביוגרפיה שלו. הוא היה מודע לחיבור הזה. הוא הזדהה והתמרד, קיווה והתייאש. לעתים טרק את הדלת וכמו כל טריקת דלת הוא ביקש שמישהו יקשיב. כך בחר להפוך את לימודיו המסורתיים לשירה עברית מורדת עמוקת שורש. כך בחר להיענות ללך לך ולעלות ארצה כחלוץ, להיפרד מביתו אך גם להיפרד מקיבוצו בארץ.

הלילה מבקש לו שחר אור ומשמעות הוא מבקש בקר. כבר המדרש העלה את הפחד הקדמון של האדם הראשון כשירד הלילה והוא לא ידע האם תזרח השמש ויבוא בוקר. הזמן הקיומי של בוקר צהריים ערב ולילה מושרש היטב בשירתו של גלבע. הוא יסוד של ריתמוס הקיום האישי והציבורי. הלילה על אסונותיו מאפשר גם חלום, החלום אינו משקף את החושך , הוא מורד בו בלי להתממש. הבוקר צריך להבטיח את גיחתו של החלום אל האור. לקראת הצהריים בהם שמש המציאות ועלה קופחים ולעתים גם מאיימים. אמיר גלבע קשוב למחזוריות היום והלילה אך לא פחות קשוב למקורות התנכיים המשתמשים בדימוי הזה. יש פה משהו מן הטבע אך גם שאיבה של יסודות תרבותיים מובהקים. פה נפגשים הקשב לטבע ולמילה. הוא מתפלל להביא את הבקר אך מבין כי הבקר הוא הבטחה. הוא נדר וקל לבגוד בו. קל לשכוח את המחויבות שלו. קל להשתמש ברטוריקה שלו לשווא.

בוקר כזה ראה בהקמת מדינת ישראל אך גם קרא את הבגידה בבקר. את השימוש הנלוז בהבטחות שהוא הבטיח על ידי יצרי שלטון ורכוש. המדינה שהבטיחה את הבקר לא תמיד עומדת במה שהבטיחה ללוחמיה, לקרבנות העם היהודי בגולה, לאנושות כאחראית עם שותפותיה הרבים לאנושות.

חידת הכתיבה של המשורר לא מתפענחת בשירתו של אמיר גלבוע. היא מתעמקת . הוא תוהה על עצמו כליצן שבלבו בוכה הוא אומר על עצמו שהוא ליצן אך בלי המסיכה המחייכת. ליצן היה בממלכות האיש היחידי שמותר היה לו לדבר אל המלך דברי אמת. הוא היה מעבר למשחקים המקובלים על כן נקרא בשפת הקלפים טורף הקלפים, הג'וקר. לדידו של אמיר גלבוע זהו תפקידו. לערער בפני הקשוח להקשיח בפני הרופס. לשבור מסגרות ולשוב אל תכנן. כך התאים לו הקצב אך לא האמנות הקשוחה של תבנית השיר. ההאזנה לשפה על כל רבדיה. הנמוך והגבוה, הילדי והמרקיע שחקים.

מילים פשוטות הן פרי של אהבה
כוכב הצפון עצב דמעת יתום
אני שותק שיר – כותב חיים

אמיר גלבע מתפלל. לא תפילת ילד מתוך רחם הישיבה המסורתית ולא תפילת חילוני שקץ מפולחני אליל וחושף אותם בשמחה לאיד. הוא לא בז ליכולת לבקש, לתבוע, להודות כי יש מעל. כי יש תהום מתחת. הוא שב להתפלל על ידי התבוננות בטבע ולא רק בחיי הנפש או בחוקי אנוש. הוא יודע שהסידור שביב נשחקו דפיו. מרב קריאה נואשת, או מאובדן ושכחה. אך יש עצים ואבנים, בית ואביב ובכולם גנוזה התפילה הפרובלמתית של ימינו. הוא מתפלל כהמנון, הוא מתפלל כשיר פנימי, בציבור או כצימאון של יחיד. הוא מתפלל בנוסח של הגעגוע של שיר השירים ושירי חורבן ואור. הוא מתפלל.

הסידור קרוע השוליים וכל המילים החסרות אני
רואן מתעופפות ומבקשות מנוח לכף הרגל איך
אביא להן מזור ולב.

המשוררת לאה גולדברג טענה פעם נגד משוררים צעירים , שהיום בגרו, כי מה שמטריד אותה זה שהמשוררים הפסיקו לשיר. היא התכוונה בודאי לייאוש המשוררים מכך שיקראו אותם סתם אנשים בראש שמישהו יקרא אותם מלבד משוררים אחרים. וכאן כדאי לעמוד על מימד השמחה והצחוק בשיריו של אמיר גלבוע. השמחה נתפשת אצל רבים כמרגוע, כהפגה, כהסתלקות ממעורבות בדרך של הבנה מרוחקת, ככניעה למצב. מעין מנוסה אל הומור, כפתרון מדומה למצב של חוסר אונים כמו החייל האמיץ שוויק. אצל גלבע לצחוק יש מעמד מחזק, מעניק כוח, מורד, מותח, הוא קשור ליכולת להיפרד ממוסכמות ומחנופה, מהשתלבות כנועה. הצחוק כמו אצל ביאליק הוא גילוי הרמת דגל לשפה שאינה מתחמקת בין המילים דווקא הצחוק מקשר אותנו עם אזורים של כאב

הוא כותב את מה שהוא קורא
ספר שתי היגון וערב השמחה.

יומי כדרך הליצן. אך שלא כמוהו לא צוחק
מבחוץ ורק כמוהו בוכה מבפנים. אמרתי בוכה
לא בדיוק. בדיוק בוכה בלי
.

בקר אחד הוזמנה מזכירת המערכת לשתות קפה בבית קפה עם חבריה לעבודה. בדרך כלל לא נהגה לעשות זאת אך באותו בוקר הלכה. הוא ישב מכונס בעצמו כרגיל אך בדרך חזרה ליווה אותה וכעבור שבועיים התחתנו. הוא הזהיר אותה. לא פרסם עצמו בפניה אך היא היתה נחושה ועמה בנה את משפחתו.

לא עשיתי לביתי
לביתי אין לי בלתו. כל הדברים האחרים
במילא אבדו. שיאבדו אני מלחש ביני
לביני. רק הבית. ולא עשיתי דבר
עוד לביתי

הקדמה
פינה בעמק שיר בבקר בבקר א' 104
מוקי לספור או לספר כרך ב' 242
לביוגרפיה

חנוך ברטוב פני יהושע כרך א' 344
ישראל לוין ישראל בעל שם טוב על בורות החימר כרך א' עמ 220
פינה בעמק
יום לילה, בקר, צהריים
ארבעה שירים של תנועת האמנויות

טלי וויס
פינה בעמק בחלומם אני מלך א' 21
אמיר גלבוע קורא באתי למילים הפשוטות
גילי על דבר החיים ודבר השיר כרך א' 259
פינה בעמק בחצרנו עץ חיים פורח כרך א' 104

נעמה שקד – תפילה
טל אילה אשלח אותך כרך ב 109
טל קרן ראשונה כרך ב' 166
אמיר גלבוע קורא אני מתפלל מתוך הלב
פינה בעמק רחוק רחוק בקצה מבט ב' 98
זיווה
המכללה

גבי
פינה בעמק שיר בבקר בבקר א' 104

מחקר סטיבן כהן על הבונים

המחקר של סטיבן כהן על הבונים

קראתי בעניין רב את מחקרם של סטיבן כהן וחברו על בוגרי הבונים. המחקר מאד מעניין. מעבר לכך שהוא מוכיח מה שמשתתפיו ברובם ביקשו להוכיח, כלומר את אהבתם לימי נעוריהם היהודיים כפי שצמחו בתנועת הנוער . חשיבותו של המחקר שהוא מחייב חשיבה של מעשה החינוך היהודי המתמשך משך עשרות בשנים.
הבונים היתה תנועת הנוער הראשונה בארצות הברית שביקשה לא רק לחקות את תנועת הנוער היהודי במזרח אירופה ובמערבה אלא להצמיח תנועת נוער מתוך תפישה של אנשים שצמחו בתרבות של ארצות הברית. כתנועה של ני מהגרים היא לקחה ברצינות את התרבות הזו , למדה ממנה ולא התייחסה אליה כשבר מרוקן של תרבות יהודית באירופה. תפישת הגולה שלה היתה לכן מיוחדת ולא היתה דומה למסגרת תנועות הנוער המסורתיות. מאז ייסודה למדו ממנה שאר תנועות את הקו הזה.
מעניין לראות כיצד הנאמנות ליצירה של ארץ ישראל ולמדינת ישראל לא המעיטה את רוח ההיצמדות למה שנתפש כערכי העל של החברה בארצות הברית. המחשבה על ישראל כארץ שנתבע ממנה להגשים ערכי אדם ליברליים ואחריות סוציאליסטית דמוקרטית יצרו מחויבות לראייה מוסרית של הפוליטיקה גם בארצות הברית . הבונים הצליחה ולפעמים הצליחה יותר מדי לתבוע מהפוליטיקה הרחבה לשקף את אשר הצליחה לקיים בתוך הקבוצה והשכבה החינוכית בתנועת הנוער . אם במסגרת התנועה אפשר לאהוב אחד את השני, לראות הכל מזווית ראייה של בחירה ואחריות, אם אפשר לנווט את הכאן ועכשיו לאור מטרות רחוקות מעבר לאוקיינוס למה שהפוליטיקאים בישראל וארצות הברית לא יצליחו לעשות זאת למה שלא יוכלו אנשי הכלכלה והחינוך הפורמלי להגשים את שקורה באופן לא פורמאלי במחנה הקיץ ובוויכוח הרעיוני בתנועה ?
ביהדות אירופה פעלו פילנטרופים רבים למען מה שקראו פרודוקטיביזציה של העם היהודי. הם חלמו שהיהודים שילמדו להיות מסגרים טובים, חקלאים טובים יוכלו להיקלט ברוסיה הצארית ובפולין. אך היה קשה לשכנע את היהודי הצעיר לצאת ממסגרות צמיחתו ולערוך מהפכה מחדש. מי הצליח בכך בגדול? הציונים. הם שביקשו עלייה והתיישבות מחוץ לרוסיה ופולין לימדו את הצעירים בהכשרות חקלאיות ובסדנאות ההכשרה עבודת כפיים נאורה. מה שאי אפשר היה להשיג במסגרת החינוך הפורמלי הושג על ידי החינוך הלא פורמלי. דומה כי תהליך דומה קרה בחינוך יהודי. החינוך היהודי הפורמלי של בית הכנסת או של בתי הספר, שלא לדבר על אותו חינוך שהתבטא ברצון ההורים שלא להעניק לילדיהם את תסביכי הזהות היהודית על ידי הנחלה אקטיבית של בורות היה צריך לקבל השראה מהחינוך היהודי הלא פורמאלי של תנועת הנוער . תנועות הנוער החלוציות שמצד אחד לא תבעו משטר של הישגים פורמאלים וגם לא יצרו היררכיה ממסדית העניקו חוט שדרה ומטרות לקהילה היהודית. הם העניקו לה השראה לעשות ולתבוע. הם תבעו מחניכיהם לפרוץ את מקובל ולדעת גם את הקרוב וגם את הרחוק.
עד כמה שאני מתבונן מרחוק בהתארגנות היהודית ארצות הברית של היום אני חש כי היא מכוונת יותר לגילוי האנשים מאשר לחשיפת הערכים הטרנסצנדנטים או התיאולוגיים. שינוי זה אינו זר גם לאירגונים הדתיים. (שמתי לב שבבתי הכנסת הרבנים מתבוננים פחות בתקרה בחיפושם אחרי השראה מגבוה. הם מחפשים את האנשים, את תוגתם ואת שמחתם, הם פוקדים יותר את מאמינים מאשר את האמונה. דווקא תכונות אלו קושרים אותם אל המתרחש בין בני האדם . תנועת הנוער מעניקה זאת בשפע דווקא משום שהיא קוראת להרפתקאה אישית ומאמינה לא רק בזהירות של פדגוגים שלא לגרום טראומה ופוסט טראומה אלא שהיא יוצאת מתוך נח כי חיים סטריליים מאחריות מגבירים את הבדידות ואי המוצא. )
אסור לשכוח כי הבונים היא תנועה שפעלה בתנאים משתנים בתוך החברה האמריקאית והישראלית. בימים של עימות וקונפורמיות, בימים של ליברליזם אקטיבי המוצא עצמו מול קיר של שמרנות ובימים של שלטון של שמרנות קונפורמית . ימים שמעלים מנהיגות שונה . המפגש עם ישראל על עליותיה ומורדותיה הוא מפגש עם חברה קונקרטית שצריכה להעניק מימד יהודי עברי להיותה חברה במשפחת העמים וזו משפחה קשה. ישראל מעניקה לבוגרי הבונים גם בית וייעוד אך גם קנה מידה קשה לפיצוח השואל ללא הרף שאלות בעלות משמעות גם בחברה של ארצות הברית.
למרות נבואות הזעם של אובדן ליהדות זמננו צריך להבין כי סובייקטיבית לפחות הדור הצעיר של יהודי העולם חש כי היהדות ניתנת היום לבחירתו. אינני יודע אם ההיסטוריה תוכיח כי אכן זהו המצב אך סובייקטיבית לפחות זוהי תחושתם של רוב יהודי העולם. המושג של התבוללות אינו המושג המדייק בתיאור של המצב הנוכחי. דווקא המוטיבציה למאמץ להיפטר מהיהדות והיהודיות יורדת. המחסומים העומדים בפני יהודים המבקשים מעמד בחברה הנמיכו מאד. אך מה שגדל באופן מבהיל היא הבורות הצומחת יחד עם הנגישות לדעת. אפשר להגיע בקלות לכל מידע אך קשה לגייס את הסקרנות . המון תשובות משתוללות בשוק אך חוסר המוצא גדל. ההכרה כי לעתים קרובות הקידמה יכולה רק להבטיח כי ניתן וצריך לשבור את הקהילה והאחריות ההדדית , כי הכוח לו הכל שואפים חייב לשבור את התרבות המשותפת שהאינדיבידואליזם חייב להיות מבוסס לא על הערך של היחיד אלא על בדידותו ועל חוסר יכולתו להתקשר , שאין הוא צריך לחתור לבטא את חירותו אלא להישאר כלוא בעקרותו.
מול הגלים הללו יש לבוגרי הבונים מה להציב.
בסקר מעניין לראות עד כמה בוגרי הבונים הצליחו ליצור מסורת העוברת מדור אל דור. חברי תנועה הם בנים של חברי תנועה. אך יש יסוד אחד חשוב שלא הופיע במחקר וזוהי הקהילה הישראלית. גלות בני הארץ יוצרת דפוס תרבותי יהודי חשוב המביא לא מעט חניכים לתנועה. מי שקיבל את יהדותו דרך התרבות הישראלית .בני הישראלים אינם יהודי בית כנסת, לפחות עדיין. תנועת הנוער הציונית צריכה לגשת ברצינות לקהילה רחבה זו.
כל מה שכתבתי כאן צריך להתקבל בזהירות. תמיד טענתי שהאוקיינוס גדול ועמוק ומפה אין רואים במדויק מ שקור שם אצלכם. לכן אינכם צריכים לקבל את דברי שנאמרו בכל הכנות והאהבה אך אלו השתיים לפעמים חוסמות בפני ההבנה.

דרישת שלום חמה
מוקי צור

קבוצות שיתופיות

קבוצות שיתופיות

אני כותב דברים אלו בהרבה חששות. אינני בטוח כי היום העין שלנו, הלב שלנו, אותות הדפוס והספרים, הצילום והתקשורת האלקטרונית , יכולים לקלוט תופעות מעין אלו. לכאורה הכל מוגש, הכל ידוע אך מסתבר כי בכל זאת יד נעלמה מכסה בענני שמחה לאיד כל ניסיון כן לשנות את העולם. לשמחתי הענן המערפל הזה לא מונע מאנשים להמשיך לנסות. אך הם למדו לדעת כי לא יזכו בהבנה יתרה. אי ההבנה לא נובעת מרצון מרושע אלא מבעיות אקוסטיות קשות של תקופה. פעם היינו מגלים חוסר אמון מוחלט וחשדנות גמורה למי שהיה מעז לומר לנו כי העולם אינו יכול להתקדם. ראינו בביטויים כאלה רשעות או עצלנות אינטלקטואלית . גם אז היתה עריצות קשב ומחיריה היו כבדים. היום הקדמה ומחיריה כה גדולים ומובנים מאליהם שאין אנו מסוגלים להאמין כי בתוך השינויים הדרמטיים כל כך בטכנולוגיה יכול העולם לתקן עצמו. יש אמנם הפגנות צעירים מיואשים המודיעים על נפילתו של העולם אך דומה כי הן יותר מחאה מבנייה. הניסיון להתחיל לבנות את הדברים אחרת מוקף אי הבנה במקרה הטוב. אני מבין שבספר זה יש ניסיון ללכת בדרך הפוכה: לפרסם את הנס כמו שהיו אומרים לגבי נרות חנוכה. ברור כי יהיו בו הרבה דברים שכאילו מורדים במה שמקובל כדרך העולם.
'רק שביל' אמרה המשוררת רחל אך שביל שיוכל להצמיח סביבו ולא רק לזפת מרחבים בייאוש קטן. הסיפור שאני מספר כאן הוא סיפורם של אלו שסרבו לבזבז את ייאושם בעקרות ושיתוק. אני מקווה כי קוראי יבינו את חששותי.

במדינת ישראל של היום פרושה רשת גדולה של קבוצות שיתופיות , בחלקן כבר וותיקות , בחלקן צעירות, בחלקן זמניות, בחלקן קבועות . הן מנסות לחיות בשותפות ולפעול כדי לקדם את השיתוף והאחריות ההדדית בחברה הישראלית כולה.

בתחילת שנות השמונים. כמה קבוצות של בוגרי תנועות נוער ובני קיבוצים החליטו להעתיק את המרכז של מה שנקרא הגשמה מהישוב הכפרי אל העיר. הם האמינו כי המתחולל בערים עשוי להכריע את גורל החברה בארץ. אי אפשר להתארגן למשימה על ידי שליחת חבורות לכמה חדשים לעיירת פיתוח . מעשיהן של קבוצות צעירים שבאים לשנה אינן מכוננות ברית של ממש בין אזרחים שווי ערך . הן מתפרשות כפעולה פילנתרופית . הם חשבו שצריך לערוך מהפכה בחיים,לחיות באופק של שיתוף גורל עם הסביבה. הם חיו כקבוצות בשיתוף אך ביקשו את הצד השני של השיתוף החברתי : מעורבות מתמדת ואחריות לסביבה. כך נולדו הקיבוצים העירוניים. בירושלים, בשדרות ובבית שמש.
עברו עוד כמה שנים עד שתנועות הנוער החלו לחוש כי עליהן לעשות מעשה מתוכנן לשנים. להפוך את בוגריהן לקבוצות נושאות חינוך. בוגריהן החלו להקים חוות הכשרה להן הנער מתגייס לפני גיוסו לצבא, מתנסה בחיי קבוצה, בדיאלוג בין חבריה, במעורבות בחברה ובעשייה החינוכית. כבר לא בהכרח משתתף כמקובל כמסלול הנעורים : מסע נדודים בעולם ולימודים אוניברסיטאים . חברי הקבוצות הללו גילו כי עריצות המסלול הזה לעתים מצליחה לבער את התשוקה לשנות את העולם . אחרי שהצעיר נכנס למסלול החברה תובעת ממנו למהר ולקבל את העול של המקובל בחברה המדורגת היודעת להתעלם מכאביה ומחדליה. הוא נתבע להתעלם ממה שהוא רואה וחווה ולפרוץ דרך לקונצנזוס. חברי הקבוצות השיתופיות ביקשו לפתח עצמם כקבוצות נודדות ולומדות דרך עבודה חינוכית, דרך חיי שירות לכלל. הן מקדישות עצמן למתן חינוך למי שמערכת החינוך הרשמית וויתרה עליו, לפתח מנהיגות ותרבות עצמאית בכל מקום ובכל מצב.
חברי הקבוצות הללו באים מחוגים שונים. חילוניים ודתיים, נשים וגברים. בחלקן הקבוצות כבר עם משפחות וילדים. בחלקן בראשית דרכן. הם מתנסים בחווית קבוצה ומשתדלים למנוע מעצמם את ההפיכה לבועה סגורה. חווים את הקושי בעמידה במשימות בלי להפוך למסדר משימתי לא דמוקרטי.
כמה אלפים מאורגנים במסגרות כאלה. הם מדריכים בתנועות נוער, במרכזי חינוך, הם מלמדים. מדריכים במוזיאונים היסטוריים, מארגנים טיולים חינוכיים בארץ ובפולין. כמה מהקבוצות הללו הקימו קיבוצים חינוכיים, קיבוצים שהמשק שלהם הוא החינוך. כך קיבוץ רביד בגליל, קיבוץ אשבל, קיבוץ פלך וקיבוץ נערן. קבוצות אחרות נמצאות באופן זמני ביישובים שונים. רבות בונות ביתן בשכונות מצוקה בערים.

הילת פעולתן של הקבוצות השיתופיות מקרינה על הרבה ניסיונות שיתופיים של קבוצות שלא באו מעולמן של תנועות הנוער. קבוצות מתארגנות לחיות בשותפות ללא קשר אל המסורת השיתופית הישראלית. לעתים מתוך קשר אל ניו אייג' לעתים מתוך חיבור מתחדש עם פרקי יהדות ומסורת, לעתים מחוברות עם ליטורגיה מודרניסטית של זמר עברי ולועזי ולעתים בקשר עם נסיונות של קומונות בעולם אך הן עושות זאת בשפה ישראלית הקושרת את הרעיונות המיובאים מעולמות מגוונים עם המסורת של החברה הישראלית הכל כך קשורה עם חיי קבוצת הנעורים.

סיירי חברה אינם תמיד אלו ההולכים בראש ודוהרים למחוזות פלא רחוקים. לעתים הם דווקא אלו ההולכים בסוף הטור ופוגשים את כל פצועי ההליכה ומטפלים בכל אלו שבכאבם יודעים מהו המחיר של ההליכה. חלוצים אלו לא ביקשו ללכת בראש הם ביקשו לא לתת לפצועים ליפול אלא להכשירם ללכת ראשונים ולגלות בעזרת ניסיונם וכאבם את האופק הראוי.

עין- גב מוקי צור

רק אשר אבד לי קנייני לעד -יובל דניאלי

רק אשר אבד לי – קנייני לעד
מאת מוקי צור

כאשר הונהג מחסן הבגדים השיתופי בקיבוצים נדרש כל חלוץ שעלה ארצה והצטרף לקיבוץ למסור את מזוודת בגדיו העמוסה ל"מחסן הבגדים" כפי שקראוהו באופן פרוזאי בחלק מהקיבוצים או ל"קומונה", כפי שכונה מוסד זה באופן חגיגי בקיבוצים אחרים. פתחו את המזוודה ותכנה הוזרם לקניין הכלל. בגדיו של העולה היו מאבדים את אופיים הפרטי והופכים לקניין הכלל. הגם שהחלוצים ידעו את העומד בפניהם, היה טקס מסירת המזוודה חוויה קשה. זה היה טקס פרידה וחניכה. לעתים הוא התקיים ברוב עם , לנוכח עיני הציבור ובהומור מרכך ולעתים במסתרים, כמשהו אינטימי בין העולה ארצה לבין המחסנאית. לא כולם היו שלמים עם נוהג זה והיו על כך וויכוחים קשים. במשך השנים השתנתה השיטה, לא בלי כאבים.

בזיכרון האישי של החלוצים עולים ארצה נותרה מזוודה זו פרט מאירוע חי ומדויק. הרבה מזוודות יש לאדם בנדודיו, בשלבי חייו השונים אך מסע זה של המזוודה לארץ ולקיבוץ והאבדן הדרמטי של פריטים כה אינטימיים גרם לכך שכמעט כל חלוץ שמסר את מזוודתו זוכר בדיוק מדהים את תכנה. הוא מסוגל לשחזר את רשימת החפצים. מה שאבד- היה קניינו לעד. חלוצה אחת זוכרת את שמלת הכלה שארזה לה אמא שלה בטרם עלייה, שמלה זו, שהפכה בן יום לשמלת הקיבוץ, היתה למחרת שמלת עבודה בשדה. לבשה אותה חלוצה שבגדיה כבר אבדו מזמן. אולי זה היה נצחונה המאוחר. זיכרון האבדן גונז בעוצמה את המבחן הקשה שהיה למבחן חייה של החלוצה. את הכאב ואת ההכרה, את הסבל ואת המחאה הפנימית שעתידים יהיו לפרוץ ברבות השנים ולשנות את שיווי המשקל של הקיבוץ בעתיד.

אין זה קל לגלות את הפרטים שאבדו והיו לקניינים לעד. לשם כך יש לשוטט בזיכרון, נוכח ובתוך תמונות הרפאים המלוות את האדם כל שנותיו. לעתים הן פורצות מתוך אפלת הזיכרון המחוק ולעתים הן מונחות לנגד עיניך בנוף הפיסי, בו אתה משוטט. יובל דניאלי עשה ניסוי מודע ורציף של שנים לגלות – דרך קניין הדימויים, העצמים, פני אדם המלווים – את אשר אבד, ובשל כך קורא לחיים חדשים, ואת אשר לא אבד ובשל כך הופך לגרוטאה מפהקת.

דניאלי האמן חי באופן אינטנסיבי את הקונפליקט בין מה שאבד לבין קנייני לעד משך שנים. בין מה שמת בזמנו ועדיין רוחש בלב ובמצפון, לבין מה שנראה כחי ומסתיר בכי של אבדן. זהו שיטוט מסוכן. האמן יכול לבלבל את עצמו ואת הצופה. קינתו עשויה להחריש המנון המבוסס על אמונה שיש בפני מי לקונן; מעין טריקת דלת שבה הטורק בטוח שהשומע אותה מופעל על ידה. פראזה גבוהה יכולה להראות בעלת עוצמה דווקא משום שהיא מסתירה ייאוש. היא עשויה לחשוף סירוב של הציבורי להודות במה שהוא יודע באופן פרטי.מאחרי הדיבור הכללי, הסיסמתי יסתתרו תמונות ומצבי רוח הנראים כמסכנים את הנראה כיציב וקבוע אך דווקא הם מהווים זרעים למה שיכול לצמוח ולהתחדש. בקריעת המסך אפשר לגלות ביטחון ביכולת לעמוד במבחני הבימה הפתוחה.

דניאלי עוסק בדימויים שהוא מאמין שהם מקומיים אך לא פרובינציאלים. הוא נשבע אמונים ללא הרף לעמק בו נולד וגדל. כחוני המעגל הוא עג עוגה סביבו בעמק חפר. אינו זז מעוגה זאת עד שירדו גשמי ברכה, ועוגה זו פונה אל העולם. אין לו קושי לעבור ממנה אל האוסף שלו ואל עבודתו בארכיון, המשקפים את פריצת העוגה, את הקבלה הטוטלית של העולם הרחב. מודעות עמוקה של אופקים רחבים היא המשרישה את דניאלי בביתו הקיבוצי שבעמק חפר. קנדיד של וולטר נדד בכל העולם ובכל המשטרים והגיע בסופו של דבר למסקנה כי אדם צריך לעבוד בגינתו. זוהי התוצאה הברורה של נדודיו. זוהי הדרך בה הוא רוצה להשפיע על העולם.

העולם שממנו הוא נפרד, העולם המופשט של התקשורת, של המפות והשפות הזרות, של האמנות המבקשת את המוזיאון הדמיוני שלה. כאן ב"קרקע ארץ קטנה" שלו עומדת לדין הנפש של המ ק ו ם בו אדם מכיר את כל חרסי הקיום האנושי, את האימה והסיכוי, את צימאון התיקון ואת כובד המציאות הנגלית.

אמן זה שב מעבודותיו מלאות האימה, אותן צייר כאמן נודד ולומד מעל גגותיה של ניו יורק, אל נחיתת האימה בנוף מולדתו במלחמת יום הכיפורים. כאן אימה וכאן אימה אלא שזו האחרונה היא זו הנתונה לאחריותו שלו. הוא שב אל המקומי כי כאמן הוא יודע כי הסתר הפנים של עולם אידיאולוגי ושל קידוש הקיים ניתנים לערעור רק על ידי איסוף ראיות, פרטים, עקבות, גילוי עצב החורבה ועוצמת הגעגוע אל העיקר שאבד ואל מה שעדיין לא נבט.

הוא נתון בארגון המזוודה של ציוד משמעותי מן העבר לקראת הקמת תחנה מרכזית למסעות עתידיים. מניסיונו הביוגרפי הוא יודע כי עשויים לפרשן לא נכון סמלים ודימויים שביקום יצירתו: דרך לבית הקברות, דיוקן א"ד גורדון המנותץ, כלי הסנדלר שאיבדו את תפקידם (והמזכירים יותר מכל את הזיכרון עצמו).

לקראת ציון תום המאה הראשונה לקיבוץ יש להתמודד עם פרספקטיבה ארוכת טווח. כבר אין זה ניסוי ועדיין לא ניצחון. זיכרון העבר וגלגוליו עבר מבחנים קשים ולא תמיד הצליח בהם. דווקא יצירת האמן היא שתוכל להבקיע טוב יותר את הסוד. יצירה שטיבה האמנותי וכוחה כביטוי של היחיד שלא מסר את מכחולו לכלל והעז להמשיך במסורת של ניתוץ הפסילים ואימוץ היצירה.

שלונסקי ביקור לקראת זמר פירוש של יריב

אברהם שלונסקי האם 'נחצה הפתיל בין אתמול ומחר'?

אברהם שלונסקי היה משורר, עורך, מנהיג תרבות. את כל אלה עשה בהתלהבות ובמתח אך בידיעה כי הוא חי בסערת ניגודים. לעתים מנגינה שלו מתערבבת במנגינה אחרת רחוקה, מילים במילים ועריכה נלחמת בעריכה קודמת. מה שהוא שר עומד מול מה שהוא עורך, ומה שהוא אומר כמנהיג תרבות מתנגש עם מה שמבקש לומר לחבריו המשוררים החיים בבדידותם. אולם התחומים גם תורמים זה לזה.
את הקרעים הללו אפשר לגלות בגלגולה של שתיקה. שלונסקי למד בימי הסער והפרץ החלוציים של העלייה השלישית שיש לנצור ולמתוח ולא לשפוך ולדמוע , הוא לימד זאת בציבור בתרועה גדולה ובכישרון לשוני וירטואוזי. איך לומדים לשתוק ולמתוח בעזרת הברקות ודיבורי שיר לוהטים? זו היתה אמנות של חלוצים שהיתה למסורת מאז העלייה השנייה . חובת השתיקה והמתח הכבוש היתה קוטב נגדי לווידויים , להתלהבות, לריקודים האקסטטיים, להערצת העבודה והניגון. דרך תגובה עתירת הסתירות מחלחלת במחילות הרוח של שלונסקי עד לשיר שנכתב עשרות שנים אחר כך, לאחר השואה, שיר שהיה לנוסח של תפילה בציבור שעברה למעמד זיכרון השואה: הנדר . זהו שיר המצווה לזכור את הסיפור שאין לספר כי הוא טבוע עמוק מדי בביוגרפיה של הדור. המשורר משביע את בני דורו לזכור ולא לשכוח אך לא יכלול בתוך השבועה את החובה לספר פרטים. אין בשיר תמונה חיצונית. רק צו. מתח. שתיקה. לפנינו עדות לכך שפעולתו של שלונסקי בתקופה אחת מהדהדת בתקופה אחרת. לתקופה החדשה יש אקוסטיקה שונה. כמה מחידותיה של תקופה מוקדמת יכולות להתפענח באופן מיוחד בתקופה מאוחרת. צלילים ישנים יהדהדו חדשים במרחק הזמן. ההדים ובני ההדים הללו הם שעושים את התרבות לאפשרית. הקפיצות והפיתולים ביצירה משקפים מחילות תת-קרקעיות המתגלות בחלונות רחוקים זה מזה ובסדר לא קבוע בתקופות שונות. אין כאן סיפור שהושלם אלא מדרש לאגדת חייו של המשורר ולהלכות שגיבש לעצמו ולחבריו לאור האגדה הזאת משך השנים .
שלונסקי איננו רק משורר. הוא נודע בתרגומיו . והרי כל תרגום הוא מדרש. הוא עריכה מחדש. לפי החלום הציוני התרגום לעברית היה חלק בלתי נפרד מן המאמץ להחזיר ציוד הביתה ומכאן לפתוח פתחים חדשים אל העולם הרחב, אל המוזיאון הדמיוני של האנושות. יש בתרגום מאמץ להתחבר אל הנוף המקומי ויחד עם זה לעגן את ההתנסות של זמן ומקום ולחבר אותם אל הניסיון והיצירה התרבותית האוניברסליים. דרך תהליך זה ניתן יהיה לשיר את העולם ולתרגמו לתקופות חדשות, לשפות מתעוררות, למרחבים של פעילות אנושית.
חצר הצאר הרוסי או המלכה הבריטית היו פינות קטנות . אמנם הן היו מקור כוח שביקש להשפיע על מהלכים גדולים בעולם באניותיהן ובפרשים שלהן, אך לא פחות היה חשוב שבשולי החצר האחת ישב פושקין ובשנייה שקספיר בעלי הרוח הפורצת כל. שלונסקי בתרגומיו לא ביקש להלל את מלך השמש או את הצאר הקדוש . הוא ביקש לדובב את פושקין ואת שקספיר בעברית כדי שארץ- ישראל והשפה העברית לא יישארו מחוץ למעגל היצירה האנושית הגבוהה . כדי שיצירות העד בשפות השונות ובמקומות השונים יוכלו להתחבר שוב אל מקורות רוחם התנכית וידחפו גם את בני העברית ליצירה משלהם.
לא תמיד אנו יודעים את פשר התזוזות התת-קרקעיות המשפיעות על שפתינו ויצירתנו והדבר מודגש יפה בשירתו של שלונסקי. הוא הקשיב בתאווה רבה לגלי הזמן בהם גם שחה בגבורה. גבורתו הלשונית נתחדדה לקצוות דווקא משום שחש שמדי פעם הם איימו להטביעו.
כללי התרגום שקבע הם סימן היכר למפעל תרבותי גדול שסימן לו כיעד: אין כוונתו לחקות סגנונות שהיו ולהראות עד כמה אנו שבויים בעבר. אין ברצונו לכפות עברית שעוד לא קיימת או לכפות על השפה ביטויים שעברו מן העולם. עלינו לתבוע מהטקסט שידבר אל הרגע, אל השומע , אל החוש לבניה תרבותית העובר דרך היכולת לגייס שורשים ולהצמיח צמרות. ככל בניה יש ביצירה התרבותית ניסוי ותעייה, יצירתיות וכבוד למורשת.

השיחה של שלונסקי עם עצמו נמשכה שנים. ובתוך השיחה פרק חשוב לגלבוע.
שלונסקי הגיע לעין חרוד בראשית שנות העשרים. למחנה אוהלים מתחת להר וליד המעיין. לפני מלחמת העולם הראשונה הוא נשלח כילד לגימנסיה הרצליה בתל- אביב כדי ללמוד בה כתלמיד מן החוץ. בגימנסיה למדו ילדים רבים שהוריהם היו רחוקים. קליטת ילדים מהגולה היה החלום הפדגוגי של העיר תל-אביב בלידתה.

בעלייה השנייה חי כנער במרחק מהוריו. הוא ידע מה היא 'יתמות' הנובעת מרעיון המניע הורים לדחוף את ילדיהם למולדת המדומיינת . ערב מלחמת העולם הראשונה חזר שלונסקי לבית ההורים בגולה כששפתיו מתנגנות בעברית. בעלייה השלישית שהיתה מלאה יתומי מלחמה ופרעות הגיע שלונסקי ארצה כבחור מבוגר והפעם הגיע עם המשפחה. היתמות היתה של חבריו החלוצים. לכן הוא ולא אחר היה מסוגל לדרוך על היבלת הכי עדינה של העליות הראשונות ולכתוב את הקובץ 'אבא ואמא'. לדבר עמם בשירה. לשיח עמם שיחה תיאולוגית . לחלוצים הוא היה שליח ציבור . כאן הוא התגלה לא רק כמשורר אלא גם כמנהיג.

אני מבקש כאן להעיד עדות אישית. ידעתי את שלונסקי כבן לחוג התל אביבי של אנשי הרוח חוג שבו דודתי ימימה טשרנוביץ היתה פעילה מאד. מרכזו של החוג היה ב 'כסית' שהיתה בית קפה , וועד חכמים ונראה היה בעיני הציבור כי היא מקדש מעט של התרבות העברית. כילד ירושלמי מקומי לא היה שם. למרות הידידות עם המשפחה לא יצא לנו להיפגש. הרי שלונסקי היה מבוגר ועשיר רוחנית ממני עד כי אפשר לומר שהוא היה מליגה אחרת.
אך כשהייתי כבר בקיבוץ נסענו יחד באוטובוס לעמק הירדן . היום אולי זו נראית כתמונה מיתולוגית . שיחה עם שלונסקי באוטובוס רותח המתגלגל כמה שעות בדרך. הנסיעה של אז להטה מאד כי האוטובוסים היו דחוקים וחמים. ׁ היום מתקיימות שיחות כאלה באוטובוס אך האוויר ממוזג ומדברים בטלפונים סלולריים עם כל העולם ופחות עם השכנים. בנסיעה ההיא באוטובוס של אגד זכיתי למונולוג נלהב של שלונסקי. הוא דיבר אתי ברחמים גלויים לבני דורי.
-אנחנו מרדנו והצבנו לנו סמל של שיבולים וחרב, אמר, סמל הפלמ'ח . אתם תמרדו בנו. ומה יצא מכם?
היום נראה לי משפט זה מוזר שהרי שלונסקי לא היה פלמחניק כלל. הוא השתייך לדור אבותיהם של אנשי הפלמ'ח. אך הוא אהב לדבר במושגים דוריים. הוא הכיר יפה את הנוער והנוער אהב גם אז לדבר על עצמו כדור האבוד , כדור הראשון לגאולה או כדור הראשון שיודע לדבר פחות בפראזות ובשבועות. שתיקותיו המוצהרות של הפלמ'ח לא היו בדיוק שתיקות . חשוב היה לו לדבר, בשפה דורית אפילו על הבוז לדיבורים . כלומר נוח היה לדור ההוא להציג עצמו כדור יורש מסורת בלתי מסורתית לחלוטין .
הוא ראה עצמו כדור של הווה שעליו אמר שלונסקי
' נחצה הפתיל בין אתמול ובין מחר'
אם אבותיהם של אנשי הפלמ'ח היו דור המנסה להוריש שפה ותוכן לדור שבא אחריהם אלה נראו כמי שאטם את אוזניו ותבע בקול שיאזינו לתקיעת השברים שהוא תוקע. אך מי שערך את דברי הדור הצעיר ההוא היה אברהם שלונסקי שראה בסמל שלהם את סמלו הוא.

בשיר שלו אולי נמצא המקור לשיחה המקרית שניהלנו בדרך לעמק הירדן

הדור שלמד להשמיע
ושכח להקשיב:
שהצליח לרדת עד חקר
ולעוף לא זכה

הנהו עומד לפניך
בבלואי הסחבות של עושרו
קשוב ונקשב באין אומר
כאשר לא היה מעודו

בשיר השורות מעידות על רקען ועל תמציתן הכופר במזבח האדיפלי. מה שהוא קרה בין הדורות:

איך נפתחו
איך נפתחו בן לילה שערים

שלונסקי היה זה שהתפלל לדיאלוג מחודש . לקשר בין הדורות. כאן מתגלה שלונסקי לא רק כמשורר אלא כעורך. כמחפש את קבוצת היוצרים שתוכל לפענח את החידה שבנתק ובהמשך. שתוכל לפרוץ את הקיים כדי להיות מסוגלים לרשת את שהתגלגל בין הדורות. מי שיהיה מוכן למסע הגדול יהיה מסוגל להצמיח בית מחדש . אמנם

כאושפיזין באנו
אל משתה לא לנו;
לא נבין לזמר,
לא נדע מחול.

אך הוא מחפש נוף להיאחז בו. אנשים לשיר אתם. עבודה לעבוד ואז גם ימצאו השורשים שאבדו או יותר נכון נטמנו באדמה כזרע היודע כי תבוא סופה. אך הוא יכול לקוות כי אחרי הסופה תבוא הצמיחה .

יגיע זמן שבו

כבר העלה הנס אל מרומי התורן
העוגן כבר שולשל, ונעו ספנים.
עוד יחרתו בחרט ובציפורן
כל מעשינו הגדולים והקטנים

אך ביטחון זה לא היה יכול להתגלות כך בימיו הראשונים של אברהם שלונסקי בעמק יזרעאל. הוא מגיע לשם כמורה לעברית. המסגרת ברורה: פועלים הבונים את החדש זקוקים למורים לעברית הישנה -חדשה. לא יהיה אוהל חלוצי בלי ספר ובלי מורה לעברית. גם אם הספרים יטולטלו ממקום למקום ממחנה למחנה .תמיד ימצא הארגז שיכיל אותם והמורה שירדוף אחרי החלוצים העייפים. יוסף חיים ברנר היה מורה כזה ושלונסקי הצעיר ממנו גם כן.
אך שלונסקי הוא יותר ממורה ללשון. הוא רבי. עם הרבה אירוניה עצמית. חוש הומור וחרוזים אך הוא נבחן כל רגע ביכולתו לעורר התלהבות. לעורר ניגונים ,לערוך טקסים של הפקר, כלומר אירועים בהם חוגגים הקוניאק, השירה, המדרש החובק כל כי איננו מנסה להסביר דבר . פעילותו כרבי איננה של מנהיג אידיאולוג המטיל את מרותו ומציב מפות מסודרות של התמצאות ודרך. הרבי מרכז הווי, מעניק חום , משדר התלהבות לא מוסברת . הוא מעניק כוח לעמוד בגעגועים הביתה, אך לא להתפתות אל החום שמגיע מן ההריסות של הגולה הנתונה לתוהו ובוהו שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
האם למד להיות רבי בביתו כבית של חסידי חב'ד או ממשפחתו בה בערה אש ההשכלה החיבת ציונית וקראה להתחיל מפעל יהודי חדש? (מבית אביו יצאה המנגינה לשירו של טשרניחובסקי שחקי שחקי על החלומות) האם המקור לרוחו של הרבי הצעיר בעמק יזרעאל החלוצית הוא העיר אודיסה בדרום רוסיה בעלת האופי השמשי הבלתי חורפי, זו עיר הבירה של קבוצת חובבי ציון וסופריה בתחילת המאה העשרים, הבוגרת בשני דורות משלונסקי ? ואולי דווקא הרוח החופשית שהיתה בעיר זו והגיעה עד לעולם התחתון היהודי החופשי שבה הוא שקבע את אופיו כרבי של עדת החלוצים בעמק? תרגומיו המאוחרים לסיפוריו של הסופר יצחק בבל שנירצח בידי הסובייטים מעידים יותר מכל על הקשר המיוחד בין רוח השירה של שלונסקי לבין אודסה.
שלונסקי עצמו לא מספר על שורשיו באופן מסודר ולא מתאר אותם הוא מציע לנו לנו פתרון אחר: אולי לא המקורות הם שהזניקו אותו לזירת עין- חרוד אלא דווקא חלומותיו, רצונו במסע, באופק , במהפכה בחייו.
על מצבתם של החלוצים בארץ רשומים בדרך כלל שלשה תאריכים : תאריך הלידה, תאריך המוות ותאריך העלייה ארצה. העלייה כל כך חשובה כי זוהי הקפיצה הקיומית שהוכרעה על ידם . לנסוע. לעלות. לזנק אל הלא ידוע . בתקופת עין- חרוד הראשונה עוד לא ברור אם קפיצת החלוצים ארצה היא מחוות ייאוש של כמה יחידים , אם יש לה סיכוי להפוך לבניין של ממש. לכן היא כל כך עומדת בסימני שאלה. יש בה משהו סוריאליסטי. 'כציפור המנסה להזיז את הגלבוע' אמרה אחת החלוצות. האם תוכל חבורה זו של צעירים ללכת נגד מסורת הדורות שכבר גזרה על הגילבוע אל טל ואל מטר?
שלונסקי המשורר חש את העומק של השאלה וברשימה שלא חתם מאותה תקופה אך בעיני נראית שלו כתב בעיתון של גדוד העבודה שהוא מבקש לא לפתוח את השאלה האחרונה. זה מסוכן מדי. זה עלול לחשוף אותנו לתהום שלא נוכל לה.
באחד משיריו המאוחרים יותר הוא ישאל האם הוא, ואני מניח בני דורו יתגלו כשכוי או כינשוף.

שיר כאבן קלע.
צא אחי, וסקול את נפשך
היא שכוי
שכוי או ינשוף.
צא אל אם הדרך לרוצץ גולגולת
ועקב לשוף

האם יהיו הנסיונות החלוציים למבשרי הבוקר שיזרח כשכוי או למקונני הלילה החכמים כינשוף. האם אנו המודרנה המבשרת קידמה או הדקדנס המוביל לשקיעה. בשלב הזה שלונסקי לא יודע.
שנים יותר מאוחר נזכר שלונסקי באותם ימים של עין חרוד בגעגועים רבים. הוא מתאר את החברה טראסק הפועלים בעמק, מקיימים טקסים, שותים קוניאק ומנגנים ניגונים המרחיקים אותם מהצורך להיצמד לתרבות הישנה. חבורה המסוגלת להינתק מן העיר המפטפטת אומנות. חבורה הבזה בפרהסיה לשירה הלירית של לבני הידיים שאינם מסוגלים לחיות את הפרוזה הלוהטת של עולם העבודה. הוא מתאר איך הגיע שיר שלו לעיתון הפועל- הצעיר, פורסם והביא להדחתו הטקסית מחברה טראסק ,טקס שהיה מלווה בשירה היתולית בחרוזים מבריקים . לטענתו של שלונסקי רק הרגל הבועטת של המשורר שהבקיע גולים במשחק הכדורגל עם תל- יוסף היא שהצילה אותו מבושת ההדחה. זו הרגל הבועטת שהצליחה להסתיר את היד הכותבת שירים מנעה מהמשורר חרם סופי ומוחלט וסילוק מהחבורה.(אנשי תל-יוסף הכחישו בתוקף שאי – פעם עין חרוד ניצחו אותם בכדורגל… ובהיסטוריה הרשמית נשארה השאלה בתיקו גורלי)
לעומת הזיכרונות המאוחרים הללו התקופה של שלונסקי בעין חרוד מופיעה גם במכתבים מאותו הזמן . במכתבים אלו הוא מבטא דווקא את הבדידות שלו כאיש רוח בין גיבורי המעשה. החלוצים סביבו אמנם חושבים שהם מרכז העולם אך הוא מבין כי החיים הרוחניים אינם בעמק יזרעאל אלא דווקא בתל- אביב. עם הסופרים, עם הכותבים החדשים המנסים להדגיש כי אי אפשר יותר לכתוב כקודמיהם באופן בעל ביתי ומצונזר. רק הכתיבה המודרנית שאינה מתארת אלא נותנת ביטוי למה שעוד איננו, למשהו עתיר סמלים כי עוד לא מצא סדן במציאות הפנימית או החיצונית אך היא מנסה לנווט בתוך התוהו ובוהו להכרעה קיומית קשה. מה שקרה בעולם אינו מרשה יותר לתאר מציאות אידילית המיילדת מטורפי רעיונות. לשותפיו של שלונסקי ולו ברור כי מלחמת העולם הראשונה והימים אחריה חשפו עובדה קשה : אין כבר בית יציב השולח את בניו המטורפים למזרח. הכל טולטל ונתון בסימני שאלה גדולים. מידיעות מאוחרות נראה כי כמה רביים חסידים שחצרותיהם פורקו בזמן מלחמת העולם הראשונה מהלכים גם הם במחנות החלוציים . הם אפיקורסים מסוג חדש: נתונים למחשבות רוחניות ותרבותיות נועזות. דורשים את המציאות במדרשים רציניים ולא מפסיקים לשיר בדבקות ניגונים מבית אבא.
שלונסקי כותב על כל אלה:

הנה הוא הניגון! בקובלנה בשאג
הוא מתיפח, מתיפח ומשחיר—
ואי מי שאיננו לי קורץ בלעג:
גם את הנכר פה קונים במחיר.

–ודמע? וערגה? וזיו חיוך לילד?
כל אלה מה? לאלה אין תגמול?

האתוס של המהפכה קבע שתיקה בין דורית. האתוס של הציונות תבע דיאלוג מחודש. יצירת תשתית לשונית לשיחה , שפת מראות ושפת מעשה , שפת ביקורת ושפת שותפות גורל. האם הדבר בא מסיבות פסיכולוגיות או היסטוריות?
כעורך קיים שלונסקי דיאלוג עמוק ומתמיד עם הצעירים ממנו. אך גם כמשורר המרחיב את מנעד הצלילים העבריים, השר בקצב ומדביק במבטו את חווית המפגש עם הארץ ועם חלוציה , וגם כעורך ומנהיג תרבות הוא חי והקשיב לדור הסופרים הצעירים הצומחים בארץ, דור שהכיר את שלונסקי כמי שעודד אותו לכתוב ודאג לפרסמו.
בשנות הארבעים , בזמן מלחמת העולם השנייה, מתברר לשלונסקי שהעולם שהלך ונבנה בארץ עומד בפני סכנת הכחדה. הוא קרא למשוררים לא לשיר יותר אלא שירים מגויסים. קריאתו מעוררת מחלוקת. לאה גולדברג נשבעת שבזמן מלחמה היא תקפיד לשיר על פרחים, על תקווה, אלתרמן טוען כי על המשורר לשיר בשעה כה גורלית רק מה שהוא יכול.
ב1946, בשנות המאבק על הקמת המדינה, שב שלונסקי לשירי הגילבוע הישנים שלו. הפעם לא כיחיד התוהה על יכולתו. כמי שאין ביטחון ששומעים לבשורתו ולבשורת חבריו. מאז שנות העשרים עבר דור. המשורר , המתרגם, החלוץ יודע : יש הד. ההזייה של היחידים נבטה בלבבות של רבים והיתה לכוח מניע ממש. השיבולים והחרב היו לסמל המביא עמו יכולת להתמודד עם האימפריה הבריטית ועם האדמה העקשנית של הארץ על בסיס של עבודת האדמה ותרבות עברית. אחת עשרה הנקודות העולות לנגב בדרום מאשרות את סיום קללת הגילבוע בצפון. הוא כבר איננו פיסת נוף אלא בית ספר ליצירה. ארץ מול ועם שמים. ואת זה מבקש המשורר להנחיל לדורות הבאים אחריו.

בודה על שלמה צמח

שלמה צמח

לספר מחדש את סיפורו של דוד בן גוריון בעידן המתגעגע אליו כמנהיג ומפיל כל דמות המתיימרת לרשת אותו, זהו סיפור מסוכן. האם יקים לו המספר במת מעריצים או ישרוף את פסלו בכיכרות ? האם יגמד או ינפח? אריה בודנהיימר עושה משהו אחר לחלוטין : הוא פונה לחברו, יריבו, בן עירו שלמה צמח ומספר את סיפורו הארוג בהרבה אסוציאציות חופשיות, פיסות של חשבון לב ורוח. בן גוריון מצוי רק בשולי הספר, אך דווקא משום כך מתבררים דברים יסודיים בקורותיו ובקורותינו. דמותו והשכחתו של שלמה צמח גם הם פרק בתולדות חבורת עולי העלייה השנייה ומייסדי החברה הישראלית.
בודנהיימר, בודה ,הוא יוצר ופדגוג. אם היה צריך לבחור את אבותיו בוודאי לא היה בוחר בנביא או במהפכן, גם לא במצביא קר רוח. הוא היה בוחר בחכם מתקופת המשנה והתלמוד מצד אחד, בחלוץ יוצר מצד שני. כאשר מדמיינים את בתי המדרש בתקופת המשנה והתלמוד באופן אידילי הם בתי שיחה, בתי סיפור והרפתקאות הרוח , בתי עיון והפלגה דמיונית. אנשים קרובים לאנשים הוגים במצבים קאמריים ואוהבים להכריע בפרטים. הם שופטים על פאת שדה, על השכנים ועל האהבה. ההיסטוריונים אולי יכחישו ויצביעו על כך שבבית המדרש לא היתה רק אווירה דיאלוגית אלא היתה בו גם סמכות, עמידה מול ועם שלטון בעל כוח , הוא שיקף מתח החברתי , תחושת יתמות לאחר חורבן , פחדים אפוקליפטיים וקדחת משיחית. אך כל זה לא יעזור : בית המדרש נראה בעיני האוהבים אותו כמקום דמוקרטי, חכם , מורכב, בעל חוש הומור, מאבחן את המצב האנושי בענווה.כזו נראית ספרותו. במקרא לעומת זאת מגלים תכונות אחרות : הוא קשה, ראשוני, עלילתי, עתיר מיתוסים ומשפט מחמיר. אבחנות אלו, כמה שהן פשטניות הן נכונות במידה רבה לסוגים של מורים ובתי מדרש של היום. בספר שלפנינו רואים באיזה צד מצדד אריה בודנהיימר כמורה , כסופר, כאיש ציבור.
הספר שכתב בודנהיימר על שלמה צמח ודוד בן- גוריון אינו דיאלוג סוקרטי בו אחד הגיבורים דולה מן השני מסקנות אמת הצומחת מתוך שלילה והגיון. זהו ספר הצומח מתוך משא ומתן לימודי. אין בו מורה ותלמיד, גם לא תורה ידועה מראש. הוא נולד משיחות ואירועים שהועלו על ידי המחבר המתגלגל מנוף אינטלקטואלי אחד לשני, מסיפורי ילדות, סיפורי משפחה, פיסות היסטוריה נוקבות באסוציאציה חופשית כמו משא ומתן מדרשי. עם טונים כאלה אין להפיל את חומות יריחו אלא להסתופף איש עם רעהו ולהקשיב, להעביר את הדברים תחת ביקורת שאינה יוצאת למלחמה אלא מלחימה את הלבבות לקראת תהיות חדשות של אוהבים. ספרות המאמינה בקורא וביכולתו לקשר את הנפרדים, לערער על המוסכם ולהעמיד זה מול זה אנשים הפוגשים זה את זה כי יש להם צורך לספר איש לרעהו סיפור. סיפור אחר מזה המסופר באופן רגיל. כמו שהיה אומר ולטר בנימין אוהבים לחשוף את הבטנה של הבגד הרשמי שהושרש כה חזק בגלל פשטנותו. לא מופיע כאן לא נביא ולא בת קול האנשים נשארים עם שאלות וקרעים המאחים זה את זה. רואים את התפרים, הטלאים נמשחים לכדי פסיפס רגיש ומיוחד.
גיבור הספר שלמה צמח היה איש מיוחד. פגישותי ופגישות חברי עמו, היו לכולנו פרק בחיים. בודנהיימר שלא היה בשיחות אלו הבין אותן הרבה יותר לעומק כמחנך, כאיש רגיש במיוחד. צמח בדרכו המורכבת, בחוש ההומור שלו היה צריך לפי המקובל היום להופיע כמי שאין לו דרך ונהנה מהמבוך, כמי שמחפש דרך כיצד להימלט אך כשרואים את נוף חייו מתברר כי הוא היה דווקא איש נחרץ, בעל עקרונות של ברזל, איש שלא נסוג מדרכו. עושרו האינטלקטואלי כאיש רנסנס , איש אשכולות, עשה אותו לאריסטוקרט וצנוע. הוא גילה לנו כי מה שאנו מגלים מסביבנו, התוהו ובוהו הפורץ כל גבולות, הוא הזדמנות לגלות את האמת כפי שמגלה אותה היחיד . לא חוגג בהמון ולא מצית מדורות מסביבו . יודע את ציפייתו של החקלאי, את שדה הקוצים של איש הרוח. הוא עשה זאת בתקופה של המונים, של קטל, של סיסמאות שדיברו אל הואקום הרוחני. תקופות של דגלים ומנופחות רוחנית ריקה ועצובה.אך הוא לא היה בודד. קיומו וקיום רבים המבקשים את דרכו היו תורת הנסתר שליוותה את המפעל הציוני. זה לא היה רק ניתוח מהפכני כירורגי אלא גם צמיחה מלמטה של תרבות נגד. בן גוריון יכול היה לדעת שמאחורי הניתוח עומדת חברה שלא תתמכר למחלה וליחסי הציבור שהיא מפיצה. עד כמה בן גוריון הבין זאת איננו יודעים. חברותו עם ברל כצנלסון, חברות לא פשוטה מרמזת כי הבין משהו אך בשעת הניתוח הגדול הוא היה די לבדו.
אחד מהדברים המעניינים שקרו בארץ הזו עד שנה מסוימת שאיננו יכולים להגדיר היא העובדה שרבים ממנהיגי היישוב והציונות היו אנשים שהבינו כי האתגר הוא שמירה על צלם גם כשאין לכך כל סיבה. היצרים עבדו חזק כל השנים אך תמיד היתה איזה רוח מרחפת על תהום ומצילה מנהיגים באש חברותה . מדליקה קוצי פילוג חריפים אך גם יודעת ליפול איש על צווארי רעהו. האם הפרידה מאירופה היא שהצילה את החברה הארץ ישראלית מפיתוי פולחן המנהיגים ועריצות הגיליוטינה והגולאג? האם הגעגוע למסרים ההומאניים ששקעו בים הטוטאליטאריות או פירוש מתפתח למקורות יהודיים שהיו גם למקור של חרדות מתבצרת ונטיות שבתאיות? שלמה צמח היה מודע לכל אלה. הזוג שלמה צמח ובן גוריון, צעירים מפלונסק, האחד שהגיע בימיה הראשונים של העלייה השנייה והשני שהגיע אחרי ימי השחר והפשר שלה, לאחר השבר של המהפכה הרוסית, היו אנשים שונים זה מזה. האחד נודע כאיש שהנהיג את מדינת ישראל והשני נשכח כמעט לא בגלל שהיה בעל כישורים פחותים אלא משום שנודע באריסטוקרטיות שלו, בחוש ההומור שלו, בידע העצום שרכש ובמוסרו החמור. הדרמה שארעה בין שני ידידי ילדות אלו, שהעלו איש את אחיו בהכרעתם המשותפת, שיחד רכשו את הדיבור העברי, היתה ידועה מראש : עוד כילדים האחד נודע כמכוון לערוץ אחד והשני נטה לצמוח מתוך ריבוי כישורים. האחד היה בודד כאיש מקבל החלטות, השני בדידותו נבעה מתוך מודעותו כיוצר ומתבונן. ספרו הרגיש והמיוחד של בודנהיימר כותב כתב סנגוריה מושבע לשלמה צמח.הוא קריאה לרנסנס של מה שהוא ייצג. ספר מינורי זה איננו ספר שנולד מסקרנותו של היסטוריון אלא מתוך רצון רוחני לפשר ולמשמעות. בו הסיפור של החברה הישראלית מוצגת דרך המפגש של בן גוריון וצמח. בן גוריון היה איש נחרץ, פוליטיקאי עם הרגשת ייעוד, עם תחושה מאד מובהקת של תפקיד המכוון לימים דרמטיים של לידה פוליטית של עם. הוא התכונן לתפקיד הזה מילדות . העיקר בחייו התגלה בקריאתו החדה את האתגרים אך גם בכוחו לתבוע, לערוך שיקולים של כוח בלי לקבל את פולחני הכוח. צמח היה לעומתו איש של שיקולי דעת ותרבות עמוקה פילוסוף, סופר ואגרונום, איש שחשש מאד מהמפגש של עם ישראל עם הפוליטיקה ועם הכוח. הוא לא האמין כי העם בשל לשלטון עצמי. בן גוריון האמין בקפיצה הגדולה אל חברה חדשה תחת שלטון עצמי.
בזמן מלחמת העולם הראשונה בן גוריון האמין בשיתוף פעולה עם האימפריות, עם העותומאנית בתחילת הקרבות ועם בריטניה בסופה. צמח האמין כי אל לה לציונות להתערב במחול השדים. ב1947 בן גוריון האמין בפוליטיקה של מרד נגד האימפריה הבריטית ולקיחת אחריות לשלטון וצמח ביקש לחסות תחת כנפי הבריטים כדי למנוע את המלחמה. מתחת לשינוי בעמדות עמדו תפישות סותרות אך קהלן היה אחד: החברה והתרבות.

דב סדן נזכר בשיחה שהיתה לו עם ברל כצנלסון. נודע לו אז כי שניים מהחשובים שבעלייה השנייה ישראל ואליעזר שוחט אחים. הוא תמה: איך זה יכול להיות ? הרי האחד אקטיביסט, מנהיג סוחף ורומנטי, ה'שייך של השומרים' והשני מסתגף ושתקן איש עבודה וספר. הוסיף על שאלתו של ברל כצנלסון שלאחד יש נטייה להיות יורודיבי, טיפוס של רוסי קדוש , משוגע איש הרוח , נזירי ומסתגף ולשני של סוג אחר של רוסי קדוש בעל יצרים מתפרצים השוברים כל מוסכמות . המשיך דב סדן לתמוה. כיצד יכולים שני אלה להיות אחים ? ברל אמר לו כי ייתכן כי שניים אלה הם בעצם איש אחד. איש אחד שהתפלג . במחזהו של אלתרמן 'כנרת כנרת' הוא העלה על הבמה את הגיבור המתפלג עליהם שוחחו ברל כצנלסון ודב סדן. מה מרגיש איש כזה? שאל דב סדן את ברל כצנלסון כשהוא מתחיל לנחש כי כצנלסון אינו עוסק באחים שוחט אלא בו בעצמו. ברל כצנלסון ענה : באיש האחד הזה בטרם התפלג , התופת בפנים . האיש הסוער והנזיר, הנבוך והמדריך, הפוליטיקאי שכמו שאמר עליו ישעיה לייבוביץ : 'פוליטיקאי התוהה על מקצועו'. חי והבין יפה את הסתירות הפנימיות הללו. הוא הבין כי דווקא משום כך יש לערוך כל הזמן חשבון נפש אך גם לאהוב את האדם.