כללי

פוליטיקה : אף על פי כן יש לחתור אליה

ללא מטען

צרת היהודים החדשה לא נפלה כרעם ביום בהיר. דווקא משום כך קשה היה להבין מה קורה. בתחילה היה נדמה כי חוזרים אל הדפוס הישן של שנאה, דלות, רעב, שחיתות של ימי מלחמה, חוקי כלכלה והפרדה אנושית , גירושים, פוגרומים, זילות חיי אדם . היה נדמה כי יש כאן עוד פרק של לכלוך אנטישמי מגוחך אינטלקטואלי התופש דמיון המונים. לא היה ברור שלא מדובר כאן על עוד עונה איומה כפי שהתגלתה בעבר, במיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה ובימי השלטון הנאצי בגרמניה. השוני לא נחשף בגלל הדמיון המוגבל ובגלל הכלים הרעיוניים אותם נשאו היהודים איש למפלגתו, איש להשקפת עולמו, איש לערכים ששמר לעת מצוקה אחרון. אפילו המילים הקשות והשאלות התיאולוגיות נוסחו כבר קודם. כבר דובר על הסכנה לעם היהודי על הצורך הדחוף בהגירה, במהפכה, על השואה וטיבה של ההיסטוריה. על היכולת של הציונות לפתור או על הסתערות הסוציאליזם. הרי הסיוט והרצח לא היו חדשים . הם מלאו את הנפש עד תום. אפילו המילה שואה שהיום נראית לנו מכוונת אל אותו רצח מתוכנן, המשתמש בטכנולוגיה המודרנית של השקר והמוות, הבלתי נלאה והשיטתי הנתון בידי אימפריה השולטת על מיליוני יהודים, כבר היתה בשימוש והתכוונה לאותו רצח המוני שהתקיים בתנאים של מלחמת אזרחים וקרבות בין צדדים לאחר מלחמת עולם.

'ללא מטען' הגדיר השבוי הנתון במחנה עבודה לוינס את עולמו של הנתון במחנה כפייה. אין בית , אין אינטרסים, אין חפצים, אין תכניות. הכל מרוכז בהוויה דלה, במלחמת שרידות יומיומית. מצד שני החלל הריק שנוצר מחולל אינטרס מרוכז במה שקורה בעולם, בתנועות הצבא, בשיקולי מדיניות. הוא עוסק בתרבות שהתמוטטה, בחלומות הרחוקים, בכל מה שנמצא מעבר. בגיטו הוויה זו של 'ללא מטען' הוחרפה. מצד אחד הרעב הזוחל והמגיפות, הרצח היומיומי, אי היציבות הטוטאלית, גילוי של אופקים בלתי ידועים של הרשע האנושי והקטנות האלימה של סוכניו ומשתפי הפעולה עמו שיהיו לקרבנותיו בעתיד הקרוב. מצד שני תגובות של יחד מתארגן לעזרה, לוועדי בית, לחלוקת מרק דל להמונים ולחיי תרבות ויצירה. ספרים מתגוללים ברחוב יחד עם חפצים למכירה כדי לזכות בפת לחם אך קוראים באינטנסיביות, עושים תיאטרון, מארגנים ערבי זיכרון לגדולי רוח יהודיים, כותבים ספרות ומלמדים. מנסים לרשום את הזוועה ואת גילויי ההתנגדות מחפשים קשר אל העולם והעולם היהודי. היוצרים מגלים דחף עצום, פורצים כוחות יצירה עצומים כי יש קהל רעב המנסה לשמור על צלם. מחפש נתיב להשארות הנפש. מתוך תפישה המתבהרת והולכת כי הנאצים לא ינצחו והיהודים באירופה לא יחיו. ידיעות אלו מעמיקות את התודעה כי היהודים בארץ ישראל ובארצות הברית יישארו עם הסיפור ועל כן יש לשרוד כמרד, למרוד כדי שיוותר סיפור נגדי שיאיר את האסון הכולל, קינה שבפעולה תיצור מוקד וכיוון לימים יבואו.

ארטור רופין : כל רגע הוא אופק

חגיגה בלבי כשקראתי שיעקב גורן מקיבוץ גינוסר כתב את הביוגרפי של ארתור רופין ושמי שהוציא אותה לאור היתה יד טבנקין. זו היתה מעין החזרת חוב. רופין היה מאדריכלי ההתישבות בארץ וניתן להגיד בבטחה כי היה האדריכל של החברה היישובית איש החוות, האחוזות, תל אביב, התעשייה והמוסיקה, איש ההשכלה ואפילו עבודת הדחק.

ראה את הבעיה המדינית ולא היה מכור לה בכך שהבין שכל בנייה איננה רק אמצעי למטרה הגדולה אלא צריך להיות נושא את עצמו בעל ערך עצמי. הבינוי החברתי היה חשוב לא רק לעצמו אלא לחזון של בניית מסד שלא יימחק לעם היהודי. הוא גייס הון פילנטרופי וכפף אותו לתפישה מדינית שרואה תמונה רחבה ונתונה לביקורת. שאין להפוך הון פילנטרופי כדי להגביר את התלות ולפורר את העניין הדמוקרטי.

הוא היה מודע לדילמה הכל כך ברורה של מאמין מתי מבחן האמונה הוא הציפייה ומתי הוא ההגשמה. ברור כי דחייה משתקת ונמהרות מחריבה. יש לגייס כל רגע כדי לבדוק את האופק הטמון בו.

ערב בשנת 1907 בתקופת הייאוש הגדול שפקד את הארץ (ההבדל בין הייאוש הגדול והקטן הוגדר על ידי אחד מאנשי העלייה השנייה שייאוש קטן הוא פרטי ותוקף כל פעם מישהו אחר בעוד שייאוש גדול פוקד את כולם יחד. שלמה צמח איש העלייה השנייה הופיע בליל מדורה בפני פועלי רחובות ובשורה בפיו. הוא התייאש. הציונות התכוונה להוציא את העם היהודי מסבל סתמי. היא התכוונה להפוך לתנועה של שחרור כוח היצירה והנה מה אנו רואים ? הפועל אחוז הרעיונות מגיע ארצה ומוצא עצמו סובל. מקריב עצמו ולשם מה ? א.ד. גורדון שהיה בין הפועלים אמר אז : מתוך הייאוש יצמח משהו אמיתי. אלה הם כאבים של יצירה. מי ייאבק על יצירת הכלים שלא ינוונו את הניסיון ? רופין.

אך הנעשה צריך לעמוד במצבי משבר. בתקופה אחת מגיע רופין לשיאים בתקופה שנייה הוא נסוג מתפקיד כדי למלא את התפקיד שאין הוא יכול למלא בגלל שיתוק אירגוני. התקופה הראשונה היא התקופה הקשה ביותר בקורות ארץ ישראל תקופת מלחמת העולם הראשונה. כאן עושה רופין בתפקיד של הצלת היישוב על ידי גיוס של הון תמיכה ביישוב אך דואג כי התמיכה לא תעשה בדרך המסורתית ליישוב בשנים עברו : תמיכה באי עבודה, סעד אלא בארגון עבודת דחק.פעם ראשונה שבארץ מתארגנת עבודה ציבורית בידי הפועלים.

בפעם השנייה היא בעת בוא ההגירה המאורגנת הראשונה לארץ ישראל כשההון הפגוע על ידי שלטון כלכלי בפולין פוגע ביהודים והם לא יכולים לזוז לארצות הברית בגלל חוקי ההגירה. מהר מאד פוקד את הארץ משבר כלכלי. רופין מצוי במתקפה רבתי. הרצון להקים סוכנות משותפת לארץ ולממסד היהודי הפילנטרופי בארצות הברית מביא לנסיגה כלכלית, למתקפה נגד ההליכה הפרגמטית של רופין. הוא נסוג מתפקידו והופך להיות חלק ממנוף כלכלי משקי מחוץ לממסד המאורגן. יחד עם הרעבים להתיישבות.

אך מי שנתן מוצא היה האיש המכופתר שבא מגרמניה להקים כאן את המשרד הארץ ישראלי. כיצד ניתן להבין את מעמדו של האיש שהיה שייך למיעוט קטן בקרב העולים ארצה חבורת עולי גרמניה והתחבר עם אנשי מזרח אירופה ביקש להביא ארצה יהודים מתימן לתת אמצעי בנייה בידי סוציאליסטים , כרת ברית עם אנשי השפה העברית בעודו מגמגם בשפת הקודש ומקיים דיפלומטיה עם אנשי האימפריה העותמאנית המבקשים להקים מדינה לאומית במגרש של האימפריה הישנה. היכולת לשלב ראייה כלכלית המכוונת לגידול אנושי, להניע גלגלי כלכלה בלי להאמין כי הרווח הוא קנה המידה ובלי לעשות גרעונות הרואים. להיות איש עסקים שרואה את האנשים.לשם כך היה רופין צריך להצטייד במבט החד של העוני ממנו רואים חובה להיחלץ. הוא היה צריך להבין את עומק השילוב שבין העשייה הרוחנית ליצירה המשקית. להתאהב בעצים כדי לתת כוח לאנשים. לגלות אותם ולהזדהות עם עולם תנועת הנוער והסוציאלזם ששקל בימי נעוריו. גם כשהוא מבקר אינטלקטואלית הוא פועל למען האנשים כי הוא מאמין בכוח היצירתי הטמון בהם. להבין את כוחו של העושר המצטבר בידי מעטים כדי להביא אותם לידי עשייה חברתית לא פילנטרופית אלא פוליטית במובן זה שהיא בונה קהילה ולא תומכת. מה היה סודו ?

כשהגיעו תימנים לכנרת היה שם ברל כצנלסון . הוא ביקש להקים להם מושב של תימנים. לשם כך עשה רשימה של המשפחות, של הילדים. באותו זמן היה ברור כי יש ליישב אדמת יק'א במקום בה ישבה החווה ביתניה. עם כל הציוןד הזה הוא בא למגדל להציע את רעיון מושב התימנים ליהודי אמיד מרוסיה. הוא חשב כי הוא יוכל להשפיע לתת את האדמות לתימנים. זה סקר אותו מכף רגל ועד ראש ופטר את ניסיונו באמירה הנוקבת : 'אין לך דבר בכיס וגם בראש' . מראשית המפעל הציוני ועד היום בזבזנו את הדבר היקר ביותר שהיה לנו את העושר האנושי. רופין היה שומר גדול של האוצר הזה. הוא לא היה מוכן להסתתר מאחרי מדרג ביורוקרטי. על רקע זה ניתן להבין את רצונו להאזין לפועלי העלייה השנייה. על רקע זה אפשר כמובן לקרוא את ההיסטוריה של היישוב בארץ על פי רופין, על פי לבונטין, על פי איזנשטט וגורדון . רופין לא ניהל שיחות עם ברנר עד כמה שידוע לי. אך הוא חש שותפות עם ברל כצנלסון שכמוהו עסק באדריכלות חברתית מדינית. לא צורות כפויות אלא רגישות לאנשים ולמאוויהם ותרגומם למעשה בעל תנופה.

הוא חי בין עולמו האינטלקטואלי לבין תפקידיו באופן שלא היה זקוק לפרנויה כנשק פוליטי. כל פרישה שלו היתה הזדמנות למילוי מצברים. לעשייה חינוכית. לרכישת שותפים לא לגיוס נשלטים. הוא הבין כי יש להלחם בעוני ולמען הכבוד האנושי אך העלאת האדם היתה לו משימה שחרגה מהצד הכלכלי. הוא היה איש כספים ממולח מנערותו ונשאר כזה בכל המצבים אך לא שכח כי יש לכך כתובת לא וירטואלית.

כשבוחנים את דרכו מתברר כי החל את דרכו כמי שפועל עם השונים לו. עם יהודי המזרח על עוניים ומהפכנותם, על התלהבותם ונוקשותם. כאן עמד במבחנים גדולים כמי שיכול היה להצטרף אל ההתנשאות של התרבות המרכז אירופית ולא עשה זאת מתוך תפישה כלל יהודית. מתוך רצון להבין את העם היהודי כמכלול סוציולוגי אחד שאינו מכוון על ידי הדת בנוסחה המערב אירופי או המזרח אירופי. אך אם החל את דרכו כמיעוט של יקים בארץ סיים את דרכו כמנהיג קהילת יהודי גרמניה בדרכם ליצירתם בארץ. בדרך היו גם הרבה משגים תפישתיים והיסטוריים.

הוא כרבים מבני דורו חטא בחטא האוגניקה הניסיון ליצור אדם מתוקן על ידי שיפור גנטי שגבל בגזענות ולא רק בגירסתה החינוכית אך בכל הוויתו סתר את התורה האנתרופולוגית עליה חונך. כמה היום יודעים מהי אוגניקה ? עד כמה האמונה באוגניקה רוויה באפליה והתנשאות מצד אחד אך השמרנות שעמדה מולה ותבעה את השארת המצב הקיים לא היתה פחות גזענית. אלה בשם שיפור הגזע האנושי אלה כדי להנציח את עליונות המערב.
בקטע זה היו לו שותפים רבים בין אנשי הבריאות, תיקון חברתי מימין ומשמאל. סידני ווב הפאביאני הבריטי ורבים מהשוודים הסוציאליסטים. דיואי ואפילו העורך דין שניצח במשפט הקופים. רק הנאצים הדבירו את המחלה ומי יודע עד מתי.

אותו שיווי משקל מלווה אותו גם ביחס לבעיה הערבית מראשית דרכו הוא מבין כי ברית עם הערבים היא הכרחית. כי ללא שלום המפעל הציוני יישאר נכה. הוא בעד להמשיך את המדיניות של יק'א בניסיון לפצות את האריס הערבי בשחרורו ובמתן קרקע לעבודתו. הוא מתאגד בחבורת ברית שלום. הוא רואה אותה פועלת בקרב כל המפלגות. הוא פורש ממנה רק אחרי המאורעות של 1929 ואחרי שהברית מתארגנת מחוץ למערכת הפוליטית. הוא נשאר נאמן לרעיונותיה אך מבקש לראותה ציונית – כלומר לא מוותרת בעניין העלייה וההתיישבות.

על חוקרי ההיסטוריה המודעים לכך שהם שואלים את העבר שאלות הנובעות מתוך מצוקות ההווה והדילמות בהן הם נתקלים להיזהר מלהפוך את העבר לכלי מלחמה פשוטה ואקטואלית . דווקא מי שמודע לעמדתו בהווה כשואל צריך להיזהר לעשות את העבר להד פשוט למצוקותיו להתלות בשגיאות עבר כדי להסביר חוסר אונים בהווה. קל למצוא אצל רופין את האוגניקה כקוד הנסתר שמביא לאפליית עדות המזרח , להתעלמות מהנכבה, להדרת נשים ועוד ועוד. אך בכך אנו הופכים את העבר לתיבת תהודה או לרמקול ולא למורה, שותף, לדוגמה של טעויות אנוש וטרגדיות היסטוריות.

יעקב גורן מקיבוץ גינוסר
ראיית הבעייה המדינית ולא מכור
מבחן האמונה ציפייה והגשמה
תקופת הייאוש הגדול
מצבי משבר : מלחמת העולם הראשונה והשנייה טיפול באנשי הארץ, מזרח אירופה וביהודי גרמניה
בתפקיד ומחוץ לתפקיד 1927
מפעלים החווה המושב, הקיבוץ והקבוצה, העיר תל אביב, תעשיית היקים, השפה העברית, המוסיקה בארץ האמנות.
מקורות : העוני, המסחר, תנועת הנוער, הסוציאליזם , הציונות, המדינאות

מדרכות בקיבוץ

מוקי צור הוא מחנך ועורך, העוסק במחקר ההיסטוריה של ישראל, במיוחד בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. נולד בירושלים ב-1938, ומאז 1956 הינו חבר קיבוץ עין גב בעברו היה מזכיר התנועה הקיבוצית. בין ספריו שראו אור: ללא כתונת פסים, התשמע קולי,אורות רחוקים, יהודה שרת גיבור תרבות, אביב מוקדם, אהבה תכסה, כרעה ברוח.
מלמד ב"בינה" באפעל ובישיבה החילונית בתל אביב.

נתחיל עם מדרכות
מאת: מוקי צור

נוהג אני לשאול את חברי דגניה מה הוא המקום שאליו נראה להם כי יוכלו להביא אורח מבחוץ ולהראות לו את הקיבוץ בתמצית. התשובות לכך מגוונות: יש המצביעים על הבניינים העתיקים בחצר העתיקה, יש על המוזיאון ויש על מחסן הבגדים או בית הילדים. יש העומדים על כך שהמקום האמיתי מבחינתם הוא השער של הקיבוץ: "לפניו אני מרגיש כי זהו שער הבית שלי".אולם תשובה אחת שבתה את לבי: לך במדרכות של הקבוצה ותרגיש את האווירה. ההליכה בין הבתים, הגינות, העצים בעלי הסיפורים. אם הרוח עוברת בין הבתים ואתה מסתובב במדרכות של דגניה, אתה יכול לחוש בקבוצה.
ביקור היסטורי במדרכות הקיבוץ מתחיל באין מדרכות. בבוץ הגדול והעמוק שליווה תקופה ארוכה את חיי המייסדים. בבוץ הזה טבעו לא מעט נעליים מהמחסן של חיותה בוסל. צריך לומר משהו על מחסן זה: נעליים חדשות לא היו לחברי דגניה. היה מחסן של נעליים משומשות אותן חילקה חיותה לחברים. בין החברים היה עובר זוג נעלי ייצוג בו השתמשו כשיצאו מחוץ לקבוצה. הנעליים המשומשות היו בידי חיותה. שמועה עקשנית טוענת כי חיותה נתנה לחברים ש"לא היו בסדר" נעליים צרות ולוחצות. החברים הבינו כי עליהם לפשפש במעשיהם; אף פעם לא אמרו להם למה קיבלו נעליים לוחצות. לי עצמי יש חשד כי חיותה חילקה לכולם נעליים לוחצות. אחרי הכול – מי בעולמנו הוא בסדר? כך או כך, סופן של הנעליים שהן טבעו בבוץ של הקבוצה. נעלמו וזהו.
יום אחד הגיע פנחס רוטנברג לביקור בדגניה. היו לו מגפי עור מצוחצחות. הן היו רגישות לבוץ אך לא טבעו בו. "הגיע הזמן לסלול מדרכות כאן," אמר. אנשי דגניה לא השיבו. כשבא לביקור שני אמר להם: "אל תהיו 'חולוצים'". חולוץ היה כינוי גנאי לחלוצים תלושים ומבולבלים שאין לסמוך עליהם. הפעם השיבו אנשי דגניה לפנחס רוטנברג: "כאן לא תל אביב", ולא השיב להם כי נסתתמו טענותיו: היה עליו לדעת שאכן דגניה אינה תל אביב. שבמקום המדרכות ימשיך הבוץ לככב.
אולם לא לעולם חוסן. בעיה היתה, שהבוץ הכפיש את חדר האוכל. הוצבו מתקנים לגירוד הבוץ, פוזרה נסורת על רצפת חדר האוכל, אך הקרב עם הבוץ לא הוכרע. רעיון סלילת המדרכות התחיל לחלחל. בתחילה הונחו אבנים והחברים דילגו מאחת לשנייה, אך לא היה מנוס, ורעיון כבישת מדרכות הבטון כבש אט אט את החברים עד שהגיע ועלה לאסיפה. פלמוני, איש בית גורדון, התנגד: "אתם מבקשים לבנות מחיצה בין הגשם מהשמיים והאדמה הטובה? זה לא מתאים לתלמידי א"ד גורדון!" למרות התנגדותו החלו לסלול.
המדרכות שנסללו היו זירה חברתית חשובה. כאן התקיימו שיחות מדרכה, בהן החליפו החברים ידיעות, או אסיפות מדרכה, בהן נפגשו חברים לקיים ביניהם "שיחה לא פורמלית" שתניב החלטה רשמית באסיפה. ילדים ראו במדרכה מגרש משחקים. צעירים גילו מדרכה שהבטון בה עדיין לא יבש, ומיהרו להטביע בה את עקבותיהם. הם חשבו כי בכך הם משתלטים על המדרכה ולא ידעו כי המדרכה גם היא מטביעה את נופה באישיותם. בקיבוץ מזרע היה מחנך אומן שהחליט לצייר עליהן ציורים לילדים. זה היה מעין פרסקו הפוך או פסיפס קדמוני.
אחרי מלחמת העצמאות היה יהושע מנוח, איש העלייה השנייה, הבנאי של דגניה ההרוסה. הקרבות הגדולים עם הצבא הסורי התרחשו בדיוק אחרי חנוכת כביש חדש, עם כל הברכות והנאומים של בריטים ערבים ויהודים לשפת הכנרת. הפלישה, הפינוי, ההרס והמשבר חייבו את החברים לעשות מאמץ כדי להחזיר לעצמם את דגניה שהכירו לפני המלחמה. עיקר פעולתו של מנוח היתה מכוונת לשיקום המדרכות. הוא השקיע בהן את כל שאיפותיו לשלמות, לדרך סלולה וברורה. הכול ראו בהן עדות לכך כי הפצע הגדול שנפער במלחמה ראוי לשיקום; חייב שיקום לדורות.
כששיקם יהושע מנוח את מדרכות דגניה הוא פירסם רשימה בעלון הקיבוץ:

החיים, כמו הים, דורשים גבולות ותחומים. יש אפוא להקדיש דאגה מרובה לתקן תקנות, לקבוע מנהגים ולהביאם לאישור הכלל. אנסה להציע שורה של מנהגים חדשים ברשות הרבים.
א. בל נעמוד במדרכות ואל נשמש מכשול לעוברים ושבים.
ב. בלכתנו במדרכות ובהיכנסנו לחדר האוכל, בכל מקום נלך בצד ימין.
ג. תוך כדי הליכה מצד ימין ופנוי דרך למתקרב נברך איש את רעהו: בוקר טוב, שלום. ערב טוב. והתשובה טוב ומבורך. שלום וברכה כל אחד לכל אחד. ונזכור – הקטנים ילמדו מהגדולים ויעשו כמותם. וגם בכך נתמיד.
ד. אין משליכים פסולת על המדרכות ולצידיהן.
ה. אין עוברים על יד משהו מושלך ברשות הרבים, בלי להרים ולהשיב לכלי המיועד.
ו. אין להקים רעש ברשות הרבים.

ההחלטה על הנימוסין וההליכות לא נתקבלה על אסיפת דגניה. דגניה היססה לגבי תקנונים. אך מדרכותיו של יהושע מנוח נסללו באופן כה מושלם עד כי נשמרו כל השנים.
/במשך השנים הצמיחו המדרכות ספסלים ( התברר שרבים ההולכים בהן לא על מנת להגיע. הם מבקשים לחוש את הקיבוץ ולא לעבור אותו. הספסלים יצרו מקום לשיטוטי נערים ולמנוחת ותיקים. לאורך השנים גם הופיעו על המדרכות מגוון כלי רכב: מתלת-אופניים, סקטים ואופניים ועד הקלנועים הנושאים גם הם את סיפורו של הקיבוץ. המכוניות נותרו מחוץ לתחום. המדרכות הקיבוציות לא נועדו למכוניות. הקיבוץ כולו בית, ומה פתאום ייכנסו מכוניות אליך הביתה? הקיבוץ לא חזה את כמות המכוניות שייכנסו אליו. גם בעידן המשק המשותף, של המכוניות הקיבוציות, נסיעה של רכב על מדרכות אינה מקובלת. הנהג מרגיש שם את הנעליים הצרות של חיותה.
לסוללי המדרכות בקיבוץ היה קשר מיוחד עם עובדי הנוי. האחרונים ידעו כי הגן, הנראה כאילו בו נשתל הקיבוץ ולמעשה נשתל על ידי הקיבוץ, עלול להיהרס בידי הליכה רומסת על הצמחים. הנויניקים חברו אפוא לסוללים. היו שני סוגים של מתכננים. היו שהאמינו כי סלילת מדרכות צריכה להישען על הצורך לארגן את הקיבוץ על פי תבנית ידועה: המדרכות יכוונו את צעדי החברים בין הגנים והבתים. לעומתם תבעה האסכולה השנייה מהמתכנן מדרכות שייענו למסלול בו כבר בחרו החברים ההולכים כדי להגיע למחוז חפצם. יש לסלול, טענו, את המדרכה במקומות בהם הדשא נרמס בידי מקצרי הדרך. הראשונים ישבו על המפה וליד שולחן השרטוט, האחרים יצאו לראות בשטח. הסוגיה של קביעת מסלול המדרכה שיקפה את השאלה העתיקה: האם לצקת דפוסים שיכוונו את צעדי האדם או לתת ליציקות לשקף את התנהגות האנשים בהכרעותיהם היומיומיות?
*
למרות העובדה כי מדרכות הקיבוץ צנועות מאוד – אף יותר מחדרי האוכל או בתי הילדים אך הן מגלות יותר מהנראה לעין. הארכיטקטורה הקיבוצית לא המציאה סגנון בנייה חדש. היא כן המציאה ארגון מחודש של השטח – זיקה בין בניינים, בין גן ובית, בין משק וחברה. כל אלה באים לידי ביטוי במדרכות של הקיבוץ, ודרך השאלות שהן מעוררות ניתן לחשוף כמה מנקודות המוצא של התכנון הקיבוצי.
לפני כן, הערה כללית: קיבוץ אינו דומה לכפרים המוכרים לנו. אין בו בתים מרוחקים קילומטרים האחד מהשני, אין הוא מאורגן בחוות גדולות שבהן הבדידות מככבת בגדול. גם אין הוא מתארגן מסביב לכביש עם תחנת דלק, מסעדות וכנסייה, פרוץ אל העולם, אין הוא מאורגן סביב תחנת רכבת, אין הוא נושא מאחוריו דרכי עיצוב נוף קדומים של ימי פיאודליזם ובמרכזו אין מבצר.
למעשה, מבחינה חיצונית, הקיבוץ דומה יותר למבנה של פרוווור עירוני. אולם בניגוד לפרוור, המנסה להתרחק ממקום החרושת והעבודה, הקיבוץ מאמין בייצור, ועל כן כולל בתוכו מערכת יצרנית כפרית ולעיתים אף תעשייה. בנוסף, בקיבוץ מתקיימות מערכות מורכבות של איזונים הנובעים מתהליכים ומשברים, הם צריכים לאפשר עמידה במשימות משותפות וגם לטפח יחסים לא פורמליים בין אנשים המכירים זה את זה שנים רבות. כיצד מבטא זאת תכנונו של הקיבוץ?
הקיבוץ ראה עצמו כבית אחד. אורגניזם מובנה הנטול היררכיה של אורגניזם. התאגדות מרצון המקימה מערכת של חוקים ללא יכולת כפייה. קהילה מאורגנת השואפת לבטל יחסים פורמליים ובירוקרטיים מדורגים. המתח האצור באמירות אלו בא לידי ביטוי חזק במיוחד לנוכח העובדה שהקיבוץ היה חברה שפעלה בתנאי מחסור. הוא בנה את האפוס שלו על הדיאלקטיקה שבין חיי מחסור לתביעה להגשמת חלום, בין צניעות נעדרת מותרות לתיקון החורג מן המציאות. מתח זה התבטא כל השנים בצורות מגוונות. חברי הקיבוץ שילמו על כך לא פעם מחיר כבד שאולי נראה היום כמיותר, ולכל אורך השנים החברים התווכחו מה מתוך היסודות האידיאולוגיים שהקיבוץ התווה לעצמו חיוני ומה אפשרי לביצוע. באמירה הברנרית הקלאסית "הכרחי, צריך, אך בלתי אפשרי" התגלמה המצוקה והשמחה גם יחד. כל פריצת נתונים נראתה כניצחון, כל היתקלות במגבלות הנתונים נראתה כמפלה ניצחת. אולי כאן מצוי המפתח לקלות הבלתי רגילה של הביקורת על הקיבוץ ולהתפעמות המלווה רבים מפרקי חייו.
הארכיטקטורה הקיבוצית איננה ניסיון לעצב בית או גן אלא לעצב מכלול. על בניין הקיבוץ היה ויכוח גדול בו שותפו שלושה גורמים שלא היו תמיד פעלו מתוך עמדה משותפת: היזמים, המתכננים וחברי הקיבוץ. היזמים הלאומיים או הפילנתרופים, שיזמו את ההתיישבות, קנו את האדמות או השתתפו ברכישתן, ליוו מבחינה משפטית את המקומות ונתנו את ההון ההתחלתי כדי לבנות על האדמה משק יצרני ובינוי למחייה. המתכננים כללו מצד אחד את האדריכלים, שהיו צריכים לתכנן את היישוב, את המבנים, את הפיזור שלהם בשטח ואת הגן שיצמח בסביבה, ואת חברי הקיבוץ בעלי החזון והשיגרה, מקימי הקהילה והמשק, אלו שעליהם הוטל להחזיר את החוב ולעבד את הגן. השותפות בין שלושה גורמים אלה לא היתה עניין פשוט, גם בגלל אופיים השונה וגם מתוך הבעייתיות המובנית האופפת את קשריהם.
היזמים, הגורמים המיישבים, נחלקו לשניים – חלקם היו בעלי מודעות פוליטית, וראו עצמם כנציגים של עם בדרך למדינתו, וחלקם הסתתרו מאחרי קביעה ברורה כי אין הם פועלים אלא ממניעים פילנתרופיים א-פוליטיים. שתי הגישות היו "שרוטות נסיון" הגורמים הציונים, שדיברו על מפעל בדרך, על יצירת חברה דמוקרטית לאומית, היו דלים באמצעים, נטולי כוח כפייה ושסועים בחילוקי דעות פנימיים. הם היו צריכים לנווט בתנאי אקלים היסטוריים בלתי אפשריים. הגופים הפילנתרופיים, גם הם לא פעלו בחלל פוליטי ריק. הם היו אמנם בעלי נאמנות לאינטרסים שלא היו קשורים למפעל עצמו אלא למקור הכנסתם, אך גם הם הקימו היררכיות פקידותיות ביצועיות שניהלו משא ומתן שלמרות הצהרותיהם היה עמוס פוליטיקה.
המתיישבים, מצידם, רקמו חלומות חברתיים. הם היו מחפשי דרך שהלכו לקראת הלא ידוע להם מראש. לא כל מייסדי הקיבוץ האמינו כי המבנה של הקיבוץ ותכנונו הפיסי יביאו להטבעת הרעיונות והאידיאולוגיות העומדים מאחוריו על האנשים המתגוררים בו. . אולם מול הגורמים הפילנטרופיים הם הציגו חזית אחידה של אמונה בדרך. אולם הגופים הממנים כציונים או כיהודים הרגישו צורך לגאול את הצעירים מהקיצוניות של חלומם.לתרום לחברה הקיבוצית כהורים מודאגים תרופות תכנוניות . לכל גורם התיישבותי אחר בארץ, חלק ניכר מהאדריכלים ביקשו לממש את חלום המתיישבים הצעירים. הם האמינו כי הם תורמים לחידוש החברה. בארץ. הם היו מוכנים לקיים דו שיח אמיתי עם המתיישבים.
. הם הבינו כי הדיאלוג עם המתיישבים אינו עול הנכפה בכוח אלא מחויבות הנובעת מרעיון כללי, המחייב את כולם: בניית חברה ומשק מתקדמים, היכולים לקלוט המונים שמתגבשים לא רק במצוקתם, המונים שביכולתם להפוך את המצוקה למכשיר הפורץ דרך במה שנראה כגורל ללא מוצא. תרמה לדיאלוג הזה אמונת המתיישבים כי הם חיל חלוץ לרעיון של חידוש החברה היהודית וכי אין הם נופלים בערכם ובמעשיהם מהעומדים בראש הגופים הציוניים או הפילנתרופיים. הם היו משוכנעים כי הדיאלוג בין המוסדות, האדריכלים לבין המתיישבים הוא דיאלוג בין שווים. למרות ההזדהות עם חברי הקיבוץ האדריכלים שאלו: כיצד ניתן לנהל דיאלוג מקצועי עם האיש בשטח, זה שאין לו ידע אדריכלי, ולקיימו על בסיס שוויוני? אך הם גילו בין החברים המייסדים נמצאו אנשים בעלי ידע תרבותי-חברתי עמוק, מה שהפך את הדיאלוג לפורה ורב שנים.
מבין הפילנטרופים והמתיישבים ראו עצמם הארכיטקטים והממסדים מחויבים כלפי החלוצים דווקא, גם בגלל העובדה המרה כי לא פעם לא יכלו לעמוד בהבטחות שנתנו להם. גם משום יצרו עבורם מצבים בלתי אפשריים. למעשה, האדריכלים נלחמו את מלחמת הרעיון הקיבוצי לא פחות מחברי הקיבוץ, וכחלק מעבודתם המשותפת היו משמיעים באוזני החברים בשורות חדשות לגבי הרעיון הקיבוצי. לעתים קרובות נולדו כתוצאה מחזונם של הארכיטקטים רעיונות משונים, לעיתים קרובות עוד יותר התברר כי התוכנית נהדרת אך בלתי אפשרית לביצוע ונעדרת אמצעים.
הדיאלוג בין שלושת הגורמים היה קשה, ובכל זאת אפשרי. אחד המנופים שאיפשרו אותו היו הבנאים שבין חברי הקבוצות, אנשי הבניין, אלה שהכירו היטב את התהליך של בניית בית והבינו את האפשרויות העומדות בפניהם, היו אלה שתיווכו בין הארכיטקטים ובין חברי הקבוצה. בנוסף, תוך כדי העבודה עם המתיישבים, הפנימו הארכיטקטים היטב כמה מהתכנים הרעיוניים שליוו את החלוצים: ההקשבה לטבע –הזכות להיצמד לרעיון המבקר את החברה, , המחויבות הדמוקרטית להאזנה הדדית, ולאורם ניהלו את הדיאלוג עם חברי הקבוצות.-
האדריכל פרדי כהנא מתהלך כבר שנים עם הטענה שתכנון הקיבוץ הוא אלטרנטיבה חשובה לעיר במסגרת התכנון העירוני. הוא טוען שהתכנון הקיבוצי התמודד גם עם שאלות הרלוונטיות לתכנון עיר: שיווי המשקל שהוא מבקש להשיג, החיפוש אחרי שילוב בין טבע ומודרניות/ובנייה. היחס המודע שלו לבעייתיות שבין היחיד לכלל, בין הגן לבניין, בין המסורת לחידוש, בין תרבות היחד ויצירתו של היחיד. הוא טוען כי כל אלה יכולים לשמש דגם לחידוש הדיון על החברה הדמוקרטית הבונה את ביתה בעולם. מה נוכל אפוא ללמוד מן המדרכות? מה הם העקרונות הראשוניים אותם הן עוזרות לנסח, באיזה אופן הן מעידות על המתחים והדיאלקטיקה שליוו את הקמת הקיבוץ ועל השינויים שהתחוללו מאז בקיבוץ, ובבניין הארץ והחברה באופן כללי?
הרבה שנים נקראו ועדות התכנון של הקיבוץ "ועדות מחנה". השם התקבל גם כהד למחנות הקיץ של תנועות הנוער וגם כפזילה לרעיונות משימתיים-צבאיים. "מחנה" הוא שם רזה – לא מושבה ולא מושב המרמזים על קבע. מחנה מאופיין במינימליזם צרכני, המכוון על ידי המשימה. הרבה שנים של חיים באוהל ובצריף רק חיזקו את השם "ועדת מחנה". הוא התקיים זמן רב אחרי שנעלמו האוהלים והצריפים, החומה והמגדל,גם אחרי שקמו השכונות וחדרי האוכל, מחסן הבגדים ובתי הילדים. המדרכות בקיבוץ סימנו את המעבר מן המחנה אל הבית. הן ביטאו את הרצון לתכנן את הקיבוץ כחברה ולא כגדוד, כבית ולא כמחנה. הן ליוו את תוכניות העל ששורטטו לקיבוץ. תוכניות אלו השתנו דרמטית, אך המדרכות נותרו בשלהן,. המדרכות קשרו בניינים וגנים. במקביל להן הונחו צינורות ביוב ומים. אחד הדברים המעניינים בתכנון הקיבוצי היתה העובדה כי לעתים קרובות הוחלף האוהל בצריף והצריף בבית, אך לא הוחלף מסלול המדרכה ולא קו הביוב שהונח במקביל לה. הקיבוץ האמין בתבנית קבועה, שבתוכה צריך לצמוח השינוי, בתוכה תיווצר ההתפתחות. המדרכות נותרו תבנית השיתוף.
המדרכות ביקשו תמיד ליצור חברה הקשורה בגניה אל הנוף ובפעילותה אל העבודה, חברה הבונה את משפחותיה בזיקה לשותפות ואת השותפות כאחריות שלה ליחידיה. הן שימשו כעורקי קשר בין אנשים המניחים כי לא רק שכנות קושרת ביניהם, אלא ברית רעיונית והוויה של רכילות, משימה יצרנית ועול צרכני, תרבות וחינוך. יוצרי הקיבוץ האמינו כי הם יוצרים יחד המחייב שכנות, ולא שכנות האונסת ליחד. כובד האחריות החברתית שלקחו על עצמם מייסדי הקיבוץ יצר לדעתם לא רק צורך בשכנות אלא גם זיקה למה שקורה מעבר לשער. הקיבוץ לפי תפישתם לא היה רק הוויה פנימית אלא מטאפורה ביקורתית ויוצרת לחברה שמסביב
לאורך המדרכות בקיבוץ ניתן להבחין בריתמוס של בנייה ובריתמוס של הליכה. המדרכות ביקשו לשרטט מרחקים וקשר בין האנשים כדי להימנע מהצטופפות של המון ומהתבצרות של בודדים. כוחו של ה"המון" והרומנטיקה של ה"בודד" מתקשרות בתודעתנו עם ארגון חברתי היררכי וקשוח או עם כריזמה משתלטת. הקיבוץ ביקש להיפטר משניהם. הוא ביקש לייסד חברה שאינה מנוהלת באמצעות אי השוויון בין חבריה. לפי אמרתו של מרטין בובר, הקיבוץ ביקש לחיות "מעבר לאגואיזם ומעבר לקולקטיביזם". תכנון המדרכות שיקף את רצונו של הקיבוץ להימנע הן ממבצרי צריכה פרטיים הנעולים באבטחה והן משכונות צפופות ועניות הפרוצות לכל רוח. שתי צורות נפוצות אלו של החברה האורבנית מתקיימות בדרך כלל אלו בצד אלו, ומזינות את הפנטזיות הצומחות גם כאן וגם שם. הקיבוץ סירב לשתיהן.
הסופר יעקב רבינוביץ' ביקש לראות בדגניה "קרבת נפש ורווח בין האנשים", כלומר זרימה, מרווחים, שטח פתוח, מקצב, קשרים. המדרכות בקיבוץ היו מעין סקיצות לתפילה, ביטוי לכמיהה לאיזון שכזה. יותר משהן השיגו את מטרתן הן שירטטו את הבעייתיות, את האתגר שבניסיון להשיגה. מאה השנים שעברו מאז ייסודו של הקיבוץ אינן מאשרות ואינן שוללות את הצלחתן של המדרכות. מאה השנים האחרונות עונות בשלילה רק על היומרה כי עצם התכנון יכול להביא פתרון. סוללי המדרכות בקיבוץ שגו לחשוב כי יציקת הבטון שלהן תכוון דורות שיבואו אחריהם, ושהעקבות שילדיהם יטביעו במדרכה יובילו אותם למימוש החזון של סולליה. ואולי שיעור זה, של צניעות ומוכנות להודות בטעות ( הוא השיעור החשוב ביותר שמדרכות הקיבוצים מלמדות אותנו.
*
החזון הקיבוצי עדיין לא תם. אמנם האופי הדמוקרטי של הקיבוץ הוא סרבני, ושאלות של אתמול נראות היום זרות ומוזרות. אולם הקיבוץ, הרגיש לתמורות ההיסטוריה, מגלה בכל פעם יבשות חדשות וחי לא רק עם שורשים אלא גם עם אנטנות גבוהות. החלוץ בנציון ישראלי שאל בשנות הארבעים: "למצוקה יכולנו. האם נוכל לרווחה?". הרווחה אז היתה דחוקה, אך הוא ראה כבר אז את הבעיה שהסתמנה. לא ניתן להסתמך על השורשים העמוקים ולא על האנטנות הגבוהות ואפילו לא על מדרכות הבטון כדי לחזות את עתידו של החזון הקיבוצי. חבר הקיבוץ הוא עדיין אדם המחפש שורשים, המרים את האנטנה לגובה, מתכנן ובונה בתים וסולל מדרכות. חברים.
הפסקה הזאת כאילו לא שייכת, היא פותחת דיון אחר, ולכן הפרדתי אותה והוספתי את הפתיח. אם תרצה אפשר לדבר על זה בטלפון ולהחליט מה לעשות עם הסיום.

מרטין בובר והשומר הצעיר

אנו, האוהבים את החיים, נתקפנו בחילה וגעגועים. וכך גמל רצוננו לבנות עולם גאול מן התועלת. ואם יבוא אלינו מישהו ויטיח נגדנו את האימרה הישנה, השדופה, כי 'אין לשנות את טבע האדם', נצחק לאמרה הנושנה ונוסיף ללכת, שכן אפילו 'אמת' היא, דהיינו-אם תופסת היא לגבי העבר, אין היא נוגעת לעשייתנו.

מרטין בובר החברותה גרסת 1901 בא. יסעור עמ' 77

כמה פגישות היו למרטין בובר עם תנועות נוער יהודיות. הקסם של דבריו על הנוער פעל בנסיבות שונות ובערוצים שונים. הגורם לקשר המיוחד הזה אינו עניין אחד. ההשפעה של בובר על הנוער מתגלגלת מדור לדור והיא לא פשוטה. דור אחד מתרשם מקטע אחד ומשנהו מקו אופי אחר. אני רואה עד היום עד כמה המפגש של אנשים צעירים עם דבריו של בובר מחוללת תהליכים ומעוררת שאלות ופחדים אצל המשקיף עליה מן הצד.
בובר היה איש מעורב אך מעורבותו היתה תמיד עניין מרכב. הוא שמר על מרחק מסוים מנושא מעורבותו. כשהיה ציוני פעיל הוא פרש לערוך ספרי סוציולוגיה, לעסוק בסוציאליזם דתי, כמיסטיקן הוא ביקש להפוך את מחשבותיו המפליגות לחלק מהחיים החברתיים הממשיים. בקריאתו להתעוררות ציונית הוא לא הלך קדימה לנסות את החיים בארץ. כפסיכולוג לא עסק בריפוי, כסוציולוג לא הסכים להתרכז בנתונים סטאטיסטיים או במדידות כמותיות של תופעות , כאיש דתי לא הסכים להצטרף לשום מערכת מחייבת. למרות שהטיף לחיי דיאלוג רגישים היה פולמוסן למרות שחשש מפוליטיזציה החוסמת את האפשרות להגיע לחברותה חשב כל הזמן פוליטית. הסתירות הללו לא כיבו את המשיכה אליו ואל תורותיו בקרב רבים. מבחינות מסוימות היא דווקא היתה גורם חשוב בקריאה הנלהבת של כתביו דור אחרי דור. הוא היה משהו פתוח בכתיבתו, מושך ומתעלה. מאשר ובונה אנשים בבדידותם, מתעל את צימאונם למפגש עם מחויבות לעשייה.

הופעתו של בובר כמנהיג ומורה של התנועה הציונית התרבותית מראשית המאה היתה משמעותית למדריכים של נוער יהודי במרכז אירופה. קריאתו מצאה הד עמוק דווקא אצל נוער יהודי שהיה מעורה בתרבות אירופה, נוער שהפנים מאד את ההבטחה של ההתבוללות, שחש שהוא חי בהישגי הספרות, התרבות וחזון שינוי ותיקון החברה אך חש כי הוא נתון במצור של אי אפשרותו להתבולל הן בגלל קולות מבפנים והן בגלל מחסומים מבחוץ. כאן בא בובר וקרא לו לקרוא מחדש במסורת היהודית ולראות כי דווקא בה טמון סיכוי אנושי גדול. הוא העמיד את היהדות על ההכרעה להפוך את הקרעים שבנפש לאחדות. היהודי אינו כמו הסיני המגלה את הקרעים בעולם גם לא כהודי הרואה את את הקרע בין האדם והעולם . היהודי יודע את קרעי הנפש ולא משלים עמם. הוא נקרא לאחד את הקרעים הללו בהכרעה. קריאה זו של בובר דייקה למצב רוחם של הצעירים היהודים שגילו כבר את מהומות הלב של אותה אמנציפציה היהודית שקראה להם לא פעם לנטוש את היהדות. בובר הציוני קרא למפעל . להכרעה ולא להתבוננות. לדידו החירות נבחנת ביכולתה לפרוץ אל האחריות. בכך טבע בובר את תפישת ההגשמה. לא במסגרות שהיא טיפחה ולא בחוקים שגיבשה במקום כלים פוליטיים שלא היו בה. הוא קרא לנוער לראות את הסיכוי שבפריצתה החופשית של תרבות היהודית אותנטית מתוך מפולת הסמכות וההדחקה . בתחייתה היהדות בניסיונה הציוני יכולה לאפשר צמיחת תרבות הנשענת על טיפוח דמותו של היחיד האחראי ועל כוח הקהילה. הציונות , כך הבטיח תוכל לממש את הפוטנציאל שהדחיקה בתקופת הגלות ולגלות את כוחה ביצירת הקהילה הקושרת איש לחברו הקשובה אל מרכז משותף. הוא ביקש את תחייתה של היהדות כמסורת שבתוכה טעון רעיון העדה והמימוש העצמי של היחיד עם חברו. יהדות זו שואבת את מקורותיה מן התנ'ך ומן הניצנים לחידושה שהתגלו בחסידות. לשם התגלותה המחודשת היא צריכה לפירוש היסטורי ודתי שונה עליו שקד בובר כל ימיו. הציונות עליה דיבר לא נתפשה כהעתק ללאומיות החדשה המבוססת על שיקולי תועלת ופחד קיומי אלא על הלאומיות היהודית התנכית שמודדת עצמה על פי שיקולי מוסר וייעוד. הוא לא קרא בה שיבה אל המקדש הפולחני אלא אל חברה יוצרת הפתוחה להתגלות דיאלוגית. בובר ביקש ללכת אל מעבר למה שקבע הסוציולוג טוניס. בסוף המאה התשע עשרה הוא עשה אבחנה בין החברה, הגזלשאפט שהיא התארגנות מובנית לצורך משימה לבין הגמעינשאפט שהיא החבורה שהתלכדותה היא מטרה כשלעצמה, שיש בה ספונטאניות וקשר. טוניס הציג את שני המודלים כשהראשון מיוצג על ידי החברה המודרנית, ההיררכית, המנוכרת חברת העיר הגדולה ובתי החרושת ההמוניים והשנייה מיוצגת על ידי החברה המסורתית שאבדה. בובר מקבל את האבחנה אך מחפש את החברותה החדשה . זו מודרנית אך שומרת על תכונות השיתוף של החברותה הישנה. חברותה זו אינה כבולה במסורת שהיתה.
'הבדל נוסף ביננו לבין החברותות הישנות. אלה התלכדו בכוחו של הדיבר, שעד מהרה הניחו לו לקפוא לדוגמה, או בכוח – דעה, שבמהרה נהפכה להם לחוק מחייב. אך אנו מתלכדים בכוחו של כורח חיים, האוחז בציצית ראשם של יחידים בזמננו, והשוני בדעותינו חביב עלינו ויקר לנו ממש כמו השוני בצבעיהם וצורותיהם של הדברים. הללו יצרו בחברותה כפייה ואילו אנו יוצרים בה את החירות העליונה. … אנו עומדים בתוך החיים, היינו מעבר לדוגמה המחייבת ושוללת גם יחד, מעבר לדבר אמונה, המשקר לחיים. במקומה של הדוגמה מציבים אנו את התגלות החיים האישית של כל פרט, שהיא אמיתית יותר מכל דוגמה, משום שהיא נחיית פעם אחת ואילו הדוגמה אינה נחיית לעולם.'
החברותה מבקשת את העתיד. את מה שצריך לצמוח. היא מייצגת
'כך מוצא היחיד את הטבע אשר בתוכו הוא שיחק בהיותו ילד ללא מחשבות אלא בשמחה טהורה, ושממנו התרחק- כדי לשוב אל עצמו בדמות אנוש, ובדרגת ההתפתחות העליונה הוא מוצא אותו כך כך שהוא מאפשר לו להגיע אל שלמות עצם מהותו.'
בשלב זה בראשית המאה העשרים בובר מבסס את רעיון החברותה שלו על החוויה האישית של היחיד. אך לאט לאט הוא נע לכיוון חדש : חברותה המבוססת על שמתרחש בין האנשים למרכז המבוסס על הדיאלוג, על הזיקה בין האנשים. אולם יסוד ההפרדה בין החברותה וההסדר החברתי נשמר.
כל מי שמבין אותנו יחוש את התהום הרובצת בין החיים הסוציאליים אלה כביכול ובין החיים שלנו. אשר אנו שואפים אליו אינו הסדר חיצוני, אלא עיצוב פנימי. מן הנמנע להלביש מן החוץ על קבוצות בני-אדם את צורת חיי הצוותא האנושיים; יש הכרח, שצורה זו תיוולד בכל זמן ובכל מקום מבפנים. ' החברותה החדשה מייצגת את עולם הנעורים. את ההתחלה. היא מתאימה לרעיון של מהפכה צעירה.רעיונות אלו מגבירים את היסוד האוטופי שבשלב זה של הגותו. יש לחפש את המקום החדש הפנוי ליצירה החדשה.
'זה זמן רב אומרים לנו כי מן הנמנע לבנות בלי למוטט תחילה. הנה הגענו להכרה שאין בכך אמת. עוד נותרו די מקומות פנויים על פני כדור הארץ לבתים חדשים ומקדשים חדשים. לא במהומת הערים, מקום שם צריך להרוס חורבות ישנות כדי ללבנות בתים חדשים, לא שם נבנה את עולמנו; ננדוד הרחק אל הארץ השקטה והמצפה, נחפש קרקע בתולה חדשה, למען יהיו סביב ביתנו האהבה החופשית של הטבע הצומח וריחה המזין של אדמה עתירת עסיס. כאן נוכל לבנות בלי למוטט תחילה, תוך אמונה שקטה שכל עוד יהיו בני אדם החפצים לבנות, תהיה גם קרקע פנוייה לבניין ולא חשוב כיצד תתפנה'
כנ'ל 79
'המהפכה שלנו פירושה הוא שניצור, בחוג קטן ובחברותה טהורה, חיים חדשים. חיים שבהם כוח היוצר כה לוהט והולם, עד שהחיים נעשים יצירה אמנותית זוהרת בצבעיה, מתנגנת בהרמוניה מנצחת ועשירה בעוצמת קיומה המתוק ומקדשת כל יום ויום כוח.'רוח הדברים (שאין לי ביטחון שהוכרו על ידי חברי תנועות הנוער תשפיע מאד על אנשי השומר הצעיר כעשרים שנה לאחר שנכתבו…)
בובר קרא לשיבה ליסוד המיתוס , לסיפור. זהו תיקון הכרחי לתלישות המתגלה בהצמדות אל המופשט , האוניברסלי. אך בובר מבקש לחלץ את המיתוס משורשיו הפאגאניים . הפאגאניות לדעתו מבוססת על בדידות משתקת מוסרית. הוא מחפש את הדיאלוג.

לנוער היהודי במרכז אירופה היו קריאותיו של בובר בעלות משמעות רבה. הוא האמין באמנות יהודית, בתיאטרון יהודי הצריך גילוי וכל זה קרא לנוער היהודי לגלות את חירותו ומשמעותה מבחינת האחריות.
קריאותיו אלו של מרטין בובר נקראו לפני מלחמת העולם הראשונה. היו בהן קריאות כיוון אך לא היה בהם ניחוש לקטסטרופה שהתפתחה. איגודי סטודנטים יהודים בגרמניה אוסטריה וצ'כוסלובקיה שמעו את ההרצאות של בובר על יהדות. שם נזרעו רעיונות שהשפיעו עמוקות על הנוער שניסה להגשימן בארץ אחרי המלחמה בתקופת העלייה השלישית.

בתקופת העלייה השנייה מרטין בובר פרסם בעיתונו רשימות של אהרון דוד גורדון מהארץ. הוא הביא לפרסומו של גורדון בקרב הנוער היהודי הדובר גרמנית. הקשר בין בובר לבין גורדון היה עמוק. בהרבה נקודות השקפותיהם נפגשו. שניהם ירשו מזימל את התפישה כי צורות חיים נוטות להתקשח ולאבד את מקור התגלותן החופשית. (אנו יודעים כי בובר היה תלמיד של זימל אך איננו יודעים אם גורדון הכיר את מחקריו הסוציולוגיים) . גורדון הביע באופן מפורש את התנגדותו לכל צורות חיים הטוענות לסמכות. הוא ביקש לא לסגוד לצורות חיים ולבסס את הרנסנס היהודי על היחיד החי ועובד בטבע. על האדם המכריע מוסרית לחיות את חייו עם חבריו, עם משפחתו , עם עמו ובאנושות. המעגלים להם הוא שייך אינם מסודרים בהיררכיה ומאורגנים בכפיפות. בכל רגע האדם נתון לכל המעגלים יחד . הוא תובע רנסנס תרבותי לא על בסיס מכני של הרס ובינוי אלא על פי מחויבות אנושית לכל אדם ולמעגלי אנוש הן של מסורת ושפה והן של מפגש ספונטאני עם הטבע ועם העבודה.
גורדון כיבד את הדת ברוח חופשית. לא היה שומר מצוות אך קיים כמה מהן מתוך כבוד ליהודים אותם הכיר ועמם קשר קשרים. העסיקו אותו שאלות דתיות של משמעות הקיום והיכולת של האדם להשיג את הטבע ככוליות השומרת על יסוד האחריות המוסרית . הוא כתב במושגים של חסידות וקבלה אך לא דיבר על מקובלים וחסידים. מרטין בובר לעומתו היה מבקר בוטה של הדת המאורגנת וטקסיה , הוא ביקש את המפגש הספונטאני ואת החברותה , הוא ביקש לספר את השקפותיו דרך הסיפור התנכ'י והסיפור החסידי ועל ידי פירושיו את התנ'ך והחסידות. הוא העלה את חשיבות המיתוס והמפגש עם חיי המעשה כזירה בה מתגלם הדיאלוג האמיתי. גורדון ביקש להעשיר את ההתנסות האנושית על ידי העבודה בטבע . המסורת אודות גורדון חטאה לו כשהגדירה את תורתו כדת העבודה. העבודה לא היתה לו פולחן או חוק היא היתה פעילות חופשית, תשתית לתרבות, ליצירה אישית וקהילתית. בובר לעומתו הכיר בגיבוש מובנה אחר : באמנות. לדידו החיפוש אחרי אמנות פלסטית יהודית, תיאטרון, הסיפור והשירה חיוני לתחייה היהודית. הוא היה גלאי של אוצרות אמנותיים הגנוזים במסורת. השפעתו של בובר על הקמת בצלאל אחרי שערך תערוכה לאמנות יהודית בקונגרס ציוני היתה מכרעת. תפישתו זו המחליפה את חשיבות הפולחן והחוק ביצירה האמנותית היתה רבת חשיבות במפגש המחודש של הנוער עם המסורת היהודית.
ליחסו זה של בובר לאמנות לא היה שותף א. ד. גורדון. ייתכן שבעקבותיו של טולסטוי המאוחר או כהיענות למורות יהודיות רבות הוא חשש מהאמנות . הוא קרא בה יסוד של ניכור מהטבע והמוסר .
גורדון ומרטין בובר נפגשו פעם אחת בוועידת האיחוד של הפועל הצעיר וצעירי ציון שהתקיימה בפראג. איננו יודעים הרבה על הפגישה הזו מעבר לזה שהיא התקיימה. אך אנו יודעים עד כמה היה א. ד. גורדון משמעותי למרטין בובר. דומה כי חש כי א.ד. גורדון חי את אשר הוא התפלל. ניסה את מה שהוא תבע.
'בין אלה שעלו ארצה בתקופת ההתיישבות החדשה נדמה לי האיש גורדון כראוי לתשומת לב ביותר… לא מצאנו כמותו… הוא הכריע לא רק לשם חיים עצמאיים אלא לשם חיים אמיתיים,, חיים באמת של הטבע, של העבודה, של צדק ושל האמונה'.

העולה הראשון של השומר הצעיר שנדד בארץ כשהוא מחפש את הסדן לחבורתו נקלע לדגניה.מפאת העדר מקום היה נהוג בדגניה כי חברים מקבלים אורחים במיטתם. יצא כי דווקא עם בואו של שנהבי למקום הגיע התור של גורדון לארח . חברי דגניה חששו להטיל את התורנות על הזקן אך הוא קיבל על עצמו את התפקיד והלין את מרדכי שנהבי במיטתו. למחרת התקיימה בכנרת וועידת הפועלים. שנהבי סיפר בה על הקורה בגולה המוכה על ידי המלחמה. הקשב היה מיוחד במינו. במיוחד הקשיב גורדון. אני מאמין כי הוא לא האזין רק מפאת חשיבות הנושא מבחינה לאומית וחברתית. משפחתו נותרה בחלקה בגולה (בנו וכל המשפחה שלו נרצחו בפוגרומים באותה תקופה). בסיום הדיונים פרצה הורה וריקודים אז רקדו השניים, גורדון ומרדכי שנהבי במרכז המעגל. ברגע מסוים גורדון החוויר והכל היו מודאגים. זה היה רגע זכור על ידי כל משתתפי הוועידה כי מפגש זה יצר קשרים מיוחדים בין גורדון וחבורת הצעירים של השומר הצעיר.
המנהיגות של גורדון היתה לא רק של הוגה. הוא הגשים את רעיונותיו והיה בקשר עם החלוצים באמצעות המכתב האישי, השירה ודברים שאמר בימי חג ומועד , המפגש הבינאישי והריקוד היו חלק בלתי נפרד מההשפעה המיידית שהיתה לו על סביבתו.

בוועידה העולמית של אנשי הפועל הצעיר שהתקיימה בפראג ב1920 נפגשו אהרון דוד גורדון ומרטין בובר. לדידו של מרטין בובר זו היתה פגישה אישית גורלית. גורדון, עד כמה שידוע לי, לא העיד עליה דבר. ( מעניין שבתנועה שקמה על שמו של גורדון במחצית שנות העשרים, גורדוניה , לבובר לא היתה השפעה דומה לזו שהרגשה כל השנים בשומר הצעיר). באותה פגישה תבע בובר להשתית את בניית הארץ על שותפות.
במלחמת העולם הראשונה דומה כי בובר נפל קרבן להשקפותיו הוא. כמי שחשש מהתלישות והמופשטות היתרה שבתפישות רציונליות וחיפש דרך אל מיתוס המתקן , כמי שמחפש להעמיד מול המדינה ההיררכית והכוחנית את העם וכמאמין בערכי התרבות הגרמנית הוא לא נשאר נאמן לתפישתו הסוציאליסטית ולחבריו שקראו שלא להיות מעורבים במלחמה הזרה לפועלים. הוא קרא לחבריו לצאת למלחמה. חבריו ובמיוחד גוסטב לנדאור הסוציאליסט האנטי מרכסיסט ראו בכך בגידה עצמית. לנדאור קרא לתקופה זאת שביקש למחוק מבזיכרון כדי לשמור על החברות ' בובר קריג ' בובר של המלחמה. הוא רואה בתפישות בובר מהתקופה ההיא דבר 'בלתי שלם ונתעב' 'נבלה פוליטית של הדיספלינריסמוס הגרמני- יהודי' הוא מוקיע את בובר המתאר את היהודים היוצאים נלהבים לקרב. האם זה נכון שכולם יצאו נלהבים? הוא לנדאור לא. הוא יוצר נגד עצם רצונו של בובר להוציא לאור ביטאון יהודי בזמן שהצנזורה הגרמנית לא מאפשרת ביטוי חופשי. איך קורה שבובר מציג את האומה הגרמנית כמדינה היחידה המיועדת להיות אומת הגאולה ? הוא טוען שהכשילה את בובר הערגה למצוא את הנשגב. שותפות של בלבול לא יכולה ליצור את נשגב. אמנם אין זו בגידה אך זאת דליחה. התמסרותו של בובר לסבכי מחשבה הביאו אותו לערפול המבט המוסרי. בסיום המלחמה ובמיוחד אחרי הכישלון של המפכה הסוציאליסטית בגרמניה שבה נפל חברו ומורו גוסטב לנדאור בובר לא סלח לעצמו על המעידה המוסרית הזו . גם הנער גרשום שלום חוקר הקבלה לעתיד שגורש מבית הספר ומביתו משום שהביע בשיר התנגדות למלחמה ראה בעמדתו המיליטריסטית של בובר חטא.
ההתנגשות עם לנדאור והרצח שלו קבעו את תפישתו של בובר את החיים הפוליטיים. הוא נפרד מהרומנטיקה של עדת הדם וקדושת הפולק. הדגיש את החברה על פני המדינה. ביקר את המפלגות הפוליטיות ואת האידיאולוגיה המכוונת לפולמוס. לימים סיכם את הדברים בדבריו על המהפכן העומד בפני השימוש באלימות.
'המהפכן עומד לפי מצבו במתח שבין מטרה ובין דרך ובאחריותו של מתח זה, אשר החייל אינו יודע אותו. אמרתו האישית אינה : 'מוכרח אני לנהוג באלימות אבל איני רוצה בה' אלא 'נטלתי על עצמי לנהוג במידת האלימות הנחוצה לביצוע ההפיכה; אבל אוי לי ולה, אם מידת האלימות תהיה יותר מהנחוץ!'…ב1953 טען שהאלימות פורצת במקום שבו מסתיימת הלשון. הוא יזדהה עם הפירוש הטוען לקשר שבין אלם לאלימות.
החייל הוא בבחינת מקבל פקודות ובתוכן הוא צריך להפעיל את כושר שיפוטו המוסרית . לא כן המהפכן הקובע מתי ובאיזה מערכת הוא נלחם. מול מי הוא מתקומם והיכן הוא מעמיד את גבולות השימוש באלימות. זוהי התנסות קשה בגלל שאין לה יסודות קבועים. בובר מספר בהקשר זה (ונדמה לי כי הוא כותב בכך כמה התנצלויות על עמדתו הוא בראשית המלחמה ) כי היה נוכח בפגישת מהפכנים שכללה את לנדאור בעצמו. הוא מתאר שם איש צבא שמדבר בשבחו של ראש המשטרה החשאית של המהפכה הסובייטית שיכול לחתום על צו להרוג מאה אנשים בנפש טהורה . בובר מביע התנגדות נחרצת לדבריו ' לא הנפש היא העיקר אלא האחריות' .
דומה כי כציוני תחושת האשמה שחש על קריאתו הנלהבת למלחמה למען גרמניה הביאה אותו לתפישת ההכרח שבפיוס ערבי יהודי כתנאי להגשמת הציונות. הוא ראה בציונות תנועה מהפכנית הבוחרת מתי וכמה להגיב על האלימות שהיא מפעילה לנוכח האלימות המופעלת עליה. הוא נשאר נאמן לתפישתו זו עד כדי כך שכנראה חשב שהיא חייבה אותו לא להתייחס לשואת היהודים במלחמת העולם השנייה אלא כבסיס לתנועת סליחה לדורות הבאים.
יחסו של השומר הצעיר לא.ד. גורדון היה מורכב. גורדון תיאר את מפגשו עם חבורת השומרים המטיילת בכרמל . הוא העריך מאד את נשמתם , את האידיאליזם השופע , את עליצות הנעורים את החריצות והפתיחות הרוחנית אך חשש מהיסוד האליטיסטי שגילה בהם. המפגש בין מאיר יערי לגורדון בביתניה ,עד כמה שניצוצותיו הגיעו אלינו לא היה פשוט. עדותו של מאיר יערי מאותם ימים מספרת כי הוא ראה את גורדון מדבר על הקוסמוס באזני הפועלים הזקנים (שבודאי היו אז בני שלושים) והמיואשים הם משתעממים וכועסים על דבריו. דעתו של מאיר יערי משתנה עם פרישתו של מקיבוץ א' ביגור ועם מותו של א. ד. גורדון. במסתו 'סמלים תלושים' הוא מגייס את דמותו של גורדון כדי להיאבק בסמלים התלושים שפקדו את החבורה. גורדון מהווה נימוק בקרב של יערי. הוא גיבוי לצו פנימי ומנהיגותי חמור שהוא מצווה על אנשי תנועתו לנחות במציאות. גורדון העובד, המגשים שנפטר זה לא מכבר , היה דמות שיכולה להשיב את אנשי השומר הצעיר מן הערפל. דומה כי הבוחן את דברי מאיר יערי שעמדו להופיע ב'קהילייתנו' וצונזרו על ידי מאיר יערי עצמו יכול היה לראות בהעלאת דמותו של גורדון ב'סמלים תלושים' גם היאבקות של הכותב עם עצמו.
מאיר יערי בשלב זה עוד שומר כמה עקרונות בובריאניים הנוסח הקדום של בובר ב1901 מהדהדים יפה בעולמו
'הנה כי כן תגיע האנושות, שצמחה מתוך חברותה קדומה ערומת רוח ונעדרת יופי ועברה דרך העבדות הגוברת של החברה אל חברותה חדשה לא עוד מושתתת על קירבת- דם אלא על קירבה מתוך בחירה.

כמה שנים יותר מאוחר ה'שומר הצעיר' ערך תפנית מאד דרמטית למרכסיזם ודמותו של גורדון נעלמה מספרותו הרעיונית.
גם מרטין בובר זכה ליחס אמביוולנטי. גם הצד הדתי של כתיבתו וגם הזדהותו עם גוסטב לנדאור האנטי מרקסיסט , גם העובדה כי הוא נשאר בגולה ולא תמיד היה מוכן להזדהות עם הקריאה לעלות ארצה השפיעה . גרשום שלום אמר כי ב'נאומיו הראשונים שלפני המלחמה דיבר בובר בקול איתן וחזק' ואילו בהגותו המאוחרת נשמע הטון הזהיר, המפוכח. כל זה העיב על השפעתו על האנשים הצעירים שהיו צריכים להחליט החלטות קיומיות קשות.
אולם למצעים הפוליטיים של השומר הצעיר ולנימות של האורטודוקסיה המרקסיסטית שהחלה להתפתח בו לא היו תשובות לכמה שאלות יסודיות שבהם התנועה חיה. השפה החדשה עדיין היתה צריכה לענות על שאלות של הקבוצה החינוכית, של הקשרים הארוטיים, של דמות המדריך, היא גם היתה צריכה לענות על שאלות של פועלים חקלאיים, של התקשרות אל טבע חדש ועל שאלות חברתיות של קיבוץ. כאן המשיכו גורדון ובובר להשפיע. לא תמיד בהתעמקות לה זכתה הספרות המרקסיסטית והציונית הפוליטית ובכל זאת הם היו חלק מהשפה הפנימית של השומר הצעיר.

את מסתו 'חירות' שנכתבה כנראה ב1918 היא פורסמה ב1919 אחרי שלנדאור נרצח הוא הקדיש לזכרו.
מסה זו השפיעה עמוקות על הנוער היהודי. נחום גולדמן סיפר שערב הרצח פנו אל לנדאור אוהדי ארץ ישראל העובדת בגרמניה להשתתף במצע לעבודתם. הוא הוזמן להתכנסותם. לנדאור ראה בראשיתה של ההתיישבות העובדת בארץ ישראל תקווה גדולה. בנקודה זאת הסכים עם חברו הצעיר מרטין בובר.
למרות ההבדלים הרעיוניים הרבים בין השומר הצעיר בגלגולו המרקסיסטי לבין מרטין בובר הסוציאליסט האוטופיסט עמדותיו של בובר על המצב בארץ ישראל והסכסוך הערבי יהודי השפיעו מאד על תפישת השומר הצעיר . תפישותיו על הסכסוך השפיעו על השומר הצעיר יותר מאשר התפישות הסובייטיות של הסכסוך.

מלחמת העולם הראשונה הביאה 400.000 מיהודי גליציה לווינה. הרבה נוער יהודי הסתובב ברחובות העיר ונחשף להלכי רוח חדשניים שהיו בעיר. הוא פגש שם מבצר של התנועה הסוציאליסטית האוסטרית, סוציאליזם שהכיר בערכן של תנועות לאומיות כמייצגות את חלום השחרור האוניברסאלי של הסוציאליזם. הם הכירו שם תיאוריות חינוכיות מתקדמות, את פריצת הפסיכואנליזה של פרויד למעגלי אנשי הרוח. הם הקשיבו לתורתו פרויד ולתיאוריה הפדגוגית של ברנפלד היהודי המחנך שהושפע מאד מתמורות הימים ומהתיאוריה של פרויד כמבטיחה אפשרות לא רק לריפוי היחידים אלא כמתודה להחשת תיקון העולם. חבורות הצעירים שראו בחורבנה של התרבות על ברכיה חונכו מצאו בעזרתו של בובר גם דרך לבקש לעלות ארצה ולהשתמש בקפיצת הדרך הזדמנות להתנסויות אוטופיות. הם האמינו כמו מרטין בובר כי יש שעות פלסטיות שבהן בחיי הציבור מתגלה נכונות לעיצוב מחדש, בהן הוא מפנים מסרים חדשים. העלייה השלישית נראתה כהזדמנות כזו.

בקבוצה של המדריכים הנבחרים שהביא השומר הצעיר ארצה היה אחד מהתלמידים המובהקים של בובר. היה לו ברור כי תחושות הכישלון המלוות את החלוצים בארץ היו יכולות למצוא מוצא אחר לו היה מרטין בובר עמם.
אליהו רפפורט תלמידו של בובר היה בין חברי השומר הצעיר שעלו ארצה. הוא היה מבוגר ונשוי. כשהגיע אשתו ארצה עם ילדים נקראה על ידי הקבוצה ממינה משום שהיתה אם והוא נקרא פאפי כאבא היחיד שהסתובב בין צעירים ממנו בשנים. הוא האמין בבובר, בפרויד ואהבה חופשית. לדידו פרויד הצביע על כיוון נכון אך לא היה מוכן לעשות את הצעד הראדיקלי- לראות בעולם כולו ארוס החי ומבקש אהבה. לדעתו פרויד סייג את תפישת הארוס לאזורים הגניטאליים בגוף האדם והעולם כולו צריך להיתפש כאזור ארוטי אחד..
אליהו רפפורט היה המייסד של חברת הילדים הראשונה בבית אלפא. זו היתה חברה שנבנתה כחברותה לומדת. היא היתה משותפת לילדי בית אלפא חפציבה ותל יוסף. הצטרפו לאליהו מחנכים מהפכניים כמו דוד אידלסון, יהודה פולני ואחרים. לחברת הילדים היה פרק ירושלמי בגלל מחלות בעמק. לימים עזב את בית אלפא היה למורה כריזמטי ואחר כך לבונה כינורות בתל אביב. אליהו רפפורט כתב בקובץ של קיבוץ א' של השומר הצעיר 'קהילייתנו' כתבים סוערים ברוח בובריאנית בלי הזהירות, המעצורים, הידע האינטלקטואלי של המורה
'ואתם, אחים שבחפציבה, שבארץ כולה, שמעבר לים, אחים בגעגועים! ברית נישואין אחת תאגד את כולנו: האחוה של הרוח, האחוה שברוח! אולם האחוה אומרת להתגשם בבשר, בדם, ביום יום. ברית שבדם ועדה שבדם מתוך עבודה- זה אומר לבנות יום יום בשם האהבה היוצרת. הנה חלומנו הער, אותו נראה מתוך עיוורון גלוי- העיניים, נשמת החיים- הוא ריטמוס העבודה, אשר האיש התחיל בה!
האחווה שברוח אומרת להתגשם בקשר, בדם ביום יום. מחר אנו מוכרחים למצוא איש את רעהו, ולהיות אותו היום עשירים ביום אחד- ועם זה להישאר עניים כפי שהיינו. כי את העוני שלנו אל לנו לאבד עולמית. לא לארוחה הדלה כוונתי, שהיא סמל בלבד; ולא לפשטות הבגדים שהיא ציון ולא יותר: אני מדבר על הנשמה הערומה והפשוטה אשר לקראתה אנו הולכים וגדלים בארץ.' קהילייתנו עמ'34 35

בחבורה זו של ראשוני השומר הצעיר מתווספים יסודות בובריאנים נוספים כמו החיפוש אחרי יסודות חסידיים שהופכים לדרכי ביטוי תרבותיות יחד עם כבוד גדול לדרכי שירתם ומחולותיהם. (יהודה יערי איש החבורה יהיה אחר כך שותף של בובר בעת ליקוט ספרו 'אור הגנוז').
אליהו רפפורט ביקש מבובר לבא ארצה להיות מנהיגם של חלוצי העלייה השלישית.
על פנייתו של רפפורט בובר עונה בתשובה מאכזבת . הוא כותב כי עתה הוא כותב את שיטתו הפילוסופית ומצב בריאותו הוא כזה שהרופא לא יכול להבטיח שיש לו זמן. איננו יודעים מה היה קורה לו היה מרטין בובר מגיע אז ארצה. האם היה נכנס לרעשי החיים הפוליטיים ומאבד את תפילתו לחיי דיאלוג או אולי היה מדריך את החבורות האינטימיות של השומר הצעיר ולא היה נותן להם לעבור בתקופות המשבר מחיי אינטימיים למוצקותם של החיים הפוליטיים בנוסח המרכסיסטי. איך שלא יהיה מערכת הקשרים בין בובר לתנועה החלוצית לא פגו.
אחת החבורות של תנועת הנוער הבובריאנית באוסטריה התאחדה עם חבורה של אנשי תנועת הנוער היהודית בגרמניה. היא קראה לעצמה 'חירות' על שם אחד מהמאמרים החשובים שכתב בובר בימים של לפני המלחמה. החבורה המאוחדת קראה לעצמה 'חירות ' והיא היתה החבורה של תנועת הנוער היהודי גרמנית שעלתה ארצה בימי ראשית העלייה החמישית . עליזה פאס אחת מהחברות הפעילות בקבוצה כותבת לחברה על ההשפעה של כתבי בובר עליה. המכתב נכתב בכפר בגרמניה בו החבורה עובדת בחקלאות כדי להכשיר את עצמם לעלות ארצה.
'עתה חזרתי אל עצמי. אמש גם קראנו בכתבי בובר- ב'חירות'. אני חפצתי לקרוא את דבריו ואתי גם הסכימו גם האחרים. הדברים זעזעוני עד היסוד בי; נוכחתי, כולי תימהון, עד כמה מרובה על הקורא השפעתו של בובר ומה עמוקה ההזדעזעות הנגרמת לאדם מהרצאת הדברים של הוגה דעות זה.תוך כדי קריאה הרהרתי בך ופתאום ראיתיך בבהירות כה גדולה. זה קורה לי תמיד אחרי כל פגישה אתך, מרגישה אני אז רצון חזק להתעוררות, צורך עמוק לתרבות, ועלי נושבת רוח של רליגיוזיות. לזה מתכוון בובר באומרו ש'הסמל האלוהי טבוע עמוק עמוק בלב האדם מזה אלפי שנים והוא נראה לאדם בהסתכלו ישר לעיני הרע'. ועוד ' התגלותו של אלוהים היא שלמה, בשעה שאדם מושיט ידו לחברו'. בפסוקים אלו הרגשתי באמת את קירבתך אתה אלי ורציתי לראותך ממש על ידי. כך הולכת מממני שארית הריקנות ונשימתי שוב מלאה, וכולנו גלויים אהדדי. אמנם, מקצתם עברו על הפסוקים האלו מבלי להבינם, מבלי להרגיש בהם. בכל זאת מעטים נשארנו יחד (אלפרד כלל לא בא הערב). כנים היינו בינינו, היתה הבנה בין איש לרעהו. נשאלתי בכמה עניינים ונתתי הסברות שנתקבלו יפה על ידי החברים'. היא מודעת לקושי הגדול ליצור חברותה המבוססת על שותפות ורגישות על היכולת להתמסר למשימת הדור ולבניית האישיות ' גם זאת אמרתי להם אמש; אמרתי להם, כי היותנו יחד העירה בי כיסופים להתייחדות, ויש שההמולה הבלתי- פוסקת של הסביבה מכריחה אותך להיזקק לאותה תחושה של נים- ולא- נים, בשכבך במיטה, כשאתה שרוי בחשכה, שוכב אפרקדן ונפשך מתחמקת מתחת ידיך ומפליגה למרחקים … כך אמרתי להם.
נדמה לי , שבכל זאת אפשר למסור גם לאחרים קצת ממעמקי הנפש. יש רק ליצור על ידי התלכדות של מעטים אותה אוירה המתאימה לכך והיודעת לשתף בחיי הנפש שלה גם כאלה בתוך החברה שבכוח עצמם אינם חושפים את הדברים הללו. ומדוע נשארו כה אטומים ט. ומ. וב. ועוד? וכי זהו גורלם, וגם גורלנו, שייארו לעדי- עד בקפאונם? הרי אלה הם התפקידים החינוכיים- לשבור את חוסר – הרגישות ולקרב אל לבם את המושגים הנעלים יותר'…(עליזה פאס נפטרה מאד צעירה כשעבדה מטעם חבורתה בעין חרוד מתוך כוונה להכשיר עצמה במלאכת הבישול כדי להביא לחבורתה בריאות שמסתבר שהייתה חרה לה עצמה). את חבורת חירות השתתפה בהקמת הקיבוץ הגדול והגדל ליד רחובות היא גבעת- ברנר. חבורה זו היתה שייכת לקיבוץ עין- חרוד או למה שנקרא הקיבוץ המאוחד. השייכות של תלמידי בובר לקיבוץ המאוחד אינו דבר מובן מאליו. בקיבוץ המאוחד היתה מסורת נגדית למסורת שהביאו אנשי 'חירות' . הוא היה מבוסס על ביקורת על הניסיונות להקמת קבוצות אינטימיות בנוסח של דגניה ושל צבי ש'ץ. בעיניו המסורת הכפרית הקטנה והתפישה של המשפחה המורחבת המחליפה את המשפחה באינטימיות של גילוי לב וביצר לגאולת העולם. היא התבססה על התיישבות רחבת היקף, על משימתיות המהווה תשתית לידידות של אמת, על פגישה בין שונים היוצרת תרבות עברית חדשה. כיצד הגיעה החבורה של חירות לקיבוץ הגדול והגדל. כנראה שהדבר קרה בעקב פגישת אנשיו עם הכריזמה של אנצו סרני החלוץ האיטלקי הראשון שניחן ברוחב מבט אינטלקטואלי שכלל גם את דברי בובר . סרני התעורר לציונות על ידי ישראל רייכרט שהיה בחוג של אנשי הפועל הצעיר בגרמניה, אותו חוג לא היה שייך גם מרטין בובר. כבובר הוא היה יהודי ואוניברסלי, אוחז במורשת האמנציפציה ומתנגד לשקר ההתבוללות. מוקיר את תרבות אירופה בה גדל אך מבקש לבנות תרבות יהודית עצמית בארץ ישראל. לא מתנזר מדיונים תיאולוגיים ויודע יפה גם את תפישת הגרעין המוסרי שבמרכסיזם אך לעומת בובר יסוד ההגשמה לדידו לא היה משאת לב אלא זירה ממשית ומגלה את שמחת המעשה. בובר האמין למשל בשלום יהודי ערבי, סרני היה יוצא לשמירה בגבעת ברנר עם מקל בלבד עורך סיורים לילדי גבעת ברנר בכפרים ערביים ובשבטי בדואים קרובים. הוא קרא לבתו הגר מתוך הזדהות עם רעיון השלום הערבי יהודי. בובר האמין באוניברסליות של המפגש הבינאנושי סרני הפגיש בקיבוצו גבעת ברנר יהודים ממקומות ותרבויות שונות. הוא דאג שבמקום יהיה מקום לשומרי מסורת , למהפכנים, לאנרכיסטים ומרקסיסטים , לדוברי גרמנית, רוסית ובתנאי שילמדו עברית. בובר האמין בצורך של הציונות לטפח אליטה משרתת ומעניקה השראה, סרני היה כזה. קבוצת 'חירות' שכה הושפעה על ידי בובר לא מצאה דרכה לשומר הצעיר.

בשנות השלושים נרשם עוד פרק מיוחד של קשר בין בובר לבין הקיבוץ קשר שבסופו של דבר נקשר עם הקיבוץ הארצי. זהו סיפור קיבוץ הזורע. תנועת הנוער היהודי המתבולל בגרמניה נקראה קאמארדן. זו היתה תנועה שקמה בחיקו של הממסד היהודי שהיה חרד למקומם של היהודים בחברה הגרמנית. הוא ביקש להעניק תחושה כי היהודי היחיד והציבור היהודי הוא גרמני אדוק. זה היה ממסד שפחד מהציונות וראה בה איום על האמנציפציה היהודית. לדידו יהודי גרמניה הצליחו לטהר את היהדות מסיגי הלאומיות . אחריותה של יהדות גרמניה ליהודי התפוצות האחרים החיים במצוקה נובעת לדעת אנשי הממסד היהודי גרמני מאחריות מוסרית הנובעת ממורשת הדת היהודית המבטאת את הטמון במסורת הפילוסופית של קאנט. בגרמניה אמנם פעלו חבורות ותנועות נוער ציוניות אלא שהן נראו בעיני אנשי תנועת הנוער קאמארדן כפרובינציאליות ושוליות.
גם כשהורגש כבר משקלה של האנטישמיות הגרמנית אנשי הממסד היהודי גרמני עדיין התעקשו כי אין לדבר השפעה עליהם ומעמדם כי לא יגידו להם מיהו הגרמני הטוב מהם. עם עליית הנאצים לשלטון המבט הופנה למרטין בובר גם כמחנך , גם כציוני, גם כאיש התרבות הגרמנית המתקדמת. אחד מחברי קאמארדן היה מנחם גרסון צעיר עם אימפולסים דתיים חזקים. הוא קרא את כתבי בובר בהתלהבות מרובה וביקש להקים במסגרת תנועת הקאמארדן את אותה חברותה עליה כתב בובר. תנועת הקאמראדן הושפעה מאד על ידי תנועת הנוער הגרמנית ועל ידי גדול מחנכיה ויניקן. רעיונות בובר על הנוער והחברותה השתלבו יפה במסורתה. הוא ראה עצמו כתלמיד מובהק של המורה.חבורת הורקלויטה חשה כי יש להשתחרר מן התפישה שתנועת הנוער היא תנועת נעורים חופשית בלבד, שהיא צריכה לקחת אחריות כתנועה של בוגרים. ההתרחשויות בגרמניה והשפעתו של בובר הביאו את קבוצתו של גרסון להתפלג מהקאמארדן. עתה היה ברור לחבורה זו כי תנועתם שגתה שנים. הם גילו שהיהודים לא חיו בעולם משוחרר אלא בגיטו מחודש. עתה הוא אפילו לא היה שקוף כמו שנים קודם. נהרסה עתה ההבטחה של הראציונאליזם לחירות ולזכויות אדם אוניברסליות. התפרק עולם האשליות. הם חשו שעתה תם העיוורון בו לקו אנשי תנועת הנוער המתבוללת לה הם היו שייכים. הם החלו לחוש כי האינדיבידואליזם המודגש שבו האמינו היה למעשה בדידות ואת מקום היחד תופש לא היחיד אלא אספסוף אלים וממוקד בשנאתו אותו פגשו יום יום. בקרב תנועת קאמראדן החלה חבורת הצעירים לקיים פעילות עצמאית שהביאה בסופו של דבר לפרישה. הפורשים קראו לעצמם ורקלויטה (אנשי מעשה). היו מחבריה שתבעו להצטרף לקומוניזם בגלל היותו פוליטי ואקטיבי אך לעומתם טענה חבורה כי זו היא חזרה על הפתרון המתבולל וכי הקומוניזם לא מכיר בחשיבותה של העדה שבה מתבטאת ההגשמה הצרופה של ערכי תנועת הנוער. זו היתה תנועה עצמאית. הקבוצה שהזדהתה עמוקות עם בובר, התחבטה זמן מסוים האם להישאר בגרמניה לחנך או לעלות ארצה אך בסופו של דבר עלתה לארץ , הגיעה לקיבוץ הארצי השומר הצעיר ונפרדה ממרטין בובר. סיפורה הוא סיפור קיבוץ הזורע. בהתכתבות לאורך שנים בין מרטין בובר למנחם גרסון מנהיג הקבוצה יש לנו רישום מדויק של הקשרים. רישום זה של מכתבים בין בובר לבין גרסון , עד הפרידה הכואבת הוא מסמך אנושי מאיר עיניים על בובר, על תנועת הנוער ועל הקיבוץ הארץ ישראלי. על פרק זה הייתי מבקש להתעכב בפרטים.
בשנת 1926 כותב מנחם (הרמן) גרסון אל בובר
מר מארטין בובר הנערץ מאד

שמי הרמן גרסון, אני סטודנט למדעי הרוח בסמסטר השני, אך עיקר לימודי הוא כאן בבית המדרש הגבוה היהודי. היה בתכניתי להיות לרב, אבל עכשיו שוב עלו בי פקפוקים בעניין זה. מכל מקום אני לומד כאן.
ועתה הרשה לי ראשית כול להביע לך את תודתי על כל מה שנתת לי בספריך! בהיותי חבר ותיק של תנועת הנוער הגרמנית, באגודת המשוטטיים הגרמנית יהודית 'קאמראדן', וחסידו של ויניקן, נזדמנו לידי תחילה, לפני שנתיים, המבוא ל'מגיד הגדול' ו'שלשה נאומים על היהדות'. אם כי אז, כמובן לא הבנתי אותם עד תום. אני בא מבית בלתי יהודי מכול וכול, ואתה החזרת אותי ליהדות ובכך נתת לי את עיקר תוכנם של חיי (ולא רק כר פעולה בתוך מפלגה). אבל יתרה מזו : פתחת לפני עולם חדש לגמרי, את העולם שבו אדם רואה כמציאות אמת לא את מציאות היומיום השטחית וגם לא יצור- הגות אידיאונית גרידא. לימדתני להבחין בין נוחות פילוסופיות, ולו גם דקיקות ביותר, ובין הרוח הדוחק לקראת ההגשמה. ואחרון אחרון- אולם זאת אני אומר בשפה רפה מאד: אולי מתוך התעוררות שעוררתני זכיתי לחוויה דתית. אם כה אתה מדבר: אלוהים אינו לא אידיאה ולא השלכה של רוח אנוש- אז אני מאמין בכך באמונה שלמה. הנה כי כן היית לי למורה דרך מכריע.
ומשום מה אני כותב לך כל זאת ? זכיתי בפעם הראשונה לראות ולשמוע אותך ביום שני בברלין, ואז חשתי שמדובר אלי באופן שונה לגמרי, באופן אישי הרבה יותר, גורלי הרבה יותר מאשר בהרצאה 'טובה' בעלמא. וכן מצאתי את לבי ולכוון אליך שאלה. דומני שיש ומתארע כדבר הזה, שמורה דרך נותן לזולתו תורה- או נעשה לו תורה.' אג' 229
בראשית מתגלה בובר למנחם גרסון כמקור לחיפושיו האתיים, הדתיים. היכולת לגלות את בובר נובעת מאקלימה של תנועת הנוער הגרמנית והרעיונות שהתגלגלו בתוכה. הוא מ מגדיר עצמו במכתב כ'חלק מהנוער היהודי המתעורר'
בובר נענה לפנייתו של מנחם גרסון לפגישה אך מוסיף כי הוא עושה זאת ת תוך פינוי זמן מעבודתו על כן מבקשו להודיע על בואו שבוע לפני בואו.
שנתיים יותר מאוחר פונה מנחם גרסון אל בובר בשאלה שנתקל בה כפעיל בתנועת הנוער.
'במחנה בוגרים של תנועתי שנתקיים זה לא כבר נאם בשיחה על העמדה היהודית שלנו מדריך בוגר מבוגר- בן 30- ובנאומו תקף עקרונית את העמדה הדתית בכללה. הוא העלה תערובת של פילוסופיה אמפירית, תורת אשליה פרוידיאנית וחיוב פרומיתאי של עולם הזה:…ואת סוכתי שלא אתה בנית!'
(מתוך שירו של גתה פרומתאוס. הגיבור המתמרד אומר אל האל זאוס : 'בכל זאת אתה מוכרח להניח לי את אדמתי, ואת סוכתי שלא אתה בנית, ואת כירתי אשר על שלהבתה אתה מקנא בי! הערות למכתבי בובר) הוא מחונן בכושר דיאלקטיקה נוצח, אלא שתכונתו הרציונלית החזקה מפתה אותו אותו מדי פעם בפעם לבניית תיאוריה קלת דעת, פזיזה ומאולתרת.284
מנחם גרסון שואל את בובר כיצד עליו להגיב האם להתווכח רציונאלית או להודיע על האני מאמין שלו . הוא עצמו העדיף להתווכח רציונאלית מתוך אמונתו כי 'אצילי יותר להרחיב את תחומו של רציונאלי עד כמה שאפשר'
בובר עונה למנחם שאמנם הוא עסוק ולא יוכל לענות בפרטים לשאלתו אך שמה שצריך לעשות במקרים כאלה הוא 'לכפות באמצעים רציונאליים על הרציו את ההתנסות בגבולותיו- שלו'.
השאלה של הדיונים בענייני אמונה ואלוהים ממשיכה להעסיק את מנחם גרסון בהתכתבותו עם בובר. הוא נוכח בפגישה בה בובר מדבר על אלוהים. הוא מודה לו על דבריו ובכל זאת מסתייג 'אני רואה סכנה גדולה לדבר כך על הדת בפומבי. אני יודע, בעיני מרבית האנשים האלוהים איננו מציאות, ואתה לא יכולת לדבר אז בלי הנחה מוקדמת כזו, ולא לנסות רק לפתוח דרכי גישה. אני חושש כי בצורה כזאת נוצר גירוי חזק לתשובה מדומה.
הוא כותב לבובר כי השינוי האמיתי שצריך להתחולל בדת מחייב כרגע להתנזר במישרין מן הדתיות. היא תתגלה דווקא בדברים המוחשיים כשהחיים הדתיים צריכים למלא את כל מרחב החיים בשלמותם.

בובר מודה למנחם גרסון והבעייה כפי שהוא רואה אותה היא ש'צריך לדבר על אלוהים בצנעה ואפשר להפריז בשתיקה.'
התלמיד מספר לרבו כי קרא את 'דו שיח ' והוא מנסה לבנות על פיו את חייו ואת השותפות החברתית עליה הוא חושב.
בדצמבר 1930 כותב מנחם גרסון למרטין בובר שהחוג לו הוא שייך מבין כי עליו לעבור תמורה .

כל זה מתרחש לפני עלות הנאציזם לשלטון. עדיין אין כאן ציונות המרוכזת במפעל בארץ ישראל אלא מחשבה על הקמת מרכז חינוכי חברתי בברלין. בובר בתשובתו מסכים כי הקמת מרכז כזה בברלין אכן הוא הפתרון.
ב1931 שולח מנחם גרסון לבובר את החוזר המופנה לחברים בתנועה. הוא מעיר לו כי הוא יודע כי הם מכוונים לרעיונות של בובר אך שהוא עצמו לא אומר להם אף פעם מה רצונו. שהוא מחכה כי הדברים יצמחו מתוכם. האם הססנותו של בובר היא שגרמה לו לא לפרש את רצונו או תפישתו הפדגוגית ? גרסון מודה כי החוזר הזה מסמן רק התחלה שלך דרך. הוא כותב לבובר שאם הוא מבקש לא להגיב ולצפות כדי לראות מה יצא מהניסיון הוא יבין אותו. אך כאן כבר באה תפנית ציונית.
גרסון מביא הגדרה של בובר על ההבדל בין תלמידיו בתנועות הנוער לבין הציונים הרגילים, הפוליטיים. הוא נעוץ במה שנקרא 'הציוויליזציה המודרנית ' היא דרך הגורל של האנושות הגורל שלך האנושות, היא מקיפה את תפקידה העליון ואת מבחנה המכריע. כל הניסיונות לרדוקציה ( לצמצום), ולו הנעלה ביותר, חומקים מפני תפקידה ומפני המבחן הזה' גרסון מפרט 'הדמות החדשה של החיים הרליגיוזיים, שאליה אנו חותרים, חייבת לוותר לוותר על הרצון 'לכבוש', לעצב אחת ולתמיד את דמות הדת, וחייבת להיבנות על יצירת הזיקה שוב ושוב. כלום זה אפשרי ? האין זה מוביל לדרישה הקיצונית של הריסת כל הצורות, כגון (ובפרט) של פולחן התפילה בציבור- דרישה אשר, אשר במיוחד בחוגי היהדות מפוקפקת עד מאד ? אך חשוב יותר: ההמון הוכיח עצמו מאז ומתמיד כבלתי מסוגל לחיים מסוג זה. האין פירושה של קביעת מטרה כזו וויתור על הוויה רליגיוזית החודרת לקרב חוג גדול בהיקפו? ומצד שני הפתרון המועדף תכופות של האינקוויזיטור הגדול הרי איננו בא בחשבון בשבילנו! 357(מעניין שהשאלה של האינקויזיטור הגדול בספרו של דוסטוייבסקי 'האחים קאראמאזוב' שהתעורר בעלייה השלישית בקרב החלוצים כסמל ליצרי שלטון המשתלטים על האמונה החיה במיסודה בעזרת הרעב, הפחד והצורך להשתעבד ולהיות כפופים לקסם, שבה כעבור עשר שנים להטריד את הקבוצה של תלמידי מרטין בובר.
בובר משיב למנחם גרסון על חלומו לייסד מחדש עדה חסידית מגשימה. הוא בספק:
' עם החסידות אפשר להשוות אורח חיים ט ו ט ל י , המקיף את כל תחומי החיים, ככל שהם מצויים גם בשליטתו של האדם, ואת כל החיים עד סופם. דבר כזה נוגד את מהותה של תנועת הנוער.זו יכולה עצמה רק בשלב 'שמעבר' לה- מה שלא עלה עדיין בידי שום תנועה. אתה יקירי הרי מרגיש בעצמך, שלא מדובר ברווח היפה והמהנה של שעות יקרות בצוותא, אלא בהשפעה כלפי חוץ; אתה אומר זאת בתזכיר שלךך, אמנם לפי הרגשתי עדיין לא מספיק בחריפות ובתוקף. ..' 358
בחבורה מתחילים דיונים על שאלת ארץ ישראל. האם צריכים לתבוע עלייה ארצה. הדיונים מפלגים את החבורה. בובר מתייחס לשאלה. בתשובתו נוכל למצוא פשר לאירוע יותר מאוחר וטראגי בעיני רבים. עם עליית הנאצים לשלטון שאלת עליית הנוער הפכה לשאלה גורלית. שליחי ארץ ישראל בגרמניה שידעו על השפעתו הגדולה של בובר על הנוער ביקשו ממנו לכתוב לנוער היהודי בגרמניה ולתבוע מהם לעלות ארצה. בובר סרב. תשובתו כנראה נשענה על הדברים שכתב שנתיים קודם למנחם גרסון.
'אינני מבין מדוע שאלת ארץ ישראל דורשת פתרון עקרוני. הפתרון קל יותר כאשר תופשים אותו באופן מעשי. מי שמתאים יותר לארץ ישראל, וארץ ישראל מתאימה בשבילו יותר מאשר הגלות, צריך לעודדו בכיוון זה. במקרה כרזה חשוב אפוא הקשר החדש יותר מהקרע של הישן. אם נוצרים מחוזות חינוך אוטונומיים יחסית בתוך החוג, אזי יש להשגיח על כך שהם יישארו כפופים לגורם משותף.; התפקיד נעשה קשה יותר, אך אין זה חייב להחליש את הכוח מהדוחף קדימה. בדרך זו ודאי ניתן למנוע היווצרותו של גרעין 'אריסטוקרטי'. העיקר בעיני הוא שלא יוכרז על שום עיקרון, אלא היסוד המעשי ישלוט בשטח. לכן אני אומר ' מ ת א י ם י ו ת ר', ולא סתם מתאים. אני בכלל נגד עקרונות, האונסים בקלות את הצגת השאלה האישית- את ההתאמה והשאיפה הבסיסית. מי שמצטרף לחלוציות, 'מפני שזה הדבר הנכון(=הסיסמה המוצהרת)', נסוג (בגלל הוויתור על הכרעה אלמנטרית) לטובת החברה 'הפיקטיבית', תחת שיעמיד את עצמו מתוך הכרעה אישית אמיתית לרשות החברה הממשית. איןו אנו זקוקים ל'חברה' כשהיא לעצמה- זה לא כלום- אלא לחברה לחברה של אנשים. אשר עשויה אכן להיווצר מתוך החלטה על ויתור, אך לא מתוך ויתור על החלטה. ההחלטות האמיתיות מבקיעות את הקרקע של האינדיבידואליות לקראת הפריה, כמו מחרשה. ' 387
עליית הנאצים לשלטון העמידה את החבורה בפני האתגר הגדול לפנות לארץ ישראל, להקים שם את החלום שהתגבש, להפוך על ידי כך להשראה לנוער היהודי בגרמניה עמו חיו ואותו חינכו. מנחם גרסון עולה ארצה עם חבורתו . הם מתיישבים בחדרה ומתכוננים לעלות להתיישבות. מרטין בובר מקבל על עצמו את האחריות על החינוך היהודי בגרמניה. משהו מאד דרמטי משתנה ביחס התלמיד ורבו. מרטין בובר שכבר מבין שיצטרך לעלות ארצה יודע שעתה תלמידו הופך לו לרב. שהוא יהיה זה שיוכל לדעת אם החלום הבובריאני ניתן ליישום במציאות הארץ ישראלית. שעת ההגשמה היא שעה של שינויים דרמטיים. נהחם גרסון גם מספר לבובר על קשייו וגם מנסה להדריך אותו לקראת עלייתו ארצה. על שאלת השפה הוא כותב 'על שאלת הלשון, בעקבות שיחתנו על נושא זה, לשתוק.' הוא מתאר את המצב החברתי בארץ ועל המשמעות של מצב זה 'נוכחתי כאן בצורה מוחשית מאד עד כמה מעמיקות ומרחיקות לכת התולדות הנובעות מארצות מוצא שונות(יהודי מזרח אירופה ויהודי מערב אירופה) עד כמה המצב כאן שונה לתכלית. באורח מוחשי ביותר הדבר בעמדה כלפי היהדות: פסילת כל קשר היסטורי, הלובשת לעתים צורה מגושמת גרוטסקית; פורמליזציה וחילוניות גמורה של הלאומיות, אבל באופן של הלאומיות. אבל באופן כללי יותר : הרציונליזם שליט כאן בקנה- מידה רחב, מעורב עם הסוציאליזם. משוחדים מראש ומגיבים בתגובה רגשנית כנגד כל מה שאינו ניתן להוכחה רציונאלית, לא מוכנים להפנות את המבט לעבר מציאויות כאלה. בפרט נגדך שוררת בחוגי הפועלים- שעליהם צריכה לפעול השפעתך העיקרית- דעה קדומה מתמדת ורבת עוצמה. ככלל : הכל כאן 'בטוחים', ואינם במצב קריטי אשר היה נקודת המוצא הרוחנית שלנו.
לנוכח כל אלה עלי לשאול את עצמי : אם מתייחסים למצבים ברצינות כה גדולה, וראש לכל מקבלים אותם כמוך, כלום אמנם יש אז חשיבות להשפעה כנגד כל אלה, במובן של ערעור הביטחון למשלך ? היש לה אז כוח להשפיע על מציאות הכרחית ? אך גם אם משיבים על כך בחיוב, כמוני : כלום תתכן כאן השפעה שלך? אני רואה כאן קודם כול שלוש שאלות :
השפעה אפשרית בעיקר במקום שקיים שוויון בתנאי החיים, שבו המסגרת יוצרת בסיס משותף. אבל ל'פרופסור', ל'אינטלקטואל מנותק'?
2. יכול אני לתאר לעצמי רק השפעה איטית מאד על יחידים וקבוצות מצומצמות. לא בקנה מידה גדול ובתפקיד רשמי. דרך ארוכה ומפרכת כזו בלי מדה ממשית – הרי פירושה בשבילך כמו להתחיל הכול שוב מהתחלה (בכל הנוגע להשפעה חיצונית) כלום זה אפשרי עוד בשבילך, בגילך, במעמדך ? האין מצב קשה כזה גורר עמו בהכרח מתחים רבים עם בני-אדם, העלולים להכשיל את עצם המשימה ?
3. מזכיר אני לך את שיחותינו הרבות על לשונך הדתית הישירה בנאומך. מאמין אני שאני יודע בדיוק שלשון זו תעורר כאן התנגדות כללית- ואתה לא היית מוכן לעולם לוותר עליה. בגרמניה אמרתי לך תמיד : בדיבורך על אלוהים אתה מניחי אצל השומעים מציאות שאינה קיימת מלכתחילה, ועל כן אינך קולע בה לגמרי. אולם כאן, לנוכח הקול קורא של הרב קוק למען זיכויו של סטאבסקי, הנחה זו לא תעורר אי הבנה אלא תגובת נגד תוקפנית ונוסף לכל אלה שוב : הדעה הקדומה נגד 'בובר המיסטיקן והציוני המפוקפק, המכונן בדמיונו איזו יהדות רומנטית מלאת הוד חסרת ממש' חזקה מאד….
אני שואל את עצמי תכופות : האם הדברים הללו קורים על בסיס מציאותי? ודאי שאתה נחשב לנואם הרוחני המוכר, רבים מתלהבים מעוצמת הדיבור ' של נאומיך- אך מי מתייחס לדברים במלוא הרצינות כמחייבים באמת ? כמה אנשים מתנהגים למעשה בכל לבבם לפיהם? כאשר אני מתאר לעצמי את ה'מנהלים' של האירגונים למיניהם, כאשר אני חושב על הממוצע של המורים היהודיים הברלינאים המוכרים לי- הכל נראה לי מפוקפק.(486)
המציאות בארץ מבקרת בחריפות את דרכו של גרסון אליה דרך העוברת במשנתו של בובר. הדברים הכל כך ישירים של ביקורת מהווים מסמך הדואג גם לבובר אך גם למנחם גרסון עצמו. האם יש כאן מרד הבן נגד מורהו? האם הוא מזהיר את בובר מפני עלייתו ? המצב בגרמניה מסוכן אך דווקא אז הגיע בובר להשפעה מחודשת שהרי זו שעה קריטית עליה בובר דיבר לא פעם. מנחם גרסון מזהיר אותו מפני בידודו העתידי בארץ. בפני העובדה שהוא יעלה ארצה יצטרך להתחיל מחדש בעודו מבוגר. ובכל זאת הוא מעודד אותו
'אף שכל השאלות נראות לי קשות עד אינסוף האפשרות הגדולה יותר להגשמה נראית לי בכל זאת המכרעת. נוסף לכך : הולכת וגוברת בי ההרגשה, שהעלייה הגרמנית חייבת ליטול את השלטון על עצמה אם ברצונה לבנות משהו כראוי. אפ גישה זו תזכה לעידוד, ישתנה המצב גם בשבילך ובשביל פועלך. כי אז תקבל השאלה של העוצמה הרוחנית של יהודי גרמניה חשיבות מכרעת.
לפיכך נדמה לי שאולי הניסיון המסוכן של פעילות בארצנו הוא הדבר הנכון ביותר. אני אומר זאת מתוך ידיעה שאתה עסוק בהתמדה בכתיבת כחמה ספרים גדולים. ואם השפעתך תתגלה כמצומצמת כרגע, הרי באמצעות המילה הכתובה שלך תגיע לימים פוריים ופתוחים יותר להשפעתה. וימים כאלה מוכרחים להגיע גם הנה' 486
שאלת המעמד של בובר שהעסיקה את גרסון כל כך , רצונו להזהיר את רבו מפני הפגיעות שייפגע לעודד אותו בשינוי שיחול בהד לדבריו. הוא מקבל ידיעות על קשייו של בובר להתקבל כמורה באוניברסיטה העברית ונחרד אך הוא לא מוכן לראות את השפעתו של בובר רק כפרופסור.
בובר משיב לו שהוא לא באר עם ציפיות. שהוא רוצה ללמוד את הארץ. שמה שחשוב לו ברגע זה הוא רק למצוא מסגרת
'הענין הוא פשוט בכך, שאפשר לפי דעתי לכונן את ה'שלד' של החיים- הבניין עצמו 'נשלם מאליו' מתי אני 'משפיע'? כאשר אין לי כוונה להשפיע. כשאמרתי כי להשתקעותי בארץ ישראל מכריעה עבורי האפשרות ' שאוכל לחיות ולעבוד שם', התכוונתי פשוט, אם יהיה לי שם שלד, המסדיר את הפעילות היומיומית הרגילה, 'משק בית', 'מקצוע', שרק מכוחם ומתוכם עשויים להתהוות הדברים האחרים, הבלתי צפויים, הבלתי סדירים, הבלתי שרירותיים ונטולי חוקיות, שהם תוצאה של 'השפעה'. ולהגר לשם כסופר גרמני (והרי אני לא באופן מקרי, אלא עובדתי, סופר ג ר מ נ י) בלי מקצוע הקשור הדוקות לעם החי שם, לחיים הנורמליים שם, לצרכים ולכלכלה, זה יהיה בניגוד לטבעי.'
האם בובר היה מודע לכך שהוא כותב מכתב זה לחלוץ שלא היה לו עדיין 'שלד' של חיים כלל. לא מקצוע ולא כלכלה. שנתוניו היו קשורים במתח שבין יכולת רעיונית לסדר את חייו ויכולת פיסית לעבור לחיי עבודה? שכל שהבין רעיונית למפגש עם הארץ, השפה, הפוליטיקה עמד למבחנים שלא נתנו לו את הביטחון הבסיסי שביקש בובר?
הדיאלוג בין השניים נמשך אך מנחם גרסון ביקורתי. האם הביקורת שהוא מביא על אי בהירות, על הקשיים בהבנה, על שאלות של ביטוי משקפת את לבטיו שלו, את תחושותיו הגוברות כי הוא וחבורתו זקוקים למזון אחר או לפחות לדחות את השאלות שעמם עלו ולהתעורר מהחלומות אותם חלמו?

לחבורת ורקלויטה בדרכה להתיישבות קבע יש צרכים חדשים. היא צריכה לחפש לה תומכים, הד, הבנה. מתעוררות בעיות קיום והעבודה הגופנית כותשת בלי רחמים את החלומות התרבותיים שלה. אך הדבק החברתי חזק. הם מצליחים להשיג קרקע ולעלות על הקרקע. אם עד פרק זה היה מנחם גרסון מעין המורה המנהיג של החבורה עתה האתגרים השתנו. גם במשפחתו יש משבר. בובר מלווה את תלמידו העובר משבר קשה. בשנים ההן מבין גרסון כי עליו לפנות מקום למנהיגות אחרת. ציודו הרוחני ואופיו כמנהיג הוא כזה שהוא מסוגל לעבור את המשבר ולפנות את מקומו כמדריך של החבורה . בהרבה כאב אך באצילות הוא עושה זאת. לימים יעבור להיות אחד ממקימי סמינר הקיבוצים באורנים.
הקשר בין מרטין בובר ומנחם גרסון הוא סיפור עצוב .מנחם גרסון העיד כי אחרי ניתוק רב שנים פגש את מרטין בובר. זה שאל אותו מדוע נותקו היחסים . מנחם גרסון ענה כי נושא אחד שהפריד ביניהם היה יחסו הביקורתי והצודק של בובר לברית המועצות. כחבר השומר הצעיר הוא היה נאמן למהפכה הסובייטית. הסיבה השנייה לניתוק היתה שלדעתו של גרון בובר תיאר את ארץ ישראל והחברותה יפה מדי. כאן השיב לו בובר כי אז בשנות השלושים הוא לא ידע מה שהוא יודע כאיש מבוגר. בובר הוסיף ושאל את גרסון מה בכל זאת הוא חושב שתרם לו ולחבריו וגרסון השיב : את ערכו של היחיד. מרטין בובר ביקש שאת היער לכבודו לא יינטעו בירושלים אלא בקיבוץ הזורע.
בימים ההם מתגלה כי הניסיונות להביא את מרטין בובר לאוניברסיטה העברית נתקלים בקשיים רבים .חלק מהמורים מתנגד להבאתו. עמדותיו לגבי הסכסוך הערבי יהודי וההתנגדות שלו לדת הממסדית מעוררת את זעמם. גרשום שלום תלמידו ויריבו של בובר מנסה בכל דרך להביא אותו אך הדרך קשה. בסופו של דבר ניתנת לו קתדרה באנתרופולוגיה וסוציולוגיה.
בפרספקטיבה לאחור יכתוב מנחם גרסון על גלגולי תנועת ורקלויטה בארץ
'שאלנו את עצמנו אחרי עלותינו ארצה : היש מקום במציאות הארץ למושגים רפורמיזם וסוציאליזם מהפכני ? הרי בארץ אין סיטואציה מהפכנית אקטואלית ועיקר התפקיד לעת עתה הוא ביצירת מעמד הפועלים עצמו . בהיאבקות עם שאלות כגון אלו עמד לימיננו יעקב חזן, שמילא בהתמסרות ומתוך גישה חברית את שליחות הקיבוץ הארצי בקיבוצנו. בעזרתו נוכחנו לדעת שגם בארץ נודעת ממשות לקטגוריות פוליטיות כאלה… בהמשך למדנו לדעת שההבדל בין הזרמים בתנועה הסוציאליסטית צורות ביטוי אחרות מאשר בגרמניה, אך הוא קיים.'
'התרחקנו מהדתיות, שדגלנו בה בגרמניה. הצטרפותנו למחנה הפועלים וההזדהות עם המארכסיזם שליוותה אותו, הביאו תמורה בהשקפת עולמנו, שהצטללה ונעשתה ארצית ורציונאלית.הבינונו ש'דתיות' יש לה שתנאי הארץ תוכן ברור, חד משמעי ובלתי רצוי לנו. '
כאיש האוניברסיטה מרטין בובר ממשיך בקשר שלו עם ההתיישבות העובדת. הוא מודע לצורך לחבר את ההר והעמק, את אנשי האוניברסיטה על האולימפוס של הר הצופים עם המעשה הנעשה ב'עמק ' אותו מושג מעורפל המורכב מן הבשורות העולות מעמק הירדן ועמק יזרעאל שהן המעבדות החברתיות החשובות של ארץ ישראל העובדת של אותן השנים. הוא מודע למפריד ולמקשר. לבעיות שלח אליטות משרתות הבוחנות את מחויבותן כלפי הכלל . המבינות את הסכנה שבעצם היותן אליטות. המבינות שללא מחויבותן כלפי הציבור הרחב וכלפי הליכים דמוקרטיים המבקרים את עצם קיומן הן לא יוכלו להיות אליטות משרתות.
בובר מקיים מפגש באוניברסיטה בהר הצופים בין נציגי ההתישבות לבין האקדמיה. הוא מפרסם את הדיונים המתקיימים בו. בטרם התקיים הדיון הוא קיים שיחה עם ברל כצנלסון בבית רוטנברג במרומי הכרמל. הוא שאל את ברל כצנלסון האם ייתכן דיאלוג בין החלוצים לבין אנשי האקדמיה. הוא שאל אותו האם אפשרית שיחה בין המתבוננים על הנוף ובין החיים בו. האם יוכלו המתבוננים לבקר את החיים בתוכו. ברל השיב לו כי הדבר אפשרי ואז הוא החליט לערוך את הפגישה על הכפר העברי.
כמייסד הסוציולוגיה הישראלית הוא מנסה לשחרר אותה פילוסופית מהסתפקות בלימוד חלוקת הכוח ובחינת מערכת של תפקידים. הוא מבקש לבחון ביקורתית את התארגנותה של החברה. הוא עוסק באוטופיה הסוציאליסטית הפעם מתוך ידיעה כי הוא מדבר אל הקיבוץ וההתיישבות העובדת בארץ . הוא כבר יודע שתלמידיו הגיעו למארקס ועל כן הוא מבקש להדגיש את הצדדים האוטופיים אצל מארקס עצמו. לדידו האוטופיה אינה מוגדרת בתלישותה מן העולם, בדמיון או בהזייה החוסמת את הראייה של המציאות. היא מבטאת דווקא את הרצון להתנסות במה שחורג בחיי המעשה , במקום ובזמן את
בובר שעסק בסוציולוגיה כמוציא לאור בימי נעוריו בגרמניה בהוצאה 'חברה' ספרים שהיו לקלאסיקה היה חלוץ לימודי הסוציולוגיה בארץ. זו היתה סוציולוגיה שלא רק תיארה מערכות אלא סוציולוגיה ביקורתית. היא לא רק עסקה בתיאור של מערכות או של תפקוד, של דרכי שליטה או מערכות כוח. היא ביקשה דרכי שחרור וביקורת, התהוות של החידוש . היסודות האוטופיים נשארו באופק שהיא הציבה. לסוציולוגיה אותה ביקש לפתח יפים דבריו על התורה החסידית 'לא ניתנו לבן האדם הדברים שבסביבתו אלא כדי שיגאל אותם ואין לך דרך קצרה לגאולת העולם- שום חברותה שהיא עניין של חיים אינה הולכת לאיבוד.'
תלמידתו של מרטין בובר יונינה טלמון גרבר קיבלה על עצמה בשנות החמישים ללמוד את הקיבוץ. היא נקראה על ידי אנשי איחוד הקבוצות והקיבוצים משום שכתלמידת בובר היתה משוחררת מסד המארקסיזם האורטודוקסי שעדיין היה מרכזי בבקיבוץ הארצי ובקיבוץ המאוחד. ניתוחה של יונינה טלמון גרבר את הקיבוץ באו, ולא במקרה, מתחום הסוציולוגיה של הדת ולא מתחום הסוציולוגיה הפוליטית. תפישתה את התפתחותו של הקיבוץ מן העדה אל הקהילה השפיעו עמוקות על תפישת חברי הקיבוץ את עצמם . (גלגולה המאוחר של תפישתה היא אימוץ המילה קהילה כדי לבטא את השינויים שהתחוללו בקיבוץ. אצלה המושג מתאר את התרחקותו של הקיבוץ מן השותפות הראשונית , בשנים האחרונות הוא הפך להיות מושג המתאר את הקיבוץ המשתנה).
לדת ייקרא דת אמת, כל עוד היא פורייה, ופורייה היא כל זמן שהדתיות מקבלת על עצמה עול מצוות ותורות, מכניסה בהן, לעתים מבלי שתרגיש בכך, תוכן לוהט חדש ותשנה אותן בתוך תוכן עד כדי כך, שכול דור ודור יראה אותן כאילו נתגלו לו עצמו אך היום, כדי לפרנס את צרכיו של עצמו, השונים וזרים מצרכיהם של אבותיו. אולם בשעה שמנהגי הדת ועיקריה קפאו עד כדי כך, שאין עוד בידי הדתיות להטיל בהם חיות או שאין היא אומרת עוד לקבל עליה את מרותם, שוב נעשית הדת תופעת סרק ונטולת אמונה הדתיות היא היסוד היוצר, הדת היא היסוד המארגן; דתיות מתחילה מחדש עם כל אדם צעיר שהרז מרטיט אותו, הדת אומרת לכפות עליו מערכתה, שנקבעה קבע עולם; דתיות פירושה פעילות, קיום יחס בראשית אל המוחלט; דת פירושה סבילות, קבלה שמקבל האדם על עצמו את החוק העובר בקבלה. דת פירושה קיום הקיים; דתיות פירושה חידוש, התחדשות.[8 הפרק האחרון בקשר בין בובר והתנועה הקיבוצית בימי חייו היה בשנות הששים. בובר כבר היה בן שמונים . אברהם שפירא, חבר קיבוץ יזרעאל, הגיע למרטין בובר דרך תלמידו שמואל הוגו ברגמן. הוא ביקש לקיים עם בובר מספר פגישות להם יהיו שותפים חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית. השיחות לא היו עם אנשי השומר הצעיר אלא עם אנשי איחוד הקבוצות והקיבוצים. עוד אי אפשר היה להתגבר על המחסומים הרעיוניים ועל השייכות הסקטוריאלית של התנועות הקיבוציות השונות. בובר היה הפעם ביקורתי הרבה יותר. הוא כבר לא ניסח את דבריו על הקיבוץ כ'אי כשלון למופת.' הוא טען שהאידיאולוגיה הפוליטית קטעה את הדיאלוגיות . שבקיבוץ. שיחות אלו עסקו בעיקר בצד של החברותה ובמשמעותה החינוכית לדור השני. זו היתה פגישה של דור שחי אחרי השואה ואחרי הקמת המדינה. הפרסום מחדש של 'נתיבות באוטופיה' בעריכתו של אברהם שפירא החזיר את בובר לשיח הפנימי של חברי קיבוץ. כמה מן השאלות היסודיות שהעלה בובר בכתביו התגלו כשאלות אקטואליות ונוגעות בכאבי הדור הצעיר שצמח בארץ. ]
השאלות שהועלו על ידי אנשי הדור השני והשלישי של הקיבוץ החזירו את בובר לימים בהם עסק בדיאלוג. בתשובותיו לשאלות של החברותה בקיבוץ היה הד לדברים שאמר כאשר עיצב את רעיון החברותה
'כל תגובה (של אני אתה ) משליכה אותך לתוך עולם הלז. זהו העצב הנשגב של גורלנו.' חווית האני אתה מפוזרת ב'אירועים קטנים' כמו בין שניים אין חוויה מתמדת של דיאלוג אך יש התגלויות שלה כך בחברותה יש אירועים חוזרים ונשנים של דיאלוג בלי שהדיאלוג יתרחש תמיד. כאז כן עתה לא הגדיר בובר מהו המביא לידי דיאלוג, מהו המרכז החי מסביבו יכולה להתרחש החברותה. מה שכתב באני אתה מתברר כמצע של הבעיות המתגלות בקיבוץ בשנות הששים.
'אין עדת בני האדם כתיקונה קמה לעולם על ידי שבני אדם רוחשים אלה לאלה רגשות (אם כי בלעדיהם לא תיכון עדה זו) אלא על ידי שני דברים אלה : שכולם שרויים בזיקת גומלין למרכז חי וכן שעומדים בזיקה חיה של זיקת גומלין אלה לאלה. '
עתה הוא אומר ש'שכיח בימינו טיפוס האדם המעדיף להסתכל ולהשתמש ביצורים שהוא פוגש ולא להושיט להם נפש ויד'.
בשנות השבעים, במיוחד אחרי מלחמת יום הכיפורים , הנוף הרוחני השתנה כולל בקיבוץ. האמון בתהליכים פוליטיים , ביכולת של היררכיות וצבא לענות על שאלות קיומיות וחברתיות התגלתה כמוגבלת. מתעצמים חיפושים קדחתניים אחרי אלטרנטיבות שהגיעו מחוגי השמאל החדש האנרכי, מתרבות של מחאה, משינויים בדרכי ההתחברות. הסמכות המוסרית של המהפכה הסובייטית נמחקה. בקיבוץ התגלו מגבלותיה של השיתופיות הממסדית . המסורת היהודית שנדחקה שבה לעורר שאלות מטרידות. המשורר והמחנך יצחק קצנלסון כתב שנים קודם שיהדות זו שתקום אינה יהדות גושן שלפני סיני, גם לא יהדות המקדש. היא יהדות הצומחת לאחר הגולה. היא כוללת בתוכה את הזיכרון של כל השלבים ההיסטוריים שעברה היהדות ועברו היהודים קודם. עתה היה ברור כי יהדות מדינת ישראל היא יהדות הפועלת לאחר האמנציפציה, לאחר חורבן הקהילה היהודית בשואה, היא יהדות שצומחת תוך כדי קיבוץ הגלויות אל מדינה עם אחריות פוליטית על צבא וכיבוש. היא יהדות המודעת למחיריה.בובר כותב בכתביו המאוחרים כי היסוד המדיני בא לידי ביטוי בראייה אוניברסאלית באחריות לביטחון. הוא הכרחי הוא נשען על משברים, על אי יציבות הפנימית והחיצונית. הוא נוטה להפוך לעודף פוליטי כלומר להחליף את הספונטאניות, את העיצוב הצומח מבפנים, את טיפוח הרבגוניות. לדעתו יש להתנגד לעודף פוליטיזציה בחברה. המדינה צריכה לעודד את הצמיחה החברתית. היא נבחנת ביכולתה לפעול בלי עודף. זה העיקרון בו מאמין בובר בהקשר להפעלת כוח. לא להפעיל יותר כוח מאשר הכרחי. בובר קובע כי אין הוא מאמין בדחיית יצירת החברה עד שיבשילו התנאים כמו שגורס מארקס ולא במימושה המיידי והשלם כפי שתבע באקונין. 'מאמין אני בפגישת ציור וגורל בשעה של כושר יצירה. '

בתוך מצב זה החלו לקרוא שוב את מרטין בובר וא.ד. גורדון. בתנועות הנוער שביקשו לברוא מחדש את הקבוצה החינוכית כגרעין של חידוש חברתי. בתוך היתמות הרעיונית שהתהוותה בעקב השינויים המדיניים ובמיוחד החברתיים כלכליים שעברו על החברה הישראלית קיבלו דבריו של בובר על הנעורים כהבטחה נצחית, על החברותה ועל העדה חשיבות מתחדשת. 'חברותה בין מקושרים אינה יכולה להיות מציאות מתמדת העיקר שתהיה לאפשרות מתמדת' המופת של גורדון , תפישתו האקולוגית ,יסוד עם- אדם שלו, הדגש על היחיד האחראי והביקורת שלו על הערצת צורות חברתיות במקום שותפות השפיעו על עולמם של צעירים שהחלו לבנות קבוצות שיתופיות. התפישה הדיאלוגית של בובר, תפישותיו את החירות המבקשת מעשה של יצירה חברתית המאפשר יצירתיות, עמידה במשימות חברתיות , דיאלוג חינוכי ובינאישי היו לחלק בלתי נפרד מהיסודות לחידושה של תנועה של קומונות וקואופרטיבים. של מחנכים ופעילים פוליטיים.

מרטין בובר האמין בשלשה שלבים הכרחיים בצמיחת האישיות שלב התוהו ובוהו, שלב הכיוון ושלב ההכרעה . אישית הוא הצליח אולי להבין את שלבי הרוח אך בחייו לא מימש אותה. הוא שקרא בשם ההגשמה האישית לא הצליח תמיד להגשים . הוא היה סגור יחסית בפני דיאלוג , לא בא במגע עבודה באדמת ארץ ישראל ולא חי בחברותא. אולי הציפיות ממנו היו גדולות דווקא משום שהצליח לתת ביטוי למה שהתגלה כרחוק מהיכולת שלו להגשים. מעורבותו היתה לעולם פרפורמאטיבית, כאיש רוח, כסופר והוגה דעות. למרות שלא האמין ברוח המנותקת מהמציאות כך חי ואולי משום כך יכול היה לתת ביטוי למאוויי דורות של צעירים שהתנסו חלקית במה שהוא חלם בשלמות.
הוא הציב בפני העתיד אתגר גדול שביטא את התנסותם של דורות של צעירים משך יותר ממאה שנים: כיצד השותפות יכולה לקדם את החירות והשיוויון בין בני האדם, כיצד ניתן לקדם את החברותה מעבר לשלטון אדם באדם , כיצד בתוך הקידמה ניתן להתמודד עם האלימות ההופכת את בני האדם למכשיר, כיצד היהודי יכול להיות גם אותנטי וגם רלבנטי לדורו, גם ממשיך וגם יוצר. כיצד להתכוון למקור ולייעוד כאן במקום ובזמן.

ביבליוגרפיה
מרטין בובר חילופי אגרות ערכה גרטה שידר, הוצאת מוסד ביאליק כרך ב'
מרטין בובר תעודה וייעוד כרך א' כרך ב'
מרטין בובר תקווה לשעה זו
מרטין בובר בעריכת אברהם שפירא נתיבות באוטופיה
מרטין בובר : לזכר א.ד. גורדון שדמות כ'א עמ' 13
א. יסעור משנתו של בובר וחקר הקיבוץ הקיבוץ 8
דן אבנון מרטין בובר הדיאלוג הנסתר
רבקה הורוביץ הדרך אל אני אתה מוסד ביאליק
אברהם שפירא
כאן ועכשיו : עיונים בהגותו של מרטין בובר מרכז מרטין בובר באוניברסיטה העברית בירושלים ירושלים 1989
קהילייתנו הגות לבטים ומאוויי חלוצים בעריכת נתן ביסטריצקי מהדורה עם מבואות והערות של מוקי צור, יד בן צבי, תשמ'ח 1988

מקום הקיבוץ בתנועת הנוער בשואה- דברים ללוחמי הגיטאות

בסוף שנת 1942 הגיע טלפון לדגניה ב' מהמשטרה הבריטית. חברות שלכם הגיעו מפולין. אחת מהן יצאה לעיר בנדין מדגניה ביולי 1939 אחרי הרבה הפצרות מההורים שתבוא לבקר. לא לפולין אני באה הודיעה להם. אני באה לראות אתכם.לכמה חדשים. – לא תשארי לשלג? והיא נשארה לקור המוות הנורא שהציף את עיירת מולדתה. יהודי העיר שחשו את הרצח שועט בביתם ביקשו להקים גן ילדים ארץ ישראלי בבנדין הרחוקה. לשיר את שירי ארץ ישראל בעוד מצעדי המגף נשמעים ברחובות. כעבור שנתיים וכמה חדשים הודיע הגסטפו כי בדרכון הפלשתיני שבידה תוכל החברה לחזור לארץ ישראל. היא לא ידעה אם היה זה עוד אחד מהשקרים הרצחניים. היא גם לא ידעה אם כדאי לעזוב את ההורים. אך אלה אמרו לה כי חשוב שמישהו יישאר מהמשפחה ואנשי העיר היהודית ביקשו ממנה למסור בארץ מה קורה בפולין. כך יצאה הנערה מהתופת כשהיא תוהה ולא יודעת כי היא הוחזרה ארצה תמורת משפחות טמפלריות שביקשו להצטרף לבניהם המגויסים לצבא גרמניה. הפלגתי שמחה לביתי ושבתי ברכבת בוכה . היא הביאה את הידיעות הראשונות על השואה לציבור בארץ . אך היא גם הצליחה להביא את שירי דגניה לבנדין העולה להבות.
עיקרו של רעיון הקיבוץ והגשמתו באותם רגעים קריטיים שלאחר השואה היה שהוא נתן אפשרות לא להתפורר אחרי הרצח. לא להיכנע לאובדניות מרצון , לא להיטמע בכעס ובמבוכה. להאזין למה שלא עזב את היהודי בכל רגעי האסון הגדול : היכולת לחלום. הוא העניק פרספקטיבה עתידית בשעת אובדן, לא להיכנע לאבל נכון ומוצדק. לזכור ולא לברוח מאחריות לעתיד. לזכור כדי לא לברוח מאחריות . הוא ביקש להעיז להעיד. להתייצב שוב במטלה לחנך.
אנו עומדים היום שבעה מיליארד בני אדם כשפצע השואה יושב בתוכנו מזעזע ומתריע על האפשרויות של האדם על פוטנציאל ההרס שבו, על סכנת טמיעתו בפלחני שוא של אירגון ושררה, על יכולתו להיכנע בפני שיטה של רצח.
הפוטנציאל של רעיון הקיבוץ להעניק את הכוח הזה היה דווקא משום שהקיבוץ התמודד עם שאלות ללא פיתרון, שניסה לבנות בתוך מודעות של אובדן, שהוא העמיד את היחד המשמעותי במרכז, את הקשר בין האנשים, את האמונה בדיאלוג ובצורך לגילוי אחריות רב מימדית לאדם. הוא האמין בתפקידו המיוחד של הנוער לא לפולחני סרק אלא למלאכת תיקון פרוזאית ומלאת השראה.

פרוגרמה לתערוכה על עגלונות עברית

פרוגרמה לתערוכה על עגלונות

העגלות והעגלונים מייצגים תקופות ואירועים בתולדות הארץ והתפתחותה. דווקא המרחק מתקופות אלו הכל כך ברור בנושא התצוגה הוא שיכול לקרב אותנו לאנושי כל כך המצוי בעולם הגלגלים, העגלונים, העבודה, הנדודים של ארץ ישראל מאיר באופן מיוחד את החסר ואת השונה ואת הדומה והבלתי נקטע בחלוף הזמנים.

העגלה והגלגל
קורות הגלגל של העגלה והקופסא שלה. טיפוסים שונים המתקיימים בעת ובעונה אחת וכאלה המחליפים זה את זה.
מייצרי גלגלים ומתקני הגלגלים
גלגלים מיובאים ומיוצרים במקום.

בהמות רתומות לעגלה
מסורת וחידוש בסוג הבהמות המוביל את העגלות בארץ והטיפול בהן בשעת העבודה והמשא.
עגלוני עבודה – טיפוסים וסיפורים. העגלון הארץ ישראלי מול העגלונים בגולה.

הכנת העגלה והבהמות לקראת עבודה

עגלות חיטה ומספוא
עגלה של מטעים.
עגלת החלב
עגלות עבודה המשמשות את הציבור

עגלות הנסיעה

העגלון הבודד וחבורת העגלונים
המרכבות אל מול העגלות
דיליג'נסים ראשונים והסדרת התחבורה הציבורית
העגלה מתמודדת עם הרכבת
עגלות פשוטות והסדרי עגלונות לנוסעים מיוחדים.

עגלונות בתקופת מלחמת העולם הראשונה

מסעות העגלונים המגוייסים לצבא הטורקי
עגלונים המלווים את פינוי תל אביב
עגלוני הגדוד העברי

הגעת המכוניות הראשונות
סלילת הכבישים בהתנגשות עם הרכבת והכביש
יובל העגלונים: החלוצים כחבורת עגלונים

חיים משותפים לרכבת למכונית ולעגלה בשנות העשרים והשלושים
עימותים והשלמות.

המפלה של העגלונות והעגלות
צווי הגיוס לעגלות ולבהמות כולל חמורים למלחמת העצמאות

שירי עגלונים, העגלון באמנות הפלסטית
רצענים, מפרזלים, בורסקאים בשירות העגלות.

צבת לכינון חברה מתחדשת

במקצב המאני דפרסיבי של החברה היהודית בארץ ישראל ובתזזיותיה של מדינת ישראל הריבונית אנו נעים בלי הרף בין אכסטזה לדיכאון. אך ההיסטוריה קמוטת הפנים על מהמורותיה מסרבת להסתלק . המרחק בין חלומותינו למציאות שאנו בוראים מתרחב והולך. לעתים מתגלה כי עדיין במעמקים רובצים מאגרים של אנרגיה לתיקון חברתי המתפרצים , מעלים ציפיות, מאותתים כוונות ושוב שבה התקווה לנדנה מלווה בשמחה לאיד ושיתוק.
אין לטעות למרות הדממה המתחדשת ההתפרצויות הללו יוצרות בריתות חדשות, מגלות אנשים, ובונות תשתית לבית ספר חדש למחויבות לעשייה חברתית ומדינית. אני עצמי מקווה כי בעקבותיהן הולכת ונוצרת שפה חדשה ורלבנטית. תפישה כלכלית של חברה עובדת, מצמצמת פערים חברתיים, מאפשרת יצירה תרבותית וחשיבה מדינית בלתי מתמכרת למצבי חירום של מלחמה. תהליכים של שינויי עומק לא מתרחשים בקצב של חדשות היום או פולמוסי הלילה. קצב צמיחתם שונה.
עיקרו של השינוי הנתבע היום נובע מהתמורה ההיסטורית שהתחוללה. למזלה של מדינת ישראל יוצריה שקדו להקים לפני כינונה קדמה חברה מחויבת, חברה הנשענת על אחריותם של יחידים וקבוצות על רצון וחירות פנימית. חברה זו לא היתה מסוגלת לענות על כל צרכי מדינה ריבונית. לא היה בה הכוח הכלכלי או הצבאי להתמודד עם הגירה המונית, עם אתגרי ביטחון להשקיע השקעה כבדה בהתיישבות יצרנית לא היה לה מצע של חוקים ומיסוי המנווט את החברה לקיום משימותיה. אולם מי התהום שלה רחשו ניסיונות אוטופיים ואחווה בסיסית. הבוחן את גורלן של מדינות שקמו ללא מצע חברתי קודם יודע עד כמה הן שילמו על כך מחיר כבד .
המעבר לחיי מדינה עם אתוס של מדינה כשאר המדינות הלך וגילה את מגבלותיו. המארג החברתי נפרם ובנתה חברה מדורגת, מכוונת על ידי מגזרים שהסתגרו בתוך האינטרסים הצרים ויצרו חדרים אטומים שנוצלו בידי כוחניות לא מחויבת מבחינה חברתית. החברה שיצרה מדינה גילתה את החללים החברתיים שהעמיקו גם את עיוותיה של השררה וגם את המצוקה והעוול הנוצרים על ידי מערכות מדיניות וצבאיות.
אנו זקוקים עתה למפנה הנבנה מלמטה על ידי פיתוח של קהילות מקום, קהילות רעיון, קהילות יצרניות ושותפות של צרכנים. לא קהילות סגורות אלא פתוחות לדיאלוג, לריבוי ושוני. מחויבות להעמקת התרבות והרוח, המעשה והיוצר הנבנים מלמטה למעלה ופיתוח של תשתיות משפטיות ומדיניות הנבנות מלמעלה למטה.
השלב הראשון של הקמת מדינה על ידי החברה צריך לעבור עתה לשלב שבו היצירה הפוליטית של המדינה תבחן היום ביכולתה לפתח חברה.
בראשית המאה העשרים קמה אגודה חשאית ציונית בשם צבת. השם בא מסיפור האגדה כי בטרם נברא העולם ברא אלוהים צבת ששימש אותו לבניין העולם. צבת קראו מייסדי האגודה כראשי תיבות 'ציון במשפט תפדה'. עתה יש לנו צבת גדולה ולעתים צובטת , מדינת ישראל. אין לנו כתובת להתקומם נגדה אלא אנו עצמנו . גם המשטר אותו אנו בונים אך גם גורלם ויצירתם של יחידים וקבוצות הצומחים בתוכנו. התהליכים שעוברים מחיי היחידים והקבוצות אל מערכים של מדיניות ציבורית אינם פשוטים כמו שהדרך מן הפוליטיקה לחיי החברה אינה סוגה בשושנים אך בהקשרים הללו תבחן גם החברה, גם המדינה.

מוקי צור

אמיר גלבוע: חדרי הוא העולם

שלושים שנה עברו מאז פטירתו של אמיר גלבוע. אנו שבים אליו, שבים אל שירתו. לקראת הערב הזה קיימנו פגישות בין נוגה וזואי מתנועת אמנויות של צעירים מטפחי תרבות החיים בקומונות ומטפחים חינוך דרך אמנות עם ישראל עם נציגי דורו של גלבע. הם מאד התרגשו לפגוש בני דור צעיר המבקשים על חייהם באמנות. ישראל לוין בן התשעים קונן על השיכחה שהפכה חלק מהנוף התרבותי שלנו אך כשזזה המצלמה לפתע עזר כוח, לא במעט כנראה בגלל הפגישה המופלאה ואמר בנחרצות: לשירה תמיד נזדקק! כך אנחנו מרגישים. השירה יודעת ערכן של מילים ושל שתיקות, יודעת את מקצב הנפש והיודעת לדבר עם אנשים אהבה, אחריות יודעת לנפות את האמת מהשקר המולך.
ומיטב השירה היא אמיר גלבע .
שנים רבות התלונן כי מסיטים אותו מעיקר חייו, שעבודתו כעורך, כמתרגם אינה נותנת לו זמן להקשיב, לעורר, לשיר. אך הוא כתב כ600 שירים! יבול ענק לאיש שפחד להוציא תחת ידו פטפוט מחורז.
מה ניתן להביא מתוך כל זה בערב אחד? מה ניתן להעניק לקהל זה של ידידים ושל מחפשי דרך , של בני דורות שונים ומשתנים. כתב הוא

הערב הזה ביקשנו מכמה דורות לבחור שירים. כל אחד בחר שיר ויסביר את בחירתו.

בשירה העברית חבוי מתח ידוע בין שירת האני לשירת האנחנו. מתי הופך האנחנו למקום בריחה מן האני, למקום מסתור הדוחק את לבו של היחיד ולעתים רומס אותו, מתי הופכת שירת האני עקרה מתקווה, מאוהבת בעצמה, סגורה ודלה, כיצד יכולה שירה כנבואה להפוך את האני לנושא המתמודד עם עולם, יוצר בו נקודות ארכימדיות, כיצד יכולה להפוך את היחד למציין נוף בו היחיד יכול לינוק כוח והשראה לצאת לדרך חיפושיו ? כמה אורב השקר לכל החיבורים הללו. שירי לכת שאינם מוליכים לשום מקום, שירת יחיד הנשרפת כקיקיון .
אמיר גלבע היה מסוגל ללכת בדרכו של ביאליק ולשיר אנחנו המאיר את נפש היחיד ואני המבקש על הציבור.
האם העובדה שאמיר בנה את חייו בשוליים אפשרה לו לעמוד במקום שעמד ואולי עמידתו במשמר השירה הוא שתבע ממנו לא למקם עצמו בהיררכיות, לשמור על שפיותו ושליחותו? לא נדע.

בהיסטוריה יש רגעי חיבור עזים בין היחיד לכלל. רגעים בהם הפגישה עם המוות והאהבה קשורים במלחמה, במרד, בפליטות. לא תמיד רגעים אלו אהובים במיוחד. ובכל זאת קיימים. תהליכים ארוכים המתפרצים כאירוע אך אחר כך עוברים סחף גדול ומשתלבים במשכים הארוכים של חברת האדם.
גלבע היה קשור אישית קיומית לאירועים ולקריאות לאיומים ולהבטחות שנבעו מתוך הזירות בהן פגש בביוגרפיה שלו. הוא היה מודע לחיבור הזה. הוא הזדהה והתמרד, קיווה והתייאש. לעתים טרק את הדלת וכמו כל טריקת דלת הוא ביקש שמישהו יקשיב. כך בחר להפוך את לימודיו המסורתיים לשירה עברית מורדת עמוקת שורש. כך בחר להיענות ללך לך ולעלות ארצה כחלוץ, להיפרד מביתו אך גם להיפרד מקיבוצו בארץ.

הלילה מבקש לו שחר אור ומשמעות הוא מבקש בקר. כבר המדרש העלה את הפחד הקדמון של האדם הראשון כשירד הלילה והוא לא ידע האם תזרח השמש ויבוא בוקר. הזמן הקיומי של בוקר צהריים ערב ולילה מושרש היטב בשירתו של גלבע. הוא יסוד של ריתמוס הקיום האישי והציבורי. הלילה על אסונותיו מאפשר גם חלום, החלום אינו משקף את החושך , הוא מורד בו בלי להתממש. הבוקר צריך להבטיח את גיחתו של החלום אל האור. לקראת הצהריים בהם שמש המציאות ועלה קופחים ולעתים גם מאיימים. אמיר גלבע קשוב למחזוריות היום והלילה אך לא פחות קשוב למקורות התנכיים המשתמשים בדימוי הזה. יש פה משהו מן הטבע אך גם שאיבה של יסודות תרבותיים מובהקים. פה נפגשים הקשב לטבע ולמילה. הוא מתפלל להביא את הבקר אך מבין כי הבקר הוא הבטחה. הוא נדר וקל לבגוד בו. קל לשכוח את המחויבות שלו. קל להשתמש ברטוריקה שלו לשווא.

בוקר כזה ראה בהקמת מדינת ישראל אך גם קרא את הבגידה בבקר. את השימוש הנלוז בהבטחות שהוא הבטיח על ידי יצרי שלטון ורכוש. המדינה שהבטיחה את הבקר לא תמיד עומדת במה שהבטיחה ללוחמיה, לקרבנות העם היהודי בגולה, לאנושות כאחראית עם שותפותיה הרבים לאנושות.

חידת הכתיבה של המשורר לא מתפענחת בשירתו של אמיר גלבוע. היא מתעמקת . הוא תוהה על עצמו כליצן שבלבו בוכה הוא אומר על עצמו שהוא ליצן אך בלי המסיכה המחייכת. ליצן היה בממלכות האיש היחידי שמותר היה לו לדבר אל המלך דברי אמת. הוא היה מעבר למשחקים המקובלים על כן נקרא בשפת הקלפים טורף הקלפים, הג'וקר. לדידו של אמיר גלבוע זהו תפקידו. לערער בפני הקשוח להקשיח בפני הרופס. לשבור מסגרות ולשוב אל תכנן. כך התאים לו הקצב אך לא האמנות הקשוחה של תבנית השיר. ההאזנה לשפה על כל רבדיה. הנמוך והגבוה, הילדי והמרקיע שחקים.

מילים פשוטות הן פרי של אהבה
כוכב הצפון עצב דמעת יתום
אני שותק שיר – כותב חיים

אמיר גלבע מתפלל. לא תפילת ילד מתוך רחם הישיבה המסורתית ולא תפילת חילוני שקץ מפולחני אליל וחושף אותם בשמחה לאיד. הוא לא בז ליכולת לבקש, לתבוע, להודות כי יש מעל. כי יש תהום מתחת. הוא שב להתפלל על ידי התבוננות בטבע ולא רק בחיי הנפש או בחוקי אנוש. הוא יודע שהסידור שביב נשחקו דפיו. מרב קריאה נואשת, או מאובדן ושכחה. אך יש עצים ואבנים, בית ואביב ובכולם גנוזה התפילה הפרובלמתית של ימינו. הוא מתפלל כהמנון, הוא מתפלל כשיר פנימי, בציבור או כצימאון של יחיד. הוא מתפלל בנוסח של הגעגוע של שיר השירים ושירי חורבן ואור. הוא מתפלל.

הסידור קרוע השוליים וכל המילים החסרות אני
רואן מתעופפות ומבקשות מנוח לכף הרגל איך
אביא להן מזור ולב.

המשוררת לאה גולדברג טענה פעם נגד משוררים צעירים , שהיום בגרו, כי מה שמטריד אותה זה שהמשוררים הפסיקו לשיר. היא התכוונה בודאי לייאוש המשוררים מכך שיקראו אותם סתם אנשים בראש שמישהו יקרא אותם מלבד משוררים אחרים. וכאן כדאי לעמוד על מימד השמחה והצחוק בשיריו של אמיר גלבוע. השמחה נתפשת אצל רבים כמרגוע, כהפגה, כהסתלקות ממעורבות בדרך של הבנה מרוחקת, ככניעה למצב. מעין מנוסה אל הומור, כפתרון מדומה למצב של חוסר אונים כמו החייל האמיץ שוויק. אצל גלבע לצחוק יש מעמד מחזק, מעניק כוח, מורד, מותח, הוא קשור ליכולת להיפרד ממוסכמות ומחנופה, מהשתלבות כנועה. הצחוק כמו אצל ביאליק הוא גילוי הרמת דגל לשפה שאינה מתחמקת בין המילים דווקא הצחוק מקשר אותנו עם אזורים של כאב

הוא כותב את מה שהוא קורא
ספר שתי היגון וערב השמחה.

יומי כדרך הליצן. אך שלא כמוהו לא צוחק
מבחוץ ורק כמוהו בוכה מבפנים. אמרתי בוכה
לא בדיוק. בדיוק בוכה בלי
.

בקר אחד הוזמנה מזכירת המערכת לשתות קפה בבית קפה עם חבריה לעבודה. בדרך כלל לא נהגה לעשות זאת אך באותו בוקר הלכה. הוא ישב מכונס בעצמו כרגיל אך בדרך חזרה ליווה אותה וכעבור שבועיים התחתנו. הוא הזהיר אותה. לא פרסם עצמו בפניה אך היא היתה נחושה ועמה בנה את משפחתו.

לא עשיתי לביתי
לביתי אין לי בלתו. כל הדברים האחרים
במילא אבדו. שיאבדו אני מלחש ביני
לביני. רק הבית. ולא עשיתי דבר
עוד לביתי

הקדמה
פינה בעמק שיר בבקר בבקר א' 104
מוקי לספור או לספר כרך ב' 242
לביוגרפיה

חנוך ברטוב פני יהושע כרך א' 344
ישראל לוין ישראל בעל שם טוב על בורות החימר כרך א' עמ 220
פינה בעמק
יום לילה, בקר, צהריים
ארבעה שירים של תנועת האמנויות

טלי וויס
פינה בעמק בחלומם אני מלך א' 21
אמיר גלבוע קורא באתי למילים הפשוטות
גילי על דבר החיים ודבר השיר כרך א' 259
פינה בעמק בחצרנו עץ חיים פורח כרך א' 104

נעמה שקד – תפילה
טל אילה אשלח אותך כרך ב 109
טל קרן ראשונה כרך ב' 166
אמיר גלבוע קורא אני מתפלל מתוך הלב
פינה בעמק רחוק רחוק בקצה מבט ב' 98
זיווה
המכללה

גבי
פינה בעמק שיר בבקר בבקר א' 104

מחקר סטיבן כהן על הבונים

המחקר של סטיבן כהן על הבונים

קראתי בעניין רב את מחקרם של סטיבן כהן וחברו על בוגרי הבונים. המחקר מאד מעניין. מעבר לכך שהוא מוכיח מה שמשתתפיו ברובם ביקשו להוכיח, כלומר את אהבתם לימי נעוריהם היהודיים כפי שצמחו בתנועת הנוער . חשיבותו של המחקר שהוא מחייב חשיבה של מעשה החינוך היהודי המתמשך משך עשרות בשנים.
הבונים היתה תנועת הנוער הראשונה בארצות הברית שביקשה לא רק לחקות את תנועת הנוער היהודי במזרח אירופה ובמערבה אלא להצמיח תנועת נוער מתוך תפישה של אנשים שצמחו בתרבות של ארצות הברית. כתנועה של ני מהגרים היא לקחה ברצינות את התרבות הזו , למדה ממנה ולא התייחסה אליה כשבר מרוקן של תרבות יהודית באירופה. תפישת הגולה שלה היתה לכן מיוחדת ולא היתה דומה למסגרת תנועות הנוער המסורתיות. מאז ייסודה למדו ממנה שאר תנועות את הקו הזה.
מעניין לראות כיצד הנאמנות ליצירה של ארץ ישראל ולמדינת ישראל לא המעיטה את רוח ההיצמדות למה שנתפש כערכי העל של החברה בארצות הברית. המחשבה על ישראל כארץ שנתבע ממנה להגשים ערכי אדם ליברליים ואחריות סוציאליסטית דמוקרטית יצרו מחויבות לראייה מוסרית של הפוליטיקה גם בארצות הברית . הבונים הצליחה ולפעמים הצליחה יותר מדי לתבוע מהפוליטיקה הרחבה לשקף את אשר הצליחה לקיים בתוך הקבוצה והשכבה החינוכית בתנועת הנוער . אם במסגרת התנועה אפשר לאהוב אחד את השני, לראות הכל מזווית ראייה של בחירה ואחריות, אם אפשר לנווט את הכאן ועכשיו לאור מטרות רחוקות מעבר לאוקיינוס למה שהפוליטיקאים בישראל וארצות הברית לא יצליחו לעשות זאת למה שלא יוכלו אנשי הכלכלה והחינוך הפורמלי להגשים את שקורה באופן לא פורמאלי במחנה הקיץ ובוויכוח הרעיוני בתנועה ?
ביהדות אירופה פעלו פילנטרופים רבים למען מה שקראו פרודוקטיביזציה של העם היהודי. הם חלמו שהיהודים שילמדו להיות מסגרים טובים, חקלאים טובים יוכלו להיקלט ברוסיה הצארית ובפולין. אך היה קשה לשכנע את היהודי הצעיר לצאת ממסגרות צמיחתו ולערוך מהפכה מחדש. מי הצליח בכך בגדול? הציונים. הם שביקשו עלייה והתיישבות מחוץ לרוסיה ופולין לימדו את הצעירים בהכשרות חקלאיות ובסדנאות ההכשרה עבודת כפיים נאורה. מה שאי אפשר היה להשיג במסגרת החינוך הפורמלי הושג על ידי החינוך הלא פורמלי. דומה כי תהליך דומה קרה בחינוך יהודי. החינוך היהודי הפורמלי של בית הכנסת או של בתי הספר, שלא לדבר על אותו חינוך שהתבטא ברצון ההורים שלא להעניק לילדיהם את תסביכי הזהות היהודית על ידי הנחלה אקטיבית של בורות היה צריך לקבל השראה מהחינוך היהודי הלא פורמאלי של תנועת הנוער . תנועות הנוער החלוציות שמצד אחד לא תבעו משטר של הישגים פורמאלים וגם לא יצרו היררכיה ממסדית העניקו חוט שדרה ומטרות לקהילה היהודית. הם העניקו לה השראה לעשות ולתבוע. הם תבעו מחניכיהם לפרוץ את מקובל ולדעת גם את הקרוב וגם את הרחוק.
עד כמה שאני מתבונן מרחוק בהתארגנות היהודית ארצות הברית של היום אני חש כי היא מכוונת יותר לגילוי האנשים מאשר לחשיפת הערכים הטרנסצנדנטים או התיאולוגיים. שינוי זה אינו זר גם לאירגונים הדתיים. (שמתי לב שבבתי הכנסת הרבנים מתבוננים פחות בתקרה בחיפושם אחרי השראה מגבוה. הם מחפשים את האנשים, את תוגתם ואת שמחתם, הם פוקדים יותר את מאמינים מאשר את האמונה. דווקא תכונות אלו קושרים אותם אל המתרחש בין בני האדם . תנועת הנוער מעניקה זאת בשפע דווקא משום שהיא קוראת להרפתקאה אישית ומאמינה לא רק בזהירות של פדגוגים שלא לגרום טראומה ופוסט טראומה אלא שהיא יוצאת מתוך נח כי חיים סטריליים מאחריות מגבירים את הבדידות ואי המוצא. )
אסור לשכוח כי הבונים היא תנועה שפעלה בתנאים משתנים בתוך החברה האמריקאית והישראלית. בימים של עימות וקונפורמיות, בימים של ליברליזם אקטיבי המוצא עצמו מול קיר של שמרנות ובימים של שלטון של שמרנות קונפורמית . ימים שמעלים מנהיגות שונה . המפגש עם ישראל על עליותיה ומורדותיה הוא מפגש עם חברה קונקרטית שצריכה להעניק מימד יהודי עברי להיותה חברה במשפחת העמים וזו משפחה קשה. ישראל מעניקה לבוגרי הבונים גם בית וייעוד אך גם קנה מידה קשה לפיצוח השואל ללא הרף שאלות בעלות משמעות גם בחברה של ארצות הברית.
למרות נבואות הזעם של אובדן ליהדות זמננו צריך להבין כי סובייקטיבית לפחות הדור הצעיר של יהודי העולם חש כי היהדות ניתנת היום לבחירתו. אינני יודע אם ההיסטוריה תוכיח כי אכן זהו המצב אך סובייקטיבית לפחות זוהי תחושתם של רוב יהודי העולם. המושג של התבוללות אינו המושג המדייק בתיאור של המצב הנוכחי. דווקא המוטיבציה למאמץ להיפטר מהיהדות והיהודיות יורדת. המחסומים העומדים בפני יהודים המבקשים מעמד בחברה הנמיכו מאד. אך מה שגדל באופן מבהיל היא הבורות הצומחת יחד עם הנגישות לדעת. אפשר להגיע בקלות לכל מידע אך קשה לגייס את הסקרנות . המון תשובות משתוללות בשוק אך חוסר המוצא גדל. ההכרה כי לעתים קרובות הקידמה יכולה רק להבטיח כי ניתן וצריך לשבור את הקהילה והאחריות ההדדית , כי הכוח לו הכל שואפים חייב לשבור את התרבות המשותפת שהאינדיבידואליזם חייב להיות מבוסס לא על הערך של היחיד אלא על בדידותו ועל חוסר יכולתו להתקשר , שאין הוא צריך לחתור לבטא את חירותו אלא להישאר כלוא בעקרותו.
מול הגלים הללו יש לבוגרי הבונים מה להציב.
בסקר מעניין לראות עד כמה בוגרי הבונים הצליחו ליצור מסורת העוברת מדור אל דור. חברי תנועה הם בנים של חברי תנועה. אך יש יסוד אחד חשוב שלא הופיע במחקר וזוהי הקהילה הישראלית. גלות בני הארץ יוצרת דפוס תרבותי יהודי חשוב המביא לא מעט חניכים לתנועה. מי שקיבל את יהדותו דרך התרבות הישראלית .בני הישראלים אינם יהודי בית כנסת, לפחות עדיין. תנועת הנוער הציונית צריכה לגשת ברצינות לקהילה רחבה זו.
כל מה שכתבתי כאן צריך להתקבל בזהירות. תמיד טענתי שהאוקיינוס גדול ועמוק ומפה אין רואים במדויק מ שקור שם אצלכם. לכן אינכם צריכים לקבל את דברי שנאמרו בכל הכנות והאהבה אך אלו השתיים לפעמים חוסמות בפני ההבנה.

דרישת שלום חמה
מוקי צור

דב גולן

דב גולן

דב גולן או ראזק עבדול קאדר הוא צאצא של האמיר האלג'יראי עבדול קאדר שמרד בצרפתים במרד ארוך מ1832 ועד 1847.המרד נמשך כל כך הרבה זמן כי היו בו גם פרקי שלום ושביתות נשק . הוא נבחר כאמיר, כנציג שבטים רבים במקום. כאמיר הוא ניהל דיפלומטיה מורכבת שאפשרה לו לארגן שבטים רבים באלז'יר תחת מנהיגותו. תקופות ארוכות נבנתה תחת שלטונו מדינה בפועל. מכיוון שהיה גם איש פוליטי וגם איש דת סופי ממסדר הקאדריה נמשח על ידי ראשי שבטים לאמיר. המרד שנמשך שנים הסתיים בבריחתו למרוקו. השולטן המרוקאי שקיבל אותו תחת חסותו הסיר את חסותו בעקב מפלתו בפני הצבא הצרפתי. עבדול קאדר נכנע ונאסר בצרפת. הוא שוחרר בידי נפוליאון השלישי שהעריץ אותו.הוא ראה בו מי שיכול להקים מלכות ערבית פרו צרפתית . השולטן העות'מאני והשלטון הצרפתי תמכו בו. הוא התחייב כלפי הצרפתים לא להתערב באלג'יר וכלפי העות'מאנים לא לבקש חסות ממעצמה זרה. לסוריה הוא הגיע ב1855 כאיש מפורסם . אחריו הגיעו בגלים מאמיניו מאלג'יר. ב1860 הציל קתולים וצרפתים רבים בסוריה מידי המון סוער בפוגרום אכזרי בו נהרגו אלפים. על כך קיבל אות הצטיינות מהצרפתים . הוא הגיע לפאריס כאורח התערוכות הבינלאומיות והיה אורח כבוד בחנוכת תעלת סואץ.. האמיר עבדול קאדר הסופי הלוחם ואיש השלום סרב לשוב אל הפוליטיקה . הוא הנהיג את אוכלוסית המתיישבים האלג'יראים בסוריה ובארץ ישראל. משפחתו בעלת הרבה אדמות בסוריה ובפלשתינה חיה במעין חצר מלוכה מלאת הדר.
דמותו של הסבא הזקן של עבדול ראזק קאדר היא עדיין דמות לאומית באלג'יר . גופתו הועברה מסוריה ב1966 ונקברה באלג'יר. על שמו הוקמו מוסדות רבים במקום.

נינו עבדול ראזק קאדר נקבר בקיבוץ אפיקים תחת השם דב גולן. עוד בימיו הוא היה אגדה נלחשת . לפי השמועה היה מעין מרגל שעבר מצד אל צד, דמות תמהונית המעורבת בעסקי הסוד של ארץ ישראל והציונות. הספר שכתב בצרפת ב1962 ויצא בסדרה רצינית של 'מחברות חופשיות' בהוצאת מספרו בפאריס נקרא 'הקונפליקט היהודי ערבי' והוא נפתח במילים אלו

'אם המחבר, בניגוד לתפישה הפורמליסטית של האובייקטיביות תופש עמדה זה משום שהאובייקטיביות הריאלית משמעותה להישאר צמודים למציאות ולחיים כתנועה ומשום אמונתו שמציאות חיה זו מעורבת ונאבקת לטובת המתפתח ונגד המתפורר, לטובת המתקדם ונגד הנסוג, לטובת הבינלאומיות ונגד הלאומנות, לטובת האחווה האנושית ונגד הגזענות , לטובת שחרור העמים ונגד ניצולם ודיכויים.'

אלו לא שורות הנכתבות על ידי איש מעורער. או הרפתקן סהרורי. הספר עצמו גדוש אינפורמציה והגות . במרכזו הרעיון שהסכסוכים במזרח התיכון שנתפשים כסכסוכים מקומיים, בין עדתיים , בין דתיים, נובעים דווקא מסכסוכים בין אימפריאליים. גם הבריטים וגם הצרפתים זקוקים היו לסכסוכים מקומיים על מנת למשול. לדעתו העימות הערבי יהודי משרת נאמנה את משחקי המעצמות במזרח התיכון. הספר זרוע ניתוחים חברתיים וכלכליים, אך גם עדויות על מאורעות שונים.
בילדותו למד בביירות והתמרד נגד אביו. נגד נהנתונותו הפיאודלית ונגד ניסיונותיו לשררה בחסות צרפת. מרד הבן היה כל כך טעון שהוא למד להתאגרף כדי להצליח להכות את אביו. בכל זאת קיבל על עצמו אחריות לאדמות רבות בחורן ובגולן והקים שם חווה בשם סג'רה. הוא היה לשמאלן וראה עצמו כמהפכן.

למרות שיוצאי אלג'יר ביישוב הערבי היו פעילים מאד במאורעות 1936- 1939 משפחת האמיר קיימה מגעים חמים עם המפעל הציוני ועם החלוצים. כך נודע לעבדול ראזק על הציונות ועל ההתיישבות הקיבוצית. כנוטה למחשבה סוציאליסטית הוא קשר קשרים. הוא האמין בדגל האדום שהונף בקיבוצים וראה בהם מופת לחברה בה האמין. הוא בא בקשר עם חברי עין גב . התנגדותו לפיאודליזם הערבי הביא אותו לקשרים עם ההגנה ולתפישה המתנגדת ללאומנות הערבית שהיתה לדעתו המצאה של הקולוניאליזם האירופי. במלחמת העולם השנייה הצטרף לכוחות צרפת החופשית והוצב על גבול סוריה ועבר הירדן. . עם כיבוש סוריה ולבנון של וישי על ידי הכוחות של אנגליה וצרפת החופשית יצא לגולן נקדימון אלטשולר איש רחובות. תפקידו היה לעמוד על הסיכויים לשמור על האדמות שנרכשו על ידי נציגי הבארון רוטשילד בסוף המאה התשע עשרה. הוא היה קשור גם לאנשי הפלמ'ח שפוזרו בסוריה כאנשי מודיעין. אלטשולר בא במגע עם עבדול ראזק. איש הקשר בין נקדימון אלטשולר לבין ממסד ההגנה בארץ היה טדי קולק מעין גב. מפקד ההגנה באיזור היה ג'ורה חבר אפיקים וכך התקשר גם לקיבוץ אפיקים.

עוד בת משפחה של עבדול ראזק, נסיכה משפחתית הגיעה ארצה למפעל הקיבוצי. היא החליפה את שמה לנטאשה בעקבות הרומאן של טולסטוי מלחמה ושלום והצטרפה לקיבוץ רמת יוחנן. שם נקראה רות. היא היתה לאחות , שותפה מלאה לחלום הציוני.
אחרי סיום שלטון וישי בסוריה התסיסה הלאומית היתה גדולה. הערבים תבעו עצמאות. היה מרד וחיל האוויר הצרפתי תקף את דמשק . כנראה שהיו צרפתים שחשבו להתמודד עם ההתנגדות הלאומית הערבית להשפעת צרפת על סוריה על ידי המלכת משפחת אל קאדר כמושלים על סוריה. כשהוקמה סוריה העצמאית ב1946 גורשו בני משפחה רבים . עבדול ראזק הגיע לצרפת עם כמה מבני משפחתו. עם פרוץ מלחמת ויטנאם גויס אחיו ונפל בצבא צרפת. ראזק התנגד למלחמה והיה חלק מאנשי השמאל הצרפתי שביקשו לסיים את המלחמה.

עם התחלת המרד האלג'ירי נגד צרפת בשנות החמישים עבדול ראזק חש כי המרד קורא לו. הרי הוא הצאצא של המורד האלג'יראי הגדול בצרפת. הוא חלם על מרד שמאלני, אנטי אימפריאלי, הנושא רעיון של חירות וסוציאליזם. באותו זמן קשר את גורלו עם אשה יהודיה מפולין גם היא מתומכי השמאל. המורדים באלז'יר מינו אותו לנציגם במזרח גרמניה שם היה מרצה על המרד כשחברתו מתרגמת את נאומיו לגרמנית. מקץ קצת יותר משנה נסע ראזק עם אשתו לאלג'יר. כשגילה כי המהפכה סטתה לכיוון לאומני התמרד, נתפש על ידי הצבא האלג'ירי, נחבש ועונה. הוא שוחרר כתוצאה מלחץ בינלאומי של חבריו תומכי המרד באלז'יר והמשיך להתגורר במקום. אך אשתו רצתה לנוח מפעילותם המהפכנית והם נפרדו. הוא חזר לארץ לקיבוץ ופגש שם את חברתו השנייה יהודית שהיתה רופאת שיניים . יחד הם עברו ליד פאריס על ידה הקימו חווה קטנה בה חיו אך זכו כנראה לאיומים של השירותים החשאיים של אלז'יר. . הוא החל לפרסם את המחקר על המזרח התיכון. והעז להגיד בפומבי את תפישתו הפרו ציונית.
השירותים החשאיים של אלג'יר רדפו אחריו והוא חש כי מצבו הופך להיות מסוכן. הוא נמלט עם אשתו היהודייה ארצה והתגורר בקיבוץ עין גב. כאן היו לו קשרים עם וותיקים שזכרו אותו משנות הארבעים ועם עולים שהגיעו ארצה ממרוקו בשנות החמישים המוקדמות. אך בהיותו בעין גב חלם להמשיך את מעורבותו ועזב את הארץ ושב לצרפת.
אחרי שנים הוא שב ארצה לבדו. התגורר במושבה מגדל . בצריף שבמקום הקים מעין מקדש לגיבורי המהפכה. על קירותיו היו תלויות תמונות של גדולי המהפכה מקובה ועד סין. הוא היה חולה ובודד. ביקרו אצלו חברי עין גב ואפיקים. אז כנראה החליט להחליף את שמו לעברית דב גולן. הוא ביקש להיקבר באפיקים. בגלל בדידותו כשנפל בביתו אף אחד לא שם לב ורק כעבור כמה ימים נמצאה גופתו.בלוויתו השתתפו חבריו הקרובים . אוירה של סוד שררה סביב דמותו והסיפורים אודותיו מתגלגלים.

קבוצות שיתופיות

קבוצות שיתופיות

אני כותב דברים אלו בהרבה חששות. אינני בטוח כי היום העין שלנו, הלב שלנו, אותות הדפוס והספרים, הצילום והתקשורת האלקטרונית , יכולים לקלוט תופעות מעין אלו. לכאורה הכל מוגש, הכל ידוע אך מסתבר כי בכל זאת יד נעלמה מכסה בענני שמחה לאיד כל ניסיון כן לשנות את העולם. לשמחתי הענן המערפל הזה לא מונע מאנשים להמשיך לנסות. אך הם למדו לדעת כי לא יזכו בהבנה יתרה. אי ההבנה לא נובעת מרצון מרושע אלא מבעיות אקוסטיות קשות של תקופה. פעם היינו מגלים חוסר אמון מוחלט וחשדנות גמורה למי שהיה מעז לומר לנו כי העולם אינו יכול להתקדם. ראינו בביטויים כאלה רשעות או עצלנות אינטלקטואלית . גם אז היתה עריצות קשב ומחיריה היו כבדים. היום הקדמה ומחיריה כה גדולים ומובנים מאליהם שאין אנו מסוגלים להאמין כי בתוך השינויים הדרמטיים כל כך בטכנולוגיה יכול העולם לתקן עצמו. יש אמנם הפגנות צעירים מיואשים המודיעים על נפילתו של העולם אך דומה כי הן יותר מחאה מבנייה. הניסיון להתחיל לבנות את הדברים אחרת מוקף אי הבנה במקרה הטוב. אני מבין שבספר זה יש ניסיון ללכת בדרך הפוכה: לפרסם את הנס כמו שהיו אומרים לגבי נרות חנוכה. ברור כי יהיו בו הרבה דברים שכאילו מורדים במה שמקובל כדרך העולם.
'רק שביל' אמרה המשוררת רחל אך שביל שיוכל להצמיח סביבו ולא רק לזפת מרחבים בייאוש קטן. הסיפור שאני מספר כאן הוא סיפורם של אלו שסרבו לבזבז את ייאושם בעקרות ושיתוק. אני מקווה כי קוראי יבינו את חששותי.

במדינת ישראל של היום פרושה רשת גדולה של קבוצות שיתופיות , בחלקן כבר וותיקות , בחלקן צעירות, בחלקן זמניות, בחלקן קבועות . הן מנסות לחיות בשותפות ולפעול כדי לקדם את השיתוף והאחריות ההדדית בחברה הישראלית כולה.

בתחילת שנות השמונים. כמה קבוצות של בוגרי תנועות נוער ובני קיבוצים החליטו להעתיק את המרכז של מה שנקרא הגשמה מהישוב הכפרי אל העיר. הם האמינו כי המתחולל בערים עשוי להכריע את גורל החברה בארץ. אי אפשר להתארגן למשימה על ידי שליחת חבורות לכמה חדשים לעיירת פיתוח . מעשיהן של קבוצות צעירים שבאים לשנה אינן מכוננות ברית של ממש בין אזרחים שווי ערך . הן מתפרשות כפעולה פילנתרופית . הם חשבו שצריך לערוך מהפכה בחיים,לחיות באופק של שיתוף גורל עם הסביבה. הם חיו כקבוצות בשיתוף אך ביקשו את הצד השני של השיתוף החברתי : מעורבות מתמדת ואחריות לסביבה. כך נולדו הקיבוצים העירוניים. בירושלים, בשדרות ובבית שמש.
עברו עוד כמה שנים עד שתנועות הנוער החלו לחוש כי עליהן לעשות מעשה מתוכנן לשנים. להפוך את בוגריהן לקבוצות נושאות חינוך. בוגריהן החלו להקים חוות הכשרה להן הנער מתגייס לפני גיוסו לצבא, מתנסה בחיי קבוצה, בדיאלוג בין חבריה, במעורבות בחברה ובעשייה החינוכית. כבר לא בהכרח משתתף כמקובל כמסלול הנעורים : מסע נדודים בעולם ולימודים אוניברסיטאים . חברי הקבוצות הללו גילו כי עריצות המסלול הזה לעתים מצליחה לבער את התשוקה לשנות את העולם . אחרי שהצעיר נכנס למסלול החברה תובעת ממנו למהר ולקבל את העול של המקובל בחברה המדורגת היודעת להתעלם מכאביה ומחדליה. הוא נתבע להתעלם ממה שהוא רואה וחווה ולפרוץ דרך לקונצנזוס. חברי הקבוצות השיתופיות ביקשו לפתח עצמם כקבוצות נודדות ולומדות דרך עבודה חינוכית, דרך חיי שירות לכלל. הן מקדישות עצמן למתן חינוך למי שמערכת החינוך הרשמית וויתרה עליו, לפתח מנהיגות ותרבות עצמאית בכל מקום ובכל מצב.
חברי הקבוצות הללו באים מחוגים שונים. חילוניים ודתיים, נשים וגברים. בחלקן הקבוצות כבר עם משפחות וילדים. בחלקן בראשית דרכן. הם מתנסים בחווית קבוצה ומשתדלים למנוע מעצמם את ההפיכה לבועה סגורה. חווים את הקושי בעמידה במשימות בלי להפוך למסדר משימתי לא דמוקרטי.
כמה אלפים מאורגנים במסגרות כאלה. הם מדריכים בתנועות נוער, במרכזי חינוך, הם מלמדים. מדריכים במוזיאונים היסטוריים, מארגנים טיולים חינוכיים בארץ ובפולין. כמה מהקבוצות הללו הקימו קיבוצים חינוכיים, קיבוצים שהמשק שלהם הוא החינוך. כך קיבוץ רביד בגליל, קיבוץ אשבל, קיבוץ פלך וקיבוץ נערן. קבוצות אחרות נמצאות באופן זמני ביישובים שונים. רבות בונות ביתן בשכונות מצוקה בערים.

הילת פעולתן של הקבוצות השיתופיות מקרינה על הרבה ניסיונות שיתופיים של קבוצות שלא באו מעולמן של תנועות הנוער. קבוצות מתארגנות לחיות בשותפות ללא קשר אל המסורת השיתופית הישראלית. לעתים מתוך קשר אל ניו אייג' לעתים מתוך חיבור מתחדש עם פרקי יהדות ומסורת, לעתים מחוברות עם ליטורגיה מודרניסטית של זמר עברי ולועזי ולעתים בקשר עם נסיונות של קומונות בעולם אך הן עושות זאת בשפה ישראלית הקושרת את הרעיונות המיובאים מעולמות מגוונים עם המסורת של החברה הישראלית הכל כך קשורה עם חיי קבוצת הנעורים.

סיירי חברה אינם תמיד אלו ההולכים בראש ודוהרים למחוזות פלא רחוקים. לעתים הם דווקא אלו ההולכים בסוף הטור ופוגשים את כל פצועי ההליכה ומטפלים בכל אלו שבכאבם יודעים מהו המחיר של ההליכה. חלוצים אלו לא ביקשו ללכת בראש הם ביקשו לא לתת לפצועים ליפול אלא להכשירם ללכת ראשונים ולגלות בעזרת ניסיונם וכאבם את האופק הראוי.

עין- גב מוקי צור

מורשת רבין: האתגר הדמוקרטי

שכנה היתה לדודי . היא היתה מפאיניקית כה נאמנה וחסודה שהיו מספרים עליה כי כשהיו שואלים אותה מה דעתה היא היתה עונה בתום וברצינות תהומית :
-עוד לא קראתי את העיתון. העיתון היה כמובן העיתון בהא הידיעה 'דבר'.
דומה כי לו היתה מתגלגלת לימינו אלו והיו שואלים אותה מה היא חושבת היתה עונה באותה תמימות ורצינות:
חס וחלילה לי לחשוב. זה כואב ולא מוביל לשום מקום.

בתוך אווירה כזו שבה אלינו כמידי שנה הצביטה המרה של רצח ראש ממשלת ישראל. הוא שלא הסכים שביקש להיות אחראי על סדר היום לקראת המחר הפשוט, היומיומי , הוא שהאמין בחיי המעשה, בהכרעות הקשות הפך להיות לנושא, לאתגר מורשת.
כמה זמן לפני הרצח הספיד יצחק רבין את ברל כצנלסון בבית העלמין של כנרת במלאת חמישים שנה למותו. בהספד אמר שבעת הקמת המדינה היה לנו מנהיג אך המורה נעדר . עובדה זו היתה הרת אסון. הוקם מפעל גדול אך לא הוצב יסוד למורשת . לא חוקה ולא הגות יסוד. יצחק רבין הוסיף שבמהפכה המדינית של ישראל לא נמצאה מנהיגות כפולה של מורה ושל מנהיג. הוא דיבר על תקווה שיקום המורה החסר . הוא עצמו התנדב באותו מעמד למלא את חללו של בן גוריון אך בענוותנותו טען כי את החלל הרוחני שהותיר ברל כצנלסון הוא לא יוכל למלא. . והנה אחרי שנרצח עמדה מדינת ישראל בפני הצורך להנחיל דווקא את מורשתו של רבין . אני מניח כי גם נשיא ארצות הברית לינקולן שנרצח לא היה בחייו הנשיאותיים רק נושא רוחני של רעיון שחרור העבדים ואיש הגות אך הרצח שלו אחרי מלחמת האזרחים הפך אותו לנושא מורשת שלא היתה מבוססת רק על מלחמת הצפון נגד הדרום אלא על השחרור מן העבדות ועל זכויות האדם. הרצח הוא שהפך אותו לסמל. לנושא של בשורה. .
רבין אמנם נרצח על ידי איש פרטי אך חומרי הדלק לשריפת הדמוקרטיה נערמו כבר קודם, ולא על ידי אנשים פרטיים. מנהיגים ותנועות לא בחלו בהפצת ניצוצות ואפילו לא העלימו את רצונם להצביע על מי שלדעתם צריך להיות נידון לאוטו דה פה. אמנם אחרי הרצח הכל הודיעו כי המחלוקת היתה לשם שמיים . אני מאמין כי אף אחד ולו אלו עם העיניים הבורקות לא התכוון לארגן רצח פוליטי ובכל זאת לא היסס להוסיף עצים לתבערה. העצים עדיין רוחשים והשאלה איך מפזרים אותם לא כל ברורה.שוב שבים אלינו האמונות שהולידו את המשטרים הקשים ביותר כי יש אלימות קדושה, יש הפחדה למען רעיון נשגב. הריאליסטים המדיניים יודעים יפה להצביע על הסכנות שיש בהסתה כשהיא מגיעה משטח אויב, הם ראשוני המבקשים מאתנו מכולנו להקשיב לקולות המסיתים ולקחת אותם ברצינות. אך כשההסתה מדברת עברית, הם ממהרים להדגיש שבעברית המילים חסינות מלהניע לעשות דברים שאינם במסגרת החוק. מדי פעם מתגלית השפה הזו מימין ומשמאל, אצל חרדים וחופשיים החרדים לא פחות.
אחרי הרצח אנו מזהים . גם צד שני לסכנות לדמוקרטיה : ייאוש מאינטגרציה חברתית, מיכולת לחפש נתיב משותף לאזרחי מדינה . אלו הנזרקים כלכלית, חברתית ותרבותית לשוליים לא מ אמינים כי מצבם ישתנה ועל כן סוגרים עצמם מאחריות. וגם אלו החיים חיי רווחה אינם רוצים לשלם מחיר על מעורבותם. פוחדים להתגלות כטועים בתחזיותיהם או למצוא עצמם בעימות כואב.
רבים מודיעים על עייפותם מהמשחק הדמוקרטי. אחרי רצח רבין הותירו הבוגרים לבניהם לבכות בכיכרות ולעצמם ייעדו תפקיד של צופים דוממים המבקשים לחכות עד ש'מישהו' יכריע את הכף בשבילם.
מורשת רבין ? שאלו הרבים משמאל ומימין – האם קיימת ?
התביעה למורשת משותפת נוגעת דווקא בנושאים הכי בוערים והמחלקים את הארץ. היא נוגעת לערכה של הדמוקרטיה אל מול מקור סמכות אלטרנטיבי. היא נוגעת לאמונה כי ניתן להשיג בתהליכים דמוקרטיים מה שאיננו יכולים להשיג באלימות קדושה. היא נוגעת באמונה באופק של שלום כמימד חיוני מוסרי אקטואלי. שלא רק מלחמה יכולה לאחד את החברה . היא נוגעת לאחריות של המדינה למה שהיא עושה והיכן עליה לפנות דרך ליחידים וקבוצות. היא נוגעת באותו תפר עדין שבין דמוקרטיה מדינית וחופש ביטוי דתי, בין הצורך להבטיח רצף תרבותי ובין החשש שדווקא הוא יחתוך אותנו לשבטים הנלחמים זה בזה. המימד המשותף של מורשת רבין נוגע בכל הפצעים המדממים של החברה הישראלית אך הצורך להוכיח כי רצח רבין הוא אירוע שבהוקעתו שותף כל הציבור מביא לכך כי משתדלים דווקא לרכך את התוכחה ולחבק את כולם.
דמוקרטיה יודעת יפה את סוד ההתאבדות. חייה יגעים ומעוררים שאלות גדולות. גדול הפיתוי לראות בה משהו שטחי, צבוע, מתחפש לראציונאלי, תובע מעט ומסתיר את חדלונו. הניסיונות לארגן מסביבה מועדי תהלוכות נראה לא מתאים וישיבות הכנסת אינן מבשרות את האביב המגבש בפריחתו. יש בדמוקרטיה קושי גדול כמו ביהדות פרוזאית המתגלמת באחריות לחברה. בנכונות לעמוד על צרכי האזרחים . כמו בחינוך של יומיום. הדמוקרטיה עומדת מול ההוד וההדר של רומנטיקה אוניברסלית ולאומנות מתבצרת, של חמימות מתגעגעת ודחף תוקפני למהפכה טכנולוגית. היא לא שוללת הכל אך נוצותיה אינן מרהיבות . היא מזן הדרורים ולא מזן הדוכיפתים . מול תביעות דתיות המבקשות להטיל על ההיסטוריה את החובה להתפרק מנשקה ולהיות סוכנת של השגחה נסתרת, מול תביעות לפירוק היחד המדיני והפיכת הרבים לנושאי בדידות מאורגנת . מול הערצת היררכיות סמכותיות והתנשאות תרבותית היא תובעת הכרעות משותפות ויצירה של יחידים, חוק מתקדם ולפנים משורת הדין. היא תמיד עומדת לביקורת ויודעת כי נבחריה יודעים לטעות ולשלם מחיר.

מורשת רבין היא מורשת לא פורמאלית של ידידות ורעות. של תפילות ווידויים, של הומור ורצינות של אנשי פלמ'ח וחלוצים שלקחו על עצמם אחריות מדינית בטרם מדינה. הם הבינו כי עם הקמתה של המדינה הם מחויבים למסור את המנדט למי שחי פה, למי שיבוא, למי שישתתף. רבין הוריש ציפייה שהמדינה שתקום לא תגולם רק ביחסי שליטים ונשלטים. בודאי לא של כובשים ונכבשים. מורשת רבין וחבריו היא תביעה לצדק חברתי הנובע לא רק מסדרי שלטון אלא נשען על צמיחה חברתית יצרנית העומדת במבחן הזמן . חברה משימתית שמנסה לבנות בלי הרף את עתידה. לעצב את תרבותה לאפשר את מגוון אמונותיה. מורשת זו שהצמיחו מייסדי המדינה ובהם יצחק רבין קודשה על ידי הרצח. על ידי הקרבן של מי שנשא באחריות הגדולה ביותר והאמין כי יוכל גם לנצח: לאפשר ליצור חברה

בודה על שלמה צמח

שלמה צמח

לספר מחדש את סיפורו של דוד בן גוריון בעידן המתגעגע אליו כמנהיג ומפיל כל דמות המתיימרת לרשת אותו, זהו סיפור מסוכן. האם יקים לו המספר במת מעריצים או ישרוף את פסלו בכיכרות ? האם יגמד או ינפח? אריה בודנהיימר עושה משהו אחר לחלוטין : הוא פונה לחברו, יריבו, בן עירו שלמה צמח ומספר את סיפורו הארוג בהרבה אסוציאציות חופשיות, פיסות של חשבון לב ורוח. בן גוריון מצוי רק בשולי הספר, אך דווקא משום כך מתבררים דברים יסודיים בקורותיו ובקורותינו. דמותו והשכחתו של שלמה צמח גם הם פרק בתולדות חבורת עולי העלייה השנייה ומייסדי החברה הישראלית.
בודנהיימר, בודה ,הוא יוצר ופדגוג. אם היה צריך לבחור את אבותיו בוודאי לא היה בוחר בנביא או במהפכן, גם לא במצביא קר רוח. הוא היה בוחר בחכם מתקופת המשנה והתלמוד מצד אחד, בחלוץ יוצר מצד שני. כאשר מדמיינים את בתי המדרש בתקופת המשנה והתלמוד באופן אידילי הם בתי שיחה, בתי סיפור והרפתקאות הרוח , בתי עיון והפלגה דמיונית. אנשים קרובים לאנשים הוגים במצבים קאמריים ואוהבים להכריע בפרטים. הם שופטים על פאת שדה, על השכנים ועל האהבה. ההיסטוריונים אולי יכחישו ויצביעו על כך שבבית המדרש לא היתה רק אווירה דיאלוגית אלא היתה בו גם סמכות, עמידה מול ועם שלטון בעל כוח , הוא שיקף מתח החברתי , תחושת יתמות לאחר חורבן , פחדים אפוקליפטיים וקדחת משיחית. אך כל זה לא יעזור : בית המדרש נראה בעיני האוהבים אותו כמקום דמוקרטי, חכם , מורכב, בעל חוש הומור, מאבחן את המצב האנושי בענווה.כזו נראית ספרותו. במקרא לעומת זאת מגלים תכונות אחרות : הוא קשה, ראשוני, עלילתי, עתיר מיתוסים ומשפט מחמיר. אבחנות אלו, כמה שהן פשטניות הן נכונות במידה רבה לסוגים של מורים ובתי מדרש של היום. בספר שלפנינו רואים באיזה צד מצדד אריה בודנהיימר כמורה , כסופר, כאיש ציבור.
הספר שכתב בודנהיימר על שלמה צמח ודוד בן- גוריון אינו דיאלוג סוקרטי בו אחד הגיבורים דולה מן השני מסקנות אמת הצומחת מתוך שלילה והגיון. זהו ספר הצומח מתוך משא ומתן לימודי. אין בו מורה ותלמיד, גם לא תורה ידועה מראש. הוא נולד משיחות ואירועים שהועלו על ידי המחבר המתגלגל מנוף אינטלקטואלי אחד לשני, מסיפורי ילדות, סיפורי משפחה, פיסות היסטוריה נוקבות באסוציאציה חופשית כמו משא ומתן מדרשי. עם טונים כאלה אין להפיל את חומות יריחו אלא להסתופף איש עם רעהו ולהקשיב, להעביר את הדברים תחת ביקורת שאינה יוצאת למלחמה אלא מלחימה את הלבבות לקראת תהיות חדשות של אוהבים. ספרות המאמינה בקורא וביכולתו לקשר את הנפרדים, לערער על המוסכם ולהעמיד זה מול זה אנשים הפוגשים זה את זה כי יש להם צורך לספר איש לרעהו סיפור. סיפור אחר מזה המסופר באופן רגיל. כמו שהיה אומר ולטר בנימין אוהבים לחשוף את הבטנה של הבגד הרשמי שהושרש כה חזק בגלל פשטנותו. לא מופיע כאן לא נביא ולא בת קול האנשים נשארים עם שאלות וקרעים המאחים זה את זה. רואים את התפרים, הטלאים נמשחים לכדי פסיפס רגיש ומיוחד.
גיבור הספר שלמה צמח היה איש מיוחד. פגישותי ופגישות חברי עמו, היו לכולנו פרק בחיים. בודנהיימר שלא היה בשיחות אלו הבין אותן הרבה יותר לעומק כמחנך, כאיש רגיש במיוחד. צמח בדרכו המורכבת, בחוש ההומור שלו היה צריך לפי המקובל היום להופיע כמי שאין לו דרך ונהנה מהמבוך, כמי שמחפש דרך כיצד להימלט אך כשרואים את נוף חייו מתברר כי הוא היה דווקא איש נחרץ, בעל עקרונות של ברזל, איש שלא נסוג מדרכו. עושרו האינטלקטואלי כאיש רנסנס , איש אשכולות, עשה אותו לאריסטוקרט וצנוע. הוא גילה לנו כי מה שאנו מגלים מסביבנו, התוהו ובוהו הפורץ כל גבולות, הוא הזדמנות לגלות את האמת כפי שמגלה אותה היחיד . לא חוגג בהמון ולא מצית מדורות מסביבו . יודע את ציפייתו של החקלאי, את שדה הקוצים של איש הרוח. הוא עשה זאת בתקופה של המונים, של קטל, של סיסמאות שדיברו אל הואקום הרוחני. תקופות של דגלים ומנופחות רוחנית ריקה ועצובה.אך הוא לא היה בודד. קיומו וקיום רבים המבקשים את דרכו היו תורת הנסתר שליוותה את המפעל הציוני. זה לא היה רק ניתוח מהפכני כירורגי אלא גם צמיחה מלמטה של תרבות נגד. בן גוריון יכול היה לדעת שמאחורי הניתוח עומדת חברה שלא תתמכר למחלה וליחסי הציבור שהיא מפיצה. עד כמה בן גוריון הבין זאת איננו יודעים. חברותו עם ברל כצנלסון, חברות לא פשוטה מרמזת כי הבין משהו אך בשעת הניתוח הגדול הוא היה די לבדו.
אחד מהדברים המעניינים שקרו בארץ הזו עד שנה מסוימת שאיננו יכולים להגדיר היא העובדה שרבים ממנהיגי היישוב והציונות היו אנשים שהבינו כי האתגר הוא שמירה על צלם גם כשאין לכך כל סיבה. היצרים עבדו חזק כל השנים אך תמיד היתה איזה רוח מרחפת על תהום ומצילה מנהיגים באש חברותה . מדליקה קוצי פילוג חריפים אך גם יודעת ליפול איש על צווארי רעהו. האם הפרידה מאירופה היא שהצילה את החברה הארץ ישראלית מפיתוי פולחן המנהיגים ועריצות הגיליוטינה והגולאג? האם הגעגוע למסרים ההומאניים ששקעו בים הטוטאליטאריות או פירוש מתפתח למקורות יהודיים שהיו גם למקור של חרדות מתבצרת ונטיות שבתאיות? שלמה צמח היה מודע לכל אלה. הזוג שלמה צמח ובן גוריון, צעירים מפלונסק, האחד שהגיע בימיה הראשונים של העלייה השנייה והשני שהגיע אחרי ימי השחר והפשר שלה, לאחר השבר של המהפכה הרוסית, היו אנשים שונים זה מזה. האחד נודע כאיש שהנהיג את מדינת ישראל והשני נשכח כמעט לא בגלל שהיה בעל כישורים פחותים אלא משום שנודע באריסטוקרטיות שלו, בחוש ההומור שלו, בידע העצום שרכש ובמוסרו החמור. הדרמה שארעה בין שני ידידי ילדות אלו, שהעלו איש את אחיו בהכרעתם המשותפת, שיחד רכשו את הדיבור העברי, היתה ידועה מראש : עוד כילדים האחד נודע כמכוון לערוץ אחד והשני נטה לצמוח מתוך ריבוי כישורים. האחד היה בודד כאיש מקבל החלטות, השני בדידותו נבעה מתוך מודעותו כיוצר ומתבונן. ספרו הרגיש והמיוחד של בודנהיימר כותב כתב סנגוריה מושבע לשלמה צמח.הוא קריאה לרנסנס של מה שהוא ייצג. ספר מינורי זה איננו ספר שנולד מסקרנותו של היסטוריון אלא מתוך רצון רוחני לפשר ולמשמעות. בו הסיפור של החברה הישראלית מוצגת דרך המפגש של בן גוריון וצמח. בן גוריון היה איש נחרץ, פוליטיקאי עם הרגשת ייעוד, עם תחושה מאד מובהקת של תפקיד המכוון לימים דרמטיים של לידה פוליטית של עם. הוא התכונן לתפקיד הזה מילדות . העיקר בחייו התגלה בקריאתו החדה את האתגרים אך גם בכוחו לתבוע, לערוך שיקולים של כוח בלי לקבל את פולחני הכוח. צמח היה לעומתו איש של שיקולי דעת ותרבות עמוקה פילוסוף, סופר ואגרונום, איש שחשש מאד מהמפגש של עם ישראל עם הפוליטיקה ועם הכוח. הוא לא האמין כי העם בשל לשלטון עצמי. בן גוריון האמין בקפיצה הגדולה אל חברה חדשה תחת שלטון עצמי.
בזמן מלחמת העולם הראשונה בן גוריון האמין בשיתוף פעולה עם האימפריות, עם העותומאנית בתחילת הקרבות ועם בריטניה בסופה. צמח האמין כי אל לה לציונות להתערב במחול השדים. ב1947 בן גוריון האמין בפוליטיקה של מרד נגד האימפריה הבריטית ולקיחת אחריות לשלטון וצמח ביקש לחסות תחת כנפי הבריטים כדי למנוע את המלחמה. מתחת לשינוי בעמדות עמדו תפישות סותרות אך קהלן היה אחד: החברה והתרבות.

דב סדן נזכר בשיחה שהיתה לו עם ברל כצנלסון. נודע לו אז כי שניים מהחשובים שבעלייה השנייה ישראל ואליעזר שוחט אחים. הוא תמה: איך זה יכול להיות ? הרי האחד אקטיביסט, מנהיג סוחף ורומנטי, ה'שייך של השומרים' והשני מסתגף ושתקן איש עבודה וספר. הוסיף על שאלתו של ברל כצנלסון שלאחד יש נטייה להיות יורודיבי, טיפוס של רוסי קדוש , משוגע איש הרוח , נזירי ומסתגף ולשני של סוג אחר של רוסי קדוש בעל יצרים מתפרצים השוברים כל מוסכמות . המשיך דב סדן לתמוה. כיצד יכולים שני אלה להיות אחים ? ברל אמר לו כי ייתכן כי שניים אלה הם בעצם איש אחד. איש אחד שהתפלג . במחזהו של אלתרמן 'כנרת כנרת' הוא העלה על הבמה את הגיבור המתפלג עליהם שוחחו ברל כצנלסון ודב סדן. מה מרגיש איש כזה? שאל דב סדן את ברל כצנלסון כשהוא מתחיל לנחש כי כצנלסון אינו עוסק באחים שוחט אלא בו בעצמו. ברל כצנלסון ענה : באיש האחד הזה בטרם התפלג , התופת בפנים . האיש הסוער והנזיר, הנבוך והמדריך, הפוליטיקאי שכמו שאמר עליו ישעיה לייבוביץ : 'פוליטיקאי התוהה על מקצועו'. חי והבין יפה את הסתירות הפנימיות הללו. הוא הבין כי דווקא משום כך יש לערוך כל הזמן חשבון נפש אך גם לאהוב את האדם.

נידונה לחיים אביהו רונן על חייקה קלינגר

נידונה לחיים

כשקראתי לראשונה את כתב היד של ספרו של אביהו רונן הייתי נרעש. התגלה לי הר געש בלתי נכבה. ערוצי הלבה היו הסיפור האישי של בן קיבוץ הנושא מטען גנטי של רומנטיקה מהפכנית שתועל למחקר מקיף וזהיר של השואה; יומנה של אמו של רונן חייקה קלינגר חברת השומר הצעיר שפעלה בתנועה בימי השואה בטרם התפזר הלילה והערפל מעל לחורבן הגדול. זוהי עדות קשה בלתי מצונזרת שחלקים ממנה פורסמו בעבר. אביהו רונן מלווה את היומן בראיונות על אמא שלו שקיים בין חבריה ששרדו את הימים הנוראים ההם. ערוץ אחר ללבה הזו הוא מחקרו המקיף והקפדני של רונן המתבונן על ההתרחשויות עליהן מספרת אמא שלו מזווית הראייה של המסמכים ההיסטוריים.

כשקראתי את כתב היד בגירסתו הראשונה לא ידעתי אם הערוצים השונים יוכלו להתלכד. חשתי שאפילו אם ייכשל המאמץ הזה הדברים הם כל כך מיוחדים שיש לפרסם את הספר. עתה משיצא לאור וקראתיו אחרי כל חבלי הלידה והעריכה ההתרגשות גברה. זהו ספר נוקב, אוהב, קשה ומטלטל המשלב נפלא את ערוציו והופך אותם למסמך מכונן.

אביהו רונן בן קיבוץ העוגן החליט בנעוריו לטלטל משמאל את החברה והקיבוץ. חבורת בני קיבוץ וחניכי תנועה הקימו את קיבוץ 'כרם שלום' ברוח השמאל החדש. זו היתה קבוצה מתמרדת ואוטופית שהתייאשה מהפרוייקט שלה ואנשיה התפזרו לכל רוח. היא אתגרה ואפילו איימה רומנטית על הממסד התנועתי. הקבוצה התפזרה. אביהו רונן פנה למחקר היסטורי. הרבה ממנו הוקדש לאיזור זגלמביה בפולין , איזור בו פעלה אמא שלו כאשה צעירה.

חייקה קלינגר אמו של אביהו התאבדה. האם הלכה בעקבותיהם של פרימו לוי ופאול צלן שלא יכלו לשאת את העומס של התקופות הנוראות שחיו ואת הבידוד שהן כפו עליהם מאוחר יותר ? חייקה קלינגר נתקפה בדיכאונות לאחר לידה. היא אושפזה . אחרי ששבה הביתה ערב אשפוזה מחדש העדיפה למות. כיצד השפיעו על הכרעתה הדי התקופה האיומה בה חיה בנעוריה ? איננו יודעים. יומנה הקשה יכול היה אולי להצביע על כיוון . חייקה קלינגר שלא צנזרה דבר ביומנה כן עשתה זאת בתקופות מאוחרות כשהתייצבה מול האתגר של בניין מחודש של חיים.

החוקר ההיסטורי של השואה הבוחן את התהליכים והאירועים יכול להצביע על כך שנתיבי המוות היו ללא מוצא. שכל הכרעה היתה מלכודת. אולם הקורא את העדויות של אנשי תנועת הנוער ושל רבים אחרים מתרשם מצד אחד מהריאליזם של אנשי תנועת הנוער, 'העורבים' כמו שקוראת להם חייקה ומצד שני מהאקטיביזם שלהם המסרב לפאטאליזם . הם ראו בבירור את נחישותם של הגרמנים לרצוח ולא הקשיבו לנבואות הנחמה שפיזרו תמימים ובוגדים. יחד עם זה בכל רגע ביקשו לגלות ערוצי בחירה ואחריות. כל צעד שנראה כאפשרי להכרעה לווה בוויכוח על הראוי. האם ללכת לפרטיזנים או לארגן את הקהילה למרד כשהיא מבקשת דרכי מילוט ושיתוף פעולה, האם לקבל את עמדתם של אנשי היודנראט כי עבודת היהודים היא שתשכנע את הנאצים לא לבצע את זממם, או להיענות לתביעת מנהיגי הארץ שביקשו מהם לשרוד. במחשבתם האקטיבית הם הבליטו גם את הקשר אל הציונות אך גם את הביקורת על היישוב היהודי בארץ שגילה הרבה מהחולשות שהתגלו בכל העם היהודי של אותם ימים.

שיפוטם העצמי עמעם לעתים את יכולתם להעריך את המשמעות שתקבל דרכם על ידי ממשיכיהם שיאחזו בהם למרות אי יכולתם לייצג את הכלל או לנצח.

למקום פעילותה של חייקה הגיעה הידיעה שהחלו להגיע לפולין פספורטים של מדינות דרום אמריקה שהבטיחו דרך הצלה. בעליהם יוכלו להגיע למחנות של אזרחי חוץ שהיו מיועדים להחלפת שבויים. הוויכוח על השימוש בדרכונים היה גדול. הממסד תבע להשתמש בהם כדי להינצל . אנשי תנועת הנוער החליטו לא לראות בהצלה דרך לרבים ולעמוד על רעיון המרד. הם החליטו להסתפק בשליחת כמה שליחים מתוכם שיצאו בעזרת הפספורטים ויעידו ברחבי העולם על המתרחש בארצות המוות. חייקה עצמה נבחרה היא 'נידונה לחיים' . כרבים ממנהיגי תנועת הנוער היא סירבה לעזוב וביקשה להיות עם חבריה עד הסוף. היא האמינה בצורך למרוד. וחייקה לא יצאה לשליחות ה'נידונים לחיים'. אולם 34 בעלי הפספורטים שיצאו לחירות נידונו למוות ולא לחיים. הם נרצחו על ידי הגרמנים. שוב התבררה המלכודת.

כלל ההחלטות והצעדים שננקטו על ידי אנשי תנועות הנוער לא הצילו ולא גרמו למרד הנכסף. הדרך היתה ללא מוצא. חייקה וחבריה נתפשו על ידי הנאצים עונו קשות. מצאו עצמם עם יהודים שנכנעו לגורלם לא תמיד תוך שמירה על כבודם ונרצחו . חייקה היתה בין היחידים ששרדו. היא מצאה עצמה נידונה לחיים. היא הבינה כי הדבר מחייב אותה להעיד . לספר מה אירע. במקום מחבואה בדרך ארצה היא כתבה את האירועים והתחושה עוד בטרם עלה המסך.

היומן הכל כך אישי של חייקה מבטא את רצונם של החלוצים לא רק להכריע אלא גם להבין את ההתרחשויות שנראו באופק הרחב . ההשוואה בין מה שהצליחו לגלות בשיחות הנפש ביניהם, לבין המתגלה במסמכים ההיסטוריים שונים והעדויות מרשימה ביותר בדיוקה .

הקורא את הספר 'נידונה לחיים' תוהה כיצד זה פקעת החלטות, תהום אסונות ייאוש ואימה יכולים להפוך אישה צעירה לנידונה לחיים. אך לא פחות תוהה למחויבות שגילתה כלפי מעשה העדות הסוערת, הגלויה הנושאת כתב האשמה וקינה מתמשכת.

אביהו רונן שכתב שנים את הספר המיוחד הזה לא רק שסגר עמו את המעגל שנפתח על ידי אמו והעניק לבני משפחתו ולשרידי התקופה הנוראה ההיא ראייה רחבה ומעוררת השראה. הוא העניק לנו אוצר שנקווה שיעבור בין הדורות ויטלטל אותם ואף יהיה לקאנון מאתגר דווקא משום שנכתב בפרץ רוח של הנתבעים בעדותם.

מוקי צור

מסמך : הנרייטה סולד מספידה את אייטינגון

בארץ ישראל אנחנו חוגגים תמיד התחלות. אנו מניחים אבני פינה, אנו מקדישים בניינים חדשים, אנו פותחים כבישים, חונכים מוסדות, מייסדים תעשיות. אנו כבני הנעורים עם כל הסערות והתשוקות של צעירים. מזלנו הטוב שבתוכנו אלו שהלכו כבר דרך ארוכה מעבר להתחלות. הם לדידנו המייצבים, משקלי הנגד, וימי ההולדת שלהם הם התמרורים הזוהרים בדרך היגעה שלנו מן ההתחלות אל ההישגים. הם אוצרים את המחויבויות של השוליות לאידיאות ולבעלי המלאכה של הרוח מחויבויות שיהפכו לאומנות.
כך דוקטור איטינגון היקר קיבוץ הגלויות נהנה מחברתך שלוש שנים בציון. אנו מודים לך שהבאת אלינו את הדעת הבשלה, המוזנת על ידי הגאון שעיצב את הזמן לארץ ההתחלות והיא המכשירה אותנו להתבונן בעצמנו מבחוץ ומבפנים. אנו מעריצים אותך בגלל כוחך לשאת אותנו בזרם של המחשבה המודרנית המציפה את השברים האפלים במיקרוקוסמוס בו שוכנים בעולם.. אנו מחזיקים לך טובה שאתה מחזיק אותנו מודעים בחברות הבלתי ניתנת להפרה של כל בני האנוש בלי אבחנה של גזע לשון וגורל. אנו לוקחים על עצמנו ללכת אחריך כמדריך, אנו מכבדים אוחתך כמורה, אנו מעריצים אותך כאזרח וכמלומד. אנו מתפללים שתוסיף עוד שנים לשלושת השנים שאנו חוגגים לך, ובהן תמשיך להאיר את אור חכמתך על ארץ ההתחלות עד שנוכל להגיע להישגים אליהם אנו חותרים ושואפים.