בארץ ישראל אנחנו חוגגים תמיד התחלות. אנו מניחים אבני פינה, אנו מקדישים בניינים חדשים, אנו פותחים כבישים, חונכים מוסדות, מייסדים תעשיות. אנו כבני הנעורים עם כל הסערות והתשוקות של צעירים. מזלנו הטוב שבתוכנו אלו שהלכו כבר דרך ארוכה מעבר להתחלות. הם לדידנו המייצבים, משקלי הנגד, וימי ההולדת שלהם הם התמרורים הזוהרים בדרך היגעה שלנו מן ההתחלות אל ההישגים. הם אוצרים את המחויבויות של השוליות לאידיאות ולבעלי המלאכה של הרוח מחויבויות שיהפכו לאומנות.
כך דוקטור איטינגון היקר קיבוץ הגלויות נהנה מחברתך שלוש שנים בציון. אנו מודים לך שהבאת אלינו את הדעת הבשלה, המוזנת על ידי הגאון שעיצב את הזמן לארץ ההתחלות והיא המכשירה אותנו להתבונן בעצמנו מבחוץ ומבפנים. אנו מעריצים אותך בגלל כוחך לשאת אותנו בזרם של המחשבה המודרנית המציפה את השברים האפלים במיקרוקוסמוס בו שוכנים בעולם.. אנו מחזיקים לך טובה שאתה מחזיק אותנו מודעים בחברות הבלתי ניתנת להפרה של כל בני האנוש בלי אבחנה של גזע לשון וגורל. אנו לוקחים על עצמנו ללכת אחריך כמדריך, אנו מכבדים אוחתך כמורה, אנו מעריצים אותך כאזרח וכמלומד. אנו מתפללים שתוסיף עוד שנים לשלושת השנים שאנו חוגגים לך, ובהן תמשיך להאיר את אור חכמתך על ארץ ההתחלות עד שנוכל להגיע להישגים אליהם אנו חותרים ושואפים.

הולכת לקיבוץ \ אביבה זמיר

ספרה הקטן של אביבה זמיר 'הולכת לקיבוץ' הוא ספר מאיר עיניים.
אביה של אביבה זמיר היה בן של מהגר יהודי מליטא שהגיע ללונדון. הוא התחנך באנגליה , העריץ אותה והרגיש כי גם בשמה הוא עולה ארצה כציוני. בעצת וייצמן הוא הופך לפקיד בממשלת המנדט ומוצא עצמו כראש מחלקת העלייה של ממשלת ארץ ישראל הבריטי בשעותיה המכוערות ביותר. יהודי הממונה על סגירת השערים של ארץ ישראל . הוא התבקש על ידי המוסדות הלאומיים של היישוב להישאר בתפקידו כדי לפרש את הגזרות בדרך מקילה שתאפשר להעלות הכי הרבה עולים במסגרת חוקית . אל מול ביתה של הנערה הפטריוטית מתארגנות הפגנות נגד המחלקה שאביה מנהל. אחיה של אביבה מורד ומבקש להיות איש ההגנה אך נדחק ממנה מטעמים של פוליטיקה גבוהה המבקשת להגן על מעמדו של האבא . הבן שלא יודע את סיבת הרחקתו מפעילויות ההגנה מצטרף לאצ'ל…
אביבה זמיר הולכת בנתיב של תנועת הנוער ומגיעה לחבורה העומדת להקים קיבוץ . גם כשהיא מזדהה עם הרעיון היא לא עושה לעצמה הנחות , מהרהרת ללא קץ על מקומה ועל חייה, מסרבת לכבות את תודעתה ואת אהבתה. שומרת על חירותה. ההליכה לקיבוץ לא מתרחשת בהארה, בקולות וברקים של התגלות אלא בעבודה קשה של האישיות הנתקלת בבעיות רבות . כצעירה היא פועלת בימים דרמטיים במיוחד. מאמינה בלי לחטט תיאולוגית בגילוי שהיא מגלה שעיקרו הוא גילוי של אנשים בדרך, של חבורה.
כאישה צעירה היא מוצאת את עצמה בשליחות באנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה, היא מגיעה להיות אלחוטאית הסודות המעבירה מסרים בין הארץ ללונדון . היא ממלאת את שליחותה בנאמנות.אך כרגיל אצלה במשך כל חייה היא משלבת בשליחותה חינוך. היא מתחילה דרך ארוכה של עבודה כמחנכת הפתוחה לפסיכולוגיה.נוגעת בייעודה בלונדון היא עובדת עבודה בצוות של אנה פרויד חלוצת הפסיכולוגיה לילד . היא פועלת עם 80 ילדים מגילים צעירים בנסיבות המלחמה. כאן יקום מוסד חלוצי לפיתוח טיפול פסיכואנאליטי בילדים. אביבה זמיר מתקבלת כעוזרת לאנה פרויד כי היא חברת קיבוץ. אנה פרויד תבקר בארץ ותהיה בעלת השפעה על החינוך בקיבוץ.
כשאביבה זמיר שבה לקיבוץ הוא נמצא ברחובות נתון למפעל סודי תת קרקעי ליצירת נשק.להגנה. מה שנקרא 'מכון אילון' למרות שהיא יודעת את הסוד הרוחש מתחת לאדמה היא לא מהפועלות במפעל התת קרקעי היא מחנכת בגני הילדים של הקיבוץ על פני האדמה.
חבריה לוחמים במלחמת העצמאות.פצע נפילתם מלווה אותה. היא תישאר אשת החינוך המשותף ונאמנה לשיטתו אך כואבת את כאבה כאם בלינה המשותפת.
האוטוביוגרפיה הקצרה כתובה ללא יומרות, ללא ווידויים מפוצצים, אך לא מסתירה דבר. יודעת את אמנות הרקמה של שאלות ותשובות. מוצאת דרכים בהן ללכת בנתיבי מפעל שלא ינעלו אותה אלא יפתחו לה שערים . יש בו צלילות, צניעות והכרת הערך של הדרך שעברה. כאן ניתן לראות כי לעתים העדר היומרה רק מדגיש את יופי ההרפתקה ואת הפתיחות הנפשית .
היא משרטטת רקמה עדינה של אנשים הערים לדורם, דור של המלחמות הגדולות והעימותים הקטנים, דור בו ערכים שונים מתכתשים זה עם זה ומבקשים לשווא השלמה. טוב להיווכח שיש הפועלים להיענות לקריאותיו של דור קשה אך שומרים באינסטינקט שהמבחנים החשובים לא יטרפו אותם ולא יהפכו אותם לסוגדי קרבן. . .

מוקי צור

כמה מהנחות היסוד של ההדרכה באתרי שימור.

אתרים לשימור נולדו מתוך תחושה שיש לזכור. שיש לעצור את שטף הזמן ולהתבונן בפרטים מסוימים, במקומות מסוימים, באנשים שאינם עמנו. ההנחה היא שגיבוריהם האמינו ברעיונות והקימו מפעל בזמן עבר אך יש ערך בפגישה שלנו אתם היום. שימור אתר והקפאתו בזמן נעשה מתוך אמונה שדברים יכולים להיחלץ מהמסגרת של תקופתם ולהיות בעלי משמעות. ולהעניק משמעות לתקופות ולאנשים החיים בתקופות אחרות. כמו שתחנת הרכבת יכולה להפוך למוזיאון וכנסיה לאתר ביקורים מטעמים אמנותיים . יש ערך לשימור מקום כדי לזכור שערכי תרבות אינם רק בני זמנם וכי הם מקיימים דו שיח מתמיד עם הדורות שבאים אחריהם. אתרים נשמרים מעבר לערכם הנופי או הבנייני כמקומות שאנשיהם חוללו מעשים שהם חלק מהסיפור הרחב או משום שביטאו חלום העומד בשינוי צורה על סדר יומנו. האתר מביא לאור הזרקורים רגעים ומקומות , אנשים ועלילות כה שונים מהחיים אותם אנו חיים היום אך יש בכוח השוני להאיר כמה וכמה פרטים ותהליכים המתרחשים כאן ועכשיו. גם כמה מטרות החיות בסדר יומנו הפנימי נפשי בהווה במיוחד כאלה המכוונות לקראת הימים הבאים.
בהרבה מקרים האנשים ששמרו על האתרים ובחלקם אף הפכו אותם לאתרי שימור חושבים כי המקום והסיפור אותו הם משמרים הם המרכזיים בתולדות הארץ והעם. אך גם מפתחי אתרים אחרים חושבים כמוהם והסיפורים לא תמיד משלימים האחד את השני או תומכים אחד בשני.יש אתרים שנבנו על ידי אנשי העלייה הראשונה ויש על ידי אנשי העלייה השנייה והשלישית לכל אחת מהן סיפור שלא רק אינו מסכים עם סיפור אחר אלא מתנגשים עמו. יש אתרים המייצגים יחידה צבאית או אדם וסיפורם לא רק שונה אלא גם נתון בוויכוח.
אתרים יכולים לייצג אירוע, מקום , קבוצות אנשים , דרכי פעולה או תחום כמו חקלאות, ביטחון, חברה, תרבות. לעתים קרובות האתרים מהווים תגובה למה שהיזמים להקמתם רואים כהשכחה, הדרה, ניסיון לערוך פוטש היסטורי שישכיח את הקול המיוחד או ההשתתפות של האתר והאנשים בסיפור הכללי. הנודד מאתר לאתר יגלה גיבורים שבאים מתקופות שונות , מזרמים שונים, סותרים זה את זה, כועסים זה על זה . המבקר בן ימינו יזדהה עם חלק מהאתרים, יכעס על אחרים, ינסה להעלים חלק מהקולות. האפשרות שביקור באתרים שונים יביא לספקנות ולתפישה של נרטיבים שונים המרוקנים זה את זה היא אפשרות מסוכנת. גם זו שתהפוך את כל הסיפור לפולקלור נוסטלגי מרוקן מהחזון ומהמטרות של האנשים שהיו ופעלו באתר. המדריך צריך להיות מסוגל לשבץ את הסיפור המיוחד של המקום בו הוא מדריך לחלק מסיפור מגוון, עשיר, בעל קולות רבים המייצג רב-קוליות שהיא חלק חיוני של הדמוקרטיה הישראלית. צריך לזכור כי האתרים מטופחים על ידי המדינה מתוך הנחה כי סיפורה של המדינה הוא סיפור רב קולי המאפשר דיון ציבורי רחב. על המדריך להיאבק נגד פולחני הערצה או הוקעה המשתיקים קולות.
ההדרכה צריכה להניח כי גם אם המבקר יבקר בכל אתרי השימור הוא לא יוכל להתוודע לכל הסיפור. יש תקופות שאינן בונות מקום שניתן לשמר. יש תקופות דלות תרבות חומרית ועשירות ביצירתיות ובסיפור. יש תקופות שלא גילו את סיפור האנשים שחוללו תמורות חיוניות ומלאות השראה אולם לא נמצא הכוח והאמצעי לשימורן משום שלא בנו ארמונות וכוח כלכלי מספיק, שלא היו קרובים למנופי השלטון. ההדרכה צריכה להדגיש את אותם חיילים אלמונים כחלק בלתי נפרד מהסיפור שהאתר הוא חלק ממנו.

ההדרכה צריכה להישמר משתי סכנות. האחת הרואה במדריך רשם קול הפולט טקסט שיכול ואולי צריך היה להיקרא על ידי שחקן מקצועי באולפן ולעבור למבקר דרך אוזניות מתוך דאגה לאקוסטיקה נאותה. גם אם אין אזניות ואין שחקן המשדר את הדרכתו דרך אזניות ניתן לבנות את ההדרכה כאילו היתה זו תחלופה זמנית לאזניות כאלה. גם אם הטקסט יהיה המושלם ביותר והקריינות נפלאה אין הם יכולים להחליף את המדריך כנוכחות אנושית. אין הם יכולים לבא במקום הדיאלוג האנושי בין המדריך למבקר. גם אם המבקר היום יכול לשלוף את מחשב הכיס שלו ולקבל את כל האינפורמציה אין הוא יכול למלא את מקומו של המדריך באם המדריך ממלא את תפקידו. על המדריך לראות את קהלו ולא לפלוט באופן סטנדרטי נוסח אחיד ושוחק. הוא צריך לאפשר דיאלוג לא רק בין המוצגים לקהל אלא לשתף את אישיותו ואת דרך חייו.

הסכנה ההפוכה נעוצה ברצונו של המדריך לקיים דיאלוג עם המבקר בלי לשים לב כי הוא מציג מקום, תצוגה, סיפור מיוחד. במקרה כזה הסיפור של הביקור באתר למעשה מיותר. המבקר יחוש כי האתר מהווה רק תירוץ לביטויו העצמי של המדריך.
הצורך במדריך אינו כמו הצורך בקופאי הסופרמרקט וגם לא במרצה באוניברסיטה. הוא החלוץ הפותח דרך למבקר , מעשיר את חוויתו ולעתים מהווה חלק בלתי נפרד ממנה.
על המדריך הנמצא באתר עשיר פעלולים וחוויות לנווט לחשיבה ובאתר דל פעלולים להעמיק את החוויה של המבקר.
כדי לקיים הדרכה עשירה על המדריך ללמוד תוך כדי הדרכתו. לעתים קרובות הקהל המגיע יכול להיות מקור להעשרת הידע של המדריך כי חלק מהמבקרים הם גם עדים לאירועים הקשורים באתר או שהם יכולים לייצג משפחה שמישהו מתוכה היה ופעל במקום.
כל תקופה ותקופה משאירה בחלל סיפורים ידועים ומשכיחה אחרים. עבודתו של המדריך מבוססת על ההנחה כי יש סיפורים הידועים חלקית שהמדריך יכול לנצל על מנת להעלות דילמות המחייבות את המבקר לנקוט עמדה, לחשוב. אולם במקומות אחרים ובזמנים אחרים הסיפורים נשכחים ואי אפשר לבנות על כך שיודעים אותם כדי להעלות שאלות ופרשות דרכים. במקרה הזה על המדריך והאתר לספר סיפור לפני שמשחזרים ומעלים דילמות המחדדות את השיפוט המוסרי של המבקר.
הצורך של האתר לקיים עבודת העשרה חינוכית מחייב את מדריכיו להזדקק לאמצעים נוספים להדרכתם. הם יכולים לקיים תיאטרון משחזר תמונות ודילמות, פעילות אמנותית, לשיר שירים , לפתח צילום.לשחק משחקים. חשוב שהמבקר יחוש שהמדריך פועל בראש גדול. שהוא מתייחס אל המבקר ברצינות גם אם המבקר הוא אורח לרגע.
יש חשיבות לכך שיהיו גם מדריכים שיכולים להעיד על ניסיונם הם בפרקי חיים המקבילים למוצג באתר בו הם מדריכים. להעשיר את עבודת ההדרכה שלהם גם מחוץ למסגרת האתר.
פרק מיוחד הוא ההדרכה לילדים. כאן חשובה במיוחד הפעלת הילדים, המשחק, השיר, העבודה. כאן עיקר המאמץ הוא במסירה פעילה של הסיפור הכולל בתוכו אמנם שאלות חברה ויחיד, דילמות מוסריות ותחושת ערך לרגעי הכרעה אולם בעולמם של הילדים אלו צריכים להיות יותר סמויים מן העין. עליהם להתגלם בעלילה ובמשחק.
כדי לקיים את התשתית החינוכית הדמוקרטית של מפעל שימור האתרים יש להעשיר את השפה של מדריכי האתרים על ידי מפגשים של מדריכי אתרים שונים, מפגשים שיעשירו את הידע, יפתחו את הדיאלוג ביניהם , יוכלו לראות את המפעל בפרספקטיבה של חברה הנבנית מתוך התמודדות עם צמיחה תרבותית ורגישות מתמדת לתיקון .במפגשים הללו יוכלו המדריכים גם להעשיר את עצמם בכלים חינוכיים להדרכה במוזיאונים אך גם להיווכח בגיוון הרב ובמתח בין הסיפורים השונים. זוהי תוכנה של דמוקרטיה אמיתית המכבדת את ערכן של דרכים מגוונות , המחדדת הבדלים ומעניקה ערך להתמודדות ביניהן. המודעת לפרובלמטיקה המלווה את חיי היחיד והקהילות בתוכה.

מרוסיה הסובייטית הגיעה משפחתה של גיטה ללטביה. גיטה היתה אז ילדה. המשפחה היתה משפחה מסורתית וציונית. גיטה למדה דווקא בקולג' אנגלי בריגה. היא הצטרפה לתנועת הנוער נצ'ח כי החליטה לעלות ארצה. היא הכינה עצמה לעלייה בהכשרה ממושכת אך כדי לעלות נאלצה להתחתן חתונה פיקטיבית . גיטה עלתה עם בחור מיבניאל שלא כל כך התלהב לתת לה גט כי הגט עלה אז לירה ארץ ישראלית אחת.
גיטה היתה בין העולות היחידות שידעו אנגלית ועל כן היתה למורה לאנגלית בבית החינוך בדגניה. היא הגיעה למקום מעין גב בסירה.ימים רבים גם סיקלה אבנים עם שאר החברות.

אליעזר היה אהבתה הגדולה .
ביום חגיגת נישואיהם החילונית של גיטה ואליעזר אפו לזוג הצעיר עוגת נישואין ועמדו לרקוד לכבודם ריקוד סוחף אך באותו יום היתה סופה בכנרת וגיטה שלימדה בדגניה לא הגיעה לחגיגה. כשאר הזוגות באותה תקופה זכה הזוג הצעיר לחדר בצריף לחודש ימים. זה היה ירח הדבש. אחר כך שבו למציאות והתגוררו באוהל.האוהלים והסוכות היו לא פעם קורסים בשרקיה . כשהיתה גיטה בהריון התגוררה המשפחה עם זוג נוסף באוהל. על פרק קשה זה בחייה היא מאד היתה גאה כי קיבלה את רוח המהפכה של אליעזר אך לעומתו היא קיבלה אותה בשלווה של מי שיודע כי אהבה רוחשים לא רק לאנשים אלא לדרך שאנשים בחרו.
באותו זמן נרצחו הוריה בלטביה על ידי הצבא הגרמני הכובש.
גיטה החלה לעבוד בבית הספר המקומי בעין גב. אי אפשר היה להגיע עם הילדים עד דגניה. השעון המעורר שהביאה לכיתה צלצל להפסקות והקבוצה הקטנה של הילדים צמחה וגדלה כשהיא חשה שהיא עושה את החשוב מכל. היא חתרה לא רק ללמד אנגלית אלא ללמוד טבע. השנה בה למדה אצל המורים הגדולים בסמינר הקיבוצים היתה לה שנה גורלית.אמנם גם בתל אביב חיה באוהל עם מנורת נפט לקריאה אך בסמינר היא גילתה את סודות הטבע. כמורה הקפידה כי כשהילדים לומדים אלף בית תהיה חלקת אדמה בת דונם אחד למרגלות הסוסיתא אליה יגיעו לביקורים קבועים וילמדו מה השתנה בין הצמחים ובעלי החיים . ספרים ושדה היו לה טקסט לימודים של חובה. אליעזר אהב את הטבע בסערה מוסרית. כל היקום הצביע על החברה הטובה שיש לבנות, גיטה ביקשה לקרוא את החברה לטבע. שלא תיכנע לפחד הנחשים הטובים שתדע לקרוא לג'וקים תיקנים שהחברה תלמד להעריך את התועלת והברכה שבטבע . גיטה טיפחה את המשק חי . העיזים שלה היו לגיבורות מלחמת ששת הימים כשהמפקדה בקיבוץ הנתונה תחת איומי הפגזה שחררה את גיטה לעלות מן המקלט באופן קבוע כי צריך לגלות רחמים ולחלוב את העיזים. גיטה היתה מורה, מטפלת, רכזת חינוך. היא היתה פעילה בשטחים רבים ולא פעם קיבלה החלטות קשות ונתונות במחלוקת . היא לא היססה וחשבה כי יש לקבל גם החלטות קשות לפעמים גורליות בשקט.
גיטה כתבה לעלון רשימות רבות. היא ריכלה על ציפורים ועל צמחים, עשתה יחסי ציבור לסתיו, ביקשה שנדע מתי עת פריחה ומתי יעופו הציפורים הנודדות. אך תמיד גם הודתה . היה חשוב לה שתכתב התודה בעלון וזו לא היתה תופעה מקובלת כלל וכלל.
גם אחרי שקיבלה את פרס עמק הירדן על 50 שנות עבודה חינוכית היא המשיכה ללמד ללמוד ולבלוע ספרים.
גיטה היתה הראשונה שהודיעה לקיבוץ שעומדת להגיע הזיקנה. היא כינסה את הוועדות ושלחה להשתלמויות. לה הדבר היה נראה פשוט. הרי ככה זה בטבע ולמה שהקיבוץ לא יבין שזוהי דרך החיים? שזהו ניצחון החיים? אחרי שדאגה לזקנים באופן סוציולוגי ופילוסופי הבינה כי הדבר יגיע גם אליה. את הזיקנה חיה כמו בימי נעוריה: היא דאגה איך לא להפריע לקרובים , איך לשאת את עול השנים על קצות האצבעות? איך לא להיות לנטל על החיים הפורצים קדימה.
הנה היא פוסעת על המדרכה עם העגלה ומתבוננת בחבריה מהטבע. החצב , הזרזיר, הרקפת . איתם הרי לא צריך לדבר במילים רק לתקשר דרכם עם הטבע הנצחי. אין להתאבל על הזמן החולף אלא לשמוח כי הטבע מתחדש תמיד.
לפני שנה כתבה לעצמה איחולים שתוכל לראות את הנינים החדשים שיהיה לכולם שלום וטוב ושתוכל להמשיך לקרוא.ואכן רבות ממשאלותיה הוגשמו.
מאז מותו של אליעזר היתה גיטה בטוחה כי הוא מביט על כל מה שמתרחש כאן על פני אדמה.היא היתה בטוחה כי הוא שם שמח בפריחת המשפחה, כי הוא מאחל לצעירים להמשיך בדרך ולשמור על גחלת התרבות הישראלית.כל שנה כשהגיעו הימים הנוראים היא תמיד זכרה כי אלה הימים בהם אליעזר נפטר ובודאי אלה הימים שהוא מחכה לה. ואכן באלה הימים החליטה להצטרף לאהבתה הגדולה.
למרות גילה הבוגר ואולי בגללו כה קשה להיפרד מאישה שהיתה לחלק מהנוף, מהטבע של עין גב. לכל המשפחה שליוותה באהבה כה גדולה את גיטה ולעובדי הבית הסיעודי שהרבה פעמים נעזרו בחכמתה אך דאגו שהיא תמשך ימים רבים יש להודות.
הנה מגיעים חמסיני הסתו וגיטה מבקשת עבורנו שם שירדו גשמים בעיתם, יחלפו הציפורים על פני הכנרת והילדים ילכו צוהלים לבית הספר שכה אהבה.
מוקי צור

בדגניות התעוררה שאלה גדולה : איך גזבר צריך להודיע לחבר שלא יסתפר ? המצב בקופה היה קשה אך החבר חש כי גם מצב השיער קשה ויש ללכת לטבריה על מנת לערוך שיפוצים דחופים. .
המסורת שעברה בין הגזברים היתה כי יש שלוש דרכים להגיב על פנייתו הפרועה של החבר.

דרך ראשונה :
בא נראה את מצב השיער שלך. (התבוננות עמוקה )…לא. השיער שלך לא זקוק לתספורת . (מסר סמוי: מה אתה מביא את שערך אל הסבך של בעיות קיומנו ? ) . רגע של שתיקה נוקבת. כשבאמת תצטרך נבוא לעזור לך ולעת עתה…
דרך שנייה :
אין כסף. אני במצוקה כל כך קשה ואתה מבקש להסתפר ? האינך מבין את מצב ההתיישבות העובדת הנאבקת על קיומה ?
דרך שלישית :
שמע אתה ממש צודק. מצב שערך ממש שערוריה !איך התאפקת עד הלום ? הרי לשם כך נולדה הקופה של הקומונה! שם בקומה השנייה במשרד יש שולחן עם מגרות. במגרה השנייה נמצאת הקופה המשותפת. עלה לשם וקח את אשר נחוץ לך.

החבר עולה פותח את המגירה ואין בה כסף.

איך שומרים על כבודו של החבר במצב של מצוקה ? ואיך שומרים על כבודו במצב של רווחה ? ואיך שומרים על כוחו של הגזבר לנשום ?

היו בקיבוץ שיטות שונות .
הנועזת שבהן היתה שיטת הקופה הפתוחה. הכסף של הכלל היה מוכן לשירות הכלל. כל אחד היה צריך להחליט מה הם צרכיו ועד כמה הוא יספק אותם מקופת הכלל.
ומי מחליט מה הוא צורך לגיטימי בתקופה מסוימת ? האם כל חבר, האם כולם יחד? האם הצרכים שונים לכל אחד או משותפים לכולם או שחלק משותפים וחלק מחולקים לכל אחד ?

אוכל יש לתת לכולם..האם לכולם אותו תפריט ? ומה עם הילדים? מה עם החולים והעובדים עבודה גופנית קשה? ומה עם האורחים? ואולי הפטנט הוא הגשה עצמית שכל אחד יוכל לקחת מה שהוא רוצה? ייקח הרבה וימלא את הכלבויניק על גדותיו.
ומה עם מי שמתגעגע לאוכל של אמא שבאה מהאימפריה האוסטרו הונגרית או מתימן ?
"לכל אחד לפי צרכיו' כשמרקס הזקן כתב על כך הוא ניסח את הדברים קצת באירוניה. 'לפי צרכיו' לדעתו זה יהיה בזמן האוטופי. אך מה עושים עכשיו ? הנה הגיעה עת ההגשמה ואיך מגשימים ? לעתים קרובות הדבר נראה כל כך מסובך שגסות הרוח מנצחת. היא משרתת כל שיטה. היא אוהבת להציף בכאבים אך לא בכאבים לשם ריפוי אלא בכאבים מתוך ייאוש מריפוי. והפשרות האלימות שהולכות על פי הרוב או על פי הממוצע אינן תמיד טובות . לפעמים דרך אמירת 'אנו לא יכולים' או 'בקופה אין כסף' מחזקת ולעתים מחלישה. לעתים היא מוסיפה בטונים שלה אמירת משנה שאליה מאזינים באמת (- אתה ננס וקטנוני. -אתה גדול ומתחשב).

מסורת זו הסבוכה כל כך עוברת מדור לדור. זה הדור הצורך חצילים וזה הדור הרוכש בתשלומים מסכי טלוויזיה ענקיים. זה הנזקק לסירי לילה וזה המודד את גודל גינתו. זה המתנדב לשליחות נעלמה וזה הרוכש רכב מנהלים קדורני.
לא מגיע לך !
אין. פשוט אין !!
לך למגרה ותיקח את מה שאין.
ובינתיים. אין מקום להתייאש. רק לחגוג את היופי האנושי בריבוי גילוייו.

עין גב בת שבעים וחמש מבקשת לספר לנכדיה סיפור אגדה מתמשך ובו סיוטי מלחמה וחלומות של שלום. בו עבודה קשה של מי שהעז לצאת ממצרים . של מי שמצא עצמו בעבודה ולא משועבד. של מי שלא חדל לשאול קושיות ולא קיבל תשובות מן המוכן. של מי שטבל יותר מפעם אחת באגם הנקרא ים.והלך וטולטל על ידי השרקיות הזועפות. של מי שהקשיב לקולות הרועמים של חזון ואתגרים ונרדם על שפת התקנון. של מי שירד למקלטים וישב בחפירות ובנה לו בית. של אהבה גדולה העומדת על הר נבו ולא שוכחת כי עליה להמשיך במסע המתמשך ולחצות את הירדן אל ארץ חדשה הקוראת ליצירה ואחווה צעירה. פעם חושפת ציפורניה אך לא שוכחת את שירתה. שבעים וחמש שנים וסבתא עין גב תקבל ברכת פסח : אביב נצחי היודע את שטפונות החורף ואת חום הקיץ. אביב נצחי ברוך גשם המעלה את הכנרת ומברך את הטל המשקה את השורשים.
שבעים וחמש שנים וסבתא עין גב תקבל ותעניק את ברכת הפסח : אביב נצחי היודע את שיטפונות החורף המעלים את הכנרת ואת חום הקיץ. אביב נצחי הפותח בברכת הטל המשקה את השורשים.

שרה ומרדכי טמקין

מגדות הנהר הגדול שט אל ערב המשך הפרת והחידקל אשר בקרבת המפרץ הפרסי, אני כותב לכם כעת .האין זה תמוה ? חיה ואנכי קיבלנו בהוקרה את תשובתכם זמן לא רב לפני נסיעתי אני הנה.
הייתי טרוד בהכנות ולא חסרו תלאות של חבלי נסיעה כזאת ולא כתבתי לכם אין זה מחוסר הד ראוי. בעוברי בדרכי במדבריות נזכרתי לא אחת בכם ועכשיו אני יושב ומהרהר בכם ובפגישה הפתאומית שהייתה לי אתך שרה בגן רחל.
כן בשל גן רחל ! באתי הנה לקחת שתילי תמרים לגן רחל יותר נכון באתי להחזיר נידחי בני ארצנו אלו למולדתם. זה שיבת ציון של התמרים.
פה בעיר תמרים זו מוחמארה שמעתי על אשר כתוב בספר אחד, שאת התמרים לבבל הביא נבוכדנצאר.. על כל פנים הוגלו התמרים מן הארץ כמונו והיא נופה וכלכלתה חסרה אותם. ככה הולןכתי באביב תרצ'ג לבגדד הבירה והבאתי משם שתילי תמרים, את אלו שראית, שרה צומחים בגן רחל ובאביב תרצ'ד שוב מעט שתילים מבצרה שבארם נהרים הקרובה למוחמארה והם עודם במשתלה בכנרת. בינתיים אישרה ממשלת הארץ להוציא שתילים מארצה. (איזה דמיון היא גם אוסרת על יהודיה את עלייתם ציונה).
והנה עברתי את הארץ הזאת , בדרך לאורך הפרת, סרתי אל הריסות בבל העתיקה ופניתי לפרס הדרומית לעבר הפרסי של הנהר שט אל ערב, בקרבת מקום הושפכו למפרץ הים הפרסי להשיג אלו מכאן. זב כמה ימים אני עושה כאן ומצפה לרישיון להוציא שתילים. העניין הלך לטהרן הבירה ואני יושב חרד ונקלע בין תקווה ובין…' אל תפתח פה לשטן.'. גם בני- עמי פה, המעטים והנידחים משתתפים אתי בציפייה ועוזרים בדבר והם רוצים, רוצים לראות בשוב התמרים לארץ. גם הם במסתרים שואפים ומתגעגעים אליה… ההייתם אתם בחו'ל בתקופת הארץ ישראליות שלכם ? כמה יקרים געגועים אלו לארץ. הם ממלאים את הלב על גדותיו ומאמצים את הידיים.
אני מוגה לכם בעד תשובתכם ושולח לכם מרחוק ברכת שלום מגשרת גשרים. שלום לדורכם אתם החדש ושלום רב שלום ועוצמה לארץ כולה.
מרחוק לארץ ישראל אוצרות עשירים של הטבע אני רואה עוד יותר את עונייה של ארצנו. רק אוויר הארץ, נופה ועמה אלה עשוה ואלה עושים ויעשוה לפורחת ועשירה. זה דבר קשה ומופלא- לא כן ?

אתכם ידידות
בנציון ישראלי מחמארה 13.935

בלוויה של ויטקה קובנר

כשהחלו להתכנס האנשים ללוויה של ויטקה קובנר בעין החורש חשתי בזרזיף ראשון. ידעתי : אצל ויטקה לא יהיו הנחות. כעבור זמן קצר החל גשם עז והסערה התחוללה. מאות המלווים מכורבלים תחת מטריותיהם המתקפלות ברוח החלו להתלחש עד כמה אנו מפונקים: חצי שעה של קור בבית העלמין מול הימים הרבים הקופאים של הפרטיזנים. ימי הדם בהיסטוריה וביער…
בתם של אבא קובנר וויטקה ,שלומית, נפרדה מאמה במילים מדויקות בדיוק קובנרי: החוד של אבא, הקיצור של אמא. היא אומרת לאמה כי הגיעה השלווה, הקץ למלחמות חייה. זו השלווה שויטקה סירבה לה כל ימיה.
הביוגרפיה של ויטקה היא ביוגרפיה של מי שבימים בהם משל המוות אחזה בענווה גאה בכל כוחה במטלת שמירת ערך החיים . שנים אחר כך , בימים של שלטון השגרה, האמינה ולחמה למען חיים של ערך.
ויטקה קובנר היתה ידועה בכך שעצרה לשנייה את ביטחון מכונת הרצח והטירוף: היא היתה הפרטיזנית הראשונה שהורידה רכבת גרמנית מן הפסים. היא עמדה מול הכוח האדיר ללא פחד בצירוף נדיר של חכמה ונועזות. הפרטיזנית שהיתה לפסיכולוגית הקדישה שנים להחזיר לפסים נשמות צעירות , לא לפסים של תפקוד בלבד אלא לדרכים של יצירה, פעילות ואמון.
רוז'קה קורצ'אק, אבא קובנר וויטקה קמפנר היו אנשי השומר הצעיר צעירים ונלהבים. הם עברו מבחנים קשים יחד בארגון המרד ובפרטיזנים, התבגרו יחד וגובשו לתא של קרבת נפש וגורל . 'המולקולה' קראו להם. שתי המשפחות שהקימו חיו באחוות מופת בעין החורש. כמה טבעי שבבית העלמין את סיפור חייה של ויטקה סיפרה יונת הבת של רוז'קה. אבא ורוז'קה היו אנשי המילה. ויטקה לעומתם הכירה יפה את הרווח המשמעותי בין המילים. היא ידעה להעריך את אבא , האיש עמו הקימה בית . למרות שבנתה לה ערוץ אחר , היא הזדהתה גם עם מפעליו הרוחניים של אבא, גם עם שליחותו הציבורית , גם עם אחריותו לתרבות היהודית. אבא האמין בחכמתה התמציתית, הזדהה עם שאיפתה לחירות יוצרת ועם צימאונה הבלתי מתכלה לחיים שהתגלה באחריותה לבני אדם בחיי המעשה.
בחדר האוכל של עין החורש ספרו ותיקי חבריה סיפורים על מבחנים חורצי זיכרון. מיכאל קובנר הבן ליווה את דבריהם בתודה והוסיף שיר אהבה של אבא לויטקה.
בראשית דרכו הספרותית כתב אבא קובנר פואימה המתארת את חיי הפרטיזנים ביער ' המפתח צלל'. בלוויה של ויטקה חשתי ששוב צלל המפתח וסגר מעגל. הפעם צלילתו הותירה תחושה כי נסגר מעגל של אצולה חשאית, אצולה יוצרת ומחוייבת, אצולה המאמינה בשוויון ערך אמיתי. אך ייתכן ששגיתי: על ידי ראיתי דמעות נרגשות של אנשים צעירים שכמעט לא הכירו את ויטקה . על פניהם ראיתי כיצד יכול סיפור להתגלגל בין דורות ולמצוא חברים הצמאים להשראה. לא מקרה כי לאורך כל חייה מצאה ויטקה שותפים צעירים המוכנים לצמיחה חדשה, למחויבות מורדת בדיכאון המשתק. שהרי מי כויטקה ידע את ההבדל בין אשליה מכזבת לבין עיקרון התקווה.

לבלהה

נבל הפרח של גרעין אמירים .נבל הפרח של עין גב. בלהה, למרות שהיתה כה פרטית ומיוחדת למשפחתה, הרי לנו לחברי הגרעין ולאנשי עין גב בכלל היה ברור שפרחה בשבילנו. היא היתה לנו הקמע בו התגאינו. בתקופה שרקדה בלהקת האיחוד שמענו עליה בכל מקום אליו הגיעה. כך הרגשנו גם שנים אחר כך משום שהיה בה משהו כה קשוב לאדמה ולרוח שהיה לנו נוח לראות בה את הדגל השמח והעניו של כולנו.
עצוב לנו. למרות שידענו. בגלל שידענו.

ידענו מאין באה. מתוך סיפור עולי תימן שיועדו על ידי בוריס ש'ץ להיות תכשיטני מולדת בדמות תכשיטים תימניים שלמדו לעשות כאן בארץ ישראל. בתחילה במושב עושי התכשיטים בבן שמן, ואחר כך בירושלים. אופייני להם גם כשנסגר בית הספר בצלאל הם התמידו. עקשני עבודה. כך היה האבא . הכרנו את אמא של בלהה עם החום והקשר העמוק: בשורשיה היו התמדה, אהבת הארץ והנוף אך לא פחות קשר חם עם אנשים.

בלהה רקדה את חייה. גם כשנסעה על קלנועית ראינו אותה תמיד נערה שלאחר ההורה הנלהבת היתה נכנסת לרחבה כשהחלו ריקודי השיבולת והרועים, ריקודי שיר השירים. היא ריחפה ורקדה אותם בחן ובפשטות כזו ששוכנענו שאתה נולדו הריקודים הללו בימים ההם לפני אלפי שנים וכאן על פני אדמה ביום הזה. כך תיארתי לעצמי שבלהה היא שולמית של שיר השירים .

בלהה פרסה את מפת האהבה של הגרעין. בחיוכיה ובאהבתה ליוותה את חבריו, היא עקבה אחריהם בגאווה ואותתה להם במרחקים.

בלהה היתה קרובה לבגד, לאוכל, לשדה. הקשיבה לנשימת הארץ בשביליה ובסיפוריה, בעקבות הפרח והוואדי, במקומות מסתור ונקודות תצפית. היא האזינה לקולות שבקעו מהמיתרים והחלילים מהרצאות ומספרים רק כדי לשתוק את שידעה ולצחוק את חלומות העומק של האנשים והנוף. כל מה שיכול היה להעלות את מפלס הרוח ולא לאבד את כפות רגליו היה שלה. רעב התרבות שלה לא נגמר לעולם. הוא היה דרך חיים ואחר כך נשק נגד המוות. כשכבר נודעה מחלתה והחל הקרב הגדול היה צימאון התרבות והטיול דרך לאותת לאוהביה , לכל שידעו ולעצמה כי היא לא נכנעת. אפשר לשבת מול הנוף ולהתבונן בו עם ספר וקפה, עם חיוך לקרובים ולגרש את הרע שתקף אותה ללא רחמים. להודיע למוות כי לא יהיה לו ממשלה. שנים ניהלה קרב זה בסוד ובהומור, באהבה וחסד מנחם לסביבתה. גם כשהגוף בגד היא אותתה ניצחון.

אמנם נפרדנו מבלהה במסיבה אך לא היתה זו פרידה עצובה כמו היום. לא היה זה מפגש עם המוות כי עם ריח עוגות וצהלת חיבה עם חן פרח ומנגינה. ג'ינ ג'י שנפטר אף הוא השבוע אמר לי כי ככה צריך להיפרד ופרץ בבכי . חששתי כי עליו הוא מבכה.

עם כל הפחדים שלנו לא עלינו אנו עצובים היום אלא על בלהה שנעקרה מתוך חיינו. על הפרח שנבל. אלמלי ידענו כי אנשי משפחתה ימלאו את צוואתה לשמחה, לצמיחה וליופי, היינו לא רק עצובים אלא מיואשים אך היא הרי מסרה את שרביט אהבתה לעמוס ולבנים והם ימשיכו את אשר ציוותה. לחיות.

באתי להיפרד מאלי בשם שותפיו למעשה התנועתי, בשם חבריו לדרך החינוכית, בשם חבריו, תלמידיו ואוהביו הרבים. לא קל היה להגיד לו בחייו את שהרגשנו. הודף אמן היה של אותות החיבה. הוא ידע לתעל אותם מיד למסלולים של בנייה אותם כה אהב.
לכאורה נאלם היום הדואט הקיומי המופלא שבין אלי ואביבה. הרצוא ושוב בין הפתיחות הרגשית, ההקשבה והתמיכה ללא תנאי מצד אחד, לבין התביעה המתמדת למעשה האחראי , לפעולה בעלת המשמעות מצד שני. אך רצוא ושוב זה של אהבה עמד בכל כך הרבה מבחנים שעתה , אחרי פטירתו,נשאר עמנו. הוא היה לקריאה פנימית נמשכת . שני קולות שהיו לאחד.
אלי היה מעורב במעשה ההיסטורי של הלידה המחודשת אחרי התוהו ובוהו והאסון שפקד את העם היהודי ואת האנושות. כבחור בשנות העשרים הוא פעל וליווה את אנשי אקסודוס לאחר גלותם המחודשת לגרמניה. למרות גילו הצעיר הם נתנו בו אמונם גם במסע הנשים בהריון על פני אירופה בדרכן ארצה . זה היה מעשה של סירוב לקבל את גזר הדין .
הוא עצמו היה נער שעלה ארצה במסגרת עליית הנוער לעין גב. תמיד זכר את איש עליית הנוער בווינה אהרון מנצ'ר שהאמין בו ואפשר את הגעתו ארצה .אלי ידע כי מנצ'ר בא ארצה עם חניכיו אך שב לווינה כשחש שנסגרות האפשרויות , שהנוער לו הוא אחראי בסכנה. על משמרתו נשאר ונרצח יחד עם חניכיו. הוא היה לאלי למופת. אלי האמין בעם היהודי ובאנושות ועל כן היה לציוני הבונה מפעל. הוא מרד דרך המעשה . לא היה איש של נחמות שווא , ולא היה נביא שקר אלא איש המחפש מוצא במעשה.
אלי האמין בפוליטיקה ובכלכלה. הוא האמין כי יש להעמיד אותן לשירות האדם והחברה. בחייו הוכיח כי האגואיזם איננו הכח המניע בעולם. שלטון האדם באדם כמטרות הפוליטיקה והכלכלה היה נראה בעיניו רעיון מבחיל.
בשבילו הקיבוץ היה מרכז של ניסוי אנושי הצומח לבית.
הוא האמין בחזון התעשייה הקיבוצית כיצירה חברתית נאורה ודמוקרטית. להצלחתה הוא הקדיש את כל מרצו, דמיונו, ואת כל הריאליזם היוצר שפיתח. הוא ידע יפה את הפרובלמאטיות אך שש לאתגר .
כריאליסט וכמנהיג התנועה הקיבוצית בעת משברה הגדול הוא לקח על עצמו אחריות גדולה ונהג באצילות. אני מאמין כי ההיסטוריונים יוכיחו ברבות הימים כי האצבע שלו היתה טמונה בסכר בזמן הסערה ולפניה. הוא כאב את השבר.
תלמידיו ותלמידי תלמידיו ימשיכו לשאת בלבם את חזונו לחברה ישראלית שונה, ליצירה שיתופית מתחדשת, להעמקת תרבות קהילתית יהודית, לאותו שיר המעלות שהיה שר ומדביק את כולנו בעליית נשמתו.

אידה

כשהייתה צעירה בכל רוח שרקיה היתה אידה אומרת כי אין היא יודעת אם תוכל לשרוד . אך אנו ראינו אותה יושבת על הספסל מול הכנרת שכה אהבה, מופלגת בימים וצעירה בשכלה שלא נכבה אף פעם, לא נכנעת לצלקותיה, שופעת חמימות ואומרת תודה לכל אוהביה, ששמרו עליה מכל משמר. הנה היא ממשיכה לרכב על הקלנועית , עצמאית בשטח וגם כאשר התגלגלה אל השיח הגדול לא וויתרה, המשיכה לנסוע. כך שמרה על עצמאותה הרוחנית והפיסית גם אם הכאבים היו גדולים והגוף התמרד . אותות חיוניותה באו ממקום אחר.
אידה היתה בת למשפחה מסורתית . אחד מאחיה היה ציוני שביקש את ניו יורק ולא הגיע אליה, אחד מאחיה היה איש אגודת ישראל שביקש להתמיד בתפילותיו בלטביה, אחד מאחיה היה קומוניסט שבער באש המהפכה. כולם ניספו בימים הארורים ההם. אידה הייתה חניכה אדוקה לתנועת נצ'ח , הייתה בהכשרה חקלאית חלתה וחזרה חלשה לביתה , היא עברה להכשרה עירונית ושם נבחרה לעלות למשק הפועלות ליד עפולה.בכל מקום התגלתה כפועלת. ממשק הפועלות משם הגיעה לחצר כנרת ולבתלם, קבוצת מייסדי עין גב. אחרונה היא בין חברינו שעלו על הקרקע בעין גב ב1937 . מותה של אידה היא סיום של דרך ארוכה.
התלם של אידה היה הארוך ביותר הוא לא טושטש לעולם על ידי רוח הזמן או על ידי עצלנותנו שלנו הממשיכים. החיים היו לצידה של אידה . בסיקול האבנים בימי הכשרת הקרקע, בקטיף החצילים השורט ללא רחמים, במכנסים הארוכים ובכילה שהיתה צריכה להגן על הפנים מפני הברחש, בימי ים המלח הקשים מנשוא (לשם נאלצה לנסוע כי שאר החברות שנבחרו על ידי האסיפה לעבוד בעבודה הקשה איימו שאם יטילו זאת עליהן הן תעזובנה את הקיבוץ) . אך לא רק בקושי של העבודה עמדה אלא גם בבושות שהעבודה הטילה עליה כמו לעבוד כעוזרת בית בבית של אשה מפוקפקת בטבריה, שם התנזרה מלאכול ולשתות עד שבעלי התפקידים בקיבוץ ראו במצוקתה ושחררו אותה מן העול המביך. מסירותה יוצאת הדופן לעבודה הכתירה אותה לא פעם כסדרנית עבודה. היא טיפלה בבגדי הקיבוץ ובמטבח, עבדה בחקלאות ובתעשייה ב'טרית'. עשרים שנה עבדה במסעדה . כל זית שיצא מתחת ידה או עינה במטבח המסעדה עמד בדיוק במרכזו של החומוס . על הסדר בעבודת הקיבוץ לא תמיד היה אפשר לסמוך לא בגלל אי הסדר של אידה אלא משום שענייני הקיבוץ היו כרוח פרצים . אך על הדוגמה האישית של אידה ניתן היה לסמוך… נדמה לי כי אפילו בן גוריון יכול היה לסמוך על אידה כי מעולם לא שברה היא את אמונתה בו.
במלחמת העצמאות היא נשארה בקיבוץ כדי להלחם על הבית. היא היתה בין העולים לסוסיתא בגל השני .
כמו שאמרה 'לא ידענו לקחת , רק לתת' ובכל זאת תמיד האמינה בקידום רמת החיים וביכולת להסתגל לשינויים.
נישואיה ונאמנותה לבעלה השני אורי , האינטלקטואל והשליח גילו שוב את נאמנותה ואת חריצותה.
עוד לפני שבועיים כשבאה לנחם את משפחת בלום זכרה בחדות את ימיה בהכשרה הרחוקה בימי נעוריה , את רייקה חברתה הטובה שנספתה במחלה . בת תשעים ושמונה היתה נכונה להעביר את הסודות מהחדר שהיה בחידוד ובחכמה של אשה שלא שבעה את הימים.
היא ביקשה לדעת הכל, להודות על הכל, ולסדר את הכל כי ידעה כי העולם לא נשאר כשהיה אחרי שעבדה בו בעשר אצבעותיה ובנתה בו בית לחברים וצעירים שלא הכירה. היא היתה גאה בעשייתה וענווה לגבי תפקידה ולגבי אמונותיה.

בשנים האחרונות ליוו אותה בנאמנות אנשי הצוות הרפואי, אנשי בית הקשיש, רחלי, בני המשפחה , אלי ובמיוחד אירנה . לכולם היא היתה אסירת תודות אך גם הם לה כי היא בישדה להם ללא הרף כי החיים עשויים להיות חיים של טעם ומשמעות.

גרעין המייסדים של עין גב ציפה לאידה בעולם שכולו טוב כי הרי גם שם יש לסדר את העבודה.

אידה

כשהייתה צעירה בכל רוח שרקיה היתה אידה אומרת כי אין היא יודעת אם תוכל לשרוד . אך אנו ראינו אותה יושבת על הספסל מול הכנרת שכה אהבה, מופלגת בימים וצעירה בשכלה שלא נכבה אף פעם, לא נכנעת לצלקותיה, שופעת חמימות ואומרת תודה לכל אוהביה, ששמרו עליה מכל משמר. הנה היא ממשיכה לרכב על הקלנועית , עצמאית בשטח וגם כאשר התגלגלה אל השיח הגדול לא וויתרה, המשיכה לנסוע. כך שמרה על עצמאותה הרוחנית והפיסית גם אם הכאבים היו גדולים והגוף התמרד . אותות חיוניותה באו ממקום אחר.
אידה היתה בת למשפחה מסורתית . אחד מאחיה היה ציוני שביקש את ניו יורק ולא הגיע אליה, אחד מאחיה היה איש אגודת ישראל שביקש להתמיד בתפילותיו בלטביה, אחד מאחיה היה קומוניסט שבער באש המהפכה. כולם ניספו בימים הארורים ההם. אידה הייתה חניכה אדוקה לתנועת נצ'ח , הייתה בהכשרה חקלאית חלתה וחזרה חלשה לביתה , היא עברה להכשרה עירונית ושם נבחרה לעלות למשק הפועלות ליד עפולה.בכל מקום התגלתה כפועלת. ממשק הפועלות משם הגיעה לחצר כנרת ולבתלם, קבוצת מייסדי עין גב. אחרונה היא בין חברינו שעלו על הקרקע בעין גב ב1937 . מותה של אידה היא סיום של דרך ארוכה.
התלם של אידה היה הארוך ביותר הוא לא טושטש לעולם על ידי רוח הזמן או על ידי עצלנותנו שלנו הממשיכים. החיים היו לצידה של אידה . בסיקול האבנים בימי הכשרת הקרקע, בקטיף החצילים השורט ללא רחמים, במכנסים הארוכים ובכילה שהיתה צריכה להגן על הפנים מפני הברחש, בימי ים המלח הקשים מנשוא (לשם נאלצה לנסוע כי שאר החברות שנבחרו על ידי האסיפה לעבוד בעבודה הקשה איימו שאם יטילו זאת עליהן הן תעזובנה את הקיבוץ) . אך לא רק בקושי של העבודה עמדה אלא גם בבושות שהעבודה הטילה עליה כמו לעבוד כעוזרת בית בבית של אשה מפוקפקת בטבריה, שם התנזרה מלאכול ולשתות עד שבעלי התפקידים בקיבוץ ראו במצוקתה ושחררו אותה מן העול המביך. מסירותה יוצאת הדופן לעבודה הכתירה אותה לא פעם כסדרנית עבודה. היא טיפלה בבגדי הקיבוץ ובמטבח, עבדה בחקלאות ובתעשייה ב'טרית'. עשרים שנה עבדה במסעדה . כל זית שיצא מתחת ידה או עינה במטבח המסעדה עמד בדיוק במרכזו של החומוס . על הסדר בעבודת הקיבוץ לא תמיד היה אפשר לסמוך לא בגלל אי הסדר של אידה אלא משום שענייני הקיבוץ היו כרוח פרצים . אך על הדוגמה האישית של אידה ניתן היה לסמוך… נדמה לי כי אפילו בן גוריון יכול היה לסמוך על אידה כי מעולם לא שברה היא את אמונתה בו.
במלחמת העצמאות היא נשארה בקיבוץ כדי להלחם על הבית. היא היתה בין העולים לסוסיתא בגל השני .
כמו שאמרה 'לא ידענו לקחת , רק לתת' ובכל זאת תמיד האמינה בקידום רמת החיים וביכולת להסתגל לשינויים.
נישואיה ונאמנותה לבעלה השני אורי , האינטלקטואל והשליח גילו שוב את נאמנותה ואת חריצותה.
עוד לפני שבועיים כשבאה לנחם את משפחת בלום זכרה בחדות את ימיה בהכשרה הרחוקה בימי נעוריה , את רייקה חברתה הטובה שנספתה במחלה . בת תשעים ושמונה היתה נכונה להעביר את הסודות מהחדר שהיה בחידוד ובחכמה של אשה שלא שבעה את הימים.
היא ביקשה לדעת הכל, להודות על הכל, ולסדר את הכל כי ידעה כי העולם לא נשאר כשהיה אחרי שעבדה בו בעשר אצבעותיה ובנתה בו בית לחברים וצעירים שלא הכירה. היא היתה גאה בעשייתה וענווה לגבי תפקידה ולגבי אמונותיה.

בשנים האחרונות ליוו אותה בנאמנות אנשי הצוות הרפואי, אנשי בית הקשיש, רחלי, בני המשפחה , אלי ובמיוחד אירנה . לכולם היא היתה אסירת תודות אך גם הם לה כי היא בישדה להם ללא הרף כי החיים עשויים להיות חיים של טעם ומשמעות.

גרעין המייסדים של עין גב ציפה לאידה בעולם שכולו טוב כי הרי גם שם יש לסדר את העבודה.

בגיל 14 הגיעה אסתר ארצה . לצורך הסרטיפיקט שונה הגיל. האב כבר לא היה בחיים.
היהדות הבולגרית ממנה באה המשפחה היתה מיוחדת . שבט גאה וחם מצאצאי גולי ספרד. בקהילה היה החינוך עברי מפותח. המורות הגיעו מישראל. דברו עברית במבטא ספרדי יחד עם לאדינו ובולגרית. עם בואן ארצה אסתר הלכה למשק פועלות בנחלת יהודה. שם היא גילתה את השכנים קבוצת החלוצים היקים שהיתה במקום. הלב לקח אותה מייד . היא הבינה כי שם קורה הדבר האמיתי. כך הצטרפה אל חבורת 'בתלם' שהיתה קיבוץ בהתהוות. עמהם היא הלכה לביתניה לעבוד באריזת תפוזים ובעבודות שונות. באותם ימים היא היתה נערה חרוצה במיוחד, עם צמה ארוכה משתלשלת.

בעת מסביב רחשו העכברים ומגיפה איימה על חוות ביתניה, החליטו רשויות הבריאות לפעול מייד ובאופן רדיקלי. הם החליטו כי יש לשרוף את הצריפים לצרכי דזינפקציה. שיש לספר את כל החברים . את הכל קיבלו החברים באהבה או אולי בהסכמה שבשתיקה אולם לדבר אחד לא הסכימו : שיורידו את צמתה של אסתר. כשבאו לספר אותם הם הסתירו את אסתר עד יעבור זעם. הצמה ניצלה וגם כבודם של החברים.

זאב ענו היה מנהיג החבורה בנחלת יהודה ובן זוגה של אסתר. חצי שנה לאחר העלייה על הקרקע של עין גב החלה להתארגן העלייה לקרקע של חניתה. זאב ביקש לצאת להרפתקה החדשה. להירתם למשימת הימים ההם. זאב נפל בחניתה . הוא היה הקרבן הראשון של החבורה הצעירה באמת . אסתר האמינה כי את האהבה אין לכבות. היא זכות בסיסית שהופכת לחובה.
כך נקשרה עם אהבת חייה גרי.
אסתר הביאה לעין גב את אמא שלה. בגיל 43 היא שוחררה על ידי הקיבוץ מעבודה מחמת זיקנה אך התעקשה לעבוד מאז עוד כמה עשרות בשנים. היא ליוותה את עין-גב כנציגת דור ההורים.

אסתר היתה עובדת חרוצה, בעלת כוח. היא עבדה בחקלאות , במטבח, בטרית,היא היתה שבע שנים מחסנאית ילדים, עם גרי עבדה בכפר הנופש, בימי הבונגלוס והאוהלים. הם העמידו את התיירים במבחנים קשים של קיץ אך האורחים שבו והגיעו כל שנה. משנת 1973 עבדה אסתר במזכירות הטכנית.
במקומות השונים בהן עבדה תמיד געשה. גילתה כשרון לעבודה. אך היתה מרוכזת גם בעניינים אחרים. תמיד תהתה על הצדק בקיבוץ ונשארה נאמנה לו. ביקשה להרים את השטיח ולגלות את האבק המסתתר תחתיו. היא לא היססה לקרוא את 'לאשה' ולא את דבר הפועלת . היא לא אהבה הסתתרות. ידעה כי ניתן לפזר את ערפילי הרוח בהצבת האמת המתרחשת בין החברים לפי גרסתה הנחרצת.
כשגרי בעלה נפטר היא סרבה לבדידות. לא היססה לקשרים נוספים. כשחשה את הכאב והגיל היתה דוהרת לסיבוב בקלנוע כדי להגיד שלום, לגלות פרחים ואת דעתה על הקורה בחצרו של הקיבוץ. היא גילתה תמיד מה קורה תחת השמש ולא חסכה את דעתה.

אסתר היתה חתיכת עין- גב. מביתה המשקיף לכנרת היא נשאה את גאוות הראשונות. אך תמיד
הוסיפה : האם זה מה שהיה צריך לקרות? פעם אמרה כן , פעם אמרה לא. אולם כשחלתה את מחלתה האחרונה פסקה: טוב היה לי כאן בקיבוץ , וטוב היה הטיפול. זו ההזדמנות להודות למשפחתה ,לצוות הרפואי ולצוות הבית הסיעודי על הטיפול הנאמן .

במשפחתה התגאתה בלי גבולות. אם לבן וידידה של נכדיה. את ניניה הרכיבה על הקלנוע כנסיכים בחוותם. הם ידעו: כאן צמחו להם שורשים. הם האמינו לדברי סבתא הלא פופוליסטית שייצגה בנאמנות את האנשים הפשוטים שבנו את הארץ.

מוקי צור

הזיכרון המלנכולי, הזיכרון המת, הזיכרון הסטרילי, הזיכרון המקבע את העבר ועושה אותו לשליט על ההווה, הזיכרון הנבנה כגדול מהחיים זהו הזיכרון שלימד אותנו ניטשה שהוא מזין את הכעס ואת ההדחקה. אותו אנו שוללים. אך יש גם זיכרון אחר, זיכרון חי , זיכרון העובד בו העבר פועל על הווה ומכבד אותו, בו ההווה מקבל את הזכות לפרש ולדלות, זיכרון זה הוא הראוי.
אם שר החוץ הגרמני הודיע כי לדידו חוקת אירופה צריכה להיות מבוססת על העיקרון כי אושוויץ לא תוכל להתקיים בה , הוא מפעיל את הזיכרון הראוי. שהרי הוא פועל למניעת הרוע האבסולוטי הוא זיכרון המזין ומעניק תשתית לחיי אירופה. הבעיה איננה המכשיריות של הזיכרון אלא האם אנו נזקקים לזיכרון מת, מלנכולי או זיכרון אקטיבי, זיכרון המכוון לחיים.

המציאות אינה מורכבת מהנזכר והנשכח. הזיכרון, כלומר העבר זקוק לנו, לזוכרים, לשמו אנו נזקקים למה שהורקהיימר קורא העצב האמיתי , העצב המעניק אפשרות לאותנטיות, ניתן לשימוש על ידי ההווה. יש בו גם השימוש במה שאנו זקוקים ויש בו ביטוי למחויבות שלנו כלפי אלו שכבר אינם עמנו.

אני מבקש להזהיר בפני הסכנה שבזיכרון, של הזיכרון המדומה. אנו צריכים להיות זהירים ולבדוק את עצמנו ואת זכרוננו יש לבטא את הניסיון לדייק בין מה שנזכר לבין מה שנבחן בכלים היסטוריים. יש תביעת נאמנות לנזכר ולתביעת האמת של ההיסטורי. במשמעת זו אין צידוק לשיכחה.

חופה באום ג'וני
הרוח כאן חזקה ולא תמיד נעימה. אז אתם אולי יכולים להבין עתה את כל אלה שנמלטו מאום ג'וני לצמח לתפוש את הרכבת. נראה עוד היום שהתנאים הרוחניים קשים. העוזבים אז לתחנת הרכבת בצמח התחלקו לשני סוגים אלו שהגיעו שעתיים לפני צאת הרכבת ואלה שהגיעו שתי דקות לפני שהרכבת זזה. מה היה ההבדל ?
היה כאן איש בעל לב גדול וידיים נפלאות שידע לטפל בחיטה, בעצי הפרי ובאנשים ברכות ובאהבה. הוא היה מעין אבא לחבורה המיוחדת. כל פעם שהיו אומרים לו כי מישהו יצא לתחנת הרכבת עם לב כבד היה רץ אחריו יושב עמו ומדבר והחבר היה חוזר למרות הרוח. אלו שכאבו אך רצו לחזור לדגניה של אותם הימים היו יוצאים לרכבת מוקדם כדי שתנחום ישיג אותם. אלו שהחליטו כי הם רוצים באמת לצאת מהמקום עזבו בחשאי כמה דקות לפני בא הרכבת כדי שתנחום לא ישיג אותם וישכנע.
אולם יום אחד בא הרוח ולקח את כל הצריף שהעתקו לפניכם לצמח. אז כבר תנחום לא היה יכול להחזיר את הצריף מן הרכבת. כל הקבוצה רצה לתחנה ושכנעה את הצריף לחזור. נצטרך את כל האנרגיה של כל אלו שבאו לטקס כדי לא לתת לאום ג'וני לברוח לצמח כי היום יש כאן חתונה.

לפני שנים שהתחלתי לחקור את ימיה הראשונים של הקבוצה התפרצה למשרדי בקומה השלישית של בית התנועה הקיבוצית אשה במחצית שנות השמונים. היא טיפסה את כל הקומות כי היתה סרבנית מעליות.
היא אמרה: אתה הולך לכתוב שהחתונה הראשונה בקיבוץ היתה של מרים ויוסף ברץ עם חנוכת החצר ב1912. לא נכון. אני הייתי הכלה הראשונה והתחתנתי באום ג'וני. מרים ברץ השאילה ממני את הטבעת לחתונתה ולא החזירה.
אחרי שאמרה תיארה את חתונתה באום ג'וני. בחיי המחקר למדתי להעריך חלק מהסיפורים כאמיתיים והם מוגדרים אצלי אמיתיים כי אי אפשר להמציא אותם. וכך תיארה את החתונה.

ערכו שער מענפים ועל ידו עמד חבר עם קתרוס וקיבל את האורחים במנגינות. הם הגיעו רכובים על סיסיהם עם שתי חולצות. האחת לרכיבה ואחת למסיבה. עץ יבש היה באופ ג'וני. עליו תלו את חולצות הרכיבה שלהם ומאז נקרא עץ החולצות. הביאו שתי חביות עם יין ועם מים. במסמרים תלו עליהם ספלים ממתכת. את הצלחות צבעו במיוחד ואשת השיך הכינה דגים לכל האורחים.
בא השוחט וערך את הטקס. חופה כהלכתה. אחר כך החלו הריקודים. החתונה נמשכה שבעה ימים ושבעה לילות.

מכיון שהסיפור אמיתי פרסמתי בספר כחתונה הראשונה בקיבוץ. אולם קיבלתי מנהלל רוח קרה. שפרה קדמה לרחל! ומאז אני לא יכול להגיד מה היתה החתונה הראשונה בקיבוץ.

בכל אופן כנראה שמאה שנים לא ראה המקום הזה חופה. והוא המקום שבו התחילה ההרפתקאה. לפני מאה שנים בדיוק התחולל פה קרב האם הסיפור של הקיבוץ הוא רק הרפתקאת נעורים מלהיבה או בית המכיל בתוכו את ההרפתקאה. האם האהבה יכולה לבנות בית מחייב לשנים. והנה כאן אנו שבים להחלטה הזו של איתי ושני. ברית לשנים. ברית הנכרתת לעיני עדים אוהבים, משמעותיים. פרכוסי הלב הופכים לתלם ארוך.

משתתפים עמנו ברוחם אבות ואמהות סיפורו של עם המצוי בסיפור המשפחה. חלוצי העלייה השנייה והשלישית.כפר אוריה וקריית ענבים, דגניה ב' וכפר סבא, מעפילי מאוריציוס. התפוצה הלונדונית.אוקראינה וגרמניה. כל האהבות והיצירה, כל הכאב והחברות המצטברת המונחלים כאן לחוליה חדשה לקראת עתיד.

חופה פתוחה אל פני שקיעה ורוח שמתוכה צומחת ברית.

בשלב ראשון תעניק הכלה טבעת לבן בריתה. החתן יעניק את הטבעת לבת בריתו בסוד האהבה.

כתובה זו נכתבה על ידי החתן והכלה ואני קורא לכם אותה מתוך תקווה שתעידו כי שמעתם ואתם מתרגשים כמוני.

שבע ברכות

ברגע זה של שמחה, של התעלות איננו שוכחים את כל אלו שהשמחה אינה במעונם. את החורבן המשווע לתיקון. את המצוקה האנושית ואת המרחק הגדול מן הבניין השלם. על כן דווקא עתה אנו שוברים את הכוס בתקווה כי מעשה האהבה אכן יביא עמו רגישות לעוול והשתתפות במעשים לתיקונו.