מזוודות ותרמילים

 

כיצד ייראה תרמיל  שיוכל לשאת בקרבו את  כל שיעזור לנו לנחיתה רכה  בעולם החדש, להגר בזמן ובמקום?

האם יהיה  זה 'תרמיל פילים' שנהגו להעניק  לנו בצבא, ארבעים ושניים קילו  על הגב? רק מראהו היה  מביא  אותנו ליראת הדרך.  לתשוקה פראית לויתור  על  המסע.  ואולי 'תרמיל שכל' ?  אותו היינו  עונדים על כתפנו  בקלות  אך  גם  בגאווה משום  שהכיל רק  מפות ופנקס לרישום נקודות ציון בשטח. אך  תרמיל שכל  היה  מותיר  אותנו ללא   את חפירה ומנת מזון המאפשרים  לחפור  את חפירות חיינו.  האם נצטייד בארגז נפט מימי הטורקים?  הוא הכיל  בתוכו שני פחי נפט. כאותו ארגז  שטלטל  אהרון דוד  גורדון ממקום למקום. ארגז זה קשוח ורחב . הוא יכול להפוך לכיסא, לשולחן או לארון באוהל  החלוצים בו נשכון  עם הגיענו לארץ  הבחירה. אך אולי טוב מכל תכניו החדשים של ארגז  הנפט היתה  הפיכתו למיטת  התינוקות לתינוקת הראשונה  של תל יוסף על הגבעה הצחיחה…

 

האם בכל תחנה ותחנה  תצעק  המזוודה שלקחנו לדרך  בשמחה  לאיד : אם לא תסדר לא אסגר! או אולי קולם  של שני ספרים ומברשת שיניים יהדהדו במזוודה בבדידותם?

 

היום קצת קשה לאבחן בין סוגי המזוודות כי לפתע הן קיבלו גלגלים וגם הכבדות שבהן איבדו את  תחושת  משקלן. אך  אל חשש יש  בתי דין ודיינים למזוודות  בכל  שדה תעופה והמשקל העודף מתגלה  תמיד.

 

מה  יהיה תוכנה  של  המזוודה שאקח עמי לדרך ?  פטיש, מפה, סכין  קילוף לתפוחי הדעת? אלו יתנו לי  כלים לעבודת ההווה  שיתרחש עם הגיעי למחוז  החפץ.  ואולי גם  גיטרה וספר תנ'ך או חלילית לדרך   לפי הוראה  שקיבלנו ממארגני  טיולי תנועת הנוער בימים עברו.  ואולי יהיה תוכנה  של המזוודה קרעי בית וזיכרון  רחוק אותם ארצה  לקבוע  בביתי  החדש  כדי לא להתבלבל ולאבד  במסע  גם את זהותי המאוימת.  תמונות  דהויות מעולם ישן, מכתבים  עם כתמי דיו צורב, אילן יוחסין מפואר ואוסף בולים מעולם  שחלף. שהרי מסע זה לעתיד  הלא ידוע  הוא  ביטוי לי, הכרעת  זהותי, ביטוי לחלום  הנטוע עמוק בתוך  קו הזינוק לחיי. הוא קשור  בפעימות לבי, במחיאות  הכפיים של האהובים עליי, באיומים של שונאי, בפרחים שהבטיחו ובפצעים  שקיימו.

 

אך יש  שהדרך  היא   שתקבע את תוכן הדברים שאקח  אליה.  אני כותב  דברים מגומגמים אלו  ביום השואה ואני נזכר  בכל  ערמת המזוודות שנצברו  במחנות המוות והן הכילו  את מה  שניתן  היה  לארוז בדרך אל הסבל הבלתי ידוע ואל המוות הצפוי מראש. הן נארזו בזמן חירום עת הבית עלה   בלהבות   והכילו את מה  שניתן היה לקחת מהר, ללא תקווה, את מה  שהגב יכול  היה לשאת בזמן בו  הדאגה והחרדות היו למשקל עודף.

 

במזוודות ניתן למצוא  אותות למה  שאני מתכוון שיקרה. מעין שבועה  ראשונית הרומזת  לימים הבאים  כפי שאני מנחש, חושש, מצפה שיבואו.

 

 

הגירה ועלייה

 

הגירה  ועלייה, עלייה והגירה מה  ביניהן?

 

מוקדם ומאוחר מוצא  עצמו העולה כי הוא מהגר. הוא זקוק למילון חדש, לכלי עבודה שאינו מכיר.  למזג אויר המודיע על מוזרותו. העולה  החדש אינו מורגל בדרכים, בפכים הקטנים המעידים על שייכות. החלומות בלילות אינם מגלים את הנוף אליו  הוא מתעורר. אין הוא סופר בשפת ארצו החדשה. לעתים ילווה  אותו מבטא מסגיר זרות.

אם כל עולה  הוא  מהגר  לא  כל  מהגר עולה. אמנם הוא עשה  קפיצת דרך. עבר ממקום אל מקום. אך כדי שהגירתו תהפוך לעלייה   חסרות  הציפיות, הברק בעיניים, הקסם בהגיעו אל מקום עליו חולמים קודם , אותם  מבקשים לעצב  ברוח העולים לרגל, המניפים דגל.

אם העולה מגלה תמיד  כי  הוא גם  מהגר לעתים קורה  כי המהגר הופך לעולה. משהו בפגישה  עם הארץ החדשה ממלא בו תקוות  עליהן לא  חשב. משהו  מהמשא על גבו הופך לכנפיים  המעיפות אותו לגובה. וכמו שראינו  אנשים יודעים את המהפך בלבם שהופך אותם למהגרים. אנשים שכבו כשחלומם נשבר, כי לא  הצליחו לגבש  אותו לשפת החיים העשירים ופורטים את כל פינות חייהם לפרטי הסתגלות או  למגילות של תוכחה.  לא תמיד תנועה זו פנימית, צומחת  מהפסיכולוגיה  המענה . לעתים זו תוצאה של  סוציולוגיה ופוליטיקה היודעות אף הן את סוד  הנפילה.

בעלייה  יש יותר מהחלפת  הווה בהווה משופר. לעתים העלייה  כרוכה דווקא  בירידה כלכלית, ביותר רעב למימוש ציפורים  כחולות . באמונה עזה  כי ההווה  החדש  הנגלה  בפניך  מסתיר בתוכו אורות  גנוזים הקוראים לך  לגלות.  בעלייה  יש תחושה  של פענוח חידה  שאתה   סוחב משך שנים. והיא  גנוזה ולא  ניתנת לגילוי. היא  הפיכת  הארץ  המובטחת לארץ הבחירה  ארץ  שבה אתה  מגלה  את בחירתך, את חירותך  את יכולת  היצירה  החבויה  בך.

 

 

ככל  שגדולה הפיכת הלב לקראת עלייה כך אורבת האכזבה. התחושה  של  סירוב לקבל את  שמתרחש  בחוץ. בעלייה  מתקיימת  מדידה מתחדשת  של המימד  המוסרי והאסתטי. מבחינה זו  אין זה  משנה  אם עלית אי פעם לארץ או נולדת בה. אם מסע זיכרונותיך, זהותך , שורשיך נמצאים כבר כאן או נוסעים הם משם לפה. כי העלייה  היא מתודה  לגילוי הגנוז ולגניזת  הפומבי מדי.  היא לעולם לא תקבל עולם שאין בו לאן לחתור, עולם שבו  כבר הגענו. למרות זאת  אין היא  עלייה לרגל הנובעת מתוך ייאוש מהבית ממנו אתה יוצא.  היא עלייה לרגל אל בניית  בית. בית עטור חלונות אל  הרוח הפתוחה, אל הדרך הרחבה. היא נמדדת ביכולתה  לא לאבד את מטרתה הגנוזה מבלי  להתחפר ולהיות  עיוורים לשינויים  המתחוללים בלי הרף, לפעמים  בכוחם של אלו  הלא  מוותרים על  רצונם לעלות.  העלייה לעתים נבחנת  ביכולתה  למסור  את אורה  הגנוז  אל דור  שיצטרף או יתגעגע.

בלהה, חמש  שנים

 

חמש  שנים חלפו גם הן. ככל  שעובר הזמן מתחזקות מילותיה  של רחל כל אשר אבד לי , קנייני לעד.  אתה שב אל הדמות ופוגש אותה בנסיבות שונות. בפרשות דרכים והיא שואלת והיא נקבעת בזיכרון  והיא קניינך לעד.

שנים  אני עוסק בחידת הקמתה  של  החברה בארץ.  קורא ספרים עבי כרס, מנסה להתמודד עם מספרים וכלכלה ושואל את עצמי האם היה  הפרוייקט אפשרי ובזכות מה. אך ברור לי כי בעצם אני מחפש  את קו הזינוק.  את המזוודה עמה יצאנו לדרך. לפעמים  אני  רואה בה חגור פילים ענק, 42 קילו  שאם זכרוני אינו מטעה  אותי לא  הגביר  את ביטחוני במסע אלא גרם לי  לפחד מפניו . לפעמים  אני חושב כי הוא  היה  תיק שכל קדמוני שעמו השווצנו כי  אנו יכולים לנווט בכל דרך, למצוא כל גב מים בנגב השומם.  אך תיק שכל זה גנז גם אז  כל כך הרבה  שטויות…

אני מנסה להחזיר  את עצמי לפרויקט העלייה וקיבוץ הגלויות  דרך  עלייתי במרכאות  באמצע  שנות החמישים מהגולה מארגנטינה שהיתה סיר הבשר לא כדימוי אלא   כמציאות. רק שלוש  שנים הייתי בגולה והן  הספיקו לעשות אותי זר  בארצי שלי.

לעומת זאת אני נזכר ברחוב טבריה בירושלים ובסמטאות מסביבו.  לא ידעתי אז שלאט לאט כמתוך ערפל  תופיע בפני שכונה זו  כאוטופיה חיה וקיימת. עם הריחות והמבטאים, עם  התבשילים והמצוקה המשותפת. חלק  בלתי נפרד  מהאוטופיה היו  חברי תנועת  הנוער שלא ביקשו להנציח את השכונה. שידעו כי חלומם  היה להיות ביחד . במקום אחר. שבתום של  בני ארבע עשרה יצאו לשנות את העולם אך בעצם ביקשו לשמר בעולם  החדש את החום והאינטימיות של שכונתם. . כבר אז התחלנו לראות את הרחוב זז אל שיכונים חדשים משופרים  ולא ידענו כי דווקא בשכונה הנפרדת מעצמה  נולדה עבריות לא כנענית.  ישראליות  רגישה. איך קוראים לזה  היום? יהודית ודמוקרטית. היה בשכונה  הזו   צמא  תרבותי וצחוק שמגיח מבפנים ומרפא. היתה  שם בלהה.

בלהה הבטיחה לנו  בחריצותה  המחייכת  שהחלום נכון.  שלא צריך בשבילו את מרקס או גורדון.  צריך לרקוד. לפני שבועיים  חגגו שבעים שנה  לחגיגות העומר  ברמת יוחנן. רוחו של מתתיהו שלם ולאה ברגשטיין  היו שם וגם הלהקה, הלהקה של בלהה. היה שם משהו באוויר, במפגש  בין וינה, אוקראינה, הבדווים והתימנים ובין הארץ  ובה כוהנות ולא כוהנים ובה  אין רוקדים אל השמים בקפיצות וירטואוזיות אלא  מתכופפים אל האדמה מחפשים את הבסיס. את הלחן הבסיסי, את ריקוד היחד המתגבר  על חוקי  הגרביטציה  החברתית. זה  היה  המקום של  בלהה. זה  היה  הניצחון  של המפעל. הסלטו לחיים. באותו ערב  בו הייתי צריך לדבר על תולדות הריקוד החלוצי , חייכתי אל עצמי. אני מדבר על ריקוד זה  כמו שפעם חנכתי מוזיאון לטרקטורים… חשבתי נו מה  בלהה מה את אומרת עכשיו?  ראיתי שוב את בלהה מחייכת  בתמיהה על שונותם של האנשים המדברים  בארשת  חשובה ורצינית ומבקשת מהם להשתולל קצת. לזוז, להיות רגיש למנגינה לפתור  במעגל נפתח את השונה. לחבק אותו  . דווקא אז  יובנו הספרים , האתגרים, המסעות  שאנו נוסעים בחיינו מעולם לעולם. אז כשחזרתי  מארגנטינה  היא  החזירה לי את  תקוות השייכות ואת הזכות  להיות שונה בחיוכה ושובבותה היא רקדה עם כולנו בעברית כנה ומובנת.

ועתה חמש שנים מפרידתנו  כל שאבד לנו קנייננו לעד. עד שנאבד גם אנחנו.

בתגובה ל'אבי הקבלה המתה' מאת אביה הכהן, גיליון פרשת בחוקותי / מוקי צור | מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

הא לחמא  עניא, לחם העוני

זוהי  המצה  שלפנינו – כאן ועכשיו

שאכלו אבותינו במצריים-  אז ומזמן

למען נראה  את ירושלים בבניינה – בעתיד.

 

שלשת מימדי  הזמן משתתפים עמנו בסדר  הפסח הכאן, האז

והלו יהי.

 

האם  נדע כי  גם כאן,  בארץ המובטחת יש לצאת ממצריים  שבתוכנו, שמסביבנו?

האם נוכל  לחצות תמיד  את ים סוף ,  לגלות את  המדבר ולנדוד  בו בלב  הנראה  כה בנוי, כה סלול?

האם נדע להקשיב לקול הקורא לנו תמיד  קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה, הקשיבו לטבע  הזורם, הענו למצוקת האדם, היו נחשונים הקופצים אל הלא ידוע,  אל החירות?

 

כל דכפין , הרעב והצמא לחירות, לאחריות,  יבוא , ישתתף  במסע.

בכל דור ודור.

 

ברכה לסדר פסח, עין גב תשע'ה

הלב נשרף. על חורבן לבבי אלך מוכפש. האם אמצא  דבר נוצץ ואין. אפר. ככל אפר אפר קר. ואין שום דבר שיידלק או  יחיה את אפר לבבי אפילו כניסת האנגלים לא עוררוני. אין לקוות ללבי השרוף. לרוחי כי יקום.  נדמה לי כי מוכן אני  לקבל כל השפעה שהיא, ללכת אחר מישהו. אני שחיפשתי  תמיד את דרכי בחיים, שלא חפצתי להתקרב וגם לא יכולתי עם הזמן, הנני מוכן  להיות נגרר אחרי מי  שהיא         ובלבד  שתרגיש. ומלבד     שתקרבנה העיניים. ריבונו של עולם מי זה הביאני  לידי כך ?

 

 

2.לא יקירתי, לא  'אחרים' עוררו אותי והשיבו לתחייה. לא אחרים עוררו  בי את החשק לנוד בלילות לבנה אלה, לשכב על הארץ לתמוך  את ראשי  בידי ולהביט ולהביט במרחק הקוסם, בשדות הרוחשים שם למטה, הנרדמים והמקיצים  לקול צעקת  ציפור פתאומית.  לא הם               עוררו בי את תשוקת הכאב והגעגועים לימים עברו שחיים בי ושנשמעים כמו הד  רחוק  שעוד לא נבלע בחלל              הנעלם, כמו  הד צליל פעמוני ערב שרועד עוד באוויר שהולך  ונאבד, הולך ופוחת ועוד מעט  ואיננו.  סיפור אחד ו'אצל'   שמו קראתי והוא, הוא שעורר  אותי, הוא שלימד אותי שלא כל דבר  המושש בידיים  ערכו רב.  ציפור עברה ותף  בכנפיה בגלי  האוויר.זזה היה מזמן אבל הנפש  כלה  אחריה עוד. קוו שמש  הבקיע  דרך  אין מפלט. העבים והוא אחרון היה  ודומה כאילו  הובלה אישה אסורת אזיקים למרחקים וזה מבטה האחרון, מלא  רחמים, אלא צער כאילו  ניטלה  התקווה האחרונה. ומה אם נתת רגע  לאילוזיה להרקם בדעתי כי רק אילוזיה היא. הוי ואבוי כי עם בוא היום מתפזרים הצללים והקסם עובר וגם  הצער פג. ואני ממהר כל עוד לילה  בהדרו לשפוך  שיחי  ברשימה זאת.

 

 

3. שנית את אביבי. מה חפצי? מה הם חיי המחודשים? שואף אני לחיים בריאים , כפריים. אני חפץ  שבגדי  יהיו רחבים.  ברגע אני פושטם מעמיד את ראשי תחת המקלחת ושרם מים קרים  מרעידני  ומשמח  את כל עצבי. החצר גדולה ורחבה והתרנגולים, ברווזים מטיילים בה . גם שובך יונים  בנוי לתלפיות עומד באמצעיתה וסיעה של יונים שאננות  מרחפת  באוויר וכהרף עין  והנן נמצאות אצל המעקה  ומלקטות  הזירעונים שאתה  זורק להן. העדר בא. האוויר  מלא געיות פרותיך והשור בעל הקרניים פולס לו נתיב ביניהן. שם מוכן  לו אבוסו.  סידרת את הכל. הנך נכנס הביתה , אצל חדר הרחצה, בחדר  ההתעמלות  שחלונותיו פתוחים לרוח.  הנך מתעמק ועוד פעם כענן הנד  אחרי עבודותיך. הו רגש הרעננות אחרי העבודה. רעננות הגוף והנפש. מה לי יותר מזה?

 

4. והיום ראיתי סנוניות ששבו לקיניהן גורשו האנקורים, שישבו בהן כל החורף, נכלמו,  חפו ראשם של אלה  עזי  הפנים החוטפים  משלחנם של אחרים, היושבים  בקניהם לא בנו הם. הבונים חזרו לקיניהם, שב בעל הבית ויגרש את הנוכרים  מהסתפח  בנחלתו ואני נזכר באודיסאוס. הוי מתי  כבר יימצא וישוב אדון הארץ האמיתי, יבוא ויפרוש את כנפיו על  נחלתו העצובה והשוממה?

 

 

5. זכורני לפני  שני חדשים, כשנכנסתי בפעם הראשונה לבית הספר נפק לבי  בקרבי. הנה פה המקום, חשבתי, אבלה בון שנה או יותר ועליזות אחזתני, איזה רטט של שמחה. הבטתי  מבעד לחלונות. כל כך הרבה אור מרחק  נם  כך יפה. הכנרת  היפה . הכחול . חשבתי  שחלום יפה מקיף אותי. פה אשב. פה אעמיד תלמידים . כמה נעים חשבתי, לשבת פה ללמד וללמוד. חשבתי  שמתחילים   אצלי  חיים לא רק נעימים, אולם חיים של עבודה. יהיה לי יומן, בו אכניס  את כל הרשמים שאקבל מבית הספר. אתבונן  לתלמידים, אחדור לנשמות  הילדים, אולי אחר כך יצא דבר מתחת עטי. אשתדל  שעבודתי  לא תהיה פשוטה ורגילה  כמו אצל רוב המורים.

 

זכורני : פתחתי את החלונות, לקחתי את פעמון הנחושת ביד והתחלתי לצלצל ולבי נקף. נקף אולי יותר  מלשון הפעמון. באו התלמידים לא ידעתי מה לאמר להם.  ניגשתי לעבודתי כמו  לאיזה דבר של קדושה… ועכשיו רק שני חדשים עברו…

 

6. חול המועד סוכות סוכות

 

שכבתי על  המרפסת  וקראתי  בספר השירים של היינה. היה לי כל כך עצוב. ניסיתי לחבר שיר… פתאום באה ל.  ומכתב בידה  שנתקבלתי כמורה  בכנרת. היה לי כל כך עצוב.  באוויר היה  שקט. סביב  שקט עולם, . מי הכנרת כחלולים ושקטים ואני חלש ושוקט.  שכבתי נשקתי את היד  שהביאה  לי את המכתב ולולא קראתיני לאכול  הייתי שוכב עוד וחולם חלומות שקטים ועצובים. ובכן אשר פה. חבל היה לו הצטרכתי ללכת, להיות רק זמן קצר כמו מצאתי  בסיס תחת רגלי. ולא צר על הימים החולפים, על השנים שתעבורנה.

 

 

 

אברהם וילנסקי מורה. לימד בכנרת שם פגש את לאה מייזל אחותה של חנה מייזל. לימד גם בשפיה, צפת, תל אביב (תל  נורדוי) כתב כמה סיפורים. ניסה כוחו בחקלאות וויתר על כך. לאה מייזל הייתה פעילה  בויצו ומועמדת של ויצ'ו בכנסת.

עין החורש  קמה בשעה  של אי וודאות. היה אז משבר  גדול בהנהגה אחרי  מאורעות 1929. האמונה  במפעל לאומי  חברתי שקעה  והכל חיפשו דרך למעורבות של מתיישבים במימון  התיישבותם.  היה אז משבר  מנהיגות גדול. אף אחד לא ידע  אור  כי למעשה   החברה  הישראלית היתה  בהיריון. כי  כוחות חדשים עולים ואיום חיצוני  עומד  להפוך את המציאות.

הגעתו של  הגרעין הבלגי לעין החורש  סימן  צבע  מיוחד  שהגיעה  לואדי  חווארית , לעין החורש. כוחות  תרבותיים מיוחדים עמדו להגיע  לעמק . אליהו פורת ואשתו.

 

 

 

אני רואה  את אלישע  על אופניו מופיע  על שבילי עין החורש  עוקב  אחרי ונראה  כחלק מהטבע מסביב. לא מגוהץ, גם האופניים נראים  כחלק  מהטבע  המקומי ולא כחלק  מהציוויליזציה. תמיד  הייתי אומר לו : לנו יש  נוף לכם יש נוי.  כנויניק  כבר ידעתי כי משהו מיוחד  קורה  בעין החורש.זוהי מהפכת ליפא יהלום.

 

בקורות  גינות הנוי בקיבוץ לליפא יהלום יש  תרומה  מיוחדת  מסורת הנוי  עברה לא מעט בזכותו מהרעיון  שנוי בא להשליט סדר בכאוס הטבעי, לבטא את התבונה  הצרפתית   בה הצמחים מסופרים היטב והחלקות גיאומטריות   לאותה אסכולה  שאנו נוטים לראותה  כגינות הנוי האנגליות שבאו  ליצור  נוף טבעי יותר, שופע יותר, המדגיש  את הבית האנושי  החי  בתוך הטבע.  זה  אותו נוסח  שהיה מתאים יותר  לטבע  הפרוע  של החלוצים שאומרים עליהם שהיו  מסתרקים בבוקר כך שיראו פרועים.  אך ליפא יהלום היה  גם שייך  לאסכולה  שביקשה לבנות את הטבע. לחוש  בו את היכולת להקים גבעות במישור ולהשטיח  משוכות לכלל דשא  רחב לפני חדר  האוכל.  הוא  היה   אמן בלוותר לטבע אך גם להכיר  בכך כי הטבע  בארץ ישראל  אינו דומה לטבע אחר. ההיסטוריה  מלאה  אותו בצלקות, בשרידים,  במלחמות ובהיסטוריה מתמשכת. הטבע הוא ארכיאולוגיה והיסטוריה בו מוטבעים כל  המפלות האנושיות הגדולות וההתמודדות  הקשה  בין  הישימון והירוק.

 

כך עומדים שני משוררים אנשי עין החורש בפני נוף ביתם ומשוחחים עמו. הם שני דורות  האחד  היודע  שצריך להתמודד  עם גבורתו והשני עם יצר  התבוננותו. האחד שחי ליד  המיתוס הביוגרפי והיצירתי  הסובב אותו והשני את פירוק  המיתוס לפרוזה שירית  חכמה ונוקבת. אך הנה   שניהם מכירים בכך כי הנוף שלהם פצוע היסטוריה. זה מביא לעלי השלכת בעין  החורש  צללי יער  פרטיזני, שרידי  סיוט, התקוממויות וצורך  ליצור ולשבור מיתוס גיבורים והשני החש  כי  הכל נסדק  אך מבעד לסדקים ניתן עוד לשיר  שירי אהבה רכים אל הסביבה.

 

אך גם הנוף החדש אוצר בתוכו  סתירות רבות. היום אנו יודעים עד כמה  שתי השורות של  נתן אלתרמן שביקשו לשיר יחד נוטות להיאבק  זו בזו

 

נלבישך שלמת בטון ומלט

ונפרוש לך מרבדי גנים

 

 

ב1905  מפרסם ביאליק  את שירו הבריכה שצריך להביע  את  האני  מאמין השירי שלו.  המשורר נאחז בשפת המראות, בהתבוננות  הקונטמפלטיבית שלו בטבע, בבריכה  שהיא  ראי הנפש  ראי הסערה והשקט. ראי הצמיחה הפנימית וההופכת את  געגועי  הנפש  לאור התמונות שבטבע.  אבא  קובנר כשנאסר  אחרי  שניסה להבריח את רעל הנקמה  לחבריו הנוקמים, נאסר  על ידי  הצבא  הבריטי שלא ידע  כנראה מה קורה .  הוא  הובא למאסר בקהיר. שם נמסר לו  ספר שירי  ביאליק ובו  פגש  את השיר  הבריכה. הוא קרא וכתב  פואמה על הפרטיזנים ביער. אך שמר  את הבריכה  בלבו. והנה  אחרי הרבה  הרבה  שנים  כתב  את גרסתו על  הבריכה  של עין החורש.

 

זוהי  בריכה  אחרת. אין היא ממלכת הטבע  המקיים ללא  מעורבות אנושית. היא חפורה  בידי אדם, האיקליפטוסים לידה  נשתלו בעבודה  אנושית  מאומצת . היא  מוגבלת. אין היא  מעוררת חלומות אלא  קשורה למציאות ובכל זאת יש להגן עליה  מפני אלו  היורים  בה, הציידים. אלו מזכירים לאיש שאינו כביאליק צעיר חולמני המתבונן  ביפי היקום אלא איש ההולך עם עצמו ומקשיב  לקולות המזכירים לו את שזכה לראות ולחוות את  יצר  הרצח. הוא  לא מבין איך יכול להיות צייד יהודי. איך יהודים יכולים להיות קשורים בהבאת  המוות  בעולם. הבריכה  בשבילו אינה מושא מיסטי ובכל זאת יש  בה משהו המעורר את המשורר ליצירה.

 

 

 

 

 

 

השלכת העין החורשית  על גינתו של המשורר  מעוררת את כל שאלות הגורל, המרד והאהבה. מה שנראה  כמרד, נדודי העלים הפתאומיים. מעין מרד  הממלא  את היקום אך  זהו מרד  דמה, לא  אמיתי והוא יחזור חזרה. העלים המנתרים פתאום הופכים להיות מה  שהיו זה מכבר ערמה  מוכפשת, מדיפה  ריח רקבובית  במקום אחר. הם  נשרו  מהעץ   בכובד  גורל. חסד  של אמת  נעשה להם ככלות יומם.

הגורל מנווט. כמסען  הגורלי של  הציפורים.  . אך הוא  המשורר מעמיד  את  הביוגרפיה  שלו אל מול  הגורליות של השלכת קודם כל  בפסק  דינו על העבר

מכאן והלאה הנני  החופשי בעבדי עולם. ידי לא  נטלו מאז דבר מן המוכן. בלי בררה  מוקדמת בלי שלם בדם. מכיון שהוא שלא  כמו  העלים או הציפורים  חופשי ואחראי  הוא צריך למסור  דוח.

 

אני נושם משמע  אני מסרב להתחרט. בעלותי על משכבי איני  נרדף פחדי שמא יימצא עם שחר  עץ חרב קורס  על יצועי. כבר לא פוחד ממכת גורל הוא  למרות זאת בים הירוק  אשר מסביב הכרעותיו של המחבר נראים כקול עלה  נידף תועה  במרחב דומם.

 

אין זה אומר  כי אבא  קובנר יכול לסכם את חייו  כניצחון. שהוא  יכול לשיר  את חייו כשיר לכת אל המטרה. הוא יכתוב  בשיר  אחר

 

איני יודע להגיד  עכשיו אם זאת העת שבגדה  בנו, או שהיו חיינו מעשה  טלאים? מלח של סערה  אחרת אכל את הקשר  בין הדבקים.

 

השיר  המתאר  את שני הילדים המעיפים את העפיפונים  שמסתבכים זה  בזה  מסתיים  במעין תפילה   שהילד מתפלל

 

אולי את  זוכרת את הצעקה שצעק  הילד במרום גבעת הגרוטאות הה! הה! צעק  אלי! עשה  שעפיפוני לא ימות.

 

אנחנו  שיצאנו למשונה שבעליות  לרגל

גלויי פנים . והיו  אגרופינו קפוצים

בכיסים, שלא להסגיר את כף ידנו הנחרצת

למגידי  עתידות מקצועיים

• הנגזר כי אובדי דרך נקיץ

גם הפעם ?

 

 

 

 

אפילו שיר  שכולו נוף. שכולו טבע איננו אלא  הגן שטפחו  אמנון  ראובני, כלומר מעשה רצוני של אדם, של חבורה.  זה השיר  אודות הנוי  של עין החורש. אותו נוף  המציג  היום  אתגר כה חמור למתכנניו, לעובדיו, לדייריו.  שיר זה  היום מוצב  כאתגר  חמור ופורח בפני  הקיבוץ על דורותיו.  אומרים שארכיטקטים  אוהבים צילומים של הבית הגמור ביום מסירתו. אז הוא  עוד לפני ואחרי  תכנונו, בינויו. הוא  חורג  מהזמן. הוא  כבר גמור והוא  בטרם. אך לא כן עם הגן. הגן תמיד מתחלף, עץ

נושם, תמיד מצוי בזמן  החולף.

 

במעשה ידינו בדשא שלנו

המטופח

אצור  הקול

שאינו צועק

לא בוכה

אך ודאי. כמו גוף מוכר

ריחו חוזר  אל נחיריך

 

הטבע  בעין החורש  אצל אבא קובנר  תמיד  , אנושי רווי פעילות אנושית, רואים בו אנשים ולא  מנוסה  מאנשים.

 

כמו תפילה  בציבור

של האקליפטים

הזקופים שלנו

לרגליהם נטמן רפי בלא  עת.

 

 

כל  עוד על מכונה עומדת הארץ ללא תנועה

הנפש נוע תנוע

ובסתר  המדרגה

 

רעי, הייתי אומר, הייאוש  אינו ראוי לאהבתכם

 

 

אדון  החלומות

אנחנו איננו שותקים!

השותק  הוא  רק  אתה.

המצא  מנוחה  נכונה

לזעקה ולתקווה, שהרי

אין לנו הרבה  בררות

אלא  הסיכוי האחד

להגיע ככלות הכל עד  היפה. למלא

מהדם כוס שמורה

כדי להגמיא בה  את הנפש

ולחזקה ללכת

בקו ישר

חזרה

לעולם

 

בעין החורש  בונים  בתים

 

בעין החורש  בונים  בתים כבכל העולם

מניחים תחילה יסוד,

מוסיפים קירות ולסוף

יוצקים את גג הבטון בטון מזוין.

אולי זה  נואל מדי, אך אני מנסה

במו ידי אולי בערוב ימי

לבנות  לי בית אחר, תחילה  אצוק  בטון

כמידת גופי, בלי דלתות.

אקבע חלון

(למה  הם משאירים את החלונות לסוף?)

וכשלא יהיה  לי מספיק יסוד

להניח  עליו את  ראשי

אקרא בעד  החלון

אליך, אהובתי.

 

תיאור  חדר   האוכל בימי חג

 

הכל אומר גנדור מלא חן. שאינו חסר

את ניחוח השקיפות קל וחומר

המיית הנהנין.  כמו זמר  עם

תוסס כדובדבן, בסומקו בשל

נביעתו  ממקור  צח מן התום והאצילות

שאי בזה  אבדו לנו.

 

בואי ננסה  לספר  במילים אפשריות

את הניסיון  הקשה

שלא  בנקל נשבר אדם  במלחמות

אך אל נקלה ישחק  בחלומות

החולם בדד.

 

אנו שיצאנו למשונה  שבעליות הרגל

גלויי פנים.  והיו רק  אגרופינו קפוצים

בכיסים, שלא  להסגיר את כף  ידנו  הנחרצת

למגידי  עתידות מקצועיים

-הנגזר כי אובדי דרך נקיץ

גם הפעם ?

 

גם אתמול, כשהחמסין אך נשבר

כמה  שאומרים, נלוויתי אל צלי

הברושים הפליגו מעבר לעצמם

ויצאתי לשדה

עין החורש.  סמוך לביתי

בקשתי מקום

שניתן  בו לומר דבר –

מה. קיוויתי כי  תארח לי בדרך הזאת

-חזרתי בגפי.

השעה  8 פחות דקה, בערב. יום אחד

אף זאת  אני יודע  היטב, אדע

את התשובה

ואחדל.

 

שהרי אין שירי  נוף יש  שירי אדם  בנוף. השיר  הוא תמיד  דיאלוג בו משתתף המשורר וקוראו המשורר ובני שיחו. על כן אבקש לסיים את דברי בקריאת שיר  שכתב  אבא לשלומית. היא  ביקשה  ממנו להעניק לה שיר  כל יום הולדת. זהו שיר  עם כתובת ברורה עם נמענת אהובה ועל כן הוא לא  יכול להסתתר מאחרי מסכת השיר.  זוהי הסיבה שהשירים של אבא לשלומית  יכולים להדריך אותנו  בישירותם במבוך שירתו.

 

והוא בעצם קורא קריאה ברורה לממשיכת דרכו

 

אלישע  הצעיר  עוקב  אחרי אבא  המבוגר ממנו והמנוסה  ממנו. הוא  בולש  אחריו, מחפש  אותו. מפענח את חידתו אך חי בעין החורש כש עצב השב מן המלחמה משפיע  על  תפישתו את הנוף  ואת הבית .

 

בשיר  שלפנינו , שיר ממקראה  ישנה אלישע  דווקא מתייחס אל הטבע שאינו קשור  עם  הפעילות האנושית, ומעמיד מולו את המשורר, את האדם. מול קיומו וצער  קיומו עומד  הטבע כקוטב שני.  לטבע אין מטרה תודעת סיוט וחידלון  כמו לאדם.

 

אך גם כאשר האדם מתערב בטבע , כשהוא עובד, מעשה מרכבה , שמו של השיר מזכיר לנו  ענייני מיסטיקה עליונה , אך הוא  עוסק  דווקא  בהרכבה כאן על פני אדמה . המשורר  המרכיב  עצים. מרכיב עצים  הוא מצוי בתוך עצמיותו, מודע לגורלו. כאשר  העץ המורכב מצפה  לצמיחתו המתחדשת לאחר פצע והמשורר נפגש עם פצעי מותו הקרב.

 

כשהוא  עובד בהפריה של עץ האנונה   (הפרית עץ) אלישע  מגיע בסופו של דבר לאותה תחושה עליה  דיבר  גורדון. שותפות  עם הטבע על ידי עבודה. הוא עושה  זאת בשיר אך השיר מקצבו פרוזה יומיומית כמחזור  החיים עצמו.

 

ובכל זאת הטבע ועולם האדם עולם אחד שבו  עקבות האדם ופעילותו היומיומית מתערבבים זה בזה ויודעים את שיני הזמן . אך יש משהו  אמוני בכך  שיש תחייה.  שהעולם קם ממיטת  הדווי אל חיים מתחדשים.  שיבה   זוהי תפילת האדם, תפילת  המשורר.

 

פעם ביקשתי את תלמידי  לשרטט לי  את הקיבוץ . הם עשו זאת  בחריצות רבה ואז ביקשתי מהם  לסמן  במפה תמרורים. היכן הם עוצרים, היכן הם היו רוצים לסלול אוטוסטרדה כדי  שיוכלו לחלוף  על פני המקום במהירות הבזק. היכן הכביש משובש והם נאלצים ללכת בו לאט.  ולהיכן היו לוקחים אורח מקיבוץ שכן, מהונולולו ואת עצמם אחרי  שנעדרו מהקיבוץ זמן רב.  והנה  התברר לי כי לשאלה  אחרונה זו כמעט כולם  הצביעו על נקודה מחוץ לקיבוץ המשקיפה אל הקיבוץ והיא מהווה מחבוא  בטבע. מקום להליכת בודדים או בשניים ממנה ניתן לנשום את הקיבוץ ולהיות בטבע בעת ובעונה  אחת.  העין הפינה של  אלישע ואולי צריפו של אבא קובנר.

 

 

אסיים בקריאה  של שיר שקיבלתי  במתנה  משלומית בתו שהחליטה שלי מותר לקרוא אותו בציבור. זכות המחממת את לבי  במיוחד. שיר זה המיוחד לבתו היה לי  לגשר אינטימי מאד עם הרבה  אנשים צעירים  שממשיכים את המרד.

 

 

מה  נשתנה

 

אנו  המהגרים בזמן שואלים תמיד מה השתנה. מאין באנו ? לאן נוסעים? במסע הגדול הזה  יש שסופרים בלי הרף  את עמודי החשמל  החולפים, אחרים מתבוננים   באבני הדרך . כשהפלגתי על אנייה הדריכו אותי שהדרך היחידה להימנע ממחלת ים על הסיפון היא   לא לנעוץ עיניים בכל גל, לא  להתעכב  בכל טלטלה, לא להזיז  את המבט  מהאופק  האינסופי.  אך מי יכול?

מה נשתנה  של פסח קשור  אצלי לא  לישיבה  ליד  השולחנות, לא לקולות הילדים הקטנים השואלים שאלות (למה  המבוגרים אינם שואלים שאלות את הילדים? למה  המבוגרים  תפשו  חזקה  על

התשובות ?) אצלי הקושיות  הן תוצאה  של המסעות שאנו עורכים. בהגירה בזמן  השאלות מתערבבות עם  התשובות.

 

אני מבקש להביא  שני תיאורי מסעות- שינויים האחד של סופר גדול והשני  שלי להבדיל.

 

הוא  החליט  לצאת לעיר הגדולה, לצאת מהעיירה הסוגרת, לפרוץ לעצמו דרך  חדשה. כדי שיוכל לצאת הוא היה צריך לנסוע בעגלה. על העגלה  כמה  נוסעים. הכל נוסעים אל העיר  הגדולה הוא נוסע אליה בגעגוע אל  האופק הרחוק הם כדי להנות מהמיית הגלים. הוא מבקש דרך  אל החלום  הגדול, הם אל הפיהוק הרחב. הם מתרחבים בעגלה ודוחקים אותו לפינה. הם זוללים ודוחפים זה את זה. הוא מתכווץ והולך. אך הכל  נוסעים  למקום אחד.  י. ח. ברנר יודע : באותה  עגלה , באותו מסע יכולים לדור יחד הבריאות המדומה והשתלטנית , החיפושים האינסופיים ולעתים העקרים.

 

מול סיפורו זה  אני מבקש לספר סיפור של מסע ברכבת אחרת. רגע בחיי.

הרכבת הקטנה  יצאה מהתחנה  העתיקה  והמוזנחת בירושלים.  הכיוון היה  צפונה.  קבוצת נערים ונערות  יצאו לקורס מדריכים. אני שהגעתי לא מכבר  משליחותם הדיפלומטים של הורי בארגנטינה הייתי  קצת זר. במולדתי.  השנים שביליתי שם עשו אותי לזר  כאן,  הייתי  ציוני אדוק וישראלי קצת חלוש. לבשתי מכנסי צמר אפורים  ולא חקי עם כיסים בחוץ, מילותיי היו חסרות, וחשתי  עצמי שונה ואולי בדרך בטוחה לבדידות לא  מכובדת.  כמה מחבריי הבינו  שיש להם עסק עם אחד  שהגיע  מדרום  אמריקה.  הם חשבו שאפשר לסדר  את העניין  בקלות ולדבר  אתי על הכדורגל בארגנטינה אך אני נותרתי אילם. רציתי לדבר  על ציונות והשיחות על כדורגל רק  חשפו  את חולשתי., כעבור  זמן הבנתי : המסע הזה ברכבת יסתיים כנראה  באלם.  בגלות בביתי שלי. לפתע  החלה  שירה. לא  מאורגנת. קצת עם זיוף אך עם הרבה מרץ. היו טפיחות שכם ומחיאות כפיים.  לא שיחת נפש, לא  דיבורים על חזון משהו  המולתי וחם. החל ריקוד משונה  בתוך הרכבת הנעה. זיהיתי  את הרקדנית המיוחדת , נערה שחייכה לכולם ורקדה  בעבריתץ נדמה  היה לי כי רק  אני, הציוני והזר  רואה שהיא  רוקדת בעברית.

חשתי מצטרף. כבר לא מתדפק אל דלת. מסוגל להתבונן בחלון של הרכבת הנוסעת ולראות את לבי מבפנים. חל שינוי.  חשתי מצטרף אל מסע.

בית העלמין של קיבוץ עין גב

 

ב1939 היה נטוש וויכוח בין חברי עין גב היכן  להקים  את בית העלמין.   היו  שטענו כי המקום המתאים ביותר הוא חוף הכנרת; אחרים הציעו את צלע הגבעה המשקיפה על הקיבוץ. שני חברים, עולים חדשים,  אפרים אורנשטיין ז"ל  ויוסף רוטפלד ז"ל, יצאו למדידות קרקע למרגלות הגבעה. . מארב של כנופיה  תקף אותם והם נהרגו. הוויכוח  הוכרע: כאן  במקום נפילתם הוקם בית הקברות. 

 

 

הפעמון

 

לבו של הקיבוץ היה  הפעמון

הוא העיר בבקר, קרא לארוחות, הזעיק לכיבוי שרפות, הזמין לאסיפות, סיים בצליליו את השמירה בלילה ופתח עוד  יום חדש.

כשנדם הפעמון והגיעו השעונים המעוררים היה ברור כי  הגיע זמן חדש.

 

לזכרו של פעמון הקיבוץ  פיסל מאיר  קוצ'ינסקי את הפסל הזה

 

 

המערכה  על עין גב

 

עין גב  היתה  הנקודה  העברית היחידה  במזרח הכנרת. חבריה ידעו  כי  ההגנה  עליה תהיה קשה וכי לא יהיה מי  שיבוא  לעזרתה.  הקרב  על עין גב שהתרחש   ב10 וב11 ליוני 1948 היה קשה  במיוחד ונפלו בו חברים. עין גב נקראה המצודה בקדמת הכנרת בית הקברות אז  היה  עמדה  סורית כך שהלוחמים נקברו בטבריה. אחרי המלחמה  הם הובאו לקבורות כאן והגבעה  היתה  למצבת זיכרון

לעמידתה  של  עין גב במערכה.

ראשי פרקים ריקוד

 

ניטשה ורוזנצווייג

נחוץ עולם חדש  של  סמלים, הדימויים  המתלווים נהפכים בתמונות אנושיות שנתעלו לכלל סמלים. הם מוצגים באנרגיה פיסית, בסמליות הגוף כולו,  במחול

 

במחול הריתמוס  של החיים

הריקוד אורח חיים לא  בידור

 

דיוניסיוס ואפולו – תחיית פולחני  דיוניסיוס ואגנר.

המחול כדרך  לביטוי של חידוש  אנושי.

 

 

ההורה : ריקוד  רומני מהכורה המקהלה  היוונית

ניסיון לקרוא  לה  עורה  של ברוך האגדתי  (כינוי שניתן על ידי   יעקב  פיכמן)

רחל המשוררת בשנות העשרים:

הוי ארצי הורתי

מדוע  כה  שדוף  נופך ועצב

ההורה  בימי העלייה  השנייה

חתונת מרים ברץ

הניגון של (צירוף של  ריתמוס  חסידי) ברץ, גורדון, הורה  אגדתי, ריקוד מעגל  של נשים וגברים.

הרבה פעמים מובל  על ידי  נשים

הורת הקינה  של  טורנר

אלתרמן על ההורה : יש  לי חשק לכסות אתכם  בשמיכה  ולקרוא  לאמא

האכסטזה, הקינה,  הוצאת  דיבוקים למיניהם

 

ברוך אגדתי  היהודי  מדבר בתנועות ידיים כשהוא  רוצה  להסביר

בדידות : אתה  לא מרגיש את מה  שאתה  רוצה  שיראו. אכסטזה תימנית הורה

רוקמות בגניגר חולצות תימניות לרוקדים

 

קיבוץ גלויות בריקוד  הישראלי : רעיונות גרמניים, רוסיים, וינאיים, אמריקאים, תימנים, בדווים,  דרוזים, ערבים, עדות שונות.

 

 

ריקוד חדש רוסי : תיאטרון מחול במקום מחול, אל מעבר לצעדים מוסכמים : סלקו את האנקדוטות, את הפנטומימה, ריקוד לשמו.

 

הריקוד  אבן דרך  בשחרור  האישה העברית

 

המקורות :

מריאן  הסמל למהפכה  הצרפתית, אשת החירות.  השוואה  בין דמותן לבין  דמות  המדונה  הנוצרית

הגברת קידמה מובילה  את העם מערבה כשספר  התנך בידיה וכבלי טלגרף כרוכים על זרועה

איזידורה  דנקן : אשה אמריקאית שנדדה  עם רעיונות  ראדיקאליים.מקליפורניה  נודדת לניו יורק וודויל נודדת ליוון פאריס מחפשת מקורות לריקודה

משפיעה  על הריקוד  הרוסי של פוקין, נייזבסקי, דיאגילב,

המהפכה  ההונגרית  לובשת טוניקה אדומה

רוקדת עם טוניקה, סופראז'יסטית, בעד  המהפכה  הסובייטית, נגד  המחוך, מתמרדת נגד  הטכניקה  הקלאסית של הבאלט. מחפשת תנועות ראשוניות , ריקוד יחף, טוניקות

דבורה  דיין ודגניה מדברות  על  איזידורה  דנקן

 

דלקרוז אוריטמיות תרגול דרך אילתור, קשר  בין מוסיקה ותנועה, אדם הרמוני, חושב  ייחודי שיעורים לקהילה.

 

דור יותר מאוחר מרטה גראהם:  בניגוד לבלט החותר  בתנועותיו למעלה היא  חותרת  אל הקרקע, נפילה : האגן מקום הרגשות. תפאורה חיה. השפיעה  על כל עולם  המחול

היתה  בקשר  הדוק עם  שרה לוי  תנאי

יוצרת להקת  בת שבע  במימון הבארונית רוטשילד הכניסה  את ישראל לבימת העולם  במחול

חירות  תעסוקתית לאישה

 

יוצרות  הריקוד  הארץ ישראלי

 

מרגלית אורנשטיין ובנותיה (גבי אלדור  נינתה) מ1922

קונצרן למחול

לאה ברגשטיין מתתיהו שלם  חג הגז בבית אלפא 1931

בתי  מחול מיה ארבטובה 1938

 

1943  חג  הביכורים  בעין השופט

ירדנה  כהן מסכתות חג  בעין השופט 1944

שער  העמקים 1945

גניגר 1947

 

שרה לוי תנאי יתומה  תימנית. בית היתומות עובר למאיר  שפיה יח'ד  עם ברכה צפירה

כשבעלה  מתגייס לבריגדה  היא  עוברת לרמת הכובש כגננת, ככותבת את  המסכתות ועורכת את סדרי פסח שם מארגנצת את חג האביב, מסכת שיר  השירים

יוצרת תיאטרון  ענבל.

 

ארגון פסטיבל  המחולות בדליה 1944, 1947

 

גרט קאופמן לבית לבנשטרן, גורית קדמן, עלתה  ארצה  ב1920 טיפוח תרבות הגוף, מחפציבה לתל יוסף, נודיזם טבע, תרבות הגוף

ב1949 מדור  לריקודי עם בבסיסי צה'ל

 

רבקה שטורמן   נורית חן בעין חרוד.

 

 

גרטרוד  קראוס

נועה אשכול

יהודית ארנון געתון ולהקת המחול הקיבוצית ( קמה   כמעט יחד  עם  בת שבע)

 

גרמניה: תרבות הגוף : ביטוי גרמני

גימנאסטיקה, אקרובאטיקה, מחול קברטי, מחול  נודיסטי ועממי.

מחול של הבעה

אומנות ההתעמלות כביטוי לאומי לאומני פרידריך לודוויג יאן

(הפועל)

ב1929  151  בתי ספר למחול בברלין  5223 רקדנים מקצועיים

בחבורות  הולכות וגדלות מתגלגלת לה בשורת  ההרמוניה של העולמות בשיר ובמחול מביע האדם את שייכותו  לעדה עילאית ונעלה

 

לאבאן מקהלות מחוללות

מקהלת  התנועה  הדוברת בגרמניה

מקהלת הריקוד  הפרולטרית

מופעים  המוניים

לפרוץ את חומת הקהל  הבימה

 

 

 

ואלטר בנימין :  בין פוליטיזציה  של האסטתי לבין אסתטיזציה  של הפוליטי.

הפאשיזם – ניסיון להסתרה  של האלימות הפוליטית דרך הטקסים הריקודים,  ההתעמלות האסתטית

להפוך את האסתטי לביקורת חברתית לשיתוף  המונים

(הבעיה  התגלגלה לאמצעי  התקשורת הטכנולוגיים)

 

לראשי  פרקים לכנס ברמת יוחנן

נפתולי חלוצים

 

ולא  להתיימר לפניך בדרכי הסלולה…

כי לעוררך אני בא

 

י.ח. ברנר

 

במרכז  תרבות בעפולה  עילית ישבו עשרות רבות של צעירים ושרו שיר. זה  היה  השיר  שלהם. שיר אינטימי ושיר של יחד.  המילים הנוקבות הם משל י.ח. ברנר. 'המעורר'. שיר ? קטע פרוזה  שקורא  לצעיר תקופתו, ראשית המאה  העשרים, לזנוח את האשליות ולעשות למען התקווה. בקטע פרוזה זה   שהיה לשיר, המילה  'לא' מוזכרת הרבה.יש בו זעקה להסרת מסיכות. זעקה  אל הכנות. אל המעשה  שצריך להיעשות למרות מה  שנראה כסוגר  עליך, כמסגיר  אותך.  והרי אז  בשנת 1905, כשנכתב הקטע  'המעורר' כתב  ברנר   'מכתב ארוך' , מכתב  נורא, הזועק את  גורלם של היהודים ובו הוא  כותב  על 'ששה מיליון כשערה  ערופה', ההולכים לטבח, על זקניהם וטפם.  אזכרת הששה  מיליונים ב1905 מצמררת. אנו יודעים מהיכן שאוב  המספר (מספר  היהודים שגרו  באימפריה  הצארית) ובכל זאת עד  היום אזכור המספר הזה מצמרר. והנה  יושבים צעירים ישראלים בעפולה בשנת 2015 ושרים את המעורר של ברנר אחרי אוקיינוס  של  זמן והמילים  הופכות  להיות  שלהם. המעורר קורא להם להיאבק בפיהוק  הקיומי המאיים על האדם בימים ההם בזמן הזה. הם רואים עצמם  כחלוצים בזמנם. הם יודעים יפה  את הקרב  נגד  התרדמת והדוגמאטיקה, את הצורך להתמודד עם מציאות על חידותיה ומחסומיה, על  דמיונותיה ותהומותיה.

השירה  המשותפת של  צעירי היום את מילות המעורר של ברנר באה מתוך תחושת קשר אל האיש ויצירתו. ברנר הנביא שסרב  לחזיונות תלושים, לתחזיות בוסר, לכיסוי וצביעות שהאמין במילה, במעשה המורד, ב'דרור לנפש ופת לדל'. לדידו יש 'להגביר  את הריאליות ואת הקדושה'  את האחריות למציאות ותביעותיה ואת המרד המאפשר לא להיכנע למחלותיה, לשקריה.

 

כיצד התחברו צעירים אלה  בעפולה של 2015 עם 'המעורר' של  ברנר? האם יש  אמת באותו רנסנס פנימי  התובע לחזור אל הראשוני כדי ללכת קדימה? האם יכולים  בני זמננו להתחבר אל עולמם של חלוצים אחרי שעברו עליו תמורות כל כך דרמטיות?

 

החלוץ מהגר צליין

 

החלוץ העולה ארצה  אינו מהגר ואינו צליין.  אך יש  בו משהו  משניהם. כמהגר  הוא פותח מעגל חיים חדש . עליו להסתגל לתנאים חדשים, לעתים לשפה ובודאי לשפה  קיומית  אחרת. המציאות שמקיפה  אותו מהווה  לו אתגר אליו הוא  צריך להסתגל.אך  יש בו גם יסוד  של צליין. המקום אליו הוא  הולך  רווי  סמלים. הוא מצפה  שמפגשו  עם המקום ועם האנשים ההולכים למקום יעורר  בו  חוויה , עליית נפש.  כחלוץ עולה  הוא מבקש  את  שתי ההתנסויות הללו : התנסותו של  המהגר ושל הצליין. פעם  הוא  נפגע מהמכשולים   הניצבים מולו כמהגר ופעם הוא חש  כי  אין הוא  יכול להרגיש   את שהיה  צריך  לחוש  כצליין. הרבה פעמים צליינותו תובעת ממנו  שלא לתבוע מהארץ החדשה  אליה  הוא  מגיע  שתעניק לו את שארץ מהגרים  מבטיחה : העלאה בתנאי   החיים. הוא חש כצליין שבמסעותיו  מסתגף בתלאות הדרך.  אולם שלא  כצליין אין הוא  בוטח שחוויותיו הנאצלות יסתיימו בשיבה הביתה  לשגרת יומו.   אין הוא   יכול להתרווח  אחרי  המסע ולהביא  את סיפור  עלילותיו בפני קהל הצמא להרפתקאות ממרחקים.  לספר  את סיפורו.

 

האנתרופולוג  טיילור תיאר  כה  יפה את החברותה  הנולדת במסע  הצליינים.  בדרכם אל הקודש חיים העולים לרגל יחד, בשוויון ערך בקומוניטאס, הם מסתפקים במועט, מורידים  מעצמם  סימני שררה. חשים את  אהבת השותפים להרפתקאה אך  חשובה להם הידיעה  כי זהו רק  שלב   ביניים, פרק חיים  קצר  שתפקידו לא להימשך אלא  להיות  מוקד של השראה מתמיד בתוגתו של יום המחרת הארוך והמייגע. ייתכן כי המאמץ ליחד במסע  עליית הרגל יתהפך עם השיבה לבית. שוב  יצוצו ההיררכיות,  שלטון האדם באדם, והם ילוו  בנוסטלגיה מתקתקה אל  המסע הקדוש והמוגבל.

 

לא מעט מן החלוצים שהיו חברי תנועות נוער  הכירו יפה  את חווית הצליינות שמתאר  האנתרופולוג. הם הכירו אותה במפגשים תנועתיים, במחנות  וטיולים. בכל אלה  היתה  התרכזות בחזון, חמימות של יחד של שווים, ראייה חריפה של  קודש. אך  היתה בהם גם חזרה לחווית  הבוקר שלאחר,    אל השגרה, אל הבית הסדוק ואל מוראות החברה ומחלותיה.    החלוצים  שעלו ארצה   חשו כי אין הם צליינים המבחן שלהם   שונה. זהו מבחן של חיים, מבחן לחיים,   בו אתה נשפט לאורך ימים ארוכים.

 

 

חלוציות של בני הארץ

 

העולה ובמיוחד  החלוץ  מבקשים אורח חיים מתמשך. זה הפוגע  בתחושת הקודש, זה  המבקר את  השגרה. זה התובע את הזמן הארוך, זה  המבקש  את  אינטנסיביות  האמונה. המעבר מארץ לארץ יוצר הזדמנות מפתיעה לקיים את אותה התרחשות של מפגש  בין המהגר לצליין. האם הוא  יכול להתקיים בקרב  אלו שלא חוצים יבשת, מגשרים בין נמל לנמל? האם הוא  יכול  להתקיים בקרב  בניו של המהגר –  הצליין, העולה  – החלוץ?  אלה  חשים  כי הוריהם  היו רוצים לראות בהם  את  הפיתרון לחלומם הבלתי מושג. את אותה  שייכות לא  שואלת, לא  תוהה, לא מתגברת על מכשולים אובייקטיבים וסובייקטיביים. הם מכירים את פולחן הוריהם הרואים בהם  ילידים, הם מכירים את עצמם כמורים של הוריהם  להסתגלות, לשפה, למקום.  כיצד יוכלו הם  לחיות את  חווית  המהגר והצליין, החלוץ?  האם יכולים הם למצוא את  הפתרון הגיאוגרפי לצרכיהם ?

 

האם מסעות בני הארץ כתרמילאים  בעולם הרחוק, השונה,  התובע מהם  התנסות   ראשונית והסתפקות במועט הם  הניסיון לשחזר את  ניסיון הצלייני חלוצי  של הוריהם וסביהם ? ואולי  הירידה  המורדת היא  שמשחזרת  את  חווית ההגירה    של דורות קודמים?

 

 

בשנים הראשונות אחרי  קום המדינה  פשטה האופנה  לכתוב  שירים על  המדבר. הארץ היתה  נתונה  במציאות אחרת לגמרי  אך הגעגוע  אל ההתחלה, אל הראשוני, אל  תנועת הראשונים המשיכה  להתקיים ואליה  נשאו  כנפי הדמיון. שירי  המדבר  היו קשורים כנראה  גם לפולחן הטיול והיחד למרות שכבר  הועלתה  בהם נימה  של קשר  אל  חוויה  אינדיבידואלית יותר, בהם בא  לביטוי אותו צימאון להיפרד  מעבותות  החבורה.

 

אך בשנים הראשונות ההן  חווית  המהגר  היתה   חזקה ,  חלק  מהנוף האנושי  שליווה  את כולם.  כבר אז  החלו לשאול האם נגמר עידנו של החלוץ? תרמה לכך  גם הרגשה  עמוקה  של אבל  על אובדן הבית  אובדן האדם  שהיו כרוכים בשואה ובעלייה של קהילות שלמות  ארצה  .   תחושת היום  שלמחרת הלכה  והתעצמה. המסע  אל התיקון היה  נראה רחוק מתמיד.  הן האחריות למהגר  והן תחושת הצדק המתגלה  בשעות קודש התעמעמה.

 

נפתולים וממשות

 

כשהייתי מנסה לסכם את  דרכם של החלוצים הייתי מציין שני  שמות של חלוצים הקבורים בבית הקברות של כנרת: נפתולסקי וממשי.  נפתולים וממשות. כאבים ויצירה.  החלוצים חשו את מלוא הסתירות שהתגלו בדרך וראו עד  כמה   שהן צריכות להיות חלק מתודעתם. אך נפתוליהם לא באו להצדיק  תנומה, וזיקתם לממשות לא  באה למחוק פתיחת  אלטרנטיבות.  הנפתולים באו מתוך  ערות פנימית,  רגישות, מאבק על  יצירת  אפשרויות חדשות , לקיחת אחריות. כמה  קל היה להפוך את הנפתולים לתירוצים ואת הממשות להודאה של סוף הדרך.

 

המסע  של החלוצים ביקש  בית אך לא בית כלא.  הוא ביקש בית עם אנטנות גבוהות לעולם, לנפש, לפסיעה אל עתיד מתקן. להליכה  זו צריך  שותפים, חברים. חלק מהם מצוי בסיפור של החלוצים, בהוויתם ובחיפושיהם אך אולי יותר חשובה התחושה  כי אנו גם היום ובמיוחד היום מהגרים בזמן ולמרות החידושים  מצוקת  האדם ממשיכה לאתגר ואולי עוד  יותר מאי פעם. התחושה  כי  אנו מחפשים יסודות מכווני דרך ומצפון בזמן  הנראה  כמורדם היא  ההופכת את המסע למסע  אל הקודש.

 

ולשם כך לא צריך לנדוד  בין יבשות, לבלות בנמלים, לטוס למרחקים. לשם כך צריך רק לפתוח חלון. גם בעפולה.

 

בעקבות פגישה  עם תנועת תרבות בעפולה עילית

 

לעכב את הקריעה לקראת פתיחת חדר אבא קובנר בגבעת חביבה

 

בימי ילדותו של ברל כצנלסון היתה שביתת קצבים בבוברויסק עירו.  הם ביקשו למחות על כך  שנתנו  לקצבים מהעיר השכנה  להביא בשר ולמנוע מהם פרנסה. נוהג היה  קיים כי מי שרוצה  למחות נגד  משהו  המתרחש  בקהילה עליו להפסיק  את  קריאת התורה  בשבת, לעלות לבמה ולומר את דברו. הקצבים אכן עכבו את הקריאה אך בית הכנסת היה  ערוך כך שהפרנסים ישבו ליד  ארון הקודש אולי כדי לחבל ביכולת המחאה . הם ביקשו  לזרוק  את הקצבים מהבמה  אך אז קם ברל כצנלסון בן הארבע עשרה היסה  את הקהל ודיבר אל הקהילה . הקהילה קיבלה  את  טענתם של  הקצבים.

זהו נוהג של עיכוב  הקריאה  הוא  מעביר  את תשומת הלב  מן האותיות  הכתובות לאנשים  החיים. הוא מחייב  עצירת פתאום במסלול החיים .  לנוהג זה  התכוון אבא  קובנר  כשכתב  בשירו  לעכב את הקריעה. אלא  שהוא  כתב  את הקריעה בעין. והקריעה בעין היא  קריעת אבל, קריאת מקונן. אבא קובנר  ביקש  להשהות את האבל, האם כדי להדחיקו? או אולי  דווקא  כדי  להפוך אותו למקור  אנרגיה   למרד אקטיבי? מרד  שלא מסתיים, מרד  שהוא  מעשה  רוחני, לא טינה  כלפי העולם אלא מעשה של לקיחת מנהיגות. כמוהו חשו רבים מהאנשים שנקרעו מהמרקם האנושי בתקופת השואה וסרבו להיכנע נפשית לסיוטיהם. .  היו לא מעט כאלה ולא על כולם אנו יודעים. הם היו בכל הרמות בכל  המישורים. מרידתם  התממשה בבניית משפחותיהם, קהילותיהם, עבודתם. כמו  שאמר  פרויד הזקן המבחן הוא באהבה ובעבודה ובשתיהן  הם עמדו. אך היו מעטים  שיכלו לבטא את המרד ולהפוך אותו  למילים היכולות  לעבור מדור  אל דור. דרכן  להתחבר  אל תרבות קודמת, דרכן להתחבר אל התרבות שתבוא אחר כך.  אין זה תהליך   פשוט והוא מלווה  בסכנות רבות.  כיצד  יתקשר  עם הגבורה  האילמת שהתגלתה  בימים האפלים, עם הגבורה  שלא  מודעת ממעשיה, עם הגבורה  החשאית והפרטית של חסידי אומות העולם, של חסידי היהודים שהגנו איש  על רעהו, שעזרו במחווה חד פעמית, שאהבו בזמן השואה, שפרסו לחם  שפרצו בתפילה, שעודדו בזמן משבר. כיצד יתקשרו המילים  עם אלו שלא  היו בשואה, בני הדורות  שבאו אחריה . האם יוכל מפעלם המנהיגותי תרבותי  להתחבר  וליצור עם אחרים?

לא פשוטה  היתה  דרכם של  מנהיגי תנועת הנוער והמרד במדינת ישראל אליה  חתרו  ואליה באו כבעלי הניסיון הקשה  ביותר. גם בדרך אל המדינה, גם במדינה עצמה חשו  כי  נמשכת  אי ההבנה, גדלה  המחיצה בה התנסו עוד שם. הרי בניגוד  לרבים רבים  בתקופה  הנוראה ההיא הם  כל הזמן מסרו לעצמם  דין וחשבון כחבורה. דין וחשבון  שרק הדגיש  את בדידותם. גם האחרים היו בודדים  במאבקם אך הם היו  בודדים יחד. מודעים לכך שימסרו דו'ח,  שהזיכרון יתבע מהם, שהעתיד יבקש פתרון לסיוטיהם.

אנו יודעים כי אנשים כמו  אנטק וציביה וגם אנשים כמו אבא ורבים מחבריהם חשו אחריות עצומה  כלפי העבר שהעמידה  אותם בסימני שאלה בעיני אלו שראו עצמם אחראים להווה ולעתיד.   מנהיגי  המרד ואנשי תנועות הנוער לא  ראו עצמם כאנשי העבר, ככבולים יותר  מאחרים  בעברם.  הם ראו את  עצמם אחראים  על  שימורו של העבר מתוך תפישתם את ההווה, מתוך חזון עתידם. הם חשו כי  שיכחת העולם  שנרצח יהיה מחדל  נורא לגבי תרבות העתיד.  הם האמינו כי נקודות  המבט  שרכשו שם,  בסיטואציות הקיצוניות שם חיוניות לבניית  האידיליה  כאן. האידיליה  היחסית. אך לא  כך ראו אותם חבריהם כאן.  הם חשבו כי  עליהם לשחק  את תפקיד העד לנצח לא את תפקיד היוצר.  לאבא  היה כוח להתגבר על כך אך חלק מההתגברות היתה  בויתור  על מנהיגותו. הכוונתה לערוץ תרבותי חברתי. אלטרנטיבה  זו נפתחה  בפניו בגלל קישוריו כאמן, כמחנך, כאיש  של שפה. אנטק וציביה  מצאו את עצמם פועלים דרך  בניית הקיבוץ והמוזיאון אך היו גם  שלא מצאו את דרכם בסבך הזה. לפעמים באופן טראגי. אנשי רוח ידועים בחו'ל  התאבדו אך גם בארץ היו שלא יכלו להתגבר  על כך.

 

חדר זה הוא  המעבדה  בה נשקף המאמץ הגדול  של האיש להיות איש של רוח עם אדמה מתחתיו.  עם אנטנות חזקות העומדות בטלטלת הרוח בגלל הבית ובגלל יסודותיו.

קראת  פתיחת חדר  אבא קובנר  בגבעת חביבה

 

בראשית 'היה נאמן לרגע הזינוק'  קרא  המשורר וידע  כי נאמנות זו נבחנת בהמשכים  מייגעים. בראשית  צועדת  בדרך המובילה  אל  המגדל  המורד ואל הפיזור, אל התיבה ואל הקשת הצבעונית. אל האלם המפטפט אל האלימות הפוצעת. בכל ההמשכים שיבואו  נתגעגע  אל בראשית כי היא סיפור שלא נסגר בהפי אנד אלא היה לזרע של עלילות לאינספור, לעלילות אנושיות מאד , המונעות על ידי כתב   החידה של המשפט והדיאלוג ,  של הרשע והבדידות של האחריות להיות אב אחרי  ניתוץ סמכות אלילי אבות. אחרי  עלילות הבנים  המבקשים לרשת ולהיות חופשיים.  כל העלילות המתקיימות  על גבולות הקרבן  והקרבה. אלו סיפורי איכה והנני הבוקעים מסיפורי החלוצים של כל הדורות. בימים הקדומים ההם וביום הזה, הבוקר הזה  המפציע תמיד.  החלוצים  היודעים תמיד  כי העבודה  הזרה אינה רק  מעשים של שווא  אלא גם פולחן   של טינה משתקת . הם המכירים הגדולים של  עיקרון התקווה ,  המנתצים הגדולים של עריצות האשליה. תמיד יש להתגעגע אל הראשית אך לא להיות נוסטלגי. כי הגעגוע  אל ההתחלה  הוא  הגעגוע  אל עתיד מתיר מאסורים, גואל מכבלים ויוצר קשר  של אחריות בין האנשים. בראשית הוא  סיפור האנושיות בעברית , הוא סיפור  היהדות האנושית. mukitsur.co.il

בינה  קוצ'ינסקי

 

בקול דממה דקה נפרדה  מאתנו  בינה. לאחר   שנות שתיקה .  גם בחגיגת יום ההולדת התשעים   המרגשת בעיקר  שתקה.  כאילו ביקשה  לצאת מעולמנו  על  קצות האצבעות, מפויסת.

ההיסטוריה  עשתה  את הכל לפצוע  את ליבה והיא לא  התכחשה  לכאבה. היא  ניהלה  חשבונות וחרדות בגלוי אם כי  לא סיפרה אותם. היא הפנתה אותן למאיר, לבנות, לקיבוץ, למפעל  הציוני, לעולם אליו הוטלה, אותו אהבה וממנו נפצעה.

בינה  נולדה  בווינה העיר  שהבטיחה יופי ומתיקות אך שפעה  רעל.

צעירת הבנים  היתה . ילדותה  הבטיחה לה אושר ופינוק. אחיה הבכור יוסף יורו ידע עם הוריו  את נדודי  היהודים מגליציה  המאויימת לווינה עם פרוץ מלחמת  העולם הראשונה. משפחתם הצטרפה  ל400.000 יהודי  גליציה  שנמלטו לווינה. בלנקה הקטנה היא  בינה לא חיה  את הזעזועים הללו, היא   זכתה לגלגל  השעשועים של וינה , לגניה לריקודיה ולמטעמיה.  אחיה  שהיה לרופא  צעיר אבחן את אירופה  אחרת. הוא  קרא את הסימפטומים שלה והיה  לציוני. לחלוץ. הוריו  התנגדו להרפתקאה. הם טענו כי עם כל  שהשקיעו בו,  מה פתאום יהיה  לאיכר בארץ ישראל? למרות דעתם, בכאב ובמרי יצא לדרך. הוא  היה  מודע לספקות של רבים מחבריו, שמע  על המכשולים והכריע : אף על פי כן.

בינה  נקראה  על ידי  אחיה  לעלות  אחריו.  היא  חשבה  שיש  עוד  זמן אך  המאורעות הדביקו אותה והיא  עלתה  ארצה  עם חברת ילדים. היא  היתה  בין הבוגרים בקבוצה. הם היו  בני  12  והיא ילדה  בת  14.  קבוצת  הילדים התגוררה  בירושלים  בתלפיות.  ההורים  ששלחו אותה  לארץ ביקשו ממנה שעם תום תקופת חינוכה תישאר  בעיר. הם לא  רצו  שתלך אחרי  אחיה בשיגעונותיו  החלוציים.

יורו הגיע  לעין גב. הקיבוץ עבר לנקודה  החדשה . הוא כתב לאחותו בתלפיות מכתבים. הוא תיקן לה את העברית  וסיפר לה  על  הקיבוץ . הוא  סיפר  על העבודה לה  הוא  נתון :  הכשרת  קרקע, הוא תיאר את החום  ואת הרוח המזרחית וסיפר  שהוא  מטפל רפואית  בחברים.

בן 27 היה  יורו כשנרצח  יחד  עם חברו הטוב מווינה   אפרים אורנשטיין . ירו בהם  ממארב כאן על הגבעה בה  אנו עומדים  עכשיו. בעקבות הרצח הוכרע  כי במקום מותם   יקום בית הקברות של  עין גב.

כשהגיעה  הידיעה  על  מות הבן ההורים שלחו לבינה  מכתב  בו תבעו ממנה להיות חזקה. שהם מתגעגעים אליה ובקרוב אולי יגיעו אליה למרות שהאמא  לא רוצה  לחיות  בפלשתינה. עם  החמרת המצב  בווינה  אחיה  של  בינה ובינה  ניסו להשיג סרטיפיקט להורים אך נכשלו.

לפני כחמש  עשרה  שנה ניסיתי לדבר  עם בינה  על גורל הוריה אך נתקלתי בחומה  בצורה : יש לי מזוודה של ניירות אך  אני לא פותחת  אותה.  נראה  כי לפני כעשר  שנים נפתחה  המזוודה. בתחילת  המלחמה   הגיעו מכתבים, אחר  כך  הוברחו מכתבים לשוויצריה  ומשם  הגיעו  ארצה ובסופו של דבר  הגיעו  מכתבים  קצרים דרך  הצלב  האדום.  כשהתקרבה בינה  לשנת השמונים  שלה  החלה לברר מה  היה  גורל ההורים.  אחרי מחקר  גדול קיבלה  תשובה. הם  התייצבו  במשטרה  הנאצית וגורשו יחד  עם עוד 5000 יהודים ללינץ שטאט היא  לודז'  בפולין. במסמכים  נכתבה סיבת שליחתם : יהודים.  יש להניח כי  כשאר יהודי לודז' נרצחו  בחמלנו אך על  כך  אין מסמכים.

חברי הקיבוץ החליטו כי לנוכח  אחריותם לאחותו של יורו עליהם לאמץ את חברת  הילדים  בתלפיות.  הקסם של  הקיבוץ החדש הביא  את הילדים לעין גב. זו היתה  חברת הילדים הראשונה. בוגריה  יצאו לפרדס חנה והקימו שנים לאחר  מכן את  קיבוץ מעגן מיכאל. בינה  הלכה  עמם אך  לבה  החזיר  אותה לעין גב. היא כבר הכירה  את מאיר. עם המקום כרתה  ברית.  בימי הפילוג  המרים כשמאיר סלל  מעשית את  דרכם של חבריו המתפלגים לגינוסר בינה  עמדה  מולו וקבעה : הבית הוא  כאן. הבית  הוא  עין גב.

בשנת 1944 יצאה  בינה  לקורס  איתות  בג'וערה. היא  היתה  ממונה  על הקשר המחתרתי של  הקיבוץ.  את מכשיר  הקשר הטמינה בסליק מתחת לעץ התמר בשדרה המובילה  אל הים.  יחד  עם המכשיר היה  ספירט וגפרורים בהם שרפה  את  המברקים המוצפנים. היא עסקה אז בסודות  והצפנה. לעניינים אלו  נשארה  נאמנה כל חייה: לא הכל יש לגלות. יש דברים שיש  להצפין עמוק  עמוק בלב.

עם פרוץ מלחמת העצמאות עלה  הקשר  מן הסליק.  בינה  היתה  זאת  שהודיעה כי עין גב  תפנה  את ילדיה. אך  שלא   כאמהות  אחרות לא  היתה  יכולה   לרדת עם לילה  למזח להיפרד   מבתה  התינוקת. אי אפשר  היה  לנטוש  את מכשיר  הקשר.  שוב  התנסתה  בפרידה  כואבת של הורים מילדים. בינה  היתה  זו שהודיעה  בקשר  כי  עמדת השער של עין גב נכבשה  על ידי   הצבא  הסורי.  שעות רבות  דמם מכשיר  הקשר. הדאגה בארץ לגורל הקיבוץ היתה  גדולה.  היא  שבה לשדר  רק  כאשר  נהדפו  הסורים ונודע על הנופלים  במערכה.

על כל הניתוקים והחרדות  היו לבינה תשובות.  היא  התמסרה לעבודתה  כמטפלת, כמחסנאית בגדים, כמנהלת חשבונות. היא  התמכרה לתרבות  לספר, למוסיקה, ללימוד  המתמשך אולם בייחוד רקמה  את חלום משפחתה.

בקיבוץ  היא נאבקה על זכותם של הורים להיות למגן לבניהם באשר  הם.  היא נלחמה  על הזכות  הסבאים לפנק  את נכדיהם גם חומרית. וכל הזמן שאלה  על  חלומות נעוריה.

את הקיבוץ ביקרה והתגעגעה  אליו. היא  ביקשה  לגלות בו פנים ליברליות אך חששה מנטישת סדריו ונפשו.  כצעירה  בין הוותיקים ראתה בבירור כי יש להגן על הוותיקים ועל זכויותיהם.

עם מותו של מאיר כבתה. ימים קשים הגיעו  למשפחה  הדואגת . גבע היתה  על ידה כל הימים והתמסרה לה  במיוחד.  הבית  הסיעודי היה  לה  למבצר.

המקום והזמן של עין גב קשורים בדמותה של בינה  . עם המשפחה. יהי זכרה ברוך.

אקדמות ד', שבט תשנ"ח 107
לרשת את הגרעינים החיים
מוקי צור
הויכוח על הציונות, במלאת חמישים שנה לקיומה של מדינת ישראל, דומה להפליא
לויכוח המסורתי אודותיה בטרם הקמתה של המדינה. צצים ועולים נימוקים מבתי העבוט
של תנועות יריבות, תנועות חשובות וטראגיות שפעלו בשנות העשרים והשלושים, כמו
האורתודוכסיה, הקומוניזם היהודי, הבונד וההתבוללות. העובדות הן מימי הקמת
המדינה, הטיעונים מבתי המדרש הישנים והטובים. בתוספת של כמה גרמים של –
ה"פוסט", קינה עתיקה על מות החלום, שוב צצים הנימוקים הישנים. עתה הם מכוונים
כלפי מדינת ישראל כהמשך פשוט והגיוני של התנועה הציונית.
מי לא זוכר את ה"עיוורון לבעיה הערבית" עליה התווכחו מחוץ לציונות ובתוכה כבר
מאה שנה? פחד העיוורון והפחד מפני השיתוק הנובע מתוך הפיכחון הנם מסורתיים.
ניתוח הווייתה של המדינה הצעירה, בעיית הפליטים והשלום, המחדל של יום הכיפורים,
ואי ראיית אפשרות השלום, הוא חדש. הכנסתו למסגרת הניתוח של ההשגחה, המרד –
והמשיחיות, או לניתוח המוצא את המפתח לכל ההתרחשויות בקשר החזקים, בעלי ההון,
נגד נטולי הכוח, הוא ישן נושן.
אפשר לנתח את ההיסטוריה המדינית של מדינת ישראל כהמשך פשוט של התנועה
והניתוח הציונים. הדבר יופיע דווקא בניתוחים הנמצאים מחוץ לציונות: תפישה כנענית-
מדינתית הטוענת כי הציונות הייתה תנועה להקמת מדינה ולביטול היהדות כדת של גולה.
לפי תפישה זו עצם קיומה של מדינת ישראל מבטל את הצורך בציונות ואפילו ביהדות. גם
התפישה החרדית הרואה במדינת ישראל המשך פשוט של הציונות המורדת שיש לפרק
אותה או לפחות "להשתמש בה בלבד" ללא מחויבות כל שהיא, היא המשך פשוט של
ויכוחים ציוניים ישנים. לפי תפישות אלו צריך רק להלביש לנציגי הכנסת את הצילינדרים
של באי הקונגרס הציוני בבאזל ויתגלו אותם אנשים, אותן החרדות, אותן התגובות.
אך תנועה רצונית כתנועה הציונית ומדינה לא יכולים להיות זהים. מטלות של תנועה ושל
חוק, של מחתרת רצונית וצבא מגויס, של קהילה עצמאית וממסד, יכולות להיות
מושפעות זו מזו, יכולות לראות עצמן כממשיכות זו את זו, אך ההתעלמות מן ההבדלים
תביא את שתיהן לתהום.
מדינת ישראל הייתה והינה מדינה דמוקרטית. אזרחיה אינם נתינים, אפילו לא נתינים של
רעיון. הם שותפים באחריות. אין הם מקיימים את רעיון הלוויתן הטוען לזכותה וחובתה
אקדמות
108
של המדינה להפעיל את כוחה תמיד. היא צריכה להיות בית המאפשר צמיחה תרבותית,
קשרים ואינטרסים, שאינם זהים עם המדינה. הצד הדמוקרטי של מדינת ישראל התאפשר
בגלל עברה הדמוקרטי של הציונות אך מימושה של דמוקרטיה בתנועה וולונטרית וקטנה,
ללא כוח וחוק כופה, ללא כוח כלכלי ואלמונית בדיפלומטיה העולמית, שונה ממימושה
במדינה של מיליונים, העומדת בנקודת צומת של מאבקים בינלאומיים, עם צבא, כלכלה,
וחוק מדיני. מדינת ישראל היא שותפה למשפחת העמים, משפחה שאמנם לא פעם
מוכיחה את שיגעונותיה, אך אי אפשר להתעלם מהחובות שהיא מטילה.
הציונות מתחילת דרכה הגיבה למצבים אותם חי העם היהודי. היא עברה מצבים שונים:
מצב של ניסוי התיישבותי, חברתי, אוטופי של קבוצות ויחידים, מיעוט עצוב שהפסיק
להאמין בשיווי המשקל שבין היהודים וסביבתם שלאחר האמנציפציה. מצב של תחילת
אחריות לתנועת הגירה המונית של עם שהאופציות שלו להגירה למקומות אחרים ננעלו
והלכו.
הציונות הלכה והפכה לתנועת עם ברגע של שבר, רגע שבו לתנועות אחרות אבד המפתח.
הציונות לא הצליחה להציל את כל העם היהודי אך היא הצליחה להעמיד את מצבם של
היהודים על סדר היום, מצב התובע פתרון פוליטי אפשרי, ולו בחלקו. עד אחרי מלחמת
העולם השניה הציונות לא הצליחה ללכד מסביבה את כל העם היהודי. אך היא הצליחה
בבניית אלטרנטיבה, דרך, כיוון.
לציונות כתנועת מיעוט לא היה מספיק כוח למנוע חיפוש של פתרונות אלטרנטיביים. אך
אלו לא נמצאו. הייתה זו טרגדיה, שהרי פתרונות כאלה, בנוסף לציונות, היו מצילים עוד
יהודים.
הניתוח הציוני הקלאסי לא פעל כשעון שוויצרי. הקמת מדינת ישראל לא הביאה לחיסול
מיידי של הגולה. היהודי המתבולל יכול היה לצאת מן הארון ולהישען על מדינת ישראל
כתומכת בתהליך אותו הוא עובר. היא גם עזרה ליהודים שהחליטו לקיים את זהותם
היהודית בגולה. הציונות העניקה ליהודי החי במסגרות דמוקרטיות יותר אפשרויות לבנות
לעצמו מעמד שווה ערך בחברה האזרחית. מדינת ישראל הורידה את מפלס החרדה
העולמי מפני המהגר היהודי, מפני הפליט. היא פתחה בכך את השערים. היהודים
ממשיכים לנדוד, גם הישראלים. למרות שהציונות הצליחה בריכוז הולך וגדל של העם
היהודי היא העניקה לרבים תחושת שוויון ערך שנתן להם אפשרות לבחור להתרחק –
מיהדות ומהעם היהודי. קיומה היה מן הגורמים להורדת עצמתה של ההתבוללות כפתרון
טוטאלי לבעיה היהודית. יהודים כעת לא הפנו עורף ליהדות מתוך רצון להתקדם
במקצועם ולתרום מכשרונם לתרבות העולם. חלקם התבולל בשל אי יכולתם להציב סכר –
בפני תהליכים סוציולוגיים ותרבותיים שהדגישו את שוויון ערכם.
לרשת את הגרעינים החיים
109
הרצל העומד לפני שער מקווה ישראל ומצפה לשיחה עם קיסר
גרמניה הרוכב על סוסו במסעו בארץ הקודש, נאלץ להראות
כי הוא מחובר לפוליטיקה העולמית על ידי הזדקקות
לאפשרויות הגנוזות באומנות הצילום. למרות שלצלם לא
הייתה שהות לתפוש את שניהם בצילום אחד, הפוטומונטאג'
של תמונת הרצל ותמונת הקיסר יצרו את הצילום המבוקש.
לעומת זאת, יצחק רבין הלוחץ את ידיו של נשיא ארה"ב
ומתיר לשר החוץ הרוסי לדבר בטכס השלום עם נציגי מדינות
ערב, מבטא מעמד אחר. אך התמורה אינה ביטוי לניצחון
הציונות אלא לפוליטיקה של מדינת ישראל. גם הרצח של
יצחק רבין אינו רק אירוע נורא בהיסטוריה הציונית אלא גם בחייה של המדינה והחברה
הישראלית. מעמדם של הרצל ושל רבין חושפים את ההמשכיות ואת השוני הגדול. אי-
אפשר לבדוק את מצבה ודרכה של הציונות מזמן קיומה של ישראל על פי הצלחותיה –
ותבוסותיה של המדינה, על פי תבונתם המדינית של מנהיגיה, או על פי דרך התפעול של – –
המערכת המדינית. המלחמות אותן עברה מדינת ישראל, הדגלים אותם הניפה, הכלכלה
אותה יצרה מבטאים את הסוציולוגיה והתרבות של החברה הישראלית שבה הציונות היא
גורם, אך לא גורם בלעדי. יש קשר ביניהם אך אין חפיפה.
המדינה שבאה להיות מדינתו של כל יהודי הרוצה להגר אליה, קיבלה אחריות על כל
תושביה, על כל אזרחיה. האינטרסים, החוקים, יכולת הכפייה של המדינה, אינם חופפים
את הכלים של תנועה מתנדבת הממוקדת ברעיון. ככל שהמדינה הופכת לחברה רב-
דורית, קולטת הגירה, כורתת בריתות כלכליות בינלאומיות ומשויכת לקהילת האומות,
מוכרחה שפתה להשתנות. הציונות היא אומנם פרק בביוגרפיה של רוב אזרחיה של מדינת
ישראל, של אלו שהגיעו כחלוצים יחידים, של אלו שהגיעו בגלי הגירה כקהילות שלימות
או לאחר שבר, אך רקע זה איננו יכול לארגן את המדינה כמערכת המקיפה בחוק את כל
תושביה וצורכיהם.
על רקע זה רבים המקוננים על סופה של הציונות. השינוי שהתחולל חייב שינוי בציונות
אך לא את התאבדותה. האתוס הציוני היה מספיק חזק כדי להניע את המדינה, כדי לפתוח
שעריה בפני הבאים אליה מכל קצות תבל, אך הוא לא היה יכול לתת למדינה באופן מאגי
את הכלים לקליטתם מתוך שוויון ערך ועמדה. המדינה כגוף המשקף במידה רבה גם
קונפליקטים חברתיים וכלכליים לא יכולה להגשים חזון חברתי באמצעות ביורוקרטיות
ואפילו בעזרת הקמת מנגנונים של מדינת רווחה. לשם כך זקוקים לתנועה חופשית
הצומחת מגרעינים של שחרור חברתי ובניית תרבות שלא יכולים להתקיים באמצעות צו.
תנועה רצונית כתנועה
הציונית ומדינה לא
יכולים להיות זהים.
ההתעלמות מן
ההבדלים תביא את
שתיהן לתהום
אקדמות
110
חמישים השנים בהם מתקיימת מדינת ישראל התאפיינו ביחסים מורכבים לא פשוטים בין
הרבדים ההתנדבותיים, הפילנתרופיים, החינוכיים, הקהילתיים, הניסויים, לבין הצדדים
הממלכתיים, צבאיים, ופוליטיים. כבר בחזונם של אחד העם, הרצל, א.ד. גורדון, ברל
כצנלסון, והרב קוק, היה מתח זה ניכר. עם הקמת המדינה לא עוצבו יחסים אלו בדרך של
חוקה. חיפושי הדרך נמשכו עשרות בשנים. המתח הפנימי לא
הותר. לא רק בשטח הדתי היה "סטטוס קוו" שביטא את
השינוי, אלא גם בשטח הציוני.
בניתוח מעמדה של הציונות כתנועה פוליטית חברתית, יש –
סכנה של הפיכת האירועים הדרמטיים והתהליכים הנסתרים
שעברו על מדינת ישראל לביטוי פשוט של התכוונות, של
אופי וגורל, של קשר מדומה המגלה כניעה להגיון פנימי של
מיתוס, או היסחפות ללוע הר הגעש של הגורל. במקום לגלות
את ממדי הבחירה וההכרעות המצטברות של החברה
ומנהיגיה, נוטים לראות בתוצאה ביטוי מדויק של קשר נסתר או של כוחות עולמיים,
כאילו לא פעלו מגוון של כוחות ורצונות. בראיה לאחור נראים האירועים ופרשות
הדרכים כשרשרת הכרחית של כוחות מנצחים ומנוצחים, של סיבות ומסובבים שדינם
גזור מראש. כל אירוע היה מכוון, כל חטא הכרחי וגורף, כל הישג פרי התכוונות של כוח
הכבידה שברעיון. כאילו הציונות והקמת המדינה לא היו מכוונים לחשיפת יסוד החירות
והאחריות בשלשלת האירועים. כאילו האירועים והתבניות הם המשך לאי האחריות
ההיסטורית בתוכו החליטו היהודים לחיות כדי להימנע ממשיחיות השקר, או שהם ביטוי
לאחריות ההיסטורית המוחלטת בתוכה החליטו לא מעט יהודים לחיות על פי חזון גאולת –
החברה האנושית כולה בעזרת גרעיני המהפכה. לפי מתכונים אלו הציונות התכוונה לגרש
את הערבים, כיוון שהיו אנטישמים ללא תקנה. כל צעד של הכפפה הישראלית היה תנועת
היד של האימפריה מאחוריו, או כל מה שיחליט האגרוף הישראלי לעשות, הוא ביטוי
הכרחי למה שהובטח לו על ידי ההשגחה.
לפי ראייה זו מלחמת ששת הימים התכוונה לאינתיפאדה, למלחמת יום הכיפורים או
להתיישבות ביהודה ושומרון. גם רגעי הפחד שלפניה, גם הניצחון, וגם הויכוח שנפתח
בעקבותיו הם סיפור מתוכנן מראש, או הכל היה ידוע. העיוורון של מלחמת יום הכיפורים
גם הוא היה מתוכנן מראש. אומנם, ללא חזון ותחזית, ללא הכרעה מדינית המגלמת
מטרות, ללא אסטרטגיה ותכנון, היו פני המציאות בודאי שונים, אך, לדעתי, המציאות
איננה העתק שלהם. היא מגיבה למגוון הגדול של תפישות והכרעות המוטלות עליה
ובתוכה.
האתוס הציוני היה
מספיק חזק כדי לפתוח
את שערי המדינה בפני
הבאים אליה, אך הוא
לא היה יכול לתת
למדינה את הכלים
לקליטתם מתוך שוויון
ערך ועמדה
לרשת את הגרעינים החיים
111
הויכוחים על העבר הציוני, על הגיבורים והשדים שבהיסטוריה של מדינת ישראל, על
הראשוניות ועל הקורבנות, הם חלק בלתי נפרד מההוויה של העם היהודי בן ימינו אך אין
הם בבחינת משא שאתה בוחר לקחת על עצמך או בוחר לזרוק אותו בשלמותו כדי שיהיה
קל ללכת. אתה בוחן אותם, מחליט מה לקחת ומה להשאיר, בידיעה שהשראה של העבר
אינה שעבוד לו, אלא היא אחריות כלפי מסירתו וכלפי לקחיו.
ה"קונצפציה" שנשברה במלחמת יום הכיפורים, למשל,
הביאה ליצירת שתי אופציות שלא נשבעו אמונים למציאות
אלא לרעיונות סותרים. האחת נשבעה לויתור על חלום
הנורמליזציה של היחסים עם השכנים, והשניה נשבעה לויתור
על המחויבות כלפי "ציונות גדולה". השבירה הכילה גם את
הוויכוח וגם את העיוורון. ההיסטוריה הועמדה למבחן
ההשגחה האלוהית הישירה ולמבחן הומניזם כל יכול. הרצון –
לפרק מהר את החברה הישראלית מכל "מיתוס", או להשיב
אותה מהר לחיק התוכנית המטאפיסית, נסמכו על גרעינים
חיים במסורת הציונית שפותחו בפיתוח מחודש, לא ענו, של מדינה גדולה וחזקה,
שהתמוטטו ציפיותיה. פרגמטיזם ללא כיוון וכיוונים עיוורים למציאות, התגלגלו וקרעו
לא מעט חוטים שנמתחו בקושי רב למארג הציוני.
חייה ההיסטוריים של מדינת ישראל והחברה הישראלית משקפים פרובלמטיקה מורכבת.
הם הביאו לשינוי בדפוסי החשיבה הציונית. מדינת ישראל, לפי תפישה ציונית חדשה זו,
אינה חותרת לפתרון הבעיה היהודית אלא היא הביטוי העליון שלה. הנורמליזציה בחיי
העם היהודי אינה תנאי לחשיפת הגרעין הפנימי העצמי שלו. חשיפת ייחודו של העם
היהודי ותעודתו מוכרחים להחליף את רעיון הנורמליזציה, הם צריכים להוות
אידיאולוגיה של שימוש בכוח הזרוע על מנת שישלימו את המלאכה. מן הצד השני רבו
הקולות שתבעו לוותר על הגרעין הייחודי של הזהות והייעוד הציונית על מנת שהמדינה
תוכל להיפטר מהמטען העודף של הפרטיקולריזם היהודי ולהיות מדינה אזרחית נאורה.
הרבה מהלכי הדעות שהיו בעבר נחלת הקומוניזם בשברו, בעת שהגן במלוא עצמתו
הסמכותית על תוכנית היסטורית קבועה מראש, היו בציונות החדשה דווקא נחלת הימין
המשיחי. הרבה מהזהירות האנטי משיחית של ציונים דתיים עברה אל השמאל. הרבה –
מהפיכחון של היהודי ההלכתי, שלא האמין בתרופה לסכסוכים ובחיפוש עצמי של
נתיבים מוחלטים, פינה את מקומו להתלהבות רגשית גדולה של רוח גדולה שתצמח מן
השבר.
הרבה מהלכי הדעות
שהיו בעבר נחלת
הקומוניזם בשברו, היו
בציונות החדשה דווקא
נחלת הימין המשיחי.
הרבה מהזהירות
האנטי משיחית של –
ציונים דתיים עברה אל
השמאל
אקדמות
112
בתמורה שבתוך התפישה הציונית במציאות של החברה
הישראלית ניכר הויתור על הממד החברתי, תרבותי, על
הויכוח הכלכלי והסולידריות הקהילתית. הפוליטיקה נתפשת
כתפורה על פי אמת מידה מקצוענית ומצומצמת של משחקי – –
כוח ולא על פי התפישה, שגובשה בציונות הפרה מדינית, – –
שיש ליצור תנאים ליצירה של קהילה יהודית פתוחה לעולם,
קהילה המאפשרת צמיחה של אנשים וכוחות רבים ומגוונים
האחראים זה כלפי זה. לפי תפישה כזו איבדה הציונות את
מקומה המיוחד בחברה הישראלית והפכה מאתגר מפרה
לסמל התובע צייתנות וגיוס טוטאלי.
הערבים והחרדים אזרחי מדינת ישראל תובעים בצדק את זכותם בחברה הישראלית
למרות אי מחויבותם לציונות כרעיון. יש ביניהם המחפשים דרך להתפשר עם הציונות –
ויש המאמינים כי יוכלו למחוק אותה מהאתוס הציבורי. מספיק להם שהמדינה תכיר
בריבוי הקהילות הסגורות בתוכה. רבים מבקשים מהם לעשות את הצעד ולהכיר בציונות.
המבחן הסמלי לכך בא לידי ביטוי ביום השואה, ביום העצמאות, בדגל, בהמנון. היחס אל
הסמלים והמועדים הללו אינו פשוט: יש הטוענים כי יש להפשיטם מן ההקשר ההיסטורי
בו נולדו; יש הטוענים כי יש לבטלם כליל; יש האוחזים בסמלים הללו רק כדי להצביע
על כך שלא כולם יכולים להיות שותפים ליצירה הפוליטית חברתית של המדינה ויש –
הנאחזים בהם כדי למנוע פירושים חרדיים, לאומניים או אנטי ציוניים של מדינת ישראל. –
בתיאור המציאות אפשר לומר כי מקומה של הציונות בתוך ההוויה ההיסטורית של העם
היהודי ומדינת ישראל איננו פשוט. אין היא מורשת בלבד ובודאי שאין היא מורשת
אחידה. גם בתודעת עברה יש התפתחויות הנובעות משינויים המתחוללים בהווה. מה
שנראה בדור הראשון כמחלת ילדות יכול להתפרש בדור השני כמשא הכרחי, מה שנראה
כזיכרון שלא יחלוף יכול להתברר כתאונה מצערת. בטחונה של הציונות שתוכל תוך דור
להביא לקיבוץ גלויות ולכור היתוך נפל קודם כל כתוצאה של תהליכים כלכליים-
חברתיים שהביאו למפץ של ציפיות של חלקים ניכרים בחברה הישראלית. אלה שתבעו
שררה ופער בשם כישורים אינדיבידואליים גילו כי תביעותיהם אינן יוצרות בעורמת
התבונה חברה סולידרית וחמה. וכי יש המסוגלים לרכוש שררה ופער לא בזכות
כישוריהם. אחרים איבדו את האמון בכך שהמערכת החברתית התכוונה לאינטגרציה של
שותפים. היחס לשואה, לקיבוץ הגלויות, העמידה במלחמה והחתירה לשלום, הקשר לעם
היהודי, נדידת היהודים והירידה מן הארץ, הקשר לניסוי החברתי ולהגברת הצדק
החברתי, הסיפורים האישיים שנרקמו כאן ובדרך לכאן, העימותים החברתיים
והפוליטיים, נראים כל פעם אחרת ומעמידים את הציונות בפנים חדשות. השינויים
בקהילות היהודיות, חיפושיהם הדתיים והתרבותיים של צעירים יהודים בעולם ובארץ,
השינויים המתחוללים בהוויית מדינת ישראל, נטייתה למגה פוליס צרכנית, השינויים –
בעולם ההופך לכפר קטן ולאומני משפיעים גם על הציונות וגם על מדינת ישראל.
הציונות זקוקה כעת
ליצירה מגוונת של
קהילות פתוחות, דגש
על צדק חברתי, שימוש
מינימלי בכוח, קידומה
של חירות אישית וחינוך
נאור ושורשי
לרשת את הגרעינים החיים
113
הציונות בת זמננו כתנועה חברתית תרבותית הערה לאחריותה הפוליטית הגיעה לנקודה – –
בה הישגיה ומגבלותיה מחייבים לקריאה חדשה. אין היא נזקקת למצֵבה אדירה וגם לא
לבולדוזרים מפַני שטחים, לא לפולחני העגל וגם לא להתגודדות האבלים. הציונות זקוקה
עתה יותר מכל לחשוף את גרעינה המשחרר, הנותן ביטוי לא רק לגורל היהודי אלא
ליצירתו העצמית, ליכולתו לעצב ערכים בעולם משתנה ללא התפוררות, מתוך נאמנות
ליסודותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל. הציונות זקוקה כעת ליצירה מגוונת של
קהילות פתוחות, דגש על צדק חברתי, שימוש מינימלי בכוח, קידומה של חירות אישית
וחינוך נאור ושורשי. על הציונות לעורר את הכוחות החבויים בהתנדבות ובבחירה
האישית, במפגש הבין אנושי בחלום החברתי, ביכולת לרשת ירושה תרבותית מוסרית, – –
ובערנות שבקריאת המפה הפוליטית. עליה לבנות עצמה כתנועה המאמינה בנורמליזציה
כתנאי לגילוי ייחודו ועצמיותו של העם היהודי. הנורמליזציה כמצב של בריאות היא
נקודת מוצא ולא מטרה אחרונה. היא מחייבת גילוי גנזי עבר והתכוונות כלפי ההווה
והעתיד. היא הבונה אדם מוסרי המסוגל להפעיל את שיקולו וללכת בדרכו כחלק מציבור
אקטיבי.
חמישים שנים ראשונות לציונות היו חתירה של חברה ניסיונית
לגיבוש כלים פוליטיים בתוך תהליכים היסטוריים
אפוקליפטיים. חמישים השנה שראו אחריהם היו שנים של
גיבוש הכלים המדיניים וקיבוץ מסה קריטית של העם היהודי
לארץ. הם היו שנים שבהם נאבקה המדינה להכרה מדינית
ולצמצום הקונפליקט הערבי ישראלי. בשנים אלו היא גיבשה –
את כליה ולמדה את מגבלותיה של מדינה כחברה דמוקרטית.
השנים העומדות בפנינו הן שנים בהן עלינו לפעול לגיבוש
היסודות הוולונטריים, החברתיים, הקהילתיים התרבותיים
שבאמצעותם יתממשו הדיאלוג האנושי והמטלה המוסרית.
פעולות אלו ייעשו תוך גילוי של אופקים חדשים שיתגבשו
בקשר שבין יהודי העולם, הנובע מניסיונם המשותף במאה העשרים. צעדים אלו לא יהיו
רק ביטוי לפצעים ולכשרון ההסתגלות למפח הנפש, ואף לא להעפלה המתנתקת
מהמציאות אל הרוח המופשטת, אלא תיקון מתמיד, מפגש אנושי אחראי, יצירת תרבות
העוברת מדור אל דור כמשאת נפש, כמחויבות של אמת. עלינו להכיר בכך שציונות זו
היא תנועת מיעוט בעם היהודי. תנועה עם היסטוריה עשירה, אך תנועה שאיננה יכולה רק
לאשר את הקיים ואפילו לא לקבל את ההגיון של הפילנתרופיה המנומסת והזהירה.
תבונתה של ציונות כזו איננה בטריקת דלת מיואשת למצב, אלא בניסוי החברתי,
באמפטיה ובאחריות לכלל.
אני מאמין שהציונות צריכה לקרוא לצעירי העם היהודי שלבם ער, ליצירה של חיים
משותפים מתוך נכונות לרשת את הגרעינים החיים לחידוש שנטמנו בדרכה העשירה.
השנים העומדות בפנינו
הן שנים בהן עלינו
לפעול לגיבוש היסודות
הוולונטריים,
החברתיים, הקהילתיים
התרבותיים
שבאמצעותם יתממשו
הדיאלוג האנושי
והמטלה המוסרית

מגן דוד – ספרו של גרשום שלום

 

בדמיוני אני רואה לנגד עיני את  פרופסור גרשום שלום לוקח את הספר החדש ' מגן הדוד: תולדותיו של סמל'  לידיו ומלטף אותו ברוך. 'ספר יפה' היה אומר בהנאה גדולה. אוהב היה ספרים, דפוס,  כריכה, הערות שוליים.אני רואה אותו מתלהב

• פניה! תראי מה  הוציאו כאן, איזה ספר יפיפה! תראי את האותיות ואת העיצוב. ממש תכשיט לספרייתי! בדמיוני  היתה פניה אשתו  ותלמידתו מחייכת , שהרי  ספר זה במהדורתו הנוכחית  היה חלומה .

אולם עתה הספר מונח בפנינו כספר מוקדש  לה, כספר זיכרון לו.

• הספר על המגן דוד מבוסס על מסה  שכתב שלום לפני שנים  אך הוא  מועשר באופן מעמיק בתוספות שנמצאו בין תיקיו, במלומדות פילולוגית היסטורית הבלתי רגילה של העורכת  המדעית גלית  רוקם חזן שהוסיפה הערות שהצטברו במחקר  מאז והלבישה אותו בלבוש המתאים והנאמן, ובאיתורם ושחזורם של מראי מקום  של שלמה צוקר ובמסתה העמוקה של  שבא סלהוב. על כולם מנצח העורך של כתביו העבריים של שלום  אברהם שפירא שכתב לספר הקדמה  מאירת עינים.

 

בשנת  העצמאות הראשונה למדינת ישראל, כשהדגל ובלבו מגן דוד כחול התנוסס בגאווה על כל בית, כתב גרשום שלום מסה מופלאה על קורותיו של המגן דוד. כרגיל בעבודותיו של שלום זהו מסע מרגש בין ימי ההיסטוריה, בין  כתבי יד  נושנים ובין ספרים שהונחו בקצוות ארון הספרים היהודי.  בכל אלה הפליג למחוזות נפשו שלו ומעבר להם. על קצות האצבעות המדעיות הוא הלך, עקב ואפילו לא היסס לדרוך על כמה יבלות.

 

-האם אתה חושב שדיאלקטיקה למדתי  אצל הגל? שאל אותי, את תלמידו הבלתי מובהק והבור, כשפתח את לבו.

-לא אצל הגל  ולא אצל מארקס, דיאלקטיקה לימדה אותי ארץ ישראל. באתי אליה תמים והיא לימדה אותי שיעור קשה  במתחים ובסתירות.

כך  במסה זו המגן דוד המנצח בדגל המדינה הצעירה  מתברר  כשולי בהיסטוריה של הסמלים היהודיים , כחשוב בעימות ובהשלמה של היהודי  בעידן האמנציפציה וכטראגי וגורלי  כשהיה לצורתו של  הטלאי  הצהוב  בימי האפילה הגדולה.

שלום ביקש  בהכרעתו לעלות ארצה, בהכרעתו להיות ציוני להתנתק מהנתק של בית הוריו מהחיים היהודיים עמוקי השורש והתקווה. הוא קרא בהם  את האפולוגטיקה והשיגרה הבורגנית, את חלום ההתבוללות והסימביוזה היהודית גרמנית. המפעל הארץ ישראלי שקרא לו  היה מפעל ששאף להמיר רלבנטיות שטחית  באותנטיות אמיצה. אך כאן בתהליך בריאת נוף תבנית ארץ  המולדת גילה שלום דווקא את כל הסתירות, התהומות והסיכונים. זו היתה הדיאלקטיקה עמה התמודד בכל מחקריו והגיגיו, בכל דרכו כספרן, חוקר ויוצר גדול.

 

כפרויד הרושם בפנקסיו את רעידות הנפש ואת קרעיה, התובע כי הפנקס הרציונאלי יתמודד בהתמודדות דון קישוטית  עם ההדחקות והאיראציונליות, כך  ביקש שלום בחקירותיו  להתמודד מוסרית עם  משיחיות השקר, עם אימת  האין, עם מחלת הגולה.  דרך החשיפה ההיסטורית  המשוחררת  מאפולוגטיקה של יוצאי גיטאות המדחיקים, שוכחים, ומתחפשים הוא ביקש  לעשות למען בריאת תשתית ליצירה, ללידה מחדש ולאוטופיה מוסרית המתמודדת עם המציאות. הוא הבין יפה  את הסיכון המחושב של צעדיו ולא במקרה כינה את כל המפעל הציוני סיכון מחושב. הוא חשב  כי עצם המעבר לארץ ישראל, הקמת מפעל פוליטי, דיבור עברי אינם  עשייה מאגית  המוליכה אל המטרה. הוא היה מבקר חריף  של החברה המתהווה בארץ. לדעתו  כל מחלותיה של האפולוגטיקה היהודית ושל סמכותנות הדת מופיעים כאן בחומרה רבה. אך הפעם  לא כהדחקה אלא כזירה ממשית.

 

לפי  אמונתו  של שלום ההיסטוריה  אינה מובילה לשום כתובת כפי שצפה הגל ובנוסח אחר  מארקס אך כדי  להגיע  אל הזירה בה מוכרעות  שאלות היצירה והמוסר צריך לדעתו של שלום לחצות את ערפיליה של ההיסטוריה. בה הד הזיכרון, בה נרשמו רשימות  הצנזורה הפנימית, הקריאות וההחמצות, מפות  סמלים, חוקים ומרידות. בה נרשמו תנודות השפה וקרעי השתיקות. אך היא גם אוצרת  את  החלומות הגנוזים לעתיד. לכן יש לחקור בה אך לא להיתקע בה. היא המצע לאחריות אך רק המצע. אין לשקוע בכלאה.

ראייתו  זו  של שלום  לא רק שלא פגעה בעומק חקירותיו אלא תרמה להן גם רוחב וגם גובה רב.  היא העניקה לתלמידיו אפשרות  למרוד בו ולהסתגר במכמני הליריקה שהביא, באוצרות הפסיכולוגיה שחשף, בניסיון לשחרר את המחקר ההיסטורי מכובד האחריות המוסרית או מן העושר של השבילים הנפתחים על ידו ליצירה. רבים מתלמידיו ביקשו לבעוט בדיאלקטיקה של ניתוחיו ההיסטוריים או בנאיביות של הכרעותיו המוסריות .

 

'סמלים נולדים  מתוך הקרקע הפוריה של  הרגשת בני האדם. אם עולמו  של האדם בעל משמעות רוחנית  הוא בעיניו, ואם כל יחסו לעולם שסביבו נקבע על ידי תוכנה החי של משמעות זו, אך ורק אז מתגבשת משמעות זו ומתגלה בסמלים. מציאות  שאין בה מתח שאין בה 'כוונה ' בעיני המסתכל, אין בכוחה לדבר אליו בלשון סמלים. היא נשארת בחינת  הפקר, ללא הבעה וביטוי,ואין פלא שיש צורך  במתח גבוה מאוד כדי שריבוי העניינים  שבעולמו יתגבש בצורות פשוטות, בולטות ואחדותיות' כך פותח שלום את מסתו על המגן דוד.  הוא מודע לכך שהמסה נכתבת אחרי  תקופת השואה,  תקופת הסתר הפנים הגדולה בהיסטוריה היהודית.הוא היה מודע לכך כי  המסה נכתבת  אחרי מלחמת העצמאות  ששברה כלים ופתחה אפשרויות גנוזות  עוד בטרם גיבשה סמלים. חיפוש שורשיו של המגן דוד נעשית כאן מתוך ניסיון לא להיסחף  בזרמים  המולידים סמלי שווא המצעידים  המוני אדם לתהום של אבדן מוסרי, גם לא להינעל בכלא של ארכיטיפים פסיכולוגיים  המשחררים מעולה  של תבונה וממחויבות לעולם ולבני האדם.

חשוב היה  לשלום להודיע את חסרונותיו של המגן דוד כסמל יהודי ואת האופי הדיאלקטי  של חסרון זה שהיה ליתרון בגיבושו כסמל מדינת היהודים. הוא לא היה סמל פולחני דתי והיה סמל מזהה ברור.

 

פנינה ספרותית זו  שגובשה לספר רק מזכירה לנו כי טרם הוצאו לאור כל כתבי שלום וכי רבים מספריו אזלו מן השוק. זהו חוב רוחני עצום שחייבת החברה  הישראלית והעם היהודי לעצמם ויפה שעה אחת קודם.