הגות

למרות שאינני פילוסוף או הוגה דעות מדופלם המחשבות פוקדות ומטרידות ויש לי צורך להתחלק בהן עם קוראי.

יום העצמאות בבינה – לא להכנע לעידן הקרח

ברכת יום  העצמאות בינה- לא להיכנע  לעידן  הקרח

 

המשורר חיים  נחמן ביאליק תיאר תזמורת  המנגנת על קרח.  כל זמן  שהקרח קפוא הכל יודעים כי הם מנגנים על  קרח ומנסים לשלב  את  הכלים. אולם כשמגיע  האביב והקרח מפשיר  כל  אחד מהנגנים  עומד  על  גוש  קרח מפרפר. הוא מנגן נפלא. משקיע  את מיטב יכולותיו הוירטואוזים אך  אין מוסיקה. בליל של קולות גאוניים הסותמים זה לזה את הפה מרוב פחד.

נדמה לי שאני  כאן היחידי בחבורה  המופלאה הזו  שהייתי  כאן ב15 למאי 1948. ילד  בן תשע שוחר  הרפתקאות ופוחד פחד מוות. הייתי בירושלים הנצורה  . חשמל לא היה  כך שלא  שמענו את  השידור של  הכרזת  המדינה על ידי דוד  בן  גוריון. זה  נודע לנו  רק  ביום  ראשון. על ידי  העיתון שהגיע.

לכאורה הקרח נמס ומצאנו אדמה  לעמוד  עליה. אך מסתבר כי  גם עתה  הבלבול  גדול.  מהומותיה  של ההיסטוריה לא   הסתיימו ואנו  עומדים מול ועם היצירה הגדולה  שהוקמה  במסגרת  המדינה ולא פעם תוהים. אנו חיים את הישגיה  ואת סדקיה. . לא זריעת חרדות  תגבש  אותה. יצירה ממשית של  חברים , של רעות, של חלונות פתוחים אל האנשים ואל צרכיהם תוך אמונה בנביטת  אחריות משותפת.

מדינת ישראל  היא יצירתו של  העם  היהודי. מה שיתחולל בה ישפיע  על יהודי כל העולם למרות שלא אזרחי מדינת  ישראל ולא   יהודי  הגולה  מוכנים להכיר  באחריות זו.

עתה  הוא  הרגע  בו  החברה  הישראלית  חייבת לגבש  עצמה  כחברה. כתרבות. לא להיכנע לתרדמת  החברה הצרכנית ולכאב  ההיררכיות  הכלכליות, לתרועות שמחת  המלחמה. התוצאה  של  העצמאות והדמוקרטיה  היהודית  היא  החזרת  הבחירה של האדם היהודי  לעצמו  לחברתו. לא מתוך איום חיצוני אלא מתוך חירות פנימית.

עלינו לא להיכנע לבדידות גם אם  שעותיה  רבות, משהו צומח כאן למרות הכל. עלינו לרצות  שמה שקורה ביננו בשעות פגישה יוכל להתגלגל  אל מעגלים  רחבים של עבודה, חיי  רוח ופוליטיקה. זהו צעד קשה אך אם נשמע  כי כל אחד נשאר  רק עם כינורו שלו נדע  שעידן  הקרח מאיים  עלינו.

ישראל פרידמן בן שלום אדמו'ר חבר קיבוץ

ישראל פרידמן בן שלום  אדמו'ר חבר  קיבוץ

דמותו של   הרב המורה  ואיש  הקיבוץ  ישראל פרידמן  בן שלום שנפטר ערב  יום  העצמאות  היא  דמות מיוחדת  במינה. באוטופיה  הציונית ובאתוס  הקיבוצי יש תופעות  הרוחשות מתחת לרדאר של  המוסכמות  הציבוריות.  בחדרים  הקטנים של הקיבוץ העירוני בהר גילה  בית ישראל מצאנו בהם יושבת  המשפחה  שבעה. פגשנו  חבורה  שלפי  המוסכמות של החברה  הישראלית לא יכולה להתקיים. צעירים וצעירות חילוניים ודתיים. אדמור'ים , אנשי  קיבוץ מכל הגוונים ואנשי צבא.  הפגישה  בחדר  הקטן לא פשוטה. מי  יכול להפגש עם מי, מה מותר לומר, באיזה נוסח להתפלל , באיזה  נוסח  לשתוק ? הקשבתי לסיפורו  של  האיש מפי  בנו  הושע  בן  שלום  ממייסדי  קיבוץ  בית ישראל ראש  הישיבה הקדם צבאית של המקום וקצין מילואים ראשי בצה'ל.

כשהיה ישראל  בן שבע עשרה והוא  עמד להפוך לרבי של חסידי העיירה, –  בוהוש  ברומניה . הוא הבין שצעירי העיירה  שברובה  יהודים  נוטים לסערה  הקומוניסטית. שהם עלולים  להימשך כנוער  אידיאליסטי אל ההתבוללות  האדומה. הוא  ביקש להיפגש עם אנשי תנועות  נוער ציוניות  והחליט להצטרף לשומר  הצעיר.  הוא חש  כנראה  שזוהי תנועה  שהאידיאליזם  השמאלי שלה  יוכל להנחות לציונות, ליהדות אקטיבית עם מטען  הומניסטי. תנועות  אחרות קמו רק כדי למנוע פשרה ולבא  במקום השומר  הצעיר  אך  הוא העדיף להצטרף  לתנועה שרבו בה  החלומות והניגונים והיה לראש  הקן. כיצד  נפלה  ההכרעה זהו  סיפור שעוד מחכה לפענוחו.  הוא  היה  אדמו'ר . אך  אדמו'ר ציוני  בהחלט.  בפרק  העצוב  בשואה  שנקרא טרנסיסטריה שבו  הגלו אלפים מיהדות  רומניה לחיי סבל, מחסור ומוות  הוא  היה  הרב מטעם  הצבא  הפאשיסטי  הרומני. אך הוא חי  גם  במחתרת של המורדים, של תנועות  הנוער  הציוניות.  אחרי  מלחמת העולם  השנייה   הוא פגש  את אשתו גם היא נצר למשפחת  אדמורים ויחד  הם העפילו ארצה  והצטרפו  לקיבוץ רשפים של  הקיבוץ  הארצי. ישראל היה  בין לוחמי מלחמת  העצמאות.

פרשת הדרכים ניצבה  בפניהם  כאשר  התברר להם כי הם נושאים  באחריות לחצרות שהתייתמו והלכו . שיש להם  אחריות דתית. הם עברו לקיבוץ הדתי בסעד.

בניהם היו מיוזמי הקיבוץ העירוני.  הקיבוץ העירוני בירושלים   שמר את  היסוד  האינטימי, את משאת  הנפש לצדק חברתי, את תחושת  האחריות שבנשיאת  התקווה. את ניגוני החסידים המהולים בשירת ארץ ישראל  החדשה.  חבריו   הבינו  כי יש  שיחה כלל ישראלית  המתקיימת  בין צעירים, בין נשים לגברים, בין חילוניים  ודתיים   בין פריפריה  למרכז. בלי עליונות, בלי  סמכותיות. הם פעלו הן בצבא והן בירושלים לא  כמחזירים בתשובה ולא  כסוכני המודרנה  אלא  כצמאים   לדיאלוג. לחיי יצירה ואחריות . לא  הכל היה פשוט כי הם התמודדו עם בעיית   הפריפריה החיה בעיר.  לחץ המשימות והרוח מתח  אותם לא מעט ואפילו פילוג  הם ידעו. אך מהרבי  הם קיבלו  רוח גבית  לפתיחותם לפגישתם שדווקא מבחינה רוחנית  לא גילתה  את הקשיים  מהם  כולנו פוחדים.  הרבי פרידמן היה סוציאליסט באורח חייו ובאמונתו כי בלי מפגש פורה בין החירות לשוויון  חיי רוח נוטים להפוך  למעריצי היררכיות וסמכות.

 

בשלב מסוים   האדמו'ר החלוץ של הדור הנוכחי ורעייתו  שידעה  מהו שחרור הנשים לעומק כל הזמן חיפשו אופק רחב.  ישראל   הוסיף למתחים בהם חי  גם   חיים  אקדמיים מאוחרים אך  אינטנסיביים. בשנים  האחרונות זוג הוותיקים  עלה לירושלים והצטרף לקיבוץ  העירוני. לחיות וללמד את  תלמידי בניו.

באחת משיחותיי  עמו העליתי את  דמותו  של חבר  דגניה  יצחק בן יעקב. גם הוא  בן של  רבי חסידי שהתנגש  עם אביו ועלה  ארצה ללא ספר  אך עם  גיטרה  או  קתרוס. אביו הרבי ביקש ממנו  לא לעלות אך הוא  עלה  ופשט מעליו את שרידי  המסורת בה גדל. הוא היה נזהר  בקלה כבחמורה לא לסטות מהצעד  החילוני שעשה. הוא לא  התחתן הוא  התחדר,  כלומר  נכנס לחדר משפחה  ללא טקס. במסיבת  החתונה המסורתית שערכו לחברו תנחום תנפילוב  בדגניה אפו גם לו ולאשתו  עוגה. הוא שאל למי  מיועדת  העוגה  הנוספת  השיבו לו  עורכי החתונה לכבודכם  הוא לא היסס  ופרש מן  המסיבה לאות מחאה על  קלריקאליות מיותרת. אך  כעבור  כמה שנים אותו יצחק בן יעקב  (שלימים פיתח את  חבורת  אווירון בעמק  הירדן שעליה התבסס חיל  האוויר  הישראלי  בראשית קיומו) למרות חילוניותו  הלוהטת את  כל  החצר  של  אבא שלו ארצה. בכך   איפשר  הקמת חצר חסידית  בארץ ישראל.

יום אחד  שאלתי את רבי ישראל על תופעה משונה. יצחק בן יעקב עם  הגיטרה גידל בימיה  הראשונים של דגניה  אייל  כחיית מחמד. זה היה נראה לי משונה ומישהו לחש לי באוזן שיש לחקור.  ישראל  פרידמן  בן שלום הסביר לי כי  בחצרות שלהם כשנולד נצר לרבי הביאו טלה  בן יומו שגידלו אותו שילווה את  הרך  הנילוד.

 

עתה כשבאתי לנחם את  המשפחה שלף הושע בן שלום בנו  של אבא שלו  ישראל פרידמן  צילום  של פעוט של ילד  קטנטן עם טלה. יצחק  בן יעקב  לא הסכים לקיים טקס חתונה, פרש ממסיבת הכלולות  שהכינו לו חבריו , סרב לאכול  את  עוגת חתונתו אך לגדל אייל בחצרה  של דגניה  גידל כבן של  רבי.

דרך הרוח מי יידע?

יש לדעת  כי מתחת  לרדאר  ההיסטוריה  מתקיימות התרחשויות  שלא הולכות  בתלם ולעתים דווקא  הן יכולות לתקן משהו  בעולם.

מדלגים מעל לטרמפ\ולינה

מדלגים על הטרמפולינה

 

סוף  סוף  לא נהיה  המדינה  המטורפת ביותר אמרתי לעצמי כשפניתי אל תלמידיי  המבכים  כיהודים רבים  רבים  באמריקה  על שקרה.  עוד  שבר  בחלום  האמריקאי. עוד  טעות  בראייה. האם אלו  גם  סימנים  למצב  חלומנו אנו ?

תלמידיי  צעירים מהיהדות  האמריקאית שבאו ללמוד  בארץ ויצאו לחגוג  כאן את  הלילה  בו  תנצח אמריקה של  האידיאלים  של  הצעירים  היהודים  באמריקה, את  ניצחון שוויון  האישה, האקולוגיה, הראייה  הפתוחה  לכל  אדם לא ידעו  כי אמריקה זו  שהאמינו בה  שתנצח היא  אמנם   אמריקה  האתית  אך היא גם  אמריקה המצביעה למען  הון המתעלם מאדם, הזורק בני אדם מכבודם וכבוד  קהילתם, המאמין בשלטון  באמצעות  מיתוס  העשירות והפער. האם טרמפ לא מייצג  את אותה  אתיקה ? הוא מייצג אותה  כמיתוס משתלט על הדמיון, חופשי מצביעות, לא כשיר  הלל למצב  הקיים, מיתוס  המכנס קהילות להמון כועס .

את הטקסט הזה  גם אנו צריכים לקרוא הוא  הטקסט  המערער  על  האמון  באתיקה  הדמוקרטית כי היא שרה שירים של צביעות ואיבון. של פתרונות של כלי תקשורת המהווים  קול נאמן לאדוניהם  his  masters  voice    מצד  אחד ומצד  שני שופר  אוליגרכי.

הטקסט  שנשמע בארצות הברית  משקף את  המטוטלת  האמריקאית  משקף את הסערה  הכבושה  בתרבות  הפוליטית  הישראלית.

עלינו להיערך לאותו מסע של גיבוש חברתי חדש שדרך  קהילות פתוחות, לומדות, יוצר קשרים משמעותיים בין אנשים שונים, אחריות משותפת , תהליך של יצירת ראייה של  אדם שווה ערך וחופשי המעוניין בזולתו, רוקם  רקמה של זיכרון משותף לקראת תקווה. חברה  המהווה  תשתית לתרבות פוליטית דמוקרטית בעולם  קודח.

התנועה  הקיבוצית צריכה לתרום לכך את חזונה  לא רק את מודעות השבר שלה אלא גם את נחישות התקווה. עליה להרים את נס  החינוך החברתי, את תשומת הלב והראש לשינוי כלכלי רחב שיאפשר  לקוות לתיקון חברתי. להתקדם לחברה  שתוכל  לעכל שלום לא פחות מאשר לקדם  שלום.

אנו צריכים  לנסות לגבש תמיכה ויצירה של  צעירי יהודי  אמריקה התוהים על דרכה לתיקון תרבותי חברתי  כאן, לפיתוח מנהיגות  ופעולה  קואופרטיבית ואישית  שתוכל  להיות  נושאת  תקוות  דמוקרטיה ויהדות המותאמים לעידן וחורגות ממנו.

ההיסטוריה  איננה  מתעייפת מלהביא  אותנו למצבים של חרדה ותקווה.  כדי  שנוכל לעמוד בסערות צריך לפתח שורשים עמוקים וכמיהה  בלתי   נלאית לאור.

 

מוקי צור

המשביר והמשבר 100 שנים לשיתוף ולמיסוד

אחד  השאלות  שתהו  עליהם  היסטוריונים הוא  האם  הרעיון  השיתופי בארץ  צמח מאידיאולוגיה  או  מן  הנסיבות. האם  הקבוצה  נולדה  כדי לשרוד  בנסיבות  חמורות או כדי להגשים את  הסוציאליזם? האם  הטיפול  המשותף  נולד  מתוך  רעיון   קומונה משתפת  כל  או מתוך צורך להגן  על  הילדים בנסיבות  מחמירות. האם מחסן הבגדים  המשותף נולד מתוך התרפטות  הבגדים או מתוך חלום היחד  המאורגן. האם  המטבח  המשותף  נולד מתוך  הרעב או מתוך  הרעיון  השיתופי ?

שאלת  המשביר והקמתו  מצטרפת לשאלות הללו.

הקושי בתשובה  לשאלה  נדושה  זו  כמעט  בין  ההיסטוריונים  נובע מתוך  כך  שרבים  מהחלוצים השיבו על  כך  בתשובה המתפרשת לכאן ולכאן. כשנשאלו  הם  ענו כי  החיים הם  שהכתיבו את  המהלך. ולא  הרעיון. או  כמו שאמר  לוי  שקולניק ב1916  'העבודה היא שהצמיחה    את  הרעיון'.

הקושי  בתשובה  הזו  הוא שהביטוי  'החיים הכתיבו ' יכול להתפרש  באופנים  שונים.  האם  כאן  אמונה ויטאליסטית  שהרעיון  המארגן את  האנושות אינו התבונה, המוסר  אלא  החיים , רגש החיים, או שמדובר  כאן  על העדר  רעיון על פעולה  הנובעת מן  הנסיבות. יכולה להיות  פרשנות  אחרת   שהביטוי המכחיש  את  השפעת  הרעיון על  הפעולה  מבטא את האכזבה של  הימים ההם  מהמהפכה הרוסית  שדיברה  על  'סוציאליזם  בימינו' והודברה  בים של  דם  ב1905. משמעות  הרעיון הזה  על  יצירה  המגיבה למצבים ולא  רעיון  המחייב את  הגשמתו התקבל  בשנות  החמישים והששים  כרעיון  המסביר מדוע  עם חלוף  התנאים  מותר וצריך להשתנות. התנאים  הם  שצריכים להכתיב  ולא  האמונות  והדעות  המתגבשות   בימים  גורליים. 'בתחילה  היה  המעשה' אמרו  האחרים  אך  הוא  גובש  לדעות  המכתיבות  לנו את  אשר  נעשה  כאן ועכשיו.  ברור  כי  השאלה  הזו  אינה  רק  שאלה  הנוגעת לראשית  התקופה  החלוצית אלא  היא  שאלה  המחייבת למחשבה  כאן ועכשיו.

אהרון  דוד  גורדון מורם של  החלוצים טען כי  המהפכה  האמיתית  היא מהפכת התפישה  כי  ניתן לארגן את  החיים  האנושיים על פי  סכמה. שגם אם אנו מקבלים את  שהאדם  זקוק לתיקון הוא לא יתקן מוסרית ותבונית  דרך סכמות וארגונים פוליטיים  או כלכליים. ארגונים  כאלה  צריכים לצמוח  כמפעל חינוכי המעמיד  כל  יחיד בפני  אתגר  של יצירה ואחריות, של גישה  לעבודה ולטבע . לדעתו  כל  ארגון  המתיימר בגלל צורתו  ומיסודו לתקן  את  העולם הוא  סימפטום לאי  היכולת להתמודד עם מחלה ולא יכול  להיות לה  למרפא . כשגורדון מבקש  לפסוק  שהמפעל  החלוצי אינו  הגשמת  סכמה פוליטית  אירגונית  סוציאליסטית  הוא מבקש  לומר  כי יש לו  סיכוי להיות מפעל של  תיקון אמיתי.

חבריו הפועלים  שחונכו  בחלקם על ידי  המורשת המרקסיסטית מבקשים לומר  כי השיתוף והחתירה לשוויון של  מפעלים שונים  בארץ  אינם יצירה הנובעת מרוח מציירת אוטופיות  שהן  בדרך כלל יצירות שבאות  להצדיק  את  מערכת  הכוחות  השלטת,  האוטופיות  מתחמקות מההכרה  בהכרח הכלכלי חברתי    המושך את  החברה  קדימה אל  סוציאליזם  שאינו  אוטופי אלא מדעי. אוטופיות  נוטות  לדבר  על הוויה  נצחית  ובלתי  היסטורית.  על  כן כשחלוצים   מדגישים   את  המניע  של החיים  הם מבקשים   לומר  כי יש  במפעל זה  אמנם זיקה אל  הסוציאליזם  שיגיע אך אין בו  כניעה  להתחמקות פנטזיונית של  תכניות מנוסחות מדי.

פרשת  המשביר  יכולה  להאיר שאלה  זו  באופן  מיוחד. המשביר  קם לפני 100 שנה  בנסיבות  דרמטיות : ארץ ישראל חוותה בימים ההם  משבר  קיומי  עמוק .  המשבר   ההיסטורי  הגדול  ביותר  במאה  העשרים . רעב, התפוררות הכלכלה, גירושים מן  הארץ ומוות המוני  הנובע מקריסת מערכות  המקיימות חברה מבחינה   רפואית וכלכלית.

המשבר  החל  בסתימת  אפשרויות  הייצוא מן  הארץ בעקב  המלחמה.  הוא  המשיך בפלישת ארבה  שהשמיד  את  הצומח. בו  קרסה  המערכת  הכספית . הממשל  הכריז   על מורטוריום של  כל  החובות . הבנקים שותקו.  היה אובדן  אמון  במערכת  הכספית.  שנות  המצוקה והרעב חיכו ליבול שיציל את  הנפש. אם יש  זרעים אדמה  ומי  שיעבד  את  האדמה  יש לו סיכוי להציל משהו כל שנה  אך  יכולתו זו מוגבלת  על ידי מזג  האוויר ועוצמת  הדיכוי  הפוליטי.

ביום פתיחת  מלחמת  העולם הראשונה  הגיע  ארצה  חלוץ צעיר לפתח תקווה.  הוא   היה  בן ישיבת טלז  הליטאית. בישיבה  הוא  הקים  מחתרת  ציונית. מתחת לספרי התלמוד  הסתתרו   שירי  ביאליק. חבורת  הציונים  בישיבה   היתה מתכנסת ושרה  ביחד  את  המנונם  הציוני : הכניסיני תחת   כנפך.  כך שרו לנעורים, לאהבה , לשפה  העברית ולציון.  המחתרת  התגלתה  והביאו לישיבה  עשרה תלמידים מישיבת  המוסרניקים  הקיצוניים  כדי להגבר  על  המרד. המרד  היה ממושך וקשה  אך  בסופו של  דבר  המנהיג  גורש. הצטרף למהפכה  הרוסית נתפש וגורש למרחקים. באחת  מתחנות  גלותו נקרא על ידי  הקהילה  הקטנה  לעבור לפני  התיבה בחגי תשרי. הוא טען כי  אמונתו אבדה או  התחלפה. הקהילה טענה  כלפיו  כי מוטב להם חזן לא מאמין וישר מהחזן  הקודם  שהיה מאמין  אך מושחת.  בקהילה  זו  שבה  אליו  אמונתו  הציונית . הוא הגיע  ארצה אולי כעולה  אחרון לפני  המבול.

כשהגיע לפתח תקווה המצוקה  החלה והוא  הציע לכל  הפועלים להקים  קומונה. גם לאלה  שהיו כבר  מאורגנים  כקבוצה  וגם לפועלים  היחידים.  הוא  היה ראש  החבורה כלומר  היה  עליו ללכת ליפו להעמיס  על  כתפיו  שקי חיטה , להביא  אותם רגלי  לפתח תקווה ולדאוג ללחם לכולם. כך הוא עשה  עד  ששלשה  מחברי  הקומונה  הובלו לכלא  בדמשק. הוא ידע  את מצוקת  האסירים  הארצי ישראלים  בדמשק. היו  כארבע מאות.  לעזרת  האסירים  הגיעו  גם שני חברי  דגניה יצחק  בן יעקב ובלה  רוזנפלד.  יחד הם ארגנו את  קהילת יהודי   דמשק לעזור  לאסורים שהיו  בסכנת מוות  בגלל  מזון ותנאי  מאסר.  החבורה  שהגיעה מהארץ  הצליחה   לשחד  את  הממונים  והאסירים  קיבלו  חופשה לסדר הפסח. מפקד  האסירים בכלא  דמשק  קרא  בפקודה לצאת  מהכלא ולצעוד לכיכר בלב  השכונה  היהודית  בדמשק  שם נערך  סדר פסח.  בלה  רוזנפלד  ניצחה  על  הכנת  האוכל.  זה  היה צעד  ראשון  בשחרורם של אסירי  דמשק. האיש  עליו  אני מדבר החליף את  שמו   המקורי פוסטלקו מטעמים מהפכנים לשם  שעשה  אותו למוסד  שדות ולב  הרצפלד.  הרבה  שנים  היה  עובר  מיישוב ליישוב ושר את  תפילתו 'שורו  הביטו וראו'. דרכו של  הרצפלד יכולה  לרמז  על   הקשר  הישיר  בין עזרה  הדדית  ושותפות . לא היה  זה  סוציאליזם על פי  הספר. דרכו   הוזנה  על ידי  חלומות  סוציאליסטים ושאלות  סוציאליסטיות  שהוזנו על ידי מסורות  עמוקות  של פדיון  שבויים ועזרה  קהילתית  שפותחו   על ידי  הקהילה  היהודית.

במצב   שנוצר בארץ  ישראל  של אותם  זמנים  התערב  הקונסול של  ארצות הברית  בטורקיה  הנס מורגנטאו. הוא  היה  יהודי ממוצא  גרמני לו היו שייכות  כל האדמות  של  הרכבת  התחתית של ניו יורק. הוא תמך בווילסון במערכת  הבחירות  שהתקיימה  ב1912 והנשיא פיצה  אותו  בתפקיד  דיפלומטי  בכיר. ארצות  הברית לא  היתה צד בשנותיה  הראשונות של  מלחמת  העולם  הראשונה. הנס מורגנטאו גילה  בבירת  האימפריה העות'מאנית גם את  משבר  הארמנים וגם את  משבר יהודי  ארץ ישראל. הוא  רתם  להצלת היישוב    גופים פילנטרופיים יהודיים שונים ביניהם את  ההנהגה  הכלכלית של יהודי  ארצות הברית ואת ההסתדרות הציונית  באמריקה. זו  היתה תשתית  הארגון   שהתקרא  הג'וינט. בנו של מורגנטאו  הגיע לירושלים  עם מזוודה  עם כסף אך נשאלה  השאלה   למי לתת  אותו, מי יהיו אלה  שיחלקו  אותו.  בארץ פעלו  גופים פילנטרופיים  רבים ממוסדות  החלוקה ועד   גופים  כמו  אליאנס  הצרפתי ועזרא  הגרמנית. הכרעתו של מורגנטאו להפקיד  את  הכספים  בידי נציג   המשרד  הארץ ישראלי  ארטור  רופין לא  היתה מובנת מאליה והיא  גררה  אחריה  הרבה  תככים וטענות.  הוקם וועד  הצלת  היישוב בראשותו של מאיר  דיזנגוף. וועד  ההצלה  החליט  כי אין לחלק ליישוב  את  הכספים  בדרך  שכספי  החלוקה  היו מחולקים : בהנחה  כי  לא נתבעת מהמקבלים  עבודה. להיפך : יש  להתעקש  על  עבודה  מאורגנת  ששכרה  הוא  כספי  העזרה. לעומת  המצב ביהודה בה התנאים היו קשים . רבים לא  היו  קרובים למקומות  עבודה וקשה  היה לארגן אותה בגליל  היתה  התארגנות  חשובה   שהעניקה  אפשרות לא לחלק את  הכספים אלא תמורת  עבודה. רבים  קיבלו תמיכה ללא עבודה בגליל  המצב  היה  שונה. הפועלים עדיין עבדו  הן  במשקים  הקטנים שלהם והם  כפועלים  בשדות  של  אחרים.  גם אם לא  היה  כסף  היו מקבלים  כתמורה  מעבודתם חלקים מהיבול או פיצוי  בחומרי מזון.

היישוב  היהודי  באותם  זמנים היה מעורב בכלכלה  המעורערת אך  הקיימת של  האימפריה   הטורקית. את  המלחמה  נגד  הארבה  ניהל אהרון  אהרונסון.  גדליה  וילבושביץ  אחיה של מניה  שוחט היה ממונה  על  העבודות הציבוריות  בירושלים יפו ודמשק. עבודות ציבוריות  בכפיה היו מאורגנות מתוך הצרכים של  האימפריה. סלילת  כביש ראש פינה  טבריה, הבאת צינורות מן הצפון למדבר  סיני כדי לארגן את  המתקפה  על תעלת סואץ. הכספים שהגיעו מאמריקה  בתחילה  באניות  אמריקאיות  שעגנו  בארץ ולעתים   לקחו ממנה  את  מגורשיה. במסגרת הכספים  שהוצאו לתמיכה בעמק   הירדן  אורגנו עבודות  דחק כמו  ייבוש  ביצת כנרת, בניית בתים לתימני  כנרת.  המשתתפים  בעבודה  היו  פועלים שהתרכזו  בעמק  הירדן מכל  הגליל. וועד  מושבות  הגליל  התחתון  עם חברי  קבוצות הפועלים  נשאו  בעול.  יוסף  בוסל מנהיגה  של  דגניה היה מאד פעיל  בהצלת  יחידים, קבוצות, ילדים.

באותה  תקופה  היו  הפועלים  בעמק מאורגנים מבחינה  תרבותית וחברתית  באופן מעורר השתאות.  הכל היה צריך לצמוח מתוך  עולמם  של הפועלים  הרי לא  היתה מסגרת על תומכת.  דמות מרכזית  בהתארגנות זו היה  ברל  כצנלסון  שהצטרף  עם  קבוצתו  קבוצת בוברויסק  לחוות  כנרת.  לעמק הירדן  הגיע  ברוך  בן יהודה  בוגר   גימנסיה  הרצליה  בתל אביב . הוא  נבחר  על ידי חברי  דגניה ללמד  אותם  עברית.  בחירה  זו לא  היתה  פשוטה  שהרי  דגניה  החליטה  קודם להביא מטפלת  שתטפל בילדיה  המעטים. מטפלת  שלא תזנה לעבודה  החקלאית ותתמסר לילדים.  בסופו של  דבר  דגניה  העדיפה להביא למקום מורה לעברית  שילמד  את עובדי  דגניה את השפה.  גם ברל  כצנלסון  הקים  בכינרת  חוג לעברית שכמה  מהטקסטים אותם  כתב לתלמידיו עדיין  עמנו. ברוך בן יהודה  תלמידו של חנינא   קרצ'בסקי  המורה  האגדי  למוסיקה  בגימנסיה  אירגן  באותו זמן מקהלה  לדגניה וכנרת. רחל  כצנלסון לימים  רחל שז'ר  אירגנה  חוגים להיסטוריה  וספרות. ברל לימד  את תימני  כנרת עברית של מכשירי טכנולוגיה  כמו מנורת  הנפט והמחרשה.  בכנרת  אורגנה  ספריה  לספרים  חקלאיים  שבהם  היו מעיינים  כל חקלאי  המקום  אחרי יום  העבודה  המתיש ומלא פורענויות. ברל כתב   יומן אינטימי של חלקת  הירקות  אותו  גידל.  היומן  רצוף  הערות אגב המציינות את  מצבי  הרוח  של  המחבר.  ביומנו זה  שזורה  הערה  מזג האוויר  הקשורה  בימי  הקמתו של  המשביר : שרקיה. חום של 47.5  מעלות חום  בצל.  הרוח  הלוהטת  שורפת  את  הירקות. בימים ההם כתב   ברל  כצנלסון  ביומן  הירקות שלו מילים  שלא  שיקפו את  מצב  הרוח של  בנאי חברתי :

'ולי, לי  האובד, ממש מר. ולא משום זה דווקא. מה יישאר  מכל  עינויי  השנה. מי יזכור לחנני?'

אלו ימי  הקמת  שותפות  החיטה. קשה להאמין כי  בתנאי מלחמה  כל  כך  קשים  הפועלים  התארגנו באופן  כל כך מעמיק  מבחינה  תרבותית. אולם  בין הפועלים  גברה  התסיסה. איך זה  אנו מסתפקים בעבודות יזומות, מאורגנות מגבוה. איך זה  אנחנו  הפועלים  הופכים להיות מנהלים  במקום להסתפק  בעבודה או להשתמש בכספים  כדי  להקים יישובי פועלים. העימותים  היו  גדולים.  אחד  הפועלים מתאר עימות  בין אחד  מהשומר הטוען  כלפי מנהל  העבודה  שלו שהוא  הפך לפקיד.  בלילה  שניהם לנים מתחת לכוכבים ומתברר כי הם חיים  באותם תנאים. הפועל שהתלונן מתנצל. אך  ייתכן כי זה  רק   בזיכרונותיו. אחד  מהאנשים  הפעילים  בסכסוך  זה  הוא ישראל  גלעדי. הוא מבקש התיישבות של פועלים. הקרן  של  וועד  ההצלה  אינה  מוכנה להשתתף  במין פרוייקט כזה באמצע  המלחמה. גלעדי פונה  ליק'א של  הפקיד  קלווריסקי ולקרן של מפלגתו  קפא'י  וכך נולדים  שני  הקיבוצים בגליל  העליון. הביקורת  על  הקמתם היתה גדולה אך הם היו  העדות  שבתוך  כל  המהומה הגדולה עדיין  החלומות לא  נרדמו.  ישראל  גלעדי היה  בטוח כי  יש להקים יישובים הרריים על  הגבול עם מעיין למטה.  בדיוק  כמו שברל  כצנלסון  האמין  כי ניתן לחדש  את  השפה  העברית ולעבוד  בגן  הירק.

המתחים  הגדולים בין  החלומות  שנולדו  במצוקה  הגדולה  הביאו לכך  שבוסל  המנהיג  של  דגניה ועתה   הלוקח  אחריות  על  הקמת מוסדות של עזרה  הדדית התפטר  מתפקידו.  הלחצים  היו  גדולים מדי והביקורת קשה.  אהרון  דוד  גורדון תבע ממנו להמשיך.  הוא  השתמש  במילים  קשות  של  בגידה  אם  בוסל לא  ימשיך.  ובוסל  קיבל  את  מרותו.

המצוקה  בארץ  הגיעה   לשלבים קשים.  זיכרונות של  אנשים  שחיו  את  אותם ימים מתארים סגה נוראה. בדגניה  החליטו לבא לעזרתם של  יהודים  שחיו  באיזור יהודה ולמכור להם חיטה. בדיוק  באותם ימים  החל לנבוט בכנרת  ובמושבות  הגליל  התחתון  רעיון  הקמת חברת מניות לעזרה  הדדית  בחלוקת חיטה. לקראת היבול  החדש  התכנסו  בחוות  כנרת מספר  אנשים לדון  במה  שעומד להתחולל.  שנה  קודם החיטה  נמכרה לסוחרים  שמכרו  אותה  ביוקר לצבא  הטורקי והגרמני אך פועלים  עבריים היו  רעבים. היה  חשש   מהשנות הספקולציה  בחיטה  שתביא  לעוני והתעשרות  קלה. מאיר  רוטברג מהאנשים המרכזיים של  כנרת  העלה  את  בעיית המצוקה  בעומדת  בפתח. כמה יתעשרו השאר  ירעבו. (שנה  קודם  חוות  שרונה  רעבה ללחם בעוד  שחקלאים מהמושבות התעשרו. ) עלה  הרעיון של  הקמת חברת מניות לה יהיו  שותפים  כל פועלי  הגליל.  הרעיון היה שיש להתארגן  במעין מס  הכנסה לכל הפועלים.  אלו שעדיין  קיבלו משכורות  או  חיטה  במקום משכורות חויבו לקנות מניות של  החברה  אלה  שלא  היו להם מקורות  כספיים  התחייבו לשלם עבור  מניות  היסוד  שלהם  אחרי  המלחמה.  כל  הרוכש מניות  בחברה יוכל לזכות  במנה  של חיטה  לקיומו.  הבעיה  היתה  שהכסף  בוטל ולא  היה  איך לשלם להקמת   החברה. החברים המייסדים  סיכמו  ביניהם  כי  הם מתחייבים לשלם  אחרי  המלחמה.  כך  הכניסו לצריף  בחוות  כנרת  חיטה  מהיישובים בסביבה.  רק  דגניה  נמנעה  מלעשות זאת  בשנה  הראשונה  כי התחייבה  לתת  חיטה  באזור יהודה.  שנים לא  סלחו לדגניה  על  הימנעותה  מלהיכנס לשותפות  החיטה  בימי  הקמתה.

הקמת  המשביר  לא  היתה  פעולה מנותקת  מהפעילות  החברתית  הרחבה  שהתהוותה בתוך  המלחמה. לוי  שקולניק   קרא לכך שהקמת   המוסדות  החדשים חייבת להיות מלווה  בעבודה  תרבותית  רעיונית מעמיקה. שההחלטות צריכות לנבוע  מתוך  החברים  עצמם. באסיפות ובמועצות.  מלמטה למעלה.  אחרת  המפעל ישקע. פועלי  ארץ ישראל  היו  נתונים  בתהליך ממושך אך ברור  של  הקמת  מערכת הסתדרותית  כוללת.  המשיר  היה חלק ממנה. התקיימו  דיונים לקראת  הקמת  הסתדרות מאוחדת של  כל פועלי  ארץ ישראל.  איחוד וועדי  הפועלים ביהודה, בגליל ובשומרון.  ההכנות לוועידה  היו  קדחתניות  וברור מתוכן  שהכוונה  היתה להקים ממש מערכת  שתעניק  לא  רק  ביטחון לפועלים  המפוזרים בכל  אתרי  הארץ  אלא  תיצוק מסגרת של  תיקון  החברה ותיקון האדם.  וועידת  היסוד  צריכה  היתה  להתקיים  בפסח של  אותה  שנה  במרחביה אלא  שביום  הראשון לפסח פורסם הצו על  גירוש   אזרחי  העיר תל אביב והצבא  הטורקי עשה זאת  בנחישות רבה. היה  צריך להעניק  עזרה למגורשים ולא  היה  זה זמן לקיים וועידה בעלת משמעות כה  עמוקה.

תכנית  המשביר  היתה  חלק מתוכנית  רחבה להקמת  כלים חברתיים  כלכליים רחבי  היקף.  קופת  החולים, לימוד משותף של פועלים, המשביר,  הון  של העובדים  שיעודד  התיישבות, עזרה  הדדית ויצירה  תרבותית משותפת  היה חלק מהמארג החברתי מדיני שהלך והתעצם  בין  הפועלים. כדי לקיים אותו  הוצע לאחד  את  הסתדרויות  הפועלים  האזוריות . להקים  הסתדרות פועלים  אחת. לה  היו צריכים  הפועלים להפריש  חלק  ממשכורתם.

המשביר  היה מפעל מעשי פרוזאי  אך  היתה  בו פרספקטיבה  עתידית ורחבה.  הוא  היה מעשה פרוזאי  הרמז  על מפעל  רחב ובעל משמעות.  שלמה  לביא  שהיה  מעורב  בהקמתו אמר פעם  על  המפעל הזה  בפרספקטיבה  של  זמן  שהיה  זה  ניסיון להדביק כנפי נשר לציפור  קטנה.  ברל השיב  על  כך  שאם  לא מסתפקים  בגולם  עם  כנפיים אפילו ציפור  קטנה  וחיה יכולה  לרכוש  כנפי  נשר .  דומה  כי  הערה  זו  היתה  הערה  ביקורתית והיא  נולדה  באותה  תקופה  בה  התברר  כי  הציפור  היתה  לגוף  בירוקרטי. גלגול זה  של מוסדות חיים  למערכות  ביורוקרטיות   שכנפיהן  סוחבות מערכות  פקידותיות  נטולות נשמה גרמו לביקורת נוקבת של  האיש  שיזם את  הקמתן.

אני מגיע  עתה   לרמז  לפתרון של החידה  ההיסטורית  ששאלתי  בראשית  דבריי.  החלוצים  הביאו  עמם חזון סוציאליסטי אך חזון  שבור . הוא נשבר על ידי  האירועים להם  היו החלוצים עדים במקומות  אחרים. החלוצים  באו בחלקם   מבית  המדרש  של מארקס ולמדו ממנו  כי העבודה  היא  מוקד קיומי  וכי  ענייני  כלכלה  מכילים  מימד  מוסרי  עליון.  הם למדו ממנו כי  יש לפעול למען  קידמה וכי יש לשלב  בה  ידע. אך הם לא  קנו  את ההדים הפטליסטים שתורתו  הקרינה, גם לא  את  התביעה של חלק  מתלמידיו להקדים  השתלטות פוליטית  של הפועלים על  המדינה כדי לעצב  אורח חיים  מתוקן.  מתנגדי  מארקס   הביאו  עמם  תורות  הנוגעות לתיקונו של  היחיד  במסגרת  של  יחד  אחראי וקרבה  אל  הטבע.  הם עמדו  על  צורך  דחוף לתקן  את  העולם ואת   העם דרך  התארגנות  שיתופית. מורי  החלוחצים י.ח. ברנר וא.ד. גורדון  ידעו  כי שני המקורות  הרעיוניים  הללו  המרקסיזם והאנרכיזם עשויים  להסתלף ואין להאמין להם כפשוטם  כי  הם יכולים  להפוך  בקלות  לעבודה  זרה. לפולחנים  היכולים לשמש   מכשיר  לשליטה או מנגנון  בריחה  מאחריות חברתית  הנתבעת.  תגובתם  היתה למצבים  ולתהומות שהתגלו, אך הם  הגיבו לכל מצב  בהתאם לאמונותיהם הבסיסיות. בעיות  נפתרו  בעזרת  האתוס  השיתופי בו הם  האמינו.  הבעיות היו חדשות והצורך שלהם לפתור  אותם  בעזרת  האתוס שלהם בדיוק  כמו  שחלוצי  ארצות הברית שנתקלו בבעיות  קיום  פתרו  אותם באופן אינדיבידואליסטי. בעיות שרידות  וקיום  נפתרו שם  על ידי פיתוח  של כלים  בהם  הועלה  היחיד  הנלחם על קיומו למדרגת  אתוס מכוון.  מאקדחים ורכיבת  של  היחיד  במרחבים.  כאן  בארץ ישראל  כל  בעיית  קיום  הפכה לתחנת בדרך להקמת  חברה  שיתופית. שותפות  שלא  היתה  יכולה  להישען  על  הסדרים פוליטיים.

עד  כמה  היה  מושרש   אתוס  זה בין חברי  הקבוצות  אפשר ללמוד מדילמה  שהועמדה  בפני  חברי  דגניה. המשרד  הארץ ישראלי של ההסתדרות  הציונית  הודרך על ידי  רגישותו של  הרצל  לצורות  החברתיות  שתיווצרנה  בארץ  עם  הגשמת  הציונות. הוא  ביקש מהמומחה לקואופרציה  בהתיישבות  הגרמנית  בפולין שהציע  להגשים  בארץ  את  חזונו  לקואופרציה. לצורך  הגשמת חזונו  הוקצב  תקציב להקמת   הקואופרציה. ארתור  רופין שדאג שיהיה   תקציב  לדגניה  המוקמת  חשב  כי  הוא ישכנע  את  דגניה להיות  קואופרציה. על ידי  כך  שתהפוך לקואופרציה.  לצורך זה   שלח את  האגרונום זגורודצקי להשפיע  על  חברי  דגניה לקבל  על  עצמם  להיות  קואופרציה.  נודע  כי הם שאלו אותו  על ההבדלים בין  הקואופרציה ודגניה והוא  הסביר להם כי  בקואופרציה  מקיימים שכר דיפרנציאלי וכי  הקואופרציה  מנוהלת  על  ידי  פקיד.  דגניה  השיבה  בשלילה  על פנייתו של  רופין.  שנים חיפשתי את  הפרטיכל   של   הפגישה  הזאת.  אחרי שנים  נמצא תיאורו של  זגורודצקי לפגישה. הוא  מספר  שהוא  הציג  בפני  החברים את  הרעיון. הם ביקשו להתייעץ . נכנסו למטבח וכעבור כמה  דקות שבו והשיבו בשלילה.  זו אינה תשובה מנוסחת או מנומקת  בנימוקים מרקסיסטיים או  אנרכיים. זה אינסטינקט  שהודרך על ידי  אתוס  שהופנם היטב והופעל אינסטינקטיבית. לא אידיאולוגיה ולא תגובה למצבים. אידיאה  המשפיעה  על  הכרעות ועל  תגובה  למצבים. לא  דוגמה מוכתבת  בתורה  מנוסחת ולא שרשרת תגובות מנותקות זו מזו.

חיים  קרא  גורדון לתורתו ולא  התכוון  לתיאוריה ויטאליסטית   נגד התבונה והקידמה  של  הגל או מרקס אלא למקצב  אחר, כולל, מקיף.  לא עם המתקומם נגד   אנושות  מאורגנת  בתבונה אלא  מעגלי  קיום המכילים תבונה ולב המקרינים  זה על זה ומתקיימים  זה  בצד   זה. מעגלים  שאינם   משתלטים זה על זה  או  נמזגים זה בזה של יחיד  משפחה, קהילה, עם, ואנושות. של  חיי יחיד יוצר ואחראי  החי את  הטבע ואת  התרבות  כשהן מחזקות  זואת  זו . של יציאה  מתמדת  מן  הגלות, יציאה  נפשית, ממסע  של  כיבוש  הטבע או  כניעה  לו לדיאלוג  עמו    על בסיס  של עבודה ולא  של עבודה  זרה המודרכת  על ידי  יצרי  שלטון וארוס. עבודה  שאינה פולחן מכוון ובשל  כך  זורעת  ניצני קשר והעשרה  נפשית.

האם לא נעשה  ניסיון לראות תמונה  כוללת ורעיונית ? האם הכל היה מבוסס על  הצעות פרגמטיות ארגוניות ?  תשובה לשאלה  זו  אפשר   לראות  בדבריו של  צבי  ש'ץ בוועידה  של פועלי  הגליל  שהתקיימה   כמה  חודשים לפני  הקמת  המשביר.  דבריו של צבי ש'ץ  היו  אמנם יוצאי  דופן כמו שהיה  הוא צעיר חולמני, יוצר המחפש נתיבים מיוחדים אך הם  נאמרו ונשמעו  היטב על ידי משתתפי  הוועידה והם חדורים ברוחה  המיוחדת של  החבורה.

הסער  המתון והעמוק, אשר ציוניות  שמו ותוכנו משיחיות, ההולך  ובא  אלינו ממעבה  הדורות, מסיני, המעולף  עננה  וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל  קומתו  האיומה. הוא  יטאטא אותנו, אם לא  נעמוד  בניסיון, אם לא  נוכל לכוון את  נפשנו  למבנה  חדש, אם לא  נלך  בדרך אבותינו,  הלוך ורקוד סביב  עגל פז.

בחיי  קבוצה  יש  לראות סימני  התעלות  החיים., את  האטמוספירה המיוחדת  אשר  בה תימצאנה ותתהווינה תכונות  האדם  החדש.  קטנה  ומשפחתית  צריכה  להיות  הקבוצה-  הקבוצה  העברית. לא לנו ולא  לרוחנו הקואופרציות  הגדולות. והלא גם  ארצנו  כה  קטנה מן  המשקים  הגדולים  של  אירופה ואמריקה. קבוצות  קטנות  של 8-10 איש  קרובים  ברוח- כאלה  יצמחו על פני  הארץ כניצני  האביב   החדשים.  כל אלה  הבאים אלינו מטבח  הגלות עם  עלבון צורב  בלבם, יבקשו  פה  אגם  שקט, יערגו למי מנוחות, למפרץ מוצל, מרוחק, עם  'עם קצת  לפחות  אוויר לנשימה'. יבקשו- זה וודאי אך הימצאו ? הנה  נחנקים לעינינו  ונופלים תחתיהם צעירים וצעירות עזובים לנפשם… הם לא  מצאו.  מים  רבים יביא לנו  הסער- אך אם לא   נחצוב לנו  בארות- בארות- לא יהיו לנו מים חיים!

בארצנו  החרבה עומדים  אנו  כעת ושואלים : אי  דרך  הטוב? בילל  התנים שומעים  אנו  את  הד  הצער- צער  הפרט והאומה… עדיין  קוצים וברקנים בכול- גם  בארצנו גם  בנפשנו… איך להחיות  כל  אלה? איך תתגבר על  כל  זה  הנפש? מאין  תשאב  כוחות חדשים ? במה  תיאחז ברגעי ליאות, יגיעה, אם לא תהיה  לה סביבת אור וחום תמידי, פינת מרגוע נפשית, באר  מים חיים?

המשפחה  בעבר או  הקבוצה  בחיינו  בעתיד- היא  היא  המקלט הבטוח האמיתי והתמידי אשר  יציל  את  נפש  האדם  במלחמתו  הקשה נגד  כוחות  התוהו.

בתקופת  העלייה  האחרונה הופיעה  זו לפנינו כחזון יקר ומוכר, חדש ועתיק ימים  גם יחד; בלי כל מגע  עם תיאוריות, עם מפלגות- אלא  בזרם החיים  המתגלים, הרוצים להעלות, וחזון  כה  חיוני וכה  שונה מכל אשר ראינו עד  כה.

(צבי  ש'ץ על  גבול  הדממה עמ' 98)

הקמת המשביר  הוא  רגע  אחד  של הקמת מוסד  שיהיה  חלק מפסיפס  חברתי  אירגוני  המבוסס על  התארגנות  מלמטה מתוך  נקודת מוצא של  התנדבות וקשר חברתי אך שאינו  סוגר  עצמו  בעבותות של  אגואיזם  קבוצתי.  בידי  רשת  זו הופקדה  בסופו של  דבר  המטלה להקים את  הטיוטה  לחברה  הפוליטית  שעליה  היה לקבל  אחריות על  העם  היהודי במסגרת של פרוייקט   שהתייצב ללא  הרף  לאתגר  הגדול  שהיה  מונח  בפניו : להקים  את  החברה  המדינית על בסיס  של  מפגש  בין תרבות חברתית צומחת מלמטה ולא  מאבדת  את   האופק והאחריות  של חברה   שצריכה  לענות על צרכיהם של  אלו  שאיבדו את  סביבתם והיו צריכים לברוא  את חייהם פעם  נוספת.

 

 

 

האם  הרעיון פרי  אידיאולוגיה

החיים  או  העבודה או  הרעיון

גורדון : לא  סכמה  אירגונית אלא חיים

מורשת מרקס

המשביר  כנקודת  בחינה

מלחמת  העולם : עצירת  הייצוא

הארבה

מעורבות  היישוב   בכלכלה   המקומית  גדליה וילבושביץ, ברוך  קטינקא

מרד  ערבי יהודי

מחלות וגירוש

הרצפלד

מורגנטאו

עבודה ציבורית  או התיישבות פועלים ישראל  גלעדי קונפליקט  בכנרת

ארגון פועלי  כנרת  דגניה שיעורי  ברל  בן יהודה, רחל  כצנלסון,

שרקיה  47.5  הקמת  המשביר

דגניה והמשביר

המושבות

וועידת  הפועלים : קרן עבודה, המשביר, התיישבות

שקולניק  עבודה  היא  המרכז  אך צריך ללוות  אותה  בחינוך

מעשה  המוליד  רעיון נעשה ונשמע

אידיאה  של  שיתוף : לכל  בעייה  יש  סיכוי  בשיתוף  אל מול  התרבות  החלוצית של  אמריקה.

ילי שנר כותנה- דיאלוג עם משוררת

ילי  שנר כותנה דיאלוג  עם משוררת

 

אתם יכולים לתאר  לעצמכם כמה  שמחתי לקבל הזמנה  זו  לשיחה  על  ספרה  של ילי. אמנם אינני  כל כך  אובייקטיבי לגבי המחברת. אמא  של ילי  טלי היתה תלמידתי לפני  המון  שנים שעברו עלי ולא  עליה. זכיתי  גם  בידידותה בידידות משפחתה. אני לא לוקח את הדבר כטבעי  שמורה יזכה לחברות של תלמידיו כשותפים. והנה  זכיתי  שילי בתה  תהיה  שותפה  לי כמורה  לתלמידים משותפים  באותה  קהילה  גדולה ומוזרה  של חבורות  המחפשות  את היחד  בארץ ההפרטה, את השפה  בארץ השתיקות  הצעקנית, את תיקונו של עולם   במרחב  המשתיק  קולות של  אחריות.

ההיסטוריונים  שמכירים את עבודתי  טוענים  שאני  איש  ספרות  אך אנשי הספרות טוענים  כלפיהם שאני היסטוריון.  על  כן  אני בא לערב זה כהיסטוריון  נכה  וכאיש  ספרות נכה. ויסלחו לי  בעלי המקצועות הללו אם אפעיל  מחכמתם משהו שאינו אפוי עד  הסוף בגלל  מגבלותיי אלו.

 

את קובץ השירים  של ילי ראיתי  בכמה  גלגולים. ראיתי אותו  נובט וצומח כשהוא מעובד  באהבה  רבה וברצינות יוצרת המבחינה  בריתמוס  במילה, בשתיקה ובצעקה  ..

לא  בהמולת  תופים נכתב  הקובץ הזה למרות שנכתב  על ידי  בת לדורות שהמולת  עולם  סבבה  אותם. בדור  שלאחר הקמת  המדינה השירה  הישראלית  בחרה לכתוב מוסיקה  קאמרית. להיבדל  מהדהודיה  של ההיסטוריה  הרועמת ושל  יסודות שביקשו להטיל את מרותם דורות על דורות.  השירה  הישראלית של אותם ימים מיעטה  לכתוב שירים לאיצטדיון.  השירים  נשמעו באזני הדור של שלונסקי ואלתרמן  רע.    שלונסקי  קרא  לכך מרידת הטיפה  באוקיינוס.  מצאתי  בארכיון אחד פתק  שלו  שנכתב   נגד  שירה של טיפות  : טיפה  אינה הים  הרחב. אין היא  מכילה   לוויתנים וגלים  סוערים. ננסים אינם  ענקים  קטנים אלא  הם אנטי ענקים. הוא  ראה  עצמו  כבן דור סוער  שצריך למרוד  נגד  סמכות  באמצעות  תרבות מקדמת אדם.  הוא חשש  מאותה  שירה של בית המכבה את תיבת  התהודה  של ההיסטווריה.

שירתה  של ילי היא  בהרבה מובנים  המשך לאותו מרד  של  הקאמרי אך בניגוד  אליו אין היא  מוצאת  את  האלטרנטיבה  בשירה  אנגלית או גרמנית רחוקה המסוגלות  להשכיח ולמחוק את במת  הרבים ,  היא  מוצאת  את  אפיקה  הפורץ דווקא  בידיעה  כי  הזיכרון הוא  גאולה ולא  השכחה. לא  עולם ישן נחריבה אלא  עולם חדש  נצמיחה משורש. החיבור האנטי אדיפלי של בת לאמה, לאביה, לסבים שלה  אינו נטל אלא  תקווה. ילי משתמשת  בביטוי שורשים ואור, פוטוסינטזה, לא כהנגדה . לא חושך השורשים ההופכים  גורל, גם לא  אור תולש מן האדמה כקריאה מיסטית אלא  הנבטה אל  הריאליות של  החיים. שורשים מוארים הם שורשים המבינים כי תפקידם להזין את היכולת  של קליטת  האור של צמרות הצומחות לגובה.

חברת קיבוץ עין הנציב רחל  רייך הסבירה  את  גן עדן כרחם ממנו לא  גורשנו אלא  יצאנו . ממנו  נולדנו   לחיים  הריאליים. מצרכני  פירות  כל  טוב יצאנו לעבדה ולשמרה  בעולם הטבע התובע עבודה כדי  לאכול ולשתות. להפוך חיטה  לקמח קמח ללחם להפוך ענבים  ליין. חיי  העבודה  הם  המצע לחיי  יצירה. ילי  מתארת יציאה לא פחות  דרמטית אם כי  בלשון אינטימית ורכה.  יציאה מהרחם    הצרכני בו נראה לנו כי אנו נמצאים ואובדים אל חירות של לידה, של יצירה  של אחריות. אנחנו כמו אדם  הראשון  נחשפנו אל  הפיתוי של עבודה  זרה אל  ראיית  עצמנו  כאלוהים ואת  העולם  כגורל  אך גם אל אפשרות הדעת הענווה. שירתה  של  ילי היא  שירה  ענווה  היודעת את  ערך  עצמה. לא אכסטטית מורדת אלא שירה  היונקת מן  המדרש.  שירה  חכמה  לא  של  שמחה  לאיד או זעם של בודדים. יש  בה יכולת לקבל את  העולם, את העיר  על נופיה, את הכאב והעצב ואת  המעשה  המתמיד  של הרס  החומה  ביניהם . שהרי מעשה  ההרס הסיזיפי של החומה המוטלת בין  העצב לשמחה  הוא  ההומור החדור תקווה אך  הפוקח עיניים :  מאין שואבת ילי את המקורות  לכוח הזה? מעולם המדרש.  המדרש  הוא  קומה  אחרת  למקרא. אין בו התגלות פומבית ולא  אימת נבואה.  החורבן כבר  התרחש ואין לאיים בו על איש. לעתים זה נשמע  עצוב מדי  אך לעתים  קרובות  מרובה  אחריות. אין זה מדרש  הנובע  מרצון  לבנות חומות , להסתגר  בעולם  האותיות מפני הנוף האנושי  המתחדש תמיד. לא  רק מדף של ספרים ולמידה  עומד  מאחורי השירה  הזו  אלא   עומד  נופו של  הקיבוץ. אנשים, מדשאות,  טבע, עבודה : כותנה. מסביבה עומד  נוף יומיומי  שלעתים  מתגלה  דרך   חלונו של אוטו לא  של מכונית חגיגית אלא של  אוטו יומיומי.

7

לא פעם  הרחקנו אל קצה השדה

להביט  בניסיו של  הקיץ :

פקעות  כותנה שלבן הצטבר בן רך וחרישי,

כמו העלבון שכבשנו  בחול עד  שעזבנו

והוא פרח והתעבה והלבין

ויכולנו לקטוף אותו  מתוכנו

לארוג  אותו לשמלות שלא  העזנו ללבוש  במדרכות

כי לא  היתה  תכנית  במכבסה  הקיבוצית

לכביסה  עדינה.

כמה  עדינה  יכולה  היכולת השירית לרקום את הפרוזה  הקיבוצית הקיצית והמסתפקת  המועט.  התובעת ומאחרי תביעתה   אהבה  גדולה ובלתי נזירית.

לפני  כמה ימים  פגשה אישה שהיתה ילדה כשהגיעה לקיבוץ את אשתי. לפני  המון  שנים אשתי היתה  המטפלת  שלה  . באותם ימים ליבה של הילדה  היה  עמוס לעייפה מדרכה כיתומה  מאביה וכמי שהגרה  אל  ארץ  זרה..  אחרי עשרות בשנים היא  הודתה  למטפלת שלה  לשעבר  על  כך  שהיא  קיפלה  מגבות שעות על גבי  שעות שהרי מה  שנראה כנוף כלומר  מטפלת  מקפלת  מגבות היה לה  הרגע  בה   היתה  יכולה  להשיח את לבה  עניינים  שלא  היתה  יכולה לברר   בשיעורים על  המוסר  התנכ'י או על שירת  התחייה בבית הספר.

ילי היא נכדה  לניצולי שואה.  הסבא  וסבתא הם ממייסדי  לוחמי  הגטאות שהביא  עמו  מחורבותיו של  העם  היהודי  באירופה את השבועה  לזכור.  דורות הוא  מתמודד  עם  הזיכרון ומעקשיו.

לא תמיד  אנו יודעים לאבחן בין מה   שדור  זה  הדחיק לבין מה ששמר  בסוד.  על פני השטח ברור  כי מאחורי  הדיבורים והעצרות, השבועות והמסעות  גם עמדה  שתיקה  גדולה.  האם היתה  זו  הדחקה  שהסימפטומים שלה  צפו והעמידו חידות או שהיתה זו שתיקה  שומרת  סוד מתוך  דאגה לחיים. במיוחד לבנים . ההדחקה  ושמירת  הסוד הביאו לכך שהבנים נאחזו  בשדות ובתי חרושת , בקדחת עבודה, ובנאומים על  קידמה . כל אלה יחליפו את  העולם ממנו התייתמנו בתקווה  שזה  יהיה  עולמם של  הבנים. הבנים ידעו לקלוט יפה  הן את  הסימפטומים והן את ההשתקה   המודעת.   הם רכשו את  האמנות הזו כשהם מודעים לסכנותיה :  אמונה  במשטר של השכחה, שתיקה  בין  שותפים.  לוחמי  הגיטאות  כתבו  ספר  עדויות של חבריהם.  הספר  עב  הכרכים יצא  לאור ואני זוכר  שנקראתי לערב  שהיה  בלתי  נשכח  בחיי.  הקיבוץ נכנס למעין  משבר.  חברים  קראו את מה  ששתקו שנים ונבהלו. הם  קראו לי  לדבר  על  הערך של  העדויות  של  עצמם.  על  הערך של  השיחה  ביניהם המתקיימת  באמצעות  הדפים  הכתובים.

ילי  היא  דור  שלישי לחוויה  מיוחדת  זו. הפנמתה  את  המדרש העניק לה  כוח  לבטא חוויה  זו  לא  כאפוקליפסה  קודרת ולא  כאוטופיה תלושה אלא  כמחויבות והשראה.

אחרי  אושוויץ  לא  אחראי  לכתוב  שירים כתב   הוגה  הדעות  אולם  הנה המנון לחיים  אחרי שואה . לא חיים של נרדף  ולא של  נרדף ההופך  לרודף אלא  של  מי  שמביא  עמו את  ערך החיים שלעולם לא יהיה  מובן מאליו.

50

כל כך  הרבה  שנים  רבץ עלינו הלא

כל כך הרבה  שנים הגענו אל הבקר משתאים מכמה שהוא

מזכיר את  הלילה

אחר כך יצאנו לעולם מתוך גלמיו  שרעו אותנו

בשדה חרוך  בקצוות

היינו ניצולים בני  ניצולים וחשבנו

שעיוורון עדיף  מנכות עדיף ממוות

 

עכשיו אנו שמחים, אין דרך קלה להגיד את זה

המומים  כתינוק פוסעים  בתוך  המים, מכים בהם

להקציף טיפות ולצחוק, האהבה מונחת  פשוטת איברים בתוכנו,

איך נמשיך  לחיות כך אני שואלת אותך

מהספה מנדנדת כפות  רגלים יחפות לא נוגעת ברצפה אבל ידים

באות מלמטה ללא הפסקה לתפוס בעקב ולמשוך

 

באחד משיריה  כותבת ילי

32

דיני ממונות  בשלושה…

דיני נפשות  בעשרים ושלושה-

(משנה, מסכת  סנהדרין, פרק א')

חז'ל טעו.

דיני נפשות

תמיד

בשנים.

לפני  שנים נקראתי לכתוב  ספר לזכרו של  שבתאי   בארי  איש  בית  השיטה. הכרתי את  האיש  כבר  אוריין, איש  נוי ואדריכלות הקיבוץ,  כאיש התפור  על חזונו של  טבנקין – תמיד מתוח אל משימה. קובע  הלכות חברה ותובע להגשימם. תמיד מצליח לתבוע  מעצמו ונתקל  בחומת  סירוב של מאמיניו.  הכרתי  אותו  כמי שהוכיח  אותי  בלי  הרף אך  באהבה על  הסטיות  הרעיוניות ועל  חוסר  היכולת להביא את צעירי  הקיבוץ לעסוק בבנין.

כשתהיתי מה  אעשה  עם מורשתו נחשפתי בביתו לארון מלא  ספרים ומחברות  בכתב  ידו  מצאתי גם הר  של ניירות בארכיון  הקיבוץ.  ולא ידעתי אנא  אני בא.  והנה מצאתי שהאיש  כתב  יומני  קריאה לספרים שקרא  מגיל 17 עד  תשעים.  מכל ספר  גנב  ציטטות.  והנה  בספר  'עפיפונים' של  הסופר  הצרפתי רומאן  גארי מצא  שבתאי  את  האמירה 'התקווה  היא  בשנים' . האמירה  הזו  הדליקה  אצלי את התחושה  כי אני עומד להוציא מכל שכתב בארי  רק  את  השייך לאימרה  הזו  כלומר ליחסיו עם אשתו רות.  החוט נתפר לאט לאט והתוצאה נשלחה  לחבריו של  שבתאי  בבית  השיטה. הם טענו כי  לא זה  האיש   שהכירו.  כאן  הוא מרשה בעזרת  האהבה והברית לשאול  עצמו שאלות  אחרות לקשור  קשרים  אחרים.  כשסיימתי לערוך  את הספר  אשתו רות  היתה  בת 95. עיוורת. היא ביקשה  שיקראו לה  את הספר  מהר.  קראו לה  והיא גזרה : זה  האיש.   קולו נשמע  בספר  אך היא  היתה  המוקד.  הספר  יצא והיא נפטרה.  אז נמצאו  מכתביה  אליו. זה היה  מבחן  העל  של הספר.' התקווה  היא  בשניים' כלומר לא  ביני  לביני  אלא  ביני לבין זולתי והגשר  הן מילות השירה אם הן  נמצאות כי  בהן יש מוסיקה  הלוחשת את שאין לבטא.  האם גם המשפט ?

דיני נפשות  הם בשניים ואולי לא  רק  הדינים אלא  גם התקווה והאחריות. הן מתרחשות בין  האנשים כשהן מצליחות לא להיות נגדם.  יהודים  האמינו כי  העולם שפיט אך שבשיפוט יש  גם אקט של אהבה. שניתן  לדלג מעל יסוד  העבודה  הזרה של החוקים ואז  החוקים יכולים לנווט את  האדם.

עתה  עומדת ילי  בפני חוויה חדשה : לידה מעתה

דיני נפשות

תמיד  בשלושה

נתפלל שמי שיוולד יתהה, יבקש  הגנה וצמיחה עד  שיצטייד במילים ויצא  את  גן העדן שלו . נקווה  אל  עולמה  של  שירה. נתפלל שהוא ידליק  את  הרצונות  ואת  החדווה גם יחד.

כמה הערות על תיאטרון יהודי, דרשה ומדרש

כמה  הערות על תיאטרון יהודי דרשה ומדרש

שיחה  עם אבישג

האם יכול להיות  תיאטרון יהודי? האם איש חסיד היה  תיאטרון יהודי  ראשון. בוודאי שלא. התיאטרון התנכ'י היה  כבר  קודם.  יצחק   קצנלסון ערך תיאטרון תנכ'י וסופרי ההשכלה  עוד לפניו. הפסיו הנוצרי היה תיאטרון  שינק לא מעט מהמסורת היוונית דווקא. כנראה  שהיה  עוד  אמצעי לגישור  עם העולם הפאגאני. ובכל זאת היה  תיאטרון יהודי הפורים שפיל עמד  במרכזו  אך  היו ניצנים  של תיאטרון  תנכי. אך דומה כי מסורת זו נותקה אחרי השואה. היתה תחושה של התגלות מימד שאינו מבקש את מעמד  הבינים של התיאטרון  הנשען על מסורת מיתית  ארוכה. התגלות  הארץ, הפוליטיקה, המלחמה  לא כקרבן. ואפילו האמנות. הנה   משה שמיר בהצגתו על המלוכה עשה את המעבר אל תיאטרון  תנכ'י שונה, מדרש  ציוני.

 

 

 

המדרש האם הוא שיחה אינטימית  בין תלמידי  חכמים ? ארי אלון טוען  שזה היה מרכז  החיים המדרשיים והפלפולים על ההלכה. שהשיחות  המתפתחות בבית המדרש היו שיחות מופשטות . לא  כל ההלכות  קוימו. הן היו שיחות של תלמידי חכמים בלבד.

אך היה משהו  מיוחד. הן היו  שיחות  המזינות את החכמים בהתייצבותם השבועית  בפני  קהילתם כל שבוע. כאן היתה קפיצה מן האינטימי אל  הציבורי.

קפיצה זו  יכולה להסתדר בכמה צורות. או של בקע בין  הציבורי לאינטימי מתוך אי  אמון בציבור ואמון בחכמים.  זוהי מסורת  אפלטונית הבנויה  על העיקרון  שסוקרטס  דיבר  עם הציבור יותר מדי וזה  הביא למותו. על  הפילוסוף השליט  הנאור לספר  סיפורים ולא לתת לאחרים לספר . את מספרי הסיפורים ואת  בעלי  הקושיה  יש לגרש מן העיר. הם מרעילים את הציבור על הפילוסוף להמציא סיפורים מחנכים אך לא נכונים  כי  האמת נסתרת מהציבור.  הוא צריך להיות יחצ'ן של שקרים מועילים. עמדה  אחרת  היא  עמדה דמוקרטית הרואה  באמת  מה   שהציבור מבין. מדגם של דעת  קהל מספיק ויש להשתחרר  מאתגר האמת.  אין אמת יש מי שמקבל  קופירייט על האמת בזכות כוחו ושלטונו. הדיוויזיות מקנות זכות  על האמת והדבר  תובע את השלטתה. האמת של  המנצחים תובעת כוח ולא משפט. לעומת זאת הדמוקרטיה היא  האמון בתהליך שמתקיים  בתנאים קשים בו האמת מתגלה במאמץ רצוף ולא מתקדם בו במבוך האינסופי מתקדמים בכוח החלטת רבים  , כל רגע הוא רגע של תביעה לחשיפת האמת וזו עקרונית היא  אמת של כולם.  ההחלטה היא תמיד בסיס לדיון נוסף תהליך הנמשך עד אין קץ. זהו דיון המחייב משפט אינסופי תיקונים ולימוד המעלה את רמת הדיון הציבורי . חיפוש פומבי זה אחרי  האמת נענה לא רק לחוק אלא נוצר על פי זרמים של  מחויבויות מרצון שרוקמת  לעצמה  החברה . מתוך חירות מלחצים ומתוך שאיפה  לחופש  . הוא מבקש להעמיד מטרות חדשות להשתחרר מעול  מיותר הפוגע ביחיד ובתהליך צמיחתו.

המורה  החברתי  יודע כי אמונות אלו הצומחות מהווית  היחידים החיים בשאיפתם לאחריות  וחירות  שלא נוסחו בחוקים או נכפו  בכוח השלטון לא תמיד מוצאות להן ניסוח  המסוגל לעבור מדור לדור אם לא ימצאו להם  הד בתרבות  החברה המתגבשת לאינסוף. הוא  רואה  עצמו מחויב 'להתוות דרך ולמסור  דבר' כפי שכתב  גרשום שלום. הם מחויבים לחתור  לביעור  השקר אם לא לאמת.

התפישה המבקשת להכיר  בכך שאין אמת אלא נרטיבים רבים קוראת ומטפחת את פולחן הכוח  המשליט  סיפור אחד  על השני.

התיאטרון היהודי צריך להיות שונה  מהיווני בכך שהגיבור  היווני  אינו מצפה לצדק אלוהי אלא  לתככים אנושיים מועצמים  בדרכם של  האלים.  הוא  שפועל מעבר לתחומיו ושוקע בהיבריס נענש ושותק בפני האלים ואינו יכול לתבוע מהם  צדק. את הצדק  כמוסכמות החברה מייצגת המקהלה. הגיבור  התנכ'י  קורא לדין את אלוהיו. יש לו משא ומתן על הצדק  האלוהי.

הדרשה  היהודית האירוע והסיפור  של  קבוצת  החכמים מקבלים  את משמעותם רק מסמכות  ההד שלהם  בעדת המתפללים, החוגגים, המתאבלים והמביאים ילדים לעולם. כשם  שתפילת מנין שונה בעיקרון מתפילת יחיד, כך  פלפולי תלמידי  החכמים מקבלת תוקף אחר מהנהגת  הציבור ומהקשבה  למתרחש  בו. אותו ציבור  המונחה על ידי הזיכרון  הקולקטיבי שלו  ועל ידי  חרדותיו ותקוותיו לעתיד.  המדרש והדרשה  קשורים זה  לזה כמו  הפרטיטורה לביצוע  המוסיקה כמו התסריט לסרט. כמו החזרה להצגה לפני  שהקהל נכנס לאולם. חלק מעולם  הלימוד  הוא  בעצם חזרה  כזאת המטרים את מה  שיכול  לקרות  בעידן  אחר, במציאות  שונה ועיקרו  הוא חידוד  המשמעת  המוסרית  לקראת בואו של העתיד  שאת טיבו איננו מכירים.   החכמים טובלים ומעמיקים בים הסיפורים והעלילות, ההכרעות והדמויות שהיו על מנת  להכין  עצמם  בלי קץ  אל  העידנים  שיבואו.  הם אינם מאמינים כי  ההשכחה יכולה  להתקיים בלי הדחקה מסוכנת. לכן  הם   מאמינים כי  הגאולה  נמצאת  דווקא קשורה  אל  הזיכרון. התיאטרון המחזיר את  המסורת למעשה  ההתייצבות של אדם  עם אדם, להקשבה  לגיבורי עבר כדי  לחדד את  השמיעה  אל  זרמים  עתידיים. לא  קיומיות תקועה  בהגבלת המוות  אלא  למרד החיים  הנוצרים  ללא  הרף. אך הוא פועל כאן ועכשיו. אירוע חייב להתחבר לקודמו, כאנאלוגי, כחוזר על עצמו, כגלגול  בשינוי צורה.

ברכט ואאורבך : ברכט מבקש לנתץ  את התבונה והדיבור כיסוד מוסרי. לדידו  הכל זקוק לטיהור על ידי המעשה הפורץ מסגרות המהפכה אינה  בתבונה  אלא  בפריצת מסגרותיה  שהן היפוקריטיות  ביסודן. אאורבך מבקש  לשוב אל  התבונה  המספרת כיסוד משפט מוסרי כטיהור ממיתוסים ושיבה אל הריאליה התנכית.

חביבה פריה את  רבי נחמן  מברסלב :

במיתוס של האר'י ותלמידיו  הצמצום כפשוטו או לא  כפשוטו הוא הכרח הנובע מרחמיו של הבורא. הוא מכשיר  הכרחי לתהליך הבריאה. הבעיה מתחילה  עם שבירת הכלים. נחמן רואה  בצמצום מקום  אבסורדי ללא אלוה. הוא  הבעיה  המרכזית המעוררת את הקושיה  הגדולה שאין לה מוצא  אלא  אמונה. מעין אף על פי כן. השפה  אינה  יכולה להתמודד  עם הצמצום רק השתיקה והניגון. ואולי גם הצחוק האמיתי.  השבירה  היא  סיפור אחר.  שם יש  דיבור שם צריך לתקן היא  מעולם  הדיבור. התבונה, החוק.

כשחוזרים על  התיאטרון היהודי של הדרשה ובית המדרש יש לראות זאת מזווית ראייה של תיאטרון לשחקנים ותיאטרון  רחוב כשני  קצוות.  תיאטרון של שחקנים הם יבקשו להיכנס  לאיך, לפרטים,  לרצון  לשחק   במקום השחקן המופיע. מי שהולך לתיאטרון יודע ומבקש להיכנס למערכת  התיאטרלית. לעומת זאת  תיאטרון הרחוב בו העוברים ושבים נכנסים בעל כורחם לעולם התיאטרון. מה  קורה  בדרשה ?

כאחד הדשאים, כאחד האדם דברים בבארי

כאחד  הדשאים, כאחד  האדם

 

אל מועצת  התנועה  הקיבוצית בבארי

 

אני בא להציג לפניכם ספר על אחת מהתנועות הקיבוציות. אחד מחברי נסע פעם בכביש בין ירושלים לתל אביב עם שני חסידים. הם השתייכו לחצרות יריבות משכבר  הימים. הוא  שאל אותם על חסידות והם אמרו לו שכל  החסידות עניין אחד. אז למה  הרבה חצרות ? שאל חברי . החסידים  ענו אם אין הבדל למה  שלא תהיינה  חצרות שונות ?

אני איש  האיחוד אך אני מסתכל  על התנועה  הקיבוצית  כתנועה  אחת וכך האמנתי כל ימיי למרות הקושי והוויכוחים  הלוהטים.  ספר זה מוקדש לחברים. לקיבוצים. לסיפורים. אני מקווה  שיעלה  גם תובנות. מה  שחשוב לי לומר זה  שניתן היה  לכתוב  ספר  עם  כמה  כרכים ומאות רבות של  עמודים.  לא רציתי בכך.

רציתי בספר שייתן השראה לאנשים המבקשים דרך ולא  רק מסכמים  אותה. ועל כן הספר  עבר  דיאטה חמורה. בספר  ברוח זה שערכתי לפני  המון שנים 'כאן על פני  אדמה' יכולתי לא לכתוב  את  שמות הצלמים בתקווה  שכל צלם מאיר  את  הקיבוץ  כולו. היום  דבר  זה  אינו אפשרי  אך גישתי אל  החומר  זהה:  כל הסיפורים על קיבוץ אחד הם סיפורים על  כל הקיבוצים. אין כאן מפתח או ייצוג אלא לעניינים.

הספר צריך לשמש  את החוקרים ואינו מחקר מעמיק  בכל נושא. אני מקווה כי החומר ידליק את יצר השאלה וייתן השראה לכל אלה  המחפשים דרך לתקן את  העולם ולו  במקצת.

האיחוד  הוא  התנועה  הכי פחות נחקרת. הפרגמטיות שלה, הקשר שלה למפא'י חיבל ביכולתה לייצא את יוקרתה. גם הספר הזה אינו מכוון להגביר  תהילת עבר. בוודאי שאינו ספר ניצחון. כשמו כן הוא  כאחד הדשאים כאחד האדם. גיבוריו, גם המופלאים שעוד עמנו אינם  במרכז הזירה  הציבורית והם  בבחינת מסכמים ומקווים.

 

אנו מציינים היום 70 שנה  לעליית 11 הנקודות  בנגב. צריך לזכור באלו  זמנים הדבר  קרה. הימים  ימי  התוודעות לאסון  הגדול  שקרה לעם  היהודי. שלושת המצפות שקמו בנגב רביבים, גבולות ובית אשל  קמו ממש  בימים  בהם  הגיעו  הידיעות הברורות  על השואה. זלמן  רובשוב  הרצה  אז  בכפר  הס במלאות  עשור להתיישבות  האלף. והוא  אמר כי מעולם לא  הבין את  הפסוק  הזורעים  בדמעה  ברינה יקצורו. האם לא  ראיתם את הזורע  ברינה ואת  הקוצר  בעצב ?  אך עתה  כשהוא  רואה  במועדון של  כפר הס  את  פינת  הקיר  החשוף , פינת הזיכרון לחורבן, ואת  הכתובת   הכתובה  בתוכו ' אם אשכח  גולה  תשכח ימיני'  הוא מבין את  הפסןק  התנכ'י  : גם כשאתה  שטוף  דמעה  עליך לעבוד ולזרוע. ואכן מי  שקורא את הדברים שנאמרו אז  יודע שעלו על  אדמת הנגב  בתודעה  של  אסון גדול, של מחויבות ענקית. דווקא בנגב נקרע הספר  הלבן. והחלום הרחוק  של  התיישבות  במדבר  הפך לסיסמת הדור.

עובדה  שצריך לזכור  היא  מאין הגיעו  הצינורות לנגב שאפשרו את  הקמת 11 הנקודות. הן הובאו מלונדון של הבליץ. הם הצינורות בהם השתמשו  הבריטים לכיבוי השרפות של עירם.עם הניצחון לא היה חפץ  בצינורות הכיבוי והן הובאו ארצה  כדי  להוות יסוד להעברת מים בנגב. רק  עם במצוקה  אמיתית  מחפש פתרונות כאלה, גם מבחינה מעשית וגם מבחינה   סמלית.

בימים ההם כתב  אברהם שלונסקי את השיר  הידוע 'השמעת  איך בנגב  ארץ מול  שמים.'

והנה  בימים אלו מצאתי  בפנקס עלום שלו  שנשמר   ביד יערי  רשימות  שכתב  בקונגרס  הציוני בבאזל ב1946. שם הוא פגש  את מנהיגות הציונות לאחר  הימים הנוראים. זו היתה  פגישה  קשה  כי לדעתו  הם לא  עמדו  ברמה  הנתבעת  על פי  המצב  הדרמטי. הוא מזכיר את  תפישתו את המדבר. את החורבן  המחייב  המאתגר. אל מול  תאוות השכחה והשיתוק.

 

כמה  שהנגב והערבה מבקשים בית וצל, בריכת שחייה ומזגנים יש לזכור  כי מתחת לכל  אלו נמצא  המדבר  וקורא לנו מצד  אחד שוחררנו מהאימה  של  קללת  הגלבוע  ומותר לנו  לשיר, לפעול,  לזרוע ולקצור אך מצד  שני יש  לזכור  כי  אין להסתתר  מאחורי הפעולה , מאחורי המנוסה אל  העולם  הטכנולוגי  החדש. ההיתר  שקיבלנו  לעבודה, לזמר הוא התגברות וזיכרון של  החורבן ומחויבות לשיקום  העם היהודי. אלו היו  הלבנים של שירו המופלא זמר.

בספר  כאחד  הדשאים, כאחד  האדם, על  התקופה מ1950 1980 מצוי אותו היתר  לשיר  אחרי  תקופה  של אסון. לא  כמשיחיות  שקר אלא כאחריות לתיקון, ליצירת  בסיס  של  בניית חברה ישראלית  שהוא נדר שלא  הותר עדיין. נדר מחייב לעתיד.

יחזקאל בגטו וורשה

יחזקאל  בגטו ורשה

בגטו וארשה עמד  המשורר יצחק  קצנלסון ותרגם את ספר יחזקאל  לאידיש. ליד  המטבחים שהוקמו בעיר שהכינו אלפי מנות ליום עמדה להקת  נערים והציגה לאוכלים פרקי תנ'ך. זו  היתה דרך התנגדות מיוחדת. אחת  השחקניות  היתה ילדה עם צמות והיא  דקלמה  את ספר יחזקאל  בתוך  הגיטו. דומה  כי יצחק   קצנלסון המשורר ידע יפה  כי יחזקאל    ראוי לקריאה דווקא  בנסיבות ההן. הרי בו כל  האימה, צער  הגלות, התחושה  של  קץ  הימים המחפשת ביטוי בסמלים מקוצר  יכולתן של מילים. מסעם הפנטסטי של אנשי הגטו לארץ ישראל לא היה מסע  של כוהנים כיחזקאל . מסע  כזה יכול להיות לא  פחות פנטסטי אם  הוא  מלווה בפולמוס  עיתונאי, או  בצילום. ובכל זאת  הוא נאחז בפנטזיה  המעופפת של יחזקאל הוא חש  בו את אותו  קצב  אפוקליפטי

ואוטופי . הוא לא התרכז במקדש ירושלים ובחזונה הפולחני , גם לא בייאושם של אלו שאיבדו את  אלוהים ומבטאים את אובדנם   בדרך  של פולחן.  הוא  התרכז  בחזון. המסע התקשר עם הפנטזיה  של יחזקאל  במילים  החוצבות  כפירה  בהגיון  המילה ומבקש לה ביטוי  אלטרנטיבי. האם מתוך ייאוש מהמילה מתחיל המסע  הפנטסטי הזה  והופך  לשפת המראות?  שם, בגיטו היתה  הפנטזיה לא פנטזיה  של כוהנים ולא פנטזיה  של תוכחה. שם ראו ילדים, מוות, חורבן בית וחיזוק הצימאון לבית קונקרטי בארץ ישראל. במסעם הפנטסטי הם  ביקשו  בית שהוא שדה, מטע,  חרושת שיוכלו לתקן משהו באי הצדק  בעולם ובעם. יחזקאל שהבין את העונש  שבגלות  ולא שר על מכמניה הרבים  הבין את הגלות  המשתקמת  בבתי פולחן זמניים. במקדשי מעט. הוא  ערך את מסעו לא  כתייר ולא  כצליין אלא כמי שיודע כי הוא  מגיע לבית המשפט.  לעת הדין.

הפנטזיה  של  החלוצים , העולים והמהגרים  לארץ ישראל היתה  כתב ערעור

לאפוקליפסה. ביטוי  לתקווה הנולדת במרד  של  האף  על פי כן. למסע כזה  כיוון יצחק  קצנלסון  כשקרא מחדש את חזונו של יחזקאל הנביא.

ההר השדה והבית

ההר  השדה והבית

לפתיחת גני טבע

 

אחרי  עבודת  קיץ ממושכת  נחנך  חדר  האוכל והאולם של בינה  בגני טבע.

 

המשורר אבא  קובנר  כתב פעם  שהוא לא  מבין מדוע לא מתחילים את בניית הבית  בחלון. הבית הזה שאנחנו  חונכים  היום בגני טבע  החל  בחלון.  בחלון אל  הטבע, אל  האדם, אל החבורה, אל החלום ואל המציאות התובענית.

לא חומה  הקימה  אותו ואף לא  גושי  בטון מגוננים אלא  פתיחה אל.

 

באחד  המדרשים  נכתב   כי שלושה  אבות  היו לעם ישראל אברהם היה  הר, יצחק שדה ויעקב  בית. אפשר לסמוך על המדרשים כי סמכו את  קביעתם על פסוקים הרבה אך מה  שנותר  היא  הקביעה הר, שדה ובית.

ואכן הר  האמונה  הנישא  תובע שדה בו  יושקע  כל החזון והשדה  הרחב קובע  מקום לעשייה , לתשומת לב לצרכי  הקיום . הבית תובע מקום להניח את הראש, לתת אהבה, להעניק  קשר ומשמעות. גם ההר, גם השדה וגם הבית קוראים להרבה לימוד.

הציונות ביקשה לשוב  אל המתח הזה  בין ההר , השדה והבית.  לדעתה מי שוויתר  על  הסיכוי לשדה לא יוכל להחזיק בבית או בהר אמונותיו. לדעתה  אין להיכנע  ולוותר על החיים בשדה,  שדה  המתח של הבית וההר. הגלות  וויתרה  על המתח וגנזה את השדה. היא  הורידה את  היסודות הללו  למחתרת. עתה בבואנו  אל ההר, השדה והבית  אנו זקוקים  לכל שנוצר  במחתרת הזו אך  מה  שגובש שם צריך עתה לפתוח חלון ולפרש את כל שהיה בסימן הגעגוע אל עמידה מתחדשת במתח בין  היסודות.

כיצד  מגיעים לשם ?  זירות אלו בעלות   המשמעות בפגישתן מחייבות .לא רק מדרש אלא גם מעשה, עבודה ביקורת, מעורבות. לא לתת  שמעורבות ועשייה יעמעמו את  הרעב  לחירות אם  האחריות  והיצירה.

שלושת האבות הללו מתבוננים בנו  כרגע ותוהים.

בזוהר  איכה מסופר  כי  האבות התייצבו בפני  הקדוש  ברוך הוא ותהו על חורבן  הבית. הוא  השיב להם בהצבעה  על  החטאים של ישראל. הם נאלמו דום ושבו אל  אדישותם המרוממת  אך רחל האם לא וויתרה, לא  על הדאגה ולא  על  הבכי. היא  התעקשה. אנו מבקשים מהאבות לזכור שיש אימהות ולתת להן את  הזכות  לא לוותר  על התקווה.

 

 

 

קואופרציה

קואופרציה

 

השבוע ששה עשר מיליון סינים נשארו ללא בית. שיטפונות ואסון גדול. הכותרת הראשית  בעיתון  הערב  שלנו נגעה לנשיקה  אחת של קצין בכיר ולא הוזכר בשום מקום  ולו בשוליים סבל  ההמונים הרחוקים..  הנרקיסיזם  הציבורי הישראלי נשפך כשיטפון  גדול.

הצטרפותה  של  התנועה  הקיבוצית לקואופרציה  העולמית יכול להיות צעד  בכיוון חשוב : לאשר את  אחריותנו  לעולם. צעד  קטן למרחקים ארוכים. הגיע הזמן לא  רק לטפוח לעצמנו  על השכם או להטיל  על  עצמנו את  כל  הנוחות  של מי שאיבד  את דרכו ושוחרר  מכל מחויבותיו.

מהו עיקרו  של המסר הקואופרטיבי?

שיש אופציה מעבר להיררכיה של ההון. שיש אלטרנטיבה לחברה המיוסדת על כוח ופערים. שיש דרך חיים  המשלבת כלכלה עם שאיפה לתיקון חברתי.  שהיחד האחראי  אינו סיפור  הנוגע לעבר אלא לעתיד. גם אם לפעמים  נראה כי  זה עוד משחק והתהדרות לא לנו  , לפחות אין  כאן התהדרות  על יכולתנו לשלוט על  אחרים, הערצה  לשלטון אדם על אדם.

הקואופרציה  בעולם  בחלקה בוסר. התחלה. ניסיון ובחלקה עניין מקיף  וגדול אך אין היא ענין  שולי. היא  רעיון של צמיחה חברתית סולידרית מלמטה למעלה. פוקדים אותה  הרבה משברים וחזיונות עצובים אך גם פריחה של סרבני המצב  הקיים בכוח של עבודה משותפת ואחריות.

אין זה סיפור של מבנה חוקי בלבד, גם לא של הסדר כלכלי אלא  יש בזה התגשמות  אמתית של  דמוקרטיה המקיימת  בתוכה  עיקר חשוב : הזכות לאלטרנטיבה. ביקורת  שלא מפרקת אלא יוצרת. ואולי  גם  אמירה המעניקה  לקיבוץ זכות לפרוש מהגורל שכל  כך הרבה בפנים ובחוץ מבקשים עבורו: שמחה לאיד :

יריב בן אהרון

יריב  בן אהרון

 

כמה קשה לעמוד  כאן ולהיפרד מאיש  שהיה לי מורה ורע. . יריב היה לדידי  איש מורד , מוכן להתייצב  במערכה  רוחנית  לנתץ את  אלילי  התלישות והבורות, את  פסילי  גאוות בעלי השררה גם אם הם לבושים מחלצות של דוקטרינות  סוחפות. בדרך כואבת  הגיע יריב  לייעודו : הוא  ביקש להפוך את  דבר  הדורות  לפגישה של כאן ועכשיו לקראת הימים הבאים. הטקסט היה לו גשר אוהב לתלמידיו ולתלמידי  תלמידיו.

נמצא  עמנו  כאן האיש  שקרא לנו לפני שנים רבות ליצירה  רוחנית אברהם שפירא הוא פצ'י. הוא גייס  רבים למפעל 'שדמות' יריב הגיע כמי שיודע את יציאת מצרים פצ'י  היה העורך היוצר ואני הייתי לתלמיד צעיר של שניהם.

כמורה  היה יריב צמא לקשב, להד,  לשותפות. כתלמידיו ידענו את השעות בהן היה  בטוח כי מקשיבים לו ולמתנות שהביא ממפגש  של דורות רבים . הוא  ביקש לתת למסורת לדבר  מהפכה ולמהפכה למצוא את  שורשיה  התרבותיים במסורת.

הוא  העריך את הקשב לו זכה אם חש  שמתוך הלימוד בטקסטים  עתיקים וחדשים מתעורר  הגעגוע שלנו אל  העתיד .  ברגעים אלו  של לימוד ופגישה  היה  שופע חיוך מלווה בביקורת עצמית עדינה הסומכת על חיבוק  עתידי. אולם היו גם רגעים בהם חש מחוסר  הד. ננטש בדעותיו ובדרכו. אז היה  נאלם דום ומתכנס  בעצמו. מוצף בתחושת  אחריות על נתקים וקריעות.

ידענו יחד  הרבה  שעות של למידה  שופעת. הוא  ביקש להנחיל תורה, לא תורה מגובשת אלא פריסת נוף רוחני  הקורא ללכת  אל הלא נודע . אל אותו לא נודע הנובט בלי  הרף כחיי אדם בשעות עלייה. בשעות  אלו של פגישה  חש חלוץ  אמיתי .  לסיירות  רוחנית  זו יצא כפי שיצא  לכל מלחמותיו :היה מוכן  לחצות מדבר ולא להיכנע לאשליות .

הוא  לא היה תלמיד  של ברנר,  הוא היה ברנר. לעתים היה  העצב  עוטף אותו. אך שמע תמיד לצו הברנרי : כל החשבון  לא נגמר. הרי  היה איש  האף על פי כן. לא היה  זה  ברנר המדומה הקורא להיתלש . הוא לא ביקש לברוח תרשישה . הוא התמודד  עם ביקורת נוקבת כדי להיות איש  הבונה אדם. לא אדם חדש, לא אדם סינטטי אלא בן אנוש המבקש

תיקון . הלוחם לצדק . הוא לא הסתתר  מאחורי דפים ישנים לא בנה  תיאוריות מתוקות על הרפייה מוסרית  אלא היה איש  שעולמו נובע מתחושה של יצירה ואחריות כבדה.  כשעסק בברל כצנלסון, ברחל,  באהרון דוד  גורדון ובאלתרמן חש שהוא נוגע  בפיסות של נבואה, מופת מוסרי וחכמת חכמים. את כולם  קרא כספרות המשך מורדת. הוא  האמין  בחלוץ  כנושא מסורת והופך אותה  לאתגר. להתמודדות עם  שברים וקרעים בנפש ובזירת  החיים.  הוא  הביא לשיחה את  התנ'ך ואת הציונות, את חז'ל בארץ ובבבל, את  החלוצים עם קהילתם לקראת הבאות.  הוא  ראה  ברכה בעמלו וציפה לראות את קיומן של קבוצות שיתופיות הנושאות רעיון ומוסרות תרבות.

עם לכתו נצלול  בדברים החדים שכתב, במרד הסוער, במקורות שפירש מתוך הנחה כי  ללא  החלוציות היהדות  מאבדת פרק חיוני  לפריצתה לקראת  העתיד. לא רק שצנזורה על פרקי אבות אינה  מביאה לצמיחה  של פרקי בנים מורשת אבות שאינה  מנהלת שיח של אמת  עם מורשת בנים הופכת דוקטרינרית או נסחפת עם כל  רוח.

בפגישתנו  האחרונה  כשהמוות  כבר  אחז  בו הבטחתי לו: יש ממשיכים בדרך. הם ימשיכו ללמד , ליצור ולאהוב.

מרחוק  הוא ימשיך ללוות אותנו,  לתבוע, להאמין , ללמד.

משפחתו  תישא גם את דגלו אך במיוחד את אהבתו הגדולה לה ולחיים.

המחנות עולים קובץ אלומה

חנוך לנער

 

רשימות מחנך  מהשטח חיוניות

לקובץ  אלומה  שכתבו מדריכים מהשטח אין תחליף. רשימות מהחזית החינוכית הן תמיד  חלקיות. המפגש הבינאנושי לא יוכל לעולם להיות מקיף את הכל. למדריך צורך להיפגש עם החניך ועם עצמו . הפגישה מתרחשת בגיל מסוים, בקונטקסט מסוים תרבותי, כלכלי. פגישת  אנשים  צעירים ביחס הגלוי שלהם  עם בני גילם מתגלה  בפגישת  הקבוצה אך הם מביאים  עמם גם עולם סמוי : ההורים, הרחוב, מערכת חינוכית פורמלית, משטר  כלכלי חברתי, ידיעות מן  החזית הפוליטית ומתפאורתה התרבותית. הם מביאים את כל  אלה למפגש החינוכי . כיון שהפגישה  החינוכית מעלה דברים לפני השטח יש להניח שדווקא בה הם מעצימים את הסמוי , מדבררים את הסימפטומים, תוהים על  החידות הטמונות בתגובותיהם שלא תמיד הם לא משתעבדים בהם למוסכמות. זה הרגע שהם מקיאים את מה  שהסביבה  שותלת לפני שהם  מגלים את עצמיותם ויחידותם.  . לעתים הם מודיעים כי המחשב  כבר  הכריע  בשבילם כשם שהוריהם הודיעו כי הם מקיאים שוב ושוב את שראו במסך  הטלוויזיה או כמו שסביהם דקלמו נלהמים את הדף הראשון בעיתון. הקליפה שקלטו מתבטאת לפני שיהיה להם כוח לקלף אותה ולהימצא בשדה של חיפושים. הסיכון הגדול הוא שרגע  זה של הסרת הקליפה יהיה  כה שביר כה  מחליש שהם ימהרו ללבוש  קליפה חדשה לא חשוב מאין תגיע. על  המדריך המכיר את הבעיה  לשמור  על  עצמו לבל יהפוך הוא או מסכת ערכיו לקליפה חדשה. כיצד יוכל לטפח את  התהליך הקשה של  הלימוד  העצמי והרחבת  האופקים  האינטלקטואלים של חניכיו מצד אחד וכיצד  לא יופיע  בפניהם כצופה  מהיציעים לספורטאים  המסתובבים  במגרש. כיצד יוכל  להיות מעורב ולתת דוגמה של פעילות מבלי שיתבע מחניכיו לחקות אותו. כיצד יוכל להוכיח לחניכיו כי פעילותו איננה פעילות של נתין של דגל או מנהיג אלא   ביטוי לחירותו לאחריותו. כיצד יוכל למסור לחניכיו את  האמון כי הם הפועלים לא עושים זאת משיכרון הדקלום או מתוך חדוות חלוקת השלל.  כיצד יוכל להעניק לחניכיו את התחושה כי  אין לו זכות לתבוע מהם את הדרכונים למסע חייהם אך יש להם  אחריות לנסוע. לקבוע יעדים ולא רק תגובות.. שעליהם לנסות להבין באיזה  עולם  הם חיים . לעתים  ללמוד לקבל אותו ולעיתים  למרוד  בו.  לפענח אותו ולדעת כי תמיד יישאר משהו נסתר  נעלם  שיצוף בעת צמיחתם, במפגש שלהם עם זולתם ובשינוי  הנסיבות הרוחשות מסביבם.

 

פוליטיקה חינוך

הפעולה  של  הקבוצה  החינוכית נשענת  על ההיכרות  האישית של  השותפים ועל  שמחת היחד. היא נשענת  גם  על  גילוי  הסדקים  ברקמות  החברתיות של  הקבוצה סדקים  שלעתים  קרובות מגלים  אורות סמויים ורמה  מעמיקה של חיי  קבוצה.  אך  הקבוצה  החינוכית  מבקשת  גם  להשפיע  על  מערכות  ציבוריות  שאותן אין מכירים  היכרות אישית לא פורמאלית.  סקרנות  כלפי מערכות  אלו איננה  רק  סקרנות המבקשת  ידיעות ושליטה אלא היא מטלה  מוסרית  חשובה כי  הרי ידיעת מערכות מבטאת  גם  אחריות  כלפי  המשתתפים  בהן.  הדרך  בה  אנו  משפיעים  על  מערכות  שונה  מהדרך  בה  אנו  חיים בקבוצה.  זהו מתח  הכרחי כי  אנשים מושפעים ומתגלים  בתשתיות  החברתיות  בהם  הם מפתחים  את חייהם.  הצורך לתרגם  שפה בה האדם  אינו  אלמוני ולא  חלק מהמון את שפת הקבוצה למערכות אינו סיפור פשוט. התייחסות לקבוצה  החינוכית כאילו אינה אלא  מערכת של תשתיות בה   החניך  הוא חייל ולא אדם מסוכנת  . כך גם מסוכנת תפישה  שמערכות צריכות להיות  העתק  של חיי  קבוצה.  ביסוס מערכות חברתיות  גדולות  על היכרות אישית ואחווה בלתי  מבוקרת יכולות להביא  להצמחה של  אליטות  או לשחיתות  שלטונית. הקבוצה  החינוכית והקהילה  הרצונית צריכות להיות מודעות  לקושי  תרגום של  שתי  השפות הללו זו לזולתה. כאן נפגש  החינוך  עם  הפוליטיקה. כאן  צריכה לפעול  הביקורת  החברתית , הצורך  בהתנדבות  שוברת תבניות כפייה, בניית מערכות כלכלה הקשובות לצרכי האדם ולאתגריו. כיצד חלוקת  העבודה לא תהיה ניצול מרומם  שלטון אדם  באדם. הדילמה  בין  החינוכי לבין הפוליטי אמנם קיימת : אם ההגדרה  של הפוליטי  היא  אמנות השימוש בבני אדם, בחלומותיהם  בכוח עבודתם, בכוח של מאוויי שלטון ואם ההגדרה  של  החינוכי  היא  הדיאלוג  באמצעים שונים לא רק  במפגש  הדיבור המכונן קשר ואמפטיה , לא  רק בשיחה  בקינה ובשיר  אלא  גם בדיאלוג  הנובע מתוך עשייה, פעולה, דיבור  המכונן קשר ואמפטיה אלא  גם  מתוך התייצבות ברגע של ניתוק, דחייה,  תחושת תבוסה משותפת.

 

מקום מיוחד בתהליך  החינוכי תופשת  הדמוקרטיה : השיחה  המקבלת  הכרעות בציבור  אחראי.  לעתים  קרובות מבלבלים  בין  שיחה  שכזאת לבין מערכות ציבוריות של מניפולציה  חברתית. יש  בפעילות  הדמוקרטית עניין מבלבל.  אין היא  רומנטית ואין היא חפה  משגיאות. היא  גם לא  יכולה להצדיק את חפותה  משגיאות. היא מחוללת לעתים  קרובות תחושה כי  אנו כורים  במו ידינו תהומות  במקום להבין  כי  אנו  מכריעים בציבור  החלטות  שתמיד יכולות להתגלות כשגיאות. אך הפעולה הזו מבקשת לברר  עניינים בציבור, לקבל  החלטות ענייניות שיוצרות תשתית ציבורית לצמיחה  אישית וקהילתית.  היכולת להעניק  סמכות לתהליך שאיננו מושלם, שאין בו צדיקים ורשעים אלא שותפות של אנשים העושים כמיטב יכולתם להפוך אנשים מהמון לחברה. היסוד  של  'כאן  על פני  אדמה'  בתהליך  קבלת ההחלטות  הציבורי צריך להדריך את תנועת  הנוער. הרי  בתוקף זה  הם ילכו לצבא, יהיו אזרחים, ישלמו מיסוי ויניפו  דגל. התפקיד  של  תנועת  הנוער אינו  לכפות  על  הדמוקרטיה  את  רעיונותיה  אלא לדאוג לכך שתהיה צמיחה  דמוקרטית מהנביטה  החברתית  המתמדת. צמיחה  שאיננה באה  בתוקף של  בירוקרטיה או פערים המעניקים  עוצמה גדולה   למי שיש לו  אמצעים שאינם שייכים לכאורה  לתהליך  הדמוקרטי ושתפקידנו  הוא ליתר אותם  במידת  האפשר : הון ושלטון. דמוקרטיה  איננה מצב סטטי. יש  בה כל הזמן נטייה  התאבדותית חזקה: היא חושפת יצרים, פורמת את  עצמה ומתחדשת  בהרבה צורות  שלעתים מביאות  לדימומה  עד  כדי  התאבדות  זמנית  או  קבועה. דמוקרטיה לא  נרצחת  היא מתאבדת.  צמיחה של תהליכים דמוקרטים פרוזאים חיונית  למערכת של תנועת  הנוער. היא מחייבת פדגוגית  את המדריך לדעת לפנות לה חלל בו  היא תוכל לצמוח.

 

במשטרים גם במשטרים דמוקרטיים יש המסתמכים על כינון ריבונות שכוחה  הוא בהיררכיה שהיא יוצרת, בבהירות  היכן מצוי מרכז השליטה וכיצד יש להפוך אותו גם לפולחן חברתי  אמנותי. מצד שני  משטר  דמוקרטי נשען על חוקים ומשמעת  למערכת הכוללת בתוכה  אמנם פיצול בין סמכויות אך מאוהבת  בפיקוח ובבירוקרטיה. היכולת של מערכת חינוכית של תנועת נוער ללכת נגד  כוחות הכבידה הללו כדי ליצור תהליכים של יכולת לשוב  אל הברית  הראשונית של השווים, של אנשים  מחפשים חירות,  אחריות הדדית שיש בה מן  הספונטניות , מן היצירה ומגילוי  הזולת  באשר הוא כמחייב.

 

המחקר והחינוך

 

המדריך מביא למפגש  החינוכי את עצמו את חבריו, את הרוח בה צמח  בתנועת  הנוער , את  אישיותו  שהושפעה  מבית הוריו את הדרך  שבה  החליט לנווט את חייו. לשמחתנו אף אחד לא יודע  את המינון, את ההקשר  המדויק . לו היינו יודעים את המינון המדויק המניע את פעולתנו או את פעולתם של חניכינו פעולתנו  החינוכית היתה מתקיימת מתוך הנחת וודאות מפתה . יכולנו 'לנצל'  את הידוע לנו מנתונים שאנו חושפים כדי לשלוט במקום לחנך.  עלינו להתייחס אל המחקרים והתיאוריות  החינוכיות בזהירות רבה. גם כשאנו באים למפגש לא מוכנים וגם כשאנו  בטוחים כי  כבר  קראנו מדף  ספרים  המכין  אותנו  באופן כולל . עצם הפעילות  החינוכית צריכה להניח  כי  נותר משהו  גורלי אותו לא נדע לעולם וכי אם  נתיימר לדעת  אנו מאיימים על התהליך  החינוכי שיהפוך  למניפולטיבי, למבזה את  חירות  צמיחתו  של  הצעיר ואת  אחריותו לחייו.

בנקודה זאת מצאו שני הקטבים של  העלייה  השנייה גורדון וברנר  את   המשותף  ביניהם:  שניהם  כפרו  בכך  שאנו יודעים את  האדם. שאם נסיר  את  הקליפות נגלה  את  האדם  שאנו יודעים כבר  מראש את טבעו.  תחושת הידיעה מסוג זה  היתה מחלתם של אופטימיסטים ופסימיסטים  שעסקו  בחינוך : הם חשבו  כי הם יודעים  את טבע  האדם.  גם  הומניסטים  גדולים  כרוסו ואחרים וגם פסימיסטים שטענו  כי טבע  האדם  רע מנעוריו כהוגים נוצרים מסוימים  הגיעו מהר מאד לתפישות של  אליטיזם של הטובים שחייבים לכפות משטר המגלה ופועל בהתאם למה שהם כבר פענחו :טבע האדם. ועל  כן גם  האופטימיסטים וגם הפסימיסטים הפכו להיות מכורים לשלטון ויצריו. אלו כדי לגלות את הטבע  המודחק ואלו כדי לרסן  אותו גורדון טען  כי  האדם  אינסופי ועל  כן אסור לקבוע את מהותו, ואסור שהמעשה  החינוכי  יכוון  עצמו  להתאמה  מלאה  בין צורת החברה לאופי  היחיד. היחיד הוא  אינסופי גם כשהוא פועל  במערכות שאינן רק  השתקפות  של  עצמו. כך  גורדון האופטימי שלא  האמין באופטימיות אלא טען  שיש  לעשות מאמץ להיאבק  בייאוש הקטן הקטנוני שאינו מצפה מהאדם ויש להקשיב  לייאוש  הגדול ולראות  בו  כוח יוצר המביא  את  האדם להכיר  באתגר  האנושי לחינוך  עצמי כהרפתקתה נמשכת  בזירות  רבות.

גם  ברנר  לא  קיבל  את  הרעיון של ידיעת האדם אך מנימוקים  הפוכים  כמעט לאלו  של  גורדון. אמנם גם הוא  הכיר בכך שאין לנבא מהו  האדם  אבל  זה מתוך  שהאדם שבור  מדי. מודע  למותו. כבול ליצריו, חולם על אהבה, מטפח את  ילדיו, דואג לחוליו. מודע לשברו. הוא תמיד  בלתי צפוי. על כן  יש לתת בו אמון ולהיות מודע לחולשותיו ויש לתת לו זכות לקשרים ולפעולות חילוץ מתמידות. של מרד נגד נסיבות חייו , של טיפוח הזכות להתחיל. המורשת  המשותפת של שניהם היתה  כי החינוך צריך להיות מכוון להענקת כוחות לחינוך עצמי ולאחריות לכלל. ששני אלה  לא  בולעים אחד את השני.  שצריך לחתור לא לשלמות  המושגת על ידי היררכיה או  ביורוקרטיזציה אלא על ידי  שותפות בפעולה ופתיחות  בינאישית, על ידי  ידיעת מורכבותם וקדושתם של חיי האדם.

 

שניהם  האמינו  כי יש לראות בחינוך עבודת קודש  אך להכיר  בכך שיש  בו משהו  בלתי  אפשרי. הדבר הזה גרם לכך ששניהם לא  היו  מאמיני  היסטוריה  הנושאת עמה מטרה. שניתן למדוד את התקדמותה  לקראת מטרתה.  לא  עידן של  קץ הפוליטיקה ולא של תחייתה  הרומנטית.

אמונות כאלה  במטרת ההיסטוריה וידיעת טבע  האדם מובילות  בתחום  החברתי למערכות  סגורות של  שלילת חירותו  של האדם, של הפיכתו לאמצעי להשגת מצב  רצוי, אלו שורשי  האוטופיה החברתית המסוכנת ההופכת לעבודה זרה של פתרונות  כל יכולים. יש  גם אוטופיה  צנועה יותר, פורייה יותר, חשובה יותר והיא  עצם  הניסיון  לחפש  אלטרנטיבות למצב  הקיים.  אלטרנטיבות  חינוכיות  שיכולות לעזור.

אין זה  אומר  שלא  צריך ללמוד  פסיכולוגיה, מדעי ההתנהגות, סוציולוגיה  או  היסטוריה אך צריך  לדעת  את המגבלות  העמוקות שצריכות להדריך  אותנו  כשאנו מסתמכים על ידע  מדעי בשיקולינו, בהחלטותינו  החינוכיות. הן צריכות להפוך אותנו לקצת יותר חכמים ולדעת עד כמה תקוות  המחנך נחרצות יותר  דווקא משום שהוא  מכבד את אינסופיותו של  החניך ואת מידת  היותו שבור וזקוק לתיקון  עצמי. הידע המלווה  את פעילותנו  החינוכית  צריך להעניק לנו ביקורת נגד אשלייה  מרדימה אך לא לתת לנו בשל  כך  להסתתר  אחרי  אילוצים.

 

 

הזכות להתגעגע, החובה  לחלום

 

לדרך חינוכית  של תנועת הנוער  הציונית יש שורשים עמוקים במורשת התרבותית של העם  היהודי. אפשר כמובן להגיע  אליה  גם מיצירות  של תרבויות אחרות אך חשוב להדגיש  כי איננו חייבים לקלוט את מקורותיה מתוך רצון להיעקר  מהשפה והתרבות  ממנה אנו באים.  חלק ניכר מהמורשת היהודית מודעת מאד לעובדה  שהיא צמחה מתוך חלונות פתוחים  לתרבות הסובבת . שלמרות שהיה לה  גרעין מלווה אחד המציאות המגוונת  בתוכה  התפתח  העם היהודי לדורותיו פתחה חלונות  לתרבויות שונות עם הזכות  הביקורתית וההמשכית של  הגרעין היסודי . הניסיון  היהודי  היה מגוון ומורכב על כן המורשת  אינה יודעת  הכל, נתונה לוויכוח מתמיד, אך יש  בה לא  רק יחידים אלא משפחה  גדולה ומגוונת, קהילה  המחפשת דרך ומבקרת את עצמה ללא הרף וצוברת ניסיון . הניסיון ההיסטורי  היהודי שפעל  לעתים  קרובות מתוך חולשה למד כיצד  לחיות  בלי יכולת  להפעיל אלימות. האם  הניסיון הזה יתמצה בפולחן של חולשה וחוסר  אונים  הכרוך  בפרידה מאחריות או יהיה  הוא מורשת  המכירה  בחולשתה  של  האלימות ובזרעי  הרוע שהיא מעוררת.

 

תנועת נוער נראית כזכות  למרוד בנסיבות  ההיסטוריות של מחדלי ההווה. הקריקטורה שלה הוא ההשכחה  המאומצת של העבר כאילו  בכך שאנו  שוכחים אנו מפנים דרך לעתיד . אך  אנו יודעים כי תהליך כזה  רק מטפח את  החזרה של מחלות העבר בלי לקבל  עליהן אחריות. גם הניסיון לומר כי  'החדש אסור מן התורה' , סיסמא  שהיתה  מוסכמת  על תנועות  רבות ולא  רק  על האורתודוקסיה הדתית, היא תנועה של חניטה אחרי מוות ולא תנועה  של חיים. תנועת  הנוער  ביקשה להפעיל  על  עצמה דיאטה מיוחדת:  לחיות את העבר כנקודת מוצא, כהעשרה הכרחית למציאת  דרכים חדשות, כיכולת להשתחרר ממרות של  דור אחד. להעשיר את הרפרטואר ממנו ניתן לא לצרוך פריטים אלא להרחיב אופקים. לגלות אפשרויות להעמקה. תנועת הנוער  הציונית  פיתחה  מורשת גם  זקנה וגם צעירה כמו האלט – נוי לנד הארץ  הישנה חדשה של הרצל. נושאת מורשת מעשירה , תובעת שינוי וצמיחה מחודשת. מתבוננת  ביחיד ובקהל. מסרבת לפיתוי של ריבון השולט  בנתיניו ושל  מערכת  המסירה  אחריות  מיחידיה. מאמינה  במסע  אינסופי לחירות שהוא מאבק על לקיחת  אחריות.  ברית מתחדשת התובעת מעצמה תביעות מוסריות גם בריתחת  הימים ובנסיבות  המשתנות.

 

אחוות  המשחקים  שותפות  בהגשמה

תנועת נוער  חיה בקונפליקט . היא מחנכת לאחוות המשחקים ולשותפות  בהגשמה. המשחק בא  להוכיח כי יש  עולם שאינו  כפוף לחוקים שנראים לנו  חוקי  ברזל  אנושיים  שאין לפרוץ אך  במשחק יש  גם  שהייה בפנטסטי העלול לחוש בכך שהסבל הנגלה הוא מדומיין כמו החלום  החברתי.  המשחק יכול  להביא  אותנו לתחושה  שאנו  בוראים עולם  עם כללים משלו, עולם  הנובע מכוח  רצוננו  מזכותנו לדמיון ומתוך  סירוב לקונפורמיות.  אך הוא יכול להיות גם בניית מערת מילוט נוחה ומאווררת  המאפשרת לקונפורמי להתקיים בשקט ובמנוחה לצידו המנומנם  של הצורך להביא לתיקון מתמשך של היחיד ושל החבורה. דווקא  המפגש  בין  הצד  הדמיוני שמסרב לקיים לבין  הצורך  לפעול  במציאות המאתגרת והמביאה לתחושה של מגבלות  הכוח.  תנועת  נוער  יכולה להפוך חלום חברתי למערכת נוקשה  של תביעות שאינה מכבדת את זכות ההיסוס , את תחושת  האי וודאות , את  היכולת לפעול  אחרי מפלה והיא  יכולה להפוך למערכת של אשליות מובנות בסיסמאות שגם אם אינן ריקות מתוכן הן מסתתרות בסיסמא כדי  לברוח מהתמודדות  אמת  עם  המציאות כפי  שנגלית בחיי היום יום.

 

בקובץ שלפנינו תופשים המדריכים את  עצמם מחליפים את המעשה  החינוכי  עם המעשה  הפוליטי. הם חוששים ממצבים  בהם הם ישתמשו בחניכים שלהם  במקום להתחנך  עמם.  חוש  זהירות זה  הוא חשוב.  הוא צריך להתמודד  עם  העובדה שהם וחניכיהם נתונים בתוך המולת  עולם המשתמשת  בהם כל הזמן כדי למכור להם, להרדים אותם, לגייס אותם לצידה. השאלה  היא תמיד  כיצד לעורר את  עצמך מתרדמת זאת. כיצד לטלטל את  עצמך מתוך קורי השינה  הללו. האם בפעולה הזו איננו תובעים תביעות גדולות מדי ההופכות את חניכינו ואותנו לקרבנות הטלטלה. כיצד להימנע מתהליכים של המרה  הסוגרים את הדלתות בפני  שאלות וחיפושי  דרך. כאן צריכים אנו להיות זהירים מפני עבודה זרה מגייסת ובוטה, משכנעת עצמה  רק  בגלל העובדה  שהיא תובעת  קרבנות. כאן חשוב  באמת המשחק  החברתי, חוש ההומור, היכולת לממש חלומות בתחום היחד, בתחום האהבה הקוראת לראייה שהיא מעמידה  את  היחיד בפני  ראי  אחר.

 

להמשיך את מפעל  העדות

כל  ההערות  הכלליות  מדי  הללו נכתבו  מתוך מפגש  עם  הרשימות מן  המערכה  החינוכית.  מלאכת  רישום זו חשובה. כמו  פנקסו  של פרויד  שרשם את  כל  האסוציאציות  של הקליינטים שהשתרעו  על  ספת  הפסיכולוג.  הוא  קיווה  שהאמירה החופשית תגלה את  נקודות  המוצא  לטיפול  בהפרעותיהם.  רשימות מן  החזית  החינוכית  אינן  רשימות  של מחלה ואין  בהם  גם  פתק לבתי  המרקחת. אך  הן מבטאות  את  הקרב  הגדול  של  המחנך  נגד  בדידותו. בדידותו  של  המחנך איננה  בדידותו  הזמנית  של יוצר  בתהליך יצירתו  היא העמידה שלו מול חניכיו ומול האתגר של פעילותו. היא  מביאה  להשתקתו ולייאוש  ההופך לפרוגרמה  חינוכית של  כניעה.  רשימות  בהן  מחנכים משתפים את  שעובר  עליהם  חושפות גם  את הקשיים ונותנות  ביטוי לרגעי  הניצחון  בהם  הם  כורתים  ברית של הליכה משותפת עם חניכיהם.

הליכה  כזו תלווה את  המחנך ואת  חניכיו בבחינת  שילוח  לחמים שימצאו בהרבה  נמלים בהם יעגנו בטלטלת  הימים. הרשימות  הללו יהיו תמיד מגוונות ויפרשו נופים חדשים וזיכרונות ישנים על  כן  אני  קורא לכם להמשיך  במפעל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לוינס וההיסטוריה של שנות החמישים והששים

לוינס וההיסטוריה  של  שנות  החמישים והששים

 

אני  קורא  בשני  ספרים  גם יחד. בהיסטוריה  של  העולם בשנות  החמישים והששים ובספר  של חנוך פזי על משנתו  החינוכית  של לוינס.  כמה הספרים  הללו  אינם  רוצים לדבר  האחד  את השני. כיצד תורת מוסר נפגשת  עם  היסטוריה  רצחנית, עם פצצות  אטום, מחנות  כליאה,  מלחמות אזרחים, עם מוות  והגירה, עם  רעב. עד  כמה  אני  אתה הלוינסי אותה  הכרה  באחר נראית  כהתחמקות מהמתרחש.

מתחת לרדאר  של  ההיסטוריה  כותב  איש  המודע לה  היטב. גם כיהודי, גם  כאדם ,גם  כמחנך  הרואה את  היצורים  ההיסטורים המתהלכים לפניו  שרוטים ממכותיה  המכוונות  היטב  של  ההיסטוריה.  והוא מסרב להיכנס אליה.  דומה  כי פיסה  מיומנו  בתקופת מלחמת  העולם מהווה הסבר.  בתוך תבוסתה  של  צרפת  הוא  מהלך  בין  רחובותיה ורואה  כיצד מתקלפת  התפאורה  הפוליטית, איך יורד  המסך מעל לבימה   שהיתה  כל  כך עשירה  במופעים, בנאומים חוצבי להבות,  בצבא עם  גנרלים.  הכל מתמוטט לנגד  עיניו והוא בורגני  שנותר  עירום ויצטרך להחביא  את משפחתו אצל חברים לרוח.

היכן מלחמות צרפת  בהודו סין, היכן סטאלין  הבולע מדינות, היכן המלחמות  הקולוניאליות הרבות ואפילו  אפשר לאמר  היכן מדינת ישראל  הפועלת על יד צרפת ?  אנו בתרבות הססנית?  במסדרוני האוניברסיטאות. לא. אנו נמצאים  במרתף  של  בית  שהופגז  ומנסה להתחיל ממקום  אחר.  בית  שיכול  היה להתחפר  במחפרון  הלינגויסטי של  הידיגר. לרומם  את בדידותו  של  האדם ואת ידיעת  סופניותו ומלקט מן  המרתף נקודות  אחיזה.

המבוך  הקשה  של  ההיסטוריה הוא  המבוא לדבר  האמיתי  יאמר  גרשום  שלום. ואין לעשות צעד  בלי לעבור  אותו.  אך  שולם עוד  זכה  לחיות מן  העבר  בו  ניתוח  פילולוגי  היה מעוז  הומניסטי  סוער.  הוא חי  בתקופה  שנתעוותה כמו  שהשפה  הושחתה  על ידי  כוחות  אפלים של  אכסטזה   שטנית שיכולה  היתה להישען  על מצוקה , אינפלציה ורעב.  לוינס שהיה צעיר ממנו עשה מהפכה  קופרניקאית בפילוסופיה כדי  שתוכל לקיים  עוד מרד נגד ההיסטוריה  בשם  התקווה.

כמי  שעמד  בראש  בית הספר  של  אליאנס  הוא  בודאי  הכיר  את  המציאות  בה  חיו יהודי צפון  אפריקה בתוך המרד  האכזרי  שפאנון  היה לו  לנביא. פאנון  דיבר  על  המסיכה  הלבנה  שלבשו  המשועבדים לקולוניאליזם. אלו  שביקשו להיות   כצרפתים  או  הבריטים.  הוא ניסה לקרוע  את  המסיכה הזאת וטען  כי  המקוללים  בעולם  שהפנימו  את  נחיתותם צריכים  לנקוט  באלימות משחררת.  ואלימות זו  משמעותה  היכולת להרוג  באויביך  כפי שעשו  הם לפניך בשם  הקידמה  האנושית. אלא  שהוא לא  חזה שאת  המסיכה  שהורידו  כמשועבדים  היתה  למסיכת  מעריצי  שלטון. מעריצי  כוח, מעריצי  הוצאה להורג.  אלו  שנווטו  שנים  לקבל את השלטון  הקולוניאלי לא  הפנימו  את  המרד נגד  השתלטות יצר  השלטון אלא את  קבלתו  כמדריך אפשרי יחידי.

יהדות הקיבוץ

יהדות הקיבוץ

 

 

 

כשנפטר  שלום  עליכם התקיימה לווית פאר בניו יורק. כל  ארגון  התארגן באחד  הרחובות  וכולם נשפכו לשדרה  החמישית.  היו שם  דוברי אידיש חניכי הבונד שביקשו להודיע לעולם על  כך שיוכלו להקים בית יהודי רק  בעולם המהפכה בגולה והיו שם ציונים שקראו לבנות  בית  בארץף ישראל בתרגום שלום  עליכם לעברית, היו  שם סתם יהודים שבנו  ביתם  בניו יורק ואפילו  יהודים אמריקאים שכבר חשו  שעשו את המהפכה והיו  לבורגנים  אמריקאים. היו שם קומוניסטים יהודים שציפו לממלכת מרקס  עלי אדמות והיו שם יהודים שומרי הלכה שהתגעגעו אל השטעטל האבוד, וכולם צאצאים של  בנותיו של טוביה  החולב.

אני מספר זאת בהקשר מאד ברור  של הצבעים  המנומרים ופרשות הדרך  בפניה  עמדה  יהדות זמננו והרי זאת רק חצי מהתמונה. מה  עם יהדות טורקיה  הנלחמת עם צבאות האימפריה ומה  עם יהדות מרוקו, מה  עם יהדות מצריים החיה  בלב  הלבנט הדובר שלל  שפות. מה  עם יהדות תימן הנדרסת  על ידי השלטונות מה  עם  כל היהודים שלא  השתתפו  בלוויה  של  שלום  עליכם?

יהדות הקיבוץ היתה  יכולה  להיבנות  בקרב  מציאות מנומרת של יהודים ויהודיות  המחפשים את דרכם בתוך  עולם משתולל או מתוך  הנחה של  פרישה מגובשת או מתוך הנחה של  שותפות  משתקת והיא נבנתה לא  על זו ולא  על זו. היא  מעולם  לא  הכריזה  על  עצמה כפורשת מכלל  היהודים וגם לא הסכימה לקבל סמכות  של בעלי הסמכות  בעם  היהודי.  היא לא  שמחה  על פרישתה ולא  בכתה  על  בדידותה.

הנחת יסוד  של הקיבוץ כחלק מתנועת  התחייה  של  העם  היהודי  היתה  שאם ההלכה גובשה בשעה  של פיזור  העם והיתה תגובה מתמשכת  לחורבן בית המקדש והריבונות  היהודית, אם  ההלכה ליוותה  את פיזורו  של  העם  היהודי עתה  הגיע הזמן  של  גיבוש התנועה  לכינוסו  של  העם. מה  מחייב תהליך הכינוס? מה לארוז? מה  להשליך? כששאלתי  עולים מדורות שונים ואפילו ישראלים  שמעולם לא  עלו  מה  הם  היו לוקחים לו  היו צריכים לעלות  ארצה הם התחלקו לשתי קבוצות מאד  ברורות אלו שביקשו  לנסוע  קל,  עם מעט ציוד כדי  שהספינה לא תטבע וכדי לא  לכרוע  תחת משא  הגעגועים או לנסוע  מצוידים  היטב כדי  שיהיו  כלים לבניית הבית  החדש וכדי  שמושא  הגעגועים יהיה  קרוב? היתה  גם  בעייה  של תחזית  האם להתכונן למסע ארוך הבוקע מתוך אישיות  המחפשת  את דרכה  או להתפרצות פתאומית לתהליך מהיר  של הכרעה ? לכאורה  אין  אלו שאלות  דתיות אלא שאלות של פוליטיקה ושל התארגנות לאומית אך  אל נשכח  כי בקורות  העם  היהודי למסעות כאלה  יש  ערך מייסד  מבחינה  תיאולוגית.  יציאת מצרים והכניסה  לארץ ישראל  אינם רק מאורעות שקרו  בעבר  אלא  הם  מגבשים תפישה  עצמית של האדם, דרכי  אירגון של  קהילתו, תפישה אוטופית של  גורלו וזהותו. האם  תהליך הכינוס עם תום הגולה  מחייב להיפטר מהחומרים  המשמרים אותה ומשתקים  אותה ?  מה  הם  החומרים  הללו ומה  הם  חומרי  היסוד  שבלעדיהם הסיפור  יאבד את  החוט  המוביל ?

 

דווקא תנועות  המהפכה  בגולה מהנאורות  היהודית  עד  לתנועות  המהפכה שמו דגש רב  על  היכולת להיפטר ממשא  היתר של הגולה.  אין לשכוח שאת  ביטול הגלות ושלילתה לא הציונים  המציאו אלא תנועות תרבותיות   שקראו ליהודים לפרוץ את הגיטו אל  החברה  הסובבת או אל המהפכה  המתארגנת. הציונים רק לא  וויתרו  על הרעיון אחרי ייאושם מתנועות  האמנציפציה  שהלכו שבי  אחרי  האנטישמיות הגיעו למסקנה  שיש  עוד  דרך לצאת  מהגיטו והיא  הציונות.  מה  יותר חזק  הרעיון של יציאה  מהגיטו  או  רעיון השיבה  לארץ ישראל? האם  בארץ ישראל לא  יקום הגיטו מחדש?  ואולי  בארץ ישראל תקום ההתבוללות  מחדש?

 

דת בלועזית לא מתרגמת  כנומוס, חוק, אלא  כרליגיה. רליגיה  היא  מושג של  התקשרות  מחדש.  בתוכו חבוי מושג של  התרחקות ושיבה. לקשר מחדש  נוגע  גם לכך שיש ניתוק  המחייב קשר מחודש.

דומה  כי  המושג  של  שיבה   לקיבוץ הגלויות  הוא  מושג  רליגיוזי מושג  של  שיבה  אל. אך בתפישה  של הקיבוץ מדובר  כאן על יותר  מאשר  שיבה  גיאוגרפית לארץ ישראל ולהלכות הקשורות  עם  ארץ ישראל. יש הרבה אלמנטים של  שיבה : שיבה לטבע, פריצה  אל  המדע  והייצור, חשיפת עבר  קדמוני, שיבה לשפת  הקודש כשפת  דיבור.  מעניין  שהאידיש  כשפת  דיבור באותן שנים מבקשת  להיות  שפה ולא ז'ארגון  כלומר  עם  דקדוק, ועם  ספרות בעוד  העברית מבקשת דווקא להיות  שפת ז'רגון, שפת  דיבור.  על כן  תאמר  רחל  כצנלסון שז'ר  כי האידיש  מתארת, העברית מורדת. האידיש משקפת  את חיי העם  העברית מבקשת ליצור לו  אלטרנטיבה.

 

אין לדבר  על  המימד  היהדותי של  הקיבוץ רק  על פי טקסי  המעבר,  החגים, השבת, הנישואין והמוות. לעתים  אנו מבלבלים את הסימפטומים  עם הסיפור  עצמו.,  אלו שבדקו את  המצות  בפסח, את  הנסיעות בשבת, את  הטבעת  בנישואין כקנה  מידה   לדתיות  אלה  שויתרו  על בדיקת  רצינות  העבודה, הזמנים  ההיסטוריים, תפקיד  האהבה, דאגת  העולם וחלום  הגאולה. אלו שברחו מתפקיד  היצירה וחשבון  הנפש והלב, לא   עשו את  מלאכתם שלמה.

 

במימדי הקדושה המוכחת על ידי  בריאת העולם, על ידי ההתגלות של  הנבואה והחוק, ובמימדי  הגאולה הנוגעים לעתיד המשיחי  שאיננו  חייב   להיות שלב  היסטורי  אלא  גם  יכול להיות  של  סיום ההיסטורי יש לחשוב  על  הדרכים שהקיבוץ  הלך  בהן כאל  מחויבות לחזור  לחיקוי  האל  על ידי  השיבה  ליסודות הבריאה על ידי  עבודת  האדמה והקשר  אל  הטבע.  אין  הם פולחן והסיסמא  של  'דת  העבודה'  מחוסרת שחר. העבודה  בטבע  אינה  כיבוש  הטבע והפיכתו  לחומר גלם מתכלה  אלא  זוהי  היכולת לעבוד  עם  הטבע. לראות בו  אפשרות  ללווי האדם בתלם הארוך של חייו בטבע, פעילות מתמדת, חיים המצטרפים למפעל של  קדושה.  דווקא  השיבה  אל פעילויות  יסוד  כמו העבודה  והדיבור העברי  אינם  התקפלות  אל  הקדוש   המאורגן  אלא  פריצתו.  הנחה  של  קידוש  רחב יותר של הזנת  הנעלם, הבלתי מגובש, היסוד  התת הכרתי. פעילות 'חילונית'  זו מכוונת  להרחבת  הבסיס  להתנסות    הגלויה המתבטאת  בלימוד  או  בטקס.

 

שאלת  ההתגלות בשפה, בהיסטוריה  האנושית , בגורל של  היהודים באה לידי  ביטוי  חשוב  בלוח השנה, בזמן  העובר  על חיי האדם ומסכת חייו.  בחג, בטקסי  החיים,  בלימוד. בדרך  כלל  שמדברים  על  הקיבוץ  מתייחסים לפרק זה  של  החיים. הקיבוץ האמין  בלוח השנה   היהודי אך לעתים  הוא  האמין  בו  כתחושת  של חלל  ריק, של געגוע  אל משהו  שאין להשיגו מחדש. זהו פולחן מהוסס מחפש  דרך.  במקום להאמין  במילים מסוימות  ובכושרן  המאגי  להביא  את  המשתמש  בהן לעליית נפש וכפיית  שלטון מאמינים כי  יש  לחפש  אותן והחיפוש  אחריהן יכול להועיל.  לוח השנה   מחייב  אותנו להתייצב  כל פעם מחדש  על פי  לוח השנה לכל חג, לכל שבת. ההתייצבות הזו תמיד' מובילה  אותנו לשאול מה צריך להביא . לעתים עשו  זאת  מתוך  ביטחון  עצמי עודף, לפעמים מתוך תחושה  של  אי  יכולת  אך לא פספסו את  הרגע  שחייב  אותם להתייצב. יהודה  שרת  היה  שופך את פחדיו ואת לבטיו ערב   קיום סדר  הפסח אך בסופו של דבר  עליו  היה להתייצב  בפני  קהילתו  בזמן, במילה,  בלחן שמצא. אך זה  לא  היה חיפוש בחלל  הלב אלא באוצרות  שלו. מותר וצריך לבחור  אך  לא לברוא יש  מאין. יש לעשות זאת כמפגש  מחודש  עם מקורות יהודיים שהיו  ומתוך  קשב ליצירה  הנובעת מבפנים יחד. להאזין לרחשי  הקהילה  המתחדשת וליכולת שלה להתכנס ולהטיל  על  עצמה  את  עול  המילה, הצליל והצבע המותאם לאותו רגע.

 

 

שאלת  הגאולה שהיא  המימד  הצפוי לבא  צוירה  או  כתנועה משחררת  או  כתנועה הבונה  על פי  מודל  אלטרנטיבי  לזה  הקיים.  הגאולה   כמימד  של  שחרור, של חירות נתפש  על יד'י  ברל  כצנלסון  כיכולת לנצח. לא  להיות שלם  עם  עצמך כמקדש השם או  פנטזיונר  מסוכן כמשיח  שקר, הניצחון מחייב  כבוד למציאות  אך  אי  השלמה  עמה. ראיה  מעבר  לקיים אך לא אמונה  סוגדת לאי  ראציונאלי ולכח המושל בהו  תמיד. הגאולה  אינה  שחרור  הכוח  הגס כאפשרות  ריאלית להתגברות  על  אסונות  היסטוריים.  אלא  הוא  הכוח המשתמש באפשרות של  השיבה  לארץ ולהיסטוריה  כדי לתקן את העולם לא  רק להגן  על  הנפש.

 

בצד  הסד  של  המסגרות  החברתיות ולמרות  הארגון  החברתי  הכופה,  הרעיון  התיאולוגי של  הקיבוץ  כחברה  וולונטארית  המעמידה   עצמה  לבחינתו  המתמדת של  הרצון והדיאלוג, נוגע  ליסודות הקיום  האנושי ולדאגותיו.  הוא  חושף את   חבריו לדאגות ותמיהות  רבות.  בצד  הצהרות  כיוון  רבות  מבנים  רוחניים  רבים שהוא  בונה   בסביבתו הוא אחראי  גם  לביטוי הכשלים , לוידויים ומרידות.   החברה  קוראת ובודקת  בחיי  היום יום שלה  את ההכרעה של הקיום  המשותף, את המחויבות  ההדדית גם כשהיא  מופרת . כחברה המודעת לכוחן  של  הרכילות והפטפוט  .  היא מודעת  לפרצי  ההפרדה  האנושית ולרגעי  הקרבה וגיבוש  האחריות ההדדית    , לניצחונות של  ביטוי  עצמי ושל  בניית הגשר  בין  האנשים.

 

 

האם  רעיונות תיאולוגיים  אלו  מבקשים את שורשיהם ואת  ביטוייהם  במסורת  היהודית.  על כך  יש מחלוקת גדולה  שמלווה  את  הקיבוץ  מראשיתו.  ברור  כי  הקיבוץ  עובר  ניתוח קשה. הפחדים של  האורטודוכסיה  מפני  רעיונותיה  המשיחיים של  ההתבוללות  היהודית, הקשר  בל יינתק  של  אנשי  החרדות  כלפי  רעיונות של  שיבה  לטבע,  שחרור  האישה, האמונה   ברעיון  החירות והחידוש   של חיי   היהודים הביאו  אותה  להתנגשות  עם  אלו  שבערו בשאלותיהם ובהגשמת תחושתם  המהפכנית.

 

חלק  הציעו לעמוד  מול ולהגדיר  עצמם  על ידי  מחיקת  המקורות  הרוחניים של  היהדות  המסורתית. חלק  ביקש לשוב  אליהם מתוך  התמכרות מתוך  תחושה  כי  אין להשלים  עם  החלל הריק.  אולם  היו  חברים  בקיבוץ  שביקשו  לערוך  את התמורה  התיאולוגית מתוך  דיאלוג  עם  המקורות היהדותיים . היו  שנצמדו למקורות  אלו  כי  הם  היו  המקורות  עליהם  הם גדלו והיו  כי  האמינו בצורך ללמוד  אותם  דווקא  מתוך  כך  שניתקו  אותם  מהם. אלו שביקשו ללמוד  אותם  שוב  הבחינו  כי  התביעה  לאוטנטיות   המתרחשת  עם  שריפת  הגשרים אל  הישן היא תביעה  כוזבת. היא מצליחה לרדד ולא  לשחרר.  אך גם אלו שתבעו שיבה  אל לימוד  המקורות  היהודיים ולכבד  כמה  ממנהגיה

של  היהדות  המסורתית ידעו  לאבחן יפה כי  אין  כוונתם לזלוג למחנה   החרדי  אלא להעמיק  את  היסודות  התיאולוגיים  של  דרכם  החדשה.

 

 

אך  היו  כאלה  שביקשו למצוא  מחסה  ביהדות  הלכתית מפני  פצעי  המהפכה  הציונית.  מפני  ההרפתקאה  הקיבוצית. נראה  היה   בעיניהם שיש   משהו מהבוסר  בתרבות  הקיבוצית.  שבוסר זה מכאיב  במיוחד  לנוכח  העובדה  שלעתים  הוא  אילם ולעתים  הוא   קורע תקוות. שהקיבוץ זלזל  במשפחה יותר מדי, ובשגרה  הטקסית של  היהדות  המסורתית. שהוא  בור ועם  הארץ  ועליו יהיה

לוותר  על  השאלות  התיאולוגיות  שלו כדי להיכנע לתשובות  ההלכתיות שיעניקו לו  את  התחושה  לא  שהוא   מאמין  אלא  שהוא  מצטרף לאנשים  אחרים  שטוענים שהם  מאמינים.  שאותה  מילה  אלוהים שהוא  שתק  אותה  שנים לא תמיד  מתוך חוסר  אמונה  אלא  מתוך תחושה  כי  כדי להשתמש  בה  הוא  חייב להתמודד  בגלוי  עם תהומות  עמם  הוא מתמודד בסתר.  לא  על ידי הכרעה  אלא  על ידי  דקלום של הכרעה  של  מישהו  אחר.

 

 

חשוב לציין  שבתרבות  הקיבוצית  כמו  בתרבות  הישראלית  מתקיימת  יצירה ליטורגית  יהודית עשירה.  היא  מופיעה  בשירה ובזמר.  שירת אני  מאמין של טשרניחובסקי בגולה  כמו התשמע  קולי של  המשוררת  רחל, מודה  אני של  מאיר  אריאל, ירדה  שבת  על  בקעת  גינוסר

ורבים  רבים  אחרים מצטרפים  או  בלחן או  במילים  או בשניהם  לאוצר   הליטורגי  היהודי. העושר  הליטורגי הזה לא תמיד   בא מתוך שימוש   בלחן מסורתי  או  בטקסט מסורתי.  הוא  נוצר  בקהילה  הרוחשת  רחשים תיאולוגיים מובהקים.

 

הגענו היום לאחד  הרגעים  המעניינים  בהיסטוריה  של  היהודים והיהדות: יהודים צעירים  בעולם  כולו ובישראל מאמינים  כי  יהדותם קשורה לחירותם. שהם יכולים לבחור מה תהיה  השייכות שלהם  לעם  היהודי , לבית הכנסת שלו, לקהילתו, לישראל. היהודי  כבר  לא  חש  את   הצורך לבחור  אם להיות  יהודי  או לא. עובדת  היותו יהודי  על פי  כל  מיני  קני מידה  היא לדידו עובדה. הוא  לא צריך להתנצל  עליה  כדי להיכנס  ולהיות מעורב  בנושא  זה  או  אחר. אך בהכרה  בעובדה מותר לו להפוך  אותה לעובדת  שוליים. יהדותו  היא  אחד מכרטיסי  האשראי השא  בכיסו. אקולוגיים מבינים כי  בחירתם היא  היסוד לחייהם ולא  מסגרות חיצוניות , היררכיות  כופות.  ייתכן כי  בשנים שיבואו יתברר  כי תחושה  זו  של  בחירה   אשליה  היא והנסיבות  החיצוניות הן  שכופות  עלינו לחשוב  במושגים של  בחירה. אך  נדמה  לי  כי  בתודעת הדור  הנוכחי  התפישה  היא  של  בחירה.  ולתפישה  זו תרמה  תרומה  מכרעת החברה  הישראלית  על  בקעיה והקיבוץ  ואורח חייו  המשתנה והסיפור  שהוא  נושא  על גבו .

 

 

יהודה  שרת  היה מספר  לי כאשר  ראה  שתיקי  כבד שלפני  שהגיע לעמק יזרעאל היה צריך לפרנס  את ביתו והקדיש  את הזמן להובלת  ספרים לתחנת הרכבת  בתל אביב  כדי  לשלוח ספרים לספריה  המטלטלת  של  הסתדרות  הפועלים. כששאלו  את יהודה  למה  הוא  סוחב  בידיו את  המטען  הכבד  של הספרים  ענה 'נוח לי לחשוב   שלרוח יש  משקל      . הספרים  ששלח  חולקו למחנות  הפועלים .  המחנות זזו ובכל  מחנה  היה  ארגז  שהוקדש  לספרים  שהגיעו.  כשהגיעו  הספרים לתחנת הרכבת  היתה  עגלה פורקת  אותם ונוסעת  על פני  העמק.  הרכב אייג היה מוצא פרחים  בדרך ומייבש  אותם לאוסף שלו מהאוספים  הללו  נולד  מגדיר  הצמחים  העברי  הראשון של פרופסור  אייג.  לימים  התעורר וויכוח  סוער  האם מגדיר  הצמחים של ארץ ישראל  צריך להתייחס  לשמות  הבינלאומיים של  צמחי  העולם  או צריך להתרכז  בשמות  התנכיים  של  הצמחים  במסגרת  האתוס  הציוני  החדש.  הוויכוח הזה  גרם לפילוג בין  בוטנאי  ארץ ישראל שבו  אייג   עמד  מצד  אחד  והראובני מהצד השני. מה  הפלא  שעד  היום יש לנו הגנים  הבוטניים  בתל אביב ובירושלים והגן של  נאות  קדומים.

אתמול  נפטר  אחד  מתלמידיהם  המובהקים פרופסור  אבינועם  דנין חברי לגרעין ואליו מוקדשת  הרצאה  זו.

הויכוח  על  מה צריך לשמור  במורשת  הפרח והצמח  של ארץ ישראל מסב את  רוחנו להבין  שחלו  תמורות  בשאלות הקדושה   היהודית.  עצם  ילדים למדו את ספר  בראשית, את  סיפור  הבריאה  במקום להתחיל  את חינוכם  היהודי בספר ויקרא  כדי להכניס  אותם למסלול. לימודי  ההלכה מבוססים  על  ההתגלות ולא  על הבריאה  . ילדים  בארץ ישראל למדו  לקרוא באותיות  ולהגדיר  צמחים . ילדי  החדר וילדי הסאלון הבורגני לא הבינו  כי  עליהם ללמוד להקשיב לצמח יחד  עם לימוד  האותיות. הרעיון  של  הטבע כזירה מעבר לספר היה  להדגיש  את השותפות   במעשה  בראשית לא  רק בלימודו אלא בעשייה ממש. אך לא  עשייה  שבאה  להשתמש במעשה  בראשית , לכבוש  את  הטבע  אלא  בעבודה  שבאה  לתקשר  את האדם  עם הטבע ולהנחיל לו  את  המחויבות  לטבע  כמכלול בו יכולה  הפעולה  המוסרית  למצוא  מצע. בתקופת  החלוצים  קשה  היה  לאבחן  בין  הפעילות  הטכנוקרטית של השתלטות  על  הטבע והיכולת לשאוב  ממנו   מוצרים לבין  היכולת להשתתף יחד  עמו בדיאלוג  משמעותי  עם  הטבע ובני  האדם.

 

היסטוריונים מספרים  לנו  על היווצרות  החסידות על ידי כריזמה של  השראה הסוחפת  אחריה   אנשים ממקומות  שונים בתהליך  ההיווצרות  אידיאות מתרוצצות ופירושים  מחודשים  לעניינים מסורתיים תנועה  אשר להט  האידיאה   מעוררת חילוקי דעות, מפרקת משפחות ורק  אחרי  דור  הופכת לקהילה  של משפחות, לאורח חיים מוגדר, אורח חיים  המעורר סיפורים.  בשלב  המוקדם  יש  קשרים עם שרידי  משיחיות השקר והפחד  מפני השפעתה בשלב  השני חילוקי  דעות עזים  בין  צדיקים ורק  אחר כך  מעין תפישה  של חסידות  המארגנת שייכות של מעריצי חסידים. מתרגמת  אידיאות לדרכי חיים ופרטי חיים, הופכת את חיי צדיקיה למקור השראה  לסיפורים  הגיוגרפיים.  דומה  שאת הגלגולים  הללו  מכירה  גם  התנועה  הקיבוצית ויהדותה.  בשלב  ראשון טלטלה  אידיאית, חיים בתחושה  של כריזמות מתנגשות   בתסיסה  גדולה, בניסיונות  אנרכיים. בשלב  שני נוצר  אורח חיים, דרכי  אירגון,  תקנונים מסכמים  נוהגים  קיימים ודרכי  הנחלה שיוצרים יחד  אורח חיים צפוף שכבר  אינו  נתבע למתח רעיוני וכריזמה לוהטת.  שלב  זה  מאמין  יותר בשייכות מאשר  בבחירה. במורשת יותר  מאשר  בפריצת דרכים מתמדת. אך שלב  זה  גם  מתפייס  עם  אוצרות  קודמים.  שלילת הגולה שהוגשמה   באופן טראגי  כל כך הופכת להיות  אתגר  בהנצחת מורשתה. בכבוד  למסגרת, לאנשים, ליצירה  באשר  היא.  רק  אחר  כך תבוא  אבחנה  בין מה  שאנו שומרים מתוך כבוד לזיכרון  עצמו לבין מה  שאנו מפנימים כתוכנו המנווט מוסרית של הזיכרון . במוזיאון של  המחרשות  העתיקות  אנו מכבדים את  זיכרון  עמלו של  האדם בדורות עברו אך האם  אנו  משמרים את  הטכניקה של  החריש  במחרשות העץ או את  מוסריותה  של  העבודה ?

כמה  דורות  אחרי  הקמת   החסידות יאמר רבי מנדל  מקוצק.  אני זקוק למאתיים צעירים שיעמדו  על  הגגות ויצעקו. זו  היתה  אמירת  ייאוש מפני תנועתו  שנפלה  לידיים של  ממסדים. אך האם בזה  הסתיימה   דרכה  של  החסידות? תלמידיו  של  הרבי  מקוצק היו הרבי  מגור  שהיה  אחד  מהתנועות  החסידיות  החזקות  באירופה. ( אומרים  עליו  שהיה  נאמן למסר של הרבי  מקוצק ומאד  הסתמך  על  צעירי  התנועה ופחות  על ממסדה…)

עיר היונה

עיר  היונה

 

ספר לימוד על עיר  היונה של  נתן  אלתרמן עם פירושים ומקורות  נכתב ונערך  על ידי  יריב  בן אהרון.

 

יריב  בן אהרון הוא לי  גם חבר  וגם מורה חשוב.  על כן  אינני אובייקטיבי לגבי ספר זה. כשידעתי על  לידתו, בטרם קראתי אותו התגעגעתי אליו.

עיר  היונה  של  אלתרמן לא זכה עד  היום להוצאה  עצמאית  ולפירוש מפורט כל כך.  יריב  בן אהרון מלמד  אותו שנים ארוכות. הוא עבר  את מוחם וליבם של המוני קבוצות  צעירים שלמדו אותו. הם לא קראו אותו. הם למדו אותו כספרה  האינטימי של מדינת ישראל ולידתה.

מדי פעם  הייתי מקבל   הדים של תהליך מופלא זה של מפגש. זה היה חלק ממפעל ענק של יריב בן אהרון לגשת מחדש  לטקסטים של חלוצים הנפגשים עם מסורת של דורות ומעיזים  לחדש ולפתוח מסך  לתקופה חדשה. טקסטים עשירי שורשים אך פותחים עצמם אל  גובה  החלום , אל עומק  התהום ואל ההעזה  שבהגשמה.  טקסטים המחפשים  יושר  אינטלקטואלי הקרוב  לנשמת האנשים ולאופק  המוסרי שלהם.

יריב  מביא  את דבריו של ביאליק  המצפה כי עם השיבה לארץ  ישוב  אלינו הכוח  להעלות על הכתב  אפוס גדול, כמו הכתיבה  התנכית  הקדומה. עם חורבן הבית  והניתוק  מהאחריות הפוליטית המלאה הקשורה במשק משותף ובמלחמה פסקה  הנבואה והאפוס נדם. כשתוגשם  הציונות טוען ביאליק , יחזרו גם האחריות המשקית, גם  העמידה  הריבונית  וגם האפוס.   בספר  'עיר  היונה' טוען יריב  בן אהרון אלתרמן  הגיע לגיבוש אפי כזה. שהרי   מחרוזת השירים הזו   נכתבה  לאור  המאורעות הגדולים שהתרחשו  אחרי  מלחמת  העולם השנייה. המרי, ההעפלה,הכרזת העצמאות, מלחמת  העצמאות., התחלת   קיבוץ הגלויות.   אלתרמן ביקש  לדבר  על הדברים סמוך להתרחשותם , לנסות  להאיר  אותם ולעשות את  חשבון הנפש הנובע מהם, להתבונן בהם מתוך ניחוש ולקיחת  אחריות על  האופק  שהם פותחים. זה  היה מעשה נועז. כך גם נראה  בעיניי  המעשה   שעשו יריב ותלמידיו בלימוד  האינטנסיבי ובהוצאת הספר הזה .

ימים יבואו ותשאל השאלה מדוע התקבל הספר  עיר  היונה  בזמנו   במבוכה  כה  רבה ? מדוע  טמן  אלתרמן את הספר  בתוך ספר גדול יותר. מדוע כה מעט למדו אותו? הרי פרסומו  בישר את  גניזתו, והמשוררים והסופרים אחריו  ביקשו להשיל מעצמם את העול  המביך של הנבואה ולהלביש  דחוף  לשירה העברית חלוק בית  אינטימי שמגיף חלונות, מניף אנטנות גבוהות, מכבה ברקים ומבטא פחדים  עמוקים שמא האפוס  הגדול יהפוך למיתוס מתרץ קטנות נפש ועבודה זרה.

אך  לא פחות מעניינת העובדה  שקוראים אותו היום צעירים רבים מתוך רצון ללמוד ולהיחשף לאתגר התרבותי והחברתי  הגדול העומד  בפניהם . קוראים אותו מתוך  רצון לפתוח דף  בשירת הלב  שלהם, מתוך חיפוש  עוגן ונמל בית במסעם לקראת הימים  הבאים.

נשלח לעיתון קיבוץ