יהדות

אוצרות רוח רבים מלווים אותנו כיהודים. אני מאמין כי יש ערך רב לשיחה עמהם, לא להסתגר אך גם לא לאבד את האפשרות לשוחח עמהם, לקבל מהם השראה ולקחת עליהם אחריות.

כתובה באום ג'וני

בשלושת ימים לחודש סיוון שנת התשע"ב למניין שאנו מונים כאן ובעשרים וארבע לחודש החמישי שנת אלפיים ושתיים עשרה למניינם באום ג'וני בעמק הירדן, אשר בארץ ישראל.
אנו מעידים כי:

עשר שנים ועשרה חודשים חלפו בקשר בינינו. הוא התחיל פעם בקיץ, נמשך בפגישות בעת חג, היה לקשר בסופי שבוע עד שהיה לקשר של יום ולילה.
מקשר של שני ילדים הוא היה לקשר בין אנשים בוגרים. מקשר של אהבת נעורים מלאה בלבול והורמונים, הוא היה לקשר של אהבה עם ניסיון וביטחון.

עתה , לאחר עשר שנים ועשרה חודשים החליטו החתן____ בן________ והכלה____ בת________ לבוא בברית הנישואין.

על כן, במעמד זה, בנוכחות משפחותינו וחברינו,
זוהי השבועה אותה הם נשבעים היום זה לזאת וזאת לזה :

נבנה את ביתנו המשותף על יסודות האהבה תוך גילוי לב הדדי, פתיחות ורגישות. בית שיספק לנו שמחה, כוח, תמיכה ונחמה. נחלק בינינו את מלאכת החיים כפי יכולותינו, בשוויון, בהגינות ומתוך רצון כן. נתמוך בשאיפות המשותפות והנפרדות של כל אחד מאתנו, למען הגשמת יכולתנו החומרית והרוחנית.

בימים קשים כמו טובים, נעמוד זה לצד זה. תמיד נשאף למצוא את הכוח להבין ולסלוח זה לזה על המגרעות, החולשות ומצבי הרוח. כאשר נפגע נדע לבקש סליחה וכשניפגע נדע למחול.

נחנך את ילדינו לסקרנות, צניעות וכבוד האדם באשר הוא אדם.

את כל זאת אנו מקבלים על עצמינו באהבה וברצון. .
והכל שריר וקיים

חתימות

לוינס ובתי המדרש הישראלים

לאליזבט

תודה רבה מקרב לב על הספר 'רווח בין האותיות' הוא ספר בהיר ומבהיר, מעורר הרבה שאלות וניכרת בו תחושה של מעורבות אישית שלך בתהליך ובעשייה הפדגוגית שלוינס מציע. המפגש בין לימוד התלמוד הסדנאי של בתי המדרש הישראלים של התלמוד הלוינסית טבעי. שניהם מניחים משתתפים המביאים עמם רווחים בין האותיות גם תרבותיים, גם קיומיים, גם היסטוריים ובמיוחד מוסריים. התרגום העברי לתהליכים שלוינס משתמש בהם כתהליכים פוסט טמיעתיים, כלומר כתהליכים המכוונים לאנשים ספוגי תרבות צרפתית והגות צרפתית ותרבות יהודית דלה מיוחדים. בלימוד הוא מקפיד לשים בסוגריים את הקונטקסט ההיסטורי של יהדות צרפת אליה הצטרף ובתוכה חי בתוך ואחרי הימים הארורים של מלחמת העולם השנייה והימים שקדמו לה (איך אלי בן גל נוהג לומר ? 'בכפר שהסתיר אותנו, הכפר היחידי שזכה לאות חסידי העולם, הוסתרו אלפי ילדים יהודים . אם כל כפר צרפתי היה מסתיר משפחה יהודית אחת היתה יהדות צרפת ניצלת…) לוינס מביא לקהל האינטלקטואלי היהודי את המדרש התלמודי שהוא יצירה של הקהילה היהודית אחרי החורבן, קהילה שלא יכולה היתה לדבר נבואית. כך הוא כבר שובר מסורת יהודית צרפתית שביקשה לקרוא את ההפי אנד של היהדות הקהילתית באמנציפציה הגואלת בטונים נבואיים. לוינס מצליח במאמציו ליצור רצף פילוסופי מוסרי בין התלמוד לנבואה וכמעט קורא את הנבואה כמסכת דרשנית.

בבתי המדרש הפלורליסטים בארץ יש ללימוד המדרש 'שכנים' חשובים והם מקרינים על הלימוד בבית המדרש של טקסטים תלמודיים. . מצד אחד הם ארוגי פסיכולוגיה חברתית ואישית א- היסטורית ואוניברסליסטית במבע ומצד שני מלווה את לימוד התלמוד המדרש ציוני והאתוס החלוצי. גם הם העתקו מהרטוריקה הרווייה מהטון המקראי שהיה נהוג בימיה הראשונים של הציונות לטון מדרשי וענו יותר. בגלל סבך ההגשמה, בגלל ניצחונות שהיו למפלה מוסרית ומאוויים שטרם עברו במבחן ההגשמה. מאחורי הדלת של הדיון המדרשי בישראל עומדת ההתנסות החברתית הכלכלית המדברת עברית והקיומיות הנובעת מהשירות הצבאי ומההכרעות הפוליטיות המדברות בשפה העתיקה חדשה.. לוינס מדבר אל קהל אחר ונצחונו הגדול שהוא מצליח לקעקע את המובן מאליו אך לא קורא להתחבא בחורים דיאלקטיים מרופדים היטב בנוחות הזעיר בורגנית. הוא קורא לבדוק לעומק את טענותיו הבלתי מפורשות לחיים ברווח שבין האותיות. הוא מתנזר מקולות פוסט תלמודיים כמו קבלה חסידות וספרות עברית . כנראה שהוא הוא חושש מערי המקלט הנבנות ללא הרף כדי להדוף את האפשרות להגיע לירושלים. בתוך כך הוא מצליח לקרוא לאנשים לבחור באחריות המורכבת כל כך של ימינו כשהם נשענים על תביעה יהודית מפורשת : לא לאומנית ולא תלושה. גם בתי המדרש הישראלים צריכים לתבוע את הראייה המורכבת והנחושה, את הרגישות התובעת מעשים. את היסוד האנכי המרכיב אישיות המחויבת ליסוד האופקי ואת הדיאלוג האופקי המגייס אוצרות תרבות וזירות חברתיות תרבותיות הבונות אדם היכול לעמוד בטלטלת האופקיות הסוערת והנוקשה.
למסכת התלמודית יש בעיני אופי של טיול על פני ארץ מגוונת. מתגלים בטיול נופים שונים וחולפים במהירות. הם קוראים ללומד לשוטט בשבילים שונים, להתעכב ולהיקרא להרפתקאות אינטלקטואליות, ללכת שבי אחרי סיפור, לקבל הכרעה כיצד לנהוג. ללכת שבי אחרי עלילת וויכוח. הכל ערוך כפסיפס. אנו הלומדים צריכים להיענות לכל הנוף הזה שאינו מוביל למטרה ספיציפית, לא להתרת חידה אחת ולא לסיפור עלילה קורע לב. שפע המסתיר אפשרויות בלתי מוגבלות לפירוש נוסף ורב מימדי. זה לא דומה לסיפור או לשירה התנכי'ת. התוכחה הנבואית גנוזה בו . הספרות התנכית נולדה ברעידות אדמה היסטוריות גדולות, בסערות עלילה, בקינה ובהודייה.
הנוף התלמודי מחנך חשוב בימינו במיוחד לאחר ימי הטוטאליטאריות הרצחנית והכובשת ובימים של עוול ידוע ומעולף על ידי תעשיית התרבות והצריכה. אולם מבחינה ישראלית הוא פועל בתוך אחריות מדינית , תרבותית, אמנותית עצמית המשוחחת בגווניה עם העולם כולו לא רק בהישגי יחידיה אלא כשפה, כקהילה, כמדינה. מטרת הלימוד הוא ליצור קהילה היודעת את אחריותה כחלק ממדינה דמוקרטית על סדריה, חוקיה וכוחה אך תובעת לעצמה צמיחה מוסרית ותרבותית שאינה זהה עם תהליכים פוליטיים ומדגישה את המתח בין המוסר והמדיניות לא על מנת להפריד ביניהם אלא על מנת לתרום לתהליך של תיקון חברתי והעצמת היסוד המוסרי בתוך המערכות הגדולות שמסביב.

אז שוב תודה רבה. תרומתך חשובה ביותר.

לוחמי הגיטאות- הוועדה האקדמית

לאחר הפגישה הראשונה שלנו כצוות אקדמי המלווה את עבודת בית לוחמי הגטאות , על סמך הפרוטוקול של ישיבתנו, לפי בקשת החברים, הרשיתי לעצמי לרשום את המסמך בתקווה שהוא יהווה טיוטה למסמך האמיתי שייכתב אחרי דיונים של הצוות בישיבתנו הקרובה. נקווה כי בישיבה זו נמצא את האפשרות להרחיב ולבקר , להציע וליזום מסמך שיוכל להיות מעין מצע פעולה לצוות העובדים והמחנכים ולצוות האקדמי עצמו שימשיך בדיוניו. יש להניח כי נצטרך להיפגש קצת יותר בפעמים הראשונות על מנת להיות בטוחים כי נקבע לנו מסלול ברור לדיוננו הבאים.

בית לוחמי הגיטאות היה המוסד הראשון שעסק בזיכרון השואה. הוא פעל בזמנים שונים, בדורות שונים. בגלל ראשוניותו וטיב הנהגתו הוא גילה פתיחות רבה ופעל תמיד בלי נוסח כופה אך מתוך נאמנות גדולה. הוא היה בין הראשונים בפתיחת נושא זיכרון ציבורי של השואה זיכרון שבער כביוגרפיה של מי שעבר אותה אישית או נפגע ממנו כקרוב משפחה אך לא מצא ביטוי פומבי . גם בתקופות שרבים מהניצולים העדיפו שלא לדבר, בלוחמי הגיטאות העידו , ציינו, קוננו, חיפשו ביטוי. מייסדי המקום היו דוגמא לחיפושים כנים, לעדות עמוקה למפגש שאיחד את המחקר עם העדות, את הלבטים החינוכיים עם הצורך למסור מסר. שילוב המקום עם תנועה ציבורית גדולה ותחושת הייעוד של חברי קיבוץ לוחמי הגיטאות , העניק כוח לבטא את התמיהה והאבל, את הכאב והיתמות , את הנחרצות שבהכרעה לברוא חיים חדשים. כל זה התרחש בתקופה שבה רבים העדיפו לשתוק ולהשתיק הן בעולם המתארגן במלחמה קרה והן בארץ בתקופה של עלייה המונית ואחרי הזעזוע של מלחמת העצמאות . במשך השנים החלו להיחשף בארץ ובעולם העדויות האישיות , התפתח המחקר ההיסטורי המקיף. כאשר חלפו הימים , הנסיבות השתנו והצטרפו דורות חדשים התברר כי השואה נוגעת בשאלות קיומיות עמוקות גם של אלו שלא היו בה.

דור יוצאי השואה התבגר והשנים שחלפו לא השתיקו את הסיפור הוא הועבר לדורות שחוו ניסיונות רבים נוספים. מלחמות, שינויים כלכליים וחברתיים, וויכוחים פוליטיים סוערים. היה צריך להעביר את הסיפור לדורות צעירים . ההעברה חייבה להתלבט מחדש על פשרו. בדור השני והשלישי, כשהחלו להגיע לביטוי ציבורי סיפורי העם היהודי שלא העיד ציבורית בדור הראשון . לוחמי הגיטאות ראו תמיד את פעלם כמכוון לבטא ראשונים את שחיכה לביטוי, לא כדי לבוא במקום הסיפור הכולל אלא כדי לאפשר את ביטויו השלם. כשם שהמורדים ביקשו לסלול במרד דרך לאי מחיקת סיפורם של קרבנות השואה . הם לא התכחשו לגורלם של אחיהם וידעו עד כמה בסיפורם של הרבים היה גם סיפור של התנגדות שהתרחש בתוך הווית חוסר האונים והרשע שמסביב כשם שמעשי חסידי אומות העולם כל כך בולטים דווקא משום שלצערנו לא ביטאו את הסיפור הכללי ומשום שפעלם רק הדגיש את היותם כה מעטים.

הפצת הסיפור ההיסטורי של השואה על כל המעגלים הגדולים התחולל בזמן בו העלו שאלות לגבי השפעתו על המפעל הלאומי היהודי ועל משמעותו ההומאנית של השואה. בהקשר אליו העלו שאלות של זיכרון ושל שיכחה, של משמעות ושל ייצוג. של תרבות וחינוך אך יחד עם צמיחתה של הגות עמוקה התפתחה גם בורות ובערות . של השטחה והכחשה.

תהליך המחקר והרחבת הידיעות הספציפיות על מה שהתחולל היה מלווה בחששות כי השואה תלך ותשכח אך עם הזמן התברר כי למרות כניסתה האיטית של מלחמת העולם השנייה לרצף הימים והפיכתה לחלק מההיסטוריה המתרחקת דווקא השואה נשארה על סדר היום : הפצע והעלבון של האדם לא עוברים מן העולם . מסר השואה היה לחלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. יחד עם עובדה חשובה זו צומחים אינטרסים של השכחתה של השואה ושל הזילות בשימוש בה.בית לוחמי הגיטאות פעל בכל התמורות הללו והיה צריך לנתב את דרכו החינוכית בתוכן.

בית לוחמי הגיטאות כגוף העוסק בחינוך החל להגיע אל דורות של צעירים חדשים. גם כאשר מייסדיו היו מבוגרים הם לא איבדו את המוקד שלהם באנשים הצעירים. תהליך זה נמשך כבר דורות. . הצעירים נחשפים בזמן צמיחת זהותם העצמית לשואה במרכז החינוכי הם פוגשים את ההוויה הטראגית של הנעורים בתקופת השואה . גם כאשר המחקר והרצון לזכור העלו במוזיאון נושאים אחרים כמו הילדים, קהילות והקשר המתעמק והולך אל הביוגרפיה הקונקרטית של קיבוץ לוחמי הגיטאות בכל תצוגה הנעורים, תנועות הנוער והמרד יהיו ויישארו חלק מרכזי. מייסדי המפעל היו ופעלו כצעירים בשואה , פעלו במרד לא משום שחשבו שהם מספרים סיפור אחר מהאסון הגדול וחוסר האונים האנושי והיהודי אלא דווקא מתוך מעורבות עמוקה עם האסון ובתוך הווית הכישלון האנושי הגדול הם ביקשו לסמן מחויבות ודרך.

בשנים האחרונות מסתמן תהליך בו השואה הופכת להיות נקודת מוצא לכל דיון בזהות היהודית ובהוויה הישראלית. אנו צריכים להיות ערים לתהליך ולהגיב עליו מתוך הכרה עמוקה שאמנם נושא השואה קיבל את החשיבות הראויה לו אך יש להתמודד עם הסכנות שהתגלו בתהליך זה. סכנת ההשטחה וההשחתה של הטיפול הן בזהות היהודית – ישראלית והן בשואה עצמה מאיימים. בצד ההעמקה בלימוד השואה התברר כי הדיבור עליה מסתיר גם בורות ומבוכה , רצון לברוח הן אל הפשטות רחוקות והן אל רגשנות המחליפה רגש אמיתי. מתגלית נטייה להסתפק הן בסיסמאות לאומניות והן באוניברסליזם שעיקרו מחיקת הקשר המיוחד של היהודי אל השואה. העיסוק בשואה נוטה לעתים להסתיר את ההוויה היהודית לפני השואה ולעתים למחוק את הפרספקטיבה הציונית שהפכה כה גורלית ליהודים בשואה, ובמיוחד אחריה. הבריחה מעומק העיסוק בתקופה ואימיה נוטה להפוך לפולחן מוות במקום להזדהות עם מי שרצו ולחמו למען החיים.

לימוד השואה מתוך תחושת אחריות הן ליהודים ולתרבותם והן למצע מוסרי אוניברסאלי הוא האתגר שיש להתמודד עמו. יש למצוא אפשרויות להתמודד עמו אותו דרך אמפטיה וההעמקה, דיוק היסטורי, ויכולת הכללה התורמת לאחריות מוסרית.

המוזיאון אינו מכון ללימוד יסודי אקדמי של השואה אך עליו להישען על עבודה של מחקר מדויק ככל האפשר. על הפעולה החינוכית להשתדל להישען על עובדות היסטוריות שנחשפו, שניתן לשפוט את אמיתותן , שניתן להפריד ביניהן לבין הביטוי החופשי והיצירתי שלהן וזאת כדי למנוע שימוש לרעה ודמגוגיה הסותרים את כבוד האדם המתחייב מהטיפול בנושא. מחויבות זו קשה במיוחד במפגשים קצרים שבית לוחמי הגיטאות צריך להציע. הוא גם קשה משום שגופים שונים מגיעים למוזיאון מתוך סדר יום שלהם . הצורך של המוסד לראות עקרונית את קהל היעד הרחב ביותר מתוך תפישה כי חשוב שהציבור כולו ייחשף למסר שהוא מביא מחייב מטודולוגיות שונות אך יש לאבחן בין שימוש במטודולוגיות מגוונות השומרות על יושרה חינוכית לבין מניפולציות וכניעה למסרים הסותרים את האני מאמין של המחנכים. הפצת המסר לציבור הרחב ביותר אסור לה להפוך למיסחור. כשם שאסור להסתפק בקהל שבוי ומצומצם כך אסור לאבד את חוט השדרה החינוכי שבית לוחמי הגיטאות מבקש להנחיל. הכבוד לקהלים רחוקים חשוב , גם אם נקודת המוצא שלהם שונה, אך חשוב כי הכל ידעו כי הפעולה החינוכית המתנהלת בבית נעשית מתוך עמדה ומסורת תרבותית הנושאת עמה מסר ברור. האמונה כי הפעילות של בית לוחמי הגיטאות צריכה להגיע לקהלים מגוונים ושונים, הן בעם היהודי והן בעמים אחרים ובמיוחד הערבים החיים באיזור נובעת מתוך אמונה כי המסר המוצג בו אותנטי ורלבנטי. ההטרוגניות של הזיכרון מחייבת להתעמק ולעמוד על המתחים הרבים הנוצרים במפגש, אך לא לאבד את נקודת המוצא ואת המסר המיוחד של המקום: האמונה החינוכית בדיאלוג ולא בפולחני שקר ובהערצה המשחררת מאחריות , היכולת לפתח מפגש אנושי ולפתח תחושת מחויבות לתיקון חברתי .

לרוב המבקרים בבית לוחמי הגיטאות אין הוא יכול לשמש בית ספר ללימוד השואה. הם באים אליו או אחרי שלמדו על השואה במסגרות אחרות או כנקודת זינוק ללימוד מסודר יותר. מחנכי הבית צריכים לעודד לימוד מסודר כזה. אין לתת למבקר את התחושה כי ביקור בבית יכול לבא במקום לימוד מקיף. התפקיד של הביקור הוא להעניק אלמנט לא פורמאלי שיביא את המבקר הן לנסות לדעת יותר והן לערוך חשבון נפש המתחייב מתוך התמודדות עם הנושאים המוצגים במוסד. הביקור בבית לעתים יהיה סיכום של תהליך קודם ולעתים פתיחה של תהליכים שיבואו כמו מסע או קורסים ארוכים, בירור חינוכי או תהליך מתמשך אחר. למרות שיש בבית לוחמי הגיטאות מוזיאון ומחקר הם באים לשרת את התהליך החינוכי המגוון המתקיים בו. העיצוב של בית לוחמי הגיטאות , השימוש בפריטים אותנטיים, העדויות, המפגשים ובמיוחד הפעילות של המדריך צריכים להיות מכוונים למטרות אלו.

במשך השנים יזם בית לוחמי הגיטאות הקמת תערוכות, מכונים, פעילויות מרכזיות . המאמץ להקים פעילויות כאלה , לייצר להם חלל ומסגרות וצוות עובדים , הרצון למשוך להן אמצעים הביא לכך שלעתים הן נראות כפעילויות תלושות זו מזו. לעתים נראה כאילו בית לוחמי הגיטאות הוא פדרציה של פעילויות שאפילו מתחרות זו בזו. יש לקדם פעילות היוצרת אחדות יותר גדולה שאיננה מפריעה למגוון אך לא יוצרת תחושה של נתק ואי הבנה..

ההכרעה של מייסדי בית לוחמי הגיטאות לקרוא לבית על שם יצחק קצנלסון המשורר, איש התרבות, איש החינוך המובהק, המאמין הגדול בצורך לתיקון אנושי והמקונן הגדול של העם היהודי יכולה להוות מצפן לפעילות המתנהלת במוסד. יצחק קצנלסון האיש שקשר עצמו עם הנערים בגיטו ועם תנועת הנוער והמרד מתוך מודעות מלאה לכך כי הם רסיסי השבר הגדול הפועלים בתוך הוויה שתחייב למאמץ עילאי ליצירה שתוכל לשקם את האנושי ואת היהודי.. ומחויבות זו צריכה להנחות את המחנכים שבבית.

ראש השנה בכנרת יום של חשבון נפש

אסיפה שנתית בימים נוראים

כשהיה שמואל זנדברג שהחליף את שמו להרחול מריח שמתקרב סוף אלול היו געגועיו לבית הכנסת פורחים. יום אחד החליט להגיע לימים נוראים לבית הכנסת בטבריה. הוא יצא מחצר כנרת עם שמיכה וספר , הניח את השמיכה מתחת לעץ בשפת הים והלך לבית הכנסת האשכנזי שבעיר.
הימים הנוראים הם כידוע הימים בהם כיסאות בית הכנסת מתמלאים באנשים. אלו הימים בהם הגבאים גובים חובות ובית הכנסת יודע פריחה. כשראו באי בית הכנסת חלוץ צעיר מגיע שאלו אם שילם לכיסא. הוא היה חולוץ, זה כינוי הגנאי של החלוצים בעיני המיושבים בדעתם ,חולוץ הוא מי שאין לו. כיון שהיה שמואל חולוץ לא נמצא לו מקום בבית הכנסת. כואב הוא שב אל העץ והשמיכה על שפת ים כנרת וקרא בספר. למחרת החליט ללכת לבית הכנסת הספרדי כדי לטעום את טעם הבית הרחוק. למרות שהיה סוציאליסט אדוק רצה בית כנסת. מכיוון שכל הכיסאות נמכרו לא הכיר בית הכנסת הספרדי בגעגועיו .
חזר שמואל זנדברג לכנרת.
הקבוצה של אותם הימים רחשה. היו עזיבות לילה ועזיבות יום. ביום עזבו הכופרים ברעיון, בלילה עזבו אלו שלא יכלו יותר ולא רצו לעמוד מול חבריהם. החליט שמואל זנדברג שבמקום ללכת לבית הכנסת של טבריה הוא ינהיג יום דין אחר: אסיפה שנתית. ביום הזה יכונסו כל חברי הקבוצה וידונו על הקבוצה. כל אחד יגיד האם הוא נשאר לשנה. כולם יחד יחשבו על עצמם, על העם היהודי , על מצב העולם. הרי הימים הנוראים ימי דין הם ואולי גם יהיו ימי רחמים.
מאז בימים הנוראים היתה אסיפה שנתית והחברים ידעו עם מי ולמה יחיו יחד בשנה הקרובה.
למרות עדותו זאת של שמואל הרחול אין לדעת אם הוא המציא את הרעיון או אם לקח אותו מקבוצות אחרות. שנים ארוכות התקיימו בחגי ראשית השנה האסיפות השנתיות.

מוקי צור

שארית הפליטה

שארית הפליטה

בין שבעה לתשעה מיליון בני אדם לא גרמנים שהו בגרמניה בסוף המלחמה. עובדי כפייה מהמדינות שנכבשו על ידי הגרמנים, שבויים, ואסירים . ביניהם היתה קבוצה של כ120.000יהודים שהגיעו בצעדות המוות שכפו הנאצים הנסוגים על יושבי מחנות הריכוז היהודיים בפולין . הם נותרו חולים, חבולים. עם השחרור אלפים מהם מתו ממחלות. העולם חגג את ניצחון והם נותרו ללא תקווה לחזור הביתה, למצוא את יקיריהם.
בנות הברית כלאו אותם במחנות בהם הם היו כלואים בזמן המלחמה. בתחילה הם שהו במחנה אחד יחד עם הנאצים השבויים שרצחו את בני משפחותיהם .הסיבה לכליאתם הנמשכת היתה החשש כי הם ידביקו במחלותיהם את הסביבה. רק אחרי חודשים הם הופרדו למחנות עצמאיים. פטון הגנרל שפיקד על הצבא האמריקאי באיזור ראה אותם כתת- אדם. הימים היו ימי תחילת המלחמה הקרה. גם הפליטים לא ידעו אז אם תפרוץ שוב מלחמת עולם . היו שחשבו כי ישובו ימי האימה.
באותם ימים בפולין החלו שרידי היהודים לצאת מן המחבוא, להגיח מן המנזרים, להיפרד ממשפחות מאמצות . מהר מאד הם הבינו כי אין סיכוי לחזור הביתה. כי הרכוש שנלקח לא יוחזר להם. כי האנטישמיות לא חלפה.
אנשי תנועות הנוער הציוניות שנותרו בחיים חשו כי עליהם להגשים את חלום נעוריהם ולעלות ארצה. הם החלו לארגן יהודים צעירים לעזוב את פולין להגיע למערב כדי שמשם יוכלו להגיע לארץ ישראל.
שארית הפליטה מצאה עצמה מחפשת דרך. הפליטים היו במצב קשה. אין להגדיר את הדבר בשפות רפואיות של פוסט טראומה אישית .כיצד להתמודד עם חמלה עצמית משתקת, עם יתמות הקשורה בזיכרון פוצע. הם היו צריכים למצוא לעצמם דרך בעולם שהמשיך להיות עוין. אפילו הציונים שהאמינו ביכולת של שארית הפליטה לא הבטיחו מנוחה מתלאות. הארץ החדשה עתיקה עליה חלמו לא היתה יכולה לבשר סוף להרפתקאות. רבים מהיישוב היהודי בארץ לא ידעו האם הפליטים לא פצועים מדי כדי לעמוד במשימה. רבים משרידי השואה חשו כי לא תמיד הארץ ישראלים מסוגלים להבין באיזה עולם הם חיים. ובכל זאת ארץ ישראל נתנה להם כיוון, אתגר. בחלומה הם חשו שייכים.
אחרי שאנשי תנועות הנוער כבר החלו לארגן את הבריחה של בוגריהם אל המערב כגשר לארץ ישראל החלו להגיע לפולין יהודי פולין שברחו בראשית המלחמה לתוך רוסיה הסובייטית. חייהם ברוסיה היו קשים ביותר אך הם לא היו במחנות המוות, לעתים שרדו משפחות שלמות. כשחזרו באלפיהם לפולין הבינו כי זו לא היתה חזרה לבית. כי מוכרחים לזוז מפולין . פוגרומים שהתרחשו בעקב עלילת דם בקילצה רק הגבירו את תחושת אין המוצא. השלטונות הקומוניסטים בפולין הסכימו כי רבים יעזבו את פולין ויצאו למערב. תנועת הבריחה שלהם לכיוון ארץ ישראל החלה. המארגנים של הבריחה היו אנשי תנועות נוער הציוניות יחד עם אנשי הבריגדה היהודית מארץ ישראל. אצל חלק שהצטרפו ל'בריחה' זו היתה הגשמה של אידיאל נעורים שלא נכתש במאורעות אצל חלק קריאה אינטואיטיבית להתחלת חיים חדשים . היתה להם תחושה כי הציונות היא הדרך היחידה לשיקום משותף, קהילתי, לאומי.
במחנות העקורים היהודים בגרמניה שנוהלו על ידי הג'וינט חיו כ250.000 איש. 130.000 מתוכם עלו ארצה. 80.000 הגיעו לארצות הברית. השאר למדינות אחרות.
רבים משארית הגולה היו ילדים ונערים. בתוכם התנהלה עבודה חינוכית עצומה. מסורת תנועת נוער ובתי היתומים היהודיים, מסורת החינוך הקיבוצי ועליית הנוער חברו יחד למפעל שיקום אידיאליסטי לא חף משגיאות אך מתמודד באומץ עם שאלות אנושיות ויהודיות קיומיות. הנערים חשו שזורים במאבק פוליטי מר על הגשמת רעיון קיבוץ גלויות בארץ ישראל. הם הפכו להיות חיילים במרד הלא אלים של היהודים בסדרי עולם ובאימפריה הבריטית.
כמה חדשים לפני הכרזת המדינה החל תהליך של גיוס צעירים משארית הפליטה לצבא הישראלי המוקם. גיוס זה של אנשי הגח'ל שלא חלו בו פטורים של בנים יחידים או של נציגים אחרונים של המשפחות היה גיוס התנדבותי . במהלך מלחמת העצמאות התברר המהלך כגורלי. החיילים שבאו משארית הפליטה היו למעלה מ20% של הצבא ובסוף המלחמה 57% מהחטיבות הלוחמות.

אני לומד כדי לשכוח

מתוך יומן של איש משארית הפליטה איש התנועה הרויזיוניסטית שלחם במרד גיטו וארשה

אין אמונה, אין תקווה. דיברתי היום עם רב, מאמין. 'אני לומד כדי לשכוח ולא לשם מצווה'. בלי אמונה, אזלי יד, בלי עתיד, בלי קשר עם החיים. מרה שחורה. מה טעם לחיינו? למה, לשם מה , למה? (…) ואם אומרים אחרים, שיש להם תוכן- גם זה שקר: חוזרים על פרזות מלפני עשר שנים. מדברים בפה ולא בלב. במוח. כולם משקרים, כולם. ישנן רק שתי מוצאות : או להתאבד או להתמסר לסטרא אחרא : לשתות, להשתכר, לאכול ולשגל. וכך עושה הרוב. מתאבדים ברצחם את האנושיות שבהם (…) עם אובד… מה לי ומי לי בעולם? ידידים פרזה בלי תוכן, רק מילים, ולא יותר. עם, עם? זהו עם?

יומנו של וודובינסקי, ארכיון יד ושם, 7 באוקטובר 1945 (מנקוביץ, דליה עופר)

ייפתחו שערי הארץ

דברי מנהיג ציוני משארית הפליטה

יעקוב אולונסקי באסיפת פליטים בלנסדברג
לא.אנחנו לא פולנים, למרות שנולדנו בפולין, אנחנו לא ליטאים, אף שעריסתינו עמדה פעם בליטא, אנחנו לא רומנים אף שראינו ברומניה אור עולם. אנחנו יהודים… אנחנו תובעים איפוא שייפתחו בפנינו שערי הארץ לרווחה כדי שנוכל שם לחיות כבני אדם חופשיים וכעם חופשי

לאן הולכים ?

מחנה הריכוז שוחרר על ידי הצבא הסובייטי. מפקד צעיר של הצבא האדום כינס את היהודים במחנה וכיבד אותם בקריאות יחי סטאלין ! תחי ברית המועצות! ברוסית . אחר כך הוסיף. אתם לא מבינים אז אדבר עמכם באידיש. הם שאלו אותו לאן הולכים עכשיו ? אמר להם אל תלכו למערב שם שונאים אותנו. אל תלכו למזרח . שם שונאים אותנו. אז לאן הולכים ? שאלו אותו הפליטים והוא אמר : אני לא יודע.

הם החלו לנדוד ולבסוף הגיעו למחנה עקורים בגרמניה . יום אחד נכנס לצריף שלהם חייל. על כתפו הם ראו מגן דוד. הוא לא היה דומה לטלאי הצהוב שהכירו. הוא היה לדידם סמל לחירותם הנכספת.
מאיפה אתם? שאל אותם.
בייסקי שהיה חבר בתנועת הנוער הציוני לפני המלחמה וזכר שתל יצחק היה הקיבוץ האחרון שהקימה התנועה לא היסס והשיב
-אני מתל יצחק.
שאר היהודים שלא באו מתנועות נוער מהרו ללכת בעקבותיו האחד אמר : אני מירושלים השני אמר –אני מתל אביב. השלישי אמר – אני מחיפה. אז אמר החייל מהבריגאדה. ואני גדעון מדגניה א'. הוא היה הבן הראשון שנולד בדגניה.
מאז ידענו לאן אנו הולכים סיכם בייסקי את האירוע.

על פי עדותו של משה בייסקי
העפלה

ארץ ישראל נחסמה פעמים רבות בפני עליית יהודים. לעתים בגלל אירועים היסטוריים שהתרחשו בה. פלישות, כיבושים ,החלפת שלטונות, משברים כלכליים מנעו עלייה רצופה. עם כיבוש הארץ על ידי העות'מאנים ב1516 החלה להגיע עלייה לארץ בגלים. לא תמיד היהודים ביקשו להפוך את געגועיהם לארץ למעשה של הגירה אליה . הקריאה לך לך מארצך ממולדתך מבית אביך לא התקבלה באופן פשטני. יהודים הכו שורשים במדינות רבות . העלייה ארצה גם של החולמים עליה היתה קשורה גם במשברי קיום, בחרדות הנובעות מתמורות היסטוריות. לעתים עולים שעלו ותבעו מהיהודים לעלות בעקבותיהם , מצאו עצמם תובעים לשווא.
בסוף המאה התשע עשרה החלה להגיע עלייה אך היא נתקלה בהגבלות של השלטונות שחששו מפלישת יתר של מעצמות ומתביעה לריבונות יהודית בארץ ישראל…. . אך גם בתקופות שהארץ נפתחה יחסית לעלייה לא תמיד היתה הפרנסה מצויה.
כל מי שהגיע ארצה כצליין או תייר הפקיד את דרכונו בנמל . תמורת הדרכון הוא קיבל פתקה אדומה. (הפתקה האדומה היתה מסמך גדול מלא חתימות) (אני מציע לצלם פתקה אדומה בארכיון הציוני) הוא היה צריך לעזוב את הארץ כעבור כמה חודשיםובטרם צאתו לקבל חזרה את דרכונו.
עולים היו נשארים בארץ ללא רשות , ללא דרכון, עם הפתקה האדומה .אלו היו המעפילים הראשונים. החלה להגיע ארצה עלייה שלא בדרכים מקובלות. החלו להגיע עולים ללא רישיון דרך סוריה ולבנון. במלחמת העולם הראשונה גרשו השלטונות מהארץ אזרחי מדינות אויבות , עולים מרוסיה, צפון אפריקה(כאזרחים צרפתים) ואנגליה. עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים, הצרפתים, האוסטרלים והאיטלקים נאסרה כליל העלייה ארצה אך אז החלו להגיע עולים כחוזרים מהגירוש מארץ ישראל. תחת כותרת זו שבו ארצה יהודים וערבים.(גם ערבים גורשו בהמוניהם מהארץ ומסוריה) אל המגורשים הצטרפו יהודים שביקשו לעלות ארצה.
ב1922 הונהגו בהסכמת ההסתדרות הציונית מכסות לעלייה ארצה. ההסתדרות הציונית חששה מעליית המונים שתשבש את המפעל הציוני. המכסות לא חלו על אנשים בעלי רכוש . הם נקבעו בקריטריונים שונים כל שנה המיוחד על פי מה שהשלטונות האמינו שיכולה הארץ לקלוט. סגירת הארץ בפני עולים חלוצים הביאה לפריצת גבולות בעלייה שלימים נקראה עליה ב' כדי להבדיל אותה מהעלייה ברישיון. רבים מן העולים ברישיון התחתנו בנישואים פיקטיביים ועל ידי זה העלו לארץ עולים נוספים. עם הגיעם ארצה התגרשו.
ב1932 קרא ז'בוטינסקי לאוואנטוריזם, להרפתקאה . הוא ביקש פומבית לארגן עלייה לא לגאלית.לדעתו עלייה כזו תוכל לכפות על השלטון הבריטי לקיים את ההתחייבות של המנדט להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ב1932 התקיימה בארץ מכביה שהותירה הרבה מהספורטאים בארץ. גם כנס מקהלות יהודיות גדול היה למכשיר להעלמות משתתפיו בארץ ישראל.
עם עלות הנאצים לשלטון התמקדה העלייה הלגאלית בעולים מגרמניה ועל ידי כך נסגרו הגבולות בפני עולים מארצות אחרות. אז החל להתארגן מפעל של העפלה הן על ידי התנועה הרויזיוניסטית והן על ידי תנועת הפועלים. המפעל היה נתון בוויכוח בגלל המצבים המדיניים ובגלל היכולת לארגן מבצע כזה. תנועות הנוער החלוציות, ומארגנים פרטיים, ההסתדרות והמפלגה הרוויזיוניסטית היו מעורבים במפעל. עם הצהרת הספר הלבן ב1939 שהגביל את מכסת העלייה ל75.000 לשלוש שנים והגביל את יכולת היהודים לרכוש אדמות הפכה ההעפלה לנשק פוליטי, מרד לא אלים. מיעוט האמצעים שעמדו לרשות מארגני ההעפלה הביא לאסונות קשים של טביעת אניות והדבר גרם לעצירת ההעפלה. בשנת 1938 התקיימה וועידה בינלאומית בעיר הקיט אוויאן בצרפת כדי לדון
בגורלם של הפליטים. הכל ידעו כי מדובר על יהודי גרמניה. מדינות אחרות ביקשו לפלוט את יהודיהם אך לא נמצאה מדינה שהיתה מוכנה לקלוט את הפליטים. הצורך להתפרץ לארץ ישראל גבר. פרוץ מלחמת העולם השנייה העמיד את היישוב היהודי בפני דילמה כיצד להיאבק בספר הלבן מבלי לאבד את התמיכה בבריטים העומדים במערכה גורלית על פני העולם ועל גורל היהודים. ההעפלה המשיכה בתקופה הראשונה של המלחמה.אולם היא נעצרה בעקבות אסונות, קוצר יד, ותנאי המלחמה. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה החלה העפלה גם מעיראק , סוריה לבנון. פרס ומצפון אפריקה. השלטונות הבריטים לחמו נגד ההעפלה. אסונות גדולים היו במבצעי ההעפלה .. סטרומה אנייה שיצאה מרומניה וסבבה את נמלי הים השחור לא הצליחה להתגבר על המחסומים שהציבו השלטונות הבריטים, גורשה בסופו של דבר מנמל טורקיה והוטבעה כנראה על ידי צוללת סובייטית . על סיפונה היו למעלה מ700 מעפילים. הבריטים עמדו על כך שיהודים שעלו ללא רישיון יגורשו מהארץ. ב1940 אניית גירוש כזו פאטריה נחבלה על ידי אנשי ההגנה בנמל חיפה. חישובים מוטעים של החבלנים גרמו לטביעה מהירה של האנייה ולטביעת 216 מעפילים.ככל שהתבררו מימדי השואה התברר עד כמה יכולה היתה העפלה מוגברת להציל חיים.
עם סיום מלחמת העולם השנייה החלה ההעפלה ללבוש מימדים דרמטיים. משך שלוש שנים העפילו כ84.000 יהודים ממחנות העקורים בגרמניה וממקומות רבים באירופה ומסוריה ומעיראק. הם הגיעו דרך היבשה מן הצפון דרך מטולה כפר גלעדי וראש פינה. דרך הים באניות שעגנו בחופים רבים בארץ. ב1947 150 העפילו במטוסים מעיראק לשדה תעופה חשאי ביבנאל.

52.000 מהמעפילים נעצרו על ידי הבריטים והועברו למחנות מעצר בקפריסין. רק אחרי הקמת המדינה עלו אחרוני המעפילים ארצה.
עם הקמת המדינה נפתחו גבולותיה אך לא תמיד נפתחו גבולות היציאה מהמדינות למדינת ישראל. במיוחד היתה קשה העלייה מארצות ערב. על רקע זה המשיכו המעפילים להגיע במיוחד מצפון אפריקה. . אניית אגוז שיצאה ממרוקו וכל נוסעיה טבעו היתה לסמל ההעפלה המאוחרת.

הטרגדיה של קלדובו שאבאץ

1200 מעפילים אורגנו בשנת 1939 להפליג על פני הדנובה , להגיע לים השחור ולעלות ארצה. הם הגיעו מאוסטריה וגרמניה. הקרח עצר את הספינות הקטנות והן עגנו בנמל קלדובו. החלו לחפש אונייה שתוכל לעבור ולקחת אותם. יהודי יוגוסלביה קיבלו אותם והעבירו אותם למחנה בשאבאץ. חודשים נמשכו הלבטים. קבוצה אחת קטנה של נערים הגיעה ארצה והשתלבה בעליית הנוער. השאר התארגנו בתנאים הקשים.קרוביהם בארץ שקיבלו מהם מכתבים היטלטלו בין ייאוש לתקווה. בשלב מסוים הועידו ספינה דורין שנקנתה לאירגון ההעפלה להביא את המעפילים אך כשהתברר כי אי אפשר יהיה להשתמש בה לצורך עלייתם של אנשי קלדובו היא הוקדשה למטרות מודיעין לצבא הבריטי.
במרץ 1941 פלשו הנאצים ליוגוסלביה. המעפילים הגברים נרצחו , הנשים והילדים נרצחו בחנק במכוניות גז.

נשים מאקסודוס עולות שוב

סמל לגורל המעפילים היתה האוניה אקסודוס אותה תפשו הבריטים בדרכה ארצה וביקשו להוריד את מעפיליה חזרה בצרפת. העולים סרבו לרדת מהאונייה הצרפתים קיבלו את רצונם של המעפילים ולא הורידו אותם . הבריטים לקחו את המעפילים לגרמניה. הם שבו לחיות במחנה. קבוצה של כ270 נשים בהיריון שהיו במחנה התנדבו לשוב ולנסוע לנמל בצרפת כדי לעלות ארצה. הן נסעו ברכבת לעבר מרסיי. מי שארגן אותם היה שליח צעיר מהארץ, אלי זמיר. הוא עצמו עלה כילד ארצה מוינה ערב מלחמת העולם השנייה. הוא היה אז בן 12. עתה הוא עמד מול הנשים שעברו את השואה וארגן אותן למבצע עלייה ארצה.הרכבת נעצרה במרכז צרפת משום שבדיוק אז פועלי התחבורה הצרפתיים פתחו בשביתה כללית . היה נראה כי הסיכוי להגיע עם הנשים לאנייה שהיתה צריכה לקחת אותן ארצה אפסו. מארגני המסע ובהם אלי זמיר נגשו אל מטה השביתה ותבעו מראשיה להיפגש עם הנוסעות. הם הגיעו לתחנת הרכבת. הנשים בהיריון תבעו שיתנו להן לעבור. מארגני השביתה התרגשו מאד מהמפגש וארגנו אוטובוסים מיוחדים לנשים שהגיעו לנמל חפצן בצרפת בדרכן ארצה.

עליית האלף

היהדות בסוריה היתה קרועה בין חינוך ציוני מובהק לבין הלכי רוח פרו צרפתיים שבאו מבתי הספר של אליאנס. החינוך העברי החל בעיקר עם הגליית כ2000 יהודים מארץ ישראל לדמשק בסיום מלחמת העולם הראשונה. היו בו גלים בתוכם החלה להתפתח תנועה חלוצית. משך כל השנים היתה יהדות סוריה מעורבת בהעברת יהודים ארצה כעולים ומעפילים.
בעקב הכיבוש של סוריה על ידי צרפת של וישי הפרו גרמנית הורע מצב היהודים עד שסוריה נכבשה על ידי כוחות בריטיים, אוסטרלים, צבא צרפת החופשית ואפילו כוחות של הפלמ'ח. החלה פעולה של הכנה להעלאת צעירים וילדים יהודיים ארצה.
ב1945 היה מרד ערבי נגד השלטונות הצרפתיים שהבטיחו להעניק עצמאות לסוריה . הבריטים שלא כל כך השלימו עם שלטונה של צרפת בסוריה ולבנון התערבו בסכסוך . המצב הכלכלי בסוריה היה בכי רע. דמשק הופצצה על ידי הצבא הצרפתי וארבע מאות נהרגו. לחץ של הבריטים הוביל לכך שצרפת העניקה עצמאות לסוריה. מצב הכלכלה של היהודים וחוסר הביטחון במה מצפה ליהודים הביא הורים רבים להסכים לשליחת בניהם ארצה. שליחים ארץ ישראלים יחד עם מנהיגי הנוער הציוני . ילדים מגיל שמונה עד שתים עשרה יצאו ארצה בדרכי ההעפלה. קראו למבצע עליית האלף. הם עלו בקבוצות של שלושים ילדים ארבעים ילדים . הבריחו אותם בחסות החשכה לכפר גלעדי . הם חולקו לחברות נוער בקיבוצים, מושבים ופנימיות . בתקופה הראשונה שמרו על קשר עם הוריהם אך עם התקרב מלחמת העצמאות נותקו הקשרים לתקופה ארוכה. במסגרת זו עלו ארצה קרוב ל1400 ילדים.

חיי כבוד, חירות ועמל ישרים

לא הוגדרה כאן נוסחה מוכרת בעולם הפוליטי: לא דמוקרטיה, לא סוציאליזם. האם היו מחברי המגילה אדישים לרעיונות הללו ? האם השתמשו במילים לא מזוהות אלה על מנת לעמעם את היסודות הדמוקרטיים או הסוציאליסטים של המדינה שתקום? האם בכך החמיצו דרך ? האם הנוסח בא לגייס את שאינם דמוקרטים או סוציאליסטים?
יש לזכור שבסוף שנות הארבעים הסיסמאות והדגלים , השיטות והשקפות העולם נשמעו על כל במה . תהלוכות ססגוניות דברו בשמן אך הן היו רוויות פולמוס ובלבול, מאחרי המילים הגבוהות עמדו אגרופי מלחמה קרה וצלקות של עולם שעוד לא היה ברור שניתן לשיקום אחרי מלחמת העולם השנייה . המלה דמוקרטיה הושמעה בכל דיקטטורה של גנרלים והמילה סוציאליזם היתה למנטרה שקרית במשטרים טוטאליטאריים..
החירות הובטחה על ידי הדמוקרטיות המערביות אך פעם אחרי פעם התברר שבצל ההבטחות נדרס כבוד אזרחיהן בעוני מחפיר . האם גורל הוא שמחירה של החירות המדינית הוא השליטה הכלכלית של אדם בידי אדם ? האם נגזר שהקידמה הכלכלית תתבסס על אי צדק חברתי , על פולחן של עשירות מול עוני מנוול ? האם משמעות הנאורות של האחד מוכרחה להתבסס על איבוד הכבוד האנושי של האחר ?
מצד שני האם ראוי היה להאמין שקידומו של שוויון חברתי מחייב עריצות רוחנית תרבותית ופוליטית ? האם גורל הוא המחייב את מעריצי השוויון להפר אותו על ידי אובדן החירות האישית ? האם השיוויון יכול להיות מקודם על ידי פולחן אישיות, רצח המוני , גולאגים ?
מנסחי המגילה ביקשו להגיד בעברית את מה שכוסה על ידי סיסמאות לוהטות ותותחים בעולם הרחב. הם ביקשו נוסחה שכבר עובדה על ידי החברה היהודית בארץ ישראל
בהשראת מסורת יהודית אנושית עשירה ובהשראת ניסיונות חברתיים רבים שצמחו בארץ.

מגילת העצמאות ניסחה את זה בבירור : חיי כבוד, חירות ועמל ישרים.
חירות הרומסת את הכבוד האנושי אובדת. הזירה אינה מוכרעת על יסוד של הסתפקות בחופש הביטוי ובייצוג נאות בחיים המדיניים. אלו לא יוכלו להישמר אלא אם יישענו על הוויה חברתית הנשענת על קידום של קהילה עובדת, על כלכלה החותרת לצדק.
.
בלב לבו של הצירוף עמל ישרים עמד הרעיון שלא הפנאי מעבודה מבטיח את הכבוד האנושי ואת הזכות לנווט את החברה. חברה המבטיחה לאזרחיה חיים דמוקרטיים, שוויון ערך האדם , חירות הביטוי ואחריות לניווט החברה חייבת לקדם את עניין העבודה. יש לחתור לעבודה יוצרת, בה היחיד מוצא ביטוי וגם מממש את אחריותו לחברה .
אהרון דוד גורדון ביקש בחייו ובתורתו עבודה שאיננה מדכאת את הכבוד האנושי של היחיד כמו במיתוס המורד של הקמת מגדל בבל וגם לא מהווה עונש כבנוסחת עונשו של קין. הוא ביקש עבודה שמממשת את האחריות לטבע ומקדמת את האדם. 'לעובדו ולשומרו ' בחוויה קיומית מוסרית עמוקה.

במילים של ההכרזה יש מחויבות להתמודד עם 'לא יחדל אביון מהארץ'. אותה אמירה הקובעת שבעולם, גם העולם המפותח טכנולוגית , לא יגבר הצדק החברתי. כי הפיתוח של הציוויליזציה לעולם יהיה מבוסס על העוול כמכשיר שליטה, כדרך לצבירת כוח.

אני מאמין

בפי רבים השיר נקרא 'שחקי שחקי' . השיר של טשרניחובסקי נכתב עוד לפני הקמת ההסתדרות הציונית . הוא ביטא את רחשי הלב של רבים ממייסדי החברה היהודית בארץ ישראל שהשתתפו בהקמת המדינה. הם שרו אותו כהמנון בלתי רשמי
וכתפילה . חלק ניכר מחותמי המגילה ראו בשיר ביטוי למה שביקשו לנסח בה:חיי כבוד, חירות, עמל ישרים.

מילים: שאול טשרניחובסקי
לחן: עממי רוסי
שנת כתיבה: 1892

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עוֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדַּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב – תִּקְווֹתַי גַּם תִּקְווֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יַעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶּעָתִיד, בַּשָּׁמַיִם –
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

הרצל : לא רק מכוניות וטלפונים

כן, אלמלא פחדתי פחד גדול כל כך להיות נקרא אוטופיסטן ובעל הזיה הייתי מצייר לפניכם את סידוריה העתידיים של ארצנו, עם מסילות הברזל, קווי הטלגראף, טלפונים, מכוניות ועוד דברים אגדתיים שכאלה, שאדם עוד לא ראה מימיו. אבל בשכלולים כאלה על הקרקע החדש, שהוא אדמתנו העתיקה, אין מתמצה הדבר, שהוא בשבילי הציונות. אין אני מאמין, כי עם התנ'ך, שהתמיד בקיומו מתוך סבל קשה כל כך, לא עשה זאת אלא בשביל להביא את אמצעי התחבורה החדישים לביתו. הכרח הוא, שיהיה טעם אחר ותכלית אחרת של העם עשיר הניסיונות. כיסופים אל הצדק, אל התעלות האנושית, אלה בוודאי קיימים בנפשנו ואנו חייבים להביא אותם על סיפוקם… אולי נגלה בהזדמנות זו אפשרות של שיפורים חברתיים וגם נגשים אותם. שתצמח מהן תועלת גם לחלכאים ולקשי – היום של אומות אחרות, ואז רק נהיה ישראליים במלוא מובן המילה

בנימין זאב הרצל, המטרה הקרובה- צ'ארטר בשביל ארץ ישראל

האם הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת?

במלחמת העצמאות , ערב ההכרזה ישבה קבוצה של חיילים בהר כנען לילה לפני הקרב על העיר צפת. באותו ערב לא הגיעה אספקה ולא היה להם מה לאכול . הבנות כתבו על לוח המודעות הקטן שבמקום סיסמא שכתב גריבלדי מצביא המרד האיטלקי לעצמאות . הוא כתב לחייליו שאין הוא יכול להבטיח להם ניצחון אך הוא מבטיח להם להיות שלמים עם עצמם. על הסיסמא הן הוסיפו 'על כן לא יהיה הערב מה לאכול '.
בלילה החיילים הצעירים ישבו רעבים על הגג ושוחחו. אחד מהם , נער עובד שתמיד היה שותק בדיונים מורכבים על המצב המדיני ועל הימים שיבואו החל לדבר. הוא תיאר להם כיצד תראה המדינה שתקום אחרי המלחמה: זו תהיה מדינה אחרת. בה יהיה צדק חברתי. בה יהיה מקום לכל אדם. הערב היה ערב האחד במאי.
הוא אמר את שלו . למחרת יצא לקרב ונפל.
כמה חדשים אחרי סיום המלחמה הגיע חברו לאותו בניין בהר כנען . הימים היו ימים של וויכוחים סוערים. הפלמ'ח חוסל , הזיכרון של הנופלים והחורבן היו קשים. פצועי המלחמה היו רבים . על לוח המודעות של הבית נרשמה כתובת 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת.'

על פי שיחות עם חברי פלמ'ח,

'סידור עבודה' – חלוקת המגילה לצירופים/ביטויים לעבודה:
פרד"ס:
פשט – פירוש מלים, עובדות היסטוריות, רקע וכו'
רמז – המטען שביטוי או הצירוף במקורות ישראל והעולם
דרש – עמדת הכותב, מה הוא דורש מהטקסט/תובע מהטקסט, מה היה רוצה לראות בטקסט. היכן מדינת ישראל והחברה הישראלית/העם היהודי נמצאים ביחס לביטוי הנדון
סוד – חזון הכותב בהקשר לצירוף המדובר
בעמודות אלו ייכתב מי לוקח על עצמו את הרובד הזה, ובאיזה מצב של עבודה הוא נמצא (על חלק מהדברים כבר יש חומר ראשוני).
הקף הכתיבה בכל אחד מהרבדים: עד כ-300 מילים.
חלוקת המגילה:
כתיבה בהתייחס לכל אחד מארבעת החלקים –

צירוף/ביטוי פשט רמז דרש סוד
61 שארית הפליטה
מספרים – על כמה אנשים מדובר. מאיפה? תיאור של הבריחה. תנועות הנוער.
מי היו האנשים האלה? התפוררות הזהות אחרי השואה. ה"עקורים". ציטוט מספרו של בייסקי: אניי דדעון מדגניה א' וכו. תיאור של אהרון אפלפלד מספר המסות שלו. מקורות מקראיים תלמודיים ואחרים על "שארית," ו"פליטה". שארית ישראל או כלל ישראל. הרעיון של האליטה מול שארית הפליטה. סיפורם של הלוחמים הניצולים. גח"ל. מיתוס לטרון.
62 הטבח הנאצי האיום

63 באירופה

64 יהודי ארצות אחרות
65 לא חדלו להעפיל
תולדות ההעפלה. העפלה הראשונה מסוריה ולבנון. העפלה רויזיוניסטית. הדילמה הפוליטת של העפלה. קלף מיקוח. התנגדות לא אלימה. המעפילים במקרא ובתלמוד. שלוש השבועות. העמדה הקראית. העמדה החרדית. מגילת האש של ביאליק. אפשר לקחת חלקים מהרמז ולהעבירם לדרש . מאמר של ז'בוטינסקי על האוונטוריזם. פריצת החוק. מצווה הבאה בעבירה. יש כאן רמז לשאלת ההתנחלויות וההתנהלות של פריצת החוק בהעלמת עין של החוק. מדינה במחתרת ושאלת פריצת החוק. בהעפלה עבדו עם העולם התחתון- יש כאן סוד!
66 קושי, מניעה, סכנה

67 לתבוע את זכותם

68 חיי כבוד, חירות, עמל ישרים

התגובה למשלוש הסוציאליסטי. תפיסה חדשה של העבודה. גורדן. שחקי-שחקי על החלומות. הפורמולה האנטי סובייטית. לפצל לשושה חלקים – מקורות היבטויים ומשמעותם. במקרא וכו. כנ"ל. היסוד האידילי. גאולי. היסוד הדרמטי. יש פה סיפור. חזרה לגן עדן – לעבדה ולשמה.

אבני דרך, אבני בניין מנחם באר

אבני דרך, אבני בניין

מנחם באר

צבעים יהודים הם כנראה אנשים מיוחדים. כך נודעת משפחתו של מנחם באר. הסבא היה צבע שחי בפולין. במברשתו הוא צבע בוודאי דברים רבים אך כשהחל לצבוע אבני דרך הוא צעד יחד אתן. בעקבותיהם הוא עשה את דרכו מפולין להונגריה. אבן אחרי אבן התקדם וצבע עד שהגיע לביתו החדש . הוא היה פולני בהונגריה. הוא הסתובב במקום בלי תעודת זהות וזה מה שעשה אותו לבעל זהות ברורה : יהודי גולה. יהודי גולה הוא אדם החייב להוכיח לעצמו כי בכל בית הוא בבית למרות הסימנים. יהודי גולה אינו יהודי נודד. הוא צובע את אבני הדרך בצבעים של בית. גם בלי תעודה. סיפור זה של צביעת אבני הדרך הוא סיפור המתגלגל במשפחת באר . מקצוע הצבעות ליווה את המשפחה כנראה כמה דורות.
אחרי שעברה המשפחה את תקופת האגדה, אבא של מנחם עבד היה לצבע בבודפשט.הוא היה צייר ללא פנאי לעסוק בייעודו ועל כן הסתפק במברשת וצבע לצבוע בהם בניינים. את מנחם בנו הוא לקח אתו לבנינים שצבע. הוא הפגיש את בנו עם קבלנים,הראה לו קירות, ברזל ולבנים. אם האבא הפך מצייר לצבע מנחם היה ממלווה צבע לארכיטקט. המעבר לא היה פשוט כי הוא כלל בתוכו סערות עולם . ליווי אביו הצבעי היה לו למקור השראה לעתיד הרחוק כאן נטמנו זרעי הארכיטקטורה.
. הוא היה צייר. הוא צייר תמונות . הגדולה בהן הייתה תלויה בביתו של מני תמונה של טבע פראי. סיפרו כי הצייר הגדול ההונגרי שראה את התמונה שיבח אותה. אולם האבא נאלץ לעזוב את האמנות ולהסתפק בצביעת בתים. הוא היה צריך לפרנס את משפחתו.
סוף הסיפור הצבעות מתרחש בישראל. אנו מוצאים את אבא בישראל גר בעכו . הוא מגיע לקיבוץ געתון לצבוע את חדר האוכל של בנו. שבנו תכנן. כבר אין יכולת ואולי גם אבד החשק לצבוע אבני דרך עכשיו צובעים את מפעל חייו, את הבית הציבורי של מנחם בנו הארכיטקט.

איזה מין יהודי הוא מנחם באר ?
אימו יהודייה אורתודוכסית.אורתודוכסית בנוסח ההונגרי זה לא פשוט כי היהדות ההונגרית האורתודוכסית קרבית . בעזרת פרטי המצוות וחידוד הנימוקים היא לוחמת ביהדות הליברלית הניאולוגית שהגיעה להונגריה בעקבות ההשכלה והרפורמה. האמא לא הגיעה מהגרסה החסידית אלא האשכנזית מתנגדית. היא מקפידה במצוות אלא שבנה ילך לגימנסיה ניאולוגית שהיום היינו קוראים לה רפורמית. הדבר חשוב כי שם יש מקהלה ואפשר בה לעשות מוסיקה. ומוסיקה היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה של האבא. כמו השכלה ועבודה.
בבית הספר היהודי הניאולוגי הנער ילמד לימודים יהודיים . בניגוד לרוב חבריו ימצא בהם עניין. שם גם ימצא את השומר הצעיר, תנועת הנוער שעשתה מפנה בחייו.

האבא לא מדבר הרבה אך הוא קובע את גורל בנו : הוא מעניק לו שתי מתנות: כלי שרטוט וכינור. אלו מתנות שנמסרות בשתיקה אך הן תארגנה את המפגש בין משאת חייו לבין הביוגרפיה שלו. אלו יהיו אבני הדרך של הבן. גם מן הבית גם מתנועת הנוער מורשת האמנות, ההכשרה המקצועית היעד היו מהולים בתחושה של אחריות רבה לעבודה. אמנם לא במובן המסורתי של פרנסה בנוסח של יהודי הגולה אלא של עבודה הקושרת את הפעילות והיצירה עם האחריות כלפי האנשים והמפעל .
המתח בין התרבות ליחד, בין המקצוע לבין עיקרון שוויון ערך העבודה נשמר על ידי הקבוצה המייסדת של געתון כמתח חיובי. הם מאמינים שהוא ניתן להיפתר באחריות משותפת. הם מאמינים שיש לתת לאנשים ללמוד, שיחד עם בניית המשק יש לטפח את עשייתם האמנותית של חבריו .
שמואליק כ'ץ הצייר שידע את סוד הפסנתר, לקלאסיקה והאקורדיון לשירה ולריקודים יחד עם מני שבכינורו נוגנה מוסיקה הונגרית עממית, ששולבה כמו במסורת ההונגרית יחד מבראהמס, ליסט ועד קודאי וברטוק. מתארגנת באיזור רביעיית מנגנים. הם מנגנים יחד. מני בונה את חייו כך שיהיה לו עם מי לנגן לטווח ארוך. הוא מכין את בניו לנגן זה בצ'לו, ואלו בכינורות וכך נוצרת רביעיית משפחת באר. כנראה שזו היא האוטופיה האמיתית: למצוא עצמך בקיבוץ, בונה בתים ומנגן רביעיות עם בניך.

על חילוניות עברית

חילוניות עברית

החילוניות כתופעה היסטורית אינה תופעה אחידה. שורשיה כבר מופיעים במתח בתוך התרבויות הדתיות בין מקדשים וארמונות של שליטים. במתח בין נביאים ומלכים. בביקורת על מקדשים של פולחן של מלך .צביעותם של כמרים נוצרים הולידה תנועות רדיקליות שהאמינו כי פני הדת המאורגנת מסתירה אינטרסים הפוגעים בקודש האמיתי. מלחמות בין הכנסייה והמלכות רק טיפחו את צמיחתו של מרד נגד סמכותם של מוסדות דתיים. מתחים, יריבויות ואפילו קרבות אלו התקיימו בשם האידיאלים שהדת טיפחה. הם לא ערערו על הצורך לבנות את עיר האלוהים או בשמיים או בארץ.

המהפכה הצרפתית בסוף המאה השמונה עשרה הצהירה על מאבק בין התבונה לבין האמונה. רובספייר הכריז על הקמת דת התבונה שתחליף את הדת המסורתית . בדת התבונה היו טקסים וימי חג, היו בה הצהרות אמונה וראשית של פולחן. מייסדי הדת החדשה היו חלוקים בדעתם האם הם מגשימים סוף סוף את הרעיונות של הנצרות הקדומה או האם הם רוצחים את נציגה, המלך האבסולוטי ששלט בסמכות האלוהים. היו שראו במהפכה הגשמה של הנצרות הקדומה והיו שראו בה ראשית של עידן חדש. אין פלא שבדת התבונה ביקשו להחליף את לוח השנה בשנה שיש בה רק עשרה חודשים ברוח התבונה וההיגיון. שבטלו בה החגים בעלי הניחוח הדתי שביקשו שבוע של עשרה ימים ברוח התבונה. ביקשו לערער על פולחן התפילה בכנסייה. בדת התבונה היתה נעוצה התרבות החילונית.

לונאצ'רסקי היה ממנהיגי הבולשביזם ואחד מיחידי המפלגה הבולשביקית שלא נרצחו על ידי סטאלין. בימי המהפכות הראשונות בתחילת המאה הוא כתב ספר בו ניסה להוכיח כי יש לעצב את הסוציאליזם כדת. יש להקים את כנסיות הכ. סוציאליזם כדת בעלת פולחן חדש תשחרר אותו מעול של קבלת נורמות של אי צדק ושמרנות חברתית. דת הסוציאליזם, דת הכפירה תהיה דת הצדק.
הוא קרא לבנות אמנות שתהיה אמנות פרולטארית, חלק מדת המהפכה.
בר בורוכוב המארקסיסט הציוני ענה ללונאצ'רסקי בראשית המאה : הוא חשב שרע למסד את הכפירה ולהופכה למוקד של פולחן. ברעיון הסוציאליסטי כרעיון פוליטי יש לשמור את הצד הניסיוני, הניתן לביקורת. אסור לחנוק את הרעיון. בהפיכתו לנורמה הוא יהפוך לדוגמה שמרנית שתחנוק את יסוד החירות הדמוקרטית שהיא כל כך חיונית להגשמה. הסוציאליזם צריך להיות תמיד ביקורתי ותמיד מעורב. הוא צריך לשמור על אופיו הניסיוני, המהמר. יש סכנה טען בורוכוב לא רק בהפיכת העתיד לטוטם אליו מקריבים את ההווה אלא גם בהפיכת העבר לטאבו שאסור בנגיעה. אין צורך בנעילת המקורות התרבותיים של העבר בתנאי שאפשר יהיה להתייחס אליהם באופן ביקורתי ותוך הענקת אחריות לדור הצעיר.

לוח השנה של המהפכה החילונית לא שרד את התהפוכות הפוליטיות. הדור הצעיר גם לא שב למרות דבר התורה שהומצא על ידי רבנים גדי לכסות בפסיקות ובדרשות את כל מה שהם חשו שאיננו מכוסה על ידי הכתובים ומאויים על ידי בני הדור הצעיר . צעירים שחשו את העימות בין המקורות להכרעות האינטלקטואליות של הדור ביקשו להתרחק מהתאבדות רוחנית . הם ביקשו לקחת אחריות. מטלה זו עמדה במרכז התרבות החילונית הציונית.

התרבות החילונית העברית החלה בהזדהות עם תרבות ההשכלה. היא קיבלה את ביקורתה נגד הסמכות של רבנים. היא הזדהתה עם הרצון של ההשכלה להיכנס לתחום האמנות . היא חייבה אותה גם ככלי ביטוי לשינוי המתחולל בשטח הרומנטי. היא ביקשה את המחקר ההיסטורי . לבנות מחדש זיקה לשפה הקלאסית של היהדות, לעברית ולספרות הקלאסית של התנ'ך.
התרבות החילונית העברית הזדהתה עם התיאטרון, חיפשה דרך לאמנות פלסטית יהודית, חיפשה דרך לחקר המוסיקה והפולקלור. היא צמחה בדורות הראשונים בהם נשים וגברים היו צריכים לבחור את בני זוגם ולא בשידוך. זה היה שינוי דרמטי בתהליך הקמת המשפחה. במוקד עמדה הגדרה מחודשת של האהבה.

רבים מאנשי ההשכלה שלפני הציונות ראו בתרבות המתחדשת דרך ליציאה מן הגטו. מימוש הבטחת הנאורות לשייכות היהודים אל העולם הגדול ולמדינותיו כאזרחים שווי זכויות. התרבות החילונית הציונית ביקשה לעשות זאת לא רק על ידי טיפוח של זהות אזרחית ליחידיה אלא על ידי הקמת קהילה חדשה בארץ ישראל. היא ביקשה לא רק זכויות ליחיד אלא דרך לחברה, מצע לחידוש חברתי קולקטיבי. חיבור זה לא ביקש לנתץ את התרבות שהיתה אלא לערוך לה חיבורים חדשים, להטיל עליה עול חדש. התרבות החילונית העברית הביאה לפעילות עצמאית ולחידוש אך לא ניתקה עצמה מהמקורות והמסורת היהודית בגלגוליה. היא תבעה לעצמה את הזכות לדרוש אותם . מנושאיה היא תבעה אחריות מוסרית לצעדים שהיא מתחייבת לבצע מתוכם. נקודת מוצא זאת ניכרת בכך שהיא ביקשה ביטוי מחודש ללוח השנה היהודי הישן ולא ביטלה אותו.

התרבות החילונית העברית הבינה כי היא פועלת בהיסטוריה. היו שביקשו בהיסטוריה תהליך ברור המוביל למטרה אך הציונים חשו כי יש בה הרבה מן האי וודאות. כתרבות חילונית סקולארית (מונח הנוגע לזמן האקטואלי) היא ביקשה להיות רלבנטית ואותנטית בעת ובעונה אחת. היא פתחה עצמה למחקר היסטורי האוגר , מנתח ופותח תיבות נעולות אך ביקשה גם ביטוי אמנותי וטקסי לקהילה החדשה ההולכת ונוצרת .

במסגרת התרבות החילונית החלה פעילות ללימוד השפה העברית כשפת דיבור הפורצת את הספר, התנ'ך, התלמוד הירושלמי שנוצר בארץ והתפילה הופכים לבסיס לשפת תקשורת, לשפת מדע ואמנות. הספרות העברית החלה בתהליך של הרחבת השפה. בחלקו התהליך היה מתוכנן . הוא ביקש להרחיב את השפה שנשמרה כשפת לימוד, כשפת פולחן, כשפת המיתוס המכונן לתחומים שנחשבו עד אז כחלק בלתי נפרד משפת החול .

מן הדור של שנות התשעים של המאה התשע עשרה והעשור הראשון של המאה העשרים כרתה התרבות החילונית העברית ברית עם הצורך לחולל שינוי חברתי רדיקאלי. נוער יהודי רב הצטרף למהפכה נגד המדינה האוטוריטארית ורתם לשם כך את התרבות. פעילויות שנחשבו עבודות פרנסה קיבלו ערך מוסף והיו לנייר לאקמוס להזדהות עם האידיאלים המוסריים החיוניים ביותר . הכניסה לעבודת כפיים, לאורח חיים של פועל הפכו למוקד של הזדהות והשראה ליצירה תרבותית ענפה.

האקטיביות הפוליטית גם היא היתה חלק בלתי נפרד מהתרבות החילונית שנוצרה. היא ביקשה לקרוא ולעצב חיים פוליטיים ליהודים באשר הם.
תפישת שוויון ערך האדם שהיו לה שורשים עמוקים במסורת היהודית השפיעה על ראייה פוליטית של החיים היהודיים. היא הביאה עמה שינוי דרמטי בהתייחסות לפוגרומים העונתיים שפקדו את היהודים במזרח אירופה ובמזרח התיכון. אם עד אז ראו היהודים באלימות נגדם אסון טבע, האופק החדש של אזרחות ושוויון זכויות שהובטח ליהודים הדגיש כי בפוגרום התגלתה פגיעה של אדם באדם. לנוכח הרדיפות התעורר רגש של בושה ועלבון. אי התגובה לאסון המגיע מידי אדם הפכה לחטא מוסרי. התרבות החילונית הגיבה על כך בהזדהות עם תנועות של הגנה עצמית. גיבורי הגנה היו לדוגמא לשינוי אנושי ומוקד של יצירה תרבותית.

המפגש של התרבות החילונית עם ארץ ישראל הביא להדגשה מאד חריפה של הנוף כאלמנט מכונן תרבות. התגלו הקשרים האינטימיים בין נוף הארץ לבין מחזור השנה היהודית. מפגש ראשוני זה עם נוף התנ'ך, המשנה והתלמוד הירושלמי הפך להתגלות של ממש. הוא היה מפתח לחידוש, מוקד של השראה לאמנים ולקהילות הצעירות שהחלו בפיתוח של התרבות החילונית.

בתוך כל אלו מצא גם הריקוד המסורתי את מקומו. ללא ההגבלות של ההפרדה המינית. הריקוד סימן את המאוויים לשחרור הנשים. הופיעה הרקדנית העברית שחיפשה בריקוד ביטוי לתרבות ישראל המתחדשת: הד לחיי העבודה, ביטוי לאהבה ולשאיפה לחברותה.

יוצרי התרבות החילונית האמנים, העובדים, מנהיגי קהילות חשו עד כמה יצירתם החדשה מכילה הרבה יסודות לא שלמים. י. ח. ברנר הזהיר מפני הבוסר והפראזה שליוו את התרבות החדשה. הוא הדגיש עד כמה החילוניות לא שלמה.לא יכולה להיות שלמה. עד כמה היא מגלה שברים. הוא תבע ממנה להימנע מאפולוגיה מסתירה וממלאכותיות . הוא היה ער עד כמה היא משותקת על ידי געגועים ועקרות מהפכנית. כרבו חיים נחמן ביאליק הוא ראה את האתגר שמעמיד המצב הזה והאמין כי הוא חושף את האמת ומחולל תיקון יותר גדול מהעריצות האפולוגטית של נוסחאות דתיות. הן תובעות הצדקה טוטאלית להשגחה אלוהית דווקא ברגעי קריסת הקיום היהודי. אלו הימים בהם יש לגייס את הרצון והענווה, את יצר הבניין ואת כוח ההגנה העצמית. לא כדת הכפירה השמחה בשמיים ריקים אלא כיצירת יש מיש המודע לכוחות האין.

התרבות החילונית נוצרה בהרבה מאמץ, תבעה פריצות דרך מתמידות ומעייפות.

רבים שחונכו במסגרת התרבות המסורתית נאחזו בשינוי שהציעה החילונות העברית וטיפחו אותו. להם התרבות החילונית היתה דרך שהובילה מן התרבות היהודית המסורתית אל האופק הרחב של תרבות אנושית. מן הצד השני של הגשר עמדו רבים שהיו דור ראשון ושני להתבוללות המשכילית, אנשים שאיבדו את הקשר החיוני עם העולם המסורתי ועם קהילתם. כשהתברר להם עד כמה נתלשו מבחינה תרבותית, עד כמה היה חזון ההתבוללות חזון של התבטלות עצמית ללא סיכוי הם ביקשו לא לאבד את הערכים בהם האמינו של אנושיות , של יופי ותיקון עולם ומצאו בתרבות החילונית העברית דרך לשוב בלי להסתגר.

בין אלו שגילו את המאמץ הכרוך בבריאת תרבות חדשה היו שהתייאשו . חלק מהם בחר לשוב למה שנראה היה בעיניהם בטוח וסמכותי ושבו לדת. חלק אחר ביקש ללכת החידוש עד הסוף ובחרו להתדפק אל שערי החברה המהפכנית ששללה את עתיד היהדות. וחלק פשוט נטמעו בחברת סביבתם ואורח חייה.

אסונו של העם היהודי בתקופת השואה החריף באופן דרמטי את הדילמות התרבותיות בפניהן הוא עמד. ברל כצנלסון חזה שלאחר שיפרקו את הפיגומים בבניין הלאומי שיוקם תתגלה מצוקתו התרבותית.
בעיקרה של התרבות החילונית העברית מצויה ההכרה שהיא תישאר אתגר . למרות שהיא הצליחה להפוך את העברית שהיתה שפת אב ,שפת לימוד וערכים , לשפת אם המסוגלת להתמודד עם שפת האב בביטוי של מה שעוד לא קפא ולא צונזר . למרות שהיא הצליחה להיות מעורבת בשינוי הנוף ובאחריות לו וביכולת אומנותית המבטאת קהילה חיה, למרות שהיא השפיעה על החשיבה הפוליטית, היא נותרה אתגר המאויים על ידי חלל ריק ודוגמאטיות קשוחה.

פאצ'י, מורה ומדריך

אני מקווה לא להפריז בדברים אלו על פגישותי עם פצ'י בדיבור על עצמי. אני יודע שזה כמעט הכרחי במשימה שנטלתי על עצמי. אני מקווה שהקורא ידע לקרוא את הדברים באופן ביקורתי ויוכל לנפות את עיקרי הדברים ולסנן את העודף .
אחרי שנים של שהייה עם הורי בדרום אמריקה שבתי לירושלים. הייתי חבר בתנועה המאוחדת וזכיתי אפילו להיות מדריך צעיר בקן. כשהגעתי לכיתה י'ב הגעתי לשלב של פרידה מחניכי. היה מקובל אז כי מי שמגיע לגיל שבע עשרה המופלג צריך להקדיש את זמנו לתעודת בגרות. אני לא אהבתי את מלאכת השינון המוזרה של תעודת הבגרות . האמנתי כי אם יש מקום לבגרות הרי זה כמדריך ולא כתלמיד. אך היה צד שני לעניין והוא היה מעליב יותר : מדריכי טענו כי חניכי בגרו והם זקוקים למדריך בוגר. מדריך קומונה.פצ'י היה מדריך הקומונה הבלתי מוכר שבא להחליף אותי. הייתי מאד מנומס. הבנתי את תפקידי כפנסיונר חינוכי ופיניתי את הבמה. פצ'י כיאה למדריך בוגר כבר לא סיפר לחניכים סיפורים כמוני. הסברתי לחניכי המתגעגעים לסיפור כי עליהם להבין שבגרו. פצ'י הגיע לירושלים עם מטען חורג שלא היה מוכר. לימים התברר לי כי הוא רכש אותו בגימנסיה חוגים בחיפה. שם דיבר יוסף שכטר על דברים שונים מאשר אלו שדובר בהם בתנועה גם ברוך קורצוויל לימד את תלמידיו מהי ביקורת ומהי סמכותה של יהדות. שניהם ידעו להשעו על הרוח ועל יהדות, על הבוז לפוליטיקה. שכטר עסק בצורך בטקסיות רוחנית. אמנם השכטריסטים עדיין לא היו בפעולה . קהילתם הרוחנית טרם התארגנה אך תלמידי שכטר שחו בכמה מילונים שאנחנו לא הכרנו . הם עסקו פחות בבורוכוב וברוסיה הסובייטית אך ידעו משהו על הודו ועל מרטין בובר. אותן שנים הייתי נער שגמגם בשפה העברית . את שנות בית הספר בהן לומדים את הבסיס ביליתי בדרום אמריקה . מצב המטען היה חסר. טרם גיבשתי לעצמי כתב יד קבוע בעברית, היו חסרים לי פרקים בסיסיים בתנ'ך ובמקורות.
פצ'י החל באותה תקופה להגשים חלום נועז להוציא לאור חוברת 'שדמות למדריך'. בעודי מדדה בעברית הגיע אלי פצ'י בתביעה משונה : 'תן לי את מה שכתבת.' מאין ידע שכתבתי לא אדע עד היום. אך הוא נתקל בסירוב עקשני . הסברתי לו שאני לא חושב שדברי ראויים לפרסום . לא הערכתי אותם ביותר ובכל זאת שמרתי אותם. תגובתו של פצ'י היתה לא צפויה. הוא לא ביקש לנחם אותי על אוזלת כתבי אלא טען בתוקף שאני משתחץ. 'משתחץ?' שאלתי אותו ' אני מסביר לך כי אין ערך למה שכתבתי ואתה טוען שאני משתחץ?' אך הוא המשיך בשלו : 'כל זמן שכתביך במגרה אתה יכול לחשוב עליהם מה שבא לך. פרסם וקבל את הביקורת או את השתיקה הם יעמידו אותך על מקומך!' נגד נימוקים אלו לא יכולתי לעמוד במיוחד שהוא הוסיף על כך כי זה למען המולדת, כלומר למען חניכים ומדריכים והוא העריך נכון שהם היו לי למולדת. אני האמנתי אז בבובר. בכך שדברים צריכים להתרחש בשיחה פורחת המחוללת דיאלוג של אמת והנה באה תביעה לכתוב בשם אותה סיסמא. כבר הכרתי את ההבדל העמוק שבין פגישה בה אתה מודרך על ידי עיני השומע , על ידי תמיהותיו ופיהוקיו, בה אתה חש את תנודות רוחו של המשוחח עמך המשנה במילותיו את מיקום הקוטב המושך את מצפנך לבין כתיבה שבה אתה מנחש היכן נמצא הקורא או רואה את עצמך משוחח עם עצמך. אך פצ'י קרא לנו לכתוב. ואם לא לכתוב כי קשה, לדבר ולהעתיק את הדברים הנאמרים בעל פה . הוא החליף את הנשימה של הדוברים בסימני פיסוק . רק הוא ידע היכן צריך לשים אותם.
אומרים לנו כי סוקרטס חש עצמו כמיילד רוחני. הוא היה מעלה אצל זולתו דרך הזיכרון והחשיבה ההגיונית , דרך שיחה והחלפת דעות את האמת. הוא היה מיילד אצל בן שיחו ילדי רוח. אנחנו לא השתתפנו בשיחותיו של סוקרטס , לא שמענו אותן , קראנו אותן. הן היו למילים כתובות שנשמרו במהלך הדורות. . אפלטון שכתב אותן , ששחזר או בדה אותן בסופו של דבר הפסיק להסתתר מאחרי השחזור וכתב כתיבה לא של מיילד אלא של מוליד. פצ'י היה מיילד של כותבים רבים. הוא קיים שיחות דרך התביעה לכתוב, הכלי בו השתמש כדי לשוחח הוא עריכת הכתוב. הוא הכניס את הכתוב לרשת של קווי הגובה והרוחב של התרבות העברית והמסורת היהודית. מצד אחד הוא נמצא תמיד בצד של ההתחלות, מגלה אותן, לוחם עליהן, דואג לפרסומן ודואג ליוצרים אותן, מצד שני הוא ערך אותן. הוא דאג שהמרכאות תהיינה במקום שהפסיקים ייקבעו בזמן, שהמסורת הלשונית תשים עליהם עין . התוצאה הסופית היא שנולד משהו חדש אך מחובר. גם מחדש וגם מחזק את שנכתב לפניו. לא מוסר לעצמו דוחות על החורבות שבדרך – פשוט מתעלם מהן.
פצ'י היה קשור למורים שנשאו על גבם הרבה פרידות. מרטין בובר, גרשום שלום שמואל הוגו ברגמן וארנסט סימון היו מאד מודעים לניתוקים, לאותו תהום רוחני שממנו יש למצוא מוצא. פצ'י בא אליהם כתלמיד יוצר כמי שמניח כי יש לתת לקולם הבונה מקום בהתחלה החינוכית המונעת על ידי תחושה של רצף. בשבילו טקסט היה פגישה . הוא ניחש את צרכי הכותב וחיבר אותו למקורות של כתיבתו, בדרך כלל מקורות שהיוצר לא הכיר.

.
בדרך כלל עורך הוא מי שמקבל כתב יד רותח ועושה בו סדר, עורך כמה ניתוחים קיסריים המאפשרים לתינוק המוכן לצאת לעולם. פצ'י קודם כל דאג לכך שיעיזו להיכנס להריון.

יום אחד הופיעה חוברת צנומה 'שדמות למדריך'. לא ידעתי אז כי השם 'שדמות' הצמחוני נלקח מבית מדרשה של חבר הקבוצות התנועה הקיבוצית הכי צמודה לחזון של הקיבוץ כחברה של חקלאים עבריים . הכי צמודה לרעיון שקיבוץ יהיה כפר ולא ירצה לחיות כמפעל או להתבסס על המשימתיות הפוליטית. 'שדמות למדריך' היתה חוברת צנומה. אך מאד יומרנית ושונה מהטון של פרסומים תנועתיים של ימיה שהתמכרו עדיין לטראומה של הפילוג הפוליטי בין התנועות הקיבוציות , לנושאים הבוערים. פרסומים אלו ראו עצמם כעומדים בשער.למרות שהשערים היו רבים תמיד היתה תחושה כי הם עומדים על הבריקדה הרוחנית והודפים אויב . 'שדמות למדריך' היתה יותר חלון פנימה, לנפש ולחבורה. יותר קרובה לאמנים מאשר למדעי החברה, לווידוי של יחידים ושל יחד. החוברת ועורכה ביקשו ביטוי אישי, ספרותי, דיאלוגי ופדגוגי. מתוכה נשקפה ציפייה לחיות ברמה רוחנית גבוהה. לא להיות עיתון מקיא אירועים אלא מפגש תרבותי. פצ'י שהיה עורך החוברת הפך להיות צייד של כתבי יד. עורך דקדקן אך גם מגלה כישרונות. הוא האמין בכותביו, בדרשניו, במשורריו, ביוצריו. מרגע שמצא יצירה ראה עצמו מחוייב לדאוג ליוצר. אמנם לא חילק שכר אך נתן גיבוי, שמר על קשר, העניק תחושה של שותפות. הוא שיתף אנשי אקדמיה שביקשו לפרוץ את המצור האנושי בו היו נתונים ורצו את הפגישה עם הדור הצעיר מצד שני העורך חיפש כל חניך או מדריך צעיר בתחילת דרכם. הם מצאו אצלו סדן, הדרכה. הוא לא ראה עצמו מסוגר במסדר פוליטי כלשהו גם לא בתנועה הקיבוצית בה היה חבר. כך מצאו אליו דרך צעירים מכל התנועות במיוחד אלו שביקשו להשתחרר ולבטא את עצמם באופן חופשי. לרבים החוברת נראתה כאוייב. הם ראו בה מקלט למשתמטים, למבקשי התרת הקו המתוח של ההגשמה, למפוררי סמכות ומשמעת . לשוברי נוסח ספרותי מקובל. לבוני גשרים שצריכים לשבור ולעתים כמפירים את שלוות הלוחמים.
מסביב לעיתון שהפך מ'שדמות למדריך' ל'שדמות' נוצרה חבורה. אני חשתי אז כקטן החבורה. ההבדל בגיל בינינו, הניסיון הצבאי של חלק מהמשתתפים , הכישרון הגואה של אחרים נתן לי תחושה של שמחה שמותר לי להיות בחבורה. כבר ידעתי : פצ'י מעניק לכולם יחס ואני זוכה ממחויבותו זו. נדמה לי כי מכתבי אליו באותה תקופה לא היו מכתבים שמחים. הם ביטאו את כאבי מי שנטל אחריות מוקדם מדי. מי שגילה בתוכו את כל הבעיות שביקשו ממנו לפתור אצל אחרים. כעסקן המתרחק מהכרעתו להיות פועל. בחדר עבודתו של פצ'י מקוטלגים ומתויקים רבים מכאבי. לעתים אני חולם להגיע לשם למצוא את התיק של מכתבי ולשרוף אותו. הרי הוא תיק המכיל את כל המביך ממנו פחד יוסף חיים ברנר המבקר : בוסר ופראזות. תיק מכתבים זה שאני לא מעיז להציץ בו מכיל מטען של ביקורת נעורים שלי על עצמי, בכתב מסורבל ובשפה מגומגמת . לצערי אני לא שמרתי על מכתביו של פצ'י אלי. מעולם הם לא ענו לי על כאבי נעורי. הם הכילו ציטטה משיר. הערות ספרותיות, רשימת אתגרים וסיפורי הרפתקאותיו כצייד רוחות . אך מאחריהם תמיד עמדה התביעה : צמח וגדל. אל תרפה.
פצ'י הפעיל קשרים תומכים ומגשרים בין השונים. נמנע מפולמוס מרדד. הוא הבין כי עריכה משמעותה גם יצירת אקוסטיקה לנכתב. הוא דאג גם לכלים. מבחינה זו היה תמיד בורא מאין. גייס של מקורות ואנשים שיוכלו לעזור לכותבים.
היום קשה לי להסביר לאנשים צעירים מה היה אז להביא דבר לדפוס. עד כמה העבודה היתה קשה. לעבוד עם העופרת, המסגרות. כל טעות היתה גם עבודת פרך. פצ'י היה מגיה עם הסימנים המקצועיים של מדפיסים שנראו בעיני אז כסימני אמנות עתיקה. גיליונות הדפוס שנשרכו אחריו , העמידה על הדפס שלא יתקן שגיאה על ידי שגיאה אחרת היתה נראית כעבודה סיזיפית. פצ'י עשה זאת במיומנות עם גאווה מקצועית אך עם הערצה גמורה למדפיסים אנשי המקצוע. אנחנו התבוננו בו כמי שעוסק בעבודת קודש.

הוא היה צריך להשיג מקורות כספיים לפרסום החוברת . היו גם מתנגדים ותובעי חשבון. למזלנו היו גם כמה תומכים בממסד שהתגעגעו אל מה שהוא עשה. היא מצאה את דרכה אל רבים מחוץ לתנועה הקיבוצית בגלל קולה המיוחד. בגלל שהעלתה עניינים שברוח שהיו חבויים בלבבות רבים.
לקראת מלחמת ששת הימים היתה כבר חבורה. הכוננות, המלחמה היו אירועים מאד משמעותיים לכל אחד מאתנו. גם אישית , גם ציבורית חינוכית. כמונו ראה בהם פצ'י משבר ופרשת דרכים רוחנית . חשנו בדיסוננס עצום שהתגלה במפגש שלנו עם הלוחמים בין הבמות והשופרות לבין האנשים.
אמא אחת בקיבוצי נזעקה אלי כמדריך לשעבר של בנה. הוא חזר עתיר תהילה מהקרבות בירושלים. אך מכונס בעצמו ועצוב. בדרך כלל היה ידוע כשמח, כמארגן, כנתון לקסם של רבים אך הוא שב מן המלחמה לא סיפר, לא ישן , לא עמד בקריטריונים של מנצח. בפגישה של חבורת שדמות התברר שהוא לא היה יחידי. העיתונים וספרי הניצחון, שיכרות הטיולים בשטחים שנכבשו, האופוריה שפרצה אחרי הפחדים העמוקים של האזרחים בימי ההמתנה לא התאימו למה שגילינו . לא שהסכמנו בהערכת המצב , בהסברים ובמסקנות. אך היתה בקרבנו תחושה כללית שדווקא בשעות הללו שנראה שהתמימות מותרת ושאולי אנו נפרדים מחווית המלחמה צריך למצוא ביטוי הולם. פצ'י ניצח על החבורה שהחלה לקיים שיחות ולהקליטן. לא ידענו לאן כל זה יוביל אותנו אך חשנו כי יש כאן פרץ רוחני חשוב שצריך לשמור על הנפש ברגע של מבחן. התהליך של צמיחת הספר 'שיח לוחמים' מתוך הפעילות הזו נשען על מסורת קיבוצית ישנה של הספר הקבוצתי. ספר שהקבוצה כותבת. שאין הוא ספר של סופרים מקצועיים אלא של חברים רגישים ואחראים לסביבתם. אז עוד לא התעמקתי בספרים העתיקים הללו אך ידעתי משהו על קיומם. אלא שכאן לא היה ספר של חברה קיבוצית אחת. גם לא של נציגים מוסמכים. היתה כאן התכנסות של מאמינים בביטוי האישי. בתקופה ההיא עדיין הארץ הכירה את המימד של הסוד, של הצנזורה העצמית והחיצונית. של האפולוגטיקה. המעבר מתקופה זאת לתקופת התקשורת היה איטי. אמנם בספרות הפוליטית המפולגת צפו המון דברים קשים אך אלו היו חלק ממלחמה ולכל היה ברור כי מתחת לכל זה יש עולם חסוי וסודי. 'שיח לוחמים' נכנס לתפר בין התקופות. המשתתפים בשיחות חשו בעוצמתן. פצ'י אז היה ככהן הגדול אך הוא העניק לכולנו תחושה עמוקה של שותפות. הוא גייס אנשי מקצוע ונלהבים למשימה. אני זוכר את גיליונות הדפוס הארוכים, את להט הוויכוחים בינינו אך גם את הידיעה כי אנו נמצאים בידיים של עורך רגיש. הלבה שהתפרצה שמרה על מקצב אנושי . הסולנים המופלאים ידעו לנגן עם תזמורת עשירה. היתה תחושה כי היסודות שנוצקו בימי 'שדמות' היו יכולים לשאת את המפעל . הזדמנות לחיבור מחדש לעריכה מחדש של הרצף התרבותי הנובע מתוך התהום.
המפעל של שיח לוחמים היה צריך להיות חלק משלישיה : ספר זיכרון לנופלי קיבוץ במלחמה, שיח לוחמים וספר שימשיך את השיחות על תחושת הדור השני בקיבוץ לקראת בנייתו של הקיבוץ בעתיד. אני קיבלתי על עצמי לכתוב את ספר הזיכרון. ומה אני יודע ? מאחורי גבי נשבה רוחו של פצ'י: ' אתה לא יודע אך אין ברירה.' יחד עמי עבדה תאיר זבולון חברת רמת יוחנן. היא היתה רשת הביטחון ובעלת השפה יחד אתה יכולתי לעמוד במשימה אך נפשית וספרותית פצ'י נתן לי גיבוי שאינני יודע אם הגיע לי. יריב בן אהרון ואני לקחנו על עצמנו את הוצאת הספר 'בין צעירים' חלק מרכזי ממנו היו שיחות שהתקיימו בקיבוץ עין שמר בעריכתו של אבישי גרוסמן. לא ידעתי אז עד כמה עין שמר תססה רוחנית והייתי מלא פליאה על השיחות שהתקיימו בה. משך הרבה שנים מאז אני חש כי בחבורה של עין שמר ובאבותיה דור המייסדים של הקיבוץ טמון עושר רוחני מיוחד. גם יושר וכנות יוצאי דופן. היה לי ברור כי גורלו של הקובץ 'בין צעירים' יהיה שונה מגורל 'שיח לוחמים' לא רק בגלל ההד הציבורי שהעיסוק במלחמה מביא אלא גם בגלל ש'בין צעירים' לא סיפר סיפור. הוא כלל יסודות של וידוי, של חשבון נפש והגות ראשונית. הוא לא היה מחובר לשום דיסציפלינה ולשום מדף של ספרים ועל כן היו לי הרבה לבטים בקשר אליו. יריב בן אהרון שותפי לעריכה העניק לקובץ עוצמה בלתי רגילה אך הוא כמוני תהה על משמעות הספר וערכו. לפצ'י לא היו ספקות כלל . הוא פשוט לא נתן לנו מקום להתייאש.
פצ'י היה זה שזימן אותי לשני מפגשים מאד חשובים בחיי : המפגש עם מרטין בובר ועם גרשום שלום. הראשון היה המפגש עם מרטין בובר . זה היה מהמפגשים הקשים . שנים לקח לי להבין מה התרחש בו ה באותו זמן פצ'י ביקש לחבר את מרטין בובר עם הנוער הישראלי. בובר חגג אז תהילת עולם ובדידות ישראלית שנבעה מעמדותיו הפוליטיות ומרקעו התרבותי השונה. נחרצותו בענייני שלום ומלחמה, עמדתו החילונית כלפי המסורת המאורגנת מצד אחד והדגש שלו על נוכחות אלוהית מצד שני ניתקו אותו מהמחנות התרבותיים השונים בארץ.מהאורתודוכסיה ומהחילונות האורתודוכסית . התנגדותו לממסד הפוליטי וליריביו שפזלו להערצת ברית המועצות הותירה אותו מנותק . הוא היה איש הדיאלוג שחי בבדידות. פצ'י דאג לו כמו שדאג לחבריו ועל ידי הצליח להביא אותנו , צעירי הקיבוץ לשיחה עמו. אני אז הייתי חסיד של תורתו של בובר למרות הספקות שאבא שלי ניסה כל הזמן לנטוע בי. המפגש עם בובר היה מאכזב בגלל קרירותו של האיש, בגלל פולמוסיו שהותירו משקע מוזר אצל השומעים. העריכה המופלאה של השיחות הללו שעשה פצ'י לא שינתה את המילים ובכל זאת הקור שנשב מהן לא נשאר. היום כשאנו קוראים את השיחות אי אפשר לחוש את האכזבה של רבים מפגישה שלא התקיימה.
שנים לקח לי להחלים מחווית הסתירה בין הציפיות שלי מהדיאלוג לבין מה שהתרחש. היום בזקנותי אני מעריך את יצירתו של בובר כתפילה לדיאלוג . תפילה אמיתית שמצאה נוסח הן בחקירותיו והן בעריכתו את סיפורי החסידים.
לא דומה היתה השיחה שלי עם גרשום שלום.היוזמה היתה של פצ'י לקראת ההוצאה לאור של לקט מכתבי שלום שערך. ידעתי כי שלום חשדן לגבי דיאלוגים. וא הזהיר אותי מפני הדיאלוג ('הדיאלוג הראשון בתנ'ך נגמר ברצח') .דווקא משום כך הפתיע מאד גילוי לבו. פצ'י ששידך בינינו לא רצה להשתתף בשיחה אך הגיע לקראת חצות. שלום ראה אותו דרך החלון. אף פעם לא ראיתי את האיש העצור הזה , עטוף הספרים והרוח כל כך נלהב ושמח. הוא ממש התלהב שראה את פצ'י דרך החלון . היה משהו מאד סמלי במעמד. כמה דקות לפני שהגיע םצ'י דיברנו על ברל כצנלסון. שלום סיפר שברל נוהג היה להגיע אליו מאוחר בלילה . לא היו לו ילדים וחשש להפריע לחבריו לאחר פגישותיו הליליות.
על כן הגיע אל משפחת שלום שגם לה לא היו ילדים. הם היו משוחחים. כך בילה ברל אצל שולם את לילו האחרון לפני שנפטר בחטף. בעוד אנו מדברים על ברל בחצות הגיע פצ'י וכאילו החליף את הפגישות הליליות ההן. באותו לילה לקחה אותי פניה שלום לחדרו של שלום. הוא היה מבהיק כי לא היו בו ספרים. היה בו שולחן ומיטה. על השולחן היתה מונחת תמונתו של ברל כצנלסון. לילה זה נחרט חזק בזיכרוני. רק אחר כך שמתי לב שפצ'י, עורכו המובהק של שלום היה בנעוריו תלמיד של קורצוויל מהמתנגדים הגדולים של גרשום שלום…
את יחסו של פצ'י לשלום סיכמתי לפני המון שנים כשכתבתי 'שלום היה מורה גדול ורבים הם תלמידיו- מעריציו, אך האדם שהבין את האורגניות של מפעלו, את הצורך לחשוף את המפעל כאיש ההיסטוריה והפרטים שקד כל חייו להסוות, להעלים, למסור קרעים קרעים בתקווה שהקורא יגלה רק טפח מהם, האדם שהיה מוכן להקדיש לזה שנים של עבודה מאומצת הוא אברהם.'
פצ'י גורדונאי. עד היום לא למדתי היכן התרחשה הפגישה המיוחדת הזו שלו עם גורדון. אך תמיד שאני חושב על גורדון אני חושב גם על פצ'י. לדידו היה גורדון המשוחח הגדול עם המלומדים עמם עבד. עם מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, עם ארנסט סימון ואחרים. מול היקיות שלהם שפצ'י הבין עד כמה היא יהדות נשברת ויצירתית הוא מעמיד תמיד את יציבותו של גורדון, את האמפטיה שלו ואת יכולתו להיות מורה בחייו ולא מאחורי קתדרה. גורדון היה מבחינתו איש הרוח שהגשים. שלא בנוי על שברי אמונה אלא על ייאוש יוצר. על אמונה בחיים לא כספירה אינטלקטואלית כפי נהוג אצל סוציולוגים או פילוסופים אלא כמחנך הפותח פתח לטבע ולאדם.
ככל שעסק בא. ד. גורדון היה נבוך כשנפגש עם ברנר. מצד אחד הוא הכיר יפה את תפישתו של מאיר איילי שהאשים את ברנר באחריות לדחיקת היהדות מהמפעל החלוצי, שראה בהתקפותיו של ברנר על היהודים והיהדות בת זמנו כריתת שורש מסוכנת. םצ'י הבין שיחסי אל ברנר שונה בעיקרו. גם הכיר את יצירתו הברנרית המופלאה של יריב בן אהרון שדווקא גילה את מקורותיו היהודיים של יוסף חיים ברנר ועל ידי זה האיר את יצירתו באור מיוחד. פצ'י עמד אחרינו אך על ברנר שתק. או לפחות כך הבנתי את עמדתו . כשנפטר מאיר איילי אמרתי בלוויה שלו כי אני רואה בעיני רוחי את ברנר המצדיק את עמדתו המוכיחה של מאיר איילי כלפיו. פצ'י קיבל את דברי בחיוך של הסכמה. אני רק לא קיבלתי את עמדתי באותה שעה . סערתו של יוסף חיים ברנר לא היתה מכוונת נגד היהודים אלא תבעה מהם לא להסתתר מאחורי אפולוגטיקה משתקת. לא להסתפק בהמיית לב אלא לבחון את יכולתם להתמרד ביצירה. לא להקים פולחן אלטרנטיבי המכבה את אחריותם כלפי הפרצות והחורבן המתרגשים ובאים.
פצ'י היה מאד קשור עם שלמה צמח ויהודה יערי. עם סופר העלייה השנייה וסופר העלייה השלישית.. הוא הפגיש את החבורה עם שניהם וליווה את התרגשותו הבלתי רגילה של החלוץ הזקן עם צמיחתו המופלאה של יריב בן אהרון. מפגשי עם צמח שפתחו לי פתח חשוב עם דרכו ואופקיו הבלתי רגילים בתחום הספרות, הפילוסופיה, האגרונומיה וההיסטוריה התאפשרו רק בזכות מעורבותו הבלתי נלאית של פצ'י. גם את יהודה יערי שהכרתי שנים רבות עוד לפני שהכרתי את פצ'י לא הייתי יכול להעריך אלא באותה עקשנות וידידות שליווה את החלוץ איש העלייה השלישית.בובר שהיה מורה העלייה השלישית ולא עלה עמה ארצה ויהודה יערי חלוץ העלייה השלישית נאחזו בנחמן מברסלב כדי להיענות לנפש דורם החילונית. יהודה יערי שפך מים על ידיו של מרטין בובר ונפגע ממנו אך פצ'י ליווה את שניהם באהבה…
פצ'י הלך ללמוד בארצות הברית. הוא שהה בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק. אז התחלתי לשמוע ממנו דברים על מקס קדושין. לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה ממני ומיהו אותו מלומד מסתורי העוסק בפירושיו את המדרשים. רק לאט לאט הבנתי מה מצא פצ'י בדברי קדושין ובחבורה הקונסרבטיבית בכלל. כאיש קיבוץ ויורש המסורת הספרותית החדשה בארץ הוא הבין את הסכנה ברומנטיזציה של הדת. באותה רוח שנשבה מהוגים כמו סרן קירקגור ורודולף אוטו שביקשו לשחרר את הדת מהתבונה ומהמוסר. קדושין השיב את המוסר והערך כמדד לעשייה הפולחנית לשיח ההלכתי כמו שהזדהותו של גורדון עם הטבע והעבודה לא שחררו אותו אל אותו געגוע ניטשיאני לשחרור מכבליו המשעבדים של המוסר. גם אם מחדשים ופורצים התהליך צריך להיות מוסרי .הקשר של פצ'י לתנועה הקונסרבטיבית כמורה כתלמיד כחלק מהחבורה נעשה באותו הלהט שרקם את חבורת שדמות. במשך השנים הקשרים התעמקו. הוא ביקש לקשר את שתי החבורות. לנצל את הקשרים האקדמיים כדי להעניק לחברי החוג שלנו ידע ותואר אקדמיים ולחברי האקדמיה קשר אל אנשים המחוברים למעשה הקהילתי התרבותי הישראלי. לחבר את העמק החלוצי אל ההר של האקדמיה היהודית בתפוצות. הוא עשה זאת על ידי העברת כתבי יד, על ידי שיתוף עם מכון שכטר שנתן לכמה חברי חוג 'שדמות' אפשרות ללימודים ויצירה. על ידי מפגשים ועידוד לפרסום יצירות.

פצ'י היה מודע היטב לערך של עבודתו. הוא ערך גדולים והדריך רבים לכתוב. הוא גילה כותבים שלימים היו סופרים משוררים והוגי דעות. לכולם העניק רשת ביטחון. כשחשד שאנשים ומוסדות לא הכירו בעבודתו או לפי דעתו ביקשו להשתמש בו לתועלתם הפוליטית או האקדמית הוא הפך למוכיח בשער.
כשיצאתי לשליחות בארצות הברית הפכתי להיות נציג החבורה שליווה את הוצאת 'שיח לוחמים' במקום. הספר נראה אז ממקום אחר. התקופה היתה תקופת המרד של הסטודנטים והקרב הרעיוני על מלחמת ויטנאם. הספר שם עורר דיון שונה מבארץ אך חשוב דווקא כגשר אל ניסיונות שונים לחידוש חיי היהדות. מכיוון שמערכת 'שיח לוחמים' לא הייתה ממוסדת ומאורגנת לא התמדנו במסירת המסר.
עשר שנים ערך פצ'י את 'שדמות'. החליפה אותו בעריכה שלומית אביאסף. היא פתחה את המפעל לאופקים רחבים של דעת לאו דווקא מתחומי ההגות היהודית. אחרי מלחמת יום הכיפורים ערכתי את חוברת 'שדמות' . פצ'י ליווה את העבודה.
הוא יזם וערך את ספרי 'ללא כתונת פסים' הצורך להוציאו נבע מתוך הזעזוע של מלחמת יום הכיפורים. מצד אחד נשברו בה הרבה מוסכמות והפצע למרות הניצחון חשף את המצב האנושי והיהודי הקשה שבתוכו אנו פועלים. הוא העריך כי ספר כזה נחוץ אך כשראיתי את הגיליונות שערך הבנתי עד כמה המטלה בלתי אפשרית. הייתי מקבל ניירות מתוקנים והתביישתי. גיליתי את בורותי העמוקה, את התלות המיוחדת שלי בעורכים הלשוניים. עוד לא הבנתי כי עם זה אצטרך לחיות. פצ'י היה שולח תיקונים מביכים ומכתבי עידוד. הוא פשוט לא נתן לי להיכנע. בתחילת המכתב היה משבח ואחר כך מראה עד כמה עוורוני גדול.
החוג למקורות ישראל שהקים פצ'י באורנים היה המשך הגיוני לקריאת חוג 'שדמות' להתמודד עם לימוד מקורות היהדות. פצ'י קרא לנו למורים לבא ללמד מכל פינה. לא באנו למקום מתוך אותם המניעים. לא תמיד מתוך שמחת הנתינה אלא גם מהרעב והצמא, מתחושה של חסר. . האחד שבא כבן משק שחש כי התאווה לדעת קופחה על ידי המחויבות לעבודה הגופנית . השני מתוך תחושה כי הוא צריך להדגיש יותר ויותר את פרישתו מהשמאל האורתודוקסי, השלישי מתוך כך שהתעמת עם המנהיגות המסורתית של תנועתו. היו שביקשו להוציא לאור ידע שהיה קבור אצלם שנים רבות ואחרים גילו אפשרויות להגיע אל מעיינות חתומים. היו שביקשו לשחרר מסמכות ולהפיץ תורה בחדווה וברוח שמחה והיו שביקשו עול חדש באווירת הנהנתנות שהוציאה אותם מהכלים. לא היה ברור לשותפים ולא חשבו לברר לעצמם האם הם מבקשים להיאבק על רביזיה של המרד הציוני או להביא להעמקתו. כולם היו מודעים כי צריך לתקן משהו בדרך. על כולם ניצח פצ'י כשהוא מדלג מעל חילוקי הדעות מתוך תפישה מחנכת הטוענת כי יש לפתח שיחה בין שונים המחשיבים את עבודתם כמחנכים. הוא חש כי עליו לנסות לחמש כל אחד בנשק לו היה זקוק. כל אחד קיבל ממנו שיר, קטע הגות, מפגש עם מישהו שלדעתו של פצ'י יכול להעמיק את השראתו. לכל אחד היה מביא מקור ספרותי שמצא, פרק בהיסטוריה, דברי מלומדים ווידויים גם אם אין התאמה בין הכוונות אפשר לערוך את הרבים לכלל יצירה משותפת.. בשיחות בין המורים לא תמיד שררה הרמוניה. הפחדים מאובדן אנרגית הביקורת החברתית פוליטית מצד אחד ומדלדול הרוח מצד שני הביא לא פעם למתח. פצ'י הכיר את אזורי החיכוך אך הביא עוד משורר, עוד סופר, עוד הוגה שגילה והם הכניסו רוח חדשה לדיונים ולכתיבה. אנו לא תמיד ידענו מול איזה רוחות אנו עומדים. אורנים של אותם ימים היתה מבצר חשוב של השכלה שינקה מהרוח הלוחמת של שנות המאבק הסוציאליסטי אל מול הפאשיזם . זו היתה רוח שהכירה יפה את פיתוייה האינטלקטואלים של הרומנטיקה על מקורותיה, שהאמינה שבעזרת המוסיקה הקלאסית והספרות הגדולה בפירושה הסוציאליסטי אפשר יהיה לנהל מערכה על פני החברה והאנושות. כאן התבצרה ההשכלה הלוחמת שביקשה תשובות פוליטיות לשאלות תיאולוגיות. חלק מהמורים באורנים מאד נבהלו מהמהומה שנוצרה על ידי החוג החדש. היתה בהלה במיוחד משום שחשו כי היציאה מן הארון של יהדות יכולה ליצור אורתודוכסיה חדשה ואולי להביא אפילו לחזרה בתשובה או לסדקים באורתודוכסיה החילונית. לפגיעה בליברליזם ובסוציאליזם. הם ביקשו ללמד יהדות ברוח הביקורת ואת הדרשנות לשמור לאירועים מדיניים או לקרבות על מנהיגות. .הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי היו במבוכה ואיחוד הקבוצות והקיבוצים היה ספקני. הברית בין אורנים ,החוג למקורות ישראל והאקדמיה לא היתה פשוטה. היא נרקמה בימי פרשת דרכים וחילופי משמרות. בימי האקדמיזציה בתנועה הקיבוצית והגעגוע להיררכיה וסמכות בעולם האקדמי. על רקע זה נפרד פצ'י מאורנים והגיע לכהן באוניברסיטת תל אביב. לא הייתי קשור אל פעילותו זו אך הגיעו אלי הדים שהוא פועל שם בדרכים שהכיר. בחיפוש האנשים, היצירה, בעידוד ועבודת עריכה לעומק.
הקשר שלי עם פצ'י בעבודתו הספרותית הרחבה היה מוגבל לתחום ייסוד ספריית אופקים בעם עובד. בשלב מסויים הייתי חבר מערכת הספרייה וראיתי אותו בפעולתו. הספרייה עסקה הרבה בתחומים של תרגום והרחבת אופקים תרבותיים. הוא עסק כל אלה במיוחד באותם קטעים שנתנו אפשרות לביטוי עברי. במיוחד זכורה לי מעורבותו הרבה בהוצאת הרצאותיו המדעיות של אהרון קציר. ובעריכת כתביו של גרשום שלום כחלק מהספרייה. בצד חשיבתו על ארון הספרים היהודי והוצאה של מקרא לישראל היה לו חשוב לתת ביטוי עברי ותרומה לתרבות העולם. הדיונים במערכת אז כשאהוביה מלכין מנווט את הספינה היו דיונים מאירי עיניים בתהליך מודע של בנייה תרבותית.
בעבודתו החינוכית הציבורית והספרותית פצ'י נאחז בקשר עם מאיר איילי איש יפעת. הוא היה מנהל בית הספר התיכון בעמק המערבי ועסק הרבה במקורות יהודיים. מאיר איילי היה מדור אחר. מתלמידי האוניברסיטה בירושלים בשנות הארבעים. עולה מגרמניה שלמד אצל מורי הדור באוניברסיטה שהגיעו ממרכז אירופה. הוא הגיע לקיבוץ גבת שהי מעוז של מזרח אירופה, של סוציאליזם עממי חילוני . המשוררת פניה ברגשטיין היא שקלטה אותו ואת אשתו כשבאו כמורים למקום. קשריו העמוקים עם ברל כצנלסון, עם מקורות יהודיים ועם גרשום שלום הרחיקו אותו מהקיבוץ המאוחד. עם הפילוג עבר ליפעת. פצ'י תבע ממנו לחשוף את המימד היהודי שהדחיק. הוא האמין שאם יעיז להוציא את מטענו התרבותי החבוי לאוויר העולם יוכל לעשות מעשה חינוכי גדול. מאיר אילי יזם את תיקוני ליל השבועות הראשונים בתנועה הקיבוצית. אלו היו לילות של לימוד שהיו אחר כך למודל לעשייה המונית בקרב חוגים חילוניים ודתיים.
על רקע של יחסיו של פצ'י אל גורדון, אל בובר ושלום, גם על רקע של היותו חבר קיבוץ אפשר להבין את הערכתו העמוקה את מפעל הבנייה מחדש של ברל כצנלסון
תיקון ליל שבועות אחד שארגן פצ'י בקיבוץ יזרעאל בעזרת חבריו מקיבוץ יזרעאל זכור לכל משתתפיו. זה היה תיקון שהוקדש לאגרות ברל כצנלסון שערך יהודה שרת. שלשה כרכים מלאים וגדושים בהערות שנראו כמעין תלמוד לחרוצים. לי ספרים אלו היו מדריך מיוחד לתולדותיה הרוחניים של העלייה השנייה. יהודה דיבר באירוניה על 'המון שלשת הקוראים' שיקראו בהם. יהודה שרת הקדיש ארבע עשרה שנים מחייו לערוך אותן . הוא ביקש להתרכז באגרות שנכתבו לפני העלייה השלישית. לפני התגלותו של ברל כמנהיג מוכר. יהודה שרת האמין כי בשלב הזה של חייו עד שנת 1918 האגרות יכולות ללמד על האיש בלי הדים מיותרים הנובעים מהיותו מנהיג מוכר. יהודה שהגיע ללילה ההוא כבר לא ראה טוב. הוא לימד את כל החבורה שיר וסיפר על ברל. הוא חצב את מילותיו בכוח עצום. הוא לא היה איש צעיר ועיניו כהו. אך הוא קרא יחד עם בתו את דברי ברל כדברי שירה עם משקל ורמז על כך שברל הקריב את חיי הרוח שלו כאמן למען המנהיגות החברתית מדינית. פצ'י היה מודאג כל הלילה. בתחילת הערב החל יהודה ללמד אותנו שיר שחיבר. בבקר הקים אותנו יהודה שרת מכיסאותינו העמיד אותנו כמקהלה וניהל את שירתנו מקהלה בפני עמק יזרעאל בזריחה. חברי הקיבוץ שלא היו עמנו בלילה יצאו לעבודה נדהמים לשמוע את המקהלה עם שחר.
שוב ניתן יה לחזות בכוחו העורך של פצ'י.

אביהו זכאי אנשי רוח לוחמים בנאציזם המנצח

לאביהו שלום רב

לא בכדי ציפיתי לספרך. הוא עשיר וחשוב בכל הזויות שהוא מאיר. זהו גם ספר אקטואלי. למרות השינויים הרבים שהתרחשו. עצם העובדה שקראתיו בימי הצבע האדום נראה בעיני מעורר מחשבות, המצבים לא דומים אך הפיתויים כן. וגם הצורך להתגונן רוחנית . הפאשיזם מרובה פנים ומאיים תמיד דווקא בפיתוייו התרבותיים, בהבטחות המשיחיות השקר הטמונות בו.
אם היינו מעמידים זו מול זו את ההשקפה מהי היסטוריה כערובה לאמת העומדת נגד המיתוס מצד אחד וכמחשבה פוליטית דטרמיניסטית המובילה בהכרח אל הטוב או אל הרע אם מול שתיהן היינו מעמידים את ההיסטוריציזם כהופך את האחריות המוסרית לתירוץ המשרת מיני שררות שונות, כמשחרר מתפישה מחייבת ומצע כביטוי ליחסיות בלתי מחייבת היינו רואים את כל התפישות בהן אתה עוסק כמחייבות התייחסות אקטואלית. תמיד חששתי כי השיטה הפילולוגית היסטורית של גרשום שלום פותרת אותו ממאבק מוסרי אך כאן הבנתי כי הוא נשען עליה כדי להגיע לתפישה היסטורית הנאבקת נגד המיתוס הפוליטי בכליו תוך הבנה על כי הראייה המכירה בפלוראליות של ההשקפות היהודיות אינה משחררת מן האחריות המוסרית. הסיכון שבכניסה להיסטוריה לפי תפישתו הציונית כלולה במחויבות לאמת המורכבת המגיחה מתחומים רבים ואחריות על תחומים רבים אך אין היא כוללת ערובה לצדק ולאמת אלא רק יוצרת להן מגרש, תשתית חיונית. היא עמידה את העם ניהודי בפני מועד בחינות מוסרי חברתית. כך גם הרציונליות שהיא כה חיונית כדי להגיע לשיפוט ביקורתי אינה מספיקה כדי לכונן חברה מוסרית. קל מאד לגלות את מגבלותיה הקיומיות אך אותן מגבלות מתקיימות שבעתיים בחברה שאינה משתמשת ברציו. בכל זאת צריך לגשת לבנייה חברתית אחראית תוך ידיעה שאין היא זהה עם הפעלת השיקול הביקורתי.
הגישה של החוקרים אותם חקרתם מחפשת נקודה ארכימדית להתמודד עם נחשולי הרשע.
שאלה גדולה אם הרגישות של גולים מספיקה כדי להתמודד עם הר הגעש. כמה מעוררת היא התפישה כי יש ביהודי שחי את הגלות גם הרגישות המחייבת לאיזוטריות לנוכח הכוח האלים מצד אחד ומצד שני יש בה עין פקוחה המסוגלת לגלות את הרשע ואת דרכי פעולתו. אין להתעלם מכך שהעיסוק האינטלקטואלי קשור בהיררכיות של שררה והיררכיה כזו, הזהירות המבקשת להתאים עצמה למה שמשודר על ידי המון עקור משורש מביאה לא פעם לחוסר אונים לשחיקה מוסרית, לאמפטיה עם הכוח.
מבחינתנו השאלה הנובעת מספרך היא האם שובנו מהגלות שחרר אותנו מחובתנו להקשיב לרגישותנו כגולים או רק החריף את מחויבותנו. פרימו לוי אמר כי הגולה נתנה לנו את האפשרות להשתחרר מהרצינות התהומית של הנבואה שפעם מופיעה כנבואת אמת ופעם כנבואת שקר, שהגולה גילתה לנו את חוש ההומור היהודי המסוגל לגלות רגישות וחמלה. האם בניית הציונות החזירה אותנו לרצינות המדחיקה של בעלי הבתים או של נביאי השקר ? האם בשיבתנו ארצה אנו יכולים לשמור את החסינות נגד הפאשיזם (אם נתעלם מכך שחלק ממייסדיה של התנועה הפאשיסטית היו יהודים בגולה ) אותה הכרנו בגולה?
הפרק על אורבך ריגש אותי המיוחד בגלל הקריאה המוקדמת של מימזיס בלי לפני שנים בלי להיות מודע מתוכנו המלחמתי.
הרבה פעמים אני בא בטרוניה לפאולוס ששחרר את הנצרות מרגישות ליהודים, שהמיר את פולחן הפנים מול פולחן החוק , שהעניק לנצרות גט מיהדות והנה מתברר כי הנאצים הנוצרים דווקא עשו אותו לאלמנט המחויב טיהור בגלל שהביא את המסורת היהודית נוצרית למימוש.
מעניין שהמתנגדים להשתוללות הפאשיסטית נאצית עושים זאת לעתים כהגנה על המסורת היהודית כחלק מהתרבות הקלאסית וחלק מהיהודים המלומדים כמו חנה ארנדט וליאו שטראוס מגייסים לשם כך את התרבות היוונית.
אולם מה שרציתי להוסיף כתודה על ספרך זו התזה המוזרה שלי כי היהודים שהגיעו מגרמניה לארץ ישראל בשנות השלושים, שראו כיצד גרמניה זיהמה את תרבותה, את שפתה, את המוסיקה שלה, היו משוכנעים כי עליהם להקים כאן בפלשתינה מקלט לתרבות הגרמנית שיצאה לגולה. שפה ינגנו את בטהובן לא במסיבות יום הולדת של היטלר, שפה הגרמנית תהיה הגרמנית ההומניסטית. אפילו הפסיכולוגיה הפרוידינית כתרבות הומניסטית תקבל כאן מקלט (ראה סיפור אייטינגון). הרבה מהקשיים של יהודי גרמניה בארץ בשנות השלושים וכמעט ניתן לומר שסירוב של רבים מהם להשיל מעל עצמם את התרבות הגרמנית הביאו לשימור אקטיבי של השפה , התרבות, המוסיקה הגרמנית. אותה תרבות הומניסטית גרמנית שחשיבותה כה גדולה. היהודים שעשו זאת בארץ נידונו בה לגולה קשה.

עוד יש לי כהנה וכהנה לכתוב על ספרכם ואני רק יכול להודות שלמדתי ממנו הרבה הרבה ועל כן אני מבקש להודות לכם.

שלך
מוקי

נ.ב. למרות ההקדשה אני מבקש לשלם בעד הספר.

אבי שגיא מחפש עקבות רוח

לאבי שלום רב!

קראתי ברב עניין את ספרך החדש. תודה לך על שכינסת לבית המדרש את שלונסקי ואת הגל, את למדן וסארטר, את קירקגור עם רבי נחמן, את ברנר עם ש. שלום, את ניטשה וט. כרמי, והם יושבים בשורות בית המדרש ומפלפלים בהלכות תיאולוגיות. ארגת שתי וערב המתאר בצבעוניות ובדרכי גלגול נשמות כמעט, את המסורת העתיקה חדישה של מותו של האל בקיץ הרותח של ההשכלה ותחייתו הדיאלקטית בסתיו הרומנטי. כמעט אפשר לקרוא לסיפור מות התמוז, למרות שהוא סיפור של גלגוליה של ההגות והשירה שלא תמיד מודעת לדרכי לידתה.
הספר מתאר את מצבם של אלו המהלכים בדרך מאובקת ולפתע קופצת עליהם תפילת ילדות בלתי מפוענחת ה'יושבת' אצלם כזיכרון סתמי, כלחן חוזר בכפייה בלתי מוסברת. מולם מהלכים בדרך אלו המחפשים להם מקצב ומנגינה שלא שמעו, חוויה שהם לא חוו אך הם מודעים כי היא מתקיימת היכן שהוא בעולם למרות שלא יכולים לשאוב את קווי מתארה מחוויות ילדות. אלו ואלו נוודים בזמן. לא יורשים אוטומטיים ולא אלמי לשון, מהלכים בין שפות שקלטו מן השורש ומן האנטנות הגבוהות. הם מודעים לכך שמה שמפורסם בעולם כקיים נועל אותם וזה אשר נותן להם כנפיים אינו ברור ועלול להתגלות כהיבריס מסוכן או מטופש.
בהלוויות ובקינה הכאב נוכח, גם ההלם והתפילה לבלתי ניתן למימוש. אך יש בהן סגירת מעגל המאפשרת זיקה מחודשת, איכות חדשה, לפי דברי המשוררת רחל ' רק אשר אבד לי קנייני לעד'. כאן מתחילה ההפנמה, הזיכרון התובעני, הערעור על ביטחון. יש כאן קריאה מחודשת למעשה ולמחווה. מתחוללות תמורות באקוויפרים התחתונים, הרי הגעש מאבדים את הפקקים המסתוריים שריסנו אותם, ענן גדול מונע טיסות.
טובים בעיני גישושיך והכתובות עליהן אתה מתדפק. ובהם רבים הנאחזים בגלוי והם טעוני חרדת אובדן ואלו הנאחזים בסוד הברית התובעת קשר עם האחר ומבקשים להופכו לאתה ממשי הפוגש אותם לא באלמוניות אלא באחריותם המשותפת לעולם, בגילוי השפה הקונקרטית המאותתת ללא הרף כי אין לחתור לקרקעית אחרונה.
המחוללים על מצבותיו של האל המסתתר, המרחמים עליו בשתיקותיו, המגלים את שתיקתו ההיסטורית או הפסיכולוגית נתונים בסכנה שלעתים חומקת מראייתם : הפיכתו של האדם המדבר, המתגלה יותר מדי לאליל מצולם, לכוכב עליון שאיבד כיוון ונתון להתנפצות בסד משחרר מן המוסר המחייב צניעות, ענווה, חדווה, הומור. לנאחזים בקרנות המזבח של תיאולוגיות שניצלו מהאוטו דה פה של הכפירה נשקפת סכנה דומה. הם מסתתרים מאחרי חוק ומעמד של נציגי החוק בדרך לטירה הנישאת ומבקשים פטור בהנפת דגל לבן בפני פוסקים המשחרר מאחריות אישית למשמעות חייהם.
האם יש סיכוי שפליטי שתי הדרכים לא ימרטו איש את שערות רעהו בפסטיבל של עגלות ריקות ומלאות, דימיוניות וקורסות העוצרות את מעלה ההר ?
האם יש סיכוי שתמצא המחילה בין אבלי האל ונושאי קינתו לבין חוגגיו הזורעים חרדות ? האם נטוי גשר בין הקינה, ההודייה והאלם ? האם נשוב אל תפישת גורל חשוף וסתום או נרחף במיסתורין של ניסים נסחטים בקמיעות ובדרכי מילוט ?
האם לא תתכן פגישה אמיתית בין אלו החותרים ל'הגברת הריאליות והקדושה' כפי שתבע יוסף חיים ברנר בה ייפגשו המשוררים ואנשי המעשה במרחב המתוח של חילוקי הדעות ושותפות המעשה הנקרא ונשפט על ידי תביעה נבואית, עומק מדרשי ומעשה חלוצי?
התיאולוגיה אמר גרשום שולם נדדה אל הספרות ואתה הלכת בצדק אחרי סימני הדרך שהיא הותירה אחריה.
לי נדמה כי ללאה גולדברג ולזלדה יש שפה משותפת למרות ובגלל מקורות הגידול השונים, התיאולוגיה השונה. נדמה לי כי גם יונה וולך ודליה רביקוביץ' המשיכו את מסורת 'השיחה הגדולה' כמו שקראו לכך אנשי העלייה השלישית וזוהי שיחת היחיד ושיחת החבורה הניבטת בבתים שאנו בונים ובגנים שאנו מטפחים, בביקורת שאנו מעמידים ובשאיפות המוסריות הבאות מה'אף על פי כן'. כולנו באים לתקווה זו עם חוויות ילדותנו, עם הכרעות נעורינו, עם הניסיון שרכשנו והרעב המתמיד שלנו לדעת עוד קצת.
אני קורא כרך אחרי כרך מכתביך ומשתאה על המאמץ הפרומיתאי להיות כמו ששלום אמר על וולטר בנימין להיות רש'י של התקופה. ויש פירות. גם אם מסקנותינו או נקודת מוצאינו לא חופפות.

בברכה
מוקי צור

תינוק נולד (לכבוד לוינס)

אבות ובנים

האבא עמד ליד בנו התינוק. הוא אחז בכינור וניגן מנגינה מלהיבה. כל החבורה רקדה מסביב. ריקוד התינוק הראשון בקבוצה. בקיבוץ אחר החברים קבלו את האמא הראשונה בתחנת רכבת והביאו עמם מחברת גדולה כדי לרשום בה את התינוקת לחברות בקיבוץ . בהורה המלווה בכינור של החבורה הגלילית לא דובר על קבלת התינוק לחברות אלא על תינוק המתחיל את חייו בלי לדעת מהו ההבדל בין הקבוצה האינטימית והקיבוץ הגדול.בין דגניה לעין חרוד. התינוק שכב בעריסה ומסביבו החבורה רקדה והותירה לו לחגוג את חייו כתינוק. בתינוקיותו הוא היה מוקד לגעגועיהם של שבעי הרעיונות ומומחי החברה העתידה לקום אחרי שיסתיימו הוויכוחים, כשהעבודה תתגלה בפוריותה והעצים יטילו את צילם המרגיע. התינוק ההוא אינו כבול בחלומות הנחלמים מסביבו על ידי הוריו וחבריהם. הוא לא מבין מהו הריקוד המתרחש מסביבו, מה מנגן כינורו של אבא או למה מתכוונת אמו הנוטלת אותו בידיה.
שני תינוקות ומסביבם מהומת עולמים. האמא מבקשת על חייה : שיתנו לה זמן. שלא ייכנסו יותר מדי לחוויה שהיא חווה. אך החבורה המייסדת לא נכנעת: חבריה מבקשים מהתינוק שיודיע להם כי יצירתם לא תאבד. שעבודתם לא שווא. זה דחוף להם. לכל היה ברור כי הילדים הללו אינם חלוצים: אין הם יכולים לרעוב ולא לכלות את נשמתם בעבודה עד אפיסת כוחות. הם גם לא יכולים לחיות בהזנחה הרווקית ובעזובה שליוותה את מצבי הרוח המתחלפים של החברה הצעירה . 'תנו לילדים גבעה אחרת' אמר אחד מהרווקים המושבעים בקיבוץ שחשש שהילדים יראו את חדרו הבלתי מטופל , את האוכל הבלתי אכיל, את הזיעה והבדידות. 'תנו להם גבעה אחרת' שם לילדים נקים מציאות שונה. שם יתגלו כל כוונותינו הטובות. אולם הילדים חיו בחצרו של קיבוץ, נשמו את הווית הוריהם וחבריהם יום ולילה עוד בטרם הבינו. ( אולי משום כך לעתים כשבגרו ביקשו להתיר את חבל הטבור ולעבור לגבעה אחרת, עם שפה משוחררת מעולו של הסיפור).
במהלך חיי הקיבוץ היו רגעים בהם ההיסטוריה והאלימות העמידו את היצירה בסכנת קיום. במצבי מלחמה התעוררה שאלה של פינוי הילדים. בימי תל- חי פונו ילדי כפר- גלעדי ותל- חי. בימי מלחמת העולם השנייה פונו ילדי הגליל שהיה מאויים על ידי צבא צרפת הפרו גרמני בסוריה ולבנון. לפני מלחמת העצמאות היה וויכוח האם יש לפנות את הילדים או לא. היו שטענו כי השארות הילדים במקום היא שתעניק להוריהם את המוטיבציה להלחם בלי פשרות והיו שטענו כי דווקא פינוי הילדים הוא שיעניק להוריהם את העוצמה שלא להיכנע . סיפורי הפינוי היו לסיפורי ניצחון גדולים. הילדים הגולים, המנותקים מהוריהם ידעו כי יש מישהו הנלחם לביתם הם. הם התגברו על חרדות הפליטות על ידי געגועיהם להורים המגינים על הבית. אך עם התבגרותם קרבות הוריהם וגעגועיהם הילדיים אל הבית הנתון בסכנה לא מנעו בעדם לעזוב את הבית ואת הרעיון. התינוק הנולד ממשיך אך מממש את חירותו לבחור, וחירותו זו מקנה לו את האחריות על חייו בשונותם מחיי הוריו.
בהיסטוריה אין רק המשך או ניתוק. כל המשך מתחיל מהתחלה חוזרת . כל הורה מכיר זאת על בניו ובנותיו : הם ההמשך לו אך אין הם בבחינת ערמה מצטברת או סחף גורלי אין הם זהב ההופך לעפר ואפר ולא צמיחה הפורצת אוטומטית אל על. כל המשך הוא כהתחלה מחודשת. לא רק קו עולה או יורד אלא רצף של נקודות זינוק .
לכל אחד מאתנו אורבות הסכנות שבהזדקנות, תחושות של סופניות אישית וקולקטיבית אך מי יודע מה יעשו עם זהותנו ההתחלות החדשות שנוצרו בדמותנו ובאהבתנו . הן פורצות ומבקשות להתמיד או לנתק, להתחבר אל הראשית או אל הבגרות, לשחזר, ליצור או להרוס.

רשימה זו נכתבה לכבוד פרסום תרגום הספר כוליות ואינסוף של לוינס לעברית

הפיוט והזמר העברי לא רק נתק אלא המשך

אני שומע לא מעט הטוענים שהשיר העברי הציוני הוא שהדיח את הפיוט. במשך הזמן יתברר לדעתי כי האמת יותר מורכבת. שיכחת הפיוט לא התרחשה רק בין הציונים, ולא הציונות היא שהשכיחה אותו. הזמר העברי גם ירש לא מעט מהפיוט.כמוהו הוא נולד בבחירה. לא בצוו . לא לבטא חובה אלא השראה שהחובה מעניקה לשיר וללחן. אמנם לא היו חייבים לשיר אותו. אך בלעדיו העולם נראה ריק ומחוסר פרספקטיבה. הפיוט כמו הזמר ליווה ציבורים שראו עצמם מחוייבים . לא לו אלא למשמעות חייהם בעולם. הפיוט והזמר לא נישאו על זמרי אופרה או אנשי מוסיקה מכופתרים המאגדים קהל שהתארגן לכבודם הם היו ביטוי הכרחי של מצבי רוח בימי חול ובימי חג. מכוונים לקהל מאמינים שהכירו זה את זה. . הזמר והפיוט לא כוונו לחיי מדף קצרים של כוכבים אלא למסורת מתגבשת של שרים. הזמר לא הושר בבית הכנסת אלא מסביב למדורות , במועדונים שכוחי אל , בשדות של כפר ובחצר של בית ספר ובחוצות ערים עבריות. כמו הרבה פיוטים הזמר איבד את המילים והפך לניגון. כל התכונות הללו יתבררו כמשותפות לזמר העברי ולפיוט המסורתי. תהליך השיכחה של הפיוט ושל שובו כשהוא עצמאי מקהילה והוא עצמו מארגן לו קהילה המתמחה בו עוד יסופר אך עתה מוקדם מדי לעשות זאת שהרי השיבה לפיוט היא כשיבה לשפה העברית המדוברת: מבחנו באישה השרה שירי קודש, ביכולת של כוהני וכוהנות השירה להביא את הפיוט לקהילות רחבות וביכולת של השירה לגבש קהילה. ייתכן כי נראה בקרוב כיצד הזמר העברי הישן משתלב עם תחיית הפיוט ולא עומד בצד אחר של המתרס.

ההגדה של פסח בקיבוץ היא עניין החי עמנו משנות השלושים של המאה העשרים. היא ניסיון לרשת את החירות הטקסטואלית שקדמה לה בהגדות היתוליות שהיו רציניות כוונה. היא ביקשה נוסח מתגבש פחות מצביע אל התהום האנרכיה והשתיקה. לא הגדת מהפכנים שמסתפקים בהרס אלא סיפור של אבות , אמהות וילדים.
בגלגוליה של הגדת הפסח המסורתית אופייני שאפילו אחד העם איש חכם ובעל השכלה רחבה המודע היטב לבעיית היהדות היה משוכנע כי בהגדת פסח המסורתית הגיבור הוא משה רבנו למרות שמשה והנוסח התנכ'י של יציאת מצרים הודח מההגדה המסורתית ונותר כמעט רק באיוריה. לאחד העם היה ברור כי הדיבור על יציאת מצרים מכוון לאמת שתתגלה בתקופתו : יציאת מצרים החדשה. גם ההגדה של פסח בקיבוץ יצאה מההנחה הזו.
מאות נוסחים שונים באו לידי ביטוי בהגדות הקיבוציות והנה לאט לאט החל להופיע בתוכן הפיוט הקלאסי והעתיק של הקליר טל.

תפילת טל / אלעזר הקליר

טל- תן לרצות ארצך, שיתנו ברכה בדיצך,
רב דגן ותירוש בהפריצך, קומם עיר בה חפצך בטל.

טל- צוה שנה ומעוטרת, פרי הארץ לגאון ולתפארת,
עיר כסוכה נותרת, שימה בידך עטרת בטל.

טל נופף עלי ארץ ברוכה, ממגד שמים שבענו ברכה,
להאיר מוך החשכה, כנה אחריך משוכה בטל.

טל- יעסיס צוף הרים, טעם במאדיך מבחרים,
חנוניך חלץ ממסגרים, זימרה ננעים וקול נרים בטל.

טל ושובע מלא אסמינו, הכעת תחדש את ימינו,
דור כערכך העמד שמינו, גן רוה שימנו בטל.

טל- בו תברך מזון, במשמנינו אל יהי רזון,
איומה אשר הסעת כצאן, אנא תפק לה רצון בטל.

איך קרה הדבר שדווקא פיוט זה הוכנס להגדה הקיבוצית? אנו יודעים כי המעצבים את ההגדה הקיבוצית היו מודעים לעבודת העריכה. הם היו מודעים למקורות וחיפשו אחרי מקורות השראה מיוחדים. גם כשהחליטו שלא להשתמש בנוסח המסורתי הם עשו זאת בהכרת הנוסח, הכרת הקהל ועולמו הרוחני המורכב. מתוך כבוד למרד וכבוד לגעגועים הביתה. גם כששתקו ידעו מה הם שותקים. בשנות השלושים גברה ההכרה כי ההגדה לא יכולה להיות הגדת הפולמוס. לא הגדת הנגד שעיצבו מהפכנים יהודים . מעצבי הסדר הקיבוצי הבינו כי הם לא על בריקדות אלא מתייצבים בפני הילד, בפני המשפחה , בפני החבורה הדלה אך המנסה לבנות בניין של קבע.זו היתה חבורה של קוראי ספרים ושירה, של אנשים הרחוקים מן הבית אך שואפת לבית. קהל כזה מחייב רמה ספרותית גבוהה. יכולת של קומוניקציה והתעלות. צריך היה למצוא טקסטים שיהיו אתגר ויוכלו לדבר אל הרגש כמו פיוט. אך על הטקסט היה לעמוד בעיקרון הפשוט שעליו ללוות את מעשה בניין הארץ והחברה בארץ כמו שהפיוט מלווה את המצוות.

הפיוט 'טל' לא מופיע בהגדות פסח המסורתיות אך הוא מופיע כפיוט המלווה את תפילת הטל המתחדשת בראשית חג הפסח. פיוט זה התאים להגדה הקיבוצית לא משום שחברי הקיבוץ הקפידו על התפילה לגשם או לטל. הוא היה שזור בתביעה לחזור לחיים בטבע, לקבל את רגישותו של החקלאי לאקלים ולאדמה. מעצבי ההגדה הקיבוצית ידעו כי פיוט זה של הקליר מקורו בארץ ישראל והעובדה שהוא נכנס להגדתם העידה על החקלאים החדשים ועל קהילתם המאמינה בדרך. יש בפיוט עברית עתיקה המעידה על שורשיה העתיקים של השפה העברית המתחדשת.

הנוסח של הפיוט מופיע בהרבה הגדות קיבוציות ואף הולחן אך בדרך כלל הוא מופיע בנוסח פשוט יותר. עם טעם ארכאי אך בלי מילים המסגירות את השנים הרבות שבהן העברית היתה לטקסט השואב מטקסטים אחרים ומדקדוק קפדני.

בפיוט 'טל' נפגשו המסורת של הפיוט והמסורת של הזמר העברי ונקווה לעוד ועוד פגישות מעין אלו.

מוקי צור, עין- גב

פרקי הבריאה מדרש של מיריק שניר

הבריאה

פרקי הבריאה מספר בראשית מאוירים, מפורשים, ומוגשים בעריכת מיריק שניר

פרקי הבריאה בספר בראשית לא נלמדו כטקסטים ראשונים בבתי הספר היהודיים. החינוך היהודי המסורתי העדיף לפתוח בספר ויקרא. בודאי רבות הן הדעות מדוע החליטו לפתוח את קריאת המקרא בספר החוקים ויקרא ולא בסיפור הבריאה אך מיריק שניר שהגיעה לתנ'ך דרך בית המדרש הציוני החליטה כי מן הראוי לפתוח את הילד לקריאה דרך ספר בראשית, דרך סיפור בריאת העולם. מיריק שניר מלווה את עולם הילד והפעוט העבריים שנים ארוכות. אם המשוררת רחל למדה עברית דרך קריאת התנ'ך ודרך האזנה לדיבור של ילדי הגן של רחובות מיריק שניר היתה אחת מילדי הגן העברי , היא ליוותה את ילדי הגן כמחנכת החיה עם התנ'ך מילדות.היא כותבת לילדים ספרות רצינית : מילותיה משוחחות עם איורים וציורים הפותחים חלון להפשטה ולפגישה מחודשת עם הצבע , הצורה והאות. ככזאת היא מגישה לנו עתה מפעל מיוחד המבטא את דרכה כמחנכת, כבת הארץ, כיורשת התרבות היהודית לדורותיה , כיורשת תרבות הקיבוץ.
החינוך העברי יצא מתוך הנחה כי מהפכה איננה ריקון אלא העשרה, לא נתק אלא חיבור מחדש, רנסנס. לדידו חזרה בתשובה היא הפלגה אל הראשית, התחלה מחדש. יש שביקשו לראות את העיקר בניתוק של חוט הטבור ויש שראו את העיקר ביכולת יניקה מחודשת ואחרת. בספר הבריאה אותו מביאה לנו מיריק שניר יש הפלגה חדשה אל מה שנראה בעיניה כמתחדש הנצחי. זהו סיפור הבריאה. הצורך להפגיש ילדים הצומחים מבראשית אל סיפור הבריאה מבראשית נראה בעיניה חיוני. ביאליק סיפר לנו בסיפור ספיח כי האותיות יכולות לעורר את הילד לדמיון, מיריק שניר מבקשת לשחרר אותנו מסד האותיות ולפגוש אותן מחדש דרך הצבע, האור ,המדרש המתגלגל דורות , התגובה הספונטאנית של הילדים של היום ושירת הילדים שלה עצמה. היא מנתקת את סיפור בריאה היקום מההרחקה של האות המופשטת. ספר הבריאה בעיצובה הוא ספר רב שיכבתי, השב דרך הצבע, הקו ,הצורה והאור אל עולמו של הילד. העיצוב שב אל הסמל החי :אין זה טקסט מאויר.הוא לא סותם את דמיון הקורא אלא פותח בפניו אופקים חדשים. הציורים המלווים את הטקסט של …….. לא נותנים לאותיות ולסיפור לשקוע בתוכם אלא יוצרים תשתית מחודשת לקריאות נוספות.
את מה ששוכחים תוך כדי קריאה, את הצבע, תעתועי הזמן, את קווי היסוד ואת הסיפור האוגר שאלות ותשובות בפקעת אחת שמה בפנינו בגלוי בספר הבריאה. אנו חשים בעיצוב הספר את הזמן. גם כי הטקסטים המובאים בו באים מימי קדם ועד ימינו גם כי פשט בו , מדרש בו וסוד. הגות ילדית של עכשיו המזניקה את הסיפור מחדש אל התוהו ובוהו שלו הנקרא תהיות ובהיות.יש בספר גם תנועה איטית בין צורות: הספר עגול ובתוכו נפתחים חלונות וגזירות המעבירות את האור מעמוד לעמוד. גם המשחק בין הטקסט המקורי והתוספות הגראפיות והכתובות המלוות אותו מעניקים תחושה כי מי שעיצב אותו היה צריך לקחת הרבה אוויר על מנת לגבש אותו.
ספר הבריאה עגול. לא מרובע ולא ריבוע, לא משולש ולא רב צלעות ספר הנפתח לעיגול כמו הקוסמוס הנברא.
צביעת המילים בצבעים שונים, גזירתן של אותיות שיוכלו להעביר את האור בצורתן מדף אל דף , הקישוטים החוזרים של המילים מעניקים לקורא את היכולת לזהות חזרות ומקצב. הטכניקה הזו באה לחזק את יכולת הקריאה של הילדים בצעדי קריאתם הראשונים . היא מעניקה לילדים יכולת שליטה על היקום המתעורר נגד עיניהם. אך היא גם פותחת בפנינו, הבוגרים, אפשרויות פרשניות חדשות . דרכה מתגלים יסודות חבויים במבנה הלשוני של סיפור הבריאה. למשל מתגלה הקו במילה ויקוו המים. לכאורה היינו צריכים לחשוב שיקוו המים צריך לרמוז על מבנה מעגלי, על איגום הנהרות לאגמים. בנה של מיריק שניר כמומחה למים הסביר כי קווים שונים של מים נפגשים יחד וזוהי ההיקוות.
גם המילה תקווה מכילה בתוכה את יסוד הקו. עניין זה נראה הגיוני שהרי התקווה היא משיכת קו מן הווה אל העתיד כמו החרדה והפחד. ואולם הקו במסורת קבלית מסוימת הוא איזור מסוכן, מיועד לשבירה לעומת העיגולים ההרמוניים יותר אך הסגורים בעצמם. לא במקרה עוצב ספר הבריאה בצורה של עיגול. דומה כי המשכו בסיפור גן העדן יצטרך להחליף צורה. גן העדן עשיר אך מוגבל בארבעת נהרותיו ובסיכוי הגירוש הנטמן בתוכו. התקווה היא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית נוצרית של הזמן הקווי העובר בין בריאה, התגלות וגאולה. על כן ספר הבריאה שעוצב כאן עומד במתח שבין העיגול לבין החלונות הנפתחים בתוכו. בין השטח לבין התגלות של שברו באור החודר פנימה.

סבה של מיריק שניר היה בין חלוצי החינוך בארץ ישראל. הוא הגיע לארץ ולחינוך אחרי שפגש בפגישה גורלית את מניה שוחט בארצות הברית. מניה שהיגיעה לארצות הברית בשליחות תנועת הפועלים הארץ ישראלית יצרה קשר מיוחד עם מרדכי סגל . בעקבותיו עלה ארצה והתיישב בקיבוצה של מניה בכפר גלעדי. הוא לימד במקום שנים עד שנקרא להקים סמינר למורים הקיים עד היום הוא סמינר הקיבוצים. בשלב מסוים החל להוציא לאור פרקים מהתנ'ך ללא אזכרת האלוהים. בתנ'ך שלו השמים והארץ נבראו והאל לא נזכר בסיפורם. חוברות צנועות אלו של התנ'ך היו סקנדל ספרותי גדול. דוברי הציבור הדתי והחרדי שבדרך כלל לא ראו את הספרים עליהם מדובר השתמשו בקיומם על מנת לחזק את שורותיהם לנוכח האויב החילוני. לגביהם הוצאה לאור כזו היתה סמל לכפירה הכובשת ומקעקעת את הדת היהודית. גם תנועות כמו התנועה הקונסרבטיבית והליברלית ראו בכך שערורייה וסכנה גדולה. לפי עדותה של מיריק שניר כנראה שמרדכי סגל עצמו ביקש משהו אחר: הוא ביקש להציל את התנ'ך מהבערות המתפשטת . להציל אותו לאלה שביקשו את התבונה ואת הביקורת, את אור ההשכלה ואת הזכות להתחלה חדשה. מרדכי סגל ביקש כי גם אלו הלוחמים נגד קלריקאליות לא יתפתו אל הבורות. הוא ביקש לא לסתום בפניהם את מעגל השפה העברית , את הסיפור, את תמונת הראשית. שיבתה של הנכדה אל סיפור הבריאה כפי שנמסר במסורת, עם אלוהים לא מכוון לפולמוס עם הסבא אלא ממשיך את דרכו ושולח את תביעתו לאסתטיקה , את רצונו לביקורתיות למקום אחר. לאינטגרציה מתחדשת שלא חוששת בפני המקור ולא מתבטלת בפניו. זו הקולטת את המימד ההיסטורי, האמנותי, האקסיסטנציאלי, הפסיכולוגי בלי לוותר על קוצו של יוד מן המסורת.
מרדכי סגל הסבא של מיריק שניר עיצב את שיטת הלימוד שלו על רעיון המעגל המתרחב. הוא האמין כי מעגלי הדעת צריכים כל הזמן להתייחס למקור ולהתרחב. הוא חשש מהתמחות ואפילו לזו הקושרת על פי היסודות עניין לעניין אך מתרכזת רק בחלקים נבחרים. הוא ביקש לשוב אל נקודת הראשית , להעניק מפתח הפותח אפשרויות ואופקים רחבים. נראה לי כי בתפישת העיגול הסבא נפגש עם נכדתו. אולם היא שצמחה אחרי המהפכה יכולה היתה לשוב אל הטקסט במלואו, לא לחשוש מהפלגה אל על ולצלילה בתהומות השירה, האמנות אך כן לראותם שלובים באותה תנועה דרמאטית לעבר המציאות וקריאותיה.
ספר הבריאה בהוצאתה של מיריק שניר מכוון לילדים המתעוררים לתבונה ולסוד, לאזור הביניים הפורה שבין הרחבת התודעה לבין הארגון של המכלול. אך מסתבר כי הוא מכוון לא פחות אל הילדי שבאדם הבוגר המחפש ללא הרף את המקור לחייו , את אבני הבניין היסודיות , את המעיין הראשוני של פחדיו ותקוותיו. הספר מציץ אל אותה תמימות שנייה של המבוגר שכבר התנסה בפירוק המתמיד, בשריפות , במפלות , בשתיקות העקרות. אדם היודע את הניתוקים ואת התהומות זוכה בפגישתו עם הספר לראייה אינטגרטיבית מחודשת.

דמות הצבר, גם על ע. הלל

מלכות הצבר

הצבר התגבש לדמות, לטיפוס מיוחד , והגיע לגילויו המלא במלחמת העצמאות. עם סיומה דמותו נשחקה במהירות . כשעלה יצחק רבין הצבר הראשון לראשות הממשלה כבר היתה דמות הצבר במורד. הכל היו מודעים לה אך קמו עליה כל כך הרבה עוררים וכועסים , אויבים ומתחרים עד כי כתבו עליה פחות כתבי הערצה ויותר ספרי קינה ושמחה לאיד.

בחיי העם היהודי התגלו מדי פעם טיפוסים שהיו חלק בלתי נפרד מן ההוויה המכוונת את פני הקהילה. החסיד, התלמיד החכם, הצדיק, בעל הבית, החלוץ. דמויות אלו ארגנו את הדמיון הציבורי והשפיעו למרות שלא תמיד אפשר היה לזהות אותן. ברבות הימים החלו לחלק את התואר של הטיפוס בקבלנות והוא הפך למוסכמה של הערצה כל כך מובנת מראש שאיבדה את משמעותה. הדמויות הטיפוסיות הללו נארגו בדמיונו של הציבור לא פחות משנבנו מתוך הזדהות פנימית של נושאי התואר. הן יצרו חבילת ציפיות שהכתיבה שפה, התנהגות, לחץ חברתי שהשפיעו לפעמים לא פחות מההכרעות האתיות, ההכרה הפנימית והרצון של נושאיהן.
גם דמותו של הצבר אינה רק פרי דמותו ותפישתו העצמית של מי שנשא את התואר . היא נארגה לא פחות מחלומות וציפיות של רבים שביקשו למצוא בה פתרון לחידותיהם .

מהרבה בחינות היתה הצבר דמות קשה להגדרה. האם מדובר בכל מי שנולד בארץ ? דורות על דורות נולדו בארץ יהודים ביישוב הישן ולא נקראו צברים. אפילו יהודים שנולדו וגדלו ביישוב הערבי ודיברו את לשונותיו לא נקראו צברים. הם לא נעלבו כי אין מכנים אותם כך.

מה האיץ את החיפוש אחרי הטיפוס החדש? מה הניע את המכתירים אותו בהילה מיוחדת ומה גרם לאובדן ההילה ולכעס המתגבר?

דמות הצבר שהתגלגלה לא היתה דמות ילידית במובן המדויק שלה. מבחינה זו היו הערבים כפי שנתפשו בדמיון המערבי מתאימים יותר.
גם כאשר הערבים הפלשתינאים היו צאצאיהם של מי שהגיע ארצה מעיראק, מצרים, צפון אפריקה והחורן, כבנים לאימפריה העותמאנית הם נתפשו על ידי התיירים והשליטים כמקומיים. אפילו הצ'רקסים נתפשו כמקומיים למרות שלא היו ערבים ובאו כפליטים לשמור על האיזונים העדינים של האימפריה העותמנית בארץ הקודש .
היהודים החרדים שעלו ארצה לא חיפשו להיות טיפוס מיוחד. בבואם ארצה, גם כאשר חיפשו גאולה הם יותר חיפשו בארץ עדות לשממונה כדי להיות בטוחים כי היא מחכה לגאולה על ידי המשיח ולא בכח השינוי המתרחש בטיפוס האנושי הצומח בארץ. מבחינתם ארץ ישראל היתה עדיין גלות . והם ראו בשכניהם מקומיים שקפאו עד בא המשיח.צללים של עבר שנמוג. לדידם יהודי שלא בא ארצה כדי לקיים את יהדותו הדתית כפי שעוצבה בגלות היה חיזיון תמוה אם לא שערורייתי. מי שהגיע לא התכוון להיות חלק מגאולת ישראל שתפציע אלא חלק מצו של שימור שרידים לימים יבואו.

ההשתתפות הפעילה של יהודים ספרדים מארץ ישראל במנגנון של האימפריה
העות'מאנית ,שליטתם בשפה ומעורבותם בשלטון עשתה אותם למומחים של אמת בארץ ישראל אך לא היה להם צורך בכותרת אחרת מאשר סמך טתים, ספרדים טהורים. הם אמנם היו ליועצי סתר ומנהיגי אמת ליישוב היהודי החדש בארץ אך לא ביקשו לעצמם כינוי כצברים במובן המקובל עלינו היום. גם בני העדה של היישוב הישן האשכנזי שחיה דורות בארץ לא ראתה עצמה כצברית . שנים רבות היא תפשה עצמה כנציגת עם יהודי שאיננו פה. כשומרת על פיקדון ולא כילידה המייצגת אופציה לשינוי.

ערבים עירוניים, בדואים פלאחים, מהגרים מקצווי האימפריה היו בני הארץ אותנטיים ותמהו על סיפור שהלך וצמח לנגד עיניהם של מי שדיבר שפה אחרת, שפט עצמו בעיניים אחרות והעמיד בפני עצמו מטלות אחרות.
בתקופה יותר מאוחרת, כשכבר החל צומח הטיפוס החדש של הצבר, אנשים שנולדו בארץ הצטרפו למה שהלך והתגבש כדפוס הצברי. בני ספרדים ואשכנזים, בני שכונות, ואפילו צעירים שלא נולדו בארץ נחשבו לצברים. בשנות החמישים למאה העשרים דן בן אמוץ, היה לסמל הצבריות הטיפוסית ביותר למרות שביוגראפית נשא שם שלא התאים כלל לטיפוס אותו הוא גילם בשמו המאוחר : תהיליםזאגר . החלפת השם לדן בן אמוץ היתה מיועדת לרכוש זהות חדשה. הרי הוא הגיע מאירופה השרופה .לא התחפשות בלבד היתה כאן אלא רצון עז למצוא זהות אבודה.

מהיכן הגיע אלינו דמות הצבר, טיפוס הצבר שהפכה לסמל כה חשוב במלחמת העצמאות ואחריה?
אין להבין את גילוי הצבר במנותק מהתפתחות ההשכלה היהודית שחיפשה את חידוש האדם, את חידוש האדם היהודי. במסגרת זו נולדו ניסיונות שונים לבטא מרד נגד מה שנראה אז ככניעה לשיגרה. כאידיאולוגיה משמרת.
יהודים מסורתיים במזרח אירופה היו מפארים את הילדים שלהם כ 'יפים כנפוליאון'
כ 'שייגצים'. אלו היו שמות חיבה לילדים שגילו חיוניות, שובבות, יכולת להסתדר. אכן גם בתוך החברה השמרנית היו סימנים לגעגוע ליהודי אחר.
האיכרים היהודים שהתיישבו מראשית המאה התשע עשרה בדרום רוסיה ועסקו בחקלאות , היו ברובם יהודים מסורתיים. הם זכו להערצה בלתי רגילה של כל חוגי היהודים. דתיים ושאינם דתיים. הכל הכירו בהם כניסיון לחידוש העם היהודי. שינוי הטיפוס היהודי. גם האנשים שהתיישבו במושבות בארץ זכו להערצה דומה ללא קשר עם יחסם למסורת . הם כבר היו חלק מחיפוש אחרי הטיפוס החדש המבוקש.

בקרב בניה היהודים של ארץ ישראל בראשית המאה העשרים התארגנו שני ארגונים סודיים שהיו מודעים לחיפוש אחרי טיפוס חדש של בן הארץ. הם ביקשו לקחת אחריות על היישוב ועל הציונות הארץ ישראלית . הארגון האחד היה ארגון 'הגידעונים' בני זיכרון יעקב שהקימו בסוף מלחמת העולם הראשונה יותר את ארגון 'נילי' לריגול פרו בריטי. הארגון השני היה קבוצת הגימנזיסטים בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה שהיו מיזמי הקמת הגדוד העברי הישראלי במלחמת העולם הראשונה וההגנה אחריה. שתי הקבוצות הללו היו קבוצות שברובן היו בני היישוב החדש בארץ. למרות המתח ביניהן היו להן תכונות משותפות: שתיהן היו בעלות השכלה . חלקם כחקלאים יהודים הלומדים בבתי הספר של כי'ח ויק'א במושבות וחלקם כתלמידים של מחנכים חובבי ציון. לעתים היו המחנכים באים משני הזרמים גם יחד. בשני החוגים השתתפו כבר חניכים של החינוך העברי בארץ ששינה את ההוויה של בני הארץ. בגימנסיה הרצליה היו הרבה ילדי חוץ, ילדים שנשלחו על ידי הוריהם הציוניים או יתומי פוגרומים. הם הגיעו ללמוד בארץ ישראל והאמינו כי היא ארץ ישראל החדשה. יש תיאורים על בני הגימנסיה החוזרים בקיץ לבית הוריהם בגולה חובשי תרבושים. הם זכו לקבלת פנים נלהבת ועוררו את הדמיון הציוני באופן יוצא דופן כדוגמאות ליהודי החדש. יש סמל בכך שהמחזור הראשון של גימנסיה הרצליה סיים את לימודיו בשנה של 'מלחמת השפות' אותו פולמוס מר על שפת ההוראה של הטכניון שעמד להבנות .הפולמוס והמלחמה על כך שבטכניון ילמדו עברית ולא גרמנית הקיף את כל היישוב והעולם היהודי הממוסד . מלחמה זו לא היתה אפשרית אילולי תמיכת העיתון הספרדי בארץ 'חירות' שמוכן היה להיאבק למען העברית ולעמוד אפילו מול הלשנות של חלקים בציבור בפני השלטון הטורקי. המלשינים אולי קראו נכון את משמעות המאורעות והבינו כי אפשר להצביע בפני השלטונות ולהלשין על רעב עצום לאוטונומיה יהודית בארץ ובמרכזו עמדו בני ארץ ישראל החדשה.
בתקופה זו של לפני מלחמת העולם הראשונה ובתוכה כבר ניכרים הסימנים הראשונים להתהוות דמותו של הצבר: הוא בן הארץ הנאבק על עקרונות היישוב החדש. הוא דובר עברית. אך חשוב מאד להדגיש כי פה מתחיל להסתמן גם קו פרשת המים בין בני המושבות המזדהים עם המשק והפוליטיקה הגבוהה או המעשית של הממסד הארץ ישראלי, אנשים שטופחו על ידי כי'ח ויק'א לבין אלו המפנימים את האתוס של הפועלים חלוצי העלייה השנייה. צעירים בני הארץ מהיישוב הישן ומן העלייה הראשונה הזדהו והיו מוכנים לעבור אל חבורות החלוצים . עולים אלו אמנם לא היו בני הארץ הם היו סחופי רעיונות חדשים. הם חיפשו בצעירים בני הארץ את הטיפוס לו ציפו. מי שרעיון התחייה לא יתלווה אצלו בניכור, בשקר עצמי ובייסורים. עצם השייכות לארץ, הדיבור העברי מילדות, הקרבה לאדמה ולעבודה, היכולת להכיר את הטבע לפרטיו ולשיר את השירים יעניקו לו תכונות שיתאימו למשאת הנפש של החלוצים. הקשר בין החלוץ לבין בני הארץ לעתים קרובות העמיד איכרים בני מושבות מול בניהם. אחים מול אחיהם וקרובי משפחתם. מי שמסרב להזדהות ומנסה להגן על הוריו מתיישבי העלייה הראשונה מן הביקורת המוטחת , בחזונם בן הארץ יהיה מי שמחזיק משק ולוחם נגד הצעירים החדשים מקרוב באו, מי שמעדיף את בירות ואת פאריס כמקור השראה ולא את צעירי המהפכה הרוסית הם נקראו בשם שבח שהופך בפי רבים לשם גנאי: בועזים. לא צברים : אנשי אדמה הרואים בפועל העברי העברי עוד אמצעי להתמודדות כלכלית של חקלאי , התמודדות קשה, שאיננה לפי כוחות פועלים יהודים נעדרי ניסיון.אך היו גם בני מושבות שהזדהו עם הרעיונות החדשים שהביאו אתם העולים הצעירים. הם מגיעים אל חברות של חלוצי העלייה השנייה ואחר כך השלישית לעתים משום שהתייתמו או משום שהוריהם איבדו את מקור פרנסתם ואת ביתם. לעומת רבים הם נערים ונערות שחשים כי העולם של ארץ ישראל אינו קטן להם. חלק מהם אמנם כבר עורך תוכניות לנסוע לחו'ל ללמוד, אך בקרבם כבר נובטות התכונות שיהיו תכונות בהן מפורסם הצבר:הכנות. העומק הרגשי המתחפש לעילגות דיבור. יכולת הביצוע המעולה לעומת עודף הדיבורים והמעופפות. התיאורים הראשונים של צברים אלו כבר מופיעים בספרות העלייה השנייה . גיבורו של יוסף חיים ברנר בשכול וכישלון חנוך או עמרם במכאן ומכאן מייצגים כבר את הניצנים של הטיפוס שיקרא הצבר.הציירת אירה יאן, אהובתו של ביאליק ציירה בירושלים דמות נשית עטורה כתר צברי. הצבר הרי אינו רק קוץ . לא רק דוקר מבחוץ ורך מבפנים. בתקופה ההיא הצבר מצייר בקווים ברורים על פני הארץ גבולות שבין חלקות , בין כפרים. הוא המגדיר קווי מתאר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים דרמטיים בחברה בארץ ישראל. היישוב החדש הוא שמקבל על עצמו אחריות על דרכי הממשל. בתי הספר הגרמניים של רשת עזרא מלפני המלחמה עוברים לידי ההסתדרות הציונית . הם נתונים תחת אחריותם של מורים רדיקלים בתפישתם את הארץ. כבר אין שאלה לגבי השפה, הדגל, הסמלים.

החלוץ איש העלייה השלישית העולה ארצה מצטרף רעיונית לקווי מחשבה של קודמו איש העלייה השנייה אך הצעירים הם רבים יותר ורדיקלים יותר. הוא מושפע על ידי השבר שפקד את העולם. הוא כבר קנה רעיונות קיצוניים לחידוש . השם חלוץ מוסיף להיות בעיני רבים מהוותיקים בארץ כינוי של טיפוס מוזר, תלוש, מדבר יותר מדי, לא מגלה התמדה ולעתים אחרי נאום חוצב להבות קם והולך מן הארץ. החלוצים הצעירים שמגיעים ארצה מחפשים את בני הארץ ובני הארץ מחפשים אותם.

בשנות העשרים הועמה דמותו של איש המושבה. הוא כבר חש שמישהו גונב לו את ההצגה. חלק מבני המושבות והעיר מצטרפים לחלוצים. הם ממשיכים את הרומאן בין החלוץ ובני הארץ. רבים מהחלוצים מגיעים יתומים אחרי המלחמה והפוגרומים. אין הם יכולים להיקלט במסגרות הידועות. הם יוצאים לפנימיות ולקיבוצים. משפחות של עולים ארצה ועוברות את משבר ההגירה באופן קשה. הן מצטרפות לתקופה ארוכה לחוג הרואה בבניו את התשובה לשאלות כמהגר. בבית מגמגמים בכל שפות נדודי ההורים. הם מבקשים שבניהם ידעו עברית ואפילו ילמדו אותם. לדידם הבן ה'שייגץ' המעיז להשתייך לארץ ולשפה הוא השורש, הוא התקווה. ההורים מבקשים מהבנים שלא ישכחו מאין באו אך במיוחד שיהיו שייכים לנוף החדש,שידברו עברית כשפת אם, שיעסקו בפעילות , לשפה, לפעילות הנחשבת. המורים מלמדים את הילדים לא רק אותיות אלא להגדיר צמחים, לעדור בגן הירק, להיעזר במיכון החדש, לחלום על חברה צודקת שלא על מנת ובידע. עליהם היה לשלוט במכונות החקלאיות . בדרכי הפעולה שגיבשו המרכז לא היה להתפרנס אלא להכין תשתיות לארץ שתוכל לקלוט את כל מי שבדרכו לארץ נחסם פיסית או תרבותית.

התערובת המיוחדת של בני מהגרים ובני מהפכה העמידה במבחן חמור גם את המהגרים וגם את המהפכנים שהרי אף אחד מהם לא היה נקי מן הבעיות של השני.הטיפוס החדש המתגלה והולך מתגלה גם המסירות ללא גבול וגם הגבוליות הנובעת ממנה. מתגלה גם ראייה רחבה של העולם הנובעת מאי מוכנות להצטמצם באופקים של הכאן העכשיו, הסובב והמבלבל בפרטיו וגם הסתערות דוגמטית המסדרת הכל במגרות מסודרות מראש . בקרב בני הדור צומחת גם נכונות לנהוג בקיצוניות וגם סתגלנות קונפורמית.

לחלוצים החלו להיוולד ילדים. גם אם עזבו את הקבוצות, את הקיבוצים, את החבורות, גם אם היו לפועלי תעשייה ופקידים בעיר חלום הצבר מרחף אצלם : בניהם יפתרו את חידתם. הם יזכו לחיות על פי קנה המידה שהוריהם לא תמיד הצליחו לחיות על פיו. החשוב הוא שמה שהחלוץ ראה כמהפכה יהיה אצל ילדו טבע. כל פצע שלו וכל גמגום הוא עניין שיסתיים עם דורו. הבן של החלוץ יהיה צבר. הוא ידע עברית ושמות של צמחים הוא יטייל בארץ כבביתו ויהיה מסוגל לעשות כל עבודה בלי ייסורי הסתגלות. הוא יהיה פאטריוט, רחוק מפראזות וקרוב תמיד למעשה הנעלה והאמיתי. החברה בה יגדל תטפח את היופי החירות והאחריות. היא תהיה חברת פועלים. בעלי הכרה אך לא נואמים גדולים אלא מסתפקים במועט כדי ליצור לא כדי להסתגף.

מעט מאד אנשים היו מסוגלים לחיות לפי כל תווי ההיכר של הצבר אך הוא כבר נוכח בחייהם של הרבים. הברית בין החלוץ לבין הצבר התגלמה בתנועת הנוער הישראלית. קשה היה להקימה כי היה בה משהו לא מובן. כיצד נחיה מהפכה אישית כאן בארץ, בלי להתנסות בקפיצה מארץ הלידה אל ארץ המולדת בה ביקשו לרקום את חייהם? האם ניתן לחיות את חיי החלוץ כשההורים כה קרובים, מבינים את השפה ואת אורח החיים אך לא חיים בהם? כיצד יוכלו חלוצים שלא חיו את ילדותם כהוויה מיוחדת הנושאת ערך עצמי להדריך אנשים שכבר ראו בילדותם בארץ ישראל חלק בלתי נפרד מחייהם כיחידים, כמשפחה, כחברה, כפוליטיקה?

צברים שהחלו להתארגן ראו עצמם כנושאי אופי ערכי תרבותי . המוצא הביולוגי או העדתי שלהם לא היה תנאי. זה לא היה המבחן. צברים לא היו בני אצולה הם היו צעירים מחוגים שונים שביקשו להזדהות עם קווי האופי ועם תרבות החיים של החלוץ שהנחיל תורתו לצבר. במעבר לבני הארץ תורת החלוץ אמנם נראתה קצת אחרת . כאב השפה וסלסוליה המלומדים נשרו. הצבר צריך להתגלות כאיש ומפות טופוגרפיות כאיש טבע ועבודה ושיגרת חבורה. היה איש פרגמטי אך לא מבוער מחלומות.

לקראת שנות הארבעים של המאה העשרים אפשר לומר כי התשתיות לצמיחתו ונצחונו של הצבר כבר היו מוכנות. אך גם המכשולים כבר היו ערוכים. ההיסטוריה בעולם ובעולם היהודי החלה לאיים. מצד אחד נוצרה ברית בין הצבר לבין חלוצים שהגיעו אך מצד שני הפערים גם גדלו. רבים מן העולים הצעירים חוו רדיקליזציה פוליטית הן בגלל מאבקים שהתחוללו בעולם וסימנו את שבר הדמוקרטיות, את סופת הפאשיזם והנאציזם, את סימני האובדן של העם היהודי. האם ובאיזה דרך יגיבו הצברים לאירועים הדרמטיים?

המצור על הארץ בראשית מלחמת העולם השנייה , מלחמות המדבר ומצרים והסכנה מצפון על ידי שלטון וישי בלבנון וסוריה. הגיוסים לצבא ולפלמ'ח קראו לצבר קריאות דחופות ודרמטיות. מתהווה כור היתוך של לוחמים . מסעות , זמר מגבש, שפה וסלנג, נביטה של ספרות ושירה עוממדים בצל איום קיומי ומלחמות. איום זה סודק לא במעט את החלום הצברי. האתגרים הרבים והעוני המלווה אותם יוצרים דיסוננסים רבים . יחסים מורכבים שבין הורים וילדים, הפנמה עמוקה של ערכים יחד עם רצון לאוטונומיה דורית ורצון לא להשלים עם הדלות והנוקשות של ההורים וחבריהם. החזון הקיצוני של בניית חברה אחרת נסדק בעקב הצורך להיות מעורב בפוליטיקה ובמלחמה שמוטטה רבות מהציפיות. הצברים כבר נולדו לעולם אחר ועשויים היו לנתב אותו למקום אחר. הם מעורבים מאד במשימות שקבע דור החלוצי אך מבקשים לשאול שאלות חדשות. הם מבקשים להיות יותר יעילים, יותר עשירים ובמיוחד הם מבקשים רשות לחלום את חלומם הם לחידוש החברה. הם מעוניינים בצבא, באמנות, בהשכלה.

הצברים חולמים על המדינה שתפתח אופקים לחלומם. שתתן מענה לעם היהודי. למרות הלכי רוח כנעניים הקיימים בתוך החברה הצברית נראה כי כי הם לא מגלים רצון לנתק את מחויבותם לעם היהודי . רדיקליות כנענית המבקשת לגזור מן הלידה בארץ היתר לניתוק מן העם היהודי והוויתו, תביעה לצמיחה בלעדית הנובע מן הנתק, זרים לדור . הם מסתפקים בסגנון. אך הם חשים בעומק הפער הנפער בין יהודי התפוצות למדינה שתקום ותשאל את השאלה הגדולה של קיבוץ הגלויות. בימיה הראשונים של המדינה לא היה ברור כי דווקא מדינת ישראל היא שתאפשר את הבחירה לא לחיות בה ולייצא את התרבות המקומית כתרבות ושפה של עוד קבוצת מהגרים לארצות המערב.

לפני ששים שנים החלה מלחמת העצמאות. למרות שרבים חשבו על האפשרות שהיא תפרוץ. למרות שהחלו הכנות ואימונים, נאגרו מחסני נשק, הניעו שליחים להביא אנשים וציוד , למרות הכנה פוליטית ממושכת , ואולי בגלל כל אלה ההפתעה של מלחמת העצמאות היתה גדולה. הפתעה היא גדולה יותר דווקא כאשר עורכים לה הכנות. המפגש עם המוות, עם החורבן עם המפלות והנצחונות האכזריים, הפרידה מן החברים והתפוררות של חברות בעקב כך. העמידה של אנשים צעירים בפני התמוטטות והגשמה של חלומותיהם בעת ובעונה אחת ובדרך כל כך קשה חוסר היכולת לעמוד במחויבות הפנימית כלפי אלה שלא חזרו והתמורות המהירות מסביב יצרו מתח רב. גם תחושות של התעלות וגם של נפילה גדולה. ההורים החלוצים ידעו את השכול . במלחמה הם חיו בסתירה נוקבת כמו שניסחה זאת רחל ינאית בן צבי במכתב ליצחק בן צבי המתאר את נסיעתה לירושלים בשיירות בזמן המצור. מה זה ? שואלת היא, הילדים האלה צריכים להגן עלינו המבוגרים החלוצים? הם ילדים! מציגים את סיפור ניצחונם אך לא תמיד הם עצמם חשים את הניצחון. לעתים קרובות הם יודעים כי הניצחון מר. בני הארץ יחד עם עולים שהגיעו מן התופת יחד עם חלוצים ועמך רב מכל מגזרי הציבור עמדו בקרב הנורא. עליהם לפלס דרך לניצחון האמיתי והוא כבר לא שלהם אלא של אלו שלמענם יצאו לקרב: העולים שיגיעו.

מדינת ישראל לא היתה פנויה לטפל במשבר הצבר. לדידם של מנהיגיה עתה הגיע המבחן הגדול ואין אפשרות להתעכב ולטפל בפצעים. יש להפוך את המדינה למסוגלת ליצור תשתיות לעולים החדשים, יש לטפל בבעיות ביטחוניות הנובעות מגבול פרוץ ופליטים ערבים שמתחילים להבין מה קרה ומנסים למצוא דרך חזרה , אם על ידי פעילות פוליטית כלכלית שתלחץ על ישראל ותאיים עליה והן על ידי הסתננויות . יש להקים תשתית חקלאית במקום 400 הכפרים הערביים שננטשו במלחמה. לתת לחם לעולים המגיעים בהמוניהם. יש לספק עבודה ולמלא את החללים הרבים שנפערו. תחושת הדחיפות מביאה להחלטות גורפות, לדרמות פוליטיות סוערות. הרבה רגעים שבהם נראה כי הבניין חי בסכנת קיום או מבחינה ביטחונית או כלכלית או דמוקרטית מביאים למתח גבוה ביותר שמקצץ בנטיעות של צמיחה של מנהיגות חושבת ומבררת. יש מדינה ויש צבא יש מוקד החלטה וגיוס של משאבים להגשמת ההחלטות. כל אלה מורידים מערכן של מערכות לא פורמליות. של הרעות והזמר, של תנועות וולונטריות, של דו שיח מתמיד על שאלות מטרה וערך מכוון. המדינה החדשה מעלה את כוחה של אדמיניסטרציה מבצעת. נראה כי יש כורח לבנות בסיס של תמיכה פוליטית למימסד. הנפגעים נמלטים לעשייה אלטרנטיבית ורקמות החברה

הצברים עצמם עברו מלחמה נוראה. חלקם מקימים יישובים. לעתים באותם מקומות בהם לחמו. לעתים כנקודות בספר החדש שנולד. אך הם נקראים עתה גם למלא את השורות של הפקידות , להיות השלטון, לצאת ללימודים, לעשות לביתם . אך איזה בית? כיצד לממש את חלומם הצברי? בתקופה זאת בטקסים מבינים את גודל עשייתם להבאת המדינה. סיפוריה של המלחמה , שיריה, הישגיה, מחפשים ביטוי .אך הם אינם רוצים מצבות של גנרלים רכובים על סוסים, תהילת מצביאים גאונים, שמחה לאיד האויב המובס. האתוס שלהם שונה . החברה השתנתה. רבים מן הצברים מסתגלים לשינויים. ממשיכים לדבר באותה שפה אך חיים במקום אחר. מצד שני קמה ישראליות המקיפה את בני הארץ שהשתנתה. האם ירשו בני המדינה את המורשת הצברית או מוטטו אותה? כנראה גם זה וגם זה מצביעים על אמת חשובה. הצבר הותיר מורשת אך לא קודקס חוקים, שירים אך שירים הקוראים ליצירת עוד שירים, שפה שחיותה מוכחת על ידי תמורותיה.

שורו הביטו וראו

ששים שנה ועוד רגע. כי כל רגע הוא ראשית. כאן בצפייה לדפים מן האלבום שלנו נקרע חלון אל תולדות ששים שנה של מדינה ושורשיה. נתבונן באלבום של אנשים, נוף, אירוע. זה החלון שלנו. ממנו ראינו את שהתרחש. ממנו ניחשנו מה ילד יום.

שיתפנו במפעל את המשורר ע. הלל משורר צבר. מאלה עם הבלורית והחן. בן התכלת והקוצים שיצא למלחמת העצמאות , הקשה במלחמות ישראל והוא צעיר וחולם. לימים הוא היה למתכנן חידוש הנוי של עין גב , חידוש שבוצע על ידי אריה זינגר שלנו שנפל במלחמת ההתשה.

בן הארץ מהלך בנופה , משתכר בשמש ובאור. מבקש זירה לפעולה. שר , אוהב ומאמין ביכולתו להיות כוח טבע, בורא, חי, תוסס , פעיל.

מלחמת העצמאות היתה לו ולחבריו מפגש עם המוות, עם החורבן, עם חלומות חשופים והרס איום. הרצונות הותכו, הפצעים נגלו, הספקות הודחקו אך רחשו. הנעורים חלפו בסערה ובזעזוע.

אל אלוהים
מדוע יצרתני אדם ולבי מת להיות מדבר, או להיות הרים.
או להיות רוח!
ועיני- להיות שמים, ושמש!
ואתה נתת בידי המתכת הקרה להרוג ברואיך הקטנים.
ואני אמות מספר קומתי והולך להרוג חגבים כמוני,
אמות מספר קומתם,
בעוד נפשי מתנפצת להיות נצח!
ולך אלי, אין קץ שנות אור, הוית כל!

במעלה העקרבים בואכה עמק הערבה, נגד אדום,
ראיתי אפסותי, עד כלותי בכי.

יה- אלי.
הורד על נפשי דומיה.
סגור לבי מלפניך בשערי אבן או תופת.
הסר עולמך מעיני, שים לילה על הארץ;
יה אלי, יה אלי, שים לילה!

אנשים שהתנסו בבגרות בטרם עת, נפגשו עם מוות וניוול.

… אז התחלתי למנות את שנותי והנה עשרים ושתים.
ואני זקנתי מאד.
לא ידעתי מתי, אך ידעתי שקפצה עלי הזקנה.
אפילו שערי שחור,
ובשרי לוהט עלומים עדן.
ומששתי עצמות גולגלתי, וחשבתי מחשבה רחוקה וחותכת,
ובא אלי פחד.
אבל הפחד דיבר אלי בשלוה. כי חכם היה.
ואני בכיתי בכי מר מאד על פחדי שחכם, ועל אבדן כסילותי ממני
ואמרתי לטרוף דעתי בדמעות עיצבון.
אך דעתי צפה כאמת.
ונבעתי מאד לדעת כי יותר לא אוסיף כסילות,
רק אוסיף עוד חכמה ומוות.

…אבל החושך נותר ריקן ולא ניגן.
ואצבעותי חשו ברדת זויות פי במרורות וביגונות,
אפס קפואות היו לאין תנחומות,
ואני לא ביקשתי תנחומות.
כי אני ידעתי הבל הנחמות, כהבל האשמות או החרטות,
והבל הכיסופים אל אשר לא יבוא.
כי זקן הייתי מאד.

ופתאום לא ידעתי את שנותי, אם לפנים היה הדבר,
ואני בן גבורות,
או עדיין שנותי עמי, אפס הוזה מרחקים חותכים.
ונפשי נטרפה מצער כי אני ידעתי מאד.

ידעתי כי לא יבוא בי בקר.
והבקרים שיבואו לעולם יהיו בלעדי,
הילדים שיבואו לעולם יהי רק בילדים הנולדים מחדש,
שאינם יודעים שהוא בקר.
על כן הוא בקר להם!
ואני שכבתי בחושך, וידעתי שנפשי לא תצחק עוד,
אפילו אצעק צחוקי מלוא גרון.
וידעתי שלא אקטוף פרחים,

המלחמה ההיא פחדיה ואימתה הביאו אותו לתפילה נוקבת לשלום

שים שלום

מה צועקים תרנגולים מתהומות ליל?-
קול צריחתם יורה בי כחיצים.
אסוף זנבו, נס עדר התנים
ניבא רעות.

תר בז
חמות דמים.
נבעת בחלוני ברק חרדל.

אלי,
מה האותות על ספר ליל?
בלילה בלילה באשמורת שניה בדממה
נבעת אני משנתי אל החוצות,
רץ נלפת אל החלונות הכבויים
לשמוע נשימת האדם.

מלוא עומק הרגעה נושמים האנשים, נושמים עדנה.
אפס חלום רובץ על חזותם
או היא המית הרוח באוזני?-
אם האושה הסתומה של עצי המחט?-
נדמה, היא נהרת הסהר הכושפת כתלים גגות ודרכים?—
אך אני הדרוך מתא אל תא, עד קצה עצב,
נחרד כל בשרי לשמוע!
האנשים חולמים מפחד הבאות.
כל הנושמים חיים עדן, רק חלומם רוחף סתומות.
יש אשה הנושקת לאישה הנרדם
נבעתת שוב לראותו שב סומא מלחמה,
הלום אימים או שוטה, קיטע רצחני,
או שאינו שב עולמית.

יש איש המביט אל חשכת תקרתו
לבו פתע מלחש:
בני אבשלום, בני בני, בני אבשלום-

ויש נערה הנדמית פתאם, צונחת חורת לב
למראה שם אלוף אהבתה
שם אלופה במסגרת השחור בעתון הבקר,
והנה חולה מכת- נפש.

נכנף אני בלחש הנפעם, הגח מירכתי ליל-
הו, האנשים העמים, גזע האדם.
הקשיבו כלכם, כל הנושמים עדנה;
איש על יצועו ושפת הורתו
הנה תפילה על נפש:
אל תבוא.
אל תבוא בנו הרעה.

כבדה צעדת הנוטעים,
רחבה רנת קוצרים.
נהדרים שרירי גבר בהדרכם למשא.
נפלאים אשרי אשה באהבה

לעת חמס, כאפר ממרומים, ירד נוף לא נודע על כל אלה
ייפול כבלהת הרי הגעש הסומים

ירושלים, עיר דוד, קרית תהילים
תהפוך מדבר אבן.
אין פשר לתמונה;
כעיט על פני מים רוחפות המילים על הבינה.
רק צילן מחריד מנוחות קרקע.

הו אתה.
תהיה אשר תהיה.
עשה בכל גבורתך-
כשוף אבק השריפה לקמח,
התך התותחים למצילות עדר וגדיים,
חן מפלצות הפלדה לעגלות טף וצעצועים,
הפץ הצבאות המתגודדים איש לשפתו ולנחלתו

ארץ , עשי מעגלותיך שלום,
גאה נא הים הגדול לשלום,
שמים רבו כוכבים לשלום.

הו אתה
שים שלום, שים שלום!

ולאחר הימים הנוראים ההם קמה מדינה : שיגרה חדשה ומשימות לאין ספור. גם עייפות ורצון לברוח.
כל עולה שהגיע ארצה הגיע עם כאביו, צרכיו, הלילה הקודר לא היה לשחר חדש אלא לצהרים לוהטים. רעידות אדמה. פצועים, חרדים, צריך ללכת בעקבות הקולות הקוראים לממש את שנחלם. אך יש שהעדיפו את השכחה, הורידו מסך . נטשו. לבשו עוז וחוצפה . כאן בעין גב קרע הפילוג. נאחזו בשדות ובבניין והלב תהה האם נוכל?

ע. הלל מצא דרך לשוחח עם חלומו. הוא החליט להעמיד עצמו לרשות תכנון הגנים. לשיר את שירת הילדים. לשוב אל ימים של בראשית כדי לאתגר את הקיים.

להעמיד את המפעל במבחן הילדים . לא רק במשפט אבות קדמונים או כתבים
עתיקים . לראות דרך משקפת של אחוות הילדים וניסיונם. לבדוק את העולם בחושיהם המחודדים. ברעב להתנסות ולמשחק, במודעותם העמוקה כי העתיד יבחן אותם שוב ושוב אם יביאו אליו את התום, את החוש להתחלה, את אהבת הילדים ואת פליאתם העמוקה.

. להעמיד את המפעל במבחן הילדים. במבחן ההתחלות שלא התקמטו בתלאות הזמן. לפני התירוצים והבריחות, קרוב לטבע הדברים, לשאלות, לפחדים, לחלומות, למשחק ולריאליה בטרם נלכדה ברשת המילים והשיטות. להעמיד את עצמנו במבחן ילדים זה לשים לב לזכות הילדים לילדות. לא לשעבד ילדים לבגרות כלואה במסגרות קשוחות של ניצול ושררה. לא לראות הכל מזווית הראייה של הנצבר אלא לחוות כל נולד כסיכוי. לא ילדות של אילוף חושים וכוחות אלא של גילוי מתמיד של היחיד והיחד. בכל רגע שנראה כי הסתבכנו לשוב אל נקודת המוצא לבחון את הדרך שעשינו על פי נקודת המבט של הילד. מישהו קרא לזה ילדותיות, השני נוסטלגיה. מישהו כעס על הסוגריים המרדניים שביקשו לבחון לרגע בעיני ילד תורות ומסרים בעלי סמכות . המפעל מורכב ומשתנה ומדוע לשוב אל געגוע שהוא בחינת עצלות הלב? אך בכל זאת יש צורך במבחן הילד כדי שהמפעל לא יהפוך לתירוץ לביעור הילדות.

העמדתו של המפעל במבחן הילד היא תביעה לדעת האם אין הוא עוד אוסף של בגדי מלך חדשים שכל ילד תם יגלה כי כל המתהדר בהם ערום. מבחנו של הילד הוא גם המבחן בו הילד גילה את החור בסכר והושיט את אצבעו כדי לסתום ולהציל. בתום ילדותו ידע כי אין ברירה אלא להתייצב באחריות ובתום למרות שלא הוא זה שטעה אלא בוני הסכר.

אפשר היה לנצל לרעה מבחן זה של ילדים .האם לא יהפוך לפולחן של בוסר? האם לא יהיה בו היתר שלא ללמוד ברצינות את שנצבר בדורות רבים? האם לא ינצלו את מבחן הילדים כבריחה מהתמודדות והכרעה, כהוצאת קיטור מסלפת ומשחררת ממאמץ?
פעמים רבות מבחן עיני הילד הוצב דווקא על ידי אנשים שעברו מבחני בגרות קשים במיוחד.
לא אביט אל עיני הנערות
ואל עין הרקיע,
כי אבדו ממני לבות הפרחים ולבות העינים,
ולבב הרקיע.
ואני אבוש לגעת באלו אשר חסרתי את לבבם.
ואני שכבתי כל הלילה בחושך מת- עינים.
ובחוץ ירדו הגשמים למטה, והיתה רוח.
ואני לא חיכיתי לבקר.

זה האיש שכתב את שיר הילדים העטלף:

בבקר שאלתי את העטלף:
-נכון שאתה עכבר?
-שטויות, אני ציפור!
העטלף אמר.

בערב שאלתי את העטלף:
נכון שאתה ציפור?
-שטויות, אני עכבר!
העטלף אמר.
אכן יצור מוזר!

למחרת שאלתי את העטלף:
-מה מעשיך ביום?
– ישן.
ומה בלילה?
-חכם.
איפוא הראש?
למטה.
-ואיפה הרגלים?
-למעלה!
ומה שלומך בדרך כלל?
טרללה!

הבקר , הלילה, הפיכחון והתקווה, האחריות שלאחר כל אלה הם הנטל שהוא שם על עצמו: עטלף, יצור הלילה, יש בו מן העכבר הנובר החרוץ ללא מעוף והציפור הממריאה אל על לא כמסקנה אלא כהתרסה. העטלף החכם בלילה. האם חכם הוא כי לא רואה? החשיבה למטה כמו ראשו של העטלף הישן, בראשו הרגלים. הוא עודו מהלך. אך מה נותר? השובבות, הילד התוהה ושואל,

מה עושים העצים?
צומחים.
ומה הבתים?
עומדים.
והעננים מה עושים?
נוסעים, נוסעים!
והקוצים?
שרפות!
ומה הציפורים עושות?
עפות, עפות.
אז מה עד שמתעייפות.
וההרים מה?
מאומה!
והרכבות?
מהומה!
והצאן?
אבק.
והאניות הנוסעות בים?
מרחק!
ומה עושה הים?
ים ים!
והשמש?
יום!
והכוכבים?
נופלים!
אז מה?
ככה.
והאדמה?
במקומה נחה.
ואני?
מה אני עושה?
כלום.
רק שואל.

פליאת הילד ביקשה להשתחרר מאימת הפיכחון של המבוגר . להעניק ראייה חדשה וכוח לא להיכנע.האירוניה הילדית , אינה אירוניה מבחינת הילד. היא רק נראית כך על ידי המבוגר שעליו מוטלת החובה לפעול, לעשות, להשאיר עקבות בדרך אל תוצאה שלא תמיד מגיעה. המבוגר הוא שחש בעומקה של הפגישה עם הילד ועולמו והוא מביט אחרת על חייו ועל מגבלותיו.

מי יכול?

הים כחול
ונורא גדול
ואין סוף לשמים.
ובלילה הכוכבים רבים כחול.
והחול?
מי יכול למנות את החול?
ומי את טיפות המים?
ואת הטל המנצנץ?
וכמה עלים לעץ?
ומי יכול בשמים לתפוס ציפור?
ומי פרפר?
ומי אור?
והר?
ומי יכול לקחת בקר
וערב לסגור, ולחבוק צהריים?

אני בקלות
יכול!
והכל, הכל,
פשוט;
בעינים!

כאן נראית השקיעה והזריחה ההיסטורית, הבקר, הלילה והצהרים בעיניים של ילד. של מי שעדיין לא פצעו את התפתחותו ולא הזניקו אותו להתמודדות הריאלית עם גבולותיה. כאן אפשר לצאת מעקרון של תקווה לחזור אל הקופה הנעולה של הילדות, לפרוץ אותה בכוח הלב ולצאת אל סיור מחודש ויוצר. שהרי ילדות זו בנוף הארץ גונזת בתוכה דמויות ועלילות, זיכרונות ומילים שלא רק באו להסתיר אלא לעורר

הכל זהב

כי גדולה אהבתי ממני

שיר אהבה

כי אשא את עיני אל כינור עולם אהבתי,
אשתחו אפים ארצה.
כי גדולה אהבתי ממני
וגואה על גדול נפשי, לבוא אל היכלות השמים הרחבים,
לשאת אברות- נצח על אופקי הלילה האפלים, פתוכי
הבכי השוחק, הנוצץ כוכבים.

אהבתי גדולה ממני,
ונשאת במעוף רחב על אופקי הסימפוניות האדומות
של הזריחה הנעורית והשקיעה הישישה.
אהבתי נושאת אותי כיונה הנושאת את גוזלה מעל הימים הרבים
של מבוכת מחשבותי, ומעל מדבריות השממה של
הרהורי האבודים,
ומעל ג'ונגלי הפרא של דמיונותי, ותמהונות פליאתי- עולם.
אהבתי גדולה ממני.
כתוגה הגדולה מן היונה הגזולה,
וכבדידות הגדולה מן השה האובדת.
אהבתי בוכה עלי.
והיא סופדת עלי- גוף משכנה בן המוות.
אהה, כי אהבתי בת נצח היא!

אהבתי מנגנת בכינור העולם, ומנגינתה אור!
ונעצמות עיני בשרי באור, ונפקחות עיני רוחי: והנה חושך!
הוא חושך היותי בשר!
הוא חושך בכי הדמים הצולפים! הוא חושך אימת הבשר מכיליונו!
הוא צל המוות!
זה צל מוות נורא מן המוות, מקנאתו לחיים בני המוות!
מקנאתו העזה, הסכינית, באהבה בת מעוף הנצח!
ואהבתי בוכה עלי- אוהל משכנה קצר העת,
ומרכינה עלי כנף רחומה.
נושאת אותי כגוזל.

אל האלוהים!
גוף נתת לי והוא ימות;
ואהבה נתת לי והיא תחיה!

ונפשי נקרעת מבכי!

הם כתבו לילדים כדי להתקומם, כדי לפתוח את דלתות המרי. העלו על ראש שמחתם את ימי ילדותם כדי להציב סכר בפני בגרות שדופה ונטולת אחריות. בימי מבחן החברה הבוגרת היתה צריכה לקחה ברצינות את האתגר לפנות חלל לפליאת הילדים ולתם. כך יוכלו לגלות את עצמם ולבחור בתרבותם.לא משום שלא היה לה מה להעניק אלא משום שהיתה מוכנה להעמיד את עצמה במבחן גדול.

גורדון ובובר

גורדון ובובר

האם הלוליין הוא איש רשת הביטחון או רשת הביטחון באה להגן על הלוליין?
הניתוח של תהליכים פוליטיים או על השפעת הוגים על מדינאים מתעלמת הרבה פעמים בכך שההוגים מבקשים לשנות את הגדרותיה של הפוליטיקה . שהם מכוונים עצמם למציאות שלא קיימת. או לתור הזהב שהיה או לדור שבו לא ניתן יהיה לצאת מהמבוך בעזרת חוט שנפרש קודם. הוגי דעות מעצבים קנה המידה עתידי להצלחה או לכישלון של הפוליטיקה גם כשהם פועלים כאן ועכשיו.לכן מחזירים אותם למוקד דווקא כאשר נראה כי הפוליטיקה שהיתה נשברה או על ידי משבר או על ידי פתרון שמייתר חלק מהתמיהות שהניעו את גיבוריהן. אני מניח כי פעם מנהיגים היו מתהדרים במספר הקרבנות שהם הביאו על אויביהם. המלחמה היתה סמל לניצחון ,היום סימן לסבל מיותר. משהו קרה לקנה המידה. פעם כלכלן לא היה יכול להיות מנהיג פוליטי אלא יועץ סתרים. מרקס תרם תרומה משמעותית לכך שהכלכלה היא מודד להצלחה מדינית. מישהו קורא את הנסיך של מקיאבלי כדי ללמוד טריקים ומישהו אחר כדי להיזהר מהם. מישהו קורא אותם כמאמץ מכוון לערוך תמורה ונלכד ברשת של האמצעים.אחר קורא אותו כדי לגלות את השקרים המלווים את העשייה הציבורית . אך אחרי מקיאבלי הפוליטיקה כבר לא נמדדת באותו קנה מידה.
חלוצים סיפרו שגורדון אמר שאנרכיה לא מעניינת אותי כמו שגם צמחונות לא. הצמחונים מדברים על אוכל ואין להם חברים האנרכיסטים מכורים לשיקולים של כוח ושלטון על ידי שהם שוללים אותם. צמחונות חשובה אך כשהיא מסתירה תאוות שלטון היא רוצחת את עצמה. אנרכיה ההופכת לביקורת מהלכי כוח יכולה להיות כוחנית מאד.
שיקולי הכוח של הפועל הצעיר שראתה בגורדון מורה או של ברית שלום שעוצב על ידי מרטין בובר מעניינים היו בגלגולה של הפוליטיקה שהביאה או חסמה את האפשרות להקים את הגוף המדיני . רצבי יכול היה וצריך היה לחשוף את אי מוצלחותן הפוליטית בזמנן כפי שאפלטון נכשל כשליט. אך הן נמדדות בגלגול הדורות ביכולתן לבקר ולהניע את החברה שנוצרה . קנה המידה של ההצלחה והסלבריטאות הוא זמני ומוגבל.
חשיבותו של גורדון איננו לה' באייר תש'ח כמו לתשע'א אם כי לא מעט מחיילי מלחמת השחרור האמינו בו ובתורתו. חשיבותו מבחינת ביטוי עברי לאקולוגיה ולפמיניזם יביא אולי בזמן מן הזמנים גם לתוצאות פוליטיות בכך שיבחן מנהיגים לפי יכולתם להיאבק על הערכים הגנוזים הללו כאן בארץ ישראל ובמדינת היהודים שאולי תבחן עצמה לא רק כמקלט בטוח אלא כמקלט שאינו נותן לעצמו הנחות ועובד בטבע ושומר עליו, עורך דיאלוג בין האנשים במודעות כי דיאלוג כזה אפשרי כשבני האדם מקשיבים ופועלים בעולם, כשהם מודעים לחיי נפשם ולאחר שמסביבם.

ההבדל בין בובר לגורדון הוא הכתובת : בובר כותב אמנם לאנשים אך מכוון למדף הספרים. כשיגיע לגן עדן יקים קבוצת לימוד חדשה עם אפלטון וניטשה, עם פרויד ומארקס. גורדון יבקש לראות שם את ברנר ,שלום עליכם ורחל כדי לקיים טיול ושיחה עם גיבוריהם. בובר יתפלל לדיאלוג גורדון יקיים אותו בדרכו המיוחדת . בובר יפעיל קבוצות נעורים ויעורר בהן את הצמא ליחד גורדון יחיה עמן וישתף אותן בכאבו. בובר לא ישוחח עם ילדים. גורדון כן אך בפליאה ובתשוקה לא תמיד מושגת שהם יבינו אותו. בובר לא ירקוד הוא יספר על ריקודי החסידים ועל ניגונם. גורדון ישיר אתם. בובר יקרא לאמנים לערוך תערוכה גורדון יבוא לתערוכה כדי לשוחח עם האמן ויחזיר את האמן לנוף שצייר.