עין גב

קיבוץ עין גב הוא ביתי ומושא חיפושי המתמידים גם כחבר, כבעל תפקיד, וגם כמי שמנסה לעקוב אחרי סיפורו הפתוח.

ראובן שפיצר

עברו שלושים יום. הסתיים שלב בפרידה מראובן ההולך לאיטו .כל שלב שעבר בזמניו האחרונים גייס יותר ויותר מאמצים של משפחה שאותתה לו מעבר לתהום: אהבתנו תנצח גורל.

נותרו זיכרונות וכאב מעצים והולך שהרי הגיעה שלב הפרידה מהתנועות הקטנות, מהתגובות לפרטים, מהקול ומהחום

ומי כאיש המעשה, איש המוקש ותיקון צינורות ההשקייה, איש המשאבה והמסגר האמן שידע את החיים הזורמים מתחת לסף כל המילים שנגיד עליו.

עם הפרידה באה גם שעת הדין וחשבון על מה שביקש להוריש לא רק למשפחה אותה ביצר כל חייו אלא למקום הזה שראה אותו תמיד כחץ שלוח לסביבה, השומר על שיווי משקל כמו שרכב עד זיקנה על אופניו, כקיבוץ עליו הגן מפני האויב ומפני האדישות המדבקת ומפתה.

אבא קובנר המשורר והפרטיזן שכב בבית חולים בניו יורק וכתב את השיר הבא שאולי מבטא את ראובן בשעותיו הצלולות בהם כבר ידע את הממשמש ובא

עוד מעט
עוד מעט תעבור מהחדר שהחשיך
אל עולם אחר. משוחרר מן החובות.
ומן הקשרים

עוד מבט
עוד מבט סוקר
על גינת השכן
כלבו הנם
על מרצפת שלא פג חומה

עוד זועקת
עוד זועקת כותרת ראשית
לרגלי פח אשפה עובר על גדותיו

עוד מעט
עוד מעט באור שמש זה
שהנמיך

בדל רגע פרדה הוא
מדברים שהתעלמנו מהם
בעודנו חיים זקופים על רגלינו

דברים שהאמנו בהם שאינם
אובדים לעולם
כבר נטש אותם זכרונך

לו היית כאחד הפילוסופים!
נותן טעם של משמעות כלשהי
לבנינים חרבים, למעשה-
גבורות, לגורלנו

קפיצה זו
למצולות
היתה קלה יותר ?
עוד מעט
עוד מעט נדע
אם למדנו להשלים עם הכוכבים
שאינם כבים במותנו

שלושים והחידה עומדת עמנו, עשירה בזיכרונות, מקווה ויודעת כי ראובן ברא בחייו ועלינו מוטל להמשיך לנווט גם לאור הכוכבים וגם לאורם של האנשים בשר ודם שכבה אורם.

מרגוט

אישה אל מול כינרת/מוקי צור
מוקי צור, חבר עין- גב נחשב להיסטוריון של התנועה הקיבוצית, חוקר תולדותיה וערכיה.
מתחת לעץ אגוז הצופה לכנרת עמד שולחן פלסטיק לבן ומסביבו המולת-פלאים של משפחה. בראש השולחן ישבה המלכה הישישה והמחויכת מרגוט זינגר. לא היה לה כתר. על פניה ראו שעברו עליה חיים שלמים, עם צער אך גם עם סיפוק. היא כבר חצתה את גיל 90 והייתה חלשה. מדי פעם הייתה מספרת איזה סיפור קצר לנכדיה שלא עייפו מלשמוע. הסיפורים שלה לא כללו תביעות נסתרות או הטפות מוסר. את המקום הזה הקימה במו ידיה. זו המשפחה עליה גאוותה. זה הנוף לו היא שייכת. היא לא מנהיגה ואין לייחס לה תגלית יוצאת דופן אך סיפורה הוא סיפור של אישה יהודיה שביקשה לעצמה ולבני דורה דרך. אפשר לומר שהיא אישה המגלמת את הציונות במיטבה. אני רואה בתמונה הזאת לחוף הכינרת את תמונת הפרידה מהאישה שחייתה בקיבוץ עין- גב מיומו הראשון של הקיבוץ ועד ליום מותה.
נעורים של מצוקה וערגה
מרגוט זינגר לא הייתה שייכת לטיפוסים הידועים ביהדות הגרמנית, בני- משפחות שהיו בטוחות ברווחתן ובשייכותן לגרמניה הוויימארית ונפלו לתהום עם עליית הנאצים לשלטון. בכל צמיחתה מן הילדות היא באה מהצד של המצוקה. משפחה ענייה. אבא שכנראה ידע שקיעה באבטלה ובקלפים. מחלה. הוא נפטר בצעירותו בגיל 42. אימה, כבדת שמיעה, נתנה את כול נשמתה במלחמתה על קיומה ועל קיומם של ארבעת ילדיה. בת שתיים-עשרה הייתה מרגוט כשנתייתמה מאביה. שלחו אותה לעבוד אצל הדוד כעוזרת בית ותלמידה. הדוד היה אמיד, סוציאליסט וציוני. אצלו בבית למדה שיש בעולם פלשתינה – נקודה ארכימדית העשויה לחלץ אותה. אך בינתיים נמלא ליבה געגועים לאחיה שעבר להתגורר עם המשפחה. נדדה עמם מבית לבית. מדירת גן מתפרקת לדירת מרתף טחובה. תמיד צפוף, תמיד במצוקה, אך במאור פנים. למדה פקידות וחלמה לעלות ארצה דרך תנועת הנוער. אמנם קיבלה גיבוי בבית, אך לא מהאח הבכור והאהוב שחלם על הסימביוזה היהודית-גרמנית, דיבר על גתה, עישן סיגרים קובניים ולגלג על שיגעונה של הציונות. הוא היה האח שנספה בידי הנאצים. מרגוט דחתה את השקרים החברתיים של

הבורגנות היהודית בברלין, אך לא עשתה מן הסתירות שהתגלו השקפת עולם פילוסופית או מרד קיומי עתיר כאב. כשעלתה ארצה ב 1936 הייתה צעירה תרבותית. הכירה בצורך לכבד את היינה ומוצרט אך לא היה לה זמן וצורך להפוך זאת לפולחן. מצוקתה הכלכלית בברלין הפכה לניסיון מועיל כחלוצה בארץ ישראל. היא הייתה רגילה למצוקה. למרות זאת תבונת חייה העמוקה לא הפכה את המצוקה לאידיאל. היא לא הייתה סגפנית. היא בקשה לעצמה חיי שמחה, אתגר ותחושת ערך.
ויכוחים ופשרות
הקבוצה המייסדת של עין-גב החלה את דרכה בארץ כקבוצה של סטודנטים מגרמניה שמצאו עצמם מחוץ לאוניברסיטה ולמוסדות אחרים. אחד למד בפקולטה לרפואה, השני פליט האופרה של ברלין וכך גם האחרים. צעירים בלא מסגרת תנועתית ובלי יעד מוגדר להמשך חייהם. הם ישבו בנחלת-יהודה כקבוצת פועלים וחיכו לפתיחתו של חלון הזדמנויות בא"י. הוויכוחים בחבורה היו סוערים. רבים עזבו כשמצאו עבודה אלטרנטיבית. לימים הצטרפו, לחבורה המידלדלת, בוגרי תנועות-נוער יהודיות מגרמניה. אלה כבר ידעו מה הם רוצים: קיבוץ. אך לא ידעו של איזה זרם, מה יהיה אופיו והיכן יקימו אוהל. בכל השלב הזה מרגוט לא הייתה. חברת 'קידמת כנרת' הייתה חברה שהמציא יהודי גרמני קלאסי: גם אורתודוקס וגם סוציאליסט, גם ציוני וגם פקיד גבוה בממשלת בוואריה. עם עלות הנאצים לשלטון הגיב באופן אופייני ליהודי גרמניה: החליט לתבוע את פון-פאפן לדין. כגרמני גאה החליט שפון-פאפן 'לא היה בסדר'. הוא קיווה כי החוק והסדר הגרמניים ינצחו ויגברו על הברבריות שלפתע השתלטה על כולם. היה זה הוא שהגה גם את הרעיון להקים מושבה ליהודים עשירים מגרמניה בישראל. אחרי לבטים נבחר מקום בחוף המזרחי של הכנרת. באותו הזמן ניטש ויכוח קשה בקבוץ המאוחד: האם להרשות הקמת ישובים של יוצאי גרמניה? הקיבוץ המאוחד דגל בקיבוצים מעורבים. העברית הייתה צריכה להיות המכנה המשותף. אך התגלו קשיים רבים. השוני בין חלוצים ממזרח-אירופה לאלו מגרמניה היה גדול. לבסוף הוחלט להרשות, כמקרה מיוחד ויוצא דופן הקמתם של כמה קיבוצים של יוצאי ממרכז אירופה. באשר לעין גב הוחלט כי כאן יהיה כור היתוך קלאסי. מערב אירופה ומזרחה, חלוצים סתם וחברי תנועות-נוער יקימו את הפרויקט בעבור חברת 'קידמת כנרת' ויקבלו בתמורה כמה מאות דונמים. אלא שחברת 'קידמת כנרת' פשטה את הרגל. חלק מחוות ביתניה שהושכרה על מנת להכשיר את אנשי הקבוצה לעלייה לעין גב נשרף על ידי הערבים במאורעות. הידיעות הגיעו לגרמניה והיהודים האמידים החליטו כי פלשתינה אינה בטוחה. האדמות נמסרו לקרן הקיימת. המפעל כולו נמסר לאחריותם של החלוצים הצעירים.
מצוקה וריקודים
מרגוט לא הייתה מעורבת בוויכוחים הללו. היא הגיעה מן האוניה היישר לחוות-ביתניה. שם בחווה רוכזו הייקים של הקבוצה. מישהו מהחברים במקום הזמין אותה. איננו יודעים מה הוא חשב אך היא חשבה כי היא רוצה להיות חופשייה. להיות חופשייה בביתניה משמעו לחיות במתח גבוה. להתרגל לעבודה בלתי נגמרת במטבח. לשאת את העובדה שהיא 'טירונית' ואינה מאומנת ברטוריקה המקובלת. להיות אכולת 'פורונקלים' ועקיצות ולפגוש כל בוקר חולדות מקומיות ליד חבית-המים במטבח. אלא שמרגוט התגברה. כנראה גם בשל מציאת אהוב שהפך לבן-זוגה לחיים. כך הגיעו הימים המיוחדים של העלייה לקרקע. הקמת החומה והמגדל. פעמיים. פעם אחת במשכן הזמני וכעבור שנה במשכן הקבוע. צריך היה לנהל מו"מ עם הערבים, עם הבריטים, עם המחלקות השונות של הסוכנות היהודית שרבו ביניהן מי בעצם אחראי על המקום. המדינאים חשבו שזה חשוב. הכלכלנים אמרו שזה בלתי אפשרי. המחלקה הגרמנית שהוקמה בסוכנות היהודית נכנסה בסופו של דבר לעניינים. כל הדיונים הללו, הקטנים והגדולים, התנהלו במטבחה של מרגוט. שם, במטבח עם ה'מקררים' שהיו למעשה מי-כנרת, היא נשאה את כל הרגעים המביכים, הקשים והנהדרים. תגובת החבורה למצוקתה ברגעים האלה הייתה בהומור, בשירה ואף בריקודים. מרגוט התבלטה אז וכל ימי חייה בחיוניות נפלאה. אהבה לספר סיפורים. לשמוח. לא נתנה למצוקה להשתלט עליה. במיוחד כשהלחצים היו כאלה של אקונומית שאין לה במה להאכיל את החברים. גם כאשר הצלחות לא הספיקו לאורחים ולחברים בליל הסדר. היו לה ימים קשים ביותר, ימים של אבדן אמון. כשעלתה אימה לארץ, חברי הקיבוץ לא קיבלו אותה. לדעת החברים לא אפשרה דלותו של המקום לקלוט את האם. מרגוט לא סלחה על כך כל חייה אך החליטה לבלוע את העלבון והכעס וללכת קדימה.
הולדה בבדידות
תקופת עבודתה בבניין כתפסנית ורצפת הותירה בה חותם של גאווה. היא השתתפה בעבודת-הבניין של הבתים הראשונים שנבנו בקיבוץ. אלו היו בניינים סטנדרטיים שתוכננו לבנייה בכול הארץ. חדרים של שנים עשר מטרים מרובעים. סביבם היו אוהלים וסוכות, סככות ומבנים מוזרים, אך בתי הבטון נבנו בתכנון קפדני שסתר באופן מוחלט את הדלות ואת הנוף החשוף. בשנת 1940 נולדה דינה, הבת הראשונה של מרגוט. בזיכרונותיה המאוחרים כתבה מרגוט: "ראשי וראשו של דוב (דוב זינגר,בעלה) היו בעבודה ובחברה. היה נראה אז כי לגדל תינוקות במצב הדיור, האוכל וההיגיינה היה בלתי אפשרי. ביומן הקיבוץ כתבה אחת החברות כי עוד לא הגיע הזמן ללדת ילדים. כבר היו כמה ילדים בחצר הקיבוץ והקשיים נראו באופן ברור. העבודה הקשה גרמה לי הפלה. אך נכנסתי שוב להריון. שבועיים לפני הלידה נסעתי לבית החולים בעפולה, ברכבת העמק,כדי לחכות לשעה הנכונה. לא הייתה אפשרות לחכות בעין-גב. שבועיים גרתי בעפולה בצריפים שיועדו למקרים כאלה. יום אחד הרגשתי שזה מתחיל. שכבתי בחדר הלידה ארבעה ימים. כבר רצו לנתח אותי אך לא ניתן היה להשיג את חתימת בעלי שהיה בעין-גב. גם לא היה טלפון בקיבוץ. שכבתי עם כאבים אך לא צעקתי או בכיתי כי זה לא היה נאה לחברת קיבוץ. לידי ישב רופא צעיר שלא ידע מה לעשות. הוא ישב וקרא בספר גדול וחיפש פתרון. אך הסוף היה טוב. בתי הגיעה לעולם." מרגוט לא הסכימה עם כול דפוסי החינוך הקיבוצי. הייתה הערכה לסמכותם של אנשי המקצוע ובמיוחד הרופאים. המטפלות פעלו על-פי הספר של ד"ר נסאו. מרגוט התנסתה בנוהג הקשה של ההנקה המשותפת – אמהות הניקו תינוקות שלאמהותיהן לא היה חלב. במשך השנים נחשפו יותר ויותר התנגדויות לשיטת החינוך אך אז כבר נבנתה תשתית אחרת לחיים המשפחתיים.
הלוחמת והאימא
בימי מלחמת העצמאות הייתה מרגוט בין החברות שנשארו בקיבוץ והשתתפה בקרבות. חברי עין-גב התפצלו: לוחמים ואמהות מטפלות בילדים אשר פונו לקיבוצים אחרים ואח"כ לחיפה. הפיצול גרם לפצע גדול. אמהות נאלצו לבחור בין פרידה מילדיהן לבין פרידה מהקיבוץ ומהלוחמים. הקרבות בעין- גב היו קשים והיו גם נופלים. הלוחמים והאמהות עם הילדים חשו בכאב ובחרדה אך אסור היה לדבר על כך. מרגוט שנמנתה עם המפקדים נפרדה אז משני ילדיה ומאימה שפונו ונשארה בקיבוץ כדי להשתתף בסערת הקרב. תמיד חשה אשם על שנטשה את ילדיה ובהם ילד בן שנתיים. חרף הניצחון במלחמת העצמאות, המצוקה הייתה גדולה. עין- גב שלחמה כמעט לבדה ואפילו הסתערה בכוח חבריה על הר הסוסיתא, מקרה יחיד בו קיבוץ לא רק הגן אלא גם תקף, נשארה אחרי המלחמה כמעט באותו מצב אסטרטגי כמו לפניה – בודדה במזרח הכנרת ומעליה – רמת הגולן. האזור הוכרז שטח מפורז. הקיבוץ היה הרוס מההפגזות. המתחים היו גדולים. הפילוג הפוליטי החל נוגס במורל של החבורה.
ניצחון ושכול
בימי הפילוג (בתנועה הקיבוצית)היה למרגוט ברור באיזה צד היא עומדת: יחד עם בן זוגה דוב החליטו שאת המקום ואת בן- גוריון לא עוזבים. הקרעים החברתיים בין המתפלגים היו מרים. העזיבות היו רבות והציפייה לחידוש פני החברה הייתה גדולה. מרגוט לא איבדה את התקווה. רק שנים אחדות אחרי הפילוג התמלאו שוב השורות כשהצטרפו לעין-גב צעירים מתנועת הנוער הישראלית. מרגוט הייתה הקולטת שהביאה אליהם חיוך וחום, ומורשתה לא של מחסום אלא של גשר.
מלחמת ששת הימים נראתה כסיום מזהיר להיסטוריה עקובה מדם. נראה כי החלה תקופה חדשה. משפחת זינגר התגוררה מול הכנרת. עץ אגוז צמח אל על. הילדים גדלו. אחד העפיל להתיישב ברמת-הגולן. ואז בא האסון: אריה, בנה השני של מרגוט, נהרג במלחמת ההתשה על גדות התעלה. הייתה זו מכה קשה. הניסיונות של מרגוט להתגבר עלו יפה מבחינה חיצונית בלבד, אך משהו בפנים לא נותר כשהיה. עכשיו השקיעה עצמה בתפקידי אם וסבתא ביתר שאת. היא המשיכה בעבודתה, בנתה את הסופרמרקט הקטון שהיה עדות לשינויים שהתחוללו באוויר. דוב, בעלה, נפטר. באינתיפאדה נהרג הנכד עופר בפיגוע בתל- אביב. מרגוט עמדה מול האסון החדש והחלה להדריך את בנה וכלתה במחילות הקשות של השכול. נכד שני נהרג בתאונה בעת טיול בארה"ב. מרגוט הישישה חשה אחריות אך כוחותיה כבר לא עמדו לה. בכל זאת המשיכה להשקיע בשמירת אחדותה של המשפחה. מן המשפחה שאבה נוחם לאסונותיה.
בחזרה לשורשים
בתקופות האחרונות לחייה חידשה את הקשר עם ברלין ועם גרמניה. מדי פעם היו מגיעים אליה אורחים גרמנים לשיחות. היא החלה לשחזר את עברה. נסעה לגרמניה בחיפוש שורשיה. הטלוויזיה הגרמנית הפיקה תכנית על חייה. הרעיון נשא חן בעיניה אך היא לא ידעה אם תעמוד בכך. לבסוף הסכימה להשתתף ופרחה: חוש ההומור והמשחק שלה באו לידי ביטוי. היא סיפרה בלי התחכמויות. הפעם גם לא הסתירה את המחיר הכבד ששילמה, אך בלי לאבד את היכולת לראות את הניצחון הגדול של חייה: ליצור משפחה, לחיות בשותפות, להקים קיבוץ, לראות בהגשמת הציונות בה האמינה.

זכר לאנה פראנק בבית הקברות בעין גב

זכר לאנא פרנק בבית העלמין של עין גב

טקס לוויה צנוע התקיים בעין גב. פולה ליפשיץ אלמנתו של קולי ליפשיץ נטמנה בבית העלמין. לפני שנים רבות עזבה המשפחה את עין גב. קולי נפצע במלחמת העצמאות ואחרי זמן מה עזב את הקיבוץ. מכיוון שהיה גם מתכנן הנוי במקום וגם המבצע גם אחרי עזיבתו ובמיוחד בשנים האחרונות לחייו, היה בא לעין גב 'לרכל' על העצים. מהיכן הגיע האיקליפטוס ומהיכן עצי התמרים. מתי נשתלה שדרת הזיתים והעיקר כיצד הגיע לחצרנו עץ תפוחים יפאני? הוא לא רק ידע אלא זכר בגעגועים. הגעגועים לתמרים הביאו אותו להיות אספן בולים ייחודי : היה לו אוסף של בולים מן העולם בו מופיע עץ התמר. הגעגועים הביאו לבקשה להיקבר בעין גב ובעקבותיו הגיע אשתו בת ה 94.
פולה לא היתה ממייסדי עין גב. היא היתה חברת תנועה בווינה. טדי קולק היה המדריך שלה. אך החיים טלטלו אותה למקומות אחרים. עקב עלייתם של הנאצים לשלטון והעלייה המוגבלת יצאו חברי התנועה להכשרה בדנמרק ובהולנד. פולה יצאה להולנד. עם הפלישה הנאצית להולנד גורשו חברי ההכשרה לרחובות אמשטרדם. קישרו את פולה עם המחתרת ההולנדית והיא נשלחה להתגורר אצל אישה במסתור.
האישה דאגה לה. ביתה היה קרוב מאד לביתה של אנה פראנק. פעם הגיעו הנאצים לבית וחיפשו מישהו. האישה הסתירה את פולה בארון וכיסתה אותה בשמיכה. הנאצים יצאו מהבית כי לא מצאו. אך הקצין חזר, פתח את הארון משש בשמיכה ועזב את המקום כאילו אומר. אני יודע. (אינני יכול להוכיח את ההנחה המשונה שלי, אך קראתי את זיכרונותיו של יהודי שהצליח לחדור למנגנון הנאצי בהולנד ושרת בו כקצין . כנאצי בעל כישורים מיוחדים הציל לא מעט יהודים , אני מניח כי היה זה הקצין הזה שנתן יד להסתתרותה של פולה).
פולה אמרה לבעלת הבית שעליה לעזוב כי היא מסכנת אותה אך זו הודיעה לה כי היא נחרצת בהחלטתה להסתיר אותה. והנה הגיע היום הקשה בו אסרו את אנה פראנק ודיירי המסתור שלה. פולה ראתה ממקום מחבואה את המאסר. שוב היא פנתה אל בעלת הבית ואמרה כי עליה למסור עצמה כדי לא לסכן אותה. אך שוב התעקשה בעלת הבית והודיעה לה כי גורלן משותף. כך ניצלה פולה ועלתה ארצה כמעפילה . היא הצטרפה למשק הפועלות לשם בא קולי כדי לחפש שתילים לנוי בעין גב. הוא החליט שמעבר לשתילים הוא ישכנע כמה מהפועלות להצטרף לקיבוץ. כך החל הרומאן.

סיפורה של פולה ליפשיץ מצטרף לסיפורי האנשים שהצטרפו לעין גב וקבורים בבית העלמין שלה.

עין גב עלייה על הקרקע

ימים ראשונים בעין גב

פתאום רק עתה התבשרנו : מפעמת בשורת העלייה על הקרקע. היד רועדת מגיל, פגה שלוות הנפש, את מקומה תפשה שלהבת יה יוקדת של חדוות יצירה- קדחת ההכנות הנמרצות , לא ניב ולא ביטוי יינתן כאן, אלא רק שבועת אמונים, ברית קדושה : נאחז בה בכוח… בדם לבנו נאחז אל סלעי אם אדמה…

מתוך יומן הקיבוץ יולי 1937

מילים נלהבות אלו נרשמו ערב עלייתם לקרקע של חברי עין גב ב-7 ביולי 1937. המציאות היתה אמנם הרבה יותר פרוזאית . בצד המילים הגדולות נרשמה רשימת כלי עבודה נחוצים לביצוע המשימה . נקבע סדר שיירת המכוניות. נעשה תיאום בין קבוצות האנשים, נקבע סידור עבודה מדוקדק והוכן מזון למאות רבות של אנשים אך רשימות אלו היו אפופות תחושה מיוחדת של עשייה הפורצת פקפוקים.

לחבורת האנשים שקיבלו אחריות למפעל קראו 'בתלם'. זו היתה חבורת צעירים שבאו מ-27 ארצות. בתוכם היה רק בן הארץ אחד. הם הגיעו ליום הזה אחרי שאיחדו שתי קבוצות. קבוצה של עולים מגרמניה 'בתלם' שהתארגנו כחבורת פועלים בנחלת יהודה ליד ראשון לציון. הם החליטו להיות קיבוץ ולהצטרף לקיבוץ המאוחד. הם התאחדו עם קבוצה של בוגרי תנועת השומר הצעיר נצ'ח ותכלת לבן שהגיעה מהארצות הבלטיות וממרכז אירופה . ערב יום העלייה על הקרקע מנתה הקבוצה המאוחדת למעלה מ- 150 חברים. 90 חברי החבורה והשאר בוגרי תנועות הנוער ועמם רבים שעמדו להגיע ארצה ולהצטרף למפעל.

הקבוצה המאוחדת נקראה 'בתלם' על שם החבורה המייסדת. אך הדרך להתגבשותה לא היתה פשוטה. בקיבוץ המאוחד ביקשו רבים להקים יישובים חדשים ומצד שני ביקשו להקים קיבוצים גדולים בהם ייושם העיקרון של כור ההיתוך באופן נחרץ. למרות נטייתם של עולים רבים לשמור על התרבות שהביאו תבעו מהם תמיד להתמזג עם השונים מהם בשפה ובאופי. לפני הקמת 'בתלם' הויכוח בקיבוץ המאוחד על איחוד קבוצות מגרמניה עם קבוצות ממזרח אירופה היה בעיצומו. דווקא אז כשהורגש כי כור ההיתוך מפרק קיבוצים והחלו נוצרים גרעינים עצמאיים החליטו להקים את הקיבוץ החדש 'בתלם' המאוחדת כדי להוכיח שכור ההיתוך הקיבוצי יכול וראוי להתקיים.

התקופה היתה תקופת המרד הערבי וחומה ומגדל. תקופת שיתוף הפעולה עם הבריטים שהבטיחו כי כל קיבוץ שיוקם יזכה להבטחת בטחונו על ידי גיוס כמה מאנשיו לשמור על המקום ולהיות נציגי החוק החמושים במקום. הממשלה הבריטית גם הסכימה לסלול דרכים למקומות החדשים. (שיתוף פעולה זה נמשך פחות או יותר עד לפרסום הספר הלבן ב-1939).

עם הקמת עין גב התגבש כבר ניסיון בהקמת קיבוצים חדשים. ידעו איך מארגנים. קיבוצים וותיקים שיתפו פעולה בהלהבות . בחצרותיהם נבנו בסתר חלקי העץ של היישוב החדש . לקראת העלייה על הקרקע הכינו את כל הציוד ואת כלי העבודה הנחוצים. הצטרפו אל העולים על הקרקע מאות אנשים כדי להקים את היישוב ביום אחד.

יום העלייה על הקרקע של קיבוץ עין גב וקיבוץ מעוז חיים נקבע בגלל נסיבות חיצוניות. וועדת פיל הבריטית עמדה לפרסם באותם ימים מהו הפתרון שהיא מציעה שיפתור את הסכסוך הערבי יהודי . בשעת הקמת עין גב היה ברור שהוועדה תחליט על חלוקת הארץ. היישובים הוקמו עם פרסום מסקנות הוועדה . הוויכוח על רעיון החלוקה כמעט שיתק את התנועה הציונית בין אלו שנטו לקבל את ההצעה כמו בן גוריון שביקש ליצור תא, ולו קטן של ריבונות יהודית לעומת אלו שביקשו לשחרר את הרעיון הציוני מלהיכנס למלחציים הגיאוגרפיים שהטילה החלוקה על מפעל ההתיישבות היהודית.

ב7 ליולי יצאה שיירת המכוניות מאפיקים וחצר כנרת כדי להגיע אל מקום שסומן על ידי החברים האחראיים כמקום בו תוקם הנקודה. בסיורים קודמים שנעשו הכל היו משוכנעים כי המקום הנוכחי של עין גב , על שפת מפרץ ועם שטח אדמה הוא המקום המיועד להקמת הקיבוץ אך הנקודה שנבחרה היתה דרומית למקום המיועד. במשך שנים הסבירו את הדבר בגלל ואדי שלא נתן לשיירת המכוניות לעבור אך כנראה שהדבר גם נבע מכך שעוד לא הוסדרה חלוקת האדמות עם האריסים של בעל האדמה הקודם , פרסי בהאי ששמר על חוותו הקטנה גם אחרי שמכר את האדמות.

בשיירת המכוניות נסעו כל חברי הקיבוץ (חוץ מאחד שהיה כל כך פעיל בהכנות שנרדם ואחר את השיירה). הצטרפו אליהם כמה מאות אנשים נלהבים למפעל. האנשים הגיעו מכל יישובי עמק הירדן ומהסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד שהתקיים באותם ימים בעין חרוד. הגיעו למקום נציגי המוסדות הלאומיים והרצפלד ראש המרכז החקלאי. הגיע למקום ביוזמתו עיתונאי מטעם המפלגה הנאצית הארץ ישראלית. עיתון נאצי בגרמניה פרסם תמונה של הקיבוץ בהקמה תחת כותרת מתריסה שהיהודים מתיישבים כדי לדכא את הערבים.

עם ההגעה למקום החלו להבנות המגדל, החומות והצריפים. הובאה למקום סירה קטנה. התרגשות מיוחדת ליוותה סירה זאת כי היה בכך הודעה כי עין גב משתתפת במבצע היסטורי חשוב: כיבוש הים. הכל הכריזו על חשיבות ההתיישבות על חוף ימים. במסגרת זו ראו את עין גב כמצטרפת לכיבוש ימת החולה, הכנרת, והים התיכון. התיישבות ימית נתפשה כאתגר התיישבותי ייחודי. נראה היה כי היא מתקשרת להקמת נמלי חיפה ותל אביב באותן שנים.

ההמונים שהגיעו מלאו את החומות באבן וחצץ . גדרו את המקום בגדר תיל. עוד באותו יום הגיעה שיירה בדווית עם גמלים מרובים ובאו נכבדים ערביים לברך. פרצו ריקודים סוערים והרצפלד שר את המנון ההתיישבות של אותם הימים 'שורו הביטו וראו'. כשהגיע הלילה נדלק הפרוז'קטור על ידי המנוע המוטורי, סודרו ארבעים מיטות בצריפים . שאר חברי הקיבוץ שבו לחצר כנרת . במקום נותר רק חיל החלוץ.

באותו לילה כבה הפרוז'קטור והסירה טבעה. אלו היו סימנים לקשיים שעוד נכונו. עין גב הוקמה כצעד מדיני אך לא כצעד כלכלי. מבחינה כלכלית אופקי הקיום של המקום לא נראו מבטיחים . המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית התנגדה להקמת הקיבוץ במזרח הכנרת. ועל כן לא אישרה את העלייה על הקרקע. המנהיגים הכירו בערך של המקום אך לא הצליחו לשכנע את אנשי הכלכלה.
כמה ימים אחרי הקמת הנקודה הכיר השלטון הבריטי בקיבוץ החדש וגייס כמה חברים לשמור על המקום . המשכורות שהתקבלו הצילו את הכלכלה המקומית.

בימים הראשונים הובאו רשתות הדייג הראשונות שעתידות היו לקבוע יסוד עמוק לזהותו של הקיבוץ על שפת ים כנרת. הן נפרשו על החומה לצורך ייבוש ותיקונים.

מייד עם העלייה על הקרקע החלו חברי עין גב ואורחיהם לחבר את חוליות העבר. מציאת חלקי צינורות הבזלת שהיו חוליותיו של האקוודוקט נראו בעיני המייסדים חלק בלתי נפרד מהזהות של המקום. צריך למצוא את שורשי הקיבוץ בזמן העתיק. הם חשבו כי הסוסיתא היא גמלא העתיקה וראו עצמם כממשיכי מסורת הגבורה של ימי בית שני. כמה התרגשות גרמה הפגישה עם גמלא שהיתה לימים סוסיתא…

בדצמבר 1938 עבר הקיבוץ למקומו הקבוע בעין גב של היום. עוד יותר משנתיים היו צריכות לעבור עד אשר כל חברי בתלם הגיעו לעין גב . רק אז נוצרו התנאים להביא את הילדים ואת כל החברים שנותרו בחצר כנרת אל הנקודה.

סמוך לעלייה על הקרקע נולד ילד לזוג בקיבוץ. החברים החליטו לטעת לכבוד לידתו עץ . העץ הראשון של חברי עין גב. (ברבות השנים נגדע העץ ועץ איקליפטוס שנטעו חברי עין גב בנקודה החדשה, על חוף הים נחשב לעץ הראשון של הקיבוץ) שני השתילים הראשונים לא יכלו להטיל צל מנחם לנידונים לשמש הקופחת. אך הם רמזו לתקווה לבאות.

צילה פוגל

בחג הסוכות הזה אנו מביאים את עגלת חייה של צילה למנוחות. זקוקה היא למנוחה זו. לשחרור מעול גופה.

שני צילומים ישנים מארכיון עין גב הראו את צילה בתוך קבוצת מסקלות אבנים בדרך ארוכה מן הכנרת לסוסיתא. רואים אותה בין חברותיה כפופות גב מתמסרות לעבודתן בחרדת קודש. בתוך נוף הפרא הקסום מתגלה תמונת נעורים , תמונת נערות המפנות דרך אל עבודת האדמה. אל צמיחת השדות , אל תקווה.

צילום שני הוא של צילה בקבוצת משיכת חבל. ניצוץ ספורטיבי בעיניה ותחושה כי היא לא תתן לצד השני לגרור אותה לשום מקום. ואכן היתה בה נחרצות של אישה צעירה הנאלצת לברוא את חייה לבד. נערה בת חמש עשרה היתה כשבאה ארצה. להיפרד מאביה לא יכלה כי הוא יצא את ביתה בחשאי מחשש להיתפש בידי הנאצים. הוא לא רצה לגלות את בריחתו אפילו לילדיו. בריחתו התבררה כבריחת שווא. היא היתה למלכודת רצח: אושביץ . כעבור כמה חדשים בתחנת הרכבת בדרכה ארצה היא ראתה את אמא שלה בפעם האחרונה . האם נפטרה במחנה ריכוז .אחותה שחיה בסנטוריום מפאת מום בלב נתפשה בידי הנאצים. גם אחיה נספה. רק היא ואחותה עלו ארצה. פרידות נוראות שהותירו בלבה פצע בלתי נרפא, חלל ריק שנתמלא במעשים.

תמונה שלא אשכח ולא צולמה היתה תמונת צילה ויוסי בלוויה של יאיר בנם הקטן והמואר שהסרטן היכה בו וקרע את ליבם . תהיתי אז כיצד עמדה צילה בימים הנוראים של הדעיכה ,כיצד תוכל להדליק מחדש את האור שכבה? אך היא כבר הכריעה מזמן : האבל הנכון, היחידי, היא העשייה. היכולת לפעול יותר ויותר למען אלו שאהבה. למען אלה שחשה כלפיהם אחריות. את כל השברים בלבה הפכה צילה לאנרגיה הפורצת בפעולה. גם אם ליבה שאל שאלות , ידיה תמיד ענו בעשייה נחרצת, בתביעה פשוטה ומתמדת מעצמה ומשותפיה.

עם עלייתה ארצה חיתה כחברה בקבוצת עליית הנוער בגבעת- חיים. שם עשתה את צעדיה הראשונים. למדה את היחד. התגלתה כשחקנית,. חיבתה למשחק לא עזבה אותה שנים רבות וכל פורים היה מה לחכות. בגבעת – חיים היא הציגה את 'חלום ליל קיץ' והמשיכה לחיות בו שנים רבות.

בגיל שבע עשרה הגיעה לעין גב עם חברותיה כדי לקבל הכשרה ולתת ממרצה לקיבוץ הצעיר. חבריה התפזרו אך היא פגשה את אהבת חייה. את יוסי. הם היו כה שונים זה מזה וכה נאמנים לעצמם. הוא המפייס הנצחי, ספוג התרבות . למרות חריצותו הרבה תמיד נחשפה נשמתו השנייה, המהרהרת, השואלת, המתפללת. והיא פועלת תמיד. מתפללת בפרטי המעשה, בדחיפות. אין לה זמן להרפות.

כל תפקיד שנטלה על עצמה התרכזה בו ובכוח המופת לא היססה לתבוע מרבים להצטרף . העיקר היה מה שהיא עשתה באותו רגע. כמטפלת, כמבשלת, כמרכזת חינוך, כרכזת חגים , כמרכזת חדר האוכל והמטבח. מסתפקת במועט אך לא לגבי מוקדי אחריותה. שם ראשה גדול , עתיר מעוף. היא עסקה במניעת כניסת החתולים לחדר האוכל וביום עיון למטפלות על עסקי פדגוגיה באותה רצינות. היא עמדה על ראשם של אנשי מקצוע שיתקינו מתלים למגבות באותה רצינות שנלחמה שהחג שארגנה יהיה עם מילים ותוכן.

את כל המפעלים בהם פעלה ליוותה באפיית עוגות. כל המרורים בחייה הביאו אותה לעשייה ברוכה של דברי מתיקה. אמנותה זו הלכה והשתכללה: שטרודל תמרים, עוגת קוקוס ועוד ארבע מיני עוגות אפתה לחתונות .

בגיל 72 הקימה קונדיטוריה מקומית. בהתלהבות, בגאווה של בעלת מקצוע.

היא היתה אמא עסוקה וסבתא מסורה. תמיד עם תחושה כי ביתה עדיין נבנה והולך. כי אהבתה לבני משפחתה צריכה להתמלא בחרדות ובמעשים ועוד מעשים. כאן היה מבצרה, כאן היה ביתה הפתוח לכל אורח. לקרוב ולרחוק.

אהבתה הגדולה ליוסי כיבתה אותה כאשר כבה הוא. הם לא נפטרו יחד כי כוחה במשיכת חבל עמד בה זמן ארוך לשאת בייסורי הגוף.

בכל התקופה של סיעודה היו הבנות דולות ממנה פניני הכרה וחיוך, ממלאות את ימיה ברוח אמונה . הבית הסיעודי העניק לה חיי כבוד. את המפגשים הרחוקים אתה בתקופה זו לא אשכח. את חיוכיה הזוכרים בתוך ערפל הימים והתוגה אקח עמי.

צרור חייה עמנו. במעלה ובמדרון ילוו את כולנו.

שבעים לפסטיבל

כל שאספר לכם איננו אולי אלא עובדות יבשות שנרטבו קצת במימי הכנרת.
לפני מאה שנים עגנה בחוף שיהיה החוף של עין גב סירת פועלים קטנה. חתרו בה בין השאר ברל כצנלסון ורחל המשוררת. ברל קפץ מהסירה ומצא אבן בזלת חולייה של אקוודוקט הוא אקודוקט המים של סוסיתא. הוא הסביר למפליגים עמו כיצד מחברים חוליה לחוליה וכיצד יכולים המים להגיע
אל על. בודאי העסיקה אותו אז שאלת החיבור למקורות. גם אותנו.
בימי חומה ומגדל הגיעה בליל סערה רביעיית כנרים לנגן. הנמל היה עוד בחיתוליו. הכנרים הועמסו על כתפי החברים וכלי הנגינה נישאו מעל הראש. הקונצרט נמשך עוד ועוד כי לא היה לנגנים לאן ללכת. פסנתר כבר היה במקום. הוא הוענק לחלוצים על ידי עולה מגרמניה ששני פסנתרי הכנף שהעלתה ארצה לא הותירו לה מקום בדירה התל אביבית הקטנה. הפסנתר היה הפרימוס כלומר השלישי בחדר של משפחת שטיינברגר . כדי להכיל את פסנתר הכנף הבורגני הם נאלצו לישון כשדלת חדרם בצריף פתוחה תמיד .שטיינברגר היה למנהל הפסטיבל עשרות בשנים.
בשנת 1943 נערכו שני קונצרטים בחדר האוכל. ורנר זומרפלד הפסנתרן שניגן פתח את פסטיבל המוסיקה .ללא פרסום וללא כרטיסים. למי שידע. אני מבקש להזכיר לעצמנו שבאותם ימים גורליים של ראשית הפסטיבל בעין גב, בפסח 1943 , פרץ מרד גיטו וארשה. אך הידיעות אודותיו אחרו לבא.
ורנר זומרפלד הפסנתרן היה מודע לגעגועים למוסיקה של כל הארץ. גם לתאווה לשוט בסירה לחופים נעלמים הוא ביקש לאחד את השניים וכך נוסד פסטיבל המוסיקה של עין גב. זומרפלד טבע בכנרת – סוף עצוב לאיש חלומות.
הפסטיבל התקיים על הגבעה בה היום שוכן האולם בו אתם יושבים. לפני שהיה אולם ולפני שהיו כיסאות הביאו למקום חמשת אלפים ארגזי תנובה מטבריה כדי להושיב עליהם את הקהל המנומס שבא לשמוע מוסיקה שמימית.
הפסטיבל שלנו ידוע באקוסטיקה המצוינת שלו ובשירת היונים הבלתי פוליטית המלווה את צליליו. בשנים האחרונות עברנו מקלאסיקה לקלאסיקה של הזמר העברי. גם למיזוג אוויר ליומיים. שבעים שנה נשמעת כאן בתנאים חלוציים תפילה לתיקון החברה והנפש, לחן לחברותא וליצירה.
ברוכים המיתרים שלא נקרעו.

בערב זה בו אנו מעלים את זכר יציאת מצרים ונדודינו במדבר נזכור את נדודי סדר הפסח בעין גב ממקום למקום בקיבוץ . מזמן לזמן נדד הסדר לקראת יום המחר. והמחר בעין גב בפסח הוא המוני מבקרים ופסטיבל המוסיקה.
השנה אנו חוגגים שבעים שנה לפסטיבל הפסח העין גבי. חלוץ הפסטיבלים הארץ ישראלים. ראשיתו עוד לפני הפסטיבל בכנר שניגן סולו במחסן הפח של הגרעינים ביום חם. החברים באו . הכנר החל לנגן והתעלף מהחום.אך כאן בעין גב לא מפסיקים לשיר ולנגן.
פסטיבל המוסיקה שהחל כעניין מחתרתי נדד כמו סדר הפסח ממקום למקום. סדר הפסח העין גבי היה גם בחוץ, גם במחסן הדייג, גם בחדר האוכל הישן אותו צריף מלא העכברושים המשקיף על הכנרת במקום שהיום משרד התיירות, משם נדד לחדר האוכל החדש כלומר בחלק הקטן של חדר האוכל המוכר לכולנו. סדר הפסח התקיים גם בלול חדש עד שהריחות השיגו וכבשו את הרווחה. שנים קיימו את הסדר במגרש הכדורסל שבעצם נבנה לצורך זה. אך השלב ההרואי ביותר של סדרי פסח היה כאשר הוא שילב עצמנו בפסטיבל המוסיקה. אולם המוסיקה כבר נבנה ועלה הרעיון לקיים בו את הסדר של הקיבוץ . אלא שכידוע האולם בנוי בשיפוע. האם יוכל השיפוע לעמוד מול נחישותם של כל אנשי המעשה בקיבוץ ? ערב פסח עמלו ופסחו על השיפוע , סידרו ריצפה חדשה, ניסרו את הכיסאות הביאו את השולחנות והכל נעשה חגיגי ופסחי כמו שצריך. רק דבר אחד היה למכשול : למחרת היה צריך להתקיים קונצרט . ערב של כינור או תזמורת, של זמרים או רקדנים כך שלאחר סדר הפסח החיסול היה לליל שימורים לנגרים למסגרים ולשאר אנשים בעלי רצון טוב. הכיסאות הוחזרו, השיפוע שב. וכמו שכתוב בתנ'ך אחרי שחצו בני ישראל את הים פרצה מרים אחותו של משה בתופים ומחולות : היא באה לנגן בפסטיבל.
שבעים שנה לפסטיבל.

ראובן שפיצר

אנו נפרדים מהאיש שאהב את החיים, נלחם עליהם בכל מצב ושמר על כבודם עד הסוף.
ראובן האיש היציב ביותר, היה גם סקרן גדול, לומד שקדן, בונה חרוץ, הוא היה איש שיווי המשקל אך גם האיש הממוקד במטרה. סתירותיו הרבות לא ניכרו כי כמו שאמר אחד נכדיו 'הוא חפר, שתל ומיהר לכסות.'
האם היו סתירותיו פרי אופיו או פרי תקופת גידולו?

כשהגיע לחצר כנרת ב1939 כתב כשדיברו על חינוך כי 'אנו רוצים לחנך את ילדינו מהולדתם לחיי שיתוף כי אנו החברים שונים, אנו בני תקופתנו, חונכנו על ידי הזמנים להיות איגואיסטים מדי, לא מתחשבים , לוקים ברשלנות, בזלזול ובעיקר לא איכפתיים..'.
כבר באביו של ראובן ובמשפחתו היו מונחות התשתיות לסערה : אביו היה מהנדס שפנה לחינוך. קצין תותחנים בצבא הקיסר האוסטרי ירום הודו וחבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית. חילוני ויהודי, ללא השכלה דתית אך גאה ביהדותו . הסבא והסבתא מצד אמו היו יהודים מסורתיים. הם התגוררו בבית המרגוע של אירופה בקרלסבד. בין היערות, הנהרות ובתי המלון . ראובן שנקרא אז רוברט בא לסבא וסבתא לשוטט בנוף אירופה מצד אחד ולחוג עימהם את חגי הגעגוע אל הארץ הרחוקה מצד שני.
רוברט שפיצר הנער נמשך אל טיולים בחיק הטבע ואל אופרטות וינאיות, הוא היה נער נחרץ המבקש לבדוק את בלבול סביבתו, מדבר גרמנית בעיירה צ'כית, יתום מאביו, חש באוויר את רוחות הרצח המתקרבות. מטייל מושבע בנופים של שלג אך מוצא עצמו בתנועת נוער ציונית בדרך לארץ ישראל.
בניתוח ציוני נוקב הוא גילה את הסדקים של צ'כוסלובקיה ההומניסטית של תומאס מאסאריק. כשהשבר מתגלה קונה לו אמא שלו ציוד ומגפיים. הוא עולה ארצה והופך לראובן.
אם רוצים לגעת במעמקי הפשטות הראובנית צריך להתבונן במוצרים של המסגריה של עין גב בחצר כנרת : גם מיטות ברזל לחלוצים מחפשים מרגוע וגם ציוד לסליקים סודיים של נשק להגנה, גם שערים לקיבוצים. הם נפתחו לחלוצים נכנסים וננעלו אחרי המיואשים היוצאים. גם ציוד ללולים הצריכים לספק מזון וצינורות המעניקים מים חיים. המסגריה בנתה מגדלים לפרוז'קטורים נישאים על גגות ומגדלים הם גילו אויב בחושך ודרך לאוהבים באפלה.
מסגריית עין גב, השנייה בעמק הירדן, יצרה תשתיות לבניין משמח ולמלחמה עצובה. ראובן פעל בשתי החזיתות בחריצות, תכנון והתמדה. הוא גם יצר תשתיות מים למטע וגם זרע מוקשים על האדמה אך גם התעופף בשמיים במטוס קטן והטיל ממנו פצצות זעירות על האויב בקרב במשמר העמק במלחמת העצמאות.
את כל המורשת הזאת יצק לפעילותו החברתית הענפה. הוא היה אחד מציריה של החברה העין גבית. הוא ייצג בה את אמנות מה שהאמין כאפשרי. הוא ייצג את שיווי המשקל בין החומר הנבנה והנאמנות המעצבת. הוא סימל את תבונת הכפיים המסורתית ואת הראש הפתוח לקידמה אך היה תמיד מודע לכך שדווקא בנאמנות לחלומות נעוריו היו נעוצים יסודות הקידמה. והם תלויים ביכולת לקרוא כל הזמן אותות של שינוי טכנולוגי. שנים על שנים נאחז באחריותו, גיבש מסגרות, האמין באנשים אך גם בחוקים המונעים את הסערות המיותרות.
גם את אהבתו הגדולה ליוכבד שפרצה בפגישותיהם המקריות בחצר חומה ומגדל בנה לאחר שבר גדול ושיתוק מאיים והוא בנה אותה בהתמדה ראויה.
את משפחתו וביתו בנה כמו שבנה את כל חייו. הלחים את היחד, העניק כוח וכיוון ברור, פתח חלון, לעולם . גם אחרי שנבנו הקירות הוא המשיך לבנות כל הזמן יסודות חזקים מבטון. הוא חינך לעבודה ולהערכת התרבות , לאהבת הנברא במו ידך ולהמראה אל החופש הגדול.
הוא ליווה אותנו שנים ארוכות. ברובן הגדול הוא ייצג את הצמיחה והכוח אך בזקנתו משפחתו היא שהעניקה לו את האפשרות לחוש כי הוא ממשיך לנווט את חייו כשם שהוא נוסע על אופניים עד גיל תשעים.
וכששקע ידע כי לא בודד, הוא עטוף באהבת המשפחה שהעניק וחזרה אליו עשירה ויוצרת.

תודה על עבודת הקודש של המטפלים ולמשפחה: אחזו בפיקדון והמשיכו בדרך הארוכה.
מוקי צור

סוכות – הצעה

ללילך

הרי בפניך ההצעה. להווי ידוע לך : ההסכם ביני לבין אנשי התרבות כולל תמיד תנאי: להרגיש חופשי. את רשאית לא להשתמש בקטע בלי סיכון של עלבון מצדי. רק את יכולה לדעת אם מתאים או לא מתאים. ואין צורך להודיע שאני כתבתי. יש המכירים את דרכי כתיבתי וינחשו ואלה שלא מה הם צריכים את זה ?

בהצלחה

מוקי

פתיחה לחג הסוכות המוקדש לשיפוצי דירות

הפרי הנאסף מהעצים בחג הסתיו זוכר את המדבר היבש ואת הנודדים בו .
הסוכה לא שוכחת את אלו שביקשו לצאת מקבע מצרים, מרווחה מדומה של בית עבדים.

הסוכות אותן אנו בונים כל שנה מזכירות לנו כי האמונה בבטונים – הבל.
הסכך חדיר הגשם והכוכבים לוחש לנו כי לנפש אין חדרי ביטחון .
מרצפות אינן נצח. שיפוצי קבע – זמניים תמיד. כשם שכל זמני לוטש עיניו אל קבע.

לסוכות שאנו מקימים לימי החג אין יסוד ברזל חפור במעמקים . הן עפות כשבא להן. וכמוהן כל בית הנבנה ביגע ובביטחון.

הסוכות שאנו בונים אינן דירה להשכיר – הן מקום לחברות של אמת, לעוברי אורח ולתפילה ליופי . הן הן התכנית הסודית של כל בית יצוק באמת, של כל ארמון הארוג בחלום, של כל גדר שאינה מבקשת להתגדר.

הסוכות שאנו בונים יתד להם, סכך, קישוט, ארבעה מינים : הכל בהם פתוח וצנוע כחיים עצמם.
כך יהיו הבתים שאנו בונים בטעם ביופי וברעות

יושקו

יושקו נפרד מאתנו בטריקת דלת. הוא סרב להמשיך כשחש כי לא יוכל לשלוט על עולמו. שוב עמד בו כוח הרצון. ביקש להיפרד וגופו נענה לו. הוא ידע מעברים כאלה בחייו. תמיד הלך אחרי הכרעותיו. עמד על דעתו. בכוח דעתו הפעם נעל את מחזור חייו.
שם העיר בה נולד לא היה יציב. לבוב לפולנים, למברג לאוסטרים. הדבר שיקף את חוסר היציבות. יושקו נולד בשנה שבישרה זעזועים, 1914, שנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה. 4000.000 יהודים נעו באותה שנה מגליציה לוינה. מחנה פליטים יהודים ענק שסימל את ההתרחשויות הנוראות. כשגכדל הוא הבין כי זעזועים כאלה מחייבים הכרעה. הוא היה לחבר תנועת נוער. עלה ארצה לחצר כנרת. אופייני לתקופת התוהו ובוהו ההיא : הוא איבד את הכתובות של משפחתו : ניירותיו התפזרו בפרוזדורים הפרוצים של החצר החלוצית. שנים נותק בשל כך ממשפחתו.
הוא ידע : אם כבר נודדים, מתפזרים, אם מאבדים קשר, כדאי לעמוד במשימות. כבוגר בית הספר לחשמל, כאיש עבודה הוא הלך ממשימה למשימה. עבד בנהריים, השתתף במתיחת 'גדר הצפון' מצמח לירמוק ומהבטחה לראש הנקרה, הוא היה לאיש החמל במפעל בסדום למעלה משלוש שנים. ובכל השליחויות והנדודים הוא היה חבר עין גב עובד חוץ .במגוון המשימות שמילא היה גאה על שהתקין טלפון סודי ליגאל אלון.
ב1942 החליט לשרת בצבא הבריטי . המלחמה קראה לו. הוא התגייס ליחידה של הנדסה קרבית. הוא היה בין מניחי שדה המוקשים ענק של מיליון מוקשים במדבר המערבי והוא גם פינה בו דרך לטורים הבריטים שניצחו את רומייל באל עלמין. הוא נקרא ללבנון לאמן חיילים הודים לגלוש בשלג לקראת המלחמה באירופה. עם הניצחון פגש יושקו את שרידי יהדות אירופה וחיפש את קרובי משפחתו. הוא מצא שנים מיוצאי טרזינשטאט. אחרי שנים ימצא עוד קרובי משפחה בפגישה מקרית בעין גב.
במלחמת העצמאות היה בין הלוחמים , מומחה להנדסה קרבית, העביר קורסים אך בכל המשימות תמיד הבסיס היה עין גב. עבד בבית המוטורים ולאט לאט נשאב לעבודה באינסטלציה. הוא הכיר כל ברז, לחם נגד כל השורשים שאיימו על הצינורות ראה את הקיבוץ מזווית מיוחדת במינה: תמיד עם רגישות לנסתר, לביוב הזורם, למים החיים. לעמידה מול השריפה. אך תמיד עם יותר מדי אתגרים במקומות שחברים מאבדים את סבלנותם. יושקו כן ידע להתגונן בעזרת חכמתו והתעקשותו.
ב1952 התחתן עם אילזה אהבת לבו. בעזרת המוסיקה ובעיקר בעזרת האהבה הגדולה של אילזה האישה הצעירה שבעזרתה בנה בשנות החמישים את מבצרו. זה הבית בו נאחז ולא הרפה. זו היתה התשובה המוחלטת לכל סערותיו ונדודיו , מקום המרגוע מטלטולי עבודתו, זה המקום בו השורש אינו אויב, בו הצינורות היו צינורות מים חיים.
אני ניזכר ביום שראיתי אותו בשיאו. בשנים הראשונות שלי בעין גב. בצפון השדות שלנו גבלו עם שדות נוקייב. והנה פרצה שם האש המכלה גם את שדותינו, וגם את שדותיהם של השכנים. הכפריים הסורים הופיעו עם מטאטאי הקוצים לטאטא את האש ומעליהם נותן להם פקודות חייל סורי. מהצד שלנו הופיע יושקו עם חברים כשהוא מביא אל המערכה את מכונת כיבוי האש שעליה היתה גאוותו. מלווה אותה בפקודותיו ומפקח בפקודות את החברים לעשות מלאכתם באמונה.
ככזה ראינו אותו גם בימי חולשה , דוהר על הקלנועית עם אילזה אהבתו כדי לראות מה השתנה? מה צמח? מי ברא דברים חדשים בעולם אותו ייסד. הוא בנה לו שגרה מעמיקה, משפחה, טיפול באורחים כשאילזה עזר בעדו בנחישות ובשקט.
כמו שנלחם נגד שורשים שוברי צינורות, העמיק שורשיו ובנה את ביתו.
עתה הלך מאתנו. הצינורות שם למעלה זקוקים לו כנראה, האש מאיימת, המוטורים התקלקלו, השמים זקוקים לטיפול דחוף. יושקו יתעקש ויתקן.
ולמשפחה ולמטפלים בו, נתתם לו את אשר ביקש:אהבה גודשת,נאמנות והליכה בדרך שרצה. אנו יודעים כי תמשיכו.
מוקי צור.

מוסיקה בעין גב

הימים חולפים המנגינות נשארות. כל יום עצמאות ועוד לפני שהיה יום העצמאות היו המיתרים מלווים את האביב, את שמחת הימים. כדי לזכור ולהתעלות היתה המוסיקה פוקדת את עין גב מפסטיבל לפסטיבל. זה הרך הנולד מלאו לו שבעים ולו אנו מקדישים את חגיגת העצמאות השנה.

אחד הקונצרטים הראשונים בעין גב היה קונצרט של כנר מעריץ חלוצים. הקונצרט התקיים במחסן פח מגולוון גדול שהיה מיועד לאפסן גרעינים. כל החברים הגיעו לקונצרט עם חולצת שבת והכנר לבש בגד שחור ארוך וענד פרפר. המקום היה לוהט לא מגובה המוסיקה אלא מלהט הפח . החלוצים היו רגילים לחום. לא כן הכנר. כאשר החל לנגן הכנר התעלף. מאז לא נערכו קונצרטים במחסני פח מגולוון.

בין מייסדי התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית היו נגנים יהודים שגורשו מגרמניה. גם רבים ממייסדי עין גב היו מגרמניה ואוהדי מוסיקה. בתזמורת הפילהרמונית נגנו עשרות רבות של מקצוענים. בקיבוץ ניגנו מעט חובבים. אלה שרו במקהלות האופרה ואלו במקהלת הפועלים. אך המנגנים התל אביבים חשו כי עליהם לנגן בקיבוץ הצעיר. איך מגיעים לעין גב? רק דרך הים כי כביש לא היה. ה'נמל' של עין גב היה בעצם מעגן קטן שלא עמד מול הרוח. את הצעדים האחרונים בים לעבר החומה והמגדל עשו הנגנים על גב החברים שנשאו אותם על הכתפיים. את הכינורות והצ'לים לקחו החברים על הראש כשהם הולכים במים . הקהל היה מסור והתזמורת נלהבת . הלילה התארך שהרי הנגנים לא יכלו לנסוע לשום מקום. קונצרט המרתון נמשך עד הבוקר.

יעקב שטינברגר היה אוהד מושבע שלך מוסיקה במינכן , עיר שהיתה מוסיקלית ביותר. לפני עלייתו ארצה הודיעו לו : אם אתה עולה ארצה אל תצפה למוסיקה, לקונצרטים. בדרך חטף שיתוק ילדים וחבריו אמרו לו כי לא יוכל להצטרף לקיבוץ עד שיתאושש ממחלתו. יום אחד יצא מבית קרוביו ושמע מוסיקה קלאסית. הוא מאד הופתע וגילה כי אנשי התזמורת הפילהרמונית עורכים חזרות שם . הוא מאד התלהב אך חבריו אמרו לו כי הוא צריך לשוב לקיבוץ ולשכוח מהמוסיקה.
בתיה צנר היתה פסנתרנית מחוננת באסטוניה. אמרו לה אם את רוצה להיות חלוצה תשכחי מהפסנתר. היא עלתה ארצה נחושה להיות פועלת. אלא שעולה שעלתה מגרמניה עם שני פסנתרי כנף הבינה שאם היא רוצה שיהיה לה מקום בדירה התל אביבית הקטנה עליה להיפרד מאחד הפסנתרים. היא נתנה את אחד הפסנתרים מתנה למייסדי עין גב. בתיה נגנה בו בהתלהבות. יעקב העריץ את מנגינתה והתאהב בה. הם הקימו משפחה. יעקב היה למנהל האגדי של הפסטיבל שנים רבות. באותו זמן לא היה מספיק מקום דיור לחברים על כן הוחלט שבכל חדר משפחה יהיה גם רווק שנקרא פרימוס או השלישי בחדר. זו היתה צרה צרורה. בתיה ויעקב חיו עם הפסנתר כנף בחדרם הקטן. המיטה והפסנתר היו גדולים מדי והזוג הצעיר גר חודשים יחד עם הפסנתר כשדלת חדרם פתוחה לרווחה.

לפני שבעים שנה חברים ואורחים באו בסודי סודות לעין גב לשמוע כנר ופסנתרן. זה היה ראשית הפסטיבל. הימים עמדו בסימן הידיעות המרות שהגיעו מהשואה. חברים לא ידעו היכן משפחותיהם והדאגה היתה עמוקה. המוסיקה היתה קינה ותפילה. בקשה על רוח האדם.אז לא ידעו כי באותם לילות ממש בהם התקיים פסטיבל המוסיקה הראשון והחשאי בעין גב החל מרד גיטו ורשה.

את התכנית לבנות אולם מוסיקה לפסטיבל עין גב הביא בשנות החמישים המוקדמות המנצח סוטוקובסקי. הוא קיים פסטיבל מוסיקה ידוע בטנגלווד ליד בוסטון. התכניות של האולם העין גבי הובאו משם . לא רבים יודעים שיש לאולם שלנו אח תאום רחוק בארצות הברית . יחד עם המנצח הגדול הגיע גם השחקן הנודע דני קיי שהצחיק את כל ישראל הצעירה של אותם הימים. אלא שפסטיבל עין גב היה פסטיבל של עניים. שנה בנו לאולם רק במה וחיכו לשאר. חמשת אלפים ארגזים של תנובה הובאו מטבריה והם הונחו על המדרון כדי שהקהל יוכל לקבל השראה. אחר כך נבנה לאולם גג. כשהחלו לבנות את הגג היה בפסטיבל גשם סוחף . המים חדרו מטיוטת הגג. רקדן הודי רקד על הבמה החדשה במסירות נפש. הקהל עמד רק בפרוזדורים המקורים . המים ירדו על הכיסאות . בשורה הראשונה ישבו חמש נזירות שהיו היחידות שהגיעו עם מטריות להופעה.

בשנת 1962 נפלו פגזים רבים על עין גב. התזמורת הפילהרמונית הגיעה על כל כנריה, מחצצריה ומתופפיה לנגן בעין גב. כיד המארחים העין גבים התזמורת התקבלה בברכה לאכול ארוחת ערב עם מצות בבית הילדים – הוא הבית הכולל. הנגנים חששו קצת להגיע לבית הילדים בלילה. המצות והאוכל הצנוע על השולחנות הנמוכים של הילדים לא היו חידוש מיוחד . הנגנים כעסו על החושך, על הפחד ועל כך שהושיבו אותם על כסאות ילדים .

באותו ערב היתה צריכה לשיר זמרת ספרדית ידועה מאד. חברי הקיבוץ מארגני הארוחה הקרבית שנעלבו קצת מהביקורת שספגו מהנגנים מארגני הארוחה סיפרו לזמרת כי הם לא מצליחים לפייס את הנגנים. ויקטוריה דה לוס אנחלס לקחה אותם לשיחה סוערת. 'חברי הקיבוץ היו כאן תחת הפגזות ואתם רוצים רסטורנט(מסעדה) ?' באותו לילה הניגון של התזמורת והשירה של הזמרת הגיעו למרומים…

-השרקיות הן אורחות לא קרואות ולא רצויות בפסטיבל. אך שנים הן לא פספסו .כשהן ביקרו בפסטיבל לוחות האזבסט והחלונות היו רוקדים בקצב הרוח. כשהגיע המחזה המוסיקלי ווסט סייד סטורי החליטה השרקיה לשרוק את שריקתה, האם מתוך הערצה או מתוך בוז? לא נדע לעולם -באותו לילה התעמתו על הבמה שתי קבוצות הנערים הניו יורקים לקול הקצב המופלא של ברנשטיין בעוד הדלתות והחלונות הדלתות של האולם מחאו כפיים ברוח גדולה.

ניסים רון היה זמר באופרה של ברלין ונגן ויולה. הוא היה גיבור הפסטיבלים. פסחים רבים הוא שר וניגן. הוא גם היה להקה ניידת ששרה לתנועת הפועלים הבונה קיבוצים, מניחה צינורות וגודרת גדר בין ארץ ישראל ולבנון וסוריה . כולם ביקשו לשמוע את מוצרט ושוברט ולהיזכר באולמות הקונצרטיים המרופדים . לימים חלה ניסים רון ולא היה יכול להופיע בקונצרטים. הוא עבד בלילות במכבסה והיה שר את האריות לסדינים ולשומרות הלילה. הילדים אהבו אותו מאד : הוא ערך להם פסטיבל כל יום על מדרכות עין גב . הקהל הצעיר קיבל גם אריות מסתלסלות וגם סוכריות.

עד למלחמת ששת הימים היתה בעיה : איך לשכנע אתהסורים כי שיירת המכוניות הנוסעת לעין גב אינה פלישה מסוכנת. היו שאמרו כי מוסיקה מודרנית אין לנגן כי הסורים יענו בתותחים. אך חיעקב שטינברגר מצא פיתרון. לכל קונצרט הוא שלח כרטיסי הזמנה למשקיפי האום בדמשק : הם כבר הודיעו לסורים מה עומד להתרחש.

נעמי שמר היתה המורה למוסיקה בעין גב. יום אחד בשנות השבעים היא הוזמנה להופיע בחדר האוכל. הוקמה במה חשודה ביציבותה והוצב עליה פסנתר. נעמי שמר עלתה לבמה ניגנה כמה תווים ואמרה
– את הפסנתר הזה אני מכירה. לימדתי עליו את הילדים מוסיקה. אני יודעת בדיוק איפה הוא מזייף .אמא שלי ניבאה הזהירה והשביע אותי : יבוא יום ותגיעי לשיא. השיא יהיה כשתנגני בפסנתר הכנף שעל הבמה של עין גב.( את הפסנתר העניק לעין גב מגדולי הפסנתרנים בעולם ארתור רובינשטיין לחלוצים). עתה אני סוגרת את הפסנתר הקטן והזייפן ואתם הולכים אחרי לאולם ופותחים את הפסנתר כנף עליו אנגן את השירים שלי…

על קצות האצבעות נעלם והלך הקהל של המוסיקה הקלאסית. חובבי המוסיקה הזדקנו. קמו פסטיבלים על כיסאות נוחים באולמות מהודרים. אולמות בלי יונים בלתי פוליטיות המבקשות לשיר עם הסולנים ובלי נסיעות ארוכות. אך לאט לאט צמחה גם קלאסיקה חדשה: הזמר העברי. במקום הכינורות הגיעו הגיטרות והדרבוקות. המוסיקה האלקטרונית המחוספסת. ג'אז רוק ופולקלור מחודד היטב שהצטרפו והיו לזמר בו כל דור ודור קורא את הביוגרפיה של עצמו. לעתים כקינה עצובה, לעיתים בקצב מחול ובתנועות נפש סוערות. ויבואו הכינורות והפסנתרים ויצטרפו ללחנים החדשים בשיר שעוד לא נגמר ולא יסתיים

מסע הבנים לפולין- קטע מהטקס של יום השואה

המסע של בני הנעורים אל ארצות הכפור והמוות הוא מסע בעקבות משמעות,
בעקבות זיכרון המטיל צל ואור.
נערי עמק הירדן, נערי עין גב היוצאים יחד לפולין יוצאים אל מרחק כה קרוב,
מבודדים עצמם משאונה של שיגרת יום, פותחים עצמם
למפגש עם אסון דור אבותיהם וסביהם.
זה מסע של פגישה של אהבה ואחריות.
הערב הזה, ערב יום השואה, יספרו הם וינגנו את המנגינה והמילים מעקבות המסע.
נשמע מסיפור הסבאים של שנים מהמשלחת מעין גב ומדגניה, ופירות של שיחות ונגינת הלב שליוו את המסע המתפלל את תפילת הנעורים : שחקי שחקי על החלומות.

חנן בלום

שלושים למותו של חנן בלום והמצבה הזו מתקשרת אל שיר שכתב ביאליק לפני שנים. היה זה במלחמת העולם הראשונה והוא בעיר קטנה ומסביב המהומה הגדולה והדברת האינסופית . בהמיית לבו הוא כותב שיר שהיה לשירת החלוצים 'יהי חלקי עמכם.' השיר כאילו נכתב לזכרו של חנן . ואכן חנן היה מודע לכוח שתיקתו שלא היה סימן לשיתוקו.

הנה כמה מהשורות של השיר.

יהי חלקי עמכם, ענוי עולם, אלמי נפש,
רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה.
ממעטי דברים ומרבי תפארת
גנוזה חמדת רוחכם בתוככם
אמני השתיקה היפה
לא תשלוט עין זר לעולם בחג נפשכם ובאבלה
אט אט, כמו על ראשי אצבעות, תעברו בנתיבות החיים
ולבכם ער, ואוזנכם קשובה, ועינכם משוטטת תמיד
אכן למודי החרש אתם וחדלי קול ודברים
ואולם חייכם- מיטב חזיונכם, ותפארתכם- עצם היותכם

מי שזוכר את אמת הבניין בה אחז חנן, את ההגה שבידיו, את המספרים החדים עליהם שלט, ואת צמצם המצלמה עמה ביקש לחוות את נופו הקבוע של העולם , לא רק שייקח עמו משהו יקר מזכרו של האיש ושתיקתו, אלא יוכל לסלוח לדינו המחמיר ולחוש כי מעבר לקושי היה רצונו עז לראות סדר אך גם ניגון בבניית הבניין אותו יוריש לבניו , לבני בניו ולחבריו אנשי בית עין גב.

החבר דמיוני – לילדי הגן

החבר דמיוני שובב גדול. אוהב לקפוץ כמו כדור, לרקוד ולשיר אך תמיד הולך לאיבוד.
הולך לאיבוד ורוצה לנסוע.

יום אחד הלך החבר דמיוני לרכבת.

הרכבת ראתה את דמיוני.
היא היתה זקנה עם עשן – זקן לבן- אפור
– בוא חבר דמיוני אקח אותך רחוק.
– אני לא יכול לבוא אתך. את תמיד על פסים.
הולכת ישר
ואני אוהב דווקא לדלג ולקפוץ.

צפצפה המכונית החונה בתחנה

– בא אלי חבר דמיוני, אני אקח אותך.
– את כל פעם יושבת לנוח ולשתות בתחנות המשעממות. אני לא יכול כל הזמן לפהק.
עוד אירדם בדרך!

הציץ אליו בלון פורח מתחת לענן ושאל:

שארד אליך ואקח אותך למעלה?
– תרד אלי? ככה אתה מעליב?
לעוף אני יודע גם בלעדיך!

בא אליו פרפר ואמר:
דמיוני, בוא אלי חבר נחמד
ואעיף אותך לקצה הברוש.
אתה תמיד רודף פרחים.
לפני שתגיע לקצה הברוש תקרוץ לך שושנה
ותעוף בחזרה.

חבר דמיוני שמע לפתע קול ילדה.

היא דילגה מעל שלולית.
רדפה אחרי הפרפר הנעלב וצחקה.
כשראתה את החבר דמיוני שמחה
-הנה ליאן! אמר החבר דמיוני.
– יש לי בשבילך הצעה : ללכת לאיבוד עם פרת.

החבר דמיוני לא נתן לליאן לסיים והתפרץ
-עם פרה שחורה לבנה כזו שלא זזה כי צריכה כל הזמן לעשות שוקולדות לילדים?
איך אפשר לנסוע על פרה?
-אתה אף פעם לא מקשיב. תמיד מתפרץ.
התכוונתי לפרת משה רבנו. היא אדומה, יש לה עיגולים שחורים ואף אחד לא יודע איך היא עפה, לאן היא נוסעת. גם הפרפרים וגם הרכבות שואלים עצמם
איפה פרת משה רבנו? רק אנחנו הילדים יודעים איפה

היא ולאן היא הולכת.

הלכו החבר דמיוני והילדה ליאן, מצאו את פרת משה רבנו והיא לקחה אותם ישר לכיתה אלף.

סיפור לכתה א'

ביום קיץ חמים יצא רועי לטיול בגן. הוא טיפס על עץ התות ובנה בנייני בוץ, התנדנד בנדנדה וקרא לילדים לזוז מהמזגן הקריר ולצאת יחפים אל השמש.
– מה לך ולשמש?
– אני אוהב את האור שלה וגם את החום. כשהמדרכה חמה אני רץ עליה ומבטל את הקיץ.
רועי הוא הילד הגדול ביותר בגן רקפת. כבר שבע עונות ירדו עליו טיפות של גשם, פרחו עצי התות, הפליג אל הים שלנו, אל ים כנרת, מזיע כמו שצריך.
אוהו! אמר רועי לעצמו. משהו מוזר קורה פה.
בשמים החל לעופף לו ענן חצוף. לא קשור לקיץ ולא לחום. הוא שוטט והתקרב לרועי.
– מה אתה עושה פה ? שאל רועי. אתה שייך למטריות ולמגפיים ואת אלה כבר אמא שמה בארון עד שיבוא חזרה הסתיו.
הענן המשיך להתקרב ובכלל לא ענה אך משהו בו חייך . עננים אוהבים סודות מיוחדים. כדי לשמור על הסודות הם לובשים בגדים משעממים. אף פעם לא תדע אם הענן מתכונן לשפוך עליך מים או ברד או שסתם הוא מתרוצץ לו בשמים כדי לבלבל את המגפיים.

לפתע היו השמים שחורים. רועי קצת נבהל כי בדרך כלל בקיץ השמיים אוהבים לחייך בכחול. והנה הוא רואה כי גשם משונה מתחיל לרדת. כל טיפה שונה מחברתה. טיפה עם כתר ושרביט של מלכים טיפה עם שורש בחוץ, טיפה עם נקודה ועם קו.

מה קורה כאן? שאל רועי. אני הכי מבוגר בגן ולא ראיתי אף פעם טיפות גשם שכאלה. אולי אבא ראה אולי סבתא אבל אני לא.
הרוח שנשבה לחשה לרועי: זה לא גשם חביבי. זה גשם של אותיות. יש פה אלף עם דגלים, ואו רזה מתמיד. יש פה יוד מתחבא ופא סופית שחצנית. יש כאן פה כף מפהקת ובית שאוהב להישאר תמיד בבית.

האותיות נפלו לרועי על הראש ועל האף, על המצח והגופייה.
-אנחנו לא סתם אותיות. אנחנו שם של ילד, גם פרפר, אנחנו אמא עודרת בגינה. אנחנו אוהבות ילדים , ילדים רבים.
אז למה הגעתם דווקא אלי? שאל רועי
-כי אתה בגן רקפת. ומי שצייר הרבה, והשתולל בריקוד ובעוגות יומהולדת, מי שצילם והציג מגיע לו כי נגיע גם אנחנו האותיות כגשר אל ספרים, אל חלומות וסיפורים. הגיע הזמן ללוות אתכם לכיתה א'.

רועי קרא לכל ילדי הגן. בואו! בואו! מחלקים סימניות לספרים. כל ילד ישים את הסימניה בספר הזה ואחר כך בספר אחר, ואחר כך בספרים שמנים שהם בעצם טילים העפים לחלל ופצצות עומק בים. שהרי הסימנייה היא כמו המצופים בים: היא מצילה אותנו מטביעה בעמודים הרבים.

הסימניות האלה הם קיצור של הספרים שקיבלתם ביום הולדתכם על ידי צוות הגן. אם רוצים אתם לדעת מה סימנה הסימניה- לכו לברכה שקיבלתם מן הגננת האהובה שלכם.

סימניה לרועי

בוגר ונבון
יודע המון
אך סודות בלבו
מתגלים בציוריו
אחרי שיצייר
ישחק עם חבריו, ישתולל
יתבדח ושמח

סימניה ליהלי

ילד קסם – כך אומרים,
רובוטים ובקוגנים ועוד מיני יצורים.
הם אוצרותיו האהובים.
צחוקו הרם מתגלגל עד לב השמים
ועם החברים אוהב לשחק ולהשתולל כפליים.

סימניה לשלי

אוהבת לאסוף מציאות,
למצוא אוצרות,
ובמיוחד היא אוהבת חיות.
לו רק יכלה-
העולם כולו היה מונח תחת ידה.

סימניה לרז

כמו אביר על הסוס הלבן
כמו פירט עם חרב של ממש.
הוא גיבור אמיתי שחזר משדה קרב
כשיפתח עיניים יראה כי אין זה חלום:
הרפתקאות של ממש מחכות

סימניה לטל

בחוטי זהב היא רוקמת חלומות.
פרפרים באים אליה, ציפורים ואפילו דובים.
מבקשים את ברכתה .מבקשים טיפת טל .
מצמרות העצים היא מביטה
ומגלה סודות שאיש לא ידע
סודות רקומים חוט זהב.

סימניה לים

בכל העולם כבר היה-
עכשיו הוא רוצה לירח
להתארח
לטייל בנחת, ללא מורא,
אבא! אבא! אני רוצה ספינת חלל!
בטח עונה אבא, בטח ,כשעוד קצת תגדל

סימניה למיה

עולמה קסום, חכמתה רבה
ויודעת מה טוב ומה נעים
הלב מלא אהבה
ובדרכה המופלאה
חלומותיה מתגשמים

סימניה לנוגה

כוכב זורח מחייך ושמח
אור גדול לכולם שולח
חיוך שובבים
לבבות רבים ממיסים.
העיניים מתבוננות, נוצצות-
עמוק שם בלב הן נוגעות.

סימניה לרוני

שמה הולך לפניה
כל חבר חברה מתחברים הם אליה
והשמחה רבה
לפעמים יש לה שמש בלב,
לפעמים גשם בעיניים
תופשת פרפר, רוקמת לו בית,
בטבע שוקעת, וחיוך לא שוכחת.

סימניה לליאן

כנסיכה מיוחדת יושבת ומציירת
אנשים , פרחים וחיות
והמון דברים באמת
וגם כאלה שלא יכולים להיות.
אם נפקח עיניים
נגלה את כולם כתומים, כחולים , וורודים
שהרי בזכותה התמלא העולם בצבעים

סימניה לאור

עיניה עמוקות – מבקשות לדעת.
לבה הקטון מלא בסודות.
פניה מאירות – היא הרי באה מארץ אגדות
את סודותיה תגלה בדרכה המיוחדת
בצניעות אצילה, בקלילות , בשמחה.

סימניה לזוהר

היא חורזת חרוזים, בנדנדה מתנדנדת,
כסייח מנגן היא מדלגת.
יודעת המון והלב כה מלא
צחוקים וריקוד, משחק ויצירה
ובזכות כל אלה פוגשת חברים.

סימניה לאלה

אלה- כמו עץ האלה,
מתנת טבע – ועל הטבע תגן.
בידה שומרת מפתח
שומר על יופיו של עולם

בראמי לוגסי

מקזבלנקה ועד עין גב

ברמי לוגאסי נולד וגדל בקזבלנקה, מרוקו, בבית מסורתי. אביו היה רב בעיר. בהיותו נער נחשף ליחס העוין של הערבים כלפי היהודים שהיו על רקע כלכלי. היהודים הואשמו במצבם הכלכלי הקשה של הערבים. בשנות ה-40 הגיעו למרוקו שליחים מהארץ שהלהיבו את הנוער ומשכו רבים לפעל הציוני. הם גם עזרו לארגן הגנה עצמית של היהודים.
קבוצות צעירים שהרעיון הציוני והקיבוץ משכו אותם התארגנו להכשרה בצרפת ולעלייה ארצה. בהכשרה כזו נאספו צעירים מאירופה וממרוקו לגרעיני התיישבות.
בראמי הגיע ארצה עם גרעין הסולל. הגרעין הגיע לעין גב ב1950.עבד בענפי חקלאות שונים. ב1962 נשלח לאלג'יר כשליח הסוכנות לפעול בקרב נוער ומשפחות להניעם ולעזור להם לעלות ארצה.
כאשר חזר ארצה היה בין מקימי מכון האריזה לתמרים במפעלי עמק הירדן וניהל אותו משך 17 שנים.
בראמי היה בין העובדים בחניון שלימים היה לכפר הנופש. בימים ההם היה כפר הנופש כפר של בונגלוס.
בראמי יצא ללימודי תעודה בתיירות וסיים באוניברסיטת חיפה. הוא עבד בקיוסק עם גרי גסול. לימים היה למנהל חברת השיט. בתקופה זו התפתחה התיירות הצליינית, הוגדל צי הספינות ונבנה המזח השני. בראמי קשר קשרים עם חברות תיירות ועם קבוצות של תיירים, במיוחד דוברי צרפתית. הוא היה למסביר הקיבוץ ומדינת ישראל.
בשנת 1988 קיבל בראמי את הפרס של עובד מצטיין בתיירות מטעם משרד התיירות

ב1990 החלה לפעול רכבת התיירים 'סיורכבת= דרך הקיבוץ'. בראמי השתלב במפעל.
כמה שנים עסק בראמי בפיתוח תהליך לייבוש בננות ופירות נוספים.

בגיל שמונים , בבית הסיעודי, החל בראמי לצייר.
כמה מפירות עבודתו אנו מציגים בפני הציבור בהרבה הערכה על מפעל חייו.