קיבוץ

מרגע הגעתי לקיבוץ אני חושב עליו, חוקר אותו, שואל ומקווה. כאן יובאו חלק מיבול רב שנים של כתיבה וגם עניינים אקטואלים.

הקיבוץ: גלגולו של ניגון

התפתחות  הקיבוץ

 

אני מבקש מכם לקבל את דבריי  בהסתייגות. אני יודע  שיש מושגים  רציניים המתארים בכינויים טובים ורעים את מה  שאני  עומד לעשות כאן בשעה  הקרובה. אני  לא  אובייקטיבי גם כשאני מנסה.  אני מסוג  החוקרים  שכותבים על מי שהם אוהבים. מנסים לגלות את  האמת על אלה שהם אוהבים בלי יומרה. אז  קבלו את  דברי  כעדות ולא כמחקר. קבלו את דברי  בזכות מלאה לבקרם.

תמונות מן  החלון

אני  רוצה  לתאר לכם  תמונה  בה  נתקלתי  כחוקר  העלייה השנייה. כשהיו  חלוצי  העלייה השנייה  בשנות התשעים שלהם  באתי לשוחח עם כמה  מנציגיהם בכפר יחזקאל. שם היה  מעוז חשוב של  החבורה. היה להם אפילו מועדון  קטן אליו  היו  באים כדי לשוב ולשיר את שיריהם  המיוחדים.

שוחחתי עם אחת   הגיבורות שלי , חלוצה בת תשעים, אחרי שהפתעתי אותה  בבואי הבלתי צפוי  ביום  חמישי אחר הצהרים. היא  כבר  הניחה  את הכיסאות על השולחן  כדי לבצע את השטיפה  השבועית. כשהגעתי חייכה, הורידה את  הכיסאות הביאה מי וורדים שהכינה, התבוננה דרך  החלון ואמרה  : תראה איזה יופי ! עכשיו כבר יודעים איך לחיות:  הנה  הדשא,  הבוץ נעלם ויש  בריכת שחייה. ממנה  הלכתי לחבר שני מהעלייה  השנייה. הוא ישב  בביתו וקרע פתקאות. שאלתי אותו מה  אתה  עושה והוא ענה לי  בזעף : אני משמיד  את  העלייה  השנייה. למה? כשהייתי ילד  ענה נוצרים אמרו לי כי רצחנו את  המשיח. אתה  רואה את  אפי השבור? זה מהקרב  ההוא. ועכשיו אני יודע : אנחנו  הורגים את משיחינו : תסתכל  בחלון אתה לא  רואה  להיכן  הגענו? חיי  הלוקסוס  האלה! הדשאים מכסים על כך  שבגדנו במה  שיצאנו לשמו  בנעורינו.  קיבלתי   הלם. רצתי  אל האישה עם  מי הוורדים. סיפרתי לה  על מצוקתו של חברה.

-אל תדאג.  במועדון נפגש. נפגש ונשיר. אנחנו יודעים איך לטפל  בייאוש.

שיחה  זו חקוקה  בלבי כל פעם שאני צריך לעמוד  בפני  דין של המאזינים  המבקשים לדעת משהו  מהיכולת  של השתנות וההתמדה  של הקיבוץ. זה חלון אחד מורכב ומיוחד  במינו.

חירות שוויון, אחווה

עקרונית מה  חיפש  הקיבוץ ? אני נאחז  בדברי בובר שטען בימי המלחמה  הקרה שאסונו של  העולם  הוא  שמערכי  המהפכה  הצרפתית  חירות  שוויון אחווה החירות  הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות  ואת האחווה  שכחו  כולם. אז אם להגדיר  מה רצה  הקיבוץ לעשות זה  לקדם את החירות והשוויון  באמצעות  האחווה. לא  באמצעות  המשטר, אלא  באמצעות  הבחירה, לא  באמצעות  תכנית  על  אלא באמצעות מפגש אנושי.  באמצעות  קריאה  לאחריות הדדית וליצירה.

הבעיה  הוחרפה בגלל שאי השוויון כבר איננו מצב  עובדתי המזמין ליתר  מגוון אנושי, לשחרור מלחץ לאוניפורמיות ולקולקטיביזם. הוא  הפך  לאמצעי שליטה, לדרך לארגון אמונות  הציבור ולדחף להגביר את ההשפעה של מיעוט. אי השוויון היה למכשיר  החשוב  ביותר להכחדת יסודות של החירות ומהווה  מוקד ענק  של הפעלת מניפולציות וערעור  על  הערבות ההדדית. כך גם היה גם גורלה של  החירות שבשלילתה  את השוויון  היא פגעה  ביכולת הקיום שלה  עצמה. היא הפכה להיתר לשליטה  של אדם על  רעהו.

 

גאולה על ידי זיכרון

העם  היהודי  הכיר  יפה את  הקול  שטען כי  הגאולה  תגיע דרך הזיכרון דבר  שנשמע אבסורדי. הרי  בשביל  לחדש צריך לשכוח !

השכחה  היא  הדחקה  והיא תופיע  בסימפטומים או בכאב  החלל  הריק. היא לא משחררת אין בכוחה לקדם.  הקיבוץ  ביקש לשוב אל הזיכרון, אל  השפה, אל המקום ואל  הזמן ובכוחם לתת אמון  ביכולת לשחרר ולקדם אל  הלא  נודע. אך היה לו  ברור  כי  יש מחיר לזיקה זאת למחר  הנשענת  על תרבות וזיכרון. בדרך  לשינוי צריך לערוך צעדים כואבים. למשל  כדי  להגשים יש להפוך למהגרים, לעזוב  בית  הורים ומערכות חברתיות ותרבותיות  אליהם הורגלנו.  הקיבוץ נולד  בשעה  של התפוררות חברתית ותרבותית  גדולה.  יציאה מהעיירה ומהגטאות, פוגרומים, מלחמות  עולם ומלחמות אזרחים.  מדברים  בזעם רב על פולחני  האדם  החדש  אך צריך  לקחת  בחשבון כי  אנחנו מדברים  על מותו של  האדם  הישן במלחמות  אפוקליפטיות  אותן עבר  המין  האנושי. והעם  היהודי  בפרט.  כיצד  יוכל בתנאים מיוחדים אלו  ליצור מסגרת  שמעודדת תיקון ? כיצד לא ייפול  קרבן לפעולותיו  בזירות חדשות .

מגאפוליס

אני מגיע  למגאפוליס ההולכת  ומתהווה  בארץ, המחליפה  במהירות מחזון עיר  גנים למגדלי  בבל חדשים ושכונות  עוני. כיצד  יצמחו ילדים  לחיי  קהילה, לקשר  אל  הטבע, ליצירת  אמנות  בתוך מבנים  דיכוטומיים  כאלה. אחד  החלוצים  אמר  בשנות  החמישים 'למצוקה  יכולנו  האם  נוכל רווחה ? ' והיום  השאלה  היא  כיצד  נוכל לנווט  עצמנו  בתוך  החלה  של  הדו  קוטביות אותה  אנו  מטפחים בה  רחוב מאותת מצוקה וחצרות  סגורות  וסטריליות מצד  שני?  נצטרך להיעזר   בזיכרון  המאפשר  יצירה .

במגדל  בבל  הקדמוני העונש  היה  בלבול  השפות  ,ריבוי  השפות , אך  אנו  רואים  היום  כי  גם  איחוד  השפות  התקשורתי , הגלובלי יכול להקים  את  מגדל  בבל  . לפי  המדרש כשכלי של בוני   המגדל היה  נופל  היו מתאבלים  עליו אך כשאדם  נפל ומת  בו  המשיכו לעבוד.   אנו  מערבבים את  הגלובלי  עם  האוניברסלי. את  האחריות למין  האנושי עם  היכולת שלנו לשלוט על טבע ואדם.

השאלות שהקיבוץ שואל

באיזה מובן יוכל  הקיבוץ לתרום  לדיון ? על ידי  הזיכרון של  השאלות  שהעסיקו  אותו כחברה  וולונטרית, רב  גונית, מחנכת, מנסה לפענח את  המטלות  המוטלות  עליה ולהתחבט  כיצד  לבצע  אותן  במינימום פגיעה  ביכולת להצמיח חברה  רב  דורית החיה  תוך  פרספקטיבה  ומעורבות.

הקיבוץ  לא  הצליח  לשחרר את  האישה אך הוא  הצליח להעמיד  את  השאלה  על  סדר יומו. הוא לא  הצליח לפצח את  הקוד שאדם יעבוד כדי לחוש  שהוא  שייך  שהוא  יוצר  ולא משום  שהוא מבקש לשלוט. אך הוא  העלה  את  השאלה.  הוא לא  הצליח  בפתרון  השאלה  של  המשפחה  בתמורותיה  אך הוא  שאל  את  השאלה  והתמודד  עמה.

אקולוגיה

אהרון  דוד  גורדון  שהיה  המורה  הגדול  של  הקיבוץ כפר  ביכולת של מודל, צורת  חיים, לקדם את  האדם.  הוא טען  כי  האמונה  בצורת חיים, בתכנון  באה  כתחליף להתמודדות  האמיתית.  לדעתו הבעייה  שלנו  היא לא   לשלוט בטבע אלא  לחיות  בו כמשתתפים. לא  כצופים, לא  כתיירים אלא  כעובדים  בו.  הוא  היה  האקולוג    העברי  הראשון.  לדידו  הקמת  החברה  איננה  במאבק  המשותף שלה  בטבע מאבק  המשתקף בהפשטה של  יצר  השלטון והפיכתו לכוח המשתלט  על  האדם. במקום זה  הוא  הציע לשוב  אל ההכרעה לחיות חיים מלאים לא  כרומנטיקון המעדיף רגש  על שכל, המבקש להשתחרר  מהתבונה  והמוסר אלא  כמי  שרואה אותם  כחלקים הזקוקים  לחיבור מחדש.

גורדון לא  ביקש  שלטון  על  הטבע אלא  חיים משותפים עמו.  בתחילת  המאה  הוצעה  הצעה  להקים  אוניברסיטה   עברית. היא  היתה  מיועדת לכל  היהודים שנעלו  בפניהם שערי  הלימודים  הגבוהים  בעולם. הם  היו  רבים.  ביישוב  בארץ  התעוררה מחלוקת  גדולה  האם ההשכלה לא  תביא  אותנו  לשוב  אל  הדפוס של התלישות מהעבודה   ומהטבע ? הכל ציפו  שגורדון יביע  התנגדות  חריפה  לפרויקט והופתעו לקרוא  את  מאמרו  על  הנושא שטען  אנחנו לא  מבקשים תיירים  המבקרים  בטבע ולא איכרים בורים מעריצי  עיר.  אנחנו  רוצים  לא  עיר  ולא  כפר. יש ללמוד ולהיות  בטבע. לחיות  בטבע  כעובדים.  יש לבטל את  הברירה  בין ידע וטבע. להפוך את  הידע לפותח חלונות לחיים ולא לנועל  אותם.

 

עלינו להרכיב לאנושות מכשירי  שמיעה  מורכבים ומודרניים כדי   ללמוד להאזין מחדש לטבע ולעצמיותם  של  בני  האדם. לשם כך  אנו צריכים  הרבה ללמוד אך לא לימודים המרבים  שלטון מלומדי של איש  ברעהו , לא לימודים  המחזקים את ההיררכיה ואת הבדידות אלא לימודים שגם  מקרבים  בין  בני  האדם. לימודים  היודעים  לחפש  את הקשר  מעבר לתקשורת, המאמינים  ומחזקים  את הברית  האנושית ואת  הברית  המורכבת  עם  הטבע. גורדון  לימד  אותנו  כי  הברית  הבינאנושית שלא  משתפת את  הקשרים  אל  הטבע נוטה להתנוון. שהחברה  המנותקת מהטבע  נוטה  להסתגר גם בין בני האדם. כמובן  בעולמו של  גורדון היו לכך  ביטויים  שונים  מאשר  בחברה  שבה  אנו חיים. כשגורדון  נפרד מאתנו  היו  בארץ  לא יותר  מששים  קילומטר  כביש   סלול. לא  יותר  ממאה חמישים טלפונים שדיברו  4000 שיחות  טלפון בשנה. אך הבעיה  כבר  היתה  קיימת .

הכרתי  איש  כלכלן יהודי  אמריקאי  שהוזמן לברית  המועצות  אחרי פירוקה  כדי  לייעץ לה  מה  לעשות  עם  הגרוטאות  האטומיות.  האם  אפשר  להסב בית ייצור  ענק לחימוש  אטומי לבית חרושת  למחבתות.  הוא  דיבר  על  החוויה  בכאב  גדול.  אך  הוא  הבין יפה  את  השאלה הגדולה  בפניה  עומד   האדם  בן  זמננו.

הלמטה  הוא  הלמעלה

מה  אמר   הקיבוץ מול מציאויות כל כך  מכריעות וגורליות? נתחיל מלמטה.  הלמטה  הוא הלמעלה : יצירה של יחיד ההופכת  ליצירה של יחד. יחד המתמודד  עם  קטנות וחושב  על  גדולות. האתגר  איננו וויתור  על   פרטי  רקמת  היחד  הקטן אך לנסות  תמיד לראות  את המשמעות   שהוא  מכיל למעגלים  הרחבים יותר.  כמו שאנו לומדים מכל משפחה להתמודד  עם  אחריות הדדית, עם  אהבה ושליטה שאינם  הופכים  להפשטה מוחצת  את  הריבוי  שאנשים  נושאים  כבני תמותה, המעבירים איש לרעהו מורשת והנכנסים כל פעם לעולם מתחדש. הקיבוץ האמין בחשיבות של  הכלכלה והפוליטיקה אך לא  ביומרתם להיות מפתח יחידי. הם צריכות לשרת ולא להיות  אדונים.  הן רגישות  לאלים ולשינויים לא  פחות   מהיחיד ומהקהילה. הן  קיצורי  דרך  הכרחיים  ומכילות לא פחות  מכשולים  ועיוותים מאשר תחומים של יחיד  או של  קשרים לא פורמאליים.

המשימות והקיבוץ

הקיבוץ היה  אליטה.  אך  כמו  שאמר  אבא  קובנר היא לא  ביקשה  להיות למעלה  אלא לפני.  ולהתפטר כשיש צורך להתפטר. אליטה  המבקשת לא להיות  אליטה  אלא  סוללת  דרך  כדי  שכל  העם  יהיו  כוהנים  של חברה  מתקדמת, ובכל  זאת יש  ייסורים  הנובעים מכך  מה  בעצם  הלך לאיבוד ומה  אין  בו  כבר צורך. שהרי  הצד  המשימתי  עיצב  במידה  רבה  את    הוויתו  של  הקיבוץ  אך לא   פעם  המשימה  אובדת .לעתים  זהו  שלב  מרגיע  כמו  קיבוץ  ספר  שהגבול  התרחק  ממנו. גם פה יהיו חברים  שלא  יוכלו  לשאת  את השינוי  שהתחולל וירגישו  כי כל  הוויתו של  הקיבוץ  השתנתה . יהיו  אפילו  כאלה  שיעזבו את  הקיבוץ  כי  התרגלו לראותו  כמשלט. אך עניין  המלחמה  הוא  ברור  ומובן אך קחו לדוגמא  את  אותו  קיבוץ  שביקש  להיות  קיבוץ של  רועים,  קיבוץ  אלונים  שיום  אחד  חיסל  את  העדר  שלו.  או  קיבוץ  של  דייגים  כמו  קיבוץ  סער  שיום  אחד  חיסל  את  הדייג. שלא לדבר  על  קיבוץ  חולתה  שכל  האתוס  שלו  היה  בנוי  על  היכולת שלו להסתגל וליצור  על  הימה  המיוחדת של  החולה  ויום אחד  ייבשו את  החולה.  רגעים  אלו  הם  קשים ביותר  להוויתו של  הקיבוץ. תמורות  כאלו  הם  נחלת כל  קיבוץ  גם  אם  הדבר  אינו  נראה במבט  ראשון. שינויים אלו במשימה  יכולים לפתוח במסע  נוסטלגי לעבר, להפוך להדחקה מסוכנת הפורצת  בכעס על המציאות  המשתקת ויכולה  להיות  הכרה נמשכת  שקהילה  זקוקה למשימה לא  רק ליחד  דביק. התמורה  החלה  במשימה  יכולה להיות  חלק מתבונת הקהילה  הזוכרת ומקדמת  כאחד.  עברה מאפשר לה חלום לביצוע. אמון הכל כך דרוש  כדי לפעול במצבים של אי וודאות.

ארגון הצריכה

נביא  דוגמאות לצד  המיוחד  ברוח  האחווה, לשיתופיות  המארגנת. אנסה  לפרט קצת על שני פרקים  מתולדות  מחסן הבגדים המשותף או  הקומונה. כיצד  הן  נולדו ?   התמורה  הפרגמטית  של  השיתוף בבגדים  החלה  בכנרת על ידי הסבתא  של  נעמי שמר.  היא שבאה מתחום  החייטות  הגיעה  לחצר  כנרת והיא  נחשבה  כזקנה  מדי  כדי לעבוד.  היא  כבר  היתה  בשנות  הארבעים שלה   לעומת  החברים שהיו  בשנות  העשרים שלהם. היא  החליטה  להיות  מעורבת  על ידי  שתתקן  את  בגדיהם של  החברים.  בשלב  מסוים  נגמרו  הבגדים  שהחברים  הביאו  עמם והיא  ביקשה  מן  הגזבר  לקנות לה  בד  שתוכל לתפור  בו  בגדים לחברים.  מכאן  החל להתפתח מחסן הבגדים של  החברים. הבעיה המעשית עוררה את היצר לשיתוף.

לא כך אירע  בקיבוץ א'  של השומר  הצעיר . הקיבוץ  שהשתתף  בסלילת  הדרך מרמת ישי  לחיפה  החליט אחרי  שיחה  נלהבת להקים  קומונה  של  בגדים  . החברים  הביאו את  ארגז  בגדיהם הפרטי למדורה   , הם  רוקנו את  הבגדים לארגז הגדול של הקומונה, רקדו  והשליכו תוך  ריקוד את ארגז בגדיהם  הפרטיים שרוקן לתוך  המדורה.  כך נפטרו מעול  הקניין  הפרטי.  זה  לא היה צעד פרגמטי אלא התפרצות  אמונית.  בקיבוץ  אנו מוצאים  גם צעדים פרגמטיים הנשענים  על  אמונה חשאית וגם  התפרצויות טקסיות שבאות לבטא את  החלום הגנוז לתיקון חברתי.

יש חלום המחפש  ביטוי וביטוי  המתחקה  אחרי  החלום שעומד  מאחוריו.

חינוך

היסוד  השלישי שאני רוצה  לעמוד  עליו זוהי  האמונה  הבסיסית שמשהו צריך לעבור  בין  הדורות. שהניסיון צריך להפוך לדרך של חינוך. אך חינוך  המכבד  את המתחנך לא רק  כממשיך אלא  כיוצר, כסולל  דרך  משלו.  שמקבל את  הלגיטימיות  בתוך תהליך  החינוך.  היום  אנו מוצאים המון  מערכי  החינוך שגובשו בחינוך  הקיבוצי   בחינוך  הדמוקרטי, בחינוך  האנתרופוסופי, בכל  המצוקה  שמבטאים  מחנכים נגד  החלודה  התוקפת את  המערכת  החינוכית . חלודה זו ניזונה  ממחלות חברתיות  עמוקות המושפעות מחרדות נטישה, מפוסט טראומות ממוסדות. כל אלה  השפיעו  גם  על  המערכת  החינוכית  בקיבוץ אך יש לזכור שהמערכת  החינוכית  הקיבוצית נוסדה  כמערכת  רחבה  וחופשית  דווקא  בתקופה  של  שיא  ניצחונה  של  התרבות  האנטי  הומניסטית  אוטוריטארית  בעולם. היכולת של  הקיבוץ לפתח מערכת שכזו בלב ליבה של תקופה  אוטוריטארית נובעת לעניות  דעתי  הן ממורשת  קהילתית  עמוקה והן מחיי יחד עשירים. היא מורדת  במובן העמוק של המילה: היא  מאמינה שביכולתה  לא  רק לחקות  אלא  גם לחולל . היו גם בה לא מעט פינות  דוגמאטיות אך מערכת  הקשרים שהיא פתחה לטבע , לעבודה,  לאמנות  היתה  חזקה מהדוגמתיקה  הפוליטית  המגוונת   שהיא  הטיפה לה.

אחד  מבוגרי  המוסד  של השומר  הצעיר   במשמר  העמק אמר לי פעם : לא  היה  ניסוי פדגוגי  שלא  עשו  עלינו. שאלתי  אותו ומה הבנת מכל זה ? והוא  ענה  לי : שסמכו  עלינו.  מערכת חינוכית  שמסוגלת להאמין  בחניכיה במיוחד  בתקופה  של משבר מתמשך ויתמות  גדולה צריכה להתכוון  ברצינות  למעשה  החינוכי. יאנוש  קורצ'אק  ביטא  את הדבר   נפלא. הוא  ביקר  בארץ  והסתובב  במיוחד   בהתיישבות. הוא  אמר  אתם עושים  שטויות  גדולות. למשל  אתם  מוציאים  את  התינוקות לשמש. בארץ ישראל אתם צריכים לתת להם שמש? הם צריכים מים! פה זה לא  ארץ הקרח!!

הוא מספר שלקחו אותו להסביר חינוך לקיבוץ נען.  החברים לא  הבינו את השפה הפולנית . יאנוש  קורצ'אק  דיבר וחבר תרגם את  דבריו. לילה  שלם ישבו ודיברו  על חינוך ולא  היו להם ילדים ! והוא מסכם שאולי  זו מערכת שעושה  שטויות  אך  היא  רצינית! זו מערכת  המאמינה  בחינוך, בילד ובתהליך  הדיאלוגי שבין התרבות  לאדם.

שינוי

השינוי האחר  המתרחש   בקיבוץ  הוא  השינוי  באורחות  החיים. חלק ממנו  הוא  שינוי  הנובע  מעליית  רמת  החיים. נדמה  לי  כי צריך לראות  את הדבר  כשינוי  המתחולל   במחנה פליטים  גדול שבו  האדם  נתון כל הזמן  להוויית  היחד. אין פרטיות. קירות  האוהלים  אינם מספיקים  כדי ליצור  את  הפרטי.  מבחינה  חומרית  הקיבוצים לא  היו  שונים ממחנה פליטים  אלא  שהם  היו מכוונים  על  ידי  אתוס  של יחד  אוטופי.  שיצטרך לבנות  את  עצמו.  והוא מבקש לבנות  את  עצמו  על  בסיס  של  אמונה  בהסתפקות  במועט , בחיי עבודה,  במחויבות לפנות מקום לאלה  שיבואו. שלא  כמו ברוב מחנות הפליטים ושכונות  העוני הוא עסוק  בעתיד. הוא מרבה לתכנן וליצור.

חלק  מהקיבוץ  בנו  את   דרכי צריכתם  מתוך  הניסיון  המצטבר והמצבים  המתפתחים.  חלק  ביקשו להטרים מצבים וליצור  מאגר   של חוויות  המעצים את תחושת  היחד  האחראי.

אך מאמצע  שנות  השמונים החל שינוי  מסוג אחר  בקיבוץ. כבר לו תהליך של דיון, הצדקה על ידי הצורך להתפתח ולהביא את  הקיבוץ לאופקים חדשים יש  קולות  הקוראים לסתימת  הגולל, לטריקת דלת להפיכת  הקיבוץ  למשהו אחר. כך תהליך שהסתמן  במשך שנים  ארוכות  שהקיבוצים  היו  לקיבוצים  דומים יותר ויותר  במבנה  שלהם, באורח חייהם ובתבונתם  הקהילתית שוב  היו  הקיבוצים  שדה לניסיונות  מרובים. לשוני  גדול. הם  החלו לשקף את הבלבול וחיפושי  הדרך  החשדניים של הסביבה.

אצל חלק  השינוי נבע מתוך תפישה  אקטיבית שהקיבוץ  נבחן  ביכולתו לתמורות אצל חלק אחר  הצורך  בשינוי נבע  מתוך אובדן אמונה וניסיון להתאקלם בכורח הנסיבות  שנוצרו.  משבר  כלכלי של  המשק  היצרני וניצחון  המשק  הפיננסי.  שינויים  במעמד  המשק הפריפריאלי ומשבר  החקלאות. היו  קיבוצים  שביקשו  לעבור תהליך מהיר  של  עיור. היתה  תחושה  כי אם לא  כן   הבנים יאבדו לקיבוץ. התהליך  התחולל  בשעה  של משבר  של הזדקנות מהירה  של  דור  המייסדים  של  העלייה  החמישית  שעמד שנים  רבות  במרכז  ההוויה  הקיבוצית.  דור  ראשון להזדקנות.

חלק  בקשו להפוך את  הקיבוץ לאנדרטה  שבצילה  חיה  חברה דומה לחברה  הפרברית   במרכז  המגאפוליס. אך רבים חשבו כיצד בתוך  החברה  החדשה  שהתהוותה למצוא  מקום לרעיונות של  הקיבוץ בלי להשתעבד לדפוסים ישנים. הדור  החדש  הצומח עתה  בקיבוץ  יכריע האם ניסיונות  אלו יביאו לרנסנס  או לשכחה. אחרי שלפחות  במראית עין המשבר  הדמוגרפי  הסתיים והצד  הכלכלי שוקם נראה  כי חיפושי  הדרך  מקבלים תאוצה.  כיצד  בחברה שהפכה  לכל כך  אנטי  שוויונית  ניתן להגביר את  האחווה שתקדם ליתר חירות וליתר שוויון ערך  האדם.

תכנון הקיבוץ

תכנון הקיבוץ היה תכנון  של  בית  לקהילה.  בית  שבו חדרים למגורי יחידים ומשפחות  המשתתפים  יחד  בשירותים ובגן. בית שיש לו  שטיח  לפני  כניסתו : שדות  הקיבוץ והטבע  הרוחש  מסביבו.  בית שיש לו חצר  אחורית  האזור  המשקי ולב  שהוא חדר   האוכל ומוסדות  הצריכה  של  הקהילה.  שלא  ככפרים  אחרים שבלבם  עוברת  הדרך אל  העיר הגדולה  הקיבוץ  השאיר  את  עצמו משוחרר מהדרך  העירה.  ביסוד  התכנון של  הקיבוץ  היתה  התפישה  של  השיבה  אל  הטבע. אל  האחריות  אל  הטבע

לא פרבר לעיר אלא  אלטרנטיבה לה.  חשוב לא פחות  היה התהליך של  תכנון  הקיבוץ  שבעיקרו  היה  שיתוף  של  המתכננים , המממנים והדיירים. שיתוף  פעולה  זה  היה  רווי  מתחים  המוסדות  שממנו את  הקמת  הבתים והמתקנים  היו  בהחלט צד.  הם  ראו את  עצמם  כמצננים את  הלהט  של  המתכננים  ושל  הדיירים  בוערי  החזון. המתכננים  ראו  עצמם כנציגי החלום  שאיננו יכול לתרגם  עצמו לשפה  של תכנון. הם  ניסו לעתים לתרגם  באופן  רדיקלי את ציפיותיהם מאנשי  החלום. לעתים מעבר למה  שחברי  הקיבוץ  ביקשו.  אך היה  חשוב   שעוד  כשהקיבוץ או חבריו לא  השקיעו מכספם  הם התעקשו  להיות  מעורבים.

בדרך  כלל  הדיירים  הם  המנצחים את  אנשי  החזון והתכנון . אם אנשי  החזון מבקשים שחזונם יתמיד  עליהם לשכנע  את  החיים  אותו  שירצו  ללכת בעקבות  החזון . אנו יודעים  שלמשל  בירושלים  ביקשו  להקים  עיר  גנים. מסרו את  התכנון  למתכנן נוצרי והוא תכנן שכונה שבה  עצים ואבנים שמשו יחד  באווירה  אוטופית מטהרת.  זוהי מאה  שערים של  היום  שהכל יסכימו אתי  שעיר  גנים לא  רוצה  להיות. ואולי  זה  גם יסוד  של תקווה . ייתכן  שהילדים  שמתגוררים  בגורדי  השחקים יבקשו להפוך  אותם לבתי  קהילות  נושמות טבע.

על חדר  אוכל  רוקד

אני  רוצה  לספר לכם על איש  קיבוץ  געתון מתכנן בן תשעים שעדיין מתכנן. אביו היה  צבעי  שצבע  אבני  דרך  מפולין  להונגריה וכשהגיע  לבודפשט  השתקע  בה.  הוא  היה  צבעי  בתים וחבר  בתזמורת חתונות עממית.  הבן שהיה מסתובב  עמו כשצבע  בתים  קיבל ממנו שתי מתנות  סרגל חישוב וכינור. משניהם נולד חזונו להיות  מתכנן וכנר. אלא  שבאמצע  הסיפור  נכנס  היטלר  והשואה.  הוא  היה חבר  בתנועת  נוער  ציונית  אך עבר  את  כל  מאורעות   המלחמה והגיע  ארצה  כמעפיל שאוניתו נטרפה  בים  אך הוא   הצליח להציל  את  כינורו ולהגיע   לקפריסין. ומשם  ארצה. הגרעין שלו שבראשו עמד  הוא ככנר, חברו  הצייר  ומשורר הם וחבריהם  שהיו דומים להם  באינטנסיביות  התרבותית  ובחוויות שעברו  בנו  קיבוץ. הוא  ביקש מהקיבוץ והתעקש  ללמוד  ארכיטקטורה .הוא  האמין  שחבר  הקיבוץ יכול להיות  גם  המתכנן של  קיבוצו ושל  הקיבוץ  בכלל. ואכן  הוא תכנן את  הבתים  בקהילתו . בניגוד   לדרכם של  בני  דורו  הוא  ביקש  לשלב   אמנות  בבתים  שתכנן. לא  מעט  נעזר   בחברו  הצייר.  הוא  בנה  בגעתון חדר  אוכל  מיוחד  במינו מעוטר  בדברי  אמנות. אביו שעלה  ארצה צבע את חדר  האוכל. מאבני דרך עבר  לאבני בנין.

המתכנן חלם  שבנו ימשיך  בדרכו או  בכינור  או בסרגל  החישוב. אך עוד חברה  היתה  בקיבוצו. ילדה   שגדלה  במשפחה מסורתית וגילתה  דווקא  באושוויץ כי היא  רקדנית.  היא  רקדה לעיני חברותיה  אך לא  לנאצים. באושוויץ  נדרה  נדר  שאם  תשרוד  תקדיש  עצמה  לריקוד.  היא  הגיעה  לגעתון והיתה  הגננת של ילדו של מנחם באר המתכנן . היא  שכנעה  את  הבן להפוך לרקדן. לימים  היה  לאחד  מגדולי  הכוריאוגרפים בארץ  רמי  באר.

באו שינויים. חברי  הקיבוץ  הדירו  את  עצמם מחדר  האוכל  הקיבוצי. חדר  האוכל  היה  שומם.  והנה  קם הבן ויחד  עם אביו יזמו  הפיכת חדר  האוכל למקום לימוד  ריקוד. נשאר  אותו מבנה  המעוטר  בדברי  אמנות והיום  הוא  משמש  לתלמידי  ריקוד  מכל  העולם  שבאים לרקוד  במקום. כשבנינו את חדר  האוכל  אומר  מנחם ביקשנו מהקונסטרוקטור  שייחשב  איזה חיזוק  צריכה הרצפה של חדר  האוכל  כדי שתוכל  לשאת את מחול ההורה של  חברי   הקיבוץ . עתה  היא  צריכה  לשאת את  משקלו של  הריקוד של  רקדני  העולם  הגדול.

המבקשים לאכול  בקיבוץ  געתון באים לבית ילדים  קטן  שהוכשר  לכך. זכר לימי  הגדולה  של חדר  האוכל. ועדיין  מנחם בן התשעים מנגן  עם  בניו  ברביעייה מוסיקלית.

דומה  כי  בסיפורו יש  משהו  שיכול ללמד  אותנו  כיצד  ניתן לחולל תמורה  מבלי לאבד  את הזכות לחלום, לתכנן לגלות  אחריות ואחווה.

עץ  האבוקדה של חיותה

בשנות  החמישים  ביקשו  להעביר מים מן  הירדן לבית  שאן.  תכננו צינור  גדול וישר   שיביא  את  המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא  כשבאו  המודדים  הם מצאו  עצמם מול חיותה  בוסל ממייסדות  קיבוץ  דגניה. היא  אמרה : כאן יש  עץ אבוקדה ששתלתי.  אתם  רוצים לעקור  אותו כדי לפנות מקום לצינור  הישר? ואני  אומרת לכם שעץ  אין   עוקרים.  ואני  מכאן לא זזה.

אתם יודעים  שהיתה לנו  ראש  ממשלה  גולדה  מאיר   שטוענים שהיתה  אישה  נועזת מאד. יש  הטוענים שהיתה  נועזת מדי. אך  אני אגיד  לכם מה  היה  גבול נועזותה . זו היתה  חיותה  בוסל.  חיותה  היתה לסמל חי לרעיון  שחרור  האישה והשיתוף. חיותה בוסל  הרימה  טלפון לגולדה והסבירה לה  שעץ אבוקדה  אין  עוקרים.  אז עד  היום  הצינור  עושה  עיקוף. הוא  הלך מסביב  לעץ  האבוקדה.  עברו  הרבה  שנים נדמה לי שעץ  האבוקדו מת  גם חיותה וגם חולדה. אך הוויכוח לא  הסתיים  . בין אלו  שטוענים  שיש לגלח את  כל  העצים  בדרך לקידמה  לבין אלו  הטוענים  שמוטב לא  היה להניח את  הצינור או   שהיה צריך  להניח  אותו מסביב  לכל  עץ  גם אם לא  יגיע  לבית  שאן.  נדמה לי  שבעניין זה  צריך להאזין  גם לתפילתם של יהודים  המבקשים  מהקדוש  ברוך  הוא  שלא   יאזין לתפילתם של  הולכי  דרכים  כי אם  תקוים  תפילתם לא  ירדו  גשמים  על  העולם. הערצת  הקידמה  הטכנולוגית צריכה להקשיב לקול השני  הלוחש כל הזמן הכוח יודע גם להשחית.

עבודה  זרה וניכור

אני מבקש  לומר משהו  לסיכום. אני מקבל את  דעתו של חלוץ גדול שהלך  בעקבות חכמי ישראל בדורות רבים  וקבע  שיהדות  היא  מאבק נגד  עבודה  זרה. עבודה  זרה  יכולה  להתבטא  באופן אכסטטי בהיבריס של פולחן  עצמי ורצון למלא  את  העולם  בצלמי תהילה ושלטון. אכסטזה  כזאת מבטאת נעילה  של  האדם  בתוך עצמו בלי לתת מקום למורכבותו, ליסוד  הטראגי של חייו, וליכולתו לנהל  דיאלוג עם זולתו. מצד שני עבודה  זרה  יכולה  לבא לידי  ביטוי  בניכור המדכא תקווה לביטוי  עצמי והופך  למנגנון של  הקטנה  עצמית וכניעה  בפני מה  שנראה  כתהליך  הכרחי  גדול  עלי ועל  החברה  בה  אני חי.

הקיבוץ  בדורו  הראשון  היווה  ערעור  על  הניכור והעבודה  הזרה. הערעור  אין משמעותו  התגברות, פתרון, אלא ערעור מתמיד  שאינו משתנה  גם  בתמורות  הטכניות וההיסטוריות המתחוללות מסביב. הוא  שייך למה  שאני  קורא  בכל  דור  ודור. בכל דור ודור צריך לגלות  את יסודות  העבודה  הזרה  המלווים אותו. המאבק נגד  העבודה  הזרה צריך  לבירור  חברתי, למחלוקת מתוך  בדיקה מתחדשת .מתן היתר  גורף לביטוי עצמי, ליחס  מחויב לטבע ולאדם. יצירת גשרים בין  מפגש  בינאנושי במשפחה  בקהילה לבין יכולת  לראיה  רחבה של עם, של מדינה של תרבות ושל משפחת  העמים.

קבוצות  שיתופיות  היום

בעשרים  השנים  האחרונות  אנו  רואים צמיחתם של  קבוצות  רבות  המושפעות  מרעיון  הקיבוץ  בידיעה  ובלא ידיעה.  חלק מושפע ברצונו לחיות  בקבוצה וחלק  במשימה, חלק   בחדשנות וחלק  בהצמחה  של  שורשים. הם  מבקשים  מרכז לחייהם, מרכז  שאובד בהרבה פינות של  החברה  הישראלית. הם מבקשים לעשות לתיקון לא  כאוטופיה  רחוקה  אלא כניסיון מתמיד לבנות בסיס לחברה ועולם לדורות.  הם  יחידים וקבוצות פועלים  בתוך צונאמי  גדול ללא מרכז או  גרעין. סחף עצום וזרימה  ענקית  בעלי  כוח אדיר וללא  כיוון.  האם יצליחו יחידים וקבוצות  בתוך הזרם הזה  לפעול, ליצור  אלטרנטיבות ?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקיבוץ : גלגולו של ניגון

 

אני מבקש מכם לקבל את דבריי  בהסתייגות. אני יודע  שיש מושגים  רציניים המתארים בכינויים טובים ורעים את מה  שאני  עומד לעשות כאן בשעה  הקרובה. אני  לא  אובייקטיבי גם כשאני מנסה.  אני מסוג  החוקרים  שכותבים על מי שהם אוהבים. מנסים לגלות את  האמת על אלה שהם אוהבים בלי יומרה. אז  קבלו את  דברי  כעדות ולא כמחקר. קבלו את דברי  בזכות מלאה לבקרם.

תמונות מן  החלון

אני  רוצה  לתאר לכם  תמונה  בה  נתקלתי  כחוקר  העלייה השנייה. כשהיו  חלוצי  העלייה השנייה  בשנות התשעים שלהם  באתי לשוחח עם כמה  מנציגיהם בכפר יחזקאל. שם היה  מעוז חשוב של  החבורה. היה להם אפילו מועדון  קטן אליו  היו  באים כדי לשוב ולשיר את שיריהם  המיוחדים.

שוחחתי עם אחת   הגיבורות שלי , חלוצה בת תשעים, אחרי שהפתעתי אותה  בבואי הבלתי צפוי  ביום  חמישי אחר הצהרים. היא  כבר  הניחה  את הכיסאות על השולחן  כדי לבצע את השטיפה  השבועית. כשהגעתי חייכה, הורידה את  הכיסאות הביאה מי וורדים שהכינה, התבוננה דרך  החלון ואמרה  : תראה איזה יופי ! עכשיו כבר יודעים איך לחיות:  הנה  הדשא,  הבוץ נעלם ויש  בריכת שחייה. ממנה  הלכתי לחבר שני מהעלייה  השנייה. הוא ישב  בביתו וקרע פתקאות. שאלתי אותו מה  אתה  עושה והוא ענה לי  בזעף : אני משמיד  את  העלייה  השנייה. למה? כשהייתי ילד  ענה נוצרים אמרו לי כי רצחנו את  המשיח. אתה  רואה את  אפי השבור? זה מהקרב  ההוא. ועכשיו אני יודע : אנחנו  הורגים את משיחינו : תסתכל  בחלון אתה לא  רואה  להיכן  הגענו? חיי  הלוקסוס  האלה! הדשאים מכסים על כך  שבגדנו במה  שיצאנו לשמו  בנעורינו.  קיבלתי   הלם. רצתי  אל האישה עם  מי הוורדים. סיפרתי לה  על מצוקתו של חברה.

-אל תדאג.  במועדון נפגש. נפגש ונשיר. אנחנו יודעים איך לטפל  בייאוש.

שיחה  זו חקוקה  בלבי כל פעם שאני צריך לעמוד  בפני  דין של המאזינים  המבקשים לדעת משהו  מהיכולת  של השתנות וההתמדה  של הקיבוץ. זה חלון אחד מורכב ומיוחד  במינו.

חירות שוויון, אחווה

עקרונית מה  חיפש  הקיבוץ ? אני נאחז  בדברי בובר שטען בימי המלחמה  הקרה שאסונו של  העולם  הוא  שמערכי  המהפכה  הצרפתית  חירות  שוויון אחווה החירות  הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות  ואת האחווה  שכחו  כולם. אז אם להגדיר  מה רצה  הקיבוץ לעשות זה  לקדם את החירות והשוויון  באמצעות  האחווה. לא  באמצעות  המשטר, אלא  באמצעות  הבחירה, לא  באמצעות  תכנית  על  אלא באמצעות מפגש אנושי.  באמצעות  קריאה  לאחריות הדדית וליצירה.

הבעיה  הוחרפה בגלל שאי השוויון כבר איננו מצב  עובדתי המזמין ליתר  מגוון אנושי, לשחרור מלחץ לאוניפורמיות ולקולקטיביזם. הוא  הפך  לאמצעי שליטה, לדרך לארגון אמונות  הציבור ולדחף להגביר את ההשפעה של מיעוט. אי השוויון היה למכשיר  החשוב  ביותר להכחדת יסודות של החירות ומהווה  מוקד ענק  של הפעלת מניפולציות וערעור  על  הערבות ההדדית. כך גם היה גם גורלה של  החירות שבשלילתה  את השוויון  היא פגעה  ביכולת הקיום שלה  עצמה. היא הפכה להיתר לשליטה  של אדם על  רעהו.

 

גאולה על ידי זיכרון

העם  היהודי  הכיר  יפה את  הקול  שטען כי  הגאולה  תגיע דרך הזיכרון דבר  שנשמע אבסורדי. הרי  בשביל  לחדש צריך לשכוח !

השכחה  היא  הדחקה  והיא תופיע  בסימפטומים או בכאב  החלל  הריק. היא לא משחררת אין בכוחה לקדם.  הקיבוץ  ביקש לשוב אל הזיכרון, אל  השפה, אל המקום ואל  הזמן ובכוחם לתת אמון  ביכולת לשחרר ולקדם אל  הלא  נודע. אך היה לו  ברור  כי  יש מחיר לזיקה זאת למחר  הנשענת  על תרבות וזיכרון. בדרך  לשינוי צריך לערוך צעדים כואבים. למשל  כדי  להגשים יש להפוך למהגרים, לעזוב  בית  הורים ומערכות חברתיות ותרבותיות  אליהם הורגלנו.  הקיבוץ נולד  בשעה  של התפוררות חברתית ותרבותית  גדולה.  יציאה מהעיירה ומהגטאות, פוגרומים, מלחמות  עולם ומלחמות אזרחים.  מדברים  בזעם רב על פולחני  האדם  החדש  אך צריך  לקחת  בחשבון כי  אנחנו מדברים  על מותו של  האדם  הישן במלחמות  אפוקליפטיות  אותן עבר  המין  האנושי. והעם  היהודי  בפרט.  כיצד  יוכל בתנאים מיוחדים אלו  ליצור מסגרת  שמעודדת תיקון ? כיצד לא ייפול  קרבן לפעולותיו  בזירות חדשות .

מגאפוליס

אני מגיע  למגאפוליס ההולכת  ומתהווה  בארץ, המחליפה  במהירות מחזון עיר  גנים למגדלי  בבל חדשים ושכונות  עוני. כיצד  יצמחו ילדים  לחיי  קהילה, לקשר  אל  הטבע, ליצירת  אמנות  בתוך מבנים  דיכוטומיים  כאלה. אחד  החלוצים  אמר  בשנות  החמישים 'למצוקה  יכולנו  האם  נוכל רווחה ? ' והיום  השאלה  היא  כיצד  נוכל לנווט  עצמנו  בתוך  החלה  של  הדו  קוטביות אותה  אנו  מטפחים בה  רחוב מאותת מצוקה וחצרות  סגורות  וסטריליות מצד  שני?  נצטרך להיעזר   בזיכרון  המאפשר  יצירה .

במגדל  בבל  הקדמוני העונש  היה  בלבול  השפות  ,ריבוי  השפות , אך  אנו  רואים  היום  כי  גם  איחוד  השפות  התקשורתי , הגלובלי יכול להקים  את  מגדל  בבל  . לפי  המדרש כשכלי של בוני   המגדל היה  נופל  היו מתאבלים  עליו אך כשאדם  נפל ומת  בו  המשיכו לעבוד.   אנו  מערבבים את  הגלובלי  עם  האוניברסלי. את  האחריות למין  האנושי עם  היכולת שלנו לשלוט על טבע ואדם.

השאלות שהקיבוץ שואל

באיזה מובן יוכל  הקיבוץ לתרום  לדיון ? על ידי  הזיכרון של  השאלות  שהעסיקו  אותו כחברה  וולונטרית, רב  גונית, מחנכת, מנסה לפענח את  המטלות  המוטלות  עליה ולהתחבט  כיצד  לבצע  אותן  במינימום פגיעה  ביכולת להצמיח חברה  רב  דורית החיה  תוך  פרספקטיבה  ומעורבות.

הקיבוץ  לא  הצליח  לשחרר את  האישה אך הוא  הצליח להעמיד  את  השאלה  על  סדר יומו. הוא לא  הצליח לפצח את  הקוד שאדם יעבוד כדי לחוש  שהוא  שייך  שהוא  יוצר  ולא משום  שהוא מבקש לשלוט. אך הוא  העלה  את  השאלה.  הוא לא  הצליח  בפתרון  השאלה  של  המשפחה  בתמורותיה  אך הוא  שאל  את  השאלה  והתמודד  עמה.

אקולוגיה

אהרון  דוד  גורדון  שהיה  המורה  הגדול  של  הקיבוץ כפר  ביכולת של מודל, צורת  חיים, לקדם את  האדם.  הוא טען  כי  האמונה  בצורת חיים, בתכנון  באה  כתחליף להתמודדות  האמיתית.  לדעתו הבעייה  שלנו  היא לא   לשלוט בטבע אלא  לחיות  בו כמשתתפים. לא  כצופים, לא  כתיירים אלא  כעובדים  בו.  הוא  היה  האקולוג    העברי  הראשון.  לדידו  הקמת  החברה  איננה  במאבק  המשותף שלה  בטבע מאבק  המשתקף בהפשטה של  יצר  השלטון והפיכתו לכוח המשתלט  על  האדם. במקום זה  הוא  הציע לשוב  אל ההכרעה לחיות חיים מלאים לא  כרומנטיקון המעדיף רגש  על שכל, המבקש להשתחרר  מהתבונה  והמוסר אלא  כמי  שרואה אותם  כחלקים הזקוקים  לחיבור מחדש.

גורדון לא  ביקש  שלטון  על  הטבע אלא  חיים משותפים עמו.  בתחילת  המאה  הוצעה  הצעה  להקים  אוניברסיטה   עברית. היא  היתה  מיועדת לכל  היהודים שנעלו  בפניהם שערי  הלימודים  הגבוהים  בעולם. הם  היו  רבים.  ביישוב  בארץ  התעוררה מחלוקת  גדולה  האם ההשכלה לא  תביא  אותנו  לשוב  אל  הדפוס של התלישות מהעבודה   ומהטבע ? הכל ציפו  שגורדון יביע  התנגדות  חריפה  לפרויקט והופתעו לקרוא  את  מאמרו  על  הנושא שטען  אנחנו לא  מבקשים תיירים  המבקרים  בטבע ולא איכרים בורים מעריצי  עיר.  אנחנו  רוצים  לא  עיר  ולא  כפר. יש ללמוד ולהיות  בטבע. לחיות  בטבע  כעובדים.  יש לבטל את  הברירה  בין ידע וטבע. להפוך את  הידע לפותח חלונות לחיים ולא לנועל  אותם.

 

עלינו להרכיב לאנושות מכשירי  שמיעה  מורכבים ומודרניים כדי   ללמוד להאזין מחדש לטבע ולעצמיותם  של  בני  האדם. לשם כך  אנו צריכים  הרבה ללמוד אך לא לימודים המרבים  שלטון מלומדי של איש  ברעהו , לא לימודים  המחזקים את ההיררכיה ואת הבדידות אלא לימודים שגם  מקרבים  בין  בני  האדם. לימודים  היודעים  לחפש  את הקשר  מעבר לתקשורת, המאמינים  ומחזקים  את הברית  האנושית ואת  הברית  המורכבת  עם  הטבע. גורדון  לימד  אותנו  כי  הברית  הבינאנושית שלא  משתפת את  הקשרים  אל  הטבע נוטה להתנוון. שהחברה  המנותקת מהטבע  נוטה  להסתגר גם בין בני האדם. כמובן  בעולמו של  גורדון היו לכך  ביטויים  שונים  מאשר  בחברה  שבה  אנו חיים. כשגורדון  נפרד מאתנו  היו  בארץ  לא יותר  מששים  קילומטר  כביש   סלול. לא  יותר  ממאה חמישים טלפונים שדיברו  4000 שיחות  טלפון בשנה. אך הבעיה  כבר  היתה  קיימת .

הכרתי  איש  כלכלן יהודי  אמריקאי  שהוזמן לברית  המועצות  אחרי פירוקה  כדי  לייעץ לה  מה  לעשות  עם  הגרוטאות  האטומיות.  האם  אפשר  להסב בית ייצור  ענק לחימוש  אטומי לבית חרושת  למחבתות.  הוא  דיבר  על  החוויה  בכאב  גדול.  אך  הוא  הבין יפה  את  השאלה הגדולה  בפניה  עומד   האדם  בן  זמננו.

הלמטה  הוא  הלמעלה

מה  אמר   הקיבוץ מול מציאויות כל כך  מכריעות וגורליות? נתחיל מלמטה.  הלמטה  הוא הלמעלה : יצירה של יחיד ההופכת  ליצירה של יחד. יחד המתמודד  עם  קטנות וחושב  על  גדולות. האתגר  איננו וויתור  על   פרטי  רקמת  היחד  הקטן אך לנסות  תמיד לראות  את המשמעות   שהוא  מכיל למעגלים  הרחבים יותר.  כמו שאנו לומדים מכל משפחה להתמודד  עם  אחריות הדדית, עם  אהבה ושליטה שאינם  הופכים  להפשטה מוחצת  את  הריבוי  שאנשים  נושאים  כבני תמותה, המעבירים איש לרעהו מורשת והנכנסים כל פעם לעולם מתחדש. הקיבוץ האמין בחשיבות של  הכלכלה והפוליטיקה אך לא  ביומרתם להיות מפתח יחידי. הם צריכות לשרת ולא להיות  אדונים.  הן רגישות  לאלים ולשינויים לא  פחות   מהיחיד ומהקהילה. הן  קיצורי  דרך  הכרחיים  ומכילות לא פחות  מכשולים  ועיוותים מאשר תחומים של יחיד  או של  קשרים לא פורמאליים.

המשימות והקיבוץ

הקיבוץ היה  אליטה.  אך  כמו  שאמר  אבא  קובנר היא לא  ביקשה  להיות למעלה  אלא לפני.  ולהתפטר כשיש צורך להתפטר. אליטה  המבקשת לא להיות  אליטה  אלא  סוללת  דרך  כדי  שכל  העם  יהיו  כוהנים  של חברה  מתקדמת, ובכל  זאת יש  ייסורים  הנובעים מכך  מה  בעצם  הלך לאיבוד ומה  אין  בו  כבר צורך. שהרי  הצד  המשימתי  עיצב  במידה  רבה  את    הוויתו  של  הקיבוץ  אך לא   פעם  המשימה  אובדת .לעתים  זהו  שלב  מרגיע  כמו  קיבוץ  ספר  שהגבול  התרחק  ממנו. גם פה יהיו חברים  שלא  יוכלו  לשאת  את השינוי  שהתחולל וירגישו  כי כל  הוויתו של  הקיבוץ  השתנתה . יהיו  אפילו  כאלה  שיעזבו את  הקיבוץ  כי  התרגלו לראותו  כמשלט. אך עניין  המלחמה  הוא  ברור  ומובן אך קחו לדוגמא  את  אותו  קיבוץ  שביקש  להיות  קיבוץ של  רועים,  קיבוץ  אלונים  שיום  אחד  חיסל  את  העדר  שלו.  או  קיבוץ  של  דייגים  כמו  קיבוץ  סער  שיום  אחד  חיסל  את  הדייג. שלא לדבר  על  קיבוץ  חולתה  שכל  האתוס  שלו  היה  בנוי  על  היכולת שלו להסתגל וליצור  על  הימה  המיוחדת של  החולה  ויום אחד  ייבשו את  החולה.  רגעים  אלו  הם  קשים ביותר  להוויתו של  הקיבוץ. תמורות  כאלו  הם  נחלת כל  קיבוץ  גם  אם  הדבר  אינו  נראה במבט  ראשון. שינויים אלו במשימה  יכולים לפתוח במסע  נוסטלגי לעבר, להפוך להדחקה מסוכנת הפורצת  בכעס על המציאות  המשתקת ויכולה  להיות  הכרה נמשכת  שקהילה  זקוקה למשימה לא  רק ליחד  דביק. התמורה  החלה  במשימה  יכולה להיות  חלק מתבונת הקהילה  הזוכרת ומקדמת  כאחד.  עברה מאפשר לה חלום לביצוע. אמון הכל כך דרוש  כדי לפעול במצבים של אי וודאות.

ארגון הצריכה

נביא  דוגמאות לצד  המיוחד  ברוח  האחווה, לשיתופיות  המארגנת. אנסה  לפרט קצת על שני פרקים  מתולדות  מחסן הבגדים המשותף או  הקומונה. כיצד  הן  נולדו ?   התמורה  הפרגמטית  של  השיתוף בבגדים  החלה  בכנרת על ידי הסבתא  של  נעמי שמר.  היא שבאה מתחום  החייטות  הגיעה  לחצר  כנרת והיא  נחשבה  כזקנה  מדי  כדי לעבוד.  היא  כבר  היתה  בשנות  הארבעים שלה   לעומת  החברים שהיו  בשנות  העשרים שלהם. היא  החליטה  להיות  מעורבת  על ידי  שתתקן  את  בגדיהם של  החברים.  בשלב  מסוים  נגמרו  הבגדים  שהחברים  הביאו  עמם והיא  ביקשה  מן  הגזבר  לקנות לה  בד  שתוכל לתפור  בו  בגדים לחברים.  מכאן  החל להתפתח מחסן הבגדים של  החברים. הבעיה המעשית עוררה את היצר לשיתוף.

לא כך אירע  בקיבוץ א'  של השומר  הצעיר . הקיבוץ  שהשתתף  בסלילת  הדרך מרמת ישי  לחיפה  החליט אחרי  שיחה  נלהבת להקים  קומונה  של  בגדים  . החברים  הביאו את  ארגז  בגדיהם הפרטי למדורה   , הם  רוקנו את  הבגדים לארגז הגדול של הקומונה, רקדו  והשליכו תוך  ריקוד את ארגז בגדיהם  הפרטיים שרוקן לתוך  המדורה.  כך נפטרו מעול  הקניין  הפרטי.  זה  לא היה צעד פרגמטי אלא התפרצות  אמונית.  בקיבוץ  אנו מוצאים  גם צעדים פרגמטיים הנשענים  על  אמונה חשאית וגם  התפרצויות טקסיות שבאות לבטא את  החלום הגנוז לתיקון חברתי.

יש חלום המחפש  ביטוי וביטוי  המתחקה  אחרי  החלום שעומד  מאחוריו.

חינוך

היסוד  השלישי שאני רוצה  לעמוד  עליו זוהי  האמונה  הבסיסית שמשהו צריך לעבור  בין  הדורות. שהניסיון צריך להפוך לדרך של חינוך. אך חינוך  המכבד  את המתחנך לא רק  כממשיך אלא  כיוצר, כסולל  דרך  משלו.  שמקבל את  הלגיטימיות  בתוך תהליך  החינוך.  היום  אנו מוצאים המון  מערכי  החינוך שגובשו בחינוך  הקיבוצי   בחינוך  הדמוקרטי, בחינוך  האנתרופוסופי, בכל  המצוקה  שמבטאים  מחנכים נגד  החלודה  התוקפת את  המערכת  החינוכית . חלודה זו ניזונה  ממחלות חברתיות  עמוקות המושפעות מחרדות נטישה, מפוסט טראומות ממוסדות. כל אלה  השפיעו  גם  על  המערכת  החינוכית  בקיבוץ אך יש לזכור שהמערכת  החינוכית  הקיבוצית נוסדה  כמערכת  רחבה  וחופשית  דווקא  בתקופה  של  שיא  ניצחונה  של  התרבות  האנטי  הומניסטית  אוטוריטארית  בעולם. היכולת של  הקיבוץ לפתח מערכת שכזו בלב ליבה של תקופה  אוטוריטארית נובעת לעניות  דעתי  הן ממורשת  קהילתית  עמוקה והן מחיי יחד עשירים. היא מורדת  במובן העמוק של המילה: היא  מאמינה שביכולתה  לא  רק לחקות  אלא  גם לחולל . היו גם בה לא מעט פינות  דוגמאטיות אך מערכת  הקשרים שהיא פתחה לטבע , לעבודה,  לאמנות  היתה  חזקה מהדוגמתיקה  הפוליטית  המגוונת   שהיא  הטיפה לה.

אחד  מבוגרי  המוסד  של השומר  הצעיר   במשמר  העמק אמר לי פעם : לא  היה  ניסוי פדגוגי  שלא  עשו  עלינו. שאלתי  אותו ומה הבנת מכל זה ? והוא  ענה  לי : שסמכו  עלינו.  מערכת חינוכית  שמסוגלת להאמין  בחניכיה במיוחד  בתקופה  של משבר מתמשך ויתמות  גדולה צריכה להתכוון  ברצינות  למעשה  החינוכי. יאנוש  קורצ'אק  ביטא  את הדבר   נפלא. הוא  ביקר  בארץ  והסתובב  במיוחד   בהתיישבות. הוא  אמר  אתם עושים  שטויות  גדולות. למשל  אתם  מוציאים  את  התינוקות לשמש. בארץ ישראל אתם צריכים לתת להם שמש? הם צריכים מים! פה זה לא  ארץ הקרח!!

הוא מספר שלקחו אותו להסביר חינוך לקיבוץ נען.  החברים לא  הבינו את השפה הפולנית . יאנוש  קורצ'אק  דיבר וחבר תרגם את  דבריו. לילה  שלם ישבו ודיברו  על חינוך ולא  היו להם ילדים ! והוא מסכם שאולי  זו מערכת שעושה  שטויות  אך  היא  רצינית! זו מערכת  המאמינה  בחינוך, בילד ובתהליך  הדיאלוגי שבין התרבות  לאדם.

שינוי

השינוי האחר  המתרחש   בקיבוץ  הוא  השינוי  באורחות  החיים. חלק ממנו  הוא  שינוי  הנובע  מעליית  רמת  החיים. נדמה  לי  כי צריך לראות  את הדבר  כשינוי  המתחולל   במחנה פליטים  גדול שבו  האדם  נתון כל הזמן  להוויית  היחד. אין פרטיות. קירות  האוהלים  אינם מספיקים  כדי ליצור  את  הפרטי.  מבחינה  חומרית  הקיבוצים לא  היו  שונים ממחנה פליטים  אלא  שהם  היו מכוונים  על  ידי  אתוס  של יחד  אוטופי.  שיצטרך לבנות  את  עצמו.  והוא מבקש לבנות  את  עצמו  על  בסיס  של  אמונה  בהסתפקות  במועט , בחיי עבודה,  במחויבות לפנות מקום לאלה  שיבואו. שלא  כמו ברוב מחנות הפליטים ושכונות  העוני הוא עסוק  בעתיד. הוא מרבה לתכנן וליצור.

חלק  מהקיבוץ  בנו  את   דרכי צריכתם  מתוך  הניסיון  המצטבר והמצבים  המתפתחים.  חלק  ביקשו להטרים מצבים וליצור  מאגר   של חוויות  המעצים את תחושת  היחד  האחראי.

אך מאמצע  שנות  השמונים החל שינוי  מסוג אחר  בקיבוץ. כבר לו תהליך של דיון, הצדקה על ידי הצורך להתפתח ולהביא את  הקיבוץ לאופקים חדשים יש  קולות  הקוראים לסתימת  הגולל, לטריקת דלת להפיכת  הקיבוץ  למשהו אחר. כך תהליך שהסתמן  במשך שנים  ארוכות  שהקיבוצים  היו  לקיבוצים  דומים יותר ויותר  במבנה  שלהם, באורח חייהם ובתבונתם  הקהילתית שוב  היו  הקיבוצים  שדה לניסיונות  מרובים. לשוני  גדול. הם  החלו לשקף את הבלבול וחיפושי  הדרך  החשדניים של הסביבה.

אצל חלק  השינוי נבע מתוך תפישה  אקטיבית שהקיבוץ  נבחן  ביכולתו לתמורות אצל חלק אחר  הצורך  בשינוי נבע  מתוך אובדן אמונה וניסיון להתאקלם בכורח הנסיבות  שנוצרו.  משבר  כלכלי של  המשק  היצרני וניצחון  המשק  הפיננסי.  שינויים  במעמד  המשק הפריפריאלי ומשבר  החקלאות. היו  קיבוצים  שביקשו  לעבור תהליך מהיר  של  עיור. היתה  תחושה  כי אם לא  כן   הבנים יאבדו לקיבוץ. התהליך  התחולל  בשעה  של משבר  של הזדקנות מהירה  של  דור  המייסדים  של  העלייה  החמישית  שעמד שנים  רבות  במרכז  ההוויה  הקיבוצית.  דור  ראשון להזדקנות.

חלק  בקשו להפוך את  הקיבוץ לאנדרטה  שבצילה  חיה  חברה דומה לחברה  הפרברית   במרכז  המגאפוליס. אך רבים חשבו כיצד בתוך  החברה  החדשה  שהתהוותה למצוא  מקום לרעיונות של  הקיבוץ בלי להשתעבד לדפוסים ישנים. הדור  החדש  הצומח עתה  בקיבוץ  יכריע האם ניסיונות  אלו יביאו לרנסנס  או לשכחה. אחרי שלפחות  במראית עין המשבר  הדמוגרפי  הסתיים והצד  הכלכלי שוקם נראה  כי חיפושי  הדרך  מקבלים תאוצה.  כיצד  בחברה שהפכה  לכל כך  אנטי  שוויונית  ניתן להגביר את  האחווה שתקדם ליתר חירות וליתר שוויון ערך  האדם.

תכנון הקיבוץ

תכנון הקיבוץ היה תכנון  של  בית  לקהילה.  בית  שבו חדרים למגורי יחידים ומשפחות  המשתתפים  יחד  בשירותים ובגן. בית שיש לו  שטיח  לפני  כניסתו : שדות  הקיבוץ והטבע  הרוחש  מסביבו.  בית שיש לו חצר  אחורית  האזור  המשקי ולב  שהוא חדר   האוכל ומוסדות  הצריכה  של  הקהילה.  שלא  ככפרים  אחרים שבלבם  עוברת  הדרך אל  העיר הגדולה  הקיבוץ  השאיר  את  עצמו משוחרר מהדרך  העירה.  ביסוד  התכנון של  הקיבוץ  היתה  התפישה  של  השיבה  אל  הטבע. אל  האחריות  אל  הטבע

לא פרבר לעיר אלא  אלטרנטיבה לה.  חשוב לא פחות  היה התהליך של  תכנון  הקיבוץ  שבעיקרו  היה  שיתוף  של  המתכננים , המממנים והדיירים. שיתוף  פעולה  זה  היה  רווי  מתחים  המוסדות  שממנו את  הקמת  הבתים והמתקנים  היו  בהחלט צד.  הם  ראו את  עצמם  כמצננים את  הלהט  של  המתכננים  ושל  הדיירים  בוערי  החזון. המתכננים  ראו  עצמם כנציגי החלום  שאיננו יכול לתרגם  עצמו לשפה  של תכנון. הם  ניסו לעתים לתרגם  באופן  רדיקלי את ציפיותיהם מאנשי  החלום. לעתים מעבר למה  שחברי  הקיבוץ  ביקשו.  אך היה  חשוב   שעוד  כשהקיבוץ או חבריו לא  השקיעו מכספם  הם התעקשו  להיות  מעורבים.

בדרך  כלל  הדיירים  הם  המנצחים את  אנשי  החזון והתכנון . אם אנשי  החזון מבקשים שחזונם יתמיד  עליהם לשכנע  את  החיים  אותו  שירצו  ללכת בעקבות  החזון . אנו יודעים  שלמשל  בירושלים  ביקשו  להקים  עיר  גנים. מסרו את  התכנון  למתכנן נוצרי והוא תכנן שכונה שבה  עצים ואבנים שמשו יחד  באווירה  אוטופית מטהרת.  זוהי מאה  שערים של  היום  שהכל יסכימו אתי  שעיר  גנים לא  רוצה  להיות. ואולי  זה  גם יסוד  של תקווה . ייתכן  שהילדים  שמתגוררים  בגורדי  השחקים יבקשו להפוך  אותם לבתי  קהילות  נושמות טבע.

על חדר  אוכל  רוקד

אני  רוצה  לספר לכם על איש  קיבוץ  געתון מתכנן בן תשעים שעדיין מתכנן. אביו היה  צבעי  שצבע  אבני  דרך  מפולין  להונגריה וכשהגיע  לבודפשט  השתקע  בה.  הוא  היה  צבעי  בתים וחבר  בתזמורת חתונות עממית.  הבן שהיה מסתובב  עמו כשצבע  בתים  קיבל ממנו שתי מתנות  סרגל חישוב וכינור. משניהם נולד חזונו להיות  מתכנן וכנר. אלא  שבאמצע  הסיפור  נכנס  היטלר  והשואה.  הוא  היה חבר  בתנועת  נוער  ציונית  אך עבר  את  כל  מאורעות   המלחמה והגיע  ארצה  כמעפיל שאוניתו נטרפה  בים  אך הוא   הצליח להציל  את  כינורו ולהגיע   לקפריסין. ומשם  ארצה. הגרעין שלו שבראשו עמד  הוא ככנר, חברו  הצייר  ומשורר הם וחבריהם  שהיו דומים להם  באינטנסיביות  התרבותית  ובחוויות שעברו  בנו  קיבוץ. הוא  ביקש מהקיבוץ והתעקש  ללמוד  ארכיטקטורה .הוא  האמין  שחבר  הקיבוץ יכול להיות  גם  המתכנן של  קיבוצו ושל  הקיבוץ  בכלל. ואכן  הוא תכנן את  הבתים  בקהילתו . בניגוד   לדרכם של  בני  דורו  הוא  ביקש  לשלב   אמנות  בבתים  שתכנן. לא  מעט  נעזר   בחברו  הצייר.  הוא  בנה  בגעתון חדר  אוכל  מיוחד  במינו מעוטר  בדברי  אמנות. אביו שעלה  ארצה צבע את חדר  האוכל. מאבני דרך עבר  לאבני בנין.

המתכנן חלם  שבנו ימשיך  בדרכו או  בכינור  או בסרגל  החישוב. אך עוד חברה  היתה  בקיבוצו. ילדה   שגדלה  במשפחה מסורתית וגילתה  דווקא  באושוויץ כי היא  רקדנית.  היא  רקדה לעיני חברותיה  אך לא  לנאצים. באושוויץ  נדרה  נדר  שאם  תשרוד  תקדיש  עצמה  לריקוד.  היא  הגיעה  לגעתון והיתה  הגננת של ילדו של מנחם באר המתכנן . היא  שכנעה  את  הבן להפוך לרקדן. לימים  היה  לאחד  מגדולי  הכוריאוגרפים בארץ  רמי  באר.

באו שינויים. חברי  הקיבוץ  הדירו  את  עצמם מחדר  האוכל  הקיבוצי. חדר  האוכל  היה  שומם.  והנה  קם הבן ויחד  עם אביו יזמו  הפיכת חדר  האוכל למקום לימוד  ריקוד. נשאר  אותו מבנה  המעוטר  בדברי  אמנות והיום  הוא  משמש  לתלמידי  ריקוד  מכל  העולם  שבאים לרקוד  במקום. כשבנינו את חדר  האוכל  אומר  מנחם ביקשנו מהקונסטרוקטור  שייחשב  איזה חיזוק  צריכה הרצפה של חדר  האוכל  כדי שתוכל  לשאת את מחול ההורה של  חברי   הקיבוץ . עתה  היא  צריכה  לשאת את  משקלו של  הריקוד של  רקדני  העולם  הגדול.

המבקשים לאכול  בקיבוץ  געתון באים לבית ילדים  קטן  שהוכשר  לכך. זכר לימי  הגדולה  של חדר  האוכל. ועדיין  מנחם בן התשעים מנגן  עם  בניו  ברביעייה מוסיקלית.

דומה  כי  בסיפורו יש  משהו  שיכול ללמד  אותנו  כיצד  ניתן לחולל תמורה  מבלי לאבד  את הזכות לחלום, לתכנן לגלות  אחריות ואחווה.

עץ  האבוקדה של חיותה

בשנות  החמישים  ביקשו  להעביר מים מן  הירדן לבית  שאן.  תכננו צינור  גדול וישר   שיביא  את  המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא  כשבאו  המודדים  הם מצאו  עצמם מול חיותה  בוסל ממייסדות  קיבוץ  דגניה. היא  אמרה : כאן יש  עץ אבוקדה ששתלתי.  אתם  רוצים לעקור  אותו כדי לפנות מקום לצינור  הישר? ואני  אומרת לכם שעץ  אין   עוקרים.  ואני  מכאן לא זזה.

אתם יודעים  שהיתה לנו  ראש  ממשלה  גולדה  מאיר   שטוענים שהיתה  אישה  נועזת מאד. יש  הטוענים שהיתה  נועזת מדי. אך  אני אגיד  לכם מה  היה  גבול נועזותה . זו היתה  חיותה  בוסל.  חיותה  היתה לסמל חי לרעיון  שחרור  האישה והשיתוף. חיותה בוסל  הרימה  טלפון לגולדה והסבירה לה  שעץ אבוקדה  אין  עוקרים.  אז עד  היום  הצינור  עושה  עיקוף. הוא  הלך מסביב  לעץ  האבוקדה.  עברו  הרבה  שנים נדמה לי שעץ  האבוקדו מת  גם חיותה וגם חולדה. אך הוויכוח לא  הסתיים  . בין אלו  שטוענים  שיש לגלח את  כל  העצים  בדרך לקידמה  לבין אלו  הטוענים  שמוטב לא  היה להניח את  הצינור או   שהיה צריך  להניח  אותו מסביב  לכל  עץ  גם אם לא  יגיע  לבית  שאן.  נדמה לי  שבעניין זה  צריך להאזין  גם לתפילתם של יהודים  המבקשים  מהקדוש  ברוך  הוא  שלא   יאזין לתפילתם של  הולכי  דרכים  כי אם  תקוים  תפילתם לא  ירדו  גשמים  על  העולם. הערצת  הקידמה  הטכנולוגית צריכה להקשיב לקול השני  הלוחש כל הזמן הכוח יודע גם להשחית.

עבודה  זרה וניכור

אני מבקש  לומר משהו  לסיכום. אני מקבל את  דעתו של חלוץ גדול שהלך  בעקבות חכמי ישראל בדורות רבים  וקבע  שיהדות  היא  מאבק נגד  עבודה  זרה. עבודה  זרה  יכולה  להתבטא  באופן אכסטטי בהיבריס של פולחן  עצמי ורצון למלא  את  העולם  בצלמי תהילה ושלטון. אכסטזה  כזאת מבטאת נעילה  של  האדם  בתוך עצמו בלי לתת מקום למורכבותו, ליסוד  הטראגי של חייו, וליכולתו לנהל  דיאלוג עם זולתו. מצד שני עבודה  זרה  יכולה  לבא לידי  ביטוי  בניכור המדכא תקווה לביטוי  עצמי והופך  למנגנון של  הקטנה  עצמית וכניעה  בפני מה  שנראה  כתהליך  הכרחי  גדול  עלי ועל  החברה  בה  אני חי.

הקיבוץ  בדורו  הראשון  היווה  ערעור  על  הניכור והעבודה  הזרה. הערעור  אין משמעותו  התגברות, פתרון, אלא ערעור מתמיד  שאינו משתנה  גם  בתמורות  הטכניות וההיסטוריות המתחוללות מסביב. הוא  שייך למה  שאני  קורא  בכל  דור  ודור. בכל דור ודור צריך לגלות  את יסודות  העבודה  הזרה  המלווים אותו. המאבק נגד  העבודה  הזרה צריך  לבירור  חברתי, למחלוקת מתוך  בדיקה מתחדשת .מתן היתר  גורף לביטוי עצמי, ליחס  מחויב לטבע ולאדם. יצירת גשרים בין  מפגש  בינאנושי במשפחה  בקהילה לבין יכולת  לראיה  רחבה של עם, של מדינה של תרבות ושל משפחת  העמים.

קבוצות  שיתופיות  היום

בעשרים  השנים  האחרונות  אנו  רואים צמיחתם של  קבוצות  רבות  המושפעות  מרעיון  הקיבוץ  בידיעה  ובלא ידיעה.  חלק מושפע ברצונו לחיות  בקבוצה וחלק  במשימה, חלק   בחדשנות וחלק  בהצמחה  של  שורשים. הם  מבקשים  מרכז לחייהם, מרכז  שאובד בהרבה פינות של  החברה  הישראלית. הם מבקשים לעשות לתיקון לא  כאוטופיה  רחוקה  אלא כניסיון מתמיד לבנות בסיס לחברה ועולם לדורות.  הם  יחידים וקבוצות פועלים  בתוך צונאמי  גדול ללא מרכז או  גרעין. סחף עצום וזרימה  ענקית  בעלי  כוח אדיר וללא  כיוון.  האם יצליחו יחידים וקבוצות  בתוך הזרם הזה  לפעול, ליצור  אלטרנטיבות ?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ת

ילי שנר כותנה- דיאלוג עם משוררת

ילי  שנר כותנה דיאלוג  עם משוררת

 

אתם יכולים לתאר  לעצמכם כמה  שמחתי לקבל הזמנה  זו  לשיחה  על  ספרה  של ילי. אמנם אינני  כל כך  אובייקטיבי לגבי המחברת. אמא  של ילי  טלי היתה תלמידתי לפני  המון  שנים שעברו עלי ולא  עליה. זכיתי  גם  בידידותה בידידות משפחתה. אני לא לוקח את הדבר כטבעי  שמורה יזכה לחברות של תלמידיו כשותפים. והנה  זכיתי  שילי בתה  תהיה  שותפה  לי כמורה  לתלמידים משותפים  באותה  קהילה  גדולה ומוזרה  של חבורות  המחפשות  את היחד  בארץ ההפרטה, את השפה  בארץ השתיקות  הצעקנית, את תיקונו של עולם   במרחב  המשתיק  קולות של  אחריות.

ההיסטוריונים  שמכירים את עבודתי  טוענים  שאני  איש  ספרות  אך אנשי הספרות טוענים  כלפיהם שאני היסטוריון.  על  כן  אני בא לערב זה כהיסטוריון  נכה  וכאיש  ספרות נכה. ויסלחו לי  בעלי המקצועות הללו אם אפעיל  מחכמתם משהו שאינו אפוי עד  הסוף בגלל  מגבלותיי אלו.

 

את קובץ השירים  של ילי ראיתי  בכמה  גלגולים. ראיתי אותו  נובט וצומח כשהוא מעובד  באהבה  רבה וברצינות יוצרת המבחינה  בריתמוס  במילה, בשתיקה ובצעקה  ..

לא  בהמולת  תופים נכתב  הקובץ הזה למרות שנכתב  על ידי  בת לדורות שהמולת  עולם  סבבה  אותם. בדור  שלאחר הקמת  המדינה השירה  הישראלית  בחרה לכתוב מוסיקה  קאמרית. להיבדל  מהדהודיה  של ההיסטוריה  הרועמת ושל  יסודות שביקשו להטיל את מרותם דורות על דורות.  השירה  הישראלית של אותם ימים מיעטה  לכתוב שירים לאיצטדיון.  השירים  נשמעו באזני הדור של שלונסקי ואלתרמן  רע.    שלונסקי  קרא  לכך מרידת הטיפה  באוקיינוס.  מצאתי  בארכיון אחד פתק  שלו  שנכתב   נגד  שירה של טיפות  : טיפה  אינה הים  הרחב. אין היא  מכילה   לוויתנים וגלים  סוערים. ננסים אינם  ענקים  קטנים אלא  הם אנטי ענקים. הוא  ראה  עצמו  כבן דור סוער  שצריך למרוד  נגד  סמכות  באמצעות  תרבות מקדמת אדם.  הוא חשש  מאותה  שירה של בית המכבה את תיבת  התהודה  של ההיסטווריה.

שירתה  של ילי היא  בהרבה מובנים  המשך לאותו מרד  של  הקאמרי אך בניגוד  אליו אין היא  מוצאת  את  האלטרנטיבה  בשירה  אנגלית או גרמנית רחוקה המסוגלות  להשכיח ולמחוק את במת  הרבים ,  היא  מוצאת  את  אפיקה  הפורץ דווקא  בידיעה  כי  הזיכרון הוא  גאולה ולא  השכחה. לא  עולם ישן נחריבה אלא  עולם חדש  נצמיחה משורש. החיבור האנטי אדיפלי של בת לאמה, לאביה, לסבים שלה  אינו נטל אלא  תקווה. ילי משתמשת  בביטוי שורשים ואור, פוטוסינטזה, לא כהנגדה . לא חושך השורשים ההופכים  גורל, גם לא  אור תולש מן האדמה כקריאה מיסטית אלא  הנבטה אל  הריאליות של  החיים. שורשים מוארים הם שורשים המבינים כי תפקידם להזין את היכולת  של קליטת  האור של צמרות הצומחות לגובה.

חברת קיבוץ עין הנציב רחל  רייך הסבירה  את  גן עדן כרחם ממנו לא  גורשנו אלא  יצאנו . ממנו  נולדנו   לחיים  הריאליים. מצרכני  פירות  כל  טוב יצאנו לעבדה ולשמרה  בעולם הטבע התובע עבודה כדי  לאכול ולשתות. להפוך חיטה  לקמח קמח ללחם להפוך ענבים  ליין. חיי  העבודה  הם  המצע לחיי  יצירה. ילי  מתארת יציאה לא פחות  דרמטית אם כי  בלשון אינטימית ורכה.  יציאה מהרחם    הצרכני בו נראה לנו כי אנו נמצאים ואובדים אל חירות של לידה, של יצירה  של אחריות. אנחנו כמו אדם  הראשון  נחשפנו אל  הפיתוי של עבודה  זרה אל  ראיית  עצמנו  כאלוהים ואת  העולם  כגורל  אך גם אל אפשרות הדעת הענווה. שירתה  של  ילי היא  שירה  ענווה  היודעת את  ערך  עצמה. לא אכסטטית מורדת אלא שירה  היונקת מן  המדרש.  שירה  חכמה  לא  של  שמחה  לאיד או זעם של בודדים. יש  בה יכולת לקבל את  העולם, את העיר  על נופיה, את הכאב והעצב ואת  המעשה  המתמיד  של הרס  החומה  ביניהם . שהרי מעשה  ההרס הסיזיפי של החומה המוטלת בין  העצב לשמחה  הוא  ההומור החדור תקווה אך  הפוקח עיניים :  מאין שואבת ילי את המקורות  לכוח הזה? מעולם המדרש.  המדרש  הוא  קומה  אחרת  למקרא. אין בו התגלות פומבית ולא  אימת נבואה.  החורבן כבר  התרחש ואין לאיים בו על איש. לעתים זה נשמע  עצוב מדי  אך לעתים  קרובות  מרובה  אחריות. אין זה מדרש  הנובע  מרצון  לבנות חומות , להסתגר  בעולם  האותיות מפני הנוף האנושי  המתחדש תמיד. לא  רק מדף של ספרים ולמידה  עומד  מאחורי השירה  הזו  אלא   עומד  נופו של  הקיבוץ. אנשים, מדשאות,  טבע, עבודה : כותנה. מסביבה עומד  נוף יומיומי  שלעתים  מתגלה  דרך   חלונו של אוטו לא  של מכונית חגיגית אלא של  אוטו יומיומי.

7

לא פעם  הרחקנו אל קצה השדה

להביט  בניסיו של  הקיץ :

פקעות  כותנה שלבן הצטבר בן רך וחרישי,

כמו העלבון שכבשנו  בחול עד  שעזבנו

והוא פרח והתעבה והלבין

ויכולנו לקטוף אותו  מתוכנו

לארוג  אותו לשמלות שלא  העזנו ללבוש  במדרכות

כי לא  היתה  תכנית  במכבסה  הקיבוצית

לכביסה  עדינה.

כמה  עדינה  יכולה  היכולת השירית לרקום את הפרוזה  הקיבוצית הקיצית והמסתפקת  המועט.  התובעת ומאחרי תביעתה   אהבה  גדולה ובלתי נזירית.

לפני  כמה ימים  פגשה אישה שהיתה ילדה כשהגיעה לקיבוץ את אשתי. לפני  המון  שנים אשתי היתה  המטפלת  שלה  . באותם ימים ליבה של הילדה  היה  עמוס לעייפה מדרכה כיתומה  מאביה וכמי שהגרה  אל  ארץ  זרה..  אחרי עשרות בשנים היא  הודתה  למטפלת שלה  לשעבר  על  כך  שהיא  קיפלה  מגבות שעות על גבי  שעות שהרי מה  שנראה כנוף כלומר  מטפלת  מקפלת  מגבות היה לה  הרגע  בה   היתה  יכולה  להשיח את לבה  עניינים  שלא  היתה  יכולה לברר   בשיעורים על  המוסר  התנכ'י או על שירת  התחייה בבית הספר.

ילי היא נכדה  לניצולי שואה.  הסבא  וסבתא הם ממייסדי  לוחמי  הגטאות שהביא  עמו  מחורבותיו של  העם  היהודי  באירופה את השבועה  לזכור.  דורות הוא  מתמודד  עם  הזיכרון ומעקשיו.

לא תמיד  אנו יודעים לאבחן בין מה   שדור  זה  הדחיק לבין מה ששמר  בסוד.  על פני השטח ברור  כי מאחורי  הדיבורים והעצרות, השבועות והמסעות  גם עמדה  שתיקה  גדולה.  האם היתה  זו  הדחקה  שהסימפטומים שלה  צפו והעמידו חידות או שהיתה זו שתיקה  שומרת  סוד מתוך  דאגה לחיים. במיוחד לבנים . ההדחקה  ושמירת  הסוד הביאו לכך שהבנים נאחזו  בשדות ובתי חרושת , בקדחת עבודה, ובנאומים על  קידמה . כל אלה יחליפו את  העולם ממנו התייתמנו בתקווה  שזה  יהיה  עולמם של  הבנים. הבנים ידעו לקלוט יפה  הן את  הסימפטומים והן את ההשתקה   המודעת.   הם רכשו את  האמנות הזו כשהם מודעים לסכנותיה :  אמונה  במשטר של השכחה, שתיקה  בין  שותפים.  לוחמי  הגיטאות  כתבו  ספר  עדויות של חבריהם.  הספר  עב  הכרכים יצא  לאור ואני זוכר  שנקראתי לערב  שהיה  בלתי  נשכח  בחיי.  הקיבוץ נכנס למעין  משבר.  חברים  קראו את מה  ששתקו שנים ונבהלו. הם  קראו לי  לדבר  על  הערך של  העדויות  של  עצמם.  על  הערך של  השיחה  ביניהם המתקיימת  באמצעות  הדפים  הכתובים.

ילי  היא  דור  שלישי לחוויה  מיוחדת  זו. הפנמתה  את  המדרש העניק לה  כוח  לבטא חוויה  זו  לא  כאפוקליפסה  קודרת ולא  כאוטופיה תלושה אלא  כמחויבות והשראה.

אחרי  אושוויץ  לא  אחראי  לכתוב  שירים כתב   הוגה  הדעות  אולם  הנה המנון לחיים  אחרי שואה . לא חיים של נרדף  ולא של  נרדף ההופך  לרודף אלא  של  מי  שמביא  עמו את  ערך החיים שלעולם לא יהיה  מובן מאליו.

50

כל כך  הרבה  שנים  רבץ עלינו הלא

כל כך הרבה  שנים הגענו אל הבקר משתאים מכמה שהוא

מזכיר את  הלילה

אחר כך יצאנו לעולם מתוך גלמיו  שרעו אותנו

בשדה חרוך  בקצוות

היינו ניצולים בני  ניצולים וחשבנו

שעיוורון עדיף  מנכות עדיף ממוות

 

עכשיו אנו שמחים, אין דרך קלה להגיד את זה

המומים  כתינוק פוסעים  בתוך  המים, מכים בהם

להקציף טיפות ולצחוק, האהבה מונחת  פשוטת איברים בתוכנו,

איך נמשיך  לחיות כך אני שואלת אותך

מהספה מנדנדת כפות  רגלים יחפות לא נוגעת ברצפה אבל ידים

באות מלמטה ללא הפסקה לתפוס בעקב ולמשוך

 

באחד משיריה  כותבת ילי

32

דיני ממונות  בשלושה…

דיני נפשות  בעשרים ושלושה-

(משנה, מסכת  סנהדרין, פרק א')

חז'ל טעו.

דיני נפשות

תמיד

בשנים.

לפני  שנים נקראתי לכתוב  ספר לזכרו של  שבתאי   בארי  איש  בית  השיטה. הכרתי את  האיש  כבר  אוריין, איש  נוי ואדריכלות הקיבוץ,  כאיש התפור  על חזונו של  טבנקין – תמיד מתוח אל משימה. קובע  הלכות חברה ותובע להגשימם. תמיד מצליח לתבוע  מעצמו ונתקל  בחומת  סירוב של מאמיניו.  הכרתי  אותו  כמי שהוכיח  אותי  בלי  הרף אך  באהבה על  הסטיות  הרעיוניות ועל  חוסר  היכולת להביא את צעירי  הקיבוץ לעסוק בבנין.

כשתהיתי מה  אעשה  עם מורשתו נחשפתי בביתו לארון מלא  ספרים ומחברות  בכתב  ידו  מצאתי גם הר  של ניירות בארכיון  הקיבוץ.  ולא ידעתי אנא  אני בא.  והנה מצאתי שהאיש  כתב  יומני  קריאה לספרים שקרא  מגיל 17 עד  תשעים.  מכל ספר  גנב  ציטטות.  והנה  בספר  'עפיפונים' של  הסופר  הצרפתי רומאן  גארי מצא  שבתאי  את  האמירה 'התקווה  היא  בשנים' . האמירה  הזו  הדליקה  אצלי את התחושה  כי אני עומד להוציא מכל שכתב בארי  רק  את  השייך לאימרה  הזו  כלומר ליחסיו עם אשתו רות.  החוט נתפר לאט לאט והתוצאה נשלחה  לחבריו של  שבתאי  בבית  השיטה. הם טענו כי  לא זה  האיש   שהכירו.  כאן  הוא מרשה בעזרת  האהבה והברית לשאול  עצמו שאלות  אחרות לקשור  קשרים  אחרים.  כשסיימתי לערוך  את הספר  אשתו רות  היתה  בת 95. עיוורת. היא ביקשה  שיקראו לה  את הספר  מהר.  קראו לה  והיא גזרה : זה  האיש.   קולו נשמע  בספר  אך היא  היתה  המוקד.  הספר  יצא והיא נפטרה.  אז נמצאו  מכתביה  אליו. זה היה  מבחן  העל  של הספר.' התקווה  היא  בשניים' כלומר לא  ביני  לביני  אלא  ביני לבין זולתי והגשר  הן מילות השירה אם הן  נמצאות כי  בהן יש מוסיקה  הלוחשת את שאין לבטא.  האם גם המשפט ?

דיני נפשות  הם בשניים ואולי לא  רק  הדינים אלא  גם התקווה והאחריות. הן מתרחשות בין  האנשים כשהן מצליחות לא להיות נגדם.  יהודים  האמינו כי  העולם שפיט אך שבשיפוט יש  גם אקט של אהבה. שניתן  לדלג מעל יסוד  העבודה  הזרה של החוקים ואז  החוקים יכולים לנווט את  האדם.

עתה  עומדת ילי  בפני חוויה חדשה : לידה מעתה

דיני נפשות

תמיד  בשלושה

נתפלל שמי שיוולד יתהה, יבקש  הגנה וצמיחה עד  שיצטייד במילים ויצא  את  גן העדן שלו . נקווה  אל  עולמה  של  שירה. נתפלל שהוא ידליק  את  הרצונות  ואת  החדווה גם יחד.

קואופרציה

קואופרציה

 

השבוע ששה עשר מיליון סינים נשארו ללא בית. שיטפונות ואסון גדול. הכותרת הראשית  בעיתון  הערב  שלנו נגעה לנשיקה  אחת של קצין בכיר ולא הוזכר בשום מקום  ולו בשוליים סבל  ההמונים הרחוקים..  הנרקיסיזם  הציבורי הישראלי נשפך כשיטפון  גדול.

הצטרפותה  של  התנועה  הקיבוצית לקואופרציה  העולמית יכול להיות צעד  בכיוון חשוב : לאשר את  אחריותנו  לעולם. צעד  קטן למרחקים ארוכים. הגיע הזמן לא  רק לטפוח לעצמנו  על השכם או להטיל  על  עצמנו את  כל  הנוחות  של מי שאיבד  את דרכו ושוחרר  מכל מחויבותיו.

מהו עיקרו  של המסר הקואופרטיבי?

שיש אופציה מעבר להיררכיה של ההון. שיש אלטרנטיבה לחברה המיוסדת על כוח ופערים. שיש דרך חיים  המשלבת כלכלה עם שאיפה לתיקון חברתי.  שהיחד האחראי  אינו סיפור  הנוגע לעבר אלא לעתיד. גם אם לפעמים  נראה כי  זה עוד משחק והתהדרות לא לנו  , לפחות אין  כאן התהדרות  על יכולתנו לשלוט על  אחרים, הערצה  לשלטון אדם על אדם.

הקואופרציה  בעולם  בחלקה בוסר. התחלה. ניסיון ובחלקה עניין מקיף  וגדול אך אין היא ענין  שולי. היא  רעיון של צמיחה חברתית סולידרית מלמטה למעלה. פוקדים אותה  הרבה משברים וחזיונות עצובים אך גם פריחה של סרבני המצב  הקיים בכוח של עבודה משותפת ואחריות.

אין זה סיפור של מבנה חוקי בלבד, גם לא של הסדר כלכלי אלא  יש בזה התגשמות  אמתית של  דמוקרטיה המקיימת  בתוכה  עיקר חשוב : הזכות לאלטרנטיבה. ביקורת  שלא מפרקת אלא יוצרת. ואולי  גם  אמירה המעניקה  לקיבוץ זכות לפרוש מהגורל שכל  כך הרבה בפנים ובחוץ מבקשים עבורו: שמחה לאיד :

לוינס וההיסטוריה של שנות החמישים והששים

לוינס וההיסטוריה  של  שנות  החמישים והששים

 

אני  קורא  בשני  ספרים  גם יחד. בהיסטוריה  של  העולם בשנות  החמישים והששים ובספר  של חנוך פזי על משנתו  החינוכית  של לוינס.  כמה הספרים  הללו  אינם  רוצים לדבר  האחד  את השני. כיצד תורת מוסר נפגשת  עם  היסטוריה  רצחנית, עם פצצות  אטום, מחנות  כליאה,  מלחמות אזרחים, עם מוות  והגירה, עם  רעב. עד  כמה  אני  אתה הלוינסי אותה  הכרה  באחר נראית  כהתחמקות מהמתרחש.

מתחת לרדאר  של  ההיסטוריה  כותב  איש  המודע לה  היטב. גם כיהודי, גם  כאדם ,גם  כמחנך  הרואה את  היצורים  ההיסטורים המתהלכים לפניו  שרוטים ממכותיה  המכוונות  היטב  של  ההיסטוריה.  והוא מסרב להיכנס אליה.  דומה  כי פיסה  מיומנו  בתקופת מלחמת  העולם מהווה הסבר.  בתוך תבוסתה  של  צרפת  הוא  מהלך  בין  רחובותיה ורואה  כיצד מתקלפת  התפאורה  הפוליטית, איך יורד  המסך מעל לבימה   שהיתה  כל  כך עשירה  במופעים, בנאומים חוצבי להבות,  בצבא עם  גנרלים.  הכל מתמוטט לנגד  עיניו והוא בורגני  שנותר  עירום ויצטרך להחביא  את משפחתו אצל חברים לרוח.

היכן מלחמות צרפת  בהודו סין, היכן סטאלין  הבולע מדינות, היכן המלחמות  הקולוניאליות הרבות ואפילו  אפשר לאמר  היכן מדינת ישראל  הפועלת על יד צרפת ?  אנו בתרבות הססנית?  במסדרוני האוניברסיטאות. לא. אנו נמצאים  במרתף  של  בית  שהופגז  ומנסה להתחיל ממקום  אחר.  בית  שיכול  היה להתחפר  במחפרון  הלינגויסטי של  הידיגר. לרומם  את בדידותו  של  האדם ואת ידיעת  סופניותו ומלקט מן  המרתף נקודות  אחיזה.

המבוך  הקשה  של  ההיסטוריה הוא  המבוא לדבר  האמיתי  יאמר  גרשום  שלום. ואין לעשות צעד  בלי לעבור  אותו.  אך  שולם עוד  זכה  לחיות מן  העבר  בו  ניתוח  פילולוגי  היה מעוז  הומניסטי  סוער.  הוא חי  בתקופה  שנתעוותה כמו  שהשפה  הושחתה  על ידי  כוחות  אפלים של  אכסטזה   שטנית שיכולה  היתה להישען  על מצוקה , אינפלציה ורעב.  לוינס שהיה צעיר ממנו עשה מהפכה  קופרניקאית בפילוסופיה כדי  שתוכל לקיים  עוד מרד נגד ההיסטוריה  בשם  התקווה.

כמי  שעמד  בראש  בית הספר  של  אליאנס  הוא  בודאי  הכיר  את  המציאות  בה  חיו יהודי צפון  אפריקה בתוך המרד  האכזרי  שפאנון  היה לו  לנביא. פאנון  דיבר  על  המסיכה  הלבנה  שלבשו  המשועבדים לקולוניאליזם. אלו  שביקשו להיות   כצרפתים  או  הבריטים.  הוא ניסה לקרוע  את  המסיכה הזאת וטען  כי  המקוללים  בעולם  שהפנימו  את  נחיתותם צריכים  לנקוט  באלימות משחררת.  ואלימות זו  משמעותה  היכולת להרוג  באויביך  כפי שעשו  הם לפניך בשם  הקידמה  האנושית. אלא  שהוא לא  חזה שאת  המסיכה  שהורידו  כמשועבדים  היתה  למסיכת  מעריצי  שלטון. מעריצי  כוח, מעריצי  הוצאה להורג.  אלו  שנווטו  שנים  לקבל את השלטון  הקולוניאלי לא  הפנימו  את  המרד נגד  השתלטות יצר  השלטון אלא את  קבלתו  כמדריך אפשרי יחידי.

יהדות הקיבוץ

יהדות הקיבוץ

 

 

 

כשנפטר  שלום  עליכם התקיימה לווית פאר בניו יורק. כל  ארגון  התארגן באחד  הרחובות  וכולם נשפכו לשדרה  החמישית.  היו שם  דוברי אידיש חניכי הבונד שביקשו להודיע לעולם על  כך שיוכלו להקים בית יהודי רק  בעולם המהפכה בגולה והיו שם ציונים שקראו לבנות  בית  בארץף ישראל בתרגום שלום  עליכם לעברית, היו  שם סתם יהודים שבנו  ביתם  בניו יורק ואפילו  יהודים אמריקאים שכבר חשו  שעשו את המהפכה והיו  לבורגנים  אמריקאים. היו שם קומוניסטים יהודים שציפו לממלכת מרקס  עלי אדמות והיו שם יהודים שומרי הלכה שהתגעגעו אל השטעטל האבוד, וכולם צאצאים של  בנותיו של טוביה  החולב.

אני מספר זאת בהקשר מאד ברור  של הצבעים  המנומרים ופרשות הדרך  בפניה  עמדה  יהדות זמננו והרי זאת רק חצי מהתמונה. מה  עם יהדות טורקיה  הנלחמת עם צבאות האימפריה ומה  עם יהדות מרוקו, מה  עם יהדות מצריים החיה  בלב  הלבנט הדובר שלל  שפות. מה  עם יהדות תימן הנדרסת  על ידי השלטונות מה  עם  כל היהודים שלא  השתתפו  בלוויה  של  שלום  עליכם?

יהדות הקיבוץ היתה  יכולה  להיבנות  בקרב  מציאות מנומרת של יהודים ויהודיות  המחפשים את דרכם בתוך  עולם משתולל או מתוך  הנחה של  פרישה מגובשת או מתוך הנחה של  שותפות  משתקת והיא נבנתה לא  על זו ולא  על זו. היא  מעולם  לא  הכריזה  על  עצמה כפורשת מכלל  היהודים וגם לא הסכימה לקבל סמכות  של בעלי הסמכות  בעם  היהודי.  היא לא  שמחה  על פרישתה ולא  בכתה  על  בדידותה.

הנחת יסוד  של הקיבוץ כחלק מתנועת  התחייה  של  העם  היהודי  היתה  שאם ההלכה גובשה בשעה  של פיזור  העם והיתה תגובה מתמשכת  לחורבן בית המקדש והריבונות  היהודית, אם  ההלכה ליוותה  את פיזורו  של  העם  היהודי עתה  הגיע הזמן  של  גיבוש התנועה  לכינוסו  של  העם. מה  מחייב תהליך הכינוס? מה לארוז? מה  להשליך? כששאלתי  עולים מדורות שונים ואפילו ישראלים  שמעולם לא  עלו  מה  הם  היו לוקחים לו  היו צריכים לעלות  ארצה הם התחלקו לשתי קבוצות מאד  ברורות אלו שביקשו  לנסוע  קל,  עם מעט ציוד כדי  שהספינה לא תטבע וכדי לא  לכרוע  תחת משא  הגעגועים או לנסוע  מצוידים  היטב כדי  שיהיו  כלים לבניית הבית  החדש וכדי  שמושא  הגעגועים יהיה  קרוב? היתה  גם  בעייה  של תחזית  האם להתכונן למסע ארוך הבוקע מתוך אישיות  המחפשת  את דרכה  או להתפרצות פתאומית לתהליך מהיר  של הכרעה ? לכאורה  אין  אלו שאלות  דתיות אלא שאלות של פוליטיקה ושל התארגנות לאומית אך  אל נשכח  כי בקורות  העם  היהודי למסעות כאלה  יש  ערך מייסד  מבחינה  תיאולוגית.  יציאת מצרים והכניסה  לארץ ישראל  אינם רק מאורעות שקרו  בעבר  אלא  הם  מגבשים תפישה  עצמית של האדם, דרכי  אירגון של  קהילתו, תפישה אוטופית של  גורלו וזהותו. האם  תהליך הכינוס עם תום הגולה  מחייב להיפטר מהחומרים  המשמרים אותה ומשתקים  אותה ?  מה  הם  החומרים  הללו ומה  הם  חומרי  היסוד  שבלעדיהם הסיפור  יאבד את  החוט  המוביל ?

 

דווקא תנועות  המהפכה  בגולה מהנאורות  היהודית  עד  לתנועות  המהפכה שמו דגש רב  על  היכולת להיפטר ממשא  היתר של הגולה.  אין לשכוח שאת  ביטול הגלות ושלילתה לא הציונים  המציאו אלא תנועות תרבותיות   שקראו ליהודים לפרוץ את הגיטו אל  החברה  הסובבת או אל המהפכה  המתארגנת. הציונים רק לא  וויתרו  על הרעיון אחרי ייאושם מתנועות  האמנציפציה  שהלכו שבי  אחרי  האנטישמיות הגיעו למסקנה  שיש  עוד  דרך לצאת  מהגיטו והיא  הציונות.  מה  יותר חזק  הרעיון של יציאה  מהגיטו  או  רעיון השיבה  לארץ ישראל? האם  בארץ ישראל לא  יקום הגיטו מחדש?  ואולי  בארץ ישראל תקום ההתבוללות  מחדש?

 

דת בלועזית לא מתרגמת  כנומוס, חוק, אלא  כרליגיה. רליגיה  היא  מושג של  התקשרות  מחדש.  בתוכו חבוי מושג של  התרחקות ושיבה. לקשר מחדש  נוגע  גם לכך שיש ניתוק  המחייב קשר מחודש.

דומה  כי  המושג  של  שיבה   לקיבוץ הגלויות  הוא  מושג  רליגיוזי מושג  של  שיבה  אל. אך בתפישה  של הקיבוץ מדובר  כאן על יותר  מאשר  שיבה  גיאוגרפית לארץ ישראל ולהלכות הקשורות  עם  ארץ ישראל. יש הרבה אלמנטים של  שיבה : שיבה לטבע, פריצה  אל  המדע  והייצור, חשיפת עבר  קדמוני, שיבה לשפת  הקודש כשפת  דיבור.  מעניין  שהאידיש  כשפת  דיבור באותן שנים מבקשת  להיות  שפה ולא ז'ארגון  כלומר  עם  דקדוק, ועם  ספרות בעוד  העברית מבקשת דווקא להיות  שפת ז'רגון, שפת  דיבור.  על כן  תאמר  רחל  כצנלסון שז'ר  כי האידיש  מתארת, העברית מורדת. האידיש משקפת  את חיי העם  העברית מבקשת ליצור לו  אלטרנטיבה.

 

אין לדבר  על  המימד  היהדותי של  הקיבוץ רק  על פי טקסי  המעבר,  החגים, השבת, הנישואין והמוות. לעתים  אנו מבלבלים את הסימפטומים  עם הסיפור  עצמו.,  אלו שבדקו את  המצות  בפסח, את  הנסיעות בשבת, את  הטבעת  בנישואין כקנה  מידה   לדתיות  אלה  שויתרו  על בדיקת  רצינות  העבודה, הזמנים  ההיסטוריים, תפקיד  האהבה, דאגת  העולם וחלום  הגאולה. אלו שברחו מתפקיד  היצירה וחשבון  הנפש והלב, לא   עשו את  מלאכתם שלמה.

 

במימדי הקדושה המוכחת על ידי  בריאת העולם, על ידי ההתגלות של  הנבואה והחוק, ובמימדי  הגאולה הנוגעים לעתיד המשיחי  שאיננו  חייב   להיות שלב  היסטורי  אלא  גם  יכול להיות  של  סיום ההיסטורי יש לחשוב  על  הדרכים שהקיבוץ  הלך  בהן כאל  מחויבות לחזור  לחיקוי  האל  על ידי  השיבה  ליסודות הבריאה על ידי  עבודת  האדמה והקשר  אל  הטבע.  אין  הם פולחן והסיסמא  של  'דת  העבודה'  מחוסרת שחר. העבודה  בטבע  אינה  כיבוש  הטבע והפיכתו  לחומר גלם מתכלה  אלא  זוהי  היכולת לעבוד  עם  הטבע. לראות בו  אפשרות  ללווי האדם בתלם הארוך של חייו בטבע, פעילות מתמדת, חיים המצטרפים למפעל של  קדושה.  דווקא  השיבה  אל פעילויות  יסוד  כמו העבודה  והדיבור העברי  אינם  התקפלות  אל  הקדוש   המאורגן  אלא  פריצתו.  הנחה  של  קידוש  רחב יותר של הזנת  הנעלם, הבלתי מגובש, היסוד  התת הכרתי. פעילות 'חילונית'  זו מכוונת  להרחבת  הבסיס  להתנסות    הגלויה המתבטאת  בלימוד  או  בטקס.

 

שאלת  ההתגלות בשפה, בהיסטוריה  האנושית , בגורל של  היהודים באה לידי  ביטוי  חשוב  בלוח השנה, בזמן  העובר  על חיי האדם ומסכת חייו.  בחג, בטקסי  החיים,  בלימוד. בדרך  כלל  שמדברים  על  הקיבוץ  מתייחסים לפרק זה  של  החיים. הקיבוץ האמין  בלוח השנה   היהודי אך לעתים  הוא  האמין  בו  כתחושת  של חלל  ריק, של געגוע  אל משהו  שאין להשיגו מחדש. זהו פולחן מהוסס מחפש  דרך.  במקום להאמין  במילים מסוימות  ובכושרן  המאגי  להביא  את  המשתמש  בהן לעליית נפש וכפיית  שלטון מאמינים כי  יש  לחפש  אותן והחיפוש  אחריהן יכול להועיל.  לוח השנה   מחייב  אותנו להתייצב  כל פעם מחדש  על פי  לוח השנה לכל חג, לכל שבת. ההתייצבות הזו תמיד' מובילה  אותנו לשאול מה צריך להביא . לעתים עשו  זאת  מתוך  ביטחון  עצמי עודף, לפעמים מתוך תחושה  של  אי  יכולת  אך לא פספסו את  הרגע  שחייב  אותם להתייצב. יהודה  שרת  היה  שופך את פחדיו ואת לבטיו ערב   קיום סדר  הפסח אך בסופו של דבר  עליו  היה להתייצב  בפני  קהילתו  בזמן, במילה,  בלחן שמצא. אך זה  לא  היה חיפוש בחלל  הלב אלא באוצרות  שלו. מותר וצריך לבחור  אך  לא לברוא יש  מאין. יש לעשות זאת כמפגש  מחודש  עם מקורות יהודיים שהיו  ומתוך  קשב ליצירה  הנובעת מבפנים יחד. להאזין לרחשי  הקהילה  המתחדשת וליכולת שלה להתכנס ולהטיל  על  עצמה  את  עול  המילה, הצליל והצבע המותאם לאותו רגע.

 

 

שאלת  הגאולה שהיא  המימד  הצפוי לבא  צוירה  או  כתנועה משחררת  או  כתנועה הבונה  על פי  מודל  אלטרנטיבי  לזה  הקיים.  הגאולה   כמימד  של  שחרור, של חירות נתפש  על יד'י  ברל  כצנלסון  כיכולת לנצח. לא  להיות שלם  עם  עצמך כמקדש השם או  פנטזיונר  מסוכן כמשיח  שקר, הניצחון מחייב  כבוד למציאות  אך  אי  השלמה  עמה. ראיה  מעבר  לקיים אך לא אמונה  סוגדת לאי  ראציונאלי ולכח המושל בהו  תמיד. הגאולה  אינה  שחרור  הכוח  הגס כאפשרות  ריאלית להתגברות  על  אסונות  היסטוריים.  אלא  הוא  הכוח המשתמש באפשרות של  השיבה  לארץ ולהיסטוריה  כדי לתקן את העולם לא  רק להגן  על  הנפש.

 

בצד  הסד  של  המסגרות  החברתיות ולמרות  הארגון  החברתי  הכופה,  הרעיון  התיאולוגי של  הקיבוץ  כחברה  וולונטארית  המעמידה   עצמה  לבחינתו  המתמדת של  הרצון והדיאלוג, נוגע  ליסודות הקיום  האנושי ולדאגותיו.  הוא  חושף את   חבריו לדאגות ותמיהות  רבות.  בצד  הצהרות  כיוון  רבות  מבנים  רוחניים  רבים שהוא  בונה   בסביבתו הוא אחראי  גם  לביטוי הכשלים , לוידויים ומרידות.   החברה  קוראת ובודקת  בחיי  היום יום שלה  את ההכרעה של הקיום  המשותף, את המחויבות  ההדדית גם כשהיא  מופרת . כחברה המודעת לכוחן  של  הרכילות והפטפוט  .  היא מודעת  לפרצי  ההפרדה  האנושית ולרגעי  הקרבה וגיבוש  האחריות ההדדית    , לניצחונות של  ביטוי  עצמי ושל  בניית הגשר  בין  האנשים.

 

 

האם  רעיונות תיאולוגיים  אלו  מבקשים את שורשיהם ואת  ביטוייהם  במסורת  היהודית.  על כך  יש מחלוקת גדולה  שמלווה  את  הקיבוץ  מראשיתו.  ברור  כי  הקיבוץ  עובר  ניתוח קשה. הפחדים של  האורטודוכסיה  מפני  רעיונותיה  המשיחיים של  ההתבוללות  היהודית, הקשר  בל יינתק  של  אנשי  החרדות  כלפי  רעיונות של  שיבה  לטבע,  שחרור  האישה, האמונה   ברעיון  החירות והחידוש   של חיי   היהודים הביאו  אותה  להתנגשות  עם  אלו  שבערו בשאלותיהם ובהגשמת תחושתם  המהפכנית.

 

חלק  הציעו לעמוד  מול ולהגדיר  עצמם  על ידי  מחיקת  המקורות  הרוחניים של  היהדות  המסורתית. חלק  ביקש לשוב  אליהם מתוך  התמכרות מתוך  תחושה  כי  אין להשלים  עם  החלל הריק.  אולם  היו  חברים  בקיבוץ  שביקשו  לערוך  את התמורה  התיאולוגית מתוך  דיאלוג  עם  המקורות היהדותיים . היו  שנצמדו למקורות  אלו  כי  הם  היו  המקורות  עליהם  הם גדלו והיו  כי  האמינו בצורך ללמוד  אותם  דווקא  מתוך  כך  שניתקו  אותם  מהם. אלו שביקשו ללמוד  אותם  שוב  הבחינו  כי  התביעה  לאוטנטיות   המתרחשת  עם  שריפת  הגשרים אל  הישן היא תביעה  כוזבת. היא מצליחה לרדד ולא  לשחרר.  אך גם אלו שתבעו שיבה  אל לימוד  המקורות  היהודיים ולכבד  כמה  ממנהגיה

של  היהדות  המסורתית ידעו  לאבחן יפה כי  אין  כוונתם לזלוג למחנה   החרדי  אלא להעמיק  את  היסודות  התיאולוגיים  של  דרכם  החדשה.

 

 

אך  היו  כאלה  שביקשו למצוא  מחסה  ביהדות  הלכתית מפני  פצעי  המהפכה  הציונית.  מפני  ההרפתקאה  הקיבוצית. נראה  היה   בעיניהם שיש   משהו מהבוסר  בתרבות  הקיבוצית.  שבוסר זה מכאיב  במיוחד  לנוכח  העובדה  שלעתים  הוא  אילם ולעתים  הוא   קורע תקוות. שהקיבוץ זלזל  במשפחה יותר מדי, ובשגרה  הטקסית של  היהדות  המסורתית. שהוא  בור ועם  הארץ  ועליו יהיה

לוותר  על  השאלות  התיאולוגיות  שלו כדי להיכנע לתשובות  ההלכתיות שיעניקו לו  את  התחושה  לא  שהוא   מאמין  אלא  שהוא  מצטרף לאנשים  אחרים  שטוענים שהם  מאמינים.  שאותה  מילה  אלוהים שהוא  שתק  אותה  שנים לא תמיד  מתוך חוסר  אמונה  אלא  מתוך תחושה  כי  כדי להשתמש  בה  הוא  חייב להתמודד  בגלוי  עם תהומות  עמם  הוא מתמודד בסתר.  לא  על ידי הכרעה  אלא  על ידי  דקלום של הכרעה  של  מישהו  אחר.

 

 

חשוב לציין  שבתרבות  הקיבוצית  כמו  בתרבות  הישראלית  מתקיימת  יצירה ליטורגית  יהודית עשירה.  היא  מופיעה  בשירה ובזמר.  שירת אני  מאמין של טשרניחובסקי בגולה  כמו התשמע  קולי של  המשוררת  רחל, מודה  אני של  מאיר  אריאל, ירדה  שבת  על  בקעת  גינוסר

ורבים  רבים  אחרים מצטרפים  או  בלחן או  במילים  או בשניהם  לאוצר   הליטורגי  היהודי. העושר  הליטורגי הזה לא תמיד   בא מתוך שימוש   בלחן מסורתי  או  בטקסט מסורתי.  הוא  נוצר  בקהילה  הרוחשת  רחשים תיאולוגיים מובהקים.

 

הגענו היום לאחד  הרגעים  המעניינים  בהיסטוריה  של  היהודים והיהדות: יהודים צעירים  בעולם  כולו ובישראל מאמינים  כי  יהדותם קשורה לחירותם. שהם יכולים לבחור מה תהיה  השייכות שלהם  לעם  היהודי , לבית הכנסת שלו, לקהילתו, לישראל. היהודי  כבר  לא  חש  את   הצורך לבחור  אם להיות  יהודי  או לא. עובדת  היותו יהודי  על פי  כל  מיני  קני מידה  היא לדידו עובדה. הוא  לא צריך להתנצל  עליה  כדי להיכנס  ולהיות מעורב  בנושא  זה  או  אחר. אך בהכרה  בעובדה מותר לו להפוך  אותה לעובדת  שוליים. יהדותו  היא  אחד מכרטיסי  האשראי השא  בכיסו. אקולוגיים מבינים כי  בחירתם היא  היסוד לחייהם ולא  מסגרות חיצוניות , היררכיות  כופות.  ייתכן כי  בשנים שיבואו יתברר  כי תחושה  זו  של  בחירה   אשליה  היא והנסיבות  החיצוניות הן  שכופות  עלינו לחשוב  במושגים של  בחירה. אך  נדמה  לי  כי  בתודעת הדור  הנוכחי  התפישה  היא  של  בחירה.  ולתפישה  זו תרמה  תרומה  מכרעת החברה  הישראלית  על  בקעיה והקיבוץ  ואורח חייו  המשתנה והסיפור  שהוא  נושא  על גבו .

 

 

יהודה  שרת  היה מספר  לי כאשר  ראה  שתיקי  כבד שלפני  שהגיע לעמק יזרעאל היה צריך לפרנס  את ביתו והקדיש  את הזמן להובלת  ספרים לתחנת הרכבת  בתל אביב  כדי  לשלוח ספרים לספריה  המטלטלת  של  הסתדרות  הפועלים. כששאלו  את יהודה  למה  הוא  סוחב  בידיו את  המטען  הכבד  של הספרים  ענה 'נוח לי לחשוב   שלרוח יש  משקל      . הספרים  ששלח  חולקו למחנות  הפועלים .  המחנות זזו ובכל  מחנה  היה  ארגז  שהוקדש  לספרים  שהגיעו.  כשהגיעו  הספרים לתחנת הרכבת  היתה  עגלה פורקת  אותם ונוסעת  על פני  העמק.  הרכב אייג היה מוצא פרחים  בדרך ומייבש  אותם לאוסף שלו מהאוספים  הללו  נולד  מגדיר  הצמחים  העברי  הראשון של פרופסור  אייג.  לימים  התעורר וויכוח  סוער  האם מגדיר  הצמחים של ארץ ישראל  צריך להתייחס  לשמות  הבינלאומיים של  צמחי  העולם  או צריך להתרכז  בשמות  התנכיים  של  הצמחים  במסגרת  האתוס  הציוני  החדש.  הוויכוח הזה  גרם לפילוג בין  בוטנאי  ארץ ישראל שבו  אייג   עמד  מצד  אחד  והראובני מהצד השני. מה  הפלא  שעד  היום יש לנו הגנים  הבוטניים  בתל אביב ובירושלים והגן של  נאות  קדומים.

אתמול  נפטר  אחד  מתלמידיהם  המובהקים פרופסור  אבינועם  דנין חברי לגרעין ואליו מוקדשת  הרצאה  זו.

הויכוח  על  מה צריך לשמור  במורשת  הפרח והצמח  של ארץ ישראל מסב את  רוחנו להבין  שחלו  תמורות  בשאלות הקדושה   היהודית.  עצם  ילדים למדו את ספר  בראשית, את  סיפור  הבריאה  במקום להתחיל  את חינוכם  היהודי בספר ויקרא  כדי להכניס  אותם למסלול. לימודי  ההלכה מבוססים  על  ההתגלות ולא  על הבריאה  . ילדים  בארץ ישראל למדו  לקרוא באותיות  ולהגדיר  צמחים . ילדי  החדר וילדי הסאלון הבורגני לא הבינו  כי  עליהם ללמוד להקשיב לצמח יחד  עם לימוד  האותיות. הרעיון  של  הטבע כזירה מעבר לספר היה  להדגיש  את השותפות   במעשה  בראשית לא  רק בלימודו אלא בעשייה ממש. אך לא  עשייה  שבאה  להשתמש במעשה  בראשית , לכבוש  את  הטבע  אלא  בעבודה  שבאה  לתקשר  את האדם  עם הטבע ולהנחיל לו  את  המחויבות  לטבע  כמכלול בו יכולה  הפעולה  המוסרית  למצוא  מצע. בתקופת  החלוצים  קשה  היה  לאבחן  בין  הפעילות  הטכנוקרטית של השתלטות  על  הטבע והיכולת לשאוב  ממנו   מוצרים לבין  היכולת להשתתף יחד  עמו בדיאלוג  משמעותי  עם  הטבע ובני  האדם.

 

היסטוריונים מספרים  לנו  על היווצרות  החסידות על ידי כריזמה של  השראה הסוחפת  אחריה   אנשים ממקומות  שונים בתהליך  ההיווצרות  אידיאות מתרוצצות ופירושים  מחודשים  לעניינים מסורתיים תנועה  אשר להט  האידיאה   מעוררת חילוקי דעות, מפרקת משפחות ורק  אחרי  דור  הופכת לקהילה  של משפחות, לאורח חיים מוגדר, אורח חיים  המעורר סיפורים.  בשלב  המוקדם  יש  קשרים עם שרידי  משיחיות השקר והפחד  מפני השפעתה בשלב  השני חילוקי  דעות עזים  בין  צדיקים ורק  אחר כך  מעין תפישה  של חסידות  המארגנת שייכות של מעריצי חסידים. מתרגמת  אידיאות לדרכי חיים ופרטי חיים, הופכת את חיי צדיקיה למקור השראה  לסיפורים  הגיוגרפיים.  דומה  שאת הגלגולים  הללו  מכירה  גם  התנועה  הקיבוצית ויהדותה.  בשלב  ראשון טלטלה  אידיאית, חיים בתחושה  של כריזמות מתנגשות   בתסיסה  גדולה, בניסיונות  אנרכיים. בשלב  שני נוצר  אורח חיים, דרכי  אירגון,  תקנונים מסכמים  נוהגים  קיימים ודרכי  הנחלה שיוצרים יחד  אורח חיים צפוף שכבר  אינו  נתבע למתח רעיוני וכריזמה לוהטת.  שלב  זה  מאמין  יותר בשייכות מאשר  בבחירה. במורשת יותר  מאשר  בפריצת דרכים מתמדת. אך שלב  זה  גם  מתפייס  עם  אוצרות  קודמים.  שלילת הגולה שהוגשמה   באופן טראגי  כל כך הופכת להיות  אתגר  בהנצחת מורשתה. בכבוד  למסגרת, לאנשים, ליצירה  באשר  היא.  רק  אחר  כך תבוא  אבחנה  בין מה  שאנו שומרים מתוך כבוד לזיכרון  עצמו לבין מה  שאנו מפנימים כתוכנו המנווט מוסרית של הזיכרון . במוזיאון של  המחרשות  העתיקות  אנו מכבדים את  זיכרון  עמלו של  האדם בדורות עברו אך האם  אנו  משמרים את  הטכניקה של  החריש  במחרשות העץ או את  מוסריותה  של  העבודה ?

כמה  דורות  אחרי  הקמת   החסידות יאמר רבי מנדל  מקוצק.  אני זקוק למאתיים צעירים שיעמדו  על  הגגות ויצעקו. זו  היתה  אמירת  ייאוש מפני תנועתו  שנפלה  לידיים של  ממסדים. אך האם בזה  הסתיימה   דרכה  של  החסידות? תלמידיו  של  הרבי  מקוצק היו הרבי  מגור  שהיה  אחד  מהתנועות  החסידיות  החזקות  באירופה. ( אומרים  עליו  שהיה  נאמן למסר של הרבי  מקוצק ומאד  הסתמך  על  צעירי  התנועה ופחות  על ממסדה…)

השתלמות מורי דרך בעין גב -נובמבר 2015

ביום חמישי ה-19.11.2015 התקיימה  בעין גב השתלמות  למדריכי תיירות  של משרד  התיירות הרעיון היה להעניק השתלמות  היסטורית  מעמיקה  ככל שאפשר על סיפור  המקום  אתרים  לראייה וניסיון להתחקות  אחרי  הסיפור  בעין גב של ההתיישבות מתקופת חומה  ומגדל עד  היום. לכבוד ההשתלמות ערכנו חוברת מיוחדת על אתרים שונים ועל הסיפור כולו. אני  שולח לכם את  החוברת  שתופץ  אלקטרונית  גם  על ידי  משרד  התיירות. אשמח אם תמצאו לנכון להפיץ אותה למורי דרך נוספים וחובבי ידיעת הארץ.

                                   מוקי צור -עין גב

mukitsur.co.il

קבוצת אחווה ותכנון הקיבוץ

קבוצת אחווה

חצר  הקיבוץ ערכים ונכסים – עירית  עמית כהן

 

לפני כמה  שנים מצאתי בארכיון  קיבוץ שריד  את יומנה  של  קבוצת אחווה. זהו מסמך יוצא  דופן של קבוצה נודדת מהעלייה  השלישית  המחפשת את דרכה משך שבע  שנים. יומן  אינטימי משפחתי כמעט מצד אחד ויומן המתעד  דמוקרטיה צומחת בלבטיה.  בזמן שגיליתי את היומן (אני מניח כי רבים רבים ידעו  על  קיומו לפני)  למדתי פרקים מהיומן עם קבוצה  צעירה שחיפשה  את דרכה  המשותפת .השוואה  של  היומן הישן עם לבטיה של החבורה בת זמננו היתה  הרפתקאה  מיוחדת. חברי הקבוצה  חיפשו אז דרך  לגיבוש  קבוצה לומדת, עובדת, פעילה, מחנכת. ככל שנחשפה הדרמה   ההתרגשות גברה. לבטי השותפות, החיפוש  אחרי היחד  וייסוריו ליוו אותנו.  נדדנו למקומות בהן שהתה  .  יחד  עם חברי קבוצת אחווה   התאבלנו על כך שדווקא  כשהגיעה   למנוחה יחסית  ולנחלה  אמיתית   התפזרה  לכל  רוח: כנראה  שצלקות הנדודים היו קשות מדי.

עתה פורסם היומן  ביוזמתו של  דני נמרי ובעריכתה המעמיקה  של אביבה  אופז שליוותה וערכה לדפוס יומני קבוצה   נוספים. חברי הקבוצה  שלמדה אז את היומן נמצאים  בנצרת עילית ובנערן. עתה יכולים  חברי שני קיבוצי המחנכים הללו יכולים  ולקרוא את המסמך המופלא  בפרספקטיבה של ההיסטוריה   והזיכרון הפעיל שלהם. שני הקיבוצים הללו מצאו  מקום ולא התפזרו לכל רוח.

שלושה חברי  קבוצת אחווה נשארו  בקיבוץ  שהתהווה  במקום שקיבלו הוא  קיבוץ שריד.  המקום שמר על היומן. נראה לי כי  היומן נסגר  להרבה שנים  מחשש שבני הקבוצה יעיינו בו…

והנה  בעצם הימים  הללו הופיע  ספרה של עירית עמית כהן על גלגולה ועיצובו של המקום :  של חצר  הקיבוץ בעידן החדש.  לא העדר  המקום מהווה כאן בעיה אלא עיצובו  וגלגולו התכנוני כשחבריו  מבקשים לעצב  אותו כחלוף השנים  בזמן  של שינוי..

במסורת היהודית יש  פרק  שנקרא גניזה. אין משחיתים כתבי קודש  שנקרעו אלא מצפינים אותם ומסתבר שכמו שאמרה  רחל 'כל  שאבד לי קנייני לעד' . דווקא החומרים הנגנזים  נותרים  בידינו ואנו לומדים אותם והופכים  אותם  לחלק  ממסורת חיה. האם הקיבוץ הגיע  לכך?  האם בצד מסורת הפינוי-  בינוי יכולה להתקיים גניזה  המעוררת  השראה, חיפושי דרך, גניזת עבר המצביעה  על אופקים רחוקים? הנה יומנה  של אחווה שהסתיים בפיזורה של רוב  רובה  של הקבוצה  הוליד בניית בית קיבוצי מיוחד. מקום הבודק מה להרוס, מה לשמר.  התכנון המחודש של הקיבוץ בתמורותיו  עלול לציין תחושות סופניות המבקשות לעצמן  מונומנטים או מצבות  במקום מה שהקיבוץ ביקש : חברת אנשים  החיה  את חיי היום יום  ואת היכולת לחרוג מציוויו.חברה  שהמראתה אל הלא ידוע לא מבוססת  על הרס חלומות ישנים ורצח אבות אלא על זיכרון  ביקורתי, חיה  בתהליך של בירור מתמשך הדואג ברצינות ששדה ההמראה לא  יתמלא בטון חונק ולא רווחה מדומה המקימה חומות מסביב.  לא זיכרון שרירותי ולא  מחיקה  של דרך.  הספר עוסק  בעיצובו  הארכיטקטוני  החדש  של הקיבוץ שיאפשר  להיזכר  ולבקר, להיות  עדות מתמשכת אך לא חונקת, המחברת חוקרת ושואלת את חברי הקיבוץ על פיתוח המקום בחיפושה אחרי פיתרון לא אלצהיימרי בו שוכחים. היא מבינה  כי מדובר   על חברה  שצריכה  לגלות אחריות  לאנשיה החיים בה  בשותפות גורל, לחברה  שיודעת  את נחיצות הקידום  הטכנולוגי צרכני שלה ללא פולחן  השינוי הטכנולוגי עד  אין קץ וללא  אחריות  לרוח האדם.

צריך לקרוא  את שני הספרים הללו יחד.

על האינטימיות והקבוצה האינטימית

אינטימיות

 

'קרבת נפש ורווח  בין האנשים' כך הגדיר הסופר לפני יותר ממאה שנים את האתגר  העומד  בפני  הקבוצה  הראשונה דגניה. ועדיין אנו  עסוקים בשאלה של קיום חזון זה  במלוא החריפות. אולי אין זה חזון מאורגן ומדיד  אלא  חלום מלא  סתירות, עתיר דמיון וקרעים. הקשר  בין חלום לבין חזון לא תמיד מבורר לאנשי הארגון שבינינו. הם חוששים להתחיל  תהליכים עם חלום פרוע. הם מבקשים את החזון המאורגן והמוסכם. אך האם ניתן לדלג מעל החלום האנרכי  ישר  אל  החזון המאורגן מבלי לפגוע  ביכולת שלו לטפל בבעיות  האמת  המזעיקות אותנו לפעולה?

 

מה  הניסיון שצבר הקיבוץ בשאלה עדינה זו של חברות ? כל יום כיפור  אני מעלה  את השאלה מחדש: בין אדם לחברו: האם יכול להיות חבר?

 

גלגולי החברות והאינטימיות אינם  סיפור עם הפי אנד. אך יש בהם סיפור.  גלגול  הניגון בתהפוכות ההיסטוריה ובמעגל הבינאנושי רק מחזק  את הרצון להתמודד עם השאלה עוד ועוד.

שאלת החברותה  העסיקה פסיכולוגים   , סוציולוגים, אנתרופולוגים ופילוסופים גדולים  אך ספק  גדול  אם יש ניסיון  רפלקטיבי של  חברה קונקרטית להתמודד  במודע  עם השאלה הזו לאורך שנים.

בשנים האחרונות גברה  התחושה  כי יסוד  זה  של אינטימיות חולל בידי התנאים החדשים השוררים בקיבוץ. או על ידי  התפתחות הכלכלה  ההיררכית, או על ידי  התנאים ההיסטוריים  המטפחים  אלימות, או על ידי  תנאים  דמוגרפיים ועייפות נפשית  .

לפני הרבה  שנים  כתב אחד מזקני הקיבוץ    לחברו כי מוזר לו  שאנשים צעירים זוכים לחברות אך לא  זקוקים לה  והזקנים שכה זקוקים לה  נותרים לבד. ענה לו סלוצקין הזקן: אני מוכן לקבל  את האמירה  הכללית הזו ובתנאי שעל שנינו  הדבר  לא יחול. כך אומרים לעצמם הרבה אנשים  היום שמבינים את המחקרים והתיאוריות אך מתעקשים לחיות את החברות והאינטימיות    שוב  ושוב. הם מבינים  את הגורמים לאובדנה ומדוע עושה  רושם שנעלמה השפעתה  אך אנשים צעירים מתעקשים למצוא אליה  דרכים חדשות.  הם  מבקשים  להשיב  על שאלת  מקומה  של  האינטימיות והדיאלוג  בתוך  החברה  הקיימת.

לפני  כארבעים שנה  כתבתי מסה על הקבוצה  האינטימיתבתקופת העלייה  השנייה והשלישית. . הרבה אירועים התחוללו מאז. נודעו לי הרבה פרטים, אני השתניתי  מאז, אך בעיקר הייתי עד להמשך  הסיפור. הוא התחולל  לנגד  עיניי.  אני שב לעסוק  בו לא כדי להתאבל  על העלמו וגם לא כדי לסכם את דרכו אלא כדי  להציג חוט מתמשך על פני דורות אחרונים הפושט  צורה ולובש צורות חדשות. תמיד  מאתגר ותמיד מעורר שאלות חדשות.  לא תמיד נכון  להעמיד ניסיונות  בסדר  זמנים עוקב ומסודר .  יש  בסיפור הרבה  קפיצות דרך וניתוקים, חזרות לא עוקבות, צלקות ונביטות בראשית.

קיבוצי צעירים וקומונות , קהילות לומדות וחבורות התנסות  בנוסח הניו אייג', קבוצות פעילים במקום ובפוליטיקה שבות  לנושא ומחפשות דרך. כשלפעמים באים ושואלים אותי שאלות על עולמם של חלוצים מראשית המאה העשרים רוצים לדעת מה  יהיה.  אני  יכול לענות בביטחון  יחסי רק על מה שהיה ולא  על  מה  שיהיה. אינני יודע  מה יירש הדור הבא ומה יישכח, מה יחדש ולהיכן יגיע.

בשנים האחרונות  קמו רבים וביקשו לחיות ולהתמיד  בחיים של  קבוצות קטנות ואינטימיות  גם כשהם חיים  במערכות גדולות יותר  של  קיבוץ, של  קהילה  עירונית גדולה, באזורים הנקרים פריפריה ובמרכז המטרופולין המתהווה במדינת ישראל.  .  הם    ביקשו לשמור  על הסיכוי לחברות של אמת. קיבוצים שנוסדו על ידי  בוגרי תנועות נוער התארגנו אחרת  מהקיבוץ  המסורתי ומהקיבוץ  המתחדש. הם התארגנו  בתוך הקיבוץ  בקבוצות קטנות ואינטימיות  מתוך רצון  לחיות בחברות ובשותפות עמוקה יותר  בתקווה  כי דווקא זו תאפשר יתר חירות ואחריות  לכל אחד מחבריה.   הקיבוץ המורכב מקבוצות אינטימיות עומד  בצד  המשימתי, החינוכי והפוליטי והקבוצה  האינטימית באחריות  לאנשים ולארגון צריכתם.  קבוצות אלו  ביקשו   שלא רק המקום, העבודה והמשימה  יקבעו את גודלן אלא גם  האפשרות  להתמיד במפגש  הבינאנושי. הם העמידו  בפניהן אתגר שלא גודל השדות ולא מבנה  המפעל או הצלחת  המשק ואפילו לא  חוקים נעלים או שותפות  במערכות מדיניות  יהיו יסוד בלעדי  לחייהם אלא המפגש  הבינאנושי שאינו משועבד לאתגרים  הניצבים בפני הקבוצה אלא מזין את אנשיה ומגביר את אמונם ביכולת לפרוץ מה  שנראה  כמחסום מוסדי או כוח פוליטי כלכלי. האינטימיות בקבוצות  היתה  צריכה להיות חלק  בלתי נפרד מהחיים המשותפים. לשם כך חלק מחבריהן  העדיפו  שהקבוצה לא תקבע  את מקום מושבה  כמקום  קבע. הם העדיפו  לפעול   במסגרות  קטנות ואפילו לבחור  משימות  שתחזקנה  את יסוד  החברות , במיוחד פעילויות שבמרכזן עומדת  הפעולה  החינוכית . לדעתם פעילות כזו  תביא לצמיחתן של עוד קבוצות אינטימיות.

האם חברות  בקבוצה  מחייבת מבנה חברתי מסוים? האם תנאי מוקדם לה  הוא גיל? מצב  היסטורי? האם  אינטימיות היא  עניין המתרחש  בין  שניים או יותר?  האם כדי  לכונן חברות    אנו  זקוקים    לקוטב נוסף על פני הנוכחות של שניים או קבוצה? מה  המקום  של חוק  פנימי בחבורה, למבנה חברתי מוסכם,  להתערבות של תורת  אלוהים או זיקה  לטבע? כיצד חברי  הקבוצה  מאפשרים   לפנות את  החלל   הנדרש כדי  לקיים רווח  מספיק  בין האנשים המבקשים לחיות  בקרבת  נפש? האם כאשר  אנו  נעזרים באותם מרווחים או  מביאים לחיים המשותפים דילמות אישיות או קבוצתיות  איננו מחללים את  האפשרות לאותה  אינטימיות?

 

א.

אני מבקש לשרטט אבני דרכה של  האינטימיות  כאתגר ומציאות  בקיבוץ בשנות  התפתחותו.  זוהי  כמובן ראייה חלקית ובלתי ממצה. ראשי פרקים לחשיבה, להשראה או אולי להתרעה.

 

צבי שץ  החלוץ שהגיע  ארצה בגל  האחרון  של העלייה השנייה  היה   הראשון  שהעלה  את השאלה   של  האינטימיות, הווידוי ההדדי, את חווית הארוס  של הידידות  בקיבוץ. הוא  העלה  אותה לראשונה  עוד לפני  שהיה  קיבוץ.    בהתכתבות עם חברו יוסף טרומפלדור  עוד  בטרם עלו ארצה  ובטרם יצרו את  קבוצתם.  הוא טען כי יצירת קבוצה היא תביעה לחברות אמת. בה  כלולה הזכות לספר  איש  לרעהו את המתרחש בלב.  תביעה כזו נשענת  קודם    על  התחושה  כי  אם  אנו בוראים משהו יחד אנו צריכים    לראות בעשייה  המשותפת מבחן של  אמון הדדי וזה נבחן  על ידי  הצורך והיכולת  של   כל חבר למסור  את  תחושותיו, מאווייו, את  פצעי נשמתו לזולת. העשייה  המשותפת  מונעת  על ידי  אינטימיות ומאפשרת  אינטימיות. טרומפלדור טען לעומתו כי  מפעל משותף  צריך להיות מנותב לחוקיות צודקת ולא לחשיפה  הדדית. החברות תצמח אך לא חברות המבוססת  על אינטימיות כי  אם על  שיתוף, על הגשמת עקרונות.  לדעתו המאבק על משטר  אלטרנטיבי  הוא  שיאפשר חברות  אך לא חברות של ווידוי אלא כזו הצומחת  על  עשייה משותפת.

בדור  הראשון לקיבוץ  , בתקופת העלייה  השנייה , השאלה   שנחשפה  היתה  שאלת היחד בתוך מהפכה  אישית שעברו החלוצים.  כחלק ממסעם לשינוי  אישי  המתחייב מהזיקה  לעולם  העבודה.  האתוס  המעמיד  את האדם העובד ואת העבודה  במרכז   הפך  לאתוס  של חבורות בדרך. של  דרך אישית אל עבר חזון רחוק.  מעין מעשה  של צליינות אל  עולם  אוטופי, אל אתגר שרחוק מהגשמה. שלא מבטיח  ניצחון. אך יש  בו יסודות של  קודש מוסרי.  במצבים אלו   היו  המון מפגשים אינטימיים.  אנשים לא  רק  עבדו אלא  גם סיפרו האחד לשני מה  קורה  בתוכם וזכו לשעות  או  לרגעים של  דיאלוג  אמיתי. למרות  הקשר  העמוק  בין טרומפלדור ושץ שהניע  אותם להקים את  קבוצתם בארץ ישראל מניעיהם היו שונים. טרומפלדור היה זהיר בציפייה  שלו מחברותה. הוא  ביקש למצוא את המפגש בין  החברים בהקמה  משותפת של יסודות לחברה  חדשה על חוקיה ועל ניסיונותיה לפרוץ  דרך חדשה.  ש'ץ  ביקש לשאוב   אנרגיה  דווקא מהאי מבנה, מההתייצבות של  אדם מול חברו. . חנייתה הראשונה של הקבוצה  היתה  בחוות מגדל ליד הכנרת. שם הם התגוררו בקבוצה בתוך חבורה  גדולה  של פועלים שלא  היו  מאורגנים  בשיתוף. מהר מאד  התברר כי המשימה  לא  פשוטה.  חברתם אנה נקבעה להיות האמא  של  הקבוצה, כלומר  לאהוב  את כל חבריה ולא  להעדיף אף אחד. היא ראתה  את תפקידה לא רק  בלהיות עקרת הבית  קבוצתית  הדואגת לאוכל ולאחזקת הבית  אלא כמי שפוסעת  עם כל חבר  על שפת הכנרת  ודולה ממנו את אגדותיו. ההנחה שלכל חבר  יש אגדה  כמוסה והוא  מבקש לשתף את חבריו  במאווייו היא חלק  בלתי  נפרד  מהאינטימיות.  יוסף   טרומפלדור  גילה  כי הקבוצה  קטנה, כי לא  הכל עומדים  בצד  המשימתי. הוא  היה  ביקורתי וכנראה לא הרבה   לשתף את חבריו  בתחושותיו האישיות.  לגביו  לשפות  תה לחברים, לחרוש  את השדות, ללמוד  על  קומונות בעולם זוהי השותפות  האמיתית. חבר הקבוצה התאבד. הוא חש  כי  הביקורת עליו  היתה  גדולה. האינטימיות התגלתה לא רק כיתרון אלא  כחשיפה מסוכנת ללחץ חברתי. במכתב שהשאיר  ערב מותו  ניסח  מכתב  פרידה מחבריו.  הצוואה שלו היתה  ברורה : אני אוהב  אתכם, תהיו פסיכולוגים. הוא לא  התכוון לשלוח אותם לפסיכולוג. הוא  התכוון להטיל עליהם להבין אחד  את השני. ליצור חברות ושותפות רוח שתוכל להגן עליהם מפני  סופות הנפש וליצור  קשרי אמת.  התאבדותו גרמה  לעזיבת הקבוצה  על ידי  של טרומפלדור. צבי  שץ ביקש לראות בצוואתו של המתאבד יסוד לחיי קבוצה  חדשים.ה 'היו פסיכולוגים'  היתה לסיסמתה  של  הקבוצה  האינטימית.

הדרך לקיום הדיאלוג  היתה  דרך שיחות, מכתבים, ריקוד, שירה. להתמודד עם הארוס בין צעירים לא בדרך של צנזורה ולא בדרך  המנמיכה  את  קומתו של האדם. קבוצות אינטימיות, גם אם לא  ניסחו את  דרכן בעומק  של צבי שץ, היו קטנות ונודדות. חבריהן  חיפשו בווידוי גם את השפה העברית שהיתה  חדשה להם בדיבור ולעתים לא רק בדיבור.   היתה ציפייה  כי ההתנסות בדיבור בעל איכות חדשה,  השיבה  אל שפת אם שנרדמה מאות שנים בתוך הלימוד והספרים יש פריצת דרך אל התעלות מוסרית אפשרית. השימוש  בשפה  הישנה  חדשה  יאפשר  לחרוג מהחיקוי וההסתגלות למצבי גלות נפש וקהילה ולהביא את היחסים הבינאנושיים לרמה  אחרת. כמה   שזה נראה מוזר  הם האמינו כי עצם  הלימוד והשימוש  בשפה  העברית כשפת דיבור יומיומית יעניקו  חום  ואתגר ליצור יחסים אנושיים אחרים.  (מעניין לראות כיצד הבחירה בשפה הופכת להיות בעלת משמעות לדובריה.  הלאדינו מתמודדת עם הצרפתית בקהילות יהודיות בארצות ערב, האידיש מבקשת מעמד של שפת כתיבה וספרות , העברית מבקשת להיות שפת דיבור יורדת לשטח. יהודים מקרפטורוס מבקשים ללמוד צ'כית, יהודי  דרום אמריקה מבקשים מעבר מערבית ואידיש  לספרדית. המעברים בין השפות יוצרים ציפיות  בתחום יחסי האנוש).  צבי שץ  מכונן הקבוצה  האינטימית מבקש  את הכתיבה  העברית ואת הניסיון החדשני מבחינה פסיכולוגית. הוא  רואה בכך הד לתפישה משיחית שתראה  ביחסים שבתוך המשפחה  מודל  משפיע להתארגנות חברתית  רחבה. וזאת דווקא בעידן בו המשפחה  נמצאת  במתקפה ושינוי. בו רבים מיסודותיה  כגרעין לחברה   סמכותית  עורערו. תיאור יחסי אינטימיות  קבוצתית בסיפור הכתוב  עברית היה לדידו  בסיס לאופקים הרחבים  שנפתחו בפני  היצירה  היהודית  בת  זמנו. למסקנות  אלו הוא  מגיע  בעצם שנות מלחמת  העולם הראשונה שהיו  בארץ ישראל שנות המשבר  ההומאניטארי הגדול ביותר. בעלייה השנייה חברי  הקבוצות  גילו   את היתמות והבדידות הרבה  שסבבה אותם  וניסו להתגבר עליה  בחשיפה הדדית  של רגשותיהם.  גם אלו שלא חיו בקבוצות כתבו מכתבים, יומנים, שוחחו במפגשים פוליטיים על נושאים של יחסי  חברות ואהבה.  . אפילו ארגון העבודה  היה  מושפע מהרעיון של השיחה.  בערבים, תוך כדי עבודה  משותפת בניקוי עדשים  פרצה  שירה  ודיבור לא  צפוי רק אז ניגשו לסידור  העבודה למחרת.

לא כל דיבור  היה  לשיחה. שהרי בשיחה  תמיד  יש  יסוד לא צפוי. ובדיבור יש הרבה הסתר  ושיגרה. הרבה דברים לא  ניתנים  למסירה.  האם ההכרה ההדדית הגבירה את  התחושה  האינטימית או האם היא טרפדה אותה. ברנר  דיבר  על שני המכשולים הגדולים העומדים בפני המנסה לפרוץ את  החומות לשפה חדשה אלו הבוסר והפראזה. בשיחה  הבינאישית שני אלו  משתרבבים ויכולים  להוריד מסך מעל היכולת להגיע לשיחה אמיתית. במקום העזה לכנות, יכולת לפרוץ אל רגישות  עליונה הדאגה לעילגות ולבוסר  המפעל או הרצון לגלוש לסיסמאות המסתירות את המציאות  כובשת הכל. פלישת השתיקה  הרועמת או הפטפטנות הזולה מאיימות על האפשרות להגיע לאותו דיאלוג חינוכי הכל כך חיוני דווקא  בעידן של שבר גדול.

בעליות הראשונות של  החלוצים היה  גורם מאיץ תהליכים בינאנושיים וזו המציאות החברתית החד  דורית.  בניגוד ליישוב  הישן ולעולים שהגיעו ארצה  כמשפחות  החלוצים חיו  כקבוצות חד  גיליות.  האווירה  בתוך הקבוצות היתה מתוחה לא מעט  בגלל שהם עלו  בלי הוריהם.    הנתק  שלהם מבית ההורים, המסע  המתמשך החושף  חולשות לא  מעטות, הצורך בעזרה הדדית ממשית בימי מחסור ומחלה, בימי שמחת יחד, המציאות  האנרכית בה  הם פעלו  הציבו אתגר: חברות, כנות הדדית , עזרה של ממש, אהבה חשאית ולעתים  מתנתקת. זו היתה  הזירה  בתוכה  הלך  וצמח  חזון הקבוצה. בה נולדה תביעה  לגילוי  רבדים  נפשיים  שעד  עתה  לא  נחשפו בגלל נסיבות היסטוריות של גלות, של  נדודים, של היררכיות  כפויות. היתה  תחושה  של  התחלה חדשה. לא כעבודה  זרה של  הבאת חורבן  על העולם שקדם אלא  מתוך התוודעות לעולם  שסימני הדרך  שהוא  הציב לעתיד  היו  ברורים וקודרים. היתה  תחושה  עמוקה  כי  התרבות כפי שהכרנו  עומדת ברעידת אדמה  ומשהו צריך להחליף אותה. יצרי השלטון  שהחלו להשתולל בעולם  הולידו צימאון לאלטרנטיבה.  צבי שץ חשב  כי  אנו  שבים אל מימד משיחי מתחדש. עידן של הדדיות, עבודה, יופי, ואידיאלים רחוקים של תיקון החברה. טרומפלדור לעומתו ביקש לבנות מבנים חברתיים חדשים, חוקים ומפעלים, אך מתוך  תפישה  של  בניית גרעינים לחידוש חברתי. גם צבי  שץ וגם טרומפלדור  לא  באו  מהעולם היהודי המסורתי. הם היו אנשים שהכירו יפה  את הנוף והספרות הרוסית

הם הכירו את  פריצת הרוחות החדשות .

בדגניה

דגניה  בעלייה  השנייה,  ביקשה  זמן מה   לכתוב  ספר  זיכרון . לא ברור היה מה  היה  צריך להיות  התוכן של הספר. האם באמת התכוון לשוחח או לשמור  בזיכרון מתוך תחושה  עמוקה  כי העובר  על  החבורה  ראוי  שישתמר  בספרי  ההיסטוריה.  אך בדגניה  התקיים מוסד  אחר חשוב לשמירה  על החברות והאינטימיות  הנחוצה לקבוצה. זה  הנוהג  לכתוב  פתקאות של  גילוי לב.  הרעיון היה  כי לא  הכל  אנו מסוגלים לומר  איש לרעהו. המעצורים והבושה משתקים אותנו  על  כן יש צורך  למלא  את החסר  במכתב. שם ניתן לבטא  תחושות ורגשות. המכתב הרי הגיע  אלינו מן הספרות. יש  בו זיקה  אישית ומרחק זמן אפשרי. כספרות  הוא מכיר  את  נחת זרועה  של הצנזורה של המשטרה  בכל משטר אוטוריטארי. והרי גם ברוסיה הצארית וגם  באימפריה  העות'מאנית שררו תנאים המחייבים להשתמש בספרות במקום  בקריאות לחופש פוליטי. במכתב  כמו בספרות   יש  התמודדות   עם  האופי והגורל.  הנוהג  לחזק את  הקשר  בין החברים על ידי  כתיבה  של 'פתקאות של גילוי לב'  בין החברים נראה  הי  בעיניי כנוהג לכתוב  בקיצור רב  מה שהתאפקנו מלומר זה לזה. ספרו על פתקה     שנזרקה אל  אחת המשפחות 'פרו ורבו ומילאו את הארץ' .  או חברה  שהגיבה על תוכחה של חברה אחרת במשפט או שניים   אך בארכיונה של דגניה  נמצאו פתקאות של גילוי לב  שלא נראו כלל כפתקאות אלו היו מכתבים על יותר  מעשרה  עמודים. האינטימיות תוחזקה על ידי מכתבים בין החברים ולא  היה  ספר  אחד בו יכלו לקרוא איש  את תגובת רעהו. .  לא היה בדגניה  ספר  של מכתבי  קבוצה . את הקשר האישי עם חברי הקבוצה  טיפחו  בנוהג שכל חבר  הנוסע  לחופש נפרד מן החברים  בנשיקה, כך גם  אחרי חזרתו מחופש. כשחבר  היה  יוצא  לחופש  או לבית חולים   על הקבוצה היה לכתוב לו מכתב, לפחות  אחד והוא גם היה  חייב  לכתוב לקבוצה מכתב  אחד. דגניה  לא  היתה  קבוצה  אינטימית כקבוצתו של שץ גם לא אינדיבידואליסטית משימתית ככנרת  , היא  התבססה  על קשר  הנוצר על ידי עבודה משותפת  ועל ידי חיים  דמוקרטיים המוכרעים ברב  באסיפה.   על  כן  היא  הותירה  אחריה   ספר  אסיפות הקבוצה המכיל את הדיונים וההחלטות של חבריה משך שהים ארוכות אך גם  את ספר  סידור  העבודה היומי.

כבר  בתקופת העלייה  השנייה  התבררה  אחת הדילמות  המרכזיות הקשורות  לקבוצות  האינטימיות והמשימתיות: בעיית  בחירת  החברים.  במסגרות וולונטריות גדול  משקלו  של הטוען כי לא  כל אחד  יכול להשתתף ביחד.  כי    לא  מספיק  לבחור  ברעיון  אלא יש  להתאים את  החברים  למשימה  העומדת  בפני הקבוצה . יש לבחור לחברות בקבוצה  את  המתאימים.  לקבוצה  המשימתית .  קנה  המידה  לבחירה  היא  הכישרון לעמוד  במשימה  המשותפת. באירגון 'השומר'  היו  החברים צריכים לעבור  תהליכים של  בחירה  ואחר  כך  טקסי חניכה. לא  כל  אדם מסוגל  היה  לעמוד  בתנאים הקשים  בהם היו  שרויים  החברים על  כן היה  ברור  כי לא  כל אחד  יכול להתקבל.  תנאי הקבלה באו להקדים   תרופה לנטישה, לבגידה, לכישלון.  היה  גורם חיצוני שנכפה  והשפיע  על הבחירה   המדוקדקת של  החברים. ככל  ארגון פוליטי  בימים ההם  בהם לא שררה  דמוקרטיה מסביב, בה השלטון מסביב  הוא  סמכותי, כולל  צנזורה חזקה  על  הידיעות,  בו מחפשים מחתרות מזיקות הסוד  היה חלק  בלתי  נפרד מהארגון. לכן  ארגון השומר והארגון  הפוליטי  שיצר  אותו בר  גיורא  כללו  בתוכם  יסודות עמוקים  של מחתרת הבוחרת  את חבריה  בקפידה., השומרת סוד אפילו מחברים הקרובים לה, המגרשת חברים שאינם  עומדים במשמעת הנדרשת מארגון וולונטארי  אך משימתי בעיקרו.  הצופים על הארגון מן  הצד חושדים בו  בתהליכים של  סמכותיות, אי פתיחות  כלפי  הכלל,  בשמירת סודות הפוגעת  באופי הדמוקרטי של  החברה אותה מבקשים לבנות. השומר לא  האמין באינטימיות הוא  האמין בשתיקות, באיפוק, בשמירה  על חוקים ומשמעת. אך הוא  האמין במעטים המסוגלים לעמוד  בתביעות הגדולות  מהארגון.

הסיבה לבחירת אנשים לקבוצה  האינטימית  היתה  שונה.  שהרי אם המודל  המנחה  אירגון  כמו השומר   שומר   על יסודות  של משמעת צבאית ותביעות קשות מחברי  האירגון  הסיבה ל בחירת  החברים בקבוצה  האינטימית  היתה  המודל המשפחתי הארוטי שאמנם חי בבירור  את  התחושה כי  הוא מסיר  מעליו כזבי אהבה  בורגנית  או מפקפק ביושרו של הקשר  בין בני הזוג בתנאים הכלכליים פוליטיים הקיימים אך  אם  אהבה נדרשת כדי לעמוד ביכולת  הווידוי ההדדי, ביכולת לגלות אהבה לכל היא  איננה  יכולה  להתקיים בגוף  גדול וסטנדרטי.  המפגש אפשרי רק  אם הוא  מתקיים בין הבוחרים זה בזה  על בסיס  של  בחירה הדדית.   רעיון האינטימיות  קובע  כי ייבחרו לקבוצה רק מעטים.

רעיון זה  של  בחירה  בין אנשים, של ברית הדדית המחייבת בחירה  מדוקדקת של חברים העלה  את  רמת החשד  של הקרובים לארגונים  כמו השומר והקבוצה  האינטימית.  ברל  כצנלסון,  יצחק  טבנקין ואליהו  גולומב כל אחד בדרכו ביקרו מאד את אנשי השומר מחשד שהם  הפכו לתנועת מחתרת  דומה לתנועות  פוליטיות  במשבר אותן הכירו מכישלון המהפכה  הרוסית הראשונה. לקבוצה  האינטימית  הם התייחסו כקבוצה  אוטופית שברל אהב וטבנקין ביקר ואחר  כך  החליפו תפקידים טבנקין הצדיק במובן מסוים וברל ביקר. ובכל זאת צריך לומר  כי  החששות והחשדות לא  היו מוצדקים.  אנשי השומר יצרו שבט שקרבת משפחה  בתוכו ארג  אותם לקבוצה  עם הרבה  תכונות של  קבוצה  אינטימית. אנשי הקבוצה  האינטימית בסופו של דבר הגשימה  הרבה  מציפיותיה  בתוך  ארגונים וחברות מאד  שונות  ממנה.

בקבוצת השרון שהיתה מורכבת מאנשי  מתלמידיה  המובהקים של אנשי  העלייה  השנייה שעלו ארצה  בעלייה  השלישית,  התגלתה פרשת הדרכים בין המשימתיות לאינטימיות של  הקיבוץ באופן מיוחד. מצד  אחד  היו בה אלמנטים מובהקים של  הקבוצה  האינטימית שהתגלו בשיחות ובספר של החבורה  בו נרשמו תנודות נפש, לבטים, שאלות חריפות והרבה ניסיונות לעמוד  בחזית של חברות. מצד  שני הוקמה בתוך הקבוצה  חבורת מחתרת פוליטית מובהקת.  עם הרבה יצרים אנרכיסטים ציונים.  הסודות במחתרת הזו  נשמרו בסודיות קפדנית. היא  היתה חשאית  ומשימתית.  אחרי הרבה מאד  שנים  מישהו מהחבורה  גילה  כי  הם  ביצעו את רצח דה האן , ממנהיגי אגודת ישראל, משורר הולנדי מיוחד שניהל קרבות  חורמה נגד  הציונות. טענה  זו שלו לא הוכחה עד  היום אך עצם עובדת הנכונות שלו להכיר  באחריות  לרצח מעניינת.  פרשת המחתרת  וקיומה  לא מופיעה בספר הקבוצה האינטימית. בחלקם כנראה לא ידעו על קיומה,  בחלקם ידעו אך מידרו את פעילותם בספר מפעילותם  במחתרת. (לא מפתיעה  העובדה שלימים חלק מהשותפים  במחתרת הזו עזבו את הקיבוץ , נפרדו מההגנה והיו בין מייסדי ארגון ב' של ההגנה שהתגלגל אחר  כך והיה   לאצ'ל) . הקיום  המשותף של שני ניסיונות אלו למשימתיות ואינטימיות  בקבוצה  אחת   מלמד משהו  על  פרשות הדרכים  שעמדו בפני קבוצות  החלוצים  ההן.

באותו זמן שצמחה  הקבוצה  האינטימית   החלו פרויד ותלמידיו המגוונים לחפש  דרך  להביא  שפיות לעולם  על ידי טיפול  בבעיות הנוגעות לעיוותי הארוס שהוחבאו מתקופת הילדות. מצד  שני  תלמידי מרכס  החלו לחפש דרך לבנות אלטרנטיבה  לצורת  החיים הכלכליים  פוליטיים אותה חיו. שתי בדרכים  הללו לא היו קשורות זו לזו.  אך   אחרי מלחמת  העולם הראשונה והמהפכה הסובייטית  החל להסתמן דיאלוג  בין תורת  פרויד ותלמידיו לבין  דור  המרכסיסטים החדשים של שנות העשרים והשלושים .  היו  שחיפשו  משהו משותף.  לדידם  גם פרויד וגם מארכס  עסקו במבני  עומק חבויים שצריכים איכשהו לפרוץ אל ההיסטוריה  האנושית. פריצה  זאת יכולה  להתעוות  ולהתגלגל לדמות הפאשיזם התרבותי והפוליטי  או לשחרר את האנושות    בדרך  המגבירה ונאבקת   למען עולם שפוי, מאורגן על ידי צורות פוליטיות דמוקראטיות    עולם שיהיה מבוסס  על עקרונות  הבריאות הנפשית, על  אהבה שפויה ועל עבודה שאינה מכשיר לניצול הדדי אלא  חלוקת עבודה של יוצרים אחראיים.

מרכס  אמר  שיש לבנות מבנה חברתי חדש, פרויד טען שיש לטפל  ביחידים, אצל שניהם היה  עודף של פיכחון וחיפושי  דרך לאמת נטולת אשליות, אך בשתי הדרכים היו חבויים  לא  מעט מכשולים ומלכודות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה כשהתמוטט העולם הישן  בצורה  כל  כך  אלימה ופוגעת. כשמאות אלפי יהודים הפכו  לפליטים מחוסרי בית,  כשאלפים רבים  גויסו לצבא ואלפים מהם נהרגו בקרבות למען מולדות שונות ויריבות, כשהעולם היהודי  הוצף פוגרומים שלאחר  המלחמה היה ברור  כי  צריך לחפש  מפתחות  רדיקלים  חדשים.  דומה  היה  כי במציאות  שהתהוותה  חלק מתלמידי  פרויד ומארקס  החלו לפעול לא ברוח של תיקון חברתי ושפיות  אלא   בחיפוש  קדחתני  אחרי גאולה  משחררת  ומייסדת. גרשום שלום הגדיר  את המצב בכך שטען  כי  התיאולוגיה שלכאורה  נעלמה בעולם חילוני   חיפשה  דרכים חדשות  למצוא את כוח החסד וכוח הדין שתוארו  במסורת  . .  החסד בא לידי   ביטוי בפסיכואנליזה, הדין  במרכסיזם.

חיפושי דרך אלו בין משטר לאופי , בין מבנה ויחסי  אנוש השפיעו מאד על חבורות החלוצים  של העלייה  השלישית. הם  חיפשו  דרכים חדשות  למימוש  האינטימיות על ידי הווידוי .  הם ראו  באינטימיות  נקודת מוצא  לחידוש  חברתי. בניסיונות הללו  ניכרו  העקבות  של  הקדחת  של אירופה  המתבוססת  בחורבותיה. לדעת העולים הצעירים  הניסיון היה  צריך להיות יותר  רדיקלי. היה  חיפוש אחרי  דרכי התארגנות משפחתית חדשה מתוך  חשד  כי המודל האדיפאלי  עובד  גם  מבחינה  היסטורית וכל דור יורש את קודמו  על ידי פרידתו וניתוקו מהדור  הקודם.  היתה  תחושה  של  יתמות חריפה  של הדור שלא  זכה להגנה  על גורלו  על ידי הדור  שקדם לו. יתמות הוא מצב  מאד מיוחד שאינו מתעלם מהדור  הקודם לו אלא חש   באופן חריף בהעדרו. לא פעם המודעות להעדר  היא  שמגבשת יחד חדש.    ההורים 'זכו ' להיות חיילים בצבאות שנלחמו זה  בזה, מהפכנים שהניפו את נס  המרד  אך בעיקר  פליטים שנעו ממקום למקום  בלי  אפשרות  לשלוט בגורלם.

העלייה  הצעירה   המודעת  ליתמותה , הגיעה  אל ארץ שנחרבה  במלחמה ובשחיתות של  המשטר  העות'מאני.   המתח האדיר  בין חלומות  גאולה  להוויה קשה ואפורה הביא  לקדחת  פסיכולוגית ולפנטזיה חברתית  . היתה  הערצה לדור  המהפכני הקודם של  העלייה  השנייה  אך גם מודעות  לשוני התרבותי הגדול.  אנשי  העלייה  השלישית הביאו  עמם תבניות תרבות חדשות. חלק מהם מצאו הד  למתרחש  בלבם דווקא  ביצירה  המיוחדת של צבי שץ וחבורתו הקטנה מהעלייה השנייה.  קבוצות  חלוצים   נזקקו  לשיחות  אינטימיות  אל תוך  הלילה.  בכמה  מקומות  השיחות הללו נרשמו ונוצרו ספרי קבוצה .  הם הבטיחו  ללוות את  דרך  קבוצת  החלוצים   לאורך זמן.  בקריית ענבים של העלייה  השלישית, בקבוצת השרון (שאחרי הפילוג  של  שנות  החמישים תתאחד  עם אנשי גבת ותייסד  את יפעת) ובקבוצת אחווה  של חלוצי קובנה  שהקימו לימים את שריד  נכתבו ספרי  ווידוי  בהם כתבו  החברים  את תחושותיהם  הפנימיות ושיתפו בהן את חבריהן.

ראשוני השומר  הצעיר שסללו את הכביש חיפה  נצרת החליטו כי עליהם לחבר  ספר כזה  אך לא לעצמם אלא לפרסם אותו ברבים   כדי  להסביר  את עצמם לעולם שמסביבם . לחלוצים ולחניכיהם הצעירים שלא תמיד הבינו מה  הם מבקשים לעשות. סביבתם הפוליטית, גם הסביבה  שטענה  שהיא מבינה ומסכימה  לחלומות שלהם  תהתה על  המוזרות והשוני  ביניהם לבין הסביבה. הספר,  בעריכתו של  נתן ביסטריצקי, נקרא  'קהילייתנו'. לרבים היה הספר ספר קדוש ולאחרים הוא היה  ביטוי למוזרויות הנוצרות  בארץ   הרותחת ניסיונות רדיקאליים.

העמדה  של  השיחה  האינטימית המתרחשת  כמה  דורות של חיי  קבוצה  שונה  מהעמדה  של הנאום או של  המאמר הנכתבים  באותה  תקופה.  שיחות  אלה  מתקיימות   בתקופות תובעניות, עם הרבה תוהו ובוהו הקורא לפעולה. תקופות  היודעות  גם לשחק   בגורלות, להשתמש באנשים וברצונם הטוב. תקופות היודעות לבודד אנשים ולרמוס  אותם.  תקופות של מלחמה ויתמות, תקופות פליטות ועוני מרושש.  בפראזות של הנאום  קוראים לעתים לאנשים  בכינוי  הנורא 'אבק אדם'.  נראה  כי מה  שנדרש  באותן תקופות  זוהי תביעה למשימה. לכאן מגיע  הנאום והחלטות הוועידה.  אך אין זה  הטון של  השיחה  האינטימית.    דומה  כי  הלך הרוחות של  השיחה והמפגש  האינטימי איננו של מתיחת האדם לקראת הבאות. למרות  שתביעה   זו  עומדת ברקע. זוהי לא העמדה  המגייסת, התובעת, השיפוטית  של  המנהיג  אל מול  החברה  המאורגנת.  היא  קוראת  מצבים, מתבוננת למרחב  שמסביב מבקשת את האידיאה הגבוהה.  במידה  רבה  זו  עמדה  שאיננה  מבקשת את קריאת  התהום, את הספק, את הייאוש.  היא  הקריעה  המנתקת מחולשות. בשיחה  האינטימית  דווקא מתרחשת הרפיה.  ישנה  רגישות למילים הנאמרות, לטונים המסתתרים,  ליכולת לעמוד  עם  החולשה והקרע.  בשיחה  אינטימית  יש מחויבות אך היא  המחויבות להיות  עם החולשה, לא לטפל בה ולא להתאהב בה, אלא להיות עם נושאיה.  לקרוא את הניבט מסדק המילים  והפנים.  זוהי אותה יכולת להכיר במגבלות אפילו  בחוסר  האונים מתוך תקווה. אין זו העמדה של הפסיכולוג או המרפא המנסה  לעקוב  אחרי  סימפטומים ולהעניק להם פתרון על ידי מפתח  לעבר טראומטי. אלא זהו ניסיון לעמוד  עם חברים ולתת להם  תחושת אמון והזדהות. המנגינה  המלווה את  השיחה היא של ידיעה  שיחד נוכל  לעמוד מול  החולשה הנובעת  מאלימותו של העולם מסביבנו  והיצרים  המפתים אותנו להפוך  עצמנו וזולתנו למכשירים.

היו מנהיגים שקיימו שתי רמות של  דיבור האחד האינטימי המשתלב  בזרם השיחות הקבוצתיות והשני  המגייס והתובע. המצטיינים בדואליות הזו היו יצחק טבנקין ומאיר יערי שהנהיגו קבוצות וקיבוצים אך כזה היה  גם ברל כצנלסון. אהרון דוד  גורדון  קיים דואליות זו עוד בתקופת העלייה השנייה.

בספרי הקבוצות   נוסחה  אחת השאלות הגדולות של האינטימיות : האם עצם  הקשרים האינטימיים שבתוך הקבוצה  לא  יוצרים מחיצה בינה  לבין  סביבתה? האם  השוני  בין  הקבוצה לסביבתה לא  יוצרים בהכרח חוסר הבנה  של הקבוצה  לגבי מה  שמתרחש  מחוצה לה?  האם  מחיצות אלו לא  יכולות להוליד אדישות  וחוסר יכולת להבין את הסובב ולהזדהות  עם  מצוקתו ובדידותו  של האדם  הפועל בו?  האם האינטימיות לא יוצרת  צורך  לפרוש מן החברה? האם נגזר על חברי הקבוצה   להסתגל ולהוריד  את הציפיות? האם הכושר  שלך  לבקר  את הסביבה ואת עצמך לא  עלול  לכבות?  בהרבה מובנים הפחדים  הללו לא  היו תיאורטיים.  הם  הולידו  ביקורת עצמית וניסיונות  לבנות קיבוץ שונה , אחר. אנשי גדוד  העבודה ואנשי  עין חרוד הקימו קיבוץ גדול בו  מקבלים  את הרבים ולא מצפים לקשר רגשי הדדי אלא  לקשר  המבוסס  על מילוי משימות  או על אחריות משותפת למקום ולמשק. .  אך היו לא מעט  שהתעקשו בהמשך הניסיון לקבוע  את החברותה  כיסוד לחיים  המשותפים. לגביהם הקיבוץ היה  המשך של תנועת הנוער המבוססת על הקבוצה  הקטנה והיחסים המיוחדים השוררים בה. על השיחה  האינטימית  והסמלים התרבותיים הסוככים  עליה. הקבוצה  החינוכית  בתנועת הנוער שאבה מניסיונה של הקבוצה  האינטימית והשפיעה  עליה..

מרטין בובר  בגרמניה  ניסח את הדרך עקרונית בקביעתו  כי הדיאלוג הוא  שצריך לעמוד  במרכז  הפעילות החברתית. שרק  בכוחו  להתגבר  על יצרי שלטון, ההיררכיה החברתית והביורוקרטיה הצומחת גם  בחברות  מהפכניות.  אך מרטין  בובר  לא  היה  מנהיגן של החבורות האינטימיות משום  שלא ניסה להגשים אישית  את תורתו רק ללמד אותה, למקם אותה  מבחינה תרבותית, לספר עליה ועל המסורת  היהודית שהיא מייצגת, לקרוא להגשימה , הייתי  אומר להתפלל  אליה. המפגש  בינו לבין אהרון דוד  גורדון שכנע אותו שבארץ ישראל צומח המורה ומצטבר הניסיון שיכול לפרוץ דרך להגשמתו הריאלית. אולם  ההתנסות האמיתית נמסרה לידיהם של החלוצים שהגיעו  ארצה.  המצב  האינטימי המתואר בדיאלוג הבובריאני איננו  דומה  לעמדה של הדיאלוג  האינטימי שבקבוצה. שהרי הוא  בין שניים והקבוצה  מבוססת  על   הריבוי האנושי. לא המון.  לא צבא. לא  מנגנון אלא אנשים החיים באחריות זה לזה ומגלים  שלאחריות הזו יש לחן מלווה. יש בה  חום אנושי. יש צחוק מתיר.  השיחה מסוגלת להפשיר הקפאה, לצנן שריפה.  השיחה הקבוצתית אינה כסידור  העבודה  או  כסדר  היום של המהפכה.  יש בה שיבה  אל ראשית, אל נקודת מוצא המקווה למוצא . היא השיבה  אל האין של ההתחלה, היא  קרובה  יותר להארת התוהו, הכאוס וקבלתו.  מתוך תפישה  המקווה, האוהבת, המתירה.  אך אין זו התרה מנותקת מהתביעה, מהקריאה המשתמעת  מהיות יחד. היא  העמדה  המגויסת לקבלת הספק, לחירות    לטעות  מתוך אמונה  כי  קיימת דרך, כי יש לחפש מוצא, כי ישנה מחויבות . אך מחויבות זו  איננה  מוחקת את  החולשה, איננה  הופכת עצמה למכשיר להגשמה  של משהו  או של מישהו. יש בשיחה  הדדיות. היא מודעת לקול השני הקורא לפתוח חלון אל המציאות מסביב , להאזין לקריאותיה אך לא  במחיקת הזהות המיוחדת, הנביעה מתוך חיי פנים מצטברים.

ביסודות  האינטימיות אליה חתרו בקיבוץ יש מתח  בין הרצון למצוא  משענת רגשית, עמדה  המודה   על עצמה   כעמדה אישית,  לבין  הציפייה  שדווקא בשל כך השיח  המתנהל בה לא יהיה  שיח של משתמשים אלא של  חותרים לאמת. יש הנחה  שדווקא הקשר הרגשי  בין המשתתפים בשיחה  יהפוך אותה לפחות נגועה בהשפעה מודרכת על ידי אינטרסים פרטיים. שהמשתתף  המעורב בה יעשה מאמץ להיות כן .  לא להתחמק ממה  שנראה לו כמחויב מקריאת הנוף ולא  מניצולו . האמון  ההדדי יוצר  אפשרות לחתור לשיחה שאינה  מודרכת על ידי מניעים של שלטון איש ברעהו, יש לה  יותר יכולת להאמין כי לא תברח אל ערוצי כוחניות.  מבחינה זאת אפשר להגדירה כמתקרבת  לדיון ענייני. תכונה  זאת מתגלה בבירור דווקא כאשר נשבר  האמון ופוקדים את הקבוצה  תהליכים של פילוג  או  נטישה.

במקרים כאלה  מתפרץ  האבל  על יסודות ההכחשה והזעם שבו , על תחושת  התרוקנות   הנפש  או   העולם משתלט  על הקבוצה  והיא יוצאת למלחמה הכוללת  בתוכה  אובדן מוחלט של מחויבות תבונית וחברות גם יחד. היא שוקעת   בקרבות אינטרסנטיים.

 

במסגרת של חיים הנוצרת  בקבוצה  האינטימית פעולות הופכות לשפה ושפה לפעולה.

בקבוצה  של בוגרי תנועת הנוער  העברי החוגים שישבה  בעין חרוד בסוף שנות העשרים היו שני מקרים של התאבדות.  קבוצה  זו היתה  שונה  מקבוצות אחרות  בכך  שרוב  ההורים של חבריה  היו בארץ. כשדבר  ההתאבדות נודע להורים. הם הגיעו עם מזוודות וביקשו מן  החברים לשוב  הביתה.  החבורה  התיישבה לדון  בעניין.  היה  דיון סוער.  אי אפשר  היה לקבל  החלטה. צייר  היה  בחבורה  שהיה  גם האופה   במקום קראו לו דוד נבות. הוא הקשיב לנאמר, הביא  כיכר לחם והחל לבצעה  בין חבריו. הוא ליווה את פעולתו זו  באמירה כי הוא נשאר. לא הנאומים הכריעו  פעולת חלוקת הלחם הכריעה  את גורל. האנשים הבינו את האמירה שהיתה טמונה בה ללא מילים.  החבורה: נשארה במקום. בסופו של דבר אחרי השפעת הפעולה  על הדיבור השפיע  הדיבור על הפעולה: המשבר הוליד מפנה  בחיי הקבוצה. הם  החליטו להצטרף לתנועה  שהבטיחה להם להיחלץ ממצבם כקיבוץ  אינטימי  ולהעמיד  במרכז חייהם לא  את  הווידוי אלא את המשימה   במרחב  הציבורי, לא את  בחירת החברים אלא  את פתיחת השערים להמונים.

 

לתפישת הקשר  בין שפה לפעולה, בין פעולה  לשפה קשור  גם רעיון  אחר שהתלווה לאינטימיות בקיבוץ ובקבוצה והוא רעיון  הדוגמה  האישית. התבוננות איש  ברעהו המבקשת חיקוי.  התבוננות הגורמת למעשה  . זהו כנראה  גלגול של תפישה  דתית  עתיקה לפיה  האדם  שנברא  בצלם אלוהים נקרא לחקות את האל במידותיו. רעיון זה  הניע רבים  בכמה וכמה  דתות ובכמה וכמה תנועות חברתיות להטיף לאנשים ללמוד  את מידותיו האינסופיות של האל    כדי לנסות ללכת  בדרכיו  כאנשים בני תמותה. דווקא המודעות לשוני בין אדם לאלוה היא  שהופכת את החיקוי למידותיו של האל  למשימה  המעלה את האדם, ומעניקה השראה לפעולותיו הארציות. הטיפוסים השונים והעדר המבנה המחייב  העלו דמויות מופת  שהדריכו את האנשים בדרכי חייהם, בתקופת העלייה  השנייה  היו  רבים כאלה ושונים.  היתה  התבוננות בהם וניסיון לגבש אורח חיים בהתאם למה  שהם שידרו. הדבר השתלב במסורת חסידית שאף היא  נוצרה  בשעת מפנה והולידה מנהיגות  כריזמאטית ותרבות שלמה  של  שיחה על אודות  דמויות, סיפורים ואגדות התובעות מהמשתתפים בהן קבלת עול, קבלת  סמכות. בין  החלוצים היו גם אנשי מופת ידועים כמו אהרון דוד  גורדון ויוסף חיים ברנר אלא גם פחות ידועים, עובדי שדות,  שליחים לפעולות מיוחדות, מורים ומדריכי תנועת הנוער. אולם במהלך השנים  התגלתה  גם ביקורת על צורה זו  של מימוש  עצמי דרך הדוגמה  האישית וההיענות  לחוויה האישית. היא נראתה  כסותמת  גולל על  קריאה  רחבה, על ביקורתיות המאפשרת חיים  דמוקרטיים פתוחים.

 

לעתים הדוגמה באישית   היתה מקור  לויתור על שיקול רציונאלי על  פיכחון הכרחי, לעתים היא  היתה מקור לסלחנות ולעצימת עין.

הרעיון  הפדגוגי  של  החיים  בצלם לא  היה מכוון רק  לדמויות חיות אלא  גם לטקסטים מקודשים. בדתות שונות  קריאת טקסטים מקודשים מביאה  אנשים  להיענות לתוכנם מתוך הזדהות פנימית. הם מבקשים  לנסות לחקות את המידות הטובות הכתובות בהם ולהפכן לקנה מידה .  עם ההתקוממות נגד הסמכותיות של  השלטון  הדתי  והמלכותי  וחשיפת  הניכור החברתי רבים  החלו  במסע המעמיד  את האמנות  והספרות כמציבים  קנה מידה חדש ליחיד ולחברה.  רבים ראו  בפעילות הספרותית, בביקורת המדעית, באמנות   המוסיקה מקורות להשראה לצמיחה אישית, להתעלות אנושית.  הוויכוחים בסאלונים  הספרותיים והאמנותיים בתקופות הנאורות , עודדו והיו חלק מתהליכי חילון, היתה  בהם  חשיבה מהפכנית, יצירה של הווי חדש ועיצוב  של  אורח חיים. הרומנטיקה  העמידה  בפסגה את היחיד הגאון, מושא ההערצה וההזדהות דווקא משום שהוא פורץ גבולות והגבלות, דווקא מתוך התהילה לה  הוא זוכה בבדידותו. דומה  כי פולחן האישיות היוצרת או הגיבור ההיסטורי  שבאה לשחרר  מסמכות  כנסיות ואישי דת היתה  למושא פולחני אלטרנטיבי. הדים לתנועות אלו   אצל מהפכנים  וציונים  הביאו לצמיחתן של  ספריות  קודש חדשות שבהן קראו את מיטב  הספרות העולמית את  טולסטוי, גטה, שילר ואחרים  כנושאי התרבות האוניברסלית ואת הסופר העברי כנושאי בשורה. הקריאה  בהם  היתה מעין תפילה ציבורית שהעשירה את החברותה. הספרות העברית היתה  לנושאת הבשורה.  כל אלה   הציבו  אופק לחיי האדם הצעיר  המחפש  נתיב של חידוש מוסרי ואסתטי. בחייהם של  החלוצים המבקשים לקרוא תגר  על  הגולה תפשה תנועה  זו  מקום חשוב.   גם יחידים, גם קבוצות הרבו להתווכח  על  אורח  החיים ועל הייעוד  האנושי של חייהם. האינטימיות שבפגישה  הישירה בה  אנשים מדברים איש  עם רעהו נמהלה  במפגש תרבותי  עם  דמויות מפתח מהספרות, עם  מהפכת השפה  העברית, עם שיחות על  דמויות מלוות שיכולות להציב אתגר  קיומי של ממש.  בשיחות פנימיות  בין חברי הקבוצה  האינטימית נכנסו לדיון לא רק וויכוחים על  תורות חברתיות, לא רק  דיונים פוליטיים בעת פרשת דרכים אלא  דיונים  ספרותיים על טיפוסים שתוארו על ידי  אנשי  אמנות. האינטימיות  הרומנטית  התעשרה  בפרקי שירה, מסיפורים על  אנשים יוצרי נורמות חדשות.  החברותות  היו צמאות  לגיבורי רוח שיהוו מקור להשראה. היתה  טבועה  עמוק  בתרבותה  של תנועת  הנוער  הכינה  חבורות אינטימיות רבות.  לדיון הפסיכולוגי הפנימי נוספו  עוגנים תרבותיים . הלבטים  בקשר לאישה ולמשפחה  עוגנו בדוגמאות ספרותיות. חלוצות  אהבו כמו נטאשה  של טולסטוי, היו תלושים כמו אובלומוב , דמות  מרומאן של גונצ'ארוב. קראו את שדים של דובטויבסקי כדי לפענח  את דרכה של קבוצה פוליטית חשאית. אך לא רק הספרות העניקה מימד כזה  לאינטימיות הקבוצתית, גם קריאה של מסות פוליטיות כמו של מארקס או הרצל היו מקור השראה  לאורח חיים ולגיבוש  של חברותה.   השיח האינטימי ציטט את  התנ'ך העברי ואת שירת ביאליק. ה'רק על עצמי לספר ידעתי' לא היה  רק פסיכולוגי בתוכו נרקמו  סיפורי חלוצים, ספרות עולמית ועברית, שיחות  רעיוניות אך הכל העתק אל  הספירה  האישית חברתית. לא רק  יחידים עסקו  במרוץ זה  בעקבות צלם האוטופיה . החברתית אליה חינכו. זה  היה נושא לו  שותפו הרבים (זכורה לי פגישה  עם חלוץ שעלה  בשנות  השלושים. כשהגיע לשיבה טובה והוא אב שכול  במלחמות ישראל. הוא קרא לי לשיחה . הוא הסביר לי  כי הוא  חושש מתפנית רעה בחברה  הישראלית ולכן קיבל החלטה. הוא ביקש להודיע לי שכשעלה  ארצה ערך רשימה של  גיבורים ברוח ובהיסטוריה  שידריכו אותו בארץ ישראל.  הוא  קרא לי רשימה  של  עשרה שמות והודיע חגיגית כי פעם רשם את חניבעל ברשימה  כי העז להתקומם נגד  רומא העריצה. עתה הוא  הגיע למסקנה  שעליו למחוק  אותו מן הרשימה כי כמו שהוא מבין אותו עכשיו הוא איש  שהעריץ כוח, ראה   פתרון במלחמה). היתה  גם  ביקורת על מהלך  זה. הצירוף  בין האמנות לאידיאולוגיה נראה  היה  להם ככניעה  לסמכותיות  חדשה. לאחרים הוא  היה נראה  כרגישות  יתר  שמאבדת  כיוון. היו  שחשו  סחרחורת מריבוי הקריאות  של תרבות  דורם. הם חשבו כי יש  כאן יסודות רבים מדי לאנרכיה מפוררת. הם קראו להקיץ מדרך זו ולראות בפוליטיקה  ובהשקפת העולם את עיקרי  האמונה    החדשה המסוגלת  להעניק לאדם ייעוד ודרך להתמודד  עם הגורל. בתביעותיהם להיגאל  מתלישות המבקשת  אינטימיות בשעות  היסטוריות של הכרעה  הם תבעו להפוך  את האינטימיות והחברותה  לקולקטיב פוליטי רעיוני.   להפוך את  העדה  למפלגה. תהליך כזה התרחש לא רק בשומר  הצעיר שדיבר על  הקולקטיביות הרעיונית בגלוי אלא   בחברותות מזרמים שונים.   אך ברקמותיהן של התנועות    אמנם  חיו עדיין חיפושי הדרך  התרבותיים  והציפייה לדיאלוג הבינאישי אך כל אלה  על רקע  סערת הימים היה  נראה כתפאורת רקע להצגה האמיתית :  עיצובו  הפוליטי  והכלכלי של  העולם. עולם המלחמות והמצוקה הקיומית של חורבן ומוות.

 

אחד  הקשיים הגדולים  שהתגלו  במהלך הזמן היא  העובדה  כי הקבוצה  האינטימית היא  קבוצה חופשית. היא לא נבנתה  על ידי חוק ומשטר וניתן תמיד לעזוב  אותה. זה יתרונה אך גם חולשתה. .  אין היא  התרחשות חד פעמים ואין היא  מוחזקת בכוח משטר. היא תלויה  ביכולת  שלה  להתחדש עם עזיבת חברים ולחדש את עצמה בהתמדתם של חבריה להישאר בה. כל עזיבה, כל הצטרפות הם אירוע מעצב. הזמן  החולף  , הצטרפות חברים חדשים תנועות נפש ומציאות כלכלית ופוליטית משתנה  מאתגרים את האינטימיות ולא נותנים לה  לעמוד  במקום אחד. היא  צריכה  לעמוד  במבחנים לא צפויים.  לקבוצה סדר יום, סיפור מצטבר, היא עסוקה  גם  במילוי משימות, היא  זקוקה לבניית משק ועבודה, חבריה מתבגרים  וצומחים  מקצועית , היא מגיבה  לסביבתה.  חבריה  נפגשים עם מסע התבגרותם ועם מסע התבגרותם של הקרובים לה  . לחבריה מערכת יחסים אישית  עם חברים, בני זוג, חברים למקצוע, חברים שעזבו את הקבוצה . הקבוצה   חייבת לעבור  בתוכה  מאורעות  שונים . עליה  להיתקל  באסונות גורל, ליצור  ולהקים כלי ביטוי.על חבריה ועליה  ללמוד  ולהתפתח.  על המבקשים  את היחד    לקיים מערכת  קשרים עם אנשים החיים  במסגרות חברתיות  השונות ערכית  מאורח חייהם.  כיצד הקבוצה   תבנה  את עצמה לנוכח התמורות  בלי להקים חומות בצורות, פולחני שווא או כניעה לערכים שאותם באה לשנות? . מה קורה לה   בכל התהפוכות הללו? האינטימיות שנראית בגילויי נעוריה  כמשהו חתום וסגור, כשיא, כמעמד של התגלות,  כברית מקבעת, מתגלית  בשינוייה, בנתק שהיא  נושאת.  אין היא יכולה  להיות סטאטית כאוטופיה. בתגובות לסביבה  המשתנה  ללא הרף החיה  בקצבים אחרים הקבוצה  האינטימית יכולה  לאבן עצמה לדעת ולהעמיד  מסביבה   חומות גבוהות כדי לשמור  על  חזון נעורים שהתעמעם. לחלק מחבריה מצבים אלו  גורמים  לאכזבה והם נפרדים ממנה. לחלק זהו אתגר מחודש.  בכל שלב  ושלב  על הקבוצה  לנסות  למצוא לה  נתיב  שלא יהפוך לשגרה מצנזרת וסוגרת.  היא  יכולה להתפתח, לפתוח עצמה לאתגרים חדשים , להתאים את עצמה ללא  הרף ולמצוא שפה המאפשרת  לה  יצירה  מתחדשת ואחריות המתפתחת לא  על ידי יצירת מדרג ושבירת  החברות. היא מוקד לניסיונות ללכת בעקבותיה ולכן בין חבריה תחושה  עמוקה שאסור לה להיכשל.

אם היא  מצליחה  להתמיד  היא  מתייצבת  בפני  בניה  הביולוגים ובפני  חניכיה  וצריכה  לאפשר  צמיחתה  של אינטימיות מתחדשת ושונה.

 

הקבוצות האינטימיות שהחלו  לקום בישראל   בסוף המאה  העשרים ובראשית המאה  העשרים ואחת שונות  באופיין מהקבוצות שקמו בעלייה השנייה והשלישית.  בקבוצות הראשונות  היתה נימה  אדיפאלית חזקה  של פרידת דורות, של נתק יתמות ורגשות אשמה על נטישת הורים. של בדידות של דור.  הנתק  בין הדורות  נבנה  בעקב  האסונות  החיצוניים שהפכו במשך הזמן את ההורים לפליטים, לנתונים לאימת ההיסטוריה. החלוצים  חשו את רעידת האדמה  שתבוא והם חיו אותה כשבאה.  הפרידה  בין הדורות התחוללה  במישור  ההיסטורי אך גם  במישור  הפסיכולוגי. כתקווה  להתחלה מבראשית.   הקבוצות האינטימיות החדשות  קמו בדיאלוג ובקרבה   עם ההורים וחזון נעוריהם . מסביבתן של הקבוצות מתקיימת  חברה  יציבה וצומחת מבחינה משפחתית. דווקא יציבות זו וקשר זה מהווים יסוד לאי נחת, לביקורת הקיים. מייסדיהן של הקבוצות החדשות   מדגישים  את הצורך  ליצירה חדשה. למסע מחודש. החברה  הרב  דורית רחוקה מלפתור את בעיותיה. היא  נתונה  במתחים ההולכים וגוברים לנוכח העובדה  שלכאורה   החברה  חזקה  ושבעה אך דווקא על רקע זה  אי הצדק בה צועק יותר . האחווה המשפחתית נשברת על ידי  קונפליקטים חברתיים וכלכליים הפוקדים את החברה.  החדשות מאיימות  על  האמון  ביכולת  הבנייה מתוך חירות ואחווה. שוויון הערך בין האנשים מאויים ועמו  החזון   שהובטח . .  החברה  החלוצית חיתה תחת איום שלא תוכל להקים משק המאפשר  את קיום חלומה. היא תהתה האם תוכל לעודד  פוליטיקה  המאפשרת .את קיומה. וזאת בתקופה   שהפוליטיקה  הבטיחה להיות מרכז מוסרי  להתחדשות אנושית.  הקבוצה החדשה  שצמחה  בשנים האחרונות קמה  במודעות לשבר הפוליטי ולאובדן  סמכותה המוסרית של הפוליטיקה. היא קמה מתוך  תחושת שבר של הניסיונות  השיתופיים שקדמו לה ובתוך פולחן הבדידות  של הניאו ליברליזם. הקבוצות השיתופיות  של היום  צמחו בימים  שגדלה ההכרה במגבלותיה  של המדינה. גברה  ההכרה  שמדינה שמרקם  חברתה אינו מצמיח גרעינים  חברתיים של יחד מתוך בחירה, תתמכר למשחקי כוח  שוחקים . תערער על יכולתה להצמיח תשתית לחיים דמוקרטיים. כמדינות חדשות רבות שקמו בעולם יהיה לה קשה  להתגבר  על ההשחתה  שבשלטון, על התפוררות האחריות הנתבעת  על ידי מדינה  החיה  בתנאים לא רגילים. ההגנה  בפני השחתת הכוח מחייבת ראייה  ביקורתית חשדנית ואם אין בצידה איים של התחברות מרצון, תחושת מחויבות עניינית  הנובעת מתוך דאגה  כנה וערבות הדדית עשוייה  החשדנות להפוך מביקורת למיתוס מארגן את חיי הציבור. מיתוס  הקורא לנרקיסיות ומלחמת אינטרסים. חבורות כוח האטומות זו לזו.  לתרבויות סגורות בתוכן הנאבקות מול  קבוצות אחרות.

הקבוצות של העלייה השנייה  והשלישית קמו כאשר הציונות והציונות העובדת היו  מבחינה סטטיסטית  בעם היהודי שוליות בעוד  שהקבוצות שקמו בסוף במאה  העשרים וראשית  המאה  העשרים ואחת  חיו בתוך חברה ישראלית גדולה ומבוססת, בעלת  כוח כפייה , המהווה את אחת  הקהילות היהודיות הגדולות  בעולם אך  תשה תחושה עזה של  אובדן סמכות. הקבוצות  החדשות קמו אחרי  שהועם זיווה של  החברה  היישובית שמשנות השלושים ועד הקמת המדינה היתה  לחברה המושפעת  על ידי אתוס  של  קבוצות  שיתופיות. משך כעשר  שנים מאמצע שנות השלושים ועד סוף  שנות הארבעים  קיומן של חברות אלו תרמה לאופי ולמתווה של הגמוניה תרבותית פוליטית שהנהיגה  את היישוב להקמת מדינה ליהודים. הגמוניה  זו  שהתקיימה  בשעות הדרמטיות  של עיצוב ראשוני של החברה  הישראלית כללה  קנה מידה וביקורת למתחולל בה. והיא  התגלמה באגדה של  הקבוצה  השיתופית וברתימת  חבריה למשימות הדור.  .  תנועת העבודה הישראלית  שעמדה   במרכז  ההגמוניה  הזו  היתה  שסועה  בוויכוחים לוהטים אך היא  התגלתה  כדמוקרטית. היא  דחתה  גם אופציות לטוטאליטאריות  קומוניסטית , וגם  פתרונות הקרובים  לטוטאליטאריות  של המדינה. הדחייה הזו  היתה קשה ורווית סתירות אך היא היתה  בסופו של  דבר נחרצת.  אך  לא  אצר בה הכוח להרחיב את מעגליה, לפתח דיאלוג  כמתודה  אמיתית להתוות דרך  משותפת ואחראית  לכל אזרחיה. גם נסדקה  על ידי  מצבי חירום וגם על ידי  הרפיית מתח צרכנית.   הגמוניה זו  עברה מן הארץ.  החליפה  אותה חברה היררכית המדקלמת על זכויות אזרח וחיה  בביורוקרטיה  הנשלטת על ידי  שמרנות חברתית .   מדינה שעברה מהפכה חברתית  עמוקה.

בנסיבות אלו  התגלה  הצורך  במערכת חברתית  הצומחת כדי להתמודד  עם האתגרים שצפו ולהעניק ליוצריה מרחב של פעולה ויצירה. מעגלים אלו  שונים ומשונים ובתוכם צמחו קבוצות שיתופיות, קהילות תרבות, קהילות מקום, קבוצות לחץ מכוונות נושא, קבוצות  המכוונות לשחרור האישה ולחופש מיני, קבוצות לרנסנס של מסורת  ולשחרור ממנה, לקידום קבוצות  מקופחות.  בכל הריבוי הזה  מתגלים כמה מן הדילמות והתקוות של  הקבוצה  האינטימית.

קבוצות שיתופיות חדשות  חיות   את השעה הדרמטית של ייסוד חברה  המאפשרת להתחבר מחדש. חיבור מורכב, עם הרבה  ביקורת לעתים מתוח אך חיבור.  לא נישא  על  גלי מהפכת מוות אלא  על ניסיון לממש חזון שנדחה המתרוצץ   בחלום הגנוז. הרבה פעמים נושאיה  של  הקבוצות החדשות היו נכדי חלוצים, נכדים  לעולים החדשים החיים את  הצלקת והמדליה  של להיות עולים חדשים מקצווי ארץ, נכדים מיוצאי שואה  שביקשו בדור אחד לחבוש את הפצע לשווא.

כיצד יראו את התהליכים הללו צעירים המחפשים דרך  ליצור עוד קבוצה , עוד  דיאלוג, עוד עמידה  במשימה שאיננה הופכת קרבן ליצרי שלטון או כניעה?

 

 

 

 

תחיית  השאלה  ההומניסטית מחדש, הרעב לשייכות ולגילוי העצמי, הצורך לפתיחת חלונות לאפשרויות אוטופיות הנרמז כל יום  על ידי  שינויים טכנולוגים מעוררי ציפיות,  היכולת לבדוק  מחדש  אוצרות תרבות מתוך כך שהתברר  שהקדמה לא  רק שאיננה  אוטומטית אלא  שהיא  פרובלמאטית, כל אלה  הצמיחו  מחדש תנועה  אל המפגש האינטימי  , אל יצירת  קבוצות, אל קביעת  משימות  קבוצתיות המציבות  אתגר משחרר מנרקיסיות, אל ניסיון לבניית  תהליך חינוכי  המנוגד   לתפישת שלטון אדם באדם.  אולם היה  ברור  כי ניסיון זה צריך להיות  מלווה  בלימוד מתמיד. לא רק נפש  בנפש אלא  מפגש עם  מורשת תרבותית. לא רק חיי פנים עשירים אלא  גם מפגש  עם  נקודות מוצא המובילות למוצא. . לימוד  זה  שונה  בעיקרו מהרבה  בחינות מהלימוד  המסורתי האקדמי  המשולב  כה  אינטימית  עם תפישה  של חברה  היררכית סמכותנית.  יש  בו גילוי  כי הויכוח  של כוהני האמת האידיאולוגית ושל הזוכים ברמקולים על ידי תפקידם בהיררכיות  חברתיות, פוליטיות וכלכליות אינו מספיק. שהמפעל התרבותי המנתץ עבודה זרה אינו נמדד ביכולת  שלו  להרוס  סמלי  סמכות חדשים אלא  ביצירה של  קשר בין האנשים באשר  הם  אנשים, גם בצד  העקרוני המכיר   במעמד  של השונה ממך  אלא   ביכולת   להתייחס לזולת כמי שיהיה  מוכר לך לא כעיקרון אלא כבעל זהות עם שם פרטי.  להתייחס אל האחר לא רק בתוקף היותו אחר  מופשט אלא  כמי שיכול להיות שותפך   בתוגת חיי היום-יום . בין  שני הקולות של השיחה וההתמצאות בעולם הרחב הקורא  לעמוד  בעמדה  אחראית  מצויה  היצירה הרוחנית. יחידים  נותנים  ביטוי אסתטי, תרבותי , למתרחש  בין הקשר  הבין-אנושי לבין היצירה   המצטברת. האמן או הקבוצה היוצרת  מבקשים ביטוי חופשי, מחפשים דרכי עיצוב, כואבים את  המצוקה, חוגגים את התשוקה והחלום, מניחים  נקודות מוצא, מזהירים בפני  שקרים מפתים, סכנות   מוסריות, פותחים חלון אל המתרגש ובא , מתאבלים על החולף ללא  שוב.  היוצרים מבקשים  גם את קולו של  היחיד  וגם את יכולתו של הציבור  להתעלות. כל יוצר וכל יצירה  חד פעמית אך באיזה מקום היא יודעת כי  היא מתפרשת  ללא  גבולות, מתקשרת  עם יצירות אחרות השונות ממנה המתנתקות ומתחברות ללא הרף ומטילות על החברה  את האחריות  להקשיב  למתמיד שבשינויים, לערגה ליופי  המחליפה  אדרות  ללא גבול. זו  היצירה המפרנסת את היכולת  לפתח תקווה בזמן אסון ומפתחת  את היכולת לערער  כל עבודה  זרה. השיחה  האינטימית הנשענת רק על  קולות מבפנים, אותנטיים ככל שיהיו  מסתיימת  בתחושת

מצור . אם אין היא פותחת  עצמה  לביטוי היצירתי המצטבר  החבוי בה.

 

אחת השאלות  שבפניה  אנו  עומדים משך  כל השנים בהם  התפתחה  הקבוצה  האינטימית, הקיבוץ המשימתי, ההבנייה  החברתית של צורות משק שלא  מניחות כיסוד  את צבירת ההון והשלטון היא  האם יכול להיות מעבר  בין קבוצות וולונטריות , מערכות  קואופרטיביות, ניסיונות לכלכלה  שיתופית ולפיתוח של  סולידאריות  הצומחת מן  ההוויה  החברתית למבנה  המדיני, היא השאלה  כיצד מעבר  כזה  אפשרי.גוסטאב לנדאור ותלמידיו טענו כי מעבר כזה לא אפשרי.  כדי להגיע לחברה  שיתופית יש לבטל את המדינה, את כוח  כפייתה, את  השתכרותה  מן המלחמה, את  ההשענות שלה  על  חרדות וטוטאליטאריות.

 

הערה  אישית

 

בימים אלו אני  הולך וכותב את הביוגרפיה של דור  המייסדים בקיבוץ מאז  שחברה שכתבה את ספר  היזכור לחברי הקיבוץ נפטרה לפני שנים מרובות. אני מודע לכך שאין רבים  בעולם המכירים את שוכני בית הקברות שלהם בהיכרות אישית ולעיתים  עמוקה. החלטתי לגשת למשימה כל עוד  רוחי בי שהרי דור  המייסדים כבר איננו  אתנו ובין הממשיכים כבר גם מתמעטות השורות.

עין גב מתקרבת לשנת השמונים שלה ואני כבר ששים שנים מלווה את המקום על עליותיו ומורדותיו.

זדה שנים שאני מוצא את עצמי כותב דברי פרידה  לרבים מהחברים ההולכים לעולמם.  אני מנסה ככל האפשר להימלט מהספדים  המהווים ראי  למספיד  עצמו  .  חברי הטוב הנרי ניר מקיבוץ  בית העמק, חוקר והיסטוריון של תולדותיה של התנועה  הקיבוצית שניתח בהיגיון אוקספורדי  את הר בגעש  הקיבוצי היה  נוהג לומר כי מנהיגים המספידים מנהיגים אחרים חושפים בדבריהם את  תשוקותיהם ואת  מה  שהיו מבקשים לעשות ולהיות.  בחייהם הם מנסים  לחולל תמורות  לפי  האנשים  בעקבותיהם  הם מבקשים ללכת.  השתדלתי לנסות להימנע מכך. אך ביקשתי לכתוב  על כל נפטר ונפטר  כתב  סנגוריה. לא לשפוט ולא לקטרג. לאט לאט  נחשף בפני עולמם המגוון ועד כמה מורכבת היא מלאכת  המפגש  בין העולמות. האם ניתן לצפות לחיי  דיאלוג  בין עולמות כל כך  רחוקים? נחשף בפני החוט המקשר  בין אנשים כל כך שונים זה  מזה.  כתב חידה  ענקי: מגוון גדול של אופי ומוצא. הם הביאו למקום ולחברה שפות כה שונות זו מזו. פצעי זיכרון המדברים שפות שונות. , תמונות אירועים וחלומות של משפחות קהילות, שפות , ותפישות ערכיות  שונות ומשונות.  האם היתה זו אי פעם חברותה? האם היא  קיימה  בתוכה דיאלוג  אמיתי או אינטימיות? האם תתכן שותפות בין בני בורגנות יהודית מגרמניה עם בן רב חוזר בשאלה מפולין, כיצד ינהל דיאלוג בן רב ממרוקו  שחזר בשאלה  עם  איש יהודי  מהונגריה  שחזר  להיות עובד בננות  , הגיע לקיבוץ  כבלתי מאמין ושב להאמין תוך היותו עובד אדמה , כיצד תתקשר בת הארץ  שהוריה  הגיעו מתימן לבצלאל  בירושלים עם  מי  שחי באימי השואה ותקוות צמיחת האמונה . האם השוני  בנקודת המוצא של חבריי בקיבוץ מאפשר זיקות של דיאלוג? האם העדר ילדות ונוף משותף, שפה משותפת מאפשרים רגעי התגלות הדדית, קשר, מחויבות  לנורמות ויכולת של ביטוי  עצמי? כבר  בצעדיו הראשונים של  החלוץ בארץ התגלו לא מעט מחסומים. אי אפשר  היה לחזות   שהציפייה לאינטימיות תוכל להתממש  במצב של דלות, במעגלי אימה והרס שפקדו את המשפחות, בצורך לעקור מסביבה תומכת ותרבות של שנים.

מה  שהשפיע וחיזק את הציפייה  לעיצוב חברתי  אלטרנטיבי  שיוכל להתמודד  עם כל אלה היתה  תנועת הנוער בה הקבוצה   המחנכת טיפחה קשרים מיוחדים. בה  החינוך הבטיח יצירת אלטרנטיבה חברתית  שמסוגלת  להתמודד עם  השבר. הקבוצה החינוכית  חיה זיקה הדדית ואופק  רחוק של אוטופיה בארץ ישראל. המפגש הקבוצתי בצריף, במחנה  הקיץ, בהכשרה,  באניית  העולים יחד עם חיפושי הדרך האישיים הפכו את העלייה  ארצה  מהגירה  מטלטלת למסע אל  מחוזות של קידמה חברתית. היא נראתה  כתיבת נוח בתוך מבול מתרגש.  הקבוצה  בתנועת הנוער הבטיחה  שהצליינות לארץ הבחירה  תכונן אפשרות למימוש האינטימיות המשחררת. אחרי המבול תבוא הקשת בענן הנוצרת על ידי אנשים צעירים המכוננים יחד יוצר.  כל החלומות הללו  עמדו אל מול הנסיבות האישיות, המשפחתיות, מול ימים  של קריעה ואבל. בני הקיבוץ  שהיו צריכים להיות התשובה  האמיתית למצוקות  שהתגלו בדור  המייסדים  מחקו הרבה מהמחיצות  שבין ההורים. לכאורה  הגשימו את המשותף, דיברו  בשפה אחת, התגבשו בנוף אחד, היו שותפים לנוף ולחזון אך  הקשרים ביניהם לא היו של אינטימיות  בנוסח של  הוריהם.  לא החלטת נעורים הצמיחה את הקשרים ביניהם, גם לא  משבר  ויתמות.  הם חשו  בניגוד הצומח ביניהם לבין הוריהם. הקשרים ביניהם היו קשרי אחווה  הנשענים על שיגרה משותפת, על צמיחת קבוצת נעורים לא של נבחרים.הם חיו את  השינויים בנוף ואת פולחן העבודה אך לא נפטרו מן הצורך במרחקים, בנדודים הרומנטיים מצד אחד ומן שמחת  העשייה מצד שני. יחידים שביניהם חיפשו להצמיח שוב את  האינטימי, החופשי, את הרפתקאת התיקון החברתי, את ההתמסרות   ליצירה  הקשובה  לצורך להתמודד עם  היחיד ועם  הפיכת החברה לנושאת תקווה .

חדר האוכל רוקד

חדר  האוכל רוקד

 

אבני דרך, אבני  בניין

 

 

ביקשתי לקרוא לספר של מנחם באר  שיצא זה עתה לאור  'אבני  דרך אבני בניין'  בשם אחר 'חדר האוכל  רוקד' שהרי חדר  האוכל  שתכנן מנחם באר  לקיבוצו נעזב עם  השינוי אך הפך  לסטודיו מרהיב לריקוד  מודרני.  אך  הוא  העיר לי  כי הדבר  יצמצם את  הראייה  של  יצירתו  האדריכלית. כאילו הסבת  חדר  האוכל  לאולמות מחול  יעמוד  במרכז עשייתו  רבת השנים.

 

קיבלתי  את דעתו  אך בכל זאת  רציתי  להוסיף  כמה  הערות בנושא  הכל  כך  מיוחד הזה חדר  האוכל  רוקד.

 

כשאומרים חדר  האוכל  רוקד  נזכרים  בתמונות של  ריקודים ישראליים בחדר  האוכל ששולחנותיו וכיסאותיו פינו מקום. האקורדיון  עומד  במרכז ומסביבו  רוקדים עד  כלות  אנשים רציניים, חורשי שדות, קוראי ספרות טובה,  צופים בהיסטוריה  נוראה ומחולליה.  חדר  האוכל  רוקד מזכיר  הן  את האכסטזה  החלוצית  הפורצת צורות,  הן  את  המעגלים הנצחיים והן את הרונדו  המתקדם  כנחש.  הם מזכירים את  ריקודי הרועים ואת הכוהנות  הנושאות  תפילת  חברה  מתחדשת והן את שירו  של  האדם  הפשוט  המזדמר  בתפילת  המהפכה המבקשת פריצת  תרבות  מתוקנת. .  יש  מקום לריקודי הזוגות  המרמזים ותוהים על האהבה  שתפרח. בחדר  האוכל יש  קישוט תובעני, ארוחת חג צפופה ובמה  מאולתרת  המזמינה  את  כוהני העדה וכוהנותיה, את  גיבורות  מחסן הבגדים שעיצבו את  הבגדים הרקומים לערב  בשנה.

 

 

 

אך בצד  כל אלה  יש בחדר  האוכל הרוקד  כיסאות לבודדים, לבלתי  משתתפים, למתגעגעים לביתם  החי ולביתם שנהרס,  הנזכרים  באימת  עברם ובתקוותיהם שהתרסק

 

וזה לפני  שחדר האוכל הרוקד של געתון  היה   לארמון  ריקוד מודרני. לפני שהאבא מנחם והבן  רמי חברו להפוך  אותו למקדש לאמנות הריקוד. אותו  ריקוד שבא להיות  אנטנה  לעולם הרחב, שבא לבטא את צעקת האדם היודע  לשיר  את  שמעבר למילים, המחפש  שפת תפילה  ופולחן בזכות פרטים ומכלול, בזכות שריר ומבנה, בזכות הקשבה ומרד  לכוח הכבידה האנושי, בכוח הכריעה והפריצה.  חדר  האוכל הזה נשען  על חדר  האוכל ההוא. לא ארמון  אצילים שהפך לחלל, לא  תיאטרון גלאדיאטורי  או  כנסייה גבוהת קשת  המאמץ את סמכות ההיררכיה  הקדושה. חדר  אוכל לפועלים המבקשים להם  הר שדה  ובית  כמו שהגדירו הקדמונים את שלשת  אבות  האומה אברהם ההר, יצחק השדה, ויעקב  הבית. חדר  האוכל הזה  שביקש לא רק  את  גובה  האמונה  המופשטת של ההר, לא רק  את השדה הפתוח ואת הבית  החם אלא  את כולם יחד בכפר הפתוח לעולם ולצליליו. הוא  התגלגל מבית התכנסות של  שותפים לחיים לבית מקדש  של הרוקדים  אותם.

 

אבא  של מנחם באר  הוריש  לו סרגל חישוב וכינור ובכך סרטט לו כיוון, קבע לו אבני דרך. אך מנחם בנה  את השילוב  המיוחד  בין מוסיקה וארכיטקטורה לא כמקדש מיסטי אלא  כמי  שמבקש חיים חדשים, שם הספר  של  דנטה  שגרם למשפחתה  של  שושה  לקרוא להוצאת הספרים שלה  בבודפשט דנטה.  חיים חדשים שקווי  המתאר  שלהם לא  נקבעו  על ידי הסבל והאימה אלא כמרד נגדם. כאותו ספר  מופלא של  דנטה  האיטלקי המעלה את חידוש  החיים   כמעשה  של אהבה וזיכרון ולא  כמחיקה  של  הישן.

 

קיבוץ  געתון  היה לביטוי חי  של המרד נגד  הפשע האנושי  והאסון שהתממש בהונגריה. כבר  בתוך האירועים  אפשר  היה  להבחין  ביסודות. מה  שנוצר  כאן  במשך שנים רבות ועל ידי  קבוצות ואנשים שונים, על ידי  גרעינים ובנים  מקורו  באותה  התנגדות  של  בני תנועת  הנוער בהונגריה  נגד  השואה  לא  במרד  אלא  בהתנגדות  המכוונת  להציל  אנשים  רבים  ככל  האפשר  ממלתעות הרצח.  אך מסקנות   ההתנגדות   לא  הסתיימו בהצלת  יהודים  אלא  בניסיון  לבנות  חברה אחרת, חיים חדשים.

 

המעשה  של  החידוש  והבנייה   של  המקום והזמן, של  החברה ושל  החיים  המדיניים, מעשה  שהחל על ידי  החלוצים  שנים  רבות לפני  דורו  של  מנחם עמד  בביקורת מתמדת, פנימית  של  הכינור.  הכינור  היה  סמל  של   המנגינה  האישית,  המרשה  לעצמה  לייבב ולרקוד, להרקיע  שחקים ולחפש   מחילות.  אך  גם לעמוד מול ניסיונות  להדביר  את הרוח, לשבור  את  רוח  החירות. כנר  אחד  היה  מהלך  בין פועלי  העלייה  השנייה. במטבחי  הפועלים,  בחתונות  של  הצעירים הוא  היה  מנגן  את לחניו העצובים אך  המובילים  את  הפועלים ישר  אל  ארמונות האגדה והתרוממות  הנפש. אך יום אחד  נראה  היה  כי גנז  את הכינור. שאלו  אותו  הפועלים למה  אינך מנגן והוא  השיב להם : מרים  הנביאה שרה. אך  היא  שרה  לאחר יציאת  מצריים. ממני תובעים לנגן  לפני יציאת  מצריים וזה  קשה.

אנו חשים עד  היום  כי למרות  העובדה   שמזמן חצינו את  הירדן, שנכנסנו לארץ בנינו  אותה  פצענו  אותה העמדנו  אותה  בפני  אתגרים  אנו עדיין  שם   בפרק יציאת  מצרים אל  מדבר  אי  הוודאות והעיצוב  הראשוני.

 

מדוע  היה  הכינור  כה  חשוב.? מצד  אחד  הוא  ביקש  את הגובה  של  המוסיקה.  הוא  היה  לשדה  תעופה   של הרוח  המחפשת. אך חשיבותו לא  הסתיימה  בכך  אלא  בכך שהכינור  לא רק ליווה  הוא  היה גם   אתגר קשה.  כיצד  החברה תקבל  את נגינת  היחיד? חנה  סנש שמשפחתה  היתה  ידידה של  שושה של מנחם המוציאה לאור  של  הקלאסיקה  הספרותית בהונגריה  כתבה  על  הכינור   מחזה מאתגר על אותו  כינור   שהתייתם  בקיבוץ תחת עולו  של   המפעל.  היא  כבר  הכירה  את  סיפורו  של  יהודה  שרתוק,  שרת. יהודה  יצא  לדרכו  החלוצית כמייבש  ביצות וכורה  אבנים  במחצבה  עם  כינור. כשהגיע לעמק יזרעאל  כתב   לאחיו משה   בלונדון שהחליט לצאת לעמק  עם  כינור.  משה  כתב  לו שעליו להחליט: או  קריירה  אישית  עם  כינור  או   דרך  הציבור  החלוצי  בלי  כינור. יהודה  ענה  לו כי  העובדה  כי רבים הולכים לעבודה בשדה לא  עושה  את   הדרך הזו לדרך ציבורית. זהו  אתגר  אישי.גם הכינור  אינו רק פרוייקט פרטי.  הוא  יהודה  מבקש להיות  אמן  במאה  אחוז וחלוץ פועל  במאה   אחוז.  לימים יכריז לעצמו  כי למרות  שהוא  יודע  שהפרוייקט  שלקח  על  עצמו לא אפשרי ובכל זאת  מן הראוי  לעמוד  במתח שהוא  מציב. היו חברי קיבוץ  רבים  שהחליטו כי אכן  משימה כזאת  בלתי  אפשרית . הם  עזבו העירה  או שברו את  כינורם.  יהודה  שרת שהיה מנגן  בכינור בחדר  האוכל  של  קיבוצו  יגור  נמצא  יום  אחד  ישן כי  ניגן  בלילות. הוא  נרדם  על  כינורו ושבר  אותו. הימים  המתוארים   על  ידי  מנחם  איך  בעצם ימי החרדה  הגדולה  והרצח בבודפשט  הוא   מכונס ומנגן ללא  הרף  בכינורו הוא  בעיניי מסמל את אותו יסוד  בו  האמינו  החלוצים . המוסיקה  היא  הביטוי  המטאפיסי  המעניק  לחברה  נקודת משען שאינה נטועה  בקיים. נקודה  שאינה  מוותרת  לקיומיות הטראגית ולא  לתודעה  ההיסטורית המבקשת להצטנע.

והנה  מנחם התגלגל   עם  כינורו. עמו  הוא  מפליג  באניית  המעפילים   הבנויה  קומות  קומות.   לילה  אחד הוא  מנגן  במסיבה  שנערכה  בקומה העליונה  של  המיטות . היתה זו   מסיבה  לכבוד  המהפכה  ברוסיה . באותו לילה  עלתה   או העלתה  האנייה   על שרטון וטבעה  אך הכינור  ניצל משום שהיה  בקומה  העליונה. המעפילים  העלו  על  אניית  מעפילים  אחרת שלימים תקרא 'כנסת ישראל' . באנייה  זו  היו כ1200 ילדים. אחד ממדריכיהם עוזר אוורבוך היה אף הוא  נגן  כינור.  ביום ההתנגשות  עם הבריטים בנמל   בחיפה הוא  איבד  את  כינורו. הקרב  עם הבריטים  הסתיים  בכניעה והמעפילים  הועברו  לקפריסין והנה  כשהגיע לשם  פגש  את חניכיו והם  החזירו לו  את הכינור.  הם ידעו עד  כמה  חשוב  הדבר להם ולו.  אנייה  אחת, שני  כינורות והאתוס  החלוצי  שהיה  מעבר למפעל  שיקומי מעשה  של אהבה.

 

 

 

מעשה  הבריאה  של  קיבוץ געתון חתום  על ידי  האמונה בכוחה  של  האמנות .  לא בהפיכת הפוליטיקה לחזיון אסתטי כפי שעשתה  התרבות הפאשיסטית, אלא  ביכולתה  לתת  ביטוי המשתלב  עם  דרך הבניין של החברה הכינור  של  מנחם והאקורדיון  של  שמואליק  כ'ץ , השירה הריקוד של יהודית ארנון, התכנון האדריכלי של מנחם  המכחול  הוירטואוזי  של  שמואליק כ'ץ  לא  נגננו  אחרי יציאת  מצריים ולא  אחריה  אלא  בתוכה. ומסתבר  כי עדיין   אנו  בתוך  תהליך זה  שמתמשך כל  כך  הרבה  שנים.

 

הארכיטקטורה של מנחם באר היא חלק  מהסיפור   הזה.  אנו יודעים  כי חיים חדשים לפעמים מתבלבלים  עם רצון למחוק את כובד החיים  שחלפו. זיכרון  התרבות משמרת   לא  מעט ניסיונות  שנכשלו.  ז'אק  קוקטו ערך סרט עתיק  על   אורפאוס. בסרט  רואים את  עולם  המוות. חורבות  של בתים. מסבירים  לאורפאוס  כי  חורבות  אלו  הן  החורבות של  החלומות  האנושיים.  בלב  החורבות מהלך  זגג  הקורא  בקול  זגוגיות לתיקון! אין  אף חלון אך  הוא  מציע  את  מרכולתו השקופה. האם  היצירה  הארכיטקטונית הקיבוצית  מוכרת זגוגיות  עבר לחלונות  שלא  קיימים? האם הסיכוי  היחידי  הוא  פינוי בינוי המונע  על ידי  הון  שלטון?

 

אנחנו   הבאנו את הספר הזה  מתוך  אמונה  כי חיים חדשים  הם  סיפור  של אהבה, של  התחדשות, של תרבות  הנוצרת יש  מיש גם כשהיא  עוברת  הרבה  רגעי תוהו. אנו מבקשים לתת תקווה  לאנשים  היוצאים  לדרך  של תיקון חברתי וחירות יצירה.  אנשים  שאינם מבקשים  לצרוך תרבות מתוך  רצון להיפרד מאספסוף  אלא מתוך  רצון ליצור  קשב ונביעה עצמית  המגלים  אנשים ושותפות  בין  אנשים. אנשים  המונעים לא  רק  על ידי  החשוף והסגור אלא  על ידי  כוחות שטרם  התגלו.

 

מנחם  בן התשעים  היוצר ומנגן, המספר  סיפור חיים  ועד לריקמה  המתמדת של חיים חדשים צריך להיות לנו ולבנינו אבן  דרך  המסמן אבני  בניין  לאותו בית  בעולם אותו  אנו מבקשים  לבנות כאן  על פני אדמה.

 

חדר האוכל רוקד, אבני דרך אבני בניין

אבני דרך, אבני  בניין

 

 

ביקשתי לקרוא לספר של מנחם 'חדר האוכל  רוקד' אך  הוא  העיר לי  כי הדבר  יצמצם את  הראייה  של  יצירתו  האדריכלית. כאילו הסבת  חדר  האוכל  לאולמות מחול  יעמוד  במרכז עשייתו  רבת השנים.

 

קיבלתי  את דעתו  אך בכל זאת  רציתי  להוסיף  כמה  הערות בנושא  הכל  כך  מיוחד הזה חדר  האוכל  רוקד.

 

כשאומרים חדר  האוכל  רוקד  נזכרים  בתמונות של  ריקודים ישראליים בחדר  האוכל ששולחנותיו וכיסאותיו פינו מקום. האקורדיון  עומד  במרכז ומסביבו  רוקדים עד  כלות  אנשים רציניים, חורשי שדות, קוראי ספרות טובה,  צופים בהיסטוריה  נוראה ומחולליה.  חדר  האוכל  רוקד מזכיר  הן  את האכסטזה  החלוצית  הפורצת צורות,  הן  את  המעגלים הנצחיים והן את הרונדו  המתקדם  כנחש.  הם מזכירים את  ריקודי הרועים ואת הכוהנות  הנושאות  תפילת  חברה  מתחדשת והן את שירו  של  האדם  הפשוט  המזדמר  בתפילת  המהפכה המבקשת פריצת  תרבות  מתוקנת. .  יש  מקום לריקודי הזוגות  המרמזים ותוהים על האהבה  שתפרח. בחדר  האוכל יש  קישוט תובעני, ארוחת חג צפופה ובמה  מאולתרת  המזמינה  את  כוהני העדה וכוהנותיה, את  גיבורות  מחסן הבגדים שעיצבו את  הבגדים הרקומים לערב  בשנה.

 

 

 

אך בצד  כל אלה  יש בחדר  האוכל הרוקד  כיסאות לבודדים, לבלתי  משתתפים, למתגעגעים לביתם  החי ולביתם שנהרס,  הנזכרים  באימת  עברם ובתקוותיהם שהתרסק

 

וזה לפני  שחדר האוכל הרוקד של געתון  היה   לארמון  ריקוד מודרני. לפני שהאבא מנחם והבן  רמי חברו להפוך  אותו למקדש לאמנות הריקוד. אותו  ריקוד שבא להיות  אנטנה  לעולם הרחב, שבא לבטא את צעקת האדם היודע  לשיר  את  שמעבר למילים, המחפש  שפת תפילה  ופולחן בזכות פרטים ומכלול, בזכות שריר ומבנה, בזכות הקשבה ומרד  לכוח הכבידה האנושי, בכוח הכריעה והפריצה.  חדר  האוכל הזה נשען  על חדר  האוכל ההוא. לא ארמון  אצילים שהפך לחלל, לא  תיאטרון גלאדיאטורי  או  כנסייה גבוהת קשת  המאמץ את סמכות ההיררכיה  הקדושה. חדר  אוכל לפועלים המבקשים להם  הר שדה  ובית  כמו שהגדירו הקדמונים את שלשת  אבות  האומה אברהם ההר, יצחק השדה, ויעקב  הבית. חדר  האוכל הזה  שביקש לא רק  את  גובה  האמונה  המופשטת של ההר, לא רק  את השדה הפתוח ואת הבית  החם אלא  את כולם יחד בכפר הפתוח לעולם ולצליליו. הוא  התגלגל מבית התכנסות של  שותפים לחיים לבית מקדש  של הרוקדים  אותם.

 

אבא  של מנחם באר  הוריש  לו סרגל חישוב וכינור ובכך סרטט לו כיוון, קבע לו אבני דרך. אך מנחם בנה  את השילוב  המיוחד  בין מוסיקה וארכיטקטורה לא כמקדש מיסטי אלא  כמי  שמבקש חיים חדשים, שם הספר  של  דנטה  שגרם למשפחתה  של  שושה  לקרוא להוצאת הספרים שלה  בבודפשט דנטה.  חיים חדשים שקווי  המתאר  שלהם לא  נקבעו  על ידי הסבל והאימה אלא כמרד נגדם. כאותו ספר  מופלא של  דנטה  האיטלקי המעלה את חידוש  החיים   כמעשה  של אהבה וזיכרון ולא  כמחיקה  של  הישן.

 

קיבוץ  געתון  היה לביטוי חי  של המרד נגד  הפשע האנושי  והאסון שהתממש בהונגריה. כבר  בתוך האירועים  אפשר  היה  להבחין  ביסודות. מה  שנוצר  כאן  במשך שנים רבות ועל ידי  קבוצות ואנשים שונים, על ידי  גרעינים ובנים  מקורו  באותה  התנגדות  של  בני תנועת  הנוער בהונגריה  נגד  השואה  לא  במרד  אלא  בהתנגדות  המכוונת  להציל  אנשים  רבים  ככל  האפשר  ממלתעות הרצח.  אך מסקנות   ההתנגדות   לא  הסתיימו בהצלת  יהודים  אלא  בניסיון  לבנות  חברה אחרת, חיים חדשים.

 

המעשה  של  החידוש  והבנייה   של  המקום והזמן, של  החברה ושל  החיים  המדיניים, מעשה  שהחל על ידי  החלוצים  שנים  רבות לפני  דורו  של  מנחם עמד  בביקורת מתמדת, פנימית  של  הכינור.  הכינור  היה  סמל  של   המנגינה  האישית,  המרשה  לעצמה  לייבב ולרקוד, להרקיע  שחקים ולחפש   מחילות.  אך  גם לעמוד מול ניסיונות  להדביר  את הרוח, לשבור  את  רוח  החירות. כנר  אחד  היה  מהלך  בין פועלי  העלייה  השנייה. במטבחי  הפועלים,  בחתונות  של  הצעירים הוא  היה  מנגן  את לחניו העצובים אך  המובילים  את  הפועלים ישר  אל  ארמונות האגדה והתרוממות  הנפש. אך יום אחד  נראה  היה  כי גנז  את הכינור. שאלו  אותו  הפועלים למה  אינך מנגן והוא  השיב להם : מרים  הנביאה שרה. אך  היא  שרה  לאחר יציאת  מצריים. ממני תובעים לנגן  לפני יציאת  מצריים וזה  קשה.

אנו חשים עד  היום  כי למרות  העובדה   שמזמן חצינו את  הירדן, שנכנסנו לארץ בנינו  אותה  פצענו  אותה העמדנו  אותה  בפני  אתגרים  אנו עדיין  שם   בפרק יציאת  מצרים אל  מדבר  אי  הוודאות והעיצוב  הראשוני.

 

מדוע  היה  הכינור  כה  חשוב.? מצד  אחד  הוא  ביקש  את הגובה  של  המוסיקה.  הוא  היה  לשדה  תעופה   של הרוח  המחפשת. אך חשיבותו לא  הסתיימה  בכך  אלא  בכך שהכינור  לא רק ליווה  הוא  היה גם   אתגר קשה.  כיצד  החברה תקבל  את נגינת  היחיד? חנה  סנש שמשפחתה  היתה  ידידה של  שושה של מנחם המוציאה לאור  של  הקלאסיקה  הספרותית בהונגריה  כתבה  על  הכינור   מחזה מאתגר על אותו  כינור   שהתייתם  בקיבוץ תחת עולו  של   המפעל.  היא  כבר  הכירה  את  סיפורו  של  יהודה  שרתוק,  שרת. יהודה  יצא  לדרכו  החלוצית כמייבש  ביצות וכורה  אבנים  במחצבה  עם  כינור. כשהגיע לעמק יזרעאל  כתב   לאחיו משה   בלונדון שהחליט לצאת לעמק  עם  כינור.  משה  כתב  לו שעליו להחליט: או  קריירה  אישית  עם  כינור  או   דרך  הציבור  החלוצי  בלי  כינור. יהודה  ענה  לו כי  העובדה  כי רבים הולכים לעבודה בשדה לא  עושה  את   הדרך הזו לדרך ציבורית. זהו  אתגר  אישי.גם הכינור  אינו רק פרוייקט פרטי.  הוא  יהודה  מבקש להיות  אמן  במאה  אחוז וחלוץ פועל  במאה   אחוז.  לימים יכריז לעצמו  כי למרות  שהוא  יודע  שהפרוייקט  שלקח  על  עצמו לא אפשרי ובכל זאת  מן הראוי  לעמוד  במתח שהוא  מציב. היו חברי קיבוץ  רבים  שהחליטו כי אכן  משימה כזאת  בלתי  אפשרית . הם  עזבו העירה  או שברו את  כינורם.  יהודה  שרת שהיה מנגן  בכינור בחדר  האוכל  של  קיבוצו  יגור  נמצא  יום  אחד  ישן כי  ניגן  בלילות. הוא  נרדם  על  כינורו ושבר  אותו. הימים  המתוארים   על  ידי  מנחם  איך  בעצם ימי החרדה  הגדולה  והרצח בבודפשט  הוא   מכונס ומנגן ללא  הרף  בכינורו הוא  בעיניי מסמל את אותו יסוד  בו  האמינו  החלוצים . המוסיקה  היא  הביטוי  המטאפיסי  המעניק  לחברה  נקודת משען שאינה נטועה  בקיים. נקודה  שאינה  מוותרת  לקיומיות הטראגית ולא  לתודעה  ההיסטורית המבקשת להצטנע.

והנה  מנחם התגלגל   עם  כינורו. עמו  הוא  מפליג  באניית  המעפילים   הבנויה  קומות  קומות.   לילה  אחד הוא  מנגן  במסיבה  שנערכה  בקומה העליונה  של  המיטות . היתה זו   מסיבה  לכבוד  המהפכה  ברוסיה . באותו לילה  עלתה   או העלתה  האנייה   על שרטון וטבעה  אך הכינור  ניצל משום שהיה  בקומה  העליונה. המעפילים  העלו  על  אניית  מעפילים  אחרת שלימים תקרא 'כנסת ישראל' . באנייה  זו  היו כ1200 ילדים. אחד ממדריכיהם היה אף הוא  נגן  כינור.  ביום ההתנגשות  עם הבריטים בנמל   בחיפה הוא  איבד  את  כינורו. הקרב  עם הבריטים  הסתיים  בכניעה והמעפילים  הועברו  לקפריסין והנה  כשהגיע לשם  פגש  את חניכיו והם  החזירו לו  את הכינור.  הם ידעו עד  כמה  חשוב  הדבר להם ולו.  אנייה  אחת, שני  כינורות והאתוס  החלוצי  שהיה  מעבר למפעל  שיקומי מעשה  של אהבה.

 

 

 

מעשה  הבריאה  של  קיבוץ געתון חתום  על ידי  האמונה בכוחה  של  האמנות .  לא בהפיכת הפוליטיקה לחזיון אסתטי כפי שעשתה  התרבות הפאשיסטית, אלא  ביכולתה  לתת  ביטוי המשתלב  עם  דרך הבניין של החברה הכינור  של  מנחם והאקורדיון  של  שמואליק  כ'ץ , השירה הריקוד של יהודית ארנון, התכנון האדריכלי של מנחם  המכחול  הוירטואוזי  של  שמואליק כ'ץ  לא  נגננו  אחרי יציאת  מצריים ולא  אחריה  אלא  בתוכה. ומסתבר  כי עדיין   אנו  בתוך  תהליך זה  שמתמשך כל  כך  הרבה  שנים.

 

הארכיטקטורה של מנחם באר היא חלק  מהסיפור   הזה.  אנו יודעים  כי חיים חדשים לפעמים מתבלבלים  עם רצון למחוק את כובד החיים  שחלפו. זיכרון  התרבות משמרת   לא  מעט ניסיונות  שנכשלו.  ז'אק  קוקטו ערך סרט עתיק  על   אורפאוס. בסרט  רואים את  עולם  המוות. חורבות  של בתים. מסבירים  לאורפאוס  כי  חורבות  אלו  הן  החורבות של  החלומות  האנושיים.  בלב  החורבות מהלך  זגג  הקורא  בקול  זגוגיות לתיקון! אין  אף חלון אך  הוא  מציע  את  מרכולתו השקופה. האם  היצירה  הארכיטקטונית הקיבוצית  מוכרת זגוגיות  עבר לחלונות  שלא  קיימים? האם הסיכוי  היחידי  הוא  פינוי בינוי המונע  על ידי  הון  שלטון?

 

אנחנו   הבאנו את הספר הזה  מתוך  אמונה  כי חיים חדשים  הם  סיפור  של אהבה, של  התחדשות, של תרבות  הנוצרת יש  מיש גם כשהיא  עוברת  הרבה  רגעי תוהו. אנו מבקשים לתת תקווה  לאנשים  היוצאים  לדרך  של תיקון חברתי וחירות יצירה.  אנשים  שאינם מבקשים  לצרוך תרבות מתוך  רצון להיפרד מאספסוף  אלא מתוך  רצון ליצור  קשב ונביעה עצמית  המגלים  אנשים ושותפות  בין  אנשים. אנשים  המונעים לא  רק  על ידי  החשוף והסגור אלא  על ידי  כוחות שטרם  התגלו.

 

מנחם  בן התשעים  היוצר ומנגן, המספר  סיפור חיים  ועד לריקמה  המתמדת של חיים חדשים צריך להיות לנו ולבנינו אבן  דרך  המסמן אבני  בניין  לאותו בית  בעולם אותו  אנו מבקשים  לבנות כאן  על פני אדמה.

הקיבוץ משתנה

לעמירם  כהנא

 

לעמירם  שלום רב

תודה  על ששלחת לי את הדוקטורט  שלך.  למדתי ממנו  המון ונדמה לי  כי זוהי חוליה  חשובה במחשבת הקיבוץ ובמחשבה בכלל. סיור  גבולות שלא מבוסס  על דרך טשטוש.  סיור  גבולות  בין תחומי שבין  הגות, ספרות, סוציולוגיה  והיסטוריה. ההיסטוריה אמנם  נוכחת ושואלת אך אין אתה משתמש  בכליה. אני  מכיר, כמעט  כואב  את  שורשי הייאוש  מההיסטוריה הנצמדת לזמנים  קצרים, לתמורות  מהירות, מתרגמת מהר מדי  לשפה צרה של  אלימות ופוליטיקה,  אני מכיר את ההיסטוריה וקצריה ואני מבין למה החלטת  לגנוז את השיח  עמה ולהתרכז בשיח פילוסופי, סוציולוגי, ספרותי.

גרשום  שלום  אמר  פעם כי יש לו  עניין מעבר  להיסטוריה אך התנאי להגעה לשלב חדש  כזה הוא לחצות  את  ערפיליה. המחקרים ההיסטורים על הקיבוץ ערכו  דיאטה בעיסוק  הפילוסופי, פסיכולוגי בכל  אותן פרטי  חיים שאינם  מעניינים  את  המהפכנים, הפוליטיקאים, מהנדסי  החברה והכלכלנים.  ההיסטוריה  של הזמנים  הארוכים לא  היתה  רלוונטית  בגלל משך חייו  הצעירים של  הקיבוץ ועבודה  שלך  היא  ריאקציה   בריאה נגד  עמדה זו. אך יש   לשוב אל דיאלוג  עם ההיסטוריה  על מנת להשלים את  התמונה.

העלייה  השלישית היא  נקודת  מוצא חשובה בגלל עושרה  האינטלקטואלי  תרבותי אך צריך לזכור שבאופייה היא  חושלה  בתרבות המוות  ההמונית של  מלחמת  העולם הראשונה תקופה  שהביאה  עמה  יתמות קשה על  קבוצות רחבות של  אנשים שגם  אם חשבו במושגים של יחידים לא  היו  יכולים להתעלם מהוויה  של   עקרות,   אלימות , הרס יתמות ומוות של  המונים.  היא  היתה  עלייה  שהקולקטיבים   עמדו  מאחריה  כגורל.  אני  רואה את  מחנות  הפליטים  באפריקה  ובמזרח  התיכון המופיעים  על  המרקע שלא   נוצרו באסונות  טבע  אלא  באסונות  אדם וחושב עד  כמה  יהיה  קשה לטפח שם חזון  שהיחיד עומד  במרכזו.  חלום  ביתניה  עילית נשען  על הסיוט הזה לא פחות מאשר  הוא התבסס על  החלום של  המושבה  השומרית.  העובדה שאנו חיים בתקופה  אחרת לא  יכולה  לשחרר  אותנו מהפנטזיות הכל  כך  אנושיות שנחלמו שם אך צריך להבין  שהמסגרת והקונטקסט בו אנו פועלים שונים. אנו יכולים לחשוב תנ'ך גם  בלי החפירות הארכיאולוגיות  אך  יש  לזכור  זאת תמיד גם כאשר אנו מקבלים את מרותה  של  הארכיאולוגיה כדי להשתחרר העריצות הטקסט הכתוב.

דווקא השוני  בין התנאים של  שנות העשרים  השלושים והארבעים לבין התנאים השוררים עכשיו מחייב  אותנו לשוב  דווקא אל ברנר וגורדון בני  העלייה  השנייה.  אתה  לא התייחסת  אליהם  לעומק מתוך ידיעה  שזמן פעולתם לא היה זמן הקיבוץ אלא  זמן הטיוטות לקיבוץ.   המורשת של ברנר  וגורדון היתה חשובה ומודעת, גם כששללו אותה.  בן  גוריון אמנם  חשב  כי  כל ההישגים של בני זמנו הושגו  בזכות ההתעלמות  מברנר ('היורד הזה' כפי שהתבטא) ומגורדון ('למי אתה  מתכוון לזה  שפירש  את התנך?' כך  אמר לי על גורדון) ובכל זאת דווקא  על  העניינים בהם אתה  דן  היתה להם השפעה  מכרעת.  גורדון וברנר השפיעו  על  החלוצים כמו שאחד  העם וביאליק  השפיעו על  הנאורות  הציונית. המורשת של גורדון וברנר מקעקעת  את התפישות  היוצרות  קיבוץ  המבוסס  על הנימה  האוטופית של הטבע  האנושי שנכלא  על ידי ההיסטוריה ושואף  לצאת לחופשי מבית  כלאו באמצעות  הנדסה חברתית.  הם מהווים  קוטב אחר של  הביקורת  המרכסיסטית  על האוטופיה.  הם  מחהווים תשתית  רעיונית חשובה ליוצרים  כמו  דוד מלץ, רייכנשטיין ורבים  אחרים.  גורדון  הטוען כי האדם  אינסופי ועל  כן  אינו  ניתן למסגר  אותו לצורות חיים, לאנחנו  קולקטיבי. ברנר מאמין כי האדם  שבור  קיומית על כן  היחד  שהוא  יכול  ליצור צריך להיות מבוסס  על  ידי מרד פנימי והתקוממות נגד תודעת מוות ולא  על ידי נחמת  שווא אידיאולוגית.  המרד  הוא  שמוביל  אותו לאהבה וליצירה, לרחמים  אנושיים והוא תמיד  קטוע ושבור.  קיום יסודות  גורדוניים וברנריים בקיבוץ לדורותיו  היו קוטב נגדי שהתקיים  גם  בעידן  מונופול הפוליטיקה והקולקטיביזם.

השינויים  שעבר  הקיבוץ אכן  הוציא מה'תת הכרה השיתופית' אם אפשר  לדבר  כך יסודות ומתחים שהיו   שמורים  היטב וחיים  בתוך ליבם של מייסדי הקיבוץ יוצאי הבית ובונים אותו  המהגרים המבקשים להיות  קולטים, העולים לרגל המבקשים להקים אתרים חדשים, הפליטים שחזו ברצח וביקשו לבנות חיים והמשך, המתבגרים  הנחבאים  בין  בני גילם ומסרבים להתבגר.  מהלב התרבותי יצאו  כל פעם דברים  אחרים ושונים.  יסודות  כאלה   עברו  במודע ושלא  במודע  מדור  אל דור.  גם כשלא חזו  בתמונות ירשו את  הפחדים ואת  התקוות.  גם אם  סבלו משורשים  אופקיים מדי,  מאור לוהט מדי הם  חיו עם הסיפור של הוריהם ועם הפצעים שלהם.

השינוי  שהתחולל  בשנות התשעים של  המאה  העשרים היה הד  גם למשבר פוליטי, גם למשבר  דמוגרפי וגם למשבר כלכלי. הוא  נשען  על  אופוריה  חרדית שליוותה  את הקיבוץ שנים אחרי המשבר  של  שנות  החמישים. אופוריה  זו צנזרה במקום לחשוב, מסגרה במקום לפתוח האמינה כי  הזיקה הדיאלוגית צריכה להיות יסוד  משפחתי ולא  קהילתי.  שהכל יכול לקבל  פתרון על ידי  תוספת  צרכנות ומסגרות  רווחה. .תמורות  אלו באו לידי  ביטוי  בתהליכי השינוי  השונים  שהקיבוץ גם השיתופי וגם  המתחדש  עברו. הקיבוץ בגלגוליו ההיסטוריים  עבר  הרבה   משברים ושינויים . הוא 'חישב  את מסלולו  מחדש'  הרבה פעמים לא  רק בגלל  שהדרכים והנופים השתנו  אלא  גם מתוך תודעה  עצמית משתנה  על ידי  רוחות  תרבות ומקורות השראה  משתנים. השינוי  הדרמטי  היה  בכך שבמשבר  שנות התשעים  השתתפו   אנשים שלא  ביקשו להתחבר אל  גלגול השינויים  שעבר  הקיבוץ  בעברו.  הם  ליוו את  מחשבתם בתפישה דטרמניסטית המחייבת  אותם פשוט להיפטר  מעומס  העבר (להיגאל מרעיון הקיבוץ) או לחנוט  אותו (כי  הוא כבר מת) שתי תפישות  שהזינו זו  את זו. אופורטוניזם ודוגמאטיקה משחקים זו עם זו ומשתפים פעולה.  כמו  שמחה לאיד ואבל.

אתה  כותב  בעקבות ויטגנשטיין  על  המשחק  שהמשתתפים  בו  משנים תוך כדי  משחק את כלליו.  לדעתי יש  שוני  בין משחק שמשנים  את כלליו תוך כדי  משחק ובין הצהרה  באמצע  המשחק ' שברו את הכלים ולא  משחקים'  זהו צעד  המתרחש  תוך כדי  משחק. . הוא  אמנם חלק ממנו אך  הוא  שובר עד פתיחה  מתחדשת  של  משחק חדש,אולי באותם  כללים ואולי משחק  חדש. בכל  אופן  הוא  שלב  באיכות  אחרת. זוהי  שיבה  רצונית  לתוהו ובוהו. ושפת שבירת  הכלים היא  שפה  חשובה להבנת הרצף. לפעמים  היא  אות לרנסנס לפעמים למפולת. חשוב  גם לדעת  אם  שלב  שבירת  הכלים מסמן  הכרעה  לעבור  למשחק  אחר או הוא שיבה לתוהו  קיומי והקשבה  וציפייה להתרחשות תוך כאב.  הרבה  חברים שעזבו את הקיבוץ  נהגו לומר וכמו שאומרים הרבה חברים  שנשארו  בקיבוץ בשנים  האחרונות 'עד  עתה  שיחקנו הגיע  הזמן לחיות'. החיים  האמיתיים לפי גרסה זו  אינם  המשחק. המשחק  יודע  כל הזמן שהוא  משחק, שהוא יצא מן  המסגרת הקיומית להרפתקאה שניתן לעזוב  אותה.  כאן הסיפור  שונה   מויטגנשטיין הקדום שטען למשחקים  חד  משמעיים  (בלשון שהיתה  מקובלת  על ידי חברים רבים שטענו  נגד  שינוי הקיבוץ 'אתה  לא  יכול לשחק כדורסל  בחוקי כדורגל') וגם מויטגנשטיין  המאוחר עם משפחת המשחקים  המשתנים. כאן מדובר  באותה  אבחנה  מודעת של   אנשים מתי הם  משחקים (אך למעשה חיים) ומתי  הם  חיים (ולמעשה  משחקים). מהמר  מודע שהוא משחק אך למעשה  אלה  הם חייו.קדוש מודע  כי אלו הם חייו אך גם משחק.  המשחק  הוא  קבלת חוקים לזמן ולמקום מוגדרים, שדה  התנסות המכשיר לעמידה   במקומות ובמצבים  בלתי  נבחרים.  לעתים  קורה  כי  בתחושתו האדם  אומר  שיחקתי ולא ידעתי ששיחקתי או חייתי ולא ידעתי  שחייתי. ההכרעה  כי עד  עתה  שיחקתי ועתה  הגיע  הזמן לחיי  אמת  יכולה להראות  על ידי פילוסוף כמשחק חדש למרות  רצינותו ולמרות  המטען  האידיאולוגי שהוא   מסתיר אך אנו עם  עצמנו ועם חברינו  צריכים לבדוק במידת  היכולת  את  המקום  בו אנו  שורפים זמן  ובו אנו משחקים ולו  אנו  מתייחסים כהתייצבות מוסרית עם חברינו.  זהו  עול קשה אך גם הרפתקאה  מלהיבה.

רבים מדברים על השינוי כתוצאה של  שינוי בתנאים אך הכיוון נקבע לא פעם  על ידי  הכלים שהשאיר  המנתח בגופנו בזמן  הניתוח הקודם. או על ידי הביקורת שביקרנו בעבר את  נופי חיינו, ביקורת שהודחקה על ידי  אילוצים ועל ידי  דימוי  של  אילוצים. זוהי יוצאת  לאוויר  העולם כשחל  ערעור על ערוצי  הפעלת הכוח הפורמאלי והלא פורמאלי. על ידי  החלטות האסיפה והחלטות  המקלחת  הציבורית , אם לדבר  בעגת הקיבוץ  המכונה היום הקיבוץ הקלאסי (המצאה  מעניינת שנוסדה עם הקמתו של הקיבוץ המתחדש).

הרבה  מהתצפיות האנתרופולוגיות, הסוציולוגיות  והפסיכולוגיות על הקיבוצים  הוכחשו בין השאר מפני  שחברי הקיבוץ  קוראים את הספרים  שנכתבו  עליהם. כמו שפרויד לא רק  גילה  את השפעת  המין אלא  גם טיפח אותה כך  החוקרים מגלים אך גם משפיעים ולעתים הופכים מסלולים שנראים  כל כך ברורים. הקורא למשל את  מחקריהם של  ספיירו ובטלהיים (שדרך אגב  נכתבו על  קיבוץ אחד  בלי להיות  מודעים לכך, זה כתב  על  בית  אלפא, זה  על  רמת יוחנן שעברו תהליך של פילוג זה  עם זה) יודע עד  כמה נבואתם  על  המשפחה  הקיבוצית הופרכה לחלוטין אך אולי מחקרם  היה חלק מהאידיאולוגיה שפותחה לגבי אתגרי  המשפחה  הקיבוצית?  בקיבוץ  בניגוד  לשבטים  הנחקרים על ידי  אנתרופולוגים המחקרים מוטמעים מהר ויש בזה  הרבה טוב אך גם יש  מחיר.  תצפיות מדעיות  הופכות מהר  מאד לפולחן אמוני, הן  הופכות לחלק מן השפה ומקבלות  אופי כנסייתי  כמעט. על כן חשוב  מאד  לקרוא בספרות ובמסמכים האישיים, בהגות  ובמחקר עם  הנחות שונות  כדי להימלט מהשטחה  הפועלת  למעמקים. אנו בקיבוץ חיינו את התהליכים  הללו  לא  מעט. מתחזיותיהם של סוגדי השינוי ומגיני  הקיבוץ  הקדום לא יוגשמו כנראה  באופן מלא. יצוצו שאלות חדשות, אתגרים וגעגועים מענים, יפרצו משימות חדשות, צפיפות  אנושית  אחרת, טכנולוגיה חדשה. מי ייתן ונוכל לשמור  על חברה  דמוקרטית שבלעדיה  לא  נוכל לקיים חברה  המתנווטת  בחילוקי דעות, שמעבר  למשטר מקיימת זיקה  בינאנושית לא פורמאלית  המעניקה תשתית  למערכת הכפייה ומערערת עליה. על כל מגרעותיה  הדמוקרטיה מעלה  את  אתגר  החירות כמידה  המסוגלת לארגן חברה ולא רק לפורר אותה.  לכן אין קיום לא לעם היהודי, לא למדינת ישראל ולא לקיבוץ  בלעדיה.

 

יכולתי לכתוב עוד ועוד אך אז הייתי  הופך את מעשה  החסד  שלך לשלוח לי את עבודת הדוקטור שלך  לעונש כבד מדי  עבורך.

 

ושוב  אני  רוצה להודות לך על הנוף  שפרשת.

 

בברכה חמה

מוקי צור

 

אביבה ש'ץ

אביבה  שץ

 

נולדה  ברמת הכובש. אמה  סבלה  ממחלת נפש  ואושפזה. אביה  עזב את הקיבוץ והשאיר  אותה בקיבוץ. . אומצה  על ידי משפחה. היתה  בגן ילדים שהגננת בו היתה שרה לוי טנאי לימים  יוצרת  להקת ענבל. היא  עצמה  מבית  היתומות  התימניות  בירושלים  שהועבר  בתום  מלחמת  העולם  הראשונה  לשפיה. שם זכתה לחינוך  אצל הדסה  קלווארי .שם היתה   יחד  עם ברכה  צפירה.   שרה לוי טנאי הגיעה  כגננת לרמת הכובש יצרה שם, כתבה  שירים, אירגנה  את סדר פסח. כגננת טיפחה שרה לוי  טנאי  את אביבה. בכל יום  הולדת בגן  הילדים של כל ילד  ערכה  גם יומולדת לאביבה. והנה הגיע הפילוג. יום אחד הגיע צו מהמזכירות שעליה  לעזוב  את  רמת הכובש. הוריה  היו מפאיניקים. לימים  עברו לקיבוץ  עינת.  ההורים לא  הצליחו להשפיע  על  המזכירות להשאיר  אותה  במקום.  אביבה יצאה לבד  מרמת  הכובש לטבריה ומשם לאפיקים.  אומצה  על ידי  משפחת שומרוני. הלכה לפנימיה בבית ספר חקלאי. שם  חיפש  אותה  אביה הביולוגי  אך  היא  סירבה להיפגש  עמו. לאט  לאט כבשה  את  מקומה. היתה לרקדנית  ופגשה שם את  בן אשדות יעקב  מאוחד שמואל  שץ. הוריו של שמואליק שני וותיקי  אשדות  יעקב  הבאשארים, היחידים בקבוצתם שנשארו באשדות יעקב אך שניהם  התפלגו. האחד  היה  במאוחד, האחת באיחוד. אביבה  התחתנה  במאוחד   . האמא לא היתה  בחתונתו של  שמואליק.  שמואליק  היה  קנאי גדול של הקיבוץ המאוחד.   אך בסופו  של דבר הזוג  החליט לעזוב למקום אחר ובאופן מקרי לחלוטין הגיעו ליפעת. שם  היתה  אביבה  ש'ץ   למזכירת  בית הספר  של העמק  המערבי. מזכירתו של  מאיר איילי. ככזו  היא  אירגנה  את תיקון ליל  השבועות הראשון שהיה למבשר תיקון ליל השבועות החילוני והדתי המתחדש.

אביבה  זכתה להיות המארגנת של וועידת האיחוד  שהחליטה  על  איחוד   עם  המאוחד שהתקיימה  ביפעת.  פעילה  בתק'ם. אמה שהתאוששה ממחלת  הנפש  שלה  היתה  לאשת עסקים. היא חיפשה אותה כל השנים אך אביבה לא רצתה להיפגש. בסופו של דבר הורישה  לאביבה  רכוש  רב וכשאביבה הסתכסכה  עם יפעת עברה לתל אביב  היא חיה  מירושתה  של אמה  עד  היום הזה.  את סיפור חייה  כתבה ואני גאה  שעשתה זאת  בהדרכתי.

 

כאשר  הופיע הסרט נועה  בת שבע  עשרה התבקשתי לערוך ערב משותף לאשדות יעקוב  על הפילוג.  קיבלתי בקשה נרגשת  מאיש יקר שאני מעריך את להטו ואמונתו ואת כישוריו מאד  מאד שלא לערוך את הערב. אני  החלטתי  שאי אפשר  שלא  לקיים אותו.  ביקשתי  משני הצדדים לרשום לוח תאריכים על הפילוג ולא  לרשום מי רושם. שני הלוחות שכנעו  אותי שהפצע לא  אוחה.  הערב היה מאד  דרמטי. התברר כי  שני הצדדים עדיין  אוחזים בדעותיהם למרות שמסרבים לדבר  עליהם.

מרטין בובר אבי הסוציולוגיה הישראלית

אורי רם כתב ספר  מאד  מעניין על תחיית בובר כאבי הסוציולוגיה  הישראלית. בשנת 1947 מונה  בובר  לעמוד  בראש  הקתדרה  לסוציולוגיה  של  האוניברסיטה  העברית.  הוא  כיהן  במשרה זו שנתיים.  כעבור  שנתיים העביר  את  התפקיד  לשמואל  איזנשטאט  שהוגדר  כאבי הסוציולוגיה  הישראלית. מרטין  בובר  נשכח . בשנים  האחרונות לחייו הכיר  אייזנשטאט  בבובר  כמייסד והגדיר 'אם  אני  נחשב  כאבי  הסוציולוגיה  הישראלית  הרי   מרטין בובר  היה  הסבא שלה.'

בשנים האחרונות  כאשר הסוציולוגים  הישראלים  הושפעו  מהלכי  רוח חדשים  המורדים בסוציולוגיה  הפרגמטית המערכתית שהגיע  ארצה והשתלטה  על  לימודי הסוציולוגיה  בארץ  שוב  העלה  שמו של  מרטין בובר והשקפותיו  כסוציולוג.  אורי  רם  השווה את שני  המורים  הללו של הסוציולוגיה  הישראלית וטוען  כי בשנים  האחרונות  היתה נטייה לשוב  אל  מרטין  בובר. גם בגלל נטייתו של  מרטין בובר  לראות את השאלה  הערבית כשאלה  שתקבע את  גורל  הציונות וגם בגלל  תפישתו הביקורתית  את  המערכות הביורוקרטיות והפוליטיות. גם בגלל  השיח הדתי  המלווה  את אבחנותיו  הסוציולוגיות וגם בגלל  האכסיסטנציאליזם  המלווה  אותו פילוסופית.  אורי  רם  מתעמק  במקורות הסוציולוגיה  של בובר ומעמיד  אותה  גם  בפני הסכנות שהיא  אספה בדרך. למרות קשריה  אל תנועות  אנטי אמנציפציוניות , למרות  היות  התיאוריה הזו  קרובה  לרומנטיקה  המסוכנת של הדם והאדמה יתרונה  הגדול  בביקורתיות שלה, בעמידה  שלה  על  היסוד  הדיאלוגי ולא  המוסדי.  כתבתי לאורי  רם מכתב זה  שאיננו ממצה  את  הדברים שהועלו בספרו  החשוב.

 

לאורי  רם שלום רב

 

קראתי ברב  עניין את ספרך  על הבובריאנים  החדשים. למדתי ממנו הרבה דברים חשובים בימים ההם בזמן הזה. אני עצמי בן דור אחר ממך. אם ללכת בעקבות ההיסטוריונים אתה מדור מלחמת  לבנון. אני  מפא'יניק אבוד ולא רק אלא  גם עסקן וקיבוצניק. כל אחד והסתירות הפנימיות שלו, המאוויים והתקוות , האשליות והשקרים.

הספר  מעניין ביותר . אני זוכר  את  עצמי מגיב לקטעי הפלישה  של הסוציולוגיה   של הבנים איזנשטאט וחבורת האמריקאים שאתה  מתאר.  לדידי   הם  היו חשובים כאידיאולוגיה נגדית  למרכסיזם המתנפל המכסה  על  האגרוף הסובייטי אך חששנו שמי  שמדבר  על ניתוח ללא  ערכים יתמוך בחברה בלי ערכים. שהמתודולוגיה תרדים  את חוש  הביקורת  הנובעת מתוך הרצון לבנות  אלטרנטיבה חברתית.   אסור לשכוח  כי  כל  אותם דוקטורים בני הארץ ששאבו את  רוחם מארצות הברית הדוברת  בשם  החלום  האמריקאי  הגיעו אל טלקוט פרסונס והם מלאי  דימויים וזיכרונות מהעימותים  שבין ברל  כצנלסון לרביזיוניזם ולשמאל הטבנקיני, כלומר לא מתרבות  מערב  אירופה  אלא  מרוסיה והמזרח, מהויכוח  עם  החדר והמהפכה.  איך פעל העיכול של  שלשת הקודקודים הללו  בלבם של  בוגרי  מלחמת העצמאות. מה  היה  גלוי בו ומה  נסתר. פרסונס  הביא את  רוח הצינון למערבולת הגדולה, המהפכנית בהוויתה  של  קיבוץ הגלויות ויצירת  החברה  הישראלית אולם עם הצינה רוחו הביאה משב  אידיאולוגי תומך  ביצירת הביורוקרטיה הפוליטית והאקדמית ולניעור  היצרים  האנרכיים שליוו את התהוות  החברה  הישראלית.  כמובן שאינני  רואה ברוחם של הסוציולוגים  אחראית למהפך  הפוליטי שנבנה  במשך השנים בארץ. גם לא  לרוח הפרצים האנרכית  דתית הגוש  אמונימית  , ללאומנות  הלוהטת שיחד  עם הניו אייג' מהאגף האחר והפוסט ציונות בנוסחים מסויימים מהווה  ביקורת חדשה על  החברה  הישראלית שיש בה הרבה מן הטוב והרבה מהרע. (שלום  נהג לומר  כי  הוא  אמנם אנרכיסט דתי  אך הוא  נגד  אנרכיה).

בובר כנציג  התרבות  המרכז אירופי חש את גלותו בארץ לא  רק  כשוחר  שלום, כמי  שהשקפתו הובילה  אותו ללאומנות גרמנית ולרגשות אשמה  כלפי תמיכתו במלחמה אלא גם  כיקה בתוך ממסד פוליטי מזרח  אירופי שהיה צריך להתמודד  עם  אורתודוכסיה קומוניסטית שתבעה להגיע לגאולה בזכות הוויתור  על הלאומיות  ובסופו  של דבר  היתה   לתנועה לאומית (חוץ מהלאומיות  היהודית) בובר שוחח עם הרמן כוהן ורוזנצוויג, עם גטה ושילר וניטשה אך חי  בארץ ישראל תחת מנהיגותם של  בן  גוריון טבנקין וחזן. לא  היה לו עסק עם  החרדים.  (אני כתבתי  עתה משא  על הקשרים בין בובר  לקיבוץ הזורע 'שהתבולל' בשומר  הצעיר ושם ניתן לראות כיצד בובר חש כי  הוא בא  לארץ ללמוד ולא ללמד כי  הוא  אחר את תקופת הייסוד וסרב להנהיג  את העלייה השלישית שקראה לו. )

אני בדעה כי  פוסט ציונות כמו פוסט מודרניות  יכולה  להיות המשך  או  ניתוק. פוסט מודרניזם יכול לבקר  את  המודרניות באזמלה  היא או לנסות לשבור  את האזמל.  לנסות להעמיד את  המודרניות  מול תוצאותיה  האנטי הומניסטיות ולכפור בהומניזם. להעמיד  את  הציונות  בפני  המחויבות שלה לכונן חברה לאומית פתוחה ואחראית  במשפחת העמים , מה שגורדון קרא עם  אדם שלעם יש  אחריות  כמו ליחיד (ואתה  מבין  שאני לא  מקבל  את  תפישת  שטרנהל  על  גורדון) ולכפור בעם יהודי ולהוריד את הרגש  הלאומי למחתרת המשוחררת  מאחריות ופועלת  ללא מגבלות  כמו שקורה  לאורתודוכסיה  בחלקה.

קריאתו  המחדשת של שנהב את בובר היא בשורה חשובה, גם  קריאתו  המאוחרת של איזנשטאט.  אתה  העלת אותה  מדרגה. וזה חשוב דווקא מתוך כך שנדמה  לי  כי  עתה  אנו נמצאים  בתהליך  של בניינה  מחדש  של  החברה  הישראלית  בתוך מדינת ישראל, בהכנתה להפיכתה  מחברה  של  מהגרים מהפכנים לחברה  רב דורית ורב תרבותית   עם פיתויי תפישה  ילידית מעריצה, ביורוקרטית לוחמנית ועם סיכוי לחברה ביקורתית מגוונת ופתוחה היוצרת קהילות  מקום, רעיון,מוצא,  מקצוע, קהילות פתוחות המאפשרות צמיחה פוליטית ומסקנות הלוקחות  אחריות  אנושית  כוללת. קהילות  מתקנות עוולות חברתיות.

את כל זה  לימד  אותנו בובר  שלא  היה  נטול חסרונות  כמו  כולנו.

הפגישה האישית  המאוחרת שלנו אתו הייתה  בתחילה  מאכזבת מאד כי  כל חסרונותיו  ניבטו  ממנה. אך פגשנו בו  כאיש מאד מבוגר. אברהם שפירא כעורך מופלא הפך את השיחות  לשיחות בכתב  מעוררות השראה אך  לקח לי הרבה  שנים כדי  לבנות לי  דמות של בובר  על יתרונותיו כמי שמתפלל  לדושיח ולא  כמי שהשיג  אותו.

מה שהאברמאס  עשה לדעתי הוא התרגום  הפוליטי  הנאור  של  בובר. זה  היה  אפשרי  בגלל היותו פוסט פרנקפורטי  וצלול מרבותיו גם מתוך שלא חי את הפצע הנאצי  כמו רבותיו. הוא  לא  יכול לתרופם לפאן הניואייג'י של בובר ולא לצידו  המיסטי וזה  יתרונו.  הוא לא  יקדש את החול. וכאן  אני רוצה להוסיף  הערה של  בר  בורוכוב. בר  בורוכוב  נשאל  על ספרו של  לונאצ'רסקי שתבע בראשית  המאה להפוך  את הסוציאליזם לדת. לעצב לה טקסים  אלטרנטיביים , לקבוע לה  הלכה. בורוכוב  ענה לו כי  הוא מתנגד לכך  ולא בגלל שדת כזו תמחוק את  המערכת הלאומית  אלא  משום  שהוא  חשב שהסוציאליזם  צריך לשמור על  עצמו כתנועה פוליטית. ככזו  עליו לשמור  על  עצמו  כתנועה  ניסיונית.  הדתה  של הסוציאליזם יביא  אותו לקפיאה ולכניעה לכוחות השואפים ליצור מערכת  סמכותית. לקבוצות  מחקר ולדרכיו יש  נטייה מאד  ברורה להפוך למוקד של פולחן. אני  אוהב לחוש מתחת  לאמירה  המתודולוגית המנוסחת  היטב מבחינה אקדמית את  הרוח  האישית, הלבטים והתקוות שהכותב מוסיף לא מתוקף סמכותו  המדעית אלא  מתוקף  הנופים  שמגלה  המחקר. ואת זה חשתי  כל קריאת הספר  שלך.

בכוונה  אני לא  נוגע באותה  תנועה שאני  הייתי ועודני  מעורב  בה הקשורה  עם הזרעים שזרע בובר.  נדנדתי לך  מספיק.

עין החורש

עין החורש  קמה בשעה  של אי וודאות. היה אז משבר  גדול בהנהגה אחרי  מאורעות 1929. האמונה  במפעל לאומי  חברתי שקעה  והכל חיפשו דרך למעורבות של מתיישבים במימון  התיישבותם.  היה אז משבר  מנהיגות גדול. אף אחד לא ידע  אור  כי למעשה   החברה  הישראלית היתה  בהיריון. כי  כוחות חדשים עולים ואיום חיצוני  עומד  להפוך את המציאות.

הגעתו של  הגרעין הבלגי לעין החורש  סימן  צבע  מיוחד  שהגיעה  לואדי  חווארית , לעין החורש. כוחות  תרבותיים מיוחדים עמדו להגיע  לעמק . אליהו פורת ואשתו.

 

 

 

אני רואה  את אלישע  על אופניו מופיע  על שבילי עין החורש  עוקב  אחרי ונראה  כחלק מהטבע מסביב. לא מגוהץ, גם האופניים נראים  כחלק  מהטבע  המקומי ולא כחלק  מהציוויליזציה. תמיד  הייתי אומר לו : לנו יש  נוף לכם יש נוי.  כנויניק  כבר ידעתי כי משהו מיוחד  קורה  בעין החורש.זוהי מהפכת ליפא יהלום.

 

בקורות  גינות הנוי בקיבוץ לליפא יהלום יש  תרומה  מיוחדת  מסורת הנוי  עברה לא מעט בזכותו מהרעיון  שנוי בא להשליט סדר בכאוס הטבעי, לבטא את התבונה  הצרפתית   בה הצמחים מסופרים היטב והחלקות גיאומטריות   לאותה אסכולה  שאנו נוטים לראותה  כגינות הנוי האנגליות שבאו  ליצור  נוף טבעי יותר, שופע יותר, המדגיש  את הבית האנושי  החי  בתוך הטבע.  זה  אותו נוסח  שהיה מתאים יותר  לטבע  הפרוע  של החלוצים שאומרים עליהם שהיו  מסתרקים בבוקר כך שיראו פרועים.  אך ליפא יהלום היה  גם שייך  לאסכולה  שביקשה לבנות את הטבע. לחוש  בו את היכולת להקים גבעות במישור ולהשטיח  משוכות לכלל דשא  רחב לפני חדר  האוכל.  הוא  היה   אמן בלוותר לטבע אך גם להכיר  בכך כי הטבע  בארץ ישראל  אינו דומה לטבע אחר. ההיסטוריה  מלאה  אותו בצלקות, בשרידים,  במלחמות ובהיסטוריה מתמשכת. הטבע הוא ארכיאולוגיה והיסטוריה בו מוטבעים כל  המפלות האנושיות הגדולות וההתמודדות  הקשה  בין  הישימון והירוק.

 

כך עומדים שני משוררים אנשי עין החורש בפני נוף ביתם ומשוחחים עמו. הם שני דורות  האחד  היודע  שצריך להתמודד  עם גבורתו והשני עם יצר  התבוננותו. האחד שחי ליד  המיתוס הביוגרפי והיצירתי  הסובב אותו והשני את פירוק  המיתוס לפרוזה שירית  חכמה ונוקבת. אך הנה   שניהם מכירים בכך כי הנוף שלהם פצוע היסטוריה. זה מביא לעלי השלכת בעין  החורש  צללי יער  פרטיזני, שרידי  סיוט, התקוממויות וצורך  ליצור ולשבור מיתוס גיבורים והשני החש  כי  הכל נסדק  אך מבעד לסדקים ניתן עוד לשיר  שירי אהבה רכים אל הסביבה.

 

אך גם הנוף החדש אוצר בתוכו  סתירות רבות. היום אנו יודעים עד כמה  שתי השורות של  נתן אלתרמן שביקשו לשיר יחד נוטות להיאבק  זו בזו

 

נלבישך שלמת בטון ומלט

ונפרוש לך מרבדי גנים

 

 

ב1905  מפרסם ביאליק  את שירו הבריכה שצריך להביע  את  האני  מאמין השירי שלו.  המשורר נאחז בשפת המראות, בהתבוננות  הקונטמפלטיבית שלו בטבע, בבריכה  שהיא  ראי הנפש  ראי הסערה והשקט. ראי הצמיחה הפנימית וההופכת את  געגועי  הנפש  לאור התמונות שבטבע.  אבא  קובנר כשנאסר  אחרי  שניסה להבריח את רעל הנקמה  לחבריו הנוקמים, נאסר  על ידי  הצבא  הבריטי שלא ידע  כנראה מה קורה .  הוא  הובא למאסר בקהיר. שם נמסר לו  ספר שירי  ביאליק ובו  פגש  את השיר  הבריכה. הוא קרא וכתב  פואמה על הפרטיזנים ביער. אך שמר  את הבריכה  בלבו. והנה  אחרי הרבה  הרבה  שנים  כתב  את גרסתו על  הבריכה  של עין החורש.

 

זוהי  בריכה  אחרת. אין היא ממלכת הטבע  המקיים ללא  מעורבות אנושית. היא חפורה  בידי אדם, האיקליפטוסים לידה  נשתלו בעבודה  אנושית  מאומצת . היא  מוגבלת. אין היא  מעוררת חלומות אלא  קשורה למציאות ובכל זאת יש להגן עליה  מפני אלו  היורים  בה, הציידים. אלו מזכירים לאיש שאינו כביאליק צעיר חולמני המתבונן  ביפי היקום אלא איש ההולך עם עצמו ומקשיב  לקולות המזכירים לו את שזכה לראות ולחוות את  יצר  הרצח. הוא  לא מבין איך יכול להיות צייד יהודי. איך יהודים יכולים להיות קשורים בהבאת  המוות  בעולם. הבריכה  בשבילו אינה מושא מיסטי ובכל זאת יש  בה משהו המעורר את המשורר ליצירה.

 

 

 

 

 

 

השלכת העין החורשית  על גינתו של המשורר  מעוררת את כל שאלות הגורל, המרד והאהבה. מה שנראה  כמרד, נדודי העלים הפתאומיים. מעין מרד  הממלא  את היקום אך  זהו מרד  דמה, לא  אמיתי והוא יחזור חזרה. העלים המנתרים פתאום הופכים להיות מה  שהיו זה מכבר ערמה  מוכפשת, מדיפה  ריח רקבובית  במקום אחר. הם  נשרו  מהעץ   בכובד  גורל. חסד  של אמת  נעשה להם ככלות יומם.

הגורל מנווט. כמסען  הגורלי של  הציפורים.  . אך הוא  המשורר מעמיד  את  הביוגרפיה  שלו אל מול  הגורליות של השלכת קודם כל  בפסק  דינו על העבר

מכאן והלאה הנני  החופשי בעבדי עולם. ידי לא  נטלו מאז דבר מן המוכן. בלי בררה  מוקדמת בלי שלם בדם. מכיון שהוא שלא  כמו  העלים או הציפורים  חופשי ואחראי  הוא צריך למסור  דוח.

 

אני נושם משמע  אני מסרב להתחרט. בעלותי על משכבי איני  נרדף פחדי שמא יימצא עם שחר  עץ חרב קורס  על יצועי. כבר לא פוחד ממכת גורל הוא  למרות זאת בים הירוק  אשר מסביב הכרעותיו של המחבר נראים כקול עלה  נידף תועה  במרחב דומם.

 

אין זה אומר  כי אבא  קובנר יכול לסכם את חייו  כניצחון. שהוא  יכול לשיר  את חייו כשיר לכת אל המטרה. הוא יכתוב  בשיר  אחר

 

איני יודע להגיד  עכשיו אם זאת העת שבגדה  בנו, או שהיו חיינו מעשה  טלאים? מלח של סערה  אחרת אכל את הקשר  בין הדבקים.

 

השיר  המתאר  את שני הילדים המעיפים את העפיפונים  שמסתבכים זה  בזה  מסתיים  במעין תפילה   שהילד מתפלל

 

אולי את  זוכרת את הצעקה שצעק  הילד במרום גבעת הגרוטאות הה! הה! צעק  אלי! עשה  שעפיפוני לא ימות.

 

אנחנו  שיצאנו למשונה שבעליות  לרגל

גלויי פנים . והיו  אגרופינו קפוצים

בכיסים, שלא להסגיר את כף ידנו הנחרצת

למגידי  עתידות מקצועיים

  • הנגזר כי אובדי דרך נקיץ

גם הפעם ?

 

 

 

 

אפילו שיר  שכולו נוף. שכולו טבע איננו אלא  הגן שטפחו  אמנון  ראובני, כלומר מעשה רצוני של אדם, של חבורה.  זה השיר  אודות הנוי  של עין החורש. אותו נוף  המציג  היום  אתגר כה חמור למתכנניו, לעובדיו, לדייריו.  שיר זה  היום מוצב  כאתגר  חמור ופורח בפני  הקיבוץ על דורותיו.  אומרים שארכיטקטים  אוהבים צילומים של הבית הגמור ביום מסירתו. אז הוא  עוד לפני ואחרי  תכנונו, בינויו. הוא  חורג  מהזמן. הוא  כבר גמור והוא  בטרם. אך לא כן עם הגן. הגן תמיד מתחלף, עץ

נושם, תמיד מצוי בזמן  החולף.

 

במעשה ידינו בדשא שלנו

המטופח

אצור  הקול

שאינו צועק

לא בוכה

אך ודאי. כמו גוף מוכר

ריחו חוזר  אל נחיריך

 

הטבע  בעין החורש  אצל אבא קובנר  תמיד  , אנושי רווי פעילות אנושית, רואים בו אנשים ולא  מנוסה  מאנשים.

 

כמו תפילה  בציבור

של האקליפטים

הזקופים שלנו

לרגליהם נטמן רפי בלא  עת.

 

 

כל  עוד על מכונה עומדת הארץ ללא תנועה

הנפש נוע תנוע

ובסתר  המדרגה

 

רעי, הייתי אומר, הייאוש  אינו ראוי לאהבתכם

 

 

אדון  החלומות

אנחנו איננו שותקים!

השותק  הוא  רק  אתה.

המצא  מנוחה  נכונה

לזעקה ולתקווה, שהרי

אין לנו הרבה  בררות

אלא  הסיכוי האחד

להגיע ככלות הכל עד  היפה. למלא

מהדם כוס שמורה

כדי להגמיא בה  את הנפש

ולחזקה ללכת

בקו ישר

חזרה

לעולם

 

בעין החורש  בונים  בתים

 

בעין החורש  בונים  בתים כבכל העולם

מניחים תחילה יסוד,

מוסיפים קירות ולסוף

יוצקים את גג הבטון בטון מזוין.

אולי זה  נואל מדי, אך אני מנסה

במו ידי אולי בערוב ימי

לבנות  לי בית אחר, תחילה  אצוק  בטון

כמידת גופי, בלי דלתות.

אקבע חלון

(למה  הם משאירים את החלונות לסוף?)

וכשלא יהיה  לי מספיק יסוד

להניח  עליו את  ראשי

אקרא בעד  החלון

אליך, אהובתי.

 

תיאור  חדר   האוכל בימי חג

 

הכל אומר גנדור מלא חן. שאינו חסר

את ניחוח השקיפות קל וחומר

המיית הנהנין.  כמו זמר  עם

תוסס כדובדבן, בסומקו בשל

נביעתו  ממקור  צח מן התום והאצילות

שאי בזה  אבדו לנו.

 

בואי ננסה  לספר  במילים אפשריות

את הניסיון  הקשה

שלא  בנקל נשבר אדם  במלחמות

אך אל נקלה ישחק  בחלומות

החולם בדד.

 

אנו שיצאנו למשונה  שבעליות הרגל

גלויי פנים.  והיו רק  אגרופינו קפוצים

בכיסים, שלא  להסגיר את כף  ידנו  הנחרצת

למגידי  עתידות מקצועיים

-הנגזר כי אובדי דרך נקיץ

גם הפעם ?

 

גם אתמול, כשהחמסין אך נשבר

כמה  שאומרים, נלוויתי אל צלי

הברושים הפליגו מעבר לעצמם

ויצאתי לשדה

עין החורש.  סמוך לביתי

בקשתי מקום

שניתן  בו לומר דבר –

מה. קיוויתי כי  תארח לי בדרך הזאת

-חזרתי בגפי.

השעה  8 פחות דקה, בערב. יום אחד

אף זאת  אני יודע  היטב, אדע

את התשובה

ואחדל.

 

שהרי אין שירי  נוף יש  שירי אדם  בנוף. השיר  הוא תמיד  דיאלוג בו משתתף המשורר וקוראו המשורר ובני שיחו. על כן אבקש לסיים את דברי בקריאת שיר  שכתב  אבא לשלומית. היא  ביקשה  ממנו להעניק לה שיר  כל יום הולדת. זהו שיר  עם כתובת ברורה עם נמענת אהובה ועל כן הוא לא  יכול להסתתר מאחרי מסכת השיר.  זוהי הסיבה שהשירים של אבא לשלומית  יכולים להדריך אותנו  בישירותם במבוך שירתו.

 

והוא בעצם קורא קריאה ברורה לממשיכת דרכו

 

אלישע  הצעיר  עוקב  אחרי אבא  המבוגר ממנו והמנוסה  ממנו. הוא  בולש  אחריו, מחפש  אותו. מפענח את חידתו אך חי בעין החורש כש עצב השב מן המלחמה משפיע  על  תפישתו את הנוף  ואת הבית .

 

בשיר  שלפנינו , שיר ממקראה  ישנה אלישע  דווקא מתייחס אל הטבע שאינו קשור  עם  הפעילות האנושית, ומעמיד מולו את המשורר, את האדם. מול קיומו וצער  קיומו עומד  הטבע כקוטב שני.  לטבע אין מטרה תודעת סיוט וחידלון  כמו לאדם.

 

אך גם כאשר האדם מתערב בטבע , כשהוא עובד, מעשה מרכבה , שמו של השיר מזכיר לנו  ענייני מיסטיקה עליונה , אך הוא  עוסק  דווקא  בהרכבה כאן על פני אדמה . המשורר  המרכיב  עצים. מרכיב עצים  הוא מצוי בתוך עצמיותו, מודע לגורלו. כאשר  העץ המורכב מצפה  לצמיחתו המתחדשת לאחר פצע והמשורר נפגש עם פצעי מותו הקרב.

 

כשהוא  עובד בהפריה של עץ האנונה   (הפרית עץ) אלישע  מגיע בסופו של דבר לאותה תחושה עליה  דיבר  גורדון. שותפות  עם הטבע על ידי עבודה. הוא עושה  זאת בשיר אך השיר מקצבו פרוזה יומיומית כמחזור  החיים עצמו.

 

ובכל זאת הטבע ועולם האדם עולם אחד שבו  עקבות האדם ופעילותו היומיומית מתערבבים זה בזה ויודעים את שיני הזמן . אך יש משהו  אמוני בכך  שיש תחייה.  שהעולם קם ממיטת  הדווי אל חיים מתחדשים.  שיבה   זוהי תפילת האדם, תפילת  המשורר.

 

פעם ביקשתי את תלמידי  לשרטט לי  את הקיבוץ . הם עשו זאת  בחריצות רבה ואז ביקשתי מהם  לסמן  במפה תמרורים. היכן הם עוצרים, היכן הם היו רוצים לסלול אוטוסטרדה כדי  שיוכלו לחלוף  על פני המקום במהירות הבזק. היכן הכביש משובש והם נאלצים ללכת בו לאט.  ולהיכן היו לוקחים אורח מקיבוץ שכן, מהונולולו ואת עצמם אחרי  שנעדרו מהקיבוץ זמן רב.  והנה  התברר לי כי לשאלה  אחרונה זו כמעט כולם  הצביעו על נקודה מחוץ לקיבוץ המשקיפה אל הקיבוץ והיא מהווה מחבוא  בטבע. מקום להליכת בודדים או בשניים ממנה ניתן לנשום את הקיבוץ ולהיות בטבע בעת ובעונה  אחת.  העין הפינה של  אלישע ואולי צריפו של אבא קובנר.

 

 

אסיים בקריאה  של שיר שקיבלתי  במתנה  משלומית בתו שהחליטה שלי מותר לקרוא אותו בציבור. זכות המחממת את לבי  במיוחד. שיר זה המיוחד לבתו היה לי  לגשר אינטימי מאד עם הרבה  אנשים צעירים  שממשיכים את המרד.