בדרך זכורה

בעת אני יושב לכתוב רשימה זו על יצירתו של יובל דניאלי אני מקשיב ברדיו לתערובת מוזרה של צלילי מוסיקה קלאסית , להודעות על צבע אדום. הן חודרות לשידור מפיו של קריין ידוע המשדר בדרך כלל דברי שירה. בלב המוסיקה הרוגעת הן משדרות אזהרות נפילת פצצה, בצד ציון של מקום. שיעור של גיאוגרפיה ישראלית קלאסית. תערוכה זו שלפנינו היתה במקור מיועדת להיות סיכום דרך ארוכה ונמשכת. אך היא לא היתה יכולה שלא להאזין לאותות המצוקה של הימים הללו ושינתה טון וכיוון. במקום פרספקטיבה שלווה היא פותחת מבט אל רוח הפרצים העוקרת פרקי זיכרון והופכת אותם לתפילה לאותות אזכרה ואזהרה.

בניגוד לנקודת המוצא ממנה יצא יובל לעיצוב תערוכתו התוצאה שלפנינו צומחת בימים של פריצת דרך ולא של סיכומה, בימים של כאב מחודש, של צלקות נפתחות. בימים של חיבוק בין מאוימים המגלים ביניהם חברות שבימי רוגע הוסתרה. דמעות חרדה הופכות לאומץ לאחווה . לנחישות ההגנה על הנפש מתלווה תפילה למפלה של המוות ולשחר של שלום. ברגעים כאלה הפרספקטיבה לא משרה שלווה אלא תחושה של דרך מתעקלת ,של תחנות מצטרפות לדרמה מתגלגלת .

רבים מן העצים שמוצא יובל דניאלי בשבילי יצירתו נשתלו כתחינה לשורש ולצל. אך עם השנים הזקינו ואפילו נעקרו. חפירות כואבות לגילוי העבר כוסו בידי הזמן. יובל דניאלי הוא גם ארכיאולוג של זמנים אבודים אך בעבודותיו הוא אוהב להצביע על כך שבכל רגע שהעבר זרע את זרעיו הוא התכוון לצמוח, הוא התכוון לעתיד. גם כשהעתיד התמר אל על ובא הגוזם לגזום את שצמח ולעצב את עברו מחדש, הוא מגלה אותו כחלק בלתי נפרד מן העתיד.

גיבור של אחד מסיפוריו של עגנון יורד מארץ ישראל ומביא אל עיירתו את בשורת המעדר וסלילת הדרך שרכש בארץ. חייו מוקדשים עתה לביטוי אכזבתו מהעתיד הזוהר שהובטח לו, שהוא הבטיח לעצמו בעלייתו ארצה כחלוץ. גם עתה הוא סולל דרך אך בעיירת מולדתו הישנה. הדרך אותה הוא סולל עתה מוליכה לבית הקברות של העיירה. האירוניה המתבצרת של עגנון יודעת כי בית קברות יהודי זה הוא הזכר היחידי שיישאר מהקהילה היהודית במקום, גם הקורא יודע זאת. גם יובל דניאלי מרבה לעסוק בדרך לבית הקברות. אך זו דרך אחרת . זוהי דרך לזיכרון של קיבוץ חי. כאן הברושים המלווים את הדרך אל העבר מתפללים אל הגובה, מלווים את הדרך אל הזיכרון ולא אל המוות. בזיכרון אמנם עקבות למוות אך הוא מעשה של מסירה לחיים.

פירושה המילולית של המילה אוטופיה היא אין מקום . על כן תמיד סיפורי אוטופיה ארוגים בחוט המשי של חלום חברה מתוקנת ובלתי אפשרית. הבוחן את תפריה ואת החוטים המכוננים את ציורה של האוטופיה מגלה קווי מתאר של הפצע החברתי . הכישלון האנושי הוא שמוליד את הרצון לחלום את המקום הבלתי אפשרי. האוטופיה נולדה בימים של מסעות רחוקים, של גילוי יבשות אבודות אך הקוראים בספרות האוטופיה מבינים כי היא מתארת מסעות אל מקומות שהדרך אליהם חסומה. הדרך אל המקום של יובל דניאלי היא אחרת . יצירתו של יובל דניאלי היא המנון למקום היכול להפוך לזירת הזמן הניגר ולמציאות אנושית . המקום לדידו הוא טופיה, מקום, שהחלום חלק ממנו , לעיתים חלק מטריד , לעתים חלק מאתגר. המקום אינו תירוץ להשתחרר מהזמן ומהחזון. בו משרטטים את הדרך. זיכרון של מפעל שהוקם על ידי אנשים רבים. לא אלמונים. בעלי שם וסיפור. אין זה מקרה שיובל דניאלי עזר להוציא לאור את ההספדים של חבר קיבוצו על מייסדי קיבוצו. ספר זה מוכיח עד כמה מקום נמדד ביכולתו לשמר את זכרה של הדרך של החיים בו. יובל רואה עצמו כאספן של ההיסטוריה האמנותית של אמני הקיבוץ. לא מפעל שימורים כאן אלא זיכרון חי המעניק אפשרות לרבים להיות האוצרים שלו. דניאלי רואה עצמו מצד אחד כאמן יוצר ומצד שני כעובד תשתיות שלא מתבייש לסלול דרך , לאסוף חומרי גלם בשביל אלו המבקשים לנסוע עליה. יש קשר בין האוסף של יובל לבין היותו אמן יוצר. לדידו כאמן אין האדמה משא כבד לחלומות ולהרפתקאות הרוח אלא שדה המראה חיוני אל שמים גבוהים שאינם נתלשים אלא מעניקים כיוון, אמות מידה.

העבר נמדד ביכולת להפיק ממנו מדרש, ראייה מפרשת ופותחת נוף הבנוי על פרטים מלוקטים בידי אמן. יובל דניאלי דורש את הסמלים הגרפיים פיסוליים ואת עיצובם, הוא הופך אותם מראי לביקורת ולחזון, למקור של תהיה שאינו מוכן לפתרונות קלים של הצטדקות או שמחה לאיד. סמל אלכסנדר זייד למשל ציורו של הפסל המונצח בפסלו של פאולוס בשייך אברק מאפשר ליובל לראות גם את ההעזה וגם את הצל של המגינים שסירבו ליצר ההתנשאות. שאינם דומים לפסלי הגנרלים מברונזה הרוכבים על סוסיהם האבירים בכיכרות אירופה. שם הם תמיד מנצחים בקרבות וזוכים לתהילה הנובעת מאלימות. בפסל של זייד מגלה יובל דניאלי מצב רוח, כאב של עבודה , קוטב הפוך מיצר הפרסום והתהילה המלאכותית שאינם נותנים מקום להתמודדות אמת עם הקיום האנושי.

היום בדרך חולית/ סעורה מרוח/ זהובה משמש / וזכורה מדורות כתב אמיר גלבוע וקלע מאד אל יצירתו של יובל דניאלי. הטבע, העבודה, הזיכרון והתקווה הם לו אתגר. לא מחוז התרפקות ולא הזדמנות להתפרקות אלא מקור אנרגיה ליצירה המסוגלת גם להוריש וגם לפתוח חלונות אל הלא נודע.

תשוקת חלוצים

בועז נוימן הגיע ישר מהאינתיפאדה השנייה לחקר המסורת החלוצית. המצב הפרדוקסלי של המפעל הציוני בראשית ימי הטרור החדשים עורר אותו כנראה לשאול על המסורת הזו ושורשיה. הוא ביקש לשחרר אותה מתלות באינטרסים כלכליים או פוליטיים. לא צרכים נשקלים במאזני ניצחון או תבוסה אלא תשוקה חופשית ליצירה, להסרת קליפות הגולה וקריאת דרור לרצון לשיבה אל הטבע והשפה, אל האדמה ואל העבודה שצונזרו משך דורות. יצירה שכוחה טמון בכך שאין היא מותחמת ונשקלת אלא נעשית מתוך דחף קיומי שאינו נשקל במאזנים אנליטיות רגילות. לא של כלכלה ולא של פוליטיקה. המחבר מנסה להבין איך קרה ששיקולים פוליטיים, כלכליים, אינטרסנטיים גלויים ובעלי עוצמה כה רבה לא הצליחו לגבור על הרצון להמשיך להיאבק על חזון גם כשלא היה נראה כי הוא בר מימוש .

ספרי היסטוריה תמיד מגלים יבשות חדשות במפות ישנות. הן מגיחות באופן מפתיע מתוך מה שהיה נראה כמובן מאליו. משום מה היבשות המתגלות קשורות תמיד להתעוררות של חידות המתגלות בתקופת פעולתם של ההיסטוריונים. היהודים הצרפתים בזמן המהפכה גילו כי היהדות מדברת בלשונו של רובספייר. אנשי הבונד ראו ביוצאי מצרים מרד פרולטרי, פרויד גילה במשה את אדיפוס ועוד ארוכה הרשימה. יש שעשו זאת באופן שאכן גילה מחוזות חדשים בישן . הם גילו בעבר מרתפים חדשים ועמודי תמך בלתי ידועים. הם נחשפו על ידי ההווה: הוא העלה אותם לבמה, לא כמרתף ולא כעמוד תמך אלא כחלון ראווה. לעתים חריצותם של ההיסטוריונים הללו כה גדולה שהם יוצרים מצב שבו ההד גדל והקול עצמו שותק. בכל מקרה ההווה פותח שערים מיוחדים לעבר כשם שהוא מפנה עצמו אל אופק חדש . המודעות לנקודת המוצא בהווה לחיפושינו אחרי העבר יכולה להביא עמה גילויים ולהיות פורייה כמו שהיא יכולה להפוך את ההיסטוריה לאידיאולוגיה פשטנית המחפשת בעבר העתק הפותר באופן קבלני את חידות ההווה .נוימן נמנע מכך.
ספרו של נוימן מתבסס על חומר האהוב עלי במיוחד: סיפורי חלוצים. עדויות רשימות, מסמכים. הוא שוחה בחומר באופן מעורר רושם. יש לו צורך לדבר על החלוצים כמקשה אחת. ואכן מזווית הראייה של היום כך הם נראים בעיננו . למרות המחקרים המדוקדקים שעשה גור אלרואי ואחרים על מספרם הזעום מתברר כי רבים רבים מבני תקופתם אינם מוכנים לוותר על התואר חלוץ למרות שלא כך הם מופיעים ברשימות של שינקין 'שר העלייה' ד'אז . למרות שלא היו צעירים או פועלים ואפילו קצת רכוש היה להם הם ראו עצמם כקשורים לסמל המאחד שגובש אצל בני זמנם. רבים מבני האיכרים או מבוגרים עזבו את בתיהם בארץ ובחו'ל והצטרפו אל החלוצים .אך גם אלו שעזבו את הקבוצות וגרו בעיר או חזרו למשפחותיהם ראו עצמם כחלוצים. היכולת לדבר על מגוון כה גדול ומתכתש של חלוצים כחלוצים באופן כללי נובעת מתוך כך שחלק גדול מן המחלוקות האישיות, הפוליטיות, נראה קצת חלוד לנוכח התמורות הכל כך דרמטיות שאירעו מאז פעלו. אנו מדברים עליהם כמו שמדברים על החסידים או על יוצאי ספרד בהכללות המסרבות לקבל את ריבוי התורות והמחלוקות שביניהם. אם מדובר על חוויות כמו שעליהן מדבר נוימן בכל כך הרבה פירוט מלומד ,אסור לשכוח כי החלוצים היו בעלי השקפות מגוונות , מוצא שונה, שחילוקי הדעות ביניהם היו רבים. אם אפשר לדבר בהכללות על חלוצי העלייה השנייה אפשר להגיד שבאופיים הם היו אינדיבידואליסטים למרות שהאמינו ביחד .מאד עסקו בעצמם למרות שחשבו במסגרת של אחריות לעם היהודי ולאנושות כולה.
ברל כצנלסון ודב סדן עסקו פעם בשאלה האם שני האחים ישראל ואליעזר שוחט יכולים בשוני שביניהם להקיף את המתח של אנשי העלייה השנייה . האחד כריזמטי, פוליטי, השני נזירי, מסתפק במועט, פוריטני. והרי אם בין אחים גדול כל כך המתח מה נוכל לומר על אנשים רחוקים כמו ברל כצנלסון ובן גוריון שמצאו עצמם באותה חזית ואנשים כמו אליהו גולומב ומניה שוחט הכל כך דומים שמצאו עצמם בחזיתות נוגדות?
המפעל של נוימן דומה במידת מה למה שחולל מרטין בובר בקורות החסידות . בובר העמיד את החסידות על סיפוריה ולא על תורותיה . ההיסטוריונים טוענים כי התורות קדמו לסיפורים והיו להם ליסוד . אך בובר עשה זאת גם מתוך תורתו האנתרופולוגית העומדת על חוויה פנימית ,על הדיאלוג המכונן ועל החברותא. הוא עמד על האנרגיה המוסרית העשוייה לנבוע משחרור מכבלי חוק ונוהג. בובר הגיע לסיפור החסידי ולתורתו על החסידות בגלל הכרתו כמנהיג ציבור. הכרעתו להיות משורר פילוסופי ומדריך רוחני של הציונות הביאה אותו לגילוייו התרבותיים . היסטוריונים של החסידות וחסידים רבים אמנם כפרו בתפישתו אך הוא טען כי הדרך ההיסטורית ופרקי עבר נבחנים ביסוד של ההנחלה לאנשים חופשיים, צעירים, לא פחות מאשר בלימוד של דרכי ההתהוות, ההגות והמיסטיקה.

לחלוצים היו מערכות אידיאולוגיות שהתהוו לאחר משבר, לאחר אובדן ואיבוד פרספקטיבה. הם הרבו לדבר על החיים הפורצים את הסבל והמפלה אך לא אבו לחיות רק את התשוקה. הם ראו לנגד עיניהם
ראייה כוללת שאפשרה והגבילה , שדחפה וצינזרה. חווית תשוקת האדמה ותחיית השפה, פרשת ההתגברות על הנדודים והטריטוריזציה של החלומות התקיימו במסגרת שידעה גם לעסוק בסכנות הטמונות ברומנטיקה, בלאומנות, בפולחני שווא. היהודים הכירו יפה את המלכודת הזו כי הם הראשונים שנפלו לה קרבן . החלוצים בחנו לא בסיפוריהם החשאיים אלא במאמריהם הפומביים מהי המשיחיות התובעת אוטופיה ותיקון ולא משתכרת ומה יכולה להיות סכנת משיחיות השקר הטמונה בתשוקה. זה היה הסיכון ההיסטורי שלקחו על עצמם בהתלהבות אך בלא מעט דפיקות לב. הם עמדו על מידת אחריותם לעם שמסרב ברובו לקבל את עול החוויה החדשה שהם גילו והטילו על עצמם.
.נוימן מדגיש כי החזון החלוצי ניזון ממקורות עמוקים יותר ממה שמתגלה בתיאור הצרכים והמצבים בפניהם עמדו היהודים במאה העשרים. גילוי סדקים חדשים בהוויית הגלות וגילוי מימדים חדשים בארץ ישראל עומד במרכז החוויה החלוצית. הגלות התגלתה כמאותתת חורבן והשיבה לארץ כמהפכה חברתית עמוקה . הדמות החדשה של הגלות וארץ ישראל לא צוירו רק על ידי ההיסטוריה היהודית בת האלפיים אלא היתה פרי דיאלקטי של האמנציפציה היהודית. היא נשענה על הרצון לשוב לאדמה שהחל ברוסיה ובסרביה ביוזמת משכילים יהודים שתרגמו תיאוריות פיסיוקרטיות לדרך פריצת מסכי הגלות . היא נשענה על כך שהיהודי היה לחייל מגוייס בצבאות השונים עוד לפני שהקים את 'השומר' ואת המחתרת. היא נשענה על כך שנפרצו המערכות הקהילתיות היהודיות על ידי מדינות שלא הסכימו לשחרר את היהודי מחובותיו האזרחיות, לפעמים תוך כדי הענקת זכויות ולעתים בהתעלמות מהן. בגלות היה הד לתהליכים של חורבן היסטורי שהיה מלווה בסימפטומים גוברים והולכים של חורבן קיומי.
נוימן מכניס את כל המאוויים, את כל הדורות ואת כל דברי בני הדור לסד אחד ובכך הוא קורא נכון את מאוויי החלוצים לראות עצמם חלק מעולם שלם שצריך לבקוע מתוך הכרת השבר. אין הם יכולים להסתפק בהדחקות העבר, באידיאולוגיות שכיסו ודחפו רבים לשקר עצמי. אך כל אחד מהחלוצים בחר לעצמו גבולות משלו להתנסות המיוחדת שבחר. הרצון לברוא עולם שלם שאינו דוחה לעתיד מעורפל ולא שב אל עבר רחוק, שלא מסתפק בהווה סוער ככל שיהיה וחי בתשוקה, בתנועה להגשמה מלאה של מה שחוצה שדות אך מצוי תמיד במרחק מן האופק. החלוץ לא היה מנותק מאופק פוליטי חברתי, משיקול תבוני ומחזון אוטופי. מהפכת השפה, העבודה, החברה האמנות, האהבה היתה מהפכה אחת שנישאה על ידי אנשים שהאמינו כי כל העול מוטל עליהם . אך ביניהם היתה חלוקת העבודה . אחד היה פועל נפלא אך דיבר קצת אידיש ואפילו האמין בה, אחר מדבר רק עברית אך מצבו במעדר מפוקפק. אחד טוב יותר בנאומים ובצעדים פוליטיים מאשר בטיח של קירות או בנדודים באהלים פזורים על פני הארץ . האחד משוטט בארץ כדי ללמוד מן הערבים גידול ירקות והשני מגייס שתילים מרחוק כדי להחזיר את הארץ למימדים שהיו יכולים להיות בה לפני שנלקחה בשבי על ידי כל האימפריות ששיחקו בה ובתושביה. האחת לוחמת על שחרור האשה ולא רוצה לקחת חלק במהפכה החקלאית והשניה מאמין במרד משותף של ערבים ויהודים על בסיס מעמדי. ולכולם חלק בתשוקה.
נוימן כתב נכון לדעתי שחלק חשוב מהמהפכה החלוצית קשור לארוס. לאהבה. לשיבה אל חיוב הנעורים והילדות. הכניסיני תחת כנפך היה שיר חשוב כמו תחזקנה. הארוס הוא חלק מעולמו של התלמיד לעברית המחפש מילים חדשות ליום העבודה וליום החג. הוא מבקש להגיע לאהבה שתכבד את שני בני הזוג. לא סאלונית , לעתים חושב מחשבות בלתי נזיריות שמביאות אותו לנזירות ולעתים חושב מחשבות נזיריות שמביאות אותו לשוטט מסביב לנקודת האהבה . את הארוס בין הגבר לאישה ניתן למצוא יותר מאשר מציע לנו נוימן בזהירותו אך זהו ארוס המבקש לא לאבד צלם ולא להפוך לפולחן. לעתים רצון זה מביא לכניעה לשלטון הגבר ולפעמים למרד נגדו. אמנם יש שוני גדול בין המשתתפים במהפכה זו. לא דומה האהבה של החלוץ לאישה המשוחררת למרמס זכויותיה של האישה המתקיים באותו זמן עצמו . לא דומה ברית החלוצים המנסה להפוך את פרויד לנביא משחרר על ידי יצירת חברה שמעדנת בלי לדחוק למי שהאמין כי יש לסמוך על אתיקה סוציאליסטית. לא תמיד זהה הברית בין החקלאי לשדהו, לקשר בין הפועל למעדרו , כמו שאין להשוות את כל אלה לנאמנות בין חברי המפלגה הכותבת עצמה בפרוזה עברית משוחררת אך לא מהססת להשתמש במושגים לועזיים אם הם תואמים את האידיאולוגיה שלה . לא דומים הכותבים צרפתית ועברית מסולסלת לאלו הכותבים עברית כבדה עם ציטטות מפושקין ברוסית וסיסמאות מרקסיסטיות וכל אלה לא דומים לכתבי חלוצים מתימן הכותבים עברית באותיות רש'י. ובכל זאת הכל שייכים לחוויה החלוצית .
נוימן מתנגד לתרגום כל אלה לשפה פסיכולוגית או פוליטית כלכלית. לשם כך הוא עושה ניתוח בין דורות של פסיכולוגים פרויד, מלאני קליין ודלז. הניתוח חשוב ומעניין אך אני מניח שיקומו עוד כמה דורות של פסיכולוגים. גם לפסיכולוגיה יש היסטוריה ומפגש בין העדויות הללו לפסיכולוגיה יהיה תמיד בעל ערך אך לא ממצה.
במסורת של הארץ מתגלגלים שני מושגים חלוץ וחולוץ. חולוץ במבטא אידיש הוא שם של זלזול המלווה את החלוצים של כל העליות. זהו כינוי מזלזל באיש פגום דוגמאטיקה ואי יציבות, נודד מדי ונואם מדי. כשברל כצנלסון פנה בהצעה לפילנתרופ יהודי בהצעה להקים מושב לתימנים הוא ענה לו: אין לך שום דבר בכיס ולא בראש. מצד שני אמר וייצמן כי חלק ניכר מהתקציב של הציונות הוא הרעב של החלוצים. זו היתה אימרה משבחת.
הכישרון של א. ד. גורדון היה טמון בכך שלא נכנע לדחף לעשות מכל זה מיתוס אלא במובן שמדובר פה על חוויה ראשונית, שמתגברת על מכשולים בכוח הרצון ואיננה משתחררת מחובת הביקורת המוסרית. כל תפישתו הקוסמית הטבעית, כל ניסיונות פגישתו עם הטבע באמצעות העבודה נשענות על אחריות מוסרית ולא על ביטולה. על הצורך לגייס כוחות נפש קיומיים של היחיד להוויה משותפת של יצירה ואחווה אנושית. לא פלא שהוא אומר כי הוא מוצא עצמו בשיאו בעבודה ובכתיבת מכתבים… התשוקה החלוצית אינה משחררת ממחויבות אנושית , היא מרחיבה אותה. היא אינה שם קוד המסתיר טקטיקות פוליטיות אך אין היא מתחמקת מקריאתן. גורדון איש הארץ הוא האוניברסליסט הגדול, ולא פלא שהיה הראשון בין האקולוגיס העבריים . גם הוא וגם ברנר דאגו כל הזמן שמפעל החלוצים יהיה לזירה ולא לתשובה טוטאלית.
מסתובבים היום בארץ חלוצים חדשים לא אנשי המעדר אלא אנשי חינוך ומעשה. דומה כי תשוקתם החלוצית שוב מדגישה לא דמות סינטטית מפוברקת של אדם חדש אלא דמות של אדם הנאבק עם עצמו לתיקון החברה והיחיד. האם יוכלו הם להיות חלוצים ולא חולוצים?

נידונה לחיים

כשקראתי לראשונה את כתב היד של ספרו של אביהו רונן הייתי נרעש. התגלה לי הר געש בלתי נכבה. ערוצי הלבה היו הסיפור האישי של בן קיבוץ הנושא מטען גנטי של רומנטיקה מהפכנית שתועל למחקר מקיף וזהיר של השואה; יומנה של אמו של רונן חייקה קלינגר חברת השומר הצעיר שפעלה בתנועה בימי השואה בטרם התפזר הלילה והערפל מעל לחורבן הגדול. זוהי עדות קשה בלתי מצונזרת שחלקים ממנה פורסמו בעבר. אביהו רונן מלווה את היומן בראיונות על אמא שלו שקיים בין חבריה ששרדו את הימים הנוראים ההם. ערוץ אחר ללבה הזו הוא מחקרו המקיף והקפדני של רונן המתבונן על ההתרחשויות עליהן מספרת אמא שלו מזווית הראייה של המסמכים ההיסטוריים.

כשקראתי את כתב היד בגירסתו הראשונה לא ידעתי אם הערוצים השונים יוכלו להתלכד. חשתי שאפילו אם ייכשל המאמץ הזה הדברים הם כל כך מיוחדים שיש לפרסם את הספר. עתה משיצא לאור וקראתיו אחרי כל חבלי הלידה והעריכה ההתרגשות גברה. זהו ספר נוקב, אוהב, קשה ומטלטל המשלב נפלא את ערוציו והופך אותם למסמך מכונן.

אביהו רונן בן קיבוץ העוגן החליט בנעוריו לטלטל משמאל את החברה והקיבוץ. חבורת בני קיבוץ וחניכי תנועה הקימו את קיבוץ 'כרם שלום' ברוח השמאל החדש. זו היתה קבוצה מתמרדת ואוטופית שהתייאשה מהפרוייקט שלה ואנשיה התפזרו לכל רוח. היא אתגרה ואפילו איימה רומנטית על הממסד התנועתי. הקבוצה התפזרה. אביהו רונן פנה למחקר היסטורי. הרבה ממנו הוקדש לאיזור זגלמביה בפולין , איזור בו פעלה אמא שלו כאשה צעירה.

חייקה קלינגר אמו של אביהו התאבדה. האם הלכה בעקבותיהם של פרימו לוי ופאול צלן שלא יכלו לשאת את העומס של התקופות הנוראות שחיו ואת הבידוד שהן כפו עליהם מאוחר יותר ? חייקה קלינגר נתקפה בדיכאונות לאחר לידה. היא אושפזה . אחרי ששבה הביתה ערב אשפוזה מחדש העדיפה למות. כיצד השפיעו על הכרעתה הדי התקופה האיומה בה חיה בנעוריה ? איננו יודעים. יומנה הקשה יכול היה אולי להצביע על כיוון . חייקה קלינגר שלא צנזרה דבר ביומנה כן עשתה זאת בתקופות מאוחרות כשהתייצבה מול האתגר של בניין מחודש של חיים.

החוקר ההיסטורי של השואה הבוחן את התהליכים והאירועים יכול להצביע על כך שנתיבי המוות היו ללא מוצא. שכל הכרעה היתה מלכודת. אולם הקורא את העדויות של אנשי תנועת הנוער ושל רבים אחרים מתרשם מצד אחד מהריאליזם של אנשי תנועת הנוער, 'העורבים' כמו שקוראת להם חייקה ומצד שני מהאקטיביזם שלהם המסרב לפאטאליזם . הם ראו בבירור את נחישותם של הגרמנים לרצוח ולא הקשיבו לנבואות הנחמה שפיזרו תמימים ובוגדים. יחד עם זה בכל רגע ביקשו לגלות ערוצי בחירה ואחריות. כל צעד שנראה כאפשרי להכרעה לווה בוויכוח על הראוי. האם ללכת לפרטיזנים או לארגן את הקהילה למרד כשהיא מבקשת דרכי מילוט ושיתוף פעולה, האם לקבל את עמדתם של אנשי היודנראט כי עבודת היהודים היא שתשכנע את הנאצים לא לבצע את זממם, או להיענות לתביעת מנהיגי הארץ שביקשו מהם לשרוד. במחשבתם האקטיבית הם הבליטו גם את הקשר אל הציונות אך גם את הביקורת על היישוב היהודי בארץ שגילה הרבה מהחולשות שהתגלו בכל העם היהודי של אותם ימים.

שיפוטם העצמי עמעם לעתים את יכולתם להעריך את המשמעות שתקבל דרכם על ידי ממשיכיהם שיאחזו בהם למרות אי יכולתם לייצג את הכלל או לנצח.

למקום פעילותה של חייקה הגיעה הידיעה שהחלו להגיע לפולין פספורטים של מדינות דרום אמריקה שהבטיחו דרך הצלה. בעליהם יוכלו להגיע למחנות של אזרחי חוץ שהיו מיועדים להחלפת שבויים. הוויכוח על השימוש בדרכונים היה גדול. הממסד תבע להשתמש בהם כדי להינצל . אנשי תנועת הנוער החליטו לא לראות בהצלה דרך לרבים ולעמוד על רעיון המרד. הם החליטו להסתפק בשליחת כמה שליחים מתוכם שיצאו בעזרת הפספורטים ויעידו ברחבי העולם על המתרחש בארצות המוות. חייקה עצמה נבחרה היא 'נידונה לחיים' . כרבים ממנהיגי תנועת הנוער היא סירבה לעזוב וביקשה להיות עם חבריה עד הסוף. היא האמינה בצורך למרוד. וחייקה לא יצאה לשליחות ה'נידונים לחיים'. אולם 34 בעלי הפספורטים שיצאו לחירות נידונו למוות ולא לחיים. הם נרצחו על ידי הגרמנים. שוב התבררה המלכודת.

כלל ההחלטות והצעדים שננקטו על ידי אנשי תנועות הנוער לא הצילו ולא גרמו למרד הנכסף. הדרך היתה ללא מוצא. חייקה וחבריה נתפשו על ידי הנאצים עונו קשות. מצאו עצמם עם יהודים שנכנעו לגורלם לא תמיד תוך שמירה על כבודם ונרצחו . חייקה היתה בין היחידים ששרדו. היא מצאה עצמה נידונה לחיים. היא הבינה כי הדבר מחייב אותה להעיד . לספר מה אירע. במקום מחבואה בדרך ארצה היא כתבה את האירועים והתחושה עוד בטרם עלה המסך.

היומן הכל כך אישי של חייקה מבטא את רצונם של החלוצים לא רק להכריע אלא גם להבין את ההתרחשויות שנראו באופק הרחב . ההשוואה בין מה שהצליחו לגלות בשיחות הנפש ביניהם, לבין המתגלה במסמכים ההיסטוריים שונים והעדויות מרשימה ביותר בדיוקה .

הקורא את הספר 'נידונה לחיים' תוהה כיצד זה פקעת החלטות, תהום אסונות ייאוש ואימה יכולים להפוך אישה צעירה לנידונה לחיים. אך לא פחות תוהה למחויבות שגילתה כלפי מעשה העדות הסוערת, הגלויה הנושאת כתב האשמה וקינה מתמשכת.

אביהו רונן שכתב שנים את הספר המיוחד הזה לא רק שסגר עמו את המעגל שנפתח על ידי אמו והעניק לבני משפחתו ולשרידי התקופה הנוראה ההיא ראייה רחבה ומעוררת השראה. הוא העניק לנו אוצר שנקווה שיעבור בין הדורות ויטלטל אותם ואף יהיה לקאנון מאתגר דווקא משום שנכתב בפרץ רוח של הנתבעים בעדותם.

מוקי צור

לאלי אני שולח לך את המאמר מתוקן בכמה פרטים
שלך
בתודה
מוקי
חלוצים בגליל
מוקי צור

באחד הלילות בשנת 1907, כינס שלמה צמח קבוצת פועלים לשיחה סביב המדורה ליד הסוכה בכרם. הפועלים שעבדו בפרדסים בסביבות ראשון לציון שמעו את דרשתו של הפועל הצעיר חד הלשון, שטען בתוקף כי החזון הציוני באשר למצב הפועלים נמצא בשבר גדול. הרעיון הציוני ביקש לשים קץ לחיי הטפילות, לסבל ולצמצום האופקים, והנה כאן בארץ הפועלים המבקשים לעבוד נדרשים לסבל ולקרבנות. אהרון דוד גורדון זקן הפועלים, שהיה אז בן יותר מחמישים, ניסה לנחם את רעו הצעיר. יאוש גדול הוא טען הוא עניין חיובי. העיקר הוא להימנע מיאוש קטן, מקטנות הנפש. באותו מפגש הוחלט כי יש לחפש אופקים רחבים יותר: ללכת לגליל.
'הגלילה' קראו לאותם פועלים צעירים שזרמו לגליל בשנה זו והחלו לבנות תשתית לחלוצי העלייה השנייה והשלישית בגליל.
לא הייתה זו רק יצירת יש מאין. היא נוצרה על יסודות שנוסדו לפניה. החוליה הקרובה להן ביותר היו המושבות הצעירות, שקמו בגליל בידי יק"א בראשית המאה הקודמת. הייתה זו התיישבות של בני דור שני של אנשי העלייה הראשונה בזכרון יעקב, בראש פינה, במטולה ושל גולים מן ההתיישבות של הברון רוטשילד בחורן.
לא רק מפעל ההתיישבות בגליל שימש תשתית לחלוצי העלייה השנייה בגליל. היישוב הישן בטבריה ובצפת הושיט יד לעזרת מפעל ההתיישבות, זאת כמרכז מינהלי ועזרה ממשית של תושבי הערים. אילולא היו בעלי החנויות מוכרים בהקפה, הרופאים מגישים עזרה רפואית, ועזרה בתחומי חינוך ורווחה, לא היו נוצרים התנאים המינימאליים לקיומן של אותן חבורות חלוצים .
יישובם של חלוצי העלייה השנייה היה תהליך ממושך. הם חששו להתיישב ולקטוע בכך את חלומם, וגם המוסדות המיישבים נתקלו בבעיות קשות מבחינה מדינית, משפטית וכלכלית. תהליך יישובם של חלוצי העלייה השנייה הגיע לסיומו רק בשנות השלושים של המאה העשרים.
הגליל זכה באותן שנים לשגשוג ולהתפתחות. לעתים התבטא הדבר רק בתכניות אך ניתן היה לראות סימנים מובהקים לכך שתהיה בו הרבה עבודה ומקום ליצירה חדשה. הרכבת שהחלה לנוע בעמק יזרעאל, התכניות של משפחת וילבושביץ לפיתוח של חברת מלט בנשר ושל חברת חשמל (שתקום הרבה יותר מאוחר), התיישבות הגרמנים הטמפלרים במושבות חקלאיות ואותות המהפכה בתורכיה שעודדו רוח לאומית בין ערביי הגליל – הכל סימן את התמורה העומדת להתחולל באזור. לצדם היו עובדים רבים שנהרו לארץ מארצות שכנות ולגליל הגיעו עולים יהודים רבים, בעיקר ממזרח אירופה.
הגליל הצמיח מקרבו דמויות ואישים רבים. קשה היה להעריך את הפוטנציאל הגלום באותן קבוצות חלוצים. 'חולוצים' קראו להם ותיקי היישוב ככינוי גנאי. כלומר תפרנים, תלושים וחולמים בהקיץ. אולם רבות מנקודות החיכוך היו תרבותיות. חבורת פועלי העלייה השנייה לא קיבלה על עצמה את סמכות הרבנים וההלכה, ולא האמינה בשאיפות הבורגניות של הציונות באותם ימים. היא ביקשה לקעקע את התפיסה ש'העיקר הוא להסתדר'. הם נראו כיתתיים ומוזרים במיוחד כשהרבו להתווכח בשפה לא ברורה לאנשי היישוב: בלשון העברית ובתוכן השאוב מן הספרות הרוסית והמהפכה הסוציאליסטית. הם כפרו בערכו המכריע של ההון (הקפיטל) והאמינו כי התשתית להתערות מצויה בעבודה ובעובד. הם בלטו במסירותם הרבה וביכולתם לתכנן ולהקים מוסדות.
הגליל היה זירה שגילתה אנשים גם בגלל ריחוקו של המקום, שתבע גילוי כוחות מיוחדים, ואולי גם בשל ההילה הרומנטית והמיוחדת של האזור.

חבורת חלוצים אחת הסתופפה מסביב ארגון 'החורש', שאיגד אנשים שונים שהתאחדו סביב הרעיון של פיתוח משק פלחה. מרכזו היה בסג'רה, החווה הראשונה של יק"א בגליל התחתון. בחבורה היו שלמה צמח, דוד יזרעאלי, אליעזר שוחט. שלמה צמח, שהיה לימים אגרונום, פדגוג, פילוסוף וסופר. הוא זה שטבע את המונח 'כיבוש העבודה' כפרפרזה על קריאתו של הרצל שתבע מהציונים 'לכבוש את הקהילות'. צמח היה ממייסדי 'הפועל הצעיר', מפלגת פועלים צעירים המסורה לשפה העברית ולעבודה חקלאית. יוסף ויתקין בן מפלגתו המבוגר שבין הפועלים, מורה בכפר תבור, היה בין הראשונים שתבע ליישב את החלוצים הפועלים ולהקים להם יישובים. הוא האמין כי צעירים אלו לא יוכלו להיות מועסקים לאורך זמן על ידי אנשים אחרים. הוא זכה על כך לביקורת צוננת של חברים במפלגתו, שביקשו לראות פועלים נודדים לנצח ובלתי ניתנים להשחתה הנובעת מבעלות על רכוש ועל אמצעי הייצור. בסג'רה הופיע גם בן עירו של צמח, דוד בן גוריון, שהיה גם יריבו והצטרף למפלגה היריבה 'פועלי ציון'. כל ימיו יתרפק בן גוריון על ימי סג'רה כהכנה למשימה בה האמין מילדותו: להיות מנהיג במדינת היהודים שתקום על פי חזונו של הרצל. הזמן שעבד עליו בגליל היה לגבי דידו מקור סמכותו המוסרית. חבר נוסף בארגון 'החורש', אליעזר שוחט, היה אדם רגיש, סמכותי ומוסרי. הוא היה בין היחידים מקרב החלוצים שדרש מעמיתיו לגזור על עצמם שתיקה ולהתמסר לעבודה ולמעש. אך רוב החלוצים לא יכלו לעמוד בכך. הם עבדו קשה אך גם דיברו לא מעט. הוא היה איש מחשבה וצדיק בדורו. לימים היה חבר מושב נהלל. אחיו ישראל שוחט שגם הוא פעל בגליל, היה מזכיר כפר הנוער ליתומי קישינב בשפיה, שאליה הגיע במסגרת חבורה מהפכנית סודית של אנשי 'פועלי ציון', שהייתה אז בתהליכי גיבוש: חבורת בר גיורא.
כרוח סערה הגיחה לגליל מניה וילבושביץ, לימים אשתו של ישראל שוחט. הייתה זו עלייתה השנייה ארצה. היא הייתה מהפכנית ברוסיה. אחֵיה, מאנשי העלייה הראשונה והשנייה, היו יזמים גדולים ומתכננים של מפעלי תעשייה בארץ. היה להם קשר משפחתי למשפחת חנקין ומשפחת קראוזה, אנשי העלייה הראשונה .כמה שנים קודם הם הצילו את מניה מהתאבדות בעת שקראו לה לעלות לארץ ברגע של משבר בפעילותה המהפכנית.אז גילתה את חלום חייה : לבנות בארץ יישובים סוציאליסטים. היא עזבה את הארץ בחיפושיה אחרי דרכים כלכליות להגשמת חלומה. כששבה קראוזה ניהל אז את חוות סג'רה. כשעלתה שנית ארצה ב1907 שיכנעה אותו לקבל לחווה חבורת פועלים שיחיו כקומונה, ויעבדו את אדמות החווה. היא גייסה לרעיון את ישראל שוחט, שקרא לחבריו להגיע, וכך הוקמה הקומונה היצרנית בסג'רה שרבים רואים בה את תחילתו של הקיבוץ. ישראל שוחט לא היה דומה לאחיו אליעזר. הוא היה בעל כריזמה ולהט פוליטי. הוא ביקש לארגן קבוצת שומרים אותה הקים בגליל. החבורה של הקולקטיב בסג'רה התארגנה במסגרת חדשה של 'השומר' (שנים יותר מאוחר היו שטענו כי השוני בין שני האחים שוחט מיטיב לבטא את המתח ששרר בקרב חלוצי העלייה השנייה).
עם צאתה של חבורת השומרים מסג'רה הקימה מניה וילבושביץ-שוחט בסג'רה קומונה של חורשות, שכלל נשים שהתמסרו לעבודה בפלחה, זאת לתמיהת הגליליים שהאמינו כי המחרשה נועדה רק לגברים.
חבורת השומרים ריכזה בידה עוצמה רבה, הרבה מעבר למספר אנשיה. השומר מנה כ-120 איש, שנדדו בארץ כולה והיו מעורבים במעללים ובמעשי גבורה רבים. השפעתם על הארץ ועל הציונות בכלל הייתה גדולה. מעולם לא ראו עצמם כחבורת שומרים בלבד. הם עסקו גם בנושאים פוליטיים וחברתיים. מניה שוחט הייתה גורם חשוב בארגון. זאת, לא רק בפעולות שבהן נטלה חלק, היוצרות סיפור מתח מתמשך, אלא גם ביכולתה לדאוג לעצם קיומו של הארגון. היא דאגה לטיפול אישי ואנושי, לנורמות מוסריות ולתנאים כלכליים וסביבתיים שיאפשרו לחברים לנהל אורח חיים תקין. הנטל היה כבד, שכן השותפות שלא נוצרה במקום של יישוב ומשק, אלא על ידי דבקות במשימה כמו שמירה, עמדה במבחנים קשים. בנוסף, נאלצו אנשיו לעמוד במטלות קשות נוספות כמו נשיאה באחריות לאלמנות רבות ויתומים של שומרים שנפלו.
שותפות 'השומר' שהצטמצמה למשימה ביטחונית, עוררה שאלות רבות, ומערכת היחסים הפנימית בין החברים החלה להתערער. מאיר פורטוגלי, שניחן ברגישות רבה, היה נחוש לפעול כדי להשתית את מהות השומר לא רק על משימות ביטחוניות, אלא גם התיישבותיות. טובה אשתו הביעה בצורה נחרצת את המתח בו היא חיה כאם, כאשר האבא משקיע עצמו במשימות ובמטלות. חרף מסירותו לעבודת השמירה ולמרות שהדחיק את הבעיות של משפחתו, הוא שהעלה את התביעה להקים מושב של שומרים, שאמנם נוסד בתל עדשים ב1913.
בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהמשק החקלאי בארץ היה פרוץ והרוס, לא נותר לשומרים על מה לשמור והם הגיעו עם סוסיהם מכל המקומות בהם שמרו לתל עדשים. כאן התגלע ויכוח בין המנהיגים במקום: מצד אחד ישראל גלעדי ושמואליק הפטר וחיים שטורמן מצד שני. גלעדי נמנה עם המנהיגים החשובים של 'השומר'. איש ארגון וחולם בעת ובעונה אחת. בעצם ימי מלחמת העולם הוא ביקש למצוא מקום חלופי לתל עדשים שנראתה לו מקובעת מדי. שמואליק הפטר וחיים שטורמן לעומתו ביקשו להחזיק ולשפר את הקיים. העימות הביא לפילוג ולהקמתו של יישוב חדש כפר בר גיורא בצפון הגליל. התעוזה להקים ישובים חדשים בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, ימי רפיון ואנרכיה, הייתה כה גדולה, עד שהמשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית סרב להשתתף בה. הוא ביקש להשקיע כספים שקיבל מיהדות ארצות הברית בסיוע לפועלים במצוקתם על ידי עבודה ציבורית. היישוב בר גיורא הוקם בשיתוף פעולה בין קאלווריסקי פקיד יק"א לבין קפא"י הקופה של מפלגת פועלי ציון. גלעדי וחבריו התיישבו במקום שהיה עבורם אתגר כמקום הררי וקרוב לגבול והתאים לחלומותיהם. הייתה זו הפעם הראשונה שמפלגה ציונית הקימה יישוב…
לאחר מלחמת העולם הראשונה השומר פורק. גלעדי חלה בשפעת, ולבו כאב על פירוק השומר. בנו שכב חולה בראש פינה. אשתו קיילה שטיפלה בבנה החולה בראש פינה קיבלה ידיעה כי ישראל בעלה נמצא במצב אנוש בטבריה. היא נסעה לטבריה ובדרך נודע לה כי גם בנה וגם בעלה נפטרו. שיבתה של קיילה ליישוב הביאה לכך ששמו של המקום הוחלף מבר גיורא לכפר גלעדי. זהו אולי המקום היחיד בארץ הנקרא על שם אחד ממייסדיו.
חצר כנרת הייתה מקום נוסף שסביבו צמחה שכבת מנהיגים יוצאי הגליל. החצר, שקמה ב1908. היא היתה ראשית מפעל ההתיישבות של ההסתדרות הציונית. היא שימשה תחילה מקום הכשרה לפועלים, ואחר כך מקום הכשרה לחבורות של התיישבות .
בקבוצת הפועלים הראשונה בחווה בלטה חבורה שניהלה חיי קומונה. היא עלתה מהעיר רומני שברוסיה. הם מנו ארבעה אנשים וצירפו אליהם עוד כמה פועלים. בלטו ביניהם תנחום תנפילוב וישראל בלוך. הראשון היה פועל למופת שניחן ברגישות רבה. ישראל בלוך היה איש משק צלול מחשבה. אליהם הצטרף מנהיג ואדם מיוחד בעל מצפון, מעוף ויסודיות, יוסף בוסל. הוא עלה מהעיר לחוביץ עם חברתו חיותה גבזה. היא עסקה בחינוך במושבות והוא עבד בכנרת. שם הוא החל לחשוב על הקמת יישוב שיתופי, אך הרעיון נראה אז כלא בשל. בשנה השנייה לחצר כנרת פרצה שביתת הפועלים נגד פקיד ההסתדרות הציונית. רופין החליט לחלק את החווה ולמסור חלקים ממנה לידי הפועלים. התארגנה קבוצה זמנית לבצע את הדבר. הקבוצה שנבחרה על בסיס נציגות של ארגונים ומפלגות, התיישבה באום ג'וני, אך השובתים ובהם אנשי הקומונה גורשו מהחצר והתיישבו בחדרה. מקץ שנה להתיישבותם באום ג'וני הקבוצה יצאה להתיישב זמנית במרחביה. ישראל בלוך, נציג הקומונה החדרתית באום ג'וני, קרא לחבורתו הגולה להתיישב באום ג'וני, וכך נוסדה דגניה. חיותה, חברתו של יוסף בוסל, הצטרפה מאוחר יותר. בתחילת הדרך היו לה ספקות רבים ביכולת החבורה לממש את החזון, אך לאחר שנים של נדודים ולבטים, ולאחר שנולדה בתה הדסה, ב1919 ובוסל בעלה, מנהיג החבורה טבע בכנרת, היא הייתה למנהיגה חשובה של דגניה ושל תנועת הנשים הפועלות. היא האמינה כי אחד מתפקידיה המרכזיים של הקבוצה הוא לאפשר את שחרור האשה. בדגניה התבלטה גם דמותה של מרים אוסטרובסקי ברץ, האם הראשונה של דגניה, שביקשה לשחרר את האמהות מלכבול עצמן לבית. היא הייתה הרפתנית האגדית של דגניה ובה בעת אם לילדים רבים שהנהיגה בדגניה ובקיבוץ בכלל את הנוהג של הנקה משותפת בה אמהות הניקו תינוקות שנזקקו לכך. חיותה בוסל ומרים ברץ היו גרעין של יצירה נשית מיוחדת בקבוצה.
בחוות כנרת שהתה גם חבורת בוגרי בית ספר חקלאי של יק"א בארצות הברית. הם מרדו מרד ציוני בבית הספר והקימו חבורת חלוצים שעלתה ארצה. לרובם הייתה מיומנות בחקלאות: האחד לול והשני רפת וכד'. בראשם עמד אליעזר יפה, חקלאי מקצועי, אנרכיסט ומנהיג שהתנגד לרשויות השלטון. למרות תפיסתו זו, הוא ניחן ביכולת ארגונית, והיה איש חזון שהשקיע רבות בעבודת השדה והמשק. הקבוצה האמריקאית לא נשארה בחצר כנרת, שכן לא נמצאו לה ממשיכים מבית הספר והיא נותרה מצומצמת. היא נדדה בארץ, עד שלימים הייתה מעורבת בהקמת מושב העובדים שנולד בעלייה השלישית.
בחוות כנרת התגוררה גם קהילה קטנה של כעשר משפחות חלוצים מתימן. הרבה דובר על גורלה של חבורה זו. הוויכוחים סביב התיישבותה, 18 השנים שבהן התגוררה בעמק הירדן, ונסיבות הקמת מושב התימנים הראשון בכפר מרמורק בראשית שנות השלושים בידי התימנים מכנרת, תוארו לא פעם ועמדו במוקד דיון ציבורי רחב. הרבה דובר על אפליה וגירוש. המחקרים התעלמו מדמותם של שני מנהיגי החבורה, הרב דוד בן ישראל צאירי ואחיו. מדובר בשני אנשים מיוחדים, שהנהיגו את החבורה, וייצגו אותה ולחמו על ייעודה ועל התיישבותה. הם התכתבו עם הממסד בכתב רש"י בעזרת פסוקים מן המסורת, פיתחו את הוראת הילדים במקום, והיו קשורים קשר עמוק אל חבורות הפועלים הצעירים, עוד בטרם היו להם משפחות.
בראש חבורת פועלים שהגיעה לחצר כנרת בשנתה השנייה עמדה שלישיה מאוד מיוחדת: בנציון ישראלי, נוח נפתולסקי ומאיר רוטברג. הייתה זו חבורה שגובשה כקבוצה ברחובות. הם היו שונים זה מזה אך קראו לעצמם חבורת היחד. נוח נפתולסקי היה נווד, איש הצמחים, משורר, נזיר וחקלאי, שגידל בחוות כנרת חיטה בשיטה סינית, כלומר בהצפה. הוא זה שגילה את השושן הצחור. המשוררת רחל הייתה קשורה בו באהבה שהייתה בלתי אפשרית בגלל אופיו המתבדל. בנציון ישראלי היה איש ההתיישבות, איש משימות רחב לב ויצרי, עקשן פורה ואיש מופת. סביבו התארגנה קבוצת כנרת. על קברו נרשם 'אבי קבוצת כנרת', לא כותרת פשוטה למקום התיישבות. ישראלי היה אדם קנאי להתיישבות בכנרת אך גם למשימות אחרות שבהן היה מעורב במשך השנים. האחת הייתה להחזיר את התמר לארץ ישראל. למרות העובדה שהתמר היה צמח מרכזי בדמיונם של קוראי התנ"ך והספרות הרומנטית, הארץ לא מלאה תמרים. בנציון ישראלי הקדיש הרבה מחייו לקניית חוטרים, לגידול והפריה עד מסעותיו המופלאים לעיראק ופרס להביא ארצה תמרים לאחר קום המדינה. ישראלי גם עמד במרכז המאמץ לגיוס חיילים יהודים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, כשכבר היה מעל לגיל חמישים. לחבורה היה שייך גם מאיר רוטברג שהוכתר על ידי החלוצים כמלך המעדר בגלל הספקיו. החלוצים הללו נקראו חבורת היחד. אל החבורה הצטרף אהרון דוד גורדון, פועל ואיש רוח שליווה את הפועלים. הוא התמיד בעבודת כפיים וכתב את דברי הגותו בלילות. כמבוגר הוא נטל את פועלי העלייה ההשנייה הצעירים תחת חסותו. הוא היה להם גם מורה הלכה אך בעיקר חבר המלווה אותם בלבטיהם בדברי נועם , בהגות מעמיקה, בשירה ובריקוד. הוא הרבה לפרסם בעיתון 'הפועל הצעיר', תחילה בחתימת 'הפועל הזקן' ואחר כך בחתימתו, וכתב לפועלים מכתבים אישיים. חבורת היחד עם גורדון ועוד חברים סולקה מן החווה בגלל שביתה ונדדה בארץ, היא נקראה לשוב ולקחת על עצמה את חוות כנרת ב-1913. כך נולדה קבוצת כנרת שלימים התיישבה בגבעה סמוכה. גורדון עצמו לא נשאר בכנרת הוא נדד עם הפועלים ממקום למקום ולא בנה לו בית. רק בשנותיו האחרונות כשחלה נענה לפניות חבריו הצעירים והצטרף לדגניה עד לפטירתו.
בקבוצת כנרת בלטה דמותו של אהרון שידלובסקי, ממטפחי מסורת הפלחה הגלילית. הוא האמין בפלחה שלדבריו לא דרשה השקעת הון. האדם העובד בה חי מפרי עמלו. הוא האמין בהסתפקות במועט ובחיי עבודה חופשית, וללא תלות בשלטון ובפוליטיקה, אלא בחבורה המבוססת על חירותו הפנימית של העובד.
אהרון שידלובסקי ובנציון ישראלי אנשי העלייה השנייה בכנרת היו כה שונים בדעותיהם ובתפיסותיהם, עד ששידלובסקי היה אומר תמיד: "אם אתה רוצה לדעת מה דעתי אתה צריך לשאול את דעתו של בנציון, שכן אני חושב ההיפך".
בחצר כנרת התגלה גם ברל כצנלסון שהיה למנהיג רוחני ומדיני של פועלי ארץ ישראל. איש מורכב, שניחן בעולם פנימי מפותח, שהתייתם בגיל צעיר מאביו ונשא בעול. כאיש צעיר הוא עבר משבר גדול, רפואי ונפשי וביקש לחולל מהפך בחייו ועלה ארצה.

אחת מתלמידותיו, לאה מירון, עלתה גם היא. היא הייתה אישה חרוצה שביקשה את שחרורה דרך עבודה חקלאית. חבריו של ברל שגילו את העובדה שהוא חולם ומרחף שידכו לו את לאה שנראתה בעיניהם כאישה שרגליה נטועות בקרקע. שרה שמוקלר חברתה ותלמידתו השנייה של ברל, עלתה ארצה שנה לאחר חברתה. באופיה היא דמתה לברל – חולמת וחלשה פיסית. היא הייתה מיילדת במקצועה. בכנרת של מלחמת העולם הראשונה נפגשה החבורה של אנשי בוברויסק ובראשה ברל כצנלסון במחנה פליטים על שפת הכנרת. הם עברו לחוות כנרת. ברל כצנלסון התאהב בשרה אולם אהבתם לא קלקלה את חברותן של לאה מירון ושרה. לאה הרגישה אהבה ואחריות כלפי שניהם. כשברל כצנלסון יתגייס לגדוד העברי וינסה לשווא לאחד את תנועת הפועלים, שרה נקראה ליסוד המעלה להלחם בקדחת הצהובה, ונדבקה בה. לאה הגיעה אליה והזעיקה את ברל שיבוא להיפרד. קבורתה של שרה שמוקלר קדשה את בית הקברות בכנרת בעיני החלוצים. כל מי שעזב את העמק בא להיפרד ולבכות על קברה. כשנפטר ברל כצנלסון ב-1944, ביקשה לאה מירון שהייתה לאשתו, לקבור אותו ליד קברה של שרה..
בחצר כנרת הקימה חנה מייזל את חוות העלמות. היא הייתה ציונית ומהפכנית צעירה שהגיעה למסקנה מקורית בגישתה המהפכנית. היא למדה בוטניקה, בהאמינה בשיבה לאדמה. כשהגיעה ארצה הבינה שללא השתתפות האשה בעבודה החקלאית, לא תהיה חקלאות עברית וגם לא יהיה שחרור לנשים. בעזרת נשות ציוני ברלין הקימה קבוצה גדולה של חקלאיות, שהיו לתשתית חשובה של החקלאות בארץ. חנה מייזל נישאה לאליעזר שוחט, משפחתם התיישבה בנהלל, וביוזמתה נוסד בית הספר החקלאי לנשים בנהלל.
לחבורה הכנרתית הייתה שייכת גם רחל בלובשטיין, לימים המשוררת רחל. היא הייתה בת למשפחה אמידה, שהגיעה ארצה בתקופת העלייה השנייה עם כמה מאחיותיה. רחל הייתה נחושה להיות חקלאית ולדבר עברית, ונקשרה לחבורת החלוצים בכנרת, במקום שהייתה לאחת מתלמידותיה הראשונות של חנה מייזל. רחל ישבה שנתיים בכנרת ואחר כך נסעה ללמוד חקלאות בצרפת. בעקבות המלחמה שבה לרוסיה, ואחר כך חזרה ארצה, כשהיא חולה בשחפת פתוחה. היא הצטרפה לדגניה אך נאלצה לעזוב עקב ההחלטה שאין לה מקום בקיבוץ כחולה במחלה מדבקת. רחל נדדה ברחבי הארץ והרבתה לשהות בבית החולים בצפת. היא אמרה באותם ימים, כי הרי הגליל הם המולדת לגבי דידה. היא החלה בכתיבת שירים באופן סדיר רק לאחר שעזבה את הגליל, אך נופיו וזיכרונותיה מכנרת ודגניה עמדו תמיד לנגד עיניה והיא הרבתה לתארם בחיות כה רבה עד שקוראיה משוכנעים כי הם נכתבו בגליל.

בחבורה קטנה שהגיעה לחוות מגדל בגליל ב-1912 היו יוסף טרומפלדור וצבי ש"ץ. טרומפלדור שניחן בכושר ארגון ומנהיגות, איבד את ידו בקרב נגד היפנים (1905) ונשבה על ידם. הוא שביקש תיקון בעבודה ובחיי חברה המבוססים על שיתוף ושוויון. תלמידו צבי ש"ץ, הצעיר והרומנטי, ביקש ליצור משפחה חברתית הנושאת בשורה משיחית של חיים משותפים. טרומפלדור תרגם את חזונו לשפת המעשה. עקב התאבדות של אחד החברים ותחושה כי הקבוצה כובלת את ידיו, טרומפלדור עזב את החבורה והצטרף לדגניה כפועל בודד, שם פגש באליהו גולומב, בוגר גימנסיה הרצליה, לימים מפקד ה'הגנה', שהכניסו בסוד פועלו. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עזב טרומפלדור את הארץ והתמסר לארגון גדוד נהגי הפרדות שלחם בגליפולי. לאחר המהפכה שב לרוסיה ועמד בראש ארגון החיילים היהודים. בצבא רוסיה לחמו קרוב לחצי מיליון יהודים. עם כישלונו בארגון גדוד בצבא האדום שיגן על היהודים, שהיו אז קרבנות לפוגרומים גדולים, הוא ניגש לארגון הנוער היהודי במסגרת תנועת 'החלוץ'. טרומפלדור הקים הכשרות להכנה לחיים בארץ ועמד בראש חבורת חלוצים צעירים גדולה, שהתכוונה לעלות ארצה ולבנות בה יישובים לפי תפיסתו. טרומפלדור שב לארץ כדי לקדם מעשית את העלייה השלישית. בעקבות נפילתו בתל חי הוא היה לדמות שמיקדה את הערגה לגליל כסמל חלוצי. דמותו כגיבור הייתה אמורה גם לענות על שאלות קשות בדבר היהודים הנופלים קרבן לאלימות בלי להילחם. שאלות אלו עלו במלוא חריפותן בפוגרומים שלאחר מלחמת העולם הראשונה שהיו בעלי היקף נרחב שלא נודע כמותו עד אז. צבי ש"ץ החל בארגון קבוצות קטנות ואינטימיות בארץ בתקופת העלייה השלישית ואחריה. הוא נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר בפרעות תרפ"א, 1921.

סקירה פנורמית קצרה זו של חלוצי העלייה השנייה בגליל, חושפת את הפוטנציאל האנושי שהיה טמון בהם ובמקום התיישבותם. לא הנוף גרם להתגלותם של אנשים אלו. תבנית נוף מולדתם הייתה רחוקה. אך הגליל היה עבורם גיא חיזיון שבו ניתן להם מקום להגשמת חלומם שהפך למציאות.
אפשר לעקוב אחרי הניצנים של ניסיונותיהם של חלוצים אלו במפעלי העליות שבאו אחריהם. כישלונותיהם והצלחותיהם הדליקו את הדמיון ועוררו את חלומותיהם של אנשי העלייה השלישית שהגיעה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ניתן לראות כיצד הדמות והסיפור, המעשה ההתיישבותי והעלילה האישית של החלוצים העניקה השראה ארוכת טווח .

חיליק

בבית
-תאר פגישה דמיונית בינך היום כאשר אתה מסכם את יצירתך לבין חיליק, ילד בן עשר.

-אני ילד תל אביבי. כבר שלוש שנים שאני חי בעיר. לומד בבית הספר תחכמוני. זהו בית ספר דתי. אבא שלי היה יהודי מסורתי . לא התפלל כל הימים אך בחגים הקפיד. אמא שלי באה ממשפחה אדוקה ממש ואני מניח שמשום כך שלחו אותי לבית הספר המסורתי בתל אביב. היו לי אז חברים שהיו חברים בתנועת השומר הצעיר. הבנו אז כי להיות חבר בתנועה עומד בסתירה לרוח בית הספר. בשנים הבאות נכנסתי גם אני לתנועה . עד סיום בית הספר העממי אני וחברי שמרנו על חיי מחתרת בבית הספר. למרות שלא נולדתי בתל אביב ועליתי עם הורי ארצה את ייסורי הקליטה לא חשתי במיוחד. אמרו עלי שאני ה'סברה' מוורשה.
להתערות המהירה שלי בארץ היה כנראה מחיר : תרבותית לא הייתי מקושר עם הורי. – אכן ניתקתי עצמי מסיפור המשפחה . השתלבתי בתל אביב. נדמה לי כי שילוב זה הרחיק אותי מהורי. מאבא במיוחד. אבא אמנם עמד על דעתו ולעתים אפילו הצליף בי בחגורה אך הבין ותמך בהשתלבותי בחיי הארץ. פעם יצאתי לטיול תנועתי עם זאב חבצלת. אבא לא הרשה אך אני יצאתי. הטיול נמשך שלושה ימים. כשחזרתי אבא לא דיבר עמי שבוע ימים. למרות כל זאת אבא כיבד את רצוני, את שונותי. למרות ששלחו אותי לבית ספר דתי כשהצטרפתי לשומר הצעיר הורי לא התנגדו .

מתי התברר לך שאתה צייר ?
-התחלתי לצייר מוקדם .בגיל שש, בעיירה, אז כבר ציירתי את ארץ ישראל. שני דקלים ואוהל.
-האוהל הזה מלווה את יצירתך…
-אולי. אז בימי ילדותי רבים התפעלו מהציור. הוא היה ציוני. בהיותי בן ארבע עשרה כבר חשתי שאני צייר. אז הלכתי לסטודיו של אהרון אבני. גרר אותי לשם אריה סרטני, היום צייר בקיבוץ מרחביה. אריה נולד בעיירה בה נולדתי. הוא גם היה בקן השומר הצעיר בתל אביב בו הייתי חבר נלהב. הוא היה בוגר ממני, חבר בגדוד 'משמר העמק'. אני הייתי בשכבה הצעירה. המשפחה שלי גרה בגבעת הרצל. המרחק לסטודיו של אבני היה גדול. הסטודיו שלו היה במעונות עובדים ברחוב פרישמן. אל הסטודיו הלכתי ברגל. בבית לא היה כסף לכרטיסי אוטובוס.
-באיזה גיל עלית ארצה?
עליתי ארצה בגיל שבע. השנה היתה 1935.
– האם אתה זוכר את המקום ממנו באת ? מה זו עיר ? עיירה?
– קוטנו היא עיירה כתשעים קילומטרים מהעיר וורשה. . אני זוכר אותה לפרטיה. ביקרתי בעיירת ילדותי ב1955 בזמן השלטון הקומוניסטי . באתי לפולין עם משלחת הנוער הציונית שהגיעה לפסטיבל השלום. המון שנים יותר מאוחר, כשנסעתי לפולין עם משלחת מורים עם שמחה מנהל בית לוחמי הגטאות , נסעתי שוב לקוטנו. זיהיתי את הכיכר,את בית המשטרה, את בית העירייה, את הכנסייה ואת מקום הקולנוע. זכרתי כי בקולנוע הוצג הסרט הארץ ישראלי סברס בכיכובו של אהרון מסקין. בסיורי זה בעיר באתי לתחנת הרכבת מהצד ההפוך. הייתי צריך לעלות במעלה הרחוב מהרכבת לעיר . חששתי שלא אמצא את הדרך. אך מצאתי. נפלתי בדיוק על מקום מגוריהם של סבא וסבתא שלי. אני יודע כי הם היו בפלשתינה. בזמן מלחמת העולם הראשונה הם גורשו על ידי הטורקים. הם הביאו מפלשתינה קופסת עץ לגבינה ומילאו את הקופסה בעפר מארץ ישראל.
– האם דיברת עם הוריך על סבתא וסבא ?
– לא. לא דברתי על שורשי משפחתי. יש דברים שאדם מתחרט עליהם.
– ניתקת עצמך מהמקום ובכל זאת הזיכרון עבד.
– אבא שלי עלה ארצה לבדו ב1932. אחי הבוגר משה, אמא ואני נשארנו לבד בפולין. הוא ביקש להכין את התנאים לקראת עלייתה של המשפחה. הוא עבד בבית חרושת לודז'יה לטקסטיל. זה היה בית חרושת שהובא מהעיר לודז'. בזמן ששהה לבד בארץ אבא חסך לדירה ולעליית המשפחה. האמת היא שאני לא זוכר הרבה מאבא שלי. אני הייתי מעורה בארץ ישראל והוא עוד היה משם. לעתים הייתי הולך אתו מדי פעם לבית הכנסת ברחוב יהודה הלוי מול בית המשפט. למרות שהיה מסורתי הוא לא הקפיד ללכת לבית הכנסת באופן קבוע. כמה שזה כואב לי אני צריך להודות שלא היו בינינו יחסים של קירבה של אב לבן. בדרך כלל דרכינו נפרדו.
בשומר הצעיר
– איך הגעת לשומר הצעיר ?
– לא בגלל אידיאולוגיה אלא בגלל חברים. אני לא יודע איך הם הגיעו אך אני הצטרפתי אליהם. חייתי שלוש עד ארבע שנים במחתרת בבית הספר. לשומר הצעיר נכנסתי בהתלהבות רבה ונשארתי בו גם כשהלכתי לתיכון במקס פיין. היה לי טוב בתנועה. לא הייתי אידיאולוג. ביחסים עם התנועה היה משהו מיסטי. זו היתה התקופה היפה בחיי. הייתי פעיל מאד בתנועה. מתקופה מסוימת בתיכון הייתי גם מדריך. הייתי חבר בגדוד בשכבת תל עמל, גדוד המפלס. היה לנו מדריך אגדי אריה בינימוב (ביני) מבית אלפא מהדור של נתן שחם, של גידי אילת, קבוצה זאת הגיעה לבית אלפא. הם הגיעו לקיבוץ בשנת 1942. השתתפתי במחנות תנועתיים בכמה קיבוצים בעמק יזרעאל (פעמיים בהזורע ופעמיים בבית אלפא ). המדריכים שהיו לי מלבד ביני היו מצויינים. זאב חבצלת מבית אלפא, קוסטא ממשמר העמק, נתן קליין הוא נתן יונתן. זכור לי ביותר זאב חבצלת. הוא היה איש מורכב עתיר כישרונות. היה מדריך נפלא, צייר, איש ריקוד. הוא ניגן ושר, כתב, ממש איש אשכולות.
הקן של השומר הצעיר בתל אביב התחלק. בגדוד של ביני היו 120 חניכים. החליטו לחלק אותו. אנחנו הלכנו לקן מרכז, הם לקן צפון. ארבע שנים לפנינו בוגרי קן צפון, גדוד שדה, השלימו את בית אלפא, בוגרי קן מרכז, גדוד שדה מקן השלימו את גן שמואל. החברים בני גילי התפצלו גם הם ,אנשי קן צפון הקימו את רבדים אנחנו את סער.

-בשנת 1946 אתה בן 19 ועדיין מדריך בתנועה. מגיל 16.
– כמה שנים היית מדריך בתנועה? האם אהבת את ההדרכה? צה אתה זוכר מהפעולות?
– כמדריך צעיר הייתי נלהב. אני לא כל כך זוכר מה עשיתי עם החניכים אך הייתי פעיל. במסגרת הזו באו לידי ביטוי גם כישורי האמנותיים. בתנועה נקראתי לעשות דברים. היינו כמה וכמה ציירים. אני זוכר שערכנו תערוכה בקן. דני קרוון הצעיר ממני היה בין היוזמים.יורם קניוק הסופר השתתף גם הוא בתערוכה. המדריך שלי עודד אותי, דחף אותי. הרי זה לא היה למען עצמי אלא למען העניין. למען הרעיון וזה מה שמשך.
– הקדשתי לחניכים שלי הרבה שנים ועשיתי זאת בשמחה. בהתלהבות. חמש שנים הדרכתי בטרם יצאתי והצטרפתי לחברי הגרעין שלי. לא ידעתי מה יהיה עם הכישרון, לאן אגיע. הציור כבש את לבי ולא ידעתי אז כי אהיה ארכיטקט.

היכן היו חבריך לתנועה כשבגרו?
– בתחילה הם היו בהכשרה בקיבוץ רוחמה. הם היו מיעדים לעלות לקרקע ולהקים קיבוץ חדש. בתחילה הם ישבו במה שנקרא היום גבעת טרומפלדור בנהריה. אני הצטרפתי אליהם כשהגיעו לטרומפלדור. זה היה מחנה צבאי בריטי. הערבים פרקו אותו לחלוטין. אנחנו מצאנו את השברים בבארות שבסביבה, הרכבנו אותם חזרה והקמנו מחנה משברים. הגרעין שלי כגרעין לא נלחם במלחמת העצמאות כי הוא קיבל משימה להתיישב. כמה מן החברים השתתפו בקרבות אך הגרעין היה צריך להקים את המקום החדש. עלינו אליו באוגוסט 1948
-אז כבר הייתה רשת של קיבוצי השומר הצעיר הארץ ישראלית. תל עמל, אילון, חצור. גרעינים ישראלים השלימו קיבוצים וותיקים. היתה כבר מסורת מקומית..
– אני הדרכתי בקן הימי. קיבוץ סער הרי התכוון להיות קיבוץ ימי.
– בארץ הסיפור של הקיבוצים הימיים היה סיפור בו נאחזו אנשים כמו בן גוריון. הוא חיפש היכן ניתן לקיים התיישבות עברית ללא קונפליקט עם אוכלוסיה ערבית צפופה. בשבילו הנגב והים היו אתגר מיוחד. ברוח זו הוקמה שדות ים כמה שנים קודם. ברוח זו הוקמו קנים ימיים בתנועות הנוער.
-סער היה קיבוץ ימי עם שתי ספינות אחת נתקעה על יד שפיים. עד היום היא שם על השרטון. אז חוסל הענף. מעניין שהוקמו תשעה קיבוצים ימיים ואף אחד לא הצליח לקיים את הענף. אני חיפשתי לכך תשובה ונדמה לי כי התשובה פשוטה. אורח החיים של דייגים בים תיכון, צריך היה להתאים לאורח חיים של קיבוץ. לחיי משפחה מצד אחד ומצד שני לא התאים לאורח חיים המקפיד על פעילות לילה באסיפות, בשיחות של וועדות ופעילות תרבותית. כאשר היה 'ים טוב' הדייגים פשוט נעלמו לעשרה ימים. הקיבוץ התרוקן.. הדייגים היו בדרך כלל חברים מאד פעילים בקיבוץ גם בשטח המשקי וגם החברתי.
בין ציור לארכיטקטורה
– האם נפגשת עם אמנים? למדת?
– הלכתי לסטודיו של אבני. המפגש היה לגבי משמעותי מאד. בתנועה הייתי מתופף. נדמה לי כי גם לכך קרא לי המדריך שלי. ביני מבית אלפא. הוא שדחף אותי גם לצייר ולקשט. אהבתי את המשימות שהטיל עלי. היום הוא כבר למעלה מ90 ואני אסיר לו תודה.
בכל הפגנה או מצעד הופעתי עם החולצה הכחולה והתוף. היה מקובל שהמתופפים הולכים בשורה הראשונה.סופר לאבני שאני מתופף. אבני ביקש ממני לבא לסטודיו שלו עם התוף ולדגמן. הוא צייר אותי. לימים הוא הציג תערוכה בין העמודים הנהדרים שהיו בכניסה ל'הבימה'. העביר יוטה מעמוד לעמוד ועליה הציג את עבודותיו. שם הוא הציג את התמונה שלי עם התוף. באתי לתערוכה עם אמא שלי וראיתי את התמונה. אמא מאד רצתה לקנות את התמונה. אך היא עלתה עשר לירות שזה היה יותר ממה שהרוויחה בחודש. לא קנינו את התמונה ואני לא יודע לאן התגלגלה. ( כשנפטר אבני, הייתה לאשתו גלריה ברחוב גורדון. אני מצטער שלא ניגשתי אליה לשאול על גורלה של התמונה). דני קרוון גרר אותי לשטרייכמן וסטימצקי. אצלם פגשתי הרבה ציירים.
-איך קיבלו אתכם הציירים הגדולים? האם כפרחחים חברי השומר הצעיר?
— לא, לא היינו פרחחים. דני קרוון לא היה פרחח. אף פעם לא. התייחסו אלינו יפה. אחר כך פגשתי את יוחנן סימון שמאד עודד אותי. הייתי גם אצל מרסל ינקו. הצלחתי מאד בייחוד ברישום. הוא אפילו הזמין אותי להציג עמו ב'מקרא סטודיו', באלנבי 56 חנות שהיתה קפה גלריה. להציג עם מרסל ינקו זה היה כבוד גדול.
-עבדת ונפגשת עם כמה מהזרמים החשובים באמנות הישראלית . האם ראית עצמך מזוהה עם אחד הזרמים ?
-האמת היא אני לא חושב את עצמי היום לצייר כלל. אני ארכיטקט. חשבתי ורציתי להיות צייר אך היום אני יודע כי אמנם רציתי להיות צייר . בשומר הצעיר הייתי מאייר. הייתי בחבורה של רות שלוס . היא למדה בבצלאל ועשתה כותרות לעל המשמר. זה היה עתון מכובד שהיה במה להרבה כתבים אך גם לציירים. רות שלוס היא ציירת אמיתית. אני לא מצטער שהייתי לארכיטקט.
_ מתי הבנת כי אתה ארכיטקט ולא צייר?
-אני מרגיש עצמי ארכיטקט לא צייר. העמקתי בארכיטקטורה. אני אוהב לפתור בעיות פונקציונאליות . אני יודע שכשאני עושה פרויקט מסוים ,נותן לו את המשמעות שהוא צריך לקבל ואת הפתרונות אני יודע שאני טוב בזה. סליחה על חוסר הצניעות. מה שלמדתי אצל שמואליק מסטצ'קין האדריכל עמו עבדתי במחלקה הטכנית שהיה גם מורי הראשון, זו הצניעות. הוא היה בן אדם. אהבתי אותו מאד. היו לי אתו הרבה שעות .
כשבאת ל שמואליק מסטצ'קין היית יותר צייר מארכיטקט מתי בא המפנה ?
– לא נפרדתי מהציור ולא היתה הכרעה. לאט לאט העמקתי בעסוקי כארכיטקט והבנתי כי הציור הוא לי תחביב. תחביב חשוב. פורמלית אני ממשיך לצייר. אני רק לא מחשיב את זה כמו את עיסוקי בארכיטקטורה. אני אוהב לצייר בעיקר בצבע מים. בשמן אני כמעט לא מצייר. אני לא סובל את הצורך לשפשף ולנקות את המכחולים עם סבון וטרפנטין. אריה סרטני לימד אותי לנקות כך ביסודיות את המכחולים. זה תהליך ואני לא אוהב אותו.אהבתי מאד כאשר פתאום הופיע האקרילק. כיום אני מצייר באקרילק.
ארכיטקטורה קיבוצית
אתה עצמך היית מדריך בתנועה
– הגעתי למשרד הטכני של הקיבוץ הארצי כמדריך המחפש עבודה כדי להתקיים. אך הייתי גם בוגר בית הספר מקס פיין וגם צייר כך שנכנסתי לעבודת המשרד במהירות.
– מתי הוכתרת כארכיטקט ?
– מסטצ'קין לא הכתיר אותי מעולם. הרצון שלי לתכנן לבד גובש אצלי אחרי ששבתי מלימודי הארכיטקטורה בטכניון.
– איך הגעת ללימודים אלו ?
– הלכתי ללמוד בטכניון ב1958. עבדתי כמה שנים במחלקה . הם היו מרוצים ממני ואני מצאתי עצמי במחלקה ואז באה ההצעה שאלך ללמוד בטכניון. בקיבוץ המאוחד שלחו לטכניון אנשים צעירים עוד קודם. ביוזמת יהושע בארי מבית השיטה הוקמה קומונה של תלמידי ארכיטקטורה חברי קיבוץ שאחר כך עשו רבות לתכנון הקיבוצי. כשהגיעה ההצעה לשלוח אותי ללמוד ארכיטקטורה ביזמת שמואליק מסטצ'קין ומשה פיינמסר ראש המחלקה , היא נתקלה בהתנגדות של מזכיר הקיבוץ הארצי של אותם הימים בונים שמיר. ' אם הוא ילמד הוא יעזוב את הקיבוץ.' אני מאד נפגעתי . חבר קיבוץ אילון כליף (משה צ'יזיק ) שעמד בראש המחלקה להשכלה של הקיבוץ הארצי עמד אחרי. גם חברי קיבוצי עמדו מאחרי וכך יצאתי ללימודים.
-איך אתה מסביר את העובדה שחברי הקיבוץ שלך עמדו מאחריך? הרי הרבה יותר כואב היה לו בונים שמיר היה תומך בך וחברי קיבוצך היו מתנגדים ! האם היית נביא בקיבוצך?
– אני לא יודע. אני חש כי אהבו אותי בקיבוץ. תמיד הייתי פעיל. חבר בוועדות. בדרך בה התנהלתי השתדלתי לא לתת לדברים הלא טובים לקרות. עשיתי קישוטים לחדר האוכל לקראת פסח ושאר החגים. תכננתי בקיבוץ את חדר האוכל את הקומונה, מחסן הבגדים, . המבנה הראשון שתכננתי בקיבוצי היתה המכבסה. תכננתי גם את בתי הדירה, את המגורים שלי ושל חברי. אמנם בתי דירה לא רציתי לתכנן. אך חייבתי את עצמי לכך. פעם צריך לעשות גם את זה. הקיבוץ האמין בי וקיבל את תכניותי.
– כיצד נבנה אמון זה? האם קיימת דיאלוג עם חברי הקיבוץ ?
-יש בעיה בקיום של דיאלוג כזה. לחברי הקיבוץ קשה להעריך את עבודת המתכנן. הם לא יודעים לקרוא תכניות ועל כן קשה להם לבקר ולהדריך את המתכנן. קשה להם אפילו להבין מודל. זה שתולים תכנית בחדר האוכל לא מספיק. למרות זאת אני מאמין כי צריכים לקיים דמוקרטיה ולהביא לכך שהציבור יביע את דעתו.
– כיצד מתמודדים עם הבעיה ?
-השתדלתי לקרוא את הצרכים של החברים ולא להרפות ממאמצים להביא לידיעתם ולהכרעתם את הצעותי.
– יהושע בארי חבר בית השיטה שהיה רכז בניין בקיבוצו בית השיטה כתב פעם לאשתו שהוא בונה בתים ומאבד חברים…
-כרכז בניין הוא אמנם לא היה צריך לתכנן אלא לבצע אך אני מבין על מה דיבר. לרכזי בניין היתה לעתים בעייה קשה שהם התפתו לתכנן אך לא זו היתה כוונת דבריו אלא שמאחורי התכנון עומדת השקפתו של המתכנן ולא תמיד הוא יכול לקיים תהליך של שיחה עם חברי הקיבוץ. אני ניסיתי לא לוותר לעצמי על יצירת הגשר הזה . דלתי היתה פתוחה תמיד והקשבתי. לעתים שילמתי על כך בתכנון עמו לא הייתי שלם עד הסוף.
-לא חשבת שכל החכמה נמצאת אצלך. אתה יודע שהיו מתכננים שחיו בפיצוצים מתמידים עם קיבוציהם על רקע התכנון. היו גם התנגשויות גדולות בין רכז הבניין, המתכנן ומתכנן הנוי.
לאורך כל קורות הארכיטקטורה הקיבוצית . מתכננים ראו בחברי הקיבוץ גיבורי ההתנסות של חיים בחברה אלטרנטיבית . הם שמחו להזדהות עם חלומותיה של חברי הקיבוץ ולתכנן בהתאם לחזון זה. מצד שני המוסדות המיישבים ביקשו להנמיך את הלהבות ולהקים כפר אירופאי, מקום לאיכרים. המתכננים ידעו כי גיבוריהם לא תמיד ידעו לקרוא את תכניותיהם וקל לתמרן אותם בעגה המקצועית שהם מביאים.
– אני תובע מכל מתכנן ובודאי מעצמי יושר מקצועי. לא להיות מניפולטור. היושר המקצועי הוא לא רק חלק בלתי נפרד ממה שאתה מתכנן אלא חלק בלתי נפרד מיושר המחשבה המלווה את התכנון. אני האמנתי בצורך של המתכנן להקשיב. אם תכננתי מרפאה חשבתי שיש להקשיב לאחיות. וכך בכל דבר שתכננתי. לעתים כשניתחתי דברים לאחור הגעתי למסקנה כי טעיתי בכך שהקשבתי, שהייתי צריך לתכנן כפי שחשבתי .
-לא כארכיטקט אני יכול להגיד לך את דעתי : ההקשבה שלך היא מעשה תכנוני חשוב.
– בעיני חשובה היתה ההקשבה. צריך היה ועדיים צריך לעצב תחושה של אחריות לעתיד. מאמץ להבין. ראייה כוללת, חשיבה תכנונית. אנשים יכולים לחשוב שאני לא מקשיב. הייתי עושה הכל, מעשה כשפים ממש כדי להסביר לאנשים. באתי לעין המפרץ לחדר האוכל. הוטל עלי לשפץ אותו . את התכנון של חדר האוכל עשה שרון. הוא הסכים שאני אשפץ אותו ואגדיל אותו. הבאתי לקיבוץ תכניות, מודל, צילומים ופנס קסם. הצגתי את התכנית. היא היתה תכנית מיוחדת ושונה. הצלחתי לשכנע את החברים. אני בדרך כלל לא איש דיבורים. לא נואם גדול. העברית שלי לא כל כך טובה.אך בקיבוץ גן שמואל קיבלתי מחמאה שלא מגיעה לי. אחרי שהצגתי את התכניות בפני הקיבוץ בליווי דגמים ותכניות אמר לי חבר קיבוץ 'שמע! אם נצטרך דבר מה נזמין אותך בתור משכנע…'
-כשהתחלת לתכנן בקיבוץ כבר גובשה בו מסורת תכנונית. מבחינתך אפילו אפשר לומר שנכנסת לממסד מתכנן עם מסורת , למחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי.
– אחרי ששבתי מלימודי הטכניון ביקשתי מפיינמסר ראש המחלקה לתכנן לבד. שמואליק מסטצ'קין, המתכנן, האדריכל של המחלקה, האיש שהייתי עוזרו, היה אמנם גם ידידי הטוב אך אני החלטתי שיש לצאת לדרך משלי. שמואליק קיבל את תביעתי בלי טקסים. לי ברור שהיתה זו במובן מה פגיעה אך לא דיברנו על כך מעולם. הוא לא הראה שום סימן של זעזוע.
– כיצד ראית את עבודת המחלקה ומנהלה פיינמסר?
– פיינמסר ידע מה הוא עושה. הוא היה מנהל אמיתי. היום בהשקפת עולמי אני לא אוהב את כל שעשה אך את כל שעשה הוא עשה טוב.. הוא הכניס את האידיאולוגיה לארכיטקטורה. למרות שאישית הוא לא היה אידיאולוג ואף לא אדריכל הוא היה מנהל שהחשיב מאד את הצד האידיאולוגי. אני חשתי שלפעמים האידיאולוגיה עמדה לפנינו כמכשול. כארכיטקטים מבחינה מקצועית חשתי מוגבל על ידי שיקוליו.
יום אחד פרסמתי בשבוע בקיבוץ הארצי תוכנית לבית דירות בקיבוץ. לא התייעצתי אתו קודם. בתכנית הצעתי להגדיל את המטראז' של הדירה לעשרים ושבע מטר מרובע. ביום ראשון, אחרי פרסום ההצעה חטפתי ממנו על הראש. לדעתו לא היתה לי סמכות להציע הצעה שכזאת.
– גם שמואליק וגם אתה וגם אחרים גיבשו מסורת של תכנון בניינים, גנים, מרחבים ציבוריים, מוסדות ודירות לחברים…
– מאוחר יותר חשבתי שזה היה צפוף מדי. שהצטרפתי לקשיחות והייתי חלק ממנה. בזה נכשלתי. היו לי דברים שביקשתי ולא עשיתי זאת בגלל שהתחשבתי עם דעות והוראות אידיאולוגיות או עם דעת ציבור. אני לא תמיד שבע רצון מזה.
– הייתה בארץ גם מסורת אחרת. יצירה ארכיטקטונית סטנדרטית של המדינה, של משרד השיכון , של ביורוקרטיה תכנונית. הרי אתה פעלת בתקופת השיכונים שלעתים נפלה קרבן לשיגרה, לאחידות מיותרת ולרמה נמוכה.
– אספר לך אנקדוטה : פיינמסר עזב את ההנהלה של המחלקה האכנית בגיל 80. פגשתי אותו בבית האבות במזרע. באתי לבקר אותו. הוא אמר לי 'טוב שבאת. ביום ראשון ניגש למשרד השיכון עם המודלים.' הסיפור של הקשרים עם מוסדות התכנון הארציים מדינתיים היה כה גורלי ועתיר מתחים.
– תאר מה היו היחסים בין התנועות, משרד השיכון והמחלקות לבניה .
– לא תמיד הם ידעו מה הם רוצים. המחלקות הכלכליות של התנועות תבעו רמת הוצאות ועל כן הן חשבו כי מותר להן להנחית הוראות בדבר כמויות, שטחים, עוד מטר בנייה, פחות מטר בנייה. הם נכנסו לדברים שבעצם אסור היה להם להיכנס. אחר כך הציב משרד השיכון את המגבלות שהוא הציג והסוכנות היהודית את מגבלות התקציב והתכנון שלה. במשרדים הללו היו אנשים טובים שידעו להעריך את עבודת האדריכלים ולתת להם מרחב. אך כמה פקידים הספיקו כדי להגביל באופן קשה את התכנון. דירת המגורים שתוכננה אז כבר היתה של 27 מטרים מרובעים. ילד לא היה יכול להיכנס לשירותים כי אמא אפתה בהם עוגה. באותם שירותים היתה המקלחת והפתיליה, השירותים והפלטה המחממת . חלק מהפקידים הללו, שבעצמם גרו בוילות ולא התביישו להכתיב לנו איך לחיות.
– כאשר ארכיטקט במחלקה היה מקבל הזמנה לבנות דירות מגורים או חדר אוכל מה הוא היה מעדיף לתכנן?
– אני בוודאי הייתי מעדיף לתכנן חדר אוכל. אני יודע כי זהו חטא לארכיטקטורה. כי מה זו ארכיטקטורה ? זוהי כסות לאדם. אך אני לא אהבתי לתכנן דירות. יותר עניין אותי יותר לתכנן חדר אוכל. יותר מדי אנשים חושבים שהם מבינים לגבי דירתם. יש להם מה להגיד עוד בטרם למדו את העניין. בית תינוקות יכולתי לתכנן יותר טוב מדירת מגורים. שם חשתי יותר חופש. גם קשה היה לתכנן דירה בגלל הגודל המצומצם שהיה לה. אך בכל זאת תכננתי דירות לחברים. עשיתי זאת מתוך תחושת חובה.
– בקיבוצי שלי, בסער, תכננתי בתי דירה וצירפתי אותם לשלישיה.התכנון היה יפה אך לא התחשב עם העתיד. כשהגדילו את שטח הדירות את הדירה האמצעית קשה היה לחלק עם שני הבתים הקיצוניים. כאן התגלתה שגיאת תכנון שלי.
– האם בתכנון חדר האוכל הקיבוצי חשבת את הבית למקדש ? בניגוד לבית הכנסת היהודי במקדש לפני החורבן היה אוכל. האם מקום האוכל הקיבוצי היה מקודש ? הוא התנשא מעל שאר הבניינים והוצב גם במקום המרכזי.
– -אני חשתי כיצד חדר האוכל הופך ליותר מחדר אכילה. שהוא הפך למקום התכנסות, לתרבות , מסיבות הצגות ומופעים. ערב הפסח, הלילה הגדול של הקיבוץ כיוון לא מעט מהתכנון של חדר האוכל. אך לא היה זה בית מקדש. לא התלוו לו חרדות ואיסורים כמו במקדשים.
– עיצבת חדר אוכל בשני מפלסים עם תחושה של עלייה, עם מפלס של עלייה. למסעדה אין לעלות.

בתכנון שני המפלסים לא היתה לי שום אידיאולוגיה. רציתי שהמקום שבו אנשים יושבים יתחלק לשני מפלסים.
נסענו ללהבות הבשן . נסיעה של כמה שעות בשביל לראות בעשר דקות את בניין הספרייה שתכננת לפני שנים. למה היה לך כל כך חשוב לראות בניין זה ?
– אהבתי את הבניין הזה משום שתכננתי בו מקצב של חלונות ואת האור והצל שנוצר עליהם.
– אהבתך לקצב מאד מודגשת ביצירתך האדריכלית לפעמים אני חושב שנותר בך משהו מהמתופף של ילדותך…
– אחד הנושאים האהובים עלי בארכיטקטורה הוא המקצב. אתה רואה בניין שיש. יש בו כל מיני חורים. לפי מקצבם אתה יכול לראות כיצד המתכנן התייחס למעשה התכנון שלו. המקצב מכתיב את הישיבה של הבית בנוף. עמודים הם עניין קריטי בקונסטרוקציה של הבית אך הם יכולים להעניק לבית קצב. עמודי בית הבימה הישן בתל אביב הם דוגמה בולטת לעניין זה של קצב. עד שבא מישהו וכיסה אותם.
– איך התייחסת לנושא הגן הקיבוצי?
– עבדתי עם כמה אדריכלי נוף. בעין המפרץ, כששופץ חדר האוכל ביקשתי לטפל שנוי שמסביב. דרך הגן קשרתי את חדר האוכל לאולם המופעים שהיה צריך לעמוד לידו. האמת היא שבמחלקה הטכנית לא תמיד הבינו את הקשר בין הנוי לבין הבניין. אני רציתי שהכל יהיה קשור. אחד מאדריכלי הנוף עמו עבדתי היה המשורר ע. הלל, הלל עומר בן משמר העמק. עם משרד לתכנון נוף בטבעון עבדנו על פסל הזיכרון. פיינמסר פסל את החיבור עם נוף וסביבה. רק אם טופוגרפיה מיוחדת תבעה זאת.
אתרי זיכרון
– עצבת הרבה אתרי זיכרון. רבים רואים ביצירתך זו פסגה. כיצד זה קרה שאתרי הזיכרון בארץ נעדרי מצביאים רוכבי סוס לניצחונות אינם. גם לא רוכבי טנק או עתירי שריר. האתרים הללו משופעים בגלי אבן, באוהלים, בסמלים. כיצד קרה הדבר ? מנחם שמי בקרית ענבים יצירתו של יחיאל שמי , של דני קרוון ושלך הופכים את אתר הזיכרון לביטוי של אמנות מופשטת. האנדרטאות בנוסח הפיגורטיבי של רודן ושל האנדרטאות שקמו מלחמת העולם הראשונה, של בתיה לישנסקי ודוד פולוס, האנדרטאות בנוסח הריאליזם הסוציאליסטי, בין נתן רפפורט שהיה אף הוא חבר השומר הצעיר לבין אתרי הזיכרון שעוצבו כאן הן כה שונות.
– אתרי ההנצחה היו עבורך אתגר יצירתי גדול. האם אתה יכול לספר משהו על האהל של ביתניה עילית ?
– להקמת אתר הזיכרון של ביתניה עילית היתה תחרות של מעצבים. אני זכיתי בה. בין השופטים היה גם אבא קובנר . הקמתי את האתר ואני שלם אתו. ההד היה חיובי. לא ערכתי מחקר היסטורי מדוקדק. אך ידעתי את הסיפור. למעשה הצעתי שתי הצעות אך אחת גנזתי. אוהל ובו חרוטים שמות קיבוצי השומר הצעיר. כמעשה של שובבות ביקשתי לחרוט את שם קיבוצי, קיבוץ סער, מעל לכולם. באוהל חריץ שמלווה את המדרגות המגלה את המראה של עמק הירדן.
– באתרי הזיכרון אין בעיה פונקציונאלית . אתה לא נאלץ להציב חלונות ודלתות. יש בהם אתגר פיסולי.
– באתרי ההנצחה שלך יש מעין מכנה משותף מצד אחד מקלט, חדר, אוהל, מקום התכנסות מצד שני מצפור הפותח את הנוף, את המרחב.
– אינני יכול לנתח את יצירתי אלא להדגיש כי ההתייחסות שלי היא פיסולית ונושאית.
עם אבא קובנר
– קשרים מיוחדים נוצרו בינך לבין אבא קובנר. היכן פגשת אותו לראשונה ?
– הוא בא לאותה חנות של מסגרות ברחוב ברנר 2. שנינו הזמנו שם מסגרות. הוא ראה ציור שלי והתרשם ממה שעשיתי. יום אחד טלפן אלי : 'אני רוצה לדבר אתך'. האם נוכל להיפגש בעוד חצי שעה ? נפגשנו בבית העיתונאים בתל אביב.
– הוא הוציא מהתיק פרוגרמה של עשרה עמודים ואמר לי : 'קיבוץ עין החורש עומד לחוג את יובל חמישים שנותיו. אני לא שלם עם זה שמוציאים כל כך הרבה כסף על חגיגות. אני מציע לבנות במקום זה היכל תרבות. האם אתה מוכן לתכנן. השבתי בחיוב. התחלנו לעשות סקיצות. הוא משורר , איש אמנות, יודע מהי צורה, חלל , צבע. הוא היה מנוסה מבית התפוצות.. הוא ידע לבקש בדיוק את מה שהוא רוצה. היה בינינו דיאלוג מתמשך של כמה פגישות. הוא היה המזמין הכי מעניין שהיה לי. עשיתי את תפקידי כמו שצריך לעשות עבודה. אך אבא קובנר לא הצליח להתגבר על ההתנגדות בקיבוץ שלו. הסברנו לחברי הקיבוץ את הפרוייקט אך הם העדיפו לבנות היכל ספורט…
– אבא קובנר ביקש ממני להיות בוועידת ההיגוי ל'בית תנועות הנוער' בגבעת חביבה. אז הוא היה כבר חולה ובקושי דיבר. בתחרות לפרוייקט זכה האדריכל דן פלג.
כאשר עמדנו במפלס הגבוה של חדר האוכל של עין המפרץ הבנו משהו לגבי יצירתו של חיליק. לא היה חשוב לו מי ישב למעלה ומי למטה. לשני המפלסים ולמדרגות היתה משמעות אסטטית ורוחנית גם יחד. הן ביקשו התעלות, נקודה ממנה אפשר להשקיף, לחוש גם במה שהוא מעבר לגשמי.
–

________________________________________

הקשרית

רבים רבים רואים בפטירתה של חווקה סיום פרק בחיים. הפגישה עמה הטביעה חותם. לא מנהיגת ציבור, גם לא משוררת ששיריה מושרים וחוזרים. קשרית. לתפקידה הוכתרה בימי זדון.אז היא עשתה מלאכתה תוך סיכון והתחפשות. הביאה את בשורת הלוחמים אל מחוץ לגיטו ואת צלקות האדישות אליו. בעיני רבים היא נותרה קשרית. היה משהו באישיותה שהצליח לקשר את הזמן ההוא אל התקווה המפוכחת של ימינו. אז העריצה את שותפיה הגדולים ממנה, את אנטק וצביה שהעזו לאהוב בזמן אפלה, את יצחק קצנלסון שהעז לשיר ולגייס הומניזם בעת חורבן. היא היתה קשרית של בשורתם התובעת בעת התפוררות מוחלטת. אז היא היתה הצעירה שבחבורה . אהבתה הבלתי נכנעת היא שגזרה עליה לספר, להעיד, להיות קשרית לצעירים המתחלפים לנגד עיניה.
עבדתי אתה ואני זוכר שכשאמרו לי כי היא תבוא לעזור לי ולתלמידי ותלווה אותם בתהליכים הפסיכולוגים שהם עוברים, לא האמנתי למשמע אוזני. האם יכול להיות מישהו שבא מהחבורה הלוחמת בשואה כדי להיות דייג אורות חברתי ואישי ? האם לא מספיק שתלמידי פוגשים בי וחרדותי ? כבר בפגישתנו הראשונה היא הפתיעה אותי ביכולתה לשמוח. אני יודע שלא הייתי יחידי בהתנסות המיוחדת הזו . ההיסטוריה אותה חיה באינטנסיביות כזו הכאבים האינסופית אותה צברה לא הוסיפו לה טיפת מרירות, לא נעלו אותה לרגע. היא היתה מסוגלת לחיות את טל נעוריה ולהתחלק אתו.
כשכתבתי על יצחק קצנלסון ראיינתי אותה על ימי התיאטרון של המטבח בגיטו . קצנלסון הקים אותו ובו היא שיחקה היא תפקיד מפתח. כמה התרגשתי לקרוא את ההספד שהוא כתב על חווקה בויטל בביטחונו כי נרצחה.
מכל התהליכים אותם עברה , מכל פרקי ההיסטוריה הכובלים והאכזריים היא ידעה להציל דווקא את הילדיות, את הספונטניות, את הכישרון לקבל ולתת אהבה. את כישרונה זה היא ידעה להפוך לגלאי של מצוקה וכאב, לתביעה מחייכת לתיקון , לאמונה באנשים הצעירים היכולים לצאת למסע אל הנראה כבלתי אפשרי. היא היתה ביקורתית אך ביקורתה לעולם לא היתה משתקת. תמיד הצליחה לקרוא קריאה של ילדה שובבה שלא מוכנה לכזב המועך. תמיד חשה להודיע על הצו של חגיגת החיים, בכל הנסיבות בלי להתחמק מאחריות.
בשנים האחרונות הרבתה להיפרד. להצביע על הזמן החולף. היא דיברה על כך בלא מעט אירוניה. אך היא לא האמינה במוות. 'נצח קר אני מושיט לך את לשוני החמה' אמר ברנר וזו היתה אמירה שהיא אימצה בחייה.
אני רואה אותה בקרב חניכי תנועת הנוער בארץ מקשרת אותם בלי מסיכה, בלי זיוף לימים נוראים ולמפעל התיקון התובע כל כך אך המוליד אחווה המשמחת את הלב.

עם ויטקה קובנר

מפגשי הראשון עם ויטקה התקיים בנסיבות שהתמיהו אותי. אמנם קיימתי עם אבא קובנר מספר שיחות וראיתי עצמי כמאמין בו וביצירתו אך לא הבנתי מה הניע את המשפחה לקרוא לי לצלול בעיזבונו ולערוך ספר מדבריו. את התשובה לא ידעתי אז וקשה לי לדעת היום. תהיתי על כך. מה שהפתיע אז לא פחות היתה העובדה שלא צורפו לפניית המשפחה אלי שום תנאים, שום הצהרת ציפיות. הפניה לוותה בשתיקה גדולה. לו לא הייתי פונה להיפגש עם ויטקה היא היתה יכולה להשאיר את עריכת העיזבון ללא שיחה עמה. השתיקה הזו היתה מעין מבחן לו לא הייתי מוכן. דווקא כמי שהכיר את האמון של אבא במילים הבנתי כי יש משהו בשתיקה הזו של ויטקה . חשתי לחץ ואחריות כבדה.
כשהתקיימה לפי בקשתי השיחה עם ויטקה היא רק הדגישה את תחושתי. היא סיפרה בהתנצלות שקשה לה לספר על פעילותה ועל פעילות חבריה בימי השואה.היא התנצלה על כך שהיא מספרת . היא טענה כי אין זה התחום שלה . היא הוסיפה כי עם מותו של אבא נגנז מעיין המילים . אך הוסיפה כי היא נאלצת לספר רק כדי לא לתת לשיכחה הזוחלת ולמיתולוגיה המזייפת להשתלט.
בשיחה בינינו העלתה ויטקה את שאלת המתח בין אבא קובנר לבין קלמנוביץ. קלמנוביץ שהיה איש רוח בוגר בוילנה נבחר על ידי אבא קובנר להיות שותף בסוד המרד המתוכנן. אני מניח כי אבא קובנר חיפש בקלמנוביץ משענת רוחנית תומכת בקהילה היהודית הבוגרת. הוא חשש כי המרד המתארגן על ידי בוגרי תנועות הנוער לא יתקבל על ידי החברה היהודית בלי תמיכה של אנשים בעלי סמכות מוסרית בקהילה. קלמנוביץ נבחר דווקא משום שהיה בעל סמכות כזו. אבא האמין בקלמנוביץ אך להפתעתו זה התנגד בחריפות למרד. הוא ראה במרד מעשה של התאבדות הסותר את החובה להישרד עד יעבור זעם. העימות ביניהם היה קשה. הוא הונצח ביומניו של קלמנוביץ שהתגלו אחרי המלחמה ופורסמו בתמיכתו של אבא קובנר למרות הדברים הקשים שנכתבו בהם. ויטקה דיברה בנושא זה בפליאה על אבא. היא שאלה מדוע היה לו כל כך חשובה עמדתו של קלמנוביץ ? מה זה היה כל כך חשוב? הרי העיקר באותם ימים לא היו המילים אלא היתה הפעולה. המעשה. מתוך דבריה הבנתי את תחושתה היסודית: האמת צריכה להיחשף על ידי המעשה. על ידי מה שאין המילה אומרת . היא האמינה בכיסוי של הלשון ולא בגילויה, היא האמינה בגילוי שבפעולה ולא בכיסוי שבה. המפגש שבין אבא לבין ויטקה נראה היה לי עתה כמפגש בין העולם שנברא במילה לבין המילה הנולדת במעשה היוצר.
מישהו אמר כי בעיית האצולה היא תביעתה לרווחה דווקא כאשר אבד תפקידה. המתבונן בדרכה של ויטקה יגלה עד כמה היא מייצגת אצולה מחויבת שאינה תובעת לעצמה רווחה או שלטון. אליטה מחויבת היודעת כי סמכותה תתקיים רק על ידי מעשה של נתינה לשמו . ויטקה הפנימה אתיקה של חלוצים ושל מורדים בשואה המאמינה בניווט בזמנים של אי וודאות וכאב. היא האמינה כי יכולות לקרוא מצבים ללא מוצא לא מעניקות הנחות או תירוצים . הן תובעות . זו אתיקה שלא מטשטשת את ההבדלים בין אהבה לרחמים עצמיים. היא מבוססת על מעשים משחררים, על היחלצות מכזבים נוחים ומיתולוגיות המסתירות סדקים פנימיים.
כשביקש אבא בסוף מלחמת העולם לצנוח בגרמניה לפעולה גדולה של נקמה טענה כלפיו ויטקה שהוא מסתיר רצון להתאבדות האסור מוסרית . היא ביקשה לקרוא את האמת הגנוזה בהעפלותיו המילוליות והאמנותיות של אבא ולא לתת לו ליפול ברשתן המשכר. דומה כי המפגש ביניהם התקיים בסוד של דיאלוג אמיתי בין המילה והמעשה. הרי מילותיו של אבא תמיד הלכו על סף התהום ולא הסתירו את קיומו. הן לא פיזרו את אבק החורבן אלא תבעו לחלץ ממנו אבנים לבניין. ויטקה הבינה כי דווקא לפעולות הבלתי מילוליות של האדם יש כוח חשיפה . גם המעשים יכולים להיות חמים וקרים. משדרי קסם של פגישה וקור של בדידות . לא החיבוק קבע את החום והקור של ויטקה אלא הידיעה של הקרובים והרחוקים כי היא תעשה הכל כדי למנוע נפילה. באמונה זו בפעולה היא שידרה את אהבתה. היא חיבקה במעשים. תביעותיה היו מעשה של אמונה. אני מניח כי הדבר לא היה תמיד פשוט. לא תמיד האנשים היו יכולים לקרוא ולקבל מסר שכזה. אני מאמין כי דווקא השוני בין ויטקה ואבא הוא שיצר את עומק ההבנה ביניהם.
ויטקה שוטטה בעולם שאיבד את צלם האדם ועמדה היא פוצצה רכבות, הסתירה אנשים , שדדה מזון כשהיא מנווטת בהעזה בין שונאים לרוצחים . בכל נדודיה והרפתקאותיה שמרה על כבוד אנוש ועל חברות עד מוות. בימים ההם ויטקה נדדה, התחפשה, העלימה מסמכים ובלעה ניירות. העולם התגלה אז כזירה עוינת . ויטקה פעלה בו מתוך אינסטינקטים של קיום אך מתוך אופק מוסרי.
כשהגיעה ארצה טעמה תקופה של ירח דבש : פעולה שהתגלמה בבניית בית ובשיכרון של עבודה בטבע. הפעם הזירה היתה זירה שהבטיחה הד אוהב, מבין ומשתף. פעילותה היתה גלויה, מתלהבת. אולם כעבור זמן קצר מדי החלה תקופת מחלתה. זו עקרה אותה לפתע מתנועה ,ממעשה. במצור זה על תנועותיה הסביבה התמלאה בחברים, בשפיות, באהבה . ויטקה הכלואה במחלתה החלה את נדודיה ופעלתנותה בתחום הלימוד. שם גילתה את הרעב הרוחני שתמיד ליווה את פעלתנותה , אותו רעב שאיפשר לה קשר של שווים עם אבא כאיש המילה והרוח. אז החל החיפוש אחר המעשה המחנך. לא המעשה הקולקטיבי אלא העזרה ליחידים. ויטקה נפגשה עם התלמיד המתקשה . ניסיון חייה יכול היה להעניק לתלמידיה דרך, תקווה . היא פגשה את תלמידיה כשהיא פותחת להם נתיב לאחריות משחררת. דומה כי דרכה כפסיכולוגית נשאה לא מעט את תכונותיה האנושיות . המפגש שלה עם הפסיכולוג שטרן העניק לה אפשרות לגלות אנשים לא דרך הפנקס המילולי של פרויד. היא מצאה לעצמה ולתלמידיה נתיב אלטרנטיבי בלתי מילולי לגילוי עצמי המאפשר בנייה עצמית. מן העוד לא אל אופק הנבנה צעד אחר צעד.
בדרכה הארוכה כמטפלת ופסיכולוגית היא המשיכה את דרכה מימי נעוריה. הפעם לא כאישה צעירה ונלהבת אלא כאישה חכמה השואבת מניסיונה הטראומטי, מן הזיכרון המעצב, מכוח המרד האוהב את היכולת להתייצב עם אנשים צעירים לקרב הבלתי מסתיים על עילויו של האדם. הלימוד היה למתודה לגילוי כוחות נפש , לחיזוק יכולת הצמיחה וקבלת האחריות העצמית.
בלוויה של ויטקה ראיתי אנשים צעירים מתאבלים. הם נפרדו מדמות מופת שהעניקה להם השראה ודוגמה אישית לה הם חותרים כחלוצים , כמחנכים.

בארץ ישראל אנחנו חוגגים תמיד התחלות. אנו מניחים אבני פינה, אנו מקדישים בניינים חדשים, אנו פותחים כבישים, חונכים מוסדות, מייסדים תעשיות. אנו כבני הנעורים עם כל הסערות והתשוקות של צעירים. מזלנו הטוב שבתוכנו אלו שהלכו כבר דרך ארוכה מעבר להתחלות. הם לדידנו המייצבים, משקלי הנגד, וימי ההולדת שלהם הם התמרורים הזוהרים בדרך היגעה שלנו מן ההתחלות אל ההישגים. הם אוצרים את המחויבויות של השוליות לאידיאות ולבעלי המלאכה של הרוח מחויבויות שיהפכו לאומנות.
כך דוקטור איטינגון היקר קיבוץ הגלויות נהנה מחברתך שלוש שנים בציון. אנו מודים לך שהבאת אלינו את הדעת הבשלה, המוזנת על ידי הגאון שעיצב את הזמן לארץ ההתחלות והיא המכשירה אותנו להתבונן בעצמנו מבחוץ ומבפנים. אנו מעריצים אותך בגלל כוחך לשאת אותנו בזרם של המחשבה המודרנית המציפה את השברים האפלים במיקרוקוסמוס בו שוכנים בעולם.. אנו מחזיקים לך טובה שאתה מחזיק אותנו מודעים בחברות הבלתי ניתנת להפרה של כל בני האנוש בלי אבחנה של גזע לשון וגורל. אנו לוקחים על עצמנו ללכת אחריך כמדריך, אנו מכבדים אוחתך כמורה, אנו מעריצים אותך כאזרח וכמלומד. אנו מתפללים שתוסיף עוד שנים לשלושת השנים שאנו חוגגים לך, ובהן תמשיך להאיר את אור חכמתך על ארץ ההתחלות עד שנוכל להגיע להישגים אליהם אנו חותרים ושואפים.

הולכת לקיבוץ \ אביבה זמיר

ספרה הקטן של אביבה זמיר 'הולכת לקיבוץ' הוא ספר מאיר עיניים.
אביה של אביבה זמיר היה בן של מהגר יהודי מליטא שהגיע ללונדון. הוא התחנך באנגליה , העריץ אותה והרגיש כי גם בשמה הוא עולה ארצה כציוני. בעצת וייצמן הוא הופך לפקיד בממשלת המנדט ומוצא עצמו כראש מחלקת העלייה של ממשלת ארץ ישראל הבריטי בשעותיה המכוערות ביותר. יהודי הממונה על סגירת השערים של ארץ ישראל . הוא התבקש על ידי המוסדות הלאומיים של היישוב להישאר בתפקידו כדי לפרש את הגזרות בדרך מקילה שתאפשר להעלות הכי הרבה עולים במסגרת חוקית . אל מול ביתה של הנערה הפטריוטית מתארגנות הפגנות נגד המחלקה שאביה מנהל. אחיה של אביבה מורד ומבקש להיות איש ההגנה אך נדחק ממנה מטעמים של פוליטיקה גבוהה המבקשת להגן על מעמדו של האבא . הבן שלא יודע את סיבת הרחקתו מפעילויות ההגנה מצטרף לאצ'ל…
אביבה זמיר הולכת בנתיב של תנועת הנוער ומגיעה לחבורה העומדת להקים קיבוץ . גם כשהיא מזדהה עם הרעיון היא לא עושה לעצמה הנחות , מהרהרת ללא קץ על מקומה ועל חייה, מסרבת לכבות את תודעתה ואת אהבתה. שומרת על חירותה. ההליכה לקיבוץ לא מתרחשת בהארה, בקולות וברקים של התגלות אלא בעבודה קשה של האישיות הנתקלת בבעיות רבות . כצעירה היא פועלת בימים דרמטיים במיוחד. מאמינה בלי לחטט תיאולוגית בגילוי שהיא מגלה שעיקרו הוא גילוי של אנשים בדרך, של חבורה.
כאישה צעירה היא מוצאת את עצמה בשליחות באנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה, היא מגיעה להיות אלחוטאית הסודות המעבירה מסרים בין הארץ ללונדון . היא ממלאת את שליחותה בנאמנות.אך כרגיל אצלה במשך כל חייה היא משלבת בשליחותה חינוך. היא מתחילה דרך ארוכה של עבודה כמחנכת הפתוחה לפסיכולוגיה.נוגעת בייעודה בלונדון היא עובדת עבודה בצוות של אנה פרויד חלוצת הפסיכולוגיה לילד . היא פועלת עם 80 ילדים מגילים צעירים בנסיבות המלחמה. כאן יקום מוסד חלוצי לפיתוח טיפול פסיכואנאליטי בילדים. אביבה זמיר מתקבלת כעוזרת לאנה פרויד כי היא חברת קיבוץ. אנה פרויד תבקר בארץ ותהיה בעלת השפעה על החינוך בקיבוץ.
כשאביבה זמיר שבה לקיבוץ הוא נמצא ברחובות נתון למפעל סודי תת קרקעי ליצירת נשק.להגנה. מה שנקרא 'מכון אילון' למרות שהיא יודעת את הסוד הרוחש מתחת לאדמה היא לא מהפועלות במפעל התת קרקעי היא מחנכת בגני הילדים של הקיבוץ על פני האדמה.
חבריה לוחמים במלחמת העצמאות.פצע נפילתם מלווה אותה. היא תישאר אשת החינוך המשותף ונאמנה לשיטתו אך כואבת את כאבה כאם בלינה המשותפת.
האוטוביוגרפיה הקצרה כתובה ללא יומרות, ללא ווידויים מפוצצים, אך לא מסתירה דבר. יודעת את אמנות הרקמה של שאלות ותשובות. מוצאת דרכים בהן ללכת בנתיבי מפעל שלא ינעלו אותה אלא יפתחו לה שערים . יש בו צלילות, צניעות והכרת הערך של הדרך שעברה. כאן ניתן לראות כי לעתים העדר היומרה רק מדגיש את יופי ההרפתקה ואת הפתיחות הנפשית .
היא משרטטת רקמה עדינה של אנשים הערים לדורם, דור של המלחמות הגדולות והעימותים הקטנים, דור בו ערכים שונים מתכתשים זה עם זה ומבקשים לשווא השלמה. טוב להיווכח שיש הפועלים להיענות לקריאותיו של דור קשה אך שומרים באינסטינקט שהמבחנים החשובים לא יטרפו אותם ולא יהפכו אותם לסוגדי קרבן. . .

מוקי צור

כמה מהנחות היסוד של ההדרכה באתרי שימור.

אתרים לשימור נולדו מתוך תחושה שיש לזכור. שיש לעצור את שטף הזמן ולהתבונן בפרטים מסוימים, במקומות מסוימים, באנשים שאינם עמנו. ההנחה היא שגיבוריהם האמינו ברעיונות והקימו מפעל בזמן עבר אך יש ערך בפגישה שלנו אתם היום. שימור אתר והקפאתו בזמן נעשה מתוך אמונה שדברים יכולים להיחלץ מהמסגרת של תקופתם ולהיות בעלי משמעות. ולהעניק משמעות לתקופות ולאנשים החיים בתקופות אחרות. כמו שתחנת הרכבת יכולה להפוך למוזיאון וכנסיה לאתר ביקורים מטעמים אמנותיים . יש ערך לשימור מקום כדי לזכור שערכי תרבות אינם רק בני זמנם וכי הם מקיימים דו שיח מתמיד עם הדורות שבאים אחריהם. אתרים נשמרים מעבר לערכם הנופי או הבנייני כמקומות שאנשיהם חוללו מעשים שהם חלק מהסיפור הרחב או משום שביטאו חלום העומד בשינוי צורה על סדר יומנו. האתר מביא לאור הזרקורים רגעים ומקומות , אנשים ועלילות כה שונים מהחיים אותם אנו חיים היום אך יש בכוח השוני להאיר כמה וכמה פרטים ותהליכים המתרחשים כאן ועכשיו. גם כמה מטרות החיות בסדר יומנו הפנימי נפשי בהווה במיוחד כאלה המכוונות לקראת הימים הבאים.
בהרבה מקרים האנשים ששמרו על האתרים ובחלקם אף הפכו אותם לאתרי שימור חושבים כי המקום והסיפור אותו הם משמרים הם המרכזיים בתולדות הארץ והעם. אך גם מפתחי אתרים אחרים חושבים כמוהם והסיפורים לא תמיד משלימים האחד את השני או תומכים אחד בשני.יש אתרים שנבנו על ידי אנשי העלייה הראשונה ויש על ידי אנשי העלייה השנייה והשלישית לכל אחת מהן סיפור שלא רק אינו מסכים עם סיפור אחר אלא מתנגשים עמו. יש אתרים המייצגים יחידה צבאית או אדם וסיפורם לא רק שונה אלא גם נתון בוויכוח.
אתרים יכולים לייצג אירוע, מקום , קבוצות אנשים , דרכי פעולה או תחום כמו חקלאות, ביטחון, חברה, תרבות. לעתים קרובות האתרים מהווים תגובה למה שהיזמים להקמתם רואים כהשכחה, הדרה, ניסיון לערוך פוטש היסטורי שישכיח את הקול המיוחד או ההשתתפות של האתר והאנשים בסיפור הכללי. הנודד מאתר לאתר יגלה גיבורים שבאים מתקופות שונות , מזרמים שונים, סותרים זה את זה, כועסים זה על זה . המבקר בן ימינו יזדהה עם חלק מהאתרים, יכעס על אחרים, ינסה להעלים חלק מהקולות. האפשרות שביקור באתרים שונים יביא לספקנות ולתפישה של נרטיבים שונים המרוקנים זה את זה היא אפשרות מסוכנת. גם זו שתהפוך את כל הסיפור לפולקלור נוסטלגי מרוקן מהחזון ומהמטרות של האנשים שהיו ופעלו באתר. המדריך צריך להיות מסוגל לשבץ את הסיפור המיוחד של המקום בו הוא מדריך לחלק מסיפור מגוון, עשיר, בעל קולות רבים המייצג רב-קוליות שהיא חלק חיוני של הדמוקרטיה הישראלית. צריך לזכור כי האתרים מטופחים על ידי המדינה מתוך הנחה כי סיפורה של המדינה הוא סיפור רב קולי המאפשר דיון ציבורי רחב. על המדריך להיאבק נגד פולחני הערצה או הוקעה המשתיקים קולות.
ההדרכה צריכה להניח כי גם אם המבקר יבקר בכל אתרי השימור הוא לא יוכל להתוודע לכל הסיפור. יש תקופות שאינן בונות מקום שניתן לשמר. יש תקופות דלות תרבות חומרית ועשירות ביצירתיות ובסיפור. יש תקופות שלא גילו את סיפור האנשים שחוללו תמורות חיוניות ומלאות השראה אולם לא נמצא הכוח והאמצעי לשימורן משום שלא בנו ארמונות וכוח כלכלי מספיק, שלא היו קרובים למנופי השלטון. ההדרכה צריכה להדגיש את אותם חיילים אלמונים כחלק בלתי נפרד מהסיפור שהאתר הוא חלק ממנו.

ההדרכה צריכה להישמר משתי סכנות. האחת הרואה במדריך רשם קול הפולט טקסט שיכול ואולי צריך היה להיקרא על ידי שחקן מקצועי באולפן ולעבור למבקר דרך אוזניות מתוך דאגה לאקוסטיקה נאותה. גם אם אין אזניות ואין שחקן המשדר את הדרכתו דרך אזניות ניתן לבנות את ההדרכה כאילו היתה זו תחלופה זמנית לאזניות כאלה. גם אם הטקסט יהיה המושלם ביותר והקריינות נפלאה אין הם יכולים להחליף את המדריך כנוכחות אנושית. אין הם יכולים לבא במקום הדיאלוג האנושי בין המדריך למבקר. גם אם המבקר היום יכול לשלוף את מחשב הכיס שלו ולקבל את כל האינפורמציה אין הוא יכול למלא את מקומו של המדריך באם המדריך ממלא את תפקידו. על המדריך לראות את קהלו ולא לפלוט באופן סטנדרטי נוסח אחיד ושוחק. הוא צריך לאפשר דיאלוג לא רק בין המוצגים לקהל אלא לשתף את אישיותו ואת דרך חייו.

הסכנה ההפוכה נעוצה ברצונו של המדריך לקיים דיאלוג עם המבקר בלי לשים לב כי הוא מציג מקום, תצוגה, סיפור מיוחד. במקרה כזה הסיפור של הביקור באתר למעשה מיותר. המבקר יחוש כי האתר מהווה רק תירוץ לביטויו העצמי של המדריך.
הצורך במדריך אינו כמו הצורך בקופאי הסופרמרקט וגם לא במרצה באוניברסיטה. הוא החלוץ הפותח דרך למבקר , מעשיר את חוויתו ולעתים מהווה חלק בלתי נפרד ממנה.
על המדריך הנמצא באתר עשיר פעלולים וחוויות לנווט לחשיבה ובאתר דל פעלולים להעמיק את החוויה של המבקר.
כדי לקיים הדרכה עשירה על המדריך ללמוד תוך כדי הדרכתו. לעתים קרובות הקהל המגיע יכול להיות מקור להעשרת הידע של המדריך כי חלק מהמבקרים הם גם עדים לאירועים הקשורים באתר או שהם יכולים לייצג משפחה שמישהו מתוכה היה ופעל במקום.
כל תקופה ותקופה משאירה בחלל סיפורים ידועים ומשכיחה אחרים. עבודתו של המדריך מבוססת על ההנחה כי יש סיפורים הידועים חלקית שהמדריך יכול לנצל על מנת להעלות דילמות המחייבות את המבקר לנקוט עמדה, לחשוב. אולם במקומות אחרים ובזמנים אחרים הסיפורים נשכחים ואי אפשר לבנות על כך שיודעים אותם כדי להעלות שאלות ופרשות דרכים. במקרה הזה על המדריך והאתר לספר סיפור לפני שמשחזרים ומעלים דילמות המחדדות את השיפוט המוסרי של המבקר.
הצורך של האתר לקיים עבודת העשרה חינוכית מחייב את מדריכיו להזדקק לאמצעים נוספים להדרכתם. הם יכולים לקיים תיאטרון משחזר תמונות ודילמות, פעילות אמנותית, לשיר שירים , לפתח צילום.לשחק משחקים. חשוב שהמבקר יחוש שהמדריך פועל בראש גדול. שהוא מתייחס אל המבקר ברצינות גם אם המבקר הוא אורח לרגע.
יש חשיבות לכך שיהיו גם מדריכים שיכולים להעיד על ניסיונם הם בפרקי חיים המקבילים למוצג באתר בו הם מדריכים. להעשיר את עבודת ההדרכה שלהם גם מחוץ למסגרת האתר.
פרק מיוחד הוא ההדרכה לילדים. כאן חשובה במיוחד הפעלת הילדים, המשחק, השיר, העבודה. כאן עיקר המאמץ הוא במסירה פעילה של הסיפור הכולל בתוכו אמנם שאלות חברה ויחיד, דילמות מוסריות ותחושת ערך לרגעי הכרעה אולם בעולמם של הילדים אלו צריכים להיות יותר סמויים מן העין. עליהם להתגלם בעלילה ובמשחק.
כדי לקיים את התשתית החינוכית הדמוקרטית של מפעל שימור האתרים יש להעשיר את השפה של מדריכי האתרים על ידי מפגשים של מדריכי אתרים שונים, מפגשים שיעשירו את הידע, יפתחו את הדיאלוג ביניהם , יוכלו לראות את המפעל בפרספקטיבה של חברה הנבנית מתוך התמודדות עם צמיחה תרבותית ורגישות מתמדת לתיקון .במפגשים הללו יוכלו המדריכים גם להעשיר את עצמם בכלים חינוכיים להדרכה במוזיאונים אך גם להיווכח בגיוון הרב ובמתח בין הסיפורים השונים. זוהי תוכנה של דמוקרטיה אמיתית המכבדת את ערכן של דרכים מגוונות , המחדדת הבדלים ומעניקה ערך להתמודדות ביניהן. המודעת לפרובלמטיקה המלווה את חיי היחיד והקהילות בתוכה.

בדגניות התעוררה שאלה גדולה : איך גזבר צריך להודיע לחבר שלא יסתפר ? המצב בקופה היה קשה אך החבר חש כי גם מצב השיער קשה ויש ללכת לטבריה על מנת לערוך שיפוצים דחופים. .
המסורת שעברה בין הגזברים היתה כי יש שלוש דרכים להגיב על פנייתו הפרועה של החבר.

דרך ראשונה :
בא נראה את מצב השיער שלך. (התבוננות עמוקה )…לא. השיער שלך לא זקוק לתספורת . (מסר סמוי: מה אתה מביא את שערך אל הסבך של בעיות קיומנו ? ) . רגע של שתיקה נוקבת. כשבאמת תצטרך נבוא לעזור לך ולעת עתה…
דרך שנייה :
אין כסף. אני במצוקה כל כך קשה ואתה מבקש להסתפר ? האינך מבין את מצב ההתיישבות העובדת הנאבקת על קיומה ?
דרך שלישית :
שמע אתה ממש צודק. מצב שערך ממש שערוריה !איך התאפקת עד הלום ? הרי לשם כך נולדה הקופה של הקומונה! שם בקומה השנייה במשרד יש שולחן עם מגרות. במגרה השנייה נמצאת הקופה המשותפת. עלה לשם וקח את אשר נחוץ לך.

החבר עולה פותח את המגירה ואין בה כסף.

איך שומרים על כבודו של החבר במצב של מצוקה ? ואיך שומרים על כבודו במצב של רווחה ? ואיך שומרים על כוחו של הגזבר לנשום ?

היו בקיבוץ שיטות שונות .
הנועזת שבהן היתה שיטת הקופה הפתוחה. הכסף של הכלל היה מוכן לשירות הכלל. כל אחד היה צריך להחליט מה הם צרכיו ועד כמה הוא יספק אותם מקופת הכלל.
ומי מחליט מה הוא צורך לגיטימי בתקופה מסוימת ? האם כל חבר, האם כולם יחד? האם הצרכים שונים לכל אחד או משותפים לכולם או שחלק משותפים וחלק מחולקים לכל אחד ?

אוכל יש לתת לכולם..האם לכולם אותו תפריט ? ומה עם הילדים? מה עם החולים והעובדים עבודה גופנית קשה? ומה עם האורחים? ואולי הפטנט הוא הגשה עצמית שכל אחד יוכל לקחת מה שהוא רוצה? ייקח הרבה וימלא את הכלבויניק על גדותיו.
ומה עם מי שמתגעגע לאוכל של אמא שבאה מהאימפריה האוסטרו הונגרית או מתימן ?
"לכל אחד לפי צרכיו' כשמרקס הזקן כתב על כך הוא ניסח את הדברים קצת באירוניה. 'לפי צרכיו' לדעתו זה יהיה בזמן האוטופי. אך מה עושים עכשיו ? הנה הגיעה עת ההגשמה ואיך מגשימים ? לעתים קרובות הדבר נראה כל כך מסובך שגסות הרוח מנצחת. היא משרתת כל שיטה. היא אוהבת להציף בכאבים אך לא בכאבים לשם ריפוי אלא בכאבים מתוך ייאוש מריפוי. והפשרות האלימות שהולכות על פי הרוב או על פי הממוצע אינן תמיד טובות . לפעמים דרך אמירת 'אנו לא יכולים' או 'בקופה אין כסף' מחזקת ולעתים מחלישה. לעתים היא מוסיפה בטונים שלה אמירת משנה שאליה מאזינים באמת (- אתה ננס וקטנוני. -אתה גדול ומתחשב).

מסורת זו הסבוכה כל כך עוברת מדור לדור. זה הדור הצורך חצילים וזה הדור הרוכש בתשלומים מסכי טלוויזיה ענקיים. זה הנזקק לסירי לילה וזה המודד את גודל גינתו. זה המתנדב לשליחות נעלמה וזה הרוכש רכב מנהלים קדורני.
לא מגיע לך !
אין. פשוט אין !!
לך למגרה ותיקח את מה שאין.
ובינתיים. אין מקום להתייאש. רק לחגוג את היופי האנושי בריבוי גילוייו.

עין גב בת שבעים וחמש מבקשת לספר לנכדיה סיפור אגדה מתמשך ובו סיוטי מלחמה וחלומות של שלום. בו עבודה קשה של מי שהעז לצאת ממצרים . של מי שמצא עצמו בעבודה ולא משועבד. של מי שלא חדל לשאול קושיות ולא קיבל תשובות מן המוכן. של מי שטבל יותר מפעם אחת באגם הנקרא ים.והלך וטולטל על ידי השרקיות הזועפות. של מי שהקשיב לקולות הרועמים של חזון ואתגרים ונרדם על שפת התקנון. של מי שירד למקלטים וישב בחפירות ובנה לו בית. של אהבה גדולה העומדת על הר נבו ולא שוכחת כי עליה להמשיך במסע המתמשך ולחצות את הירדן אל ארץ חדשה הקוראת ליצירה ואחווה צעירה. פעם חושפת ציפורניה אך לא שוכחת את שירתה. שבעים וחמש שנים וסבתא עין גב תקבל ברכת פסח : אביב נצחי היודע את שטפונות החורף ואת חום הקיץ. אביב נצחי ברוך גשם המעלה את הכנרת ומברך את הטל המשקה את השורשים.
שבעים וחמש שנים וסבתא עין גב תקבל ותעניק את ברכת הפסח : אביב נצחי היודע את שיטפונות החורף המעלים את הכנרת ואת חום הקיץ. אביב נצחי הפותח בברכת הטל המשקה את השורשים.

שרה ומרדכי טמקין

מגדות הנהר הגדול שט אל ערב המשך הפרת והחידקל אשר בקרבת המפרץ הפרסי, אני כותב לכם כעת .האין זה תמוה ? חיה ואנכי קיבלנו בהוקרה את תשובתכם זמן לא רב לפני נסיעתי אני הנה.
הייתי טרוד בהכנות ולא חסרו תלאות של חבלי נסיעה כזאת ולא כתבתי לכם אין זה מחוסר הד ראוי. בעוברי בדרכי במדבריות נזכרתי לא אחת בכם ועכשיו אני יושב ומהרהר בכם ובפגישה הפתאומית שהייתה לי אתך שרה בגן רחל.
כן בשל גן רחל ! באתי הנה לקחת שתילי תמרים לגן רחל יותר נכון באתי להחזיר נידחי בני ארצנו אלו למולדתם. זה שיבת ציון של התמרים.
פה בעיר תמרים זו מוחמארה שמעתי על אשר כתוב בספר אחד, שאת התמרים לבבל הביא נבוכדנצאר.. על כל פנים הוגלו התמרים מן הארץ כמונו והיא נופה וכלכלתה חסרה אותם. ככה הולןכתי באביב תרצ'ג לבגדד הבירה והבאתי משם שתילי תמרים, את אלו שראית, שרה צומחים בגן רחל ובאביב תרצ'ד שוב מעט שתילים מבצרה שבארם נהרים הקרובה למוחמארה והם עודם במשתלה בכנרת. בינתיים אישרה ממשלת הארץ להוציא שתילים מארצה. (איזה דמיון היא גם אוסרת על יהודיה את עלייתם ציונה).
והנה עברתי את הארץ הזאת , בדרך לאורך הפרת, סרתי אל הריסות בבל העתיקה ופניתי לפרס הדרומית לעבר הפרסי של הנהר שט אל ערב, בקרבת מקום הושפכו למפרץ הים הפרסי להשיג אלו מכאן. זב כמה ימים אני עושה כאן ומצפה לרישיון להוציא שתילים. העניין הלך לטהרן הבירה ואני יושב חרד ונקלע בין תקווה ובין…' אל תפתח פה לשטן.'. גם בני- עמי פה, המעטים והנידחים משתתפים אתי בציפייה ועוזרים בדבר והם רוצים, רוצים לראות בשוב התמרים לארץ. גם הם במסתרים שואפים ומתגעגעים אליה… ההייתם אתם בחו'ל בתקופת הארץ ישראליות שלכם ? כמה יקרים געגועים אלו לארץ. הם ממלאים את הלב על גדותיו ומאמצים את הידיים.
אני מוגה לכם בעד תשובתכם ושולח לכם מרחוק ברכת שלום מגשרת גשרים. שלום לדורכם אתם החדש ושלום רב שלום ועוצמה לארץ כולה.
מרחוק לארץ ישראל אוצרות עשירים של הטבע אני רואה עוד יותר את עונייה של ארצנו. רק אוויר הארץ, נופה ועמה אלה עשוה ואלה עושים ויעשוה לפורחת ועשירה. זה דבר קשה ומופלא- לא כן ?

אתכם ידידות
בנציון ישראלי מחמארה 13.935

בלוויה של ויטקה קובנר

כשהחלו להתכנס האנשים ללוויה של ויטקה קובנר בעין החורש חשתי בזרזיף ראשון. ידעתי : אצל ויטקה לא יהיו הנחות. כעבור זמן קצר החל גשם עז והסערה התחוללה. מאות המלווים מכורבלים תחת מטריותיהם המתקפלות ברוח החלו להתלחש עד כמה אנו מפונקים: חצי שעה של קור בבית העלמין מול הימים הרבים הקופאים של הפרטיזנים. ימי הדם בהיסטוריה וביער…
בתם של אבא קובנר וויטקה ,שלומית, נפרדה מאמה במילים מדויקות בדיוק קובנרי: החוד של אבא, הקיצור של אמא. היא אומרת לאמה כי הגיעה השלווה, הקץ למלחמות חייה. זו השלווה שויטקה סירבה לה כל ימיה.
הביוגרפיה של ויטקה היא ביוגרפיה של מי שבימים בהם משל המוות אחזה בענווה גאה בכל כוחה במטלת שמירת ערך החיים . שנים אחר כך , בימים של שלטון השגרה, האמינה ולחמה למען חיים של ערך.
ויטקה קובנר היתה ידועה בכך שעצרה לשנייה את ביטחון מכונת הרצח והטירוף: היא היתה הפרטיזנית הראשונה שהורידה רכבת גרמנית מן הפסים. היא עמדה מול הכוח האדיר ללא פחד בצירוף נדיר של חכמה ונועזות. הפרטיזנית שהיתה לפסיכולוגית הקדישה שנים להחזיר לפסים נשמות צעירות , לא לפסים של תפקוד בלבד אלא לדרכים של יצירה, פעילות ואמון.
רוז'קה קורצ'אק, אבא קובנר וויטקה קמפנר היו אנשי השומר הצעיר צעירים ונלהבים. הם עברו מבחנים קשים יחד בארגון המרד ובפרטיזנים, התבגרו יחד וגובשו לתא של קרבת נפש וגורל . 'המולקולה' קראו להם. שתי המשפחות שהקימו חיו באחוות מופת בעין החורש. כמה טבעי שבבית העלמין את סיפור חייה של ויטקה סיפרה יונת הבת של רוז'קה. אבא ורוז'קה היו אנשי המילה. ויטקה לעומתם הכירה יפה את הרווח המשמעותי בין המילים. היא ידעה להעריך את אבא , האיש עמו הקימה בית . למרות שבנתה לה ערוץ אחר , היא הזדהתה גם עם מפעליו הרוחניים של אבא, גם עם שליחותו הציבורית , גם עם אחריותו לתרבות היהודית. אבא האמין בחכמתה התמציתית, הזדהה עם שאיפתה לחירות יוצרת ועם צימאונה הבלתי מתכלה לחיים שהתגלה באחריותה לבני אדם בחיי המעשה.
בחדר האוכל של עין החורש ספרו ותיקי חבריה סיפורים על מבחנים חורצי זיכרון. מיכאל קובנר הבן ליווה את דבריהם בתודה והוסיף שיר אהבה של אבא לויטקה.
בראשית דרכו הספרותית כתב אבא קובנר פואימה המתארת את חיי הפרטיזנים ביער ' המפתח צלל'. בלוויה של ויטקה חשתי ששוב צלל המפתח וסגר מעגל. הפעם צלילתו הותירה תחושה כי נסגר מעגל של אצולה חשאית, אצולה יוצרת ומחוייבת, אצולה המאמינה בשוויון ערך אמיתי. אך ייתכן ששגיתי: על ידי ראיתי דמעות נרגשות של אנשים צעירים שכמעט לא הכירו את ויטקה . על פניהם ראיתי כיצד יכול סיפור להתגלגל בין דורות ולמצוא חברים הצמאים להשראה. לא מקרה כי לאורך כל חייה מצאה ויטקה שותפים צעירים המוכנים לצמיחה חדשה, למחויבות מורדת בדיכאון המשתק. שהרי מי כויטקה ידע את ההבדל בין אשליה מכזבת לבין עיקרון התקווה.

באתי להיפרד מאלי בשם שותפיו למעשה התנועתי, בשם חבריו לדרך החינוכית, בשם חבריו, תלמידיו ואוהביו הרבים. לא קל היה להגיד לו בחייו את שהרגשנו. הודף אמן היה של אותות החיבה. הוא ידע לתעל אותם מיד למסלולים של בנייה אותם כה אהב.
לכאורה נאלם היום הדואט הקיומי המופלא שבין אלי ואביבה. הרצוא ושוב בין הפתיחות הרגשית, ההקשבה והתמיכה ללא תנאי מצד אחד, לבין התביעה המתמדת למעשה האחראי , לפעולה בעלת המשמעות מצד שני. אך רצוא ושוב זה של אהבה עמד בכל כך הרבה מבחנים שעתה , אחרי פטירתו,נשאר עמנו. הוא היה לקריאה פנימית נמשכת . שני קולות שהיו לאחד.
אלי היה מעורב במעשה ההיסטורי של הלידה המחודשת אחרי התוהו ובוהו והאסון שפקד את העם היהודי ואת האנושות. כבחור בשנות העשרים הוא פעל וליווה את אנשי אקסודוס לאחר גלותם המחודשת לגרמניה. למרות גילו הצעיר הם נתנו בו אמונם גם במסע הנשים בהריון על פני אירופה בדרכן ארצה . זה היה מעשה של סירוב לקבל את גזר הדין .
הוא עצמו היה נער שעלה ארצה במסגרת עליית הנוער לעין גב. תמיד זכר את איש עליית הנוער בווינה אהרון מנצ'ר שהאמין בו ואפשר את הגעתו ארצה .אלי ידע כי מנצ'ר בא ארצה עם חניכיו אך שב לווינה כשחש שנסגרות האפשרויות , שהנוער לו הוא אחראי בסכנה. על משמרתו נשאר ונרצח יחד עם חניכיו. הוא היה לאלי למופת. אלי האמין בעם היהודי ובאנושות ועל כן היה לציוני הבונה מפעל. הוא מרד דרך המעשה . לא היה איש של נחמות שווא , ולא היה נביא שקר אלא איש המחפש מוצא במעשה.
אלי האמין בפוליטיקה ובכלכלה. הוא האמין כי יש להעמיד אותן לשירות האדם והחברה. בחייו הוכיח כי האגואיזם איננו הכח המניע בעולם. שלטון האדם באדם כמטרות הפוליטיקה והכלכלה היה נראה בעיניו רעיון מבחיל.
בשבילו הקיבוץ היה מרכז של ניסוי אנושי הצומח לבית.
הוא האמין בחזון התעשייה הקיבוצית כיצירה חברתית נאורה ודמוקרטית. להצלחתה הוא הקדיש את כל מרצו, דמיונו, ואת כל הריאליזם היוצר שפיתח. הוא ידע יפה את הפרובלמאטיות אך שש לאתגר .
כריאליסט וכמנהיג התנועה הקיבוצית בעת משברה הגדול הוא לקח על עצמו אחריות גדולה ונהג באצילות. אני מאמין כי ההיסטוריונים יוכיחו ברבות הימים כי האצבע שלו היתה טמונה בסכר בזמן הסערה ולפניה. הוא כאב את השבר.
תלמידיו ותלמידי תלמידיו ימשיכו לשאת בלבם את חזונו לחברה ישראלית שונה, ליצירה שיתופית מתחדשת, להעמקת תרבות קהילתית יהודית, לאותו שיר המעלות שהיה שר ומדביק את כולנו בעליית נשמתו.