רחל המשוררת האירה לנו הערה חשובה : פגישה מקרית יכולה לעורר הארה של הערות מרבצן בזיכרון. פגישה מקרית יכולה לעורר סערה במחסן ההערות שלנו, לטלטל אותנו על ידי שתזכיר לנו הארה שהיתה ממזמן. גם פגישה עם חפץ השמור כהערה בזיכרון יכול לחולל התרגשות גדולה של פגישה או זכר פגישה. כידוע הארה שוברת שיגרה. בדרך פגשת אדם. לא אלמוני, לא פרצוף ריק אלא אדם שאתה מכיר ששמחת לראות אחרי ימים והוא פונה אליך. הוא מחלץ אותך משגרת הליכתך, הוא קורע את כורי הרהוריך המדדים בקריאה של זיכרונות, תשוקות ותקוות. הוא נוכח לידך וקורא לך. קורע אותך מהשטף הרגיל של האירועים והמחשבות. הוא במלואו כאן. אך לאט לאט אתה חוזר אל עצמך (עצמך?) הרי אתה צריך לטלפן, לסדר, להודיע היכן אתה נמצא לכל הדואגים, לתפקד בין האנשים בין הזמנים. אתה לא יכול להיתקע בהארת פתע. אתה מכניס אותה לספר הזיכרונות המטושטש והכבוי כעוד הערה.שם הוא יחכה עד שניפגש שוב.
הארה שהפכה להערה יושבת עליך ותוהה. היא אבלה על כך שמרגע חוצה זמנים ועובדות היא הופכת לעוד אחת מאלו ההערות המציקות בכובדה.
הרומנטיקנים יקראו לך להיות פתוח לרגעים כאלה. הם בטוחים כי אלו רגעים משמעותיים. הם יקראו לך אפילו לשמר אותם כהערות שוליים במסכת הזיכרון שיעודדו אותך לרוץ אל הפגישה הבאה. שומרי הדינים והחומות יזהירו אותך לבל תסמוך על הערות והארות מסוג זה. לדידם יש רק כמה אנשים שלקחו על עצמם לנסח את ההתגלויות והם לא אתה.אתה יכול רק להתחבר אליהם דרך החוקים והטקסטים שהם כתבו. שם אם תמצא את ההארה שלהם שהיתה לדידך להערה הם כתבו את עצמם ללימוד מאוחר.
כשאתה מנסה לקבוע לאן ללכת, היכן לסטות, להיכן לשוב , להיכן להפליג אינך חי את מה שיהיה . אתה מנחש שלשם אתה מתכוון להגיע בלי שאתה היית שם, בלי שאתה יודע מה יהיו המחירים וכיצד תרגיש אז. אתה מאחה זכר הארות אליהן אתה מנסה לשוב והערות המבקשות להזהיר אותך מפני תהומות ומצוקים בהם לא היית. כדי ללכת אל העתיד אתה גונז לא מעט מההארות והערות העבר כדי לגייס כוחות לחצות את נהר הזמן בשלום. אתה פתוח אל העוד לא וכבר לא המכבידים כל כך. ובכל זאת אתה מצפה למצוא שם , בעתיד הרחוק כמה מידידיך הישנים ההארות וההערות. לא היית רוצה למצוא עצמך במדבר הריק והסמכותי . ארזת אותם במזוודה נעולה כדי לפתוח אותה שם. כשראו אותך מהלך לעבר מטרתך היתה המזוודה נעולה אך אתה הלכת אתה נעולה כדי לפותחה ברגע המתאים. האם בפתיחת המזוודה תזכה להערה או למפולת של הערות?
בקביעת מטרותינו אנו קובעים לעצמנו קודים להתנהגות שמתעלמים מההארות ומההערות. אך דווקא בהליכה אלו גחים מבלי משים וקוראים לנו להרהר מחדש ולערער אפילו על כיוון ההליכה ולמטרתה.
הרומנטיקנים יבקשו מאתנו לחסל את אוסף ההערות שאספנו. הם היו רוצים בהתגלויות חדשות, בהארות המתחילות תמיד מן ההתחלה

אחריות ודיאלוג

לוינס ובובר. שני קטבים של הגות יהודית, של הגות כללית

בובר יוצא ממלחמת העולם הראשונה כמו רוזנצווייג
לוינס ממלחמת העולם השניה.

האחד שהטיף למלחמה וגילה כי טעה, כי חטא.
השני השתתף במלחמה וידע כי היא מלחמה מוצדקת.

ה אחד עשה את דרכו מן המיסטיקה אל הדיאלוג הבינאנושי
השני ביקש את דרכו מן האכסיסטנציאליזם של היידיגר אל תגלית פילוסופית פורה : אל התפישה של האחריות.
הראשון הגיע מתפישה של ניכור אל תחושה של אובדן בית ויתמות של בני דורו לתפישה של דיאלוג היוצר קשר בין אנשים ומתגבר על הדיכאון המשתק של האגואיזם .
השני חושש כי הדיאלוג והתקווה שהוא מעורר ליחד איננו אלא המשך של חיפוש הזהות שהיא החיפוש אחרי מחיקת האחר ושקיעה באותה תחושת אגואיזם בשניים. הוא מעורר את השאלה של הזהות המפרידה בין האנשים שיכולה גם להביא לאובדן תחושת האחריות.
האחד טוען לדיאלוג כמנוף לחילוץ האדם מבדידותו הקיומית השני חושש כי הדיאלוג מבטיח אושר מדומה. סוגר את היחידים בבועה.

הגדרתו של אבא את לוינס אני לא מבין אותו אך הוא איש טוב. לגבי בובר הוא לא בטוח. אך גם את יצירתו אין הוא קורא. לא אמירה סתמית

גרשום שלום קורא ללוינס הליטבאק. ומתכוון לכך שהוא כמו שרוזנצוויג הגדיר את הציונות בביקורת הם מאושרים כך הוא כליטבאק חושש מפני האושר. מפני אובדן הביקורתיות, אובדן היכולת לקרוא עד כמה ביצירתנו אנו רואים לנגד איננו את זולתנו. עד כמה האדם יוצר כדי להיפגש.

השאלה מדוע לוינס מקדיש את חייו לזהות היהודית בעוד הוא מתנגד לזהות ובעד תפישה של אחריות.
כאן אנחנו מגיעים לפירושים התלמודיים שלו.
מדוע הוא מרבה לפרש את התלמוד לא כי הוא רוצה להגיע לשיטה המרוחקת והקרה . הוא לא מבקש להראות כי לכל יש פתרון בהלכה. הוא מבקש להראות כי יש קדימה להתנסות האנושית. לפרטים האנושיים המכרסמים בביטחון ומצביעים על הדרך. התלמוד גם מרוחק מספיק מסמכותה של ההתגלות אין אפשרות להסתתר מאחוריה. ההתגלות היא של האדם, של פרצופו, של ההכרה במעשה ובמחווה שלו כלפי אחרים. אפילו מתחת לשמיכה, כשהאדם מצוי עם עצמו הוא מכוון לחריגה מעצמו. הוא קורא לזולתו. הוא מכיר באינסוף הטמון בכל פרצוף אנושי. עליו לגלות אותו לגלות את האפשרות הטמונה בו לאתגר אתי, למחויבות אנושית.

הדיאלךוג יומר בובר הוא הפיצוי והכיוון הוא הורדת המסיכה.

פראנץ רוזנצוויג הפילוסוף היהודי גרמני הדגול נפגש עם גרשום שלום ערב עלייתו ארצה. ביניהם התלקח וויכוח סוער. רוזנצוויג התרשם נורא. חילוקי הדעות נראו כתהומיים. לימים הצטער שלום על הוויכוח. רוזנצוויג חלה ונפטר אחרי שנים של סבל נורא ויצירתיות מופלאה מתוך שיתוק פיסי. הטון של השיחות נראו בעיני שלום המבוגר יותר והיודע כמעשה שלא היה צריך להיעשות למרות שלא נסוג מעמדותיו הבסיסיות. בדברי ההרצאה שנשא שלום לזיכרו של רוזנמצוויג נראה עד ככמה הוא היטיב להתעמק ביצירתו. עד כמה היה בה אתגר ופיתוי לצעיר העומד בפני הכרעה ציונית. התהום שנפתחה בין שני אנשי הרוח האלו חשפה גם גשרים חשובים וסמויים.

פראנץ רוזנצוויג לא היה ציוני. הוא התנגד לציונות מחשש שהיא תהיה ביטוי לרצונו של העם היהודי לפרוש מעמדתו הנצחית ולפעול בזמן, בהיסטוריה שאותה כה היטיב להכיר כחוקר של הגל. הוא חשש כי העם היהודי שכוחו בציפייה האמונית להגשמת הגאולה ללא משיח, ללא צבא, ללא אדמה, יעדיף את הדרך לבית מסוים על גבי הדרך בעולם.

במשך השנים גילה רוזנצוויג דבר מעניין : רבים מהיהודים המתבוללים נאחזים בדבריו כצידוק לאי הכרעה, לפיהוק בורגני, להשלמה עם תהליכים של התבוללות משיחית, המבקשת לבטל את הגולה על ידי רעיון השייכות לתרבות אירופה דרך בניין אדם המעורה בהישגי התרבות האירופית. מי שיידע את גטה ויעריץ את בטהובן הוא אדם שביטל את מימד הגלות בחייו, בנה עצמו לשייכות לתרבות הסובבת. היא תקבל אותו סוציולוגית אם הוא יקבל על עצמו את סמליה . דווקא בציונים גילה רצינות מעמיקה בחיפושי יהדותם נכונות להשתתף בפרוייקטים שיזם כמו תרגום התנ'ך לגרמנית.

מה היה אומר ברל
אנכרוניזם ונוסטלגיה חיידקים המלווים את העבודה ההיסטורית השולחת מן ההווה שאלות אל מעבדת העבר שלא חוזרת אף פעם על ממצאי ניסיונותיה בעבר.
ההזדהות העמוקה עם האנשים דווקא משום שניסיונם לא יכול לחזור.הקשר עמם הוא קשר של ירושה ולא של צוואה. מאמצים אבות. מלאכה זהירה אם רוצים לקחת ברצינות את הסיפור.

ישראל ואליעזר שוחט שני חברי העלייה השנייה
המנהיג הכריזמטי המנסה להתערב בהיסטוריה והצדיק הכפרי המנסה לחיות בטבע ובמוסר.
דב סדן : איך יכול להיות שהם אחים?
האחד עם נטייה להיות מטורף דתי והשני עם כוח התפרצות געשי.
ברל : לא רק שהם יכולים להיות אחים : הם יכולים לשכון בלב של איש אחד. דב סדן כבר מבין שברל מדבר על עצמו : ומה קורה במוחו של האיש בזה שואל דב סדן ?
גיהינום משיב ברל כצנלסון.

תקופת העלייה השנייה התקופה של הרצל וביאליק
מפנה הדורות הצנטריפוגה המעצבת : גורדון, הרב קוק , שלמה צמח, ישראל שוחט בימי תסיסה ומהפכה מתקרבת
תקופת משבר המהפכה והייאוש.
לקראת שואת
ברל איש מורכב. בוערת בקרבו אש היהדות והעם היהודי ומחויבות אנושית גדולה. שתיהן מזינות אחת את השנייה. בספריית אביו ספרי מסורת וספרי השכלה וכשהחלה להתפשט תנועת הספריות העבריות ברוסיה וברל ארגן תנועת נוער שהיתה מאורגנת מסביב לספרייה הוא היה מדריך את חניכיו לקרוא תמיד משתי הקצוות. על רקע זה הוא היה מעורב בתנועות רבות כדי להגיע אל העולם שבו יכול היה להאמין. המבוכה הרעיונית של סוף המהפכה הרוסית הראשונה לא גרמה לו לשיתוק אלא לחיפושי דרך. היה מאזין להבטחותיהן הנלהבות של הקבוצות הציוניות והסוציאליסטיות השונות ולא היה יכול שלא לראות את התפרים הפתוחים של כל אחת מהדרכים. של האורטודוקסיה המתבצרת באשליית הכאן, של המהפכנות המבקשת לפתור את בעיית היהודים על ידי יצירה של תשתית פוליטית אלטרנטיבית כולל תפישת ההתבוללות אל חיק העתיד. של הבורגנות היהודית החדשה המתאמצת לחדור אל החברה הגבוהה הרוסית אפופת האנטישמיות כמיתוס מארגן סמכות לבעלי הסמכות והכוח. של הציונות התרבותית המבקשת לפתור את הבעיה בשיטה פילנטרופית . הוא מגלה אנשים טובים בכל המחנות אך את המבוי הסתום. הוא מנסה לעבור לחיי עבודה ונכשל ואז הוא חולה. משבר רגשי ובריאותי שמחולל אצלו מחלה פיסית ונפשית שמביאה אותו להכרעה. לעלות ארצה כאל חוף אחרון. ההגשמה עצמה בה הכרעות הופכות לנקודת מוצא אכסיסטנציאלית אישית המקשיבה לאני כיוצר, כמחוייב כיחיד הפונה אל ציבור המבקש נתיבות לקבוצה.

החיפוש אחר הניסיון של העובד הערבי

תבונת כפיים

איננו רוצים להיות נושא לקטרזיס

המרד הערבי כפלישת הפאשיזם העולמי

'לא להשתעבד ולהתמכר לעוול שעשו לך
1937

עם אדם של גורדון מול התפישה של טבנקין כי ביחסים בין האומות רק הכוח הוא שמכריע.

מדינה צומחת מלמטה

ההתנדבות ונימוקים נגדה. מה ייעשה הסיפור של הצבא לאדם

לא רק צבא, ודחיפת האימפריה הבריטית כנושאת אחריות

מדינת ישראל לא תוקם על ידי הצהרות לא פחות מפתרון לעם היהודי
ולא פחות ממרכז רוחני

דיאלוג עם העולם המטורף

קידוש השם או משיחיות השקר

לא פולחן מוות ולא הונאת הבורגנות

200 ימי החרדה

אל מול הערבים : פיתוח מדינת הרווחה.

לעמוד מול הפאשיזם הערבי ולהאמין בתהליכים חברתיים

אל מול תנועות פרוגרסיביות שמעלימות עיין מהגורל היהודי ואפילו מוכנות להקריב אותו על מזבח הקידמה : זהו סימפטום לשקר

בעיית השואה: מעמידה מול קידוש השם ומשיחיות השקר

הניצחון. מה קנה המידה של הניצחון

הציונות אינה חיבור מכני לאחר ניתוק : אנו אוד מוצל מאש כיצד הופכים את האוד לצמח לא על ידי הפיכת הפחמיות להשקפת עולם. כיצד שותלים אותו בקרקע ומשקים ומעדרים עד שיחיה ויינק ויעשה שורש וענף?

לנוכח ריב אחים איבה יוקדת בין השבים לבין שארית הפליטה בארץ אשר לא הלכה בגוןלה ופירודים בקרב השבים עצמם ומחלוקת בין ראשיהם
'אש המריבה יום ולילה דולקת ולבות האוהבים חולקת' 'יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים, הלא זה אוד מוצל מאש' זכריה ג' ב'

זכריה

אל מול תנועות שמרניות הקושרות את פיתוח הלאומיות היהודית עם השמרנות בעולם

ליצור את הכלים שידגישו את הצד ההתנדבותי שלאחר הקמת המסגרת המחייבת

200 ימי חרדה : האם להתנדב כדי להדגיש את אי ההתנדבות של הרוב או חלוציות לאחר יצירת מסגרת כוללת.

מקום המדינה אל מול קואליציות משונות של ארץ ישראל השלמה עם אי הקמת המדינה

ברל כצנלסון לנהל משא ומתן.

איך מבחינים בין אחריות לבין שררה
איך מבחינים בין אמונה לקנאות
איך מבחינים בין הגשמה לאופורטוניזם
איך מבחינים בין שורשים לבין נוסטלגיה
איך מבחינים בין תפישה במרכזה עומד היחיד לבין אגואיזם
איך מבחינים בין תפישה חברתית לבין קולקטיביזם
איך מבחינים בין חובת קריאת אותות הזמן לבין עריצותם של סימפטומים
איך מבחינים בין ביקורת לבין חשדנות מתרצת וקלה
איך מבחינים בין אהבת ישראל לבין אפולוגטיקה מסתירה איבון ומחלוקות
איך מגשרים בין שורשים לבין אנטנה
איך מגשרים בין תרבות והזכות לחידוש ותיקון
איך מגשרים בין חלוצים לבין עם
איך מגשרים בין אומות לבין אחריות אנושית

אין קיום יהודי מודרני ללא דמוקרטיה
דמוקרטיה היא המתודה לחיי יהודים היא מאפשרת ביטוי ליחידים וקבוצות, היא מחייבת אחריות הדדית.
היא מתנזרת מקביעות תיאולוגיות ובשל כך מאפשרת אמונות שונות בתחום התיאולוגי והדתי.
סובלנות וקידמה מקיימים ביניהם יחסים מורכבים בהם אין האחד יכול באף רגע להתעלם מתביעת השני.

זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי-הויתי
וזוהי צואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
לגעת במילים ולראות

אולי מפני שירד הלילה,
שמעתי את הבית נושם,
ואת העץ מחכה בחצר וישן בעמידה.

אבל הלילה הוא כמו ים-
אף פעם לא ישן, תמיד רק נח.
ותופש המון מקום.

ובלילה אני יכולה לגעת במלים
מפני שבחושך רואים אותן
וכשרואים- אז יודעים היכן לגעת.

וכך מדי לילה
אני רואה ונוגעת במלים בשקט ולאט,
ולא בכולן, רק באלו שאני אוהבת במיוחד,
ויכולה לראות בהן מה שהלב מבקש.

ואני נוגעת במלה :
תכלת!
ומיד רואה שמים כמו שמלה מבד רך ומאיר.

ואני נוגעת במלה:
עדין!
ורואה פעמונים קטנים ואת אמא.

ואני נוגעת במלה:
נביא!
ורואה איש זקן, וחשוב, וחכם חכם.

ואני נוגעת במלה :
לב!
ומיד רואה רגשות של אנשים, ומה שהם חושבים.

ואני נוגעת במלה:
נחל!
ורואה חיים מלאים ביופי ובשמחה.

ואני נוגעת במלה:
אופק!
ורואה דבר שלא רואים, רק חושבים עליו בקצה בקצה.

ואני נוגעת במלה :
פעמון!
ומיד רואה ילד קטן נוגע במילים שהוא אוהב,
ונרדם ושמח, כי ראה בהן מה שלבו מבקש.

להיפרד זה כמו לשלוח לדרך ארוכה. אינך רוצה . זה כואב כי אתה נפרד מאיזה פינה של עצמך. הבאתי לכם את שני הקטעים הכל כך שונים זה מזה. האחד של י.ח. ברנר קטע קשה שאינו נותן לעצום עין מהנעשה בסביבה ובתוך מהומת הלב. קטע הקורא לאחריות. להתעוררות מחלומות שווא. למפגש עם הסתירות. לאי מנוחה מתמדת. הקטע השני של המשוררת מירה מינצר יערי הנראה הפוך. הוא נותן מקום לילדי, לחלום ולאמונה בשפה כשער . אך כפי שלימדתי אתכם ברנר היה איש שהאמין בילדי. בפתיחה המתמדת והרעננה אל העולם. זה היה ה'קצה ' בו הוא האמין האופק שצריך לנהל את המאבק המתמיד עם הפטפוט והשקר, האופק אליו צריך האדם לחתור : עולם ללא יתמות. עולם שבו תהיה אחריות לכל יתום, סיכוי לאהבה, אך מתוך אמונה שלמען התום, למען הושטת יד ולמען דיאלוג אמיתי בין שותפים צריך לעבוד.

את המפגש בין ברנר ומירה מינצר יערי אני מאחל לכם. בארץ השרפות והקוצים מיצאו אחד את השני, חפשו את שמחת המפגש לה זכיתם במכינה. מפגש עם האדם , עם שפתו ומחשבתו לא כדי לברוח אלא כדי למצוא ביטוי מועיל לכם כיחידים , בחבורות.

וגם כשאתם הולכים לצבא אל תשכחו את אמרתו של ברנר 'אדם לבוש כחייל'. לעולם לא 'חייל הנראה כאדם'.

כמה טוב לי שמבחנים אלו אינם לפני ואני כחוני המעגל שנרדם שבעים שנה דורכם אינו דורי, אלא שאני נרדם עם עיניים פקוחות ורואה אתכם נאבקים על דרככם בחן נעורים בסימן האף על פי כן.

דרך צלחה
מהשמח אתכם

מוקי

הספר של אסף ענברי 'הביתה' הוא פרוייקט ראשון של סופר המנסה לכתוב את סיפורו של מקום כחלק מפרוייקט גדול : השיבה אל הסיפור. לא הסיפור הבדיוני, גם לא הפסיכולוגי, לא האגדה ולא הסיפור ההיסטורי. סיפור ש'היה באמת' ומרכזו עלילת ימיו של מקום ושל חברה. סיפורו של קיבוץ אפיקים. למרות שזה סיפור של סופר , כלומר לא מסמך ולא מחקר הוא מבוסס על מה שהיה. השמות בו אמיתיים, העלילות נרשמו כפי שנרשמו בדמיונם של ילדי אפיקים , העלילה כפי שהיתה יכולה להיות לפני הבדיקה המעמיקה בכל הפרטים של ההיסטוריה . זה גורלה באותו רגע עצמו שהיא מתגלגלת לסיפור הפירוש של הסופר. אך בעלילה זו העיקר תמיהה על גורלו של מקום, על גלגוליהם שלח אנשים. זהו סיפור המסופר לחברה של היום, רזת הביטוי ואוהבת הפרדוקסים . סיפור שניתן לספר לקהל מאזינים המוסיף תמיהה לסיפור העלילה. הוא לא בא להסביר אלא בא לספר. כיוון חשיבתו של אסף ענברי מבקש לחזור אל אותו פלג של הספרות העברית המחזיר למילה את שהיה בה במדרש, בסיפורי המוסר, בתורה שבעל פה: סיפור המכוון לאמת ושופט . יש בו עלילה מותחת שאיננה מעוגנת במוחו הקודח של הסופר אלא בקהילה הזוכרת וצוברת לקחים , איחולים, פחדים, חלומות. סיפורים מעין אלו מרובי גרסאות ומתח . לא מבקשים רק חיי מדף אלא חיי לב המתגלגל ומכיון שהקיבוץ חברה חיה ולא גיבור שמת עוד לא נכתב הפרק האחרון.

מן המיצר. סיפורו של יוסף חיים ברנר מתקופת לונדון בפירושו של יריב בן- אהרון. ברנר היה איש ספוג מקורות יהודיים ובעל עיניים חדות שחייב אותו לשבור ביטויים , לחלץ מתוכם צירופים שיוכלו להימנע מן הבוסר ומן הפראזה ולתאר את המציאות האנושית המורכבת של יהודים המבקשים מוצא. הנכנעים למצור, הנתונים במיצר. מהפכנים ומהפכני כיס, בעלי שררה וקדושים. יריב בן- אהרון מביא בפירושו את כל המקורות בהם השתמש ברנר בסיפוריו ומאפשר לנו לחזור אל התהליך המיוחד של היתוך לקריאת אזעקה מוסרית הנשמעת בין חוגים צעירים המבקשים דרך במקום שנראה ללא מוצא. כבר שנים שיריב בן אהרון נכנס לפרדס יצירתו של ברנר על מנת שיוכל ללמוד וללמד אנשים צעירים במדינת ישראל המבקשים דרך לא להיכנע לבשמיה של הגדולה במפלגות הארץ בכל התקופות מפלגת ה'זה לא ילך' . הספר של פירושי 'מן המיצר' לא נקרא כספר ליחידים השוכבים במיטה ומתבשמים מקסם הלשון וממהפכי עלילה קוסמים גם לא בלשון העיון האקדמי בספריות שקטות . הוא נלמד במעגלים של קבוצות צעירים המבקשים דרך אל אישיותו המופתית של י. ח. ברנר ואל נבכי עצמם כאן במציאות הכואבת של מדינת ישראל ובחברתה ששבה אל פרשת הדרכים התרבותית מצוידת במיטב הטכנולוגיה, מקבצת גלויות אך ממשיכה בייסוריו של ברנר ושואלת את שאלותיו.

המסה 'אני אתה' יצאה בתרגום מחודש לעברית של פלשמן. פלשמן הוא פסיכולוג שהגיע לתורתו של בובר אחרי חיפושי דרך רבים. הוא החליט כי המסה ראויה לתרגום מחודש כי התרגום העברי הקודם של הסופר צבי וויסלבסקי נראה מסורבל, מיושן ומסבך את המסר של הספר.
כשכתב בובר את המסה הזו ב1923 נשמעו האקורדים האחרונים של העלייה השלישית. בחלקם הם היו חניכי מרטין בובר. אליהו רפפורט זקן אנשי השומר הצעיר בארץ, איש בית אלפא ואחר כך מורה ובונה כינורות בתל אביב היה כה מושפע מבובר בעלייתו שביקש ממנו לעלות ולהנהיג את הנוער כדי ליצור כאן את חברת המופת לה ייחל. בובר כתב לו כי הוא נתון עתה לכתיבת שיטתו והרופאים מנבאים לו כי אין לו זמן להרפות מתרומתו. האם היה כותב את אני ואתה מפרספקטיבה של חלוץ בארץ איננו יודעים. ברור לנו כמחנכים, כאנשי חברה כי תרומת מסתו זו עצומה ואולי טוב שלא עלה אז ולא היה לסדרן עבודה באחד הקיבוצים החדשים או אפילו ממונה על מחלקת ההתיישבות.
התרגום החדש אכן ממלא צורך לקריאה מחודשת.
בתקופה שכה אוהבים לדבר על מערכות שב בובר ומדגיש את הקשר בין האנשים המסוגל להתיר את כבלי המוסכמות והמוסדות ולהעמיק את השיח החופשי . את הבינאנושי הנרקם ומתחיל כל פעם מחדש.
ככל שאנו קוראים במסה אנו צוללים בתמיהות אך גם חשים את הצימאון שלנו לפגישה אמיתית.
שולמית אלוני שהיתה תלמידה בבן שמן כותבת בהקדמה למהדורה החדשה שהיא זוכרת את המפגשים שלה עם בובר כתלמידה ונערה. חוויתה היתה שונה מניסיוני המאוחר הרבה יותר. היא מספרת על חוויה של פגישה בינה ובין בובר כפגישה בין שווים אני חוויתי את הפגישה עמו כפגישה לא דיאלוגית ביותר. הוא היה חד וחריף כמעט פולמוסן. לקח לי שנים להסביר לעצמי את הניגוד בין מה שקראתי בנעורי במסה 'אני אתה' לבין פגישתי עמו . אינני יכול אלא להעיד שהפגישה הרחיקה אותי . זה שנים שהתפייסתי עם בובר (לא שהוא היה זקוק לפיוס כזה). הבנתי כי האיש ביטא צמא לפגישה. כי ביקש והתפלל לפגישה אנושית של היחיד עם זולתו של האדם עם הטבע ועם אלוהיו. תפילת היחיד שלו נשמעה היטב בציבור. היא היתה ביקורתית ובלתי מתחמקת אפילו מיסודות פוליטיים חברתיים. היא הפכה לתפילה המתקיימת בכל קבוצת ידידים ושותפים למפעל אך כמו שבובר עצמו טוען היא מתנגשת ללא הרף עם הגישה המנוכרת , הטכנוקרטית, האובייקטיבית. היא מתגלגלת במדרון והופכת לחלק ממערכות, שיטות, עמדות פוליטיות עד שהיא פורצת שוב. למרות שהיא מתכוונת אל מעבר לזמן יש בה קצרים וסיומים לא צפויים. המפעלים שהיא יוצרת, המאורעות המתחוללים בהיסטוריה שמסביבה, חיי היומיום שמרדימים את אפשרותה הם זירה אפשרית להתגלותה. הזמן החורש ב'אני אתה' בלי היסוסים מכבה את האש. אולם עקבותיה ניכרים ומסמנים את התקווה הבלתי נלאית להתרחשותו החוזרת.
כיאה לזמן שלנו הפירושים מאירי העיניים למסה באים מזווית ראייה של הפסיכולוג, איש מדעי הדתות והמשורר הדתי. כאן מתגלה הסתר הפנים הציוני בבירור . עורכי הספר היו כנראה ערים לכך ונמנעו לעסוק במימדים חברתיים ומדיניים של תורתו. דווקא משום כך המהדורה מאירת עיניים אך מחייבת.
התרגום החדש של 'אני ואתה' חשוב כתרגום המתאים לזמן אך הוא לא יכול לברוח מן הדילמה: כשהופכים שיר לפרוזה השיר מתבהר אך מאבד משהו מהטון החגיגי, המסתורי והפומבי של הדקלום בפני ציבור. האם יכול מחבר קוהלת לכתוב את שיר השירים ? במסורת כן. בחיים מי יודע ?
המסה 'אני אתה' נושאת בעיקרה הדים של שתי צורות כתיבה : שירת אהבה ופרוזה חכמה.
ואולי טמון בערפול הזה מלבד המבוכה גם התבוננות ריאלית ובלתי נכנעת לתיקון.

שני ענקי הרוח היהודיים מרטין בובר ולוינס חיו בדורות שונים ובאו ממקומות רוחניים שונים אך שניהם היו קשורים בגורלו של העם היהודי במאה העשרים. הסוציולוגיה ממנה צמחה הגותם היתה רגישה לאירועים היסטוריים ולתהליכים ארוכי טווח. אך שפתם היתה שונה. שניהם יהודים מזרח אירופאיים שהתארחו וקלטו סביבה תרבותית שנראתה כמבטיחה את האוריינות המערבית. את האמת והצביעות שבה. את הסמכות האוניברסאלית שהיא התיימרה לייצג ואת חתרנותה המתמדת בשם עקרונות ובשם חירות אקסטאטית. שניהם יהודים צעירים קרועי מבט הרואים את התרבות המארחת אותם כגונזת בתוכה אפשרויות ואופק רחב. הם היו חניכי הבטחותיה של המודרנה והכירו את שבירותה. מרטין בובר הגיע אל התרבות הגרמנית ויצר בשפתה את מיטב יצירתו השלובה בשפת הרומנטיקה הגרמנית. לוינס יצר בצרפתית ושאב מלוא חופניים מאהבתו למהפכה ולשירתה. שניהם החלו ליצור בצעירותם אך היה ביניהם הבדל של דורות. בובר היה צעיר של תחילת המאה העשרים לוינס החל את דרכו בשנות השלושים של המאה העשרים. אלו אינם תאריכים גרידא. אלו עידנים שונים.. כיהודים וכמהגרים הם הבינו כי הם פועלים במתח גבוה : האופק הרחוק גילה תהומות קרובים. בובר הכין את מעבדתו לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה היא היתה עבורו חוויה של שברו של האדם הישן ותרבותו. לוינס צמח בצל ענני הזעף העקרים ערב מלחמת העולם השנייה ובתוך תהומותיה. כיהודים היו מרטין בובר ולוינס רגישים לשבר ולחשדנות כלפי ההבטחה של האור שבנה היררכיות חדשות וישנות, שסגד למערכות ולתבניות. כיהודים הם הבינו יפה את צידה האפל של האופטימיות השטחית ששידרו אידיאולוגיות שונות. אך גם את המתירנות המוסרית שהתירה הפסימיות האופנתית. בובר הגיע אל הזירה היהודית והיהדותית לאחר ניסיון להתמודד עם המיסטיקה האקסטטית והמוצאת ביתה מחוץ לתבניות האמונה ראציונאלית , לוינס היה חניך הפנומנולוגיה החמורה של הוסרל. שניהם ינקו את מסורותיהם מתוך מרד. שניהם הגיעו לעמדות אקסיסטנציאליות ששחררו אותם מהאסכולה בה צמחו. בובר הגיע לעמדות אכסיסטנציאליות לפני הידיגר לוינס בהתמודדות של תלמיד.

יש קירבה מסוימת בהגותם. היא עומדת על הדגשת היכולת והחובה לחרוג מן האני. ליצור קשר עם הזולת, עם האחר.גם בובר וגם לוינס האמינו שראוי לא לחיות בעולם של ראי אגואיסטי בלבד שיש להקפיד על ראיית עצמי כחלון לזולת, מחוייב אליו, מעניק לו .רק יחס הפורץ אגו מסוגר רק דיבור ומעשה הפורצים את המעגל הסגור של היחיד ואינם מבטלים עצמם בפני ההמון מסוגלים לחולל את דבר הגשמת האנושי .

מרטין בובר ולוינס היו קשורים אל המפעל הציוני אך גם ביקורתיים כלפיו. מרטין בובר היה ציוני של תרבות מאורגן ופעיל משעותיו הראשונות . הוא לא ראה עצמו כציוני של קטסטרופה אלא כסייר של הסיכוי. הוא חיפש כל הזמן את המנוף לבנייה לא רק של ארץ ושלטון אלא של יהדות מתחדשת בחברה חדשה . הוא היה קרוב לעולמה של תנועת הנוער. לוינס לעומתו היה קשור למסורת המחמירה של בית הספר הצרפתי הנאור. הוא היה שותף לפואמה החינוכית הסבוכה של כי'ח , מסורת שהעבירה תרבות יהודית דתית שהתאימה עצמה אל הסיכוי לסובלנות בכל ארץ בה היא פעלה. היא ביקשה להעביר את המסר היהודי דתי מתוך הקונטקסט של המדינה הסקולרית דמוקרטית הצרפתית. היא היתה הביטוי הנאצל ביותר של מאגר הפילנטרופיה היהודית לתפוצות היהודים, כולל לארץ ישראל . בובר היה קשור לעומתו למסורת המהפכנית הסוציאליסטית אנרכית במיוחד של גוסטב לנדאואר שהיה קדוש מעונה של המהפכה. גם בובר וגם לוינס היו מודעים כי המסורות השונות בתוכן הן פעלו לא הצליחו לאגף את ההיסטוריה היהודית החדשה על הבטחת האביב שלה . הם ידעו יפה כי מה שהתממש לא היה האביב אלא דווקא הגרזן המאיים של האנטישמיות ואיומיה . גם מרטין בובר וגם לוינס העריכו את המהפכה הציונית אך לוינס ראה במדינה היהודית הריבונית מוצא וניצחון של עם שעבר שואה. בובר חי עוד לאור ההבטחה של הקמת חברה יהודית שאינה נזקקת למדינה ולריבונות.
מרטין בובר היה מעורה היטב באתוס החלוצי ובשריטותיה של התנועה הציונית . לוינס הרבה פחות אך הוא היה קשוב ומודע למחיר ולאתגר שבפוליטיקה הריבונית היהודית. בביקורתם את נוהגי המדינה החדשה הם היו בוודאי מסכימים.
לוינס מודה במורשה של בובר אך גם ביקורתי כלפיה. הוא קורא בה הבטחת סרק לדיאלוג רומנטי, הנותן אפשרות להתעלם מעומק הצד ההלכתי מהותי. צד זה מזין את ההתחייבות כלפי האחר. מחויבות זו לדעתו קודמת להתרחשות הדיאלוג הבינ-אנושי. היא גם איננה מותנה בהצלחתו או בהתממשותו. אני מחוייב כלפי הזולת גם אם לא הגעתי עמו לקשר. המחויבות היא הקשר ולא הקשר יוצר את המחויבות. אין זה מקרה כי בובר נאחז במקרא המדבר ולוינס בתלמוד הדורש. שניהם ידעו יפה את מנעמי הדרשה היהודית אך בובר ביקש את הבשורה והקריאה החוצבת לבבות ולוינס את האתגר המתקיים גם בסבך. שניהם הכירו יפה את הצורך לשלב את המורכבות עם הנחישות אולם בובר חיפש נתיבות באוטופיה ולוינס את הריאליזם הנושא קדושה. בובר היה שותף פעיל להחזרתם של רבים מצעירי היהודים במרכז אירופה לחיק חיפושי האותנטיות יהודית המתממשת ברלבנטיות קיצונית , בתביעה חריפה להקשיב לקולה היוצר של התרבות היהודית. ככזה הוא היה מורה של חלוצים אך לא הגיע עמם ארצה. הם ציפו שיגיע לארץ וינחה אותם בדרכם הסבוכה על תהומותיה ותעתועיה .
בראשית שנות העשרים עלו תלמידיו, יהודים צעירים . הוא הודיע אז לתלמידיו כי טרם הספיק לכתוב את השיטה הפילוסופית שלו , שהוא נאלץ להישאר בגרמניה.הם חשו כלפי אי עלייתו כאב. מרטין בובר אמנם הגיע ארצה וידע את המסורת החלוצית. אך הוא הגיע מאוחר ב1938. לא כחלוץ אלא כמורה.

לוינס לא הגיע ארצה האם נשאר על הר נבו או בגולה ? קשה לדעת . כל חייו היו מאמץ להיאחז באני העליון של תרבות צרפת הדמוקרטית שהוא הבין אותה כמחייבת להכיל את האחר . אך הוא הבין את משמעות המפעל הציוני , במיוחד את הקמת מדינת היהודים שביקש לראות בה את מדינת היהדות המוסרית האוניברסלית והמיוחדת. הוא ידע להעריך את המפעל והיה עניו כבכל מפעליו כדי לדעת מה גבולות סמכות הדיאלוג שהוא ניהל עם ישראל כחברה הנאבקת על קיומה ועל נפשה בזירה רחוקה. ענוותו היתה מרגשת. ביקורתית אך חמה.

אני מבקש לומר כמה מילים אישיות. בגילי הפכתי כבר מועמד להיות מיסמך יותר ממוסמך. כשהייתי נער נכוויתי באש הבובריאנית. אבא שלי היה אומר לי בצרפתית שלו שכל אחד צריך לעבור בבורטה (בצרפתית אומרים פוברטה שזו ילדות) שלו. הוא ציפה עם השעון לכיבוי הקדחת הרומנטית שלי. לאבא שלי לא ביקר אותי בגלל הבנתו את התיאוריה הבובריאנית, הוא היה רחוק יותר מדי ממופשטותה. הוא אהב היסטוריה ולא פילוסופיה. לגביו זו הבטיחה את תמימותה ורצינותה של הציונות. כממונה על המדור להסברה של הקרן הקיימת בצרפתית הוא פעל להגשמתה של הציונות בעזרת רסין וקורניי . לה טר רטרובה העתון בו פעל , הארץ שנמצאה שוב לא היתה יכולה להימצא מחדש על ידי בובר או לוינס הפילוסופים אלא על ידי החלוצים ובן גוריון. כאנשים הוא חיבב את שני הפילוסופים. כשהיה שגריר ישראל בפאריס הוא ארח בהתרגשות גם את בובר וגם את לוינס. גם בובר, גם לוינס וגם אבא שלי ידעו להעריך את העובדה כי קיימת שגרירות למדינת ישראל ברפובליקה של מעלה . בנושא זה אבא שלי עסק בצביטה עצמית כל השנים. הוא שאל כל הזמן האם זה נכון שאני שגריר מדינת היהודים ? כתלמיד ארץ ישראלי צעיר שהגיע ללמוד בסורבון בפאריס בשנות העשרים המאוחרות הוא הבין היטב את התמורה שהתחוללה.
כשהגעתי לקיבוץ בשנות החמישים קראתי בלילות את דברי בובר בהתלהבות אם כי קשה לי היום לשחזר מה בדיוק . כשקראתי את בובר אחרי יום עבודה בשדה, בטרם שקעתי בחלום כבד בגלל עייפות רודפת ,אבא שלי בפאריס פגש את לוינס. לו ידעתי אז שפגש את לוינס הייתי שואל כמה שאלות , לומד כמה לקחים, מתעמק בפרקים שלא ידעתי. אז תהיתי, איך זה לא כולם בובריאנים. קדחתי לדיאלוג. בשעות עבודתי בשדה שגילו לי את כל מגבלותי ואת המאמץ הכביר בהתמודדות עם האיל יה עם הכובד של הקיים. עם המקום, עם הגבול, עם העבודה והזמן. כמזכיר צעיר בן עשרים בקיבוצי, כמלווה את חברי העוזבים את הקיבוץ , כמנחה ומנהל חשתי את השריטות בדיאלוג הבובריאני. אברהם שפירא ידידי ומורי הציע לקבוצת חברים צעירים מהקיבוץ להיפגש עם בובר שהתקרב לגיל שמונים. הגענו אליו בציפייה ענקית. האם יוכל לרפא את תחלואיו של הניסיון הקיבוצי שהכרנו? אותו ניסיון שלא נכשל לפי נוסחתו של בובר. המפגש עם האיש, הבית, יכולת הקריאה המופלאה שלו אכן הבטיחו. אך הניסיון היה כואב. התברר כי האיש איננו דיאלוגי כלל. הוא ביקורתי ולא מכיל את כאבינו. בודק ללא הרף את בשלותם של מילותינו והגותנו . 'בוסר הוא חושב אותנו' חשבתי אז בלבי. ידעתי שהוא צודק אך האם ייתכן כי בובר האיש הדיאלוגי שהביא לעולמנו את המושג הגשמה אינו מגשים? גיליתי אז כי הוא רגיש למעמדו , למה שבובר אומר. שלעצמו הוא מתייחס כהוא מנוכר. מהפגישה רצתי לספרים שלו ולא ידעתי את נפשי.
שאלתי אותו מה קורה כשפג הדיאלוג. מה קורה אחרי הנפילה ההכרחית מההתנסות הפלאית של הדו שיח. בלבי היתה תקווה לקבל תשובה אך הוא היה דווקא איש הקושי המר הוא השיב לנו כי אסור להתעלם מהצד הטראגי שבחיים . זה כאב. אך הבנתי.
לימים הגיע לאט לאט לוינס לעולמי. ובו דברים שהכרתי מתוך מסמכי החלוצים בהם טבעתי . הם ביקשו לבנות חברה פתוחה אל האתגר אך הבינו את מפעלם בעומק קשה. אחת החלוצות כתבה על חבריה 'היה במפעלנו משהו שאינו מתבייש להיות מגוחך, היינו כנמלה שמבקשת להזיז את הגלבוע'. במחקרי פגשתי בהם עוסקים במפגש ללא מילים, בעבודה ובהורה , בויכוחים עזים, בקביעת הלכה וחיי מחוייבות. הם חיו במתיחות אחרי שיחה. הם תבעו מחויבות לאחר גם בשעת הסתר פנים. הם הבינו כי הם נתבעים לבנות מפעל שאינו מכוון להם או למשפחתם. בצורך שלהם לדעת כי פתיחת החלון אל הטבע והאדם הוא תהליך כואב והרבה שרפה ואפר בו. האם ההתגברות על המכשולים הפכה את החברה החלוצית לדכאנית ? אינני בטוח אך ברור כי הגבול היה דק והסכנה גדולה. בנפילה החוויתית היה צריך לגלות את החובה, את הזולת, את הקוד המוסרי הסובב את חיי היחידים.
גם בובר וגם לוינס ראו וחיו את התמוטטות האנושות בתקופת השואה. בובר כמי שהיה למורה על הר הצופים לוינס ככלוא במחנות העבודה הנאציים. שניהם הבינו מאוחר יותר מה התחולל באמת מסביבם. בהגותו של בובר עניין השואה תפש פחות מקום מאשר אצל לוינס. ייתכן כי הדבר נובע מתוך כך כי הוא ביקש להביא לעולם עולם מתוקן וחשש כי הצל של האירועים ההיסטוריים יהיה למחסום. והרי עד היום אנו יודעים כי הזיכרון של השואה בגלגולו לאנושות ולדורות הבאים היה גם לאתגר מחייב אך גם שיתק לא מעט ניסיונות להיחלץ ממה שנראה כמציאות . זיכרון שמאיים להיות לעורך הדין של השיתוק האנושי. לוינס הדגיש את האחריות הנובעת מתוך זכר ימי האפילה. היסוד הנזירי המשורבב לתוך תפישתו את העולם האנושי שאינו בא להעניק פרס, אותה התורה המוסרית לשמה הצילה את תורתו מ'המגיע לי' המשורבב תמיד לרעיונות של השלב השני של מהפכות רדיקליות. בתוך דרכו של בובר על קרעיה וסתירותיה מצויה הבטחה לשמחה, לסיפוק עצמי ל צרפתי אך דווקא הצרפתי לוינס שלל אותה לחלוטין דבר שחיבר אותו אל אותה תנועה של יהדות ליטא המכונה תנועת המוסר.
א. ד. גורדון היה מורה פלאי של חלוצי ארץ ישראל בעלייה השנייה .לחובבי לוינס אומר שלדעתי הוא היה השושני הציבורי של פועלי העלייה השנייה . בובר הכיר אותו מתוך תורתו הכתובה ומתוך מפגש קצר. הוא כבר סימן כמה דרכים לקראת הביקורת הלוינסית. הוא הדגיש את המפגש עם היחיד, את האחריות הציבורית הנובעת מאחריותו של היחיד. הוא הדגיש את המחויבות המוסרית ,את אינסופיותו של האדם. לדידו המוסר מחייב. אך הוא דיבר גם על מוסר העבודה כלומר העשייה על העשייה למען העולם ולא רק למען הזולת. למען הקוסמוס ככלל. הוא קשר את המחויבות האקולוגית המעשירה את הכישורים המוסריים של האדם. תפישתו היתה כי הזולת אינו גיהינום סארטריאני וגם לא גן עדן רומנטי.אלא מסע לאינסוף האנושי.

הרבה שנים הייתי כואב את כאב הדיאלוג שלא היה ביני ובין בובר. ידעתי כי היה בציפייה שלי הרבה מהזיית נעורים וצלקת של משברים ובכל זאת קשה היה לי הדבר. בבגרותי קראתי שוב את בובר והתחלתי להבין כי האיש היה איש בודד המתפלל לדו שיח. כמתפלל ידע לבחור את השפה , לגבש לו נוסח, לחגוג צעדים קטנים ולחתור לאופק רחוק ומתסכל. לפתע מצאתי עצמי קורא בו את כאב הסף, את הפיכחון של מי שתעה הרבה בדרך אך חיפש וחש מחויב לחיפוש של מוצא.נדמה לי כי דווקא בנקודות אלו ניתן היה למצוא גשר עמוק עם פעימותיו התלמודיות של לוינס.

הרצון האנושי הריהו משול כחרס. הוא היה רוצה להיות בעל ערך, אך אין הוא שווה בכוחותיו לעולם שהוא מנסה להדוף מעליו. ריבונותה של המדינה מקיפה את העולם הזה, במדינה הריבונית האזרח יכול סוף כל סוף לרצות, הוא פועל באופן מוחלט. פנאי, ביטחון, דמוקרטיה כל אלה מסמנים מהפך שחל בתנאים ואת ראשיתה של הוויה חופשית.

אך כלום די בחידוש מדינת ישראל ליצירת חיים מדיניים? ויהא שאלו חיי רוח- היוכלו להכיל את היהדות? מדינה קטנה- איזה סתירה! ריבונותה, בשאולה כמו אורם של הירחים- התוכל להעלות את הנפשות אל השליטה העצמית המלאה? ברי שעם ישראל מתפתח בדרך שונה.

ייחוד העבר של עם ישראל כלום אינו מתבטא בכך שהוא גם נצחי וגם שלנו.
לא גאון רוחו הפוליטית, לא גאון רוחו האמנותית ואף לא גאון רוחו המדעית הם היסוד לבגרותו אלא גאון רוחו הדתית.

יהודי המערב שביקשו להיות פטריוטים לעם בו התארחו ערכו חיפוש מחודש לדת. התרבות הדתית היהודית היא משהו אחר לחלוטין מתיאלוגיה ריקה.
דת אינה מתחילה בהתגלות מנצחת, בלתי ניתנת להפרכה כזריחת השמש. יש הסתגרות של כמרים והטפות . בעלי המחשבה החופשית מכנים עצמם בקלות יתרה הוגים.342
יש אירועים השורפים את המושגים המביעים את תוכנם. אחרי השואה.

טקסט המודה לא על מה שאתה מקבל אלא על האפשרות להודות
בזמן ששליח ציבור אומר: מודים, העם מה הם אומרים: אמר: אמר רב: מודים אנחנו לך ה' אלוהינו, על שאנו מודים לך סוטה מ'א עמוד א'

השואה מתוארת על ידי לוינס כפסיון.
השואה, הקמת מדינת ישראל הם אירועים מעבר לכל כנסיה לכל כמורה לכל נס לכל דוגמה ולכל אמונה. אירועים כבדים מהארג שהם עשויים ממנו. האם היהדות עשתה עוול על ששרדה? זוהי חותמה של עמידה בניסיון. ישראל החזירה את התפוצה היהדותית למעמד של חיים. מקום התרחשותה של הקומדיה האלוהית.

לא משום שאדמת הקודש לבשה צורה של מדינה היא מקרבת למלכות של משיח.אלא משום שבני אדם החיים עליה מכוונים עצמם לעמוד בפיתויים של הפוליטיקה אלא משום שמדינה זו מקבלת על עצמה להגשים את החזון הנבואי. וויתור עצמי והקרבה.

למה צונזרו מלחמות המכבים על ידי המסורת? 307

הנרות עולים בקרשנדו מזמינים את העוברים ושבים. נרות חנוכה מאירים את החוץ.
הדמיון העממי נאחז בהתקוממות מול הרבים והחזקים על ידי המעטים הצודקים

החלש המשליך עצמו אל קלחת האלימות של הקרב מסתכן בכך שיתרגל לאלימות שהיה עליו לנקוט לעת מה. כלום יזנח יום אחד את דרכי הפוליטיקה והמלחמה שנבחרו לרגע? הוא מוצא עצמו נדחף אל עולם שביקש להחריב.

לכן חנוכה היא הוא אפוא לדידנו הפלא שבנר, שהנו עשיר יותר מן האנרגיות שמזינות אותו. הפלא שבמרובה שמוצאו במועט. הפלא שבחריגה אל מעבר, שבהתעלות. הרזיסטנס החשמונאי הוא גם אור שיש בו יותר מאשר במקורותיו החומריים. הטקסט התלמודי מחזיר את האופק המתמיד של הפלא. בכוליות ואינסוף הביטוי המרובה במועט מתאר את האופי המיוחד של התשוקה המטפיסית התשוקה אל האחר שאינה באה לעולם על סיפוקה, היות שאין ביכולתו של באני הזהה להכיל את האחרות האינסופית. כך פירש לוינס את אידיאת האינסוף אצל דקרט.

פך השמן קיום החומק מכל מגע מפוקפק עם החוץ, קיום רדום החוצה את המשך, נוזל לו בשולי החיים כתורה משתמרת באיזו ישיבה נידחת, קיום מחתרתי, המבודד במקלטו התת קרקעי מן הזמן ומן האירועים, קיום נצחי, מסר מקודד המופנה מתלמיד חכם לתלמיד חכם.

תנאי והבטחה למחשבה ללא כפייה המסרבת להיות הד גרידא, שאון תקופה.

משיחיות ועולם הבא. המשיחיות מכוונת למלכות של צדק. היא ההתמודדות
עם בעיות של פוליטיקה , של כוח, של מבנה. היא באה לגאול אותנו מאי הסדר, מאובדן החירות כנקודת מוצא. העולם הבא היא ההתמודדות עם היחסים הבינאישיים, האמנות, מה שאין המבנה יכול להעניק. יש שטענו שרק שינוי המשטר יכול לבטא את הממשות וכל ניסיון לדבר ולעסוק בעניינים אחרים הוא למעשה בריחה. כאמירה שיש להבטיח תשתיות ואז לא תהיינה תאונות. ואין טעם להעניש נהג שיכור כי הכביש במילא משובש ותאונות תהיינה. כי אין טעם לעסוק בהתמודדות של מורה מול תלמידיו כל זמן שהחברה ומשרד החינוך לא מעלים את המשכורת של המורים לא יהיה חינוך. קודם צריך להיות שינוי במסגרת ואז יבוא הסיפור המוסרי. העניין הציני היה להיאבק על המסגרת, על האפשרות להתמודד, על הצורך להבטיח מקום.
להבטיח מקום באמצעות מאבק על האין מקום על מה שעוד איננו. על האוטופיה על החזון המוסרי. חזון זה הציב אתגר שהניע את האנשים לעמוד בפני האתגר האישי , להתגבר על מכשולים בלתי צפויים, לפתוח את כל פכי השמן ששומרו בקצווי המחנה ולא נמהלו בחיים היומיומיים של הפוליטיקה והריאליה. הציונות היתה המאבק על היכולת למלא את הבריכה במים אך היא לא היתה הבטחת ההישג של השחיינים שבתוכה. היא הבטיחה לאנשים פרספקטיבה אולימפית אם יתאמצו לבנות את הבריכה אך כאשר נבנתה הבריכה הם סרבו לשחות במים. הם הודיעו כי לבנות בריכות זוהי האמנות שלהם והספורט שלהם. ואם ללמוד לשחות הם ילכו לבריכה אחרת. כששרי התשתיות החדשים שכחו כי אנשים צריכים להשתמש בתשתיות הללו ולראות בהן זירה בה יוכלו להיפגש, לתת האחד לשני. ברגע בה בוני התשתיות יאמרו אין זה באחריותי לקחת בחשבון שאני מאפשר למכונת הרצח להגיע לכל מקום באופן יעיל יותר פסי הרכבת יכלו להפוך למוליכי הפשע. כבר בתחילת המאה העשרים הודיעו הכל כי המצאת הרכבת היא שאיפשרה לייצא את האנטישמיות ולהפיץ את הפוגרום. הבלבול בין שני התחומים מסוכן אך הכרחי. פוליטיקה הפולשת לתחום של היצירה האינטימית, האהבה עלולה להסיט אותן ולהפכן לאמצעי פוליטי לצייר ולעצב את ממלכת הכוונות ולהפכן למכשיר השולט על כל העשייה . פוליטיקה עשוייה להרעיל את בארות העשייה לשמה. את ההכרה באחר את ההכלה שלו, את יכולתו לעמוד במטלה האינסופית של העמידה מול השונה מול היחיד. לחבל ביכולת ההתעלות שלו. היא עלולה להפוך מאתגר לדוגמה. להאכל על ידי הדוגמטיקה. לעומת זאת המוסריות החיה בזכות ההתנזרות שלה מחיי המעשה הפוליטי המפרידה בלי הרף בין הצדק לבין המוסר עלולה להחניק עצמה בבועה. בשימור של התגלות שווא. התגלות שהושחתה.

הנביא יכול היה להתנבא באקוסטיקה המדינית שבחנה את הצדק ואת המוסר בעין המורכבת של המלך ,הכהונה, הצבא והמוסר האישי משפחתי. היה בו משהו שידע שהוא מדבר אל רבדים שונים של עשייה אנושית ומטפיסית, אל תקופתו ואל כל התקופות שיבואו. שגם אחרי העלמות תנאיה של התקופה מילותיו יישארו ויבחנו בעתיד. בכך הוא נבחן ומכאן זיקתו לעתיד. לא כושר החיזוי שלו אלא כושרו לדבר עם העתיד שמוכרח לכלול גם משהו מהחיזוי שהרי אם לא מילותיו יהפכו לחסרות משמעות. הלימוד התלמודי בנוי על חורבות המלכות והעשייה המתערבת בפוליטיקה. על הפורום הקטן של תלמידי החכמים. על הפרשנות ועל ערעורה. היא תמיד מתעצבת תוך כדי וויכוח וסיור הגבולות המתמיד עם מה שנעלם. הפוליטיקה כשליטה על העוצמה ועל החוק שהעוצמה באה להשליט. הנביא לא היה יכול להתקיים כי לא היה יכול לדבר עם המלך ועם המלכות השולטת על המבנה הכוחני של החברה. זו היתה בידיים שלא הבינו או שללו בתוקף את סמכותו של הנביא. במקרה הטוב ראו בו מבשר של החלפת הסמכות ובמקרה הגרוע מעכב ועוין את הסמכות שבידו.
הציונות ביקשה להפעיל את כל האמצעים שהיו לה בתחום המוסרי, את כל כוחות הנפש ואת כל סיורי הגבול שלה על מנת לרכוש מחדש שליטה על תשתיות של פוליטיקה, של עבודה של יחס למקום ולזמן ולא להתבצר בנצח מדומה של בועה.

ולדימיר ינקלביץ אמר על הנס שבגורל היהודי המתרחש בשעה האחרונה, ברגע האחרון, באותו כמעט שכל שיעורו כחוד סיכה, ועם זאת הוא רחב דיו להותיר זמן לקול הנשלח לאחוז בזרוע המושטת אל הבל יתוקן עוד.

הגישה האחת רואה בטקסט מקור הוראה, בעוד הגישה האחרת רואה בו דבר, חפץ. ההיסטוריה הביקורתית על אף שיטותיה וענוותה למראית עין, מתיימרת להיות מי שעברה כבר את שלב השכיות הארכיאולוגיות שהועלו מן החפירות; היא מזמינה אותנו להשתמש באמיתות העתיקות הללו לא יותר מכפי שהיא מזמינה אותנו לחטוב עצים בגרזן מתקופת האבן, כל התחבולות לכאורה וכל משאבי החוכמה של התקופה האחרת מכוונים, לעומת זאת, להציל את הטקסט ממזלו הרע של החפץ, ולהרטיט בו מחדש את קולה הגדול והחי של התורה.

ההנחה הבסיסית של יצירת חברה ומשק המסוגלים להניע באופן בלתי סביר את ההיסטוריה לעבר מחוזות חדשים. שהקציר בשדה יכול להשפיע על תגובת במעצמות , שמחווה בינאנושית יכולה להקרין על הפסקת סכסוך פוליטי. ולהיפך שחגיגת ריבונות יכולה לעצב מהלכי רוח ומוסר. שהעם היהודי שביקש להתחפר מפני אימת ההיסטוריה יוכל לחץ אותה מהניכור ומהניצול. התחושה המלווה כל הזמן את המפעל הציוני עד כמה ניסיון כזה הוא פרובלמאטי דווקא משום שאין הוא מבקש לשוב אל הקרבניות כמתודה להשפעה על העולם ומערכת הכוח השוררת בו. לא מהלכי הדיפלומטיה ולא תזוזת הכוחות והטילים תשנה את מהלכם של הדברים. הן רק יכולות לחשוף את מהות הסיכון. לא הן המטרה של המפעל אלא הן צריכות לעת עתה למנוע את הרצון של אומות אחרות למחוק את האחריות כלפי העם היהודי.
לא להיות השמן על גלגלי המהפכה ולא להסתפק בעמדה של גלאי הצביעות המהפכנית בגלגוליה ובסתירותיה.לנסות לבנות מקלטים ומחסני חירום לעת שבר, לנסות לחיות מתוך רצון להגיע למדרגות צדק מתקדמות הן בשטח התשתיות והן במיצוי של היכולת לנצל אותן. הן במאבק לקידום המדינה הריבונית כמדינה המפעילה פחות כוח אך לא מתחמקת מהאתגר להביא לכך שלא יקרוס ויחרב המקום והזמנים יתערערו עד כדי כך שיאבד האמון ביכולת להשפיע והמדינה תהיה לזירת מלחמת הכל וכל. האופי המצטבר של ההיסטוריה היהודית של הדורות האחרונים דוחף את היהודי לשתי העמדות הללו. עד כדי כך שהוא שב אל האורתודוקסיה מתוך ייאוש ותוך כדי וויתור מלא על אחריותו ההיסטוריה העולמית להלכה אך למעשה מקבל על עצמו עול של אפוקליפטיקה פשטנית. ישנה התעלמות מכך שהמאמץ אפוקליפסה היסטורית כהנחה רוחנית דוחף למען מימושה של האפוקליפסה תוך וויתור על יסודותיה האוטופיים. אך המתעלם ממנה ברציונליזם יבש למעשה מפנה את הזירה והופך את מאמציו ההירואים למען צדק חברתי לפחות ופחות אפשריים לביצוע בגלל שהוא מעצים את המערכות הפוליטיות ההיררכיות האלמוניים לשוק חופשי של הפעלת כוח. הצורך בעיצוב חיים המערכות הקטנות , האינטימיות יחד עם הרצון לקחת אחריות על המאקרו יוצרות מתח מסוכן שבו הבוסר והפראזה מחליפות את הבשלות וההבנה העמוקה והבשלות מצמצמת את החזית עד כדי פינוי רבתי של חלל ריק אל אי ההבנה וחוסר בניית הסמכות שתחליף את הפעלת הכוח ללא שכנוע , באלימות. הנטייה להכתיב קצב של התפתחות איטית כדי למנוע כניבתו של קצב מהפכני עתיר אלימות שיהפוך מנקודת זינוק למשטר של קבע. הידעה העמוקה כי המלחמה והמהפכה המאבק למען שרידות אינם יכולים שלא להפוך למסע התאבדותי או נכנע לרוע אלא בידיעה מתמדת כי אין הם תכלית המעשים ולא בסיס למה שצריך לקרות. דגניה כנקודת ניסוי שאסור לה להיות נקודת ניסוי כי אם לא תבנה עצמה כבית קבע לא תוכל לשמור על היותה עמדת ניסוי. אך באותה מידה עליה להיזהר מבועתיות המתרכזת ברכילות על הנעשה בחצר. השומרת מכל משמר מהרחבת האחריות האנושית הסובבת. ההופכת מתהליך שיפוטי מתמיד לאורך שנים לשרשרת של פסיקות דין במשתנות עם הזמן בגלל התמורות והחלפה מתמדת של פרספקטיבות.
רוזנצוויג הוא אחד הפילוסופים היהודים הנדירים שלא רק הכיר במקומה הבכיר של הנצרות בעתידה הרוחני של האנושות, אלא גם הכיר בו מתוך סירובו להיות נוצרי. לחיות את חייו של יהודי אותנטי הרי זה להעיד על האמת המוחלטת: האמת האנושית היא תמיד האמת שלי. האמת חד וחלק שבה מתאחדות היהדות והנצרות היא האלוהים.. מה שמאפיין את האופן שבו אדם מחזיק באמת אינו ההתבוננות באמת זו (כמציאותה באלוהים. האמת הנוצרית והיהודית, אלא אימותה בחייו. האמת האנושית נוצרית כיהודית היא אימות. היא בסיכון החיים מתוך שחיים אותתה כמענה להתגלות, כלומר כמענה לאהבתו של אלוהים. אך אין ביד האדם להיענות אלא בחיי הנצח, כיהודי, או בנתיב הנצח, כנוצרי שהרי שני האופנים הם הכרחיים, וישנם רק שני אופנים. על כל אחד לחיות אך ורק בדרכו שלו באופן אותנטי. האמת האנושית היא עדות שהחיים נותנים על האמת האלוהית של אחרית הימים. רוזנצוויג מכנה את תורת האמת הזו ' תורת ההכרה המשיחית'.
ושוב: אהבתו של האל לאדם, המעוררת את אהבת האדם לרעו, היא התגלות, כלומר ביטוי של האמת. ההכרה שהאדם מכיר את האמת הזאת היא אהבתו הגואלת.אך באהבה יכול לחוש רק יש יחידי, כלומר בן תמותה. דווקא כבן תמותה היש הזה לוקח בנצחיות האל. העובדה שכל רגע עשוי להיות הרגע האחרון, היא ההופכת אותי לנצחי. האהבה העזה ממוות היא הנוסחה המקראית שרוזנצווייג נוטל כדי להתמודד עם חוק במוות כדי להתמודד עם חוק המוות, שבו נפתח ספרו המוביל אל החיים.

רוזנצוויג היה ליברל מנקודת הראות של החיים המעשיים הוא טען שלא ניתן להבחין בין מה שהוא אלוהי ובין מה שהוא אנושי, אף שעל אף ההסברים שנותנים להם סוציולוגים ואתנוגרפים הסברים תקפים מבחינת ראותם- יש להם, מבחינת אלה המקיימים אותם, אמת בל תתוקשר ועם זה אמיתות לא פחות מן האמיתות הסוציולוגיות. האינטגרליות של המסורת, שנראתה לו הכרחית לחיים היהודיים ושעשתה אותה להטרמה של של הנצחיות, אינה נדרשת מכל יהודי, אלא מכלל ישראל ולאו דווקא ממר ישראל. היחיד יכול לבחור מתוך כלל המסורת. אלא שלפי א. סימון רוזנצוויג בחר לקיים הכל.
270,271

נצחיות זו של עם ישראל איננה עצם הנס של הישרדותו. לא משום שהוא שרד בדרך נס הוא נוטל לעצמו חירות ביחס להיסטוריה. נהפוך הוא: משום שלכתחילה הוא ידע לסרב למשפטם של אירועי ההיסטוריה הוא התמיד בתוך ההיסטוריה כאחדות של תודעה.
כזו היא התביעה העתיקה שבלעדיה לא תוכל היהדות אפילו לחזור למעמד של אומה בין האומות, משופם שהיא קשורה מדיי לאומות העולם הגדולות והיא בשלה מדיי, אפילו בשכבותיה העממיות, מכדי לרצות בכנות ליצור לוקסמבורג חדשה, לבנון חדשה, כנען חדשה. מה שמסתער לקעקע את התביעה הזאת להיות עם הנצח היא האדרת משפטה של ההיסטוריה, כאילו הייתה בית משפט עליון על כל יש; זוהי הטענה כי ההיסטוריה היא היא מידת כל הדברים, משפטה של התודעה לגבי האירועים המצליחים, היעילים, לגבי מה שיש בו בולטות אובייקטיבית, איננו , לפי תפישה המרוממת את ההיסטוריה , אלא אשליה סובייקטיבית העתידה להימוג כעשן מול משפטה של ההיסטוריה.

כל אחד מאתנו חווה את היוקרה הזאת של ההיסטוריה מתוך חשש שמא ימצא עצמו בניגוד למגמה ההיסטוריה גישה שמשמעותה היא בסופו של גבר חיפוש חיינו כאירועים.(כיוון, משמעות ,וטעם היא אותה מילה. בצרפתית).
מטרת ההיסטוריה היא אינטגרציה של כל הרצונות האינדיבידואלים לכוליות אחת המובנת על ידי התבונה. אינטגרציה של רצונות אישיים וקולקטיביים. הרצונות הסובייקטיביים מיוצגים על ידי עשיות פרטיות ההופכות לכוליות מעבר למניעיהם.

הייחודיות של עם מתעלה מעל המציאות המתכלה של יחיד ושל ציבור. מחזוריות החיים בחגים היא סמל לפריצת החולף ומשתנה.

מדרש על ישמעאל שמלאכים אומרים לריבונו של עולם הרי עתיד הוא להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר. הקב'ה שואל ועכשיו מהו אמר להם: איני דן את האדם אלא בשעתו.

לצד החיים האלה, שהם חיצוניים למוסריות במובן העמוק של המונח, לצד חיים אלה המופנים כלפי חוץ, קיימים חיים יהודיים כלפי פנים, כל מה שמשמש לשמירה על העם הזה ועל חייו: צורות חיים אלה אינן משתבצות בצורות הגלויות של העולם; אך שמירה זאת על המקוריות ועל הפנימיות היהודיות היא פעולתו העילאית של היהודי בתוך הכלל- עולמיות.
… התביעה העתיקה ביותר היא התביעה לקיום נפרד בהיסטוריה המדינית של העולם.

השואה בסדר הפסח

אם מבקשים למצוא היכן היה ביטוי לאבל הפומבי של הארץ , הקיבוץ,תנועת הנוער, על השואה יש לבקשו בסדר הפסח הקיבוצי. בחג ההיסטורי הרשו לעצמם האנשים לתת ביטוי לתחושת האבל, הקינה, הזעם והנדר על האירוע הנורא שלא היה ניתן להכלה.

בסדרי הפסח הקיבוציים המילים הקשות לוו בדמעות רבות שהרי רבים מהמשתתפים בסדר הפסח היו בנים למשפחות שנרצחו או פליטים שהגיעו מאירופה. סדר הפסח הקיבוצי היה בקטע זה אחד הטקסים הקשים והמשמעותיים ביותר.

המילים והשאלות שנשאלו בסדר הפסח לא נשאבו מתוך האירועים. המילה שואה, השאלות התיאולוגיות שליוו אותה כמו היכן ההשגחה, מה היחס למרד ומה משמעותו כבר היו קיימות אך לא כוונו למאורעות אלו אלא למאורעות שהתרחשו בסיום מלחמת העולם הראשונה. גם בתקופה ההיא נערך רצח המוני של יהודים שלא היה קשור לאסטרטגיה של המלחמה אלא לרצון למצוא שעיר לעזאזל, ביזה, מוצא לאי היכולת הפוליטית.

הציונות הבינה יפה את האירועים של 1919- 1921 באוקראינה וגליציה שהרי היא היתה מבוססת על הניתוח הקשה של המציאות היהודית .'צרת היהודים' העירה רבים אל החלום הציוני . בכל זאת הירצחם של בין 120.000 ל170.000 יהודים בפוגרומים בזמן המלחמה ומלחמת האזרחים ברוסיה בין הצבא הלבן לצבא הלבן היה מהלומה כה קשה שבה צמחו המושגים שואה, והשאלות הקשורות בה. גם אז הן לא היו חדשות לגמרי.שהרי הזיכרון של פוגרומים משנות השמונים של המאה התשע עשרה, מאז תהליך ההשכלה כבר לא היה יכול להתקבל כאירוע טבעי המבגרת ההבטחה של זכויות האדם שהבטיחה לשווא אירופה המודרנית. האירועים בסיום מלחמת העולם הראשונה היו כה גדולים והתרחשו תחת המטריה של היסטוריה שהיתה להיסטוריה עולמית שמפתיע כיצד האירועים ההם לא הפכו חלק בלתי נפרד מן הזיכרון הלאומי המתמשך. העלייה השלישית הונעה במידה רבה על ידי רעידת האדמה והיא נשארה חתומה ביצירות ספרות רבות אך בארץ ישראל לא קמו לה מצבות ועצרות. לעניות דעתי המצבה המשמעותית ששוחחה עם האירועים ההם היתה המצבה שכבר הוקמה עם עליית הנאצים לשלטון והיא מצבת הארי השואג התל חי. טרומפלדור שפעל ברוסיה של אותם ימים היה הגיבור שסימן את האגדה בעזרתה ביקשו לטפל בעקבות האירועים הנוראים של אותם ימים. למרות זאת כאמור בימים ההם פותחו כל המושגים בעזרתם ניסו להתמודד עם האירועים החדשים שלא היה באפשר להכיל. הם היו למעין מפתח מושגי שבו השתמשו כדי לדבר על השואה.

הקורא את הטקסטים שנכתבו בהגדות הקיבוציות מתקופת עליית הנאצים עד שהגיעו הידיעות על השמדת היהודים יתפלא לקרוא בהם בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה מושגים כמו רצח המוני, שואה, טבח ביהודי פולין. כמו שכתב אחד מהסופרים שמו אוזניהם על האדמה וחשו את האסון המתקרב.כמו האמירה שנאמרה כששרפו את הספרים ב-1933 ונכתב שמי ששורף בפרים ישרוף גם אנשים. אירועים שבפרספקטיבה של היום נראים רק כהקדמה לאירועים שאף אחד לא היה יכול לתפוש כבר ביטאו את מה שלא ניתן היה לביטוי. השואה עליה אנו מדברים היום שונה מן האירועים שקדמו לה. אך היו לה אותות מקדימים שביטוים היה צריך להכיל מאוחר יותר את האירועים שקרו. לא דובר אז על ארגון הרצח בטכנולוגיה ובעזרת כל כוחה הצבאי של מעצמה, גם לא על הציד המתוכנן והקר על המימד הבינלאומי והמאורגן של ההשמדה, על מחנות המוות ותאי הגזים. אך כן דובר על הפרידה מהמשפחות, מן הקהילות, על הרעב והמוות. על יתמות היישוב בארץ ועל הזיכרון של עולם שהולך ונחרב. על קרובי המשפחה ועל התרבות העומדת בפני חורבנה. כל אלה קיבלו ביטוי במילים ודימויים שהצטברו משך השנים. עולם המושגים שנוצר לפני אושוויץ הפך אחרי השואה לעולם מושגים שבא לתאר את השואה. הקונטקסט שבו נולדו המילים והמושגים התערבב עם הריאליה ההיסטורית הנוראה שהיתה כה שונה. תהליך זה קרה לא רק בארץ אלא גם באירופה יש לנו תיאורים של אנשים בגטאות ובמחנות המחפשים את הביטוי למה שעובר עליהם בתרבות הקודמת או התרבות המסורתית או הציונית או של זרמים אחרים. גם שם חשים בעליל עד כמה דלות המילים השאובות מקונטקסט היסטורי אחר אך עד כמה יש בהן צורך . ככל שנתבררו מימדי השואה המילים הישנות המשיכו לציין את המציאות החדשה אך זו כבשה אותן עד שכמעט אפשר לומר כי הן החליפו את מושאיהן.

היישוב היהודי היו חלוק בדעותיו כיצד יש להגיב על ניצחון הנאצים והשתלטותם על גרמניה בשנת 1933. היו שהאמינו כי מערכת של יחסי ציבור וחרם מסוגלים להפיל את ממשלת הרשע. היו שהאמינו כי יש לבנות בארץ ישראל תשובה מהירה לאסון המתגלגל. ההטמעה המהירה של האידיאולוגיה הנאצית בקרב הערבים ביחסם ליהודי ארץ ישראל והמאורעות של 1936- 1939 הרוויים באווירה של הניצחון הפאשיסטי המתגלגל יצרו חרדות רבות. לא היה ברור היכן נמצאת החזית.

המצור על העם היהודי הפך לעובדה פוליטית מוכרת בעולם בוועידת אוויאן שהתכנסה על ידי חבר הלאומים ב-1938, וועידה זו שהתכנסה כדי לדון בגורלם של פליטי אירופה, כלומר ביהודים הודיעה לעולם באופן ברור כי אין מקום אליו יוכלו היהודים ללכת. הציבור היהודי היחידי שהיה מאורגן בקהילה פוליטית עצמאית היה היישוב היהודי בארץ אך הוא היה נתון בשלטון בריטי בתוך מהומת העולם של הסכסוך הערבי יהודי.
רבים מהחלוצים זכרו היטב שבזמן עלייתם הוריהם התנגדו. זה היה פרק חשוב של הביוגרפיה שלהם. ההורים התנגדו מתוך דאגה ואי אמונה כי בארץ יוכלו להסתדר, מתוך כך שהאמינו כי באירופה הנאורה יש מקום טוב יותר ליהודים, מתוך כך שהאמינו כי המהפכה העולמית היא שתתקן את מעמדו ההיסטורי של היהודי ,מתוך שלא האמינו כי המזרח התיכון מקום ראוי ואפשרי ליהודים הנתקלים כל הזמן בהתנגדות של הערבים לבואם או מתוך כך שאין להביא את הגאולה בכוחה של פעולה היסטורית.. רק לאט לאט התברר כי הארץ הפכה למקום מקלט, ארץ הגירה מפני הבושה והאיום. כשהחלוצים יצאו לדרכם ההורים היו החזקים והצעירים יצאו לסלול דרך לאומית על ידי הקרבתם. אך התברר כי המצב היה במידה רבה הפוך. ההורים והאחים הקטנים היו במצב של חוסר אונים ואיום גובר. החלוצים החלו לחפש דרכים להביא את המשפחות ארצה. עם התקרב המלחמה החלוצים ידעו היטב כי גם ההורים היו רוצים להגיע ארצה. אך ההסגר על הארץ התהדק. הם לא היו יכולים לבא משום שהשלטון הבריטי חסם את השערים חלקית או לגמרי. הרבה פעמים החלוצים התבקשו על ידי הוריהם להעלות אותם. חלוצים פנו אל קיבוציהם ואל הממסד הפוליטי של היישוב לעזרה אך העלייה התאפשרה רק למתי מעט.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה ומלכודת המוות נפרשה גם הבנים שהצליחו להביא את משפחתם וגם אלו שלא הצליחו להעלות את משפחתם לא היו יכולים לבטא את תחושותיהם. אלו שהצליחו לא היו יכולים לבטא את שמחתם. הסימנים נעשו יותר ויותר ברורים. החלו להגיע ידיעות על כוונותיהם של הנאצים עוד לפני המלחמה. החוקים האנטי יהודיים, גירוש היהודים ממוסדות החינוך וההשכלה, שריפת הספרים היהודיים, מחנות הריכוז בגרמניה, ליל הבדולח, הרצח ברחובות , מכונת התעמולה השטנית, גירוש האזרחים הפולנים ממוצא יהודי מגרמניה לפולין, עצרות ההזדהות של הגרמנים עם ממשלתם נאומי היטלר על כוונותיו ופולחני המנהיג והעריצות הצביעו על כיוון ברור. התיאוריה הנאצית היתה מאד מאיימת אך לא היה כל כך ברור לאן היא תוביל. הדמיון האנושי היה דל. המחשבה סובבה סביב הרעיון של השמדת יהודים בדרכים שהיו מוכרות מן העבר: התפרצויות זעם רצחניות בנוסח הפוגרום ההמוני , מאורגן למחצה ופומבי שלעתים יכול להיחסם על ידי התארגנות להגנה עצמית או על ידי מחאה בינלאומית. הגיעו ארצה ידיעות קשות אך הדמיון נעצר בגבולות הידוע והחרדה הסתומה מפני העתיד. גם מצבה של ארץ ישראל היה קשה. הוא לא התאים לרעיון של ארץ מקלט שלווה ובוטחת. התקדמות הכוחות הגרמניים במדבר לכיוון מצריים, הידיעה המרה שאם תיפרץ החזית הבריטים ייסוגו לעיראק
והיישוב ייפול בידי הנאצים. ההתארגנות הבלתי מספקת של היישוב לקראת מצב כזה משום שהבריטים פחדו מלחמש את היהודים מעבר להתארגנות הזמנית של הפלמ'ח כגרילה פרו בריטית. הבריטים חששו מגיוס יהודי ארץ ישראל כצבא לאומי המגויס לטובת בנות הברית כמו הצ'כי, הפולני ואחרים. הם חששו כי צבא כזה רק יעורר אלימות ערבית. בתקופה זו יהודי הארץ כאילו לא דיברו על גורל יהודי אירופה. אך סדר הפסח היה המקום בו החששות והדאגה עלו. זה היה מקום הביטוי לגעגועים ולתחושת האשמה. הדמעות הפרטיות קיבלו ביטוי בקינת הציבור.

אחרי הניצחון הבריטי באל עלמיין וכיבוש סוריה על ידי צבא בנות הברית הידיעות על השואה המתרחשת באירופה נעשו יותר ויותר ברורות. בנובמבר 1942 הגיעה ידיעה ברורה על הרצח השיטתי, המאורגן. הגיעו ידיעות על ההכרעה הגרמנית להשמיד את העם היהודי כולו. היישוב היהודי בארץ החל להגיב גם על ידי גיוס מוגבר, גם על ידי גיבוש תכניות לשלוח צנחנים לגולה שהיה פרוייקט הרבה יותר גדול מזה שהצליחו לבצע. התגובות לאקטיביזם היהודי היו מוגבלות על ידי תפישת המלחמה של המעצמות שנזהרו כמו מאש להודיע כי המלחמה באה להציל את העם היהודי ממזימת ההשמדה וביצועה. הן הכירו כל הזמן כי הן פועלות בעולם רווי אנטישמיות שלא יסכים לשלם מחירים למען היהודים. היתה ציפייה ציונית שלמרות שרוב היהודים לא יצליחו לשרוד את ההשמדה לפחות יוכלו לארגן איזה שהיא תנועת מרד שתציל מהאסון הפסיכולוגי ההיסטורי והתרבותי שיתחולל אחרי סיום המלחמה. הם חששו משיתוק של שרידי השואה שישלים את ההרס הקיומי.
מרד גיטו וארשה על ידי בוגרי תנועות הנוער בפסח הפך מייד לאירוע מכונן. עוד באותו פסח הוא נזכר בהגדת פסח. הוא הצית את תחושת האבל , את אין האונים והגאווה הוא שאל הרבה שאלות והציב הרבה אתגרים.
עד כמה שהציבור בארץ היה עסוק בענייניו הגדולים והקטנים, עד כמה שהשגרה והפוליטיקה המשיכו לפעול כרגיל מתחת לפני השטח המתח היה עצום והוא בא לביטוי באופן קבוע בסדרי הפסח. הנוהג של סדר הפסח שהיה קיים לפני האירועים להזכיר בפסח את החברים שנפלו הפך לנוהג סיפור השואה כפי שהתגלתה מדי שנה. בפסח הכל עלה באופן ציבורי. לאורך השנים נכתבו קינות עזות ביטוי אך המציאות היתה תמיד יותר אכזרית וקשה. לעולם המילים היו דלות מן המציאות עליה היה קשה לדבר. היו הגדות שחורות שהוקדשו רק לשואה. היו קינות ישנות וכאלה שנכתבו במהלך המלחמה על ידי משוררים ועל ידי חברים מן השורה. אפילו חד- גדיא התמים שנכתב בארץ כשיר ילדים של שותפות בין הגדי, החתול, הכלב והמקל צויר כשמעליו מרחף מלאך המוות. הקינות הכלליות לוו בתחושות פרטיות של המשתתפים בסדר. החברים הנוגעים בעניין לא היו מסוגלים לבטא את קינתם כקינת יחיד. מאחרי המילים ההיסטוריות הכלליות ביקשו חברי הקיבוץ לקונן על גורל קרוביהם ועל גורל הקהילות שמהן הם הגיעו. המילים הפרטיות נכבשו הקינה הכללית התפרצה בגדול. עורכי הסדר השתמשו בכל הציוד הרוחני שהיה להם. גם במקורות במסורתיים של הקינה והתוכחה, גם במדרש הרומז, גם בניסיון של המודרנה ובספרות הציונית על מנת להתמודד עם הזעם וחוסר האונים. זה היה ניסיון לבנות כוחות בתוך האסון הנורא כדי למנוע שיתוק פנימי . היה להם ברור כי אין המילים מסוגלות להתמודדות אמיתית עם התמונה הנוראה שהתבררה והלכה.
עם סיום מלחמת העולם השנייה נפגשו שרידי הלוחמים והמורדים הפרטיזנים והפליטים הרבים. להם לא היה ניצחון אלא גילוי של מימדי הרצח והידיעה שאין לאן לחזור. היה גם מפגש עם נוער ישראלי שהגיע לאירופה במסגרת הבריגדה.
הקיבוץ שקונן בסדר פסח ביקש להציל מאי השפיות שהיתה יכולה להיות תגובה טבעית להתמודד עם האבל והאי מוצא שהתגלו דווקא בניצחון על הנאצים. העולם הפוליטי החדש שנוצר באותם ימים רק חשף את עומק האסון. המוצא היה טמון באפשרות להקים מדינה יהודית. האם המחיר של השיקום היה צריך להיות הניסיון להשתקת סיפורי השואה כדי לא להוריש מורשת זוועה לילדים שנולדו כמרד מופלא בהתפוררות וברצח? האם הפיתרון היה טמון בניסיון להתרכז במשימות החדשות? ברעיון זה היתה טמונה סכנה עמוקה שההדחקה לא תביא להומאניות שלווה בוטחת המכירה באחר אלא שבתוך השכחה יתבסס קרע סופי עם אומות העולם וניסיון לפעולת תגמול לאומנית. שבמקום מאבק על תיקון העולם הנובע מתוך עיבוד הזיכרון הנורא השכחה המודעת תביא לתלישות ולאנוכיות. לאדישות וניכור.היו שדחפו לכיוון של השתקה או שהאמינו כי זיכרון השואה ניתן לריפוי עם הזמן. האם הריפוי יהיה בשכחה וההדחקה או בטיפול בזיכרון לא היה ברור . הסתירות היו רבות. אפשר היה לראות את הדבר באופן ברור בתחושתה של רוז'קה שהגיעה לקיבוץ אילון וחשה כי החברים מבקשים ממנה לא להתרכז בסיפור השואה אלא לעבוד, לבנות את הקיבוץ כמעשה של שיקום אישי בעוד היא מחפשת דרך לבטא את אבלה ואת זיכרון האירועים שעברו עליה ,על חברי תנועתה , על הקהילה היהודית מתוך ידיעה ברורה כי אלה חלק מהמצפן והמצפון שצריכים להדריך את העתיד. היא חשה בצנזורה, בהשתקה אך סדרי הפסח וההגדות של קיבוץ אילון מוכיחים עד כמה המסר כן נקלט. החברים קראו, קוננו הזכירו בהגדות הפסח של הקיבוץ את כל מה שצנזרו אצלה.

הטיפוח של זיכרון השואה בסדרי הפסח מסביר עד כמה טבעית היתה ההצעה שנולדה בקיבוץ להקים את יד ושם בירושלים. היוזם להקמת מפעל הזיכרון הענקי היה מרדכי שנהבי איש בית אלפא- משמר העמק. הוא עשה זאת כשליח של הקיבוץ. ההגדות של פסח בפרק השואה מאירים עד כמה טבעי היה כי מוזיאונים ומכוני הזיכרון לשואה יטופחו על ידי הקיבוצים. מוסדות כל כך מיוחדים נולדו בלוחמי הגיטאות, יד מרדכי, תל יצחק, הטקסים של יום השואה בכל המקומות הללו ובמעלה החמישה ביטאו תשתית תרבותית רחבה שבסיסה לא היו רק שרידי השואה. הם היו יכולים להישען על הד עמוק שנבנה .
הקשר בין פרק זה לפרק של ההגדות הנוגע למלחמת העצמאות עמוק ומיוחד.

ההכנה : ציונים, דתיים, סוציאליסטים קוראים מעבר למצב הקיים. לגלות התנגדות למצב הקיים.
הציונים עשר שנים קודם מקיימים כנס בכפר גרמני טיפוסי עם כתובת קלאסית על כל בית ' העולם הוא ביתי' על ידו כתובת מרוחה יהודים החוצה.

קריאה מתנגדת יצירת מערכת החינוך. העפלה. הגירה. מילוט ילדים. תנועת נוער. נוער סוציאליסטי מחפש דרך לברוח מן האירועים. אי התנגדות בדרך של הזדהות עם האידיאולוגיה. הכוח המניפולטיבי של המיתוס.
הגירה לארץ ולעולם המערבי עם שרידים של תרבות אירופה. אימפריאליזם במהופך. רוצים לשמור על תרבות שהולכת ונחרבת. וולטר בנימין בפאריס. עם התרבות הגרמנית. כוחו של הרגל.

ההבנה כי אויבי הנאציזם אינם דווקא משוחררים מאימת הדין. משפטי הטיהור ברוסיה. מגבלות ואירופה הנשבית על ידי פאציפיזם הומניסטי שהוא העלמת עיין.

חילוקי דעות בקרב הציונים. ז'בוטינסקי וארלוזורוב. האם אפשר להיאבק למען פתיחת שערים. הוויכוח על החלוקה כברירה נוראה בין שער ללא בית לבין בית ללא שער.

תחושה כללית של הומניזם במצור. ינוש קורצ'אק מבקר בארץ. סטפה חוזרת מעין חרוד לוורשה.
תנועת הנוער מתארגנת יותר. בוגרי התנועה וההכשרות. היחס המיוחד של הקהילות לתנועת הנוער: אנחנו נשארים אתם הולכים לסלול לנו דרך. הכשרות וקיבוצי הכשרה. ההכנה : צריך ללמוד איך לא להיות עם הורים, להסתפק במועט, לחיות למען משימה.

רגע פרוץ המלחמה. מה עושים הציונים מה עושים הקומוניסטים. מבוכת הסכם סטאלין היטלר.

ההבנה האיטית כי אין זמן או יש זמן. הבעיה: אין פתרון. רק בכוח מעצמתי ניתן להכריע את הכף אך כוח זה לא מסוגל לשים דגש על הבעיה היהודית הצומחת והולכת. הסמל הצנחנים: פעולה סמלית לשלוח 1000 צנחנים. הוויכוח בין הבריטים והסוכנות על הגיוס. 26000 מתנדבים מול 1.300.000 חיילים יהודים מתוכם 300.000 נפלו במלחמה. האם יכול להיות דגל יהודי.

אחרי הכיבוש הנאצי דעיכת המנהיגות היהודית. חנה ארנדט : הארגון יכול היה להיות מכשיר של השלטון. דעיכתה של המנהיגות היהודית . הוכחות לשיתוף פעולה של מנהיגות יהודית עם הנאצים וירידת רמת המנהיגות.

חסידי אומות העלם ותנועות המרד. ההבדל:
לתנועות הנוער עמדה פומבית. השקפת עולם. ניסיון להשפיע על הקהילה הבוגרת. חסידי אומות העולם להם ולמצפונם. שניהם יוצאים ממסגרת החברה הקיימת. גילוי בנוסח הפרטי של בגידתו של העולם. המיוחד לשתי ההתנהגויות זיקה עמוקה לזיכרון. אנו זורעים מעשים למופת. קרבנות הרשע. מאמינים שמישהו ירשום מעשינו או בספר ההיסטוריה או בסידור, בתורת המידות העולמית או ישמר את ההוקעה העולמית.
ההבנה של משפחות שיש חובה אלמנטרית להתקיים כמרד.
להתרכז בעיקר.
גילוי הפיתרון הסופי. הפיתרון הסופי האם צריך להודיע עליו. איך להבין את שקורה. אבא קובנר ואנטק צוקרמן : התגלות האסון. להתחייב לחיים.
הקשר בין יצחק כצנלסון לבין המורדים.
תרבות היא מרי או הסחת דעת. הוויכוח בווילנה סוצקובר וקלמנובסקי.נגד המרד. בעד המרד.
מה אומרת הגבורה ומה אומרת ההתנגדות. ההמלטות האקטיבית .
כיצד אנו תלויים במערכת ומתי יש להשתחרר ממנה.
ארץ ישראל והשואה. הצנחנים
אחרי השואה. הנקם. הבריחה. עמידת הפליטים
היכולת להעיד והיכולת לשתוק
מלחמת ההעפלה ומלחמת העצמאות. 247 הנשים בהריון: ההתנגדות בעיצומה.
אין צורך להיות בר הכי בתורת מארקס ובורוכוב ולהתעמק במיוחד בבעיות המורכבות והמסובכות המטרידות את לבם ומחשבותיהם של טובי צעירינו כדי למצוא בימי אין חפץ אלה נחמה פורתא במחנה החלוצים. בימים אלה של דלות ועזובה ימי תוהו של כחש ועריקות. מבליח אורם של נחשונים נלהבים וצעירים, זכים כבדולח המאמינים בעתיד טוב יותר והולכים לקראתו באומץ ובמסירות נפש… הם מבקשים להציל עצמם מגוויעה, הבית גווע, שוב אין אל מה לקוות. אין שום סיכוי להמשיך ולהתקיים. ההורים מיואשים למחצה או לחלוטין . ואילו בילדים לוחשת גחלת של נצח ישראל. הם יעשו נפלאות… משה רבנו שעקר את בני ישראל מסיר הבשר והדגים, החזיק אותם ארבעים במדבר קיבוץ ולבסוף לא סיפק להם סרטיפיקאטים לארץ יישראל. מן הסתם היה מעניק להם זאת אלא שהוא עצמו, לא עלינו חיסר אותם אפילו לעצמו… תורה כן! הסובר אתה הנך מר יאושזון כי בני ישראל היו צריכים לחזור הביתה, למצרים? אינני מעלה על הדעת כי אתה סבור כך… כאשר מקבלים תורה, תורה של חיים חדש מחזיקים בה … שוב אין דרך חזרה למצרים. תורה, סוף סוף, עדיפה על סרטיפיקאט. תוןרה שנכבשים לה נותנת כוח, ממריצה, מעודדת למאבק, למאבק הצודק על ארץ ישראל.

54

תפקידם של המתכוננים למות הוא לצוות את החיים לשארית באשר היא אותה שליחות שממנה ברח המשורר במודע כל ימי חייו שוב לא יתכן לברוח ממנה כשאין כבר אפשרות להמשיך את חוט החיים
' עת לומר : תחי נפשי עם פלשתים ועת למות נפשי עמהם!'

אנו נכונים למות… ואם גם היום הלילה. ברגע זה אם תדפוק יד רוצח על דלתנו. יש שהם באים יחד הרוצח ואליהו הנביא. הרי כך, נכונים אנו! הרי כך נכונים כך, נכונים אנו! ובמותנו – נצווה את החיים לקיבוצי עמנו באשר הם שם. דעו, ו
תהי זאת נחמתכם : אנו מפרים אותם יותר במותנו על קידוש השם, על קידוש העם מאשר בחיינו… 55

את אשר ראיתי ביום מילא לא אגיד… אני ירא שאשתגע. את אשר ראיתי לא העליתי גרה זה קרוב לשנה הלא זה קבור עמוק בנפשי מבלי העבר זאת לנגד עיני אני. הרי זה קבור אתי עם שגעוני. אני לא אעלה זאת. אם אחריד את הצרור הקבור במעמקי ועלה גם השיגעון והקדיר את מוחי ואת לבבי יכה.

בר יחזקאל המחבר השתגע תוך כדי כתיבת יומן ספרותי בימי מלחמת העולם השנייה. עניינו המרכזי של היומן הוא חשבון נוקב של מחברו, חייל בבריגדה היהודית ותושב ארץ ישראל., עם המציאות הסובבת אותו על רקע רצח העם היהודי באירופה ההולך ומתבצע ואין מושיע ומגיב לא בין יהודים ולא בעולם. דעו של המחבר נטרפה עליו כאמור תוך כתיבת היומן תוך כדי כתיבת היומן. 84

מפעם לפעם היינו נפגשים בחדרי, הוא היה סר בלווית צביה , יצחק צ ועוד חברים ממפקדת הארגון הלוחם. הוא היה מתרפק ונצמד אליהם כאל הנחמה האחרונה, כאל התקווה האחרונה. הודות להם ימותו היהודים מהיום והלאה אחרת משמתו.'

הלוואי ולא היו! לא נולדו על פני האדמה הזאת! ואם כבר נולדו הלוואי והיו באים קודם לכן לקבר ישראל. במקום להגיע אליו בחיים אליו לרחוב מילא… רחוב כזה בוורשא. שמעו הכל. שמעו: עוד טוב לנו שאין בנמצא אלוהים… אכן רע בלעדיו. הו רע מאד בלעדיו. הו רע מאד מאד. אך אם תאמרו ישנו זה רע עוד יותר! גם אלוהים וגם רחוב מילא… צמד שכזה! הו הוציאו ילדיכם המוצפנים במזוודות, השליכו, נפצו אותם אל הקיר! מדורות ענק וקיפצו שם לתוכן בידיים רפויות, שערות ראשיכם תלשו: אלוהים ישנו! אי צדק שכזה! שנינה כזאת! וכלימה כזאת גדולה ! 350

ב1937 כותב יצחק קצנלסון
אכן מצאני אלוהי, בשעת חירום זו, בקלקלתי במעשה זמרה… אכן אין קהה הנפש ומטומטם הלב אלא בעל השיר! עוד ישאלני הקדוש ברוך הוא… הוא שואל על מעשי ידיו על המצרים, על הרודפים, כשהם טובעים בים, אתה הנרדפים אין הוא אוהב, לנעלבים ואינם עולבים לא ישים לב. וכאילו לא בניו אנחנו, שהוא מתנכר לנו… לדידיה – אשב אחרוז את שירי לאור האש, ששולחים במושבותינו, ואטבול את העט בדם אחי השחוטים לעיני… לא ייגב הקדוש ברוך הוא על שום אז ישיר משלנו, לא יקשה לא יבוא בסימן שאלה, לא אלוהי ולא עמי… לא יעמדו על זה גם בני עמו: לשירה זו מה היא עושה שני עמי אוהבים לשיר… בחיי שלווה וישיבה לבטח- לאו דווקא, בחיי שלווה – יש ויסתובב עליהם ראשם, והם מתכחשים לעצמם… לא נאה עשירותא לישראל! אמנם לא נסינו בחיי שלווה והשקט אולם למות מתוך שיר אנו אוהבים. אנו אוהבים ללכת לקראת המוות, כלומר, היותם מובלים לגרדום ולשיר… גם בשעה שאנו מעמדים אלי קיר, אנו רגילים לשמוע אל ההרינה ואל התפילה. הרגל זה כבר נעשה אצלנו טבע, אנו שרים ועולים בדם ואש ותמרות עשן. אנו שרים ועולים מאז ומעולם ועד ימי הביניים של שנת 1937'

מתוך הקדמתו לשלת כרכי שירתו העברית יצא לאור 1937 אחרי פוגרומים של 1935 1937 בשלוש ערים ערים בהם נפלו יהודים חללים ונפצעו רבים

אושפיזין

כאן אל מול קסם ים כנרת תבנה שלומית סוכת שלום. בימים שנדדו מדי שנה להיכל, לבית המקדש, הקפידו אבותינו דווקא לגור בסוכות . הם לא שכחו כי בית המקדש המהודר היה פעם אוהל של נודדים. מיתרי הנודדים ליוו את ההליכה השמחה והקלה.וגם אנו נשיר לסוכה ולקסם המקום.

חג הסוכות הוא חג האורחים. כמי שנודד במדבר התחייבו הנודדים לתת בית לכל מי שלא הכירו. לכל אורח הזקוק למים צלולים , לסעודה מחזקת את הלב, למנוחה במסעו ולביטחון מרודפיו. עוד לפני יציאת מצרים היו אבותינו הרועים הנודדים מחויבים להכנסת אורחים . המבחן הגדול היה קבלת הזרים, הלא ידועים. הנודד שלא ידוע מיהו ומאין בא. הסיפורים מספרים כי לעתים הזר, העייף אינו מי שהוא נראה: הוא יכול להיות מלאך אלוהים, להיות איש בשורה ולהתגלות כאחד מאבותינו. מכאן התגלגל אלינו רעיון האושפיזין. כל סוכה היא סוכה מארחת.

ומי תארח הסוכה על הדשא? הסוכה העין גבית, מתחת לדקלים מול ים כנרת ? את אורחינו היקרים, את תושבינו , את ילדינו ואת החברים שלעתים זקוקים להתארח כדי ליצור קשר וחום בין הקרובים והרחוקים בחצר הקיבוצית.

מה ראוי לעשות עם אורחים? לתת הרגשה טובה ולספר סיפורים. כל אחד מניסיונו, ממסעותיו, במדבר וביבשות הרחוקות והקרובות. כל מי שנוסע לארצות רחוקות יודע כי הוא יחזור לספר את סיפורו בסוכה הפרוצה אל הכוכבים והים הקרובים אל ביתו.לפעמים עם צילומים דיגיטלים , לעתים במילים בוערות.

ובערב הזה לא נשב מול במה ונחכה להופעה הגדולה מן החיים.אורחינו ילדינו וחברינו יתארחו בסוכות, ישמעו וישמיעו מסיפוריהם ויקבלו מזכרות למסעם הבא.וכאשר נחזור לבתי הבטון, לא נשכח להשאיר את הדלת פתוחה לאורחים קרובים ורחוקים.

ב 1924 נולדה ההכשרה בקלוסובה. ב 1937 חוסלה. 13 שנים עמדה בלב המהפכה הציונית. היא נולדה במחצבת האבן של קלוסובה שהיתה שייכת ליהודי בשם פינקלשטיין. עבדו בה מאות חלוצים בקרב 10.000 פועלים שעבדו במקום. ההכשרה פעלה גם במנסרה גדולה בקלוסובה שהיתה שייכת ליהודי לרנר. גם בה הועסקו חלוצים. בהכשרה ובקיבוץ ההכשרה גרו לעתים 300 איש, לעתים 12, לעתים כמעט התרוקנה מיושביה. חוסלה. בעיירות ובערים בסביבה קמו לקלוסובה בנות הכשרות. כשהתרוקנה הן התמלאו. כך נולד גוש קלוסובה של הכשרות. בתקופה מסוימת היו בגוש 70 הכשרות. בשטח התנועתי תרבותי הן שיתפו פעולה ומדי פעם היו כל חלוצי גוש קלוסובה מתכנסים. היו תקופות של גידול שנבע מכך שאי אפשר היה לעלות לארץ. מתקופת הכשרה של קרוב לשנה חברים נשארו במקום שנים בציפייה מייאשת. לעתים היו הזדמנויות כמו כשנערכה המכביה הראשונה בארץ ב1932 ובמסגרתה עלו ארצה רבים. היו תקופות של עזיבה כשהמחצבה ננעלה בפני יהודים וכשרב החלוצים היו מובטלים. זה היה כשפולין ביקשה לתת עבודה לפולנים בלבד.

הקבוצה הראשונה הגיעה לקלוסובה מהעיר סארנה הקרובה. הראשונים היו שמונה ואליהם הצטרפו עוד. בראש הקבוצה עמד פינקלשטיין הוא אבן זוהר. קבוצה זו הגיעה ארצה ולא קשרה את גורלה עם קיבוץ אחד. היא עבדה בחציבה ובסיתות. בין השאר היתה מעורבת בהקמת י.מ.ק.א בירושלים ומוזיאון רוקפלר. (האם עם אנשי גדוד העבודה המפולג?) קבוצה גדולה שבאה אחר כך ייסדה את קיבוץ וולין והיתה בין המייסדות של גבעת ברנר. כאן כבר אנשי החלוץ ושליחיו היו יותר מעורבים. כך הגיע הגל השלישי, הקלאסי הגל של בני מהרשק.גם גל זה התפזר אך בעיקר התיישב בשני מקומות ביגור וגבעת השלושה. הגל הרביעי הוא הגל שפעל בתקופת הגידול הענק בהחלוץ שהגיע לשיאו ב1933 בראש חלוצים אלו עמד דניאל לוי. חבריו התפזרו במקומות שונים אך רבים הגיעו לרמת רחל. לימים כרמת שחל התפלגה נשארו בה חברים מקלוסובה אך קבוצה גדולה הלכה לעין הים היא עין כרמל.

ההמנון

מי לנו, מה לנו, אין לנו מאום פה,
סוערנו מבית, מכל היקר.
פרע ראשנו, הבגד פרום כה-
חבריא מופקרת רוננת בצר.

לסבל נצחקה, בכאב נהתלה
קולנו בסלע הדים יעורר:
ה י ו ם בידינו, מ ח ר – נחשלה,
אדום בערקנו הדם וסוער!

הניחו מקבת, הצניחו מגובה,
ירעם וירקיע קול נפץ כביר!
אנחנו קיבוץ החלוץ בקלוסובה,
בוני החיים בעמל ובשיר !

כתב : אברהם גלוברמן תרגם לעברית : משה בסוק

היציאה

היחס לציונות בבית הורי היה חיובי, אך אבי התנגד בכל תוקף ליציאתי להכשרה. עמדתי על שלי. אבי שהוקיר אותי מאד
הסכים ונרתע. עד שבאה שעת ההכרעה.
הדבר היה בסדר פסח ואני גנבתי את האפיקומן. מנהג הוא בישראל שיש למלא את בקשתו של בעל האפיקומן הגנוב ואבא שאל גם אותי. "מה את מבקשת?" עניתי "אני רוצה לצאת להכשרה לקלוסובה" . ואז לא היה יכול להתנגד יותר.
יצאתי עם הבנות לעבודה במחצבה, בניפוי חצץ, העבודה היתה קשה- והאוכל דל ביותר. כל אלה גרמו להחלשת בריאותי. חשבתי שלא אוכל להחזיק מעמד ואמרתי לשוב הביתה, וכן היה רצונן של עוד חברות. העניין הובא לאסיפה והיה דיון, עד שקמה אחת החברות הוותיקות ואמרה : "ומי שאין לו בית – הורים לחזור אליו חייב להישאר בקיבוץ?" טענה זאת הכריעה אותי ונשארתי.

בפרוס שנת 1927 נודע בעיירתי אלכסנדריה, בוולין, על חתונה שתיערך בקרוב בקלוסובה. בתחילה לא האמנתי בכך: איך ייתכן שזוג יתחתן בהכשרה ויקים בו את משפחתו? לא ארכו הימים ונודע לנו שאמנם כן הדבר וכי החתונה נקבעה לחג הסוכות בשנה ההיא. יצאנו אז קוצה של חלוצים עם כלי נגינה, כעין תזמורת קטנה, כדי לשמח את לב הנוכחים בחג הכלולות של המשפחה הראשונה בהכשרה.

יום ראשון בבוקר. השכמתי קום – ואני מוצא שבביתי עצבות. אבא נאנח, אמא בוכה. תקוותו של אבא שלא אוכל לחיות בקיבוץ, כי יש לעבוד קשה ואני הרי חלש.
אני נפרד מהורי. אמא מחבקת אותי ומתרפקת עלי, אך אבי נסרב להפרד ממני. דמעות על כל פנים. יבבה חרישית. הכל בוכים, וגם אני

מעשה באחד שימים על ימים התכונן ליציאתו. העביר בצנעה את בגדיו לבית חברו להצפינם עד בוא מועד, יצא בחשאי לתחנת הרכבת בדרך לקלוסובה ואחריו אחד אחד במסתרים חברי הסניף- מלווים ונושאים את חפציו. עם כל רשרוש של צעדים וקשקוש של עגלות באותה דרך היו כולם מסתתרים בבורות שבצידי דרך לבל ישגיחו עוברים ושבים בחבורת הולכי הרגל חשודה בחשכת הלילה… ובכל זאת נודע הדבר להורים שעה אחת אחרי יציאת בנם מביתם ומיהר האב ורדף אחרי בנו לתחנת הרכבת- אך לא יכול לו. רק את בגדיו וחפציו השיג. והגיע הבן לקלוסובה בחוסר כל.

אבות ואימהות רגזו, רגשו וקיללו את הבנים, את הסניף, את קלוסובה ואת ארץ ישראל כולה. שם החלוצים ושם קלוסובה היו למשל ולשנינה בפי ההורים והיו כאלה שהיו יורקים בעברם על פני מועדון הצריף. קשה ומר היה המאבק בין אבות ובנים אך לא נמשך זמן רב. נוכחו האבות כי לא יוכלו לבנים עקשנים והשלימו. בנים ובנות שאושרו לעלייה חזרו מן ההכשרה ונתקבלו ברצון על ידי הוריהם וגם נעזרו על ידם ככל האפשר בעלייתם ארצה.

היה ליל חורף בהיר וקר. עם היציאה מן המועדון הלכה ורפתה ההמולה ושקט מתוח השתרר, שיירות שיירות צעדו החבר'ה
אחרי האחד "הגיבור" היוצא ברגל לתחנת הרכבת, בדרך לקלוסובה. עם הפרידה גברה המתיחות. האח הבכור, שברגע האחרון נודע לו על יציאת אחיו הצעיר, השיגו בדרך כדי להיפרד ממנו. נרגשת וקשה היתה הפרידה בין שני האחים. דומם עמדו החבר'ה מסביב לשני האחים כשהאחד מהם, הבכור מגיש לאחיו הצעיר, היוצא לדרכו, זוג תפילין ושפתיו לוחשות ברעד : "סימן וסמל לזכר בית אבא ואמא שלעולם לא תשוב אליו…" לבבות צעירים הלמו, רעדו… ידיים נלחצו בחזקה ושפתי הכל לוחשות ברכה ותפילה : רק לבל יחזור, לבל יעזוב…
בן 16 הגיע לשלג המקפיא של קלוסובה ואחרי שבועיים חזר, לא עצר כוח.

עשרה חלוצים היינו

עשרה חלוצים היינו
והלכנו לקיבוץ הכשרה;
אבד לנו אחד בדרך
ונותרנו רק תשעה.

אוי מרשק המשוויץ כרגיל,
הקיבוץ מבעיות לא ינוח,
למי זה נחוץ, למי זה מועיל?-
יקח את הכל הרוח.

היינו חלוצים תשעה
ועל פרובלמים חשבנו;
היה לאחד העניין לזרא
ואנחנו שמונה נעזבנו

אוי מרשק —

שמונה חברים נותרנו,
וקיבוץ גדול אז בנינו;
חשק האחד בקבוצה קטנה
ונמלט על נפשו אחינו

אוי מרשק—

שבעה חברים היינו
ויחד צעדנו קדימה;
הגיע יום חג ונתקף אחד
געגועים לאבא ואמא

אוי מרשק—

ששה חברים היינו
ויחד חיינו כדת;
קם האחד, נשא לו אשה
וכך בכולנו בגד

אוי מרשק—

חמישה חברים נותרנו
ובאומץ נשאנו בעול;
עד שלפתע אחד מאתנו חלה
ועצב ירד על הכל.

אוי מרשק—

רצינו אותו לרפא מן החולי
ודוקא בתוך הקבוצה;
ויכוח התחיל שהיה לסכסוך
כי אחד התנגד ומיחה

אוי מרשק—

ועלה ורתח הסכסוך אז,
בקיבוץ פרובלמים, ויכוח-
למי זה נחוץ, למי זה מועיל-
שייקח את הכל הרוח.

אוי מרשק—-

מכל קצות

אני באתי מבעלז. מחסידות בעלז. עם פאות ומנגינות. באתי כי שמעתי שקלוסובה מקבלת את כולם. ואכן כן היא הכילה את מנגינותי ואת הריקודים שהבאתי מהחצר החסידית. עזבתי את בעלז בגלל קלוסובה ולקלוסובה הבאתי את בעלז. אל המחצבה הגעתי ועמי ניחוחות הניגון וההתלהבות.

אני באתי מהגימנסיה. מהגימנסיה הפולנית. עד גיל 13 תכננתי להיות פטריוטית פולניה. לדקלם ולשחרר. עלילת הדם שפרצה העירה אותי מחלומי והביאה אותי אל החלום האחר, אל חלום החלוציות. ביקשתי דרך פטריוטית, רומנטיקה כמו שהיתה לי אבל יהודית, רומנטיקה שתישא אותי אל המחצבה, לארץ ישראל.

כשחומה חיות ראתה אותי היא אמרה : עם לבוש כמו שלך את לא תוכלי להדריך. אני באתי לחלוץ הצעיר עם שמלה מהודרת. כשאמרה לי נעלבתי. החלטתי אהיה גם אהיה והגעתי לקלוסובה. הוכחתי לעצמי שאני יכולה.

בעיר קובל בה גדלתי החלטתי לעשות מעשה. יצאתי לעבוד בבניין . לעיני כל עבדתי עם פטיש. מורים ותלמידים באו לראותני עובדת. הם הביאו לי דברי מתיקה שאדע עד כמה הם אוהבים את מה שאני עושה. אחותי באה לרחם עלי, אבי הזדעזע ואני ישבתי על ערימת אבן, בידי פטיש ופוררתי בו חצץ לאבנים קטנות. כך סללתי את דרכי לקלוסובה.

אני הייתי חבר גורדוניה. הגעתי להכשרה. היו בה עוד חברי גורדוניה אך הם שמרו על זהותם בסוד. בקלוסובה צריך היה להיות חלוצים. קלוסוביאקים, מרשקים ולא גורדונאים. אני לא הסכמתי והודעתי שאני מגורדוניה. בני ביקש לבולל אותי בהתלהבותו. מעשיו לא היו לרוחי. טרקתי את הדלת לקלוסובה והקמתי הכשרה לחברים משלנו לגורדונאים.

כשנסעתי לקלוסובה לא הפרדתי מן ההורים. ברחתי. הם ביקשו שאבוא להיפרד. העניין הובא לאסיפה כללית של קלוסובה. מרשק התנגד לנסיעתי. הוא חשב שאני לא אחזור. בכל זאת הוחלט שאצא הביתה להיפרד מההורים. בבית הורי שמעתי את אמי לוחשת לאבא שלי שהפכתי לאחרת. שאינני בעל בתית. עם חברי לשעבר לא נפגשתי.נשפי הריקודים בעיר כבר לא עניינו אותי. להורי היתה אכזבה גמורה. שבתי לנעול את נעלי הגומי הקרועות של קלוסובה.

אני באתי מהעיר סמורגון. מייסדי הקהילה היהודית שלנו היו יוצאי צבא הצאר ניקולאי. ילדים יהודים שנחטפו בגיל 8 עד 12 לחינוך מחדש ושרתו בצבא הרוסי 25 שנים. בסמורגון הן קיבלו אדמות והיו לעובדי אדמה. קרקעדיקע קראו להם, מן המילה קרקע. אלו היו אבות אבותי. ואני הייתי לעובד מחצבה. כמה קשה היה לי לבוא לארץ ישראל אחרי המחצבה ולגדל עשבים!

מכיון שבסמורגון אסור היה לקיים פעילות ציונית גלוייה, קיימנו אותה בבית הכנסת. בני מהרשק הבן של הרב של העיירה היה נושא דרשות ציניות נלהבות מעל בימת בית הכנסת. הוא דיבר על ארץ ישראל כאילו בא משם ואני נסחפתי אחרי חלומו לקלוסובה.

בעבודה

עבדו במחצבת האבנים של פינקלשטיין עם עוד אלפים. עבדו במנסרה של לרנר עם עוד מאות. סחבו שקי קמח, כרתו עצים, כיבסו ובישלו לעצמם וגם בבתים של אמידי העיירה.
אך דבר אחד היה ברור אם בעל הבית מזמין אותך לארוחה אסור לקבל את הצעתו. היא תשבור את שוויון האוכל שבין סוציאליסטים . רק למגישים בולים לנסירה ניתנה תוספת הברה מיוחדת. הגזעים היו כבדים.
יום אחד ביקשו חברה אחת לעבודת כביסה. הלכתי ובבואי למקום פתחה את הדלת אישה נחמדה בת 40 ושאלתני לרצוני.אמרתי לה שנשלחתי מהקיבוץ לכבס אצלה. היא הסתכלה עלי ואמרה בהתרגשות
-ישמרני האל! נערה צעירה ועדינה כזאת תעבוד אצלי בכביסה ? היה לא תהיה ! ניסיתי לשכנע אותה שאני וותיקה במקצוע וכבר עשיתי עבודה כזו בבתים רבים. שאם היא לא תקבל אותי לעבודה לא יהיה לי מה לאכול – וענתה לי. 'אז תשבי אצלי כל היום, תקבלי שכר בטלה ובקיבוץ תספרי שקיבלת שכר בעד העבודה שעשית' הסברתי לה שלא ייתכן לעשות כדבר הזה. וחבל על הזמן.

סידור העבודה היה גם סידור האי עבודה. האבטלה, המחלות, הנסיעות. בקלוסובה היתה העבודה רשות. כל בוקר העירו כל אחד מהחברים בשאלה. האם אתה קם היום לעבודה? כי כל רגע בקלוסובה היה רגע של הכרעה, מבחן לרצון, הוצאת לשון לשיגרה.

המרגל שהגיע לקלוסובה

אחד ממנהיגי קלוסובה היה דניאל לוי. הוא היה מרוכז במשימה. מחמיר עם עצמו ומחמיר עם זולתו. מנסה לפענח את אישיותו של כל אחד כשהוא בוחן אותו בעבודה, באכילה, במחסור. חיים בן אשר איש גבעת ברנר החליט לבא לבקר באופן סודי בקלוסובה כדי לתהות על קנקנה. להציג עצמו כאלמוני המבקש להצטרף. את הספרים שהיו עמו הסתיר במספרה בעיר הקרובה המציא לעצמו סיפור כיסוי ונחת בעולמה של קלוסובה כשהוא טוען כי בא להצטרף לחבורה. דניאל לוי פגש אותו והתבונן במעיל העור שלבש. 'המעיל שלך הוא מעיל של גדוד העבודה בארץ ישראל ' אמר. אך חיים בן אשר הכחיש. קלוסובה עמדה למבחנו של חיים בן אשר. האם יביאו לו כוס מים ממרחקים למרות שהוא אלמוני וחדש? האם יפנו לו מקום במיטה שהרי בקלוסובה לנו לפחות שניים במיטה ושלושה על השולחן. מה יענו לו כשישאל מהי קלוסובה. הוא שאל את אחת מהחברות והיא ענתה לו באידיש כמובן . התשובה היתה מגומגמת. בקלוסובה עובדים יחד, יחד דואגים והחולים מקבלים דיאטה. חיים בן אשר אהב לשאול ושאל עוד האם באמת כאן דואגים? התשובה על כך היתה : בכל זאת כן.
הם הושיבו אותו על שולחנם, הם פרסו לו את לחמם וסיפרו לו על חלומם אולם כשהחלו את האסיפה של ההכשרה נשתרר שקט והוא הבין כי באסיפה לא יוכל להשתתף. שלא תהיה אסיפה עמו. הוא נאלץ לצאת ולהקשיב לדברים מאחורי החלון.

הביקור הסתיים. בכל ההכשרות נפוצה השמועה. חיים בן אשר שהה בקלוסובה וריגל.היו שחשדו כי היה מרגל פולני. היו שחשדו שהיה מרגל רוסי. דניאל לוי כעס אך כשהגיע חיים בן אשר שוב לקלוסובה קיבלו אותו בחיוך. הפעם הביא עצו חיים בן אשר רפרפרודוקציות של פסלי מיכאל אנג'לו ורודין. הוא הראה אותם לחברי קלוסובה כדי שיבינו למי הם צריכים להידמות. בעזרת רצון חלוצי יקבלו את שרירי פסלי מיכאל אנג'לו, את הרומנטיקה של רודין.

ב1975 ישב חיים בן אשר באילת וניסה לבחון מה ההבדל בין קלוסובה וההביטניקים וההיפים של שנות השבעים. הוא סיכם : לעומת ההיפים אנשי קלוסובה קיבלו על עצמם עול מלכות עבודת הפרך והעוני כדי להציל עם ולבנות עולם.

ימי חג ותרבות

לקראת פסח היו גבאי בתי הכנסת ובית המדרש מזמינים את החלוצים לערוך ביעור חמץ וניקיון יסודי. הם ידעו כי החלוצים לא מתפללים אך אפשר לסמוך עליהם שינקו כמו שצריך

בערב פסח תרצ'א או 1931 , בחצות התקיים סדר פסח לאנשי ההכשרה. שולחנות העמדו לאורך חדר האוכל ורבים מהעיירה היהודית באו להתארח. הסדר נפתח בשירת האינטרנציונל ותחזקנה וטבנקין פתח בדברים על יציאת מצריים, על האביב , על הפסח בארץ ועל החירות. הכל שרו. יענקל שרק, היו הצגות ופזמונים ונשמעו פרקי ההגדה ההיתולית שגמרה את החשבון עם הרבה חברים. היה מצות והסדר היה כשר. שירת בשנה הבאה בירושלים נתקבלה כפרוגרמה וחיזוי ברור . והשירה נמשכה עד הבוקר.

בפועלי ציון ובבונד דברו אידיש שפת העם. בציונות ברדיקלית דברו עברית בקלוסובה דברו גם אידיש וגם עברית. כשהיו בקלוסובה 200 חברים 100 דברו עברית 70 לא ידעו אלא מילים ספורות והשאר ידעו קצת.
כששלחנו חברה שלנו לעבוד בגן הילדים החליטה הגננת שתדבר עם הילדים עברית. היא והעוזרת שלה לא ידעו מספיק. הן לימדו זו את זו . לפני כל יום עבודה ערכו חזרות למילים בהן ישתמשו עם הילדים.

על קיר חדר האוכל היו תמונותיהם של יוסף חיים ברנר , אהרון דוד גורדון וטרומפלדור. הסיסמה שהיתה תלויה על הקיר הזעיקה את ברל כצנלסון. גוברמן הציע לקלוובה סיסמא שהאמין שכתב אותה יוסף חיים ברנר " תורת החלוציות העברית אכזרית במעשיותה ונפלאה במהותה". רקמו אותה בחוטי זהב על בד אדום. ברל כצנלסון שביקר בקלוסובה הזדעזע מהסיסמא זה נשמע כמו 'מרבה אכזריות מרבה חלוציות' אני הייתי משוכנע שברנר כתב והוא אמר שלא.

יאנובסקי טען לחינוך כל פרט על ידי תרבות של ספר. טענו כלפיו: הפכנו יהודי לפועל, האם זה לא חינוך? האם זה לא תרבות ?

גולדה מינץ סיכמה :ביטוי חיינו הוא בקול, קול העבודה וקול האסיפה. האסיפה מחנכת לחיים עם אנשים. אם קולה יהיה חזק יישאר גם מקום לאותו הניגון בלי הקול, ליחיד כשהוא יחיד !

עולה בזכרוני שיחת חברים בבית העץ הקטן אשר קראו לו בפולנית בית הפלשתינאים. הבית היה צר מלהכיל את כל החברים העומדים צפופים ומקשיבים לדברי השליח מהארץ. והנה נפתחת הדלת, חבר פורץ פנימה ללא נשימה וקורא בקול רם : "אושרו סרטיפיקטים, ישנה עלייה". כסופת פתע פורצת שירה אדירה, והריקוד מתחיל, איש אל איש, יד על שכם, העיניים עצומות, הראשים נעים ימין ושמאל, בדבקות של תפילה זכה. ריקוד עד כלות הנפש. ולמעלה על השולחן, עומד השליח מהארץ ועיניו לחות…

אהבה : מיומנו האישי של אברהם לב.

עצב שקט ממלא אותי ורגשות מטרידים. אני נמצא עכשיו ב'קבוצה הקטנה' וכותב. זמנים מוזרים הגיעו לקיבוץ, ימים של אבטלה והרס. העצלנות פורחת. אני מפחד שיגיעו ימים יותר גרועים. ימים קשים ועצובים. 35 אנשים נמצאים כרגע בקיבוץ וגם את המספר הזה רוצים לקצץ, לשלוח חברים לפלוגות העבודה בסביבה. אולי גם אני אהיה ביניהם ? למען האמת אין לי חשק לעזוב. למרות שאני לא עושה כלום, לא כותב , לא קורא, עמוק בתוך הלב מנגנת מנגינה נסתרת. היא ממלאת בחום נעים ומוזר את כל גופי, הגוף העייף שלי. יחד עם זאת לוחץ עליי געגוע עצוב לשנה שעברה. אני כבר אחרי שנה של רומנטיקה. עליות ואכזבות. שנת אהבה לוהטת להניה. נשפכו מאז מים רבים. הניה כבר נסעה מזמן למקום הכשרה אחר. טייבלה עדיין פה בקלוסובה. ההרגשה שלי כלפיה מוזרה. אני לא מין בעצמי האם אני אוהב אותה או לא. לפעמים אני כן מרגיש משהו שמשמח אותי. אני חייב הרבה תודות לקטנה הזאת. אבל עדיין איני בטוח. לא ברורים לי לגמרי הרגשות לא שלי ולא שלה.

החיים שלי בקלוסובה , חיים מלאים בעבודה קשה הוכיחו לי שגם כאב ועצב יכולים להיות נעימים. אני מרגיש אותם בתוכי, בתוך הגוף הצעיר שלי. הימים שלי עכשיו בקלוסובה הם האחרונים. מי יודע באיזה רחובות אני עוד אדרוך, בין איזה חברים- חלוצים עוד אסתובב?

את קלוסובה עזבו עוד חמישה חברים. נשארנו רק שלושים. וביניהם אין אף אחד שבאמת מעניין אותי. לכן אני מחכה לשינויים. נשארה לי רק טייבלה. גם יענקל ליפשיץ בחור מרכסיסט בן עשרים גבוה, פנים נחמדות, התחתן כאן בקיבוץ ההכשרה עם חייקה פריד. שלוש שנים הוא כבר בקיבוץ וכל השנים האלה חבר הנהלה עוד מהזמנים שהיו כאן 300 איש.

הימים חולפים , נורא קר בחוץ ורוחות חזקות . כשאני יושב אצלי בחדר ב'קבוצה הקטנה' אני שומע איך הרוח מדבר. ה'קבוצה הקטנה' מכילה שני חדרים. בחדר הראשון נמצא תנור ופלטה. שם הנוצרייה בעלת הבית כל הזמן מבשלת. יש גם חלון. בחדר הזה ישנות שש בחורות. החדר השני הרבה יותר קטן וצפוף. פה ישנים ארבעה בחורים ובחורה אחת. אחד כותב, אחת קוראת, אחד שורק, אחת שוכבת במיטה כך מבלים שלושים איש בקלוסובה. באותה קלוסובה איפה שפעם הכל רעד משמחה.

זה היה ביום ראשון בערב. פיש קרא לחברי ההנהלה לישיבה וקרא גם לי ולחברי. הלב נתפש לי. אני עומד לעזוב. ומה לגבי טייבלה? מה יהיה אתה עכשיו? נעלתי את המגפיים של אחד החברים, לבשתי מעיל ויצאתי לקבוצה הקטנה. שם ליד התנור אמרתי שאני נוסע. טייבלה הביטה אליי בסימן שאלה. אמרו : 'הוא נוסע כבר' נכנסתי לחדר השני לקחת מזוודה. דמעות חנקו את גרוני. כשיצאתי טייבלה עמדה עם פנים פונות לקיר, סובבתי אותה אליי, לקחתי את הפנים שלה בידיים שלי ואמרתי 'הגיע הזמן להיפרד'. היא שתקה. היה כבר מאוחר. התנשקנו נשיקות חמות ויצאתי החוצה לקור. הלכנו ושתקנו. הלב שלי התרסק.

בתחנת הרכבת היה קר ושקט. המנורה הגדולה האירה באור חיוור. רק אנשים מעטים הסתובבו פה ושם. הרכבת הגיעה. התנשקתי בחיפזון עם חברי והתחלתי להתרחק מחברי ומקלוסובה במהירות של רכת. להתרחק מהמקום שהיה כל כך יקר לי.
סוף דבר
טייבלה גם עזבה את קלוסובה והגיעה לוורבה. וכמו באגדות הם התחתנו. עלו ארצה והקימו את ביתם בגבעת השלושה אך לב לא הפסיק להיות בשל כך משורר עצוב. כי האמין בעצב. על כן בכל ימיו בארץ ישראל העברית כתב באידיש. אידיש יודעת להיות עצובה בשמחה גדולה יותר.

מנהיגות
כשהגיע בני מרשק לקלוסובה היא היתה ריקה מאדם. הוא ערך מסע בכל היישובים מסביבה. לן על ספסלים דרש בבתי כנסת, פגש צעירים ושב לקלוסובה עם גרעין אנושי שצמח אחר כך לגבהים לא מעט בזכותו. במשך שלוש שנים וחצי הפכו הקלוסוביאקים להיות מרשקים. מה היה בו במרשק זה ? הטיב לכתוב על כך אחד מנאמניו יעקב ליפשיץ:
'לא קלה היתה ההליכה בצוותא עם בני. היה בכך משום 'אחד מהלך ואחד רץ' קשה היה ללכת אתו, כי לא רצה להכיר במצוי. הוא הכיר רק שני צבעים שחור ולבן. אכן, יותר משהיה מרגיז כשלא צדק הרגיז כשצדק.'
אחרי עלייתו של בני מרשק ב1929 היה דניאל הלוי למנהיגה של קלוסובה. הוא היה בעל תרבות פנימית חזקה. רציונליסט במחשבתו. קמצן בדיבורו. לא במהרה נגלה לזולתו. אך איש של מוזיקה. הקשיב לשריקת אחד החלוצים ולשירת הא- קפלה ששרו נשים צעירות בכמה קולות. כשניהל את שירת הציבור לא הסכים לצעקה של נלהבים או לזיוף של מתרגשים.
יום אחד התאהב. החברים ליוו אותו במאבקו ושמחו שגם הוא מתאהב. אמרו עליו באהבה רבה שגם הוא כאחד האדם.

קלוסובה

מנוצל היטב.
–לקבל על עצמך תנאים לא אנושיים בשם ולשם ערכים אנושיים
-כל חלון פתוח אלי עמל ואל שיר
-קלוסוביאק : הוזה שקוע ולא משלים
– הקיבוץ אינו שלמות הוא משימה בזמן של התמוטטות: אילוץ להמונים דרושה לא רק ידיעת המטרה אלא בהירות הדרך
לחלוץ לבטים בפיסול פנימי של אישיות.
– קלוסובה לא נולדה בתיאוריה המבקשת מימוש היא תורת חיים שצורפה בכור החיים.
– קלוסובה היתה אניית מסע לארץ ישראל גם כשהנמל של ארץ ישראל נסגר בפניה.
– קלוסובה היא מסע מבין סלעים ויערות אלי קרקע במולדת.
– דברו על קלוסוביאק, על טיפוס אנושי, אך הטיפוסי לקלוסובה היה הריבוי והגיוון האנושי.
– יותר משהיה טיפוס אנושי , חלוץ, היה געגוע לטיפוס.
– הרעות איתנה כסלע!
– החיים הם תהליך של פיסול עצמי. חיצוב באדם . הרחקת חלקים מסוימים מן האדם מגלה בו תכונות שהוסתרו, תכונות שהוא מחפש.
– קלוסובה היתה נאות מדבר בצייה שבגלות.
– קראו לקלוסובה קיינעמלאנד המקום של אף אחד. האם כי היה זה מקום הפקר ללא חוקים? מקום בו שום דבר לא שייך לאף אחד כי הכל שייך לכולם ? ואולי קיינערלנד בא מקונם, נדר שהותר ביום הכיפורים. קינעמלנד היא מקום של גילוי נדרים. של כשפים: מי שבא אליה היא לא מתירה לו לצאת.
– הנוער ! לעמוד אסור!

לאמנון

אכן הצבת לפני אתגר שאינני יודע אם אוכל לעמוד בו . הדברים של שלום מנוסחים בבהירות אך יש בהם כתבי חידה מרובים. קטנה היא השכלתי ואני מניח שבגלל זה תשובתי מוגבלת.

יש להבדיל בין תובנותיו ההיסטוריות של שלום לבין תפישתו המוסרית. לדידו היהדות כתופעה היסטורית אנרכית בתוצאותיה אך לא במהותה. יש בה זרמים, מאבקים , שוני . ההוצאה של זרמים , קבוצות ואנשים אל מחוץ ליהדות נראית בעיניו כתופעה של אפולוגטיקה מרדדת שבסופו של דבר גם פוגעת באמת וגם מעניקה חירויות לתפישה סמכותית. כך מי שעוסק באנוסים, בשבתאים, במקובלים הסוחבים אותנו רחוק עוסק במגוון צורותיה של היהדות. אין זה אומר שצריך לקבל מוסרית או ארגונית כל דרך, להאמין בתוכנם המגוון . רק צריך להבין שהם חלק מהסיפור . תפישה שאינה מתייחסת אליהם ואינה מבקשת להבין מה הם רצו. מה חלמו, לאן שאפו להגיע. גישה הנועלת את הדלת בפניהם חורצת דין, מפתחת תלות ביכולת להקיא ולא ביכולת לראות תמונה שלמה. השיפוט המוסרי והאתגר האמיתי מוכרח לנבוע מן הבחירה, מהאחריות האישית. העובדה שהעם היהודי נטול כנסייה אמנם מאפשרת לו להיות בעל פנים רבות ויש בכך הרבה יתרונות אך גם הרבה חסרונות שהרי הדבר לא נובע מבחירה אלא מאילוץ. לא מוויתור על הכוח אלא מהעדרו. כיצד ניתן להפוך את האילוץ הזה לחירות ולמצע ליצירה גדולה?

בתקופה המודרנית עומדים כל זרמי היהדות וגווניה בפני הצורך לאמץ את המשטר היחידי בו יהודים יכולים לחיות והוא המשטר הדמוקרטי. המשטר היחיד המכיר בחובתו לוותר על זכות הרוב להתעמר במיעוטים. המשטר היחיד שלדידו אזרח יכול לפתח לעצמו נאמנויות רבות. המשטר היחידי הנותן מקום למגוון ולוויכוח. המעודד שיח פנימי ומפגש בינתרבותי. המשטר היחידי המחויב גם לצמיחה אורגנית הצומחת מלמטה ומפתחת פתיחות וביקורתיות וגם למשטר פוליטי המבין אחריות כוללת מהי. בתרבות המודרנית רווית אמצעי הכפייה היהודי תמיד יהיה קרבן ובחברות טוטאליטריות לא יהיה לו קיום כלל. ההאחזות בדמוקרטיה כמתודולוגיה פוליטית איננה רק דרך הישרדות בגולה אלא דרך לרנסנס יהודי בקיבוץ הגלויות ותרבותן בציון.
אלא שהדמוקרטיה נוטה להתאבד. הכוחות הצנטריפוגלים והצנטריפטלים משחקים האחד מול השני ובסופו של דבר נוטים לפורר את הסיפור. האנרכיזם החברתי ה'בלתי אפשרי' מדגיש מאד את הצד של חברותות שוויוניות המעניקות מצע לבניית חברה. בהיסטוריה הן מאיץ של תהליכים ולכן תמיד הן עומדות בפני רוח הפרצים של היום יום. הן נפרמות וצומחות לנצח. על כן אי אפשר להודיע על קיומן הבטוח. אי אפשר לקבע אותן במוסדות או להפכן למפעלי שימורים היסטוריים. על כן האנרכיה היא בלתי אפשרית בהגדרה. כל תינוק שנולד הוא אתגר ותקווה אך הוא גם מסע ידוע אל הלא ידוע. האנרכיה מבחינה זו היא הזכות המתמדת להתחיל, להיפגש ליצור. כמה קל להפוך אותה למנפצת, לפולחן של ריק ורצח. לסגידה להתפוררות וכוח.

אחת מהסיבות לאי אפשרותה של האנרכיה נעוצה בכך שהיא מניחה מראש כי יש לה קיום רק בעידן של אפס אלימות ומלחמה. כך היא מוצאת עצמה בקונפליקט מתמיד עם המפלצת בעלת אלף הראשים של שפיכות הדמים.

הרב קוק אחרי מלחמת העולם הראשונה חשב כי הגענו לעידן בו ההיסטוריה שוחררה מתקופות ארוכות של שפיכות דמים על כן אחרי הרבה שנים שנמלטנו ממנה הגיע הזמן שנמצא לנו בה מקום. גם בו היו זרועים זרעי אנרכיה דתית. אולם התנאי המוקדם של פרידה משפיכות דמים לא התקיים. שלום ביקש את השלום בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה ואת השלום כאן בארץ ישראל כדי שאפשר יהיה לגלות את מה שהוא חיפש: צורות להתחדשות חברתית שאינן נשענות על תרדמת תרבותית. שאינן סומכות כל הזמן על הכושר של מלחמות להרדים את היצר האוטופי שלנו.

אם עוברים מהקוטב המוסרי להיסטורי שלום ביקש נקודה ארכימדית שלא תיתן להפוך את השיבה להיסטורי לכניעה לעולם של אפס תביעה מוסרית. ליחסיות משתקת. שלום המאמין באלוהים כתנאי למוסר ולהתגלות כתנאי לתרבות גם מאמין כי לא פעם האל קורא וצומח בהכרה האישית ובחבורה האנושית גם דרך האין. דרך ההעדר. שז'ר טען פעם שמי שמתקומם כלפי מעלה מכיר בו. ושלום הכיר בו דרך האבל והקינה, דרך ההתרוקנות הרוחנית שהיא גם הארה. דרך הסתר פנים. כך הבין את ספריו של קפקא שהיו לו מקור השראה חשוב ליצירתו. על כן למרות שכפר באמונת החילונים הדוגמטית בהעדר האל משום שחשב כי אמונה זאת היא תנאי למוסר הוא גם חשב כי מבחינה היסטורית דווקא החילוניות מטפחת את האפשרות לצמיחה מחודשת של יהדות . כשם שכעם היסטורי בעל זיכרון אסור להתעלם מהאוצר שגובש בטרם ימי ההשכלה ביהדות הרבנית לדעתו אי אפשר להתעלם מיצירתה של ההשכלה ומהבעיות שהעלתה החילוניות על ידי הארתה ויצירתה. אלא שצריכים להציל אותה ממסכת המוות שהיא הרכיבה על היהדות כשם שצריך לקרוע את מסכת הסמכותיות המורכבת על החיים הדתיים היהודים.

שלום לא האמין בתהליכים היסטוריים הכרחיים, בקו היסטורי המצביע על התקדמות מתמדת אל המטרה. מבחינה זאת היה לו חשוב להדגיש את העובדה כי במסורת היהודית ההיסטוריה אינה תהליך המוליך בהכרח אל מצבי גאולה כמו שחשבו סוציאליסטים, ציונים, ואנשי כנסייה. הוא הדגיש כי בספרות המשיחית אפוקליפטית ההיסטוריה מוכרחה להסתיים כדי שהגאולה תגיע. ההיסטוריה היא שלב מעבר אך שלב מעבר לקיצה ולא להפי אנד שלה. הגאולה מגיעה רק מתוך התנפצות ההיסטוריה.

אך ההיסטוריה היתה עבורו לא רק תהליך המניע אל סופו ביום הדין אלא גם פעילות מסוג אחר: ההיסטוריה היא גם הניסיון לחיות את האדם תוך הצבת האתגר המוסרי. היא שדה מבחן ולא מסתפקת בבריחה מהם. היא זירת ההזדמנויות, זירת התבוסות וספר המבחנים המוסריים של האדם. בהיסטוריה. בה טמונה היכולת ללמוד על האדם ולהציב בפניו אתרים מוסריים. היא סיפור של התגלות ושל חיפוש ההתגלות בין אדם לחברו. זה סיפור של המשא ומתן עם המסורת שמתגבשת כל רגע. יש בה הזדמנות 'לחלום עם עיניים פקוחות' לפי מה שכתב ואלתר בנימין. היא מצביעה על תהליכים נמשכים ועל שבר תהליכים והיא סיפור מאורעות בהם מתגלים ומתפרצים תהליכי עומק.

שלום הודה הרבה פעמים כי את השואה לא חזה . שהוא נותר אחד העמיסט כלומר מרוכז במפעל היהודי תרבותי, המסרב לפוליטיקה כפי שהיא מקובלת, ומבקש את השיקול הגבוה ביכולת להבניה חברתית שבה הלימוד המשותף מצטרף לחיי המעשה. הוא טען כי רוב האנשים המדברים היום בשם השואה לא היו מסוגלים לנבא אותה כפי שהתרחשה. הם קראו לה בשם זה אך ראו בה בתחילה פוגרום גדול, חורבן הבית, מתן היתר לרצח. הם לא יכלו לדמיין אותה כפי שהיתה, מכונה פוליטית של מעצמה הרואה לנגד עיניה את האפשרות להביא לרצח תעשייתי קר. עיוורון זה העמיד את שלום בפני שוקת שבורה. כשנסע לאסוף את הספרים היהודיים שהנאצים שדדו ראה את מותם של קוראי הספרים ונכנס לשיתוק עמוק ממנו התגבר כעבור זמן רב.

כל זה מסביר מדוע שלום חקר את השבתאות והואשם בהזדהות יתר עמה – הוא כתב היסטוריה גם לשם תראפויטיקה לזמן היהודי החדש – גם כדי לחקור את התקופה השונה כל כך של המאה השבע עשרה. לדידו של שלום תקופה שבתאית זו גם מציצה אל שדה החלומות של האנשים, אל התארגנותם כחברת מאמינים אך גם אזהרה חמורה מפני ציונות ההופכת להיות משיחיות שקר. לדעתו יש להציל את הציונות גם מגל של משיחי שקר שעלול לתקוף את מפעלה וגם ממצבי רוח של קידוש השם. משיחיות השקר יוצרת אשלייה של עולם הניתן לשינוי על ידי אמונה עזה ודרכים מאגיות. קידוש השם מחייב את המוות בניסיון לתת למאמין להיות שלם עם עצמו. ברל כצנלסון שהיה מקור ההשראה של גרשום שלום וכוח דוחף למחקר השבתאות טען כי הציונות מבקשת יותר מאשר אפשרות מאגית לשנות עולם או התאבדות המכוונת לאדם המבקש להיות שלם עם עצמו. הוא טען כי ימים יגידו אם הציונות שביקשה ללכת מעבר לשתי הדרכים הללו אל ניצחון אמיתי תצליח. ניצחונה נמדד בכוונה האישית המטביעה את חותמה על העולם, משפיעה עליו, מבקרת את הקיים ומשנה אותו. ברל לא התכוון לניצחון בשדה הקרב. את זאת אנו יודעים בגלל פסוקי מקורות מן המקורות שאסף ונתן להם כותרת ניצחון : כולם נגעו בשאלות של צדק חברתי. רעיון המחייב אותנו לפעולה מיידית ואולי להתקדמות בזירה הבלתי אפשרית של האנרכיה כפי שתפש אותה.

השמיטה קשורה לקרבות שלנו, לחושים ההיסטוריים שלנו ליכולת שלנו לאבחן במציאות סימני אחריות אל מעבר לנגלה. היא קשורה לאדמה הזאת ולשמים ההם. אם נקראנו היום לשיחה זו בה משתתפים דתיים וחילוניים, שומרי הלכה ויהודים אחרים הרי שהתברר למישהו כי השמיטה אינה רק כשרות, חותמות ומכירה פיקטיבית, היא איננה רק עניין לתגרנות או לוויכוחים תיאולוגיים אלא נוגעת לשותפות האנושית. איננו סנהדרין מוסמכת ואני אפילו אינני חקלאי מוסמך אז למה אנו מכונסים כאן למה אני התכנסתי . האם בגלל אחוותי לאנשי הקיבוץ הדתי ? האם בגלל השאלות של אדמתי? האם בגלל נדל'ן או בגלל היחס לערבים ?

אנו מעלים כאן אפשרות אוטופית ללימוד משותף של השונים לא לימוד שבא לגלות את האמת על ידי ניצוח וניצחון, לא לימוד שבא לקבוע היררכיה בין מלומדים, לא לימוד שבא לקבוע מי זכאי להביע את דעתו ומי חייב לשתוק או כמו שמקובל היה בקיבוץ להגיד להרים אצבע למרות שהיא יודעת רק לסרוג וצריך להעביר את ההחלטות למי שלמד. אנו רוצים ללמוד לימוד אחר. בניגוד ליוונים שקבעו מי שעובד לא יהיה אזרח כי אין לו פנאי לחשוב אנו רוצים לחדש את אוטופית הפנאי והלימוד הטוענת הלימוד הוא המכונן קהילת שווים בערכם ובמעמדם.. הוא נבחן ברעות המאפשרת אותו ומתחזקת על ידו. הוא מהווה זרז של היכולת המוסרית לאבחן בין טוב ורע. הוא מחבר בין אלו שהתרחקו חברתית יוצר מחויבות הדדית מבע תרבותי מחדד את הרגישות כלפי תיקונו של העולם.

שז'ר מספר כי בבית הספר הגבוה ללימודי היהדות בסנט פטרבורג ביקשו התלמידים של שמעון דובנוב ללמוד משהו על הכלכלה היהודית מדע שהיה חדש לחלוטין באותה תקופה . הבארון גינזבורג לא יסכים אמר דובנוב והרי הוא המממן והאיש העומד מאחורי בית הספר. באו התלמידים לבארון וביקשו ממנו ללמוד את כלכלת היהודים. הבארון היה מאד נסער. תארו לכם כי תבקשו ללמוד מה קאנט אכל במקום את ביקורת התבונה הטהורה. את מי זה צריך לעניין? העיסוק שלנו בשמיטה איננו נצמד לביקורת התבונה היהודית. הוא עוסק היום לא רק בחזרות לקראת ההצגה שתתרחש אי שם בעתיד בגאולה . יש שדה יהודי. יש אדמה. יש צדק התלוי בנו. יש בעיה של מקום האדמה הציבורית הלאומית.

עם הקמת המדינה היו בידי הלאום היהודי ויהודים 12% מן האדמה הרוב היתה אדמה של ממשלת פלשתינה ואדמה פרטית של ערבים.

אינני חושב כי כאן המקום בו נתכנס אידיאית ונחליט מה כתוב שם בכתבי הדורות. האם קיימו יהודים את השמיטה או את היובל. האם המצווה מגיעה אלינו מבריאת העולם או מכיבושיו של יהושע? מה התוקף של מכירה פיקטיבית והאם יש מקום לסידורים טכנולוגיים שישאירו אותנו עם למרות שאין לנו.

הוויכוח על השמיטה נגע בעיקר המפעל הציוני בכך שאהבת ציון התנכית היתה אהבת החלום של השיבה לחקלאות ולמרעה ואהבה זו נראתה חשודה במשיחיות שקר על כן הפעילו נגדה את הנשק החשוב ביותר שניתן להפעיל תביעה ליישום מיידי של הלכות גאולה . אתם מרמזים כי שבתם אל הארץ וכי אתם שבים לימי התנ'ך ? אדרבה נראה אתכם עורכים שמיטה ! 4000 יהודים שהיו אז הכי הרבה על הקרקע היו צריכים לשאת על עצמם את העול והברון רוטשילד הודיע להם כי מי שמקיים את השמיטה הוא סתם עצלן!

כשהרב קוק קבל את רעיון מכירת האדמה הוא טען כי יש לדעת כי מצב החקלאות היהודית בארץ הוא הרוס ורע אם לצטט את דבריו.

השמיטה נוגעת בשאלות מאד אקטואליות גם מבחינת האדם בטבע, גם מבחינת החלוקה השוויונית של אמצעי המחיה, גם מבחינת הוויית החקלאי גם מבחינת הפצת הרעב בעולם וגם מבחינת מקומו של הפנאי והוויית הלימוד.

שלמה צמח היה מורה לפילוסופיה וחקלאות סופר ואיש העלייה השנייה. הוא פיתח את העגבנייה הישראלית המקובלת עלינו עד עצם היום הזה. בשנות החמישים פיתחו חקלאים זן אחר של עגבנייה, זן מתחרה שנקרא מוני מייקר שלמה צמח כתב בהתנגדות לזן החדש ולשמו מאמר העוסק בכך כי התרבות האנושית ניכרת ביכולת להשהות סיפוק צרכים כפי שהגדיר זאת האנתרופולוג לוי שטראוס . הבישול הוא הביטוי העליון לכך . אנו מחכים. אנו מעצבים. אנו מחליטים מה לא. אנו מעריצים את הדבורים שיודעות לבשל ואת הנמלים היודעות לאגור. לא במקרה שתלו בכניסה לגנים וורדים כי האמינו כי הדבורים הבאות לינוק צוף מהוורדים הם סמל הידידות ועל כן מי שפוגש וורדים מבטיח ידידות.

היום אנו יודעים כי הארץ שלנו אוהבת להתרחק מן האדמה אחרת מהריחוק שאפיין את העם היהודי בגולה שנדחק בעקב האפליה, הנדודים, האימה ובכל זאת חשוב לזכור כי החקלאות היהודית בגולה לא נמחקה על ידי דרישות השמיטה שלא היו לה אלא על ידי הגירה העירה, מלחמות, שלטון בעלי שררה וממון. היום האדמה נמצאת בסיכון יצירת הכרך הגדול שבין נהריה גדרה וירושלים
אהבת ציון מטלטלת לאשמת שומרון הנדלניסטית.

בויכוחים על השמיטה אתה מוצא כי מי שלא מקיים אותה גוזל את הארץ. היום אנו יודעים עד כמה עניין זה רציני לא רק מבחינת העושק המונצח ומתמסד על ידי הזלזול באחריות לעני או ההסתפקות בחלוקה שבין מיסוי חוקי המחזק פערים לבין מיסוי וולונטרי לפילנטרופיה שבמעשה של חסד עכשיו דוחה את הצדק למחר ותביעה למשטר של צדק שאינו רואה את ההתייחסות האינסופית למיוחד בכל אדם, את יכולת הפגישה והדיאלוג המתרחשים מעבר להכרעות הפוליטיות. האם הלימוד והניסיונות ליישם את השמיטה יגבירו את אחריותנו לאדמה הזו, לצדק החברתי, לאקולוגיה , לכלכלה ? האם נוכל להפוך את השמיטה לחשבון לב , להגברת היסודות המוסריים לשיקולי הייצור, הצריכה, לאחריות שלנו לטבע ולאדם.

נזכיר היום את משה וילבושביץ אחיה של מניה שוחט שהיה איש מדע המזון שעסק בשאלות של תזונה. הוא הממציא של המרגרינה והלחם החי שהקים יחד עם אחותו וועדה מיוחדת של חלוצים בשאלות של התזונה הרציונאלית . כיצד ניתן יהיה לכלכל באופן בריא את החלוצים שידעו עוני ורעב. הוא הקים את מכון משה באוניברסיטה בירושלים על שם משה רבנו ובו היה טלסקופ וחקר מזון ונדמה לי כי בשניהם עוסקת השמיטה : בבריאת העולם ובשדה החקלאי.

ואני רוצה גם לדעת אם לא היינו זקוקים לשמיטה של פטפוט ודיבור כמו שסיפר לנו שז'ר על פגישה בין שני חכמים ירושלמים שהיו יושבים בקפה רחביה ושותקים זה עם זה. עד שאמר האחד לשני. שתקנו כבר על סעיף א' נעבור לסעיף ב'. דומה כי הרבה פעמים זקוקים אנו לשמיטת דיבור כדי לתת פנאי למחשבה הטובה לנבוע.

הזמן ולך קדימה וצריך להכניס אותו למדרגת מחזוריות לא לתת לו להתמחזר ולהפוך גורל ולא להשתעבד לקו המוביל אל
מה קרה לדוד גינזבורג בסן פטרבורג
קאנט לא אכל סלט , לא נועד לכוון את השעון
הצדק הסוציאלי צריך שיניחו לו גם שמים גם קרקע

האדמה לפי ברנר יסוד, פתח לעולם
האקולוגיה של גורדון הטבע חלון למוסר ומחזק את המוסר
הנוף המסוגל לקלוט הרבה אנשים
השמיטה כעיכוב החקלאות עוד לא הגיע הזמן לחקלאות עברית בארץ וכאתגר
לעובדה ולשומרה
מגדל בבל
מסעות מגלות לגאולה ולא אודיסאוס החוזר אל ביתו ולא אורפיאוס אל עולם המתים לגאול את אורידיקה
מן המדבר אל הארץ אל הגולה ושיבה לארץ ובתוך המסעות : אדמה שתנדוד
לטובת האנשים
פאה, שכחה

מגדל בבל
ערכי הבלבול בין השפות המקושרים בבדידותם
עם הרכבת מתקדם הפוגרום
בין ביאליק לרחל

הן לא ככנף רננים,
אף לא ככפיר נכבש,
ככלב ידידי, ככלב ממעניו,
ברחתי היום אל השדה

אמי אדמה אשר בך לא מעלתי אף פעם

לא מנודה מתרפס ולא של רחוק מתגעגע כי אם של ציץ השדה, של בת לאמה, של דור חדש אשר מצא מסילות אל האדמה וברית חיים הספיק לכרות עם הארץ, עם מולדת, עם ראשית הסוף למארת הגולה. 141

לפני ביאליק המשורר לקישוט ההיסטוריה העברית לא מכוונת על פי דברי משורר היא ונתיבותיה לחוד הוא ורוח חזיונותיו לחוד
מאז קישינב ושירתו חלה תפנית
שירה לדורה היא שירה לדורות 144-145

נגד כל חיי הדור הזה בשם כל הדורות כולם מכילה בתוכה את הסכנה שהיא לא תכנס למסורת הדורות האם תופעת שביט בזיכרון העם 146

הם חפצו שתהיה שירתם מסיימת ופותחת ביקשו להקים חומה שהתפוררה על ידי שירתו ביניהם לבין מסורת הדורות בא ביאליק וביקש ליורש ומנחיל להפרד מארון הספרים כדי להתקשר אליו מחדש 147

שיבצ האגדה בניגוד לפחד הראציונליסטי מפניה 148
לא נפתחו בפניו שערי החסידות 148
שניאור : אם אפשר ככה להתמרד ככה כלפי מעלה, סימן שיש מעלה
ירד החסד השירי וטאטא את רוח האיבה המנתקת 149

תרגומו של ביאליק לשפות ז'בוטינסקי לרוסית, שטראוס לגרמנית פראנק לאנגלית, לאטס וסרני לאיטלקית פלג וספיר לצרפתית זכאי לערבית לאידיש

לאור השמים ה'מכוכבים' האלה ממעל הסתער הדור לחולל את המהפכה שלו על הארץ מתחת. הצלחתה של האומה בשינוי תנאיה הארציים ללא ברכת הרקיע הספרותי 150

התחייה הספרותית והציבורית באו יחד עד השואה 151
היש משורר שישיר בפינה אחת וכל העולם היהודי יקשיב ? 152

להם יש אפשרות לחיות בלי הספרות כי הם מרוכזים אצלנו הרוב הגדול עדיין בגלות 153
בוקי בן יוגלי רופא מרצה באקדמיה של דוד גינזבורג ואחר כך מנהלה
עטרת שיבה וגיל נעורים מרצה על תולדות ההלכה 154
סופר ורופא מעולה גילה צפונות האנטומיה בתלמוד המים הטבילה ושמירת הבריאות 155
תיאר צדוקים ופרושים כמלחמת המפלגות היום תיאר את אישיותם של אמוראים ותנאים 156

מאמרי שז'ר לתולדות קהילת מינסק, שבתי צבי ויעקב פרנק לאנציקלופדיה היהודית ברוסית
אבותינו לא האמינו בבת קול. אם האמינו מה פלא שצעירי דורנו יעזבו את היהדות 158

קצנלסון, בוקי בן יוגלי ביקר בארץ והיה לאוהד המפעל המיוחד של הציונות המליץ על רובשוב בפני ידידיו מהארץ ילין ומזי'א 158
היה תלמיד הישיבה בבוברויסק למרות םסגתו הציבורית היה משוח עלךיו חוט של עצב, אסונות משפחתיים לא זכה בגלל יהדותו לפרופסורה 159
ביקש להעביר את האקדמיה ארצה. כתב כל חייו אך לא פרסם את ספר חייו 160
כשהתפנה לא כתב את הספר שביקש אלא זכרונות כמו ביאליק ושלום עליכם 161

בזמן מלחמת העולם הראשונה במצור בגרמניה מתייצב בפני המשטרה והולך לספרייה
לא שכחתי אז כי אי פעם יתום הלילה ויעלה עמוד השחר 163
עם ברדיצ'בסקי בספרייה מחליפים ספרים אך לא מדברים 164 – 166

וישניצר הכניס את אמברטו קאסוטו למחקר תולדות יהדות פלורנץ לפני שהיה חוקר המקרא
וישניצר חקר את בעיית ההגירה היהודית 188
דמות משה ציור של רמברנדט חלק מחוברת שנשלחה לחיילים היהודים בצבא גרמניה 188
וישניצר תכנן לארגן מלומדים לכתיבת תולדות יהודי רוסיה 190
העלייה השנייה הבחר, הבאר קיבלו ביטוי ספרותי מיידי כמיהה ליצירה ספרותית האידיליות של שמעונוביץ ספקו את הרצון 191
תרגם שירי מהפכה לעברית לביטאון הס. ס. 'נפלתם קרבן' 192
שיר של אחרון השומרונים האחרון עם רמז ליהודים 193
בארץ 1909 1910
הרמת דמותו של גורדון על ידי שמעונוביץ לפני כולם
טשרניחובסקי כתב אידיליות על מה שהתחולל אתמול שמעונוביץ על שיתרחש מחר 195

הארז מן הלבנון ששתל היינה בגרמניה 211
אלזה לסקר שילד, היינה ולודויג שטראוס חוג צבת שבו בובר, שטראוס ורובשוב ציון במשפט תפדה צבת
לודביג שטראוס מרצה על צדק חברתי 213
ארלוזורוב שטראוס וא.ד. גורדון 213 214
לודביג שטראוס, גלאצר מוציאים לאור ספר להגברת הגאווה של יהודי גרמניה לנוכח הרעל הנאצי 215
ענף אחרון של ארז הלבנון שנשתל על ידי היינה נשתל מחדש בארץ 218

דוד גינזבורג ובית מדרשו
לבונטין: קומו והתעוררו אוהבי עמנו וחדלו לכם לשבת על שפת הים ולחכות עד שייטהרו העבים, רק נגשו נא אל המלאכה! קומו והתעוררו כל ישרי לב! על נא נוסיף לטמון ידינו בצלחת, רק נעשה את הצעד הראשון ונהיה למופת לאחינו המדוכאים, לעם ממושך וממורט הישן תחת מכהו ! קומו ונהיה בעצה אחת וה' יהיה בעזרנו להגיענו אל המטרה קומו, קומו נעלה לציון!

קומו ראשי חברת כי'ח בפאריס, וויען, ברלין וקניסברג! עיזבו מחשבתכם להפיץ את אחינו האומללים בין אגמי אמריקה וביצות מיסיסיפא אשר ברבות הימים ישכחו כי ממעי יהודה יצאו
לארץ אבותינו נלך בנערינו ובזקנינו, ובעמל כפינו וזיעת אפינו נוציא לחם מן האדמה הברוכה והפורייה ההיא, אשר ידענוה לא רק על פי השמועה.
מכתב גלוי מערים שונות ברוסיה שכנראה פרי יוזמת סופרים עברים ובהם דרישה מהחברות הפילנטרופיות לשאול את פי העם לאן רוצים להגר 1882 המגיד 180 קלויזנר

קארל נטר למערכת ג'ואיש קרוניקל מרץ 1882 מונה את הסיבות לאי הצלחת ניסיונות החקלאות בארץ ישראל שנעשו על ידי אמריקאים, גרמנים ויהודים בפתח תקווה
האדמה הפורייה תפוסה על ידי ערבים
מיסוי החקלאים
מצוות המעשר והשמיטה
חוסר עובדי אדמה מתאימים
חוסר הון לרכישת אדמות

אם לא יצליחו החקלאים היהודים בארץ הם רק יתווספו לבעלי החלוקה
באמריקה אם יימצא ההון הדרוש אפשר יהיה להקים התיישבות ואם לא ימצאו היהודים פרנסה