דב גולן

דב גולן או ראזק עבדול קאדר הוא צאצא של האמיר האלג'יראי עבדול קאדר שמרד בצרפתים במרד ארוך מ1832 ועד 1847.המרד נמשך כל כך הרבה זמן כי היו בו גם פרקי שלום ושביתות נשק . הוא נבחר כאמיר, כנציג שבטים רבים במקום. כאמיר הוא ניהל דיפלומטיה מורכבת שאפשרה לו לארגן שבטים רבים באלז'יר תחת מנהיגותו. תקופות ארוכות נבנתה תחת שלטונו מדינה בפועל. מכיוון שהיה גם איש פוליטי וגם איש דת סופי ממסדר הקאדריה נמשח על ידי ראשי שבטים לאמיר. המרד שנמשך שנים הסתיים בבריחתו למרוקו. השולטן המרוקאי שקיבל אותו תחת חסותו הסיר את חסותו בעקב מפלתו בפני הצבא הצרפתי. עבדול קאדר נכנע ונאסר בצרפת. הוא שוחרר בידי נפוליאון השלישי שהעריץ אותו.הוא ראה בו מי שיכול להקים מלכות ערבית פרו צרפתית . השולטן העות'מאני והשלטון הצרפתי תמכו בו. הוא התחייב כלפי הצרפתים לא להתערב באלג'יר וכלפי העות'מאנים לא לבקש חסות ממעצמה זרה. לסוריה הוא הגיע ב1855 כאיש מפורסם . אחריו הגיעו בגלים מאמיניו מאלג'יר. ב1860 הציל קתולים וצרפתים רבים בסוריה מידי המון סוער בפוגרום אכזרי בו נהרגו אלפים. על כך קיבל אות הצטיינות מהצרפתים . הוא הגיע לפאריס כאורח התערוכות הבינלאומיות והיה אורח כבוד בחנוכת תעלת סואץ.. האמיר עבדול קאדר הסופי הלוחם ואיש השלום סרב לשוב אל הפוליטיקה . הוא הנהיג את אוכלוסית המתיישבים האלג'יראים בסוריה ובארץ ישראל. משפחתו בעלת הרבה אדמות בסוריה ובפלשתינה חיה במעין חצר מלוכה מלאת הדר.
דמותו של הסבא הזקן של עבדול ראזק קאדר היא עדיין דמות לאומית באלג'יר . גופתו הועברה מסוריה ב1966 ונקברה באלג'יר. על שמו הוקמו מוסדות רבים במקום.

נינו עבדול ראזק קאדר נקבר בקיבוץ אפיקים תחת השם דב גולן. עוד בימיו הוא היה אגדה נלחשת . לפי השמועה היה מעין מרגל שעבר מצד אל צד, דמות תמהונית המעורבת בעסקי הסוד של ארץ ישראל והציונות. הספר שכתב בצרפת ב1962 ויצא בסדרה רצינית של 'מחברות חופשיות' בהוצאת מספרו בפאריס נקרא 'הקונפליקט היהודי ערבי' והוא נפתח במילים אלו

'אם המחבר, בניגוד לתפישה הפורמליסטית של האובייקטיביות תופש עמדה זה משום שהאובייקטיביות הריאלית משמעותה להישאר צמודים למציאות ולחיים כתנועה ומשום אמונתו שמציאות חיה זו מעורבת ונאבקת לטובת המתפתח ונגד המתפורר, לטובת המתקדם ונגד הנסוג, לטובת הבינלאומיות ונגד הלאומנות, לטובת האחווה האנושית ונגד הגזענות , לטובת שחרור העמים ונגד ניצולם ודיכויים.'

אלו לא שורות הנכתבות על ידי איש מעורער. או הרפתקן סהרורי. הספר עצמו גדוש אינפורמציה והגות . במרכזו הרעיון שהסכסוכים במזרח התיכון שנתפשים כסכסוכים מקומיים, בין עדתיים , בין דתיים, נובעים דווקא מסכסוכים בין אימפריאליים. גם הבריטים וגם הצרפתים זקוקים היו לסכסוכים מקומיים על מנת למשול. לדעתו העימות הערבי יהודי משרת נאמנה את משחקי המעצמות במזרח התיכון. הספר זרוע ניתוחים חברתיים וכלכליים, אך גם עדויות על מאורעות שונים.
בילדותו למד בביירות והתמרד נגד אביו. נגד נהנתונותו הפיאודלית ונגד ניסיונותיו לשררה בחסות צרפת. מרד הבן היה כל כך טעון שהוא למד להתאגרף כדי להצליח להכות את אביו. בכל זאת קיבל על עצמו אחריות לאדמות רבות בחורן ובגולן והקים שם חווה בשם סג'רה. הוא היה לשמאלן וראה עצמו כמהפכן.

למרות שיוצאי אלג'יר ביישוב הערבי היו פעילים מאד במאורעות 1936- 1939 משפחת האמיר קיימה מגעים חמים עם המפעל הציוני ועם החלוצים. כך נודע לעבדול ראזק על הציונות ועל ההתיישבות הקיבוצית. כנוטה למחשבה סוציאליסטית הוא קשר קשרים. הוא האמין בדגל האדום שהונף בקיבוצים וראה בהם מופת לחברה בה האמין. הוא בא בקשר עם חברי עין גב . התנגדותו לפיאודליזם הערבי הביא אותו לקשרים עם ההגנה ולתפישה המתנגדת ללאומנות הערבית שהיתה לדעתו המצאה של הקולוניאליזם האירופי. במלחמת העולם השנייה הצטרף לכוחות צרפת החופשית והוצב על גבול סוריה ועבר הירדן. . עם כיבוש סוריה ולבנון של וישי על ידי הכוחות של אנגליה וצרפת החופשית יצא לגולן נקדימון אלטשולר איש רחובות. תפקידו היה לעמוד על הסיכויים לשמור על האדמות שנרכשו על ידי נציגי הבארון רוטשילד בסוף המאה התשע עשרה. הוא היה קשור גם לאנשי הפלמ'ח שפוזרו בסוריה כאנשי מודיעין. אלטשולר בא במגע עם עבדול ראזק. איש הקשר בין נקדימון אלטשולר לבין ממסד ההגנה בארץ היה טדי קולק מעין גב. מפקד ההגנה באיזור היה ג'ורה חבר אפיקים וכך התקשר גם לקיבוץ אפיקים.

עוד בת משפחה של עבדול ראזק, נסיכה משפחתית הגיעה ארצה למפעל הקיבוצי. היא החליפה את שמה לנטאשה בעקבות הרומאן של טולסטוי מלחמה ושלום והצטרפה לקיבוץ רמת יוחנן. שם נקראה רות. היא היתה לאחות , שותפה מלאה לחלום הציוני.
אחרי סיום שלטון וישי בסוריה התסיסה הלאומית היתה גדולה. הערבים תבעו עצמאות. היה מרד וחיל האוויר הצרפתי תקף את דמשק . כנראה שהיו צרפתים שחשבו להתמודד עם ההתנגדות הלאומית הערבית להשפעת צרפת על סוריה על ידי המלכת משפחת אל קאדר כמושלים על סוריה. כשהוקמה סוריה העצמאית ב1946 גורשו בני משפחה רבים . עבדול ראזק הגיע לצרפת עם כמה מבני משפחתו. עם פרוץ מלחמת ויטנאם גויס אחיו ונפל בצבא צרפת. ראזק התנגד למלחמה והיה חלק מאנשי השמאל הצרפתי שביקשו לסיים את המלחמה.

עם התחלת המרד האלג'ירי נגד צרפת בשנות החמישים עבדול ראזק חש כי המרד קורא לו. הרי הוא הצאצא של המורד האלג'יראי הגדול בצרפת. הוא חלם על מרד שמאלני, אנטי אימפריאלי, הנושא רעיון של חירות וסוציאליזם. באותו זמן קשר את גורלו עם אשה יהודיה מפולין גם היא מתומכי השמאל. המורדים באלז'יר מינו אותו לנציגם במזרח גרמניה שם היה מרצה על המרד כשחברתו מתרגמת את נאומיו לגרמנית. מקץ קצת יותר משנה נסע ראזק עם אשתו לאלג'יר. כשגילה כי המהפכה סטתה לכיוון לאומני התמרד, נתפש על ידי הצבא האלג'ירי, נחבש ועונה. הוא שוחרר כתוצאה מלחץ בינלאומי של חבריו תומכי המרד באלז'יר והמשיך להתגורר במקום. אך אשתו רצתה לנוח מפעילותם המהפכנית והם נפרדו. הוא חזר לארץ לקיבוץ ופגש שם את חברתו השנייה יהודית שהיתה רופאת שיניים . יחד הם עברו ליד פאריס על ידה הקימו חווה קטנה בה חיו אך זכו כנראה לאיומים של השירותים החשאיים של אלז'יר. . הוא החל לפרסם את המחקר על המזרח התיכון. והעז להגיד בפומבי את תפישתו הפרו ציונית.
השירותים החשאיים של אלג'יר רדפו אחריו והוא חש כי מצבו הופך להיות מסוכן. הוא נמלט עם אשתו היהודייה ארצה והתגורר בקיבוץ עין גב. כאן היו לו קשרים עם וותיקים שזכרו אותו משנות הארבעים ועם עולים שהגיעו ארצה ממרוקו בשנות החמישים המוקדמות. אך בהיותו בעין גב חלם להמשיך את מעורבותו ועזב את הארץ ושב לצרפת.
אחרי שנים הוא שב ארצה לבדו. התגורר במושבה מגדל . בצריף שבמקום הקים מעין מקדש לגיבורי המהפכה. על קירותיו היו תלויות תמונות של גדולי המהפכה מקובה ועד סין. הוא היה חולה ובודד. ביקרו אצלו חברי עין גב ואפיקים. אז כנראה החליט להחליף את שמו לעברית דב גולן. הוא ביקש להיקבר באפיקים. בגלל בדידותו כשנפל בביתו אף אחד לא שם לב ורק כעבור כמה ימים נמצאה גופתו.בלוויתו השתתפו חבריו הקרובים . אוירה של סוד שררה סביב דמותו והסיפורים אודותיו מתגלגלים.

המועד , שמגיע ויגיע כל שנה ,
מעלה את הכאב של בין המועדים.
את הגעגוע המחריף לבלהה שהיתה לנו כקמע של אביב.
מסרבת לשרב האכזרי, לרוח הקרה.
תמיד לא צפויה כפריחה עצמה.
שלא כאביב צעיר ומפונק המאיים לברוח,
בלהה תמיד הבטיחה להישאר.
היא שמרה את הפורח כנערה, כאישה, כאם , כסבתא ולנו כחברה.
מחסניה גלשו חיוכים.
אביבה היה סקרן לבאות, משוטט,
בארץ גילתה עולם ומלואו, בעולם בית חם,
המקרין על הנוף אנושיות ותקווה.
בלהה שבה מטיוליה לשבת בצילו של העץ ליד ביתה, מבצרה.
עם עיתון, ספר וחיוך ,
צמאה ומגלה כל יופי.
אורגת בחוטים משוכי צבע,
תופרת טלאים לעולם קרוע,
גוזרת בדים לכסותו,
מורדת בסבל באצילות פרחונית.

היא הלכה מאתנו באביב

תמר קולק

כשהגיעה תמר שוורץ בת הרב הליברלי ציוני בוינה לפרקה היא החליטה על דרכה : היא תהיה חלוצה בארץ ישראל. העננים מעבר לגבול כבר השחירו מאד ובתנועת הנוער חי העיקרון כי יש לבנות על עיקרון התקווה. וינה האדומה, אותה מעבדה של חשיבה ויצירה פועלית מקרינה נדרסה על ידי הפאשיזם במלחמת אזרחים קצרה אך אנשי תנועת הנוער לא איבדו את התקווה כי בארץ ישראל תבנה אלטרנטיבה. תמר פגשה את טדי קולק. והיו לזוג. שניהם הגיעו לארץ ישראל והיו בין הבונים את קיבוץ עין גב. אותו קיבוץ שהיה צריך להוכיח לטבנקין ולאנצו סרני כי צדקו. שיהודים מגרמניה לא צריכים להקים קיבוצים משלהם אלא שיש להקים קיבוצים גדולים שחבריהם באים ממקומות שונים על מנת שהעברית תקשר ביניהם, על מנת שלא ידרסו על ידי אינטימיות. ובכל זאת כיצד נותנים הרגשת בית לצעירים שהפכו ליתומים מרחוק? לבנות וינה היתה תמר הכתובת. היא היתה מבוגרת, חכמה ובעיקר יודעת להעביר יחס על ידי נתינה ומינימום דיבור. הן ידעו שכשתמר שותקת זה לא מפני שאין לה מה להגיד אלא מפני שאסור לפטפט. אסור לחלל את הלשון.
בימי מלחמת העצמאות התפנו ילדי עין גב וגלו מביתם .תמר היתה אם צעירה. היא היתה בין המפונים. היה בפינוי זעזוע גדול. האם יהיה לאן לחזור ? האם עין גב תשרוד ? מה יקרה חברתית לחברה מפוצלת? כיצד יגיבו הילדים הרחוקים מהוריהם? איך ייבנה הקיבוץ אחרי ההרס והיתמות? תמר היתה מזכירת הקיבוץ בפינוי. היא היתה צריכה לדאוג לביקורים של החברות בעין גב , של החברים בחיפה, לענות על שאלות אירגון החינוך, לעודד את המפגשים של אנשי חיפה עם המפונים ולטפל באלמנות הצעירות. .

שבתאי בארי מבית השיטה שהיה איש בנין כתב פעם לאשתו שהוא בונה בתים ומאבד חברים. הוא בונה לאנשים ועל ידי כך מתחכך אתם ומאבד את חברותם. טדי קולק היה בונה בתים. בונה במות לאמנים, ראה את עצמו כבנאי של הבית הלאומי. הוא הבין את המושג בית לאומי לא רק כלאומי אלא כבית . כבית לאדם. מי שדאג שלא יהיה בונה בתים ומאבד חברים היא תמר. היא הבינה את הסכנות של בניית בתים השוכחים את האנשים .
מפעלו של טדי קולק בירושלים תמיד נתון היה בסכנה לאבד את משמעותו. האם יהפוך להורדוס ? רבים הכתירו אותו ככזה אך תמר היתה המימד האנטי הורדוסי במשפחה. היא לא שכחה מעולם כי הבית אינו דרך לשלוט על אנשים . היא האמינה שהוא צריך להעניק להם כוח, אמון. הוא הקים מוזיאון אך היא דאגה לנכים בעיר. הוא האמין בדרכה כי הבית נועד לאנשים והיא האמינה בדרכו שאנשים צריכים במה, שאמנות מבקשת אכסניה, כי תרבות היא מצע לשותפות אנושית .

טדי ותמר לא עזבו את הקיבוץ. הם יצאו ממנו לשליחויותיהם ולא שבו. אך הקשרים לא נפסקו. הם שמרו על חברות. תמר המשיכה לפקוד את חברותיה , במיוחד את אלו מוינה וליוותה אותן באותן פגישות חמות. בפגישות אלו היא חשה התעלות והן חשו התעלות. אם פגישות אנושיות המביאות להתעלות הן נס תמר היתה מחוללת ניסים מאד פרוזאים. מאד ענווים.

חשש גדול ליווה את טדי ותמר בשנותיהם האחרונות. שהמסר לא יעבור. שאמונתם באדם והצורך להיאבק על אמונה זו תהרס . למרות זאת האמינו בתקווה כעיקרון. מי ששמע את נכדיה נפרדים ממנה בבית הקברות לגדולי האומה בירושלים הבין כי הם ניצחו: הנכדות הבינו את תמר ולא רק אהבו אותה. האהבה היתה להן גשר אל דרכה. נופי הזמן הרי השתנו אך הצורך לסלול דרך מתקיימת . בסבך השפע והפראות של ימינו תמר הורישה לדור נכדותיה מסר ברור : יש להיאבק, יש ליצור, יש לראות אנשים וכאב, יש למצות את המפגש האנושי . האם ידעו טדי ותמר כי זכו לניצחון גדול שכזה ?

מוקי צור

נפרדים אנו היום מחלק מעצמנו. כמה מילים אלו בתוך הכאב הגדול הן מילים של פרידה כשעוד איננו יכולים לתפוש את שקרה לנו. חשנו צורך לומר אותן כדי לזכור ולהזכיר. כדי למצוא ערוץ לדמעות .
הוריו של חיימיטו הגיעו בתקופות שונות מפולין. לפני ואחרי החיים היהודים שנרצחו בפולין. מעולם החייטים, הסנדלרים, בני העיירה היהודית שזרמו גם לערים. עולם רווי עבודה ושפת אידיש עסיסית . הספרדית של ההורים היא בעצם אידיש שהתחפשה לספרדית. מארץ האסון עשתה המשפחה את דרכה לאורוגואי ארץ הבטחה וסירי בשר עמוסים. ארץ מקלט שונה וחמה. שם נפגשו ההורים והחלו לרקום חיים פשוטים ונאמנים.
חיימיטו מצא את אהבתו הגדולה בדורה שבאה ממשפחה שהגיע מקצה אחר של העם היהודי מהקצה הדובר לאדינו. גם זה שורש ראשוני בהיסטוריה היהודית. שני הצעירים חיפשו דרך אל אור משותף. יחד הם הבינו כי עולמם האמיתי אינו במונטבידיאו.. תנועת הנוער הנוער הציוני בה היו שניהם פעילים כל כך היא שהובילה את חיימיטו ודורה לישראל . שורשיה של עלייה זו היו נעוצים באי ההשלמה עם תחנות הביניים של העם היהודי בתקווה שבארץ תמצא התחנה שתהיה בית אמיתי. חיימיטו היה המדריך ותפש מנהיגות בתנועתו הקטנה. הוא הגיע ארצה למכון מדריכי חוץ לארץ. דורה הגיעה לתנועה והאהבה פרחה תחת סמלי היחד. אחרי החתונה הגיעה עת הגשמת החלום. עין השלושה היתה להם לבית. ממנו יצאה הבשורה ונקבצה כל המשפחה כאן בישראל.
הם היו לשבט קטן וחרוץ ,שבט חם, אחראי, מודע כל כך לחיי כאב ולעבודה קשה. דורה וחיימיטו הגיעו אלינו לעין גב בגלל הלינה המשפחתית. זה היה הרווח הסמוי של השינוי שנערך אז.
חיימיטו ודורה נקלטו בעין גב מייד. לא כי קיבלו טיפול אלא משום שהעמיסו על עצמם מטלות ויצאו לדרך ארוכה של עבודה קשה ומאור פנים. מי לא זוכר את הרפתן הגאה המודיע את מספרי הפרות ותנובתן העולה? מי לא זוכר את ההופעות של חיימיטו כשחקן ואיש הומור בהן נראה היה כאיש אחר. כל משפט שיוצא מפיו הדהד.בצחוק רועם של הקהל שסתר את הרצינות בה נאמרו הערותיו המושחזות. חיימיטו טיפל בענייננו העדינים ביותר הוא היה מרכז וועדת עבודה ומרכז וועדת ריהוט, הוא נגע בחשבונות ודאג לטלביזיות ומקלטי הרדיו. הוא עשה כל זאת בשמחה ובדאגה לצדק. הוא הגיב על הכל והיה מעורה בצנעה בהרבה עניינים.
חיימיטו נסוג מהעבודה הגופנית בכניעה למצבו הבריאותי הרופף. אך מצבו זה לא עצר אותו מפעילותו. הוא לא שקע ברחמים עצמיים וידע כי עליו להמשיך בדרך. הנהלת החשבונות היתה עבורו אתגר שיש למלא בכל תנאי בריאות, בשעות משונות בחריצות בלתי רגילה.
תמיד היה נראה לי כי חיימיטו מבין יפה את העובדה כי הוא נידון לחרדות ולסימפטומים. המזרק הנצחי רק העיד על כך פעם ועוד פעם. הוא הכיר יפה את בתי החולים. אך היה בו משהו בלתי נכנע. מעורר תקווה כי יוכל להתמיד. נראה היה כי חוש ההומור והמצפון שלו יכולים לכל מכשול. בשולחנו העמוס ניירות שנראו כבלתי חדירים הוא מצא תמיד את דרכו בברור. כך היה נראה כי בכל המחלות בהם חלה הוא ידע איך להתחמק מהכניעה.
והסוף בא פתאום. כאילו מסרב לדעיכה איטית שאותותיה החלו להתגלות. כאילו אמר שלום בעודו יכול לשאת את הדגל .
מי שראה את הברק בעיניו כשהפטיר בשבועות האחרונים בגאווה כי עליו למלא את חובותיו כסבא ולשמור על הנכדים לא ראה ניצחון כה גדול. הוא הלך מעולמנו והותיר אחריו תמיהה וגעגועים אך אני חש שהיה מבקש מכולנו כי נלמד כי אפשר ללחום, כי צריך לעמוד בקרב הגדול על החיים. ומי כמו דורה המפזרת אהבה במעשים, היודעת חולשת הגוף והנפש של כל מטופליה שתמשיך בדרך.
לדורה הילדים והנכדים שלוחה אהבתנו, להורים הנפרדים מהבן תנחומינו הכנים.
ולכל השבט המלוכד שלא נכנע ומעניק בטחון ואהבה נאמר רק כי אנו יודעים שיבטא את הצער ויאצור אותו בזיכרון הבורא עתידות.

מוקי צור

מרוסיה הסובייטית הגיעה משפחתה של גיטה ללטביה. גיטה היתה אז ילדה. המשפחה היתה משפחה מסורתית וציונית. גיטה למדה דווקא בקולג' אנגלי בריגה. היא הצטרפה לתנועת הנוער נצ'ח כי החליטה לעלות ארצה. היא הכינה עצמה לעלייה בהכשרה ממושכת אך כדי לעלות נאלצה להתחתן חתונה פיקטיבית . גיטה עלתה עם בחור מיבניאל שלא כל כך התלהב לתת לה גט כי הגט עלה אז לירה ארץ ישראלית אחת.
גיטה היתה בין העולות היחידות שידעו אנגלית ועל כן היתה למורה לאנגלית בבית החינוך בדגניה. היא הגיעה למקום מעין גב בסירה.ימים רבים גם סיקלה אבנים עם שאר החברות.

אליעזר היה אהבתה הגדולה .
ביום חגיגת נישואיהם החילונית של גיטה ואליעזר אפו לזוג הצעיר עוגת נישואין ועמדו לרקוד לכבודם ריקוד סוחף אך באותו יום היתה סופה בכנרת וגיטה שלימדה בדגניה לא הגיעה לחגיגה. כשאר הזוגות באותה תקופה זכה הזוג הצעיר לחדר בצריף לחודש ימים. זה היה ירח הדבש. אחר כך שבו למציאות והתגוררו באוהל.האוהלים והסוכות היו לא פעם קורסים בשרקיה . כשהיתה גיטה בהריון התגוררה המשפחה עם זוג נוסף באוהל. על פרק קשה זה בחייה היא מאד היתה גאה כי קיבלה את רוח המהפכה של אליעזר אך לעומתו היא קיבלה אותה בשלווה של מי שיודע כי אהבה רוחשים לא רק לאנשים אלא לדרך שאנשים בחרו.
באותו זמן נרצחו הוריה בלטביה על ידי הצבא הגרמני הכובש.
גיטה החלה לעבוד בבית הספר המקומי בעין גב. אי אפשר היה להגיע עם הילדים עד דגניה. השעון המעורר שהביאה לכיתה צלצל להפסקות והקבוצה הקטנה של הילדים צמחה וגדלה כשהיא חשה שהיא עושה את החשוב מכל. היא חתרה לא רק ללמד אנגלית אלא ללמוד טבע. השנה בה למדה אצל המורים הגדולים בסמינר הקיבוצים היתה לה שנה גורלית.אמנם גם בתל אביב חיה באוהל עם מנורת נפט לקריאה אך בסמינר היא גילתה את סודות הטבע. כמורה הקפידה כי כשהילדים לומדים אלף בית תהיה חלקת אדמה בת דונם אחד למרגלות הסוסיתא אליה יגיעו לביקורים קבועים וילמדו מה השתנה בין הצמחים ובעלי החיים . ספרים ושדה היו לה טקסט לימודים של חובה. אליעזר אהב את הטבע בסערה מוסרית. כל היקום הצביע על החברה הטובה שיש לבנות, גיטה ביקשה לקרוא את החברה לטבע. שלא תיכנע לפחד הנחשים הטובים שתדע לקרוא לג'וקים תיקנים שהחברה תלמד להעריך את התועלת והברכה שבטבע . גיטה טיפחה את המשק חי . העיזים שלה היו לגיבורות מלחמת ששת הימים כשהמפקדה בקיבוץ הנתונה תחת איומי הפגזה שחררה את גיטה לעלות מן המקלט באופן קבוע כי צריך לגלות רחמים ולחלוב את העיזים. גיטה היתה מורה, מטפלת, רכזת חינוך. היא היתה פעילה בשטחים רבים ולא פעם קיבלה החלטות קשות ונתונות במחלוקת . היא לא היססה וחשבה כי יש לקבל גם החלטות קשות לפעמים גורליות בשקט.
גיטה כתבה לעלון רשימות רבות. היא ריכלה על ציפורים ועל צמחים, עשתה יחסי ציבור לסתיו, ביקשה שנדע מתי עת פריחה ומתי יעופו הציפורים הנודדות. אך תמיד גם הודתה . היה חשוב לה שתכתב התודה בעלון וזו לא היתה תופעה מקובלת כלל וכלל.
גם אחרי שקיבלה את פרס עמק הירדן על 50 שנות עבודה חינוכית היא המשיכה ללמד ללמוד ולבלוע ספרים.
גיטה היתה הראשונה שהודיעה לקיבוץ שעומדת להגיע הזיקנה. היא כינסה את הוועדות ושלחה להשתלמויות. לה הדבר היה נראה פשוט. הרי ככה זה בטבע ולמה שהקיבוץ לא יבין שזוהי דרך החיים? שזהו ניצחון החיים? אחרי שדאגה לזקנים באופן סוציולוגי ופילוסופי הבינה כי הדבר יגיע גם אליה. את הזיקנה חיה כמו בימי נעוריה: היא דאגה איך לא להפריע לקרובים , איך לשאת את עול השנים על קצות האצבעות? איך לא להיות לנטל על החיים הפורצים קדימה.
הנה היא פוסעת על המדרכה עם העגלה ומתבוננת בחבריה מהטבע. החצב , הזרזיר, הרקפת . איתם הרי לא צריך לדבר במילים רק לתקשר דרכם עם הטבע הנצחי. אין להתאבל על הזמן החולף אלא לשמוח כי הטבע מתחדש תמיד.
לפני שנה כתבה לעצמה איחולים שתוכל לראות את הנינים החדשים שיהיה לכולם שלום וטוב ושתוכל להמשיך לקרוא.ואכן רבות ממשאלותיה הוגשמו.
מאז מותו של אליעזר היתה גיטה בטוחה כי הוא מביט על כל מה שמתרחש כאן על פני אדמה.היא היתה בטוחה כי הוא שם שמח בפריחת המשפחה, כי הוא מאחל לצעירים להמשיך בדרך ולשמור על גחלת התרבות הישראלית.כל שנה כשהגיעו הימים הנוראים היא תמיד זכרה כי אלה הימים בהם אליעזר נפטר ובודאי אלה הימים שהוא מחכה לה. ואכן באלה הימים החליטה להצטרף לאהבתה הגדולה.
למרות גילה הבוגר ואולי בגללו כה קשה להיפרד מאישה שהיתה לחלק מהנוף, מהטבע של עין גב. לכל המשפחה שליוותה באהבה כה גדולה את גיטה ולעובדי הבית הסיעודי שהרבה פעמים נעזרו בחכמתה אך דאגו שהיא תמשך ימים רבים יש להודות.
הנה מגיעים חמסיני הסתו וגיטה מבקשת עבורנו שם שירדו גשמים בעיתם, יחלפו הציפורים על פני הכנרת והילדים ילכו צוהלים לבית הספר שכה אהבה.
מוקי צור

עין גב בת שבעים וחמש מבקשת לספר לנכדיה סיפור אגדה מתמשך ובו סיוטי מלחמה וחלומות של שלום. בו עבודה קשה של מי שהעז לצאת ממצרים . של מי שמצא עצמו בעבודה ולא משועבד. של מי שלא חדל לשאול קושיות ולא קיבל תשובות מן המוכן. של מי שטבל יותר מפעם אחת באגם הנקרא ים.והלך וטולטל על ידי השרקיות הזועפות. של מי שהקשיב לקולות הרועמים של חזון ואתגרים ונרדם על שפת התקנון. של מי שירד למקלטים וישב בחפירות ובנה לו בית. של אהבה גדולה העומדת על הר נבו ולא שוכחת כי עליה להמשיך במסע המתמשך ולחצות את הירדן אל ארץ חדשה הקוראת ליצירה ואחווה צעירה. פעם חושפת ציפורניה אך לא שוכחת את שירתה. שבעים וחמש שנים וסבתא עין גב תקבל ברכת פסח : אביב נצחי היודע את שטפונות החורף ואת חום הקיץ. אביב נצחי ברוך גשם המעלה את הכנרת ומברך את הטל המשקה את השורשים.
שבעים וחמש שנים וסבתא עין גב תקבל ותעניק את ברכת הפסח : אביב נצחי היודע את שיטפונות החורף המעלים את הכנרת ואת חום הקיץ. אביב נצחי הפותח בברכת הטל המשקה את השורשים.

לבלהה

נבל הפרח של גרעין אמירים .נבל הפרח של עין גב. בלהה, למרות שהיתה כה פרטית ומיוחדת למשפחתה, הרי לנו לחברי הגרעין ולאנשי עין גב בכלל היה ברור שפרחה בשבילנו. היא היתה לנו הקמע בו התגאינו. בתקופה שרקדה בלהקת האיחוד שמענו עליה בכל מקום אליו הגיעה. כך הרגשנו גם שנים אחר כך משום שהיה בה משהו כה קשוב לאדמה ולרוח שהיה לנו נוח לראות בה את הדגל השמח והעניו של כולנו.
עצוב לנו. למרות שידענו. בגלל שידענו.

ידענו מאין באה. מתוך סיפור עולי תימן שיועדו על ידי בוריס ש'ץ להיות תכשיטני מולדת בדמות תכשיטים תימניים שלמדו לעשות כאן בארץ ישראל. בתחילה במושב עושי התכשיטים בבן שמן, ואחר כך בירושלים. אופייני להם גם כשנסגר בית הספר בצלאל הם התמידו. עקשני עבודה. כך היה האבא . הכרנו את אמא של בלהה עם החום והקשר העמוק: בשורשיה היו התמדה, אהבת הארץ והנוף אך לא פחות קשר חם עם אנשים.

בלהה רקדה את חייה. גם כשנסעה על קלנועית ראינו אותה תמיד נערה שלאחר ההורה הנלהבת היתה נכנסת לרחבה כשהחלו ריקודי השיבולת והרועים, ריקודי שיר השירים. היא ריחפה ורקדה אותם בחן ובפשטות כזו ששוכנענו שאתה נולדו הריקודים הללו בימים ההם לפני אלפי שנים וכאן על פני אדמה ביום הזה. כך תיארתי לעצמי שבלהה היא שולמית של שיר השירים .

בלהה פרסה את מפת האהבה של הגרעין. בחיוכיה ובאהבתה ליוותה את חבריו, היא עקבה אחריהם בגאווה ואותתה להם במרחקים.

בלהה היתה קרובה לבגד, לאוכל, לשדה. הקשיבה לנשימת הארץ בשביליה ובסיפוריה, בעקבות הפרח והוואדי, במקומות מסתור ונקודות תצפית. היא האזינה לקולות שבקעו מהמיתרים והחלילים מהרצאות ומספרים רק כדי לשתוק את שידעה ולצחוק את חלומות העומק של האנשים והנוף. כל מה שיכול היה להעלות את מפלס הרוח ולא לאבד את כפות רגליו היה שלה. רעב התרבות שלה לא נגמר לעולם. הוא היה דרך חיים ואחר כך נשק נגד המוות. כשכבר נודעה מחלתה והחל הקרב הגדול היה צימאון התרבות והטיול דרך לאותת לאוהביה , לכל שידעו ולעצמה כי היא לא נכנעת. אפשר לשבת מול הנוף ולהתבונן בו עם ספר וקפה, עם חיוך לקרובים ולגרש את הרע שתקף אותה ללא רחמים. להודיע למוות כי לא יהיה לו ממשלה. שנים ניהלה קרב זה בסוד ובהומור, באהבה וחסד מנחם לסביבתה. גם כשהגוף בגד היא אותתה ניצחון.

אמנם נפרדנו מבלהה במסיבה אך לא היתה זו פרידה עצובה כמו היום. לא היה זה מפגש עם המוות כי עם ריח עוגות וצהלת חיבה עם חן פרח ומנגינה. ג'ינ ג'י שנפטר אף הוא השבוע אמר לי כי ככה צריך להיפרד ופרץ בבכי . חששתי כי עליו הוא מבכה.

עם כל הפחדים שלנו לא עלינו אנו עצובים היום אלא על בלהה שנעקרה מתוך חיינו. על הפרח שנבל. אלמלי ידענו כי אנשי משפחתה ימלאו את צוואתה לשמחה, לצמיחה וליופי, היינו לא רק עצובים אלא מיואשים אך היא הרי מסרה את שרביט אהבתה לעמוס ולבנים והם ימשיכו את אשר ציוותה. לחיות.

אידה

כשהייתה צעירה בכל רוח שרקיה היתה אידה אומרת כי אין היא יודעת אם תוכל לשרוד . אך אנו ראינו אותה יושבת על הספסל מול הכנרת שכה אהבה, מופלגת בימים וצעירה בשכלה שלא נכבה אף פעם, לא נכנעת לצלקותיה, שופעת חמימות ואומרת תודה לכל אוהביה, ששמרו עליה מכל משמר. הנה היא ממשיכה לרכב על הקלנועית , עצמאית בשטח וגם כאשר התגלגלה אל השיח הגדול לא וויתרה, המשיכה לנסוע. כך שמרה על עצמאותה הרוחנית והפיסית גם אם הכאבים היו גדולים והגוף התמרד . אותות חיוניותה באו ממקום אחר.
אידה היתה בת למשפחה מסורתית . אחד מאחיה היה ציוני שביקש את ניו יורק ולא הגיע אליה, אחד מאחיה היה איש אגודת ישראל שביקש להתמיד בתפילותיו בלטביה, אחד מאחיה היה קומוניסט שבער באש המהפכה. כולם ניספו בימים הארורים ההם. אידה הייתה חניכה אדוקה לתנועת נצ'ח , הייתה בהכשרה חקלאית חלתה וחזרה חלשה לביתה , היא עברה להכשרה עירונית ושם נבחרה לעלות למשק הפועלות ליד עפולה.בכל מקום התגלתה כפועלת. ממשק הפועלות משם הגיעה לחצר כנרת ולבתלם, קבוצת מייסדי עין גב. אחרונה היא בין חברינו שעלו על הקרקע בעין גב ב1937 . מותה של אידה היא סיום של דרך ארוכה.
התלם של אידה היה הארוך ביותר הוא לא טושטש לעולם על ידי רוח הזמן או על ידי עצלנותנו שלנו הממשיכים. החיים היו לצידה של אידה . בסיקול האבנים בימי הכשרת הקרקע, בקטיף החצילים השורט ללא רחמים, במכנסים הארוכים ובכילה שהיתה צריכה להגן על הפנים מפני הברחש, בימי ים המלח הקשים מנשוא (לשם נאלצה לנסוע כי שאר החברות שנבחרו על ידי האסיפה לעבוד בעבודה הקשה איימו שאם יטילו זאת עליהן הן תעזובנה את הקיבוץ) . אך לא רק בקושי של העבודה עמדה אלא גם בבושות שהעבודה הטילה עליה כמו לעבוד כעוזרת בית בבית של אשה מפוקפקת בטבריה, שם התנזרה מלאכול ולשתות עד שבעלי התפקידים בקיבוץ ראו במצוקתה ושחררו אותה מן העול המביך. מסירותה יוצאת הדופן לעבודה הכתירה אותה לא פעם כסדרנית עבודה. היא טיפלה בבגדי הקיבוץ ובמטבח, עבדה בחקלאות ובתעשייה ב'טרית'. עשרים שנה עבדה במסעדה . כל זית שיצא מתחת ידה או עינה במטבח המסעדה עמד בדיוק במרכזו של החומוס . על הסדר בעבודת הקיבוץ לא תמיד היה אפשר לסמוך לא בגלל אי הסדר של אידה אלא משום שענייני הקיבוץ היו כרוח פרצים . אך על הדוגמה האישית של אידה ניתן היה לסמוך… נדמה לי כי אפילו בן גוריון יכול היה לסמוך על אידה כי מעולם לא שברה היא את אמונתה בו.
במלחמת העצמאות היא נשארה בקיבוץ כדי להלחם על הבית. היא היתה בין העולים לסוסיתא בגל השני .
כמו שאמרה 'לא ידענו לקחת , רק לתת' ובכל זאת תמיד האמינה בקידום רמת החיים וביכולת להסתגל לשינויים.
נישואיה ונאמנותה לבעלה השני אורי , האינטלקטואל והשליח גילו שוב את נאמנותה ואת חריצותה.
עוד לפני שבועיים כשבאה לנחם את משפחת בלום זכרה בחדות את ימיה בהכשרה הרחוקה בימי נעוריה , את רייקה חברתה הטובה שנספתה במחלה . בת תשעים ושמונה היתה נכונה להעביר את הסודות מהחדר שהיה בחידוד ובחכמה של אשה שלא שבעה את הימים.
היא ביקשה לדעת הכל, להודות על הכל, ולסדר את הכל כי ידעה כי העולם לא נשאר כשהיה אחרי שעבדה בו בעשר אצבעותיה ובנתה בו בית לחברים וצעירים שלא הכירה. היא היתה גאה בעשייתה וענווה לגבי תפקידה ולגבי אמונותיה.

בשנים האחרונות ליוו אותה בנאמנות אנשי הצוות הרפואי, אנשי בית הקשיש, רחלי, בני המשפחה , אלי ובמיוחד אירנה . לכולם היא היתה אסירת תודות אך גם הם לה כי היא בישדה להם ללא הרף כי החיים עשויים להיות חיים של טעם ומשמעות.

גרעין המייסדים של עין גב ציפה לאידה בעולם שכולו טוב כי הרי גם שם יש לסדר את העבודה.

אידה

כשהייתה צעירה בכל רוח שרקיה היתה אידה אומרת כי אין היא יודעת אם תוכל לשרוד . אך אנו ראינו אותה יושבת על הספסל מול הכנרת שכה אהבה, מופלגת בימים וצעירה בשכלה שלא נכבה אף פעם, לא נכנעת לצלקותיה, שופעת חמימות ואומרת תודה לכל אוהביה, ששמרו עליה מכל משמר. הנה היא ממשיכה לרכב על הקלנועית , עצמאית בשטח וגם כאשר התגלגלה אל השיח הגדול לא וויתרה, המשיכה לנסוע. כך שמרה על עצמאותה הרוחנית והפיסית גם אם הכאבים היו גדולים והגוף התמרד . אותות חיוניותה באו ממקום אחר.
אידה היתה בת למשפחה מסורתית . אחד מאחיה היה ציוני שביקש את ניו יורק ולא הגיע אליה, אחד מאחיה היה איש אגודת ישראל שביקש להתמיד בתפילותיו בלטביה, אחד מאחיה היה קומוניסט שבער באש המהפכה. כולם ניספו בימים הארורים ההם. אידה הייתה חניכה אדוקה לתנועת נצ'ח , הייתה בהכשרה חקלאית חלתה וחזרה חלשה לביתה , היא עברה להכשרה עירונית ושם נבחרה לעלות למשק הפועלות ליד עפולה.בכל מקום התגלתה כפועלת. ממשק הפועלות משם הגיעה לחצר כנרת ולבתלם, קבוצת מייסדי עין גב. אחרונה היא בין חברינו שעלו על הקרקע בעין גב ב1937 . מותה של אידה היא סיום של דרך ארוכה.
התלם של אידה היה הארוך ביותר הוא לא טושטש לעולם על ידי רוח הזמן או על ידי עצלנותנו שלנו הממשיכים. החיים היו לצידה של אידה . בסיקול האבנים בימי הכשרת הקרקע, בקטיף החצילים השורט ללא רחמים, במכנסים הארוכים ובכילה שהיתה צריכה להגן על הפנים מפני הברחש, בימי ים המלח הקשים מנשוא (לשם נאלצה לנסוע כי שאר החברות שנבחרו על ידי האסיפה לעבוד בעבודה הקשה איימו שאם יטילו זאת עליהן הן תעזובנה את הקיבוץ) . אך לא רק בקושי של העבודה עמדה אלא גם בבושות שהעבודה הטילה עליה כמו לעבוד כעוזרת בית בבית של אשה מפוקפקת בטבריה, שם התנזרה מלאכול ולשתות עד שבעלי התפקידים בקיבוץ ראו במצוקתה ושחררו אותה מן העול המביך. מסירותה יוצאת הדופן לעבודה הכתירה אותה לא פעם כסדרנית עבודה. היא טיפלה בבגדי הקיבוץ ובמטבח, עבדה בחקלאות ובתעשייה ב'טרית'. עשרים שנה עבדה במסעדה . כל זית שיצא מתחת ידה או עינה במטבח המסעדה עמד בדיוק במרכזו של החומוס . על הסדר בעבודת הקיבוץ לא תמיד היה אפשר לסמוך לא בגלל אי הסדר של אידה אלא משום שענייני הקיבוץ היו כרוח פרצים . אך על הדוגמה האישית של אידה ניתן היה לסמוך… נדמה לי כי אפילו בן גוריון יכול היה לסמוך על אידה כי מעולם לא שברה היא את אמונתה בו.
במלחמת העצמאות היא נשארה בקיבוץ כדי להלחם על הבית. היא היתה בין העולים לסוסיתא בגל השני .
כמו שאמרה 'לא ידענו לקחת , רק לתת' ובכל זאת תמיד האמינה בקידום רמת החיים וביכולת להסתגל לשינויים.
נישואיה ונאמנותה לבעלה השני אורי , האינטלקטואל והשליח גילו שוב את נאמנותה ואת חריצותה.
עוד לפני שבועיים כשבאה לנחם את משפחת בלום זכרה בחדות את ימיה בהכשרה הרחוקה בימי נעוריה , את רייקה חברתה הטובה שנספתה במחלה . בת תשעים ושמונה היתה נכונה להעביר את הסודות מהחדר שהיה בחידוד ובחכמה של אשה שלא שבעה את הימים.
היא ביקשה לדעת הכל, להודות על הכל, ולסדר את הכל כי ידעה כי העולם לא נשאר כשהיה אחרי שעבדה בו בעשר אצבעותיה ובנתה בו בית לחברים וצעירים שלא הכירה. היא היתה גאה בעשייתה וענווה לגבי תפקידה ולגבי אמונותיה.

בשנים האחרונות ליוו אותה בנאמנות אנשי הצוות הרפואי, אנשי בית הקשיש, רחלי, בני המשפחה , אלי ובמיוחד אירנה . לכולם היא היתה אסירת תודות אך גם הם לה כי היא בישדה להם ללא הרף כי החיים עשויים להיות חיים של טעם ומשמעות.

גרעין המייסדים של עין גב ציפה לאידה בעולם שכולו טוב כי הרי גם שם יש לסדר את העבודה.

בגיל 14 הגיעה אסתר ארצה . לצורך הסרטיפיקט שונה הגיל. האב כבר לא היה בחיים.
היהדות הבולגרית ממנה באה המשפחה היתה מיוחדת . שבט גאה וחם מצאצאי גולי ספרד. בקהילה היה החינוך עברי מפותח. המורות הגיעו מישראל. דברו עברית במבטא ספרדי יחד עם לאדינו ובולגרית. עם בואן ארצה אסתר הלכה למשק פועלות בנחלת יהודה. שם היא גילתה את השכנים קבוצת החלוצים היקים שהיתה במקום. הלב לקח אותה מייד . היא הבינה כי שם קורה הדבר האמיתי. כך הצטרפה אל חבורת 'בתלם' שהיתה קיבוץ בהתהוות. עמהם היא הלכה לביתניה לעבוד באריזת תפוזים ובעבודות שונות. באותם ימים היא היתה נערה חרוצה במיוחד, עם צמה ארוכה משתלשלת.

בעת מסביב רחשו העכברים ומגיפה איימה על חוות ביתניה, החליטו רשויות הבריאות לפעול מייד ובאופן רדיקלי. הם החליטו כי יש לשרוף את הצריפים לצרכי דזינפקציה. שיש לספר את כל החברים . את הכל קיבלו החברים באהבה או אולי בהסכמה שבשתיקה אולם לדבר אחד לא הסכימו : שיורידו את צמתה של אסתר. כשבאו לספר אותם הם הסתירו את אסתר עד יעבור זעם. הצמה ניצלה וגם כבודם של החברים.

זאב ענו היה מנהיג החבורה בנחלת יהודה ובן זוגה של אסתר. חצי שנה לאחר העלייה על הקרקע של עין גב החלה להתארגן העלייה לקרקע של חניתה. זאב ביקש לצאת להרפתקה החדשה. להירתם למשימת הימים ההם. זאב נפל בחניתה . הוא היה הקרבן הראשון של החבורה הצעירה באמת . אסתר האמינה כי את האהבה אין לכבות. היא זכות בסיסית שהופכת לחובה.
כך נקשרה עם אהבת חייה גרי.
אסתר הביאה לעין גב את אמא שלה. בגיל 43 היא שוחררה על ידי הקיבוץ מעבודה מחמת זיקנה אך התעקשה לעבוד מאז עוד כמה עשרות בשנים. היא ליוותה את עין-גב כנציגת דור ההורים.

אסתר היתה עובדת חרוצה, בעלת כוח. היא עבדה בחקלאות , במטבח, בטרית,היא היתה שבע שנים מחסנאית ילדים, עם גרי עבדה בכפר הנופש, בימי הבונגלוס והאוהלים. הם העמידו את התיירים במבחנים קשים של קיץ אך האורחים שבו והגיעו כל שנה. משנת 1973 עבדה אסתר במזכירות הטכנית.
במקומות השונים בהן עבדה תמיד געשה. גילתה כשרון לעבודה. אך היתה מרוכזת גם בעניינים אחרים. תמיד תהתה על הצדק בקיבוץ ונשארה נאמנה לו. ביקשה להרים את השטיח ולגלות את האבק המסתתר תחתיו. היא לא היססה לקרוא את 'לאשה' ולא את דבר הפועלת . היא לא אהבה הסתתרות. ידעה כי ניתן לפזר את ערפילי הרוח בהצבת האמת המתרחשת בין החברים לפי גרסתה הנחרצת.
כשגרי בעלה נפטר היא סרבה לבדידות. לא היססה לקשרים נוספים. כשחשה את הכאב והגיל היתה דוהרת לסיבוב בקלנוע כדי להגיד שלום, לגלות פרחים ואת דעתה על הקורה בחצרו של הקיבוץ. היא גילתה תמיד מה קורה תחת השמש ולא חסכה את דעתה.

אסתר היתה חתיכת עין- גב. מביתה המשקיף לכנרת היא נשאה את גאוות הראשונות. אך תמיד
הוסיפה : האם זה מה שהיה צריך לקרות? פעם אמרה כן , פעם אמרה לא. אולם כשחלתה את מחלתה האחרונה פסקה: טוב היה לי כאן בקיבוץ , וטוב היה הטיפול. זו ההזדמנות להודות למשפחתה ,לצוות הרפואי ולצוות הבית הסיעודי על הטיפול הנאמן .

במשפחתה התגאתה בלי גבולות. אם לבן וידידה של נכדיה. את ניניה הרכיבה על הקלנוע כנסיכים בחוותם. הם ידעו: כאן צמחו להם שורשים. הם האמינו לדברי סבתא הלא פופוליסטית שייצגה בנאמנות את האנשים הפשוטים שבנו את הארץ.

מוקי צור

כשהגיע מנדל נון ארצה הוא הכיר את ארץ ישאל של החלום. נער יהודי ממשפחה ענייה אך גאה, חבר תנועת נוער שכבשה את חבריה לרעיון ולקשר בינאישי עמוק, בן לקהילה ציונית. הכל היה אפוף בארץ החום הרחוקה.היא צוירה במכחול תנכ'י, משנאי תלמודי, בסיפורי הגבורה של יוסף בן מתתיהו, באהבת ציון של מאפו ,בשירי ביאליק, בסיפורי חלוצים וברשמי חברים שעלו לפניו.
הקשר של מנדל נון לכנרת היה פרי מאמץ גדול לחיות את ארץ ישראל הקונקרטית. להיות שייך אליה, מחוייב לה , להפוך את העבודה למקור של השראה. הוא הגיע על סרטיפיקט של סטודנט וזכה ללמוד זמן קצר באוניברסיטה העברית בירושלים. אחיו בעין גב כבר סימן דרך: שילוב בין נאמנות למקום, לרעיון ובין כתיבה עברית רהוטה. סקרנות אינטלקטואלית ובמיוחד התמסרות טוטאלית לעבודה ולרעיון.
מנדל נון הגיע לכנרת כדייג מתלמד , משתתף ואחר כך מורה לדייגים. אך תמיד התמונה היתה רחבה. לעבודתו הוא הביא את הסקרנות האינטלקטואלית, את המעט שלמד ואת הנחרצות. הוא הפך את ראשית לימודיו הכלליים למתודה שתעזור לו בחיפושיו אחרי הריאליה שבסביבה. הוא הזדהה עמוקות עם המקצוע הציוני ביותר : ידיעת הארץ. לגביו נכון היה המושג שהיה מקובל בבתי הספר בעממיים בארץ, 'שיעורי מולדת'. הוא לא הסכים להפוך את לימודי המקום לפרובינציאליות פולקלורית. הכנרת הובילה אותו לרומא, לדייג בעולם, לנצרות, ליהדות הגלילית , למשנה , לתלמוד, ולסיפור של החלוצים.
הספר שלפנינו אותו אנו מוציאים לזכרו משקף את כל אלו. אפשר לחוש בו את הליכתו האינסופית לחופה של הכנרת, את לילות הדיג הסוערים, את החפירות הארכיאולוגית ואת הנאמנות שלו לרוח המדע והמקום.

הימים שחלפו יכולים עוד לצמוח

יש אומרים
הימים שחלפו הם אשפת זיכרונות מיותרת
יש אומרים
הימים שחלפו הם הזהב
שעדיין לא הושחת

ואנו אומרים:
הימים שחלפו יכולים יכולים עוד לצמוח
במקום אחר, בלבבות צעירים
בזמן שעדיין לא פרח.
על כן אין הם געגועים לנוף שחלף,
ולא רק שמחה על פרידה ממכאובי בוסר.
הם רצון לזנק קדימה תוך התבוננות גם לאחור

כי הארץ הזו עדיין נושמת
למרות שקשה בה לנשום
כי הארץ הזו עודה שרה
למרות שקשה בה לשיר.
אי שם בחולות , בפסגות ההרים,
במישור הרחב
צומחים עדיין צמחי פלא מוזרים
אנשים משונים כמו אלה שיצאו בלילות לאגם
וחזרו עם רשת ריקה.

סיפורים ישנים, צילומים עתיקים וחדשים הם כמו יין ישן, לעתים משמחים,לעתים משכרים
אך תמיד יש בהם טעם מריר מתוק של פרידה
רומזים על פגישה של פלא בעתיד

מתוך ספר הקהילה משנות השבעים

למעלה משלושים ושש שנים חיה רחל סובול עמנו. כשהגיעה לעין גב התחברה מייד אל וותיקות הקיבוץ. אמנם היתה צעירה מהן אך מצאה עצמה מזדהה עמן. היא הזדהתה בעיקר עם אמונתן בחשיבות העבודה. לכאורה באה למצוא מנוחה מתוגת הימים , לנוח, אך למעשה היא כרתה ברית עם העובדות הבלתי נלאות שבמסעדה. באותה רצינות שאידה שהיתה לידידתה הנלהבת נגשה ליום עבודה, היא עבדה בחריצות יתרה וידעה גם לאבחן בקלות את מי שלדעתה לא הקדיש את כל כולו למשימה. היא ידעה לבקר את הזיופים הקטנים והגדולים בהם נתקלה. הכל חשו עד כמה היתה מקורבת לעצם נוקשותם של החיים. אולם כאשר פגשה את משפחתה היא גלתה פן אחר : היא האמינה בכל אחד בקנאות . לדורות צאצאיה היא העניקה את התלהבות נעוריה גם בזקנתה . את כל האנרגיה שמרה כדי לבטא את אהבתה ואת גאוותה במה שהאמינה כי היא יצירתה החשובה ביותר .
משפחתה היתה הנשק החשוב ביותר שלה במרד העמוק שניהלה נגד כאב נעוריה . הם נעקרו באכזריות. בעדותה היא מספרת:
בחג השני של סוכות 1942 קראו לכל נערים היהודים בעיירה שלנו לבוא לכיכר. נעמדנו בשתי שורות. שורה אחת עלו במשאיות, שורה אחרת נשארה במקום. אני ואחי עלינו למשאיות . אמא נשארה עם ארבעת הילדים. כולם נלקחו למחנות ההשמדה.
לא היה לה זמן להתאבל, גם לא יכולת לקונן על ההולכים. היא הגיעה למחנה של עבודת כפייה. עתה היא היתה צריכה להקדיש את כוחותיה לרוצחים כדי לשרוד. היא הכינה תחמושת לרוצחי משפחתה.
נערה בת ארבע עשרה. בעולם האכזרי בו חיה למדה מה הן מכות רצח לתמימים , מה זה להלך ללא בגדים לבושה שקים, לעבוד יומם וליל ולחכות. היא נאבקת על חייה. חזתה בתליית אנשים, חיתה בצריף עם עוד חמישים נשים, חלתה בטיפוס הסתירה את מחלתה והיתה ליחידה ששרדה את ההוצאה להורג של כל החולים. פצועת זיכרון היא החליטה לבנות משפחה. כרבים אחרים הגיעה לאורוגואי ובנתה משפחה הביאה ילדים לעולם . ראתה בצמיחת המשפחה ניצחון. זה היה המרד הגדול שלה ואהבתה הגדולה. היא סיפרה כי בכל התמורות שעברה התמונות הקשות של נעוריה רדפו אחריה . כל פרט היה מאיים להעלות אותן מחדש. הכאב לא התפזר אך חיוך הנכדים והנינים, הצילומים על הקיר של בני משפחתה היו עדות לנצחונה הגדול.
לעתים התפרץ הרגש הישן אל מול עוול שחשה, אל מול פגיעה אך היה לה ביטחון אחד והוא שבני משפחתה יעמדו אחריה, שחבריה בקיבוץ יבינו את סערות לבה. שיסלחו לה, שתוכל להביא טוב לעולם.
המקום הזה היה לביתה. היא נשמה אותו, לפעמים כעסה עליו , אהבה אותו, הוא היה מקומה, בו ראתה את פריחת משפחתה.
קשה היה לה להיפרד מעבודה. היא לא היתה פנסיונרית מאושרת. שמרה את כוחותיה כדי להיות לעזר גם כשלא היתה יכולה.
בסופו של דבר הלכה מאתנו בטרם זמן. סובלת ומודה לכל אלה שליוו אותה בימי חולשתה.
בית עין גב משתתף בצערה של המשפחה.
מוקי צור

אנו נפרדים היום מיוסי. יוסי נשמתו של הקיבוץ כפי שהיינו רוצים לראות אותו. נבון. רגיש . נכון לעשייה.איש שהמוסיקה מתנגנת בתוכו תמיד יחד עם האחריות.
יוסי נולד בוינה אוסטריה. וינה היהודית שוחרת הדעת, הטועמת טעם מר של אנטישמיות אך וינה היוצרת, וינה הפועלית והלאומנית. הוא הרבה לספר כיצד כילד לבית ספר יהודי פגש את פרויד הגדול.הפרופסור הישיש והנער ראו בפלישת היטלר לאוסטריה.הם ראו את ההמונים המריעים לשטן.שניהם גלו מוינה. פרויד הזקן המפורסם , החריף והמר היה לפליט באנגליה, יוסי הנער האלמוני והתמים כחלוץ לארץ ישראל. הוא היה חבר תנועת תכלת לבן .
עם הגיעו לארץ הסיק את המסקנות ומיד התגייס להגנה. הוא היה פועל בעל הכרה. עבד בגאווה.
היה לנוטר ארץ ישראלי ומפקד על 33 נוטרים חברי עין גב שפרנסו את עין גב הענייה במשכורותיהם מאוצר ממשלת פלשתינה א'י.
שנים היה יוסי המוכתאר של עין גב. אז התגלה הקסם המיוחד של האיש. איש השלום. ההבנה.מפקד אחראי הרואה לנגד עיניו אנשים גם בצד העשוי להיות אויבו.ב1944 הקים משפחה שהיתה לו תמיד מקור השראה למה שניסה לבנות בעולם. דגל שמעולם ללא החביא. אהבה גלוייה וישרה.צילה היתה לשותפה הנאמנה, הנחושה, היודעת למשוך חבל ולאפות עוגה, להפעיל אנשים ולשאת באחריות.
יוסי עבר קורס מם פאים בחיפה ויצא למלחמת השחרור עם פלוגה מגויסת לעזור לגליל. הוא השתתף בקרבות גורליים בצפת ובמלכיה. במהלכם נפצע ושב אל חייליו. הוא קיבל על עצמו לסגת ממלכיה בקרב אכזר. ממאה ועשרה פיקודיו 36 נפלו בקרבות. את העובדה הזו לא שכח אף פעם.
עם תום המלחמה היה יוסי נציג ישראל בוועדת שביתת הנשק סוריה ישראל ולבנון ישראל. ההסכם עם סוריה היה כל כך רע לעין גב שטדי קולק ביקש שלפחות כאן, ביישום ההסכם, יהיה איש עין גב קרוב למוקד. יוסי היה איש שביקש כל חייו לבנות גשרים בין אנשים. דווקא משום כך כשחש בעוול היה ממוקד ונחוש בדעתו.נאבק עד הסוף. כשוועדת שביתת הנשק החליטה להוריד את האון מאדמתה נלחם יוסי להחליף את ראש הוועדה והצליח.
אנחנו קראנו לו וועדת שביתת הנשק כי האיש היה מכבה האש של הקיבוץ. הבין את כולם. בנה כל ימיו גשרים בין אנשים. ניהל את הקיבוץ בשעות קריטיות בענווה שלעתים הרגיזה את מי שראה כמה מחירים לקח על עצמו.
הוא היה איש ביטחון. ראש וועדת הביטחון בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית. ועדה זו היתה לדידו תמיד הזדמנות לקרוא לאנשים . לתת בהם אמון. לדאוג לביטחונם אך לשמוח בצמיחתם.
הוא היה מרכז ענף המדגה בעין גב. יצא לקורס מג'דים . היה מג'ד בגדוד מילואים אך אז קיבל על עצמו תפקיד קשה מזה: מרכז המשק של עין גב אחרי הפילוג. חמש שנים בהן היה צריך לטפל בפצע הגדול שהשתקף בכלכלה, בניהול . המתח היה גדול הרגישות של החברים ואדישותם היו חומרים מסוכנים בהם טיפל בענווה ובהבנה יוצאי דופן. הוא לא עמד בפודיום המנצחים. טיפל באבל של הציבור ברוך ובתבונה.באיכפתיות לא מובנת. אני זוכר את התמונה איך הכל גועשים ורוגשים סביבו והוא עם הסיגריה הנצחית מצדיק את כולם ומפרק את מרעומיהם. אם היה מפאיניק
אמיתי בעולם זה היה יוסי. לראות את הדברים בתמונה רחבה. לדאוג לאנשים בתוך התמונה . לא להתבייש בפשרה. לנסות למצוא את הלב של הדברים מסביבו יוכלו היחידים לחיות. אך הוא היה טהור מכל המחלות ששורבבו לתוך המפאיניקיות. השררה, המניפולציה, הסלחנות כלפי אי הצדק.
כשנפטר הבן יאיר בסרטן הוכתה המשפחה מכה נוראה. דומה היה שהלב לא יוכל לשאת זאת. האהבה היתה המרפא היחיד. היופי היה המחסה היחיד.
יוסי היה למרכז ענף הבננות, הגזבר וללא שכח לציין כי עבד גם בחדר האוכל.
אחרי כניסתו למסעדה ושיבתו למזכירות היה שנים המוכתאר של המסעדה. דואג לארח את האורחים.טיפל במדריכים. העניק למסעדה מותג היסטוריוני לא צפוי. יידעו כי לא רק אוכלים דגים אלא נפגשים עם ההיסטוריה נעימת הסבר.
עד סוף ימיו טיפל באנשים. כעס על קיפוח. דאג לחבריו הוותיקים. הוא ראה את גלגולי הקיבוץ והאמין כי אסור לאבד את הגרעין האנושי.

באמצע חייו סבל מכאבי ראש קשים. בתאונת דרכים קשה נפצע אך החלים. כשכבה פתאום לנגד עיננו חשבנו אולי יקרה עוד פעם מין נס כזה ונוכל לשבת בחדר האוכל ולנתח את הקרבות של 1948 ואת השלום שיבוא.

יש להניח כי שם למעלה יש בעיות. צריך גם שם לפתור סכסוכים.גם שם יש ללוות אנשים במצוקה. נראה כי קראו לו משם.

הוא הותיר אחריו ירושה ענקית מטענים עודפים של אהבה לאחות ולמשפחה המורחבת,לנכדים לבנות ולצילה . וכל אלה החזירו לו אהבה בשעות הקשות וטיפלו בו במסירות. כאן המקום להודות לאנשים בבית הסיעודי שראו אותו במורד חייו ועמדו עמו בחזית האחרונה.

לנו חבריו ואוהביו יהיה יוסי פנינה בזיכרון . כל אחד מאתנו הרי בטוח כי הוא היה הידיד האמיתי של יוסי. והוא לא היה מכחיש.
מוקי צור

לפני ששים שנה עמדו במקום הזה חברי עין גב למפקד זיכרון .
היו שהסתירו דמעות היו שלא.
חגיגת עצמאות לא התקיימה – רק אבל.
הם היו צעירים וצלקת המלחמה היתה חתומה על פניהם
הם ביקשו בלבם להיות ראויים להולכים
להיות אחרונים למלחמה וראשונים לשלום
לקיבוץ הגלויות, לחברת צדק וחירות.
עתה אנו כאן עם רב. דורות על דורות בכל הגילים
מכל פינה בעולם ובארץ
אפילו כסאות הבאנו, רמקולים ואת מיטב הטכנולוגיה.
זוכרים כי לא נמצאו תשובות לכל תמיהותינו כי לא תמיד נמצאנו ראויים,
למרות קיבוץ הגלויות , למרות מפעל הענק,
זוכרים כי השלום נותר אתגר
והצדק תובע מאבק ארוך.
אך מלווה אותנו זיכרון דמותם של הצעירים שביקשו לחיות
לאהוב, ליצור,
שביקשו את האופק הרחוק ואת התלם הארוך
את החוף ואת השער .