לקראת ברית התחדשות החברה ברוח השיתופיות
כנס הזרם השיתופי

למרות כל התחזיות, כל קריצות העין והכעס, דברי האבל והתוכחה השיתוף עוד עמנו. אמנם כל משבר בניסיון השיתופי ידוע ומהדהד וכל צמיחה בו חסויה אך בשנים האחרונות חיפושי השיתוף בעולם ובארץ גדלים. בשפה התקשורתית מדובר על טרנד. אנחנו יודעים כי בעניינים אלו טרנדים אינם עניין רציני אך העובדה היא כי המון שנים מצפים להעלמות השיתוף והביקורת על אי –השוויון כנורמה מכוונת צמיחה ומודדת הצלחה גדלה. העייפות מן המהפכות השפופות והסדקים בחברה הגלובלית המסרבת לקבל אחריות אוניברסאלית מביאים הרבה אנשים לנסות כיוונים אחרים. לא להשלים עם הקצף השליט.

היום אנו יודעים יותר ויותר על קומונות, שכונות שיתופיות , חבורות מחנכים, קואופרטיבים יצרניים , מטבחים משותפים, חבורות שומרות סביבה, קיבוצים שיתופיים וקיבוצים השומרים זיקה אל ראשיתם השתפנית, יחידים המחפשים דרך וקבוצות צעירות , בני קיבוץ החיים חברה מרובת דורות וחברים המנווטים בשינוי הטכנולוגי והכלכלי בעולם מבקשים דרך. כל זה פורץ דרך למרות שהעקבות של הניסיון להעלים עין ולב מהניסיונות הללו גדול ביותר.

הכנס של הזרם השיתופי יוקדש השנה למפגש לימוד ושיחה עם אנשים צעירים המנסים לקדם מגמות סולידריות בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית. לא מדובר כאן על לימוד משפטי או תקנוני אלא על שיחה על המכשולים והדחפים המובילים אנשים צעירים לנסות ולהעיז ללכת נגד הזרם בעיניים פקוחות. ראייה בהירה של המכשולים והציפיות, תיאור של ניצחונות ומפלות של מתחים ושמחות. לכנס יובאו גם הדים של התעוררות הרוח השיתופית בעולם כולו.

ייסודן וצמיחתן של קבוצות שיתופיות חדשות ופעולות שיתופיות בתוך מערכת קיבוצית קיימת אינן סיפור אחד. הן באות ממקור שונה, מחפשות כיוון מיוחד. גם הרכבם האנושי של הנושאים אותם שונה. לעתים קרובות הגיוון מביא לשיתוק היכולת להאזין איש לרעהו ולפעול במשותף. המפגש המשותף בכנס לא בא לערער על הכיוונים השונים אלא לכוון צעדים לקראת ברית של שונים המכוונים עצמם לחידוש פני החברה ברוח השיתוף ושוויון ערך האדם . אמונתם של המארגנים שזוהי התשתית והתנאי לחירות האמיתית, לאחריות האנושית.

המקורות הרוחניים של הניסיונות השיתופיים מגוונים, גם ההסדרים המלווים את ניסיון ההגשמה. בכנס נקשיב במקביל לקבוצות שייסדו עצמן, קבעו לעצמן מטרות ומנסות לגבש דרכים יותר קבועות ולחברים שהצטרפו לניסיונות שקדמו להם ומנסים לגלות בהם דרכים ליצירה חברתית המסוגלת להתמודד עם החברה העכשווית.

אנו מקיימים את הכנס הזה במועד הקרוב למאה שנים להתיישבות הקיבוצית . מחזורי חיים צברו ניסיון , צלקות וחלומות . גם ביטוי אמנותי וגם דרכי חשיבה פורצי דרך. משהו מן היצירה האמנותית של המגמות השיתופיות תבוא לידי ביטוי בכנס.

הכנס יתחלק לקבוצות דיון שתשמענה עדויות מקבוצות שנוסדו על ידי צעירים בתנועות הנוער וקבוצות אחרות , בין בני קיבוץ וחברים צעירים בקיבוצים המחפשים דרכם אל השיתוף הפתוח בתוך הקהילה הממוסדת והרב דורית.

יתקיים דיון על הניסיון לפתח שותפות בין מחנכים, בין יצרנים, בין הורים וילדים.

הדיון בניסיונות השיתוף בארץ ובעולם לא נעשה במנותק מן האחריות של קבוצות על סביבתן, הן מבחינה אקולוגית , הן מבחינה חברתית כלכלית ופוליטית. דווקא בקטע זה המגוון הוא עצום והצורך בקשר חיוני. הכנס יעסוק ביצירת תשתית לברית להתחדשות חברתית ברוח שיתופית.

השואה בסדר הפסח

אם מבקשים למצוא היכן היה ביטוי לאבל הפומבי של הארץ , הקיבוץ,תנועת הנוער, על השואה יש לבקשו בסדר הפסח הקיבוצי. בחג ההיסטורי הרשו לעצמם האנשים לתת ביטוי לתחושת האבל, הקינה, הזעם והנדר על האירוע הנורא שלא היה ניתן להכלה.

בסדרי הפסח הקיבוציים המילים הקשות לוו בדמעות רבות שהרי רבים מהמשתתפים בסדר הפסח היו בנים למשפחות שנרצחו או פליטים שהגיעו מאירופה. סדר הפסח הקיבוצי היה בקטע זה אחד הטקסים הקשים והמשמעותיים ביותר.

המילים והשאלות שנשאלו בסדר הפסח לא נשאבו מתוך האירועים. המילה שואה, השאלות התיאולוגיות שליוו אותה כמו היכן ההשגחה, מה היחס למרד ומה משמעותו כבר היו קיימות אך לא כוונו למאורעות אלו אלא למאורעות שהתרחשו בסיום מלחמת העולם הראשונה. גם בתקופה ההיא נערך רצח המוני של יהודים שלא היה קשור לאסטרטגיה של המלחמה אלא לרצון למצוא שעיר לעזאזל, ביזה, מוצא לאי היכולת הפוליטית.

הציונות הבינה יפה את האירועים של 1919- 1921 באוקראינה וגליציה שהרי היא היתה מבוססת על הניתוח הקשה של המציאות היהודית .'צרת היהודים' העירה רבים אל החלום הציוני . בכל זאת הירצחם של בין 120.000 ל170.000 יהודים בפוגרומים בזמן המלחמה ומלחמת האזרחים ברוסיה בין הצבא הלבן לצבא הלבן היה מהלומה כה קשה שבה צמחו המושגים שואה, והשאלות הקשורות בה. גם אז הן לא היו חדשות לגמרי.שהרי הזיכרון של פוגרומים משנות השמונים של המאה התשע עשרה, מאז תהליך ההשכלה כבר לא היה יכול להתקבל כאירוע טבעי המבגרת ההבטחה של זכויות האדם שהבטיחה לשווא אירופה המודרנית. האירועים בסיום מלחמת העולם הראשונה היו כה גדולים והתרחשו תחת המטריה של היסטוריה שהיתה להיסטוריה עולמית שמפתיע כיצד האירועים ההם לא הפכו חלק בלתי נפרד מן הזיכרון הלאומי המתמשך. העלייה השלישית הונעה במידה רבה על ידי רעידת האדמה והיא נשארה חתומה ביצירות ספרות רבות אך בארץ ישראל לא קמו לה מצבות ועצרות. לעניות דעתי המצבה המשמעותית ששוחחה עם האירועים ההם היתה המצבה שכבר הוקמה עם עליית הנאצים לשלטון והיא מצבת הארי השואג התל חי. טרומפלדור שפעל ברוסיה של אותם ימים היה הגיבור שסימן את האגדה בעזרתה ביקשו לטפל בעקבות האירועים הנוראים של אותם ימים. למרות זאת כאמור בימים ההם פותחו כל המושגים בעזרתם ניסו להתמודד עם האירועים החדשים שלא היה באפשר להכיל. הם היו למעין מפתח מושגי שבו השתמשו כדי לדבר על השואה.

הקורא את הטקסטים שנכתבו בהגדות הקיבוציות מתקופת עליית הנאצים עד שהגיעו הידיעות על השמדת היהודים יתפלא לקרוא בהם בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה מושגים כמו רצח המוני, שואה, טבח ביהודי פולין. כמו שכתב אחד מהסופרים שמו אוזניהם על האדמה וחשו את האסון המתקרב.כמו האמירה שנאמרה כששרפו את הספרים ב-1933 ונכתב שמי ששורף בפרים ישרוף גם אנשים. אירועים שבפרספקטיבה של היום נראים רק כהקדמה לאירועים שאף אחד לא היה יכול לתפוש כבר ביטאו את מה שלא ניתן היה לביטוי. השואה עליה אנו מדברים היום שונה מן האירועים שקדמו לה. אך היו לה אותות מקדימים שביטוים היה צריך להכיל מאוחר יותר את האירועים שקרו. לא דובר אז על ארגון הרצח בטכנולוגיה ובעזרת כל כוחה הצבאי של מעצמה, גם לא על הציד המתוכנן והקר על המימד הבינלאומי והמאורגן של ההשמדה, על מחנות המוות ותאי הגזים. אך כן דובר על הפרידה מהמשפחות, מן הקהילות, על הרעב והמוות. על יתמות היישוב בארץ ועל הזיכרון של עולם שהולך ונחרב. על קרובי המשפחה ועל התרבות העומדת בפני חורבנה. כל אלה קיבלו ביטוי במילים ודימויים שהצטברו משך השנים. עולם המושגים שנוצר לפני אושוויץ הפך אחרי השואה לעולם מושגים שבא לתאר את השואה. הקונטקסט שבו נולדו המילים והמושגים התערבב עם הריאליה ההיסטורית הנוראה שהיתה כה שונה. תהליך זה קרה לא רק בארץ אלא גם באירופה יש לנו תיאורים של אנשים בגטאות ובמחנות המחפשים את הביטוי למה שעובר עליהם בתרבות הקודמת או התרבות המסורתית או הציונית או של זרמים אחרים. גם שם חשים בעליל עד כמה דלות המילים השאובות מקונטקסט היסטורי אחר אך עד כמה יש בהן צורך . ככל שנתבררו מימדי השואה המילים הישנות המשיכו לציין את המציאות החדשה אך זו כבשה אותן עד שכמעט אפשר לומר כי הן החליפו את מושאיהן.

היישוב היהודי היו חלוק בדעותיו כיצד יש להגיב על ניצחון הנאצים והשתלטותם על גרמניה בשנת 1933. היו שהאמינו כי מערכת של יחסי ציבור וחרם מסוגלים להפיל את ממשלת הרשע. היו שהאמינו כי יש לבנות בארץ ישראל תשובה מהירה לאסון המתגלגל. ההטמעה המהירה של האידיאולוגיה הנאצית בקרב הערבים ביחסם ליהודי ארץ ישראל והמאורעות של 1936- 1939 הרוויים באווירה של הניצחון הפאשיסטי המתגלגל יצרו חרדות רבות. לא היה ברור היכן נמצאת החזית.

המצור על העם היהודי הפך לעובדה פוליטית מוכרת בעולם בוועידת אוויאן שהתכנסה על ידי חבר הלאומים ב-1938, וועידה זו שהתכנסה כדי לדון בגורלם של פליטי אירופה, כלומר ביהודים הודיעה לעולם באופן ברור כי אין מקום אליו יוכלו היהודים ללכת. הציבור היהודי היחידי שהיה מאורגן בקהילה פוליטית עצמאית היה היישוב היהודי בארץ אך הוא היה נתון בשלטון בריטי בתוך מהומת העולם של הסכסוך הערבי יהודי.
רבים מהחלוצים זכרו היטב שבזמן עלייתם הוריהם התנגדו. זה היה פרק חשוב של הביוגרפיה שלהם. ההורים התנגדו מתוך דאגה ואי אמונה כי בארץ יוכלו להסתדר, מתוך כך שהאמינו כי באירופה הנאורה יש מקום טוב יותר ליהודים, מתוך כך שהאמינו כי המהפכה העולמית היא שתתקן את מעמדו ההיסטורי של היהודי ,מתוך שלא האמינו כי המזרח התיכון מקום ראוי ואפשרי ליהודים הנתקלים כל הזמן בהתנגדות של הערבים לבואם או מתוך כך שאין להביא את הגאולה בכוחה של פעולה היסטורית.. רק לאט לאט התברר כי הארץ הפכה למקום מקלט, ארץ הגירה מפני הבושה והאיום. כשהחלוצים יצאו לדרכם ההורים היו החזקים והצעירים יצאו לסלול דרך לאומית על ידי הקרבתם. אך התברר כי המצב היה במידה רבה הפוך. ההורים והאחים הקטנים היו במצב של חוסר אונים ואיום גובר. החלוצים החלו לחפש דרכים להביא את המשפחות ארצה. עם התקרב המלחמה החלוצים ידעו היטב כי גם ההורים היו רוצים להגיע ארצה. אך ההסגר על הארץ התהדק. הם לא היו יכולים לבא משום שהשלטון הבריטי חסם את השערים חלקית או לגמרי. הרבה פעמים החלוצים התבקשו על ידי הוריהם להעלות אותם. חלוצים פנו אל קיבוציהם ואל הממסד הפוליטי של היישוב לעזרה אך העלייה התאפשרה רק למתי מעט.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה ומלכודת המוות נפרשה גם הבנים שהצליחו להביא את משפחתם וגם אלו שלא הצליחו להעלות את משפחתם לא היו יכולים לבטא את תחושותיהם. אלו שהצליחו לא היו יכולים לבטא את שמחתם. הסימנים נעשו יותר ויותר ברורים. החלו להגיע ידיעות על כוונותיהם של הנאצים עוד לפני המלחמה. החוקים האנטי יהודיים, גירוש היהודים ממוסדות החינוך וההשכלה, שריפת הספרים היהודיים, מחנות הריכוז בגרמניה, ליל הבדולח, הרצח ברחובות , מכונת התעמולה השטנית, גירוש האזרחים הפולנים ממוצא יהודי מגרמניה לפולין, עצרות ההזדהות של הגרמנים עם ממשלתם נאומי היטלר על כוונותיו ופולחני המנהיג והעריצות הצביעו על כיוון ברור. התיאוריה הנאצית היתה מאד מאיימת אך לא היה כל כך ברור לאן היא תוביל. הדמיון האנושי היה דל. המחשבה סובבה סביב הרעיון של השמדת יהודים בדרכים שהיו מוכרות מן העבר: התפרצויות זעם רצחניות בנוסח הפוגרום ההמוני , מאורגן למחצה ופומבי שלעתים יכול להיחסם על ידי התארגנות להגנה עצמית או על ידי מחאה בינלאומית. הגיעו ארצה ידיעות קשות אך הדמיון נעצר בגבולות הידוע והחרדה הסתומה מפני העתיד. גם מצבה של ארץ ישראל היה קשה. הוא לא התאים לרעיון של ארץ מקלט שלווה ובוטחת. התקדמות הכוחות הגרמניים במדבר לכיוון מצריים, הידיעה המרה שאם תיפרץ החזית הבריטים ייסוגו לעיראק
והיישוב ייפול בידי הנאצים. ההתארגנות הבלתי מספקת של היישוב לקראת מצב כזה משום שהבריטים פחדו מלחמש את היהודים מעבר להתארגנות הזמנית של הפלמ'ח כגרילה פרו בריטית. הבריטים חששו מגיוס יהודי ארץ ישראל כצבא לאומי המגויס לטובת בנות הברית כמו הצ'כי, הפולני ואחרים. הם חששו כי צבא כזה רק יעורר אלימות ערבית. בתקופה זו יהודי הארץ כאילו לא דיברו על גורל יהודי אירופה. אך סדר הפסח היה המקום בו החששות והדאגה עלו. זה היה מקום הביטוי לגעגועים ולתחושת האשמה. הדמעות הפרטיות קיבלו ביטוי בקינת הציבור.

אחרי הניצחון הבריטי באל עלמיין וכיבוש סוריה על ידי צבא בנות הברית הידיעות על השואה המתרחשת באירופה נעשו יותר ויותר ברורות. בנובמבר 1942 הגיעה ידיעה ברורה על הרצח השיטתי, המאורגן. הגיעו ידיעות על ההכרעה הגרמנית להשמיד את העם היהודי כולו. היישוב היהודי בארץ החל להגיב גם על ידי גיוס מוגבר, גם על ידי גיבוש תכניות לשלוח צנחנים לגולה שהיה פרוייקט הרבה יותר גדול מזה שהצליחו לבצע. התגובות לאקטיביזם היהודי היו מוגבלות על ידי תפישת המלחמה של המעצמות שנזהרו כמו מאש להודיע כי המלחמה באה להציל את העם היהודי ממזימת ההשמדה וביצועה. הן הכירו כל הזמן כי הן פועלות בעולם רווי אנטישמיות שלא יסכים לשלם מחירים למען היהודים. היתה ציפייה ציונית שלמרות שרוב היהודים לא יצליחו לשרוד את ההשמדה לפחות יוכלו לארגן איזה שהיא תנועת מרד שתציל מהאסון הפסיכולוגי ההיסטורי והתרבותי שיתחולל אחרי סיום המלחמה. הם חששו משיתוק של שרידי השואה שישלים את ההרס הקיומי.
מרד גיטו וארשה על ידי בוגרי תנועות הנוער בפסח הפך מייד לאירוע מכונן. עוד באותו פסח הוא נזכר בהגדת פסח. הוא הצית את תחושת האבל , את אין האונים והגאווה הוא שאל הרבה שאלות והציב הרבה אתגרים.
עד כמה שהציבור בארץ היה עסוק בענייניו הגדולים והקטנים, עד כמה שהשגרה והפוליטיקה המשיכו לפעול כרגיל מתחת לפני השטח המתח היה עצום והוא בא לביטוי באופן קבוע בסדרי הפסח. הנוהג של סדר הפסח שהיה קיים לפני האירועים להזכיר בפסח את החברים שנפלו הפך לנוהג סיפור השואה כפי שהתגלתה מדי שנה. בפסח הכל עלה באופן ציבורי. לאורך השנים נכתבו קינות עזות ביטוי אך המציאות היתה תמיד יותר אכזרית וקשה. לעולם המילים היו דלות מן המציאות עליה היה קשה לדבר. היו הגדות שחורות שהוקדשו רק לשואה. היו קינות ישנות וכאלה שנכתבו במהלך המלחמה על ידי משוררים ועל ידי חברים מן השורה. אפילו חד- גדיא התמים שנכתב בארץ כשיר ילדים של שותפות בין הגדי, החתול, הכלב והמקל צויר כשמעליו מרחף מלאך המוות. הקינות הכלליות לוו בתחושות פרטיות של המשתתפים בסדר. החברים הנוגעים בעניין לא היו מסוגלים לבטא את קינתם כקינת יחיד. מאחרי המילים ההיסטוריות הכלליות ביקשו חברי הקיבוץ לקונן על גורל קרוביהם ועל גורל הקהילות שמהן הם הגיעו. המילים הפרטיות נכבשו הקינה הכללית התפרצה בגדול. עורכי הסדר השתמשו בכל הציוד הרוחני שהיה להם. גם במקורות במסורתיים של הקינה והתוכחה, גם במדרש הרומז, גם בניסיון של המודרנה ובספרות הציונית על מנת להתמודד עם הזעם וחוסר האונים. זה היה ניסיון לבנות כוחות בתוך האסון הנורא כדי למנוע שיתוק פנימי . היה להם ברור כי אין המילים מסוגלות להתמודדות אמיתית עם התמונה הנוראה שהתבררה והלכה.
עם סיום מלחמת העולם השנייה נפגשו שרידי הלוחמים והמורדים הפרטיזנים והפליטים הרבים. להם לא היה ניצחון אלא גילוי של מימדי הרצח והידיעה שאין לאן לחזור. היה גם מפגש עם נוער ישראלי שהגיע לאירופה במסגרת הבריגדה.
הקיבוץ שקונן בסדר פסח ביקש להציל מאי השפיות שהיתה יכולה להיות תגובה טבעית להתמודד עם האבל והאי מוצא שהתגלו דווקא בניצחון על הנאצים. העולם הפוליטי החדש שנוצר באותם ימים רק חשף את עומק האסון. המוצא היה טמון באפשרות להקים מדינה יהודית. האם המחיר של השיקום היה צריך להיות הניסיון להשתקת סיפורי השואה כדי לא להוריש מורשת זוועה לילדים שנולדו כמרד מופלא בהתפוררות וברצח? האם הפיתרון היה טמון בניסיון להתרכז במשימות החדשות? ברעיון זה היתה טמונה סכנה עמוקה שההדחקה לא תביא להומאניות שלווה בוטחת המכירה באחר אלא שבתוך השכחה יתבסס קרע סופי עם אומות העולם וניסיון לפעולת תגמול לאומנית. שבמקום מאבק על תיקון העולם הנובע מתוך עיבוד הזיכרון הנורא השכחה המודעת תביא לתלישות ולאנוכיות. לאדישות וניכור.היו שדחפו לכיוון של השתקה או שהאמינו כי זיכרון השואה ניתן לריפוי עם הזמן. האם הריפוי יהיה בשכחה וההדחקה או בטיפול בזיכרון לא היה ברור . הסתירות היו רבות. אפשר היה לראות את הדבר באופן ברור בתחושתה של רוז'קה שהגיעה לקיבוץ אילון וחשה כי החברים מבקשים ממנה לא להתרכז בסיפור השואה אלא לעבוד, לבנות את הקיבוץ כמעשה של שיקום אישי בעוד היא מחפשת דרך לבטא את אבלה ואת זיכרון האירועים שעברו עליה ,על חברי תנועתה , על הקהילה היהודית מתוך ידיעה ברורה כי אלה חלק מהמצפן והמצפון שצריכים להדריך את העתיד. היא חשה בצנזורה, בהשתקה אך סדרי הפסח וההגדות של קיבוץ אילון מוכיחים עד כמה המסר כן נקלט. החברים קראו, קוננו הזכירו בהגדות הפסח של הקיבוץ את כל מה שצנזרו אצלה.

הטיפוח של זיכרון השואה בסדרי הפסח מסביר עד כמה טבעית היתה ההצעה שנולדה בקיבוץ להקים את יד ושם בירושלים. היוזם להקמת מפעל הזיכרון הענקי היה מרדכי שנהבי איש בית אלפא- משמר העמק. הוא עשה זאת כשליח של הקיבוץ. ההגדות של פסח בפרק השואה מאירים עד כמה טבעי היה כי מוזיאונים ומכוני הזיכרון לשואה יטופחו על ידי הקיבוצים. מוסדות כל כך מיוחדים נולדו בלוחמי הגיטאות, יד מרדכי, תל יצחק, הטקסים של יום השואה בכל המקומות הללו ובמעלה החמישה ביטאו תשתית תרבותית רחבה שבסיסה לא היו רק שרידי השואה. הם היו יכולים להישען על הד עמוק שנבנה .
הקשר בין פרק זה לפרק של ההגדות הנוגע למלחמת העצמאות עמוק ומיוחד.

לכפר חרוב.

לפני שהייתי מזכיר התנועה בשעת משבר הזהירו אותי כי לנוכח המצב לא כדאי לי לקבל את התפקיד כי ייכתב בספרים שאני נעלתי את הבסטה. יום אחד כשכבר הייתי בתפקיד הגעתי הביתה לעין גב וזוג חברים וותיקים ניגש אלי ואמר : זהו? התחלת לחסל את העסק? בכפר חרוב כיבו את האור ! שני הוותיקים זכרו כי במוצב הסורי בו יושב היום כפר חרוב היו החיילים הסורים מכבים את האור בחצות. מאז שקם כפר חרוב האורות בלילה אינם כבים וזוג החברים הוותיקים שלנו יצאו מביתם כל לילה אחרי חצות כדי לראות שדולקים האורות בקיבוץ למעלה. שאין זו עמדה סורית. והנה, טענו כלפי חברי, בלילות האחרונים אין אורות. זוג הוותיקים ראה בכך סימן שהחל החיסול הגדול של התנועה הקיבוצית. התברר כי היתה בעיה בתאורת הגדר של הקיבוץ. מחדל חשמלאי. ביקשתי מכפר חרוב לתקן את החשמל כדי לשפר את מצב הלב של חבריי הוותיקים. כשהסורים ישבו בעמדותיהם וכיוונו תותחיהם אלינו החברים לא העזו לבטא את פחדיהם . ראיינו אותם רק כגיבורים. עתה כבר מותר לפחד: שם במוצב בו יושב היום כפר חרוב נמצאה המפה הסורית המטווחת פגזים לקיבוץ שלנו.
גם עתה אני יוצא מדי פעם בלילות כדי לראות שהאורות בכפר חרוב לא כבו. אך לא מפחד אסטרטגי אלא מפחד של מאמין זקן המבקש לדעת שלא לשווא.
אני מניח כי פסיכולוגית אפשר למצוא בכפר חרוב את כל המגוון האנושי. אנשים בה ובעיות. המון דעות והמון שתיקות. אך יש גם זהות מתפתחת של קיבוץ. אופי מתגבש, דרך נמסרת, סדקים ייחודיים. כישלונות חינוכיים אופייניים . כפר חרוב הוא בעיניי קיבוץ מיוחד. הצוק שלו אינו הזדמנות למבצר אלא פתיחות לנוף. האידיאות המלוות אותו אינן חומר משמר אלא כוכבים מנווטים לדרך. הבית שבנה אינו מסתפק בחדרי ביטחון הוא עטור חלונות פתוחים לרווחה המגינים עליו ללא הרף מפני שקיעה כפרית. ויחד עם זה הוא גן הנראה כפיסת אירופה, מהאידיליות שלה ולא ממלחמותיה.
השבוע שמעתי בכפר חרוב ותיקים מתרגשים מחזרות לחג הקיבוץ. החזרות הביאו למפגש מחודש של דורות על הדשא. ראיתי את האושר של גילוי הדדי. וזה היה בעיני המשך של מסורת המקום. לדעת חבריו אתגרים הם לא רק משימות מותחות , אוויר פסגות , אלא הזדמנות להיפגש. להסיר קוצים. אין הם תירוצים להטלת צנזורה. ראיתי זאת בשעות מאד דרמטיות. כשהתווכחו על פינוי הגולן בראשית שנות התשעים והמתח היה גבוה התגובה של כפר חרוב היתה שאפשר לדבר. שאפשר לחתור אל הלאה ולא לקרוע רקמות. כמובן שאי אפשר לעמוד בחזון כזה. להקים לו פסל ומסיכה. אפשר רק ללכת בו אל אזורים חדשים של אי וודאות. אך ללכת בביטחון מה שאפשר יהיה למצוא בדרך עוד חברים, עוד קשרים, לגלות עוד כישרונות. אני לא יכול לשכוח שבכפר חרוב הצעירה החליטו לערוך סדנא על ידידות. על החשש מאובדנה. זה היה בשבילי אירוע לא פחות מרשים מאירוע הפתיחה של כפר חרוב שרתמה את התזמורת הפילהרמונית הישראלית ללוות את עלייתה לקרקע.
מכפר חרוב תמיד בקעה מנגינה כי הוא היה מקום פתוח לנשמה. הוא השכיל להיות ספר דרכו קוראים עולם רחב, מלקטים תקוות ובכוחו מושיטים ידיים בעת מצוקה, כאב וספקות. אם ישאלו אותי כיצד הייתי רוצה לראות את העולם מתוקן הייתי משיב: יותר כפר חרוב. אולי משום שראיתי וליוויתי את הסרט הארוך הזה ותמיד גיליתי אותו מתחיל פרקים חדשים באהבה ישנה.
ארבעים שנה זה דור אומרים בתנ'ך בשנים האחרונות יש הרגשה כי דור זה שנתיים מקסימום. אך העצים והדורות המצטרפים בכל זאת מגלים כי צמיחה אנושית אינה עניין לחדשות בלבד. היא ציפייה לבאות. שורשים הנעים אל העומק. ענפים הצומחים אל האור , העזה אל הפרי והזרע שעף לכל רוח.

ב 1924 נולדה ההכשרה בקלוסובה. ב 1937 חוסלה. 13 שנים עמדה בלב המהפכה הציונית. היא נולדה במחצבת האבן של קלוסובה שהיתה שייכת ליהודי בשם פינקלשטיין. עבדו בה מאות חלוצים בקרב 10.000 פועלים שעבדו במקום. ההכשרה פעלה גם במנסרה גדולה בקלוסובה שהיתה שייכת ליהודי לרנר. גם בה הועסקו חלוצים. בהכשרה ובקיבוץ ההכשרה גרו לעתים 300 איש, לעתים 12, לעתים כמעט התרוקנה מיושביה. חוסלה. בעיירות ובערים בסביבה קמו לקלוסובה בנות הכשרות. כשהתרוקנה הן התמלאו. כך נולד גוש קלוסובה של הכשרות. בתקופה מסוימת היו בגוש 70 הכשרות. בשטח התנועתי תרבותי הן שיתפו פעולה ומדי פעם היו כל חלוצי גוש קלוסובה מתכנסים. היו תקופות של גידול שנבע מכך שאי אפשר היה לעלות לארץ. מתקופת הכשרה של קרוב לשנה חברים נשארו במקום שנים בציפייה מייאשת. לעתים היו הזדמנויות כמו כשנערכה המכביה הראשונה בארץ ב1932 ובמסגרתה עלו ארצה רבים. היו תקופות של עזיבה כשהמחצבה ננעלה בפני יהודים וכשרב החלוצים היו מובטלים. זה היה כשפולין ביקשה לתת עבודה לפולנים בלבד.

הקבוצה הראשונה הגיעה לקלוסובה מהעיר סארנה הקרובה. הראשונים היו שמונה ואליהם הצטרפו עוד. בראש הקבוצה עמד פינקלשטיין הוא אבן זוהר. קבוצה זו הגיעה ארצה ולא קשרה את גורלה עם קיבוץ אחד. היא עבדה בחציבה ובסיתות. בין השאר היתה מעורבת בהקמת י.מ.ק.א בירושלים ומוזיאון רוקפלר. (האם עם אנשי גדוד העבודה המפולג?) קבוצה גדולה שבאה אחר כך ייסדה את קיבוץ וולין והיתה בין המייסדות של גבעת ברנר. כאן כבר אנשי החלוץ ושליחיו היו יותר מעורבים. כך הגיע הגל השלישי, הקלאסי הגל של בני מהרשק.גם גל זה התפזר אך בעיקר התיישב בשני מקומות ביגור וגבעת השלושה. הגל הרביעי הוא הגל שפעל בתקופת הגידול הענק בהחלוץ שהגיע לשיאו ב1933 בראש חלוצים אלו עמד דניאל לוי. חבריו התפזרו במקומות שונים אך רבים הגיעו לרמת רחל. לימים כרמת שחל התפלגה נשארו בה חברים מקלוסובה אך קבוצה גדולה הלכה לעין הים היא עין כרמל.

ההמנון

מי לנו, מה לנו, אין לנו מאום פה,
סוערנו מבית, מכל היקר.
פרע ראשנו, הבגד פרום כה-
חבריא מופקרת רוננת בצר.

לסבל נצחקה, בכאב נהתלה
קולנו בסלע הדים יעורר:
ה י ו ם בידינו, מ ח ר – נחשלה,
אדום בערקנו הדם וסוער!

הניחו מקבת, הצניחו מגובה,
ירעם וירקיע קול נפץ כביר!
אנחנו קיבוץ החלוץ בקלוסובה,
בוני החיים בעמל ובשיר !

כתב : אברהם גלוברמן תרגם לעברית : משה בסוק

היציאה

היחס לציונות בבית הורי היה חיובי, אך אבי התנגד בכל תוקף ליציאתי להכשרה. עמדתי על שלי. אבי שהוקיר אותי מאד
הסכים ונרתע. עד שבאה שעת ההכרעה.
הדבר היה בסדר פסח ואני גנבתי את האפיקומן. מנהג הוא בישראל שיש למלא את בקשתו של בעל האפיקומן הגנוב ואבא שאל גם אותי. "מה את מבקשת?" עניתי "אני רוצה לצאת להכשרה לקלוסובה" . ואז לא היה יכול להתנגד יותר.
יצאתי עם הבנות לעבודה במחצבה, בניפוי חצץ, העבודה היתה קשה- והאוכל דל ביותר. כל אלה גרמו להחלשת בריאותי. חשבתי שלא אוכל להחזיק מעמד ואמרתי לשוב הביתה, וכן היה רצונן של עוד חברות. העניין הובא לאסיפה והיה דיון, עד שקמה אחת החברות הוותיקות ואמרה : "ומי שאין לו בית – הורים לחזור אליו חייב להישאר בקיבוץ?" טענה זאת הכריעה אותי ונשארתי.

בפרוס שנת 1927 נודע בעיירתי אלכסנדריה, בוולין, על חתונה שתיערך בקרוב בקלוסובה. בתחילה לא האמנתי בכך: איך ייתכן שזוג יתחתן בהכשרה ויקים בו את משפחתו? לא ארכו הימים ונודע לנו שאמנם כן הדבר וכי החתונה נקבעה לחג הסוכות בשנה ההיא. יצאנו אז קוצה של חלוצים עם כלי נגינה, כעין תזמורת קטנה, כדי לשמח את לב הנוכחים בחג הכלולות של המשפחה הראשונה בהכשרה.

יום ראשון בבוקר. השכמתי קום – ואני מוצא שבביתי עצבות. אבא נאנח, אמא בוכה. תקוותו של אבא שלא אוכל לחיות בקיבוץ, כי יש לעבוד קשה ואני הרי חלש.
אני נפרד מהורי. אמא מחבקת אותי ומתרפקת עלי, אך אבי נסרב להפרד ממני. דמעות על כל פנים. יבבה חרישית. הכל בוכים, וגם אני

מעשה באחד שימים על ימים התכונן ליציאתו. העביר בצנעה את בגדיו לבית חברו להצפינם עד בוא מועד, יצא בחשאי לתחנת הרכבת בדרך לקלוסובה ואחריו אחד אחד במסתרים חברי הסניף- מלווים ונושאים את חפציו. עם כל רשרוש של צעדים וקשקוש של עגלות באותה דרך היו כולם מסתתרים בבורות שבצידי דרך לבל ישגיחו עוברים ושבים בחבורת הולכי הרגל חשודה בחשכת הלילה… ובכל זאת נודע הדבר להורים שעה אחת אחרי יציאת בנם מביתם ומיהר האב ורדף אחרי בנו לתחנת הרכבת- אך לא יכול לו. רק את בגדיו וחפציו השיג. והגיע הבן לקלוסובה בחוסר כל.

אבות ואימהות רגזו, רגשו וקיללו את הבנים, את הסניף, את קלוסובה ואת ארץ ישראל כולה. שם החלוצים ושם קלוסובה היו למשל ולשנינה בפי ההורים והיו כאלה שהיו יורקים בעברם על פני מועדון הצריף. קשה ומר היה המאבק בין אבות ובנים אך לא נמשך זמן רב. נוכחו האבות כי לא יוכלו לבנים עקשנים והשלימו. בנים ובנות שאושרו לעלייה חזרו מן ההכשרה ונתקבלו ברצון על ידי הוריהם וגם נעזרו על ידם ככל האפשר בעלייתם ארצה.

היה ליל חורף בהיר וקר. עם היציאה מן המועדון הלכה ורפתה ההמולה ושקט מתוח השתרר, שיירות שיירות צעדו החבר'ה
אחרי האחד "הגיבור" היוצא ברגל לתחנת הרכבת, בדרך לקלוסובה. עם הפרידה גברה המתיחות. האח הבכור, שברגע האחרון נודע לו על יציאת אחיו הצעיר, השיגו בדרך כדי להיפרד ממנו. נרגשת וקשה היתה הפרידה בין שני האחים. דומם עמדו החבר'ה מסביב לשני האחים כשהאחד מהם, הבכור מגיש לאחיו הצעיר, היוצא לדרכו, זוג תפילין ושפתיו לוחשות ברעד : "סימן וסמל לזכר בית אבא ואמא שלעולם לא תשוב אליו…" לבבות צעירים הלמו, רעדו… ידיים נלחצו בחזקה ושפתי הכל לוחשות ברכה ותפילה : רק לבל יחזור, לבל יעזוב…
בן 16 הגיע לשלג המקפיא של קלוסובה ואחרי שבועיים חזר, לא עצר כוח.

עשרה חלוצים היינו

עשרה חלוצים היינו
והלכנו לקיבוץ הכשרה;
אבד לנו אחד בדרך
ונותרנו רק תשעה.

אוי מרשק המשוויץ כרגיל,
הקיבוץ מבעיות לא ינוח,
למי זה נחוץ, למי זה מועיל?-
יקח את הכל הרוח.

היינו חלוצים תשעה
ועל פרובלמים חשבנו;
היה לאחד העניין לזרא
ואנחנו שמונה נעזבנו

אוי מרשק —

שמונה חברים נותרנו,
וקיבוץ גדול אז בנינו;
חשק האחד בקבוצה קטנה
ונמלט על נפשו אחינו

אוי מרשק—

שבעה חברים היינו
ויחד צעדנו קדימה;
הגיע יום חג ונתקף אחד
געגועים לאבא ואמא

אוי מרשק—

ששה חברים היינו
ויחד חיינו כדת;
קם האחד, נשא לו אשה
וכך בכולנו בגד

אוי מרשק—

חמישה חברים נותרנו
ובאומץ נשאנו בעול;
עד שלפתע אחד מאתנו חלה
ועצב ירד על הכל.

אוי מרשק—

רצינו אותו לרפא מן החולי
ודוקא בתוך הקבוצה;
ויכוח התחיל שהיה לסכסוך
כי אחד התנגד ומיחה

אוי מרשק—

ועלה ורתח הסכסוך אז,
בקיבוץ פרובלמים, ויכוח-
למי זה נחוץ, למי זה מועיל-
שייקח את הכל הרוח.

אוי מרשק—-

מכל קצות

אני באתי מבעלז. מחסידות בעלז. עם פאות ומנגינות. באתי כי שמעתי שקלוסובה מקבלת את כולם. ואכן כן היא הכילה את מנגינותי ואת הריקודים שהבאתי מהחצר החסידית. עזבתי את בעלז בגלל קלוסובה ולקלוסובה הבאתי את בעלז. אל המחצבה הגעתי ועמי ניחוחות הניגון וההתלהבות.

אני באתי מהגימנסיה. מהגימנסיה הפולנית. עד גיל 13 תכננתי להיות פטריוטית פולניה. לדקלם ולשחרר. עלילת הדם שפרצה העירה אותי מחלומי והביאה אותי אל החלום האחר, אל חלום החלוציות. ביקשתי דרך פטריוטית, רומנטיקה כמו שהיתה לי אבל יהודית, רומנטיקה שתישא אותי אל המחצבה, לארץ ישראל.

כשחומה חיות ראתה אותי היא אמרה : עם לבוש כמו שלך את לא תוכלי להדריך. אני באתי לחלוץ הצעיר עם שמלה מהודרת. כשאמרה לי נעלבתי. החלטתי אהיה גם אהיה והגעתי לקלוסובה. הוכחתי לעצמי שאני יכולה.

בעיר קובל בה גדלתי החלטתי לעשות מעשה. יצאתי לעבוד בבניין . לעיני כל עבדתי עם פטיש. מורים ותלמידים באו לראותני עובדת. הם הביאו לי דברי מתיקה שאדע עד כמה הם אוהבים את מה שאני עושה. אחותי באה לרחם עלי, אבי הזדעזע ואני ישבתי על ערימת אבן, בידי פטיש ופוררתי בו חצץ לאבנים קטנות. כך סללתי את דרכי לקלוסובה.

אני הייתי חבר גורדוניה. הגעתי להכשרה. היו בה עוד חברי גורדוניה אך הם שמרו על זהותם בסוד. בקלוסובה צריך היה להיות חלוצים. קלוסוביאקים, מרשקים ולא גורדונאים. אני לא הסכמתי והודעתי שאני מגורדוניה. בני ביקש לבולל אותי בהתלהבותו. מעשיו לא היו לרוחי. טרקתי את הדלת לקלוסובה והקמתי הכשרה לחברים משלנו לגורדונאים.

כשנסעתי לקלוסובה לא הפרדתי מן ההורים. ברחתי. הם ביקשו שאבוא להיפרד. העניין הובא לאסיפה כללית של קלוסובה. מרשק התנגד לנסיעתי. הוא חשב שאני לא אחזור. בכל זאת הוחלט שאצא הביתה להיפרד מההורים. בבית הורי שמעתי את אמי לוחשת לאבא שלי שהפכתי לאחרת. שאינני בעל בתית. עם חברי לשעבר לא נפגשתי.נשפי הריקודים בעיר כבר לא עניינו אותי. להורי היתה אכזבה גמורה. שבתי לנעול את נעלי הגומי הקרועות של קלוסובה.

אני באתי מהעיר סמורגון. מייסדי הקהילה היהודית שלנו היו יוצאי צבא הצאר ניקולאי. ילדים יהודים שנחטפו בגיל 8 עד 12 לחינוך מחדש ושרתו בצבא הרוסי 25 שנים. בסמורגון הן קיבלו אדמות והיו לעובדי אדמה. קרקעדיקע קראו להם, מן המילה קרקע. אלו היו אבות אבותי. ואני הייתי לעובד מחצבה. כמה קשה היה לי לבוא לארץ ישראל אחרי המחצבה ולגדל עשבים!

מכיון שבסמורגון אסור היה לקיים פעילות ציונית גלוייה, קיימנו אותה בבית הכנסת. בני מהרשק הבן של הרב של העיירה היה נושא דרשות ציניות נלהבות מעל בימת בית הכנסת. הוא דיבר על ארץ ישראל כאילו בא משם ואני נסחפתי אחרי חלומו לקלוסובה.

בעבודה

עבדו במחצבת האבנים של פינקלשטיין עם עוד אלפים. עבדו במנסרה של לרנר עם עוד מאות. סחבו שקי קמח, כרתו עצים, כיבסו ובישלו לעצמם וגם בבתים של אמידי העיירה.
אך דבר אחד היה ברור אם בעל הבית מזמין אותך לארוחה אסור לקבל את הצעתו. היא תשבור את שוויון האוכל שבין סוציאליסטים . רק למגישים בולים לנסירה ניתנה תוספת הברה מיוחדת. הגזעים היו כבדים.
יום אחד ביקשו חברה אחת לעבודת כביסה. הלכתי ובבואי למקום פתחה את הדלת אישה נחמדה בת 40 ושאלתני לרצוני.אמרתי לה שנשלחתי מהקיבוץ לכבס אצלה. היא הסתכלה עלי ואמרה בהתרגשות
-ישמרני האל! נערה צעירה ועדינה כזאת תעבוד אצלי בכביסה ? היה לא תהיה ! ניסיתי לשכנע אותה שאני וותיקה במקצוע וכבר עשיתי עבודה כזו בבתים רבים. שאם היא לא תקבל אותי לעבודה לא יהיה לי מה לאכול – וענתה לי. 'אז תשבי אצלי כל היום, תקבלי שכר בטלה ובקיבוץ תספרי שקיבלת שכר בעד העבודה שעשית' הסברתי לה שלא ייתכן לעשות כדבר הזה. וחבל על הזמן.

סידור העבודה היה גם סידור האי עבודה. האבטלה, המחלות, הנסיעות. בקלוסובה היתה העבודה רשות. כל בוקר העירו כל אחד מהחברים בשאלה. האם אתה קם היום לעבודה? כי כל רגע בקלוסובה היה רגע של הכרעה, מבחן לרצון, הוצאת לשון לשיגרה.

המרגל שהגיע לקלוסובה

אחד ממנהיגי קלוסובה היה דניאל לוי. הוא היה מרוכז במשימה. מחמיר עם עצמו ומחמיר עם זולתו. מנסה לפענח את אישיותו של כל אחד כשהוא בוחן אותו בעבודה, באכילה, במחסור. חיים בן אשר איש גבעת ברנר החליט לבא לבקר באופן סודי בקלוסובה כדי לתהות על קנקנה. להציג עצמו כאלמוני המבקש להצטרף. את הספרים שהיו עמו הסתיר במספרה בעיר הקרובה המציא לעצמו סיפור כיסוי ונחת בעולמה של קלוסובה כשהוא טוען כי בא להצטרף לחבורה. דניאל לוי פגש אותו והתבונן במעיל העור שלבש. 'המעיל שלך הוא מעיל של גדוד העבודה בארץ ישראל ' אמר. אך חיים בן אשר הכחיש. קלוסובה עמדה למבחנו של חיים בן אשר. האם יביאו לו כוס מים ממרחקים למרות שהוא אלמוני וחדש? האם יפנו לו מקום במיטה שהרי בקלוסובה לנו לפחות שניים במיטה ושלושה על השולחן. מה יענו לו כשישאל מהי קלוסובה. הוא שאל את אחת מהחברות והיא ענתה לו באידיש כמובן . התשובה היתה מגומגמת. בקלוסובה עובדים יחד, יחד דואגים והחולים מקבלים דיאטה. חיים בן אשר אהב לשאול ושאל עוד האם באמת כאן דואגים? התשובה על כך היתה : בכל זאת כן.
הם הושיבו אותו על שולחנם, הם פרסו לו את לחמם וסיפרו לו על חלומם אולם כשהחלו את האסיפה של ההכשרה נשתרר שקט והוא הבין כי באסיפה לא יוכל להשתתף. שלא תהיה אסיפה עמו. הוא נאלץ לצאת ולהקשיב לדברים מאחורי החלון.

הביקור הסתיים. בכל ההכשרות נפוצה השמועה. חיים בן אשר שהה בקלוסובה וריגל.היו שחשדו כי היה מרגל פולני. היו שחשדו שהיה מרגל רוסי. דניאל לוי כעס אך כשהגיע חיים בן אשר שוב לקלוסובה קיבלו אותו בחיוך. הפעם הביא עצו חיים בן אשר רפרפרודוקציות של פסלי מיכאל אנג'לו ורודין. הוא הראה אותם לחברי קלוסובה כדי שיבינו למי הם צריכים להידמות. בעזרת רצון חלוצי יקבלו את שרירי פסלי מיכאל אנג'לו, את הרומנטיקה של רודין.

ב1975 ישב חיים בן אשר באילת וניסה לבחון מה ההבדל בין קלוסובה וההביטניקים וההיפים של שנות השבעים. הוא סיכם : לעומת ההיפים אנשי קלוסובה קיבלו על עצמם עול מלכות עבודת הפרך והעוני כדי להציל עם ולבנות עולם.

ימי חג ותרבות

לקראת פסח היו גבאי בתי הכנסת ובית המדרש מזמינים את החלוצים לערוך ביעור חמץ וניקיון יסודי. הם ידעו כי החלוצים לא מתפללים אך אפשר לסמוך עליהם שינקו כמו שצריך

בערב פסח תרצ'א או 1931 , בחצות התקיים סדר פסח לאנשי ההכשרה. שולחנות העמדו לאורך חדר האוכל ורבים מהעיירה היהודית באו להתארח. הסדר נפתח בשירת האינטרנציונל ותחזקנה וטבנקין פתח בדברים על יציאת מצריים, על האביב , על הפסח בארץ ועל החירות. הכל שרו. יענקל שרק, היו הצגות ופזמונים ונשמעו פרקי ההגדה ההיתולית שגמרה את החשבון עם הרבה חברים. היה מצות והסדר היה כשר. שירת בשנה הבאה בירושלים נתקבלה כפרוגרמה וחיזוי ברור . והשירה נמשכה עד הבוקר.

בפועלי ציון ובבונד דברו אידיש שפת העם. בציונות ברדיקלית דברו עברית בקלוסובה דברו גם אידיש וגם עברית. כשהיו בקלוסובה 200 חברים 100 דברו עברית 70 לא ידעו אלא מילים ספורות והשאר ידעו קצת.
כששלחנו חברה שלנו לעבוד בגן הילדים החליטה הגננת שתדבר עם הילדים עברית. היא והעוזרת שלה לא ידעו מספיק. הן לימדו זו את זו . לפני כל יום עבודה ערכו חזרות למילים בהן ישתמשו עם הילדים.

על קיר חדר האוכל היו תמונותיהם של יוסף חיים ברנר , אהרון דוד גורדון וטרומפלדור. הסיסמה שהיתה תלויה על הקיר הזעיקה את ברל כצנלסון. גוברמן הציע לקלוובה סיסמא שהאמין שכתב אותה יוסף חיים ברנר " תורת החלוציות העברית אכזרית במעשיותה ונפלאה במהותה". רקמו אותה בחוטי זהב על בד אדום. ברל כצנלסון שביקר בקלוסובה הזדעזע מהסיסמא זה נשמע כמו 'מרבה אכזריות מרבה חלוציות' אני הייתי משוכנע שברנר כתב והוא אמר שלא.

יאנובסקי טען לחינוך כל פרט על ידי תרבות של ספר. טענו כלפיו: הפכנו יהודי לפועל, האם זה לא חינוך? האם זה לא תרבות ?

גולדה מינץ סיכמה :ביטוי חיינו הוא בקול, קול העבודה וקול האסיפה. האסיפה מחנכת לחיים עם אנשים. אם קולה יהיה חזק יישאר גם מקום לאותו הניגון בלי הקול, ליחיד כשהוא יחיד !

עולה בזכרוני שיחת חברים בבית העץ הקטן אשר קראו לו בפולנית בית הפלשתינאים. הבית היה צר מלהכיל את כל החברים העומדים צפופים ומקשיבים לדברי השליח מהארץ. והנה נפתחת הדלת, חבר פורץ פנימה ללא נשימה וקורא בקול רם : "אושרו סרטיפיקטים, ישנה עלייה". כסופת פתע פורצת שירה אדירה, והריקוד מתחיל, איש אל איש, יד על שכם, העיניים עצומות, הראשים נעים ימין ושמאל, בדבקות של תפילה זכה. ריקוד עד כלות הנפש. ולמעלה על השולחן, עומד השליח מהארץ ועיניו לחות…

אהבה : מיומנו האישי של אברהם לב.

עצב שקט ממלא אותי ורגשות מטרידים. אני נמצא עכשיו ב'קבוצה הקטנה' וכותב. זמנים מוזרים הגיעו לקיבוץ, ימים של אבטלה והרס. העצלנות פורחת. אני מפחד שיגיעו ימים יותר גרועים. ימים קשים ועצובים. 35 אנשים נמצאים כרגע בקיבוץ וגם את המספר הזה רוצים לקצץ, לשלוח חברים לפלוגות העבודה בסביבה. אולי גם אני אהיה ביניהם ? למען האמת אין לי חשק לעזוב. למרות שאני לא עושה כלום, לא כותב , לא קורא, עמוק בתוך הלב מנגנת מנגינה נסתרת. היא ממלאת בחום נעים ומוזר את כל גופי, הגוף העייף שלי. יחד עם זאת לוחץ עליי געגוע עצוב לשנה שעברה. אני כבר אחרי שנה של רומנטיקה. עליות ואכזבות. שנת אהבה לוהטת להניה. נשפכו מאז מים רבים. הניה כבר נסעה מזמן למקום הכשרה אחר. טייבלה עדיין פה בקלוסובה. ההרגשה שלי כלפיה מוזרה. אני לא מין בעצמי האם אני אוהב אותה או לא. לפעמים אני כן מרגיש משהו שמשמח אותי. אני חייב הרבה תודות לקטנה הזאת. אבל עדיין איני בטוח. לא ברורים לי לגמרי הרגשות לא שלי ולא שלה.

החיים שלי בקלוסובה , חיים מלאים בעבודה קשה הוכיחו לי שגם כאב ועצב יכולים להיות נעימים. אני מרגיש אותם בתוכי, בתוך הגוף הצעיר שלי. הימים שלי עכשיו בקלוסובה הם האחרונים. מי יודע באיזה רחובות אני עוד אדרוך, בין איזה חברים- חלוצים עוד אסתובב?

את קלוסובה עזבו עוד חמישה חברים. נשארנו רק שלושים. וביניהם אין אף אחד שבאמת מעניין אותי. לכן אני מחכה לשינויים. נשארה לי רק טייבלה. גם יענקל ליפשיץ בחור מרכסיסט בן עשרים גבוה, פנים נחמדות, התחתן כאן בקיבוץ ההכשרה עם חייקה פריד. שלוש שנים הוא כבר בקיבוץ וכל השנים האלה חבר הנהלה עוד מהזמנים שהיו כאן 300 איש.

הימים חולפים , נורא קר בחוץ ורוחות חזקות . כשאני יושב אצלי בחדר ב'קבוצה הקטנה' אני שומע איך הרוח מדבר. ה'קבוצה הקטנה' מכילה שני חדרים. בחדר הראשון נמצא תנור ופלטה. שם הנוצרייה בעלת הבית כל הזמן מבשלת. יש גם חלון. בחדר הזה ישנות שש בחורות. החדר השני הרבה יותר קטן וצפוף. פה ישנים ארבעה בחורים ובחורה אחת. אחד כותב, אחת קוראת, אחד שורק, אחת שוכבת במיטה כך מבלים שלושים איש בקלוסובה. באותה קלוסובה איפה שפעם הכל רעד משמחה.

זה היה ביום ראשון בערב. פיש קרא לחברי ההנהלה לישיבה וקרא גם לי ולחברי. הלב נתפש לי. אני עומד לעזוב. ומה לגבי טייבלה? מה יהיה אתה עכשיו? נעלתי את המגפיים של אחד החברים, לבשתי מעיל ויצאתי לקבוצה הקטנה. שם ליד התנור אמרתי שאני נוסע. טייבלה הביטה אליי בסימן שאלה. אמרו : 'הוא נוסע כבר' נכנסתי לחדר השני לקחת מזוודה. דמעות חנקו את גרוני. כשיצאתי טייבלה עמדה עם פנים פונות לקיר, סובבתי אותה אליי, לקחתי את הפנים שלה בידיים שלי ואמרתי 'הגיע הזמן להיפרד'. היא שתקה. היה כבר מאוחר. התנשקנו נשיקות חמות ויצאתי החוצה לקור. הלכנו ושתקנו. הלב שלי התרסק.

בתחנת הרכבת היה קר ושקט. המנורה הגדולה האירה באור חיוור. רק אנשים מעטים הסתובבו פה ושם. הרכבת הגיעה. התנשקתי בחיפזון עם חברי והתחלתי להתרחק מחברי ומקלוסובה במהירות של רכת. להתרחק מהמקום שהיה כל כך יקר לי.
סוף דבר
טייבלה גם עזבה את קלוסובה והגיעה לוורבה. וכמו באגדות הם התחתנו. עלו ארצה והקימו את ביתם בגבעת השלושה אך לב לא הפסיק להיות בשל כך משורר עצוב. כי האמין בעצב. על כן בכל ימיו בארץ ישראל העברית כתב באידיש. אידיש יודעת להיות עצובה בשמחה גדולה יותר.

מנהיגות
כשהגיע בני מרשק לקלוסובה היא היתה ריקה מאדם. הוא ערך מסע בכל היישובים מסביבה. לן על ספסלים דרש בבתי כנסת, פגש צעירים ושב לקלוסובה עם גרעין אנושי שצמח אחר כך לגבהים לא מעט בזכותו. במשך שלוש שנים וחצי הפכו הקלוסוביאקים להיות מרשקים. מה היה בו במרשק זה ? הטיב לכתוב על כך אחד מנאמניו יעקב ליפשיץ:
'לא קלה היתה ההליכה בצוותא עם בני. היה בכך משום 'אחד מהלך ואחד רץ' קשה היה ללכת אתו, כי לא רצה להכיר במצוי. הוא הכיר רק שני צבעים שחור ולבן. אכן, יותר משהיה מרגיז כשלא צדק הרגיז כשצדק.'
אחרי עלייתו של בני מרשק ב1929 היה דניאל הלוי למנהיגה של קלוסובה. הוא היה בעל תרבות פנימית חזקה. רציונליסט במחשבתו. קמצן בדיבורו. לא במהרה נגלה לזולתו. אך איש של מוזיקה. הקשיב לשריקת אחד החלוצים ולשירת הא- קפלה ששרו נשים צעירות בכמה קולות. כשניהל את שירת הציבור לא הסכים לצעקה של נלהבים או לזיוף של מתרגשים.
יום אחד התאהב. החברים ליוו אותו במאבקו ושמחו שגם הוא מתאהב. אמרו עליו באהבה רבה שגם הוא כאחד האדם.

קלוסובה

מנוצל היטב.
–לקבל על עצמך תנאים לא אנושיים בשם ולשם ערכים אנושיים
-כל חלון פתוח אלי עמל ואל שיר
-קלוסוביאק : הוזה שקוע ולא משלים
– הקיבוץ אינו שלמות הוא משימה בזמן של התמוטטות: אילוץ להמונים דרושה לא רק ידיעת המטרה אלא בהירות הדרך
לחלוץ לבטים בפיסול פנימי של אישיות.
– קלוסובה לא נולדה בתיאוריה המבקשת מימוש היא תורת חיים שצורפה בכור החיים.
– קלוסובה היתה אניית מסע לארץ ישראל גם כשהנמל של ארץ ישראל נסגר בפניה.
– קלוסובה היא מסע מבין סלעים ויערות אלי קרקע במולדת.
– דברו על קלוסוביאק, על טיפוס אנושי, אך הטיפוסי לקלוסובה היה הריבוי והגיוון האנושי.
– יותר משהיה טיפוס אנושי , חלוץ, היה געגוע לטיפוס.
– הרעות איתנה כסלע!
– החיים הם תהליך של פיסול עצמי. חיצוב באדם . הרחקת חלקים מסוימים מן האדם מגלה בו תכונות שהוסתרו, תכונות שהוא מחפש.
– קלוסובה היתה נאות מדבר בצייה שבגלות.
– קראו לקלוסובה קיינעמלאנד המקום של אף אחד. האם כי היה זה מקום הפקר ללא חוקים? מקום בו שום דבר לא שייך לאף אחד כי הכל שייך לכולם ? ואולי קיינערלנד בא מקונם, נדר שהותר ביום הכיפורים. קינעמלנד היא מקום של גילוי נדרים. של כשפים: מי שבא אליה היא לא מתירה לו לצאת.
– הנוער ! לעמוד אסור!

פתחו את השער לקיבוץ

1
למעלה מ270 קהילות שיתופיות. 120.000 תושבים. בנוסף להן ארבעה קיבוצים עירוניים ועשרות רבות של קבוצות שיתופיות נודדות של צעירים העוסקים בחינוך.
הקיבוצים מייצרים 40% מהחקלאות בישראל ו8% מהתעשייה.
מרטין בובר אמר : המהפכה הצרפתית חרטה על דגלה את רעיון החירות , האחווה והשוויון. החירות הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות , את האחווה שכחו כולם. הקיבוץ שאל ושואל עצמו עד היום האם דרך האחווה יכולה לסלול דרך לשוויון של אנשים חופשיים ושונים?
לפניכם אלבום קטנטן מדרך חיים ארוכה.

עריכה : יובל דניאלי, מוקי צור. הפקה : ביתמונה
בחסות יד יערי, יד טבנקין, המכון לחקר הקיבוץ

2. .המאה הראשונה

הקיבוץ בן 100 . הוא עבר שתי מלחמות עולם. שלטון עות'מאני, בריטי, ופועל במדינת ישראל. בו ניתן לראות את רקמת החיים המורכבת של מהגרים, מהפכנים, תקופות של עוני ורווחה. הוא דיאלוג בין יסודות קואופרטיבים העורכים שיתוף בייצור ויסודות קומונאליים החיות בשיתוף בצריכה. יסוד החברה הוא הבחירה האישית החופשית והמתמדת. בכל שנות קיומו עולות שאלות של יישום וביקורת, שינויים המתחוללים ברצון החברים. תמיד שואלים האם השינוי בוגד בחלום, מתאים אותו לסביבה או מהווה תגובה יוצרת לנסיבות משתנות.

3.מסורת שיתופית

הקיבוץ רואה עצמו כחלק ממסורת שיתופית עוד מימי בני הנביאים , האיסיים הקדמונים על גדות ים המלח, נזירים וחברי קומונות סוציאליסטיות ודתיות במאה התשע עשרה. במשך הזמן הוא קשר קשרים עם מגוון גדול של קבוצות שיתופיות בעולם . התנועה הקיבוצית יזמה מפגשים קבועים בין חברי קומונות וקואופרטיבים מגוונים וחוקרי קומונות מרחבי תבל. למרות השינויים שחלו בקיבוץ ובקומונות השונות הקשר סין הקבוצות והקומונות נמשך לקראת אתגר הבנייה החברתית.

4.צעירים בונים צורת חיים

הקיבוץ נוצר על ידי גלים של קבוצות צעירים שהחלו להגיע ארצה בראשית המאה העשרים . נוער המחפש זהותו בהמולה הגדולה של ההיסטוריה . זהו חלום צעיר. מסוף שנות הששים חברי הקיבוץ לוו על ידי צעירים מהעולם כולו שבאו להתנסות במפגש עם עצמם ועם צורת החיים שבינתיים היתה לחברה רב גילית.

שחקי שחקי על החלומות של טשרניחובסקי

5.הכשרות , תנועות נוער

הקיבוץ היה מקור משיכה והשראה. חבריו האמינו בנוער שיוכל להביא אידיאליזם ונחישות לחצר הקיבוץ המתפתחת. משך כל השנים הוקמו בהשראת הקיבוץ חוות להכשרה חקלאית על ידי חניכי תנועות הנוער. בוגריהן הגיעו ארצה , בנו קיבוצים חדשים, הצטרפו לקיבוצים הוותיקים למדו מהניסיון המצטבר וביקרו אותו וכל קבוצה של חלוצים יצרה את הקיבוץ מחדש.

6.דור שני

קבוצות הרווקים הקימו משפחות והקיבוץ היה לחברה שאחד מיסודותיה היא המשפחה הרב דורית. מראשית ביקש הקיבוץ לתת לבניו גם חינוך מתקדם וגם חום ואהבה של משפחה. לא תמיד נמצא המיזוג הנכון בעיני כולם. בעת המצוקה נבנו לילדים בתי ילדים שהיו להם מקום מגורים וחינוך. עשרות בשנים נמשך וויכוח על מקומם של בתי הילדים עד שהוחלט שהם יגורו עם ההורים (שבינתיים קיבלו תנאים מינימאליים לדיור).

7.עבודה

מה יניע את חבר הקיבוץ לעבוד אם החברה מספקת לו במילא ביטחון במילוי צרכיו החיוניים? תשובת הקיבוץ היתה שהאדם מבקש לעצמו חיי יצירה ושייכות למעגל החברתי אותו הוא יוצר. היצירה והשייכות צריכים להניע את האדם לגלות אחריות ומוטיבציה בעבודה.
בשנים האחרונות עם צמיחתו של הקיבוץ וקשריו עם העולם שמסביבו ועם המשברים הכלכליים ועליית הצרכים של חברתו המגוונת שינו רוב הקיבוצים את התפישה אך גם אלו ששינו מסדרי החיים נותרו נאמנים לתפישה של רווחה קהילתית ומדגישים את הצד היצירתי שבעבודה.

8.חקלאות

המהפכה הגדולה , האישית שעברו חברי הקיבוץ היתה הסבתם לחיי עבודה גופנית בחקלאות. כיצד להעביר ארצה את המורשת החקלאית שנוצרה במקומות שונים בעולם ובארץ. כיצד ללמד את הגוף את ייסורי העבודה . כיצד לזרוע ולקצור שדה שבולים, לגדל ירקות, פרות לחלב ,תרנגולות ומשק מטעים. כיצד לרעות את הצאן ולגדל פרחים. הקיבוץ כולו נרתם לעבודה חקלאית משותפת. הקיבוץ האמין בשילוב בין המדע והעבודה ופיתח חקלאות משוכללת. לנוכח העובדה שישראל על גבול המדבר הוא עודד במיוחד לימודי מים והשקאה. הקשר בין אנשי מדע ועובדים פותח לרמות גבוהות שאיפשרו לחברי קיבוץ להפיץ תורות חקלאיות לחברות שונות בעולם.

9. תעשייה

התעשייה הקיבוצית החלה בניסיונות צנועים למשק התומך בחקלאות אך במשך השנים הקיבוץ בנה מפעלים משוכללים שהיום מהווים את החלק המשמעותי בהכנסות הקיבוצים. התעשייה מודרנית ומפוזרת בקיבוצים כולל במקומות בפריפריה. התעשייה אפשרה להפוך את הקיבוץ לחברה מתקדמת ביותר טכנולוגית. לחיות מעבודה ולפתח קהילה מגוונת. אך היו לפיתוח מחירים. לא היה ברור האם מבחינה חברתית יוכלו הקיבוצים לכונן את הדמוקרטיה התעשייתית לה חתרו, כיצד יתפתחו יחסי העבודה בין עובדים חברי קיבוץ ואלה המצטרפים לעבודה מן החוץ. ניתנו פתרונות שונים ומגוונים והשאלה נשארה. תעשיית הקיבוצים עברה שינויים מפליגים בחלקם כדי להתאימה לסביבה ובחלקם כדי לעמוד במבחן הכלכלי.

10.שחרור הנשים

בין מייסדות הקיבוץ היו נשים שביקשו למצוא בקיבוץ מקום שיאפשר את שחרורה של האישה. התקיים בו וויכוח בין הנשים ובקבוצה כולה עד כמה ובאיזה דרך תשתחרר
האישה וימולאו תפקידיה המסורתיים. האם תהיה האישה עקרת בית לחברה האם תקבל על עצמה תפקידים שהיו מסורים בידי הגברים? אחרי תקופה בה התבצרה המשפחה שבה שאלת האישה ושוויונה לסדר היום של הקיבוץ.

11.זיקה אל הטבע

כמו שלומדים לקרוא ולכתוב, מתפללים מספר, למד בן הקיבוץ מילדותו לקרוא את השדה, לזהות את העוף והפרח. ההנחה היתה כי ניתן להגיע ליחס עמוק לאדם רק בהקשר לחווית המציאות בטבע. בעבודה בשדה, במאבק בשממה ,בלימוד בטיול וביצירה האמנותית המכבדים את הטבע. בשנים האחרונות גברה מתוך מסורת זו המודעות האקולוגית.

12. אהבה

המשורר הלאומי העברי שאל באחד משיריו 'האם יש אהבה בעולם' . החלוצים בחתירתם לחיים טבעיים, לפחות הדחקה וייסורים שאלו מהי אהבה. ביקשו לדעת כיצד היא משתלבת בתיקון האנושות והעם היהודי. כיצד בונים משפחה על בסיס של שוויון ערך ודיאלוג ? הקיבוץ לא נתן תשובות לשאלות הללו: הוא ביקש להתנסות בהן ולהציבן כאתגר…

13. קבוצת הילדים המחנכת

בית הילדים שנועד לשחרר את האם לעבודה ויצירה העמיד במרכז את קבוצת הילדים המחנכת. היא היתה צריכה להיות גרעין יוצר חברותה ומחויבות למשימות חברתיות. החינוך בקיבוץ הושתת על אמונה בשורשים תרבותיים ובתיקון חברתי בעזרת תפישה ביקורתית לקראת הבאות. בית הילדים ובית הספר הקיבוצי מאמינים בחינוך המבוסס על חירות . על שוויון ערך ועל היחיד היוצר והאחראי. הלימוד בקיבוץ התבסס פחות על בחינות הישגיות ויותר על מחקר ועבודה קבוצתית. עם השנים בני הקיבוץ החלו לקבל השכלה גבוהה ושיטות החינוך השתנו.

14.מעורבות בהיסטוריה

חברי הקיבוץ האמינו כי עליהם להיות מעורבים בהיסטוריה , לפעול לצדק חברתי , לפתח מקורות פרנסה, ולקלוט את המוני היהודים הבאים אל ביתם הלאומי.. התמוטטות החיים היהודיים בעולם בשנות השלושים ,השואה ומלחמות ישראל רק הדגישו את הצורך במעורבות גם בשטח הביטחוני.. חברי הקיבוץ עסקו במיוחד בהקמת הכלים להבטיח את הביטחון של העם היהודי ושל ישראל לפני הקמת המדינה וגם אחריה

15.הקיבוץ נבנה לאט

בתחילה התגוררו חברי הקיבוצים באהלים וצריפים. כל הזמן התווכחו ותכננו כיצד יראה העתיד. לאט נבנו בתים לכלל ובתי משפחות. תוכננה בו קהילה שאינה עיר ואינה כפר ועד היום הוא תוהה כיצד ניתן לבנות אלטרנטיבה הומאנית למחלותיה של העיר ולכפר המסורתי.

16. זקנה

חברה של צעירים המצליחה להתמיד צריכה להתמודד עם שאלות חדשות ואחת מהן היא הזקנה. גם אם חברי קיבוץ לא האמינו כי יהיו אי פעם זקנים הזקנה הגיעה. חברי קיבוץ הגיעו לגיל מופלג. קשה היה לקיבוץ, כמו לכל אדם, לגלות את החולשה, המחלה והמוות. הוקמו מקומות מיוחדים מותאמים לעבודת הקשישים. הוקמו בתי סיעוד ובשנים האחרונות, לנוכח השינויים בקיבוץ, הקיבוץ נאבק על כך שכל זקן בו יוכל להינות מביטחון כלכלי

17.משברים ושינויים

הקיבוץ עבר במאה שנות קיומו משברים גדולים. הן חורבן בעתות מלחמה, הן קשיים בדיאלוג עם הסביבה, משברים חברתיים בחבורה ,חילוקי דעות על צוויונה וארגונה , השקפות שונות על החברה
והפוליטיקה. בשנת 1985 היה משבר כלכלי גדול בקיבוץ שהעלה שאלות חריפות . רבים מן הקיבוצים שינו את אורחות חייהם.חלק מן הקיבוצים החליטו לשמור על צורת החיים וחלק החליטו לשמר רק את יסודות הערבות ההדדית והקהילתיות.

.

18.אמנות

האמנות המבקשת להקשיב למצוקת האדם. האמנות שנוצרה בקיבוץ ועל ידי חברי הקיבוץ חיפשה ביטוי לטבע, לאדם העובד, לעורר למחאה חברתית ולעודד את הביטוי העצמי של החבר גם אם הוא מתנגד להוויה הקיבוצית הגלויה. הם ביקשו דרך להציב חזון אנושי אסתטי הן על ידי עיצוב פומבי של טקסים ותפאורות, על ידי ריקוד ופיתוח מסורת מוסיקלית והן על ידי יצירות של ספרות שירה ואמנות פלסטית המשוחחות עם אמנות העולם.

19.מתנדבים

בסוף שנות הששים החלו להגיע לקיבוץ גלים של צעירים מכל העולם שבאו לעבוד ולהתנסות בקיבוץ. גם אם הם באו ממקומות רחוקים וקטנים בחצר הקיבוץ הם היו נציגיו של העולם הגדול. אליה הם הביאו טעמים חדשים, קצבים חדשים. עבותות של חברות נקשרו בין צעירים אלו לבין בני הקיבוץ שביקשו בדמיונם גשר אל העולם הגדול. בגלי הנוער שהגיעו היו יהודים שחיפשו שורשים, נוער אירופאי שביקש מהפכה, נערים מובטלים ותרמילאים המבקשים לטעום את המרחבים האנושיים.

20.קשר למתנדבים

בין המתנדבים שהגיעו לקיבוץ היו כאלה שהצטרפו לקיבוץ, יצרו משפחות גידלו את ילדיהם בקיבוץ ובישראל. היו מתנדבים שקשרו קשרים כה אמיצים שהם באים שוב ושוב לקיבוץ 'שלהם' .רבים רבים עברו דרך הקיבוץ כחלק ממסע לגיבוש אישיותם. קשה לקבוע מה היתה השפעת התקופה ששהו על חייהם אך רבים מהם מעידים כי היתה זו תקופה משמעותית ביותר.

21. קבוצות שיתופיות של צעירים

בשנים האחרונות עברו הקיבוצים שינויים גדולים. יש אומרים כי הם התאימו עצמם לסביבה ולתנאי הכלכלה החדשים, הגבירו את אחריות החברים. הגבילו את ההשפעה של החברה. יצרו סוג חדש של אחריות מוגבלת יותר. יש אומרים כי התרחקו מהרעיון המקורי. אך על ידם קמו קבוצות שיתופיות קטנות המחויבות למשימות של חינוך חבריהן בשותפות עמוקה.

22. הבית והדרך

100 שנים הקיבוץ מבקש דרך לחבריו. לממש את תפקידם האנושי, היהודי. הוא גם מבקש להקים בית לחבריו. במשך השנים כל תקופה העמידה בפני הקיבוץ וחבריו מבחנים חדשים משברים מתמשכים. בחלקם נבעו מתוך מצבים היסטוריים , בחלקם מתוך תמורה שהתחוללה בחברה הקיבוצית פנימה . בקיבוץ קראו לכך המתח בין הבית והדרך. מתח זה הוא מורשת של דרכו של העם היהודי במהלך הדורות . הוא גם נובע מהרפתקאותיו של ההומניזם במאות האחרונות..

הכלכלה הקיבוצית של היום מבוססת על התעשייה. התעשייה בקיבוץ מהווה כ11% מהתעשייה במדינת ישראל. היא כוללת למעלה ממאתים חמישים מפעלים ומפעלים אזוריים המעסיקים כ46 אלף איש. חשיבותה של התעשייה הקיבוצית לאזורים הפריפריאלים במדינה גורלית.
אופייה של התעשייה הקיבוצית של היום מורכב. חלק מהמפעלים הם מפעלים של הקיבוץ בתוך השטח של הקיבוץ . חלק הם מפעלים השייכים לקיבוץ ולשותפים, חלק מהם נסחרים בבורסה וחלק פועלים בשטח הקיבוץ אין הם בבעלותו. רק כרבע מהעובדים במפעלים הקיבוציים הם חברי קיבוץ . מורכבותה של התעשייה הקיבוצית נולדה מתוך התפתחותה , משבריה ,רצונה להרחבת פעילותה ולהעסקה רחבה של עובדים. התעשייה בקיבוץ ברובה הגדול תעשייה מסורתית אך היא מאד מפותחת מבחינה טכנולוגית. הענפים הגדולים של התעשייה הקיבוצית הם פלסטיקה ותעשיית המזון .
איך קרה שחברה שהצהירה על עצמה כחברה המאמינה בעבודה החקלאית עשתה את המהפכה התעשייתית בהיקף כזה ? כיצד לא קרה הדבר במושב שהיה צורת החיים החקלאית המקבילה ?
מייסדי הקיבוץ וגלי החלוצים שבאו בעקבותיהם ביקשו לבנות כפר עברי. עבור רובם משמעות הדבר היה חיים חקלאים. לרובם הפיתוח התעשייתי היה זר. על יד הענפים החקלאיים הוקמו ענפי עזר, ענפי מלאכה. ענפים אלו הפכו בחלקם ברבות השנים להתחלות של תעשייה. בתוך התנועה הקיבוצית רווחו דעות שונות על פני החברה העתידית . הם הושפעו מתפישות סוציאליסטיות שהעמידו במרכזן את הפועל בתעשייה , את הפרולטריון. היו קיבוצים שחשבו על קואופרטיבים עירוניים ועל שינוי העיר מבפנים. תפישות אלו עודדו את המחשבה והמעשה של חברי הקיבוץ להתפתח בכיוון התעשייתי.
בשנות השלושים כשיהודים רבים חיפשו מחסה בארץ ישראל תחת האיום ההולך וגובר של הנאצים באירופה היו קיבוצים שעודדו יבוא הון וידע לקיבוצים. בעזרתם הוקמו בתי חרושת בשותפות שהיו למפעלים בבעלות התנועה הקיבוצית . הצורך בשיווק משותף ובעיבוד משותף של התוצרת החקלאית עודד יצירת מערכות תעשיות באזורים השונים.
בשנות מלחמת העולם השנייה הצבא הבריטי נזקק למוצרים רבים אז הוקמה בקיבוצים רשת של בתי חרושת לשימורים. אחרי קום המדינה היה יבוא הון לפיתוח, הוא עודד את הקיבוצים להמשיך ולפתח תעשייה. בואה של העלייה ההמונית בשנות החמישים לאזורים השונים הניעה את הקיבוצים ליזום הקמת תעשיות אזוריות שבהן לא יצטרך הקיבוץ לעמוד בפני הדילמה של העסקה וניצול של פועלים. הרווחים נוצלו לפיתוח נוסף. הדילמה לא נפתרה ונוצר מתח בין הקיבוצים לבין העולים החדשים שעבדו במפעלים.
בשנות הששים החלה התפתחות מהירה למדי של התעשייה הקיבוצית . חקלאים שהתבגרו והבינו כי הם צריכים לבנות לעצמם ענפים חדשים ולפנות את העבודה בענפים החקלאיים לבניהם חיפשו דרך התעשייה תעסוקה אלטרנטיבית. השותפות שבין ידע חקלאי ועבודה חקלאית בענפי החקלאות עודד יצירת חקלאות מתועשת ותעשייה המלווה את החקלאות. הקיבוץ היה פתוח להתפתחות זו.
במשך כל השנים התעשייה הקיבוצית נעה בין הסתגלות לתרבות החיים של התעשייה במקומות אחרים. לבין הרצון ליצור יחסי עבודה וקשר חברי שונה מאשר בתעשיות אחרות המושתתות על היררכיה, על קנה מידה של רווחיות בלבד ועל פער חברתי, לבין הצורך להקים תעשייה שתוכל להשתלב בחיי הכלכלה בארץ ולהעניק ביטחון כלכלי לחברי הקיבוץ וליצירתו החברתית , תרבותית, חינוכית. הקיבוצים העניקו זה לזה ערבות הדדית כלכלית שהגבירה את ביטחונם של מוסדות פיננסים בקיבוץ אך הכלכלה הקיבוצית היתה מכוונת הקיבוץ לייצור ולא להון. באמצע שנות השמונים , לנוכח השינוי הפוליטי כלכלי , והניסיון לעצור את אינפלציה הגואה התעשייה בקיבוץ עברה משבר שאיים על קיומה כמו על קיום הקיבוץ בכלל. התעשייה הקיבוצית היתה חלק ממשק הפועלים בארץ והוא קרס לחלוטין. במשך השנים התעשייה הקיבוצית התגברה על המשבר אך מחיריו היו קשים.
התעשייה הקיבוצית עומדת בפני הדילמה האם תוך כדי המשך צמיחתה היא תחפש את ייחודה בפיתוח אחריות אקולוגית, תפישה טכנולוגית אחראית המודעת לסכנות העומדות בפני הטבע? האם תתקן ברוח הקיבוץ את מערכת היחסים בין עובדים על בסיס של הגברת שוויון ערך האדם והגברת השותפות והאחריות ההדדית? האם תדע להיות חלק ממערך קהילתי היודע לפתח תרבות משותפת ופתוחה. האם תגביר את הניסיון הקואופרטיבי ואת ערך העבודה. התעשייה בקיבוץ השיתופי מקפידה שלא ליצור שכר דיפרנציאלי בין חברי הקיבוץ הפועלים בה, בקיבוץ המתחדש משתדלים להקפיד על מיסוי שיבטיח ערבות הדדית.

ללא מטען

צרת היהודים החדשה לא נפלה כרעם ביום בהיר. דווקא משום כך קשה היה להבין מה קורה. בתחילה היה נדמה כי חוזרים אל הדפוס הישן של שנאה, דלות, רעב, שחיתות של ימי מלחמה, חוקי כלכלה והפרדה אנושית , גירושים, פוגרומים, זילות חיי אדם . היה נדמה כי יש כאן עוד פרק של לכלוך אנטישמי מגוחך אינטלקטואלי התופש דמיון המונים. לא היה ברור שלא מדובר כאן על עוד עונה איומה כפי שהתגלתה בעבר, במיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה ובימי השלטון הנאצי בגרמניה. השוני לא נחשף בגלל הדמיון המוגבל ובגלל הכלים הרעיוניים אותם נשאו היהודים איש למפלגתו, איש להשקפת עולמו, איש לערכים ששמר לעת מצוקה אחרון. אפילו המילים הקשות והשאלות התיאולוגיות נוסחו כבר קודם. כבר דובר על הסכנה לעם היהודי על הצורך הדחוף בהגירה, במהפכה, על השואה וטיבה של ההיסטוריה. על היכולת של הציונות לפתור או על הסתערות הסוציאליזם. הרי הסיוט והרצח לא היו חדשים . הם מלאו את הנפש עד תום. אפילו המילה שואה שהיום נראית לנו מכוונת אל אותו רצח מתוכנן, המשתמש בטכנולוגיה המודרנית של השקר והמוות, הבלתי נלאה והשיטתי הנתון בידי אימפריה השולטת על מיליוני יהודים, כבר היתה בשימוש והתכוונה לאותו רצח המוני שהתקיים בתנאים של מלחמת אזרחים וקרבות בין צדדים לאחר מלחמת עולם.

'ללא מטען' הגדיר השבוי הנתון במחנה עבודה לוינס את עולמו של הנתון במחנה כפייה. אין בית , אין אינטרסים, אין חפצים, אין תכניות. הכל מרוכז בהוויה דלה, במלחמת שרידות יומיומית. מצד שני החלל הריק שנוצר מחולל אינטרס מרוכז במה שקורה בעולם, בתנועות הצבא, בשיקולי מדיניות. הוא עוסק בתרבות שהתמוטטה, בחלומות הרחוקים, בכל מה שנמצא מעבר. בגיטו הוויה זו של 'ללא מטען' הוחרפה. מצד אחד הרעב הזוחל והמגיפות, הרצח היומיומי, אי היציבות הטוטאלית, גילוי של אופקים בלתי ידועים של הרשע האנושי והקטנות האלימה של סוכניו ומשתפי הפעולה עמו שיהיו לקרבנותיו בעתיד הקרוב. מצד שני תגובות של יחד מתארגן לעזרה, לוועדי בית, לחלוקת מרק דל להמונים ולחיי תרבות ויצירה. ספרים מתגוללים ברחוב יחד עם חפצים למכירה כדי לזכות בפת לחם אך קוראים באינטנסיביות, עושים תיאטרון, מארגנים ערבי זיכרון לגדולי רוח יהודיים, כותבים ספרות ומלמדים. מנסים לרשום את הזוועה ואת גילויי ההתנגדות מחפשים קשר אל העולם והעולם היהודי. היוצרים מגלים דחף עצום, פורצים כוחות יצירה עצומים כי יש קהל רעב המנסה לשמור על צלם. מחפש נתיב להשארות הנפש. מתוך תפישה המתבהרת והולכת כי הנאצים לא ינצחו והיהודים באירופה לא יחיו. ידיעות אלו מעמיקות את התודעה כי היהודים בארץ ישראל ובארצות הברית יישארו עם הסיפור ועל כן יש לשרוד כמרד, למרוד כדי שיוותר סיפור נגדי שיאיר את האסון הכולל, קינה שבפעולה תיצור מוקד וכיוון לימים יבואו.

ראשית קשרי עם גורדון היו מעשה של ילדות. הייתי בן אחת עשרה, בן של דיפלומט של מדינת ישראל, מדינה בצנע, שטולטל בעקבות הוריו, מראשוני משרד החוץ הישראלי, לארץ שופעת בשרים. הילד, כלומר אני, חשתי אי נחת מ'מעמדי' המשונה כנציגה הקטן של מדינת ישראל. החלטתי כי תשובתי למצב המוזר היא להצטרף לתנועת נוער חלוצית שקראו לה גורדוניה. והנה אני עומד מול תמונת גורדון הזקן ומעיין בכתביו. תגובתי המיידית כבן אחת עשרה היתה הזדהות. היום אני לא כל כך מבין איך יכול ילד לחוש קרבה לבעל זקן לבן , לישיש שמת לפני המון שנים. אך אז חשתי כי אני מבין מה הוא רוצה ממני, מה הוא חושב. כילד חשבתי כי לגורדון כל הפתרונות . היום לעומת אז אני חש שהוא הוא חד את כל החידות. מאז ועד היום הוא לא עזב אותי ואני מגלה בו כל פעם מימדים חדשים.
מסעי בזמן עושה אותו כל פעם יותר אקטואלי ואותי יותר מלא פליאה.

היום איננו יכולים לדבר עם גורדון כפי שהוא רצה. בחייו היה הפוגש בו צריך לשיר אתו. לרקוד אתו, לדבר אתו, לקבל ממנו מכתב אישי. אך אולי דווקא הניתוק שנכפה עלינו על ידי הזמן מחריף את זיקתנו לשאלותיו, לכנותו העמוקה.
גורדון הקדיש את חייו הבוגרים לצעירים. הוא היה מודע לכך שהוא זקן בין צעירים. היום אולי לא היינו קוראים לאדם בן חמישים – ששים זקן אך אז , בין החלוצים הצעירים הוא היה נראה כסבא טוב שהיה כה חסר להם. אך בניגוד לסבא רגיל הוא לא נכנע לנסיבות, לא התכופף בפני המצבים. הוא היה אדם המחובר לקרקע ולשמים ויודע כי יש ללמוד לסלוח אך גם לתבוע. מעצמו ומחבריו.
.
ראייתו של גורדון חורגת מהגות פוליטית המגיבה לתהליכים ,למאורעות, להיסטוריה, הוא מבקש לשוב לזמן הרגיש ביותר לקיום : לרגע ולנצח, לטבע ולתיקון האדם .

גורדון היה לדעתי האקולוג הראשון בעם היהודי. זיקתו לטבע בפרטיו היתה קשורה לזיקתו ליקום – לקוסמוס . הוא ביקש להשתחרר מאינטרסים של יצרן המשתמש בטבע ומקיומיות אנושית הקורעת את האדם מהמכלול הגדול. הוא העמיד מול מדרון החיים החבוי בזמן הקיומי את הביטוי האנושי של החיים. חיפושו של העם היהודי לקרקע תחת רגליו היתה בעיני גורדון הזדמנות לגלות בעבודה בטבע דרך להשיב לאדם את היכולת להשתלב בטבע. הוא חשב שהיהודי השב מגלותו יכול בקשריו המחודשים לטבע לתרום לשיקום הפצעים שפגעו באנושות בעקב הפיתוח של טכנולוגיה שאוהבת להפוך לטכנוקרטיה, לשלטון הטכניקה על הטבע ועל חיי האדם. כאקולוג גורדון ביקש לא להשתמש בטבע , לא לנצל אותו, לא לראות בו משלט או מקלט אלא לחוש אחריות לכוליותו. . כשם שכל אדם המתייחס לחברו מציין ביחסו את מחויבותו לאנושות כולה , כל אדם העובד בחלקת שדהו צריך לראות את היקום כולו. זוהי פעולה גופנית החושפת עניין רוחני מוסרי. בניגוד לציונים רבים שביקשו לעצב דמות של פועל חקלאי המשוחרר מכל פעילות רוחנית שעלולה להדיח אותו מאורח חייו כפועל חקלאי , גורדון ראה בעבודה בטבע עניין רוחני. איננו זקוקים לפועלים נעדרי רוח שיוכלו לחיות ככאלה בלי לשאוף אל הדעת, בלי להתחייב אל המוסר. צריך לעבוד בטבע כבני אדם החיים חיי רוח ופורצים אל אוצרות הדעת.

השמירה על הטבע לא נעשית מתוך זעם על הציביליזציה אלא מתוך מודעות לאינסופיות הגנוזה באדם, במשפחה, בחבורה, באנושות. אינסופיות זו שכה הודגשה בתורות הסוד היהודיות ובהגות דתית רחבה היתה לגורדון למחויבות מוסרית אישית בעולם הנגלה. הוא היה מודע לכאב, לייאוש הגדול המתלווה לתהליך בו מתגלה המחויבות לטבע ולאדם.

גורדון האמין כי מעבר ליצרים שהציוויליזציה המנותקת מהטבע פיתחה וזיקקה באופן מלאכותי, אלה יצרי השלטון והמין, יש סיכוי להתנסות מוסרית הלוקחת בחשבון את האינסופי שבחיים האנושיים. את האופק הפתוח של הטבע . הוא לא היה רומנטיקן המבקש את הפרא האציל ששועט ללא חוק ומקסים את החברות האנושיות השבויות בבית הכלא האורבני. געגוע זה נראה היה בעיניו פרי של מצוקת המונים שאיבדו את תחושת החיים, שנתלשו ממקור , שגלו מביתם.

הוא חיפש את היחיד ואת העולם, את הקשרים בין האנשים. הוא האמין שבפגישה שבין האדמה והמילה העברית, בזיקה שבין השיבה מגלות לבניין הארץ בעבודה יוכל העם היהודי לקדם את האנושיות, את האחריות ליחיד, את קשריו של האדם אל הטבע. פגישה כזו לא יכולה להתקיים בחברה שהכוח הצבאי לה הוא עיקר. שהריבונות הפוליטית היא לה סם מרדים את החוש המוסרי.
גורדון האמין כיהודי מסורתי כי העיקר נעוץ ביכולת של האדם לחנך את עצמו. לגלות בתוכו את היכולת לחתור אל המעשה המחדש, לא זה השובר, המהפך אלא זה המסוגל לשוב אל יסודות קיומו ואל פסגת יצירתו.

חגיגה בלבי כשקראתי שיעקב גורן מקיבוץ גינוסר כתב את הביוגרפי של ארתור רופין ושמי שהוציא אותה לאור היתה יד טבנקין. זו היתה מעין החזרת חוב. רופין היה מאדריכלי ההתישבות בארץ וניתן להגיד בבטחה כי היה האדריכל של החברה היישובית איש החוות, האחוזות, תל אביב, התעשייה והמוסיקה, איש ההשכלה ואפילו עבודת הדחק.

ראה את הבעיה המדינית ולא היה מכור לה בכך שהבין שכל בנייה איננה רק אמצעי למטרה הגדולה אלא צריך להיות נושא את עצמו בעל ערך עצמי. הבינוי החברתי היה חשוב לא רק לעצמו אלא לחזון של בניית מסד שלא יימחק לעם היהודי. הוא גייס הון פילנטרופי וכפף אותו לתפישה מדינית שרואה תמונה רחבה ונתונה לביקורת. שאין להפוך הון פילנטרופי כדי להגביר את התלות ולפורר את העניין הדמוקרטי.

הוא היה מודע לדילמה הכל כך ברורה של מאמין מתי מבחן האמונה הוא הציפייה ומתי הוא ההגשמה. ברור כי דחייה משתקת ונמהרות מחריבה. יש לגייס כל רגע כדי לבדוק את האופק הטמון בו.

ערב בשנת 1907 בתקופת הייאוש הגדול שפקד את הארץ (ההבדל בין הייאוש הגדול והקטן הוגדר על ידי אחד מאנשי העלייה השנייה שייאוש קטן הוא פרטי ותוקף כל פעם מישהו אחר בעוד שייאוש גדול פוקד את כולם יחד. שלמה צמח איש העלייה השנייה הופיע בליל מדורה בפני פועלי רחובות ובשורה בפיו. הוא התייאש. הציונות התכוונה להוציא את העם היהודי מסבל סתמי. היא התכוונה להפוך לתנועה של שחרור כוח היצירה והנה מה אנו רואים ? הפועל אחוז הרעיונות מגיע ארצה ומוצא עצמו סובל. מקריב עצמו ולשם מה ? א.ד. גורדון שהיה בין הפועלים אמר אז : מתוך הייאוש יצמח משהו אמיתי. אלה הם כאבים של יצירה. מי ייאבק על יצירת הכלים שלא ינוונו את הניסיון ? רופין.

אך הנעשה צריך לעמוד במצבי משבר. בתקופה אחת מגיע רופין לשיאים בתקופה שנייה הוא נסוג מתפקיד כדי למלא את התפקיד שאין הוא יכול למלא בגלל שיתוק אירגוני. התקופה הראשונה היא התקופה הקשה ביותר בקורות ארץ ישראל תקופת מלחמת העולם הראשונה. כאן עושה רופין בתפקיד של הצלת היישוב על ידי גיוס של הון תמיכה ביישוב אך דואג כי התמיכה לא תעשה בדרך המסורתית ליישוב בשנים עברו : תמיכה באי עבודה, סעד אלא בארגון עבודת דחק.פעם ראשונה שבארץ מתארגנת עבודה ציבורית בידי הפועלים.

בפעם השנייה היא בעת בוא ההגירה המאורגנת הראשונה לארץ ישראל כשההון הפגוע על ידי שלטון כלכלי בפולין פוגע ביהודים והם לא יכולים לזוז לארצות הברית בגלל חוקי ההגירה. מהר מאד פוקד את הארץ משבר כלכלי. רופין מצוי במתקפה רבתי. הרצון להקים סוכנות משותפת לארץ ולממסד היהודי הפילנטרופי בארצות הברית מביא לנסיגה כלכלית, למתקפה נגד ההליכה הפרגמטית של רופין. הוא נסוג מתפקידו והופך להיות חלק ממנוף כלכלי משקי מחוץ לממסד המאורגן. יחד עם הרעבים להתיישבות.

אך מי שנתן מוצא היה האיש המכופתר שבא מגרמניה להקים כאן את המשרד הארץ ישראלי. כיצד ניתן להבין את מעמדו של האיש שהיה שייך למיעוט קטן בקרב העולים ארצה חבורת עולי גרמניה והתחבר עם אנשי מזרח אירופה ביקש להביא ארצה יהודים מתימן לתת אמצעי בנייה בידי סוציאליסטים , כרת ברית עם אנשי השפה העברית בעודו מגמגם בשפת הקודש ומקיים דיפלומטיה עם אנשי האימפריה העותמאנית המבקשים להקים מדינה לאומית במגרש של האימפריה הישנה. היכולת לשלב ראייה כלכלית המכוונת לגידול אנושי, להניע גלגלי כלכלה בלי להאמין כי הרווח הוא קנה המידה ובלי לעשות גרעונות הרואים. להיות איש עסקים שרואה את האנשים.לשם כך היה רופין צריך להצטייד במבט החד של העוני ממנו רואים חובה להיחלץ. הוא היה צריך להבין את עומק השילוב שבין העשייה הרוחנית ליצירה המשקית. להתאהב בעצים כדי לתת כוח לאנשים. לגלות אותם ולהזדהות עם עולם תנועת הנוער והסוציאלזם ששקל בימי נעוריו. גם כשהוא מבקר אינטלקטואלית הוא פועל למען האנשים כי הוא מאמין בכוח היצירתי הטמון בהם. להבין את כוחו של העושר המצטבר בידי מעטים כדי להביא אותם לידי עשייה חברתית לא פילנטרופית אלא פוליטית במובן זה שהיא בונה קהילה ולא תומכת. מה היה סודו ?

כשהגיעו תימנים לכנרת היה שם ברל כצנלסון . הוא ביקש להקים להם מושב של תימנים. לשם כך עשה רשימה של המשפחות, של הילדים. באותו זמן היה ברור כי יש ליישב אדמת יק'א במקום בה ישבה החווה ביתניה. עם כל הציוןד הזה הוא בא למגדל להציע את רעיון מושב התימנים ליהודי אמיד מרוסיה. הוא חשב כי הוא יוכל להשפיע לתת את האדמות לתימנים. זה סקר אותו מכף רגל ועד ראש ופטר את ניסיונו באמירה הנוקבת : 'אין לך דבר בכיס וגם בראש' . מראשית המפעל הציוני ועד היום בזבזנו את הדבר היקר ביותר שהיה לנו את העושר האנושי. רופין היה שומר גדול של האוצר הזה. הוא לא היה מוכן להסתתר מאחרי מדרג ביורוקרטי. על רקע זה ניתן להבין את רצונו להאזין לפועלי העלייה השנייה. על רקע זה אפשר כמובן לקרוא את ההיסטוריה של היישוב בארץ על פי רופין, על פי לבונטין, על פי איזנשטט וגורדון . רופין לא ניהל שיחות עם ברנר עד כמה שידוע לי. אך הוא חש שותפות עם ברל כצנלסון שכמוהו עסק באדריכלות חברתית מדינית. לא צורות כפויות אלא רגישות לאנשים ולמאוויהם ותרגומם למעשה בעל תנופה.

הוא חי בין עולמו האינטלקטואלי לבין תפקידיו באופן שלא היה זקוק לפרנויה כנשק פוליטי. כל פרישה שלו היתה הזדמנות למילוי מצברים. לעשייה חינוכית. לרכישת שותפים לא לגיוס נשלטים. הוא הבין כי יש להלחם בעוני ולמען הכבוד האנושי אך העלאת האדם היתה לו משימה שחרגה מהצד הכלכלי. הוא היה איש כספים ממולח מנערותו ונשאר כזה בכל המצבים אך לא שכח כי יש לכך כתובת לא וירטואלית.

כשבוחנים את דרכו מתברר כי החל את דרכו כמי שפועל עם השונים לו. עם יהודי המזרח על עוניים ומהפכנותם, על התלהבותם ונוקשותם. כאן עמד במבחנים גדולים כמי שיכול היה להצטרף אל ההתנשאות של התרבות המרכז אירופית ולא עשה זאת מתוך תפישה כלל יהודית. מתוך רצון להבין את העם היהודי כמכלול סוציולוגי אחד שאינו מכוון על ידי הדת בנוסחה המערב אירופי או המזרח אירופי. אך אם החל את דרכו כמיעוט של יקים בארץ סיים את דרכו כמנהיג קהילת יהודי גרמניה בדרכם ליצירתם בארץ. בדרך היו גם הרבה משגים תפישתיים והיסטוריים.

הוא כרבים מבני דורו חטא בחטא האוגניקה הניסיון ליצור אדם מתוקן על ידי שיפור גנטי שגבל בגזענות ולא רק בגירסתה החינוכית אך בכל הוויתו סתר את התורה האנתרופולוגית עליה חונך. כמה היום יודעים מהי אוגניקה ? עד כמה האמונה באוגניקה רוויה באפליה והתנשאות מצד אחד אך השמרנות שעמדה מולה ותבעה את השארת המצב הקיים לא היתה פחות גזענית. אלה בשם שיפור הגזע האנושי אלה כדי להנציח את עליונות המערב.
בקטע זה היו לו שותפים רבים בין אנשי הבריאות, תיקון חברתי מימין ומשמאל. סידני ווב הפאביאני הבריטי ורבים מהשוודים הסוציאליסטים. דיואי ואפילו העורך דין שניצח במשפט הקופים. רק הנאצים הדבירו את המחלה ומי יודע עד מתי.

אותו שיווי משקל מלווה אותו גם ביחס לבעיה הערבית מראשית דרכו הוא מבין כי ברית עם הערבים היא הכרחית. כי ללא שלום המפעל הציוני יישאר נכה. הוא בעד להמשיך את המדיניות של יק'א בניסיון לפצות את האריס הערבי בשחרורו ובמתן קרקע לעבודתו. הוא מתאגד בחבורת ברית שלום. הוא רואה אותה פועלת בקרב כל המפלגות. הוא פורש ממנה רק אחרי המאורעות של 1929 ואחרי שהברית מתארגנת מחוץ למערכת הפוליטית. הוא נשאר נאמן לרעיונותיה אך מבקש לראותה ציונית – כלומר לא מוותרת בעניין העלייה וההתיישבות.

על חוקרי ההיסטוריה המודעים לכך שהם שואלים את העבר שאלות הנובעות מתוך מצוקות ההווה והדילמות בהן הם נתקלים להיזהר מלהפוך את העבר לכלי מלחמה פשוטה ואקטואלית . דווקא מי שמודע לעמדתו בהווה כשואל צריך להיזהר לעשות את העבר להד פשוט למצוקותיו להתלות בשגיאות עבר כדי להסביר חוסר אונים בהווה. קל למצוא אצל רופין את האוגניקה כקוד הנסתר שמביא לאפליית עדות המזרח , להתעלמות מהנכבה, להדרת נשים ועוד ועוד. אך בכך אנו הופכים את העבר לתיבת תהודה או לרמקול ולא למורה, שותף, לדוגמה של טעויות אנוש וטרגדיות היסטוריות.

יעקב גורן מקיבוץ גינוסר
ראיית הבעייה המדינית ולא מכור
מבחן האמונה ציפייה והגשמה
תקופת הייאוש הגדול
מצבי משבר : מלחמת העולם הראשונה והשנייה טיפול באנשי הארץ, מזרח אירופה וביהודי גרמניה
בתפקיד ומחוץ לתפקיד 1927
מפעלים החווה המושב, הקיבוץ והקבוצה, העיר תל אביב, תעשיית היקים, השפה העברית, המוסיקה בארץ האמנות.
מקורות : העוני, המסחר, תנועת הנוער, הסוציאליזם , הציונות, המדינאות

בונה המגדלורים

'מגדלור בזמן' קרא לחג יצחק טבנקין המורה של אריה בן גוריון . הוא בוודאי התכוון לחג ולמועד הפורצים את השגרה . לבולטות של החג ולהשפעתו על חיי היום יום. לפי גרסה זו החג מהווה מקור לאור הבולט ומקרין למרחקים. המגדלור מאמין באור כפעולה, כמעשה המאותת למרחקים. הדימוי של טבנקין מתאים לדעתי לתחושותיו של אריה בן גוריון , לדימויו העצמי כאקטיביסט המנווט בתוך סערות , מוקד לספינות המחפשות נמל , בחלקן ספינות טרופות. הוא מאמין כי ההצלה שתבוא ממפעלו תגיח מאור הניצב באופק של העתיד. אין כאן תפישה של חג כעריסה המבטיחה ביטחון, ילדיות, שיבה לעבר פסטורלי. לדעתי אריה בן גוריון לא ראה עצמו כמגדלור אלא כבונה מגדלורים, כמצוי בלב לבו של תהליך דרמטי . המאמץ לבנות מגדלור נעשה כשלא ברור האם יגיע המגדלור לגובה, האם יידלק הפנס , כיצד יפלח האור את החושך, כיצד יעניק ביטחון לספנים בסכנת ניווטם. המאמץ לא מבטיח . החג אינו בית ולא רק מקור לגעגועי עבר אלא מטלה, ביטוי למחויבות, איתות של תקווה ואתגר.
אריה בן גוריון בונה המגדלורים ביקש לבנות במגדלור בזמן , בימי החג והמועד, לא כימי הפנאי והמנוחה. בחגים הוא ראה ביטוי מדויק לעובר מדור לדור , לאתוס המהפכני של הציונות. את המגדלור ביקש לבנות בהתעוררות פנימית המשתלבת עם הקמת תרבות לקיבוץ שתוכל להיות נחלת הכלל היהודי. לעתים טען כי הקיבוץ הוא עוד זרם ביהדות אך תמיד התכוון לומר כי הקיבוץ הוא היורש הלגיטימי של המסורת היהודית שניערה עצמה מן האפולוגטיקה והטילה על עצמה לבנות לעם היהודי קהילה מוסרית הדוברת עברית .
עוד בטרם ידעתי את הביוגרפיה של אריה בן גוריון, ראיתי לנגד עיני שתי תמונות: האחת כשהוא יושב בחג או בסמינרים עם פנקס פתוח ורושם רשימות מדויקות של כל שיר וכל דובר , כל הזמן מציץ לשעון הבודק אורכם של דברים. כמנהל חשבונות הסופר במדויק את מספר הדקות ואת מספר המשתתפים ואת הקהל הבא ויוצא. את כל החדשות הללו הוא שופך לדפים קטנים של פנקס תולדות התרבות הקיבוצית. זה אותו הפנקס שיהפוך למערכת ראיות מדויקת ורגישה שתקבע את גזר דינם של הטקס וההרצאה. האם יהפכו לדוגמה חיובית או לדוגמה שלילית.. התמונה השנייה היא תמונת דמותו של אריה בן גוריון כמרצה: קולו הרועם, המעיין המתגבר של מקורות שקרא ברוב קול בצירוף של תחושת אזעקה וצו . כשהנהר הגדול של דבריו היה פורץ את מסגרת הזמן שהוקצב לו אפילו על ידי פנקסו שלו ומישהו היה מעיר לו על כך, הוא היה הופך לרוח סערה שהרי מי מוסמך לכלוא את הרוח ולהקיפה? ומי יוכל לערער על הדחיפות והנחיצות של האמת הנאמרת? לא היה שעון ואיש המסוגלים למדוד את הר הגעש בהתפרצותו.
דומה כי התרבות בה האמין אריה בן גוריון היתה תרבות נשגבת , מחייבת , מוסרית. כבני דורו, גם אלו שהתיימרו לדבר בשם הילידיות הצברית, הוא האמין כי הוא שייך לדור היוצאים ממצרים. צו יציאת מצרים כולל קריאת תגר על מאוהבי הגעגועים אל קישואי ואבטיחי מצרים, למתחנפים למצב הקיים, להופכים את העבר כעבר למחוז חפץ נוסטלגי. תפישתו את התרבות היהודית היתה תפישה המתנגדת למסתתרים תחת כנפי השכינה במקום לעזור לה לקום מעפרה בכוח החזון והמחויבות האישית. ביקורתו היתה מכוונת גם נגד אלו שנהגו כאילו כבר נחקק בברור דבר האלוהים על הר סיני ונמצא הפתרון לחידת החירות הטמונה בעצם היציאה מן השעבוד. הוא היה יהודי שכפר בכך שהאדם היהודי חי במסכת סגורה של תווי תנועה וחשיבה שכבר גובשו . הוא כפר בחניטת היש במסגרת של צווים טקסיים שאינם מעוררים תמיהות וחיפושי דרך. בכל חניטה יש מעין הסכמה למוות. הוא היה מוכן לקבל את האופק הפתוח של יוצאי מצרים הנקרעים בין קוטב מצרים, המדבר והארץ המובטחת. הוא גייס את אותם המקורות כדי לחזק את המפליגים לחופי עשייה חדשים. חופים אלו התגלו לדעתו לא מתוך הרצון למתוח קמטים, לדאוג קוסמטית שהכל יראה חדש ורלבנטי, מתאים לצעקה האחרונה של האופנה. הרי המטרה אינה איבון אלא פריצה ומימוש בחיי המעשה. גישה של חניטה היתה נראית בעיניו זעיר בורגנית.
חופי העשייה החדשים התגלו תוך שיוט בהיסטוריה של ימינו על החורבן שבה ועל ההישגים האדירים של המהפכה הציונית. היא חשפה תת מודע תרבותי של מסורת בזיקה מחודשת לטבע ולהיסטוריה היהודית בארץ ישראל. אריה בן גוריון חי כל הזמן במתח גדול בין הרצון להנחיל ובין ההכרה כי יש לחפש אופקים חדשים. הוא נראה כמתעד נצחי ושובר לוחות בעת ובעונה אחת. פעם אחר פעם היה נראה כמי שרואה בברור את האנשים רוקדים מסביב לעגל. כמי שנכנעים לסמי השינה של ההסתגלות. התרבות היתה צריכה להיות משקל נגד כל אלה. היא צריכה לחזק את מחויבותם לקיים את אשר נתבעו. הוא ביקש שילמדו והיה בטוח כי כל מפגש עמו הוא הזדמנות שלא תחזור לגבור על החלל הריק שהרי האמין כי הוא מנהל נגדו מלחמה ללא פשרות . הוא הבין את כוחו המדויק והמאיים.
אריה בן גוריון היה מחנך אך הוא גם היה איש תנועת מגשימים. כמי שידע להביא את חניכיו בחברת הנוער, בבית ספר טיץ, בתנועת הנוער ובקרב בני הקיבוץ אל ההגשמה הוא ידע יפה כי מעשי ההגשמה עלולים גם לרוקן את הכוחות ולהפוך בקלות לסנגורים של הבערות והריקנות . הרושם והחשיבות של האירועים ההיסטוריים המתרחשים כאן ועכשיו עלולים להפוך את המעורבות העמוקה להסתפקות רוחנית במועט. בקרב בני חוגו החלוצים הוא הבחין בפאתוס של הבורות שיכול להיות טמון במעשה של ההגשמה האישית. הרי בעבודה, בעשייה הפוליטית , ניתן לדלג על חיפושי הרוח ועל הצורך ללמוד. חיי המעשה יכולים לחפות על שכחה מאורגנת ולהפוך להיות מקלט לכל ההדחקות . ההסתפקות בעשייה לא יכולה להציל מפני הדוגמאטיות , מפני פיתויי יצר השלטון והשרירות, היא איננה יכולה להימסר לדורות שיבואו, להפוך למטודה חינוכית. כיצד יוצרים תרבות בתקופה של הגשמה עצמית, של מתח היסטורי , של רגעים שנראים כמבחן גורלי ואחרון, בו חשים כי נגמרה התחמושת וזמן ההתחמשות ?

את המתח הזה בין מעשה ההגשמה והיצירה התרבותית פתר אריה בן גוריון בדרך שהעניק לו מורו יצחק טבנקין. טבנקין האמין במתח הגדול. בכוחו של הרצון לפעול בתנאים של קטסטרופה מתקרבת. בצורך של כל יחיד ושל כל חברה להיות ראויים לזמן הגדול של המשימה . כל רגע ורגע הוא רגע של זיכרון, של אזעקה, של יכולת להגיע אל השיא. כל רגע ורגע עלול הסחף לגבור על כוח ההתפרצות של פסגות ההר. המתח הוא מעשה רצוני שיכול וצריך לעורר גם את היצירה וגם את הלימוד. הוא גובר על האסימטריה בין המשימה ליכולת. לתפישתו זו של טבנקין היו מחירים כבדים שלא כאן המקום לעמוד עליהם אך היה בה גם כוח גדול לצרף מאמצים, לנסות להקים את אותו גשר מתוח שבין הגשמה לבין תרבות. ההישג הגדול שלו היה בכך שהוא הצליח להעניק לתלמידיו ולממשיכיו תחושה כי כל אלה מתלכדים למסגרת של חשיבה ורגש מקיפה . כל רגע היה למבחן גורלי. מתי ימצא הזמן לנשום , לחפש , להתלבט ולגלות. אך האם אין כאן ביטול של החג המובחן מיום החולין?
אריה בן גוריון התגייס למשימה כל ימי חייו. כל רגע היה לו הכנה למשימתו הבאה . חייו נבנו כדרך ברורה שבה כל שלב הוא שלב לימוד לקראת הבאות .כל רגע חירום יכול להיות פרק מכונן של תרבות עתידית.
ימי החג והמועד מניחים כי כל שנה נחזור אל אותה עונה, אל אותם ימים, שבחזרתם נערמות במשך הדורות התבוננויות עשירות . המעשה המיוחד לזמן מסוים עשוי להצליח להצטרף לטבעות הזמן השבות ובאות אחריו .
אריה בן גוריון היה מצד אחד ארכיונאי המנסה להציל כל הזמן פרטים מן השריפה של השכחה אך לעולם אין הוא יכול להסתפק בעבודתו כארכיונאי. הארכיונאי הרי יודע כי לא הוא זה שישתמש במסמכיו. הוא מערם ערמות ויודע כי לא הוא מחויב בעיצובם, בברירתם, ובהכרעה מה ייעשה בהם. אריה אינו יכול לקבל את הקודים של ארכיונאים היודעים שאסור להם להיות השופטים ובוודאי לא התליינים של מה שהם אוספים. הוא ראה עצמו כמעצב , כגוזר דין , כמי שזקוק לכל חומרי הבערה כדי שהמדורה לא תכבה. הוא האמין כי זו הדרך למנוע שמהומת ההיסטוריה תסתיים בכיבוי אורות. לדעתו החומרים הנאספים חייבים להימדד ביכולתם להדליק מדורות. הוא אגר אותם אך גם הסיק מכל מה שהגיע אליו את המסקנה הברורה מה צריך לעשות. תהה מתי החומר משתלב בתמונה האידיאלית שצריכה להיוולד מן התרבות. אין הוא יכול לחכות לדורות הבאים שיפסקו את פסק דינם של החומרים אותם אגר. הוא עצמו היה כואב, מתייסר, מתפרץ, שופט, מאחל, מתווה דרך. לא הסכים לחכות לנוברים בערמה שיבואו אחריו.
אחד מהדברים הבולטים בסיפור חייו של אריה בן גוריון המשורטטים בספר זה הוא הקשר העמוק בין אירועים שעבר במשפחה ובגורלה , בהיסטוריה שהקיפה אותו, במגבלות הפיסיות והפסיכולוגיות שלו כאדם , לבין תוכן היצירה ומפעליו החינוכיים והתרבותיים . אריה, כפי שמתברר מן הביוגרפיה שלפנינו, הוא יותר מורכב מאשר מה שהתגלה לכל אלה שהכירו אותו בעבודתו. לסובבים אותו הוא מעניק תחושה שאין הוא נותן לעצמו יכולת לנשום, לאגור כוח, לפזר אהבה מסותרת שהיתה שופעת בתוכו. אך המעמיק לקרוא בביוגרפיה הפרושה לפנינו יגלה את זרמי הנגד הפועלים ביחסיו המעמיקים למשפחה, לגולה, למקורות , בלי לשקוע בעצב הנוסטלגיה . הוא גילה נאמנות לקרובים שדודו דוד בן- גוריון דחה מעליו משום שחשב שעליו להוכיח בכל את נאמנותו לאידיאל ולתפישת מקומו בהיסטוריה .דוד בן- גוריון ניתק קשרים אריה בן- גוריון חיבר. הוא שמר על קשרים אל הציבור הדתי או אל המפעל הקהילתי הקרוב לו בבית השיטה, על סיפור חבריו. וזאת למרות היותו איש העומד על דעתו כמסורת הבן גוריונית.
ניתן היה לגלות את אריה בן גוריון המתלהב והרך ,החי את השמחה שבגילוי, שבאהבה, כשהיה מטייל, כשעמד מול נופים של הארץ עם ספר התנ'ך. הוא העמיד זה מול זה את הנוף והספר והנוף נענה למילים ולסיפור. באותם רגעי פגישה הוא חש שהגיע הביתה, לשמחת האמת. להוכחה האחרונה. במשך שנים גילה כי לא רק המקרא אוצר בתוכו את האותות של המקום אלא גם המשנה והתלמוד הירושלמי. גם במשא ומתן המאוחר של אריה בן גוריון עם יהדות בית הכנסת אחרי שנים ארוכות של פולמוס התגלו רגעי רכות וקבלה. הוא נפתח לניסיון לגלות בתרבות בית הכנסת את העקבות של התרבות הארץ ישראלית. בגילויים אלו מצא אריה בן גוריון נחמה ושמחה. אך גם ברגעי מנוח אלו לא שכח כי הם גם נשק בקרב הבלתי מסתיים שלו לתרבות יהודית ארץ ישראלית ברוח התרבות החלוצית.
כמי שמעצב תרבות של יציאת מצרים ולא של סיני היה לו חשוב להדגיש את עדיפות האופק של המאבק המוסרי על הארץ. הוא העמיד זה מול זה את הגולה ואת היציאה ממנה . לעתים עמדתו נראתה דוגמאטית וקשה. במיוחד בעיני אנשי התרבות הפוסט-מודרנית של ימינו. לדידם אנו חיים בעידן של הסובלנות, של ההכרה ההדדית . לדעתם אין לעוור את עיננו ממחלות הארץ ולא להתעלם מהישגי הגולה. האם אין בהעדפת הארץ על הגולה התנשאות , יצירת אליטה דלת רוח המוחקת ירושה רב דורית שאסף העם היהודי דווקא בהיותו נודד ? הרי שורשיו נודדים , ואישי הגלות הפורצים את חומות הגיטו לעבר תרבות הרואה עצמה חורגת מן גבולותיו הצרים של הלאום או בית הכנסת יכולים לסמל את שאר הרוח והאוניברסליזם המוסרי של היהדות. אריה בן גוריון שיצא לא פעם לשליחות חינוכית בצפון אמריקה והיה מקושר עם אנשי החינוך היהודי שם ידע להכיר ולהוקיר את המאמצים לפיתוח חיים יהודיים בגלות. הוא העריך את כנות המחנכים ואת מסירותם לרעיון. אך דווקא מפגש זה עורר בו את חוש הביקורת . הוא איבחן אותות של אובדן. גילויים אלה של חולשת הגולה לא החלישו את הביקורתיות שלו על תופעות של גלות בארץ ישראל. בשבילו הגלות לא התמצתה בפיזורה הגיאוגראפי של האומה היהודית היא גם מצב מוסרי התובע תיקון. הטשטוש המתגלה היום בין גלות לארץ ישראל לא בא לתבוע מהיהודי באשר הוא תיקון חברתי הוא מסתיר כניעה לספקנות אוניברסלית וכניעה למצב קיים.
הצורך להבחין בין גולה הזקוקה לתיקון לבין ארץ התובעת הגשמה מתגלה לא רק בגולה על מוסדות החינוך שלה אלא גם בארץ ישראל. זו לא היתה בשבילו רק מקום המעניק לילידיו תארים ומדליות חינם. מבחינה זו מצבה יותר קשה . היהודי בגולה יודע יפה כי יהדותו לא מובטחת כי הוא יכול להיטמע, כי הוא רוצה להתבולל, כלומר לפתור את מצוקתו היהודית על ידי פרידה מכוונת. בישראל אפשרויות אלו מוסתרות על ידי שיגרה של שפה ותרבות ממוסדת. זו הסכנה הגדולה של גלות המחלחלת לפרהסיה התרבותית של ישראל. אמנם יותר קשה לגלות את הגלות כאן אך היא רוחשת מסביב. כאן היא יכולה להפוך בקלות לאידיאולוגיה של שיתוק.
בשנות השלושים ,הארבעים והחמישים ,כשעיקר המאמץ של בני דורו של אריה בן גוריון היה נתון למבחן העמידה במטלות המעשה הפוליטי והצבאי הוא היה נתון בעיקר למשימה החינוכית . אמנם הוא השתתף בסיורים ראשונים למדבר והיה שותף מלא לחבורת חלוצים שהשפעתם על יצירת תשתית ראשונית לפוליטיקה הישראלית היתה גורלית , אך הוא היה נתון למעשה החינוכי ועל כן פעל במקביל עם מנהיגי דורו אך לא ממש יחד עמם. האם היה קשר בין דרכו זו לבין שייכותו המשפחתית לדוד בן –גוריון? האם הבחירה בדרכו המיוחדת היתה קשורה בסתירה שבינו כתלמיד של טבנקין וכאחיינו של בן גוריון? התשובה לכך היא כנראה שלילית. הוא לא וויתר על קשריו ולא על עמדתו הפוליטית הסותרת. להטו החינוכי כנראה קבע יותר.
בשנות השבעים, כאשר אריה בן גוריון נענה כל כולו לכינוס החומרים התרבותיים שנצברו הוא חש כי משהו חדש מתרחש בסביבה התרבותית של הקיבוץ. חברי קיבוץ ביקשו דרך לסגת מתרבות פרונטאלית, מגייסת, שבוייה בסיסמאות שהזינה את הקונפליקטים הפוליטיים שמתחו את הקיבוץ בתקופת הפילוג הסוערת. פעילי תרבות ביקשו דרך להפוך את התרבות להזדמנות לפגישה בין חברים שנפגשו עכשיו פחות ופחות והתבצרו בביתם המרווח קצת יותר. הם ביקשו דרך לחיות את היחד יותר מאשר לשאת עיניהם למשימות הדור וחלומותיו שלא תמיד נראו משותפים. פעילי התרבות ביקשו למצוא במשחק החברתי בידורי , בחיקוי תכניות שעוצבו בתקשורת ההמונית דרכים לקרוא לחברים לפגישה מחודשת מסביב לפעילות התרבותית. זו היתה אלטרנטיבה לתרבות המרוכזת בזירה הפוליטית ולסרט השבועי שהחליף את התרבות העצמית. התגלה צימאון למימוש עצמי אינדיבידואלי, שהשתלב ברצונם של אומנים להקדיש את כל זמנם לפעולה של אמנות . הם תבעו התמקצעות. האקדמיה היתה בלבו של הסיפור. מוקד חשוב ברעב התרבותי התמקד בסקרנות לרחוק. לא כאן על פני אדמה. התגלה הקסם של חיי רוח המאפשרים ניתוק מן המחויבות היומיומית ומשביעים יותר את הרעב למרחקים ואת הדאגה לחיים פנימיים גם אם כל אלה משתקים את המחויבות והמעורבות . בתוך השינוי הזה החלה התעניינות בלימוד של מקורות ישראל. לא היה ברור לאן לימוד זה מוביל. הפגישה של אריה בן גוריון עם הזרמים החדשים לא היתה פשוטה. כאן לא פעל המתח הטבנקיני לו הוא נשבע. היתה תחושה כי לימוד ברוח ליברלית המאפשר פתיחות רגשית, ביטוי של האני עשוי לתקן ולהעמיק, עשוי לתמוך במימוש עצמי ופתיחות הדדית. הוא עשוי לשחרר ממחויבות יתר לדעת קהל חיצונית ולמנוע הדחקת רגשות. צריך לשוב ללמוד מקורות ישראל כדי לבטא גם את הגעגוע, לשמור על הזכות לחיפוש וכדי להעביר מדור לדור סיפור מורכב אך גם מרגיע. כוחו לא יהיה בפיזור של רגשות אשמה ומתח אלא במרגוע ובקריאה להעמקת היסוד הרגשי ויחסי האנוש.
המפגש של העמדות של אריה בן גוריון ושל חוג 'שדמות' היה מתוח אך שני הצדדים ידעו להעריך איש את רעהו. הוא ראה צמיחתו של דור חדש של יוצרים בברכה, הם ראו בו מי שעומד בחזית יקרה להם.
שלא כמו דודו דוד בן גוריון אותו הוא העריץ הוא ידע גם לנטות גשר ולמהול את התוכחה באהבה גלויה.
חוג שדמות לא עסק כמעט בכלל בטקס ובחג. הוא יותר התעניין בחוויה הלימודית, בהעמקת הבירור המוסרי ערכי, במקורות ספרותיים ובחשבון הלב של חבריו. הוא גם היה רגיש בשאלות של שלום ומלחמה ובניסיון להתיר את המתח שהפך לסמכותיות.
אך חניכיהם של המורים בחוג שדמות שבו אל הקהילה, אל הטקס, התעניינו פחות באורחות חייו של הקיבוץ ויותר ביצירת מפגשים משמעותיים של אנשים צעירים המחפשים את היחד הרגיש לצרכיהם הרוחניים והרגשיים. הם למדו ולימדו את מקורות ישראל יחד עם התנסות קבוצתית רגישה המטפחת את היחידים. הם עיצבו חגים וטקסי מעבר.
כמה שנים אחריהם הגיעו קבוצות הבוגרים של תנועות הנוער ושל צעירים. הם ביקשו שוב לשוב אל מימד המשימה החברתית והניתוח הכלכלי פוליטי. הם בנו לעצמם קבוצות שאמנם קיבלו השראה מהקיבוץ אך חשו שעליהם לפלס דרך שהיתה במובן מסוים קרובה יותר לאקטיביזם של אריה בן גוריון.
הצד החינוכי והדוגמה האישית, התביעה והמחויבות, תחושת התפקיד ההיסטורי מצד אחד והבדידות לנוכח חברה הדוהרת לכיוון אחר הציפו אותן. הן החלו לחפש דרך כיצד התרבות שהן חוות תוכל להימדד מוסרית וחברתית. מבחינות מסוימות נסגר מעגל : בארכיון החגים שייסד אריה בן-גוריון בבית השיטה החלו לפעול בני קבוצות שיתופיות של מחנות העולים קבוצות הבחירה.

מוקי צור

בבית העלמין האצילי שבקיבוץ אפיקים נשמע השיר 'אלי אלי' שכתבה חנה סנש בראשית שנות העשרים שלה בעת הוטמנה גופתו של ישראל חופש בן ה106. זוהי תרבות. חופש שנולד לתנועת צעירים בטרם היה קיבוץ זכה ל85 שנים של חברות פעילה בקיבוץ.סיפרו כי בזמן האחרון עסק בהקמת קיבוץ וירטואלי בגולן. אני לא יודע מה זה בדיוק קיבוץ וירטואלי בגולן אך הוא ידע ורתם לכך את כל סביבתו : בגילו כבר לא יכול היה לעבוד בבננות…
ישראל חופש היה מהאנשים שהאמינו כי באחרית הימים, בימי המשיח הטובים, לא נאבד את הזיכרון ונמחק את הסיפור הקשה אלא נזכור את הכל. הוא האמין כי זיכרון אינו נוסטלגיה סכרינית המתגוננת נגד עתיד שחצני. על כן משנות הששים כשהחל לעבוד כארכיונאי היה משוכנע כי העבר יכול לתת מעקה לעולים אל חיק הלא ידוע. שנוכחותו בחיי ההווה אינה משתלטת וסמכותית. שאפשר לנהל עם העבר דיאלוג פורה ועכשווי.
בימים הראשונים של קיבוצו , קיבוץ השומר הצעיר ס.ס.ס.ר , החליטו החברים להלאים את צילומיהם הפרטיים של החברים לאלבום אחד. למה שלכל אחד יהיה צילום כתינוק שוכב על פרווה ושני הוריו מציצים עליו מלמעלה? המון שנים אחרי שהאלבום הופרט ושב אל החברים קיבץ אותו שוב ישראל לארכיון הקיבוץ כשהוא אוסף ואוצר, אוסף ואוצר. חוברות מלאות מסמכים הודפסו על ידו מתוך הארכיון כשהוא בטוח בחצי כוסו המלאה של הקיבוץ.
בית הקברות של קיבוץ אפיקים, אותו בית קברות המאויים תמיד על ידי סחף הירדן שמע בלוויה מיוחדת זו דברי חכמה השזורים באהבה גדולה של חברי קיבוץ ובני משפחה. לוי חופש הבן סיפר ששנים היה האבא והוא עסוקים כל כך שלא יכלו להיות זה עם זה, להתוודע זה עם זה והנה הגיעו השנים האחרונות , עשר שנים בהם השיחה לא התרחשה תחת צל המשימות. כנראה שמי שאין לו זמן פציעות ותפוש בעשייה מוצא את זמן האיכות הכל כך דרוש לנו.

מוקי צור

מאיר יערי כרך ב'

כתיבת כרך ב' של הביוגרפיה של מאיר יערי נראה בעיני מטלה מסוכנת. בפרק זמן זה שלאחר הכרזת העצמאות ועד לסוף ימיו יש לעקוב אחרי מאיר יערי כמנהיג של תנועת נוער כשהוא מבוגר, מצולק, לוחם על מעמדו ועל כבודו המתעמעם. הימים ימי פרוזה מעיקה. שלום ומלחמה, הגנה על להקה של ציפורי נפש המצייצות באופן מוזר. מגינות על פרוייקטים יפים שלא יוצאים לפועל ועל עניינים שלא יפה לסנגר עליהם.

אביבה חלמיש החוקרת החרוצה עשתה בכרך הראשון של הביוגרפיה של מאיר יערי דיאטה נועזת. במחקרה לא ראיינה , לא הפעילה מומחי ספרות . היא עשתה מעשה היסטורי חשוב כשהורידה את האגדה על אודות מאיר יערי מהכן , אותה אגדה שנרקמה בחריצות על ידי אוהביו, אויביו , חסידיו ועל ידו. המחברת הפכה את סיפוריו לארוגים בפרוזה של מסמכים. הם רשת הביטחון האוחזת את המחקר . היא לא נתנה למחקרה לגלוש לסמלים תלושים, לפולחן אישיות או לשק חבטות . בכרך השני המשיכה באותה דרך.

לפני שנים הפגשתי את בני החלוצים של קבוצת כנרת עם בני החלוצים שהגיעו לכנרת מתימן. זה היה מפגש טעון מאד. ביקשתי מהם שיבינו את מצבי כהיסטוריון. טענתי בפניהם שאנשי העלייה השנייה ממזרח אירופה הותירו אחריהם מכתבי אהבה לרוב אך לא היו להם הרבה ילדים. חלוצים מתימן לעומתם לא כתבו מכתבי אהבה אך ילדים היו שם רבים. שאלתי עצמי למה צריך ההיסטוריון לשים לב למסמכים או לילדים ?

אינני יודע אם הטקטיקה שנקטה אביבה חלמיש במחקרה על מאיר יערי טובה לכל מחקר היסטורי אך לי נראה כי דווקא כאן המעשה נכון. למה ? כי מאיר יערי כתב את עצמו לדעת במסמכים. נאומיו טובים כשהם נכתבים. הוא רהוט במסמכיו. בעיית ההיסטוריון היא לקרוא אותם באופן ביקורתי. לא ללכת שבי אחרי קסמם. אך צריך גם להדגיש שמסמכיו של מאיר יערי לא פשוטים ואי אפשר לקבל מהם מסר חד משמעי. בדרך כלל אנו חושבים שמי שחושב מסובך יהיה לו קשה לקבל החלטות. יעקב חזן חברו של יערי לדרך דיבר וכתב יותר בפשטות ממנו. אך בין שניהם מי שקיבל את ההחלטות הקשות היה דווקא מאיר יערי.

אם לסטות מן מהמתודולוגיה של אביבה חלמיש אני יכול להעיד על פרק אחד הנוגע בדיוק לעניין זה של מסמכים ומאיר יערי:
תאיר זבולון אז חברת רמת יוחנן כתבה יחד עמי את הספר 'כאן על פני אדמה'. ספר מסמכים , צילומים וזיכרונות לקורות התנועה הקיבוצית עד 1939. בביתה ברמת יוחנן נמצא ספר הנהלת החשבונות של הקיבוץ שחבריו ייסדו את בית אלפא. חברי הקבוצה הזו כידוע פרסמו את הספר 'קהילייתנו' בעריכתו של נתן ביסטריצקי. באותם ימים שהספר פורסם יצא מאיר יערי את הקבוצה. הספר קהילייתנו לא כלל רשימות שלו למרות שהוא נזכר בחיבה. אין זה עניין פשוט למצוא דברי התפעלות למי שעזב, או אפילו גורש במרי . בספר הנהלת החשבונות של החבורה נמצאה רשימה בשמו של אחד מאיר. חשדנו כי המדובר במאיר יערי. מישהו לחש לו כי נמצאה רשימתו לקהילייתנו. הוא קרא לי לשיחה וביקש לא לפרסם.
למה? שאלתי אחרי שהעתקתי לעצמי את הרשימה כי חששתי שתיעלם.
– כתוב שם שנסעתי עם שני חברים מחפציבה כדי לגייס אדמה לחברי לקבוצה. אנשי קבוצת חפציבה שבאו עמי מתוארים ברשימתי כמי שבאו מהמערב ו'אינם מסוגלים לנהל משא ומתן עם ריבונו של עולם'. אני לא רוצה שתפרסם זאת. יחשבו שאני חוזר בתשובה. אני לא יוסף ברגר!
יוסף ברגר היה איש השומר הצעיר שהצטרף בארץ למפלגה הקומוניסטית, נקרא לעבוד בקומינטרן במוסקבה ונשלח ל'השתלמות' ארוכה לסיביר ביותר על ידי סטאלין . כששב ארצה אחרי המון שנים חבש כיפה, לימד באוניברסיטת בר – אילן והאמין בלנין… מאיר יערי מול יוסף ברגר כשהיה קומוניסט בימים ששניהם היו צעירים כשהתבגרו שוב עמדו זה מול זה מאיר יערי התנגד לחזרתו בתשובה. יערי תבע ממני את המסמך שהבאתי . שאלתי אותו היכן לשים אותו והוא ענה לי כאילו ידע על מפעלה העתידי של אביבה חלמיש.
-ליעקב חזן יש ארכיון מסודר של מסמכים. לי יש מזוודה.רק מזוודה. תשים את המסמך במזוודה. אחרי קריאת ספרה של אביבה חלמיש, התברר יחסו האדוק של מאיר יערי למסמכיו. לא 'רק מזוודה'. מסמכיו של יערי עשירים, סבוכים, לעתים מרים. בהם הוא מרגיש בבית. אך האם גם שאר המשתתפים בשיחה עמו כשותפים להנהגה, כיריבים פוליטיים קשים וכחניכים ושותפים לתנועת הנוער וההתיישבות אגרו מסמכים באותה רמה ?

בשנות המדינה היה מאיר יערי מנהיג כריזמטי שהלך ואיבד את הכריזמה שלו אך לא את הכבוד לו רחשו רוב חברי השומר הצעיר. המעטים ביקרו אותו, רבים תהו על תפקידו אך אחרים ראו בו סמל לזהותם הנתונה למתקפה של הפוליטיקה והגיל.
במחקריה של אייל כפכפי היא התקיפה אותו כשותף סודי של בן גוריון גם כשהותקף על ידו בלי סוף. אחרים תקפו אותו על שהגן על ברית המועצות כקמע חינוכית המסמלת אפשרות שהסוציאליזם יופיע אי פעם לא רק כצודק אלא גם כמנצח. הם חשבו כי אין להשתמש במיתוס של ברית המועצות כתרגיל פדגוגי אלא אם הוא אמיתי.

השנים שחלפו רק הבהירו עד כמה סיפור התנגדותה של ברית המועצות לעניין הציוני איננו תאונה מצערת כפי שנאמר לא פעם במצעי תנועות שמאל, אלא חלון של אמת לעובדה כי ליהודים אין מקום במשטר טוטאליטארי. כי הימים חולפים אך הטוטאליטאריות זקוקה ליהודים כשמן למהפכתן. מעובדת הקשר בין דמוקרטיה לקיום היהודים והיהדות מתעלמים עתה דווקא חוגים מהימין. הניסיון של מאיר יערי לבנות תשתית ציונית לצמיחתו של הסוציאליזם העברי לא הצליח לשכנע את הסובייטים ולא את הציונות הממוסדת . אבא קובנר טען כי לא יוכל לסלוח למאיר יערי ולחבריו בתנועה שהיו צריכים לחכות עד שכרושצ'וב השיכור יגלה להם מה שגילו להם מזמן חברי תנועתם שהכירו את ברית המועצות. גם הפגישה עם הנשק הסובייטי בידי מצרים וסוריה, גם הידיעות הגוברות על המשטר בברית המועצות , גם פרשת אורן לא הביאו לפרידה סופית מהרומאן למהפכה הרוסית. תהליך הפרידה התבטא שנים מסוימות באורתודוקסיה חמורה ובשנים אחרות בבנין של תרבות חינוכית מלאה סדקים ושאלות . גם בתקופה שהשומר הצעיר התמתן והחל לדבר בשם הומניזם כללי, אפילו עם פזילת מה לאקסיסטנציאליזם שגונה שנים קודם, המשיכו לדבר בכמה מן הסיסמאות הישנות. כאשר כבר היה ברור כי הפרידה הכרחית החיפוש אחרי האתוס שכבר לא קיבל גיבוי מלימודי ליסנקו, ממשפטי ראווה ופילוגים קשר את אנשי השומר הצעיר עם השמאל החדש בארצות הברית ובאירופה. ממנו למדו צעיריו את הקשר בין תרבות מתירנית יותר של מימוש עצמי אל ערכי הסוציאליזם שבדור הוריהם נחשב נזירי ומחמיר. התפילה לעתיד הפכה לתביעה לעכשיו. אין פלא שבני המפלגות שחינכו להגשים ולהתמהמה עד שיבוא הזמן, הפכו לאנשי גוש אמונים ושלום עכשיו.

השומר הצעיר כתנועה מגשימה ותובענית וכתנועה חינוכית דיאלוגית המציאה את המטבע של קולקטיביות רעיונית . הדיאלוג היה צריך לחולל הסכמה והזדהות רעיונית. ההזדהות הרעיונית היתה צריכה לתמוך בדיאלוג. מאיר יערי היה הסמל של התהליך הזה. הוא שכתב את התזיסים. הוא ביקש להיות במרכז ולא תמיד הצליח. ההיסטוריה , אם יש דבר כזה, איננה שעון שוויצרי ואף לא לוח אסטרולוגי. החזון והחיזוי לא כל כך אוהבים איש את רעהו. דווקא משום כך תנועות עם מתח פנימי ואי וודאות שקוראות יפה את הפערים ביניהן לבין הציבור הרחב יודעות להצטופף מסביב למנהיגן, גם אם הוא נתקל בהתנגדות. גם אם הוא בוחר את הרכב הייצוגי שלו בקפידה. דבורה שכנר מקיבוץ גזית שהגיעה ארצה ב1949 במכון למדריכי חוץ לארץ כתבה לחבר בגולה שלא יגלה בתנועה החינוכית בדרום אמריקה מה שהיא כבר יודעת : בניגוד למידות התנועה מאיר יערי מעשן…
ככהן הקולקטיביות הרעיונית היה מאיר יערי צריך להיות האיש שמגלה אמפטיה לחברי תנועתו. להאזין להם, לנהל דו- שיח מתמיד שמתוכו יוכל לדלות את רוח הציבור המתפשרת שתאפשר לו להיות במרכז. כל ימיו חש כי אין לבנות על סוציאליזם הבנוי על ייאוש מציונות או לציונות הבנויה על ייאוש מהומניזם . אך מטלה זו נראתה כעיני רבים כבלתי אפשרית. הוא עצמו התרחק והלך מהידברות יוצרת ופתוחה . לאט לאט נפרד מהסכמות ופשרות ופנה אל הסמכות האישית שלו. הגיל, התמורות החברתיות והפוליטיות הם ששכנעו אותו יותר ויותר כי בחברה הישראלית בכלל וגם במחנהו אבדה האפשרות לבנות קונצנזוס על בסיס של הדברות . אובדן זה התרחש לא רק במחנה שלו. תרחישים מקבילים התרחשו גם בקיבוץ המאוחד שהאמין לפני פילוגו בפלורליזם וגם במפא'י בה בן גוריון הנהיג דפוס פוליטי של גיוס תמיכה ללא הדברות. רבים מן המנהיגים חשו כי הם פועלים בחברה שלא תמיד הם מבינים את זרמי העומק שלה, שהם חיים בדיסוננס קוגניטיבי עם סביבתם , שעליהם לפעול יותר ויותר באופן סמכותי. בתנועות פוליטיות של הימין שהאמינו בשלטון כערך אלו היו תרבויות וותיקות. אך היתה ציפייה שבתנועות היורשות את דפוסי תנועת הנוער יתרחש משהו אחר. הקמת המדינה והחברה הישראלית ההמונית השפיעו על מנהיגים שצמחו ביישוב הציוני הקטן והאינטימי. הזיכרון הנצבר של החברה הישראלית הרחבה ותרבותה המתהווה לא היה יכול לדלות פתרונות שלמים מהניסיון היישובי . בחברה הריבונית דמוקרטית לא התקיימו אילוצי שמירת סוד של מחתרות הפועלות בתוך שלטון שהפך ליותר ויותר שלטון זר . הדמוקרטיה הישראלית השבירה צומחת עם הרבה קשיים ונסיגות . היא היתה צריכה לרכוש דפוסים חדשים של קשר עם הציבור הגדול של חברה דמוקרטית. המנהיגים הפעילו סמכות וגייסו תומכים לא מתוך הדברות אלא באמצעות לחץ חברתי וכלכלי ובתרגילים של יחסי ציבור.
השנים שחלפו הדגישו את שרשרת העובדות שפגעה ברעיונות של הקולקטיביות הרעיונית שתחזקה את המחנה של השומר הצעיר פנימה.
במהלך חייהם התפטרו מתפקידם הרבה מנהיגי תנועת הפועלים. ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, יצחק טבנקין, יצחק בן אהרון. 'רצינו יותר מדי, תבענו יותר מדי' התוודה יצחק בן אהרון באחת מהתפטרויותיו. מאיר יערי לא הרבה להתפטר אך הפעם שהתפטר לא ציפה שיקרה מה שקרה : קיבלו את התפטרותו. הוא היה אז איש זקן, כמעט עיוור, כועס על גופו שלא החזיק אותו כמו שכלו. התגלו בו כמה יסודות של הרבי מקוצק שהסתגר שנים ארוכות ומשם ירה את מימרותיו המושחזות.

אישיותו של מאיר יערי הכה יוצאת דופן חושפת בפנינו דילמות חריפות של הסוציולוגיה של הפוליטיקה הישראלית. ליריביו המסורתיים מימין ומשמאל קל לשמוח לאידו אולם אולי טוב נעשה אם בעקבות הביוגרפיה של מאיר יערי נשאל את עצמנו כמה שאלות על החיים החברתיים , האישיים והפוליטיים של הישראלי והיהודי בן ימינו.

אביבה חלמיש מזכירה לי בספר כי מאיר יערי ביקש ממני לכתוב עליו ביוגרפיה. סירבתי ועתה כבר אפשר לומר שלא שגיתי . בחיים לא הייתי מצליח לכתוב ביוגרפיה כגון זו שלפנינו.

מוקי צור הוא מחנך ועורך, העוסק במחקר ההיסטוריה של ישראל, במיוחד בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. נולד בירושלים ב-1938, ומאז 1956 הינו חבר קיבוץ עין גב בעברו היה מזכיר התנועה הקיבוצית. בין ספריו שראו אור: ללא כתונת פסים, התשמע קולי,אורות רחוקים, יהודה שרת גיבור תרבות, אביב מוקדם, אהבה תכסה, כרעה ברוח.
מלמד ב"בינה" באפעל ובישיבה החילונית בתל אביב.

נתחיל עם מדרכות
מאת: מוקי צור

נוהג אני לשאול את חברי דגניה מה הוא המקום שאליו נראה להם כי יוכלו להביא אורח מבחוץ ולהראות לו את הקיבוץ בתמצית. התשובות לכך מגוונות: יש המצביעים על הבניינים העתיקים בחצר העתיקה, יש על המוזיאון ויש על מחסן הבגדים או בית הילדים. יש העומדים על כך שהמקום האמיתי מבחינתם הוא השער של הקיבוץ: "לפניו אני מרגיש כי זהו שער הבית שלי".אולם תשובה אחת שבתה את לבי: לך במדרכות של הקבוצה ותרגיש את האווירה. ההליכה בין הבתים, הגינות, העצים בעלי הסיפורים. אם הרוח עוברת בין הבתים ואתה מסתובב במדרכות של דגניה, אתה יכול לחוש בקבוצה.
ביקור היסטורי במדרכות הקיבוץ מתחיל באין מדרכות. בבוץ הגדול והעמוק שליווה תקופה ארוכה את חיי המייסדים. בבוץ הזה טבעו לא מעט נעליים מהמחסן של חיותה בוסל. צריך לומר משהו על מחסן זה: נעליים חדשות לא היו לחברי דגניה. היה מחסן של נעליים משומשות אותן חילקה חיותה לחברים. בין החברים היה עובר זוג נעלי ייצוג בו השתמשו כשיצאו מחוץ לקבוצה. הנעליים המשומשות היו בידי חיותה. שמועה עקשנית טוענת כי חיותה נתנה לחברים ש"לא היו בסדר" נעליים צרות ולוחצות. החברים הבינו כי עליהם לפשפש במעשיהם; אף פעם לא אמרו להם למה קיבלו נעליים לוחצות. לי עצמי יש חשד כי חיותה חילקה לכולם נעליים לוחצות. אחרי הכול – מי בעולמנו הוא בסדר? כך או כך, סופן של הנעליים שהן טבעו בבוץ של הקבוצה. נעלמו וזהו.
יום אחד הגיע פנחס רוטנברג לביקור בדגניה. היו לו מגפי עור מצוחצחות. הן היו רגישות לבוץ אך לא טבעו בו. "הגיע הזמן לסלול מדרכות כאן," אמר. אנשי דגניה לא השיבו. כשבא לביקור שני אמר להם: "אל תהיו 'חולוצים'". חולוץ היה כינוי גנאי לחלוצים תלושים ומבולבלים שאין לסמוך עליהם. הפעם השיבו אנשי דגניה לפנחס רוטנברג: "כאן לא תל אביב", ולא השיב להם כי נסתתמו טענותיו: היה עליו לדעת שאכן דגניה אינה תל אביב. שבמקום המדרכות ימשיך הבוץ לככב.
אולם לא לעולם חוסן. בעיה היתה, שהבוץ הכפיש את חדר האוכל. הוצבו מתקנים לגירוד הבוץ, פוזרה נסורת על רצפת חדר האוכל, אך הקרב עם הבוץ לא הוכרע. רעיון סלילת המדרכות התחיל לחלחל. בתחילה הונחו אבנים והחברים דילגו מאחת לשנייה, אך לא היה מנוס, ורעיון כבישת מדרכות הבטון כבש אט אט את החברים עד שהגיע ועלה לאסיפה. פלמוני, איש בית גורדון, התנגד: "אתם מבקשים לבנות מחיצה בין הגשם מהשמיים והאדמה הטובה? זה לא מתאים לתלמידי א"ד גורדון!" למרות התנגדותו החלו לסלול.
המדרכות שנסללו היו זירה חברתית חשובה. כאן התקיימו שיחות מדרכה, בהן החליפו החברים ידיעות, או אסיפות מדרכה, בהן נפגשו חברים לקיים ביניהם "שיחה לא פורמלית" שתניב החלטה רשמית באסיפה. ילדים ראו במדרכה מגרש משחקים. צעירים גילו מדרכה שהבטון בה עדיין לא יבש, ומיהרו להטביע בה את עקבותיהם. הם חשבו כי בכך הם משתלטים על המדרכה ולא ידעו כי המדרכה גם היא מטביעה את נופה באישיותם. בקיבוץ מזרע היה מחנך אומן שהחליט לצייר עליהן ציורים לילדים. זה היה מעין פרסקו הפוך או פסיפס קדמוני.
אחרי מלחמת העצמאות היה יהושע מנוח, איש העלייה השנייה, הבנאי של דגניה ההרוסה. הקרבות הגדולים עם הצבא הסורי התרחשו בדיוק אחרי חנוכת כביש חדש, עם כל הברכות והנאומים של בריטים ערבים ויהודים לשפת הכנרת. הפלישה, הפינוי, ההרס והמשבר חייבו את החברים לעשות מאמץ כדי להחזיר לעצמם את דגניה שהכירו לפני המלחמה. עיקר פעולתו של מנוח היתה מכוונת לשיקום המדרכות. הוא השקיע בהן את כל שאיפותיו לשלמות, לדרך סלולה וברורה. הכול ראו בהן עדות לכך כי הפצע הגדול שנפער במלחמה ראוי לשיקום; חייב שיקום לדורות.
כששיקם יהושע מנוח את מדרכות דגניה הוא פירסם רשימה בעלון הקיבוץ:

החיים, כמו הים, דורשים גבולות ותחומים. יש אפוא להקדיש דאגה מרובה לתקן תקנות, לקבוע מנהגים ולהביאם לאישור הכלל. אנסה להציע שורה של מנהגים חדשים ברשות הרבים.
א. בל נעמוד במדרכות ואל נשמש מכשול לעוברים ושבים.
ב. בלכתנו במדרכות ובהיכנסנו לחדר האוכל, בכל מקום נלך בצד ימין.
ג. תוך כדי הליכה מצד ימין ופנוי דרך למתקרב נברך איש את רעהו: בוקר טוב, שלום. ערב טוב. והתשובה טוב ומבורך. שלום וברכה כל אחד לכל אחד. ונזכור – הקטנים ילמדו מהגדולים ויעשו כמותם. וגם בכך נתמיד.
ד. אין משליכים פסולת על המדרכות ולצידיהן.
ה. אין עוברים על יד משהו מושלך ברשות הרבים, בלי להרים ולהשיב לכלי המיועד.
ו. אין להקים רעש ברשות הרבים.

ההחלטה על הנימוסין וההליכות לא נתקבלה על אסיפת דגניה. דגניה היססה לגבי תקנונים. אך מדרכותיו של יהושע מנוח נסללו באופן כה מושלם עד כי נשמרו כל השנים.
/במשך השנים הצמיחו המדרכות ספסלים ( התברר שרבים ההולכים בהן לא על מנת להגיע. הם מבקשים לחוש את הקיבוץ ולא לעבור אותו. הספסלים יצרו מקום לשיטוטי נערים ולמנוחת ותיקים. לאורך השנים גם הופיעו על המדרכות מגוון כלי רכב: מתלת-אופניים, סקטים ואופניים ועד הקלנועים הנושאים גם הם את סיפורו של הקיבוץ. המכוניות נותרו מחוץ לתחום. המדרכות הקיבוציות לא נועדו למכוניות. הקיבוץ כולו בית, ומה פתאום ייכנסו מכוניות אליך הביתה? הקיבוץ לא חזה את כמות המכוניות שייכנסו אליו. גם בעידן המשק המשותף, של המכוניות הקיבוציות, נסיעה של רכב על מדרכות אינה מקובלת. הנהג מרגיש שם את הנעליים הצרות של חיותה.
לסוללי המדרכות בקיבוץ היה קשר מיוחד עם עובדי הנוי. האחרונים ידעו כי הגן, הנראה כאילו בו נשתל הקיבוץ ולמעשה נשתל על ידי הקיבוץ, עלול להיהרס בידי הליכה רומסת על הצמחים. הנויניקים חברו אפוא לסוללים. היו שני סוגים של מתכננים. היו שהאמינו כי סלילת מדרכות צריכה להישען על הצורך לארגן את הקיבוץ על פי תבנית ידועה: המדרכות יכוונו את צעדי החברים בין הגנים והבתים. לעומתם תבעה האסכולה השנייה מהמתכנן מדרכות שייענו למסלול בו כבר בחרו החברים ההולכים כדי להגיע למחוז חפצם. יש לסלול, טענו, את המדרכה במקומות בהם הדשא נרמס בידי מקצרי הדרך. הראשונים ישבו על המפה וליד שולחן השרטוט, האחרים יצאו לראות בשטח. הסוגיה של קביעת מסלול המדרכה שיקפה את השאלה העתיקה: האם לצקת דפוסים שיכוונו את צעדי האדם או לתת ליציקות לשקף את התנהגות האנשים בהכרעותיהם היומיומיות?
*
למרות העובדה כי מדרכות הקיבוץ צנועות מאוד – אף יותר מחדרי האוכל או בתי הילדים אך הן מגלות יותר מהנראה לעין. הארכיטקטורה הקיבוצית לא המציאה סגנון בנייה חדש. היא כן המציאה ארגון מחודש של השטח – זיקה בין בניינים, בין גן ובית, בין משק וחברה. כל אלה באים לידי ביטוי במדרכות של הקיבוץ, ודרך השאלות שהן מעוררות ניתן לחשוף כמה מנקודות המוצא של התכנון הקיבוצי.
לפני כן, הערה כללית: קיבוץ אינו דומה לכפרים המוכרים לנו. אין בו בתים מרוחקים קילומטרים האחד מהשני, אין הוא מאורגן בחוות גדולות שבהן הבדידות מככבת בגדול. גם אין הוא מתארגן מסביב לכביש עם תחנת דלק, מסעדות וכנסייה, פרוץ אל העולם, אין הוא מאורגן סביב תחנת רכבת, אין הוא נושא מאחוריו דרכי עיצוב נוף קדומים של ימי פיאודליזם ובמרכזו אין מבצר.
למעשה, מבחינה חיצונית, הקיבוץ דומה יותר למבנה של פרוווור עירוני. אולם בניגוד לפרוור, המנסה להתרחק ממקום החרושת והעבודה, הקיבוץ מאמין בייצור, ועל כן כולל בתוכו מערכת יצרנית כפרית ולעיתים אף תעשייה. בנוסף, בקיבוץ מתקיימות מערכות מורכבות של איזונים הנובעים מתהליכים ומשברים, הם צריכים לאפשר עמידה במשימות משותפות וגם לטפח יחסים לא פורמליים בין אנשים המכירים זה את זה שנים רבות. כיצד מבטא זאת תכנונו של הקיבוץ?
הקיבוץ ראה עצמו כבית אחד. אורגניזם מובנה הנטול היררכיה של אורגניזם. התאגדות מרצון המקימה מערכת של חוקים ללא יכולת כפייה. קהילה מאורגנת השואפת לבטל יחסים פורמליים ובירוקרטיים מדורגים. המתח האצור באמירות אלו בא לידי ביטוי חזק במיוחד לנוכח העובדה שהקיבוץ היה חברה שפעלה בתנאי מחסור. הוא בנה את האפוס שלו על הדיאלקטיקה שבין חיי מחסור לתביעה להגשמת חלום, בין צניעות נעדרת מותרות לתיקון החורג מן המציאות. מתח זה התבטא כל השנים בצורות מגוונות. חברי הקיבוץ שילמו על כך לא פעם מחיר כבד שאולי נראה היום כמיותר, ולכל אורך השנים החברים התווכחו מה מתוך היסודות האידיאולוגיים שהקיבוץ התווה לעצמו חיוני ומה אפשרי לביצוע. באמירה הברנרית הקלאסית "הכרחי, צריך, אך בלתי אפשרי" התגלמה המצוקה והשמחה גם יחד. כל פריצת נתונים נראתה כניצחון, כל היתקלות במגבלות הנתונים נראתה כמפלה ניצחת. אולי כאן מצוי המפתח לקלות הבלתי רגילה של הביקורת על הקיבוץ ולהתפעמות המלווה רבים מפרקי חייו.
הארכיטקטורה הקיבוצית איננה ניסיון לעצב בית או גן אלא לעצב מכלול. על בניין הקיבוץ היה ויכוח גדול בו שותפו שלושה גורמים שלא היו תמיד פעלו מתוך עמדה משותפת: היזמים, המתכננים וחברי הקיבוץ. היזמים הלאומיים או הפילנתרופים, שיזמו את ההתיישבות, קנו את האדמות או השתתפו ברכישתן, ליוו מבחינה משפטית את המקומות ונתנו את ההון ההתחלתי כדי לבנות על האדמה משק יצרני ובינוי למחייה. המתכננים כללו מצד אחד את האדריכלים, שהיו צריכים לתכנן את היישוב, את המבנים, את הפיזור שלהם בשטח ואת הגן שיצמח בסביבה, ואת חברי הקיבוץ בעלי החזון והשיגרה, מקימי הקהילה והמשק, אלו שעליהם הוטל להחזיר את החוב ולעבד את הגן. השותפות בין שלושה גורמים אלה לא היתה עניין פשוט, גם בגלל אופיים השונה וגם מתוך הבעייתיות המובנית האופפת את קשריהם.
היזמים, הגורמים המיישבים, נחלקו לשניים – חלקם היו בעלי מודעות פוליטית, וראו עצמם כנציגים של עם בדרך למדינתו, וחלקם הסתתרו מאחרי קביעה ברורה כי אין הם פועלים אלא ממניעים פילנתרופיים א-פוליטיים. שתי הגישות היו "שרוטות נסיון" הגורמים הציונים, שדיברו על מפעל בדרך, על יצירת חברה דמוקרטית לאומית, היו דלים באמצעים, נטולי כוח כפייה ושסועים בחילוקי דעות פנימיים. הם היו צריכים לנווט בתנאי אקלים היסטוריים בלתי אפשריים. הגופים הפילנתרופיים, גם הם לא פעלו בחלל פוליטי ריק. הם היו אמנם בעלי נאמנות לאינטרסים שלא היו קשורים למפעל עצמו אלא למקור הכנסתם, אך גם הם הקימו היררכיות פקידותיות ביצועיות שניהלו משא ומתן שלמרות הצהרותיהם היה עמוס פוליטיקה.
המתיישבים, מצידם, רקמו חלומות חברתיים. הם היו מחפשי דרך שהלכו לקראת הלא ידוע להם מראש. לא כל מייסדי הקיבוץ האמינו כי המבנה של הקיבוץ ותכנונו הפיסי יביאו להטבעת הרעיונות והאידיאולוגיות העומדים מאחוריו על האנשים המתגוררים בו. . אולם מול הגורמים הפילנטרופיים הם הציגו חזית אחידה של אמונה בדרך. אולם הגופים הממנים כציונים או כיהודים הרגישו צורך לגאול את הצעירים מהקיצוניות של חלומם.לתרום לחברה הקיבוצית כהורים מודאגים תרופות תכנוניות . לכל גורם התיישבותי אחר בארץ, חלק ניכר מהאדריכלים ביקשו לממש את חלום המתיישבים הצעירים. הם האמינו כי הם תורמים לחידוש החברה. בארץ. הם היו מוכנים לקיים דו שיח אמיתי עם המתיישבים.
. הם הבינו כי הדיאלוג עם המתיישבים אינו עול הנכפה בכוח אלא מחויבות הנובעת מרעיון כללי, המחייב את כולם: בניית חברה ומשק מתקדמים, היכולים לקלוט המונים שמתגבשים לא רק במצוקתם, המונים שביכולתם להפוך את המצוקה למכשיר הפורץ דרך במה שנראה כגורל ללא מוצא. תרמה לדיאלוג הזה אמונת המתיישבים כי הם חיל חלוץ לרעיון של חידוש החברה היהודית וכי אין הם נופלים בערכם ובמעשיהם מהעומדים בראש הגופים הציוניים או הפילנתרופיים. הם היו משוכנעים כי הדיאלוג בין המוסדות, האדריכלים לבין המתיישבים הוא דיאלוג בין שווים. למרות ההזדהות עם חברי הקיבוץ האדריכלים שאלו: כיצד ניתן לנהל דיאלוג מקצועי עם האיש בשטח, זה שאין לו ידע אדריכלי, ולקיימו על בסיס שוויוני? אך הם גילו בין החברים המייסדים נמצאו אנשים בעלי ידע תרבותי-חברתי עמוק, מה שהפך את הדיאלוג לפורה ורב שנים.
מבין הפילנטרופים והמתיישבים ראו עצמם הארכיטקטים והממסדים מחויבים כלפי החלוצים דווקא, גם בגלל העובדה המרה כי לא פעם לא יכלו לעמוד בהבטחות שנתנו להם. גם משום יצרו עבורם מצבים בלתי אפשריים. למעשה, האדריכלים נלחמו את מלחמת הרעיון הקיבוצי לא פחות מחברי הקיבוץ, וכחלק מעבודתם המשותפת היו משמיעים באוזני החברים בשורות חדשות לגבי הרעיון הקיבוצי. לעתים קרובות נולדו כתוצאה מחזונם של הארכיטקטים רעיונות משונים, לעיתים קרובות עוד יותר התברר כי התוכנית נהדרת אך בלתי אפשרית לביצוע ונעדרת אמצעים.
הדיאלוג בין שלושת הגורמים היה קשה, ובכל זאת אפשרי. אחד המנופים שאיפשרו אותו היו הבנאים שבין חברי הקבוצות, אנשי הבניין, אלה שהכירו היטב את התהליך של בניית בית והבינו את האפשרויות העומדות בפניהם, היו אלה שתיווכו בין הארכיטקטים ובין חברי הקבוצה. בנוסף, תוך כדי העבודה עם המתיישבים, הפנימו הארכיטקטים היטב כמה מהתכנים הרעיוניים שליוו את החלוצים: ההקשבה לטבע –הזכות להיצמד לרעיון המבקר את החברה, , המחויבות הדמוקרטית להאזנה הדדית, ולאורם ניהלו את הדיאלוג עם חברי הקבוצות.-
האדריכל פרדי כהנא מתהלך כבר שנים עם הטענה שתכנון הקיבוץ הוא אלטרנטיבה חשובה לעיר במסגרת התכנון העירוני. הוא טוען שהתכנון הקיבוצי התמודד גם עם שאלות הרלוונטיות לתכנון עיר: שיווי המשקל שהוא מבקש להשיג, החיפוש אחרי שילוב בין טבע ומודרניות/ובנייה. היחס המודע שלו לבעייתיות שבין היחיד לכלל, בין הגן לבניין, בין המסורת לחידוש, בין תרבות היחד ויצירתו של היחיד. הוא טוען כי כל אלה יכולים לשמש דגם לחידוש הדיון על החברה הדמוקרטית הבונה את ביתה בעולם. מה נוכל אפוא ללמוד מן המדרכות? מה הם העקרונות הראשוניים אותם הן עוזרות לנסח, באיזה אופן הן מעידות על המתחים והדיאלקטיקה שליוו את הקמת הקיבוץ ועל השינויים שהתחוללו מאז בקיבוץ, ובבניין הארץ והחברה באופן כללי?
הרבה שנים נקראו ועדות התכנון של הקיבוץ "ועדות מחנה". השם התקבל גם כהד למחנות הקיץ של תנועות הנוער וגם כפזילה לרעיונות משימתיים-צבאיים. "מחנה" הוא שם רזה – לא מושבה ולא מושב המרמזים על קבע. מחנה מאופיין במינימליזם צרכני, המכוון על ידי המשימה. הרבה שנים של חיים באוהל ובצריף רק חיזקו את השם "ועדת מחנה". הוא התקיים זמן רב אחרי שנעלמו האוהלים והצריפים, החומה והמגדל,גם אחרי שקמו השכונות וחדרי האוכל, מחסן הבגדים ובתי הילדים. המדרכות בקיבוץ סימנו את המעבר מן המחנה אל הבית. הן ביטאו את הרצון לתכנן את הקיבוץ כחברה ולא כגדוד, כבית ולא כמחנה. הן ליוו את תוכניות העל ששורטטו לקיבוץ. תוכניות אלו השתנו דרמטית, אך המדרכות נותרו בשלהן,. המדרכות קשרו בניינים וגנים. במקביל להן הונחו צינורות ביוב ומים. אחד הדברים המעניינים בתכנון הקיבוצי היתה העובדה כי לעתים קרובות הוחלף האוהל בצריף והצריף בבית, אך לא הוחלף מסלול המדרכה ולא קו הביוב שהונח במקביל לה. הקיבוץ האמין בתבנית קבועה, שבתוכה צריך לצמוח השינוי, בתוכה תיווצר ההתפתחות. המדרכות נותרו תבנית השיתוף.
המדרכות ביקשו תמיד ליצור חברה הקשורה בגניה אל הנוף ובפעילותה אל העבודה, חברה הבונה את משפחותיה בזיקה לשותפות ואת השותפות כאחריות שלה ליחידיה. הן שימשו כעורקי קשר בין אנשים המניחים כי לא רק שכנות קושרת ביניהם, אלא ברית רעיונית והוויה של רכילות, משימה יצרנית ועול צרכני, תרבות וחינוך. יוצרי הקיבוץ האמינו כי הם יוצרים יחד המחייב שכנות, ולא שכנות האונסת ליחד. כובד האחריות החברתית שלקחו על עצמם מייסדי הקיבוץ יצר לדעתם לא רק צורך בשכנות אלא גם זיקה למה שקורה מעבר לשער. הקיבוץ לפי תפישתם לא היה רק הוויה פנימית אלא מטאפורה ביקורתית ויוצרת לחברה שמסביב
לאורך המדרכות בקיבוץ ניתן להבחין בריתמוס של בנייה ובריתמוס של הליכה. המדרכות ביקשו לשרטט מרחקים וקשר בין האנשים כדי להימנע מהצטופפות של המון ומהתבצרות של בודדים. כוחו של ה"המון" והרומנטיקה של ה"בודד" מתקשרות בתודעתנו עם ארגון חברתי היררכי וקשוח או עם כריזמה משתלטת. הקיבוץ ביקש להיפטר משניהם. הוא ביקש לייסד חברה שאינה מנוהלת באמצעות אי השוויון בין חבריה. לפי אמרתו של מרטין בובר, הקיבוץ ביקש לחיות "מעבר לאגואיזם ומעבר לקולקטיביזם". תכנון המדרכות שיקף את רצונו של הקיבוץ להימנע הן ממבצרי צריכה פרטיים הנעולים באבטחה והן משכונות צפופות ועניות הפרוצות לכל רוח. שתי צורות נפוצות אלו של החברה האורבנית מתקיימות בדרך כלל אלו בצד אלו, ומזינות את הפנטזיות הצומחות גם כאן וגם שם. הקיבוץ סירב לשתיהן.
הסופר יעקב רבינוביץ' ביקש לראות בדגניה "קרבת נפש ורווח בין האנשים", כלומר זרימה, מרווחים, שטח פתוח, מקצב, קשרים. המדרכות בקיבוץ היו מעין סקיצות לתפילה, ביטוי לכמיהה לאיזון שכזה. יותר משהן השיגו את מטרתן הן שירטטו את הבעייתיות, את האתגר שבניסיון להשיגה. מאה השנים שעברו מאז ייסודו של הקיבוץ אינן מאשרות ואינן שוללות את הצלחתן של המדרכות. מאה השנים האחרונות עונות בשלילה רק על היומרה כי עצם התכנון יכול להביא פתרון. סוללי המדרכות בקיבוץ שגו לחשוב כי יציקת הבטון שלהן תכוון דורות שיבואו אחריהם, ושהעקבות שילדיהם יטביעו במדרכה יובילו אותם למימוש החזון של סולליה. ואולי שיעור זה, של צניעות ומוכנות להודות בטעות ( הוא השיעור החשוב ביותר שמדרכות הקיבוצים מלמדות אותנו.
*
החזון הקיבוצי עדיין לא תם. אמנם האופי הדמוקרטי של הקיבוץ הוא סרבני, ושאלות של אתמול נראות היום זרות ומוזרות. אולם הקיבוץ, הרגיש לתמורות ההיסטוריה, מגלה בכל פעם יבשות חדשות וחי לא רק עם שורשים אלא גם עם אנטנות גבוהות. החלוץ בנציון ישראלי שאל בשנות הארבעים: "למצוקה יכולנו. האם נוכל לרווחה?". הרווחה אז היתה דחוקה, אך הוא ראה כבר אז את הבעיה שהסתמנה. לא ניתן להסתמך על השורשים העמוקים ולא על האנטנות הגבוהות ואפילו לא על מדרכות הבטון כדי לחזות את עתידו של החזון הקיבוצי. חבר הקיבוץ הוא עדיין אדם המחפש שורשים, המרים את האנטנה לגובה, מתכנן ובונה בתים וסולל מדרכות. חברים.
הפסקה הזאת כאילו לא שייכת, היא פותחת דיון אחר, ולכן הפרדתי אותה והוספתי את הפתיח. אם תרצה אפשר לדבר על זה בטלפון ולהחליט מה לעשות עם הסיום.

אמא תראי איך אני מציירת מלכה האס צילה גביש

…ואלוהים מתבונן
בציורי ילדים
לכשיסיים
יחלק לכל ילד
דפי עבודתו
כנהוג בגן הילדים
עת האמהות באות
לאסוף אותם בשער
בסוף היום

בואי אחות דבורה כץ

זכה החינוך וזכה הקיבוץ למלכה האס. עשרות שנים היא נמצאת עם ילדים ומטפלות. מלמדת ומתבוננת, אוספת ומקטלגת, לומדת והוגה. למרות שעוסקת באמנות, בפסיכולוגיה, היא רואה עצמה כמחנכת. כמטפלת, כגננת. אין זו ענווה אלא מודעות עמוקה כי המדע, האמנות צריכים לשרת את המגע הבין – אנושי וכי עמדתו של המחנך קרובה לילד יותר מאשר עמדתו של הפסיכולוג והאמן כי המטפלת והגננת נפגשות עם הילדים שעות רבות וקוראות אותם במצבים שאינם ממוקדים בתכני חינוך והעברה בין דורית.
המטפלות בתנועה הקיבוצית היו מהרבה בחינות חלוצות של אמת. הן פגשו ילדים בכל המצבים, זכו לתצפיות לאינסוף , התלבטו ונחשפו לעולמם של הילדים ומשפחתם. אלא שבמצב הטיפול בילדים בכלל היה פרדוקס: הקיבוץ הופיע בזמן של רעידות אדמה קשות במשפחה , במסורת גידול הילדים, בקרב הגדול על בריאות הילד. מצב זה שכלל ביקורת היגיינית על מסורת גידול הילדים, כניסת הגלולה למניעת הריון ותכנון המשפחה, שינויים בתפישת מקומה של הילדות בצד מלחמות ההורסות את המרקם החברתי. משבר ההגירה ומפגש מסורות רבות של גידול ילדים, השינויים בפסיכולוגיה וברפואה ערערו והטילו ספקות באינטימיות של היחסים בין הורים וילדים וביכולת המחנכים .לחנך.
חלק מהכאבים החריפים הללו מורגשים עד עצם היום הזה. מי לא זוכר את הקרע בין הרופא הקובע מה טוב לילד לבין תחושת ההורה? מי לא נפגע מהצורך לקבל את מרות אנשי המקצוע על פני האינסטינקט הרגש או המסורת המשפחתית ?
הדור הראשון של המטפלות חי את המתח הזה בגדול. הוא ראה עצמו כסוכן של הרשויות המדעיות לגידול הנכון של הילדים וקיבל את מרותן. הפסיכולוג והרופא כיוונו את מבטו, החברה המהפכנית שאלה אותו שאלות. הורים ומטפלות לא תמיד סמכו על עצמם ועל כן לעתים עשו דברים מתוך מסגרת שהבטיחה להם שהם בסדר. אוכלים שמן דגים כל יום וגדלים . מקבלים יחד שעלת וישנים על מזרונים קשים לחישול האופי. יודעים מתי להניק ומתי לחסן.
הרבה מן התצפיות של המטפלות , ניסיונן הספונטאני, המסורת שנבעה מן המפגש המתמיד עם ילדים כיחידים וכקבוצות הודחק מפני דברי המומחים ורגישות ההורים הצעירים.
מלכה האס היא אחת הדוגמאות המיוחדות לאישה שהחליטה לחיות גם את ניסיונה כמטפלת אך גם להיות המומחית המנחה. גם להיות אמא וגם לדעת לקרוא את המדע וביקורתו. לראות עצמה כמחנכת הממוקדת בדיאלוג בין הבוגר לילד . היא למדה ולימדה את עצמה, חקרה אך תמיד עמדה על יד האובניים של הניסיון שלה כמטפלת. המפגש עם הילד והמחנך הוא היה לה למקור הידע והמדעים היו למלווים נאמנים המקבלים את מרותו של העיקר : המעשה החינוכי.
רוחה הולידה שתי יצירות חצר הגרוטאות והמעקב אחרי ציורי הילדים. היא הפגישה את הגרוטאות שאיבדו את תפקידן והיו לשדה המראה לדמיון, למשחק, להענקת מימד הזמן המצטבר. מצד שני היא עמדה מול הילד והדף החלק בפניו עומד הילד ומטביע בו את יצר יצירתו, את צמיחתו הספונטאנית לעולם הפוגשת את הרבים בדרכם המקבילה.
בספר היפהפה שפרסמה יחד עם תלמידתה שהיתה למורה צילה גביש היא מביאה בפנינו את פירות יצירתה. בולי הציורים המוצגים בפנינו הם חלק זעיר מהאוסף הענק של שש מאות אלף ציורי ילדים שאספה יחד עם תלמידותיה עשרות בשנים. בספר מובאת נבחרת יפהפייה המסודרת בספר בלווית הערות חינוכיות העוקבות וממריצות את הילד להאמין בכישוריו האמנותיים הצומחים ומעשירים את אישיותו. הספר עוקב אחרי תהליך צמיחת היצירתיות הילדית , האוניברסאלית והמיוחדת , המאפיינת כל דור ודור של ילדים והמיוחדת לכל ילד .
הדף הלבן החלק ארגז החול, גן הגרוטאות הם הגשר והסולם לילד שהעניקה לנו מלכה האס . אלו חלונות לנפש להם אנו צמאים גם בחיינו הבוגרים.
מלכה האס והשלשלת הענקית של תלמידותיה העניקו תרומה חשובה של הקיבוץ לשירת השחקי שחקי לה צמאה נפש האדם באשר הוא.

על פנאי עבודה ולימוד

מן הספרים למדתי משהו על אודות הדמוקרטיה היוונית. אחת המורות החשובות לעניין זה היתה חנה ארנדט הידועה אצלנו כמי שכתבה על משפט אייכמן ספר בוטה לזמנו ומעורר שאלות גדולות. היא מספרת בספריה על כך שהדמוקרטיה ביוון היתה מותנית בפנאי מעבודה. איכר לא היה יכול להיות אזרח מרוב עייפות, גם לא פסל ,לא כן הרועה והצייר. להם היה זמן שבו היו יכולים להשתחרר מעייפות העבודה ולהקדיש אותו למחשבה ולהחלטה ציבורית.

זוהי התשתית לתפישה הדיאלקטית החברתית מאריסטו וצאצאיו שהיתה מוכנה לחלק את העולם בין יוונים לברברים שלא יכולים להשתתף בשיחה הפוליטית כי אינם יודעים יוונית בין עבדים שתפקידם לשרת לבין האזרחים שצריכים להפעיל את החברה. התפישות הללו מכירות בריבוי האנושי אך מדרגות אותו על פי קנה מידה מסוים המשרת את בעלי הכוח.

תפישות אלו הבהירו לי במשהו עניין שלא היה ברור לי כל כך והוא תפקיד הלימוד, השבת והחג. כולם יוצרים את הפנאי לחשיבה מוסרית חברתית. כל אחד יכול לכבוש את הזמן כי הריבוי האנושי אינו היררכי. התיאולוגיה היהודית איפשרה אותו בכך שיצרה אל אוניברסאלי. אני מודע לכך כי אין כאן תיאור של החברה היהודית כפי שהיתה, וגם לא תיאור מדויק של חוקיה והתפתחות ההלכה . אך מאחרי התופעות ההיסטוריות יש גם ציפיות היסטוריות שמכוונות פעילות, מטילות מהומה גדולה במציאות, יוצרות מתחים עזים.

פינוי הזמן לאדם ולאדמה מעמיד את בני האדם בפני אתגר האחריות. הזמן איננו רק זמן אקסיסטנציאלי המדגיש את בדידותו ופגיעותו של האדם אלא הוא מעצב אקוסטיקה של מחוות דיבורים ופעולות מתחלפות של מתן, של פעולה למען אנשים, חלומות. הוא יוצר כלכלה שאינה מוגדרת על פי רווחים אלא על פי יכולת לממש את מה ש שחורג מן האינטרס הצר וכולל את העניין בזולת . את הציפייה לדיאלוג סימטרי ודיאלוג א סימטרי. דיאלוג המצפה לקשר אנושי המוחק מרחקים ומצפה להתגלות של אני אתה בנוסח בובריאני וקשר ואחריות לכל פנים אנושיות הנובע מתוך מודעות לצדק המוסרי המהווה תשתית למחויבות למי שלא ידוע, למי שאינו מצפה להתכה בין אישית אלא מבקש לתרום לצדק העומד מאחרי הציפייה שהאל הוא בר שיח ושהקשר עמו אינו רק קשר לשוני אלא קשר המצפה למענה . קשר הנשען על מצע של מחויבות האל והאדם לשחרור מהעול הקיומי על ידי יצירה, על ידי המחויבות ההדדית. ובשנים האחרונות רואה את הזירה הפוליטית והכלכלית כזירה אמיתית שהיחסים הללו צריכים בו להתממש.

הפנאי ללימוד ההלכתי איננו פנאי של התקפלות ובריחה מחיי היום יום. איננו טיפוס במדרגות הניתוק מאחריות לקהל, למשפחה, לעם היהודי, למשפחת העמים, לאנושות, לטבע. האמונה כי כל אלו מצויים באותה תערובת שבין חוקים , מקרים, סיפורים, תפילות הזדמנות למעשי חסד מתקן,, תגובות לאירועים היסטוריים מטלטלים ולמחזור הזמנים והקיום, היא התשתית גם ללימוד וגם להכרעה המוסרית והחברתית.

בימי הבית כאשר שלטו כהנים ומלכים, איכרים נאחזו באדמה וממסד פוליטי היררכי ופולחני עבודה זרה נמהלו בניסיון לכתוב ולבקר. מבנה החברה יצר את הקוטב השני לה. המציאות המגוונת עוררה תגובה משוחררת וכבולה לקול העליון הנבואה והחברה הארץ ישראלית על ממסדיה וחולייה היו שני צדדים של אותו מטבע. המלך ידע טוב מאד מי ניצב בפניו. לו היתה זכות התוכחה, זכות הייצוג של הנורמות העקרוניות שצריכות לנווט.
דבר זה בולט בהשוואה לאיש שהניחה מותר לו להגיד הכל למלכים
באירופה : הליצן. הליצן היה האיש המשוחרר ביותר לדבר אל המלך כי הוא היה גם המרגל של המלך וגם המתווך היודע את מה שהסתירה השררה מעיני המלך. אך חשוב להבין כי הוא היה יכול להצחיק את המלך עד נקודה מסויימת. הוא דיבר בלשון חתרנית. הוא כבש את קהלו בדרכים לא מקובלות. לא בשפה הגבוהה. הנביא מתח את השפה למעלה. כאילו היה משוחרר כי היה אזרח של מדינה המצויה בקומה אחרת. אך הכל ידעו כי שתי הקומות הללו קשורות זו בזו. מאזינות זו לזו. מי שדיבר בלשון הריאל-פוליטיקה ידע והכיר בנביא. מי שמציג את הנביא כאופוזיציה פרלמנטארית המבקשת לשלוט במקום השליט השוגה טועה בתפישת הנביא. זמנו הוא זמן שונה מזמן השררה. הוא אינו מתעלם ממנה ומבין שבה מצויה זירת פעולתו למרות שאין הוא מבקש מנהיגות בתוקף השראתו, מעורבותו, ההתגלות לה זכה.

מי שביקש שלעם היהודי יהיה מעמד נבואי בין העמים היתה האמנציפציה. זו שביקשה להפוך דף בהיסטוריה היהודית ( שלא כמו האורטודוקסיה שטענה שכל הפיכת דף היא סגירת הספר) ולוותר סופית על רעיון השיבה לארץ, לריבונות, לכלכלה לפוליטיקה במימדים יהודיים. ניסיון היהודים בגולה לדעתם יכול לפענח משהו בהיסטוריה היהודית. על היהודים להפוך לליצני החצר המתהווה. סופרים, פסיכולוגים, אנשי אמנות . מעמדם יהיה מעמד של ליצנים ולא של נביאים. מותר להם ואולי זה תפקידם להשתמש בניסיונם המתגלגל לא כדרך לשליטה אלא כדרך להתמודד עם תופעות בדרך של חשיפה, הוקעה, הצבת סימני שאלה ברורים. אין ביניהם לבין השליטים קשר של נביא למלכו. אין הם יכולים לייחס סמכות למסורת שירשו כדי להמיר דתם של מי שהחליטו לחיות עמו חיי תרבות ורוח. הם היו מוכנים לשלם מחיר יקר כדי להשתלב אך לא במעמד של נבואה ומופת.

המהפכה הדמוקרטית בקרב האומות היתה ביטוי דרמטי לשינוי שיסודותיו ניתנים לחשיפה במקורות היהודיים. אך גם במאמץ של היהודי האותנטי להסביר עצמו במושגי החברה בה הוא חי ומושפע באותו מאמץ לתת צידוק של מתבוללים להחלטתו להישאר במחנה. באותה הכרעה פונדמנטאליסטית לחקות את הסביבה דרך התעלמות , הסתגרות, פיתוח פחדי פגישה. הפסיכולוג בטלהיים מספר שלימד ילד לקרוא אחרי שהתברר כי הילד כועס ביותר על אמא שלו. הפסיכולוג ביקש ממנו למחוק מהטקסט שנתן לו לקריאה רק למחוק את המלה אמא. הילד שמחק ומחק ומחק למד לקרוא…אלו ואלו היו דרכים לתגובה מודרנית של יהודים למצבם.

מי שירש את תפקידו של הנביא הוא החלוץ. זוהי ירושה מאד מורכבת. החלוץ לא קיבל את סמכותו מהתגלות אך הוא הי בחייו לראוי. הדוגמה האישית שלו . האתוס שלו והסיפור של חייו העניק לו נקודת תצפית ומעורבות מיוחדת. הוא שבר את התפישה ההיררכית. ביקש מעורבות על ידי חייו בפרוייקט שלא נועד לו לעצמו אל למפעל. הוא היה בונה המקום בו תצטרך להתגלות החברה החדשה. זו המתמודדת עם התשתית לה זקוקים כדי ליצור חברה בה יישברו המדרגים הישנים. בה הפנאי המעניק את החובה למעורבות . החלוץ כפועל , כחקלאי העובד לא למען פרנסתו בלבד אלא למען המפעל הגדול יותר. הוא נושא על כתפיו כלכלה שאינה קיימת עדיין. המפעל נבחן ביכולת שלו לחייב לצדק מצד אחד ולהיות תשתית למי שעוד לא הגיע. למי שזקוק לבית למי שראוי להשתתף בהכרעות המשותפות למי שמיועד להיחשף לתוכחה, להיענות למסקנותיה.

מגוונים היו החלוצים באופיים באמונותיהם ודעותיהם, בענפים בהם עבדו ובמצוקה אותה חיו. החלוצים הקלאסיים שבאו כיחידים, כקבוצות, הקימו יישובים, חינכו חלוצים שיבואו בעקבותיהם התייצבו בפני מקבלי ההחלטיות כאזרחים, כמי שעומד בחזית וזכאי לקבל גיבוי. כמי שחופשי להוכיח ואינו זוכה לזכויות מיוחדות בשל כך. אין לו מיקום כלשהו בהיררכיה הציונית.

היו חלוצים שהפכו לאנשים מקבלי הכרעות, לאנשי מדיניות וניהול, למעצבי דעת קהל, לאנשי הגות ואמנים. מקור סמכותם היה החלוץ . אמנם ברגע שקיבלו את תפקידם והתמידו בקשריהם החברתיים זכו להיות מנהיגים אך אז היו לדוברי חלוצים ולא הוכרו כחלוצים ממש. היחס אליהם מצד החלוצים היה דו ערכי. מצד אחד האמינו כי בתוקף דבריהם הרבים והיותם מחוברים עם הממסד הם תורמים הרבה אך מצד שני סמכותם ירדה. אלו היו 'האנשים שלנו שבחוץ' ידועים יותר, תורמים להוויתנו אך לא ממש חלק מהמרקם הפנימי המתפלל במעשיו.