הימים חולפים המנגינות נשארות. כל יום עצמאות ועוד לפני שהיה יום העצמאות היו המיתרים מלווים את האביב, את שמחת הימים. כדי לזכור ולהתעלות היתה המוסיקה פוקדת את עין גב מפסטיבל לפסטיבל. זה הרך הנולד מלאו לו שבעים ולו אנו מקדישים את חגיגת העצמאות השנה.

אחד הקונצרטים הראשונים בעין גב היה קונצרט של כנר מעריץ חלוצים. הקונצרט התקיים במחסן פח מגולוון גדול שהיה מיועד לאפסן גרעינים. כל החברים הגיעו לקונצרט עם חולצת שבת והכנר לבש בגד שחור ארוך וענד פרפר. המקום היה לוהט לא מגובה המוסיקה אלא מלהט הפח . החלוצים היו רגילים לחום. לא כן הכנר. כאשר החל לנגן הכנר התעלף. מאז לא נערכו קונצרטים במחסני פח מגולוון.

בין מייסדי התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית היו נגנים יהודים שגורשו מגרמניה. גם רבים ממייסדי עין גב היו מגרמניה ואוהדי מוסיקה. בתזמורת הפילהרמונית נגנו עשרות רבות של מקצוענים. בקיבוץ ניגנו מעט חובבים. אלה שרו במקהלות האופרה ואלו במקהלת הפועלים. אך המנגנים התל אביבים חשו כי עליהם לנגן בקיבוץ הצעיר. איך מגיעים לעין גב? רק דרך הים כי כביש לא היה. ה'נמל' של עין גב היה בעצם מעגן קטן שלא עמד מול הרוח. את הצעדים האחרונים בים לעבר החומה והמגדל עשו הנגנים על גב החברים שנשאו אותם על הכתפיים. את הכינורות והצ'לים לקחו החברים על הראש כשהם הולכים במים . הקהל היה מסור והתזמורת נלהבת . הלילה התארך שהרי הנגנים לא יכלו לנסוע לשום מקום. קונצרט המרתון נמשך עד הבוקר.

יעקב שטינברגר היה אוהד מושבע שלך מוסיקה במינכן , עיר שהיתה מוסיקלית ביותר. לפני עלייתו ארצה הודיעו לו : אם אתה עולה ארצה אל תצפה למוסיקה, לקונצרטים. בדרך חטף שיתוק ילדים וחבריו אמרו לו כי לא יוכל להצטרף לקיבוץ עד שיתאושש ממחלתו. יום אחד יצא מבית קרוביו ושמע מוסיקה קלאסית. הוא מאד הופתע וגילה כי אנשי התזמורת הפילהרמונית עורכים חזרות שם . הוא מאד התלהב אך חבריו אמרו לו כי הוא צריך לשוב לקיבוץ ולשכוח מהמוסיקה.
בתיה צנר היתה פסנתרנית מחוננת באסטוניה. אמרו לה אם את רוצה להיות חלוצה תשכחי מהפסנתר. היא עלתה ארצה נחושה להיות פועלת. אלא שעולה שעלתה מגרמניה עם שני פסנתרי כנף הבינה שאם היא רוצה שיהיה לה מקום בדירה התל אביבית הקטנה עליה להיפרד מאחד הפסנתרים. היא נתנה את אחד הפסנתרים מתנה למייסדי עין גב. בתיה נגנה בו בהתלהבות. יעקב העריץ את מנגינתה והתאהב בה. הם הקימו משפחה. יעקב היה למנהל האגדי של הפסטיבל שנים רבות. באותו זמן לא היה מספיק מקום דיור לחברים על כן הוחלט שבכל חדר משפחה יהיה גם רווק שנקרא פרימוס או השלישי בחדר. זו היתה צרה צרורה. בתיה ויעקב חיו עם הפסנתר כנף בחדרם הקטן. המיטה והפסנתר היו גדולים מדי והזוג הצעיר גר חודשים יחד עם הפסנתר כשדלת חדרם פתוחה לרווחה.

לפני שבעים שנה חברים ואורחים באו בסודי סודות לעין גב לשמוע כנר ופסנתרן. זה היה ראשית הפסטיבל. הימים עמדו בסימן הידיעות המרות שהגיעו מהשואה. חברים לא ידעו היכן משפחותיהם והדאגה היתה עמוקה. המוסיקה היתה קינה ותפילה. בקשה על רוח האדם.אז לא ידעו כי באותם לילות ממש בהם התקיים פסטיבל המוסיקה הראשון והחשאי בעין גב החל מרד גיטו ורשה.

את התכנית לבנות אולם מוסיקה לפסטיבל עין גב הביא בשנות החמישים המוקדמות המנצח סוטוקובסקי. הוא קיים פסטיבל מוסיקה ידוע בטנגלווד ליד בוסטון. התכניות של האולם העין גבי הובאו משם . לא רבים יודעים שיש לאולם שלנו אח תאום רחוק בארצות הברית . יחד עם המנצח הגדול הגיע גם השחקן הנודע דני קיי שהצחיק את כל ישראל הצעירה של אותם הימים. אלא שפסטיבל עין גב היה פסטיבל של עניים. שנה בנו לאולם רק במה וחיכו לשאר. חמשת אלפים ארגזים של תנובה הובאו מטבריה והם הונחו על המדרון כדי שהקהל יוכל לקבל השראה. אחר כך נבנה לאולם גג. כשהחלו לבנות את הגג היה בפסטיבל גשם סוחף . המים חדרו מטיוטת הגג. רקדן הודי רקד על הבמה החדשה במסירות נפש. הקהל עמד רק בפרוזדורים המקורים . המים ירדו על הכיסאות . בשורה הראשונה ישבו חמש נזירות שהיו היחידות שהגיעו עם מטריות להופעה.

בשנת 1962 נפלו פגזים רבים על עין גב. התזמורת הפילהרמונית הגיעה על כל כנריה, מחצצריה ומתופפיה לנגן בעין גב. כיד המארחים העין גבים התזמורת התקבלה בברכה לאכול ארוחת ערב עם מצות בבית הילדים – הוא הבית הכולל. הנגנים חששו קצת להגיע לבית הילדים בלילה. המצות והאוכל הצנוע על השולחנות הנמוכים של הילדים לא היו חידוש מיוחד . הנגנים כעסו על החושך, על הפחד ועל כך שהושיבו אותם על כסאות ילדים .

באותו ערב היתה צריכה לשיר זמרת ספרדית ידועה מאד. חברי הקיבוץ מארגני הארוחה הקרבית שנעלבו קצת מהביקורת שספגו מהנגנים מארגני הארוחה סיפרו לזמרת כי הם לא מצליחים לפייס את הנגנים. ויקטוריה דה לוס אנחלס לקחה אותם לשיחה סוערת. 'חברי הקיבוץ היו כאן תחת הפגזות ואתם רוצים רסטורנט(מסעדה) ?' באותו לילה הניגון של התזמורת והשירה של הזמרת הגיעו למרומים…

-השרקיות הן אורחות לא קרואות ולא רצויות בפסטיבל. אך שנים הן לא פספסו .כשהן ביקרו בפסטיבל לוחות האזבסט והחלונות היו רוקדים בקצב הרוח. כשהגיע המחזה המוסיקלי ווסט סייד סטורי החליטה השרקיה לשרוק את שריקתה, האם מתוך הערצה או מתוך בוז? לא נדע לעולם -באותו לילה התעמתו על הבמה שתי קבוצות הנערים הניו יורקים לקול הקצב המופלא של ברנשטיין בעוד הדלתות והחלונות הדלתות של האולם מחאו כפיים ברוח גדולה.

ניסים רון היה זמר באופרה של ברלין ונגן ויולה. הוא היה גיבור הפסטיבלים. פסחים רבים הוא שר וניגן. הוא גם היה להקה ניידת ששרה לתנועת הפועלים הבונה קיבוצים, מניחה צינורות וגודרת גדר בין ארץ ישראל ולבנון וסוריה . כולם ביקשו לשמוע את מוצרט ושוברט ולהיזכר באולמות הקונצרטיים המרופדים . לימים חלה ניסים רון ולא היה יכול להופיע בקונצרטים. הוא עבד בלילות במכבסה והיה שר את האריות לסדינים ולשומרות הלילה. הילדים אהבו אותו מאד : הוא ערך להם פסטיבל כל יום על מדרכות עין גב . הקהל הצעיר קיבל גם אריות מסתלסלות וגם סוכריות.

עד למלחמת ששת הימים היתה בעיה : איך לשכנע אתהסורים כי שיירת המכוניות הנוסעת לעין גב אינה פלישה מסוכנת. היו שאמרו כי מוסיקה מודרנית אין לנגן כי הסורים יענו בתותחים. אך חיעקב שטינברגר מצא פיתרון. לכל קונצרט הוא שלח כרטיסי הזמנה למשקיפי האום בדמשק : הם כבר הודיעו לסורים מה עומד להתרחש.

נעמי שמר היתה המורה למוסיקה בעין גב. יום אחד בשנות השבעים היא הוזמנה להופיע בחדר האוכל. הוקמה במה חשודה ביציבותה והוצב עליה פסנתר. נעמי שמר עלתה לבמה ניגנה כמה תווים ואמרה
– את הפסנתר הזה אני מכירה. לימדתי עליו את הילדים מוסיקה. אני יודעת בדיוק איפה הוא מזייף .אמא שלי ניבאה הזהירה והשביע אותי : יבוא יום ותגיעי לשיא. השיא יהיה כשתנגני בפסנתר הכנף שעל הבמה של עין גב.( את הפסנתר העניק לעין גב מגדולי הפסנתרנים בעולם ארתור רובינשטיין לחלוצים). עתה אני סוגרת את הפסנתר הקטן והזייפן ואתם הולכים אחרי לאולם ופותחים את הפסנתר כנף עליו אנגן את השירים שלי…

על קצות האצבעות נעלם והלך הקהל של המוסיקה הקלאסית. חובבי המוסיקה הזדקנו. קמו פסטיבלים על כיסאות נוחים באולמות מהודרים. אולמות בלי יונים בלתי פוליטיות המבקשות לשיר עם הסולנים ובלי נסיעות ארוכות. אך לאט לאט צמחה גם קלאסיקה חדשה: הזמר העברי. במקום הכינורות הגיעו הגיטרות והדרבוקות. המוסיקה האלקטרונית המחוספסת. ג'אז רוק ופולקלור מחודד היטב שהצטרפו והיו לזמר בו כל דור ודור קורא את הביוגרפיה של עצמו. לעתים כקינה עצובה, לעיתים בקצב מחול ובתנועות נפש סוערות. ויבואו הכינורות והפסנתרים ויצטרפו ללחנים החדשים בשיר שעוד לא נגמר ולא יסתיים

המסע של בני הנעורים אל ארצות הכפור והמוות הוא מסע בעקבות משמעות,
בעקבות זיכרון המטיל צל ואור.
נערי עמק הירדן, נערי עין גב היוצאים יחד לפולין יוצאים אל מרחק כה קרוב,
מבודדים עצמם משאונה של שיגרת יום, פותחים עצמם
למפגש עם אסון דור אבותיהם וסביהם.
זה מסע של פגישה של אהבה ואחריות.
הערב הזה, ערב יום השואה, יספרו הם וינגנו את המנגינה והמילים מעקבות המסע.
נשמע מסיפור הסבאים של שנים מהמשלחת מעין גב ומדגניה, ופירות של שיחות ונגינת הלב שליוו את המסע המתפלל את תפילת הנעורים : שחקי שחקי על החלומות.

שלושים למותו של חנן בלום והמצבה הזו מתקשרת אל שיר שכתב ביאליק לפני שנים. היה זה במלחמת העולם הראשונה והוא בעיר קטנה ומסביב המהומה הגדולה והדברת האינסופית . בהמיית לבו הוא כותב שיר שהיה לשירת החלוצים 'יהי חלקי עמכם.' השיר כאילו נכתב לזכרו של חנן . ואכן חנן היה מודע לכוח שתיקתו שלא היה סימן לשיתוקו.

הנה כמה מהשורות של השיר.

יהי חלקי עמכם, ענוי עולם, אלמי נפש,
רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה.
ממעטי דברים ומרבי תפארת
גנוזה חמדת רוחכם בתוככם
אמני השתיקה היפה
לא תשלוט עין זר לעולם בחג נפשכם ובאבלה
אט אט, כמו על ראשי אצבעות, תעברו בנתיבות החיים
ולבכם ער, ואוזנכם קשובה, ועינכם משוטטת תמיד
אכן למודי החרש אתם וחדלי קול ודברים
ואולם חייכם- מיטב חזיונכם, ותפארתכם- עצם היותכם

מי שזוכר את אמת הבניין בה אחז חנן, את ההגה שבידיו, את המספרים החדים עליהם שלט, ואת צמצם המצלמה עמה ביקש לחוות את נופו הקבוע של העולם , לא רק שייקח עמו משהו יקר מזכרו של האיש ושתיקתו, אלא יוכל לסלוח לדינו המחמיר ולחוש כי מעבר לקושי היה רצונו עז לראות סדר אך גם ניגון בבניית הבניין אותו יוריש לבניו , לבני בניו ולחבריו אנשי בית עין גב.

הסוודר של אלתרמן
הסודר כביטוי של זהות. היא הפרידה היא הדאגה שמאחריך, התכוונותה של האם אך היא גם ציוד לעתיד.

הזהות שלי קשורה לסודר המיוחד שאלתרמן כה הטיב לבטא. תלוי עליך ברישול של קשר. לכאורה אינך זקוק לך לכן הוא קשור למותניך אך הוא למעשה חיבוקה של אמא הסורגת מאחריך ונותנת לך את הגיבוי של החרדה והחום את תפילתה לבל תפגע . היא המעניקה לך כוח במסע אל הלא ידוע.חשוב לזכור כי זהו מסע. מסע מפרך שבו למסלול הטיול יש השפעה עמוקה על הטייל והמטיילים . יש בו סיירים ומאסף יש בו מיטיבי לכת ונגררים. הוא לא רק פרוייקט אישי אלא פרוייקט שהאישי בו עומד למבחנים. הוא תובעי ניווט נכון והרבה ייסורים של תעייה ואי מציאה של עצמים בשטח. של התגברות. יש בזהות לא רק משהו סביל היודע לחוש, להרגיש, לנתח אלא משהו המעצב, הפועל, הבודק עצמו דרך התוצאה. הזהות הישראלית לעומת הזהות היהודית היא זהות של מודעות לתבנית נוף של הנוף בו ביקשו הורינו להאחז, נוף בו שגו בנדודי מדבר והבינו כי מדבר זה אינו מקום מעבר אלא צריך להפוך מאתגר לבית, מקוץ ודרדר לדשא מקומי שממנו הבנים ירצו להפליג אל מחוזות חלומם.

חלק מהזהות היא בנייה של חיים פוליטיים לא רק בדגם של נשלט ושולט, לא רק בתפישה כי פוליטיקה היא אמנות השימוש של בני אדם על ידי בני אנוש אחרים. פוליטיקה אינה רק אירועים של מלחמה וימי הולדת. היא שיחה על אודות סדרי חברה שיוכלו לנווט בני אדם רגילים. היינו רוצים אולי שכל אדם יאהב כל אדם , יכיר אותו, יעבוד בשבילו אך בשביל זה צריך לעבוד על היחיד , על הקבוצה הרעיונית, האינטימית, יש לעבוד על החינוך לא על ההשכלה. המדינה המעורבת בסדרי הפוליטיקה צריכה להיות צנועה. היא צריכה לאפשר לאנשים לחנך אך לא לחנך חינוך הנקבע במשרדיה אלא לאפשר חינוך ולהעניק לו איזה שהיא מסגרת חיצונית הטובה לכל כאשר היא שומרת על כללי דקדוק משותפים שיוכלו לאפשר שיחה בין השונים, אחריות לעומק האחריות האנושית וסובלנות כלפי הזולת. בין החינוך המכוון אל המידות ואל השכלת היחיד לבין הפוליטיקה הבאה לטפח הדברות בין המחוקקים הדמוקרטיים לא צריך להיות קשר סיבתי פשוט. קשר כזה יכול להביא לתפישה טוטליטרית ולשבירת המתח החיובי שבין פוליטיקה וחינוך. בין מדינה לחברה.

הסודר שהלך לאיבוד. אמא מזהירה

לאן לוקחים אותו : למסע בלא ידוע. זהות כאילו מצורפת אליך.

חובת הזיכרון ואתגר השכחה
נולדים עם זה, מטביעים את זה, זה צומח מבפנים זה מעורר את הדמיון איך לעשות את הדברים אחרת.
שעשוע זה תנועה. זה מאבק על רצף שיש בו משהו דמיוני. זה מאבק על הפרדה שגם בה יש משהו דמיוני.

זהות כמעשה של פרשנות. פרשנות קרובה. עם סימנים שנשארו. יצירת סמלים חדשים. הפיכת העובדות ליותר ממה שהן. הוצאת העובדות מכלל הקשרן. אמירה שאתה שומע במקרה ומארגנת את חייך על ידי צילום על ידי הצגת סמל. מה אני רוצה מעצמי.

הגדרת עצמי אל מי אני נמשך , מה מושך אותי. השראה ונביעה.
הזהות היא לעתים ממי אני מבקש לברוח. לעתים היא מה שאני רוצה להשיג ולעתים היא מה שאני מוכן לוותר עליו. מה שאתה בולע מה שאתה מקיא. העיקרון שעמו אתה יוצא לעולם לגלות כי הוא תמיד במרחק מתקבל על הדעת. אתה נפגש עם אנשים עם מקומות עם טעמים. מה הופך לצידה לדרך מה מושלך לאשפת הזיכרונות. מהו המפתח המודע לך שמנפה את הדברים. מהי המעלית שמעלה את התמונות ומה היא משליכה . יש שהופכים את המעלית עצמה לעיקרון מדריך. צריכה להיות מעלית לבית הזה. אסור שיהיה בו מעלית. אמא שלי ידעה כי אין לה סיכוי להתקין מעלית לדירתה שהיתה בקומה השלישית. השכנים מלמטה לא הבינה כי זה מה שדרוש לה. והיא על ביתה לא היתה יכולה להגיע בזקנתה. כשהיתה צעירה לא רצתה לגור בקומה התחתונה. רעש. קל לפריצה. בבגרותה נותרה ללא מעלית. תעברי דירה אמרו לה. והיא לא רצתה לעזוב את הבית שפיתחה. מה עשתה הציבה כסאות בכל קומה כך שכשעלתה יכלה לנוח בדרך. עובדה זו פעלה עלי כפרשן : זהות בקומה העליונה זקוקה למעלית אך לא תמיד יש מעלית. האם לוותר עליה או למצוא כסאות חנייה בדרך. אך כסאות חנייה בדרך הם פרצה הקוראת לגנבים. גם הם אוהבים להתיישב או למכור כסאות כמו פוליטיקאים מסוימים. לכן התקינה אמא שלי מנעולים שיחברו את הכיסאות הניתקים עם המעקה היצוק ברצף. כמו הסודר שקשרו למותן. משהו שביר אך נחרץ.
מי שמדבר כך על זהות מסתכן. במקום שהזהות תהיה שר הביטחון שלנו היא בקושי משרד הפנים. או משרד המשטרה או משרד השיכון. אין היא מעניקה ביטחון טוטאלי אלא משהו זמני, שבור במידה מסוימת מצפה למה שיקרה .

הנה אחד החלוצים כשעלה על האנייה החליט הוא לא ידבר הוא יעשה את הנדרש. זו תהיה זהותו העתידית. כבר לא יחלום על זהות שאולה מתחום חלומו. ינסה להיות מה שקודם ברר בבירורים לא נגמרים מי הוא רוצה להיות. איך הוא יעשה זאת ? קודם כל על ידי הציוד שיביא. הוא יכול להביא פטיש ואז יאמר לעצמו ולזולתו כי הוא ימצא את זהותו בעבודת הבניין.הוא יביא עמו פלטה של צבעים ויקבע את זהותו על ידי המכחול והשירה.

פיתגורס אמר : במשחקים האולימפיים משתתפים הסוחרים, הקהל, והמשחקים עצמם. התבוננתי באולימפיאדה כפיתגורס הזקן : תמיד חשבתי שהמתבוננים הם אלו שיכולים להתבונן באופן מרוחק, האינטלקטואלים המקבלים את התמונה הכללית של המתרחש, מי שמסוגל לראות את ההקשרים הרחבים ולשמור על קור רוח. הסוחרים עומדים מחוץ למגרש ונהנים מהציפייה או מירידת המתח בסיום המשחק אך בהתבוננות ראיתי משהו אחר. המסחר ניבט מכל הקירות, חסויות, דיבורים. הקהל לא שומר על מרחק. להיפך הוא מזדהה רגשית יותר מהשחקן שצריך לגייס את אישיותו כולה כולל את יכולתו להתאפק מהתרגשויות המשתקות אותו בביצוע הדברים. הצופים במשחק מרוכזים בניצחון, ביכולת להיות יותר , בסירוב להיות פחות. בהזדהות היוצרת זהות. הסמלים החולצות ההתרגשות השיכרון שבהם, מבחן הנאמנות הטוטלית, היכולת לחוג בהתרגשות את ההיסחפות בתוך ההמון, את הבדידות הנועלת הכל. כמו נערה אחת שהכרתי בדלת דירתה המנעול עבד רק עם סגירה כפולה. אם לא נעלת אותה, הדלת היתה פוערת את פיה לרווחה. היא הכירה רק מצב של פתיחות יתר או של נעילה. כך היא בנתה את זהותה. 'אני יודעת או להזדהות תוך התבטלות או להישאר חשופה ללא ידוע שיבוא אי פעם ואותו אינני מכירה.' כמוה נבנתה הזהות של היהודי החדש. או שהוא חי עם דרך פרוצה לה הוא מתמסר בחדוה ומציג את מה שמצפים ממנו או שהוא נועל את הדלת בנעילה חרדית. בפולחן הפרטים שאינם מוכנים להתפרש, להתרומם לעזור במציאת אופקים רחוקים. הם תובעים נעילה כפולה. שלא יבוא הזר אל הפרהסיה הקהילתית שבראתי לעצמי מחדש.אני מודע לכך כי מתחת לחומות שבניתי תעלות קשר עמוקות. לא תוכל לחדור למים הטריטוריאליים שלי אך אני מרחיב אותם כמה שאני יכול.

תפישת הזהות בונה עתיד, בונה זיכרון, בונה קנה מידה, שונה בעיקרה. בכולן יש השתתפות של האני ושל העולם החיצוני. אצל היוונים יש סוג מסוים של זהות הנבנית מהסתירה בין היחיד לבין העולם המסרב לנהל עמו דיאלוג. האלים המסוכסכים בעלי העוצמה אך נטולי עקרונות ומציגים את ערוות מוסריותם ומרבה כוחם ויכולתם לשרוד לנצח . הם הרי מסוגלים להרוג ולא להרג. הגיבורים האנושיים המתפרצים נגד השרירות האלוהית לא מגלים את נימוקיהם כי אין להם עם מי לשוחח. לא לסיזיפוס ולא לפרומתאוס לא לסיזיפוס ולצאצאיהם הרוחניים. איוב לא בוחר בשתיקה כי הוא מאמין שלאלוהים ניתן כושר לשיחה מנווטת על ידי צדק . מעורבותו באסון חייו נותן לו את היכולת לא להיתקע בבדידות כואבת המתכסה באמונה קנאית. גם לא בשתיקה. גם לא בהתפוררות. זוהי אמונה .

אולם תפישה של זהות יודעת להיות גם מרשם לעיוורון חברתי, לאובדן רגישות כלפי מבנים פוליטיים וכלכליים. כאילו הזהות ותפישה של זהות תרבותית מחייבת להתרכז במה שאינו כלכלי ופוליטי כי שניהם מפקיעים את היחיד מאחריותו. הפוליטי הרי מחייב חירות וארגון ומה להם ולזהות? כאילו השבר הפוליטי אינו דומה לשבר האלים היווניים בשרירותו. כאילו הכלכלי סוגר בעד היכולת לשיפוט והופך את האדם מאזרח לצרכן. מפועל לנפעל, מעושה מתוך חירות לקרבן של אינטרסים כלכליים. מה תוקף לחירות אם עולים מחיזהות יהודית

'זהות יהודית' היא מושג פולמוסי. יש להניח כי הוא לא היה מושג רווח אצל יוצאי מצרים או אצל בניו של דוד המלך. הוא מושג המאיים באצבע מוכיחה ומזמין בחיבוק קורא. הוא שואל 'איכה', מתגעגע ל'הנני', פוחד פחד עמום מפני גלות והתגלות גם יחד. לצערנו לעתים האצבע של הזהות היהודית הופכת לאגרוף דוחף ופוצע.

לפעמים הזהות היהודית היא קריאה נואשת וסופקת כפיים ולעתים חיוך מקרב ומושך. היא כלי עבודה לאינקויזיטורים ועול נורא לכל המבקשים את נפשם לחיות. היא מרגשת לצמאי דרך ומביכה לאלו שאיבדו אותה.

הזהות היהודית היא מקור גאווה, היא אוהבת לרכוש ספרים ישנים וחכמים. היום היא יכולה לגייס ספרייה דיגיטאלית של אלפי ספרים הניתנים לנעילה בלחיצת כפתור. לעתים הזהות היהודית מבקשת ארגון טוטאלי של החיים ולעתים היא מודיעה בקול כי איננה רוצה בארגון כזה והיא מתבטאת דווקא בניסיונות המילוט ממנו. לעתים היא מבקשת דווקא להישען על פרט זה או אחר התובע הכרעה קיומית דרמטית המחייבת הפעלת כל הכוחות. אז היא בוחלת בכל שיגרת חיים ומבקשת לעצמה מסעות מסוכנים והרפתקאה . יש והזהות היהודית נשענת על העפלה רוחנית של יחיד אך לרב היא מחפשת מניין אזרחים לרפובליקה של תפילתה וניגוניה.

לעתים הזהות היהודית היא ניסיון להוכיח שייכות עמוקה לסביבת החיים בהם חיים היהודים . אז היא תובעת לעצמה את הכתר של ביטוי לערכים הגנוזים של החברה הלא יהודית בה היא חיה. אז הזהות היהודית הופכת לאפולוגטיקה .לעתים היא קריאה להשתחרר מהעבדות לסביבתה ומדגישה דווקא את אי השייכות

בגלגוליה הולידה הזהות היהודית דמויות מופת שההזדהות עמן מייצג חלק מהמאווים של מי שמבקש לבחור זהות יהודית חיובית. דמויות של שופטים ונביאים, של כוהנים ומלכים, של קדושים מעונים, של מקובלים, חסידים, של חלוצים מהפכנים ושל עקשנים לרעיון ולדרך. אך לעתים הזהות מורכבת דווקא מתחושת של בגידה ,מבחילה ורצון להיפרד מציפורני הבושה המגלה כי אחד 'משלנו' בעצם רחוק ממי שהיינו רוצים להיות. הרצון לזהות יהודית הופך אז לרצון להסיר מעלינו את האחריות על הבוגדים, העבריינים, על גבירים משתלטים ועניי הרוח המוכנים לסחור בנשים . המאמינים בזהותם היהודית מבקשים לשווא לעקור את כל אלה מאופק הוויתם. לעתים הם טורקים דלתות ומחפשים בנחישות יהודית מוצא במהפכה ובהתבוללות. זהותם מתגלה באינטנסיביות של בעיטתם.

זהות יהודית היא הכרה והסתרה היא פענוח ורכישת מפתח פלאים למחשבות המארגנות קריאה של מצבים, הלכי נפש. היא תודעת גורל והכרעה מודעת של מחירה. היא באה ממקום של יצירה והקשבה לקולות ואותיות של דורות על דורות. היא רכישת פרצוף ותנועה, אורח חיים ופרידה אקטיבית מהם. היא אחוזה סתירות אולם אחיזתה בנפש חזקה.

תיאולוגית הזהות היהודית אוהבת להאמין בבורא עולם אך גם אז היא מוכרחה לפגוש גם בהסתר פניו, בצורך למרוד בו ובעצב של היסטוריה שמגלה כי עקבות המוסר שהיו צריכים להיות טבועים בה מטשטשים דור אחרי דור. היא יכולה אז להפוך להתקוממות עזה. לסירוב ואפילו למסורת של השכחה ונתק. הזהות היהודית לעתים היא נחלתם של הנשבעים לבריחה ולעתים של התוהים על העשייה אך היא בוערת בין אלו המבקשים חיים מלאים של מימוש הרעיון. יש והיא מאמינה באלילי מסורת ובתרפי משפחה ויש שהיא פורצת ומנתצת אלילים מתוך תקווה להתגלות שלא פעם מאחרת לבא.

הפרדוקס ההיסטורי הוא שלעתים המאמינים בחיזוק הזהות היהודית מגלים שהיהודים הם שמפריעים להם ואחרים שמגלים כי ההפשטות על הזהות היהודית ועל ההגות היהודית והחוק היהודי הם המחיצה ביניהם לבין זהותם.

זהות יהודית היא מושג חשוב אך כל כך רחב ומגושם שהוא הופך למטבע שחוקה המוצגת בחלונות הראווה של וויכוחים בין חוגי אינטרס, מפלגות ומותגים . הן הופכות אותו לדגל מלחמה ופולמוס.
האם נוכל להביא את הזהות היהודית להיות בחינה של העצמיות התרבותית אנושית שנושאים אנו כיחידים וכקבוצות בהעברה בין דורית ובחינוכנו העצמי?
רי הנפט או אם מלחמה עומדת בפתח ?

בטרם שואה
ניחושים על השואה
ברנר
אחרים אוואקואציה
שנתון חברי 1926
המילה שואה והשואה הקטנה
פינוי יהודי גרמניה ומרכז אירופה 410.000 מתוך 700.000
השואה כתופעה היסטורית
המיסטיקה ל שואה כדרך בריחה מן הלימוד השואה. לימוד השואה בפרטיה כדי לא לחוש אמפטיה וראייה כוללת.

בין רצח עם לבין שואה
תחת השואה הרבה תופעות דומות ולא זהות. הרעבה. שעבוד. רצח של חלקים.
רצח עם כדי להפוך אותו לעבד, ללא תרבות, ללא מוסדות כדי לשעבד אותו מותר להרוג רבים מבני האומה. לא כן לגבי היהודים. קיומם מפריע לאנושות. אמנם מותר וצריך להגלות אותם אך כדי שיפילו את העולם והעולם יפול כפרי בשל בידי מי ששואף לשלטון עולם.
רצח עם כדי ליצור חלל במקום ורווח ברכוש. לא בשואה. גזר הדין שלך כי נולדת.
עדות ונסיון להשמיד ראיות – יהודים.

הניסיון לקחת אחריות על מה שהולך להתרחש. חלק עיוורון אינטלקטואלי. חלק זהירות ואי העמדת האדם בפשיטת רגל.
מות הילדים : ביקשו מהם לגשת לקטוף פרחים כדי להפיק תרופות לגרמנים.
עולם הולך ונסגר.
אי היכולת לראות את האפשרות שההיסטוריה תתאדה למטה היסטוריה. לחוסר יכולת ביטוי כמו שאומר אחד האדמורים : מה זה לעומת קידוש השם של רבי עקיבא והרוגי מלכות?
התיאוריה הפונקציונאלית ותיאורית ההתכוונות אותה תיאוריה
ההתכוונות ההומנית והדחיפה להומניזם

התנגדות אינטלקטואלית – לא מתוך הגנה על היהודי.

ככל נסגר המצור על היהודים ונסגרות האפשרויות מימד ההתנגדות משתנה. מה שנקרא השרידות האישית הופך להיות אקט של התנגדות. עניינים שלא נחשבו התנגדות הופך למעשה של ההתנגדות. כל זמן שמימד החירות גדול יותר ההתנגדות לא תקרא התנגדות. היהודי השורד לא מתכוון להתנגד אלא להישרד אך ברגע מסוים הופך הקיום למרד.
מעשה המרד בקוסוב שבו היודנראט מבקש מהיהודים לברוח כי האקציה מתקרבת. הם נשארים לקבל את פני הבאים . האחד מתמוטט השלשה מקבלים את פני הנאצים.
מולם יודנראטים שנסחפים לברירות הנוראות ומחליטים לשחק את מלאך המוות.
קבוצות של משתפי פעולה עם הנאצים מלשינים. כולל אותו מנהיג ציוני שהציע לשחד את הסתרת השמדת הארמנים והיה משתף פעולה עם הנאצים בגטו וארשה.

התקוממות בנשק : התפישה כי רק כאן ידעו את אמנות הלחימה היהודית כמובן שקר.
יהודים משתתפים בצבאות ולוחמים. התנגדות לפוגרומים. מלחמה נגד אויבים. יש הבדל בין מדינת היהודים בכך כי היהודים כאן הם אובייקט ספיציפי של ההגנה וכי הם יודעים כי יש יהודים בכל העולם.
יהודים משתתפים בפרטיזנים ובמרידות יותר מאשר בעמים אחרים.
30 יחידות פרטיזנים בפולין 21 יחידות עם הרבה פרטיזנים יהודים. יחידות לא יהודיות עם הרבה יהודים נסתרים. 5000 לוחמים 4000 נהרגו. 60 מרידות ביילורוסיה 15000 בליטא 25000 ברחו ליערות כנראה

מאלינות. בריחה. הסתתרות של קוקטיב או משפחות.

הדילמות של ההתנגדות :
הפקרת המשפחה היער עם המשפחות
אחריות קולקטיביות : ויטנברג בווילנה, 1540 יהודים נרצחו בדולהינוב כשהנאצים תבעו את חזרתם של שני בורחים לפארטיזאנים.
ההתנגדות בתחום הקהילתי הזנת יהודים בוורשה מהג'וינט מוברח כסף ואמצעים לעתים למרידה, לעתים לאוכל, לעתים לתרבות ותיעוד. האכיל 260.000

התנגדות מתחילה באקט אינטימי ועוברת בחזרה אל האקט הזה
הגיבורים האמיתיים בעלי המשפחה שניסו להצילך את ילדיהם
פגישה עם אמא וחיבוק עם אמא שכבר לא היתה נראית כאמא.
האב מקפיד שבנו ישאיר לעצמו אוכל
האמירה המכחישה קיום ילדים כדי להציל אותם.
לחם לאח שהופך מלא כינים וזורקת אותו השאר מתנפלים על הלחם והיא פורצת בבכי.

לידה בחדר נשים שירה פולנית בעוד מתרחשת הלידה.

חסידי אומות העולם. זו התופרת שמלה ונותנת כוס חלב

תרבות
להציל את ספריית שלום עליכם
לברר אם יש ספר מתאים.
לקיים הצגה, שיעורים, שירה
קונצרט אך לברר אם אין זה קונצרט בבית קברות

התנגדות תרבותית הדלקת חנוכיה באושביץ

לרשום מה קורה
המערה של לונק
השיר על העם היהודי

להיאבק על הזיכרון
דברי הימים ואיוב בשיתוף פעולה יהודה באור
לא להתנזר מאיכה ושיר השירים

מסקנות

התנגדות היא ניסיון אינטלקטואלי ואינטימי. גם ניסיון להבין גם ניסיון לפעול בהתאם להבנה באופן שאינו משותק. שורדת שואה כתבה את זיכרונותיה בכתב מסולסל שהביאה עמה לפני השואה בימי הבורגנות הבטוחה. היא מספרת כי בתה חלתה בסרטן ואז חשה כי במחלתה נראית השואה כבר מגומדת… ההווה וכאביו מסיט את הזיכרון. חובת הזיכרון היא לטלטל אותך משיווי משקל ואל לחוש שיכור מידיעה של אבק של מה שהיה אלא ניסיון לחדד את אחריותך לעתיד כי הכל נרשם הכל מוטל על המאזניים. הדברים לא רק מתרחשים הם נרשמים מוסרית בספר ההוא העליון.

שלשה סיפורי דגניה
הבן הראשון של דגניה : יש לאן ללכת
דגניה מתכוננת לבא השואה חלום הלילה האחרון
בנדין : את צריכה לחזור כדי שידעו מה קרה כאן.

הערת שוליים זו מבקשת להסב את תשומת הלב לנושא שלא יקבע את אופן הקמת הקואליציה. היא גם לא תקבע אם יהיה משא ומתן מדיני או האם הייאוש האקטיבי ימשיך לנווט את דרכי המדיניות . בבור הפיקוד הלאומי לא יקראו אותה ולא ישננו את לקחה ואני בספק אם פרשני מהלכי הפוליטיקה שמאחורי הפרגוד בכלל יקראו אותה.
אומרים בצער רב כי אין לקיבוצים נציג בכנסת. שהקיבוץ עזב על קצות האצבעות את מעורבותו הישירה בפוליטיקה. לא רק הושלם פינוי מקומו של הקיבוץ בכנסת הנוכחית , נפקד גם מקומם של הפועלים ושל דלת העם שאינה חרדית או ערבית . העלמות זו לא צוינה על ידי רוב רובם של חכמי תוכנית המרכבה. מדברים פחות על מי כן נכנס לכנסת . לא על ראשי המפלגות אלא על נציגיהן. מהי האסכולה בה התחנכו ובפניה הם נבחנים. דיברו הרבה ובצדק על העובדה כי נכנסו לכנסת רבים מנציגי ההתיישבות מעבר לקו הירוק. על הקיצוניים והמוזרים . שמו גם לב שיש תחלופה דרמטית בבית המחוקקים. שנבחרו המון חברי כנסת חדשים. נראה כי גם הבוחרים וגם הנבחרים ביקשו לפתוח באמצעות התחלופה דף חלק (גם אם הוא יהיה דף ריק) . אולם רבים מחברי הכנסת החדשים לא הגיעו מן האין ולא לשם הם מבקשים להביא אותנו.
המשקיפים שמו לב שיש לנו בית מחוקקים צעיר, עם הרבה נשים . אך שמו לב פחות לעובדה כי עלה בו דרמטית ייצוג המגזר השלישי, מחנכים, אנשי עמותות ואנשים הפעילים בחברה ולא בפוליטיקה. בין החברים החדשים בכנסת מככבים אנשי תרבות ועיתונות . שפתם הצעירה של המחוקקים החדשים שונה מהשפה המקובלת מסורתית על הפוליטיקה הישראלית. אין זו שפה של קונפליקט, של מלחמה של קדושת המלחמה אלא של חיפוש קונצנזוס. יש בה מילים קלאסיות כמו 'להכיל', 'האחר', 'העצמה', 'הדרה'. שפתם מאוהבת במילה קהילה ולא בסיעה . היא חוששת ממילים טעונת צבאיות וקנאות. מימד הדין שלה הוא עיתונאי חושפני מקורקע, מימד החסד – פלורליזם. האם תוכל שפה זו להיות מכשיר של עשייה שלטונית , של חקיקה האם תוכל לענות על כל החללים הריקים אותם מלאה הפוליטיקה הישראלית ? שנים מלווים חללים גם את הפוליטיקה המסורתית של הצווארון הפתוח שהתבצר מאחורי שולחנות הכתיבה וגם את זו המגוהצת, החדשה, המדברת בעגה של עורכי דין מלומדים מפונקי כוח הרוכנים על מחשבים מטלטלים.
. גם אם המשתמשים בשפה של עמותות מוכנים להגדיר את הניאוליברליזם כ'קאפיטאליזם חזירי' מבחינות מסוימות שימוש היתר בבשורות מילוליות של המגזר השלישי הוא תוצאה של הניאו ליברליות. מדינת הפקידים שהפריטה את הרווחה פינתה מקום לעמותות , לארגונים פילאנטרופיים למלא את מקומה . היא ביקשה מעשיריה להתנדב למה שהיא החליטה לנוון. עתה נציגיו של המגזר שהמדיניות הזו פיתחה יושבים בכנסת. מי מהם שלקח אחריות זו על עצמו ברוח גבורה או ניצל חלל ריק כדי להיות לגיבור יקבל על עצמו עתה לנווט מדינה, להוכיח כי הסיסמאות בהן השתמש באירגונים וולונטרים הפועלים בחללים שהמדינה יצרה יכולות להיות ישימות בניווט המדיניות .
מגיעים היום לכנסת הרבה אנשים חדשים המאמינים כי ניתן להכיל כמה מדרכי הפעולה של עמותות כמו אחריות מרצון, אחווה, מתן מקום לטקס האסתטי המסורתי או לתחליפו החילוני במקום לשיח המרתפים הפוליטי (כפי שהגדיר את השיחה הפוליטית לא אחר מאשר ברל כצנלסון) . האנשים הצעירים המגיעים היום לכנסת קשורים באופן אינטרנטי ולעתים מקיימים סדנאות מרגשות לב. הם יודעים איך מגישים פרוייקט לרשויות ולעשירי העם . על מי צריך ללחוץ ומתי.
האם בהכשרה שכזו יוכלו חברי הכנסת החדשים לתרום לפוליטיקה ? פעם חשבו כי ההכשרה המתאימה להליכה לכנסת היא המשמעת המפלגתית, הנאמנות להסתדרות פועלים והמופת המוסרי. אחר כך חשבו כי ניתן להשיג חקיקה טובה על ידי הבאת עורכי דין לכנסת , על ידי הוכחה שניתן לשבור כל קוד מוסרי ולהוכיח כי אין דין ואין דיין. האמינו שפוליטיקה יכולה להיות מנווטת על ידי פקידי ממשלה וותיקים, גנרלים , על ידי מישהו מהשלטון המקומי או להבדיל על ידי מרדנים מקצועיים . אפילו היו בכנסת אנשי רוח שאיבדו בה את רוחם ובדרך כלל שתקו.
השאלה הגדולה מ ה תהיה תרומתו של החוג החדש הנכנס לכנסת? האם יוכלו אנשי העמותות ממפלגות שונות לשתף פעולה ביניהם ? האם יוכלו לחשוף את העובדה כי הגיעו לעשייה פוליטית כשהתברר להם עד כמה פילנטרופיה לא יכולה לבא במקום פוליטיקה ? האם במהלך מהיר יאבדו את הברק בעיניהם והטלנט ינשור כשיפלו לידיהם של הפרשנים שכל הזמן ישאלו אותם אותן שאלות ויצטרכו לדקלם בפניהם את אותן תשובות ? האם יוכלו חברי הכנסת החדשים לקיים סדנאות החושפות פערים מדיניים ומקיימות דו שיח של אמת האם יוכלו לשקוד על בניית חברה וקהילה בלי לטשטש את פרשות הדרכים ?

האם יוכלו להכריע בשאלות מדיניות תוך הבהרת חילוקי הדעות בענייני חברה וכלכלה ?

או האם ייכשלו בפוליטיזציה מלאה של חיי החברה והרוח, בטשטוש חילוקי דעות על ידי הפיכתם לטלנובלות פסאודו- פסיכולוגיות, לכותרות של סלבריטאיות של כיס ? לעת עתה יש רושם שממשיכים לשאול אותן שאלות ולקבל אותן תשובות אך מי שחש באוויר עד כמה הדמוקרטיה שלנו שבירה עד כמה חיי הציבור טבועים באהבות התלויות בדבר מוכרח לאחל לחבורת הנבחרים שיוכלו לעמוד במשימות הכבדות הללו. לדאוג למדיניות ביטחונית של הגנה ולתשתית תרבותית חינוכית של צמיחה. שיוכלו לגלות מבעד לחברה סדוקה למגזרים סיכוי לקידום של צדק חברתי וחברות. שידעו לעשות שימוש בכלים של מדינה לפיתוח חברתי.
נקווה כי חברי הכנסת החדשים יביאו שפה ותוכן של ענווה הכרחית לטיפול במצב.
ב1930 פרסם המשורר יצחק למדן קובץ שירים הנקרא ' תחת עץ האטד' בו הוא תיאר את המציאות הציבורית שהתהוותה בימים של שבר מדיני גדול. המשורר תיאר את הימים ההם כ'מי מריבה תחת עץ האטד'. נקווה כי עתה ,משבאו עצי הזית למלוך עלינו , נזכה למפנה לו אנו מייחלים. לא רק למשיכת כתפיים ספקנית אלא לנשיאה אמיצה בעול.
כל מי שדיבר על כך שלמחאה החברתית לא היתה שום תוצאה נוכח כי טעה. אולם בחירות אלו, כך אני מאמין, רק החלו את התהליך. נורתה אבן פינה לבית ספר חדש לאחריות חברתית. נקווה שעד שיבנה את הבית לא יתערערו היסודות במצעדי איוולת.

המודעות למפעל בניית ארץ ישראל כבית מתחדש לעם היהודי הניבה מאמצים רבים לתכנון. לא תוכנן לבנות בית מקדש אלא יישובים , בתי ספר, בתי חולים, שדות ומפעלי תשתית. ההוויה של הארץ היתה רווית סמלים של ארץ קדושה לדתות, מקום לנדודי שבטים וקרעי אומות וחקלאים החיים בצל אי ביטחון .סבך היחסים האנושיים והמדיניים שהתקיימו בה בין צליינים, מושלים, מהגרים, דיפלומטים, עובדי אדמה, רועי צאן , צבאות ואינטרסים יצרו מרקם אנושי מיוחד. הוא קרא להגיב בתכנון חדש לנופי בראשית ולשרידי היסטוריה הטבועים כה עמוק בסביבה . במאה התשע עשרה החל תהליך מואץ של בניין בארץ למרות סבך המלחמות, שנות הבצורת והשחיתות השלטונית.
ההתיישבות הכפרית היהודית החלה אף היא בסוף המאה התשע עשרה . קבוצות מתיישבים החלו להגיע וקיבלו עזרה מאסיבית מהבארון רוטשילד. הוא ביקש להקים כאן כפרים שמרניים הנושמים את היחסים של אצולה צרפתית עם נתיניה הכפריים . הוא ביקש לתכנן את יישוביו כתכשיט . היה מי שאמר כי היישובים שהקים הבארון היו צריכים להתאים לאוסף האמנותי הגדול שלו בפאריס. תיאודור הרצל כשדיבר על הגשמת ציונות בארץ ישראל חשב אחרת. הוא ביקש להטביע בארץ את רוח הקידמה הליברלית, הפיתוח , התעשייה והדמוקרטיה .אולם שלא כמו הבארון רוטשילד האמצעים שעמדו לרשותו היו מועטים. כל הניסיונות הללו להתיישבות כפרית יהודית נתקלו בקשיים עצומים שנבעו מן העוני, הרעב, העזובה ששררו גם בארץ וגם בעם היהודי בגולה.
תכנון הקיבוץ שהחל אחרי מלחמת העולם הראשונה היה פרק מיוחד ושונה מהניסיונות שקדמו לו . ייחודו היה בכך שהמתיישב היה פעיל ושותף לחזון, לתכנון ולבנייה של היישוב. מייסדי הקיבוץ והמושב היו אנשים ללא הון וללא אמצעים פוליטיים גדולים. הם הביאו עמם נכונות עצומה לעבודה כקודמיהם, אנשי העלייה הראשונה. אך הם הביאו עמם גם רצון ליצור אלטרנטיבה חברתית. הם האמינו כי העבודה והנכונות האישית לחיות חיי ההסתפקות במועט הם מקור סמכות לא פחות מההון, הפילנטרופיה וההשפעה על ממשלות. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה ברור כי העולם כפי שהיה קרס ויש לחפש אלטרנטיבה לדרכי החיים שהתקיימו לפניו. שינוי טוטאלי כזה לא יכול היה להסתמך רק על הון או על כוח מיקוח פוליטי. הוא היה צריך להיות יצירתי וקשוב לצרכיו וחלומותיהם של הפועלים המתיישבים גם אם אין הם בעלי אמצעים.
הברית המורכבת בין החלוצים לבין הנהגת התנועה הציונית, ההשפעה של הסוציאליזם שהעמיד במרכז את הפועל, הלכי רוח מודרניסטיים בקרב ארכיטקטים הכשירו את הקרקע לדיאלוג פורה בין המתיישבים לבין המתכננים. הם ביקשו לא להיכנע לתפישה פילנטרופית ביורוקראטית שבה מתכננים חכמים ,בעלי הון ועוצמה מתכננים את החיים של דיירים נצרכים ללא דעה כיחידים וכקהילה. הם ביקשו להקים יישובים מתוך ראייה כוללת של המתיישבים , המדינאים, המתכננים. הם האמינו שלמרות המחסור הכרוני בהון אפשר על ידי תכנון נכון להתקדם לקראת הבאות מתוך דיאלוג מתמיד עם המתיישבים ונציגיהם.
הם האמינו כי הם יוצרים דפוס חיים חדש, מתקן ויוצר.
המתכננים הראשונים של הקיבוץ לא היו חברי קיבוץ אך הם הפנימו את גישושי האוטופיה של מייסדיו. הם ביקשו לבנות את הקיבוץ באופן שישאיר לדורות את תבנית השיתוף, האחווה, והשוויון. שערך האדם העובד והיחד שהוא יוצר ישתקפו במרקם הפיסי שיבנה. רוח הרעיון צריכה להשתקף בכל אחד מבנייני הקיבוץ ובגנו. במיוחד בתכנית הבסיסית של היישוב.
הקיבוץ כולו תוכנן כבית כולל . בית המכיל את העבודה, המגורים, החינוך, מוסדות הציבור והכיכר המרכזית. לא היו בו דירות אלא חדרים בבית הגדול. שלא כמו כפרים רבים הכביש לא עבר בין בתיו אלא מחוץ למה שנקרא אז המחנה . בכל שלביו היה המחנה הזמני צריך להיות שרטוט ראשוני של צורת החיים החדשה הנבנית. הזיקה לעתיד היתה חלק בלתי נפרד מתהליך התכנון.

השותפות הרעיונית בין המתכננים לבין חלוצי הקיבוץ לא היתה תמיד מקובלת על המוסדות המיישבים. הם חשו שהעידן החלוצי הוא רק שלב מעבר הכרחי אך כל כך מרוחק מהחיים המציבים בפנינו שתי אפשרויות: העיר והכפר. הם ביקשו לראות בכל קיבוץ כפר בדרך, העתק של הכפר האירופי. השותפות נראתה בעיניהם שלב לקראת הבחירה בחיים הכפריים. האדריכלים הבינו יותר את הראש של המתיישבים שביקשו לבנות עצמם כאלטרנטיבה, כמי שלא מוותר על תביעותיה והישגיה התרבותיים של העיר המתקדמת ושל הכפר השורשי.

כבר א.ד. גורדון הגדיר את האתגר: לא עיר מנכרת ומנוכרת היוצאת לשוח אל הכפר כדי לנשום אוויר צח ותיירות מצועצעת ולא כפר המתארח בעיר מפתה בכל מכמניה וזרה לרוח האדם. משהו אחר.

המפגש בין עולם העבודה והקומונה , בין החינוך לשירות הציבורי לווה במודעות גדולה לטבע וגם ברצון לפיתוח. א.ד. גורדון מורה הקיבוץ העמיד על החשיבות הגורלית של היחס לטבע, הקשב, האחריות, הראייה הכוללת ובכך קבע לראשונה תפישה אקולוגית. הוא האמין כי יחס מוסרי לטבע על כל פרטיו הקשורים זה לזה ותפישה שלו כמערכת כוללת צריכים להיות תשתית גם ליחסים המתחדשים בין בני האדם. לתפישתו האנושית היתה השפעה על תכנון הקיבוץ בתגובות של חבריו להצעות שונות של תכנון.
הקיבוץ מראשיתו היה ניסיון לשלב אלמנטים של קומונה עם אלמנטים של קואופרטיב. אמצעי ייצור משותפים של קואופרטיב וצריכה משותפת קומונאלית . חינוך משותף ופעילות לכלל החברה.
התכנון של הקיבוץ התייחס כל הזמן אל אסכולות שונות . הוא הושפע גם מתנועת עיר הגנים וגם למודרניזם . שפת התכנון הגיעה מהזרמים החדשים של הארכיטקטורה. דור המורים של הבאוהאוס היה דורם של המתכננים הראשונים .אחר כך הגיעו גם אנשי הבאוהאוס עצמו.

פרדי כהנא, מחבר ספר זה שייך לדור אחר של מתכנני הקיבוץ. דרך חייו כילד שהיגר מאירופה הנכבשת על ידי הברבריות הנאצית לאנגליה המתגוננת הובילה אותו לרצון ליצירת אלטרנטיבה הפורצת את מגבלותיה של ההיסטוריה הקשה . תחת הרושם הטראומטי של האירועים הוא מגיב בלימודי ארכיטקטורה וברצון לתכנן את האוטופיה היהודית החיונית אך שלא כאוטופיה שהיא שום- מקום הוא מבקש לתכנן אותה במקום קונקרטי. הוא ראה אותה מתגשמת בארץ ישראל אך מפאת התנאים הפוליטיים בתקופה הוא נאלץ לתכנן אותה על אדמת בריטניה, בהכשרה של תנועת הנוער הבונים.

פרדי כהנא לא הסתפק בתכנון בניין האוטופיה, הוא עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ. לדידו הקיבוץ לא היה רק אתגר תכנוני , מודל לאלטרנטיבה חברתית המונח במשרדו של האדריכל. הוא חי כחבר קיבוץ. במסגרת זו יישם לא רק את הידע המקצועי שלו אלא את חוויותיו כמי שגיבש עם חבריו חלום חברתי וכמי שצבר ניסיון קיומי ארוך. לא אדריכל המתכנן בתים לאחרים ובונה לעצמו במקום אחר את בית חלומותיו. הוא תכנן את הבית שלו ושל חבריו כחברה שיתופית כשכל הכרעה על ביתו הופכת להיות הכרעה על כלל בתי הקיבוץ. בחברה בה המגע בין החברים כה הדוק היוצאת מתוך הנחה של שוויון ערך, בחברה בה הזכות לערער מצויה אצל כל אחד, אם הוא מבין או לא מבין במקצוע אין זה דבר פשוט להיות נביא בביתו.

בקורות תכנון הקיבוץ פרדי כהנא שייך לדור המתכננים השני, הדור שפעל מתוך הקיבוץ ובתוכו. הוא אמנם לא היה שייך לחבורה הקטנה של המייסדים שהגיעו דור קודם עם הכשרה מקצועית מחו'ל כמו ביקלס גם לא היה כשמואל מסטצ'קין אדריכל שהגיע מתוך חינוך של תנועת הנוער העובד בארץ לבאוהאוס בגרמניה ושב ארצה העירה אך הקדיש את רוב פעילותו לקיבוץ .

מבחינת גילו הוא היה שייך לקומץ של חברי קיבוץ שאורגנו כקומונה של סטודנטים שגובשה בראשית שנות החמישים ביגור כדי ללמוד ארכיטקטורה בטכניון ולעסוק בתכנון הקיבוץ. הוא אמנם קיבל את השכלתו טרם הגעתו לקיבוץ אך השתלב עם הארכיטקטים הצעירים שעבדו במחלקות לבנייה ותכנון של התנועות הקיבוציות.

משך כל שנות פעילותו האדריכלית האמין פרדי כהנא כי הוא עומד באתגר גדול. לחיות את הבעייתיות של חיי יחד ביישוב קטן מתוך ראייה כוללת יותר של יצירת אלטרנטיבה למה שהתפתח והלך בעיר. הוא לא ראה בקיבוץ כפר המחליף את העיר אלא מודל המאפשר תכנון מחדש של העיר. לדידו הקיבוץ מתמודד עם בעיות של תכנון עירוני. לעומת עיר הגנים שהיתה מעין מפלט מעולם העבודה, מקום מפלט ומרגוע הקיבוץ האמין כי העבודה היא חלק ממרקם החברה . הוא ביקש לתכנן על בסיס של מרקם יחסים אנושיים הנוצרים וצומחים בחברה מגוונת . הפגישה של תרבות העבודה עם תרבות החברה והיצירה האמנותית, הפיכת העיר האנונימית לרשת של קהילות אזוריות קואופרטיביות היתה לדידו אתגר הנחקר ביצירה האדריכלית בקיבוץ. מה שהיה חשוב למנהיגי הקיבוץ שעסקו בפוליטיקה, חינוך ופעולה ציבורית נראה היה למתכננים כצריך את העטיפה של התכנון הפיסי.
האם הדבר צריך להיעשות בדרך סמלית או פונקציונאלית? בקומונות , במיוחד בקומונות הדתיות , היסוד הסמלי בתכנון היה חשוב. התפישה של מתכנני הקיבוץ חששה מאלילות שווא, ביקשה הסתפקות במועט והזדהות עם הפועלים על כן לא הלכה בדרך סימבולית. היא העדיפה לפעול לפי דרכיה של המודרניות: פונקציונאליות ופשטות. אולם פרדי כהנא בתכנונו את קיבוצו לקח בחשבון גם את היצירה המקומית הקודמת. את הנוף שהותירו חקלאי האזור במקום.

משנות הארבעים של המאה העשרים נעשה תכנון הקיבוצים על ידי אדריכלים חברי קיבוץ תחת המטרייה של התנועות הקיבוציות . אולם התכנון התנועתי היה במתח מתמיד עם התכנון שנעשה במוסדות הלאומיים ואחרי הקמת המדינה במשרדי הממשלה. אמנם המוסדות המרכזיים שתכננו את הקיבוץ נועצו והשתמשו בידע שצמח בקיבוץ והמחלקות לתכנון העסיקו אדריכלים ומהנדסים מבחוץ אך המתח נשאר. המוסדות המרכזיים ביקשו עבודות יותר סטנדארטיות המשתלבות עם עבודותיהם במגזרים אחרים.חברי הקיבוץ עמדו על זיקתם לנוף הספיציפי ולחיי היום יום שתבעו שכלולים . אולם לפרדי כהנא היה חשוב לא רק התכנון המיוחד של הבית הקיבוצי מבפנים אלא משמעות התכנון הקיבוצי לחברה שאיננה קיבוץ. כמה מחבריו ניסו לתרגם את הנעשה בעולם התכנון הבינלאומי אל הבית הקיבוצי הוא חשב להיפך. מה יכול להתממש מהתכנון הקיבוצי בעולם.

באמצע שנות השמונים נהרג מוסה חריף מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים וארכיטקט במקצועו שעבד כראש המחלקה לתכנון של האיחוד. כשהיה מזכיר עלתה שאלת התכנון הקיבוצי לרמה חדשה. החלו לשאול על משמעות התכנון וערכו ניסיונות לתכנון מחודש של הקיבוצים. מותו של מוסה חריף והמשבר הגדול של הקיבוצים יצר מצב משונה בו מנהיגות הקיבוץ החלה לחשוב ברצינות על התכנון כשהיה נראה כי אחרו את המועד. .

פרדי כהנא חש מוקדם כי יש ערך היסטורי גדול לשימור הניסיון המיוחד של התכנון הקיבוצי. הזיכרון האדריכלי של הקיבוץ נהג כמו הזיכרון הקיבוצי בכלל. פחד השכחה הוא היוצר את הארכיונים למיניהם. כהנא נוכח במשך השנים עד כמה המטלה קשה. העזובה היתה רבה. היא התגלתה גם באי שמירה על תכניות וגם באי- שמירה על הוויכוחים הפרוגרמאטים שליוו את יצירת התכניות. נעלם המעקב אחרי דמויותיהם של האדריכלים השונים שפעלו בקיבוץ והוויכוחים שליוו את פעולותיהם. כהנא החל לאסוף את החומרים בתקווה שמוסדות ייקחו את האחריות עליהם. בתנאי משבר הקיבוצים החריפה העזובה וחזון שימור הזיכרון האדריכלי של הקיבוץ נראה יותר ויותר רחוק. מפעלו של כהנא נותר יתום. גם הניסיון שלו לשכנע את העולם האדריכלי לדון ברצינות באופציות שהתגלו בתכנון הקיבוץ וגם ניסיונו לשכנע את חברי הקיבוץ לשמר את החומרים לדורות הבאים נותר ללא הד.

פרדי כהנא ביקש לאצור מחדש את הארכיונים של המחלקות לתכנון שהתפזרו דווקא כשהטכניקה של שימור מסמכים השתנתה באופן רדיקלי על ידי התכנון במחשבים . פרדי כהנא הקים ארכיון פרטי ענק בקיבוצו . הוא החל לאסוף אלפי מסמכים ובנה ארכיון לכל סיפור התכנון הקיבוצי. .

הספר שלפנינו הוא ספר מסכם את המצאי הארכיוני שאסף בגבורה פרדי כהנא. הוא גם סיפור חייו כמתכנן, הוא נושא את חזונו של הקיבוץ כתכנית עתידית לתיקון החברה ואת הלבטים המאד מקורקעים של הקיבוץ לתכנן את עצמו לקראת הבאות. כספר הוא פותח פתחים למחקרים נוספים ורבים הן על מה שהיה והן לקראת העתיד.

למרות השינויים המפליגים שעברו על הקיבוצים ובמיוחד על הקיבוצים המתחדשים, למרות הבורות והעשירות החדשה המתפרצים בתהליכי הבנייה בקיבוץ ובשכונות הנבנות לידו כשכונות לווין. למרות שהלווינים לעתים משתלטים על הכוכב הקיבוצי פרדי כהנא מאמין כי חשוב לספר את סיפור התכנון הקיבוצי כדי לעזור בהתמצאות אנשי הקיבוץ במצבים החדשים..

תהליך המשבר והשינוי בקיבוץ מושך את תכנון הקיבוץ לשני כיוונים שנראה שאינם מתלכדים זה עם זה: לחץ לשימור מבנים ואתרים בקיבוץ ההיסטורי ובנייה של שכונות מסביבות הבנויות על תכניות סטאנדארטיות שאינן מתקשרות אל מסורת הבנייה בקיבוץ. בתוך הקיבוץ מתקיים בירור מתמיד על פיתוח על בסיס של הסכמות חדשות של חברי הקיבוץ והממסד המדיני. מבחינה משפטית הם תהליכים קשורים כי למפתחים ובונים יש התנייה לשמר מבנים ישנים. כדי לעשות זאת ניתן לחשוב במושגים של ריקון האותות או של חשיבה מתחדשת. תנאי לה הוא שימור הזיכרון התכנוני של הקיבוץ. אני מקווה כי הספר של פרדי כהנא יהיה תרומה חשובה לתהליך זה כי הוא מציג את התכנון הקיבוצי בפרטיו, בדילמות בפניהן הוא עמד מתוך הבאת אוצר גדול ומגוון של פתרונות שניתנו גם מבחינת הזמן, גם מבחינת התנועות הקיבוציות וגם מן המקומות השונים ואופי הנהגתם. הוא מביא גם את יצירתם של יחידים וגם את הלבטים של מוסדות.

המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי – ערבי בארץ-ישראל
מחבר: יהודה תגר

לאחרונה עיינתי במאמר, שהתפרסם בשבועון מצרי לפני מספר חודשים, במלואת 40 שנה לפרוץ המרד הערבי בפלשתינה*, ובו עורך הכותב השוואה בין מלחמת יום-הכיפורים לבין המרד. בשני המקרים, קובע המחבר, המטרה היתה שווה – לזעזע את הסטטוס קוו, שנתהווה והתקבל בנושא הפלשתינאים, ולהכריח את כל הנוגעים בדבר ואת העולם כולו לדון מחדש בנושא ולהביא להכרעה לטובת הערבים.
הן בשנים שקדמו למרד והן בשנים שקדמו למלחמת יום-הכיפורים נוצר בבעיה הפלשתינית מעין סטטוס קוו אשר שירת את מטרות הציונות. באמצע שנות השלושים גברה העליה היהודית בקנה-מידה עצום, וקניית אדמות והתיישבות יהודים גדלו אף הן. הערבים ראו את פלשתינה נשמטת מידיהם אט אט והופכת יהודית, בעוד שבריטניה הגדולה, חבר הלאומים והעולם כולו מקבלים תהליך זה, מי פחות ומי יותר, מבלי לנקוט בשום פעולה ממשית למנוע זאת,
מצב דומה אירע בן השנים 1973-1967. המאחז הישראלי בשטחים המוחזקים וההתנחלויות בהם הלכו והתחזקו. הכיבוש הישראלי עצמו הפך לעובדה קיימת, ולמעשה אף מוכרת. אמנם שתי מעצמות-העל, האו"ם והעולם בכללותו גינו כיבוש זה – מי פחות ומי יותר – אך למעשה לא ננקטה אף פעולה ממשית שתשים קץ לכיבוש.
בעל המאמר אף ממשיך וקובע, כי בשני המקרים הושגה המטרה. הסטטוס קוו, ששירת את מטרות הציונים, זועזע, והעולם הוכרח לדון מחדש בבעיה הפלשתינית תוך מגמה אוהדת יותר לצד הערבי. המחבר מציין שני היבטים נוספים, המשותפים למרד 36 ולמלחמת 73, והם : עקרון המאבק המזויין בנושא הפלשתיני ועקרון המעורבות הערבית בו.
ארחיב עתה את הדיבור על עקרונות אלו.
עקרון המאבק המזויין של ערביי פלשתינה
מאבקם הפוליטי של ערביי פלשתינה לווה מתחילתו בגוון אלים, שבא לידי ביטוי בהתפרעויות 1920 ו-1921, ובקנה-מידה גדול יותר במאורעות 1929. בשנים שלאחר מכן, ובעקבות המרד הערבי 1939-1936, כונה גוון זה בשם "המאבק המזויין".
אם מאחורי עיקרון זה היתה אידיאולוגיה כלשהי, הרי שהיא היתה פשוטה מאד וביטאה – בעיקרו של דבר – את הסיסמא העתיקה "דת מוחמד בחרב" (דין מוחמד בלסייף). היא אף שיקפה את העליונות המסורתית של החרב על-פני העט ושאר אמצעי השכנוע בקרב החברות המוסלמית והערבית.
ההנחה היתה שהשיטה הטובה ביותר להבאת בריטניה לשינוי "מדיניותה הציונית" – כפי שנראתה בעיניהם – תהא על-ידי הפעלת לחץ באמצעות שימוש בדרכים אלימות. עיסוקם העיקרי של חסידי עיקרון זה היה אלימות. היו אלו אנשים שנעו, בדרך-כלל, מחוץ למעגלי התנועה הלאומית המקובלת והנהגתה, אותה הנהגה אשר חזרה וטענה שמאבקם של ערביי פלשתינה הינו בעל אופי מדיני והוא מתנהל בדרכי שלום ובמסגרת החוק בלבד.
התפיסה כי "ריבונות מושגת על-ידי שימוש בכח" נשמעה אולי מופשטת למדי לרוב חסידי עקרון "המאבק המזויין", אך הלקח שהם – וכל ערביי פלשתינה – הפיקו ממאורעות 1929 היה שהאלימות משתלמת. המאורעות – הם סברו – הביאו לערבים תמורה מסוימת. מדוע, אם-כן, לא להמשיך באותה שיטה לשם השגת תמורות נוספות.
בעקבות קו מחשבה זה, פשטו בכל הארץ שמועות בדבר ייסוד כנופיות מזוינות שתמשכנה במאבק הלאומי, ונושא הקמת כנופיות אלו והפעלתן נדון בהרחבה. הראשונה שהוקמה היתה 'כנופיית צפת', שפעלה באזור הגליל העליון המזרחי ונודעה, לאחר-מכן, בשם 'כנופיית היד הירוקה'. היתה אף תוכנית, שלאחר שכנופיה זו ופעילותה תוכחנה את הצלחתן, תאורגנה כנופיות נוספות: באזורי שכם, על צירי הכבישים ירושלים-יפו וירושלים-יריחו, וכן בסביבות חברון.
היהודים תיארו את חברי הכנופיה כשודדים. אין ספק שרובם היו פושעים שנמלטו מכלאם וטיפוסים משולי החברה, תושבי האזור בו פעלה הכנופיה, שהצטרפו אליה כדי לשלול ולבוז או כדי לחסל חשבונות פרטיים, או אף כדי להנות מאירוחם – הכפוי לעתים – של כפריי האזור. תהא הסיבה אשר תהא, קנה-המידה להיותה של פעולה כולשהי "לאומית" היה, במידה רבה, קבלתה בתור שכזו על-ידי בני העם או על-ידי אויביהם, ובמקרה הנ"ל – אכן היה הדבר כך. השאלה אם מבצעי הפעולה הונחו על-ידי מניעים אציליים וכנים או על-ידי מניעים אישיים ושפלים, הינה בעלת חשיבות משנית בהקשר זה.
העיתונות הערבית היללה את הכנופיה ובמרומז אף אימצה ועודדה את פעילותה. כפריי האזור בו פעלה הכנופיה אהדוה, בדרך-כלל, וסייעו בידה (אם-כי יש להוסיף שכאשר האהדה התמעטה, הרי שאיומים והפחדה מילאו את מקומה בהצלחה). מטרת הפעולות היתה ליצור אווירה בלתי שקטה שתעודד ותאמץ את הלאומניים-הקיצוניים, תטיל פחד על היהודים ותפגע במעמד השלטון ובאמינותו.
הכנופיה פעלה כחמישה חודשים וביצעה בהצלחה מספר פעולות קטנות, אך בפעולה משותפת של כוחות הצבא והמשטרה הותקפה הכנופיה, פוזרה וחדלה להתקיים.
הצלחתה של כנופיית "היד-הירוקה", אף שהיתה מוגבלת, יכלה לשמש סימן לבאות. ואכן, לכשהתחדשו לאחר-מכן המאורעות, השתמשו הערבים בשיטה זו של לחימה בקנה-מידה הרבה יותר גדול.
כנופיות גדולות אחרות לא הוקמו באותו זמן, אך יחידים וקבוצות קטנות המשיכו במעשי אלימות מזויינים, ואווירה של אי-שקט התפשטה על-פני כל הארץ.
קבוצות קטנות אלו, שאורגנו בעיקרו של דבר באזור חיפה, התרכזו מסביב ל"ארגון הצעירים המוסלמים" ( Y.M.M.A – Young Man’s Moslem Association) וסניפיו בכפרי הצפון. החברים המסורים שבארגון זה, שנמצאו מתאימים, צורפו לארגון טרוריסטי סודי בשם "היד השחורה". מנהיגו ומפעילו של ארגון זה היה פליט מדיני מסוריה, שייח עז אלדין אל קסאם, לאומני ערבי קיצוני שנהנה מפרסום רחב כמטיף ומנהיג דתי. פעילותם הממשית החלה רק לאחר-מכן, אך בפגישותיהם הם תכננו את המרד הבא, דנו בהרג יהודים וחזרו ושיננו את הסיסמא "דת מוחמד בחרב".
נושא אחר, שהעסיק בראשית שנות ה-30 את התנועה הערבית הלאומית בפלשתינה ואשר השפיע מאוד על גיבוש "עקרון המאבק המזוין", היה שאלת הצטיידות היהודים בנשק. כפי שהוכח במאורעות 1929, השיגו הערבים נצחונות קלים במקומות כחברון וצפת, בהם היו היהודים חסרי נשק. מסקנת היישוב היתה, איפוא, ברורה – להתאמץ ולהשיג נשק. מסקנת הערבים, כנגד זה, היתה לנסות לסכל את מאמצי היהודים בכיוון זה, הן בדרכים ליגליות – קבלת נשק מהממשלה – הן בדרכים בלתי-ליגליות.
בעקבות גילויים של שני מקרי הברחת נשק על-ידי היהודים, התעורר בעיתונות הערבית מסע חריף, שדרש מהמשלה להפסיק את נסיונות היהודים להצטייד ולמנוע בכך את פריצת ה"גל החדש של ההתפרעויות שמתכננים היהודים". מסע זה לווה בזרם מחאות כלפי הממשלה, בהן הביעו הערבים את חששם מכך ש"היהודים עסקו ועוסקים בהברחת נשק לפלשתינה במגמה לצייד את צעיריהם בנשק ולהקים ארגונים צבאיים". מאידך הדגישו מחאות אלו, בדרך-כלל, את רצון הערבים בשלום ואת פעילותם בדרכי שלום.
באותו זמן עצמו המשיכו היסודות הערביים הקיצוניים את הכנותיהם לשימוש בטרור ובאלימות. נוצר, איפוא, מצב שהמדיניות הערבית פעלה באותו זמן בשני מישורים. המנהיגות הערבית המוכרת – העסקנים הערבים וארגוניהם – ריכזה את מאמציה הן במסע נגד ההזדיינות היהודית והן במסע התעוררות בקרב הנוער הערבי להקרבה ומסירות, בעוד שהיסודות הקיצוניים, שמעתה והלאה אתארם כ"קבוצות טרוריסטיות", המשיכו בפעילותם בתנאי מחתרת.
הקשר, שללא ספק היה קיים בין שני מישורים אלו, היה סמוי היטב. ברור, יחד-עם-זאת, שההנהגה הפוליטית הרשמית, נותנת הטון ברחוב הערבי באותה תקופה, צידדה בשימוש באמצעים פוליטיים. זו גם היתה הערכת היהודים, שגרסה שכל עוד יחשבו הערבים שיוכלו לנצח בחזית הפוליטית, הם יימנעו משימוש בטרור ואלימות. אך מצדדי השימוש בכוח המשיכו לפעול אט אט ולהתחזק. בעקבות פרסום איגרת מקדונלד לוייצמן (בה מותנו ובוטלו חלק מ"הישגי" הערבים בעקבות ה'ספר הלבן' של פספילד), הוקמה בסוף מרס 1931 "הועדה הערבית הלאומית הטרוריסטית", שלא פעלה כנראה הרבה. חשוב הרבה יותר היה "כנס שכם", שהתכנס בסוף יולי 1931 כמחאה על הזדיינות היהודים. ייחודו של הכנס היה באופיו הקיצוני רדיקלי. הכנס נשלט על-ידי הצעירים (השבאב), שחלקם בניהול התנועה הערבית הלאומית בפלשתינה הלך מאז וגדל. רוח הכנס ודיוניו השפיעו במאוד על אופי כל הכנסים והפגישות הפוליטיות הערביות שנערכו אחריו. היתה זו הפעם הראשונה, שלמול העיקרון הבסיסי של ההנהגה הערבית הרשמית – עקרון "המאבק הפוליטי" – הוצג האתגר של התפיסה הנגדית בדבר "המאבק המזוין". הכנס אף קיבל החלטה סודית בדבר הקמת ועדה שתעסוק ברכישת נשק לערבים.
בעקבות זאת התכנסה בשכם באמצע ספטמבר 1931 עצרת לאומית, שאימצה את מסקנות הכנס הקודם ואת החלטותיו. אך בעוד שכנס יולי נשלט, כאמור, על-ידי הצעירים (השבאב), הרי שבעצרת ספטמבר השתתפה מרבית ההנהגה הפוליטית המוכרת של ערביי פלשתינה. על-ידי אימוץ החלטות הכנס הכירה הנהגה זו גם היא בעקרון "המאבק המזוין". העיקרון הנוגד של "המאבק המדיני" שלט עדיין בתפיסה המדינית של כלל התנועה הערבית הלאומית בפלשתינה, אך לא עוד בצורה בלעדית. לצידו נוסף עקרון "המאבק המזוין", שעד אז היה נחלתו של מיעוט קיצוני שולי בלבד.
מקרי רצח, שוד, אלימות וטרור של ערבים נגד יהודים (ולעתים, כתגובה, אף להיפך) נמשכו לסירוגין בכל חלקי הארץ, ובייחוד באזור הצפון, בו פעלה כנופייתו של השייח עז אלדין אלקסאם. הישנותם של מקרים אלו שיקפה את חיזוקה של מגמת השימוש בנשק, שההטפה לה הפכה אף לדבר מקובל בעיתונות ובמישור הפעילות המפלגתית.
ב"אל גאמעה אל ערביה" (עיתון המופתי) פורסם ב-19.10.32 נאומו המפורסם של סאמי שאוכת, מנכ"ל משרד החינוך בעירק, בו הוא קורא לערבים ללמוד את "מלאכת ההריגה" (או מלאכת-המוות – "סינעת אל מות"), היות שאומות שאינן יודעות מלאכה זו סופן מוות באי-כבוד. עורך העיתון, מוניף אל חוסייני, הוסיף : "אם לימוד מלאכת ההריגה הינו חובה על כל ערבי, על אחת כמה וכמה ביחס לערבי הפלשתיני הנלחם בשני אויבים".
להתחזקות המגמה הרדיקלית תרמה גם פעילות המפלגות, שנוסדו אז, התחרו על אהדת הציבור הערבי וניסו להשיגה על-ידי הצגת סיסמאות קיצוניות יותר ויותר. בהקשר זה יש להזכיר את המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פ.ק.פ.), שלמרות שמשקלה הממשי ברחוב הערבי היה שולי (בגלל מיעוט חבריה, שברובם היו יהודים בלאו הכי), שימשה מקור למחשבות, לרעיונות ולמושגים. סיסמתה, למשל, בדבר "מהפכה מזוינת", פרסמה מושג זה והפכתו בהדרגה לפופולרי ומקובל בשימוש היום-יומי.
מעקב אחרי פרסומים ערביים מאותה תקופה (כנאומים, החלטות, מאמרים וכו') מראה בבירור שימוש הולך וגדל במושגים מלחמתיים, כגון מאבק (קפאח, נידאל), מלחמת קודש (ג'יהאד), מערכה (מערכה) מהפכה (ת'ורה) מלחמה (ח'רב) ועוד. שימוש זה, שהחלו בו המפלגות הרדיקיליות, הפך אט אט לנחלת הכלל.
המפלגה הפעילה ביותר בכיוון זה היתה מפלגת העצמאות (איסתיקלל), שלשורותיה הצטרפו צעירים נלהבים והיא אף פתחה בפעילות מחתרתית למחצה בקרב ארגוני "נוער, צופיות וספורט", שהקימה בכפרי הצפון. כמה מפעילי מפלגה זו אף היו קשורים בצורה הדוקה יותר עם ארגונו של עז אלדין אלקסאם.
ההנהגה הרשמית המשיכה לדגול ב"מאבק פוליטי", אולם גם טענתה הקבועה בדבר "שימוש באמצעי שלום ובמסגרת החוק" עברה שינוי קל אם-כי משמעותי. במניפסט שפרסם הוועד-הפועל הערבי באפריל 1933 נאמר : "אומה זו" (הערבית) נחושה באמונתה, אך היא לחוצה ומדוכאת וחסרה את האמצעים (הכלים) שיאפשרו לה לבלום את הלחץ ולמנוע את העוול שנגרם לה, פרט לאחדותה וכוח עמידתה במאבקה באמצעים חוקיים ובדרכי שלום,… הועה"פ הערבי קורא לכל בני האומה הערבית האצילה לבצע את ההחלטה בדבר אי שיתוף פעולה עם הממשלה". ניתן, איפוא, להסיק שאם יימצאו לאומה אותם המכשירים "שיאפשרו לה לבלום את הלחץ ולמנוע את העוול", היא תפעל ותשתמש בהם, ולאו-דוקא "באמצעים החוקיים ובדרכי שלום".
שלטונות המנדט, שעקבו אחרי ההתפתחויות בקרב הערבים, שמו לב לשינויים אלו. בחוגים ממשלתיים חדלו מלהתדיין בשאלה: "האם יפתחו הערבים במהומות אם לאו ?" והשאלה שהוצגה היתה: "מתי תפרוצנה המהומות ?" ואכן, באוקטובר 1933 פרץ גל מהומות קצר, אך אלים, ובעיקרו – אנטי-בריטי. בכל הדו"חות והתזכירים שהוגשו לאחר זאת לממשלה הבריטית על-ידי הנציב העליון ומפקדי הצבא והמשטרה בארץ, נקבע בצורה פסקנית כי מהומות אלימות נוספות תפרוצנה שנית. מענין לצטט מתזכירו של מוסה אלעלמי (שהיה אז פקיד ערבי בכיר בממשלת המנדט) בדבר הלכי הרוח באוכלוסיה הערבית, שכתב: "תוכנית הנוער הערבי מבוססת רק על השימוש בכוח ובאלימות… הצעירים מעדיפים מלחמה גלויה… ההרגשה הרווחת היא, שאם כל מה שניתן לצפות לו כתוצאה מהמדיניות הנוכחית הינו מוות איטי, הרי שבמקום תהליך גוויעה ארוך וממושך זה מוטב להיהרג בנסיון להשתחרר מאויבינו".
בראייה לאחור משמשים מאורעות 1933, ללא ספק, כהקדמה וכחזרה כללית לקראת מרד 1936, כך שהשינוי האידיאולוגי בנושא השימוש בכוח אינו עוד שינוי איכותי אלא כמותי בלבד. עקרון "המאבק המזויין" חדל להיות מישני לעקרון "המאבק הפוליטי" ונעשה שווה לו בדרגה.
היהודים, בחושם בסכנה הגדֵלה, המשיכו את מאמציהם להשיג נשק והגבירום. משלוח גדול של נשק יהודי, מוברח בתוך חביות מלט, שנתגלה במקרה בנמל יפו ב-16/10/1935, גרם לסערת רוחות ברחוב הערבי. גל מחאות והפגנה נערך בכל חלקי הארץ וארך למעלה מחודש. ב-25/11/1935 קיבל הנציב העליון משלחת, שכללה את מנהיגי כל המפלגות הערביות בארץ והציגה לו שורה של תביעות לאומיות. המנהיגים אף הדגישו, שאם תוך חודש לא תינתנה תשובות חיוביות לתביעותיהם, ייאבדו את השפעתם ברחוב הערבי וייאלצו להתפטר. או-אז יעברו הכוח וההשפעה בקרב הערבים לידי הקיצוניים, והמצב הפוליטי יתדרדר במהירות.
אך המאורע, שגרם לאובדן ההשפעה של המנהיגות הערבית – ואגב כך אף הטיל צל כבד על מסירותה ונכונותה של הנהגה לאומית רשמית זו להקריב קורבנות אישיים במסגרת המאבק הלאומי – התרחש כבר קודם לכן. שייח' עז אלדין אלקסאם ושלושה חברים מכנופייתו נהרגו ב-20.10.1935 בהתנגשות עם כוח משטרתי עדיף בהרבה, לאחר שגילו אומץ אישי רב בסרבם להיכנע. שייח' אלקסאם, שהפסיק את פעילות כנופייתו לאחר שנתגלתה אחריותה ל"רצח נהלל" (של בני משפחת האיכר יעקובי בסוף דצמבר 1932), ארגן בספטמבר 1934 את "אגודת לוחמי הקודש" (עוסבת אל מוגהידון), שמטרתה היתה להילחם עבור הדת והמולדת ולהרוג בכובשי פלשתינה, הבריטים והיהודים. באותה תקופה הוא הצטרף לסניף מפלגת האיסתיקלל בחיפה והתקרב לכמה ממנהיגיה. הוא ניצל את דוכן ההטפה, שבמסגד העצמאות בחיפה, כדי להפיץ את דעותיו ברבים. הוא אף פנה למופתי בבקשה להתמנות כ"מטיף נע" ברחבי הארץ, כך שיוכל להטיף למרד. המופתי השיב בשלילה באומרו: "אנו מטפלים בפתרון בעיותינו על-ידי שימוש באמצעים פוליטיים". בהזדמנות נוספת פנה אלקסאם למופתי שנית, הודיעו שהוא מתכונן להכריז מרד בצפון הארץ וביקש שהמופתי יעשה זאת בדרומה. אך המופתי השיב : "הזמן אינו בשל עדיין לצעד מעין זה, המאמצים הפוליטים יספיקו כדי להשיג את זכויותיהם של ערביי פלשתינה".
באותה תקופה הקים אלקסאם קשר עם האיטלקים, שהבטיחו לו את תמיכתם. [במאמר מוסגר יש להוסיף כי לאתגר, שהציבו איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית לבריטניה, היתה תהודה בקרב ערביי המזרח-התיכון ואף היענות חיובית במידה רבה. לא פה המקום להרחיב בנושא זה אך יש לציין כי האתגר הנאצי פשיסטי והאידיאולוגיה הנאצית פשיסטית בכללותה תרמו רבות לגיבוש עקרון "המאבק המזוין".]
אלקסאם קנה נשק, אימן את אנשיו וחיכה להזדמנות. גילוי הנשק היהודי המוברח בנמל יפו דרבנו לפעילות בזמן מוקדם יותר מכפי שתכנן תחילה.
בשנַים בנובמבר 1935, יום-השנה להצהרת בלפור, יצא בראש כנופייתו לאזור הר הגלבוע. לאחר תקופת פעילות קצרה הוקפה קבוצה בת 9 לוחמים מכנופייתו, וביניהם אלקסאם עצמו, על-ידי יחידת משטרה מובחרת שמנתה 50 איש. לקריאת המשטרה להיכנע ענה אלקסאם שהוא יילחם עד מוות. הוא נהרג בצטטו פסוקים מהקוראן. גבורת מותו הרשימה והרעישה את ההמונים הערביים. העיתונות הערבית תיארה אותו כגיבור אגדי וכקדוש. הלווייתו ההמונית הפכה להפגנה לאומית עצומה, והוא ופעילותו הפכו לסמל שבעקבותיו ובדרכו יש ללכת.
אם כי הישגיו הממשיים היו אפסיים, הרי שאלקסאם, בפעילותו, בדרך חייו ובמותו, נתן ביטוי ממשי לאידיאה ולרעיון, הציב דוגמה לבני עמו במסירות ובהקרבה וכיוונם והעלם על נתיב "המאבק המזויין".
היהודים הבינו התפתחות זו בבירור. מספר ימים בלבד אחר מותו של אלקסאם אמר בן-גוריון : "לראשונה, מצאו הערבים את התל-חי שלהם", ואף משה דיין כותב בזכרונותיו: "המקרה של אלקסאם היתה הפעם הראשונה שהחלתי להעריך את הכנופיות כחלק מתנועה לאומית עם מניעים לאומים. (בצורה אינדיווידואליסטית היו הקסאמים אידיאליסטים ואנשים מסורים לשאיפתם").
ההנהגה הרשמית ניסתה כאילו להמשיך ב"מאבק פוליטי", אך הציבור הערבי זנח אותה. גם במצרים, ובמיוחד בסוריה, החלו אז הערבים במאבק נגד הכובש הזר וחדלו מלהאמין שישיגו את עצמאותם על-ידי "מאבק מדיני". באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול בפלשתינה. עקרון ה"מאבק המזוין" ניצח. המרד עצמו גיבש וחיזק עיקרון זה ואף קידשו במידת-מה. עד היום שולט העיקרון בקרב חלק ניכר מהפלשתינאים ומשמש כאחד מעקרונות היסוד של ה"אמנה הלאומית" של אש"פ. במישור הכלל ערבי, הרי שההבדל היסודי, המפלג את העולם הערבי ביחסו לישראל, הוא עדיין הניגוד בין עקרון "המאבק המזויין", בו דוגלת 'חזית הסירוב', ובין עקרון "המאבק המדיני", בו דוגלות מצרים, ירדן ובמידת-מה גם סוריה. לגבי סוריה, נכון היה הדבר בעת השמעת ההרצאה בקיץ 1977. כיום אין הדברים כך בדיוק.
אעבור עתה להיבט השני, המשותף למרד 1936 ולמלחמת יום-הכיפורים, וכוונתי לעקרון המעורבות הכלל-ערבית בסכסוך היהודי-ערבי.
מאז כינון מדינת ישראל נאלצנו להילחם 4 מלחמות רשמיות בשכנינו הערבים, בתוספת 3-4 מלחמות בלתי-רשמיות. המעורבות הכלל-ערבית בנושא העימות היהודי-ערבי בארץ-ישראל, הנמשכת עד היום, החלה למעשה בשנות ה-30 המאוחרות, נגרמה במידה רבה על-ידי המרד הערבי בשנים 1936- 1939, ואף גובשה מוסדית בעקבותיו.
להוציא את האפיזודה הראשונית של "סוריה הדרומית" (שעוד אתעכב עליה בהמשך, במסגרת הנושא : "הייחוד הפלשתיני מאימתי") ופרט לכמה משלחות, מאמרים והפגנות, חסרי תועלת וחשיבות, הרי שבמהלך שנות ה-20 לא היתה מעורבות כלל-ערבית ממשית בנושא הפלשתיני. הדבר נבע מעיסוק של ארצות ערב במאבקיהן ובענייניהן הן, ולא כאן המקום לפרט בנושא זה.
גורם שני, חשוב לא פחות, נבע ממדיניותה של הממשלה המנדטורית. אחד הקווים, לפיו נהגה, תוּאר וכונה "עקרון ההפרדה". בהתאם לעיקרון זה, הרי שיחסי הממשלה והיישוב היהודי בארץ-ישראל נוהלו בנפרד וכאילו ללא קשר עם מכלול היחסים שבין ממשלת בריטניה והיהדות בעולם, ובצורה מקבילה ולשם איזון נוהלו בנפרד יחסי הממשלה והאוכלוסייה הערבית בפלשתינה ופעלו ללא קשר עם מכלול היחסים שבין בריטניה וארצות ערב. (רבות נכתב על נושא זה ואין טעם להרחיב בו את הדיבור). לסיכום אציין, שבעיקרו-של-דבר עקרון ההפרדה פעל, וכאמור לעיל, המעורבות הכלל-ערבית בנושא הפלשתיני בשנות ה-20 כמעט וכלל לא היתה.
"הפירצה" הראשונה במצב זה, השינוי הראשוני, בא בעקבות פרעות 1929. סכסוך הכותל, וכן דיוני ועדת הכותל (ועדה בינלאומית שהוקמה על-ידי חבר-הלאומים לבדיקת נושא הכותל) והחלטותיה, מסמנים את תחילתה של התעניינות ערבית מוסלמית כֵנה בבעיה הפלשתינית, שהתפתחה בבוא הזמן אף למעורבות ממשית.
חשוב, אולי, לציין, שבעקבות פרעות 1929 החלה אף עלייתו הפוליטית של המופתי הירושלמי, חג' אמין אל חוסייני, והתבלטותו כמנהיג הערבי החשוב ביותר בפלשתינה. היה זה המופתי, שמאז מינויו לנשיא המועצה המוסלמית העליונה בשנת 1922, החל במסע שיפוצים מרשים של שני מסגדיה המפורסמים של ירושלים – אל אקצה וכיפת הסלע – במגמה להגדיל ולטפח את חשיבות ירושלים בעולם המוסלמי. סיסמת ה"הגנה על קודשי האיסלאם והכותל" הפכה קריאת הקרב שלו, בשמה הטיף והביא לפרוץ פרעות 1929. בעקבות דו"ח החקירה של ועדת שאו פורסם "הספר הלבן" של פספילד, שהעניק לערבים הישגים מסויימים. אך בעקבות איגרת מקדונלד לוייצמן, שהזכרתיה כבר קודם, והנסיגה שנגרמה במעמד הערבים, גרס המופתי שרק על-ידי סיוע ותמיכת העולם המוסלמי והערבי יוכלו ערביי פלשתינה להתמודד עם תמיכת יהדות העולם בציונות. הוא ניסה על-כן לנתב ולגבש מוסדית את האהדה לערביי פלשתינה, שעורר סכסוך הכותל ברחבי העולם המוסלמי והערבי.
הקונגרס האיסלאמי, שהתכנס בירושלים בסוף 1931 ביוזמתו ובנשיאותו, נתן לראשונה ביטוי ממשי לעניינם ולתחילת מעורבותם של הערבים והמוסלמים בענייני פלשתינה, אם-כי עדיין לא במישור הממשלתי.
פירצה ראשונה זו בעקרון "אי-המעורבות" הכלל-ערבית לא התרחבה בשנות ה-30 הראשונות, אך מרד 1936 ותוצאותיו ביטלו עיקרון זה לחלוטין וגרמו לתהליך שבתחילתו הפכו שליטי ארצות ערב השכנות לשותפי ההנהגה המקומית בקביעת התנהגותם הפוליטית, וממילא גם בקביעת עתידם וגורלם של הפלשתינאים, ובסופו נהיו המחליטים הבלעדיים כמעט, כאשר לפלשתינים "אין הרבה מה לומר".
תהליך זה בא כתוצאה ממדיניות יזומה של ההנהגה הפלשתינית, שגררה את הממשלות הערביות ועירבה אותן בנושא הפלשתיני. הגורמים למדיניות זו היו אוזלת ידה של ההנהגה הפלשתינית הרשמית, וידיעתה, כי אינה שולטת במצב וכי הכנופיות וחסידי "המאבק המזויין" אינם מצייתים לה וימשיכו לפעול לפי ראות עיניהם, וכי אין בכוחה להתמודד לבד עם הבעיות שלפניה – כל אלה דחפוה להיעזר במדינות ערב ובשליטיהן ולקבל גיבוי מהם בפתרון הבעיות הנ"ל.
הערכתה של מנהיגות זו היתה כי כתוצאה מהמתח ההולך ועולה בעולם ומגידול חשיבותו של אזור המזרח-התיכון, תזדקק בריטניה לאהדת הארצות הערביות ולתמיכתן, וכי ניתן לנצל הזדקקות זו לטובת ערביי פלשתינה, ועל-כן יש לרתום את השליטים ואת הארצות הערביות לנושא הפלשתיני.
ואכן מדיניות זו נשאה פרי, השליטים הערביים הוכנסו בסוד הבעיה, וכתוצאה מתיווכם הסתיים חלקו הראשון של המרד באוקטובר 1936. המעורבות הכלל-ערבית נמשכה ואף קיבלה הכרה פורמלית, כאשר המדינות הערביות הוזמנו כצד רשמי לוועידת השולחן העגול בארמון סנט ג'יימס בלונדון, ועידה אשר הביאה בסופו של דבר למדיניות "הספר הלבן" של 1939. אגב, יש הטוענים כי היו אלו דווקא הבריטים שדחפו לראשונה את הארצות הערביות למעורבות בנושא הפלשתיני. לא אכנס לוויכוח זה, שהייתי מסכמו בפרפראזה על האימרה הידועה בדבר העגל והפרה – הן העגל רצה לינוק והן הפרה – להיניק. את זכות היוזמה הראשונית הייתי בכל-זאת זוקף לזכות המופתי, חג' אמין אל חוסייני, וההנהגה הפלשתינית.
כיום, כאשר המעורבות הכלל-ערבית בנושא הפלשתיני היא כה מוחלטת וכה קובעת, יש המציגים סימני-שאלה ציניים בדבר מעורבות הפלשתינאים בנושא הפלשתיני, והכוונה, כמובן, לא למעורבות פסיבית, כאובייקט ואף כקורבנות, אלא למעורבות אקטיבית בהתוויית קווי המדיניות.
תיארתי לעיל את המצב בשנים האחרונות, כאשר ארצות ערב הפכו למחליטות הבלעדיות בנושא הפלשתיני בעוד שלפלשתינאים עצמם "אין הרבה מה לומר". הפלשתינאים כיום – אש"פ וכמה מארגוניו השונים – מתקוממים מאוד נגד מצב זה של אפוטרופסות כלל-ערבית עליהם ומנסים להשתחרר ממנה במידת-מה. ואכן, לאחרונה מוסכם יותר ויותר שגם הפלשתינאים – אך לא רק הם – ישותפו בקביעת גורלם.
הייחוד הפלשתיני מאימתי
אין להתעלם מן העובדה, כי בקרב ציבור מסויים של אנשים קיימת תחושה של ייחוד לאומי פלשתיני, והכוונה היא לשאיפה לכונן יחידה פוליטית פלשתינית עצמאית, שתהא נפרדת משאר היחידות הפוליטיות הערביות. אנשים אלו, יהיה מספרם אשר יהיה, מאמינים ברעיון הייחוד הזה, פועלים למענו ואף מוכנים להקריב את חייהם כדי להגשימו. בדרך להשגת מטרתם אין הם נרתעים משימוש בטירור רצחני, המכוון גם נגד נשים וילדים חסרי מגן.
אם נחשוף את שורשיה של תנועת ייחוד זו, נמצא כי היא התגבשה רק בשנים האחרונות. המושג פלשתינה – שנזכר לראשונה בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) – היה בתחילת הופעתו כינוי לרצועת החוף בה ישבו בתקופת התנ"ך הפלישתים. אך לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא ברומאים בשנת 135 לספירה, ניתן השם פלשתינה בצורה רשמית לאותם חלקי הארץ, שעד אז היוו את ממלכת יהודה, ושמה של ירושלים הוחלף לאיליה קפיטולינה. היה זה בהתאם למדיניותו של השלטון הרומאי – לטשטש ואף לשרש כל זכר לקיום היהודי הממלכתי והלאומי.
מאז חורבן בית שני וקיצה של ממלכת יהודה, בשנת 70 לספירה, ועד לכינונו של השלטון הבריטי, לאחר מלחמת-העולם הראשונה, לא היתה פלשתינה מדינה בעלת גבולות מדיניים וייחוד פוליטי משלה. כמעט כל התקופה הזו – להוציא את התקופה הקצרה, יחסית, של קיום ממלכת ירושלים הצלבנית כיחידה פוליטית עצמאית – היתה פלשתינה יחידה גיאוגרפית שכללה שני מחוזות, שהיוו יחידות אדמיניסטרטיביות, וגבולותיהם וחלוקתם לאיזורי-מישנה השתנו מפעם לפעם במסגרת ממלכתית רחבה יותר. שני מחוזות אלו היו הפרובינציות 'פלשתינה פרימה' ו'פלשתינה סקונדה' בימי השלטון הרומי והביזנטי, שנקראו לאחר הכיבוש המוסלמי "גונד פלסטין" ו'גונד אלאורדק', וכיום הם תואמים בערך את שטחן של ישראל וירדן.
בכל התקופה הארוכה הזו, שנמשכה קרוב ל-1850 שנה, שלטו בפלשתינה לסרוגין ערי-בירה שונות: רומא, דמשק, בגדד, קאהיר, ושוב איסטנבול (היא ביזנץ קונסטנטינופול) בירת האימפריה העותומנית, שכבשה את פלשתינה ב-1517 ושלטה בה 400 שנה, עד ל-1917. ואם-כי נשלטה פלשתינה להלכה מאיסטנבול, בירתה הרחוקה של האימפריה, הרי היא נוהלה למעשה מדמשק, מקום מושבו של מושל הפרובינציה של סוריה, שבתחומיה נכללו היחידות האדמיניסטרטיביות שהיוו את 'פלשתינה'. פלשתינה נחשבה, אם-כן, חלק מסוריה (בר-א-שאם "יבשת" סוריה) כונתה בשם, 'סוריה אלגנוביה', דהיינו, סוריה הדרומית, ולא היה דבר שייחד את תושביה מבחינה לאומית לעומת שאר ערביי 'סוריה רבתי'. בתקופה זו של השלטון העותומני לא היו קיימים, בדרך כלל, בקרב הערבים קווי אופי לאומיים. נאמנותו הישירה של הפרט היתה נתונה למשפחתו ולשבטו, ומעבר לה שררה נאמנות לעדה הדתית. לגבי רובם המכריע של הערבים היתה זו העדה המוסלמית. נאמנות זו מצאה את ביטויה גם בהזדהות עם הממלכה העותומנית, שהיתה הממלכה המוסלמית המרכזית. במשטר ובמסגרת העותומנית לא יוחסה חשיבות של ממש לשאלת המוצא האתני, וגם ההבדלים הלשוניים לא היו בעלי חשיבות יתירה.
השפה התורכית היתה שגורה בפיהם של בני שכבת העילית המקומית, ואילו השפה הערבית עמדה במרכז ההשכלה האיסלאמית בכל רחבי האימפריה. במסגרת זו לא היה מקום לתנועת התבדלות של ערבים כערבים. אולם לקראת סוף המאה ה-19 החלה התעוררות תרבותית לאומית ערבית, שבמשך הזמן אף הביאה להקמת אגודות פוליטיות שונות, שהחלו לטפח נטיות לאומיות. רבות נכתב על נושא זה ואין זה המקום להרחיב. מוסכם, על-כל-פנים, שמספרם של הדוגלים בזהות ערבית ייחודית, על גווניה השונים, היה מצומצם ביותר, בעוד שבחברה הערבית בכללותה לא ניכר היה שינוי ערכים ושררה עדיין נאמנות רבה לשלטון העותומני, נאמנות הקשורה ברגשי הסולידריות האיסלאמית. בקרב הערבים באימפריה העותומנית התרוצצו, איפוא, ערב מלחמת-העולם הראשונה שתי מגמות: מגמה לאומית ערבית, שדגלה בעצמאות ערבית, בנפרד מהתורכים, ובה תמכו רק מספר מצומצם של אנשים ; ומגמה שניה, שבה תמכו רוב ערביי האימפריה, אשר דגלה ב"לוקאל פטריוטיזם" (לאומיות מקומית) ערבי, במסגרת רחבה יותר של פטריוטיזם עותומני.
בקרב ערביי פלשתינה רווחה באותה תקופה בעיקר "המגמה העותומנית", ותמכו בה הן נכבדי ירושלים, שטופחו על-ידי השלטון העותומני ונהנו ממידה רבה של אוטונומיה והשפעה, והן נכבדי הצפון. מגמה פרו עותומנית זו מצאה אף ביטוי חזק בעיתון הערבי של אותם ימים – 'פלשתין'. אך יש להדגיש, כי למרות שהמגמה הלאומית בכללותה היתה חלשה מאד, הרי שלילת הציונות והמלחמה בה – שהיתה מרכיב עיקרי של המגמה הלאומית, כפי שהתברר מאוחר יותר – תפסה מקום חשוב כבר אז.
בעקבות נצחונותיהן של בעלות-הברית גדלה אט אט התמיכה "במרד השריפי" (על שם משפחת ה"שריף" חוסיין ממכה, מנהיג המרד הערבי נגד התורכים). לאחר כיבושה של דמשק באוקטובר 1918 וכינונה של "הרשות השריפית" – בכפיפות למרותו העליונה של הגנרל אלנבי, מפקד חיל המשלוח הבריטי – נפוץ הרעיון של איחוד פלשתינה עם סוריה או – כפי שהדבר הוצג אז – צירופה של "סוריה הדרומית" למסגרת סוריה רבתי. כדי לממש רעיון זה הוקמו שתי אגודות (קלובים): "הקלוב הספרותי" (אל מונתדא אל אדבי) ו"הקלוב הערבי" (אל נאדי אל ערבי), אשר מטרותיהן המוצהרות היו: "עצמאות ערבית במסגרת איחודה של פלשתינה עם סוריה, מלחמה בציונות, מניעת הגירה יהודית וביטול הקפיטולציות (זכויות היתר) הזרות". אגודות אלו היו מורכבות מצעירי המשכילים המוסלמים, שהשתייכו למשפחות העילית : בני משפחת נאשאשיבי לקלוב הספרותי, והחוסיינים לקלוב הערבי. שתי אגודות נוספות, פחות חשובות ובעלות גוון סודי, שהוקמו כדי לשרת את פעילותם של הקלובים הנ"ל על-ידי אבטחת הפגישות, ארגון הפגנות וכו' – היו אגודות "האחווה והטוהר" (אל אחא ואל עפאפ) ואגודת "המוכנים להקריב עצמם" (אלפידיאיה).
בינואר 1919 התכנס בירושלים הקונגרס הראשון של ערביי פלשתינה, אשר החליט שפלשתינה – "סוריה אלגנוביה" – הינה חלק מסוריה רבתי ושהדרך היחידה לעמוד בפני הסכנה הציונית היא להתאחד עם סוריה. נכון, אומנם, שההנהגה הירושלמית המסורתית, שמאחוריה עמד השלטון הבריטי בארץ, הסתייגה מהחלטה זו והעדיפה מגמה יותר פלשתינית, אך התלהבותם וקיצוניותם של היסודות הצעירים הכריעה את הכף לטובת המגמה הפוליטית של האיחוד עם סוריה, ששלטה באותו פרק זמן בתנועה הערבית הלאומית בפלשתינה. מעידה על כך המלצתה של ועדה מיוחדת לעניין המנדטים בתורכיה ולבדיקת הלכי הרוח בקרב התושבים. חברי הוועדה האמריקניים, קינג וקריין – שנחתו ביפו ב-10/6/1919, סיירו בארץ ונפגשו עם נציגי הערבים, והמשיכו לאחר מכן בדרכם לסוריה ולתורכיה – גיבשו את המלצתם בלשון זו: –
"אנו ממליצים… שאחדותה של סוריה תישמר, וזאת בהיענות לבקשתו הכנה של הרוב המכריע של תושבי סוריה".
יש לציין כי נוסח זה מקבל כעובדה את היותה של פלשתינה חלק מסוריה, ואינו מציין אפילו את שמה הנפרד.
ב-2.7.1919 התכנס בדמשק הקונגרס הסורי. ערביי פלשתינה היו מיוצגים בקונגרס זה על-ידי 18 צירים וביניהם חג' אמין אל חוסייני (שלאחר זאת נתמנה למופתי של ירושלים והפך, כאמור, למנהיגם העליון של ערביי פלשתינה). באחת ההחלטות נאמר : –
"אנו דורשים שלא תהיה הפרדה של החלק הדרומי של סוריה, הידוע בתור פלשתינה… משאר חלקי הארץ הסורית. אנו שואפים לכך שאחדותה של הארץ תישמר ותובטח כנגד חלוקה כלשהי ובכל תנאי שהוא".
בעקבות קונגרס דמשק התכנסו נציגי הגופים הפלשתינאים בחיפה ב-27.11.1919 והקימו את "הוועד העליון לאגודות הפלשתינאיות" (אללוגנה אלעוליה לילגמעיית אלפלסטיניה), שהגיש לשלטונות את דרישותיו אשר הסתכמו בעצמאות מוחלטת של סוריה הגדולה ושלילה קיצונית של הציונות.
ב-7.3.1920 הכתיר הקונגרס הסורי את פייצל למלך סוריה, כולל פלשתינה. הכתרה זו הלהיבה את ערביי פלשתינה והגבירה את שנאתם ליהודים, אשר נראו בעיניהם כמכשול הראשי בדרך להשגת עצמאותם במסגרת סוריה הגדולה. בינתיים דיווח חג' אמין אל חוסייני, שחזר ארצה מדמשק, כי הבריטים אינם מתנגדים ל"העביר" את פלשתינה למלך פייצל. למחרת ההכתרה ב-8.3.1920 פרץ גל הפגנות אהדה להמלכת פייצל על סוריה ופלשתינה. הפגנות אלו, ש"כללו" את פרעות 1920, נמשכו ואף התחזקו במשך חודש אפריל 1920 והיוו את נקודת השיא במסע האיחוד עם סוריה.
אך לאחר נחיתת הצבא הצרפתי, ששם קץ לשלטון השריפי בדמשק ב-24.7.1920, ובריחתו של המלך פייצל, איבד רעיון האיחוד עם סוריה את משמעותו, והחלה להתחזק מגמת הפלשתיניות, דהיינו, ייחוד במסגרת פלשתינית נפרדת. אך יש להדגיש, ששינוי זה בהלכי הרוח של ערביי פלשתינה נכפה כאילו מבחוץ. הוא נגרם על-ידי כך, שוועדת המנדטים העליונה של בעלות-הברית שהתכנסה בסוף אפריל 1920 בסן רמו, העניקה את המנדט על פלשתינה לבריטניה ואת המנדט על סוריה ולבנון לצרפת. השינוי נגרם גם בעקבות חיסול השלטון השריפי בסוריה, כלומר, לא מתוך רצונם ובחירתם החופשית של ערביי פלשתינה.
השינוי הנ"ל בהלכי הרוח ובסדרי העדיפויות של ערביי פלשתינה בא לידי ביטוי בהחלטות הקונגרס הערבי השלישי, שהתכנס בחיפה ב-13.12.1920, בראשותו של המנהיג מוסה קאזם אל חוסייני. הקונגרס הסתמך על זכות ההגדרה העצמית ודרש לכונן ממשלה לאומית בפלשתינה, ממשלה שתהיה אחראית בפניי פרלמנט שייבחר על-ידי תושבי פלשתינה דוברי הערבית, שהתגוררו בארץ בעת פרוץ מלחמת-העולם הראשונה.
זוהי למעשה ההחלטה הראשונה המכירה בייחוד פלשתיני הנפרד מסוריה. רעיון האחדות עם סוריה הוזנח, והמושג "סוריה הדרומית", שעד אז היה השליט בהתייחסויות לפלשתינה, לא הוזכר אפילו בהחלטות הקונגרס. אך למרות התחזקותה של מגמת הייחוד הפלשתיני בקרב ערביי פלשתינה, היא לא נעשתה למגמה הבלעדית.
בשנות העשרים פעלו בקרב ערביי פלשתינה שתי קבוצות-מפלגות עיקריות: מפלגת החוסיינים (אל מגלסיון) ומפלגת הנאשאשיבים (מועארידון). בשנות השלושים קמה מפלגה שלישית, מפלגת העצמאות (איסתיקלל), בהנהגתו של עוני עבד אל האדי, ואליה הצטרפו רבים מבין הצעירים המשכילים. מפלגה זו, שהיתה הפעילה ביותר בזירה הפוליטית בארץ באותה תקופה, המשיכה לדגול ברעיון הפאן-ערבי וקראה לשילובה של פלשתינה במסגרת איחוד ערבי עם סוריה ועירק בראשותו של המלך פייצל. (אגב, חלק מאנשי המפלגה צידד ברעיון הפאן-ערבי בהנהגת המלך אבן-סעוד, מתנגדם החריף של ההָאשֶמים). שאיפות ומאוויים אלו לשילוב במסגרת כל-ערבית באו לכלל ביטוי בקבלת הפנים הסוערת והנלהבת, שערכו כלל ערביי פלשתינה למלך פייצל, בעת ביקורו בארץ ביוני 1933, וכן בהבעת הצער והכאב בעת טקס העברת גווייתו בחיפה, בספטמבר אותה שנה. מפלגת העצמאות המשיכה להטיף לרעיון זה, והחלטה ברוח זו, הקוראת ל"שילובה מחדש של פלשתינה במסגרת סוריה הגדולה", נתקבלה בקונגרס המפלגה, שהתכנס בשכם בראשית 1936.
התפרצות המרד הערבי ב-1936 לוותה, כמובן, בגלים עצומים של התעוררות לאומית חזקה בקרב כלל ערביי פלשתינה, בניגוד למספר המצומצם של פעילי התנועה בימים רגילים. לכן יש משמעות רבה לעמדה, שהמושג "סוריה אלגנוביה" (הדרומית), שנעלם כמעט מהלקסיקון הפוליטי מאז הקונגרס הערבי בחיפה בסוף 1920, חזר לשימוש בצורה נרחבת. בהודעתו הראשונה לציבור, המהווה את "הכרזת המרד", כינה פאוזי אלקאוקג'י את עצמו "המפקד הכללי של המרד בסוריה אלגנוביה-פלשתינה".
אך לא רק קאוקג'י, שהוא עצמו היה ממוצא סורי, אלא אף מפקדים פלשתינאים מובהקים, כעבד אל רחום חאג מוחמד, חסן סלאמה ועארף עבד אל רזאק, נהגו לפרסם את הודעותיהם בשם "משרד המרד הערבי, סוריה הדרומית פלשתינה". אופיו הכלל-ערבי של המרד חוזק אף בהשתתפותן של הפלוגות העירקית, הסורית והדרוזית, שלחמו לצד הפלוגה הפלשתינית.
גם החוגים האופוזיציונים, שהתרכזו בשנות ה-30 סביב מפלגת "ההגנה" הנאשאשיבית, העדיפו השתלבות במסגרת רחבה יותר על-פני ייחוד פלשתיני בלבד. אך בעוד שאנשי מפלגת האיסתיקלאל רצו איחוד עם סוריה או עם סוריה ועירק, תמכו הנאשאשיבים בהתמזגות עם ירדן.
לקראת אפריל 1937 דלפו השמועות הראשונות על הצעת החלוקה של הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל. ב-28.4.37 הפליג האמיר עבדאללה – שליט עבר-הירדן – מחיפה לאנגליה, כדי להשתתף בחגיגות ההכתרה של המלך גורג' השישי. נודע, כי בעת שהותו בלונדון עמד לקיים שיחות פוליטיות בנושא החלוקה ובאפשרות צירוף החלק הערבי של פלשתינה לעבר-הירדן, תחת כתרו. כאשר עבר בארץ, נערך לכבודו מסע אהדה והזדהות המונים, בכלל זה קבלות פנים נרחבות בירושלים, בשכם ובחיפה. הדבר חזר ונשנה בדרכו חזרה לעמאן, מסע אהדה זה אורגן על-ידי הנאשאשיבים, בעוד שלחומיינים לא היה כל יד בכך. הם החרימו בהפגנתיות את קבלות הפנים שנערכו לכבודו בעת שובו ארצה. התמונה היתה ברורה – יסודות האופוזיציה בקרב ערביי פלשתינה הזדהו בבירור עם כוונתו של האמיר עבדאללה לצרף לממלכתו את החלק הערבי של פלשתינה.
אך כאשר פורסמה ביולי 1937 תוכנית החלוקה נאלצה מפלגת "ההגנה" לחזור בה מתמיכתה בחלוקה. הדבר נבע מלחץ הציבור ובייחוד מלחץ תומכיה – ובראשם אסעד שוקיירי – מקרב ערביי עכו והגליל אשר נכללו במדינה היהודית. עם-זאת ידוע, כי מנהיגי המפלגה, ראגב נאשאשיבי ויעקוב פרג', הביעו באוזני הנציב העליון את תמיכתם בחלוקה ובצירוף החלק הערבי של פלשתינה לעבר-הירדן.
הגדולה והחשובה ביותר בין המפלגות הערביות בארץ באותה תקופה היתה מפלגת החוסיינים, בראשותו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, מנהיגם האמיתי של ערביי פלשתינה. החוסיינים, יותר מכל קבוצה אחרת בקרב ערביי פלשתינה, היו נושאי הייחוד הפלשתיני, אולי משום שהעריכו כי בכל מדינה פלשתינית עצמאית שתוקם, יהיה השלטון בידם, אולם במקרה של איחוד עם סוריה או עירק ייאלצו להתחלק בשלטון עם גורמים אחרים, ובמקרה של איחוד עם ירדן אף לא ישותפו כלל בשלטון.
אך גם למופתי עצמו ולתומכיו החוסיינים היו ספיקות, התלבטויות והסתייגויות ביחס לייחוד הפלשתיני. למרות שהיה הסמל העיקרי של ייחוד זה, היה הוא גם האיש אשר גרם לטשטוש הדרגתי ברישומו של ייחוד זה. בפגישותיו הפוליטיות עם זרים, באסיפות סגורות ובפגישות פומביות, נהג המופתי לחזור ולהשתמש במשפט הבא : – "היות וארץ זו שייכת לא רק לערביי פלשתינה אלא לכל העולם הערבי והמוסלמי, מוטלת על מלכי הערבים ומושליהם החובה להדריכנו בעצה ולהחליט עמנו על…" וכו'.
אם נבדוק את פעילותו של המופתי, מאז נטל לידיו את רסן המנהיגות של ערביי פלשתינה, אחרי פרעות 1929, ועד בריחתו מהארץ באוקטובר 1937, ניווכח כי משפט זה, שהיה שגור בפיו, שיקף במידה רבה את פעילותו ואת דרכו המדינית ולא נאמר רק מן הפה ולחוץ. משמעותו הממשית של קו מדיני זה היתה שיתופם של מלכי ונסיכי ערב בקביעת גורלה ועתידה של פלשתינה ונטילת כוח ההחלטה הבלעדי בנושא זה מידי ההנהגה הפלשתינית. במילים אחרות – הפיכת הבעיה לפאן-ערבית ולא לבעיה פלשתינית ייחודית.
המופתי נקט בקו זה הן מתוך הכרתו הפאן-איסלאמית והפאן-ערבית, הן בגלל הערכתו שערביי פלשתינה עצמם הינם חלשים מדי מכדי לעמוד לבדם מול האתגר הציוני, והן בגלל תקוותו כי לקראת המלחמה, הצפויה באזור המזרח-התיכון, תזדקק בריטניה לתמיכת ארצות ערב, ותשנה, על-כן, את מדיניותה הפרו-ציונית בפלשתינה, כדי לרצותן.
ואכן, המופתי היה הראשון שיזם את המעורבות הכלל-ערבית בנושא הסכסוך היהודי-ערבי בפלשתינה ובמשך הזמן אף הצליח ביוזמתו. כל פעילות שנערכה בעולם בשנות ה-30 במישור הפאן-איסלאמי – בקונגרס המוסלמי בירושלים ב-1931, או במישור הפאן-ערבי – בקונגרס בלודן בסוריה ב-1937, היתה פרי יוזמתו הישירה או העקיפה של המופתי, שהצליח לנצל אירועים אלו כדי לקדם את הנושא הפלשתיני.
במשך מלחמת-העולם השניה ניסרו בחלל המזרח-התיכון רעיונות שונים בדבר איחודים אפשריים בעולם הערבי. נורי סעיד, המדינאי העיראקי רב ההשפעה, העלה את "תוכנית הסהר הפורה" בדבר איחודן – בשלב ראשון – של סוריה, לבנון, פלשתינה ועבר-הירדן, ולאחר זאת גם איחוד עם עיראק. האמיר עבדאללה הציע, לעומת זאת, את תוכנית "סוריה הגדולה" בדבר הקמת ממלכה – בראשותו – שתכלול את סוריה, לבנון, פלשתינה ועבר-הירדן.
ערביי פלשתינה, אשר מסגרותיהם הפוליטיות נחלשו כליל כתוצאה מההתפתחויות שבאו בעקבות המרד הערבי ב–1936- 1939, לא היו מסוגלים לנקוט עמדה, אך מעקב אחרי העיתונות הערבית הפלשתינית ילמדנו כי חלקים ניכרים מציבור ערביי פלשתינה תמך בתוכניות אלו.
מכל האמור לעיל ניווכח, שאכן פעלו בזמן המנדט גורמים שדחפו לתהליך של גיבוש ייחוד פלשתיני, אך בה בשעה התקיימו גם שאיפות וגורמים שפעלו בכיוון ההפוך, כך ששתי המגמות הנוגדות התרוצצו בקרב ערביי פלשתינה, מבלי שאחת מהן תהא חזקה דיה כדי לגבור כליל על האחרת.
כפי שציינתי, החלו המלכים והשליטים הערביים במחצית 1936 להשתתף בעיצובה ובקביעתה של המדיניות הערבית בפלשתינה, אך ניהול העניינים נשאר למעשה בידי המופתי בארץ. כאשר ברח המופתי, הועתקה הנהגת העניינים אל מחוץ לפלשתינה, ולקראת 1948 עברה אף ההנהגה הממשית מידי הפלשתינאים לידי ממשלות ערב במסגרת הליגה הערבית.
התלות של הפלשתינים במלכי ערב, שהלכה וגברה מאז 1937, החלישה ללא ספק את כוח עמידתם ואת רצונם של ערביי פלשתינה והביאה לנסיגת מגמת הייחוד הפלשתיני. מלחמת 1948 היתה ביטוי למאמץ פאן-ערבי הרבה יותר מאשר ביטוי לייחוד הפלשתיני. תוצאות המלחמה היו – השתלטות הארצות הערביות השכנות על אותם חלקי פלשתינה שנשארו בידי הערבים. ירדן השתלטה על הגדה המערבית, מצרים על רצועת עזה וסוריה על מובלעת אלחמא. השתלטות זו סיפקה דחף נוסף לשלוש ממשלות אלו להבליע ולטשטש את מגמת הייחוד הפלשתיני, לבל יצטרכו, בבוא העת, להחזיר חלקים אלו. (יש לציין כי לגבי מצרים הדבר כבר בטל). אך למרות שנראה היה כי מגמת הייחוד גוועה, נשארו הפלשתינים נפרדים ומבודדים מערביי הארצות השכנות. היו לכך שלוש סיבות עיקריות :-
א. דחייתם המחולטת של הפלשתינים על-ידי ממשלות עמי ערב, שהגבילו והקשו על קליטתם והיטמעותם בתוכם, למעט ירדן, שאיפשרה לפלשתינים להשתלב בתוכה.
ב. ההחלטה המגמתית של ממשלות ערב, להחזיק את הפליטים במחנות כדי לנצלם במאבק נגד ישראל, הן במישור התעמולתי והן – בבוא הזמן – במישור הצבאי.
ג. השתמרותה של תחושת הזיקה החזקה בקרב הפליטים למקומות הולדתם : חיפה, יפו וכדומה, מבלי שהדבר יתקשר בתודעתם לתחושת ייחוד לאומי פלשתיני.
לאחר מלחמת 1948 הפכה הבעיה הפלשתינית בעיקרה לבעיית פליטים. המאבק הערבי נגד ישראל היה המשכו של המאמץ הפאן-ערבי, כשמגמת הייחוד הפלשתיני כמעט ולא מילאה בו כל תפקיד שהוא. אך בשנות ה-60 הראשונות שבה והתחזקה מגמת ייחוד זו. בין הגורמים לכך : הינתקותה של סוריה מקע"ם, שקיעת קרנה של הפאן-ערביות בהנהגתו של גמאל עבד אלנאצר, והדוגמה של "מלחמת שחרור לאומי", שערכו אנשי ה-פ.ל.ן. באלג'יר.
ב-1964 הוקם אש"פ. "יש לציין שאם-כי הקמתו נבעה מתחרות בין ארצות ערב השונות ולא מהתחזקות מגמת הייחוד הפלשתיני, הרי שהדינמיקה של עצם קיום הארגון מחזקת ומגבשת מגמה זו. לכיוון זה דחף גם הניצחון הישראלי המוחץ ואכזבת הפלשתינים ממדינות ערב במלחמת ששת הימים. כפי שציינתי בסיום דברי בנושא 'המעורבות הכלל ערבית', הרי שכיום ממורמרים הפלשתינים ומתקוממים נגד המצב הנוכחי, בו קיימת מעין אפוטרופסות כלל-ערבית עליהם, והם משתדלים לקחת את גורלם בידיהם. כיום, אכן מוסכם יותר ויותר, שלא רק מדינות ערב בצד הערבי – אלא גם הפלשתינים, בצורה זו או אחרת, ישותפו בדיונים בדבר עתידם, והייחוד הפלשתיני מוכר ומקובל.
יש עוד מיספר היבטים חשובים, הקשורים לנושאנו, שיש להתעכב עליהם, אף-כי בגלל מגבלות המקום אפרטם בקצרה.
ההיבט הדתי
המימד הדתי מילא, כידוע, תפקיד מרכזי בפרעות 1929 ; לא כך היה הדבר במרד 1936- 1939. אין כוונתי לומר שמוטיבים דתיים שונים לא צצו ועלו מדי פעם בהקשר זה או אחר. (ובמאמר מוסגר, איני מניח כלל אפשרות קיומם של סכסוך או התנגשות ערבית-יהודית כלשהם, אשר יהיו פטורים לחלוטין מהיבט זה). רצוני אך לציין, שבמרד 1936 מילא ההיבט הדתי תפקיד שולי.
החלטה בדבר מדיניות בריטית
בראשית דברי הזכרתי את המאמר בשבועון המצרי, אשר קבע שמטרת מרד 1936 ומטרת מלחמת אוקטובר 1973 היו לזעזע את הסטטוס קוו ולהכריח את הנוגעים בדבר לדון מחדש ולהחליט. והאמת היא כי מטרה זו הושגה בשני המקרים.
המרד, ספיחיו וההתפתחויות בעקבותיו כפו הן על הבריטים והן על היהודים – כל אחד בפני עצמו – את הצורך לבחון את דרכם ואת מדיניותם ולהגיע להחלטה. ובאשר לבריטים, איני מתעתד לסקר פה את מדיניות בריטניה בארץ-ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, אך אם לתארה בקצרה, הייתי מסכם ואומר שהיא היוותה נסיגה איטית והדרגתית מרוח ההבטחות שניתנו ליהודים בהצהרת בלפור ושולבו בנוסח המנדט הבריטי על הארץ.
הקו המדיני של הערבים באותה תקופה, שגרס "הכל או לא כלום", לא הקל כלל על הבריטים, שלא אצו לשנות את מדיניותם בצורה חד-פעמית וחדה, ואף לא יכלו לעשות זאת ולו רק מטעמי שמירה על יוקרתה של בריטניה הגדולה, הנסוגה כאילו מלחץ הילידים תושבי אחת מארצות המנדט.
אך במהלך שנות המרד 1939-1936 ובלחץ המצב הבינלאומי וענני המלחמה המתקרבת, החלה בריטניה בחיזוק עמדותיה במזרח-התיכון וגרסה – כמתואר לעיל – שעליה לרצות את ערביי פלשתינה המורדים כדי לרכוש אהדה ותמיכה בכלל ארצות ערב. נטישה איטית של מדיניות הצהרת בלפור לא תענה כבר על צרכיה – כפי שנראו לה אז והיא נקראה להחליט ועשתה זאת.
נציגי הפלשתינאים ומדינות ערב השכנות הוזמנו לועידת השולחן העגול בארמון סנט-ג'יימס בלונדון ב-1939. הוועידה אומנם נכשלה, אך בעקבותיה נולד 'הספר הלבן' של מקדונלד מ-1939, שמשמעותו הממשית היתה קץ התהליך, שבו סייעה בריטניה להקמת 'הבית הלאומי' היהודי בארץ-ישראל ותחילת התהליך של הקמת מדינת פלשתינה עצמאית, שתישלט על-ידי הרוב הערבי.
(בעקבות מלחמת-העולם השניה ולאחריה, התפתחו הדברים, אומנם, בצורה שונה, אך זהו כבר נושא אחר.)
במישור הכלל-ערבי החליטו הבריטים בכיוון תמיכה כללית בנושא האחדות הערבית ויוזמה לכינון הליגה הערבית.
החלטה בדבר מדיניות יהודית
גם היהודים אולצו על-ידי המרד וההתפתחויות הקשורות בו לבדוק את דרכם ולקבל החלטות בשני נושאים קשים:
הראשון : נושא הטרור הערבי דרש תשובה מיידית, לטווח קצר ; והשני : נושא תוכנית חלוקת ארץ-ישראל היה מהותי ובסיסי יותר ונוגע לעצם עתידה של הציונות והיישוב היהודי בארץ. בנושא הראשון החליט רובו של היישוב על מדיניות ההבלגה ואף נהג כך. התשובה היהודית לטרור הערבי התבטאה לא בטרור נגדי אלא בהגנה, בהתיישבות ובעליה, כאשר הנשק העברי נועד להגנה, פסיבית בתחילה ובמשך הזמן אף אקטיבית.
ובנושא החלוקה, הרי שבפני היישוב היהודי בארץ ובפני כלל התנועה הציונית הוצגה בכל חריפותה השאלה – הקיימת למעשה עד עצם היום הזה : האם עדיף לקבל מדינה ועצמאות בחלק מארץ-ישראל המערבית או להמשיך להיאבק ולחתור – מבלי להיות בטוח כלל בתוצאה הסופית – לעצמאות בגבולותיה של כל ארץ-ישראל. גם בשאלה זו, ולאחר בירורים נוקבים וכואבים אשר חצו את החלוקה המפלגתית המקובלת, החליט הרוב על קבלת עקרון החלוקה, דהיינו, שעדיפה עצמאות מיידית בחלק מארץ-ישראל המערבית. (וכך למעשה התפתחו הדברים כתוצאה ממלחמת השחרור.)
ההיבט האחרון, שבו אעסוק במסגרת זו, הוא :

המרד והשלכתו על מלחמת השחרור
על חלק מסוים מהיבט זה, וכוונתי לנושא "המאבק המזוין" ולהשפעת המרד על ה"מעורבות הכלל-ערבית" בסכסוך, שגררה בעקבותיה את כניסת הארצות הערביות למלחמה נגד ישראל – כבר עמדתי.
אתעכב עתה בקצרה על המישור התוך-פלשתיני עצמו.
בשלביו האחרונים הידרדר המרד למעין מלחמת אחים, כאשר כנופיות החוסיינים לוחמות והורגות בכנופיות "השלום" הנאשאשיביות, ולהיפך. אביא בהקשר זה סצינה המתוארת בספרו של אחמד שוקיירי, היו"ר לשעבר של אש"פ. הוא מתאר כיצד ישב פעם בחדר בביירות, ועימו המופתי חאג' אמין אל חוסייני ומדינאי לבנוני מסוים. לחדר נכנס שליח מהארץ, שהודיעו כי אחיו (של שוקיירי), שהיה רופא בכנופיית "שלום", נהרג על-ידי כנופיות המופתי, השתררה דממה מעיקה, ואז פתח המדינאי הלבנוני ואמר בערך בזו הלשון:
לבריטים, ליהודים ולערבים דבר משותף. בריטים הורגים ערבים, יהודים הורגים ערבים, ואף ערבים הורגים ערבים. למרבית הצער ורוע הגורל, הערבים הורגים ערבים הרבה יותר מאשר הבריטים והיהודים גם יחד.
אמת זו משקפת במידה רבה את הפיצול ואת ההרס הפנימי של הציבור הערבי הפלשתינאי בעקבות המרד, הרס שממנו לא הצליח להשתקם. לקראת מלחמת השחרור ב-1948 היה הציבור הערבי חסר הנהגה וחדל להוות גורם פוליטי וצבאי העומד ברשות עצמו. את המלחמה עבורו עשו בעיקר אחרים – בייחוד בשלביה האחרונים – והם לא עשו זאת היטב.
*המונחים "ארץ-ישראל" ו"פלשתינה" משמשים לחילופין להגדרת ארץ-ישראל המערבית בגבולותיה המנדטוריים. המונח "פלשתינה" יחזור בעיקר כאשר הדברים יתוארו מנקודת הראות הערבית. יש אף לציין שרוב המקורות להרצאתי זו הינם ערביים ומציגים את נקודת הראות הערבית.
ביבליוגרפיה:

כותר: המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי – ערבי בארץ-ישראל
מחבר: תגר, יהודה

שם הספר: הציונות והשאלה הערבית : קובץ מאמרים

תאריך: 1996
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

הערות: 1. קובץ מאמרים זה מקורו בימי עיון שקיים מרכז זלמן שזר.

הידיגר והשואה

בובר מגיב על הידיגר : לא ראה את אפשרות הדיאלוג כמו ברגמן רליגיוזיות ללא אלוהים.
ברגמן : אלוהים כמימד הכרחי
האם יש קשר בין תורתו של הידיגר לבין הזדהותו עם הנאצים.
הצורך בחידוש החיים הרונטי, האריסטוקרטי
פרימאט הפעולה בלי התקווה שבה. אל האפס ומן האפס. הפעולה כנגד הקונטמפלציה.

אקולוגיה והשואה
השואה מכפרוייקט 'אקולוגי' ביעור וניקוי העולם. גר התיל והריסוס בגזים המיועדים לטהר את הסביבה. אושביץ כעיר גרמנית חדשה על פי תוכניות של בינוי יחסים חדשים לטבע
גינון ושמירה על הטבע מתן אקולוגיה לגזע האדונים. לבער כמו לרסס את הסביבה ממי שזה אינו ביתם.
במקביל לנטיעת חרדת חובה להתגבר ולעשות את הראוי : לרצוח בלי להסס. ניואקאנטיאנים ואנשים שהפנימו את המסר הנאצי.
תורת הגנים של מורי עיצוב נוף גרמנים

ההיסטוריוגרפיה היהודית והשואה

ההפרדה בין נצח האומה לבין תופעת השואה.
היסטוריה יהודית והשואה
אנטישמיות ואנטישמיות של השואה
האם נקרא את דרייפוס לאור השואה או את השואה לאור דרייפוס.
האם האנטישמיות המסורתית היא ההסבר על הנאציזם ?
הקריאה הציונית והקריאה הסוציאליסטית לא השתנו עם השואה למרות שלכאורה בשרו את בואה.
האם הבשורה לא היתה מחסום בפני היכולת לקרוא את המתרחש ?
האם התרחשות הואה לא יצרה קיבוע לתיאוריות הקודמות ?
מאהלר אי הבנה של השורשים הכלכליים מעמדיים של השואה
סאלו בארון : אאסור שהשואה תמחוק את ההישגים של ההיסטוריה לפרוץ את מחסום הדמעות
ההיסטוריונים שבו אל התיאוריות הישנות : הומניזם ליברלי, התבוללות, ציונות, מהפכת העולם.
שיחה עם אבא קובנר על מלחמת יום הכיפורים. ננשארנו כמו שהיינו
בין נאמנות : לא נבגוד בחלום נעורינו ביודענו כי רבים הלחצים לאבד את החלום
האם משמעות הדבר אופציה לאופורטוניזם המשתלב בדוגמאטיקה.
נימוקים ריאלים נענים בהצהרות מוסריות עקרוניות והצהרת עקרונות מוסריות נענות בתביעה לריאליזם.

סיום הקריאה ההגליאנית על האופי של הדיאלקטיקה המקדמת שבה סתירה היא העלאה.
ההיסטוריה לא יכולה להיות מונעת על ידי ההנחה כי האסון מוביל לתוצאות חיוביות. כך בסוציאליזם כך בציונות.
האם ניתן להמשיך בהגיון שהאסון הוא אסון ואין מקום להכרעה של שליטים על הגורל רק של הקרבנות שלו
האם ניתן להפוך את הגורל לחירות.

פסיכואנליזה לא נעלמה עם השואה. אנא פרויד סרבה לדבר על השואה יחד עם זה הפסיכואנאליזה של הפליט היהודי בארצות המערב התפתחה מאוד על ידי 150 פסיכואנליטיקאים שהגיעו לארצות הברית (ולישראל ?) הפסיכולוגיה עסקה יותר במניעיהם של הנאצים ובהשלכות של הפסיכולוגיה החברתית לקבלה של המשטר הנאצי.

יש צורך בהיסטוריוגרפיה משולבת של התנאים הפוליטיים ודרך התפתחות השליטה הנאצית ותנועות תומכות באומות האחרות כמו גם בתפישה היהודית

שתיקת הארכיון
תפישת גודארד : המסמכים זוכים לחיים חדשים לנצמן יש להשמיד אותם
אי היכולת בהעמדת ארכיון והסרט הנאצי עם העדויות. על הצלם האם הצלם הוא תליין?

החלוץ הטיפוס, הדרך

מהי התורה החלוצית? האם קיימת? האם הראשוניות של החלוץ, לקיחת האחריות על הגשמת חזון, פריצתו הקיומית את מה שנראה כגבולות המציאות, מצטרפים לכלל תורה? לכאורה החלוציות היא יותר מצב רוח או נכונות ואין היא קשורה לתוכן מסוים. החלוץ אינו מלך או מנהיג, אינו כהן נביא או חסיד אך נראה לי כי בפרספקטיבה ניתן לומר כי החלוץ הוא טיפוס שייכנס לא רק להיסטוריה של היהודים אלא יהיה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של היהדות. היא דמות מתגלגלת ומשתנה ובכל זאת מקיימת בתוכה תחושה של מסורת, של השראה העוברת ממצב למצב. מצטרפת לעלילותיה רפלקסיה , חשיבה , התבוננות ותרבות. כמו דמותו של הצדיק החסידי או הגאון, כמו הרב והתלמיד חכם החלוץ לומד מדורות קודמים ומוריש לדורות אחריו דרך התייחסות, ביקורת, הערכה. החלוץ היא דמות מופת המועברת מחבורה לחבורה, ממצב היסטורי למצב היסטורי. יש לה סיפור ויש המנסים להתכחש לו או לפורר אותו.
א.
אחד החלוצים בעלייה השנייה סיפר כי הרכילות בדגניה לחשה כי במגדל נודע אדם. החליט המספר לנסוע למגדל לראות אם אכן התגלה בה אדם. כשהגיע למגדל ראה על גג אחד הבתים איש פרוע שיער הנואם כל הזמן על האדם ועל מה שצריך להיעשות והוא מוקף אנשים התוהים על יכולתו. כשחזר מחפש האדם לדגניה שאלו אותו על שמצא והוא השיב : 'האדם הזה שביקשתי למצוא בו אדם- לא אדם.' הוא בחן את האיש לא על פי קנה מידה הומניסטי אוניברסלי או על פי קנה מידה של יהודי מסורתי . הוא התבונן בו כחלוץ המחפש דמות להזדהות . אחרי התבוננות הוא חש כי אין הוא המופת שהוא מחפש. לפני כמה זמן הגיעו לידי פרקי זיכרונותיו של חלוץ אחר. הוא נזכר באנשים בהם פגש בארץ עם עלייתו. והנה הופיעה שוב דמותו של האיש ממגדל.
'הבולט מכולם היה יוסף קיציס. בשנת 1913 הוא עשה על כולם רושם מוזר. כי דבק בתורת טולסטוי שהטיף לחיי טבע. הוא נהג ללבוש בגדי בד כותנה ונעל נעלי בד עם סוליות עץ. היה צמחוני נלהב והטיף לחיים של הינזרות מכל דבר שיש בו שמץ של ניצול הזולת וניצול בעלי חיים. בלכתו ברחוב הסתכל שמא ידרוך חלילה על יצור חי כלשהו. הוא היה מפורסם בכושר הדיבור שלו ובכישרון הוויכוח. עד מהרה התפרסם בכל אזור הגליל ויהודה. היות והוא היה צמחוני מובהק אפשרו לו פינה נפרדת בחדר האוכל שלנו והוא סידר פינת בישול, אך לא הרבה זמן נשאר בודד בשולחנו. נמצאו חברים שדבקו בתורתו ובנוהג אורח החיים שלו. כך נוצרה קבוצה קטנה, שכללה שני בחורים ושתי בחורות, שחיו חיים משותפים בצד המטבח הכללי. הם שימשו מקור משיכה להרבה אנשים שבאו להכיר את יוסף קיציס ואת תורתו וגם להתווכח עמו. (זלמן כץ 53- 54).
יוסף קיציס זה, הצמחוני הטולסטויאני המדבר בלי הרף היה לימים לקומוניסט אדוק ושקל להתיישב בבירוביג'אן אך אשתו בתיה שהיתה עמו במגדל וזכרה כנראה מהיכן החל לא הסכימה בשום אופן ובמקום להתיישב במולדת האדומה הוא הפך לאחד ממנהיגי האיגוד המקצועי של ההסתדרות- מפא'יניק אדוק. בכל גלגוליו אלו נראה כי לא וויתר על הזדהותו עם דמותו של החלוץ. דמות של אדם המחבר אורחות חיים עם משימות הדור, מודע ליחד ומסרב לבטל את יחידותו. איש פוליטי המבין שחזונו לשינוי העולם מחייב אותו בחיי היומיום. אולם במקרה שלו כמו של רבים מחבריו הוא לא התמודד עם אחת התכונות בהם היו החלוצים מאד גאים אך דווקא לא תמיד הצליחו להגיע אליה : היכולת לשתוק. לא לנאום יותר מדי. לעבוד במקום לפטפט. להותיר דברים לא אמורים. לא להיכנע להיבריס של ווידוי .
הגעגוע אל דמות של חלוץ היתה מקור לביקורת מתמדת על החלוצים הקונקרטיים. פעם ביקרו את החלוץ וגילו בו אטימות רוחנית המסתתרת מאחרי פולחן עבודה ושיגרה ופעם ביקרו אותו על התלהבותו הרעיונית המסתירה חוסר יכולת לאחוז במעדר. פעם ביקרו אותו על שהוא מסתיר רגשות ופעם על פתיחותו היתרה. פעם ביקרו את התמכרותו לביצוע משימות שאיבדה את הרגישות האנושית ופעם את רגישותו היתרה ששיתקה את המעשה. אהבו את המשמעת בה ניחן תמיד ואת חתירתו לאותנטיות. לעמידה מאחרי חזון, את העזתו ליצירת אורח חיים ואת פריצתו אל אופקים חדשים. גם בהילה שליוותה את החלוץ וגם באירוניה שליוותה את מעשיו היה ברור כי אין הוא עשוי מקשה אחת. שיש בו הרבה סתירות. עם השנים גם המצבים ההיסטוריים עמם התמודד השתנו ולא היה ברור מתי הוא מתאים את דרכו ומתי הוא נשאר תקוע בנוסטלגיה ובשמרנות. ובכל זאת גלגולם של החלוצים לדורותיהם , הדיאלוג הסמוי והגלוי שקיימו ביניהם, המסורת שהתגבשה מסביבם עשירה ומעוררת השראה.
ב.
ננסה לעקוב אחרי קווים להתפתחות דמותו של החלוץ, אחרי חלק מן ההגות שליוותה את צמיחתו ואת התמורות ההיסטוריות בתוכן הוא פעל. את יצירתו ואת כישלונותיו.
דמות החלוץ הושפעה מן המפגש בין הנוער היהודי ובין המהפכן הרוסי בסוף המאה התשע עשרה . זה הנארודניקי האציל ההולך אל העם. המתחיל לעבוד כדי להיפגש עם העם וכדי לגאול את נפשו שלו מהפרזיטיות של המנצל. הוא המערער על ערכי החברה המקובלת , מתמרד נגד העריצות ומוכן לשם כך להיכלא בבית האסורים ואפילו למות. התמסרות אידיאליסטית זו לרעיון תחייב אותו לעתים קרובות לוותר על הקמת משפחה ולבדוק מוסרית כל צעד שהוא עושה . מסורת זו שהתפתחה בנוער הרוסי, באינטליגנציה הרוסית, הולידה מצד אחד את הקאדרים הפוליטיים של מפלגות המהפכה ומצד שני את אנשי הקומונות המחפשים את דרך היחד. שאבו ממנה הן מרכסיסטיים שהאמינו במהפכה הכלכלית פוליטית הנכפית על ידי התנאים והן האנטי מרכסיסטיים שהאמינו במהפכה הנובעת מהאישיות והרצון.
מהתנועה המהפכנית למד החלוץ את האמון בסוד המקשר את בני החבורה תחת כנפי המשימה המחתרתית. הוא למד את אמנות בניית הסליקים לנשק וכתבי יד. הם למדו להעריך את הפועל ולהזדהות עם הלוחמים בעוול החברתי. הם התנסו כמוהם בעבודת כפיים ובתשוקה הפוליטית להשפיע על החברה. חלוצים ביקרו את המסורת המהפכנית אותה העריכו. למדו מקורות מהפכנים שקדמו להם ושפעלו במקביל להם שחבורות סוד הן מבחן מוסרי קשה. יש בתוכן גרעין של התנשאות, לא דמוקרטי גם אם הן לוחמות למען הדמוקרטיה. הן עשויות לנצל אמון ולכפות פתרונות ללא שיקול דעת משותף. חבורות של חלוצים ביקרו זו את זו בשם הרעיון הדמוקרטי התובע לפתוח סודות ולפזר סמכויות אך הן ביקרו זו את זו גם בשם התפישה של אליטה משרתת שאינה יכולה להכיל את כולם בלי לשקוע . הסוד של קבוצה חלוצית אחת עמד מול הגילוי של השנייה.
הופעת דמותו של החלוץ הציוני היתה קשורה באכזבה מן האופי של המהפכן הרוסי. הנוער היהודי התאכזב מהגילוי כי המהפכנים הרוסים אותם העריץ כל כך לא רק שאינו מגלה הבנה ליהודים הנתונים תחת נגישות של פוגרומים אלא שחלק גדול ממנו רואה בפוגרום התעוררות של סערה עממית שתוביל בסופו של דבר למהפכה אליה חתר. בעת התרחשו ההתנכלויות נגד היהודים משכילים נאורים שתקו והיו שאפילו התלהבו . כתגובה לכך נוצרה תנועה נגדית של צעירים יהודים שבסיסה היה אחריות לעם היהודי. חלק מהם הלכו בדרכים של חובבי ציון ופנו לפעולה למען ארץ ישראל חלק נאבק להתעוררות מהפכנית יהודית המכוונת לשינוי המשטר ברוסיה כדי לזכות באוטונומיה תרבותית יהודית. חלק אחר הפנו מבטם אל האפשרויות האוטופיות הגנוזות בהגירה לארצות הברית.
המפגש של צעירי היהודים עם המסורת המהפכנית היה מפגש טעון גם במסורת יהודית דתית שהעמיקה את מאבקה על נפש הדור הצעיר היהודי וגם ברעיונות שנשאה הטמיעה היהודית. על החלוץ השפיעה תנועת המוסרניקיות שצמחו בקרב המתנגדים לחסידות. ממנה למדו החלוצים להקפיד מאד על הענווה, על מילוי מצוות שבין אדם לחברו מתוך ניתוח עצמי אכזרי . השפעה ניכרת היתה גם לקהילה החסידית המתארגנת מסביב לאישיות וליחד. המקשיבה לכריזמה ומתחברת לעדה באמצעות ריחוף הנפש , הניגונים והריקוד האקסטטי. החלוצים ירשו מההשכלה היהודית שהיתה לאורח חיים את התביעה להגשים אידיאלים מוסריים כלל אנושיים ולהשתחרר מעומס של קונפורמיות חברתית. ממנה הם גם למדו לחפש מקור השראה בספרות חדשה הן הכללית והן העברית.
לראות באמנות ביטוי לשחרור אישי וחברתי. החלוץ צמח בתוך המעבר הדרמטי לחילוניות וההתגוננות הסוערת של הדת המאוימת והקהילה הסדוקה. הוא חי בזעזוע הגדול שעבר על המשפחה היהודית, על הקהילה ועל צעירי הדור.
בחיי הצעירים היהודים של תחילת המאה הדהדו ימי הקאנטוניסטים, הילדים היהודים שנמסרו על ידי הקהילה לחינוך מחדש ולשירות צבאי ממושך בצבא הצאר . החלוצים צמחו בימים בהם הוטל על הצעיר היהודי הגיוס הכללי לצבא הצאר האנטישמי מסוף המאה התשע עשרה . הגיוס לצבא חשף את חולשתו של הדור המבוגר. הוא עקר את הצעיר מסמכות בית ההורים. ההורים לא יכלו לגונן על בניהם מפני איום התלישות וחוסר המטרה. . הצעירים מצאו עצמם מחוייבים לסלול לעצמם דרך עצמאית .
ג.
המילה חלוץ הופיעה בכתבי משכילים יהודים כרמז ראשון לחלוצים שלפני המחנה מתוך מקורות מקראיים . כבר בעלייה הראשונה מייסדי ראשון לציון קראו לעצמם חלוצי יסוד המעלה.
מנחם אוסישקין מצעירי תנועת ביל'ו , סטודנטים שקלטו וביקרו את המסורת המהפכנית, הציע בסוף המאה התשע עשרה שלנוכח המשברים הגדולים שעוברת תנועת חיבת ציון ולנוכח הסיפורים הקשים המגיעים ממתיישבי ארץ ישראל יש להקים תנועת צעירים המתנדבת לשלוש שנות שירות בעבודה לבניית ארץ ישראל . הוא הציע כי משך שנות שירותם הם ישמרו על רווקותם. כך יוכלו לעמוד בעול ולבצע את משימתם ולא להיכנע לעומס שמטילים חיי משפחה. הוא הציע לקרוא לחבורה של היוצאים לשנות השירות 'בני עקיבא'. השם זכה לגלגולים מעניינים בקורות החלוצים על דורותיהם.
הצעיר בר בורוכוב שהיה מושפע מאוסישקין הציע בראשית המאה העשרים תפישה מרכסיסטית מיוחדת לעניין החלוציות. כאשר פרצה המחלוקת על אוגנדה מינה אוסישקין אותו ואת ז'בוטינסקי הצעיר להביא את המסר של התנגדות לאוגנדה בפני הדור הצעיר. הוא היה צריך להסביר למה יש לתמוך ברעיון של ארץ ישראל לקבוצות של אידיאליסטים צעירים לנוכח העובדה שהוא כסוציאליסט מחוייב למצוא דרך להמוני בית ישראל ולא לנבחריו. הוא הבין שהמוני בית ישראל לא יכולים עדיין למצוא את דרכם ארצה מפאת הגבלות על העלייה ועל רכישת האדמות ומפאת המשטר השורר באימפריה העותמאנית. הארץ לא יכולה לקלוט את מי שזקוק לה. הוא האמין כי תנאים אלו ישתנו. הגלות לא יכולה לשאת את העם היהודי העובר תהליך של חורבן כלכלי בצד האיומים הפיסיים להם הוא נתון. בתנאים אלו המוני היהודים יצטרכו לבנות לעצמם כלכלה אלטרנטיבית במסגרת פוליטית שתקום בארץ ישראל. אולם כדי שהארץ תוכל לקלוט את הזרם הסטיכי שיקיף את המוני בית ישראל יש להכין את הכלים ואלו יגובשו על ידי תנועה תיראפויטית של מעטים, על ידי קבוצות של אידיאליסטים הלוקחים על עצמם את העול להיות חלוצים. הם יבנו את היסודות מתוך מודעות כי הם סוללים את הדרך לתנועה העמוקה והרחבה של ההמונים. בורוכוב כבר הכיר את החבורות הראשונות של החלוצים הסוציאליסטים שהגיעו ארצה. הם היו חבריו למפלגת פועלי ציון. הם היו צעירים, רווקים, נודדים ומשימתיים. באותה תקופה גם נולדה תנועה בהשראת המסורת של ביל'ו ה'בילויים החדשים'.

בארצות הברית קמה ב1905 קבוצה של צעירים בבית הספר החקלאי של יק'א וודווין.הם השתמשו בשם חלוצים וקראו לעצמם ' האיכר הצעיר' . גרעין החלוצים מאמריקה יהיו לימים בין מקימי מושב העובדים הראשון בנהלל. גרעין של 'הבילויים הצעירים' שראו עצמם יורשי תנועת הצעירים המהפכנים היהודיים ביל'ו יוצאי העיר רומני הקים את דגניה. מסביב לקבוצות החלוצים הללו וחלוצים בודדים שהתארגנו לעלייה מ1904 כבר החלה להתרקם גם הילה וגם ביקורת. בקרב אנשי העלייה הראשונה, המתיישבים במושבות ובעיר היה מקובל לקרוא לצעירי העלייה השנייה
'חולוצים' . זה היה שם גנאי לחלוץ. הוא נראה כרווק מחוסר כל, נווד ובלתי יציב, בעל תביעות רוחניות מיותרות ומסתפק במועט. מי שאינו יודע להסתדר אך יודע להתעמת עם אלה שקדמו לו. לעתים ראו בו אפילו מי שמתיימר לשאת במשימות נעלות בעוד שלמעשה נמלט משירות צבאי בצבא הצאר במיוחד לנוכח מלחמת יפאן רוסיה. ה ' חולוצים' חיו מחוסרי כל אך הביאו עמם ציפיות גבוהות. הם היו ביקורתיים כלפי אלו שקדמו להם. בביקורתם הם איימו על סמכותם של האיכרים הוותיקים ולא תמיד כיבדו את מנת הסבל שהיתה מנת חלקם שנים קודם. זה לא מנע מהם להתאהב בבנותיהן של האיכרים ולפתות אותן לנדודים וחוסר כל. סמכותם המוסרית של החלוצים הצעירים איימה. העולם הרוחני הרדיקלי אותו הביאו ארצה התנגש עם כניעתם של הוותיקים לממסד של הבארון רוטשילד ויק'א.
לימים אנשי העלייה הראשונה נקראו חלוצי החקלאות העברית בארץ ישראל. במידה רבה זו היתה אמירה רטרוספקטיבית. בתקופה שכבר התקבל על דעת הרבים כי חלוץ הוא דמות מופת הם גילו שהם דיברו פרוזה ולא ידעו זאת. שהם כבר היו חלוצים לפני שאלה הקוראים לעצמם חלוצים הגיעו ארצה.
הגעגוע של צעירי העלייה השנייה לחידוש דמותו של האדם, נטייתם להביא כל שאלה לרמה עקרונית, האינטנסיביות של קריאתם את ספרות התקופה, הן היפה והן הספרות הפוליטית מהפכנית והשאלות הרדיקליות שהביאו אל חייהם חייבו לבנות דמות על , מופת אישי.
ד.
נקודה ארכימדית חשובה להבנת צמיחתו של דמותו של החלוץ היתה טמונה בשאלת הנשים. הנשים לא שוחררו בתקופת העלייה השנייה. החלוקה המגדרית היתה ברורה, גם חלוקת העבודה נשמרה בסך הכל אולם השאלה של שחרור הנשים צפה באוויר. היו נשים שהעלו אותה בגדול והיו גברים שהבינו ששחרור היהודי ושחרור הנשים קשורים זה בזה. נשים עמדו במרכז התנועות שהאמינו בגיבושו של דמות החלוץ . ניסיונותיה של מניה שוחט להקים קומונה וקומונות של נשים. הקמת חוות העלמות בכנרת בניהולה של חנה מייזל, ניסיונותיהן של נשים לעבוד כפועלות בשדה , חיפושי הדרך של המשפחה השוויונית בדרכם של חיותה ויוסף בוסל, הקמת הכלים לפגישת הנשים הפועלות והקמת קבוצות של נשים בסיום מלחמת העולם הראשונה הם רק כמה תחנות בדרכן של נשות העלייה השנייה לעורר את שאלת הנשים כשאלה עקרונית בבניית דמותו של החלוץ בארץ ישראל. לימים בעלת התפילה של תנועת הפועלים תהיה המשוררת רחל. בשיריה שנכתבו בימי העלייה הרביעית וראשית העלייה החמישית היא תשרטט את דמות החלוץ , את לבטיו ואת דרכו. שירתה תהיה מקור השראה חשוב לדורות של חלוצים : היא ביטאה את האתוס של החלוץ. החלוץ הוא איש של יחד, איש אוהב וכואב, איש עבודה המודע לנוף, מודע לעול המוטל על מי שחותר לחיות חיים אחראיים, הוא איש יצירה וביטוי עצמי. אל לו להתרומם אל השמים התולשים מן המציאות , אל לו להסתגל אל המקובל והמסורתי ואל לו להיכנע לשיגרה.
ה.
דמות מופת לחלוצים מתקופת העלייה השנייה היתה דמותו של אהרון דוד גורדון שהקדיש את חייו בארץ לעבודה חקלאית, להגות, לליווי והזדהות נפשית עם החלוצים הצעירים . דמותו והגותו השפיעו על חלוצי דורו אך גם על אנשים שהיו רחוקים עדיין מן המפעל הציוני. רשימותיו החתומות כ'פועל זקן' בעיתון הפועל הצעיר (הן נכתבו כשהיה גורדון בשנות החמישים הראשונות לחייו) הגיעו לגרמניה ובגרמניה תורגמו לגרמנית. הוא קרא ואתגר נוער יהודי שחיפש את דרכו. הוא קרא לחידוש בחייו של הנוער היהודי, לשיבה לטבע מתוך תחושת אחריות לעם היהודי באשר הוא וכבוד למסורתו.
ההוגה והמנהיג הציוני מרטין בובר שהיה עורך העיתון של ציוני גרמניה ראה באהרון דוד גורדון את האיש שהגשים את החזון של הנוער היהודי. באותה תקופה היה מרטין בובר מיסטיקן שביקש להפוך את המיסטיקה על פיה ולכונן כאן על פני אדמה חיים של התנסות על ידי דו שיח. הוא היה לציוני המחויב לעולם הזה, לחברותה, לדיאלוג הבין אנושי. למרות שלא היה חלוץ הוא הצליח לבטא את הזדהותו עם החלוצים במיוחד מתוך קריאת דמותו של א.ד. גורדון. כמוהו הוא כפר בבניה מכנית של ממסדים. הוא האמין כי יש לכונן דמות של יחיד אך לא של בודד המנותק מזיקה לחברו. דמות אנושית המתנתקת מאגואיזם המתנער מאחריות מוסרית ומקולקטיביזם המבטל את היחיד. כא. ד. גורדון הוא האמין כי יש להפוך את הפעילות בעולם למרכז החיים. שיש להגן על האדם מפני ניוון ממסדי, מפני יצרי שלטון וניכור. מרטין בובר היה המורה של צעירי היהודים בגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה מראשית המאה העשרים. הוא הדריך את הנוער היהודי והיה להם מקור השראה. הוא עצמו לא היה חלוץ. הוא לא עבד בשדה ולא רקד כגורדון עם חבריו. הוא לא חי בחבורה ואפילו לא הצטרף לחניכיו בעלייה ארצה עד שחרב לא היתה על צווארו ערב מלחמת העולם השנייה. אך הוא היה האיש שמהרבה בחינות נתן לחלוציות פירושים והפך אותה לרעיון מגובש. הוא היה האיש שניסח את הרעיון כי החלוץ הוא איש ההגשמה . אחרי מלחמת העולם הראשונה התכנס כינוס של אנשי הפועל הצעיר עם צעירי ציון ובו נפגשו פגישה יחידה א. ד. גורדון ומרטין בובר. פגישה זו היתה חשובה מאד למרטין בובר. גורדון נפטר ב1922 .
ה.
ב1927 כותבת החלוצה עליזה פאס השוהה במקום הכשרה בגרמניה מכתב לחבר שלה. היא חברה בקבוצת חלוצים הקוראת לעצמה 'חירות' על שם מאמר של בובר הנקרא חירות .
'אמש גם קראנו בכתבי בובר- ב'חירות'. אני חפצתי לקרוא את דבריו ואתי הסכימו כל האחרים. הדברים זעזעוני עד היסוד בי; נוכחתי, כולי תימהון, ע'ד כמה מרובה על הקורא השפעתו של בובר ומה עמוקה ההזדעזעות הנגרמת לאדם מהרצאת הדברים של הוגה דעות זה. תוך כדי קריאה הרהרתי בך ופתאום ראיתיך לפני בבהירות כה גדולה. זה קורה לי תמיד אחרי כל פגישה אתך. מרגישה אני אז את הרצון להתעוררות , צורך עמוק לתרבות, ועלי נושבת רוח של רליגיוזיות. לזה מתכוון בובר באומרו, ש'הסמל האלוהי טבוע עמוק עמוק בלב האדם מזה אלפי שנים, והוא נראה לאדם תמיד בהסתכלו ישר לעיני הרע.' ועוד : 'התגלותו של האלוהים היא שלמה, בשעה שאדם מושיט ידו לחברו'.
עליזה פאס ביטאה כאן את התביעה המתמדת מן החלוץ לא רק לעמוד במשימות, לפרוץ אל הראשוני, לחולל שינוי מבני עתידי אלא להעיז לחוות את היחד, להיות מוכן לזיקה עם חברים. זוהי החברותה לה הטיף בובר ואותה לא חווה. עליזה פאס התנסתה ביחד אך גם הכירה את גבולותיו של. היא כותבת במכתב 'אמרתי להם כי היותנו יחד בתמידות העירה בי כיסופים להתייחדות, ויש שההמולה הבלתי פוסקת של הסביבה מכריחה אותך להיזקק לאותה תחושה של נים ולא-נים, בשכבך במיטה, כשאתה שרוי בחשכה, שוכב אפרקדן ונפשך מתחמקת מתחת ידיך ומפליגה למרחקים…
ו.
האדם שהשפיע מאד על החלוצים אנשי העלייה השנייה בנוסף על גורדון היה יוסף חיים ברנר. כמו גורדון הוא לא ראה בהיסטוריה הפוליטית על נפתוליה תהליך הכרחי להגשמה של מה שהוא האמין. הוא לא האמין כסוציאליסטים אדוקים בני זמנו כי ההיסטוריה מובילה בהכרח אל החזון הסוציאליסטי. לדעתו תהליכים הכלכליים אינם מובילים בהכרח אל המהפכה המיוחלת. הוא חשד כי הטוענים טענות כאלה למעשה משקרים את עצמם . אמנם יש לשאוף לצדק, יש להיאבק על שוויון ערכו של האדם, על הערכת עבודתו, על צדק חברתי, אך המאבק הזה לא יכול לצאת מתוך הנחה כי אנו יודעים מה יקרה. המפגש שלנו עם הסבל, קוצר ההשגה , המוות לא יכול להתנהל על פי מאוויינו אלא למרוד בנסיבות שנראות כל כך ברורות. הקיום האנושי הזמני כה סותר את היומרה לנצחיות שמבטיחות הדתות והתנועות הסוציאליות. 'נצח נצח קר, אני מושיט אל מולך את לשוני החמה' אומר ברנר באחד מסיפוריו. ובכך קובע כי העיקר הוא היכולת האנושית למרוד בגורל , במה שנראה כי הוא בלתי נמנע. את דמותו של החלוץ יש לראות כמי שיוצא נגד מה שנראה הכרחי, כמרד נגד הקונפורמי, נגד חגיגתם של אנשי השררה וקהות החושים אך גם נגד חוסר אונם של החלשים המפנימים את חולשתם ונכנעים לרוע . לדעתו עדיפה חולשתם המודעת והמורדת של החלשים מאטימותם ובריאותם המדומה של בעלי הכוח. יש לחתור לחיים בריאים ומודעים של שוחרי עבודה ואנשי אמנות כנה . יש ללמוד לקרוא את ההיסטוריה ולפעול בה אך בלי לקוות כי נוכל לקבל ממנה השראה. אין בה הבטחה לשחרור. החלוץ הוא מי שמודע, מי שנאבק מי שמורד. ברנר הזדהה מאד עם תפישת החלוצים בני דורו שראו בחיי היומיום, בעבודה החקלאית, בהושטת היד לעזרה, הוא האמין כי הספרות בשפה העברית היא חלק מהמרד בו האמין, גם כי בה יש מאבק קיומי גדול על חיי משמעות וגם משום שאין ביטחון כי היא תתקיים בעתיד. וזאת בתנאי שלא תסתתר בפראזות ולא תתקע בבוסר. ביקורתו על העם היהודי היא גדולה מאד אך הוא מאמין כי בתרבות היהודית התגלתה גם הרבה אותנטיות . לדעתו יומרתם של המתבוללים היהודים להיות תרבותיים יותר, יפים יותר היא יומרה ללא כיסוי. הם המייצגים את הביטול העצמי ואת השררה המתרחקת מהמציאות האנושית בה מצויים היהודים. שני המורים של התנועה החלוצית גורדון וברנר לא היו פוליטיקאים במובן המקובל. הם נאבקו לא באמצעות הכרעות פוליטיות ואמונה במפלגות פוליטיות. האם בכך תרמו לתנועות החלוציות שראו בהם מקור השראה ? מצד אחד נראה כי בכך חילצו את הפועלים מראייה מצמצמת ומ'אמיתות שבדיסקוסיה' כמו שקרא לכך בר בורוכוב , אמיתות שנובעות מכוח הרטוריקה ועוצמתה ולא מתוך התבוננות או נחישות אופי המבקש להוציא אל הכוח רעיונות וחלומות חברתיים. מצד שני נראה היה כי תלמידיהם דווקא היו חסידים מושבעים של מפלגות. האם השאיפה לחרוג ממסגרות מפלגתיות טיהרה את החלוץ מהשטחיות ויצרי השלטון שהתגלו בחיים הפוליטיים או שעשתה את החלוץ למי שנתלש מאחריותו לכוחות פוליטיים ? האם החלוץ באמת שוחרר מאינטרסים של כוח או שלמרות פעילותו הרבה הפך ליפה נפש המשוחרר משיקולי 'מרתפי הפוליטיקה' ובכך השאיר אותם לידי שיכורי שלטון ?
ז.
האיש שלו אנו חייבים את הפיכת החלוציות מרעיון היולי של יחידים וחבורות זמניות של צעירים לאורח חיים לרבים היה יוסף טרומפלדור. גלגולי חייו של יוסף טרומפלדור והכרעותיו המוסריות גלגלו אותו למלחמת רוסיה יפאן, לשבי במחנה שבויים ביפאן בו עיצב תכנית להקמה של מושבה סוציאליסטית בארץ ישראל. הוא היה גיבור רוסיה וזכה להיות מן היהודים היחידים שהיו קצינים בצבא הצאר האנטישמי . עלה ארצה , בנה קבוצה שיתופית במגדל ועם עזיבתו את הקבוצה חי בדגניה כפועל בודד. במלחמת העולם הראשונה עבר למצרים והתנדב לגדוד נהגי הפרידות האנגלי שלחם בגליפולי ונקרא ללונדון כדי לנסות לארגן גיוס לגדודים העבריים בסיום מלחמת העולם הראשונה. המועמדים לגדוד היו צעירים יהודים מרוסיה שישבו באנגליה. הם לא נענו לתביעתו של טרומפלדור להתגייס לצבא הבריטי והוא העדיף לשוב לרוסיה המהפכנית. שם פגש את הנוער היהודי מוכה על ידי המלחמה והפוגרומים. ברוסיה הוא עמד בראש וועד החיילים היהודים שבצבא הרוסי שייצג 430.000 צעירים. כשנוכח כי לא יוכל לארגן גדוד בצבא האדום להגנת היהודים החליט לעמוד בראש אגודת הצעירים הארצית שנקראה החלוץ. החלוץ היה לתנועה . בכל עיירה ועיר בה חיו צעירים יהודים החלה להתארגן קבוצה של חלוצים כדי להכשיר עצמם לעלות ארצה. הם עבדו בחוות , הכשירו עצמם כפועלים והתגבשו כקבוצות. החלוץ היתה תנועת רבים. מקור השראתם היו החלוצים מהעלייה השנייה וסיפור המתיישבים מהעלייה הראשונה.
בנפילתו של טרומפלדור בתל חי היתה קריאה עזה לחלוצים שארגן לעלות ארצה. הם גנבו גבולות, פרצו לארץ והחלו לרקום חלום מחודש של הגשמה חלוצית.
ז'בוטינסקי שהעריך את טרומפלדור עד כדי כך שקרא לתנועת הנוער של התנועה שהקים בשם ביתר , ברית טרומפלדור, הגדיר את טרומפלדור כחייל. כמי שמוכן לקבל על עצמו כל תפקיד, כמי שמשרת את האומה בלי להרהר, בלי לערער. הוא חייל המקריב עצמו. למרות שז'בוטינסקי לא היה בעד עמידת גבורה וקרבן בתל חי כי האמין כי אחרי מלחמת העולם הראשונה בורסת הדם בעולם היא כזו שאין ערך לדם הנשפך היה לו ברור כי טרומפלדור האיש שצוואתו היתה 'טוב למות בעד ארצנו' (ז'בוטינסקי וברנר היו אלו שניסחו כך את המשפטים הפחות ברורים שטרומפלדור אמר לרופאו באותה רוח בדרכו האחרונה). לדעתו של ז'בוטינסקי הקרבניות למען המטרה הנעלה היא העיקר . החלוצים תפשו את טרומפלדור אחרת. לדידם העיקר בטרומפלדור החייל היא אנושיותו, אחריותו האנושית והיהודית הכוללת. הוא מקור השראה כי גילה יכולת נדירה לעצב את החברה עליה חלם ולמענה נאבק. לדידם הוא היה האיש החופשי, הבונה, החי מתוך תחושת שוויון ערך עם חייליו והמתכנן של המושבה הסוציאליסטית בארץ ישראל. הוא המעורר לעלייה לצורך בניית חברה ומשק. הוא לא מקבל מרות הוא יוצר סמכות פנימית על פי המפעל שהוא בונה עבור חבריו הרבים. אין הוא איש המאמין בקרבן אלא בעבודה בהגנה ובשלום . אנשי הנוער העובד שבאים לתל חי כל שנה פוגשים שם את אנשי ביתר שהכריזו על עצמם שהם אינם רוצים לראות עצמם כחלוצים אלא כ'חיילים אלמונים' בשירות המדינה היהודית שתקום.
ח.
שאלת הקשר בין הקרבניות והחלוציות היתה שאלה קריטית. מסביב לתביעה להפוך לחלוץ היה תמיד טעם לוואי של תביעה לקרבנות. א.ד. גורדון נאבק מול נטייה זו בתוקף. הוא חשש מנזירות, מהסתתרות מאחרי ייאוש 'קטן' , מאלימות והסתר פנים מחברים, ממתח הנכפה על האנשים לא כדי להגן על יצירתם אלא כדי לכבות חלק מכוחם היוצר כדי להיות אנשים ממושמעים.
י.
יצחק טבנקין היה מחשובי מעצבי דמותו של החלוץ. הוא עצמו איש העלייה השנייה , ממייסדי קיבוץ עין חרוד בתקופת העלייה השלישית ושליח לחלוצים בתקופת העלייה הרביעית והחמישית. הוא היה למדריך רעיוני, למנהיג החבורה כשהוא מייצג גם את דור החלוצים הראשונים וגם מייצג את הצעירים חברי ההכשרות הפזורות באירופה. השפעתו היתה מאד גדולה. לדידו זירת פעולתו של החלוץ היא ההיסטוריה. החלוץ קורא את ההיסטוריה והיא קוראת לו למעשים. מבחינה חינוכית דרכו של טבנקין נוסחה אמנם באופן מרקסיסטי . היא הדגישה את הצורך ליצור משטר כלכלי חדש, ללכת עם המהפכה של הפועלים, לשחרר את העבודה מן הכורח ולהעמיק את היסוד היצירתי אך הוא תבע כל הזמן לחיות במתח שבין החזון למציאות. המתח מחייב להיות מרוכז תמיד בחזון, להפעיל תמיד את האמונה ולצורך שמירה על המתח להסתמך על הרומנטיקה שבמהפכה הרוסית גם כשידע מה אופיו של המשטר. בניגוד לגורדון שהדגיש כי לא צריך להטיל על אנשים לחרוג מאמונתם הכוללת בחיים. לא להביא קרבנות אלא למצוא אורח חיים מאוזן פתוח אל הטבע והעבודה טבנקין האמין באידיאלים חברתיים שצריכים להתממש בזירת ההיסטוריה. הוא האמין במהפכה הכרחית בעוד גורדון האמין בבניית רצף המבוסס על חידוש מתמיד של החיים היהודיים ולא באמצעים היסטוריים מקובלים של אירגון של כוח, טכנולוגיה, והתארגנות חברתית אלא באמצעות של טיפוח יחס מתחדש אל הטבע, טיפוח היצירה והאחריות הבינאנושית. אך שניהם האמינו בצירוף שבין חתירה לצדק, עבודת כפיים, וחברות. בהתחדשות הקשורה ביציאה מן הגלות. שניהם האמינו בחלוץ המחוייב להמוני הצועדים אחריו. הרואה עצמו אחראי על העם שיבוא אחריו. הוא מבקש לסלול דרך למאווי בני העם היהודי כפי שהוא מבין אותם . הוא ביקורתי כלפי המנהיגים והמפלגות הפועלות בו. הוא מבקש להיות דוגמא אך גם לעזור. יצחק טבנקין חשש מאובדן המתח בין הרעיון למעשה. ירידה של מתח תוביל לקונפורמיות ולעיוורון נוכח המצבים הדרמטיים בפניהם עומדים החלוצים.
י'א.
במלאת עשרים וחמש שנים לעלייה השנייה כתב משה בילינסון רשימה המהללת את חלוצי העלייה השנייה שסבלו והקריבו למען האומה . על רשימתו הגיבה המשוררת רחל . היא כפרה בכך שעליית החלוצים ארצה היתה קרבן . כך כתבה: 'לעזוב ארצות גדולות' (כתב משה בילינסון) … לא ארץ גדולה, כי אם אותה העיירה האחת, או אותה עיר מחוז אחת ( שהרי 90 אחוז מן האנשים שובקים חייהם במקום שראו בו את אור העולם ), אותה עיר עלובה, שאוירה אפרו מאבק ומשעמום דורות, שבדבר אין לה ול'ארצות הגדולות בעלות תרבות עצומה'.ואשר ספרות האומות מלאה וגדולה תיאורים על כוחות צעירים המתלבטים בין חומותיה ויורדים לטמיון' 'לא השגתי על הנחתו העיקרית של מ'ב אכן רוח גבורה היתה זו, רוח של העלייה השנייה, אלא בשעה שהוא רואה את גבורתם בוויתור על שפע הטוב בגולה ובהכנעה מרצון למרי החיים במולדת השוממה, רואה אני אותה בהעזה להיות מאושרים, ובנכונות לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה במולדת השבה לתחייה. ' לדעתה לא קרבנות היו החלוצים אלא פורצים אל ביטוי עצמי וחברותי. אולם ברשימה אחרת שכתבה רחל בעת עלייתה השנייה ארצה בימי העלייה השלישית ברוסית שתורגמה על ידי ברל כצנלסון כתבה 'ככל אשר הארוחה היתה דלה, כך עלזו כוחות העלומים, מני רווחה יגורנו, נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת'…שתי הרשימות של רחל נכתבו לא בזמן היותה חלוצה בכנרת אלא יותר מאוחר בחייה. כשהייתה חולה וציפתה לעלות ארצה ולהחלים ולשוב לחייה כחלוצה וכאשר כתבה את שיריה לעיתון 'דבר' ערב מותה. מה חשה בימי כנרת? עד עתה היו ידועים לנו רק זיכרונותיה. אלה החיוביים ואלה המפקפקים. אלו שתבעו ממנה לשכוח ואלה שתבעו ממנה לזכור. מבחינת קוראיה הדבר נשאר בגדר 'ואולי לא היו הדברים בעולם' כפי שכתבה בשירה הידוע כל כך. אולם זה לא מכבר התגלה קובץ ממכתבים שלא היו ידועים עד כה. הם נכתבו לחברתה שולמית קלוגאי . בהם היה מכתב שנכתב בתקופת כנרת ברוסית .
'שולמית, יונתי, שמחתי למסר שלך מאוד מאוד. לעתים קרובות אני נזכרת בך. כאן אין אנשים כמוך, המסוגלים להבין את הקימור הדק ביותר של המחשבה האנושית, לראות ולחוש את כל אלפי הגוונים של רגשות הנפש של בן אדם.
ולעתים קרובות, קרובות עד אינסוף מתחשק לי להיות אתך ו'נושא אחר נושא להעלות' זוכרת ? האם מוכר לך כזה, נו אקרא לזה מצב רוח : המוח עובד ממש בקדחתנות, מחשבות חדשות עצומות, משולהבות, כמו הרים בשעת שקיעה. ואילו בנשמה שקט, לא שקט מת, לא שקט טקסי, כמעט כמו תפילה. אוחז אותי מצב רוח כזה כשבערב אני חוזרת מהעבודה בשדה הרחוק. אאח ! הייתי רוצה לספר, יקירה שלי על היופי הקורן של הכנרת שלי בשעת ערב. עולה מעצמו בזיכרוני 'נשימתו של האל' והמשפט הזה: המחשבות שלי ריחפו בחיי העולם'
במסגרת הרים זוהרים מי התכלת ללא תזוזה האם את מדמיינת את זה לעצמך? אני אוהבת את הכנרת, ללא סוף, ללא סוף אוהבת אני את הכנרת!'
מתוך המכתב ברור כי לא קרבניות היא המנווטת את החלוצה הצעירה אלא תחושה של ביטוי עצמי ואקסטזה אישית.
י'ב
השאלה הקלאסית שהתגלגלה במשך השנים היתה האם כל מי שעולה ארצה הוא חלוץ ? ברור היה כי בחיי העולים ארצה התחוללה מהפכה אך השאלה של החלוץ היתה האם הוא מסתפק במהפכה של ההגירה? האם צריך עוד משהו כדי שהעולה ייחשב חלוץ?
פעם שאלנו את הפרופסור גרשום שלום האם חסידים היו טיפוסים מסויימים שהתגלו בקהילה היהודית או שהתואר חסיד היה חלק משמות תואר מקובלים הנרכשים בקלות. הוא הסביר שאין מקום שבו משקרים יותר מאשר בבית קברות, ואם נסתכל על המצבות נוכל לראות כי החסידים בתחילת דרך תנועתם היו מועטים כי התואר לא היה פשוט להשגה אולם כעבור שני דורות כבר על כל מצבה היה רשום החסיד. זה לא התרחש בגלל ניצחון חינוכי של התנועה אלא מפאת תהליך ההשגרה שעברו הקהילות החסידיות. שם התואר חולק לכול …תהליך דומה קרה לשם התואר חלוץ : הוא חולק לכולם…לעתים כמחמאה זולה , לעתים כביקורת על לא יוצלחות ואי מקצועיות. בשנות הששים כתב אלתרמן את מחזהו המוכיח ומלא ההומור 'כנרת כנרת' . זה היה מחזה שביקש להביא בפני הקהל בפרספקטיבה מה קרה בעידן החדש. כיצד ערכי רחוב דיזנגוף בתל אביב כרסמו את התרבות החלוצית. במחזה ה'משחזר' את חיי דגניה וכנרת בימי ראשיתם הוא מביא שיחה של בעלת אכסניה בתל אביב שמאד דואגת לחלוצים עם חלוץ
אליעזר : לא, גם אתם
בעצם חלוצים. אתם מרת זלטינה, חלוצי
ענף המסעדות וההוטלים.

זלטינה : שמע בחור,
זה אמנם כבוד גדול אבל אני מוחלת…
וחוץ מזה אתה וחבריך רגילים וודאי
לתת חינם כל מה שיש לכם
אך את השם חלוץ
אל תחלקו סתם כך. לשם הזה יש טבע
שהוא דורש מחיר- ואחדים שילמו
בעדו כל כך הרבה שכבר אסור לכם
לזרוק אותו לשוק, כן מה אמרתי?
אני וחיים ברוך, אנחנו בעלי עסק,
ולא יותר אותנו מעניין הרווח
-שתוק- אל תפסיק אותי- שאנו מקבלים
מכם, החלוצים כך בדיוק. ובכל זאת
כשאני שומעת לפעמים- אתה יודע,
כך לפעמים בלילה- איך אתם שרים
את השירים החדשים האלה, איך זה שם? 'כנרת,
ההיית או חלמתי חלום' ואחר כך יוצא אחד מכם לאמצע, ומנגן, ומסביבו
אתם מסתובבים בשקט ובלי סוף, עד שאתם נהיים
חוורים כסיד, וזה אשר באמצע
הוא כבר לבן כמו הקיר וקצף על שפתיו, אך מנגן
עוד
ומנגן ומנגן—אז נדמה לי
כאילו מישהו… כאילו אמא שלכם
בוכה במרחקים… כאילו מתעוררת
בלילה ובוכה. אמור, אתם אינכם
שומעים זאת לפעמים ?
י'ג.
הכשרות החלוצים בדרך ארצה גיבשו גיבוש נוסף את דמותו של החלוץ. נוצרו מסורות תרבותיות עמוקות יותר. האינטנסיביות של החיים הרעיוניים עלתה מאד.
פניה ברגשטיין היתה אחת מן החלוצות הצעירות שנשבתה לרעיון החלוצי. אביה היה מורה לעברית והיא הצטרפה להכשרות כמשוררת עבריה שקראה לעצמה 'בת אור'. היא מתארת מה עשה לה סמינר רעיוני של החלוץ בפולין. טבנקין היה בו השליח והמחנך. פניה ברגשטיין מצאה עצמה במרכז של חלום אישי. היא הדריכה חלוצים ולימדה עברית. היא חשה כי היא חיה, עבדה ומצאה חיים של משמעות. אלא שערב עלייתה ארצה התגלה לה מום בלב. היא עמדה על פרשת דרכים. השליחים השפיעו עליה לעלות בכל זאת . הם ראו בעלייתה עיקרון רוחני חשוב. החלוץ לדעתם איננו רק איש עובד אלא איש תרבות צומחת. הוא זקוק לרוח ולא רק למעשה העבודה. פניה עלתה לקיבוץ גבת והחלה בדרכה כסופרת ומחנכת. בשיר פרידה שכתבה ערב עלייתה ארצה סיכמה משהו מדרכה כחלוצה. היא כתבה לאביה כי הוא ובני דורו לא פרעו את חובם, גם דור הסבאים והסבתות נשארו כבעלי חוב והיא החלוצה הולכת לפרוע את החוב. היא המתנתקת מביתה בגולה חלוצה ההולכת להגשים את שדורות קודמים לא עשו. לשיר נתק זה של חלוצה נתנה פניה ברגשטיין תשובה שנים מאוחר יותר בכתיבה של השיר ' שתלתם ניגונים ' שהיה לאחד השירים הקלאסיים של הזמר העברי. בשיר הזה היא דווקא מדגישה את הקשר בין הדורות. במתח שבין שני השירים הללו ניתן לראות עד כמה דמותו של החלוץ דמות מורכבת. הוא הגשר והוא תודעת התהום.
באמצע שנות העשרים החלו להתגבש הכשרות רבות לחלוצים. החלוצים היו בחלקם בוגרי תנועות נוער.הם התארגנו במחתרת הציונית בברית המועצות, נאסרו, הוגלו לסיביר ועלו למרות הכל ארצה. הם התארגנו בארצות מזרח אירופה ובמרכזה. כתנועות של מתנדבים לעתים הן גדלו לעתים התכווצו. אלא שהנעילה של שערי ארץ ישראל האריכה מאד את הזמן בו חלוצים חיו כחלוצים בגולה.נולד טיפוס של חלוץ החי בגולה.. מצד אחד הוא כבר לא פה כי הוא בדרך לארץ ישראל מצד שני הוא משפיע, מחנך, לוחם פוליטית, יוצר מסגרות חיים ותרבות בקהילות היהודיות בגולה. לא תמיד החלוצים יכלו לקבל את ההכשרה החקלאית בה חפצו כמי שמתכוונים להיות חקלאים בארץ ישראל. לא תמיד היה ברור מהי ההכשרה הנכונה שצריך לקבל החלוץ. האם הכשרה מקצועית או הכשרה חברתית. מיעוט האמצעים גרר את הצעירים החלוצים לחיות יחד במקומות שלא העניקו כל הכשרה מקצועית לחיי ארץ ישראל. הם עבדו ככובסים, כעוזרות בית, במחצבה, כפועלים זמניים בחקלאות ובתעשייה. הצפיפות וחוסר תנאי יסוד עוררו שאלות רבות. האם החלוץ החי בגולה צריך להגיע אל ההכשרה מוכן נפשית וחברתית? האם יוכל לעצב את ההכשרה שלו בגולה ללא חיים אינטנסיביים שיכשירו אותו לכך בתנועת הנוער ? לעומת תפישה זו התפתחה תפישה האומרת כי הנוער היהודי בהמוניו, הפועל, הדחוי כלכלית וחברתית זקוקים להכשרה ולעלייה ארצה לא פחות מהמאורגן והמחונך בתנועת הנוער החלוצית . הציונות נועדה לכל מי שמוכן לחיות אותה. גם למי שזקוק לארץ ישראל כארץ הגירה וגם למי שמוכן לקבל על עצמו מרצון את העול הגדול שהיא מטילה על מאמיניה. ההפיכה של ארץ ישראל למוצא למהגר היהודי בעקב חוקי ההגירה שהטילה על עצמה ארצות הברית העמידה את החלוצים במצב חדש.
חלק מההכשרות של החלוצים היו של בוגרי תנועת הנוער וחלק היו מורכבות מאותם 'חלוצים סתם' שלא קיבלו לכך חינוך מוקדם. האמונה בעלייה מאסיבית ובלתי סלקטיבית של עולים ארצה נתקלה בעובדה הקשה שלא קיבלו רישיונות עלייה והיו צריכים לבחור קבוצות קטנות ביותר של עולים מתוך ההכשרות. חלוצים ישבו בגולה וחיכו ובינתיים גיבשו תרבות, דרכי חינוך, נוהגי עבודה וחברה. שהותם המשותפת של אנשים צעירים בהכשרה גם יצרו בעיות מיניות גדולות. בשלב מסוים החליטו להפוך את חוות ההכשרה לקיבוצי הכשרה. משמעות הדבר היתה כי החלוצים הבינו כי יחכו לעלייתם שנים. משום כך החליטו להקים בהכשרות משפחות . דמות החלוץ שהחלה להתגבש היתה של צעירים יהודים החיים בגולה כפרוזדור ארוך בדרך ארצה. עצירת העלייה החלוצית והגידול של החלוצים בהכשרות הביאה לארגון העלייה הלא חוקית.

י'ד
במאמרו על החלוץ כותב ברל כצנלסון ב1928 על תופעה מעניינת. דווקא התנועה החלוצית שחינכה על עזיבת הגולה השפיעה על הגולה באופן מיוחד. היא הביאה עמה הערכה לעבודה והביאה אנשים צעירים לעבודה יותר מתנועות שחייבו את הגולה וביקרו את העלייה ארצה כהתחמקות מאחריות כלפי סביבתם. תנועת הפועלים היהודית בגולה ובמיוחד הבונד הביאה אמנם להערכה מחודשת של הפועל אך לא של העבודה. היא ארגנה את הפועלים אך לא טיפחה את אתוס העבודה. בעולם היהודי אורגנו בתי ספר מקצועיים לרוב כדי להכשיר פועלים כדי לעודד יהודים לעבור לחיי עבודה יצרנית. אך כל בתי הספר הללו לא הצליחו להעלות את כבוד העבודה ולא הצליחו להניע אנשים לעשות מאמץ אישי והכרעה מוסרית לצאת לעבודת כפיים. דווקא התנועה החלוצית שחינכה לעזוב את הגולה ולעלייה ארצה רשמה לעצמה הרבה הישגים בתחום זה. לדעת ברל כצנלסון הציונים לא יודעים להעריך את היכולת שלהם לרתום את צעירי העם היהודי לעבודה.

ברל כצנלסון כתב את המאמר הזה בראשית העלייה החמישית. זו העלייה שבאה לאחר קריסת העלייה הרביעית, במלאת עשור לתנועת החלוץ. הימים היו ימי נסיגה לרעיון החלוץ.. העלייה הרביעית היתה עלייה ראשונה לעליית המונים. זו היתה העלייה הראשונה לאחר סגירת הגבולות של ארצות הברית בתוקף חוקי הגירה חדשים. אמנם עלו בה גם חלוצים אך אלו שתפשו כותרות היו דווקא אלו שעלו ממניעים כלכליים. הדגל החלוצי התקיים אמנם אך הוא טושטש . בסוף ימי השפע הגיע משבר כלכלי והגישה אל התנועה החלוצית היתה מהולה בציניות עמוקה. המתח בין החלוצים לשאר העולים ארצה הגיע לשיאים חדשים.
ברל כצנלסון סיכם את המצב באומרו
'חוגגים אצלנו את ה'ניצחון' על תנועת החלוץ המדוקרת. נושאי כליהם המנצחים, האפוסטולים של הרוחות המנשבות, הרצים להנאתם אחרי כל מרכבת- אדונים מקושטת- לתומם ושלא לתומם. על מנת שלא על מנת לקבל פרס- וכל מי שנכווה פעם מגחלתה של התנועה החלוצית, כולם מודיעים ומכריזים בקול תרועה : ספו, תמו ימי החלוץ. חלפה שעתו. ומבשרי התקופות מבשרים ואומרים : התקופה החדשה הנה באה. והראיה- ובראיות אין מחסור, שעה שעה וראיה שלה. מר סאקר הדובר לשעה של ההסתדרות הציונית העולמית מכריז על 'האופטימיזם לעתיד' שלו ומגלה למעשה- עד כדי פסימיות אדירה- אפס כל דרך ואפס בקשת דרך בהווה. מכריז בשערים, כי בטרם עבור שלוש שנים אין לדבר על עלייה . זהו פרצופה של הציונות השלטת, הרשמית אשר עייפה נפשה למפעל החלוצי והכיבושי. ועל גבי נחשול עייפותה, ודלדול רצונה והתמוטטות אמונתה הורם מר סאקר אל על.
ובמחנה עצמו- מצוקת נפש, והתחבטות בכלוב, ומוצא לכוחות אין, והנחשלים רבו, והאויב אורב, וקטני האמונה נשמטים ונודדים, והשורות מתכווצות והשמיים קודרים.
ובשעה זו בא 'החלוץ' ומטיל עלינו את חגו חגנו, היוחג ?'
בסוף שנות העשרים היה ברור כי רעיון החלוץ נתקע פעמיים : הוא נתקע על ידי עליית ההמונים מ1924. בעלי הון יהודים עלו ארצה. לכאורה כבר לא היו זקוקים לאידיאלים של החלוץ ולרצונו. האמירה של חיים וייצמן ש'חלק מהתקציב הציוני הוא ברעב של החלוצים' נראה כבלתי מתקבל על הדעת. העלייה ארצה נעשתה בתוקף אינטרסים של יהודים שחיי הכלכלה הקורסת איימו עליהם. החלוץ נתקע עם משבר עליית ההמונים . עמו בא זעזוע באפשרויות של חלוצים לעבוד בארץ. הדבר התחולל דווקא בתקופה שמבחינה מושגית חינוכית הצליחה להקים כבר אסכולה שידעה לנסח בבהירות רבה יותר מיהו החלוץ, כיצד מחנכים אותו ובמה הוא בוחן את עצמו ודווקא אז היו החלוצים במשבר קשה. היו שגילו שאין הם מקריבים כבר את עצמם והשתלבו עם הבורגנים והיו שהדגישו כי הם לא מסתדרים ומסתגלים לתרבות הבורגנית המשתלטת. בכל העולם היהודי נבטו באותה תקופה הכשרות לחלוצים הצעירים אולם הגבולות ננעלו יותר ויותר ובארץ ישראל האפשרויות נראו כמוגבלות.
ט'ו
שאלה גדולה שהחלה להישאל היתה שאלתו של הדור הצעיר הגדל בארץ. האם בקרבו יכולים לקום חלוצים. האם מי שגדל בארץ יכול לאגור חלומות , להתקומם נגד מצבים, לבנות תשתיות האם מי שהעברית שלו היא שפת אם ושפת אב, שתבנית נוף מולדתו היא ארץ ישראל יוכל להטיל על עצמו לחרוג מהמקובל , לקבל על עצמו לחרוג מן הקיים. האם גם כאן יצמחו קבוצות של חלוצים, הכשרות, האם יוקמו קיבוצים לבני הארץ. החלוצים שהגיעו מן הגולה ראו בשאלה זו שאלת מפתח. בסוף שנות העשרים החלו לקום בארץ תנועות נוער בהשראת התנועה החלוצית . הם החלו לבנות לעצמן מסורת חינוכית, מפעלי התיישבות . הן התארגנו למשימות של עבודה והגנה והתנסו בחיי קבוצות. את הכשרתן קיבלו בקיבוצים. הן יצרו קשר עם בוגרי תנועות הנוער בחו'ל ועם בוגרי עליית הנוער שהיו לחלוצים.
ט'ז
עם עליית הנאצים לשלטון עברה התנועה החלוצית תמורות רבות. החלוץ עבר ראדיקאליזציה גדולה מבחינה פוליטית. החריפה העמידה מול הפאשיזם והנאציזם בארצות אירופה. הזדהותו של החלוץ עם הסוציאליזם גברה . רעידת האדמה שהורגשה בכל הקהילות היהודיות בעולם ובמיוחד באירופה האיצה את הצורך בהרחבת תנועת החלוץ והגדלת כמות ההכשרות של החלוצים. היה צורך ליצור כלים שיעניקו אפשרויות להרחבת המפעל בעוד שהשערים לארץ היו נעולים יחסית. הורחבה העלייה של העשירים שהיתה עלייה ללא הגבלות . ממשלות פאשיסטיות המושפעות מהמשטר הנאצי בגרמניה דווקא עודדו את מפעל ההכשרות בתקווה כי הן מסמנות דרך לשחרור ארצותיהם מהיהודים. (הממשלה הפולנית אפילו היתה מוכנה להכשיר את החלוצים בהפעלת נשק כדי שיוכלו לפרוץ דרכם ארצה) הקבוצות החלוציות גדלו. מנהיגי התנועות החלוציות היו עתה שותפות מלאות במעשה המדיני בארץ ישראל. המפעל החלוצי של ההתיישבות פרש כנפיים. אך השער הנעול של הארץ הורגש במלוא כובדו. עלו יותר חלוצים אך עוד יותר נשארו נצורים. החוקרים נוקבים במספר של כ70.000 חלוצים שהיו על אדמת אירופה בין שתי מלחמות העולם. עליית הנאצים לשלטון הביאה ליצירת סוג חדש של חלוצים : נערים. אלפים הגיעו ארצה במסגרת של עליית הנוער. קבוצות של נערים התחנכו בקיבוצים, במושבים ובפנימיות. ההכשרה החלוצית קרמה עור וגידים בארץ. הם חיו ליד חלוצים וותיקים. התחנכו על ידם ובעקבותיהם יצאו להקים את היישובים שלהם. זו היתה תקופת הסער והפרץ החלוצית שנודעה בחיי ארץ ישראל כתקופת חומה ומגדל. הימים היו ימי השיא להתפשטות הלאומנות האירופית ערב מלחמת העולם השנייה. הקהילות היהודיות כבר הבינו עד כמה הסיפור של ארץ ישראל יהפוך מרכזי בגורל של העם היהודי הן תמכו יותר בתנועות הנוער הציוניות ועזרו להכשרת החלוצים. הם חכרו חוות ופיתחו אמצעי ייצור בגולה בשביל החלוצים.
בימים ההם אחד מהעיתונאים הבכירים היהודיים בפולין קרא להפסיק את מפעל הכשרות החלוצים. הוא טען כי שולחים נערים לחיי סיגוף ומחלות ואין מעלים את החלוצים ארצה. לשם מה להביא צעירים למצב כזה ? התנאים איומים ותוצאות לפעילות אין.
יצחק קצנלסון המחנך, המשורר שליווה באהבה גדולה את החלוצים ענה לעיתונאי וטען שהנוער היהודי האמיד יחסית שמצטרף לחלוצים עושה זאת משום שהוא חש שצריך לעשות זאת כדי לחיות חיים בעלי משמעות. מתוך רצון. להיות חלוץ זה לבחור להעמיס עליך עול. יצחק קצנלסון כתב כי משה רבנו הוציא את עם ישראל למדבר בלי שהיו לו סרטיפיקאטים לעלייה לארץ ישראל, אפילו לא לו לעצמו…דור שלם הסתובב במדבר ולא הצליח לעלות העובדה היא שגדול הנביאים לא עלה ארצה. אולם מי שמנסה לפרק את ההכשרות החלוציות הוא כמי שמבקש להשיב את עם ישראל מצרימה. לגושן אין לחזור. בתודעה החלוץ כבר נמצא במקום אחר.
י'ז.
רעיון החלוץ פגש שוב את הנוער היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה. פה התגלה משהו מפתיע. לכאורה היו החלוצים הצעירים כמורדים נגד ההשארות בגולה צריכים לפנות עורף לצרכי הקהילה במצוקה. בקרב החלוצים צמחה תנועה לקבלת אחריות על הקהילות היהודיות שאיבדו את מנהיגותן המסורתית. החלוצים הצעירים שכוונו בעבר להכשיר עצמם לעלייה ארצה ולנתק עצמם מהיהדות הגולה היו מרכזיים בהנהגה הלא פורמאלית של יהודים בשלב הנורא של הרצח הטוטאלי.. הם היו בין המחנכים , הפועלים לעזרה הדדית, לשמירת הזיכרון ההיסטורי, למרות התנאים ללא מוצא הם חיפשו דרך לגלות התנגדות בשמירה על כבוד האדם והיהודי בנסיבות הנוראות הם היו בין מארגני המרידות בגיטאות . עצמאותם כאנשים צעירים החיים חיי יחד הקלה על יכולתם להתארגן , למרוד, לשמור על צלם אנוש. לעזור איש לרעהו בזמן המצוקה הנוראה. הם עשו הכל לשמור על האחווה ביניהם. דווקא הפרספקטיבה שבנו במשך השנים לחיות לקראת הניתוק ממקום הולדתם כדי לבנות להם מולדת אחרת חיזקה בהם את יסוד האחריות לקהילתם ההולכת ונרצחת.
החלוצים הצעירים שהתיישבו בארץ ישראל או שצמחו בה היו בה לגורמים משפיעים הן כמתיישבים הן כמתנדבים למשימות הגנה וביטחון. את כל זה עשו מתוך תפיסה של קשר בין הצד החינוכי והרצון לתקן את עצמם כאנשים, בין תפישתם כאחראים לכלל העם ולמפעלי ההתיישבות שצריכים לקום בשבילו. בצד גאוותם כאנשי עבודה והקשר העמוק שלהם לבניית חברה של חקלאים הם חשו אחריות מיוחדת למצב הביטחון של העם היהודי בארץ ישראל. הם גויסו להגנה וכמתנדבים לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה . הם היו המתנדבים לפלמ'ח כשילוב בין התיישבות לבין הגנה. אין זה מקרה כי בקרב יחידותיו של הפלמ'ח שריכז המוני חלוצים ילידי הארץ וחניכיה התארגנה הקבוצה שלקחה על אחריותה יחד עם שרידי השואה מקרב התנועות החלוציות את ההעפלה של אלפי יהודים מאירופה למרות האיסור על ההגירה לארץ על ידי המנדט הבריטי. לא רק עליית חלוצים אלא של פליטים , של צעירים מארצות שבהם לא פגע הרצח הטוטאלי.
י'ח.
החלוצים היו מאד פעילים בהקמת המדינה. הם היו מגויסים למשימותיה. אולם העלייה הגדולה שבאה בעקבות פתיחת השערים, עיצוב הכלים הממלכתיים, הגיוס לצבא, הפעולה המאורגנת על ידי המדינה שינו את האופי של פעולתו של החלוץ ואת המושג של חלוציות. את רצון המעטים החליפה תנועה גדולה של הגירה, גויסו משאבים, נחקקו חוקי מדינה המשדרים תכנים רבים שגובשו על ידי החלוציות בגלגוליה. קבוצות של חלוצים צעירים יצאו להקים מפעלים התיישבותיים, חינוכיים והשתלבו כפרטים במבנה המדיני החדש. אולם התחושה היתה כי אין צורך בכוחות מתנדבים, בהתארגנות של חבורות על בסיס של יחד.מערכות, חוקים, כוחות מדיניים מסוגלים וחייבים לפתור את כל הבעיות בהן עסק החלוץ. אולם גם התברר והלך כי המדינה שהוקמה מוגבלת ביכולתה לתקן חברתית , לחנך, לקדם חברות ויחידים.
י'ט
דורות של חלוצים היו חלק בלתי נפרד של המסכת המורכבת והעמוקה של הבנייה של החברה היהודית בארץ ישראל. גלגוליה של המסורת החלוצית היו עתירי סתירות פנימיות ומתח רב.
מה היו היסודות שהתגלו בגלגולו של רעיון החלוץ?
מבחינת האישיות טמון היה ברעיון ההגשמה החלוצית תביעה למימוש הפוטנציאל האנושי של היחיד והחברה. החלוץ מבקש לסלול דרך למימוש כזה. להוציא מן הכוח אל הפועל כישורים שהורדמו על ידי התנאים החברתיים והתרבותיים שהכתיבה המציאות של הגלות. של הניכור . החלוץ הוא המשחרר של הכוחות והמודחקים והמצונזרים על ידי הקונפורמיות המשמרת. החלוץ בורא עולם אנושי בו האמנות, העבודה החקלאית, יסודות מוסר ואהבה נפגשים בצירוף חדש. ההסתפקות במועט בה הוא חי לא באה כדי להדחיק צרכים ומאוויים, היא מאפשרת להתרכז בעיקר, לא לברוח קיומית מהאתגר. אלא שהאתגר אינו דוגמה אמונית ואף לא משימה חד פעמית.
המימוש העצמי של הפוטנציאל של היחידים שנמנע על ידי תנאים היסטוריים איננו היסוד היחידי של החלוציות. בו טמון שורש לנרקיסיות מבודדת ולתחושת נבחרות מתנשאת. חייו של החלוץ מסורים גם לקריאת העולם, לפריצת האני לאחריות למתרחש מחוצה לו. רעיון החלוץ תובע להיענות לצרכי הזולת ולצרכי השעה. הוא תובע אחריות לטבע באמצעות העבודה, לזולת באמצעות החבורה, לתרבות באמצעות האמנות. תביעות כגון אלו זו אינן יכולות להיות מתורגמות למצוות פולחניות של קבע . תשומת הלב לסביבה איננו מתגלם רק בהתרשמות או בהתבוננות בלבד הוא מחייב עשייה שמשנה אותה בלי הרף. הדבר מחייב אחריות רבה לטבע . החלוץ נקרא לבניין של חברה אנושית המסוגלת להתבונן על האינטרסים שלה באופן רחב . להיות מודעת לסתירות ולסדקים המתגלים. בשפע האינפורמציה והטכניקה שברשותה עליה לגלות את יסוד הבחירה והדו-שיח. עליה לטפח תרבות המסוגלת לעורר את האדם להיות מוכן לחיות לפני זמנו ולפני חברתו לא בהתנשאות ולא בהתבטלות מסתגלת. על החלוץ לחיות לפני אך גם לחיות פנים אל פנים. עם חברים. עם קבוצות. באחריות לכאן ועכשיו.
הפעילות המכוונת לבריאת תשתית למה שעוד איננו, מודעת לכך כי אין היא יכולה לדעת מראש מה תהיה צורתה המדויקת של החברה והתרבות העתידית. היא מכוונת להתחלת תהליכים ולא לסיכומם. מבחינה זו מצוי החלוץ תמיד בבעיה : הוא מתעמת הן עם מנחשי עתידות והן עם מעריצי מורשת. גם אלה וגם אלה חושבים כי הם יודעים בברור מה עומד מולן ולאן יגיעו. לא כן החלוץ שמבין כי הוא פועל לעצב יסודות חדשים מתוך קריאת השורשים התרבותיים של חברתו. עליו להיות זהיר בציור התוצאות להן הוא מצפה. תחושות אלו העלו שאלות רבות. האם באמת יש מי שהולך בעקבותיך ? האם הימים שיבואו באמת יגשימו את חלומותיך ? החלוץ חש לעתים קרובות נתק מההולכים אחריו ואכזבה מהמציאות המתהווה .
ברל כצנלסון מתאר שתי תקופות בקורות החלוציות תקופות שנראה בבירור האופק של הימים שיבואו, ותקופות בהן האופק מטשטש. הוא מספר שב1912 היה לו ולחבריו ברור כי הציונות והסוציאליזם עומדים להתגשם . הם לא ראו את פני המלחמה הגדולה המתקרבת. גם התקופה של ראשית העלייה השלישית עם תום מלחמת העולם הראשונה היתה תקופה בה ניתן היה לשרטט את המצפה לחברה. אז כתב את מאמרו ' לקראת הימים הבאים' שקבע את סדר היום של החלוצים לשנים. . אך לדעתו של ברל כצנלסון לא כל תקופה היא תקופה של וודאות. יש גם תקופות בהן אסור להשלות כי אנו יודעים למה לצפות. כאן עדיפה המבוכה על הטיח.
החלוץ הפועל בעולם המעשים בוחן עצמו על ידי ערכים. הם מהווים לו קנה מידה . הם מבקרים את מעשיו ומהווים מטרה רחוקה אליה הוא שואף להתקרב. גורדון קרא לכך ניווט על פי חופים ועל פי כוכבים. בחופים של המעשים יש לנווט על פי כוכבים כדי לא לאבד כיוון אך לא לשכוח כי ניתן לטבוע בשרטוני היומיום.
כ.
גלגולי הרעיון והתנועה החלוצית רבים . אולם נראה בעיני כי לא תמו פלאותיה. גם לאחר הקמת כלי הממלכה וגם אחרי המהפכה הטכנולוגית המתמשכת מתברר כי יש צורך בדמות ובניסיון של החלוצים. בטיפוח של הנכונות ללכת לפני הרבים ולפני הזמן מתוך טיפוח פנים אל פנים של יחד. יש חשיבות ברצון ובניסיון העקיב להמשיך את רעיון החלוציות במקום שהמערכות הפוליטיות והכלכליות שנוצרו לא עונות על האתגרים החברתיים, על התיקון הנדרש, על התביעות התרבותיות והקהילתיות ואינן עומדות בביקורת המוסרית החיונית. יש הנמשכים למסורת החלוצית עד כדי כך שהם מרשים לעצמם להתעלם מכך שנוצרו כלים ממלכתיים, שבחברה דמוקרטית אין צורך ואפילו מסוכן לחיות במחתרת, שפעילות שנועדה לכאורה רק לקידום מטרותיך הקהילתיות יכולה להשפיע על תזוזת תותחים וצבאות. יש הנמשכים לאתוס החלוצי עד כדי אובדן אמונתם בחשיבות משטר פוליטי המבוסס על ריבונות מדינית. מבחינות אלו יש לראות את המסורת החלוצית בעין ביקורתית. אולם עובדות אלו לא יכולות להסתיר את המצב כי היררכיות פוליטיות ומשטר אינן יכולות לבנות חברה. להקמת מדינת ישראל קדמו יצירות חברתיות עמוקות שורשים . הקמתה פתרה הרבה מן האתגרים שהיצירה החברתית שקדמה לה לא היתה מסוגלת להתמודד עמם. אולם היא החריפה אתגרים נוספים . עתה המדינה נבחנת ביכולתה לאפשר יצירה חברתית מתוך רצון. יצירה שכיצירה החלוצית לפני הקמת המדינה חיזקה את התשתיות לדמוקרטיה אמיתית ולחברה יהודית בארץ ישראל. המאבק על צדק חברתי, ההכרה בגיוון תרבותי מתוך שוויון ערך של האנשים עדיין נותרו כאופק רחוק שאליו יש להתקדם. כך גם האתגר גדול של טיפוח היחידים לא על בסיס של בידוד ושל פיתוח חבורות לא על בסיס של מחיקת ערכו של היחיד.
בשנים האחרונות אכן נולדו ניסיונות להמשיך את החלוציות. הם הד לסיפור המסורת החלוצית אך עיקר חשיבותם היא בכך שאולי הם יהיו פתח לימים שיבואו.

החבר דמיוני שובב גדול. אוהב לקפוץ כמו כדור, לרקוד ולשיר אך תמיד הולך לאיבוד.
הולך לאיבוד ורוצה לנסוע.

יום אחד הלך החבר דמיוני לרכבת.

הרכבת ראתה את דמיוני.
היא היתה זקנה עם עשן – זקן לבן- אפור
– בוא חבר דמיוני אקח אותך רחוק.
– אני לא יכול לבוא אתך. את תמיד על פסים.
הולכת ישר
ואני אוהב דווקא לדלג ולקפוץ.

צפצפה המכונית החונה בתחנה

– בא אלי חבר דמיוני, אני אקח אותך.
– את כל פעם יושבת לנוח ולשתות בתחנות המשעממות. אני לא יכול כל הזמן לפהק.
עוד אירדם בדרך!

הציץ אליו בלון פורח מתחת לענן ושאל:

שארד אליך ואקח אותך למעלה?
– תרד אלי? ככה אתה מעליב?
לעוף אני יודע גם בלעדיך!

בא אליו פרפר ואמר:
דמיוני, בוא אלי חבר נחמד
ואעיף אותך לקצה הברוש.
אתה תמיד רודף פרחים.
לפני שתגיע לקצה הברוש תקרוץ לך שושנה
ותעוף בחזרה.

חבר דמיוני שמע לפתע קול ילדה.

היא דילגה מעל שלולית.
רדפה אחרי הפרפר הנעלב וצחקה.
כשראתה את החבר דמיוני שמחה
-הנה ליאן! אמר החבר דמיוני.
– יש לי בשבילך הצעה : ללכת לאיבוד עם פרת.

החבר דמיוני לא נתן לליאן לסיים והתפרץ
-עם פרה שחורה לבנה כזו שלא זזה כי צריכה כל הזמן לעשות שוקולדות לילדים?
איך אפשר לנסוע על פרה?
-אתה אף פעם לא מקשיב. תמיד מתפרץ.
התכוונתי לפרת משה רבנו. היא אדומה, יש לה עיגולים שחורים ואף אחד לא יודע איך היא עפה, לאן היא נוסעת. גם הפרפרים וגם הרכבות שואלים עצמם
איפה פרת משה רבנו? רק אנחנו הילדים יודעים איפה

היא ולאן היא הולכת.

הלכו החבר דמיוני והילדה ליאן, מצאו את פרת משה רבנו והיא לקחה אותם ישר לכיתה אלף.

אמריקה כמובן התקיימה גם בלי קולומבוס אך היא השתנתה עקב גילוייה , היא היום קשורה גם באניות שהפליגו אליה ומסעות הכיבושים שצבעו את נופה ואת אנשיה.

המוג דמעה על לחיו של העולם נוצקה ב1960. הנה אקרא לכם מה כתב אלתרמן על אותו נוף בשנות השלושים המאוחרות. אני רוצה להזכיר כי בשנים ההן היתה ההיסטוריה בעיסוק מלא ולא רק של דברים נעימים. הנה מה שכתב אלתרמן אז.
בשנות הששים כשכתב אלתרמן מה שכתב על כנרת כנרת ביקש משהו להגיד לתל אביב לרחוב דיזנגוף של אותם הימים שאימץ את כסית שלו ואת השינוי התרבותי שהתרחש בארץ.

למטה אחא, הכנרת נחה,
ולמעלה מה ? רקיע של דממה.
וזה כשתי עלוקות גם יחד
ממש מוצץ ממך את הנשמה.
ומרחוק הרים שקטים הכחילו
ותן רחוק בוכה מאיזה גיא.
כן כל אותה תפאורה שאפילו
הקיטש עצמו מתבייש ודאי.
כן, כשאתה מה תעשה לה?-
בתוך זה קמעה קמעה,
זה כבר לא אקוארלה או פסטלה,
זה כבר- אתה יודע מה זה? שמע:
כל הסביבה הזאת אשר מנגד
היא כדמעה נוצצת וגדולה,
דמעה בוכה, שותקת ושותקת,
קפואה על לחיו של העולם.

הרבה שנים קודם בבא החלוצים לעמק כתב בנציון ישראלי לאהובתו חיה זלצר את התיאור הבא של העמק.

יוסקה זלצמן שהגיע לעמק בתקופת ראשית התיישבותה של קבוצת כנרת היה חבר של יצחק טבנקין. אך כשהוא עלה ארצה טבנקין נסע לשוויצריה שהרי שם למדו איך עושים מהפכות. מהפכני כל אירופה באו ללמוד בשוויצריה ולתכנן תכניות לא למהפכה בשוויצריה כי אם בארצות שלהם. כשעלה סוף סוף לכנרת בא לקראתו יוסף זלצמן ללוות אותו מיבניאל. כשהתקרבו לביתניה עילית ביקש זלצמן מיצחק טבנקין לעצום את עיניו והרשה לו לפתוח אותן רק כאשר התגלתה כל הכנרת.
-למה ביקשת ממני לעצום את עיני שאל טבנקין.
כדי הנוף יוכל לעמוד בתחרות עם האלפים הסביר לו זלצמן שקסם הכנרת צריך לעמוד באתגר הקשה.

המורה הגדול שלנו להיסטוריה יהודית פרופסור גרשום שלום אמר ביומנו כי כדי להגיע אל ההר יש תמיד לעבור את ערפילי ההיסטוריה. כהיסטוריון הוא תמיד פחד 'למות בפרופסורה' כלומר להיתקע בערפל ולא להגיע אל ההר אליו ביקש להגיע. אני לא אמות בפרופסורה אך אין לי סיכוי גם לגעת בהר. רק אולי אוכל להצביע באמצעות מילים אלו על האתגר. לא כל המטמונים שהניחו לנו אלו שקדמו לנו הונחו בספרים או בזיכרון העלילות . הם הונחו כפיקדון בנוף. בתלמים ובגלים, בבניינים ובדרכים.

בדרך לטבריה עמד סלע השדים . זה היה סלע הנראה כשיניים . המסורת אמרה כי שם מחכה הדבע, מהפנט את העוברים ושבים לוקח אותם למאורתו וטורף אותם. העגלות היו צריכות להקיף אותם וכל הרוכבים אמרו להם שכדאי לעשות עיקוף ארוך יותר אך בטוח. חיכו השודדים כך שבלילה אסור היה לעבור דרכו. שני איכרים ממלחמיה היו צריכים לשוב מקניות בטבריה. . הם ביקשו לעבור וראו כי לא יוכלו הם הורידו טוריות ופשוט פתחו פתח בסלע והעגלה עברה דרך הסלע בכך לא רק שינו את הדרך אלא גם משהו בתפישה האנושית של העמק. זה היה המרד נגד ארץ האבנים והנחשים שלחכה את האידיליה של הכנרת ושיגעה את החלוצים. בסתירה המשוועת.

. העמק קיים לפני היותו מולדת לחלוצים. לפני שהחלוץ הצעיר חלה ושב בריא אחרי משבר בריאותי חריף שב אל העמק היה זה עמק שלא שר את 'שדות שבעמק'. אחרי שלוי בן אמיתי שר את שדות שבעמק העמק אינו אותו עמק.

גם כשתנחום בא בטענות אל עצי הוושינגטוניות ששתל שהן צומחות מהר מדי והשורשים מתרחקים במהירות מהצמרת הוא שינה את ההסתכלות שלנו על הזמן ועל העמק. אמרו פעם כי אין שירי נוף רק שירי אנוש אך אנו נגיד כי אין מצב רוח אנושי שלא מוצא לו דרך להיות מצוייר בנוף כמו באותיות. ואולי ניתן להגיד את זה אחרת: לא הכל ניתן להיאמר במילים אלא בתגליות בהן אנו יכולים להצביע על פרט או כלל בנוף. מי יוכל להסביר מה בדיוק קורה לאנשים להם נגלה העמק שהוא ביתם או אפילו שער הקיבוץ כי הקיבוץ יש לו דלת ואם יש לו דלת הוא בית. אך האם לא יהיה זה בית שנרצה לפרוץ את כתליו ? האם נרצה ממנו להגיח אל העולמות הרחוקים של הרוח או הקרובים של בני האדם הקוראים לנו לתקן את העולם ?
האם זה יהיה הטנק הקטן המבויית שהיה למוקד של אימה.?

אחת מחברות דגניה שפונתה בימי מלחמת העצמאות עם הילדים נסעה יחד עם מרים ברץ. והיא חושבת עליה : הנה אישה זו שהקדישה 38 שנות חייה לבניית דגניה רואה עתה את דגניה בחורבנה. מה היא צריכה לחשוב ?
ולפתע אומרת מרים : אנחנו נחזור ! אנחנו נבנה את דגניה מחדש.
כי אין דרך אחרת להגיע אל העיקר המשמעותי בלי לעבור דרך מה שאירע לאנשים, בקונטקסט של זמן ושינוי. לעבור אותם אין זו המטרה אלא תנאי הכרחי. ואת כל זה יש לראות דרך הנוף המתגלה.

דומה כי יש לומר כי הרוצה להגיע אל אותו עיקר יש להוסיף את הנוף הכולל בתוכו שריטות של ההרפתקה האנושית. כאן בצבעים, ובתחושות החום, בשברי לוחות הגיאולוגיה , בחורבות ובשחזורים ההיסטוריים מצוי הסיכוי לחדור אל כמה מהסודות העמוקים של הקיום האנושי. לקרוא את הרמזים הקוראים לנו לפעולה ולחיפוש. הנוף המקומי הזה הכולל עתה את כל העצים שנשתלו, האבנים שטלטלו וטולטלו. כאן מצויים רמזים לאהבות שקמלו, לרשע שפרץ והתגלה, לתכניות שנותרו כחלום ולעשייה שפרצה בדרך מקרה.

אמריקה שונה עם גילוי אמריקה

ההר והערפל- גרשום שלום
הנופים על שריטותיהם ההיסטוריות
רחל על דגניה לפני עזיבתה

שני נופי דגניה של אלתרמן
בנציון ישראלי והכנרת
סלוצקין וסיזיפוס מים
משהו השתנה עם מזגני האוויר.
סלע השדים לפעמים המכושים יעזרו

רחל המשוררת האירה לנו הערה חשובה : פגישה מקרית יכולה לעורר הארה של הערות מרבצן בזיכרון. פגישה מקרית יכולה לעורר סערה במחסן ההערות שלנו, לטלטל אותנו על ידי שתזכיר לנו הארה שהיתה ממזמן. גם פגישה עם חפץ השמור כהערה בזיכרון יכול לחולל התרגשות גדולה של פגישה או זכר פגישה. כידוע הארה שוברת שיגרה. בדרך פגשת אדם. לא אלמוני, לא פרצוף ריק אלא אדם שאתה מכיר ששמחת לראות אחרי ימים והוא פונה אליך. הוא מחלץ אותך משגרת הליכתך, הוא קורע את כורי הרהוריך המדדים בקריאה של זיכרונות, תשוקות ותקוות. הוא נוכח לידך וקורא לך. קורע אותך מהשטף הרגיל של האירועים והמחשבות. הוא במלואו כאן. אך לאט לאט אתה חוזר אל עצמך (עצמך?) הרי אתה צריך לטלפן, לסדר, להודיע היכן אתה נמצא לכל הדואגים, לתפקד בין האנשים בין הזמנים. אתה לא יכול להיתקע בהארת פתע. אתה מכניס אותה לספר הזיכרונות המטושטש והכבוי כעוד הערה.שם הוא יחכה עד שניפגש שוב.
הארה שהפכה להערה יושבת עליך ותוהה. היא אבלה על כך שמרגע חוצה זמנים ועובדות היא הופכת לעוד אחת מאלו ההערות המציקות בכובדה.
הרומנטיקנים יקראו לך להיות פתוח לרגעים כאלה. הם בטוחים כי אלו רגעים משמעותיים. הם יקראו לך אפילו לשמר אותם כהערות שוליים במסכת הזיכרון שיעודדו אותך לרוץ אל הפגישה הבאה. שומרי הדינים והחומות יזהירו אותך לבל תסמוך על הערות והארות מסוג זה. לדידם יש רק כמה אנשים שלקחו על עצמם לנסח את ההתגלויות והם לא אתה.אתה יכול רק להתחבר אליהם דרך החוקים והטקסטים שהם כתבו. שם אם תמצא את ההארה שלהם שהיתה לדידך להערה הם כתבו את עצמם ללימוד מאוחר.
כשאתה מנסה לקבוע לאן ללכת, היכן לסטות, להיכן לשוב , להיכן להפליג אינך חי את מה שיהיה . אתה מנחש שלשם אתה מתכוון להגיע בלי שאתה היית שם, בלי שאתה יודע מה יהיו המחירים וכיצד תרגיש אז. אתה מאחה זכר הארות אליהן אתה מנסה לשוב והערות המבקשות להזהיר אותך מפני תהומות ומצוקים בהם לא היית. כדי ללכת אל העתיד אתה גונז לא מעט מההארות והערות העבר כדי לגייס כוחות לחצות את נהר הזמן בשלום. אתה פתוח אל העוד לא וכבר לא המכבידים כל כך. ובכל זאת אתה מצפה למצוא שם , בעתיד הרחוק כמה מידידיך הישנים ההארות וההערות. לא היית רוצה למצוא עצמך במדבר הריק והסמכותי . ארזת אותם במזוודה נעולה כדי לפתוח אותה שם. כשראו אותך מהלך לעבר מטרתך היתה המזוודה נעולה אך אתה הלכת אתה נעולה כדי לפותחה ברגע המתאים. האם בפתיחת המזוודה תזכה להערה או למפולת של הערות?
בקביעת מטרותינו אנו קובעים לעצמנו קודים להתנהגות שמתעלמים מההארות ומההערות. אך דווקא בהליכה אלו גחים מבלי משים וקוראים לנו להרהר מחדש ולערער אפילו על כיוון ההליכה ולמטרתה.
הרומנטיקנים יבקשו מאתנו לחסל את אוסף ההערות שאספנו. הם היו רוצים בהתגלויות חדשות, בהארות המתחילות תמיד מן ההתחלה

אחריות ודיאלוג

לוינס ובובר. שני קטבים של הגות יהודית, של הגות כללית

בובר יוצא ממלחמת העולם הראשונה כמו רוזנצווייג
לוינס ממלחמת העולם השניה.

האחד שהטיף למלחמה וגילה כי טעה, כי חטא.
השני השתתף במלחמה וידע כי היא מלחמה מוצדקת.

ה אחד עשה את דרכו מן המיסטיקה אל הדיאלוג הבינאנושי
השני ביקש את דרכו מן האכסיסטנציאליזם של היידיגר אל תגלית פילוסופית פורה : אל התפישה של האחריות.
הראשון הגיע מתפישה של ניכור אל תחושה של אובדן בית ויתמות של בני דורו לתפישה של דיאלוג היוצר קשר בין אנשים ומתגבר על הדיכאון המשתק של האגואיזם .
השני חושש כי הדיאלוג והתקווה שהוא מעורר ליחד איננו אלא המשך של חיפוש הזהות שהיא החיפוש אחרי מחיקת האחר ושקיעה באותה תחושת אגואיזם בשניים. הוא מעורר את השאלה של הזהות המפרידה בין האנשים שיכולה גם להביא לאובדן תחושת האחריות.
האחד טוען לדיאלוג כמנוף לחילוץ האדם מבדידותו הקיומית השני חושש כי הדיאלוג מבטיח אושר מדומה. סוגר את היחידים בבועה.

הגדרתו של אבא את לוינס אני לא מבין אותו אך הוא איש טוב. לגבי בובר הוא לא בטוח. אך גם את יצירתו אין הוא קורא. לא אמירה סתמית

גרשום שלום קורא ללוינס הליטבאק. ומתכוון לכך שהוא כמו שרוזנצוויג הגדיר את הציונות בביקורת הם מאושרים כך הוא כליטבאק חושש מפני האושר. מפני אובדן הביקורתיות, אובדן היכולת לקרוא עד כמה ביצירתנו אנו רואים לנגד איננו את זולתנו. עד כמה האדם יוצר כדי להיפגש.

השאלה מדוע לוינס מקדיש את חייו לזהות היהודית בעוד הוא מתנגד לזהות ובעד תפישה של אחריות.
כאן אנחנו מגיעים לפירושים התלמודיים שלו.
מדוע הוא מרבה לפרש את התלמוד לא כי הוא רוצה להגיע לשיטה המרוחקת והקרה . הוא לא מבקש להראות כי לכל יש פתרון בהלכה. הוא מבקש להראות כי יש קדימה להתנסות האנושית. לפרטים האנושיים המכרסמים בביטחון ומצביעים על הדרך. התלמוד גם מרוחק מספיק מסמכותה של ההתגלות אין אפשרות להסתתר מאחוריה. ההתגלות היא של האדם, של פרצופו, של ההכרה במעשה ובמחווה שלו כלפי אחרים. אפילו מתחת לשמיכה, כשהאדם מצוי עם עצמו הוא מכוון לחריגה מעצמו. הוא קורא לזולתו. הוא מכיר באינסוף הטמון בכל פרצוף אנושי. עליו לגלות אותו לגלות את האפשרות הטמונה בו לאתגר אתי, למחויבות אנושית.

הדיאלךוג יומר בובר הוא הפיצוי והכיוון הוא הורדת המסיכה.

ביום קיץ חמים יצא רועי לטיול בגן. הוא טיפס על עץ התות ובנה בנייני בוץ, התנדנד בנדנדה וקרא לילדים לזוז מהמזגן הקריר ולצאת יחפים אל השמש.
– מה לך ולשמש?
– אני אוהב את האור שלה וגם את החום. כשהמדרכה חמה אני רץ עליה ומבטל את הקיץ.
רועי הוא הילד הגדול ביותר בגן רקפת. כבר שבע עונות ירדו עליו טיפות של גשם, פרחו עצי התות, הפליג אל הים שלנו, אל ים כנרת, מזיע כמו שצריך.
אוהו! אמר רועי לעצמו. משהו מוזר קורה פה.
בשמים החל לעופף לו ענן חצוף. לא קשור לקיץ ולא לחום. הוא שוטט והתקרב לרועי.
– מה אתה עושה פה ? שאל רועי. אתה שייך למטריות ולמגפיים ואת אלה כבר אמא שמה בארון עד שיבוא חזרה הסתיו.
הענן המשיך להתקרב ובכלל לא ענה אך משהו בו חייך . עננים אוהבים סודות מיוחדים. כדי לשמור על הסודות הם לובשים בגדים משעממים. אף פעם לא תדע אם הענן מתכונן לשפוך עליך מים או ברד או שסתם הוא מתרוצץ לו בשמים כדי לבלבל את המגפיים.

לפתע היו השמים שחורים. רועי קצת נבהל כי בדרך כלל בקיץ השמיים אוהבים לחייך בכחול. והנה הוא רואה כי גשם משונה מתחיל לרדת. כל טיפה שונה מחברתה. טיפה עם כתר ושרביט של מלכים טיפה עם שורש בחוץ, טיפה עם נקודה ועם קו.

מה קורה כאן? שאל רועי. אני הכי מבוגר בגן ולא ראיתי אף פעם טיפות גשם שכאלה. אולי אבא ראה אולי סבתא אבל אני לא.
הרוח שנשבה לחשה לרועי: זה לא גשם חביבי. זה גשם של אותיות. יש פה אלף עם דגלים, ואו רזה מתמיד. יש פה יוד מתחבא ופא סופית שחצנית. יש כאן פה כף מפהקת ובית שאוהב להישאר תמיד בבית.

האותיות נפלו לרועי על הראש ועל האף, על המצח והגופייה.
-אנחנו לא סתם אותיות. אנחנו שם של ילד, גם פרפר, אנחנו אמא עודרת בגינה. אנחנו אוהבות ילדים , ילדים רבים.
אז למה הגעתם דווקא אלי? שאל רועי
-כי אתה בגן רקפת. ומי שצייר הרבה, והשתולל בריקוד ובעוגות יומהולדת, מי שצילם והציג מגיע לו כי נגיע גם אנחנו האותיות כגשר אל ספרים, אל חלומות וסיפורים. הגיע הזמן ללוות אתכם לכיתה א'.

רועי קרא לכל ילדי הגן. בואו! בואו! מחלקים סימניות לספרים. כל ילד ישים את הסימניה בספר הזה ואחר כך בספר אחר, ואחר כך בספרים שמנים שהם בעצם טילים העפים לחלל ופצצות עומק בים. שהרי הסימנייה היא כמו המצופים בים: היא מצילה אותנו מטביעה בעמודים הרבים.

הסימניות האלה הם קיצור של הספרים שקיבלתם ביום הולדתכם על ידי צוות הגן. אם רוצים אתם לדעת מה סימנה הסימניה- לכו לברכה שקיבלתם מן הגננת האהובה שלכם.

סימניה לרועי

בוגר ונבון
יודע המון
אך סודות בלבו
מתגלים בציוריו
אחרי שיצייר
ישחק עם חבריו, ישתולל
יתבדח ושמח

סימניה ליהלי

ילד קסם – כך אומרים,
רובוטים ובקוגנים ועוד מיני יצורים.
הם אוצרותיו האהובים.
צחוקו הרם מתגלגל עד לב השמים
ועם החברים אוהב לשחק ולהשתולל כפליים.

סימניה לשלי

אוהבת לאסוף מציאות,
למצוא אוצרות,
ובמיוחד היא אוהבת חיות.
לו רק יכלה-
העולם כולו היה מונח תחת ידה.

סימניה לרז

כמו אביר על הסוס הלבן
כמו פירט עם חרב של ממש.
הוא גיבור אמיתי שחזר משדה קרב
כשיפתח עיניים יראה כי אין זה חלום:
הרפתקאות של ממש מחכות

סימניה לטל

בחוטי זהב היא רוקמת חלומות.
פרפרים באים אליה, ציפורים ואפילו דובים.
מבקשים את ברכתה .מבקשים טיפת טל .
מצמרות העצים היא מביטה
ומגלה סודות שאיש לא ידע
סודות רקומים חוט זהב.

סימניה לים

בכל העולם כבר היה-
עכשיו הוא רוצה לירח
להתארח
לטייל בנחת, ללא מורא,
אבא! אבא! אני רוצה ספינת חלל!
בטח עונה אבא, בטח ,כשעוד קצת תגדל

סימניה למיה

עולמה קסום, חכמתה רבה
ויודעת מה טוב ומה נעים
הלב מלא אהבה
ובדרכה המופלאה
חלומותיה מתגשמים

סימניה לנוגה

כוכב זורח מחייך ושמח
אור גדול לכולם שולח
חיוך שובבים
לבבות רבים ממיסים.
העיניים מתבוננות, נוצצות-
עמוק שם בלב הן נוגעות.

סימניה לרוני

שמה הולך לפניה
כל חבר חברה מתחברים הם אליה
והשמחה רבה
לפעמים יש לה שמש בלב,
לפעמים גשם בעיניים
תופשת פרפר, רוקמת לו בית,
בטבע שוקעת, וחיוך לא שוכחת.

סימניה לליאן

כנסיכה מיוחדת יושבת ומציירת
אנשים , פרחים וחיות
והמון דברים באמת
וגם כאלה שלא יכולים להיות.
אם נפקח עיניים
נגלה את כולם כתומים, כחולים , וורודים
שהרי בזכותה התמלא העולם בצבעים

סימניה לאור

עיניה עמוקות – מבקשות לדעת.
לבה הקטון מלא בסודות.
פניה מאירות – היא הרי באה מארץ אגדות
את סודותיה תגלה בדרכה המיוחדת
בצניעות אצילה, בקלילות , בשמחה.

סימניה לזוהר

היא חורזת חרוזים, בנדנדה מתנדנדת,
כסייח מנגן היא מדלגת.
יודעת המון והלב כה מלא
צחוקים וריקוד, משחק ויצירה
ובזכות כל אלה פוגשת חברים.

סימניה לאלה

אלה- כמו עץ האלה,
מתנת טבע – ועל הטבע תגן.
בידה שומרת מפתח
שומר על יופיו של עולם