חלוצים

סיפורי חלוצים הם מוקד חשוב לחיפושי. כאן יבואו פרקים ממחקרי, הסיפורים שאספתי, המקורות שאני מגלה.

סדר פסח ביגור

סדר יגור ביגור

אנו מביאים לפניכם תיעוד משל קונצרט שהתקיים בקיבוץ יגור המוקדש לסדר הפסח של יגור כפי שהולחן ובוצע על ידי יהודה שרת ותלמידיו אחרי עזיבתו את יגור משך יותר משבעים שנים. הקהל בקונצרט סדר פסח זה היה חלק בלתי נפרד מהביצוע . אלה היו חברי יגור ובני הקיבוץ שבאו להאזין ולשיר, להתגעגע ולשוב אל הלחנים, המילים והביצוע. סבים וסבתות ששרו מהקהל את תפקידי הילדים ששרו הם לפני עשרות בשנים בסדר תחת שרביטו של יהודה ונערים ששרו מעל הבמה את אותם תפקידים למרות שלא השתתפו מעולם בסדר פסח בקיבוץ.

היוזמה לשיחזור סדר הפסח הקיבוצי וביצועו האמנותי היתה של מקהלת הגליל העליון ומנצחה רון זרחי . קדמה לביצוע עבודת מחקר מעמיקה במיוחד עם אנשי יגור שביצעו את הסדר לאורך השנים. למרות שקו סדר הפסח נשמר הערב נערך וקוצר לקהל הנאסף כדי לשוות לו אופי של קונצרט. הערב הוגש לקהל שהפעם לא השתתף בסדר על ריחותיו ותבשיליו , על מהומת הילדים ועל הבית הנערך כולו למאורע. התברר כי החוט המוסיקלי השזור בזיכרון מתאים וראוי.
אני שנקראתי להנחות את הערב הייתי נרגש כקהל עצמו. כשהצלילים הראשונים החלו להישמע ידעתי כי אנו משתתפים ביותר מאשר ביצוע של יצירה מוסיקלית . לפנינו יצירה המלווה חברה לאורך שנים כיצירה מסורתית שנחוותה לאורך שנים. הביוגרפיות של המבצעים הוטבעו בה וההיסטוריה המתפתחת היא חלק מסיפור סדר הפסח שלפנינו.

סדר הפסח שבוצע ביגור לא נוצר יש מאין. קדמו לו ניסיונות לביצוע סדר חלוצי בקיבוצים רבים. סדר זה שואב מן המקורות הוא סדר ארץ ישראלי וציוני. קשוב לתמורות בטבע ולעבודה החקלאית, לאירועים ההיסטוריים המתרחשים סביב. הוא סדר פסח שקיבל את הלגיטימיות מסדרים מהפכניים שהתקיימו במקומות שונים אך בניגוד להם אין הוא סדר של התרסה אלא ניסיון לבנות בית תרבותי חדש . בניין יותר מגעגוע או ניתוק. הסדר הקיבוצי אינו סדר של משפחה יהודית היודעת מהי בדידות וסכנה, אין הוא סדר של משפחה המסתגרת בביתה ופותחת דלת לאליהו הנביא גם כדי לבדוק אם מישהו אורב מאחרי הדלת. כאן ציבור מהגרים צעיר המנסה לבנות לעצמו חברה על בסיס של רעיון של צדק חברתי ויצירה אנושית מתחדשת. סדר הפסח מהווה ביטוי להמשך המסורת היהודית אך אינו משתעבד לפרטיה וקורא אותה באופן ביקורתי.
ההזדהות של ראשוני הקיבוץ עם יציאת מצרים היתה עמוקה. הם חשו כי גם הם יצאו מן הגולה. רבים מהם חיו בתוך תוכה של חווית הקץ שהעניקה מלחמת העולם הראשונה והפוגרומים שבאו בעקבותיה. הם חיו את האובדן שהחריב קהילות יהודיות רבות , גם את הנדודים הארוכים בדרך לארץ ישראל. כל אלה הצטרפו להם כיציאת מצרים היסטורית. יציאת מצרים סימלה עבורם רצון של מהפכה אישית. שינוי חיוני באישיות, בחברה ובתרבות.

הציבור המבצע את סדר הפסח, חברי הקיבוץ, האמינו בהתכנסות ציבור גדול בליל הסדר. אליהם הצטרפו המוני אורחים מכל הארץ.קרובי משפחה, שותפים לדרך, אנשי ציבור ואמנים .גם הם חיפשו חג שיעניק תחושה של בית ומשמעות. בניגוד לחג המסורתי שהועבר מדור לדור ללא חזרות החג הקיבוצי השתנה משנה לשנה. כל שנה היו מתחוללים שינויים הנובעים מתוך רגישות לדרמה ההיסטורית שהתרחשה מסביב, בהתאם לצוות הכותב ולצוות השר ומנגן. עזיבת אחד המנגנים את הקיבוץ גרמה לשינויים בפרטיטורה. ביקורו של אמן מבצע אף הוא יכול היה לגרום לשינוי כזה. סדר הפסח היה מלווה בחזרות קפדניות משך זמן רב. זה היה מבצע ערוך בדקדקנות . בניגוד לעצרות עם שהיו מבוססות על נאומים ועל המון מקשיבים כאן ההיסטוריה היתה צריכה לקבל פרשנות אמנותית, בחירה מדוקדקת של טקסט, מיומנות של מנגנים והעמדת מקהלה של ממש המסמלת את הציבור השר. המפגש בין כל הגורמים הללו לא תמיד הצליח. סדר הפסח עבר ביקורת מדוקדקת כל שנה. נבדקו השולחן הערוך, הטקסט וקריאתו, הלחן, התארגנות הישיבה, ליכוד השירה באולם הרחב והצפוף.

סדר הפסח בקבוצות הראשונות של העלייה השנייה היה במסגרות מצומצמות ביחס. בראשו עמד אב הסדר שפוטר באופן דמוקרטי בסדרים המאוחרים. ההגדה היתה ההגדה המסורתית אך לא קראו בה את כל הטקסט. גם כאשר ההגדה היתה מונחת על השולחן, כל אחד הביא את השיר שלו, את פרחי בר שליקט, ואת דמעות הגעגוע לסדר הפסח של ההורים בגולה. החידוש בסדר זה של אנשי העלייה השנייה היה שהוא לווה בנאומים בעל פה ובהורות קודחות לאחר סיום הארוחה. למרות שהיתה באוויר תחושה של החמצה ושל בוסר מבצעי הסדר חשו כי חותם האמת טבוע על הערב.
אחד החלוצים מהעלייה השנייה היה כנר. בכל רגע ציבורי של ייאוש היה מנגן על כינורו. כינור היחיד היה לסביבתו מעין תפילה ללא מילים. אך כינורו השתתק. כשפגשו בו הפועלים וביקשו להבין מדוע הפסיק לנגן ומדוע הוא נראה נראה כל כך רע השיב להם כי אין הוא יכול לנגן.' מרים הנביאה שרה אחרי הצלחת יציאת מצרים שיר הלל ואני נתבע לנגן על כינורי לפני יציאת מצרים וזה סיפור קשה לי.' החלוצים שמרו על הסיפור הזה.

בראשית העלייה השלישית, אחרי מלחמת העולם הראשונה , הראדיקליזציה של החילון השפיעה וסדר הפסח היה בעיקרו ארוחה ושירה נלהבת ללא טקסט , ללא הגדה, או הופעה אמנותית. הגדת הפסח הקיבוצית החלה להתעצב בסוף שנות העשרים ונכתבה בראשית שנות השלושים. מאות הגדות פסח עוצבו משך שלושים שנה. בהן הגדות מושקעות אמנותית , ובהן הגדות של הרגע האחרון. הגדות מועתקות וחדשות. לא את כל כותבי הטקסטים אנו יודעים היום . זו היתה שותפות מיוחדת של כותבים , ציירים ומלחינים. התפישה היתה כי הפולחן המסורתי כולל בתוכו יצירה אמנותית בכוח וההגדה הקיבוצית היא המקום שצריך לחשוף את האמנות הגנוזה . הדרך היא לשוב אל מה שנגנז וצונזר.

לדעתם של מעצבי ההגדה הקיבוצית דווקא תהליך השחרור מסמכות הרבנות מאפשר גילוי של עניינים עמוקים שצונזרו על ידי הגלות. כך יש להבין את הרצון של חברי הקיבוץ לקרוא את הסיפור המקראי של יציאת מצרים בסדר הפסח. כך גם יש להבין את קריאת שיר השירים ושירי האביב בסדר הפסח. את טקס הבאת העומר. השיבה לארץ ישראל ולחקלאות בארץ ישראל היא הזדמנות לרנסנס של המקרא לא כבסיס לוויכוח הלכתי אלא כשורש של מהפכה אישית וחברתית של חבורות. ההגדה היתה כספר המכיל עקבות של חלומות שעוצבו מזמן במקום ובשפה אולם הם נחווים מחדש כאן ועכשיו .

הסדר הקיבוצי היא יצירה רבגונית: מעורבים בה ספרות , היסטוריה וביוגרפיה. יצירה המאמינה כי לעתים הבוסר משחרר מסמכות. אמנים שונים שקשרו את גורלם עם החברה החלוצית ביקשו להעניק עומק אמנותי למסורת משותפת. הם חשו כי ניסיונם זה מקרב אותם אל המימד הרוחני שכה קשה להשגה בחברה ביקורתית וענייה. בתחילה לא היו קנטטות ומקהלות, לא תזמורת ואפילו לא קאנון ספרותי.
הסיפור של יציאת מצרים שהתגלגל מדור אל דור אך הוצא בניסוחו המקראי מההגדה של פסח, שב להגדה על ידי החלוצים בגדול. הם חשו הזדהות עמוקה עם הרגעים ההיסטוריים ההם וביקשו להם ביטוי שלא יהיה רק הד למסורת הדורות המתגלגלת אלא ביטוי ביוגרפי הלובש ופושט צורה.. הרי גם העולים ארצה יצאו ממצרים, מן הגולה. גם הם היו צריכים לנווט עצמם המדבר חייהם ולהעיז להתחיל מחדש. יהודה שרת כיוצר וכאיש לשון ידע כי דווקא מציאות זו יכולה להתגלגל לתלישות ולחורבן תרבותי. המורה שלו יוסף חיים ברנר הזהיר מפני בוסר ופראזות וכל אלה נראו כסכנות מוחשיות מאד בעת קיומו של סדר פסח החדש. השגרה המנוונת של מסירה ללא חיים והאמונה בחורבן השפה והתרבות כמעשה של מהפכה יוצרת היו מבחינתו שני צדדים של אותו מטבע.

. שייכותו של הסדר הקיבוצי לעולם המוסיקה והשירה העולמית הודגש דווקא על ידי הליקוט של חומרים ישנים , העריכה המוקפדת והכתיבה המוסיקלית החדשה נבעו מתוך צלילה אל עומקים תרבותיים מצד אחד ומתוך מאמץ כביר להעלות את החברה העובדת לרמת ביצוע של תרבות עליונה.

יהודה שרת היה תלמיד גימנסיה הרצליה בתל- אביב. הוא היה חניך התרבות המוסיקלית שעוצבה במוסד. הוא ואחיו משה, אחיותיו רבקה , עדה וגאולה היו תלמידים של קרצ'בסקי המורה למוסיקה שהדריך את הנוער והמבוגרים של העיר תל -אביב. החיים המוסיקליים של תל- אביב בתקופת העלייה השנייה בה גדל היו מאד מפותחים. אמרו שהשכונה היתה הופכת כל ערב למקום התרחשות אמנותית. ברחובות ובבתים נשמעו הכינורות ,הפסנתרים והשירה. חלק מתרבות העיר היה השקט שהיה נופל עליה בשעה אחת עשרה בלילה: עיר מוסיקלית מסודרת ומתחשבת יודעת גם את ערכו של השקט .

בחייה של תל אביב המוסיקלית דמותו של קרצ'בסקי ושל המורה לכינור הופנקו היו מרכזיות. אחרי סדרים מסורתיים שהתקיימו בבתי המשפחות היו צעירי העיר מתכנסים לערבי שירה וריקודים של ציבור גדול. הצלחות תרבותיות אלו הובאו אל הישוב הכפרי במושבות ואחר כך לקבוצות ולקיבוצים.
משפחת שרתוק היתה שותפה פעילה בחיים המוסיקלים. משה היה מנצח מחליף כמנהיג הגימנסיה. רבקה אחותו פסנתרנית, יהודה בכינור וגאולה בפסנתר. אך לא היה מי מהמשפחה שלא היה משתתף בחיים המוסיקליים של המשפחה . המשפחה גם גילתה רגישות יוצאת דופן לשפה העברית . יהודה האמין כי המוסיקה והשפה שזורים זה בזה והעמיק לחשוב בקשר זה כל ימיו : היה מורה ללשון, לתנ'ך, לספרות עברית ולמוסיקה. האם חשב כי הקיבוץ יכול להיות כמשפחתו שלו משפחה של שרים?

היחסים בין המוסיקה , הלשון, האמנות והחלום הציוני היו שזורים בחייו לאו דווקא בהרמוניה שלווה אלא בדרמה ובהתנגשות. הוא הבין כי המהפכה הציונית קשורה עם עבודת הכפיים ועם חיי החברה החלוצית. כשיצא לעמק יזרעאל לקח עמו את כינורו . בהפסקות בעבודה היה נוטל את כינורו ומתרגל. הוא עבד במחצבה בעמק יזרעאל והפך אותה למקום של קונצרטים. מדי יום ששי היה מארגן פיצוצים אחרונים במחצבה שיאפשרו להופכה לאודיטוריום חגיגי לעדה החלוצית. כל הזמן חש במתח הרב שבין חייו כפועל לבין היותו אמן. הוא נקרע בין הציוויים לבין היצירה, בין התביעה לגלות את כוחו בבניין הארץ לבין הצורך לקיים חיי רוח ומוסיקה.
אם לגבי עצמו הוא נקרע בתביעותיו לא היה לו ספק כי יש לתבוע מן החברה לקיים תרבות יוצרת. חברה המבקשת לעצב את חייה לא רק זכאית אלא חייבת להקדיש מכוחותיה לא רק לוויכוחים אידיאולוגיים אלא ליצירה תרבותית. ללשון ולמוסיקה.
מי שנוטלת על עצמה את התפקיד לא לתת ליהודה שרת לכרוע תחת הנטל של הדרמה בה הוא חי היא
צביה אשתו. היא לא רק אמפטית לגבי עשייתו. באהבתה היא מגלה נחישות להגן על יצירתו. אך גם על שייכותו לחברה ההולכת ונבנית . כוחה לאחות את קרעיו נובע מיכולתה בתחומים אחרים. היא מתגלה בעצמיותה במאבקה לטיפול מקצועי בתינוקות של החלוצים . האתגר הוא קודם כל שמירה על חייהם. היא מקבלת את הכשרתה בבית החולים של העמק הנמצא ליד עין חרוד הישנה. שם היא שומעת ומספרת על זעקתן של האמהות שבניהם נפטרו.היא אחת מהיחידות בדור ששומרת את הזיכרון של פרק קשה זה בחיי החלוצים.
הצירוף המיוחד של הזוג הזה שהקים את ביתו ביגור בעקב הליכתה של צביה עם חבריה למקום מעניק ליהודה את הבסיס להשתלבותו ויצירתו בעיצוב סדר הפסח המקומי.
בשלב הראשון בחייו כאמן בחיים הקיבוציים יהודה שרת רק מנגן ומארגן רביעיית מנגנים המבצעים יצירות קלאסיות. מדי פעם הוא מסביר את עמדותיו התרבותיות. כבר ביגור הוא מבקש למצוא דרך כדי לשכנע את חבריו לא לזרוק את התינוק של התרבות יחד עם האמבטיה הדתית.

בשלב מסויים הוא מחליט ללמוד מוסיקה. כך גם עשתה אחותו הבוגרת רבקה שיצאה ללמוד באירופה. ב1930 יוצא יהודה שרתוק לגרמניה כדי למלא את תפקיד השליח להחלוץ וכדי להשתלם במוסיקה. הוא מבקש ללמוד אצל פרופסור ידה שהאמין ביכולתו להפוך את המקהלה למכשיר חברתי חשוב שיוכל להביא לגרמניה את בשורת ההומניזם החבוי במוסיקה. היציאה לשליחות לא היתה פשוטה. נתבע ממנו לעמוד בבחינת הבגרות בה הוא לא נבחן עקרונית. במקום בחינות יהודה יושב בגימנסיה הרצליה כמה שעות לבדו וכותב מסה עצמאית . מוריו מעניקים לו עליה תעודת הבגרות. צביה חושדת כי יהודה ישלח לשליחותו לבד כנהוג אצל השליחים באותה תקופה. היא מסרבת לא ללוות אותו בשליחותו והמשפחה יוצאת אך בתנאים כלכליים קשים ביותר. יהודה מתקבל ללימודים אצל ידה.

תלמיד אחר של ידה היה פול דסאו, לימים מי שכתב מוסיקה למחזות של ברטולד ברכט בארצות הברית. דסאו שב אחרי מלחמת העולם השנייה לגרמניה המזרחית מתוך הזדהות עם הקומוניזם. עם עליית הנאצים לשלטון ב1933 יצא פול דסאו לפאריס וכתב שם מעין פרטיטורה למסכת של יציאת מצריים. חלק משיריה של הקנטטה שלו הגיעו ארצה ונשכחו. מעניין ששני תלמידיו של ידה היהודים חשו כי מאורע יציאת מצריים יכול וצריך להפוך ליצירה מוסיקלית. אך מה גדול ההבדל ביניהם! דסאו אינו מכיר את המקורות . לכתיבת הטקסט ליצירתו הוא נזקק למאקס ברוד הציוני. בורותו היתה לנקודת מוצא להרפתקאתו. הגולה הפוליטי בפאריס מחפש שורשים שאבדו. יהודה שרת היה קשור בעבותות עמוקים אל המקורות ואל התנ'ך. ידיעתו זו במקורות היתה נקודת מוצא. פאול דסאו מחפש ביצוע לקנטטה היהודית שכתב. תזמורת, מקהלה, מפיק . באותה תקופה של צל קשה היה למצוא , הוא חיפש זמן רב ולא מצא. הסיבה שהניעה אותו לכתוב את הקנטטה היתה עליית הנאצים לשלטון אך זו כנראה גם היתה הסיבה לאי ביצועה. ליהודה היה ברור הוא ישתמש במקורות ובמקורות המוסיקליים שהוא רוכש כדי להתקדם במהפכת הרוח עליה חלם : קהילה יהודית יוצרת. חברת צדק שרה.

בסוף תקופת השליחות בתוך הדלות הנוראה בה הוא וצביה חיים הוא תובע מיגור תביעה נחרצת לשלוח 'מהחומר העכור שמרקים שמו ' כלומר כסף לקניית תזמורת. הוא צריך להביא ליגור את כל הכלים שיוכל למצוא. ככל שהוא צנוע כלפי צרכיו כאן נראה לו כי הוא חייב לגבש תשתיות לחיי המשפחה התרבותית שצריכה לקום ביגור. יגור נענית לפנייתו למרות הדלות הנוראה בה היא חיה. יהודה רוכש את הכלים, לומד לנגן בהם , ומביא אותם ארצה. המכס לא מאמין כי הביא את הכלים לעצמו והוא מראה להם כי הוא יודע לנגן על הכלים.

ביגור הוא מורה, מורה למוסיקה. בונה חלילים ומעצב לאט לאט את המהפכה הגדולה : את סדר הפסח.
ניסיונו להחדיר גרעיני מסורת ליגור לא תמיד צלחים. החשש מפני הכניעה לקלריקליות לא נעדרת.

ערב בו הוא מנסה להגיש לחברים חומרים על התשעה באב מסתיים בכישלון צורב. חברים שבאים מבתים שומרי מסורת צוחקים וכועסים. ליהודה ברור כי יש לעשות מעשה והוא מתחיל בכתיבת מסכתות. זהו צרוף של קטעי מקורות המדוקלמים מן המסורת, הכתיבה ההיסטורית והכתיבה היוצרת, קטעי מהמסורת ומהספרות העברית החדשה ויצירות של התרבות ההומניסטיות כמו מוסיקה וריקוד נוספות עם שירה. סדר הפסח יקבל חלק ממסורת המסכת שגיבש יהודה באותן שנים.

סדר הפסח של יגור גובש לא מעט בעקבות סדר הפסח שהתפתח בעין- חרוד ובקבוצות אחרות. משה כרמי המורה האגדי של עין- חרוד, חבר מחזור של משה שרתוק האח הבכור של יהודה החל לפתח בזהירות את סדר הפסח בעין- חרוד. הוא החל בטקס של הבאת העומר ותוך זמן קצר הוסיפו יוצרי עין- חרוד חלקים נוספים לסדר. חיים אתר החל לעטר את חדר האוכל בכתובות מקושטות לפסח. המלחין פוסטולסקי חיבר שירים , היה ריקוד והודפסה הגדה של פסח. גם קיבוצים אחרים החלו ללכת באותה דרך. בימי המאורעות של 1936 הפך הסדר הקיבוצי לעניין מגובש. כל שנה נכתבה הגדה המתאימה להתפתחות הקיבוץ כחברה, לאירועים ההיסטוריים שרחשו מסביב ולמסורת היהודית. ככל שהחברה התגוונה ונוספו יותר ויותר ילדים היה ברור כי אין לקיים סדר של דרשות היסטוריות רעיוניות בלבד. יש לשתף את הילדים הן בביצוע הסדר ולקחת בחשבון את נוכחותם בתכנית.
ככל שהקיבוץ צמח וגדלו דורות חדשים והצטרפו חברים חדשים צעירים הפך סדר הפסח למוקד של הנחלת תרבות מקומית והשרשת אידיאות למצטרפים. ראש השנה ויום הכיפורים היו ימים של חשבון נפש אישי וקולקטיבי פסח חג היסטורי, טבע ועבודה.

בשנות הארבעים כשמלחמה בעולם בראש השנה לא דיברו על המתרחש אך כן בפסח. זה היה המועד לסיפור האקטואלי הקשה. בסדרי הפסח הקיבוציים באה לידי ביטוי הקינה על יהדות אירופה הרבה לפני שנודעה השואה בארץ ישראל. סדר הפסח כלל בתוכו פרק בכי גדול ככל שנודע יותר על המתרחש. זה היה למועד של זיכרון לאסונות הגדולים שהתרחשו והיו ליותר ויותר ידועים לציבור.

גם סיפורי הקיבוץ עצמו באו לידי ביטוי יחד עם קינה לנעדרים. בזמן מלחמת העצמאות נשתלו בהגדה הקיבוצית סיפורי המקום והארץ. תהליך זה של כניסת ההיסטוריה להגדת הפסח נבלם עם ההחלטה לקיים את יום העצמאות ויום השואה כמועדים נפרדים בלוח השנה. בהוצאה של החלקים הללו מן ההגדה היה גם רצון עז שלא לתת לסדר הפסח להיות כה עצוב. הידיעה על גורלה של יהדות העולם במלחמת העולם השנייה השיבה את געגועי המסורת וההגדה הקיבוצית החלה להשיב פנימה עוד ועוד פרקים של ההגדה המסורתית. זה היה תהליך של פיוס עם מסורת שנראה היה כי אבדה בלהבות האסון הלאומי. הגעגוע לבית אבא היה לגעגוע שמחזק את התחושות הלאומיות ואיננו מאיים על עצם ההחלטה של בניין החיים החדשים.

בקטע שהשאיר יהודה שרת בכתובים באה לידי ביטוי אותה אחדות אוטופית שהגה בין השפה למוסיקה. התפישה של גלות השפה הנובעת מתוך כך שהיא הפכה להיות שפת ספר ולא שפת דיבור המתקרבת למוסיקה. מי שפסק את מעיין הדיבור הנכון הוא כמי שלא אימן את ידו בכינור

'כאדם אשר נטש כינורו, ניתק מהניב הכינורי וההמיה הכינורית, ופסו מלבו אותם הרטטים הפנימיים המגיחים ממחבואיהם עד הגיעם לאצבע המדובבת, ואצבעותיו נעתקו ממצבן עד כי אבד להן זכר המגע עם מיתר הכינור, ולאחר נקוף שנים על שנים הוא בא לפקוד את כינורו העתיק והנה כה רחוק הוא ממנו, כה רחוק, כלי גולה. הנה יציב אצבעותיו והן מתמוטטות, יגביר בקשתו והיא אינה מולידה, מקפצת. כחרוק מכונה חלודה ללא שימון כן ישמיע קולו הניחר.כל המטבעת הכינורית נהרסה. והיה הכינור בידו, יד הנכר משוחת תואר ריק ונבוב מתוכן. ואם בלשוננו מה רבו הפרצות בדרך האחדות בין ההגה והזעזוע הנפשי, עם עלות המחשבות הביטוי מן האות אל המילה ואל צירופי המילים והמשפטים וכאן יועם הביטוי ההגוי. יש ובשעת עיצוב קולות הכינור וקמו אותיותנו מתחת לרקב פגריהן והתיצבו בכל שיעור קומתן השמית…
… כי כקולות הכינור ערוך המיתרים כן הגיי הלשון. יש מנגינה אשר הורתה וגידולה דווקא על מיתר זה ולא על זולתו. צמודה ומרותקת היא אליו. והיה כי תעתיקה ופרחה נשמתה, ועם כנס המילה בקרבה שאר רוחן של מחשבות מדורי דורות הריהי מתפרקת מצורתה השמעית הגאית, פושטת את גשמיותה וחיה חיי נשמות. חיי אצילות כאילו אין לה גוף ודמות הגוף. כל מילה מזדקרת לעיננו קודם כל בפרצופה ההגותי :תבורך המילה העברית המורחת, העשירה באוצרות הרוח, בתכנים, באסוציאציות המחשבה המכונסות שבתוכה. אך יש שמבקשים אנו בה את הגשר שלניב הקדמון, את הגה הראשית, את הבשר ודם שבה, את צירוף הקולות בקדמתו וטהרתו. אך הקולות דווים נגועי חולי. נשארה התיבה, נשאר שלד האותיות הנכאות'.

יהודה שרת הבין מה מצבה של התרבות העברית המבוססת על זיכרון קפוא של שפה לא הגויה , שמקורותיה דלו על ידי זעזועים היסטוריים ושינויים בתודעה. המטלה של רנסנס תרבותי נגועה לדעתו ומרוסקת על ידי אובדן . להחזיר את אבני היסוד ניתן רק על ידי פעולה המקבילה למטלת החלוצים המבקשים חיי עבודה ויצירת חברה. אך האם ניתן להטיל את כל המטלות הללו בעת ובעונה אחת? כיצד ניתן להתמודד על אלה בתוך לב לבו של זעזוע היסטורי כה גדול העובר על היהודים? יהודה שרת מנסה להתמודד עם האתגר בהתמודדות פרומתאית. להתאמן בכינור בתוך חיי עבודה. ליצור מוסיקה, ללמד עברית ומקרא , ולרכז את כל שהוא חי בשפת המקהלה של הקיבוץ.

המתח הזה התבטא במשטר של החזרות לקראת סדר הפסח. הוא תבע שעות על שעות של חזרות על הקריאה ועל המוסיקה. אנשים שבאו אחרי יום עבודה היו יושבים לילות על לילות, על כך תו , על כל אות. המבחן היה לא של המוסיקאי המקצועי אלא של הפועל המעצב תרבות ומביא אותה אל גובה ידוע. יהודה שרת היה חורט במו ידיו את התווים והמילים בסטנסיל, אמנות מיוחדת במינה בגלל רגישותו של הנייר המשוח בשעווה. כתב ידו והתווים עוררו הרבה יראת כבוד.

בסדר הפסח של יגור מעורבים לחנים מסורתיים של שיר השירים המושרים על ידי הילדים. שיר השירים נאמר בפסח בבית הכנסת . ישנן הגדות פסח הכוללות אותו בסדר אך בדרך כלל כאשר החל הוויכוח בין החילונות והחרדות היהודית שיר השירים הוכנס פחות ופחות להגדות המסורתיות. בהגדה החלוצית הוא היה חלק חשוב בגלל חיוב הטבע והאהבה לא כמטאפורה דתית אלא כביטוי לחיוב החיים. סיפור יציאת מצרים מסופר בליל הסדר במבטא עברי ספרדי מנופה מתוך המקרא.לחנים מסורתיים
מתוך ההגדה של פסח המסורתית וקטעי מקהלה שהולחנו במיוחד על ידי יהודה עצמו. שירי פסח שהולחנו על ידי מלחינים ישראלים הקרובים אל הקיבוץ.

ב1941 נהרגה צביה אשתו של יהודה שרת בתאונת דרכים נוראה בה נהרגו גם דוב הוז, רבקה הוז אחותו של יהודה בתם תרצה ויצחק בן יעקב. יהודה היה צריך מאמץ כביר כדכי לא לנטוש את יצירתו. הדבר נעשה בעזרתו של ברל כצנלסון. חותם העצב הנורא משוח על כל יצירתו מאז.

ב1950 פרסם יהודה שרת את הסדר של יגור כחוברת של הוצאת המרכז לתרבות של ההסתדרות עם הוראות מדויקות לביצוע לקריינים למנגנים ולשרים. מתוך הוראות אלו ברור כי הוא ראה בסדר הפסח יצירה מורכבת עמוקת שורשים ואופק. כשישב יהודה שרת לכתוב את הנוסח של סדר הפסח של יגור הוא הבליט מאד את הפרקים שנשאבו מתוך המקורות היהודיים והצניע את ההשפעה של חומרים אחרים, כולל את אלה שלו.

קיבוץ יגור נוסד על ידי קבוצה שנקראה קבוצת אחווה. הרעיון פרי הגותו של נחמן סירקין שביקש לבנות את הארץ על בסיס של יחידות קואופרטיביות . רשת ארצית שיכוננו חברה אלטרנטיבית יצרנית שיתופית. גרעינים קטנים שנקראו אחווה החלו להתפתח בארץ. במיוחד בפתח תקווה משנת 1913 . בסוף מלחמת העולם הראשונה חלק מהחבורה התגייס לגדודים העבריים וניסה להאחז עם בוגרי הגדודים העבריים בערד. אך הניסיון נכשל וכך הגיעו שרידים של החבורות ליגור כשחבורות אחרות נאחזות בגבעת השלשה. השנה היא 1923 . לחבורה זו הצטרפו חברי קיבוץ עין חרוד שהתכוון להיות קיבוץ של קיבוצים בארץ ב1926 .

החיים בין שתי הקבוצות היו רוויים מתח. כשהגיעה התביעה לאיחודן ולצירוף עוד חבורות של עולים וחלוצים המתח היה עוד יותר גדול. אך בסופו של דבר התקבל האיחוד והצירוף של החדשים. יגור היתה לקיבוץ הגדל במהירות הכי גדולה בארץ.,יהודה שרת הצטרף לחבורה עוד כשהיתה פלוגה בעמק יזרעאל . כשהחבורה הצטרפה ליגור הוא היסס אך אהבתו לצביה הכריעה.

סדר הפסח בערב המיוחד הזה בביצוע מקהלת הגליל העליון בניצוח רון זרחי נפתח דווקא בשיר 'ואולי' של רחל. שיר זה היה לשיר המושר ביותר של יהודה שרת. הוא נכתב בגרמניה בעת שהה יהודה בשליחות. בהכשרה בה הדריך חלוצים קיבל את ההודעה על מותה של המשוררת. הוא הלחין את השיר כשיר פרידה ובטרם כתב את הפרטיטורה שר אותו לחלוצים. השיר נפוץ במהירות הבזק בקרב חברי ההכשרות ואחר כך בארץ כולה. יהודה ביקר את השיר. הוא שמע את ביצועיו הסנטימנטליים מדי לטעמו והתכחש לו אך השיר היה דווקא לנודע שבשיריו.
סדר הפסח נפתח בביצוע של פסוקים מתוך שיר השירים בנעימה המסורתית. שרת היה קשור לנעימות הללו מנעוריו. אז עבר חוויה קצרה של התקרבות עמוקה למסורת. שיר השירים מבוצע על ידי ילדים.
אחרי ביצוע זה מופיעים בסדר חלקים מן ההגדה המסורתית כמו ארבעת הקושיות , 'עבדים היינו' וכמה מדרשים.
חלק מרכזי בסדר הוא הסיפור המקראי של יציאת מצרים. הוא מוגש בשלשה חלקים. החלק הראשון מאורגן על ידי המשפט המוסיקלי 'עבדים היינו לפרעה במצרים' השני מאורגן על ידי המשפט המוסיקלי
'היום אתם יוצאים בחודש האביב' השלישי על ידי המשפט 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים' הפרק המקראי על קריעת הים מסתיים בשירת מרים הנביאה. הפרק העוסק במדבר הוא פרק הגעגועים אל מצרים. בשלב זה של הסדר כאשר מדקלמים ברב רגש את הגעגוע אל הקישואים,הבצלים, האבטיחים ומזכירים את העובדה כי 'נפשנו יבשה' הוא הפרק המתבצע לפני סעודת החג. אך לפני פרק האוכל יגיע השיר שהוא לדברי רבים שיאו של הסדר של יגור : הפרק המולחן מתוך מ'מתי מדבר אחרונים' של ביאליק. שיר זה שבכללותו הוא שיר טראגי לא מובא כאן אלא בקטעיו הלוחמניים. הוא התשובה למתלוננים ולמתגעגעים למצרים. את הלחן כתב יהודה שרת . הוא עובד למקהלה על ידי המלחין יוסף טל. אני מניח ששרת הניח כי הקהל מכיר את השיר של ביאליק בשלמותו. השיר הנקרא בקטעו המולחן 'קומו תועי מדבר' היה לימים נושא לויכוח. אחריו שרים את הלחנתו של ידידיה אדמון ל'הא לחמא עניא' . בסדר הקיבוצי זהו השיר המתחיל בסעודה.

כיוון שבמופע שלפנינו אין סעודה אחריו מופיעים שני שירים של רחל שהולחנו על ידי יהודה שרת 'לא שרתי לך ארצי' ו'שי' . שיר זה האחרון הוא השיר היחידי המולחן שהכירה המשוררת.

סדר הפסח של יגור התפתח בעיקרו בשנות הארבעים ,שנות מלחמת העולם והשואה. עובדה זו הפכה את סדר הפסח הקיבוצי גם לעצרת זיכרון. הציבור המשתתף היה חרד ואבל. היה זה רגע עצוב שהיה בו גם מן הבכי. יהודה שרת הכניס פרקים ממזמור תהילים פ'ג כפרקי נקמה. 'שפוך חמתך על הגויים' שלא הושר עד אז חזר להגדת פסח אך גם קטעי נחמה מספר ישעיה.
לפרק הנחמה והזיכרון הוסיף יהודה את השיר של יהודה הלוי 'הידעו הדמעות' שהולחן על ידי המורה שלו חנינא קרצ'בסקי אחרי מותו של בנימין זאב הרצל. השיר נראה היה לעורכי ההגדה היגורית כשיר הנותן ביטוי לאבל ולישועה.
בשירי הסיום 'חסל סידור פסח' וחד גדיא העברי בהלחנתו של יואל אנגל מסתיים הסדר. ב1962 לכבוד חג יגור הוסיף יהודה שיר לרפרטואר של שירי יגור שיר על קיבוץ הגלויות. הוא עיבד לחן שביטא גם את העובדה המרה כי הפילוג תלש את המלחין מיגור. 'קבץ נידחנו' היה לו וליגור לתפילה. מי ששמע את השיר בערב המיוחד בקיבוץ יגור שמע תפילה מהי.

מוקי צור

פסטיבל המוסיקה בעין גב

כל שאספר לכם איננו אולי אלא עובדות יבשות שנרטבו קצת במימי הכנרת.
לפני מאה שנים עגנה בחוף שיהיה החוף של עין גב סירת פועלים קטנה. חתרו בה בין השאר ברל כצנלסון ורחל המשוררת. ברל קפץ מהסירה ומצא אבן בזלת חולייה של אקוודוקט הוא אקודוקט המים של סוסיתא. הוא הסביר למפליגים עמו כיצד מחברים חוליה לחוליה וכיצד יכולים המים להגיע אל על. בודאי העסיקה אותו אז שאלת החיבור למקורות. גם אותנו.
בימי חומה ומגדל הגיעה בליל סערה רביעיית כנרים לנגן. הנמל היה עוד בחיתוליו. הכנרים הועמסו על כתפי החברים וכלי הנגינה נישאו מעל הראש. הקונצרט נמשך עוד ועוד כי לא היה לנגנים לאן ללכת. פסנתר כבר היה במקום. הוא הוענק לחלוצים על ידי עולה מגרמניה ששני פסנתרי הכנף שהעלתה ארצה לא הותירו לה מקום בדירה התל אביבית הקטנה. הפסנתר היה הפרימוס כלומר השלישי בחדר של משפחת שטיינברגר . כדי להכיל את פסנתר הכנף הבורגני נאלצו יעקב ובתיה לישון כשדלת חדרם בצריף פתוחה תמיד . יעקב שטיינברגר היה למנהל הפסטיבל עשרות בשנים.
בשנת 1943 נערכו שני קונצרטים בחדר האוכל. ורנר זומרפלד הפסנתרן שניגן פתח את פסטיבל המוסיקה .ללא פרסום וללא כרטיסים. למי שידע. הוא היה מודע לגעגועים למוסיקה של כל הארץ. גם לתאווה לשוט בסירה לחופים נעלמים . אלו היו היסודות לפסטיבל המוסיקה של עין גב. זומרפלד טבע בכנרת – סוף עצוב לאיש חלומות.
עד כמה גדול היה החלום ניתן אולי ללמוד מן העובדה שבאותם ימים גורליים של ראשית הפסטיבל בעין גב, בפסח 1943 , פרץ מרד גיטו וארשה.
הפסטיבל התקיים שנים על הגבעה בה היום שוכן האולם בו אתם יושבים. ב1950 לפני שהיה אולם ולפני שהיו כיסאות הביאו למקום חמשת אלפים ארגזי תנובה מטבריה כדי להושיב עליהם את הקהל המנומס שבא לשמוע מוסיקה שמימית.
הפסטיבל שלנו ידוע באקוסטיקה המצוינת שלו ובשירת היונים הבלתי פוליטית המלווה את צליליו. בשנים האחרונות עברנו מקלאסיקה לקלאסיקה של הזמר העברי. גם למיזוג אוויר ליומיים.
שבעים שנה נשמעת כאן בתנאים חלוציים תפילה לתיקון החברה והנפש, לחן לחברותא וליצירה.
ברוכים המיתרים שלא נקרעו.

יריב בן אהרון על ברנר

מן המיצר

ברנר אינו מרפה מאתנו. סופרים נעלמים בתוך ההמולה הגדולה והוא שב וחוזר אל תודעת הדורות. יש הכותבים עליו ביוגרפיות. יש העוסקים בהגותו ובספרותו. יש המניפים בעקבותיו דגלים ויש המגלים תהומות. מגלים ומסתירים, מתווכחים ומנסים להבין. הוא ממשיך לעורר ולהתמיה להרגיז ולאתגר לא רק את המילים אלא את ההוויה החברתית והאישית המשתנה ומבלבלת. .
פרשה מיוחדת בגילוי המתגלגל של מורשת ברנר כתופעה ייחודית זו הם פירושיו המצטברים של יריב בן אהרון ליצירתו. זו איננה דרשה ולא מחקר אקדמי יבש אלא מעקה רוחני לדור המחפש בתוך אי הוודאות. דרך פירושיו של בן- אהרון ניתן להגיע אל העיקר המוסרי המסתתר מאחרי האיש ברנר ומורשתו המחפשת את הריאלי ואת הקדוש. מסכתות ברנריות אלו של יריב בן אהרון נראות כדפי תלמוד מורכבים בהם הפירוש מעטר בביישנות טקסט מרכזי . הפירושים מחברים לנו את הבארות ואת הצמאונות של ברנר עם מקורותיהם וחושפים על ידי כך חיבורים וניתוקים כואבים. הספרים של יריב בן אהרון בהוצאת הנוער העובד והלומד הם עדות ללימוד ברנר הנערך משך שנים עם נוער וצעירים .

עם בא העלייה השלישית ארצה לימד ברנר עברית את חברי גדוד העבודה שסללו את הכביש מטבריה למגדל. ליודעי העברית הרצה הרצאות חשובות על מעמקי הספרות העברית לאחרים מסר מילים ראשונות. פגישות אלו עם חבורות צעירות היו להם לפלא גדול ולו למקור הרהורים ושמחה גדולה. הם ראו בו וביצירתו מקור רוחני עצום והוא חשב כי כמורה הוא נכשל .כמה דורות אחר כך יריב בן אהרון מחייה במסכתות שלו פגישות אלו . נוער של היום מבקש תרגום ופענוח, השלכות אקטואליות ודרך למירוק פנימי. דרך קריאה מחודשת זו עם ברנר ומקורותיו ההיסטוריים והטקסטואלים פוגשים צעירים פגישה מחודשת עם גלגולי התמיהה והכאב של חלוצי העלייה השנייה. המפגש המיוחד עם המורד הגדול נושא בחובו סיכוי עצום ללמידה יוצרת . דרך מסכתות אלו נסללת הדרך לאנשים צעירים המחפשים דרכם בתוך הכאוס והבלבול של ימינו אלה. הם שותפים להכרעותיו של הסופר המסרב לשיתוק רוחני , יחד עם סירובו לקבל תשובות פשוטות .

הפעם זיכה אותנו יריב בן אהרון בפירוש על יצירות של ברנר מתקופת גלותו בלונדון. במרכז עומד סיפורו 'מן המיצר' המגלגל תמונות אוטוביוגרפיות ביצירה ספרותית מורכבת , הכתובה מגילות מגילות. במרכזה דמות מיוחדת שעוברת את כל אימי המהפכה והפוגרום כשהיא מרמזת על האפשרות של גילוי דמות מימי המקרא הרחוקים, ימי ילדות האומה מצד אחד וימי חייה המכוונים למלוא עושר החיים. גם אז כבר ניכרו אותות של שבירת הכלים . ברנר רואה בתקופה בה הוא חי בלונדון בין הפליטים היהודים מרחוק את הפוגרומים שלאחר המהפכה הרוסית הראשונה ב1905. בתקופה זו נופלים נערים וביניהם חבריו על בריקדות שלא ביקשו. הם ביקשו למצוא מוצא מוסרי בהתבוללות לחיק המהפכה ומצאו עצמם נופלים כיהודים. בקריאתו המיוחדת את הימים הוא רואה אותות לאימה המתקרבת . את מסותיו ואת סיפוריו הוא כותב בהתעוררות קודחת ומפחידה, חזונית וטראגית הנראית היום עוד יותר קשה משנראתה אז. הוא כותב על 'ששה מיליונים תלויים בשערה שרופה. ' על 'אחי בני עמי נהיים להרג ומשיסה' ויחד עם זה הוא מאמין כי אסור לסגת מן המערכה , לברוח אל דמיונות או אל צידוקים חלולים.
לעניות דעתי היה ברנר מתפעם ממפעלו של יריב בן אהרון. לא היה כמוהו לדעת את הדיאלקטיקה המיוחדת של המרד וההמשכיות שהתגלמה במסורת החלוצית המתגלגלת עד ימינו. ברנר קרע, בן אהרון חיבר. שניהם נושאים את המרד הקיומי שמסרב להיגיון המוות והריקון הרוחני.
נותר לאחל לכולנו כי ימשיך בן אהרון במפעל הממעמקים שלו .

מנחם גרסון למרטין בובר – מסמך

מנחם גרסון

מר מארטין בובר הנערץ מאד

שמי הרמן גרסון, אני סטודנט למדעי הרוח בסמסטר השני, אך עיקר לימודי הוא כאן בבית המדרש הגבוה היהודי. היה בתכניתי להיות לרב, אבל עכשיו שוב עלו בי פקפוקים בעניין זה. מכל מקום אני לומד כאן.
ועתה הרשה לי ראשית כול להביע לך את תודתי על כל מה שנתת לי בספריך! בהיותי חבר ותיק של תנועת הנוער הגרמנית, באגודת המשוטטים הגרמנית יהודית 'קאמראדן', וחסידו של ויניקן, נזדמנו לידי תחילה, לפני שנתיים, המבוא ל'מגיד הגדול' ו'שלשה נאומים על היהדות'. אם כי אז, כמובן לא הבנתי אותם עד תום. אני בא מבית בלתי יהודי מכול וכול, ואתה החזרת אותי ליהדות ובכך נתת לי את עיקר תוכנם של חיי (ולא רק כר פעולה בתוך מפלגה). אבל יתרה מזו : פתחת לפני עולם חדש לגמרי, את העולם שבו אדם רואה כמציאות אמת לא את מציאות היומיום השטחית וגם לא יצור- הגות אידיאונית גרידא. לימדתני להבחין בין נוחות פילוסופיות, ולו גם דקיקות ביותר, ובין הרוח הדוחק לקראת ההגשמה. ואחרון אחרון- אולם זאת אני אומר בשפה רפה מאד: אולי מתוך התעוררות שעוררתני זכיתי לחוויה דתית. אם כה אתה מדבר: אלוהים אינו לא אידיאה ולא השלכה של רוח אנוש- אז אני מאמין בכך באמונה שלמה. הנה כי כן היית לי למורה דרך מכריע.
ומשום מה אני כותב לך כל זאת ? זכיתי בפעם הראשונה לראות ולשמוע אותך ביום שני בברלין, ואז חשתי שמדובר אלי באופן שונה לגמרי, באופן אישי הרבה יותר, גורלי הרבה יותר מאשר בהרצאה 'טובה' בעלמא. וכן מצאתי את לבי ולכוון אליך שאלה. דומני שיש ומתארע כדבר הזה, שמורה דרך נותן לזולתו תורה- או נעשה לו תורה.' אג' 229

'במחנה בוגרים של תנועתי שנתקיים זה לא כבר נאם בשיחה על העמדה היהודית שלנו מדריך בוגר מבוגר- בן 30- ובנאומו תקף עקרונית את העמדה הדתית בכללה. הוא העלה תערובת של פילוסופיה אמפירית, תורת אשליה פרוידיאנית וחיוב פרומיתאי של עולם הזה:…ואת סוכתי שלא אתה בנית!'
(מתוך שירו של גתה פרומתאוס. הגיבור המתמרד אומר אל האל זאוס : 'בכל זאת אתה מוכרח להניח לי את אדמתי, ואת סוכתי שלא אתה בנית, ואת כירתי אשר על שלהבתה אתה מקנא בי! הערות למכתבי בובר) הוא מחונן בכושר דיאלקטיקה נוצח, אלא שתכונתו הרציונלית החזקה מפתה אותו אותו מדי פעם בפעם לבניית תיאוריה קלת דעת, פזיזה ומאולתרת.284

' עם החסידות אפשר להשוות אורח חיים ט ו ט ל י , המקיף את כל תחומי החיים, ככל שהם מצויים גם בשליטתו של האדם, ואת כל החיים עד סופם. דבר כזה נוגד את מהותה של תנועת הנוער.זו יכולה עצמה רק בשלב 'שמעבר' לה- מה שלא עלה עדיין בידי שום תנועה. אתה יקירי הרי מרגיש בעצמך, שלא מדובר ברווח היפה והמהנה של שעות יקרות בצוותא, אלא בהשפעה כלפי חוץ; אתה אומר זאת בתזכיר שלך, אמנם לפי הרגשתי עדיין לא מספיק בחריפות ובתוקף. ..' 358
'אינני מבין מדוע שאלת ארץ ישראל דורשת פתרון עקרוני. הפתרון קל יותר כאשר תופשים אותו באופן מעשי. מי שמתאים יותר לארץ ישראל, וארץ ישראל מתאימה בשבילו יותר מאשר הגלות, צריך לעודדו בכיוון זה. במקרה כרזה חשוב אפוא הקשר החדש יותר מהקרע של הישן. אם נוצרים מחוזות חינוך אוטונומיים יחסית בתוך החוג, אזי יש להשגיח על כך שהם יישארו כפופים לגורם משותף.; התפקיד נעשה קשה יותר, אך אין זה חייב להחליש את הכוח מהדוחף קדימה. בדרך זו ודאי ניתן למנוע היווצרותו של גרעין 'אריסטוקרטי'. העיקר בעיני הוא שלא יוכרז על שום עיקרון, אלא היסוד המעשי ישלוט בשטח. לכן אני אומר ' מ ת א י ם י ו ת ר', ולא סתם מתאים. אני בכלל נגד עקרונות, האונסים בקלות את הצגת השאלה האישית- את ההתאמה והשאיפה הבסיסית. מי שמצטרף לחלוציות, 'מפני שזה הדבר הנכון(=הסיסמה המוצהרת)', נסוג (בגלל הוויתור על הכרעה אלמנטרית) לטובת החברה 'הפיקטיבית', תחת שיעמיד את עצמו מתוך הכרעה אישית אמיתית לרשות החברה הממשית. איןו אנו זקוקים ל'חברה' כשהיא לעצמה- זה לא כלום- אלא לחברה לחברה של אנשים. אשר עשויה אכן להיווצר מתוך החלטה על ויתור, אך לא מתוך ויתור על החלטה. ההחלטות האמיתיות מבקיעות את הקרקע של האינדיבידואליות לקראת הפריה, כמו מחרשה. ' 387

'נוכחתי כאן בצורה מוחשית מאד עד כמה מעמיקות ומרחיקות לכת התולדות הנובעות מארצות מוצא שונות(יהודי מזרח אירופה ויהודי מערב אירופה) עד כמה המצב כאן שונה לתכלית. באורח מוחשי ביותר הדבר בעמדה כלפי היהדות: פסילת כל קשר היסטורי, הלובשת לעתים צורה מגושמת גרוטסקית; פורמליזציה וחילוניות גמורה של הלאומיות, אבל באופן של הלאומיות. אבל באופן כללי יותר : הרציונליזם שליט כאן בקנה- מידה רחב, מעורב עם הסוציאליזם. משוחדים מראש ומגיבים בתגובה רגשנית כנגד כל מה שאינו ניתן להוכחה רציונאלית, לא מוכנים להפנות את המבט לעבר מציאויות כאלה. בפרט נגדך שוררת בחוגי הפועלים- שעליהם צריכה לפעול השפעתך העיקרית- דעה קדומה מתמדת ורבת עוצמה. ככלל : הכל כאן 'בטוחים', ואינם במצב קריטי אשר היה נקודת המוצא הרוחנית שלנו.
לנוכח כל אלה עלי לשאול את עצמי : אם מתייחסים למצבים ברצינות כה גדולה, וראש לכל מקבלים אותם כמוך, כלום אמנם יש אז חשיבות להשפעה כנגד כל אלה, במובן של ערעור הביטחון למשלך ? היש לה אז כוח להשפיע על מציאות הכרחית ? אך גם אם משיבים על כך בחיוב, כמוני : כלום תתכן כאן השפעה שלך? אני רואה כאן קודם כול שלוש שאלות :
השפעה אפשרית בעיקר במקום שקיים שוויון בתנאי החיים, שבו המסגרת יוצרת בסיס משותף. אבל ל'פרופסור', ל'אינטלקטואל מנותק'?
2. יכול אני לתאר לעצמי רק השפעה איטית מאד על יחידים וקבוצות מצומצמות. לא בקנה מידה גדול ובתפקיד רשמי. דרך ארוכה ומפרכת כזו בלי מדה ממשית – הרי פירושה בשבילך כמו להתחיל הכול שוב מהתחלה (בכל הנוגע להשפעה חיצונית) כלום זה אפשרי עוד בשבילך, בגילך, במעמדך ? האין מצב קשה כזה גורר עמו בהכרח מתחים רבים עם בני-אדם, העלולים להכשיל את עצם המשימה ?
3. מזכיר אני לך את שיחותינו הרבות על לשונך הדתית הישירה בנאומך. מאמין אני שאני יודע בדיוק שלשון זו תעורר כאן התנגדות כללית- ואתה לא היית מוכן לעולם לוותר עליה. בגרמניה אמרתי לך תמיד : בדיבורך על אלוהים אתה מניחי אצל השומעים מציאות שאינה קיימת מלכתחילה, ועל כן אינך קולע בה לגמרי. אולם כאן, לנוכח הקול קורא של הרב קוק למען זיכויו של סטאבסקי, הנחה זו לא תעורר אי הבנה אלא תגובת נגד תוקפנית ונוסף לכל אלה שוב : הדעה הקדומה נגד 'בובר המיסטיקן והציוני המפוקפק, המכונן בדמיונו איזו יהדות רומנטית מלאת הוד חסרת ממש' חזקה מאד….
אני שואל את עצמי תכופות : האם הדברים הללו קורים על בסיס מציאותי? ודאי שאתה נחשב לנואם הרוחני המוכר, רבים מתלהבים מעוצמת הדיבור ' של נאומיך- אך מי מתייחס לדברים במלוא הרצינות כמחייבים באמת ? כמה אנשים מתנהגים למעשה בכל לבבם לפיהם? כאשר אני מתאר לעצמי את ה'מנהלים' של האירגונים למיניהם, כאשר אני חושב על הממוצע של המורים היהודיים הברלינאים המוכרים לי- הכל נראה לי מפוקפק.(486)
'אף שכל השאלות נראות לי קשות עד אינסוף האפשרות הגדולה יותר להגשמה נראית לי בכל זאת המכרעת. נוסף לכך : הולכת וגוברת בי ההרגשה, שהעלייה הגרמנית חייבת ליטול את השלטון על עצמה אם ברצונה לבנות משהו כראוי. אפ גישה זו תזכה לעידוד, ישתנה המצב גם בשבילך ובשביל פועלך. כי אז תקבל השאלה של העוצמה הרוחנית של יהודי גרמניה חשיבות מכרעת.
לפיכך נדמה לי שאולי הניסיון המסוכן של פעילות בארצנו הוא הדבר הנכון ביותר. אני אומר זאת מתוך ידיעה שאתה עסוק בהתמדה בכתיבת כחמה ספרים גדולים. ואם השפעתך תתגלה כמצומצמת כרגע, הרי באמצעות המילה הכתובה שלך תגיע לימים פוריים ופתוחים יותר להשפעתה. וימים כאלה מוכרחים להגיע גם הנה' 486
'הענין הוא פשוט בכך, שאפשר לפי דעתי לכונן את ה'שלד' של החיים- הבניין עצמו 'נשלם מאליו' מתי אני 'משפיע'? כאשר אין לי כוונה להשפיע. כשאמרתי כי להשתקעותי בארץ ישראל מכריעה עבורי האפשרות ' שאוכל לחיות ולעבוד שם', התכוונתי פשוט, אם יהיה לי שם שלד, המסדיר את הפעילות היומיומית הרגילה, 'משק בית', 'מקצוע', שרק מכוחם ומתוכם עשויים להתהוות הדברים האחרים, הבלתי צפויים, הבלתי סדירים, הבלתי שרירותיים ונטולי חוקיות, שהם תוצאה של 'השפעה'. ולהגר לשם כסופר גרמני (והרי אני לא באופן מקרי, אלא עובדתי, סופר ג ר מ נ י) בלי מקצוע הקשור הדוקות לעם החי שם, לחיים הנורמליים שם, לצרכים ולכלכלה, זה יהיה בניגוד לטבעי.'
'שאלנו את עצמנו אחרי עלותינו ארצה : היש מקום במציאות הארץ למושגים רפורמיזם וסוציאליזם מהפכני ? הרי בארץ אין סיטואציה מהפכנית אקטואלית ועיקר התפקיד לעת עתה הוא ביצירת מעמד הפועלים עצמו . בהיאבקות עם שאלות כגון אלו עמד לימיננו יעקב חזן, שמילא בהתמסרות ומתוך

גישה חברית את שליחות הקיבוץ הארצי בקיבוצנו. בעזרתו נוכחנו לדעת שגם בארץ נודעת ממשות לקטגוריות פוליטיות כאלה… בהמשך למדנו לדעת שההבדל בין הזרמים בתנועה הסוציאליסטית צורות ביטוי אחרות מאשר בגרמניה, אך הוא קיים.'
'התרחקנו מהדתיות, שדגלנו בה בגרמניה. הצטרפותנו למחנה הפועלים וההזדהות עם המארכסיזם שליוותה אותו, הביאו תמורה בהשקפת עולמנו, שהצטללה ונעשתה ארצית ורציונאלית.הבינונו ש'דתיות' יש לה שתנאי הארץ תוכן ברור, חד משמעי ובלתי רצוי לנו. '
לדת ייקרא דת אמת, כל עוד היא פורייה, ופורייה היא כל זמן שהדתיות מקבלת על עצמה עול מצוות ותורות, מכניסה בהן, לעתים מבלי שתרגיש בכך, תוכן לוהט חדש ותשנה אותן בתוך תוכן עד כדי כך, שכול דור ודור יראה אותן כאילו נתגלו לו עצמו אך היום, כדי לפרנס את צרכיו של עצמו, השונים וזרים מצרכיהם של אבותיו. אולם בשעה שמנהגי הדת ועיקריה קפאו עד כדי כך, שאין עוד בידי הדתיות להטיל בהם חיות או שאין היא אומרת עוד לקבל עליה את מרותם, שוב נעשית הדת תופעת סרק ונטולת אמונה הדתיות היא היסוד היוצר, הדת היא היסוד המארגן; דתיות מתחילה מחדש עם כל אדם צעיר שהרז מרטיט אותו, הדת אומרת לכפות עליו מערכתה, שנקבעה קבע עולם; דתיות פירושה פעילות, קיום יחס בראשית אל המוחלט; דת פירושה סבילות, קבלה שמקבל האדם על עצמו את החוק העובר בקבלה. דת פירושה קיום הקיים; דתיות פירושה חידוש, התחדשות.

מניה שוחט, מסמכים ראשי פרקים

תכנית לקבוצה שיתופית

מכתב למנחם אוסישקין 1909

דרך פתרון היחידה הקיימת לדעתי היא האפשרות שהאדמה תוחכר בשנה זאת לקבוצה שיתופית- לקואופרטיב חקלאי נייד. הקבוצה השיתופית הזו חייבת שיהיו לה כל המאפיינים של הבדווים.
1. חברים בקבוצה השיתופית יהיו אנשים בריאים בגוף שהתאקלמו באיזור ומצטיינים בכושר סבילות גבוה.
2. חברי הקבוצה חייבים להכיר על בוריה את העבודה החקלאית. אם לא כן הקבוצה לא תחזיק מעמד מבחינה כלכלית. יש לזכור שבשנה הראשונה לעיבוד הקרקע מתקבל יבול נמוך והקבוצה השיתופית תצטרך לחרוש ולזרוע.
3. הקבוצה תצטרך להסתגל לחיים בצריפים או בחושות ערביות- אם יהיו כאלה בנמצא.
4. הקבוצה צריכה להיות בעלת כושר נוודות גבוהה ו'קלת תנועה'
5. הקבוצה השיתופית תזדקק להזרמת כוחות מבחוץ, מכיוון שלחיות יחד חיי נוודות באופן מתמיד אי אפשר. ואם תהיה בקבוצה תחלופה מתמדת זה לא יהיה קשה.
6. ברשותה שלך הקבוצה השיתופית יימצא אינוונטר שיכלול בהמות עבודה, כלי עבודשה ומכשירי עבודה, זרעים, מזון לבעלי חיים לשנה ותקציב- דמי הוצאות שיאפשרו לקיים את הקבוצה מבחינה פיסית ובעבודה עד תום הקציר.

מתורגם מרוסית

על מות ישראל גלעדי

נובמבר 1919
קיילה אחותי, האהובה והיקרה
אין בפי מילים לכתיבה. לנחם איני יודעת. ולדבר כעת על דברים אחרים גם כן איני יכולה. כאן נודע לי שישראל איננו יותר בין החיים. עד כה הסתירו זאת ממני. אני משתוקקת לראותכן אותך ואת פייגעלע ולשוחח אתכן על חייכן עתה ועל העתיד. אני כל הזמן מנסה להשתחרר כדי לנסוע אליכן לירושלים. וכאן ישראל חלה וגם בתי. זה רק יומיים שהוקל לה. אמרו לי שבימים אלה אתן חוזרות למטולה. אולי אפשר שתעברו דרך חיפה, תשארנה אצלנו כמה ימים כדי שנוכל לשוחח ולחוש זו את זו. משום שאני לא אוכל לנסוע כעת לגליל
קיילה ופייגעלע יקירותי. מה עושים שנוכל להיפגש? אני מאמצת אתכן חזק ללבי הרווי יגון ואוהב אתכן אהבה חמה ונאמנה.

מניה
אידיש

וועדת ההזנה להתיישבות העובדת

אל לוי שקולניק
1928

אני מצרפת קופיה של התזכיר ששלחתי ל'הדסה', ההנהלה הציונית, ועדת הבריאות, ויצו, לד'ר רופין, לד'ר ברכיהו, משה וילבושביץ, גברת זלדיס, סופיה ברגר כולם ענו שהם ישתתפו ביום 22 לחודש זה בהישיבה.
וילבושביץ ירצה על ההבדל בתזונה בחו'ל ובארץ, ברכיהו על החינוך העממי בשאלת ההזנה. ד'ר יעקב על התפקיד של הקורסים להזנה…

לשגרירות ס.ס.ס.ר בושינגטון
5 ביולי 1940
אני פונה אליכם בבקשה להרשות לי להיכנס לווילנה. יודעת אני את כל הקשיים הכרוכים בנסיעה זו, בייחוד בשעה שחצי מן העולם נמצא במצב מלחמה.
אני נתינת פלשתינה גרה שם 36 שנים. יצאתי מרוסיה ב1903. נולדתי בגרודנו והנני כיום בת 60.
מטרת נסיעתי לוילנה היא, להימצא כעת בזמן קשה זה בין ההמונים היהודים ולארגן נערים יהודים במטרה להעלותם ארצה באפשרות הראשונה.
לארצות הברית באתי מפלשתינה לפני 8 חדשים לגייס כספים למטרה הנ'ל.
אני מחויבת לא לעסוק בפוליטיקה בשטח הטריטוריה הסובייטית.
אם פעולתי תעורר אי שביעות רצון מצד השלטונות הסובייטים הרי תוכלו בכל רגע לאסרני.
הרשו לי להתראות אתכם. ייתכן כי בשיחה פנים אל פנים יתעורר אצלכם יתר אמון אלי.
בכל הכבוד

מניה שוחט

רוסית

מכתב לצוות השינוי, עין גב

מכתב לצוות השינוי

אני עוקב באדיקות אחרי כל הפרסומים ואחרי פעילותכם היסודית. הייתי רוצה להסתפק בטפיחה על השכם על החריצות, היסודיות והרצון הטוב אך אינני יכול. אני יודע שמ'מרום' גילי אני עלול להישמע איש מיושן ואני כזה במובנים רבים . ובכל זאת אינני יכול אלא להתקומם נגד המעבר מתפישה של בדיקה , חיפוש קונצנזוס והסכמה לתפישה כי המטרה ברורה ובלתי ניתנת לערעור כגורל עצמו והבעיה היחידה לעשות את זה חכם ובעדינות.
אם מבקשים בירור אי אפשר להציג 'מכשולים לשינוי' כעניין פסיכולוגי ושינוי כמוביל רק לכיוון אחד. אני למשל צופה כי השיתופיות יכולה לעלות מבלי להגביר את התלות, כי הביטחון הסוציאלי יכול לגבור בחברה המכירה בשוויון ערך האדם וכי לא גורל הוא שהכסף יניע את האנשים ליעילות . הוא עצמו יכול לסנוור, לשקר, לעוור את היכולת של הניתוח הכלכלי. ראינו כיצד החברה המערבית נלקחה בשבי בשנים האחרונות והמומחים הגדולים בעולם לכלכלה התגלו או כפראים או כתמימים.הרצון של הקיבוץ להתאמה עם הסביבה , היה להתאמה עם סביבה שהתגלתה כשקרית בהרבה מובנים. האם ערכנו עצמנו לשינוי בתפישה זו? האם נמשיך להניח את הנחותיה? האם למשל נקבל את הקשר בין חריצות להכנסה בלי להבין כי אנו זקוקים לעבודת חברים במקצועות שהחברה מתגמלת אותם פחות כמו מחנכים, כי אנו זקוקים לנקלטים כדי לצמוח למרות שאין הם בעלי הכנסות של תעשיות עם טכנולוגיה אלקטרונית וכי גם אלו לא מובטחות?
האם הברירה
היא בין שיבה לעולם ללא מזגנים בו הגזבר מתרוצץ בין הבנקים לבין גיחה לבניית מציאות של שתילת ארמונות הבנויים מכספים שנאגרו וביקשו לעצמם שטחי ענק ומקום לחטאים נגד הסביבה? האם הברירה היא בין חברה של בעלי בתים הנועלת את שעריה בפני חבורות המבקשות לתקן קצת את עולמנו לבין קומונות צעירות לנצח? האם אי אפשר לדאוג לירושה מתקבלת על הדעת בלי להצמיד לה בית העובר מיד ליד ונשבר בגלל אי הסכמה של היורשים?

כהיסטוריון אני צריך להעיר כי אין קיבוץ ישן כמודל. תמיד היו הרבה זרמים והוויכוחים היו חלק בלתי נפרד מהוויתנו. הקרע בין הצד המשימתי של הקיבוץ לבין דאגתו לחבריו היה לא פחות חשוב והוא עדיין לא פחות חשוב מאשר הקרע בין תרבות הניהול של הקיבוץ ותרבות הניהול של אירגונים, בתי חרושת, איגודים פילנטרופיים ומשרדי ממשלה.

לא רק הנוחיות מעכבת בעד השינוי שדפוסיו בנויים כרשת ביטחון אלא גם תפישה שונה של המציאות ושל הראוי להלחם עליו. השגרה היא מחלה הנמצאת בכל המחנות . גם של המחזיקים בתפישה של רשת ביטחון. לא רק הקושי להתמצא בחלוקת סמכויות חדשה עוצר בעד השינוי (מי מחליט על מה, אצל מי אני יכול לקבל תשובה, מה אמצא אצל המזכיר מה אצל עורך הדין) , יש גם הקיבעון של מודלים פרובלמטיים והנכונות לקבל מחירים אנושיים שחברה כשלנו לא צריכה לקבל.

שחרור מתלות הוא דבר הניתן אחרת בחברה העורכת שינוי מתוך עושר מופלג ומעניקה לחבריה כסף לשנים רבות של ביטחון סוציאלי מוחלט מאשר בחברה העושה את השינוי מתוך תפישה של חוסר יכולת.

אין ערבות שאי התלות תביא את החריצות באופן אוטומטי.זו אחת התגובות הראשוניות שאכן מתרחשת, אך היא דועכת מהר מאד. אנו מכירים כמה חברות בעולם המתנהלות באי תלות שאינן הופכות לחברות מצליחניות . קיבוצים מסוימים ערכו שינויים של רשת ביטחון אך העניקו לחבריהם פנסיה שמנה ביותר, מענקי הסתגלות, קרנות ביטחון גבוהות . אנחנו לא יכולים ללמוד מהם. לשמחתי אנחנו לא צברנו עושר כזה. עין גב איננה קיבוץ עם מקורות מובטחים, ועל כך אני כן מצטער. חלק מזה נבע מהיותנו קיבוץ פריפריאלי, חלק מזה בגלל תלותנו בגורמים המשפיעים על התיירות. אני לא חושב שהעצלנות היא שהביאה אותנו לכך. אנחנו קיבוץ שלא נמסר לניהול חיצוני הכופה את המודלים שהוא מכיר.

המעבר לרשת ביטחון מחייבת אותנו להסכמה רחבה מאד. היא מחייבת תיקונים בתקנון. הסכמה של שני שליש. להסכמה כזאת הגענו בעבר רק בזכות היכולת שלנו להביא את הקצוות לוותר, לחשוב על מה ניתן לוותר מתוך כבוד הדדי ומתוך ראייה ארוכת טווח.משום שוויתרנו על רשת הביטחון ועל קיבוץ בלי אלמנטים דיפרנציאליים. מה הם הוויתורים המוצעים כאן משני הקצוות?

פאסיביות והדחקה הם אכן עניינים קשים אך הם אינם פועלים רק בכיוון אחד. הם גם נחלת אוהבי המצב הקיים וגם נחלת 'הגורל' המחייב רשת ביטחון. הם גם נחלת אלו המניפים דגלים אחרים. שינויים במצב הקיים יכולים גם לבא מצד של הגברת השותפות ופתיחת הקיבוץ לאנרגיות של מי שמבקש לשנות את החברה בארץ ולא רק לעשות לביתו.

במצב של מיתון בארץ ובעולם, במצב שיכול להביא לזעזוע נוסף בחיי היהודים והקהילה הישראלית בגולה, בירידת הקסם של התעשיות שנחשבו לפורצות אל גבהי רווחה והון , בתוך מדינה המחפשת את עצמה בקדחתנות צריך לראות את הסביבה בה הקיבוץ משתנה ולעשות כמיטב יכולתנו. אני מאמין כי בעין גב שעברה כל כך הרבה זעזועים , המורכבת מאנשים שביקשו ומחפשים לא רק יישוב אלא חברה, לא רק נוף אלא גם קשר אנושי יש לערוך את בדיקת מצבנו בפתיחות , מתוך נכונות לא להעמיד זה מול זה . אני יודע כי זו היתה הכוונה אך אני חושש כי לא כך נראה המסלול הנוכחי. בהכירי את האנשים ומתוך אמון גדול שאני רוחש להם היה לי צורך לכתוב את מכתבי זה ועמכם הסליחה.

מוקי
נ.ב. ישבתי והדפסתי כי ביקשתי לשחרר אתכם מפענוח כתב היד. התוכן מספיק מסובך.

שרה רוזנבוים תערוכה על מלח נארץ

מלח בארץ

דברי מבוא אלו נכתבו כדין וחשבון עצמי שלי בעקבות שיחה עם האמנית שרה רוזנבלום. השיחות התקיימו לפני שתצוגתה הושלמה כך שאינני יכול להעיד אלא על ההתכוונות ולא על התוצאות האחרונות ובכל זאת היתה זו חוויה מרתקת ושמחתי לנסות לרשום את התרשמויותי. אם הדברים יעזרו במשהו לצופים בעבודותיה אשמח . אני מודע לכך כי לעתים הסברים רק מסבכים . אני מקווה כי אף קורא לא יקבל את דברי אלו כהסבר מוסמך ובודאי לא כמי שרשאי לחסום את גישתו של הצופה למעשה האמנותי.

הרבה שפות המדוברות במשפחה הם קודים שונים וסותרים של גילוי וכיסוי בלשון.במשפחת רוזנבלום דברו צרפתית, ערבית, פולנית ועברית מהגרית. הקודים השונים אמנם משדרים את עושר הלשונות אך גם את קוצר הביטוי. מודעות עמוקה של הורים לשפות הרבות הממלאות את חלל הבית אמנם מארגנת סדר באי ההתמצאות, לעתים אפילו מספקת הגנה מפני גילוי סודות אך כשהיא עוברת לילדים היא משדרת מצוקה. חשש מחללי הביטוי, ידיעה כי העולם לא ניתן לקריאה באותיות , בהברות ומילים.

בדרשה נוראה שנאמרה על ידי אחד הרבנים בשואה הוא דרש את הפסוק 'נושא משך אלומותיו' כנושא כובד האלם, כובד המשא של אי האפשרות של האל לדבר עם בני האדם. השואה נראתה לרב כמצב לא רק של הסתר פני האלוהים אלא כביטוי לאלם נורא של השפה האלוהית בעולם.
המודעות לאלם ולקצרים הללו בדיבור יוצרים דחף בלתי רגיל לפריצת דרך, לשבירת מחיצות, לגילוי הנסתרות באמצעים אחרים. בגבולות הביטוי הלשוני חבויה לשון אלטרנטיבית. מן המקום הזה ניתן לנווט אל עבר זמנים אבודים, אל אופקים חדשים.

לשרה רוזנבלום הורים שבאו ממקומות שונים. כל אחד הביא למשפחה את שפתו המוגבלת באי הבנתו של בן הזוג. האבא בא מפולין אחרי השואה, האמא ממצרים, שרה פרצה את החומות באמנות. בציור, בפיסול, בעיצוב. דיסלקטיות ועצב ילדות של ילדת מהגרים כיסו על דחף לאלטרנטיבה שהתגלה באמנות הפלאסטית.

רבים מדברים על ריפוי דרך אמנות. כאמירה שאבל תובע פורקן, צעקה פוטרת מכאב. כתמי רורשך חושפים אישיות המבקשת להיחלץ ממצוקתה. אך אין האמנות תגובה בלבד. ואין היא תמיד רפואה למצוקה. לא כל כואב שלש בחומר מבריא ולא כל שמבריא זקוק לאמנות. תכלית המעשה האמנותי ומקורו באים ממקום אחר. לעתים האדם מנצל את מצוקתו כחומר ביד היוצר. היא תוכן וידויו, היא מקום המסתור שלו אך היא גם פורצת חופשית בצבע, בצורה, בחלל.

רבים מן האמנים של היום מבקשים למחות נגד הסיפור, נגד ההיסטוריה, אפילו נגד ההיסטוריה שלהם. התרפים שלהם הוסתרו. הם מבקשים את השוק של הכאן ועכשיו, את ערכיו הכלכליים את הרעב לכוח והתשוקה לאין. הם עושים זאת בהומור ובאירוניה, בקריצה למוות ולמצרך, בהעלאה מאוב של פיסות של סתמיות. מי שחי בעוצמה את המוזיאון העולמי ושוק האמנות קשה לו לשוב אל אמנות קיומית, אל הווידוי והתקווה. שרה רוזנבלום מתמודדת עם כל אלה באותנטיות רבה. היא משתמשת בכלים המודרניים כדי לעשות עמם משהו שונה. אין היא מקבצת נדבות מן השיטה השלטת.

שרה רוזנבלום יצאה מבית הוריה והגיעה לקיבוץ בנעוריה. חניכה נלהבת של תנועת נוער ולימודי אמנות. האם יש קשר בין האמנות המוצגת לבין העובדה שהיוצרת חברת קיבוץ? האם יש אמנות קיבוצית? ההתבוננות ביצירתם של ציירים חברי קיבוץ תשיב על השאלה הזו בשלילה גמורה. אין הם מסכימים בהצהרות אמנותם. הם אימצו להם הורים אומנותיים שונים ומשונים. אין סגנון ואין צבע החותמים בחותמם את היצירה. אין מקצב ואין לחן. מה יש? מאמץ לפלס דרך אותנטית, פחד עצום מהיטמעות במוסכמות . צורך עז לאישור מתמיד של יחידותו של האמן. אך גם בקשה לדיאלוג עם האחר. גם כשהאמן מקשט את חדר האוכל בציורי קיר ענקיים שאחר כך נזרקים למחסן שכוח אל וגם כאשר הוא עוסק באמנותו במקום סתרים הוא לא משחק טוב במשחק התובע ממנו להינתק מאישיותו ומקולו המיוחד. אין הוא נספג בקולקטיב. הוא מוכר , כמו שאמר א. ד. גורדון במנעד קולו היחיד בעולם. סובלנותו לא הופכת לאדישות. זו הסיבה שקשה לאתר תכונות מיוחדות ההופכות את אמנותה של שרה רוזנבלום לאמנות קיבוצית אך יש בה נכונות למסור דו'ח אנושי פתוח כמתנה לנו לצופים. יש באמנותה גשר ברור לא רק לפולחן ולמיתוס אלא גם לעבודה.

תכונות אלו של אמנים רבים בקיבוץ מעמידות אותם אל מול סיפורו של הקיבוץ, מול האידיאולוגיה שלו, בסירוב מוחלט לקבל את הערכים שגיבשו אותו בתקופת הסער והפרץ של הצלחתו ההיסטורית. זוהי תקופת הייסוד של מדינת ישראל על מערכותיה הצבאיות, המשפטיות, על התקנונים המייסדים ועל הקונפליקטים הפוליטיים המלווים אותה מבפנים ומבחוץ. תקופה זו נראית בעיני רובם, גם אם היו גיבוריה, כמקור השריפה והקושי, כחומה השקופה העוצרת אותם מלהגיע לביטוי אישי , לחגיגת הקיום האנושי. ההיסטוריה לא הגשימה את ההבטחה להוביל את המין האנושי ואת יחידיו אל עידן הגאולה . גם לא את העם היהודי. ראייה זו המתחמת את השנים לפני הקמת המדינה ואחריה כמקור לכל המאורגן והכבול, לכל הבלתי ספונטאני והשוחק את היוצרים איננה אמיתית מבחינה היסטורית . לפחות למי שקורא את המסמכים הבלתי רשמיים של הדור, אך אין היא עניין סתמי. אין לזלזל בה כי היא צילום אותנטי של החששות של הדור הנוכחי.

שרה רוזנבלום לא הולכת בדרך זו של שלילה היסטורית של ההיסטוריה היא מנסה לשוב אל כמה יסודות מיתולוגיים ואוטוביוגרפיים. ההיסטוריה משחקת בהם רק כתפאורה . (אם אבא של שרה שולח אותה בילדותה לקנות חתיכות סבון כביסה עטורות בחתימות עממיות, הוא עושה זאת כפליט שואה שלמד בשעות הנוראות ההן כי הסבון הוא מצרך חיוני ועשוי להעלם. אם יש סבון – יש תקווה). האמנית לא מעלה תמונות מהחיזיון ההיסטורי הגדול אלא את השתקפותו בפרט האוטוביוגרפי, באוסף הסבונים שהיא עזרה לאביה לאסוף. לא מוצגת בתערוכה תמונת השואה אלא דיוקן אדם החי עם זיכרונותיה ומגדל את ילדיו לאור צילה הכבד. כיצד יציל אותם מול האימה?

פרמקון אמרו היוונים וחזרו אחריהם החדשים בהדגישם כי זוהי כל תרופה: מעט ממנה מרפא . הרבה – מסוכן.

הסמל התנכ'י לצורך לשכוח הוא אשת לוט שצוותה לא להתבונן בסדום המוכה ברעש והופכת לנציב של מלח. בתערוכתה של שרה רוזנבאום המלח הנחצב הוא ההזדמנות להיזכר. בו היא מטביעה את רשמי ילדותה.

מלח הארץ הוא ביטוי ישראלי המבטא יחס לאליטה משרתת שעמדה במרכז העשייה במדינה בדרך ובמלחמת העצמאות. מקורו של הביטוי הוא דווקא נוצרי. מלח הארץ כונו תלמידי ישו בברית החדשה. הוא הקומץ הנבחר שעושה את האנושות לאחרת. דמות צעירה של חבורה שהיתה מסוגלת להאמין בעת שכולם חיו בהכחשה ובשקר. התוצאות של האמונה הנוצרית במלח הארץ לא היתה תמיד מבורכת, במיוחד לא ליהודים. לא ברור מי הכניס את הביטוי לעברית הארץ ישראלית . אך ברור כי המלח היה לסמל עמוק. עמו היו מקבלים את האורח לשלום. מלח ולחם היו מקריבים לאל. המלח היה סמל של תמצית. גרגר המלח עשה הרבה . לא בכיכרות ולא בגושים.

ששרה רוזנבלום לא מהססת לפסל בגושי מלח גדולים. כמי שמכיר את ים המלח בגושיו, את נקיקי המלח הגדולים בארץ היא יודעת כי לא תמיד המלחייה היא הסיפור. לא תמיד מדברים על קומץ או על גרגיר.

המיתוס המיוחד שהגיע אלינו מקבלת האר'י דרך אחד מתלמידיו נוגע באופן מיוחד בניסיונה של שרה רוזנבלום לפסל במלח. עד כמה שידוע לי לא היתה האמנית מודעת למיתוס הנועז. אך הוא נוגע לסיפור של יצירה במלח עד כדי כך שראיתי לנכון לסכם בו את שיחותי עם האמנית .

לפי המיתוס הלוריאני העולם לא היה יכול להיברא משום שלא היה מקום פנוי מהאלוהות האינסופית. הרי העולם הנברא איננו זהה לאלוהים.הוא מוגבל, יודע מוות וכיעור. כדי לברוא עולם כזה היה תהליך שנקרא צמצום. מה שאפשר אותו הוא גרגר של מלח שהיה מפוזר על פני המים הרבים , האוקינוס האינסופי של ההוויה האלוהית. בתוך האלוהות האינסופית היה מפוזר האין, הבלתי אלוהי, כקורטוב של מלח המפוזר על פני הימים . כדי ליצור את העולם רוכז קורטוב המלח למקום אחד. זהו החלל הריק בתוכו ניתן היה לברוא את העולמות. הנסיגה של האלוהות אל תוך עצמה כדי לפנות את החלל בו ייברא העולם היא ריכוז קורטוב המלח . היצירה הראשונה היא יצירת המקום ליצירה. אין היא עדיין יצירה אלא רק אפשרות ליצירה. עתה ישלח האל קרן אור אל תוך החלל הריק שיבנה את העולמות. בריאה זו אינה פשוטה . גם היא משברית כמעשה ריכוז קורטוב המלח הבונה את האין. היחסים הבונים את העולמות מורכבים מכוחות של אין ושל יש. והרי כך יוצרת שרה רוזנבלום את יצירתה : על ידי חציבת המלח, על ידי פינוי מקום לזיכרון המנצח על ידי שהופך למעשה אמנותי.

האם לפנינו מעשה של געגוע נוסטלגי? לדעתי לא. געגוע כזה הנקרא על ידי הסופר הצרפתי 'עצלות הלב' , אותו מוחק מלאכותי של הפצעים והכאבים . געגוע כזה שולח אותנו בלי הרף אל חגיגה שלא התקיימה מעולם. אל ילדות שלכאורה לא ידעה את החולשה ואת האימה, את המאמץ המתמיד לשלוח אל העולם את משאלות הלב ולקבל חזרה משק של עורבים . הרבה נקודות של אור בילדות אך איכותן צומחת דווקא מן הפצע, הכאב וההתגברות, מהתום המורד במה שנראה כמחסום בלתי עביר. נקודות אלו יודעות את קסם הדיאלוג הפורץ את המחסום של הבדידות והגורל למרות שיודעת גם את נדירותו. יודעת עד כמה ההגנה על החיים תובעת דאגה ואחריות . עד כמה היא צריכה גם את השמחה והלחן, את הכבוד ההדדי וההומור כדי לא להפוך לחמיצות פנים. ואלטר בנימין קרא לכך הגעגועים אל העתיד
והם דווקא עולים חזק מפסלי המלח של שרה רוזנבלום.

עין יהב -שער לראיית הנגב

ללכת אל הבאר

מעין דברים בשולי הסיפור

הטייס- סופר הצרפתי סנט אכזופרי מתאר טיסה מעל כפר. בטיסתו הוא רואה באר ועל ידה נערות שואבות מים. הוא מבקש לנחות ולראות אותן, לשמוע ולהתרשם מקרבתן ולא להמשיך לרחף מעל. להיסטוריונים יש לעתים רצון עז לרדת אל הבארות ולגלות את שואבות המים העומדות מאחרי התנועות הגדולות של צבאות וסחורות, של מצביאים ומדינאים, של סטטיסטיקות והכרעות הרות עולם. תמיד הם היו שם הנערות שואבות המים, הבנאים שבנו את הארמון או את הפירמידה, הילדים שחיפשו מחברת לרשום את אותיותיהם הראשונות והשדות הארוכים שציפו לצמיחת החיטה.

שאול דגן הלך לכל הבארות וראיין באופן שיטתי את זקני המושבות של הגליל התחתון. מה המעמד של שיחות אלו עם הוותיקים ? מה ערכן ההיסטורי, המשפחתי, בתולדות המקומות ובתולדות הארץ?

יש מתח בין היסטוריה לבין עדות, בין תורה בכתב ותורה בעל פה. ארכיונים רושמים בדרך מסוימת, אנשים מספרים את סיפורם אחרת. גם אלה וגם אלה משאירים אחריהם שטחים מתים למכביר . אולם בין העדויות למסמכים מתהווה מעין רשת החושפת , צדה , נובעת ומחזקת את האמפטיה האנושית. הקשר הנוצר בין המרואיין לבין המראיין שלא מופיע בספר שלפנינו הוא הסיפור. הסיפור מהווה פרק חשוב במה שקרא וולטר בנימין הזיכרון הרצוני. זהו כרטיס הביקור הבונה זהותו של אדם , המעניק פשר לתהליך של בניין נקודת תצפית. הוא הקושר בין הזמנים, בין האנשים. תמיד רגיש למתח והתרתו.

הראיונות שלפנינו התקיימו בסוף שנות השבעים. בהרבה מובנים הם ראיונות פרידה. גיבוריהם מרגישים כי חיייהם ראויים לסיכום. הסיכום אינו פתיחה לעתיד אלא הצבת עקבות שהיו רוצים שייקבעו בעולמם של ממשיכיהם.

בסוף שנות השבעים נראות מושבות הגליל התחתון בתהליך איטי של צמיחה. חרדת הקיום שרחשה בשנות החמישים והששים הסתיימה. אמנם לא כל המייסדים נשארו בחיים או במקום, אך התמונה של מלחמת הקיום האכזרית נראתה כמסמנת סיכוי לבנות חברה בנקודות התיישבות באזור . אנשים חדשים הגיעו למקום, הגעגועים לימי בראשית היו לגיטימיים. הפרטים המסופרים לא נראו כסימני דרך לאסון מתקרב ובלתי נמנע אלא כמכשול בדרך להתגברות.

לו היו מבצעים את הראיונות הללו לאחר מלחמת העצמאות הם היו מתמלאים בתחושה של השיר לבדי של ביאליק 'כולם נשא הרוח' 'ו'אני לבדי תחת כנפי השכינה' . אולם בסוף שנות השבעים אפשר היה כבר לומר כי הצלחנו לגבור על המכשולים. איימו רק הגיל , זרות השכנים , החשש מפני השכחה הנעימה ואבדן העקבות. שאול דגן גילה רגישות לרגע המיוחד ההוא ושמר על הזיכרון והוא מביא אותם בפנינו עתה בדמות סיפורי חלוצי הגליל התחתון.

שאול דגן אסף את הסיפורים לדור שיבוא. הוא מבטיח כי הם יתגלגלו הלאה. אבני המקום הנשברות, הנסוגות מפני מרכזי הקניות והפולחנים החדשים, הכבישים הרחבים הקוראים לחלוף על פני הנופים בלי להשתהות ייעצרו רק לרגע מפני סקרנות הנצח, מפני הצימאון לסיפור.

יבואו נוברי המסמכים הצועקים וילחשו לחישותיהם האוהבות לקרוע את החוטים הנארגים. החייטים יהלכו ויאזינו לשתיקות מדומות וירקמו רקמות שווא והילד יתבונן בתהלוכה העגומה ירים את אצבעו בשקיקה ויצעק: המלך עירום, רוצה סיפור! אך סיפור שהיה !

מוקי צור

להכיר את לחן הראשונים : שאול דגן

ללכת אל הבאר

מעין דברים בשולי הסיפור

הטייס- סופר הצרפתי סנט אכזופרי מתאר טיסה מעל כפר. בטיסתו הוא רואה באר ועל ידה נערות שואבות מים. הוא מבקש לנחות ולראות אותן, לשמוע ולהתרשם מקרבתן ולא להמשיך לרחף מעל. להיסטוריונים יש לעתים רצון עז לרדת אל הבארות ולגלות את שואבות המים העומדות מאחרי התנועות הגדולות של צבאות וסחורות, של מצביאים ומדינאים, של סטטיסטיקות והכרעות הרות עולם. תמיד הם היו שם הנערות שואבות המים, הבנאים שבנו את הארמון או את הפירמידה, הילדים שחיפשו מחברת לרשום את אותיותיהם הראשונות והשדות הארוכים שציפו לצמיחת החיטה.

שאול דגן הלך לכל הבארות וראיין באופן שיטתי את זקני המושבות של הגליל התחתון. מה המעמד של שיחות אלו עם הוותיקים ? מה ערכן ההיסטורי, המשפחתי, בתולדות המקומות ובתולדות הארץ?

יש מתח בין היסטוריה לבין עדות, בין תורה בכתב ותורה בעל פה. ארכיונים רושמים בדרך מסוימת, אנשים מספרים את סיפורם אחרת. גם אלה וגם אלה משאירים אחריהם שטחים מתים למכביר . אולם בין העדויות למסמכים מתהווה מעין רשת החושפת , צדה , נובעת ומחזקת את האמפטיה האנושית. הקשר הנוצר בין המרואיין לבין המראיין שלא מופיע בספר שלפנינו הוא הסיפור. הסיפור מהווה פרק חשוב במה שקרא וולטר בנימין הזיכרון הרצוני. זהו כרטיס הביקור הבונה זהותו של אדם , המעניק פשר לתהליך של בניין נקודת תצפית. הוא הקושר בין הזמנים, בין האנשים. תמיד רגיש למתח והתרתו.

הראיונות שלפנינו התקיימו בסוף שנות השבעים. בהרבה מובנים הם ראיונות פרידה. גיבוריהם מרגישים כי חיייהם ראויים לסיכום. הסיכום אינו פתיחה לעתיד אלא הצבת עקבות שהיו רוצים שייקבעו בעולמם של ממשיכיהם.

בסוף שנות השבעים נראות מושבות הגליל התחתון בתהליך איטי של צמיחה. חרדת הקיום שרחשה בשנות החמישים והששים הסתיימה. אמנם לא כל המייסדים נשארו בחיים או במקום, אך התמונה של מלחמת הקיום האכזרית נראתה כמסמנת סיכוי לבנות חברה בנקודות התיישבות באזור . אנשים חדשים הגיעו למקום, הגעגועים לימי בראשית היו לגיטימיים. הפרטים המסופרים לא נראו כסימני דרך לאסון מתקרב ובלתי נמנע אלא כמכשול בדרך להתגברות.

לו היו מבצעים את הראיונות הללו לאחר מלחמת העצמאות הם היו מתמלאים בתחושה של השיר לבדי של ביאליק 'כולם נשא הרוח' 'ו'אני לבדי תחת כנפי השכינה' . אולם בסוף שנות השבעים אפשר היה כבר לומר כי הצלחנו לגבור על המכשולים. איימו רק הגיל , זרות השכנים , החשש מפני השכחה הנעימה ואבדן העקבות. שאול דגן גילה רגישות לרגע המיוחד ההוא ושמר על הזיכרון והוא מביא אותם בפנינו עתה בדמות סיפורי חלוצי הגליל התחתון.

שאול דגן אסף את הסיפורים לדור שיבוא. הוא מבטיח כי הם יתגלגלו הלאה. אבני המקום הנשברות, הנסוגות מפני מרכזי הקניות והפולחנים החדשים, הכבישים הרחבים הקוראים לחלוף על פני הנופים בלי להשתהות ייעצרו רק לרגע מפני סקרנות הנצח, מפני הצימאון לסיפור.

יבואו נוברי המסמכים הצועקים וילחשו לחישותיהם האוהבות לקרוע את החוטים הנארגים. החייטים יהלכו ויאזינו לשתיקות מדומות וירקמו רקמות שווא והילד יתבונן בתהלוכה העגומה ירים את אצבעו בשקיקה ויצעק: המלך עירום, רוצה סיפור! אך סיפור שהיה !

מוקי צור

על הארכיון שיחה עם יניב שפירא ועם יובל דניאלי

שיחה עם מוקי צור, יובל דניאלי, יניב שפירא
17.8.2008 – בגבעת חביבה, יד יערי
[הביאה לדפוס – יוספה פכר, יד יערי, גבעת חביבה]

מוקי: האם ארכיון הוא דבר סוגר או פותח? האם קטלוג הזיכרון כובל את ידי האמן היוצר, שלכאורה או לא לכאורה, עוסק בבריאת עולמות חדשים?

יובל: אני לא מאמין ביצירה של יש מאין. היצירה שלי לפחות, בנויה על נדבכים קודמים, גם של הזיכרון ההיסטורי, הקולקטיבי, הלאומי, גם של הזיכרון האישי ברמות הפרטניות ביותר. לכן, כשעוסקים בארכיון או בתיעוד ובקטלוג, כל יצירה טומנת בתוכה את הפתיחה החדשה. מתוך הסיום צומחת פרספקטיבה חדשה.

לפי דעתי, מהות הארכיון הינה הגילוי, החשיפה, הניסיון לנבור ולדלות מתוך ההיסטוריה תובנות עכשוויות, שאני לוקח אותן גם לעתיד. לכן, בשבילי ארכיון הוא רק ההתחלה.

יניב : אני רוצה לחדד את השאלה. אנחנו מדברים על ארכיון המופיע כאן במסגרת של יצירה. לא ארכיון כדבר שעומד בפני עצמו, כמשמר זיכרון של חברה, תרבות, מקום. אנו מדברים על הרגע בו הארכיון נבחר ע"י האמן להיות כמסגרת של עשייה אמנותית. לפי המקרה ניתן להבין את הארכיון לאור שאלתך, כמסגרת שפותחת ומרחיבה, או מסגרת הסוגרת ומצמצמת. האם הוא רק אוגר דברים עבור ההיסטוריה או יכול לשמש גם עבור ההווה, ויצירה היא גם זמן הווה, ואולי גם את העתיד? בזמן הווה, בזמן של חוויה, של תערוכה.
על-כן, אותי מעניין לדבר על הארכיון בשיחה זו, בהקשר של יובל דניאלי האמן . כיצד הוא מתקשר אל יצירתו.

מוקי : מסביב לאותה השאלה, אוֹמַר כך: מתי אדם שם דבר בארכיון? אדם שם דבר בארכיון כאשר הוא אומר "עבר זמנו". כלומר, עבר הזמן שלו ועכשיו הוא צריך להתייצב לחיים של העולם הבא, שאלו הם 'חיי הנצח': מעתה הוא יהיה פתוח לנבירה של סקרני העתיד. מה יובל עושה ? הוא "עושה" ארכיון, כלומר, הוא שולח את הזיכרונות שלו למקום של יצירה. הוא שובר את הארכיון בכך שהוא שולף מתוכו מה שאנשים כבר אמרו "זה נגמר, זה איננו". האם הוא שולף משם ומקים לתחיה דבר שבעצם כבר נגמר, או אולי הופך אותו לאובייקט של קינה – של פרידה.

יניב:
במקרה של יובל קרה דבר מעניין. יובל "הספיד" את האמנות שלו והפסיק לעשות אמנות. לפחות הפסיק להציג אמנות. מתוך השבר הפרטי והשבר החברתי שהוא חווה בצורה מאוד קרובה, פנה לעיסוק בארכיון. הרגע האחר היה כאשר יובל הבין שגם הפנייה לעסוק בארכיונאות, הינה למעשה חלק מהאמנות שלו עצמו. לשאלה – חפץ ששמים בארכיון מה שימושו? במקרה של יובל אנחנו מדברים על מספר ארכיונים, כאשר בכל אחד מהם החפץ מתפקד ברמה אחרת.

מוקי : אולי תפרט יותר?

יניב : לתפיסתי, הארכיון הראשון אותו מביא דניאלי הוא הסטודיו של האמן ,הסטודיו כמקום פעולה שבו האמן עובד. השני הוא הארכיון הפרטי של האמן המחסן בו מצטברות העבודות שלו לאורך השנים. השלישי הוא הארכיון הקולקטיבי בו יובל עובד ב'יד- יערי', והרביעי הוא אולי בית העלמין של הקיבוץ שהוא חלק מהארכיון הקיבוצי. אלו הם האתרים בהם אותם שוזר חוט המחשבה של יובל לחוט אחד, לתפיסה מחשבתית אחת. ארכיונים אלו שזורים זה בזה ומזינים זה את זה, במעשה היצירה.

יובל : יש ארכיון חמישי. לטעמי. אינני יודע אם הוא יבוא לידי ביטוי בתערוכה, והוא הארכיון המרכזי והמשמעותי ביותר באישיותי, גם בחיי, וגם כמזין את יצירתי : ארכיון הזיכרונות. אני אספן של זיכרונות.הם הארכיון הפנימי שלי.

מוקי : תרשה לי לשאול אותך האם הזיכרון עבורך זוהי מלחמה. האם הדרך שלך אל הזיכרון הינה דרך המחייבת אותך לשבור קירות בכח או דרך רכה המובילה אל גן עדן שלו.

יובל : אמרתי שלא קלה היתה הדרך.

מוקי : התכוונת ש…

יובל : הזיכרונות שלי חצובים בסלע. לצערי זו לא דרך סלולה . חלק גדול מהם הם זיכרונות של פרידות. יותר מדי פעמים הייתי צריך להיפרד מדברים שנקשרתי אליהם בָּגילים המעצבים. אולי בגינם אני עוסק באמנות. כי האמנות והחפץ, קיבוע הדברים, משמעותו שאתה לא נפרד מהם. הדברים שהייתי נאלץ להיפרד מהם, אינם תמיד רק פרידות "של מוות". חכמי הדור אמרו לי – "אתה צריך להיפרד מ – "א; ב; ג; ד". וזה לא פשוט לילד קטן. ואני סוחב ונושא את זה איתי כל הזמן. הארכיון שאני בונה לי היום כאדם מבוגר איננו ארכיון של פרידה. ההפך. זהו ארכיון שאומר – "הנני כאן!" הדבר קם, קיים, חי, נושם. יש לו תובנות היסטוריות, עכשוויות ועתידיות. זוהי המהות שאני מבין בה את הארכיון העכשווי. יש חפץ. והחפץ יכול לנדוד פעם למתחם כזה ופעם לחלל כזה. הוא חוזר, ומתקיים עמו דיאלוג. אני יכול לומר שבכל פעם אני מסתכל על החפץ בצורה אחרת, כמו על כל יצירה. שאלתָ, יניב, ורמזתָ. אני מתייחס לארכיון כמו לכל יצירה אמנותית אחרת. גם היצירה שלי איננה סטטית. היא דינמית, עובדת עם הזמן. הזמן עובד ויצירה עובדת. כנ"ל הארכיון. אם הארכיון הוא דבר סטטי, משהו לא בסדר. ארכיון הוא הדבר הכי דינמי שאני מכיר.

יניב: מה שמאוד משמעותי לארכיון שלך, הוא יכולתך להגדיר אותו. לתחם אותו במסגרת של מקום וזמן. איננו מדברים על ארכיון של זיכרון לאומי [אלא על] הזיכרון שלך, [הבנוי] ממרכיבים אלו והם גבולות הגזרה שלו. בתוכם אתה עובד. מבחינה זו, לא מדובר על גן-עדן נינוח, אלא על גן-עדן הנמצא בשלבי התהוות. הזיכרון לא כל-כך רחוק. גם במסגרת התערוכה, אנחנו מדברים על היסטוריה בת מאה שנה, לכל היותר. אתה לא הולך מעבר לזה. בפרספקטיבה ההיסטורית זה לא הרבה זמן.

יובל : לא רק. ביצירה שלי אני הולך גם אל העבר של ארבעת אלפים-חמשת אלפים שנה. ואני ניזון מאותם חרסים שֶדָליתי אותם. יש לכך תובנות היסטוריות עמוקות ורחבות. אני מתייחס לכך כארכיון. יש בארכיון הלאומי שלי דיאלוג מודע, ארוך טווח. אינני רוצה למחוק אותו. עסקתי בא.ד. גורדון, כי הוא מושג הבא לציין התמודדות ערכית, רעיונית, של ציונות, עָם מתחדש במולדתו. לא יכולתי לומר "זה מתחיל עם גורדון". המעשה בשבילי מתחיל איפה שהוא בקקון. בכוונה אני לוקח את קקון, כי שם מצאתי עדויות מתקופות קדומות ורתמתי אותן לדיאלוג שלי עם א. ד. גורדון. שברי החרסים שליקטתי, הינם גם לאומיים וגם שברים אישיים. אני עוסק ב"רפּאָוּת", לוקח שברים ומנסה לבנות משהו, תובנות. ואני חושב שזוהי, אגב, מהות הציונות, שלקחו שבר עָם וניסו לרפא אותו, כאן, על פני האדמה, כמו שאומרת רחל שמשוררת. אני אומר, כאן, על פני קיבוץ המעפיל כי המפה שאני משתמש בה, איננה מפה של עין-גב, במודע. היא איננה מפה של מחוזות רחוקים. היא המפה שמסומן בה עיגול וכתוב בו קיבוץ המעפיל. אני לא יכול לצייר את שדרת הברושים של עין-גב, תסלח לי מוקי.

מוקי : אני לא אסלח לך …

יובל : אני יכול לצייר רק את שדרת הברושים שמובילה מפה לשם, המעפיל, או עמק חפר, אם רוצים משהו יותר רחב. אבל לא מעבר לזה.
גם החרסים שאני משתמש בהם, אינם מקיסריה. הם מהמעפיל. אני רוצה למצוא את הזיקה ההיסטורית. מה זה "חרס?" חרס הוא אדמה שנשרפה ונצרבה בשמש, אחרי שעשו ממנה כד, כשהיתה עוד גמישה ורטובה, ושימשה את עובדי האדמה לדברים הכי בסיסיים וראשוניים לצורכיהם. גרעיני-חיטה, מים. מקסימום עשו יי"ש לשתיה. והחרס חזר לאדמה. אני הוצאתי אותם ממנה, אחרי שחפרו בור אשפה אזורי, כדי לזרוק לתוכו את שברי המשבר בחקלאות שהיתה ב – 1978. ככה התחיל הדיאלוג עם החרסים. הכל סביב האדמה. סביב החקלאות על משבריה. לקחתי את החרסים ולמדתי רפּאָוּת, וניסיתי לראות מה קורה מכל החרסים האלו. אף פעם לא הצלחתי לשחזר כד שלם. אבל זאת המוטיבציה. היא מעניקה לי מימד אוטופי, פרספקטיבה שיש עוד אפשרות אולי, להגיע ולשחזר כד שלם.

מוקי : אנחנו מדברים על תהליך המקביל מאוד לתהליך פרשנות של טקסט. תנ"ך מתגלגל בין הדורות. יש טקסט. יש לו פרשנים. בכל פעם ישנם אנשים שאומרים "בואו נלך להתחלה. בואו נשבור את כל חוליות הביניים, נחזור להתחלה". אבל הטקסט הוא טקסט מתגלגל. לא נעצר. המִפְנים הגדולים שבהם טקסט זכה לרוב הפרשנויות,התרחשו ברגעי תפנית. החליטו להעלות על הכתב את התלמוד, זה כשפחדו שאנשים יאבדו את הזיכרון של הטקסט שנשמר במעבר מדור לדור בעל פה. אז הפכה התורה שבעל פה לתורה שבכתב. הטקסט התחיל להיות כתוב. יש כאן איזה שהוא פחד מִשֶבֶר, שאומר אותו ברנר בצורה מאוד, מאוד חזקה, "אני הולך למות, ואיך יכול להיות שיהיה דור אַחֲרָי שיקרא את הטקסט שאני כתבתי כטקסט חי, איך יכול להיות פלא כזה, שאני כבר לא אהיה ומישהו יקרא אותי. יקרא אותי בא' " ברור שהבן-אדם כותב את הטקסט מתוך ידיעת המשבר. השבר האישי שלו. המודעות שלו ואי-ההשלמה עם השבר. אולי כדאי לחשוב רגע אחד על השאלה, האם יש קשר בין חבורת האמנים שהיתה "המשותף קיבוץ", לבין המודעות של השבר, של חבורה.

יניב : אתה מרחיב את היריעה ומצביע על קבוצת אמני "המשותף קיבוץ". הבחירה מאוד מעניינת אם מבינים את נקודת המוצא לקבוצה הזאת, שהתנאי להשתתפות בה היה קודם כל, להיות חבר קיבוץ. הקבוצה פעלה בשנים 1990-1978. מעניין לראות לאן פנה כל אחד מאותם אמנים. מאוחר יותר לא מעט מהם בחרו לעזוב את הקיבוץ. גם העזיבה נתפסה על ידם ופורשה ע"י חוקר אמנות, כחלק מהמהלך האמנותי שלהם. חשוב מאוד להדגיש שלא רק חבר קיבוץ הוא הדבר האמיתי אלא גם האמן. כלומר, מי שתופס את האמנות כדבר שהוא חלק בלתי נפרד מחייו. כל מהלך שהוא עושה, נתפס כחלק ממעשה האמנות שלו. מבחינה זו, יובל חווה את השבר. הוא לא עזב את הקיבוץ, אבל הפסיק "לעשות" אמנות ופנה לעסוק בארכיונאות.

יובל : יש לי השגות על ההגדרה שלך.

יניב : לא הפסקת לעשות אמנות. הפסקת להציג אמנות.

יובל : אני התייחסתי לעבודה שלי בארכיון כאמנות. שיניתי את הכלים.

יניב : פנית לעסוק בארכיונאות, לכאורה על חשבון המעשה האמנותי שלך. בפועל, היה זה פרק של מספר שנים שנמנעתָ מלהציג תערוכות. בדיעבד, מסתבר שפניה זו, כמו עזיבת הקיבוץ של אחרים, נתפסה כחלק בלתי נפרד מהמעשה האמנותי שלךָ. תערוכה זו, וספר זה באו להצביע על מהלך זה כחלק בלתי נפרד, מרתק, מעשיר מאוד של המעשה האמנותי.

מוקי : אני רוצה להיאחז במשפט שאמר אבא קובנר – "קיבוץ לא יכול להיות מולדת. עין-החורש יכולה". הרעיון של קיבוץ הוא רעיון מופשט. מולדת היא לא דבר מופשט. היא תמיד דבר מוחשי. אבל, כמובן במקרה של אבא קובנר, אנחנו מדברים על דבר מוזר. עין-החורש, איננה המולדת שלו. איננה המקום בו הוא נולד, בו הוא צמח .היא איננה המקום בו הוא פיתח את יחסיו הראשוניים אל הטבע, או אל "הדבר". עין- החורש היתה מולדת נרכשת. פרי של הכרעה. מולדת שהוא היה צריך לבנות לעצמו. האם ההיאחזות שלך יובל במולדת של "המעפיל", שלא היה צריך לבנות אותה, אלא לצמוח בתוכה, להיפתח אליה ,או לקבל אותה, האם המולדת הזו, הבית שנוצר אינם פרידה מהקיבוץ כרעיון, כדבר מופשט,כדרך בעולם המעניקה פרספקטיבה וקנה-מידה למולדת. הרי לְמולדת צריך להיות גם איזה שהוא קנה-מידה ששופט אותה, בודק אותה, נותן לה פרספקטיבה, מציל את המולדת מפני חזון ביעותים שיש בְּמולדת כאדמה, ככוח, אלמנטים רומנטיים , שהובילו אותנו אל האֵימה.
השאלה שאני שואל – היא האם ארכיון העצמים ,ארכיון התמונות והאנשים, ארכיון המעפיל, והגיאוגרפיה של עמק-חפר, אינם מצטרפים למולדת משוחררת מקיבוץ?

יניב : אני חושב שיובל פיתח לעצמו טקטיקה אמנותית מאד חכמה, בגלל המורכבות הזאת. היא מאפשרת לו להיאחז ב"מולדת" משלו, הוא פונה לבית הקברות ועוסק במייסדי הקיבוץ ובוניו מצד אחד, ומצד שני נמלט אל הסטודיו הפרטי שלו, ומשייט שם למחוזות נוספים. הוא פונה ליד יערי, לארכיון שם, ומֵשָמֶר את הזיכרון של הקיבוץ. כלומר, הארכיונים שיובל דניאלי בונה לעצמו, הפנים השונות שלהם, מאפשרים לו גם להיאחז במולדת שבתוכה הוא נולד, אבל גם להתמודד עם האבדן שלה, במובן המטאפורי וגם במובן המעשי. הצומת אליה הוא נקלע כבן קיבוץ הרואה את הקיבוץ נשמט מבין ידיו, מאפשר לו לנווט בין בית העלמין, מקום הנטוע בקרקע, והשדות שמסביב, ושדרת הברושים, לבין הארכיון שהוא במידה רבה דבר מופשט, בין מילים, לבין מעשה היצירה, בה הוא בעצמו מטביע את החותם על האמנות שלו. הרי היצירה היא משהו שתולים על הקיר והוא בין מציאות לבין בדיה. זהו פתרון ייחודי, שנוצר מתוך הסיטואציה שאליה נולד ובתוכה התפתח. הוא מוצא עצמו עומד מולה. היא עוטפת אותו והוא יוצר בה.

[רגעי דממה ארוכים].

מוקי : כן, יובל?

יובל : אתם מכריחים אותי לשתוק. זו בעייה.

יניב : הזכרת, מוקי, את המושג מולדת וגם את המושג מקום. שני מושגים מופשטים שמנהלים בינם לבין עצמם דיאלוג מאוד מעניין ומורכב. קראתי לא מזמן ספר מאת זלי גורביץ', "על המקום". הוא מדבר שם על המקום הישראלי. זהו מקום מאוד מתעתע בשביל כל אחד הקורא לעצמו ישראלי. איפה מתחיל המקום הזה, איפה הוא נגמר, מבחינת גבולות המדינה הפיזיים, מבחינת הגבולות המנטליים, הרגשיים, המטאפוריים וכו'. כל אחד שקורא לעצמו ישראלי נדרש בשלב מוקדם או מאוחר, גיוס לצבא, או כשהוא הופך לאב או סב, להגדיר לעצמו את הזהות הישראלית שלו, כדי לדעת איך מעבירים את המורשת הלאה. מסיפור מסגרת זה, אני רוצה להקיש על זהותו של האמן הישראלי, או של הילד הקיבוצניק יובל, כשהוא פונה בתוך האמנות שלו ונדרש להגדיר את מקומו, ואת המולדת שלו.

יובל : בשבילי האמנות היתה עוגן. בים של נטישות, בים של אובדנים, היה לי דבר אחד שאי-אפשר היה לקחת ממני. וזוהי האמנות. היא ליוותה אותי ומלווה אותי כעוגן. ותאמין לי, שלאור הקריירה שלי, חשבתי לא פעם – "מה אני צריך את כל ההתלבטות הזאת של יוצר". כי ההתלבטות היא חלק בלתי נפרד ממהות היצירה, והיא לעיתים קשה ומורכבת ואפילו מתסכלת. ואתה נאבק על מקומך, נאבק, האם יש איזו אמירה. וכשאני החלטתי לעשות סימולציה של נטישה, ראיתי שזה בלתי אפשרי בשבילי. אני כרתתי ברית-עולם עם היצירה, אם אני רוצה או לא רוצה. הברית הזאת יותר חזקה מהרצון שלי. היא בחרה אותי ואני לא בחרתי אותה. דבר שני – לגבי הקיבוץ, כמו שעלי אלון אומר – " טבורו של עולם". אני לא חשבתי שהמעפיל הוא טבורו של עולם, אבל כמו שהיצירה היא בשבילי עוגן, נוּוטתי או ניווטתי את עצמי ככה, שאני מסוגל ליצור רק במקום שנקרא קיבוץ המעפיל. אני יכול לחשוב על אמנות כשאני הולך למקומות אחרים, אבל ליצור ממש, מתוך חירות, עם כל הקשיים שישנם, אני צריך את חלקת הביטחון הקטנה שלי, חלקת האדמה שלי. מבחינה זאת, אני מאוד, מאוד מזדהה דוקא עם אמירה של משורר אחר, ציטוט שחוק , "האדם איננו אלא תבנית נוף מולדתו". האידיאולוגיות והאמונות שהאמנו בהן, שאני לא מבין איך האמנתי בהן, גוועות והולכות. אבל יש דברים שהם יותר חזקים. ו"שדרת הברושים" היתה תמיד שדרת ברושים. והיא לא מחליפה "איזמים". והחיטה. אני לא רוצה לדבר בפראזות, אבל האדמה שאני דורך עליה, הרגבים, השמש שצרבה אותי, הדברים האלה, הם כל-כך טבעיים.

והמשפחה. אני לא ציירתי מעולם את המשפחה שלי. אין לי תמונות פורטרט של אף אחד מהמשפחה. זה לא מעניין אותי לצייר אותם. המשפחה חקוקה בלבי. אני לא ציירתי את עצמי אף פעם. זה לא עניין אותי. אני תמיד מלא התפעלות מאמנים שעושים פורטרט של עצמם. אך אני לא מבין מה האובססיה הגדולה הזאת לצייר את עצמך כל הזמן, את הילדים או האישה. אצלי הפורטרט והמשפחה זאת שדרת הברושים בקיבוץ. היא מכילה "גם-וגם-וגם-וגם". אני לא צריך לצייר את קרן, סער וחן, ואת כל הילדים שלי, ואת לאה, כי הם כבר צרובים בשדרה, באדמה, בדברים אלה שאני דורך עליהם והולך איתם, שוהה איתם וחי איתם.

מוקי : יש פה משהו מוזר. הקטע של "אַבְדָה אידיאולוגיה" ו"אבדו איזמים", זהו קטע כמעט מובן מאליו היום. אבל, בדרך-כלל אלה האומרים זאת מוסיפים, מה נשאר? נשארתי אני. עם הצרכים שלי, עם הרצונות שלי, עם ה"שריטות" שקיבלתי מה"איזמים" הגדולים, המופשטים. הם שדרכו עלי ומעכו אותי, ואיפה הייתי אני? ואז בעצם, מה נשאר לי? הפורטרט שלי. העולם הסגור שלי. מה שיש בעולם שמסביבי, הצרכים שלי, ובמיוחד היכולת שלי להשתמש בעולם. לבלוע אותו אל תוכי. אצל יובל קורה משהו אחר. מוזר. בנקודה זאת, פתאום הוא אומר – "לא ! המוצא אינו
אני. החלון הזה סגור למעני. לא חשוב מה הוא מסביר, אבל, זה לא קיים. הוא מחפש את הדבר החיצוני, את הברוש, את המסמך. משתמש ב'מפה', שהיא הדבר הכי מופשט שיכול להיות, כדי לבטא את פרידתו מהמופשטות וחֲזָרָתִו אל המוצג שנמצא מחוץ לחלוני. אני מהרהר בקול רם: יכול להיות שיש פה אמירה אמנותית, האומרת 'העולם הוא לא אני!'. אני צריך לגלות אותו. העולם נמצא מחוצה לי. והוא גם הצוְ, האחריות שלי כלפי בן האדם האחר. כלפי המקום. כלפי ה'מפה' ", אם לומר את זה כך. וזאת איננה אמירת הנער שאומר לאבא שלו "סליחה, נטשתָ אותי". אני רוצה לתת דוגמה שפגשתי באחת המשפחות הכי ותיקות בתנועה הקיבוצית. היו שם הרבה מאוד ילדים. חצי מהם מרדו באופן טוטאלי בהורים, אבל נשארו בקיבוץ. החצי האחר, מעריץ מוחלט של ההורים, בחלקו בקיבוץ ובחלקו עזב. דבר מעניין – כאשר הם באים לאכול "ארוחת ארבע", כבר האבות לא חיים, הם יושבים ביחד ויש מוסכמה אחת ברורה – אסור לדבר על ההורים. למה? כי אם יתחילו לדבר על ההורים, יהיה שבר במשפחה. אני מציג זאת מפני שהרבה מאוד דברים שבשנים האחרונות צפו כניסיון להשתחרר מ"מסורת", מוסר, (הדומים מאוד אחד לשני באטימולוגיה, ולא במקרה). זוהי החירות שבמרכזה עומד האני. ביצירתו של יובל קורה משהו אחר.

יניב : כאשר מסתכלים שוב, במבט לאחור על יצירתו של האמן, היא למעשה הדיוקן העצמי שלו, גם אם איננו משרטט את הקלסתר של פניו או של משפחתו. אחד האתגרים של האמן, בו הוא מרגיש שמימש את עצמו, זוהי ערכת הסמלים שהוא אוסף בדרך. השפה הצורנית שהוא מלקט ועובד איתה. על פיה אתה יכול להתבונן בעבודה, להצביע ולומר – זאת העבודה של האמן הזה, או אמן אחר, גם אם אינך קורא את הכיתובית שלידה. מבחינה זאת, אין זה משנה אם יובל צייר את דיוקנו העצמי, משפחתו, הקיבוץ, או לא צייר אותם. בסופו של דבר, אי-אפשר להימלט מן העובדה, שכל מה שהוא עשה, נעשה בדמות הדברים הללו. אם אנחנו מדברים על "שדרת הברושים", או על המצבה, או הברוש הבודד, או כלי העבודה, הסנדלר, מגדל המים שמתעופף באוויר, מגדל השמירה, אלה כולם סמלים שמרכיבים דיוקן של מקום ושל אדם, של "דבר", עֱרְכָּה, אשר מעבר לכך שהיא פזורה ביצירות שונות, גם נאספת לתוך ארכיון שזהו שלב מאוחר . שלב זה איננו מובן מאליו, מפני שמעטים האמנים שעושים את המהלך הנוסף ואוספים את הערכה שלהם לתוך מסגרת מסויימת כמו עיזבון, ארכיון המוגדר כחלק ממעשה האמנות שלהם.
[סוף צד א]

יובל : משנות ה-70, אני למעשה עוסק באמנות של אספנות. יניב היטיב לבטא זאת . אני אוסף אייקונים, סמלים, כתב-יד. דברים שמציקים לי, או שקרובים ללבי. אבל אני אוסף ורותם אותם ליצירה שלי. אך גם ברגע שרתמתי אותם, אינני נוטש אותם. אני יכול לשנות אותם, אבל הם חוזרים בוריאציה. "הפָּרָש", אלכסנדר זייד, עששית-הנפט. מגדל המים פעם עומד, פעם מרחף, או הפוך. הבית. הברוש. א.ד. גורדון, קַדְמוּת פטריארכלית, אב קדמון כזה. פעם שבור . פעם מתבונן. בית העלמין. הבד, פעם הוא תכריכים ופעם נוף שמרחף לו. גם אם חשבתי שאני עוזב דימוי זה או אחר, הם מלווים אותי . כך נבנה הארכיון האישי שלי כשכל פעם נוספים לו עוד מוצג, עוד חפץ.

מוקי : אתם מבינים שאני לא בא מתחום האמנות אני בא מתחומים אחרים.לכן ייתכן כי שאלותי יהיו קצת של זר לא מבין. בכל זאת.
יש מה שנקרא באמנות המודרנית "אמנות של חפצים שנעזבו". אוספים אותם מהשוליים של החיים. מעמידים על הכָן את מה שנזרק. אמירה זו המעלה את החפצים שאיבדו את תפקידם היא אנטיתיזה לאמנות השימוש. יש משהו בזה אצל יובל, אבל רק בחרסים. בדרך כלל יובל משתמש בחפצים שלמים. בשרידים אמנם, אבל בחפצים שלמים. המגדל הוא מגדל וגורדון גם שהוא שבור…גורדון. כמו אצל האמנים הסוריאליסטים.

יובל : החלון שהרביתי לעבוד בו, לא דיברנו עליו והוא חלק משמעותי מהיצירה שלי, לפחות היה בשנות ה- 70 וה- 80. ניתן לראות בדוגמה למעלה שהוא הולך ונסגר או הולך ונפתח. וכן, מוקי, אני לקחתי – חפץ שבתודעה הציבורית יש לו תפקיד "חלוני" (נגד רוח), ונתתי לו פירוש אחר. כאשר אדם בא להתמודד עם החלון, הוא ניגש עם תובנות "חלוניות", אבל אני נותן לחלון פירוש שונה לגמרי. הדיאלוג בין החפץ הצרוב בתודעה הקולקטיבית של מרבית האנשים, לבין מה שאני כיובל האמן נותן לו, המתח הזה מרתק, מוביל אותי. נתתי לו פירושים שאינם קשורים בחלון. אני משתמש בו כ"חפץ", כנקודת מוצא. אני זקוק למסמר הנעוץ בקרקע כדי להפליג. אני זקוק לדבר מה מוחשי.

יניב : אני שואל את עצמי האם מגדל המים, החרמש, דמות גורדון, המצבה, האם גם הם חרסים.

יובל : בדיוק. זוהי עבודה שעשיתי ב – 1978-1977. וחזרתי אליה. יש הבית. הוא עדיין איננו מרחף. המגדל, עדיין נטוע. ויש גורדון שמבצבץ מתוך שק ההיסטוריה, ויש פה הדבר שמקבע אותך בקיר הגיאולוגי, הארכיאולוגיה, מה שתרצה. זה החתך.

יניב : האם יש הבדל בין החרס כפיסה לכאורה היסטורית ולא רלבנטית כבר, עם רבים מן הסמלים האחרים שבהם אתה משתמש, אם גם הם חרסים, ולהבדיל…

יובל : זה "גם-וגם-וגם"…

יניב : ובהיפוך – כמו שאתה אוסף את החרס מתחת לאבק כדבר יקר המציאות ששווה לשָמֶר, לשאלתךָ, מוקי, החרס איננו נבדל מבחינה זו מכל אחד מן המרכיבים האחרים ביצירתו של יובל. מבחינת ההירארכיה, ובאותה ההירארכיה, כמו המצבה בבית הקברות, הציור של הברוש והדיוקן של אהרון דוד גורדון. גם אם מן הבחינה ההיסטורית קיים הפרש של אלפי שנים. בתוך המעשה האמנותי הם נמצאים באותה הירארכיה.

מוקי : אתה מתכוון לכך שנמצאים כאן חפצים שהזמן כבר עבר עליהם.

יניב : אני מדבר על חפצים גם מבחינה זו, אבל מרחיב זאת לדימויים. לאו דוקא של חפצים. אני חושב שיש הבדל מהותי בין ה"חפץ", לבין אם זה חרס פיזי או ציור של חרס. לא בתוך החוויה האמנותית, אבל בתוך הרעיון האמנותי, שניהם מתפקדים כאותו הדבר.

מוקי : תעשה לי סדר… מה בין "אסלה על כָּן", לבין "גורדון שבור"?

יניב : אני מנסה להקביל בין השניים. האסלה על כָן תיפקדה קודם כל כרעיון, בתוך ההיסטוריה של אמנות מודרנית זה היה רעיון מהפכני. מבחינת החומר, האסלה עצמה ממש, והחתימה עליה, לא היתה שבורה. היא היתה פשוט אסלה, שקראו לה מזרקה, והיה חתום עליה שם בדוי של אמן. מבחינת מי שעמד מול האסלה הזו, היה לה אפקט עצום ומזעזע עד כדי כך שבתערוכה שבה היתה אמורה להיות מוצגת, לקחו אותה ושמו מאחורי הפרגוד ואחרי זה היא נעלמה לתמיד. העלימו אותה. בשלב הבא עשו העתקים שלה. זה מה שנשאר ממנה הוא . זה הרעיון המהפכני שטילטל את הזיכרון האמנותי. מאותו רגע ניתנה לגיטימציה להתנהלות אחרת בעולם האמנות. התנהלות אירונית, ביקורתית כלפי פנים וכו'. אם אנחנו רוצים להקביל את התופעה לדוגמה של גורדון, זוהי לאו-דוקא העבודה המסויימת, זו או אחרת, שבה מופיע דיוקן גורדון, אלא הרעיון שמקופל בתוך הדמות הזאת. כאן, הפער בין החומר הממשי לבין הרעיון. פעמים רבות איננו זוכרים את העבודה עצמה אלא את הרעיון. יוצאים מן התערוכה ומהדהד בתוכנו המסר שביקשה להעביר.

יובל : (בהתייחסות) – הנקודה שהעליתם, היא נקודת מפתח בכל נושא האוֹצרוּת המודרנית. אני גם עוסק באוֹצרוּת, בעיצוב של ספרים, והפרוייקט המשותף של מוקי ושלי, שנמשך כבר מספר שנים בנושא של דיאלוג עם התרבות הקיבוצית והישראלית. היו כאלה שאמרו – "בואו נעשה מוזיאון וירטואלי". שלא יופיע בו שום חפץ. דומה לכך או מתקרב, הוא מוזיאון הפלמ"ח. אני חושב שחייב להיות דיאלוג מתמיד גם במוזיאולוגיה בין החומר הדיגיטאלי לבין החפץ. אתה שואל אנשים למה הם רצים עד יוסטון לראות חתיכת אבן שהביאו מהירח. כי יש לחפץ כוח מאגי. קשה לי להסביר אותו, אבל הוא זה שמושך אותי. פטיש של סנדלרים, נעל אמיתית ששמתי כאן. למה אני שם את הנעל? אבל אינני יכול לשים את גורדון, אז אני שם תמונה שלו. כאן מופיע דיאלוג בין האימג' הוירטואלי, הפוטו, לבין החפץ האמיתי… היצירה שלי נעה בין הקטבים הללו.
בדיאלוג בין לבין, היא כל הזמן מקיימת דו-שיח. אני מאוד קשור ביצירות שלי לדבר שניתן לחוש בידיים. כשאני ניגש ליצור, אני חייב משהו ממשי. זה יכול להיות בד יוטה, חלון. אני מתחיל עם משהו (לא תמיד) שהיה אצלי. התחלתי עם משהו כי הוא היה בשבילי עוגן. למה אתה מתקשר לחלון? אתה מתקשר לחפץ X; Y; מה מייצג החפץ? (בתת ההכרה) לא הכל רק "רוח אלהים מרחפת על פני התהום". יש כוח פרימיטיבי שיש לו שורשים היסטוריים חזקים. מה הכוח של חפץ, בתודעתי כאמן? למה החפץ הזה עושה לי לנסות ללטף אותו בעין? לכן, כשאתה, מוקי, שואל את השאלה לגבי האסלה של דושן, או של מישהו אחר, יש בכך כמה אלמנטים. לשבור מוסכמות וכו' ולהראות דוקא במרכז הבורגנות, הנה, אפשר גם להפוך את הדבר היומיומי הזה למוצג, שעצם זה שאוֹמַר – "עשיתי אותו", זהו מעשה אמנות. השאלה אם זה נכון. אבל יש גם חפץ שהעין מלטפת ומדגדג לך בידיים לחוש, להרגיש ולעבוד איתו.

יניב: השאלה של מוקי על החפץ מעניינת דווקא מבחינת המתח שבין יובל דניאלי האמן, ליובל דניאלי הארכיונאי. כאמן אתה עובד עם הדימוי והחפץ בהם אתה בוחר. לצורך העניין, גם ציור שאתה מצייר הוא חפץ, גם אם הוא דו-מימדי. ובמעשה הארכיונאות שלך, אתה עובד יותר עם הרעיון. מלקט קודם כל דברים של זיכרונות, מקומות ואנשים, רעיונות אחרים. הם נמצאים בתוך המגירות, אלו מילים כתובות. בבחינת המעשה שלך, שאלה זאת של החפץ, מתפקדת שוב, במתח שבין החומר לבין הרוח, בין הדימוי לרעיון. בין יובל כאמן חזותי לבין יובל הארכיונאי.
איך הדברים הללו מתקיימים בד בבד?

מוקי : בנקודה זאת אני רוצה לומר משהו שאולי לא יתקבל. חשוב לבדוק זאת אתכם. אין ספק שלחפצים יש ערך מאגי, אבל לאו דוקא לחפצים שאתה מביא. אפילו לאסלה יש ערך אנטי ריטואלי. אתה לא תשים בכנסיה, בבית כנסת אסלה. זה לא מקום. הניסיון להחדיר חפצים כגון אלו למוזיאון משמעותו שבירת קירותיו של המוזיאון כמקדש . אך חלק ניכר מהחפצים שיובל מביא אתה דווקא יכול לשים בבית כנסת. זה בשבילי קנה-מידה. יש משהו אשר מצד אחד אומר – "כן, אני זקוק לחפץ , אבל אני לא מבקש בו עבודה זרה או מלחמת חורמה נגד עבודה זרה ".

יובל : אני לא יוצר יצירה כדי לזעזע . אני לא יוצר יצירה כדי לומר "שמעו, אני מכניס כהן לבית הקברות". לא זאת המוטיבציה שלי, ולכן אני מסכים איתך. החפצים שאני משתמש בהם אינם חפצים להכעיס , הם משרתים רעיון גם בשבירותו.

יניב : כל דבר משרת רעיון.

מוקי : אני חוזר לרעיון הבסיסי שאני טוען, למעשה אני יכול להיכנס לעולם החפצים, על-מנת לומר – "אני לא רוצה 'עבודה זרה' ". כמו שאני יכול להעלות את נושא האדמה על-מנת לומר – " אינני הופך את האדמה למזבח של אנשים אותי מעניינת האדמה כזירה אנושית בה האדם מעמיק קשר אנושי ואחריות כלפי הטבע האנשים על האדמה". זה משהו אחר לחלוטין, מאשר 'פולחן האדמה'. אני יכול להיכנס לסנדלריה לא כדי לעשות מהעבודה 'קורבניות' , אלא כדי לומר "אני רוצה להנציח את מה שנקרא 'האדם בעבודתו' ". הפסל יחיאל שמי שעשה אמנות אחרת לחלוטין הסביר לי פעם כשביקרנו במוזיאון חב"ד (שנדמה לי שלא נפתח כלל).היו שם המון בובות. יחיאל שמי תפס אותי ביד ואמר לי – "מוקי, אתה מבין איפה אנו נמצאים? ". אני אומר לו – "מה, איפה אנחנו נמצאים? אנחנו נמצאים במוזיאון חב"ד". אז הוא אומר לי – "אבא שלי אמר לי שאסור לעשות פסל ומסכה. ולכן האמנות שלי מופשטת. כי אני לא רציתי פסל ומסכה". הארכיון של יובל ויצירתו, שהיא בודאי יצירה אמנותית, אבל אנטי פולחנית. נעדרים בה פולחני 'עבודה זרה'. היא עוסקת במקום, אבל היא לא נכנסת ל'פולחן המקום'. אין בה שום דבר כנעני, היא איננה משתמשת בשפה מדוברת או כתובה, אבל יש בה טקסט. זה דבר ששזור בה. כלומר, זה הצד הארכיוני, שעומד מאחורי היצירה שהוא יוצר. ולטר בנימין תמיד היה אומר – "תסתכלו על הרקמה מהצד השני שלה". הצד השני של יצירתו של יובל הוא סיפור, טקסט, מקום, רעיון שמוליד המון טקסטים ויזואליים. כאמן הוא עומד מאחריהם ושומר אותם. לא משלים, שומר אותם.

יניב : אני נשארתי עם השאלה הראשונה, עם שאלת האסלה. יובל, בתוך המעשה האמנותי שלו, לא נדרש למרידה בעולם או במקום, כי הוא האמין במקום. בשלב מסוים הוא הרגיש שהמקום בוגד בו. ולכן אפשר לראות באמנות שלו, בדימויים לא משהו שמָרַד. יותר מכך – משהו שמקונן. סוג של קינה על המקום שאובד לו. כאשר השבר גדש את עצמו, היה זה הרגע שיובל פנה לעיסוק בארכיונאות גם כמקצוע. הוא התחיל לעבוד בארכיון "יד יערי",
ב – 1996. זה היה רגע מאוד מסוים, החלטה כזאת. תתקן אותי אם אתה חושב אחרת, אבל כך אני מבין את העניין. הפניה לארכיון היתה ממקום של שבר, אבל שימש גם כלידה מחדש לעשייה האמנותית שלו. ומבחינה זאת, נוּכַס לתוך המעשה האמנותי שלו. זה הובן בדיעבד, לא היה כאן צורך במרידה. מהאלמנטים הללו בנויה האמנות שלו.

יובל : אני מסכים עם יניב שביסודי אינני "הולך על פי תהום". אינני מרדן לצורך מרדנות. אני יכול להלחם על דעות ובצורה אגרסיבית קצת על רעיונות. אבל לא לשם מרדנות. זה לא מעניין אותי בכלל. נון-קונפורמיסטיות זאת לא אידיאולוגיה אצלי. אני אפילו גאה בשמרנות שלי. אני גאה בזה שאני אוהב את הבית שלי וגאה בזה שאני אוהב את הנופים שאני חי בהם. אני גאה בזה שהייתי בכל מיני מקומות רחוקים בעולם. הבן שלי מטלפן מניו זילנד – "שמע, כל ניו זילנד בשלג חוץ מוילנגטון". כי פתאום גילו פה וגילו שם ומפלים, וכל זה." אמרתי לו "תשמע בני, ראינו בטיול עוד מפל, עוד הר מושלג. זה לא עושה לי את זה כמו שהנוף המשעמם של עמק חפר עושה לי. הבינוניות הנופית הלא יומרנית הזאת שבה אני חי מגיל אפס, היא המוטיבציה הכי חזקה שלי. פרח שגדל סתם, איזה קוץ. לא הניאגרה. מה לעשות.

יניב : הניאגרה של דושן?

יובל : הניאגרה שבין קנדה לאמריקה. לא האסלה. כדי ליצור אני חייב תחושת שייכות. אין לי תחושת שייכות ל"מאונט קוק".

מוקי : שמעתם עכשיו המנון להצלחת הציונות . הציונות הצליחה לגדל בן אדם ששייך למקום.
יחד עם זה, הרבה מן היצירה של יובל בנויה על קינה ולא על המנון. לא "החגיגה", אלא
שביל ברושים שמוביל לבית הקברות ונוצר את סיפורי המלווים לבית הקברות.

יניב : אני מדבר על כך שמשלב מסוים יש כבר מקום. אפשר לקונן עליו.

יובל : אמר לי אדם חכם מהמעפיל – "מתי הרגשתי שהמעפיל זה המקום שלי? – כשקברנו את הקבר הראשון".

מוקי : זה דבר שיש ויכוח עליו מראשית התנועה הקיבוצית – מתי הרגשתי שזה המקום שלי? כשקברנו את הקבר הראשון? או אולי כשנולד הילד הראשון. הדילמה הזאת תמיד נשארת. הפירוש למילה "רליגיו", היא קשר מחדש. לקשור דבר מחדש. לקשור דבר מחדש, היא בעצם פעולה שמניחה שנשבר משהו, ושהשבר מעניק חירות, מעניק בחירה. הדבר הנפלא שנתן שבר הקיבוץ, הוא החירות של ממשיכיו לבחור בו או לבעוט בו. האם לבחור דווקא בפולחן המוות שיכול ללוותו? האם לבחור בו כמערכת ערכית שצריכה לממש את עצמה בסיטואציה חדשה? בנוף אחר? האם כמערכת שצריך לחגוג את מותה או כציבור של אנשים האומרים לעצמם בלי הרף שאנחנו לא משתעבדים להיסטוריה של המקום, אלא מנווטים את עצמנו על פי התעוררות של החברה מחלומה. תהליך ההתעוררות יכול להיות תהליך של הגשמת החלום או של פרידה ממנו. יש משהו לא פולחני אבל כן "תפילתי" בכניסה לארכיון. לפחות בנקודה הזאת, אני אישית, מצאתי קשר עם יובל.
הדבר האחרון שאני רוצה להעלות פה זה הקשר בין אמנות ועבודה.

יניב : הפתעת אותי עם השאלה האחרונה. חשבתי שמעשה הארכיון מאפשר להרחיב את גבולות האמנות הרבה, הרבה מעבר לעצמה. המקום שמוגדר כ"אמנות הארכיון", מאפשר לאמנות לנהל את הדיאלוג לא רק עם העבר ועם העתיד, אלא גם עם תחומי-רוח אחרים שיכול להיות ניזון מהם. למשל, השיחה שאנו מקיימים . הארכיון של יובל מכיל גם אותך מוקי בתוך מעשה האמנות, ומאפשר לשוחח עם השירה, עם התרבות הקיבוצית למיניה, עם התעשייה הקיבוצית ולא רק, ועם הספרות, התיאטרון וכו'. אם אנחנו מדברים "אמנות", ארכיון הוא המקום שמאפשר את ההפריה ההדדית בין האמנויות, לא רק במימד של הזמן, אלא גם במימד הרחב של המחשבה האנושית.

יובל : כשאני חושב על מעמדי בארכיון, על עיסוקי, הדבר שמשך אותי יותר מכל, הוא שהארכיון איננו שיפוטי. הוא איננו מחלק ציונים.

מוקי : אבל האמנות כן.

יובל : הארכיון מכיל "גם-וגם-וגם-וגם". גם את הנמוכים וגם את הגבוהים. הוא כן שיפוטי בתהליך מסוים שאומר "זה כן נכנס לארכיון וזה לא". אבל הוא איננו מחלק ציונים למי שנכנס לארכיון. לפחות לא אני. אינני ארכיונאי מקצועי. אבל לקחתי ועמסתי על עצמי סוג מסוים של ארכיון. טיפול בארכיון של היצירה. לא בטוח שהייתי לוקח על עצמי להתעסק בארכיון של פוליטיקאים. לקחתי לעצמי את החירות והסכימו עם החירות שבחרתי לעצמי, לנסות לעבוד עם היצירה הקיבוצית והישראלית, כאותה בחירה שלי ל[עבוד על] שדרת הברושים. אני לא שותק עם שדרת הברושים, למה היא גבוהה או קטנה..

מוקי : אבל אתה מוסיף לה דפיקות לב.

יובל : אני מוסיף לה סיסמוגרף. כי בשבילי סיסמוגרף אולי איננו רק סיסמוגרף. אני חייב את הריתמוס של היד. אני חייב את הנגיעה. כתם. את החיכוך. אחרת אני חש בְּחסר. אינני יכול להסתפק רק בויזואל הדיגיטאלי, שיהיה המוצלח ביותר. אני חייב להטביע את כל כף היד שלי. כשאני עובד בארכיון, אני לא שופט אמן X;Y;Z. נורא נבהלו ממני בהתחלה. "מה אתה בא אלינו, אתה בא מדיסציפלינות מודרניות, קונספטואליות כאלו ואתה הולך אל הריאליזם הסוציאליסטי".
אני מקיים דיאלוג עם התרבות לאורך זמן. זה מה שמעניין אותי פה. אינני שופט אם הריאליזם הסוציאליסטי טוב או לא טוב, כאשר אני לוקח אמן זה או אחר. עצם זה שהוא חרץ את החריץ האבסטרקטי, הריאליסטי, או האונגרדיסטי שלו. שאחרים ישפטו. אני כארכיונאי אינני שופט. זה התפקיד של יניב, לצורך העניין. בכובע של ארכיונאי אני רוצה להכיל את "גם-וגם-וגם-וגם". יכול להיות שמרצון זה, בסינון מסוים, הארכיון פולש ליצירה שלי.

מוקי : בניו יורק התקיימה תערוכה העוסקת במוזה של המוזיאון . היא טיפלה ביכולת של מוזיאון להיות מקור השראה של האמן בעבודתו. הרבה אמנים הציגו בה מעין ארכיונים אמנותיים אישיים שלהם. נדמה לי כי הניסיון שלך יובל שונה. מצד אחד הצורך שלך להתייחס אל יצירות של אחרים, לאסוף אותם באופן שיטתי בלי לשפוט ומצד שני המודעות העמוקה שלך כי מתוך מפגש זה תיוולד יצירה עצמית, מקורית, נוקטת עמדה, אישית. בשיחה ניסינו קצת לעמוד על הפרובלמאטיקה שיצירה כזו מעוררת .

וולטר בנימין ואנדרה מלרו אחריו דיברו על המשמעות של הנגישות של האמן בן ימינו ליצירות מן העולם כולו . זהו המוזיאון הדמיוני לו הקדיש מלרו את עבודתו המונומנטאלית. כל יוצר לדעתו לא רק יכול להגיע אל שכיות האמנות מהעולם כולו אלא גם לשנות את גודלם ועל ידי ולהעמיד זה מול זה: כנסייה ומטבע, תכנית עיר עם טבעת נישואין . דווקא נגישות קלה זו שהיתה קלה עוד יותר בעידן האינטרנט, הופכת לרעב להילת המקור,לגעגוע לבלתי ניתן להמרה. זעזועי זהות כאלה מגבירים את הדאגה לאותנטיות. אך הם יוצרים בועה מסביב לאני אותה יובל דניאלי שובר ללא הרף בחיפושיו אחרי המקום, הזולת והזמן.
אכן עמדתו של יובל דניאלי לעניינים אלה מיוחדת : מצד אחד הוא מודע למוזיאון העולמי, להיסטוריה של האמנות, ליצירות מכל העולם אך דווקא משום הריבוי הוא מבקש באמנותו את הקרוב והעמוק , את השייך לסביבתו. מחרסיה של קקון ועד שדרת הברושים ותמונות חברי קיבוצו הוא חי את הגשר הכואב שעליו נבנו בפצעים לא מעטים הקשרים בין עולם העבודה החקלאית לבין האמנות. 'לנגן במעדר' קראה לכך המשוררת רחל בעקבות א.ד. גורדון שלא במקרה תמונותיו משחקות תפקיד כה חשוב ב'ארכיונו' האמנותי של יובל דניאלי.

רצח רבין

שבה אלינו הצביטה המרה של רצח ראש ממשלת ישראל. הוא שראה עצמו אחראי על סדר היום ועל ההכרעות שצריכות להתקבל לקראת המחר האפור הפך לאתגר מורשת.

במלאת חמישים שנה לפטירתו של ברל כצנלסון הספיד לו יצחק רבין בכנרת. הוא אמר כי העובדה שבעת הקמת המדינה היה לנו מנהיג אך המורה נעדר היתה הרת אסון. הוקם אז מפעל גדול אך לא הוצבה מורשת . לא חוקה ולא הגות יסוד. יצחק רבין שקונן על כך שבמהפכה המדינית של הקמת מדינת ישראל לא נמצאה מנהיגות כפולה של מורה ושל מנהיג . הוא הביע תקווה שהמורה יתגלה . באותו מעמד הוא עצמו התנדב למלא את חללו של בן גוריון אך לא התיימר למלא את החלל הרוחני שהותיר ברל כצנלסון. והנה אחרי שנרצח עמדה מדינת ישראל בפני הצורך להנחיל דווקא את מורשתו של יצחק רבין . גם נשיא ארצות הברית לינקולן שנרצח לא היה רק משחרר עבדים ואיש הגות אך הרצח שלו אחרי מלחמת האזרחים הפך אותו לנושא מורשת : הרצח הוא שהפך את לינקולן לסמל.לנושא של מסר. המסר של רצח לינקולן לא היה מבוסס על מלחמת הצפון נגד הדרום אלא על השחרור מן העבדות ועל זכויות האדם.

מורשת רבין ? שאלו הרבים משמאל ומימין – האם קיימת ?

רבין אמנם נרצח על ידי איש פרטי אך חומרי הדלק לשריפת הדמוקרטיה נערמו כבר קודם, ולא על ידי אנשים פרטיים. מנהיגים ותנועות לא בחלו בהפצת ניצוצות ואפילו לא בציון מיהו הנידון לאוטו דה פה. אמנם אחרי הרצח הכל הודיעו כי המחלוקת היתה לשם שמיים . אני מאמין כי אף אחד מנואמי העצרת ההיא לא התכוון לארגן רצח פוליטי ובכל זאת את העצים הכין לתבערה ועדיין הם רוחשים . השאלה איך מגלים אותם ואיך מפזרים אותם לא כל כך ברורה. הריאליסטים המדיניים שבינינו יודעים להצביע על הסכנות שיש בהסתה כשהיא מגיעה משידורי אויב, הם ואנחנו יודעים כי כל אמירת תמיכה בטרור מסוכנת עוד בטרם היתה למעשה. אולם כשההסתה מדברת עברית נראה להם כי אין להיבהל. היא לא מתכוונת… עובדות אלו מניעות אנשים להתריע, לגנות, ליצור מחלוקת.

אולם אנו מכירים גם צד שני לסכנות לדמוקרטיה הוא מופיע בייאוש מאינטגרציה חברתית, מיכולת לחפש נתיב משותף לאזרחי המדינה . הוא נובע מאובדן תקווה של רבים להיות מעורבים בהכרעותיה החברתיות, הכלכליות והמדיניות.

רבים הם אלו המודיעים על עייפותם מהמשחק הדמוקרטי. אחרי רצח רבין הותירו הבוגרים לבניהם לבכות בכיכרות ולעצמם ייעדו תפקיד של צופים דוממים המבקשים לחכות עד ש'מישהו' יכריע את הכף בשבילם.

התביעה למורשת משותפת של המתאבלים על הירצחו של ראש הממשלה נוגעת דווקא בנושאים הכי בוערים והמחלקים את הארץ. היא נוגעת לערכה של הדמוקרטיה אל מול מקור סמכות אלטרנטיבי. היא נוגעת לאמונה כי מה שלא ניתן להשיג בתהליכים דמוקרטיים ניתן להשיג באלימות קדושה. היא נוגעת באמונה באופק של שלום כמימד חיוני מוסרי ואקטואלי. באמונה כי לא רק מלחמה יכולה לאחד את החברה . היא נוגעת לאחריות של המדינה למה שהיא עושה והיכן עליה לפנות דרך ליחידים וקבוצות. היא נוגעת באותו תפר עדין שבין דמוקרטיה מדינית וחופש ביטוי דתי, בין הצורך להבטיח רצף תרבותי ובין החשש שדווקא הוא יחתוך אותנו לשבטים הנלחמים זה בזה. המימד המשותף של מורשת רבין נוגע בכל הפצעים המדממים של החברה הישראלית אך הצורך להוכיח כי רצח רבין הוא אירוע שבהוקעתו שותף כל הציבור מביא לכך כי משתדלים דווקא לרכך את התוכחה ולחבק את כולם.

דמוקרטיה יודעת יפה את סוד ההתאבדות. חייה יגעים ומעוררים שאלות גדולות. גדול הפיתוי לראות בה משהו שטחי, צבוע, מתחפש לראציונאלי, תובע מעט ומסתיר את חדלונו. הניסיונות של הדמוקרטיה לארגן מסביבה מועדי תהלוכות נראה לא מתאים . ישיבות הכנסת אינן מבשרות את האביב בפריחתו. יש בדמוקרטיה קושי גדול כמו ביהדות : פרוזאיות המתגלמת באחריות לחברה. הדמוקרטיה נבחנת בנכונות לעמוד על צרכי האזרחים . בחינוך של יומיום. היא עומדת מול ההוד וההדר של רומנטיקה אוניברסלית המתפרקת מאחריות לחברה ומול הכעס הפעיל של לאומנות מתבצרת. על הדמוקרטיה להתגונן בפני חמימות מתגעגעת המדירה את הרבים ומפני דחף תוקפני למהפכה טכנוקרטית המוכנה להקריב את בניה. הדמוקרטיה לא שוללת הכל אך נוצותיה אינן מרהיבות . היא מזן הדרורים ולא מזן הדוכיפתים . היא עומדת מול תביעות דתיות המבקשות להטיל על ההיסטוריה את החובה להתפרק מנשקה ולהיות סוכנת של השגחה נסתרת ומול תביעות לפירוק היחד המדיני והפיכת הרבים לנושאי בדידות מאורגנת . היא עומדת מול הערצת היררכיות סמכותיות ומול התנשאות תרבותית היא תובעת הכרעות משותפות ויצירה של יחידים, חוק מתקדם וראייה של לפנים משורת הדין. היא עומדת תמיד לביקורת ויודעת כי נבחריה יודעים לטעות ,להנות מטעותם ולא תמיד לשלם עליה מחיר.

הדמוקרטיה חייבת לעמוד מול ייאוש פעיל של מי שחש שנדחף לשוליים ונתון למלחמת קיום ללא סיכוי לתיקון חברתי כולל. הוא מעדיף להסתתר בחדרים האטומים של מגזריו. היא חייבת לעמוד מול הייאוש של מי שמתבצר בבועות זוהרות של שובע החושש לרדת מפסגת הישגיו וריחופיו.

מורשתו האישית של יצחק רבין היא מורשת לא פורמאלית של ידידות ורעות. של תפילות ווידויים, של הומור ורצינות של חלוצים ואנשי פלמ'ח . הם לקחו על עצמם לנווט אחריות מדינית בטרם מדינה באורח שיבנה דמוקרטיה. הם הבינו כי עם הקמתה של המדינה הם מחויבים למסור את ההכרעות על גורלה לכל מי שחי פה, לכל מי שיבוא, לכל מי שישתתף. רבין וחבריו הורישו לחברה הישראלית ציפייה שהמדינה שתקום לא תגולם רק ביחסי שליטים ונשלטים. בודאי לא ביחסים של כובשים ונכבשים. מורשת רבין וחבריו היא תביעה לצדק חברתי הנובע לא רק מסדרי שלטון אלא נשען על צמיחה חברתית ,יצרנית ותרבותית העומדת במבחן הזמן . בפני יצחק רבין עמד האתגר להקים חברה משימתית אחראית המנסה לבנות בלי הרף את עתידה. לעצב את תרבותה, לאפשר את מגוון אמונותיה.

מורשת זו שהצמיחו מייסדי המדינה ובהם יצחק רבין קודשה על ידי הרצח שלו. על ידי הקרבן של מי שנשא באחריות הגדולה ביותר והאמין כי יוכל גם לנצח. הניצחון ימדד באפשרות ליצור חברה שלא רק מושפעת מנאומים לוהטים אך יודעת להתפלל לתיקון וליצירה כפי ששרים השירים בעצרת הזיכרון. שיודעת להפוך את המורשת למעשים.

על תנועת הבוגרים של השומר הצעיר

קראתי בצער את הכתבה על תנועת הבוגרים של השומר הצעיר. איך קורה לנו כל פעם מחדש שאנו מרפים את ידינו במו ידינו? זו היתה אחת הטרגדיות שליוו אותנו כל השנים: פגענו באנשים ובניסיונות הכי יקרים ותמיד מתוך רצון טוב וחרדה למפעל. סילקנו מתוכנו אנשים חולמים מתוך חשש שיבולע לטהרת הרעיון או ליעילות המפעל. חילוקי דעות היו לתהומות אנושיים.
יש הטוענים קונפליקטים חושפים אמיתות, מונעים הסתרות וחשאיות שווא. אסור להשאיר דברים מתחת לשולחן. אולם כמה פעמים נוכחנו שהקונפליקט מוליד שמועות, בונה ידיעות שווא, סוחט לשד אמת. זה קורה לנו כל הזמן. מי יכתוב את סיפור ההחמצות והמחירים שהולידו מצבים אלו? כהיסטוריון, אפילו כהיסטוריון חובב יכול כל אחד לבחון את הצלקות של תהליכים כאלה דווקא אצל אנשים קרובים, אוהבים ושותפים.
תנועות כשלנו הבונות כל הזמן על הזכות להתחיל מפעל רגישות מאד כלפי תהליכים אלה משום שהאחים הצעירים מעוררים קנאתם של הנושאים בעול הבוגרים ובעלי החלומות מאיימים ולא פעם גם נוטים לזעזע את המערכות של הממשיכים.
תנועות הבוגרים ותנועת הבוגרים של השומר הצעיר בחיתוליהן היו צריכות להיפרד מצילה של התנועה הקיבוצית במשברה. להתחיל ממקום שייתן להן לצמוח בלי הריביות המצטברות של מפלה פוליטית ואובדן התנופה ההתיישבותית. הן היו צריכות להתייצב מול ישראל החדשה לא בעזרת הזיכרון שנצבר אלא בעזרת התחלה חדשה ועקרונית. השאלה היתה ונשארה האם הדפוס הוא של רצח אב כמו שהאמינו ראשוני השומר הצעיר יחד עם פרויד או בעזרת שיכרון של ברית חדשה שכל כוחה הוא בחזרה מתמדת אל חווית ניתוק חבל הטבור. ניסיונות חינוכיים רבים במהלך תולדותינו לשמירה על טהרת הנתק כשלו כשם שכשלו הניסיונות לכפות חיבור בעזרת אורטודוקסיה לוהטת ככל שהיא ריקה. הדבר ניכר בתוך הוויכוחים הפנימיים של הקיבוצים על זרמיו כל השנים .
מתוך התבוננות של זקן אני יכול להעיד כי תנועות הבוגרים לא נכשלו בכל אלה. הן ידעו יפה לחפש שותפים במקורותיהן של התנועות , באנשי התנועה וכוחה. הם חשו אחריות כלפי בני הקיבוץ והעניקו להם פרספקטיבה המאפשרת לא להשתעבד לסוציולוגיה של הקיבוץ , לנטיותיו לכבות העפלות חינוכיות ורוחניות על ידי שמירה עצמית כחברה כפרית פריפריאלית. הם העניקו אפשרות ליצירת חברותה של מחנכים שבצמיחתה יכולה היתה לשוב אל הקיבוץ ובניינו. כבר לא בתחילתה היא צריכה לקחת על עצמה אחריות ולבנות בקיבוץ המשכיות שהיא התחלה, התחלה שהיא המשך. בנתונים החברתיים , הכלכליים והמדיניים במדינת ישראל זוהי מטלה לא פשוטה. גם בקיבוץ הבוגר חילוקי הדעות על מה צריך לעשות בנתונים הנוכחיים אינם פשוטים. זרמים שונים ותפישות שונות לא רק של הרצוי אלא גם של המצוי לא צריכים לטשטש את השותפות האמיתית, את החברות את ההערכה לעשייה . אסור לה לרפות את ידיהם של העושים. גם בתוך תנועות הבוגרים יש חילוקי דעות ואיך לא? כל קבוצה בונה את זהותה , נמצאת בגזרה אחרת , נאבקת פנימית עם בעיותיה. יש מקום לבדיקת תיבות ההילוכים ותיבות האילוצים אך לא מתוך הפצת שמועות וקרבות בין שותפים.
המהלך במקומות יישוב רואה לעתים קרובות חורבות בצד ארמונות. אני מציע לבדוק איך זה קורה. ברוב המקרים יתברר כי סכסוכים בין יורשים הם הבונים את השיתוק ואת ארמונותיהם של עורכי הדין. בחינוך קרבות כאלה מעוררים את הרצון להיתלש או ליצור מיתוסים. בריקדות נגד החדש יחד עם תנועה לשחיטת רעיונות.
המערכה מספיק מורכבת. הטלת בוץ לא תבנה אפילו חושה אחת להימלט אליה.

תשוקת חלוצים

תשוקת חלוצים

רייכמן הגיע ישר מהאינתיפאדה השנייה לחקר המסורת החלוצית. המצב הפרדוקסלי של המפעל הציוני בראשית ימי הטרור החדשים עורר אותו לשאול על המסורת הזו ושורשיה מתוך רצון לשחרר אותה מתלות באינטרסים כלכליים או פוליטיים. מצרכים נשקלים במאזני ניצחון או תבוסה לתשוקה להסרת קליפות הגולה שככוחה בכך שאין היא מותחמת ונשקלת אלא נעשית מתוך דחף קיומי שאינו נשקל במאזנים אנליטיות רגילות. לא של כלכלה ולא של פוליטיקה. להבין איך קרה שלמרות ששיקולים פוליטיים, כלכליים, אינטרסנטיים גלויים לא הצליחו לגבור על הרצון להמשיך להיאבק על חזון שלא היה נראה כי הוא בר מימוש .
ספרי היסטוריה תמיד מגלים יבשות חדשות במפות ישנות. הן מגיחות באופן מפתיע מתוך המובן מאליו. משום מה הן קשורות תמיד להתעוררות של חידות במצב המתקיים בתקופת פעולתם של ההיסטוריונים. היהודים הצרפתים בזמן המהפכה גילו כי היהדות מדברת בלשונו של רובספייר. אנשי הבונד ראו ביוצאי מצרים מרד פרולטרי, פרויד גילה במשה את אדיפוס ועוד ארוכה הרשימה. יש שעשו זאת באופן שאכן גילה מחוזות חדשים בישן . הם מגלים בעבר מרתפים חדשים ועמודי תמך בלתי ידועים הנחשפים משום שההווה העלה אותם לבמה, לא כמרתף ולא כעמוד תמך אלא כחלון ראווה. ויש כאלה שכפו עצמם על האירועים שהיו ויצרו מצב שבו ההד גדל והקול עצמו שותק. בכל מקרה ההווה פותח שערים מיוחדים לעבר כשם שהוא מפנה עצמו אל אופק חדש .
ספרו של רייכמן על החלוצים מדבר על החלוצים כמקשה אחת. ואכן מזווית הראייה של היום הם נראים בעיננו כמקשה אחת. הדבר נובע מתוך כך שחלק גדול ממחלוקותיהם נראה קצת חלוד לנוכח התמורות הכל כך דרמטיות שאירעו. אנו מדברים עליהם כמו שמדברים על החסידים או על יוצאי ספרד בהכללות המסרבות ללקבל את ריבוי התורות והמחלוקות.אך אם מדובר על חוויות כמו שעליהן מדבר רייכמן בכל כך הרבה פירוט מלומד , החלוצים היו בעלי השקפות מגוונות , מוצא שונה, חילוקי הדעות היו רבים, ואופיים האינדיבידואליסטי למרות שהאמינו ביחד יוצא דופן לפחות בתקופת העלייה השנייה.
ברל כצנלסון ודב סדן עסקו פעם בשאלה האם שני האחים ישראל ואליעזר שוחט יכולים בשוני ביניהם להקיף את המתח של אנשי העלייה השנייה . האחד כריזמטי, פוליטי, השני נזירי, מסתפק במועט, פוריטני. והרי אם בין אחים גדול כל כך המתח מה נוכל לומר על אנשים רחוקים כמו ברל כצנלסון ובן גוריון שמצאו עצמם באותה חזית ואנשים כמו אליהו גולומב ומניה שוחט הכל כך דומים שמצאו עצמם בחזיתות נוגדות?
המפעל של רייכמן דומה במידת מה למה שחולל מרטין בובר בקורות החסידות . בובר העמיד את החסידות על סיפוריה ולא על תורותיה . ההיסטוריונים טוענים כי התורות קדמו לסיפורים והיו להם ליסוד . אך בובר עשה זאת לא מעט בגלל תורתו האנתרופולוגית העומדת על חוויה פנימית ודיאלוג , על החברותא ושחרור מכבלי חוק ונוהג. גם הכרתו המוסרית כמנהיג ציבור הביאה אותו לגילוייו התרבותיים . היסטוריונים של החסידות אמנם כפרו בדרכו אך הוא טען כי היסוד של ההנחלה מחייב לא פחות מאשר דרכי ההתהוות.
המודעות לנקודת המוצא בהווה לחיפושינו אחרי העבר יכולה להביא עמה גילויים ולהיות פורייה כמו שהיא יכולה להפוך את ההיסטוריה לאידיאולוגיה פשטנית המחפשת בעבר העתק הפותר באופן קבלני את חידות ההווה .רייכמן לא עושה זאת. הוא מדגיש כי החזון החלוצי ניזון ממקורות עמוקים יותר ממה שנראה בתיאור הצרכים והמצבים בפניהם עמדו היהודים במאה העשרים. גילוי יסודות חדשים בהוויית הגלות וגילוי מימדים חדשים בארץ ישראל עומד במרכז החוויה החלוצית. הגלות התגלתה כמאותתת חורבן והשיבה לארץ מהפכה חברתית עמוקה ושתיהן לא צוירו רק על ידי ההיסטוריה היהודית אלא היו פרי דיאלקטי של האמנציפציה היהודית. היא נשענה על הרצון לשוב לאדמה שהחל ברוסיה ובסרביה ביוזמת משכילי היהודים, היא נשענה על כך שהיהודי היה לחייל מגוייס בצבאות השונים עוד לפני שהקים את השומר ואת המחתרת. היא נשענה על כך שנפרצו המערכות הקהילתיות היהודיות על ידי עולם המדינות שלא הסכימו לשחרר את היהודי מחובותיו האזרחיות לפעמים תוך כדי הענקת זכויות ולעתים בהתעלמות מהן. בגלות היה הד לתהליכים של חורבן היסטורי שהיה מלווה בסימפטומים גוברים והולכים של חורבן קיומי.
רייכמן מכניס את כל המאוויים, את כל הדורות ואת כל דברי בני הדור לסד אחד ובכך הוא קורא נכון את מאוויי החלוצים לראות עצמם חלק מעולם שלם שצריך לבקוע מתוך הכרת השבר. אין הם יכולים להסתפק בהדחקות העבר, באידיאולוגיות שכיסו ודחפו רבים לשקר עצמי. אך כל אחד מהחלוצים בחר לעצמו גבולות משלו להתנסות הגבולית שבחר. הרצון לברוא עולם שלם שאינו דוחה לעתיד מעורפל ולא שב אל עבר רחוק, שלא מסתפק בהווה סוער ככל שיהיה וחי בתשוקה, בתנועה להגשמה מלאה של מה שחוצה שדות אך מצוי תמיד במרחק מן האופק. אך הוא לא היה מנותק מאופק פוליטי חברתי, משיקול תבוני ומחזון אוטופי. מהפכת השפה, העבודה, החברה האמנות, האהבה היתה מהפכה אחת שנישאה על ידי אנשים שהאמינו כי כל העול מוטל עליהם וחלוקת העבודה שהתקיימה ביניהם כשאחד פועל נפלא אך מדבר קצת אידיש, האחד מדבר רק עברית אך טוב יותר בנאומים ובצעדים פוליטיים מאשר בטיח של קירות או בזיפות של מחנות.
רייכמן הציג נכון לדעתי שחלק חשוב מהמהפכה החלוצית קשור לארוס. אמנם יש שוני גדול בין המשתתפים במהפכה זו. לא דומה האהבה של החלוץ לאישה לברית בין החלוצים, לברית בין החקלאי לשדהו, בין חבר המפלגה להכרעות המפלגה המלווה אותו, בין התלמיד לעברית המחפש מילים חדשות ליום העבודה וליום החג. גם הסברים שונים לקשר המחודש בין השותפים מכל מיני יחידות.

קלוסובה 2

עם הגיעו של מרשק לארץ הפך ממרשק לבני. הוא היה לרוח החיה של תלמידי טבנקין בארץ. בתחילה דווקא מרד במנהיגי התנועה וביקש לרכז את הקלוסובאים ביגור, בעבודה שדומה יותר לעבודה במחצבה 'לא לגרד עשבים' אולם טבנקין היה נחוש בדעתו: קיבוצים צריכים להיות כור היתוך. בעלי נטיות חקלאיות ילכו ליגור ואנשי המפעלים לגבעת השלושה שהיה משק חקלאי. בני התעקש והקיבוץ המאוחד התעקש עוד יותר ולבסוף נכנע בני מרשק והיה לחבר גבעת השלושה. מנהיג נלהב התובע מעצמו ומזולתו. הוא היה הקולט הגדול של הקיבוץ המאוחד בשנות ההצטרפות של רבים לקיבוץ בשנות השלושים המאוחרות. . הוא הביא אל עבודתו את ניסיון קלוסובה : עקשנות, תביעה מקסימלית בצד דאגה לכל איש , הסתמכות על כוח הרצון ופניה לכל איש. הוא פגש את יצחק שדה והיה לו לחבר ולשותף. כך הגיע לפלמ'ח . פלמחניק שלא מחפש את המחר אלא חי אותו.

דניאל הלוי מנהיגה השני של קלוסובה הגיע לרמת רחל.
במלחמת העצמאות נמצאו שני מנהיגי קלוסובה בקרב על ירושלים. דניאל הלוי היה המנהיג החברתי של המגינים על רמת רחל, בקרב העקוב מדם שקבע לא מעט את גורלה של העיר הנצורה. ללא נשק עמדו מגיניה של רמת רחל בהפגזות והתקפות של האויב עד שאפסו סיכוייהם להציל את המקום. בסופו של דבר נסוגו מגיניה של רמת רחל מן המקום. הלוי הנהיג את הקיבוץ בשעתו הקשה ביותר. קיבוץ החי כפליטים בירושלים העברית הנצורה.
בני מרשק הגיע לירושלים עם הפלמ'ח. הוא היה ממונה על הרוח ועל הדבקות במשימה. מרשק לחם בקרב הנורא על מנזר סן סימון בקטמון. שם היתה חבורה של אנשי פלמ'ח נצורה ועומדת מול גלים גלים של התקפה. בני מרשק נפצע אך למרות פציעתו הסתובב בין העמדות מעודד במצב הקיצוני כמו בימי קלוסובה. בשלב מסוים החליטו הנצורים לצאת מן המנזר, לסגת, ולהפקיר כמה פצועים. בני מרשק אמר : הגשם עלינו יורד גם על האויב. נחכה עוד קצת. בסופו של דבר המתקיפים נסוגו והקרב הסתיים בכיבוש המנזר.

קלוסובה לא היתה הכשרה קלאסית כמו חוות הכשרה בהן הכשירו חלוצים את עצמם לעבודה חקלאית. כמו הכשרת צ'נסטוחובה. דווקא משום כך היא העמידה במבחנים הנראים כל כך בלתי אפשריים שהפכו את הסבל למבחן של אמונה ולתשוקה של ממש לראות כתוצאה ממנה את החלומות הבלתי אפשריים מאותגרים על ידי מעשה. על כן היתה קלוסובה לאבן שואבת בימי קיומה ולמקור לביקורת של כל מי שחשב שהוא מדבר בשם המציאות.
קלוסובה הצטרפה למקומות כמו אום ג'וני, כנרת, ביתניה עילית בארץ , כמו כביש טבריה צמח, מקומות זמניים שציינו את יסוד העלייה לרגל למפעל הצובעת את המפעל כולו ומעמידה אותו בפני ראי לא מחניף של מסירות נפש.
אנטרופולוגים מציינים תמיד כי בצליינות, עליות לרגל מתקיימת קומוניטאס, עדת השווים המוליכה אל התנסות קודש. אולם ביסור ההכשרות בחו'ל ובארץ יש יומרה עמוקה כי הקומוניסאס יהיה לבית המתמיד לחיות בדרך ההופכת לעדה קדושה.

הערת ביניים פוליטית אחרי בחירות

הערת שוליים זו מבקשת להסב את תשומת הלב לנושא שלא יקבע את אופן הקמת הקואליציה. היא גם לא תקבע אם יהיה משא ומתן מדיני או האם הייאוש האקטיבי ימשיך לנווט את דרכי המדיניות . בבור הפיקוד הלאומי לא יקראו אותה ולא ישננו את לקחה ואני בספק אם פרשני מהלכי הפוליטיקה שמאחורי הפרגוד בכלל יקראו אותה.
אומרים בצער רב כי אין לקיבוצים נציג בכנסת. שהקיבוץ עזב על קצות האצבעות את מעורבותו הישירה בפוליטיקה. לא רק הושלם פינוי מקומו של הקיבוץ בכנסת הנוכחית , נפקד גם מקומם של הפועלים ושל דלת העם שאינה חרדית או ערבית . העלמות זו לא צוינה על ידי רוב רובם של חכמי תוכנית המרכבה. מדברים פחות על מי כן נכנס לכנסת . לא על ראשי המפלגות אלא על נציגיהן. מהי האסכולה בה התחנכו ובפניה הם נבחנים. דיברו הרבה ובצדק על העובדה כי נכנסו לכנסת רבים מנציגי ההתיישבות מעבר לקו הירוק. על הקיצוניים והמוזרים . שמו גם לב שיש תחלופה דרמטית בבית המחוקקים. שנבחרו המון חברי כנסת חדשים. נראה כי גם הבוחרים וגם הנבחרים ביקשו לפתוח באמצעות התחלופה דף חלק (גם אם הוא יהיה דף ריק) . אולם רבים מחברי הכנסת החדשים לא הגיעו מן האין ולא לשם הם מבקשים להביא אותנו.
המשקיפים שמו לב שיש לנו בית מחוקקים צעיר, עם הרבה נשים . אך שמו לב פחות לעובדה כי עלה בו דרמטית ייצוג המגזר השלישי, מחנכים, אנשי עמותות ואנשים הפעילים בחברה ולא בפוליטיקה. בין החברים החדשים בכנסת מככבים אנשי תרבות ועיתונות . שפתם הצעירה של המחוקקים החדשים שונה מהשפה המקובלת מסורתית על הפוליטיקה הישראלית. אין זו שפה של קונפליקט, של מלחמה של קדושת המלחמה אלא של חיפוש קונצנזוס. יש בה מילים קלאסיות כמו 'להכיל', 'האחר', 'העצמה', 'הדרה'. שפתם מאוהבת במילה קהילה ולא בסיעה . היא חוששת ממילים טעונת צבאיות וקנאות. מימד הדין שלה הוא עיתונאי חושפני מקורקע, מימד החסד – פלורליזם. האם תוכל שפה זו להיות מכשיר של עשייה שלטונית , של חקיקה האם תוכל לענות על כל החללים הריקים אותם מלאה הפוליטיקה הישראלית ? שנים מלווים חללים גם את הפוליטיקה המסורתית של הצווארון הפתוח שהתבצר מאחורי שולחנות הכתיבה וגם את זו המגוהצת, החדשה, המדברת בעגה של עורכי דין מלומדים מפונקי כוח הרוכנים על מחשבים מטלטלים.
. גם אם המשתמשים בשפה של עמותות מוכנים להגדיר את הניאוליברליזם כ'קאפיטאליזם חזירי' מבחינות מסוימות שימוש היתר בבשורות מילוליות של המגזר השלישי הוא תוצאה של הניאו ליברליות. מדינת הפקידים שהפריטה את הרווחה פינתה מקום לעמותות , לארגונים פילאנטרופיים למלא את מקומה . היא ביקשה מעשיריה להתנדב למה שהיא החליטה לנוון. עתה נציגיו של המגזר שהמדיניות הזו פיתחה יושבים בכנסת. מי מהם שלקח אחריות זו על עצמו ברוח גבורה או ניצל חלל ריק כדי להיות לגיבור יקבל על עצמו עתה לנווט מדינה, להוכיח כי הסיסמאות בהן השתמש באירגונים וולונטרים הפועלים בחללים שהמדינה יצרה יכולות להיות ישימות בניווט המדיניות .
מגיעים היום לכנסת הרבה אנשים חדשים המאמינים כי ניתן להכיל כמה מדרכי הפעולה של עמותות כמו אחריות מרצון, אחווה, מתן מקום לטקס האסתטי המסורתי או לתחליפו החילוני במקום לשיח המרתפים הפוליטי (כפי שהגדיר את השיחה הפוליטית לא אחר מאשר ברל כצנלסון) . האנשים הצעירים המגיעים היום לכנסת קשורים באופן אינטרנטי ולעתים מקיימים סדנאות מרגשות לב. הם יודעים איך מגישים פרוייקט לרשויות ולעשירי העם . על מי צריך ללחוץ ומתי.
האם בהכשרה שכזו יוכלו חברי הכנסת החדשים לתרום לפוליטיקה ? פעם חשבו כי ההכשרה המתאימה להליכה לכנסת היא המשמעת המפלגתית, הנאמנות להסתדרות פועלים והמופת המוסרי. אחר כך חשבו כי ניתן להשיג חקיקה טובה על ידי הבאת עורכי דין לכנסת , על ידי הוכחה שניתן לשבור כל קוד מוסרי ולהוכיח כי אין דין ואין דיין. האמינו שפוליטיקה יכולה להיות מנווטת על ידי פקידי ממשלה וותיקים, גנרלים , על ידי מישהו מהשלטון המקומי או להבדיל על ידי מרדנים מקצועיים . אפילו היו בכנסת אנשי רוח שאיבדו בה את רוחם ובדרך כלל שתקו.
השאלה הגדולה מ ה תהיה תרומתו של החוג החדש הנכנס לכנסת? האם יוכלו אנשי העמותות ממפלגות שונות לשתף פעולה ביניהם ? האם יוכלו לחשוף את העובדה כי הגיעו לעשייה פוליטית כשהתברר להם עד כמה פילנטרופיה לא יכולה לבא במקום פוליטיקה ? האם במהלך מהיר יאבדו את הברק בעיניהם והטלנט ינשור כשיפלו לידיהם של הפרשנים שכל הזמן ישאלו אותם אותן שאלות ויצטרכו לדקלם בפניהם את אותן תשובות ? האם יוכלו חברי הכנסת החדשים לקיים סדנאות החושפות פערים מדיניים ומקיימות דו שיח של אמת האם יוכלו לשקוד על בניית חברה וקהילה בלי לטשטש את פרשות הדרכים ?

האם יוכלו להכריע בשאלות מדיניות תוך הבהרת חילוקי הדעות בענייני חברה וכלכלה ?

או האם ייכשלו בפוליטיזציה מלאה של חיי החברה והרוח, בטשטוש חילוקי דעות על ידי הפיכתם לטלנובלות פסאודו- פסיכולוגיות, לכותרות של סלבריטאיות של כיס ? לעת עתה יש רושם שממשיכים לשאול אותן שאלות ולקבל אותן תשובות אך מי שחש באוויר עד כמה הדמוקרטיה שלנו שבירה עד כמה חיי הציבור טבועים באהבות התלויות בדבר מוכרח לאחל לחבורת הנבחרים שיוכלו לעמוד במשימות הכבדות הללו. לדאוג למדיניות ביטחונית של הגנה ולתשתית תרבותית חינוכית של צמיחה. שיוכלו לגלות מבעד לחברה סדוקה למגזרים סיכוי לקידום של צדק חברתי וחברות. שידעו לעשות שימוש בכלים של מדינה לפיתוח חברתי.
נקווה כי חברי הכנסת החדשים יביאו שפה ותוכן של ענווה הכרחית לטיפול במצב.
ב1930 פרסם המשורר יצחק למדן קובץ שירים הנקרא ' תחת עץ האטד' בו הוא תיאר את המציאות הציבורית שהתהוותה בימים של שבר מדיני גדול. המשורר תיאר את הימים ההם כ'מי מריבה תחת עץ האטד'. נקווה כי עתה ,משבאו עצי הזית למלוך עלינו , נזכה למפנה לו אנו מייחלים. לא רק למשיכת כתפיים ספקנית אלא לנשיאה אמיצה בעול.
כל מי שדיבר על כך שלמחאה החברתית לא היתה שום תוצאה נוכח כי טעה. אולם בחירות אלו, כך אני מאמין, רק החלו את התהליך. נורתה אבן פינה לבית ספר חדש לאחריות חברתית. נקווה שעד שיבנה את הבית לא יתערערו היסודות במצעדי איוולת.