מוקי צור
אוצר הרוח
בדברים אלו על פגישותיי עם פצ'י, אני מקווה לא להפריז בדיבור על עצמי, אף שזה כמעט בלתי נמנע במשימה זו שנטלתי על עצמי.
אחרי שנים של שהייה עם הורי בדרום אמריקה שבתי לירושלים. הייתי חבר בתנועה המאוחדת וזכיתי אפילו להיות מדריך צעיר בקן. כשהגעתי לכיתה י"ב הגעתי לשלב של פרידה מחניכי. היה מקובל אז כי מי שמגיע לגיל שבע-עשרה המופלג צריך להקדיש את זמנו לתעודת בגרות. אני לא אהבתי את מלאכת השינון המוזרה של תעודת הבגרות. האמנתי כי אם יש מקום לבגרות הרי זה כמדריך ולא כתלמיד. אך היה צד שני לעניין, והוא היה מעליב יותר: מדריכי טענו כי חניכי בגרו והם זקוקים למדריך בוגר, מדריך קומונה. פצ'י היה מדריך הקומונה הבלתי מוכר שבא להחליף אותי. הייתי מאוד מנומס. הבנתי את תפקידי כפנסיונר חינוכי ופיניתי את הבמה.
פצ'י, כיאה למדריך בוגר, כבר לא סיפר סיפורים לחניכים, כמוני. הסברתי לחניכי המתגעגעים לסיפור, כי עליהם להבין שבגרו. פצ'י הגיע לירושלים עם מטען חורג שלא היה מוכר. לימים התברר לי כי הוא רכש אותו בגימנסיה "חוגים" בחיפה. שם דיבר יוסף שכטר על דברים שונים מאשר אלו שדובר בהם בתנועה. גם ברוך קורצוויל לימד את תלמידיו מהי ביקורת ומהי סמכותה של יהדות. שניהם ידעו להישען על הרוח ועל יהדות, על הבוז לפוליטיקה.
שכטר עסק בצורך בטקסיות רוחנית. אמנם השכטריסטים עדיין לא היו בפעולה,. קהילתם הרוחנית טרם התארגנה, אך תלמידי שכטר שחו בכמה מילונים שאנחנו לא הכרנו. הם עסקו פחות בבורוכוב וברוסיה הסובייטית, אך ידעו משהו על הודו ועל מרטין בובר. אותן שנים הייתי נער שגמגם בשפה העברית, שהרי את שנות בית הספר ביליתי בדרום אמריקה. היה חסר לי מטען, טרם גיבשתי לעצמי כתב יד קבוע בעברית, היו חסרים לי פרקים בסיסיים בתנ"ך ובמקורות.
פצ'י החל באותה תקופה להגשים חלום נועז, להוציא לאור חוברת "שדמות למדריך". בעודי מדדה בעברית הגיע אלי פצ'י בתביעה משונה: "תן לי את מה שכתבת". מאין ידע שכתבתי לא אדע עד היום, אך הוא נתקל בסירוב עקשני. הסברתי לו שאני לא חושב שדברי ראויים לפרסום. לא הערכתי אותם ביותר, ובכל זאת שמרתי אותם. תגובתו של פצ'י הייתה לא צפויה. הוא לא ביקש לנחם אותי על אוזלת כתבי, אלא טען בתוקף שאני משתחץ. "משתחץ?" שאלתי אותו. "אני מסביר לך כי אין ערך למה שכתבתי ואתה טוען שאני משתחץ?" אך הוא המשיך בשלו: "כל זמן שכתביך במגרה אתה יכול לחשוב עליהם מה שבא לך. פרסם וקבל את הביקורת או את השתיקה, הם יעמידו אותך על מקומך!"
נגד נימוקים אלו לא יכולתי לעמוד, במיוחד שהוא הוסיף כי זה למען המולדת, כלומר למען חניכים ומדריכים – והוא העריך נכון, שהם היו לי למולדת. אני האמנתי אז בבובר, בכך שדברים צריכים להתרחש בשיחה פורחת המחוללת דיאלוג של אמת. והנה באה תביעה לכתוב בשם אותה סיסמא. כבר הכרתי את ההבדל העמוק שבין פגישה שבה אתה מודרך על ידי עיני השומע, על ידי תמיהותיו ופיהוקיו, שבה אתה חש את תנודות רוחו של המשוחח עמך המשנה במילותיו את מיקום הקוטב המושך את מצפנך – לבין הכתיבה, שבה אתה מנחש היכן נמצא הקורא, או רואה את עצמך משוחח עם עצמך. פצ'י קרא לנו לכתוב. ואם קשה לכתוב, לדבר ולרשום את הדברים הנאמרים. הוא החליף את הנשימה של הדוברים בסימני פיסוק. רק הוא ידע היכן צריך לשים אותם.
אומרים לנו כי סוקרטס חש עצמו כמיילד רוחני. הוא היה מעלה אצל זולתו את האמת דרך הזיכרון והחשיבה ההגיונית, דרך שיחה והחלפת דעות. הוא היה מיילד אצל בן שיחו ילדי רוח. אנחנו לא השתתפנו בשיחותיו של סוקרטס, לא שמענו אותן, קראנו אותן. הן היו למילים כתובות שנשמרו במהלך הדורות. אפלטון שכתב אותן, ששחזר או בדה אותן בסופו של דבר, הפסיק להסתתר מאחרי השחזור וכתב כתיבה לא של מיילד אלא של מוליד. פצ'י היה מיילד של כותבים רבים. הוא קיים שיחות דרך התביעה לכתוב. הכלי בו השתמש כדי לשוחח היה עריכת הכתוב. הוא הכניס את הכתוב לרשת של קווי הגובה והרוחב של התרבות העברית והמסורת היהודית.
מצד אחד הוא היה נמצא תמיד בצד של ההתחלות, מגלה אותן, לוחם עליהן, דואג לפרסומן ודואג ליוצרים אותן. מצד שני הוא ערך אותן. הוא דאג שהמרכאות תהיינה במקום, שהפסיקים ינחתו על שטף המילים שהאנרכיה הלשונית תוכל לקבל רשת ביטחון. התוצאה הסופית הייתה שנולד משהו חדש אך מחובר. גם מחדש וגם מחזק את שנכתב לפניו. לא מוסר לעצמו דוחות על החורבות שבדרך – פשוט מתעלם מהן.
פצ'י היה קשור למורים שנשאו על גבם הרבה פרידות. מרטין בובר, גרשום שלום, שמואל הוגו ברגמן וארנסט סימון היו מאוד מודעים לניתוקים, לאותה תהום רוחנית שממנה יש למצוא מוצא. פצ'י בא אליהם כתלמיד יוצר, שמניח כי יש לתת לקולם הבונה מקום בחינוך המונע על ידי תחושה של רצף. בשבילו טקסט היה פגישה. הוא ניחש את צורכי הכותב וחיבר אותו למקורות של כתיבתו, בדרך כלל מקורות שהיוצר לא הכיר. עורך, בדרך כלל, הוא מי שמקבל כתב יד ועושה בו סדר, עושה כמה ניתוחים קיסריים המאפשרים לתינוק המוכן לצאת לעולם. פצ'י דאג קודם כול לכך שיעזו להיכנס להריון.
יום אחד הופיעה חוברת צנומה, "שדמות למדריך". לא ידעתי אז כי השם הצמחוני "שדמות" נלקח מבית מדרשה של חבר הקבוצות, התנועה הקיבוצית הכי צמודה לחזון של הקיבוץ כחברה של חקלאים עבריים, לרעיון שקיבוץ יהיה כפר ולא ירצה לחיות כמפעל או להתבסס על משימתיות פוליטית. "שדמות למדריך" הייתה חוברת צנומה אך מאוד יומרנית ושונה מהפרסומים התנועתיים של אותם ימים, שחיו עדיין תחת הטראומה של הפילוג הפוליטי בין התנועות הקיבוציות. פרסומים אלו ראו עצמם כעומדים בשער. למרות שהשערים היו רבים הייתה תמיד תחושה כי הם עומדים על בריקדה והודפים אויב. ואילו "שדמות למדריך" הייתה חלון פנימה, לנפש ולחבורה, קרובה יותר לאמנות מאשר למדעי החברה, לווידוי של יחידים ושל יחד. החוברת ועורכה ביקשו ביטוי אישי, ספרותי, דיאלוגי ופדגוגי. מתוכה נשקפה ציפייה לחיות ברמה רוחנית גבוהה, לא להיות עיתון הממחזר ומקיא מחלוקות פוליטיות או פולט ציפיות צרכניותאלא מפגש תרבותי.
פצ'י הפך להיות צייד של כתבי יד, עורך דקדקן אך גם מגלה כישרונות. הוא האמין בכותביו, דרשנים, משוררים, יוצרים. מרגע שמצא יצירה ראה עצמו מחויב לדאוג ליוצר. הוא לא חילק שכר, אך נתן גיבוי, שמר על קשר, העניק תחושה של שותפות. הוא שיתף אנשי אקדמיה שביקשו לפרוץ את המצור האנושי שבתוכו היו נתונים ולפגוש את הדור הצעיר. מצד שני חיפש כל חניך או מדריך צעיר בתחילת דרכם. הם מצאו אצלו סדן, קיבלו הדרכה. הוא לא ראה עצמו מסוגר במסדר פוליטי כלשהו, גם לא בתנועה הקיבוצית שבה היה חבר. כך מצאו אליו דרך צעירים מכל התנועות, במיוחד אלו שביקשו להשתחרר ולבטא את עצמם באופן חופשי. לרבים החוברת נראתה כאויב. הם ראו בה מקלט למשתמטים, למבקשים להתיר את הקו המתוח של ההגשמה, למפוררי סמכות ומשמעת, לשוברי נוסח ספרותי מקובל, למתחזקי גשרים הראויים לחורבן, ולעתים למפרים את שלוות הלוחמים.
מסביב לעיתון, שהפך מ"שדמות למדריך" ל"שדמות", נוצרה חבורה. אני חשתי אז כקטן שבחבורה. ההבדל בגיל בינינו, הניסיון הצבאי של חלק מהמשתתפים, הכישרון הגואה של אחרים, נתנו לי תחושה של שמחה על שמותר לי להיות בחבורה. כבר ידעתי: פצ'י מעניק יחס לכולם ואני זוכה ממחויבות זו שלו. נדמה לי כי מכתביי אליו באותה תקופה לא היו מכתבים שמחים. הם ביטאו את כאביו של מי שנטל אחריות מוקדם מדי, שגילה בתוכו עצמו את כל הבעיות שביקשו ממנו לפתור אצל אחרים, וגם כעסקן המתרחק מההכרעה להיות פועל.
בחדר עבודתו של פצ'י מקוטלגים ומתויקים רבים מכאביי. לעתים אני חולם להגיע לשם, למצוא את התיק של מכתביי ולשרוף אותו. הרי הוא מכיל את כל המביך שממנו פחד יוסף חיים ברנר המבקר: בוסר ופראזות. תיק מכתבים זה שאני לא מעז להציץ בו מכיל מטען של ביקורת נעורים על עצמי, בכתב מסורבל ובשפה מגומגמת. לצערי לא שמרתי על מכתביו של פצ'י אלי. הם לא ענו לי על כאבי נעורי. הם הכילו ציטטה משיר, הערות ספרותיות, רשימת אתגרים, וסיפורי הרפתקאותיו כצייד רוחות. אך מאחריהם תמיד עמדה התביעה: צמח וגדל. אל תרפה.
פצ'י הפעיל קשרים תומכים ומגשרים בין השונים. הוא נמנע מפולמוס מרדד. הוא הבין כי עריכה משמעותה גם יצירת אקוסטיקה לנכתב. הוא דאג גם לכלים. מבחינה זו היה תמיד בורא מאין, מגייס של מקורות ואנשים שיוכלו לעזור לכותבים.
היום קשה להסביר לאנשים צעירים מה היה פירושו אז להביא דבר לדפוס, עד כמה קשה הייתה העבודה: לעבוד עם עופרת, עם תבניותות. כל תיקון טעות היה עבודת פרך. פצ'י היה מגיה, וכותב עם הסימנים המקצועיים של מדפיסים, שנראו בעיניי כסימני אמנות עתיקה. גיליונות דפוס נשרכו אחריו. הוא היה עומד ליד הדפס כדי שלא יתקן שגיאה על ידי שגיאה אחרת. העבודה הייתה סיזיפית. פצ'י עשה זאת במיומנות, בגאווה מקצועית, אך עם הערצה גדולה לאנשי המקצוע בבית הדפוס. אנחנו התבוננו בו כמי שעוסק בעבודת קודש.
הוא היה צריך להשיג מקורות כספיים לפרסום החוברת. היו לו מתנגדים ותובעי חשבון. למזלנו היו גם כמה תומכים בממסד שהתגעגעו אל מה שהוא עשה. הודות לקולה המיוחד מצאה החוברת את דרכה אל רבים מחוץ לתנועה הקיבוצית. היא העלתה עניינים שברוח שהיו חבויים בלבבות רבים.
לקראת מלחמת ששת הימים הייתה כבר חבורה סביב "שדמות". הכוננות, המלחמה, היו אירועים מאוד משמעותיים לכל אחד מאתנו, גם אישית, גם ציבורית חינוכית. כמונו ראה בהם פצ'י משבר ופרשת דרכים רוחנית. במפגש שלנו עם הלוחמים חשנו בדיסוננס העצום שהתגלה בין הבמות והשופרות לבין האנשים. אם אחת בקיבוצי נזעקה אלי כמדריך לשעבר של בנה. הוא חזר עטור תהילה מהקרבות בירושלים, אך מכונס ועצוב. בדרך כלל היה ידוע כאדם שמח, כמארגן, כנתון לקסם של רבים, אך בשובו מן המלחמה הוא לא סיפר דבר, הוא לא ישן. בפגישה של חבורת "שדמות" התברר שהוא לא יחידי. העיתונים וספרי הניצחון, שיכרון הטיולים בשטחים שנכבשו, האופוריה שפרצה אחרי הפחדים העמוקים בימי ההמתנה, לא התאימו למה שגילינו. חשנו כי עולם המלחמות אוזל ועם פינויו מהדמיון האקטואלי הוא עלול להיות מושא נוסטלגי כבד ומסוכן. הגעגועים למבחני על שהעלו את רמת הסולידריות. שבשעה שהניצחון נראה כל כך גדול ישכחו התהומות המתגלים דווקא במלחמה.
פצ'י ניצח על החבורה שהחלה לקיים שיחות ולהקליטן. לא ידענו לאן כל זה יוביל אותנו, אך חשנו שיש כאן פרץ רוחני חשוב, שצריך לשמור על הנפש ברגע של מבחן. צמיחת הספר שיח לוחמים מתוך הפעילות הזו נשענה על מסורת קיבוצית ישנה של הספר הקבוצתי, ספר שהקבוצה כותבת. אין הוא ספר של סופרים מקצועיים אלא של חברים רגישים ואחראים לסביבתם. אז עוד לא התעמקתי בספרים העתיקים הללו, אך ידעתי משהו על קיומם. אלא שכאן לא היה ספר של חברה קיבוצית אחת, גם לא של נציגים מוסמכים. הייתה כאן התכנסות של מי שמאמינים בביטוי האישי.
בתקופה ההיא הארץ עדיין הכירה את הממד של חברת מחתרת השומרת על סודותיה, המאמינה בערכה של צנזורה עצמית ומשתדלת לקבל מרותה של צנזורה חיצונית, של אפולוגטיקה. המעבר מתקופה זאת לתקופת התקשורת היה איטי. אמנם בספרות הפוליטית המפולגת צפו המון דברים קשים, אך אלו היו חלק ממלחמה ולכול היה ברור כי מתחת לכל זה יש עולם חסוי וסודי. שיח לוחמים נכנס לתפר שבין התקופות. המשתתפים בשיחות חשו בעוצמתן. פצ'י אז היה ככוהן הגדול, אך הוא העניק לכולנו תחושה עמוקה של שותפות. הוא גייס אנשי מקצוע ואחרים נלהבים למשימה. אני זוכר את גיליונות הדפוס הארוכים, את להט הוויכוחים בינינו, אך גם את הידיעה כי אנו נמצאים בידיים של עורך רגיש. הלבה שהתפרצה שמרה על מקצב אנושי. הסולנים המופלאים ידעו לנגן עם תזמורת עשירה. הייתה תחושה כי היסודות שנוצקו בימי "שדמות" יכולים לשאת את המפעל – הזדמנות לחיבור מחדש, לעריכה מחדש של הרצף התרבותי הנובע מתוך התהום.
המפעל של שיח לוחמים היה צריך להיות חלק משלישייה: ספר זיכרון לנופלי הקיבוצים במלחמה, שיח לוחמים, וספר שימשיך את השיחות על תחושת הדור השני בקיבוץ לקראת, בנייתו של הקיבוץ בעתיד. אני קיבלתי על עצמי לכתוב את ספר הזיכרון. ומה אני יודע? מאחורי גבי נשבה רוחו של פצ'י: "אתה לא יודע אך אין ברירה." יחד עמי עבדה תאיר זבולון, חברת רמת-יוחנן. היא הייתה רשת הביטחון ובעלת השפה. יחד איתה יכולתי לעמוד במשימה. אך נפשית וספרותית פצ'י נתן לי גיבוי שאינני יודע אם הגיע לי.
יריב בן-אהרון אבישי גרוסמן ואני לקחנו על עצמנו את הוצאת הספר בין צעירים. חלק מרכזי ממנו היו שיחות שהתקיימו בקיבוץ עין-שמר בעריכתו של אבישי גרוסמן. לא ידעתי אז עד כמה עין-שמר תססה רוחנית, והייתי מלא פליאה על השיחות שהתקיימו בה. מאז במשך הרבה שנים מאז אני חש כי בחבורה של עין-שמר ובאבותיה, דור המייסדים של הקיבוץ, טמון עושר רוחני מיוחד, וגם יושר וכנות יוצאי דופן.
היה לי ברור כי גורלו של הקובץ בין צעירים יהיה שונה מגורל שיח לוחמים, לא רק בגלל ההד הציבורי שיצר העיסוק במלחמה, אלא גם בגלל שבין צעירים לא סיפר סיפור. הוא כלל יסודות של וידוי, של חשבון נפש והגות ראשונית. הוא לא היה מחובר לשום דיסציפלינה ולשום מדף ספרים, ועל כן היו לי הרבה לבטים בקשר אליו. יריב בן-אהרון, שותפי לעריכה, העניק לקובץ עוצמה בלתי רגילה, אך הוא תהה כמוני על משמעות הספר וערכו. לפצ'י לא היו ספקות כלל. הוא פשוט לא נתן לנו מקום להתייאש.
פצ'י הוא זה שזימן אותי לשני מפגשים מאוד חשובים בחיי: המפגש עם מרטין בובר ועם גרשם שלום. המפגש עם מרטין בובר היה קשה. רק לאחר שנים יכולתי להבין מה התרחש בו. פצ'י ביקש לחבר את מרטין בובר עם הנוער הישראלי. בובר חגג אז תהילת עולם ובדידות ישראלית, שנבעה מעמדותיו הפוליטיות ומהרקע התרבותי השונה שלו. נחרצותו בענייני שלום ומלחמה, עמדתו החילונית כלפי המסורת המאורגנת, ומצד שני הדגש שלו על נוכחות אלוהית, ניתקו אותו מהמחנות התרבותיים השונים בארץ – מהאורתודוקסיה ומהחילוניות שאירגנה עצמה להתעמת עם האורתודוקסיה בחרדות קיצונית. התנגדותו לממסד הפוליטי וליריביו שפזלו להערצת ברית-המועצות, הותירה אותו מבודד.
בובר היה איש דיאלוג שחי בבדידות. פצ'י דאג לו כמו שדאג לחבריו, והצליח להביא אותנו, צעירי הקיבוץ לשיחה עמו. אני הייתי אז חסיד של תורתו של בובר, למרות הספקות שאבא שלי ניסה לנטוע בי כל הזמן. המפגש עם בובר היה מאכזב בגלל קרירותו של האיש, בגלל פולמוסיו שהותירו משקע מוזר אצל השומעים. העריכה המופלאה שעשה פצ'י בשיחות הללו לא שינתה את המילים, ובכל זאת הקור שנשב מהן לא נשאר. היום כשאנו קוראים את השיחות אי אפשר לחוש את האכזבה של רבים מהפגישה שלא התקיימה. שנים לקח לי להחלים מחוויית הסתירה בין הציפיות שלי מהדיאלוג לבין מה שהתרחש שם. היום בזיקנותי אני מעריך את יצירתו של בובר כתפילה לדיאלוג, תפילה אמיתית שמצאה את נוסחה הן בחקירותיו והן בעריכה שערך את סיפורי החסידים.
לא כן הייתה השיחה שלי עם גרשם שלום. היוזמה הייתה של פצ'י, לקראת ההוצאה לאור של לקט מכתבי שלום בעריכתו של פצ'י. ידעתי כי שלום חשדן לגבי דיאלוגים, והוא אף הזהיר אותי מפני הדיאלוג ("הדיאלוג הראשון בתנ"ך נגמר ברצח"). [האם הבנתי נכון?] דווקא משום כך הפתיע מאוד גילוי לבו. פצ'י, ששידך בינינו, לא רצה להשתתף בשיחה, והגיע לקראת חצות. כמה דקות לפני כן דיברנו על ברל כצנלסון. שלום סיפר שברל היה נוהג להגיע אליו מאוחר בלילה. לא היו לו ילדים, והוא חשש להפריע לחבריו בפגישותיו הליליות. על כן הגיע אל משפחת שלום, שגם להם לא היו ילדים. שלום סיפר כי ברל בילה אצלו את לילו האחרון, לפני שנפטר בחטף. בעודנו מדברים על ברל, הגיע פצ'י, וכאילו שיחזר [אולי: "וכאילו שיחזֵר"?] את הפגישות הליליות ההן. שלום ראה אותו דרך החלון. אף פעם לא ראיתי את האיש העצור הזה, אפוף הספרים והרוח, כל כך נלהב ושמח. היה משהו מאוד סמלי במעמד.
באותו לילה לקחה אותי פניה שלום לחדרו של שלום. הוא היה מבהיק, כי לא היו בו ספרים. היו בו שולחן ומיטה. על השולחן הייתה מונחת תמונתו של ברל כצנלסון. לילה זה נחרט היטב בזיכרוני.
מאוחר יותר התברר לי שפצ'י, עורכו המובהק של שלום, היה בנעוריו תלמיד של קורצוויל, מהמתנגדים הגדולים של גרשם שלום…
פצ'י הוא גורדונאי. עד היום לא למדתי היכן התרחשה אותה פגישה מיוחדת שלו עם גורדון, אך תמיד כשאני חושב על גורדון אני חושב על פצ'י. לדידו היה גורדון המשוחח הגדול עם אנשי הרוח שעמם נפגש, עם מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, עם ארנסט סימון ואחרים. מול היקיות שלהם, שפצ'י הבין עד כמה היא יהדות שבורה ויצירתית, הוא מעמיד תמיד את יציבותו של גורדון, את האמפתיה שלו ואת יכולתו להיות מורה דרך סאורח חייו ולא מאחורי קתדרה. גורדון מבחינתו היה איש הרוח שהגשים, שלא בנוי על שברי אמונה אלא על ייאוש יוצר; ועל אמונה בחיים לא כספירה אינטלקטואלית, אלא כמחנך הפותח פתח לטבע ולאדם.
ככל שפצ'י עסק בא"ד גורדון הוגה דעות יהודי חלוצי בהתלהבות ובחיבה דעתו על ברנר היתה מסוכסכת ונבוכה : מצד אחד הוא הכיר יפה את תפישתו של מאיר איילי, שהאשים את ברנר באחריות לדחיקת היהדות מהמפעל החלוצי, שראה בהתקפות של ברנר על היהודים והיהדות בת זמנו קיצוץ מסוכן של השורשים. פצ'י הבין שהיחס שלי אל ברנר שונה משלו. הוא גם הכיר את יצירתו הברנרית המופלאה של יריב בן-אהרון שגילה דווקא את מקורותיו היהודיים של יוסף חיים ברנר, והאיר את יצירתו באור מיוחד. בכל פצ'י עמד אחרינו ותמך בנו אך על ברנר שתק. או לפחות כך הבנתי את עמדתו.
כשנפטר מאיר איילי אמרתי בלוויה שלו, כי אני רואה בעיני רוחי את ברנר מצדיק את עמדתו המוכיחה של מאיר איילי כלפיו. פצ'י קיבל את דברי בחיוך של הסכמה. הוא הבין את הדו משמעות של דברי. ברנר היה מסכים לדעתו של מאיר אילי אך אני לא הייתי מקבל אותה. סערת רוחו של ברנר הייתה מכוונת נגד אפולוגטיקה משתקת. היא תבעה מהם לא להסתתר מאחורי חרדות משתקות ביקורת. לא להסתפק בהמיית לב אלא לבחון את יכולתם להתמרד על ידי יצירה. אך גם לא להקים פולחן אלטרנטיבי המשחרר אותם אף הוא על ידי סגידה לפולחנים חדשים המאפשרים שוב לעצום עיניים כלפי הפרצות והחורבן המתרגשים ובאים.
פצ'י יצא ללמוד בארצות-הברית. הוא שהה בסמינר התיאולוגי היהודי בניו-יורק. באותם ימים התחלתי לשמוע ממנו על מקס קדושין. לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה ממני ומיהו אותו מלומד מסתורי ופירושיו על המדרשים. אכן רק לאט לאט הבנתי מה מצא פצ'י בדברי קדושין ובחבורה הקונסרבטיבית בכלל. כאיש קיבוץ ויורש המסורת הספרותית החדשה בארץ, הוא הבין את הסכנה ברומנטיזציה של הדת, באותה רוח שנשבה מהוגים כמו סרן קירקגור ורודולף אוטו, שביקשו לשחרר את הדת מהתבונה ומהמוסר. קדושין השיב את המוסר והערכים כמדד לעשייה הפולחנית , לשיח ההלכתי ולחיי יוםיום. פצ'י צרף אותו לגורדון. הוא ביקש ללמוד את המסורת אחרת וגורדון ביקש לקרוא אחרת את ההיאחזות בעבודה ובטבע. הזדהותו של גורדון עם הטבע והעבודה לא שחררו אותו אל הגעגוע הניטשיאני לשחרור מכבליו המשעבדים של המוסר. הוא לא השתכר מרעיון השחרור של איש הטבע מהמוסר הוא ראה בעבודה בטבע ובאי ניצולו מקור השראה חשוב לעולם האנושי ויסוד להתחדשות יהודית. גם כאשר מחדשים ופורצים התהליך צריך להיות מוסרי.
הקשר שלו לתנועה הקונסרבטיבית כמורה, כתלמיד, כחלק מחבורה נעשה באותו הלהט שבו פצ'י רקם את חבורת "שדמות". במשך השנים הלכו הקשרים והעמיקו. פצ'י ביקש לקשר בין שתי החבורות, לנצל את הקשרים האקדמיים כדי להעניק לחברי החוג שלנו ידע ותואר אקדמיים, ולחברי האקדמיה קשר אל אנשים המחוברים למעשה הקהילתי התרבותי הישראלי; לחבר את העמק החלוצי אל ההר של האקדמיה היהודית בתפוצות. הוא עשה זאת על ידי העברת כתבי יד, מן האקדמיה לשדה ולכפר ומן הכפר לאקדמיה. אחד מהאמצעים לקידום הרעיון היה על ידי שיתוף עם מכון שכטר, שנתן לכמה מחברי חוג "שדמות" אפשרות ללימודים ויצירה, אמצעי אחר היה לעודד מפגשים ולפרסם דברים שברוח וביצירה. לשחרר מקונפורמיזם ולחץ של צנזורות .
פצ'י היה מודע היטב לערך של עבודתו. הוא ערך כתבים של אנשי רוח גדולים והדריך אנשי עט בכתיבה. [האם הבנתי נכון?] הוא גילה כותבים שלימים היו לסופרים, משוררים והוגי דעות. לכולם הוא העניק רשת ביטחון. הוא היה אוצר מרגיש של עשייה רוחנית. כשחשד שאנשים ומוסדות לא מכירים בעבודתו, או מבקשים להשתמש בו לתועלתם הפוליטית התקומם.
כשיצאתי לשליחות בארצות-הברית הפכתי להיות נציג החבורה בליווי של הוצאת התרגום לאנגלית של שיח לוחמים שם. . הספר נראה אז ממקום אחר. התקופה הייתה תקופת מרד הסטודנטים והקרב הרעיוני על מלחמת וייטנאם. הספר עורר שם דיון שונה מזה שבארץ, אך היה חשוב דווקא כגשר לניסיונות שונים לחידוש חיי היהדות. מכיוון שמערכת שיח לוחמים לא הייתה ממוסדת ומאורגנת, לא התמדנו בהוצאת מהדורות נוספות של הספר.הדיאלוג עבר לזירות אחרות.
עשר שנים ערך פצ'י את "שדמות". החליפה אותו בעריכה שלומית אביאסף. היא פתחה את המפעל לאופקים רחבים של דעת, לאו דווקא מתחומי ההגות היהודית. אחרי מלחמת יום הכיפורים ערכתי אני את "שדמות". פצ'י ליווה את העבודה של כולנו.
הוא יזם וערך את ספרי הראשון ללא כתונת פסים. הצורך להוציאו נבע מהזעזוע של מלחמת יום הכיפורים. מצד אחד נשברו בה הרבה מוסכמות, והפצע, למרות הניצחון, חשף את המצב האנושי והיהודי הקשה שבתוכו אנו פועלים. פצ'י העריך כי ספר כזה נחוץ, אך כשראיתי את הגיליונות שערך הבנתי עד כמה המטלה בלתי אפשרית. הייתי מקבל ניירות מתוקנים בכתב ידו , ובושתי לגלות את בורותי העמוקה, ואת התלות המיוחדת שלי בעורכים הלשוניים. אז עוד לא הבנתי כי אצטרך לחיות עם נכותי זאת לאורך זמן. פצ'י היה שולח תיקונים מביכים ומכתבי עידוד. הוא פשוט לא נתן לי להיכנע. בתחילת המכתב היה משבח, ואחר כך מראה עד כמה עיוורוני גדול.
החוג למקורות ישראל שהקים באורנים היה המשך הגיוני לקריאה של חוג "שדמות" להתמודד עם לימוד מקורות היהדות. פצ'י קרא לנו המורים לבוא ללמד מכל פינה. לא באנו למקום מתוך אותם המניעים. לא תמיד מתוך שמחת הנתינה אלא גם מהרעב והצמא, מתחושה של חסר. היה מי שבא כבן משק שחש כי התאווה לדעת שלו קופחה על ידי המחויבות לעבודה הגופנית, ואחר בא מתוך תחושה כי עליו להדגיש יותר את פרישתו מהלהג הפוליטי. אחד בא מפני שהתעמת עם המנהיגות המסורתית של תנועתו. ושני מתוך תחושה כי נבגדה המהפכה. היו שביקשו להוציא לאור ידע שהיה קבור אצלם שנים רבות, ואחרים גילו אפשרויות להגיע אל מעיינות חתומים. היו שביקשו לשחרר מסמכות ולהפיץ תורה בחדווה וברוח שמחה, והיו שביקשו עול חדש בתוך אווירת הנהנתנות, שהם התקשו לשאת. אך כולם הגיעו בעקב קריאתו.
לא היה ברור לשותפים האם הם מבקשים להיאבק על רוויזיה של המרד הציוני או להביא להעמקתו. כולם היו מודעים לכך שצריך לתקן משהו בדרך. על כולם ניצח פצ'י, כשהוא מדלג מעל חילוקי הדעות מתוך תפישה שלפיה כי יש לפתח שיחה בין אנשים שונים שרואים ערך בעבודתם כמחנכים. הוא ניסה לחמש כל אחד בנשק שלו הוא זקוק. זה קיבל ממנו שיר וזה קטע הגות, או מפגש עם מישהו שיכול להעמיק את השראתו. לכל אחד מאיתנו הוא היה מביא מקור ספרותי שמצא, פרק בהיסטוריה, דברי מלומדים ופרקי ווידוי. הוא תמיד ידע לנחות בטקסטים אך תמיד ראה בהם שדה המראה. . הוא האמין שגם אם אין התאמה בין הכוונות, אפשר לערוך את הרבים לכלל יצירה משותפת.
בשיחות בין המורים לא תמיד שררה הרמוניה. הפחדים מאובדן אנרגיית הביקורת החברתית-פוליטית מצד אחד ומדלדול הרוח מצד שני, הביאו לא פעם למתח. פצ'י הכיר את אזורי החיכוך, אך הביא עוד משורר, עוד סופר, עוד הוגה שהוא גילה, ואלה הכניסו רוח חדשה לדיונים ולכתיבה.
לא תמיד ידענו מול איזה רוחות אנו עומדים. "אורנים" של אותם ימים הייתה מבצר חשוב של השכלה שינק מהרוח הלוחמת של שנות המאבק הסוציאליסטי מול הפאשיזם. זו הייתה רוח שהכירה יפה את פיתוייה האינטלקטואלים של הרומנטיקה על מקורותיה, שהאמינה כי בעזרת מוסיקה קלאסית והספרות הגדולה בפירושה הסוציאליסטי אפשר יהיה לנהל את המערכה על פניה של החברה והאנושות. כאן התבצרה השכלה לוחמת שביקשה תשובות פוליטיות לשאלות תיאולוגיות. חלק מהמורים ב"אורנים" מאוד נבהלו מהמהומה שנוצרה על ידי החוג החדש, במיוחד משום שחשו כי היציאה מן הארון של יהדות יכולה ליצור אורתודוקסיה חדשה, ואולי אף להביא לחזרה בתשובה או לסדקים באורתודוקסיה החילונית, ולפגיעה בליברליזם ובסוציאליזם. הם ביקשו ללמד יהדות ברוח ביקורתית, ולשמור את הדרשנות לאירועים מדיניים או לקרבות על מנהיגות. הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי היו במבוכה, ואיחוד הקבוצות והקיבוצים היה ספקני.
הברית בין "אורנים", החוג למקורות ישראל והאקדמיה לא הייתה פשוטה. היא נרקמה בימי פרשת דרכים וחילופי משמרות, בימי האקדמיזציה בתנועה הקיבוצית והגעגוע להיררכיה וסמכות בעולם האקדמי. על רקע זה נפרד פצ'י מ"אורנים" והגיע לכהן באוניברסיטת תל-אביב. לא הייתי קשור אל פעילותו זו, אך הגיעו אלי הדים שהוא פועל שם בדרכים שהכיר, בחיפוש האנשים והיצירה, בעידוד, ובעבודת עריכה לעומק.
באותם ימים הקשר שלי היה מוגבל הוא קרא לי להשתתף בייסוד ספריית "אופקים" בעם עובד. בשלב מסוים הייתי חבר מערכת של הספרייה, וראיתי את פצ'י בפעולתו. הספרייה עסקה בתחומים של תרגום והרחבת האופקים התרבותיים. פצ'י עסק במיוחד בתחומים שאפשרו ביטוי עברי. במיוחד זכורה לי מעורבותו הרבה בהוצאת הרצאותיו המדעיות של אהרון קציר, ובעריכת כתביו של גרשם שלום כחלק מ"אופקים". בתוך פעילותו זו הביא לייסוד ספרייה מיוחדת במסגרת ההוצאה ' ארון הספרים היהודי' גם פתח במפעל תרבותי גדול להוצאה של 'מקרא לישראל' פירוש מחודש לתנ'ך. כל המפעלים נעשו תוך דאגה מאד קשה ליכולת לעמוד כלכלית במפעלים כאלה. היה לו חשוב לתת ביטוי עברי ותרומה לתרבות העולם הדיונים במערכת, כשאהוביה מלכין מנווט את הספינה, היו דיונים שהאירו את התהליך בו ביקש פצ'י לבנות בנייה תרבותית.
בעבודתו החינוכית הציבורית והספרותית פצ'י נעזר בקשר עם מאיר איילי איש יפעת. מאיר היה מנהל בית הספר התיכון בעמק המערבי ועסק הרבה במקורות יהודיים. מאיר איילי היה בן דור אחר. בשנות הארבעים. הוא עלה מאוסטריה ולמד אצל מורי הדור באוניברסיטה שהגיעו ממרכז אירופה. הוא הגיע לקיבוץ גבת, שהיה מעוז של יוצאי מזרח אירופה, של סוציאליזם עממי חילוני. המשוררת פניה ברגשטיין היא שקלטה אותו ואת אשתו, כשבאו כמורים למקום. קשריו העמוקים של מאיר עם ברל כצנלסון, עם מקורות יהודיים ועם גרשם שלום הרחיקו אותו מרוח הקיבוץ המאוחד, ועם הפילוג הוא עבר ליפעת. פצ'י תבע ממנו לחשוף את המימד היהודי שהדחיק. הוא האמין שאם מאיר יעז להוציא את מטענו התרבותי החבוי לאוויר העולם, יהיה זה מעשה חינוכי גדול. מאיר איילי יזם את תיקוני ליל השבועות הראשונים בתנועה הקיבוצית. אלו היו לילות של לימוד שהיו אחר כך למודל לעשייה המונית בקרב חוגים חילוניים ודתיים.
תיקון ליל שבועות אחד שארגן פצ'י בקיבוץ יזרעאל זכור לכל משתתפיו. הוא היה מוקדש לאיגרות ברל כצנלסון שערך יהודה שרת. שלושה כרכים מלאים וגדושים בהערות, שנראו כמעין תלמוד לקוראים חרוצים. יהודה דיבר באירוניה על "המון שלושת הקוראים" שיקראו בהם. הוא הקדיש ארבע-עשרה שנים מחייו כדי לערוך אותם. הוא ביקש להתרכז באיגרות שנכתבו לפני העלייה השלישית, לפני התגלותו של ברל כמנהיג מוכר. יהודה האמין כי בשלב הזה של חייו, עד שנת 1918, האיגרות יכולות ללמד על האיש בלי הדים מיותרים הנובעים מהיותו מנהיג מוכר. הספרים האלו היו עבורי מדריך מיוחד לתולדותיה הרוחניים של העלייה השנייה.
פצ'י היה מודאג כל הלילה. יהודה שרת הגיע לאותו תיקון ליל שבועות כשהוא כבר לא צעיר, ועיניו כהו. הוא לימד אותנו שיר, הוא סיפר על ברל, הוא חצב את מילותיו בכוח עצום. הוא קרא יחד עם בתו את דברי ברל כדברי שירה עם משקל, ורמז כי ברל הקריב את חיי הרוח שלו כאמן למען המנהיגות החברתית-מדינית.
בתחילת הערב החל יהודה ללמד אותנו שיר שחיבר. בבוקר הוא הקים אותנו מכיסאותינו, העמיד אותנו כמקהלה וניהל את שירתנו אל מול הזריחה על עמק יזרעאל. חברי הקיבוץ שלא היו עמנו בלילה, שיצאו לעבודה, נדהמו לשמוע את המקהלה עם שחר.
שוב ניתן היה לחזות בכישרון העורך של פצ'י. הוא קרא טוב את האותות הליליים שפקדו את התרבות הישראלית אך התעקש להביא את הבקר.
נכתב לספר לכבודו של אברהם שפירא הוא פצ'י
