דב גולן

דב גולן

דב גולן או ראזק עבדול קאדר הוא צאצא של האמיר האלג'יראי עבדול קאדר שמרד בצרפתים במרד ארוך מ1832 ועד 1847.המרד נמשך כל כך הרבה זמן כי היו בו גם פרקי שלום ושביתות נשק . הוא נבחר כאמיר, כנציג שבטים רבים במקום. כאמיר הוא ניהל דיפלומטיה מורכבת שאפשרה לו לארגן שבטים רבים באלז'יר תחת מנהיגותו. תקופות ארוכות נבנתה תחת שלטונו מדינה בפועל. מכיוון שהיה גם איש פוליטי וגם איש דת סופי ממסדר הקאדריה נמשח על ידי ראשי שבטים לאמיר. המרד שנמשך שנים הסתיים בבריחתו למרוקו. השולטן המרוקאי שקיבל אותו תחת חסותו הסיר את חסותו בעקב מפלתו בפני הצבא הצרפתי. עבדול קאדר נכנע ונאסר בצרפת. הוא שוחרר בידי נפוליאון השלישי שהעריץ אותו.הוא ראה בו מי שיכול להקים מלכות ערבית פרו צרפתית . השולטן העות'מאני והשלטון הצרפתי תמכו בו. הוא התחייב כלפי הצרפתים לא להתערב באלג'יר וכלפי העות'מאנים לא לבקש חסות ממעצמה זרה. לסוריה הוא הגיע ב1855 כאיש מפורסם . אחריו הגיעו בגלים מאמיניו מאלג'יר. ב1860 הציל קתולים וצרפתים רבים בסוריה מידי המון סוער בפוגרום אכזרי בו נהרגו אלפים. על כך קיבל אות הצטיינות מהצרפתים . הוא הגיע לפאריס כאורח התערוכות הבינלאומיות והיה אורח כבוד בחנוכת תעלת סואץ.. האמיר עבדול קאדר הסופי הלוחם ואיש השלום סרב לשוב אל הפוליטיקה . הוא הנהיג את אוכלוסית המתיישבים האלג'יראים בסוריה ובארץ ישראל. משפחתו בעלת הרבה אדמות בסוריה ובפלשתינה חיה במעין חצר מלוכה מלאת הדר.
דמותו של הסבא הזקן של עבדול ראזק קאדר היא עדיין דמות לאומית באלג'יר . גופתו הועברה מסוריה ב1966 ונקברה באלג'יר. על שמו הוקמו מוסדות רבים במקום.

נינו עבדול ראזק קאדר נקבר בקיבוץ אפיקים תחת השם דב גולן. עוד בימיו הוא היה אגדה נלחשת . לפי השמועה היה מעין מרגל שעבר מצד אל צד, דמות תמהונית המעורבת בעסקי הסוד של ארץ ישראל והציונות. הספר שכתב בצרפת ב1962 ויצא בסדרה רצינית של 'מחברות חופשיות' בהוצאת מספרו בפאריס נקרא 'הקונפליקט היהודי ערבי' והוא נפתח במילים אלו

'אם המחבר, בניגוד לתפישה הפורמליסטית של האובייקטיביות תופש עמדה זה משום שהאובייקטיביות הריאלית משמעותה להישאר צמודים למציאות ולחיים כתנועה ומשום אמונתו שמציאות חיה זו מעורבת ונאבקת לטובת המתפתח ונגד המתפורר, לטובת המתקדם ונגד הנסוג, לטובת הבינלאומיות ונגד הלאומנות, לטובת האחווה האנושית ונגד הגזענות , לטובת שחרור העמים ונגד ניצולם ודיכויים.'

אלו לא שורות הנכתבות על ידי איש מעורער. או הרפתקן סהרורי. הספר עצמו גדוש אינפורמציה והגות . במרכזו הרעיון שהסכסוכים במזרח התיכון שנתפשים כסכסוכים מקומיים, בין עדתיים , בין דתיים, נובעים דווקא מסכסוכים בין אימפריאליים. גם הבריטים וגם הצרפתים זקוקים היו לסכסוכים מקומיים על מנת למשול. לדעתו העימות הערבי יהודי משרת נאמנה את משחקי המעצמות במזרח התיכון. הספר זרוע ניתוחים חברתיים וכלכליים, אך גם עדויות על מאורעות שונים.
בילדותו למד בביירות והתמרד נגד אביו. נגד נהנתונותו הפיאודלית ונגד ניסיונותיו לשררה בחסות צרפת. מרד הבן היה כל כך טעון שהוא למד להתאגרף כדי להצליח להכות את אביו. בכל זאת קיבל על עצמו אחריות לאדמות רבות בחורן ובגולן והקים שם חווה בשם סג'רה. הוא היה לשמאלן וראה עצמו כמהפכן.

למרות שיוצאי אלג'יר ביישוב הערבי היו פעילים מאד במאורעות 1936- 1939 משפחת האמיר קיימה מגעים חמים עם המפעל הציוני ועם החלוצים. כך נודע לעבדול ראזק על הציונות ועל ההתיישבות הקיבוצית. כנוטה למחשבה סוציאליסטית הוא קשר קשרים. הוא האמין בדגל האדום שהונף בקיבוצים וראה בהם מופת לחברה בה האמין. הוא בא בקשר עם חברי עין גב . התנגדותו לפיאודליזם הערבי הביא אותו לקשרים עם ההגנה ולתפישה המתנגדת ללאומנות הערבית שהיתה לדעתו המצאה של הקולוניאליזם האירופי. במלחמת העולם השנייה הצטרף לכוחות צרפת החופשית והוצב על גבול סוריה ועבר הירדן. . עם כיבוש סוריה ולבנון של וישי על ידי הכוחות של אנגליה וצרפת החופשית יצא לגולן נקדימון אלטשולר איש רחובות. תפקידו היה לעמוד על הסיכויים לשמור על האדמות שנרכשו על ידי נציגי הבארון רוטשילד בסוף המאה התשע עשרה. הוא היה קשור גם לאנשי הפלמ'ח שפוזרו בסוריה כאנשי מודיעין. אלטשולר בא במגע עם עבדול ראזק. איש הקשר בין נקדימון אלטשולר לבין ממסד ההגנה בארץ היה טדי קולק מעין גב. מפקד ההגנה באיזור היה ג'ורה חבר אפיקים וכך התקשר גם לקיבוץ אפיקים.

עוד בת משפחה של עבדול ראזק, נסיכה משפחתית הגיעה ארצה למפעל הקיבוצי. היא החליפה את שמה לנטאשה בעקבות הרומאן של טולסטוי מלחמה ושלום והצטרפה לקיבוץ רמת יוחנן. שם נקראה רות. היא היתה לאחות , שותפה מלאה לחלום הציוני.
אחרי סיום שלטון וישי בסוריה התסיסה הלאומית היתה גדולה. הערבים תבעו עצמאות. היה מרד וחיל האוויר הצרפתי תקף את דמשק . כנראה שהיו צרפתים שחשבו להתמודד עם ההתנגדות הלאומית הערבית להשפעת צרפת על סוריה על ידי המלכת משפחת אל קאדר כמושלים על סוריה. כשהוקמה סוריה העצמאית ב1946 גורשו בני משפחה רבים . עבדול ראזק הגיע לצרפת עם כמה מבני משפחתו. עם פרוץ מלחמת ויטנאם גויס אחיו ונפל בצבא צרפת. ראזק התנגד למלחמה והיה חלק מאנשי השמאל הצרפתי שביקשו לסיים את המלחמה.

עם התחלת המרד האלג'ירי נגד צרפת בשנות החמישים עבדול ראזק חש כי המרד קורא לו. הרי הוא הצאצא של המורד האלג'יראי הגדול בצרפת. הוא חלם על מרד שמאלני, אנטי אימפריאלי, הנושא רעיון של חירות וסוציאליזם. באותו זמן קשר את גורלו עם אשה יהודיה מפולין גם היא מתומכי השמאל. המורדים באלז'יר מינו אותו לנציגם במזרח גרמניה שם היה מרצה על המרד כשחברתו מתרגמת את נאומיו לגרמנית. מקץ קצת יותר משנה נסע ראזק עם אשתו לאלג'יר. כשגילה כי המהפכה סטתה לכיוון לאומני התמרד, נתפש על ידי הצבא האלג'ירי, נחבש ועונה. הוא שוחרר כתוצאה מלחץ בינלאומי של חבריו תומכי המרד באלז'יר והמשיך להתגורר במקום. אך אשתו רצתה לנוח מפעילותם המהפכנית והם נפרדו. הוא חזר לארץ לקיבוץ ופגש שם את חברתו השנייה יהודית שהיתה רופאת שיניים . יחד הם עברו ליד פאריס על ידה הקימו חווה קטנה בה חיו אך זכו כנראה לאיומים של השירותים החשאיים של אלז'יר. . הוא החל לפרסם את המחקר על המזרח התיכון. והעז להגיד בפומבי את תפישתו הפרו ציונית.
השירותים החשאיים של אלג'יר רדפו אחריו והוא חש כי מצבו הופך להיות מסוכן. הוא נמלט עם אשתו היהודייה ארצה והתגורר בקיבוץ עין גב. כאן היו לו קשרים עם וותיקים שזכרו אותו משנות הארבעים ועם עולים שהגיעו ארצה ממרוקו בשנות החמישים המוקדמות. אך בהיותו בעין גב חלם להמשיך את מעורבותו ועזב את הארץ ושב לצרפת.
אחרי שנים הוא שב ארצה לבדו. התגורר במושבה מגדל . בצריף שבמקום הקים מעין מקדש לגיבורי המהפכה. על קירותיו היו תלויות תמונות של גדולי המהפכה מקובה ועד סין. הוא היה חולה ובודד. ביקרו אצלו חברי עין גב ואפיקים. אז כנראה החליט להחליף את שמו לעברית דב גולן. הוא ביקש להיקבר באפיקים. בגלל בדידותו כשנפל בביתו אף אחד לא שם לב ורק כעבור כמה ימים נמצאה גופתו.בלוויתו השתתפו חבריו הקרובים . אוירה של סוד שררה סביב דמותו והסיפורים אודותיו מתגלגלים.

מכתבים של ארנולד צוויג באנגלית

Dear Father Freud,
I landed in Marseilles yesterday and radiantly happy I proclaim myself once more a European. In the Strait of Messina two journalists and I invested in a bottle of champagne to drink the health of the old Europe, to cry ‘abasso!’ and ‘a morte!’ to the dictators and at the same time to think of you: Thank God that you are out of it all. Now I must visit some friends here, meet various literary figures in the shape of Werfel, Ludwig Marcuse1 and Schickele2 and goodness knows who else. And at the beginning of the week I hasten on to Paris, spend three days there and then I shall be with you. I hope you are as well as last year. This time my throat is making only modest protests. At least I shall be able to talk with you. I think of spending three weeks in London and of opening up many practical projects if I
– 168 –
can. But for the moment I just send greetings to all your family and especially to you

Haifa, Mt. Carmel, Beth Moses
8. xi. 38
Dear Father Freud,
It is now raining here with a savage violence; the roar of the breakers thunders up the mountainside as in R. L. Stevenson. Suddenly it has turned into winter. This increases the weight upon our hearts as it means that the time is physically as well as morally and politically dark. You can read and hear what is happening here on the wireless. What is happening in Europe is far more evil and unpleasant. I do not think these appeasers will understand what a price they are making others pay—till they have to pay it themselves.
Are you all right? Have you recovered from the great strain of the operation and its after-effects? Has some order been established in your household? I, at any rate, returned home deeply refreshed from my long stay in London and from being with you and talking with you; perhaps my pleasant sea trip also contributed to this. But now, faced with the task of either selling everything here or leaving

Mt. Carmel
27 Feb. 39
Dear Father Freud,
It would have been wrong if you had concealed from me what you are having to endure once again. In spite of everything at this time I have felt deeply and happily immured in your atmosphere! For I have discovered, and derived a certain consolation from the discovery, that the explanation of the pile of ruins on which we and the dictators now live like rats, is to be found in your work—in your Civilisation and its Discontents. Your ideas alone explain the hatred and
– 176 –
indifference to everything that culture has achieved and signified since Moses. I intend to write an essay on this subject, if you do not wish to do so yourself. Gentlemen are at last able to shake murderers by the hand without falling into disrepute. All ethical principles have been abrogated without the façade of law and order being demolished. What more can Europeans ask? Will America be spared this plague? What do you think about it? For us this question
Vienna IX, Berggasse 19
7. xii. 30
Dear Mr. Zweig,
I was very pleased to find the old warm note in your letter, though I have recently sent you nothing but refusals.
What you say about the Soviet experiment strikes an answering chord in me. We have been deprived by it of a hope—and an illusion—and we have received nothing in exchange. We are moving towards dark times: the apathy of old age ought to enable me to rise above it all, but I cannot help the fact that I am sorry for my seven grandchildren.

I cannot write the yellow book you wish me to. I know too little about the human drive for power, for I have lived my life as a theorist. I am constantly surprised at the tendencies of recent years, which have carried me so far into the world of topical current affairs. Indeed I would like to write nothing more, and yet I am once again writing an Introduction1 for something someone else is doing. I must not say what it is, but it too is an analysis and at the same time ver
Vienna IX, Berggasse 19
7. xii. 30
Dear Mr. Zweig,
I was very pleased to find the old warm note in your letter, though I have recently sent you nothing but refusals.
What you say about the Soviet experiment strikes an answering chord in me. We have been deprived by it of a hope—and an illusion—and we have received nothing in exchange. We are moving towards dark times: the apathy of old age ought to enable me to rise above it all, but I cannot help the fact that I am sorry for my seven grandchildren.
I cannot write the yellow book you wish me to. I know too little about the human drive for power, for I have lived my life as a theorist. I am constantly surprised at the tendencies of recent years, which have carried me so far into the world of topical current affairs. Indeed I would like to write nothing more, and yet I am once again writing an Introduction1 for something someone else is doing. I must not say what it is, but it too is an analysis and at the same time ver
Haifa
9 Sept. 39
Dear Father Freud,
I am sad at not hearing from you, though I appreciate all the reasons for your silence. At the end of August and beginning of September I stayed with Eitingon, and we believed that there had been an improvement in your condition. We comforted ourselves with this thought and we laughed at the reception Moses had received among the Hebrews. I am still worried that in my last letter I said in fun that Adam was going to send a translation of the most impertinent and most stupid review of your book ‘as a punishment’. One should not use such words even in fun to one who has been our help and salvation as you have been, and who now has to suffer so much. Before I fall asleep I often think of how nothing can be done to alleviate that cursed pain of yours. Then I grow angry that I did not become a doctor and that I do not understand anything about such matters.
I would have written before this but the censorship of all mail and the delay con

Eichkamp
1 May 32
Dear and honoured man,
We have been home now for three weeks and this is the first quiet hour I have had alone. No children, no wife,
– 36 –
neither my sister nor my secretary, just the familiar brown cigar and the pale blue light of a cold spring day outside my window-and at once, instead of reading something as I meant to or working away at my new book, I find my way to you to announce my return. It is strange how I think about you in your big flat among your books and the treasures that have risen from the tombs, whose place of origin I have just been visiting. I could not settle down-apart from the children of course-a new creative idea had developed in me following on the war novels (or rather it is an old idea, dating back to 22 or 24, but suddenly it was there all complete) so that I could not pick up the threads of my work. And between me and some of the people I was looking forward to seeing again lay all the bustle of the wide world in which they had had n
[This is a summary or excerpt from the full text of the book or article. The full text of the document is available to subscribers.]
Letter from Arnold Zweig to Sigmund Freud, March 25, 1937
Arnold Zweig
25.3
Do you notice that my eyes are doing well? I am already reading once again. Anna's Ego1 and your Pleasure Principle.2 Both works give me great pleasure, but yours is the man and the Ego is the woman. As is right and proper. The splendid clarity you both have in common. The suppleness of the Ego and the irresistible movement of the argument in the Pleasure Principle are both equally admirable and convincing and the boldness of your observation rejoices my heart. Dear Father Freud, all this you have ventured on our behalf and you have not done it in vain.
Eitingon spent a few days with us here on Mt. Carmel, and next week we intend going to Baalbek and Damascus together.
Greetings to all
Yours
Zweig
Notes to "Letter from Arnold Zweig to Sigmund Freud, March 25, 1937"
Ernst L. Freud
1 Anna Freud: Das Ich und die Abwehrmechanismen. Vienna, Internationaler Psychoanalytischer Verlag, 1936; The Ego and the Mechanisms of Defence. London, The Hogarth Press, 1937.
2 S. Freud: Beyo
Sanary (Var)
26. vii. 39
Dear Father Freud,
A few lines from the Princess reached me in the midst of my preparations for my departure: you are not well and she is going to see you. But I must go home. I cannot come to you, poor man that Hamlet is. But let me be with you in spirit, with the warmest feelings of gratitude for all you have done for us and for what you have taken upon yourself and with the ardent wish that at last things may go better with you. You have taken so much suffering upon yourself, you do not need any more torment. Now it is enough, and may a peaceful contemplation of your statues, of your thoughts and of your loved ones, take the place of pain. We all wish nothing more profoundly than that things may go well with you, just as you would have it.
In sincere friendship and devotion
Yours
Letter from Arnold Zweig to Sigmund Freud, February 10, 1938
Arnold Zweig
10. ii. 38
I am quite unable to say for what good or bad reasons the despatch or rather the continuation of this letter was delayed. You know it was certainly not indifference on my part. Rather the opposite. I had some correspondence with Dr. Eitingon, arising from André Germain's article, about your plans to move from Vienna. Then I dictated a long essay on the Ten Commandments which I mean to send you as I think you will enjoy it. There is a section in it on the First
– 155 –
Commandment which really has acquired meaning only through your Moses. For it affirms that it was

Yahweh who delivered the Jews from Egypt. A very necessary step since in that way the peace between the Levites and the Yahwites of Kadesh was sealed. Then I finished my Bonaparte in faffa and am just waiting to get Act V before I send it to you. And finally I am preparing for publication a youthful novel of mine; it was written in 1909 and the story takes place in 1908. I wanted to tell you about this.

Mt. Carmel, Haifa, House Dr. Moses
s

5 Aug. 1938
Dear Father Freud,
The gods have given their sign: an unexpected cheque has arrived—from Russia, no further word as yet; and on the 18th I set off on the André Lebon for Marseilles and at the beginning of September I shall be with you and yours. Thank God.
Everything else can be arranged later. I have held back the copy of my new book. I wanted to write something in it specially for you and then get it sent off from Amsterdam. They sent me only two and a half copies here, and one I needed for the Spanish Relief Fund in Denmark and the half-copy (sheets, unbound) for corrections, misprints. But it has only been out a few days.
I hope you are not all suffering from the heat. Here on the mountain it is always bearable but humid, everything gets mouldy. Books on shelves have to be put out and aired in the sunlight, just like beds.
On the balcony next door a Jewish child is singing so out of tune that I had to stop writing bec

Haifa, Mount Carmel, Beth Moses
8. vii. 34
Dear Father Freud,
If one delays too long with a letter that one very much wants to write by hand, in the end one has to resort to the typewriter after all, in order to get rid of all that presses to be said. What presses here is not so much the enclosed letter, which I return to you with warmest thanks, but a medley of news and exclamations, which must go off to you. What a deep satisfaction there is in the events in Germany,1 of which we have only had radio news so far. It transcends all our hopes that the real lords of Germany should have so quickly killed off their rivals. I gave the regime four years and now after 16 months one frightful gang of them has already been eradicated. It would be absurd to pretend that we are not delighted with what has happened, but I must say that the method employed and the people who carried out the purge
– 82 –
are such villains that they awaken a certain pity for the victims. And as long as Göri

Paris 8, 54 rue Galilée
Hôtel Madison Elysée
14 Oct. 37
Dear Father Freud,
This is my first morning in Paris and the first moment I have had to collect my thoughts, and it too is not going to be of much use to me, since all kinds of annoying mail was waiting for me here and my trunk, sent off in advance a fortnight ago, has still not arrived at the hotel but is at the Customs. But I must get in touch with you right away and tell you that I paid a most enjoyable visit to your son Ernst in London. He is calm, cheerful and full of youthful energy, and his house is charming in its simple dignity and modernity. I am always sorry you do not travel any more. You should sample the comforts of modern travel and visit your children and grandchildren in London. It is a wonderful way of getting about if one has no heavy luggage…. I flew, namely, from Amsterdam to London.
The one maddening thing is that I shall probably not now be going home via Vienna. The stars c

Arnold Zweig
Mt. Carmel
16. vii. 38
Dear Father Freud,
Your splendidly bright letter cheered me up so much that I wanted to answer it straightaway. I was just waiting for the arrival of the complete galley proofs of the little novel dating from my youth which I have touched up, so that I could tell you they were on their way to you. Then our friend Eitingon decided on his trip and I gave him the galleys (incomplete) together with a large photo of myself, so that I could appear alongside him at your house. But alas, the Unconscious or something prompted him to leave both photo and galleys behind in the Haifa Customs House, and
– 164 –
since we live de facto in a state of war, the port is hermetically sealed and we will have to wait and see if and when the photo and galleys are returned to me and then how they shall make their way to you.
And now yesterday a bomb was thrown into the Arab market place on a Friday, just when the streets were particularly full and the villagers from the surrounding co
1951, East Germany (DEFA), b/w, 111 min. Feature
Dir.: Falk Harnack
Script: Hans-Robert Bortfeldt, Falk Harnack
Camera: Robert Baberske
Editing: Hildegard Tegener
Music: Ernst Roters
Cast: Kהthe Braun (Stine Teetjen), Erwin Geschonneck (Albert Teetjen), Gefion Helmke, Willy A. Kleinau, Ursula Meiner, Arthur Schrצder.
VHS-NTSC, English subtitles:
The Axe of Wandsbek considers the role that common citizens played in Nazi crimes, at the same time as it portrays a social climate of conflict and contestation. This film adaptation of Arnold Zweig’s novel (1947) is set in 1934 and tells the story of a man who accepts money from the Nazis to serve as a public executioner, and the moral denunciation of his community that drives him to a ruinous end.

Plot Summary
When Albert Teetjen’s Hamburg butcher shop and livelihood are threatened by modern competitors, he and his wife, Stine, worry about their future. Stine pushes her husband to ask his old war buddy, Hans Peter Footh, to help them out financially. Footh has become a Nazi officer and a bourgeois shipping magnate who is trying to force his Jewish competitor out of business. Unknown to the Teetjens, Footh is being pressured by local authorities and his superiors in the Nazi party to solve a local problem. Four communists, among them a Jew, have been sentenced to death after being falsely accused of the shooting death of a Nazi SA (Storm Trooper) officer, but the execution has been postponed because the executioner is ill. Meanwhile, Hitler is scheduled to visit Hamburg and his supporters have the execution carried out without further delay in order to eliminate any disquieting “loose ends” that might mar the Fhrer’s upcoming visit. When Teetjen needs money, Footh offers him two thousand Marks to become the executioner and carry out “the Fhrer’s will.” Teetjen is conflicted at first, but feels his financial troubles leave him no choice. Using his grandfather’s prized axe and disguised in a top hat, tails and mask, Teetjen beheads the four communists. Meanwhile, the innocence of the “Reeperbahn Four” becomes increasingly clear. Despite Teetjen’s attempts to conceal his involvement, the residents of his neighborhood discover that he was a Nazi executioner. Customers shun Teetjen’s newly-renovated store in disgust, and the couple’s money troubles worsen. Stine is driven to suicide by her husband’s lack of remorse, their financial ruin, and the community’s moral condemnation. After finding his wife’s body, Teetjen takes his own life.
Commentary
The Axe of Wandsbek premiered on May 11, 1951 to positive reviews and was seen by over 800,000 people in its first month. After a few weeks, however, the film was pulled from theaters due to a controversy that had shadowed the production from its inception. During writing and filming, officials at the DEFA Studios had become worried that Teetjen’s actions would be seen as the failure of an individual, instead of as the result of a criminal regime. They insisted upon the removal of the line “You poor dog” because it implied both sympathy and exoneration for the executioner. General Tschekin, a Soviet adviser to East Germany, noted that it was a mistake to have adapted Arnold Zweig’s novel for the screen because “the film will have an undesired and deleterious effect on people in the GDR, as it does not depict hatred of fascism, but rather pity for the murderers” (Schenk 1994, 69).
Nine days after the film’s premiere, East German newspapers began printing letters from outraged viewers who shared the officials’ criticism. Shortly thereafter, The Axe of Wandsbek was officially banned. Bertolt Brecht summed up the reasons for the film’s banning at a screening which took place at the Academy of the Arts in 1952: “The butcher appears as a pitiable fellow traveler who gets robbed by apolitical neighbors. It is important to emphasize that there can be no sympathy for a Nazi executioner. Behind the executioner there is a void. There is nothing further to discuss; sympathy must not be aroused through the soulful eye of a good actor.”

The controversy surrounding The Axe of Wandsbek hit Falk Harnack, its director, especially hard. Harnack had been a stanch opponent of the Nazi regime. The film represented the directorial debut for Harnack, and yet was the last production he ever made for East German audiences. During the Second World War, Harnack (1913-1991) narrowly avoided execution for his participation in the renowned Nazi resistance group, the White Rose (Weisse Rose). His brother Arvid, and sister-in-law Mildred, however, were killed because of their involvement in the anti-Nazi activities of the Red Orchestra (Rote Kapelle). Furthermore, Mildred Harnack-Fish, a graduate of the University of Wisconsin and scholar of Goethe, is the only American civilian ever to have been executed on Hitler’s direct orders. On February 16, 1943 she was beheaded at Plצtzensee prison in Berlin for her part in a failed assassination attempt on Hitler’s life. During this time, Falk Harnack had deserted his post in the German army and had joined an antifascist partisan group in Greece. The end of the war brought Harnack back to Germany and back to his career in drama. Despite his steadfast anti-Nazi convictions, Harnack could not save his first film from intense public and official scrutiny. As a result, Harnack left the DEFA studios in 1952, and from then on directed only in the West, where he devoted his work to coming to terms with the past.
Even Arnold Zweig, author of the novel that inspired the film, did not intend under any circumstances for The Axe of Wandsbek to be sympathetic to Nazi murderers. Zweig had been labeled an enemy of the state by the Nazis, and wrote much of his novel while exiled in Palestine during the Second World War (Hermand: 1998, 241). Zweig’s son Adam asserts that his father based the novel on actual events involving a Wandsbek butcher who was hired to execute four Communists condemned to death for protesting a port strike in 1938. Zweig, himself a German-Jew, apparently first encountered the story in a newspaper while in Palestine. The “Bloody Sunday” of July 18, 1932 that took place in Hamburg, might have also contributed to Zweig’s story. On that day, members of the Nazi Storm Troopers marched into Altona, a working-class neighborhood of Hamburg that was home to Communists and Socialists, and provoked a violent clash. Sixteen people were left dead. As in the film, four communists were wrongly convicted over an altercation that killed Nazi Storm Troopers, and subsequently, were executed in 1933 by the Nazis with a hand axe. Zweig explained that the perceived empathy audiences felt for the executioner was a misunderstanding. His intention was to provide humanity to all of his characters, which he hoped would counter the “anti-Germanism” popular among right-wing Zionists in Palestine during the 1940s.
Following the film’s banning, DEFA studios were left with the question of what to do with the movie. Their solution was to remove any scenes that elicited compassion for Teetjen, the executioner. Despite the additional editing, Harnack was refused permission to re-release The Axe of Wandsbek in theaters on the occasion of Arnold Zweig’s 75th birthday in 1962. Ironically, the original version of The Axe of Wandsbek did return to theaters some thirty years after its cinematic debut; the occasion was Erwin Geschonneck’s 75th birthday. Geschonneck played Teetjen, the executioner.

About the Director
Born in 1913, Falk Harnack grew up in Jena and Weimar. From 1937 to 1940 he worked as a director, actor and dramaturge at the German National Theater in Weimar. He was active in the resistance movement against National Socialism which began with his membership in the resistance group “White Rose.” He narrowly escaped being sentenced for his involvement in the group, but his brother and sister-in-law were not so lucky. In 1942 they were executed for their involvement in the resistance group Rote Kapelle (known in English as the “Red Orchestra”) which undoubtedly solidified Harnack’s anti-Nazi stance. After being forced into military service in 1941, he deserted the German army in 1943 and joined an antifascist partisan group in Greece. After the war Harnack returned to his directorial and dramaturgical career in various theatres and began his work with DEFA in1949 as art director.
The Axe of Wandsbek, based on a novel by Arnold Zweig and released in 1951, was his debut as a film director. Initially critics praised the film for what was perceived as a realistic portrayal of the Third Reich, yet a month after its premiere it was banned for what was deemed a sympathetic depiction of a Nazi executioner. As a result Harnack left the East German studio in 1952, and from then on directed only in the West, where he continued to center his work around the topic of coming to terms with the past. In rememberance of Harnack’s work, Gerhard Schoenberner praised it by remarking, “At a time when West German postwar film had sunk to its artistic and political low, his work set new standards for the dictates of commerce and the false glorification of the past that had become fashionable during the Adenauer period as a result of the Cold War.” He died in September of 1991

האם ניטשה אחראי על המוסיקה וגרמניה 19
המבחן – הוצאה להורג- ההצלחה מסוכנת 20
הדגל הנאצי בחיפה 23
תליין עם מסיכה 31
סטינה נבהלת דתית עם התליינות אך מסתגלת 35
יסודות קניבאליים – חזון רצח העצירים בחצר 43
עינויים ולידה מולידים זעקות בבית הסוהר. השומע מנהל ואדיש 46
תקופה של אילתורים – ההצגה עומדת להתחיל 47
הקליפה האנושית של טכניקה ואירגון עומדת להתקלף תבוא מפולת, כעדריות בלונדינית מצפה לעדריות חומה 49
בתקופה של תותחים במקום חמאה לא כדאי להביא ילדים לעולם 56
בנסיעה למקום חדש בחיים חושבים שחוזרים הביתה 68
אבטלה, אינפלציה, רווחי טראסטים 69
שיכרות של פועלים בגלל חוסר יכולת להשתלט ולעשות מהפכה 80
מחנות ריכוז או בריחה אין אפשרות למדינה 81
עורפים למרות שהאינטרס להתחשב עם ארצות הברית בעלת הנפט וההליום המניע צפלינים 85
נוח ובניו חשו שהיבשת אליה הגיעו השתנתה דור אחרי המלחמה 93
חברת האוניות תטיס 103
מחפשים פליז במעבה האדמה בליטא מעבירים ברפסודה 108
רוח התקופה מבלבלת בין התקדמות טכנולוגית וקידמה 114
אוקולטיזם וצבא רציונלי מטה קסם מגלה מתכות 127
המזרח התיכון 151
האל מצמיח ברזל ואבנים אינו רוצה להתערב 167
שיח יהודי : בן קאפיטאליסט ואם של קומוניסט 169
פרויד על שיגעון של שרבר כמודל פסיכוטי של היטלר 178
ציפיות רומנטיות מהיטלר- ראוי לעמוד בירכתיים 181
ההבנה של היטלר מטורף 182
צורך האדם להיגאל- חולמים ולוחמים 183
היהודי עדיין מנוף פוליטי יעיל 184
איש הצבא : בעת מבחן לא יהיו מעצורים 186
מאושרים הגולים שלא שותפים באשמה 197
הזמן מקפיא קרח חדש- האדם לעומתו הססן 204
סר חינה של הרכבת, האטוסטרדות מנצחות. מלחמת העולם הראשונה מלחמת הקטרים הראשונה לעומת 1871 205
עליית האוקולטיזם 208
החזרה הכללית מתקיימת בספרד 209
גאון ההרס – תמונה על החוף 211
האם מותר ואפשר לעצור את הירידה לתהום 213
ניטשה על ברהמס : מלנכוליה של אי יכולת 216
מסע ניצחון של הנאצים – האומות לא מגיבות 224
להיכנס להיסטוריה עם היטלר. רוזבלט רוזנפלד 225
לא דריטה רייך אלא דריק רייך 227
כניסת היטלר לוינה 249
מת הכומר במחנה ריכוז 256
מאמינים כל הזמן שהיטלר ינצח בלי מלחמה 272
עליית היתושים ושגעונם במשטר הנאצי 305
יהודים – אריסטוקרטיה בנפילתה 305
אוםציה לנאצי תוכל לחזור בתשובה אם תבוא לספרד ותבריח שבויים
עימות עם בעל הגרזן 314
ד'ש לפרנקו הקצב 314
עלייה לפלשתינה 319
האסון שנפל על גרמניה עם אסונם של היהודים 319
לרוקח יהודי אסור לתת גלולות שינה לגרמנים 320
רעיון של התאבדות של האשה : בעלי יבוא אחרי 343
פרידה מהמבורג 351
נהר הגיהינום ומי שופכין חומים, האח שב לשם אלקלעי ונלחם ונפל בספרד 353
הסוציאליזם של מארכס הלאים מוסוליני הלאים את ההלאמה 354
פגישה של בני המבורג בחיפה אחרי המלחמה 375
ליל הבדולח , שריפת בתי הכנסת ברחבי גרמניה 375
שיבת הארבעה שנערפו כשמות של אניות סובייטיות 375
העם החף והאשם 378

אור זרוע ראשי פרקים

אור זרוע

תוכן

1. צווארך חרוזים
2. מסירה והתגלות
3. אנשי כנסת הגדולה
4. על שלושה דברים העולם עומד
5. אור גנוז ואור זרוע
6. שלא על מנת לקבל פרס
7. רבי עקיבא סוללי דרכים
8. נשים נשים
9. קנה לך חבר – אינטימיות
10. חמישה שואפים ציונה
11. משפט והלכה
12. עבודה
13. הלל ושמאי גורדון וברנר
14. מחלוקת ופילוג
15. האני והקבוצה
16. הספק
17. שתיקה ודיבור
18. אבות ובנים מורים ותלמידים
19. היחס לרשות
20. רבי ובית שערים
21. הגדת פסח ויצירה עצמית
22. תגובות לחורבן
23. היציאה ליבנה
24. תלמידי רי יוחנן שלוש דמויות
25. חכמה ומעשים
26. מניה ורבי טרפון – התחלה וסיכום

מה קרה בקבוצה הלומדת
אופיה של הקבוצה הלומדת

מתודה- החברותה, התרגיל, סיפור, הגשה , מבואות
נבו וחציית הירדן
רשימת הסיפורים
סיפורים בעל פה ובכתב

תרגילים
שושלת המסירה שלכם ממי ירשתם?

שלשה דברים שנראים לכם המעצבים את עולמכם
זרעים שאתה לוקח אתך
תרגיליה של מילי

פרקי הגשות הקשורים לפרקי אבות מסכת בנים

הפילוג
מדרש צמתך
מושב העובדים והכפר התלמודי
השפה
נהלל
כיטוב חכם, חלוץ, חסיד

שירי חלוצים, שירי תפילה

המקום – בית שערים וכנרת

מבוא לאנשים צעירים – לעורר שאלות אלו תשובות ניתן לקבל באינטרנט ואיזה לא

מבוא היסטורי

תקופות מעבר וחידוש, תקופות חורבן ואובדן פרספקטיבה

הקדמה

מה הטעם בפגישה מיוחדת זו שאנו עורכים בין הספרות המשנאית תלמודית לבין הספרות החלוצית? הרי אנו מודעים לקשיים המהותיים במפגש שכזה. לא רק בזמן הארוך המפריד ביניהן אלא אפילו במשך הזמן של כל אחת מהספרויות הללו. תקופת ספרות חז'ל נמשכה מאות שנים וההוויה החלוצית נמשכה תקופה קצרה.
ספרות חז'ל החלה להיווצר לפני חורבן הבית השני ונמשכה עד לחתימת התלמוד הבבלי. סיפורי גיבוריה עברו עיבודים ושינויים דרמטיים והעדויות התומכות בה אמנם מרובות אך לא ברורות. היא שיקפה הוויה היסטורית מגוונת אך לא היתה ספרות עלילתית היסטורית. התקופה החלוצית לעומתה תיעדה עצמה בחריצות והיתה מודעת מאד לזירה ההיסטורית בה פעלה ועליה ביקשה להשפיע. עדיה רבים אך פירושיה מעטים. כישלונותיה וניצחונה עדיין מלווים את העולם שהשתנה באופן כל כך דרמטי. גיבוריה היו מוכרים לסביבתם, לפעמים נתונים בוויכוח אך תחושת ייחודם הביאה אותם לכתוב עצמם לדעת. את גיבוריה אנו מכירים גם בגבורתם וגם בחולשתם.
אי הרצף בין הזמנים והשוני בין התופעות מונע מאתנו לחשוב באופן פשוט על השפעה הדדית. מסורות מאד מושרשות בתודעה ההיסטורית בת זמננו נוטה דווקא לראות בהן שתי תופעות מתנגשות, מוציאות זו את זו.
ובכל זאת נדמה היה לנו כי יש לשתי התקופות הללו על מה לשוחח. שיש גם ליורשיהם המתפלמסים זה עם זה על מה לשוחח.
שתי התקופות לא פוענחו עד הסוף. שתיהן היו מודעות לכך שכל דור יבוא אליהן עם שאלותיו, יבקש לפענח חידותיהן מתוך רצון לבנות לעצמו אופק וראי . בשתיהן היה יסוד חזק של בניית יסודות, העזה עצומה להבין כי יש לבנות תשתית לדורות הבאים מתוך הענות עמוקה למצוקה שהתגלתה. מלווה אותן תחושה אפוקליפטית של 'קרב יום' וחשש עמוק מפני כניעה למצב הרוח הקודר שאירועים שהתרחשו בהן יכולים להביא. שתיהן ביקשו סדן אלטרנטיבי .
הדרמה ההיסטורית שהתחוללה מסביבן שחררה את שתי התקופות מלהיאחז במוסכמות . גם זו וגם זו הועמדו חשופות בפני אימת הימים. שתיהן חשו בצורך הדחוף לבנות אלטרנטיבות אך לא לנתק את חבל הטבור. הן ביקשו שורשים ומטרה רחוקה בעת ובעונה אחת ובכך העמידו עצמן מול נטיות של שבירת קשר ומול הפיתוי להקפיא טוטאלית את המחשבה. דור חז'ל מרד בשם המשך, הדור החלוצי המשיך כדי למרוד. שני הדורות הנפגשים כאן לפנינו חשו עמוקות שהאתגר שלהן קשור במצב המוסרי, בפרשת דרכים קיומית וביכולת לבנות חברה בדרך חדשה.
החכמים בדורותיהם ערכו תפנית של מציאת אלטרנטיבה לתרבות המאורגנת על ידי העבודה במקדש. החלוצים ביקשו לכונן חברה ותרבות שיעניקו עוצמה לפרידה מן הבית שלהם בגולה.. כמו החכמים החלוצים בדורם דיברו בנחרצות פוסקת דינים אך יצירתם היתה מהולה ברגישות ובתימהון, ליוותה אותם תחושה של סוף הדרך שיש צורך עמוק להתחיל משהו שלא מעניק תשובה לכל. מסביב שתי התקופות פעלו תנועות שנסוגו אל הדוגמאטי. הד עמוק לנסיגה כזו היתה מורגשת גם בתוכן. נסיגה אל האפולוגטי, אל הביטחון המדומה. בשתיהן רחש המבט האוטופי וכאב פצעי הזמן. בשתיהן נרקמו אידיאולוגיות והתבסס אורח חיים. אולי דווקא הקרבה הגבירה את המתח רב בין המורשת העתיקה לבין המורשת הצעירה. האופי המהפכני של הספרות החלוצית הביא אותה לדחייה עקרונית של רעיון המסורת. אך דווקא משום כך לא וויתרה על הרעיון להטיל על עצמה לעצב מסורת בדחיפות. גם המסורת של חז'ל וגם המסורת החלוצית היו מודעות לכך שהן צריכות להימסר מדור אל דור. שהן צריכות להפוך לתהליך חינוכי.
המסורת החלוצית איימה על רבים מאלה שראו עצמם ממשיכים את המסורת הקדומה . היא עצמה אוימה על ידי יומרתה של המסורת של חז'ל לעצב באופן סמכותי את הוויית הקהילה היהודית בתנאים החדשים.
אנשי שתי התקופות פעלו בתנאי מצוקה לקראת ואחרי מעשי חורבן קשים. מנהיגיהן חשו כי משהו נורא מתקרב או מתחולל לנגד עיניהם. שעליהם מוטלת החובה לפעול לקראת ואחרי אירועים קשים מלהכיל . הם היו רוויים בעושר תרבותי אך עליו היה לעמוד במבחן של חורבן ואוטופיה כשהוא מבקש לא להיכנע ולא להתאבד תרבותית.
החלוצים חיו מתוך תחושה כי הגיעה שעת הכירורגיה ההכרחית . שיש לבצע ניתוח דחוף. רבים מנושאי המסורת חשו כי החולה לא יוכל לעמוד בניתוח, שהתוצאה שלו לא תהיה יכולת להתמודד עם המודרנה , שבניתוח גנוזה כניעה עמוקה למסר ההתבוללות. המסורת החלוצית חשה כי ההתחמקות של העולם הדתי היהודי מהניתוח מסוכנת לא פחות. היא הייתה עדה לכך שהמסורת החרדית לא מונעת את ההתבוללות ההמונית של בניה ולא פותרת את בעיית הקיום היהודי. נראה היה לה כי ההימנעות מהניתוח מסוכנת לא פחות מההיאחזות בקרני המזבח האוניברסליסטי. לדעתה הסיכון שבהימנעות מתפנית אישית וחברתית גדול הרבה יותר מאשר המשך פשוט התובע העמקת שורשים באפלת העבר. מבחינה זו תקופה זו דומה דווקא לתקופה המשנאית תלמודית . גם היא חשה שעליה להגיב באופן יוצר לחורבן הבית ולרעידת האדמה הקיומית שהתפתחה בעקבות מרד התפוצות ומרד בר כוכבא . היא בססה את יצירתה על התחושה כי ללא תחילה מכוננת חדשה הנשענת דווקא על הצורך להמשיך, אי אפשר יהיה להמשיך.
בעת החדשה באירופה יותר מאשר במקומות אחרים בהם חיו קהילות יהודיות, תחושת התמורה היתה מאד חזקה. היא הבטיחה תמורה גואלת ולרוב לא קיימה את הבטחותיה . האכזבות וההבטחות לאלטרנטיבה בצד ההתבצרות בדרך הקיימת לא עצרה את תהליכי ההגירה במקרה הטוב ואת ההעלמות היהודית ואת רצח היהודים . הגעגוע אל הפתרון השלם הביא רבים למבוי סתום.
דומה כי מנהיגי שתי התקופות הללו חשו שבכל התחלה יש צירוף של חולשה וביטחון פנימי הקורא להעז לצאת מתוך שבלונות עוד בטרם נולדו שבלונות חדשות. דומה כי ליוותה אותם הרגשה כי לא פעם יש לנתק בשביל לחבר, לחבר כדי לנתק.
לשתי התקופות היו מצד אחד תחושה כי אחריהן הכל יהיה אחרת ומצד שני כי יצירתן מהווה המשך הכרחי. שתיהן תהו אודות עצמן .

להיסטוריונים, ואני כולל בהם את עצמי, יש מחלה מקצועית : אנו משכנעים את עצמנו כי אנשים בעבר לא היו מעוניינים בעתיד. שהם שיחקו את חייהם כשהם סגורים בתוך קופסת ההווה שלהם. שרק לנו ההיסטוריונים יש סמכות לבטא את תחושת העתיד שלהם כי אנו הרי יודעים מה התרחש בפרק הבא. לנו יש סמכות לדבר על עתידן של תקופות משום שאנו יודעים מה התרחש בעבר. כצופים בסרט אנחנו יכולים ללחוש לגיבוריו להיזהר מפני האורב בדלת שהרי אנו רואים אותו. נראה לנו שלהם, לאנשים שחיו בעבר, אין זכות לחשוב על עתידם, לנחש אותו, לפחוד מפניו, לעצב את חיי ההווה על פי התקווה והחרדה מפני הבאות. נראה בעינינו שלגיבורינו ההיסטוריים מותר לחיות את טראומות של עברם אך אין הם יכולים לעצב את חייהם על פי תפישת עתידם. האם אנשי מדעי החברה ובתי החרושת המפיקים סיסמאות לפוליטיקאים גילו את מחלתם המקצועית של ההיסטוריונים ונכנסו לחלל הריק שאלו התירו ? האמת היא שעלינו להודות שבכל תקופה אנשים ביקשו לדעת בתוך איזה נסיבות הם פועלים ומפני מה עליהם לחשוש ולמה הם יכולים לקוות. יש שעשו זאת בשחצנות, ויש שליוו בענווה את תאוותם לפעול מתוך ידיעת הנסיבות שתשפענה על עתידם. היו כאלה שחשו שמישהו לוחש לאוזניהם את פחדיהם ובמיוחד את חולשתם האובייקטיביים בניחוש עתידם. הצו הדתי נגד מנחשי העתיד רק מדגיש את הדחיפות והמצוקה של האדם המבקש ניווט לחייו לא רק על פי עברו ואופיו, אלא על פי מה שהוא רואה כסימפטומים למה שיבוא. האיסור על הניחוש מבוסס על הידיעה כמה מאמץ כזה מסוכן ושרלטני. כאן נעוץ הבדל בין הנביאים לבין החזאים . אולם לנביאים תמיד היה מקור חיצוני לאמירתם שקשרה בין המוסר לבין העתיד, בין התביעה לצדק לבין תפישה של עתיד. על כן קשה כל כך לאבחן בין נביאי אמת ונביאי שקר. גם החכמים וגם החלוצים לא התיימרו להיות חזאי העתיד אך בשתי התקופות היתה תחושת עתיד המצווה כאן ועכשיו לחיות אתיקה חמורה.

שתי התקופות היו תקופות של אמונה בתוך משבר . המשבר וחיפושי הדרך אינן רק תקופות של ריקון ופורקן . הן תובעות אמונה בגלל הסערה , בגלל ניפוץ דרכי חשיבה ורקמות של שיגרה. תקופה שכזו מתווכחת, מתפלגת, סוערת, מבקשת על עצמה. מגלה הרבה סימפטומים של התפוררות, של התמוטטות הביטחון. אולם יש בה יסודות חשובים של יצירה.
התקופה החלוצית היתה מודעת לכך שעליה להתמודד עם תקופות שקדמו לה. היא ראתה את עצמה כתקופה של רנסנס. כמשכילים לפניה ראו עצמם החלוצים כשבים לתנ'ך. זו היתה עבורם התקופה המכוננת . אך בתהליך גיבוש אורחות החיים, בפרגמטיות, ברפלכסיה, בדיאלוגיות שהתגלתה בה ובסיפוריה היא המשיכה דווקא מסורת משנאית תלמודית. זו התקופה הארוכה של גיבוש הלקחים וההלכות, דברי החכמה והקסם, הפירוש והדמיון שנבעה ממפגש התרבויות והאימפריות. התקופה החלוצית למדה לא מעט מתהליך עיצובה של ההלכה. כל דור ודור ראה עצמו כקהילה לומדת מקודמיו החלוצים הוותיקים, שהיו גם מופת מוסרי וגם מקימי מוסדות ואורחות חיים.

אנחנו למדנו מתוך הנחה כי הגיע הזמן לערוך פגישה בין שתי התקופות הללו מתוך גילוי לב גמור שאנו חשים למרות שאלו הרואים עצמם כיורשיהן לא תמיד מוכנים לפגישה כזו. הם חוששים כי פגישה כזו עלולה להביא לכניעה בטרם זמן. שהמסורות העומדות במבחן הזמן יכולות להישבר על ידי פגישת קצוות. תחושת הצורך בניתוח ובמפגש מאיימת במיוחד מתוך החשש מהתוצאות הבלתי צפויות .
מאחורינו היו ניסיונות ללמוד מקורות אלו במקביל. ללמוד את מקורותיהם המסורתיים של טקסטים מהפכניים ללמוד את משמעותם של טקסטים מהפכניים בלימוד המסורת. היו גם ניסיונות לחבר טקסטים עם חייהם האישיים של הלומדים. כאן ניסינו ללכת בכל הדרכים הללו מתוך רצון להעמיד זה מול זה, זה עם זה, וכל זה עם דרכי הביוגרפיה האישית של משתתפי הלימוד.

לא מעטים הם המתנגדים לפגישה בין חכמים וחלוצים מסיבה אחרת . הם חושבים ששתי התקופות הללו אינן מדברות אל ימינו דווקא בגלל מה שהם חושבים שדומה בשתי התקופות. בעיניהם שתי התקופות דוגמאטיות, שוללות חירות אחראית ויכולת דיאלוגית. הם מאמינים שהמשותף בין התקופות מסוכן לא פחות מן המפריד. לדידם פגישה ביניהן תדגיש סמכותיות, בשורות הנוגדות ליברליות , פמיניזם, סוציאליזם אוניברסאלי או לחילופין שתיהן אנרכיות מדי בפגישתן. אם הן תפגשנה הן תבאנה אתן התפוררות במקום וודאות, כפירה, ספקנות במקום אמונה ויוהרה במקום צניעות.

אנו ביקשנו לבדוק הנחות אלו, להתמודד אתן. כשאנו מודעים לרחשינו שלנו לשאלות העומדות בפנינו כבני הזמן, כמבקשים יסודות לכונן את תרבותנו אמנם כגמדים על כתפי ענקים, ובכל זאת כמי שאופקיו רחוקים מאלו שקדמו לו.

המפגש הזה שהתרחש ביננו התקיים בזמן המודע לתמורות מסביב . לחילופי הדורות וחילופי הזמנים, השינויים הטכנולוגיים, הזעזועים וההמצאות של היום עומדים מול תקופות של יציבות טכנולוגית, מול דורות שהעבירו זה לזה תרבות חומרית טכנולוגית דומה. אם נשווה את צעצועי הדורות האחרונים זה לזה נוכל לראות כי כל ביוגרפיה אנושית בת זמננו נושאת בתוכה כמה דורות טכנולוגיים. הנחתנו היסודית היתה שמצב זה אינו מפחית את הצורך בשיחה בין דורות, בין תקופות אלא מעצים אותו.

נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים

התחלנו במסענו בשאלת המחרוזת שהיא מעשה של חיבור. , חוט, קדיחת חרוזים ואיחודם, בחירת החרוזים ובסופו של דבר ענידתה, השמחה בה ושמירתה. כל זה מעיד על מעשה יוצר, על בחירה ,ירושה, השראה, אמונה מחברת וביקורת מפרידה. האם היו האנשים מודעים למעשה המרכבה של החיבור החדש של החיבור מחדש? אנו מניחים כי היו כאלה שהבינו היטב את עומק המעשה בו היו נתונים..
המסורת הקראית אמרה כי יש לראות עצמנו כחופשיים לפירוש המקרא, כל איש בכלים התבוניים העומדים לרשותו. עמדה זו אינה מוחקת את הטקסטים היא מדגישה אותם. היא כופרת בערכה של הקהילה המפרשת ומעבירה את פירושיה ודרשותיה מדור אל דור רק למקרא יש סמכות אמיתית ובכל דור ודור וכל איש ואיש עורך את פירושיו אל מול הסמכות ההיא. המסורת הנגדית מבקשת להדגיש כי אמנם יש למקרא סמכות אך סמכות זו עוברת מדור לדור במעשה של לימוד, של פענוח, של עימות הבונה שרשרת העוברת מדור לדור החושבת כקבוצה לומדת. זוהי קהילה המנווטת בין האותיות לבין האנשים, הנתונה בויכוח סוער על הסמכות אך מתוך אמונה כי קהילת הלימוד מסוגלת לכונן חברה בה האנשים אחראים זה לזה.
החיבור מחייב גריעה. קדוח כפעולה של התרוקנות
זהו התנאי לחיבור על ידי החוט עם החרוזים האחרים. החרוז מתקשר עם קודמו. כך גם בצלילים בשיר המהדהדים לאורך קצבו של השיר. חרוז הוא יותר מאשר סיומת חיצונית. משהו במקצב הפנימי צריך להוביל אל הסיומת. חרוז לבדו אינו שלם הוא תובע המשך. הוא מתייחס לחוט ולחרוז השכן.
הקושי הגדול מתגלה כשהחוט נקרע. כשהחרוזים מתפזרים כשיש צורך לאסוף אותם מחדש . יש למצוא את החוט המתאים. זהו נתק המחייב התארגנות . לעיתים הוא מלווה באובדן תקווה. הקריעה, ההתפזרות גורמות לנפילה לעיתים למעשה של חריזה שאינו תופש. הניסיון לבנות מחדש הוא דרמטי אך יכול להיות בו משהו משמח כשדברים נבנים ומהדהדים וניתנים למסירה.לעתים קרובות מעשה של שיחזור הופך למעשה של גילוי. איסוף החרוזים שהתפזרו לכל רוח מגלה סדר חדש, חושף נסתרות, מסתיר עניינים שנראו חיוניים בסדר הקודם.מגלה אופקים חדשים.
מסירה ומסורת אינן דבר תמים, נטול הכרעות, מרוץ שליחים מכני, המקל העובר מרץ לרץ משתנה , מחליף צורה. ניכר כי לעתים הרץ המוסר מבקש למסור כדי להיפטר מהמקל וחברו ממש כועס כשהמקל נמסר מידו הלאה. המרוץ הופך לכל כך קשה כשיש שליחים שמרוב ייאוש פשוט זורקים את המקל לקהל המריע ולא יודע כי עתה מוטל עליו לארגן את המשחק מחדש. כשמתבוננים על הסיפור במרחק לא תמיד מבינים את כלליו ולא תמיד ניתן לאבחן עד כמה הוא נעשה מתוך ריכוז, הזדהות, והבנה. כך המסורת של סיפור , של לחן, של מנהג נודדים ולובשים צורות מגוונות. לא תמיד יודעים לפענח את המקור ומעשה הגילוי מחדש הופך למסע רווי הרפתקאות.
המסורת המתארת רציפות ואוהבת לראות עצמה כפאסיבית, כתהליך מצטבר אובייקטיבי בו אנו משתתפים פאסיביים, כוללת בתוכה יצירתיות רבה, קפיצות ספונטניות הנראות מרחוק כהליכה מתונה. היא כוללת בתוכה הרבה מתחים, סטיות, פרשות דרכים. אך חצוצרות המקיפות את החומות בתרועות המבקשות למוטט הופכות במהירות לתרועות כבוד לברכיים סוגדות. אך ברכיים סוגדות יודעות להפוך למרד קשוח ובלתי מתפשר.
המחרוזות מאוימות לא פעם להיקרע על ידי איום חיצוני אך אין זה כל הסיפור. מחרוזת עמוסה בחרוזים עשירים יודעת למתוח את החוט עד כדי קריעה.המשבר מורגש אחרת על ידי חלקי החברה השונים . ב1903 בעיר קישינב התחוללו פוגרומים ובעיר וילנה הקימו את בית הכנסת הראשון שהתיימר להיכנס לקו הרקיע במקום. האם יש קשר בין התופעות הסותרות?
תופעות כאלה לא מתקיימים בסדר דיאלקטי מובנה וברור. עלייה ברמת ההזדהות וההתקרבות ההדדית יכולה לסמן משבר צפוי אך
קביעת שרשרת הגלגולים כמסורת היא הכרעה כמעט קיומית של המוסר שהוא מאמין כי יש סדר בעולם וצריך לגלותו. באמירה על המחרוזת המתארכת ומתאגדת חרוז חרוז נרמזת גם האהבה ככוח מחבר בחוט אך גם השוני בין החרוזים והעובדה שלמען חריזתם למחרוזת יש לקדוח בחרוזים את האין.
בפרקי אבות ובאבות דרבי נתן מופיעות רשימות המחליפות את הרשימות הגניאלוגיות המופיעות במקרא. לא זה נולד מזה אלא זה למד מזה. זה הוריש לזה מסורת כזו או כזו. זה שמע מפי חברו תורה וזה ערך את מה שחברו אמר. זה מחבר וזה מתמצת את התורה ומתווכח על עיקרי דבריו עם חברו ובכך מוריש לו את תורתו.
מה מקומה של מחיקת שלשלת הכוהנים מחוט הירושה? מה אומרים חברי כיתות שונות על עצם הניסיון להפוך משברים לסיפור מעצב.
תהליך מסירה הרצונית לא תמיד מעיד על הנכונות לקבל. לעתים הפשרות שעושים בתהליך המסירה פוגע בנמסר ולעתים משרת אותו. לעתים פתיחת השער בפני שינויים מתפרש ככוח ולעתים כחולשה.
הניסיון לקרוא את המקורות כאילו אין מדובר באנשים נראה בעיננו עקר. כאילו ניתן לשוחח עם טקסטים באופן מנותק. כשבין טקסט לטקסט אנשים אוכלים , שותים, מקימים בית, חיים חיי מדינה ואפילו מתקדמים בשטח האקדמי נולדת בועה . התעלמות הטקסטים מתהליכים ומאורעות, התעלמותם מההיסטורי הופכת אותם לשולים. אך גם החשיבה הטוענת כי יש ללמוד אותם רק כמסמכים היסטוריים המשקפים רגעים ושעות שהיו הופכת אותם לבלתי חשובים. הם גם שיקפו וגם עיצבו, גם העניקו משמעות לרגע בו נאמרו וגם קראו לדורות אחריהם .

ברל כצנלסון

שהגיע ארצה ב1909 היה איש של ספר. של כתיבה וקריאה אינטנסיביים. מהרבה בחינות ניתן לומר כי החיים הציבוריים להם הקדיש את חייו ובהם התענה אישית גזלו ממנו את היכולת להקדיש לדבר שכנראה משך אותו ביותר : חיי הרוח. לדידו היה המפעל החלוצי לא מנותק מהמעשה הרוחני. תמיד חשב כי הפועלים יוכלו לשמור על ייעודם רק אם יהיו חברה לומדת ולא רק עובדת. מי שרואה לנגד עיניו את מפעל העבודה כמפעל של בניין עם ואדם חייב להקדיש לחיי הרוח. ברל לא רק היה האיש שהקדיש את חייו לבניין מוסדות ציבוריים שיוכלו להפוך את הפועל לבן בית, שיוכלו להגן על האדם מפני אסונות ופגעים מיותרים. אך ככל שבנה מפעלים ונלחם את מלחמותיו הפוליטיות ידע כי גורלם של מפעלים להיסדק בגלל תהליכי ביורוקרטיזציה ומיסוד. לפתחם אורב אויב הקלקול הפנימי. הוא האמין כי היכולת להתמודד עם כל אלה רק בעזרת חיי רוח עשירים שיחשפו ויגלו מטרות רחוקות מצד אחד ויעניקו ביקורת המסוגלת לשלב חברות עם ראייה רחבה.
בשנים האחרונות לחייו חש ברל כצנלסון כי תנועתו נשברה מבפנים. הוא האמין כי תקום מדינה ליהודים אך הוא תהה האם תוכל לעמוד במבחני הרוח. הקמת מבנה מדיני לא יוכל לנווט את המפעל אם לא ילווה במפעל רוחני. לכן ניבא כי עם השנים המצוקה התרבותית תהיה גדולה יותר. לבנות את הבניין לא מספיק- הוא יבקש את הריהוט הפנימי הנפשי והציבורי הראוי.

1.מסורת , מרד והתגלות

פרקי אבות היא מסכת המציינת את דרכי העברת המסורת מדור אל דור בתקופה של משבר. כיצד בוחרת המסכת לטפל בעניין, לא בדרך של פולמוס על הסמכות ולא בדרך של הדגשת מקורה אלא כקובעת שלשלת של העברה ומציעה לקח ועצה. מי שרוצה לעמוד על הצד הפולמוסי שבקביעת שלשלת המסירה הזו לא יוכל לעמוד על כך בטקסט המשיח כאילו לפי תומו. עליו יהיה לשוטט בפרקי ההיסטוריה הפרובלמטיים מסביבם עוצבה המסורת הנמסרת במסכת.
בפרקי אבות באה לידי ביטוי ההנחה כי יש מסורת, כי תוקפה ברור, כי היא נובעת באופן ישיר מהתגלות בתקופות עברו שתוכנן הועבר בנסיבות חדשות מתוך נאמנות וחיפושי דרך . בתקופות אלו אמנם אין התגלות אך מחליפה אותה חוויה עמוקה של לימוד , של מחוות מוסריות בהן חברותה של חכמים לוקחת על עצמה אחריות לקהילה כולה. אלו מקנים סמכות למסורת.
לעומת החכמים שמופיעים בפרקי אבות הקראים שפעלו אחריהם לא הכירו בסמכות המסורת שהתגבשה. לדידם סמכות כזו יכולה להתקיים רק מתוך עיון ישיר בתורה הקשורה להתגלות. אין הם מכירים בתוקפם של פירושים שהתגלגלו במשך הדורות ולא בחבורה של הפרשנים שמגלגלת את המסורת מדור לדור. לדעתם בכל דור ודור כל חכם מכוח תבונתו צריך לפרש את הכתוב . פרקי אבות מספרת את סיפור המסורה המתגלגלת בתוך קהילת הלומדים המנהיגים את קהילותיהם מדור אל דור.

החלוצים שואלים על המסורת, מורדים בה, תוהים עליה. אך כמו שאמר המשורר זלמן שניאור על ביאליק 'מי שזועק כלפי מעלה , מכיר במעלה', החלוצים מחפשים את החברותה, את המחווה המוסרית, את ההתגלות הבין אישית. חיפושיהם אלה מעמידים אותם אל מול השגרה, מול הסמכות המובנת מאליה. הם מתחייבים לערוך שינוי גורלי בחייהם.

דוד שמעוני

משורר העלייה השנייה. חברו לילדות של ברל כצנלסון. נודע באידיליות שכתב על החלוצים . בניגוד לאידיליות של טשרניחובסקי שכתב על תמונות שגובשו במסורת של דורות, שמעוני כתב אידיליות בתקווה שזו תתגבש במשך השנים בעקבות הדרמות העוברות על החלוצים בארץ.
שמעוני כתב את השיר האנטי מסורתי ביותר שהפך למעין המנון לתנועת השומר הצעיר. באופן אירוני שיר מורד זה הודפס במקור באותיות עם כתרי תורה.

אברהם שלונסקי

ממשפחה חבדניקית, למד בחדר עם הרבי מנחם מנדל מלובביץ. אביו משכיל עברי ואמו מאמינה במהפכה ברוסיה . שלונסקי עלה לארץ כילד חוץ של גימנסיה הרצליה, בעת חופשה בביתו נקלע לרוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה ושב לארץ עם משפחתו עם סיומה . היה חלוץ בעמק יזרעאל ולימים משורר וראש האופוזיציה לביאליק בספרות העברית. את השיר 'התגלות ' בחר להציב בפתח כרכי שיריו. הרב קוק הגיב לשיר בהתלהבות מרובה.

2. אנשי כנסת הגדולה

לפי פרקי אבות חולית ראשית בשלשלת הדורות היא הכנסת הגדולה . מוסד זה שהיה המוסד העליון של מחוקקי בית שני קיומו ודרכי פעולתו לוטים בערפל. יש בו מן היסוד של אסיפת עם ושל בית עליון המחוקק חוקים, מסדר תפילות, עורך כתבי נבואה, לפי הכתובים השתתפו בו נביאים, זקנים, שופטים וכהנים. בראש המוסד עמד הכהן הגדול. במסכת אבות נזכר שמעון הצדיק כמי שנשאר מהכנסת הגדולה והוא חוליה מחברת את שלשלת המסירה .

מה הפך את הקבוצה הזו לחולית ראשית ? מה הן התכונות שהפכו אותה לכל כך חשובה? הרבה פרטים אינם ידועים וגם אינם מתגלים במסכת. מעניין המדרש המלווה את תיאורה של אנשי הכנסת הגדולה כמשיבים עטרה ליושנה. האם החזירו עטרה ליושנה על ידי העצמת המקורות? על ידי התגלות סוערת ? על ידי אירוע יוצא דופן? המדרש מספר לנו כי הם החזירו עטרה ליושנה על ידי זה שהחזירו את כל הכינויים לאל, אמרו שהוא גדול, נורא וגיבור וההוכחה לכך מצוייה דווקא בגילוי הקשה שבהיסטוריה אין הוא מתגלה בניסים ובניצחונות אלא בהתאפקות וביכולת לעמוד בפניו ללא חנופה ושקר.
דומה כי אצל החלוצים בדורותיהם הראשונים מתגלה תופעה דומה. הם היו חניכי דוקטרינות עזות ביטוי, חניכי מפלגות שהבטיחו כי הן גילו את המתכון הבטוח לשינוי חברתי רדיקלי אולם החלוצים הראשונים גילו כי יסודות הפולמוס הדוקטרינרי והעמדה הבטוחה אינם מבוססים אלא על שקר ואשליה. הנושא החלוצי מתחיל באותה נקודה כי ניתן לעמוד בפני האמת הצנועה יותר, המורכבת מצד תוצאותיה ופשוטה מבחינת ההתכוונות האישית של נושאיה.
על שלושה דברים העולם עומד

מה משמעותו של הניסיון להכניס את עיקרי חכמת הלב של חכמים בצורה מסודרת, במספרים 'על שלושה דברים, על ארבעה '? האם הוא נובע מאמונה ביסודות מאגיים המאמינים בכוחם של מספרים? האם הוא בא לשרת צרכי למידה וזיכרון? או שמא הוא מבטא את הצורך להתארגן לאחר ריבוי של סיפורים ובליל של וויכוחים , להעמיד את היחיד והחברה בפני האתגר לעמוד באחריות כאישיות העומדת לדין ולא כיסודות מתכתשים המשחררים מרוב קולות ואפשרויות. האם רעב זה למיקוד ימשיך להטריד גם דורות שיחתרו לאמונה מדוקלמת של עיקרים מטאפיסיים או לפעולות חוזרות של התנהגות , המשוחררות מדין וחשבון ומהתבוננות במצבים משתנים. יש להתבונן באמרות הללו של החכמים שנושאות יותר אופי של הדגשת מידות אנושיות שאינן לא עיקרי אמונה ולא דרכי פעולה פולחנית.
אולי נובע הצורך בהעמדת עיקרי דברים מתוך רצון לא רק לארגן מחדש אלא כדי לקבוע קנה מידה בו ניתן יהיה למדוד, אליו ניתן יהיה להתכוון? עקרונות אלו למרות שהם מנוסחים כמצוות מציבים עקרונות החורגים מהמצוות הספיציפיות עליהן מתנהל דיון מתמשך.יש בהם אמירה אוניברסאלית החורגת מהטקס או הפולחן.מהמצב ההיסטורי ואפילו מתפישת הייעוד.
גם החלוץ חש בריבוי הקריאות, מחפש קני מידה, לא יורש אלא מתלבט על מקומו, מה ייקח ומה לא ייקח לדרך. לדידו הירושה אינה צוואה מגבילה ותובעת מעשים הרשומים בספר, הוא מוכן לקבל ירושה עשירה אך מבין כי הוא נמצא בשעת הכרעה המחייבת ריכוז מאמצים. בשעה זו הוא מחפש שותפים אך דווקא משום כך הוא חי בבדידות תרבותית מאיימת. הוא אמנם יצא למסע של גילוי אך הגילוי לא מובטח לו.
הזירה בה פועל הצעיר היהודי מסוף המאה התשע עשרה היא זירתו של היהודי המקבל אזרחות, המודע לאפשרות להיות אזרח ולהיות מופקע מאזרחותו . הוא הסוחר היהודי והיהודי העובד ומנהל פרויקטים תעשייתיים , החקלאי היהודי החדש והיהודי הנעקר מן האדמה בצווי מדינה בתוקף חוק ומלחמה , הפליט היהודי שנעקר מביתו, המהגר היהודי והחייל היהודי הלוחם בצבאות של מדינות בין אלו שהכירו בזכויותיו ובין אלו של משטרים אנטישמיים. כל היהודים הללו חייבים לחפש לעצמם תשובות על שאלות חדשות של זהות ולהגדיר לעצמו מהי יהדות בהם הם יבחרו או ממנה ימלטו. הצעיר היהודי בחיפושיו פוגש את הצעיר הלא יהודי המתקומם, הלומד, המקים את ביתו החדש, הפורץ דרכים בעולם ואת היהודי הצעיר שבוחל בחיפושים ומחליט להתבצר באמונות הוריו כדי להגן עליהם ולא להיות מוטרד מדי על ידי סערות הזמן. הצעיר היהודי השואף להשכלה לעתים מתבצר באמונותיו ובאמונותיו התפלות, מחפש אמת מדעית אנושית וכוללת גם כאשר היא חושפת לא פעם את כרעיה ואת פוטנציאל השנאה החבוי במרתפיה. כל אלה מחפשים עיקרים, תמציות, נקודות מוצא.הם רוצים לחולל שינוי ומאמינים כי ניתן לשנות ובכך בונים לעצמם נקודות מוצא למסעות היסטוריים. אך יש והם מגלים כי המסעות משנים את נקודות המוצא, את הערכים המהווים קנה מידה.האמונה בשינוי המביא לידי התקדמות ולא אוסף סימפטומים לקראת חורבן מעוררת גם חרדות .
גם חז'ל עוסקים בשאלות אלו או לפחות אנו יכולים לחשוב שהם עוסקים בשאלות אלו מתוך קריאתנו המודרנית של הטקסטים. כיצד ינווטו אחרי חורבן הבית שהיה למקור סמכות כל כך חזק? האם עליהם להיות מנווטים על ידי עקרונות או אמונות, על ידי כללי התנהגות או על ידי שיגרה יומיומית הנובעת מתוך קיום חוקים שנחקקו אי פעם על ידי בעלי סמכות ?

החלוצים בדרך כלל מקבלים את הצורך להתנווט על ידי עקרונות ההופכים מעשים ומבקרים את המעשים. אך גם תוהים עליו. גורדון מציע לנו להתנווט על ידי הכוכבים הקבועים והחופים המשתנים, צבי ש'ץ מבקש לשים לב לכאב ולאתגר שבקבלת עול המעורבות בהיסטוריה. הוא תוהה עד כמה צעידה מעורבת זו המבקשת להשפיע על פני העולם תובעת מחירים קשים מהאדם היוצר.
סיפור אהרון שידלובסקי ובנציון ישראלי

3.על שלושה דברים העולם עומד

החיפוש אחרי היסודות המכוונים, אחרי העקרונות המארגנים, אחרי האידיאלים הנותנים כיוון הוא גם
מאפשר את הבחירה בתוך הריבוי הגדול של הקריאות והפיתויים וגם מאפשר את היכולת להתמצא במצב שנראה ללא מוצא. גם החכמים וגם החלוצים מחפשים יסודות, בסיס ראשוני. זוהי גם דרך לזכור את המינימום הנדרש אך גם דרך לשמור על העיקר. האם בחירת היסודות הללו נובעת מהתבוננות בסדרי העולם והחברה ? האם מתוך התבוננות פנימית רפלקטיבית של האדם על כוחות נפשו ? גם החכמים וגם החלוצים לא מסתפקים בעמדה פסיכולוגית. העולם עומד על יסודות של תביעות חברתיות, של משימות וחוקים הנוגעים לריבוי האנושי.

יוסף חיים ברנר

סופר, מורה, איש העלייה השנייה ומראשי הוגיה. באורח חייו, ביצירתו הספרותית , בסערת רוחו המוסרית, באהבתו השופעת ובביקורתו המרה הביע מחאה מוסרית ותביעה חמורה לאמת מוסרית.
נרצח בפרעות 1921 והיה לדמות מופת שליוותה את הצנועה החלוצית לדורותיה.

אהרון שידלובסקי

איש העלייה השנייה. ממייסדי קבוצת כנרת. כל ימיו פועל מסתפק במועט ובעל תביעות גדולות מעצמו ומחבריו. איש הגות ועשייה. מבקר בוטה של החברה כולל של החברה הקיבוצית בה חי. טען שהחברה הישראלית מבולבלת מרב שקרים פנימיים ואי נכונות לראות דברים מזווית ראייה עקרונית. בלבולה מביא לאובדן היסודות הראויים לה.

הלל צייטלין

סופר, עיתונאי, מורה . הביא לספרות העברית את ניטשה. היה ציוני חריף אך התאכזב, חזר בתשובה, ועבר לכתוב באידיש. נרצח בשואה. מורה של יוסף חיים ברנר מהעלייה השנייה ויצחק שדה בעלייה השלישית. ביקר בארץ וניהל שיחות הן עם החוגים החרדים והן עם הרב קוק.

צבי ש'ץ

סופר ומשורר, מחלוצי העלייה השנייה, תלמיד של טרומפלדור וחבר הקבוצה שהקים במגדל. מייסד הקבוצה האינטימית בעלייה השנייה שעמדה על עיקרון ההבנה ההדדית, הוידוי והאינטימיות. ראשון סופרי הקיבוץ. התנדב לגדודים העבריים בסיום מלחמת העולם הראשונה. נרצח יחד עם יוסף חיים ברנר וחבריהם בבית הוריה של אשתו רבקה יצקר.

שלמה כנרתי

איש העלייה השלישית , חבר קבוצת כנרת . איש עבודה, משק. ליווה את חייו בכתיבה. בנו נפל במלחמת העצמאות. היה ממנהיגי התנועה הקיבוצית.

5.אור גנוז אור זרוע
האמונה באור הגנוז לעתיד היא חלק מן החימוש האוטופי הגנוז במקורות. היא מדגישה את התחושה כי העולם לא ניתן למיצוי בנגלה. כי העולם כפי שאנחנו מכירים אותו אינו אלא פוטנציאל המבקש להתגלות. האם בתהליך התבגרותנו אנו מממשים פוטנציאל זה או מתרחקים מן האפשרויות שבאנו לממש בחיינו? המאמין באור הגנוז מבין כי עליו לחפש אותו, לקבל עליו אחריות . עצם החיפוש יתרום ליכולתו להתגבר על החשכה המקיפה אותו. החשכה אוצרת בתוכה את כל שנכבה ומקווה עדיין להידלק. האם האור הגנוז מצוי בעתיד הרחוק או במרומים, בעבר הרחוק, בתכנית העתידית או אולי בעולם הבא?
האור הגנוז יכול להיות נוכח באור הזרוע המתקיים בעולם בנפש ובזמן והשואף להתגלות. האור הזרוע יכול לקרוא למאבק על נביטתו ומימושו .האור גנוז לימים יבואו , המסתתר בנשמות האנשים כאן ועכשיו מדגיש את האחריות לאחר ולעולם. הוא מצוי על סיפם של אירועים . האמון באור הזרוע הוא אמון בנביטה האפשרית . יש בו סוד המחכה להתגלות. רבים מגילוייו של ההווה אינם אלא סימפטומים לגנוז ואותות למה שיתגלה אי פעם. האור הזרוע מחייב . האם ניתן להסיר מכשולים לגילויו? האם מכשולים אלו מעמידים אותנו בניסיון או אולי מפתים אותנו לשבור, לפרוץ את הקופה הנעולה? האם אז יתגלה?
גם אם האור הגנוז בשחקים הוא מקורו של האור הזרוע בעולם הוא יכול גם להתנגש עמו ולסרב להתגלות. אז האור הזרוע הנראה בעיננו כיסוד אופטימי במהותו יכול להפוך פניו ולעורר את השאלה מדוע אין הוא מתגלה. האמונה בו יכולה לפתוח פתח לתפישה של קץ הזמנים ושל אחרית הימים, אותה פרשת דרכים שבין גלות וגאולה. בתפישת האור הזרוע טמונים איפה רעיונות שונים ומסקנות סותרות. כולן התגלו הן בתקופת המשנה והתלמוד והן בתקופה החלוצית.

6. אבות ובנים

יציאת הבנים לדרך חדשה, גם דרך של לימוד, גם דרך של עלייה ארצה, גם דרך של הפיכה לתלמיד חכם , גם דרך של הכרעה להיות פועל עברי חייבה לא פעם קיטוע, מרד, פרידה מן ההורים.
כך חלק מהחכמים נפרדים מהוריהם כדי לסלול דרכם לתורה, כך חלק מהחלוצים נפרדים מבית אבא כדי לחיות חיי עבודה בארץ ישראל. . הפרידה מבית אבא קשה לעתים מתלווה בנתק, לעתים אחריו
מגיע פיוס. סיפור הפרידה הוא חלק בלתי נפרד מן המסורת העוברת מדור אל דור.
פרידה זו מלווה גם בקשר עמוק, בדיאלוג, בכאב המציין את האהבה הפרושה בכל התהליך.

רבקה ספיר

חברת קבוצת כנרת. למרות ביקורתה הרבה כל השנים חיה בקבוצה ועבדה בה. הגיעה עם הוריה לקיבוץ והיתה חלק ממשפחה ענפה במקום. אהבה אמנות , במיוחד מוסיקה. הקימה משפחה עם מאיר שהיה ממנהיגי כנרת, פעיל מאד גם בקבוצה גם בארץ. סגנו של שאול אביגור בהגנה. הם ההורים של נעמי שמר.

פניה ברגשטיין

משוררת וסופרת חברת קיבוץ גבת. נודעה כמשוררת וסופרת ילדים 'בא אלי פרפר נחמד'. משוררת עברית עוד בפולין. תיעדה בשיריה את פרידתה הדרמטית מן ההורים. ערב עלייתה ארצה חלתה בלבה .
בהיותה בקיבוץ למרות מאבקה המתמיד עם מחלתה עבדה וכתבה רשימות ושירים רבים. עם בא הידיעה על הרצחו של אביה ואחיה בשואה כתבה את השיר שתלתם ניגונים המבטא את הקשר העמוק בין הדורות למרות הפרידה.

7. סוללי דרכים

בימי העלייה השלישית נסללה דרך בידי החלוצים מטבריה לצמח. הסלילה היתה מלווה בהתנסות שהיה בה לא רק עניין חומרי. היא הפכה לסמל. סמל ההסתערות , חווית היחד, העמידה באתגר ותחושת ההתקדמות. ההרפתקאה המבצעית הזו מוצאת לעצמה הד סמלי עתיק בתיאור דרכו של רבי עקיבא לתורה. מוזכרים אותם הנופים, אותה ההתגברות.
לימים יפרוץ וויכוח בין החלוצים האם דרך שצריכה להיסלל צריכה תכנון מוקדם או שתוך כדי סלילתה מתגלות האפשרויות הרוחניות שהיא פותחת . האם סלילת הדרך מחייבת הרס שרידי נוף וזיכרון קודם, האם יש הרס שהוא תנאי ליצירה ?
הכביש והמחצבה היו לסמל למפעל הגדול , לחדש שצריך לצמוח , ליכולת לעצב מחדש זהות ודרך.

יהודה יערי

סופר איש העלייה השלישית, חבר קיבוץ א' של השומר הצעיר שהקים את קיבוץ בית אלפא. זמן מה היה רועה במקום . עזב וחי בירושלים. כתב סיפורים רבים מהווי החלוצים אך היה גם קשור למסורת החסידית. עזר למרטין בובר בליקוט ספורי החסידים 'אור הגנוז' ותרגם את סיפורי נחמן מברסלב לעברית. טען כי מפגשו בירושלים עם חסידי ברסלב הביא לקריאת השם קיבוץ לצורת החיים המוכרת לנו .

אליהו רפפורט

תלמידו של מרטין בובר סופר ומשורר. חלוץ שעלה עם אשתו ובניו והצטרף לקיבוץ א' של השומר הצעיר שהקים את קיבוץ בית אלפא. היה סנדלר ומורה לחברת הילדים הראשונה בבית אלפא. היה מורה למתמטיקה בבית הספר הריאלי בחיפה ובונה כינורות בתל אביב.

8. אל תרבה שיחה עם האישה

דמותה של האישה, תפקידיה ומקומה בשיח החכמים שונה מאד בין פרקי אבות ובין התקופה החלוצית. מסכת אבות כמו שאר המסכתות במשנה ובתלמוד נכתבו על ידי גברים. הם היו מודעים לעובדה הזו ולא ראו צורך להתנצל על כך. דווקא משום כך בולטות מאד כמה דמויות נשיות המופיעות בספרות התלמודית כמו ברוריה אשתו של רבי מאיר או רחל אשתו של רבי עקיבא.
לעומת הספרות המשנאית תלמודית רבים ממסמכי התנועה החלוצית נכתבו על ידי נשים. הגברים שכותבים בכל זאת את מירב המסמכים שמים לב לכך ומדגישים כי משהו משתבש על ידי כך.
התנועה הציונית היא אחת התנועות הפוליטיות הראשונות בעולם שהעניקה זכויות לנשים. זה היה חלק מחזונו של הרצל. אולם בכך לא פתרה את תחושותיהן של הנשים שעליהן לסלול לעצמן דרך חדשה. שאלה זו הפרידה באופן דרמטי את הקהילה של היישוב החדש מקהילת היישוב הישן. זה גילה התנגדות עקרונית להעניק זכויות הצבעה לנשים.
כתיבת החלוצות שונה במידת מה מכתיבת החלוצים. היא מאד אינטימית, כנה, נוטה לווידוי, מדברת פחות בהכללות ובדוקטרינות. היא חשה יותר מהגברים בפערים החריפים שבין דגלי התקופה וההוויה האנושית המתרקמת בה.

בתקופת העלייה הרביעית, דווקא בתקופת משבר לחברה החלוצית, מופיעים שיריה של רחל המשוררת, חלוצה מהעלייה השנייה שגלתה מהארץ ואחר כך נעקרה מעמק הירדן בו חיה ורקמה את חלומה. בשיריה המיוחדים היא מלווה את החלוצות ונותנת את הביטוי העמוק ביותר להוויתן.
ב1930 מוציאה לאור רחל כצנלסון רובשוב (שז'ר) את הקובץ דברי פועלות שריכז בתוכו כתביהן של רבות מן הפועלות ונתן ביטוי עז לרחשי ליבן.

בין הפועלות הללו פסיה אברמסון בת למשפחה מן העלייה הראשונה שהצטרפה התלהבות לחזון החלוצי של נשות העלייה השנייה אך נפלה קרבן לכאביה כאם ואיבדה עצמה לדעת.
בין הנשים המיוחדות לתקופה החלוצית חיותה בוסל שדרכה המיוחדת וקשריה עם יוסף בוסל מנהיגה של דגניה מגלה נחישות בעיצוב משפחה בה יקוימו יחסי שוויון וחירות לבני הזוג. עם פטירתו של יוסף נשארה בדגניה והיתה למנהיגת נשים נחושה.
חליפת המכתבים בינה לבין א.ד. גורדון מגלה את נחישותה והעזתה וכן את רגישותו של א. ד. גורדון ואת ראייתו הבהירה.
המתח בין הרצון לשחרר את האישה לבין החברה שלא פעם התנכלה לרצונה זה הביא לא פעם להתנגשות. מה שהיה נראה כפעולה הנובעת מהכרעתן של נשים התברר כתהליך ארוך המלווה במפלות לא מעטות.

9. קנה לך חבר

חבר, חבורה, חברה, קשורים למעשה של שותפות. שותפות המגלמת אחריות הדדית, מחויבות זולזה אך גם לימוד משותף. הלימוד איננו כלימוד שדרך קרב בין יריבים חושף את האמת. הוא לימוד של חברים שתחילתו ידידות והוא נבחן ביכולתו לעשות לחיזוק החברות אחרי הלימוד, לחיזוק האחריות ההדדית הנובעת מתוך הלימוד המשותף. כיצד יכולים להפוך יחסים של מורה לתלמיד ליחסים של חברים? שאלה זו התבררה כאחת השאלות הקשות לציבור הלומדים של דורות רבים אך זה היה קנה מידה חשוב למדידת ערכו של הלימוד המשותף.
בתקופה החלוצית תפישת החברות נבעה גם מתפישת שוויון ערך האדם וממחויבותו המשותפת לעמוד במשימה המשותפת. האם המשימתיות פוגעת בידידות ובקשר הבינאנושי ? שאלה זו העסיקה מאד את החלוצים. היא באה לידי ביטוי באותו דיאלוג מופלא שהתקיים בגולה בין יוסף טרומפלדור וצבי ש'ץ כשהאחד טוען כי הידידות צריכה לנבוע מן המשימה המשותפת והשני טען כי השותפות והפתיחות ההדדית הן שצריכות להניע את החבורה למלא משימות. הוויכוח הזה ליווה אחר כך את התנועה הקיבוצית שחלק ממנה ביקש ליצור תנאים ליצירת חברה לא פורמאלית, אינטימית וקטנה והחלק השני ביקש חברה בעלת היקף מספרי גדול שתוכל לבצע משימות גדולות היקף. בקבוצת צבי ש'ץ טרומפלדור נבחרה אנה כאם של הקבוצה וכאן מצוי פרק מיומנה.
קנה לך חבר היתה משימה חשובה בהוויה החלוצית אך בתוכה היו כאלה שחשבו שהדבר מחייב כבחירת בין זוג יסוד של בחירה, מבחני קבלה הנובעים מתוך התאמה אישית בעוד שאחרים חשבו כי המשימה היא שצריכה לבחור את החברים המתאימים לביצועה. לעומתם היו שטענו כי המבחן האמיתי לחברות נעוץ בפתיחות כלפי כל, בקבלה ללא כל בחירה. שהחברות מתחילה דווקא באותו רגע שמקבלים כל אחד ועל ידי הקבלה הופכים אותו לחבר.

10. חמישה חתרו ציונה

זהו פרק המבוסס על מסמך שנמצא המברר דרכם של חמישה חלוצים שביקשו לברר לעצמם את דרכם בטרם יצאו אליה. מסמך המאיר את עולמם המיוחד ומאפשר לברר את עולמם של החלוצים.

11.משפט והלכה

ולטר בנימין טען שהמשפט הוא מיתוס , הצדק לא. ההנחה כי אנו פוסקים דינים וחותרים לצדק מחייבת. לפי פרקי אבות המשפט תובע זהירות, זמן, חקירה ממושכת. ידיעת החוק קבלת מרות המשפט. איך מתרחש דין מסוג זה בחברה מהפכנית שלא גיבשה חוק. כיצד תגבש חוק? האם היא זקוקה לחוק ? האם אפשר להחליפו בהתייחסות לכל מקרה על פי האישיות על פי הצורך , על פי המשימה ? החברה החלוצית קובעת בהתכנסותה אמות מידה, האם בתוקף התכנסות כולם בשיחה של וידוי ותוכחה ? האם בהשראה של רעיון חידוש החברה וחוקותיה? האם הדין קובע מי יהיה חבר ומי לא ? האם תקדימים מחייבים ? האם כל פעם ייפסק הדין על פי השראת הרגע ?
הדיונים הללו בקרב החלוצים הביאו אותם לפגישה עם מאמרו של ביאליק הלכה ואגדה.

שמואל יבניאלי

בתנועת הפועלים היה שמואל יבניאלי מבטא הלכי רוח של גאולה חברתית. הוא האיש שיצא בשליחות לתימן וליווה את עליית חלוצי תימן בתקופת העלייה השנייה. במסעו על פני תימן הוא מגלה את התלהבותם של היהודים למעשה העלייה בעת פרשת דרכים פוליטית במקום. אך הוא גם מודאג מייסורי קליטתם בארץ ובחברה . כאיש התרבות והמעשה הוא מגלה בהתלהבות את קריאתו של ביאליק לחיזוק הצד המחייב שבתרבות, הצד ההלכתי.

שאול מאירוב

איש קבוצת כנרת, לימים איש ההגנה וכל מה שהיה חשאי במדינת ישראל , מגלה כי ביסודות האנרכיים המתקיימים בקבוצות החלוצים בארץ מביאים את החברה למבוי סתום. הוא מגלה במאמר של ביאליק אגדה והלכה תביעה תקיפה להתגבר על הלכי הרוח לקיים חברה ללא מחויבות וחוק ותובע קביעת חוקים לחברה החדשה.

12 עבודה

מה הקשר בין חיי הרוח וחיי המלאכה? האם הלימוד אינו מחייב פנאי ממלאכה ? האם המלאכה מותירה אפשרות ללימוד? רבים מהחכמים הם אנשים עובדים במקצועות שונים. האם זהו אילוץ או מצווה ? מה מעניקה המלאכה ללימוד ומה הלימוד יכול להעניק למלאכה? האם לימוד המתרחש בתוך בטלה מעבודה לא מאוים מוסרית? אצל חכמים עניין זה המצא בויכוח. החלוצים מאמינים כי יש להדגיש את העבודה , ובמיוחד את העבודה הגופנית כעיקרון חיוני למהפכה. האם הדבר מחייב להתנזר מחיי רוח ולימוד?

א.ד. גורדון מדגיש את הצורך בהרחבת החיים האנושיים על ידי שיבה לעבודה כמימד קיומי הנפגש עם חיי הרוח, כתהליך של שיקום מוסרי לאדם ואחריות מתרחבת לטבע.
למרות שרבים מהחלוצים מעידים שהתנסות בעבודה הביאה אותם להתנסות רוחנית גבוהה הפראזה 'דת העבודה' היא סילוף . העבודה אינה פולחן והאדמה אינה אלוהות . מתקיים וויכוח מה מקומה של הטכניקה והקידמה הטכנולוגית בעבודה החקלאית.

התקופה החלוצית היא קצרה יחסית, מקיפה מעט אנשים, מעוררת שאלות למכביר היא מתחברת לתקופות אחרות שהעלו דמויות מופת שלא ביטאו עצמן בזירה הפוליטית ובמשברים חיצוניים. דורות אלו הבינו כי הם מייצגים מהפכה אך חשוב היה להן גם ליצור, להתנגד להעיז אך הן הבינו כי על ידי פעולתן זו הם מקווים לשמור על היסודות, לחזק אותן, שמה שנשאר מדורות קודמים נתון אמנם בוויכוח אך בשמו יש לדבר. כל מהפכה כזו נשענה על שיבה אל העבר לא פחות משום כלל הדור. אם יש לנו שופטים, מלכים, כוהנים, , נביאים, רבנים, חסידים זו שרשרת מתחלפת של דמויות בעלות כריזמה וירושה, בעלות סמכות . הן מתעמתות עם המסורת , עם תקופות קודמות אך הן גם מחזקות את מורשתן. לכל תקופה יש יורשים . כל דמות נולדת בנסיבות מסוימות, אך יכולה להיות מקור השראה וסמכות בנסיבות חדשות. גם תקופות של שקיעה ומשבר בחייהן של דמויות מופת הנובעות מחיי הפנים שלהן או מתוך שבר של סביבתן של מסוגלות לעורר השראה שנים רבות אחרי העלמותן של הנסיבות בהן פעלו. היכולת שלהן לדבר מדור לדור לא נבעת רק מעקבות נצחונן אלא דווקא מסוד צמיחתן הראשונית ומתפישת משברן. אנו חוזרים אל הזמנים הללו מתוך סקרנות עצומה במיוחד אחרי שעברה התקופה בה הן יכלו לכפות עלינו את דרכם.

גם כשנראה לנו כי אנו חיים מעבר לימים בהם פעלו הנביאים או הכוהנים, אנשי הכתות ומורי העם החכמים, ואולי דווקא משום הידיעה כי אנו חיים בתקופה אחרת אנו משוחחים עם גיבורי התקופות הרחוקות. מישהו חותם אותן על ידי שכותב את תורתן מישהו אחר פותח את ההאזנה להן על ידי אמירה כי הגיע הזמן לשתוק. אך יש המסרבים לחתום תקופה כי הם טוענים כי בכל תקופה מהלכים עדיין טיפוסים מתקופה קודמת , שבכל תקופה יש פרשות דרכים דומות ואפילו יש מוסדות שקיומם נמשך, שבכל זמן מתקיימים מעגלי רעות ודרכי טיפול אינטלקטואליים המפרשים את מה שהיה ועל ידי כך ממשיכים אותו.
תקופת המשנה והתלמוד היתה תקופה של מהפכה. עקב זעזועי רוח ושינויים פוליטיים כלכליים. . מן הקצה של אמפטיה מדור אל דור שהיא גובלת ביכולת לקרוא בכל זמן לזמן לראות בכל תקופה כאילו השעון לא זז ובכל דור ודור אנו רואים עצמנו כאילו אנחנו היינו כאלה. אך אם נכון הדבר שאיננו אלא העתק של דורות קודמים העניין בעבר לא צריך להעסיק אותנו.נלמד לקרוא את ההווה ובכך נשלים את מה שאנו זקוקים לו. אך הרעיון המלווה אותנו הוא שונה. דווקא המרחק בין הדורות יכול לפתוח לנו אופקים חדשים, יכול לכונן נקודת תצפית אחרת המעשירה את הקיים. המצב האנושי
התקופות אותן אנו מעמידים זו מול זו אינן עוקבות ואין ביניהן ממבט ראשון כל קשר. בכל זאת העזנו ללמוד את שתיהן. זו מול זו . זו עם זו. בעיני גיבוריהן הן היו תקופות של הצלה, מהפכה , ייסוד. האם ניתן להשוותן? נראה בעינינו כי פגישה זו בין המקורות, בין האנשים , בין העלילות, חיונית היא דווקא משום שהן אהבו להציג את האחת מול השנייה. תקופות שיצרו מסורות וחשו ניתוקים,
תקופת חורבן הבית , כישלון מרד התפוצות ומרד בר כוכבא העלתה את השאלה של הפוליטיקה, נראה היה כי הוויתור על הפוליטיקה והשימוש בכוח הכרחי ככלי להישרדות. היכולת להיגמל ממלחמה ומרד כתשובה לדיכוי ואובדן ריבונות היתה צעד מכריע. האם הוא נקבע לתמיד?
מרד התפוצות שאירע בין חורבן הבית למרד בר כוכבא והקיף את התפוצה היהודית נותר ללא הדים ברורים בספרותנו. הוא נודע ממקורות זרים אך יש בו יסודות חשובים להבנת מרד בר כוכבא ושבר התרבות היהודית הקודמת. תיאורי הרומאים את המרד הם אכזריים במיוחד ומהווים תמונת ראי של תיאורי הזוועה של מרד בר כוכבא במקורותינו. האם התיאורים מדוייקים ? איננו יודעים אך נראה כי זכר המפלות הצבאיות הגדולות השפיע על עיצוב הקהילה היהודית בגולה. לא על כל הגולה. המרד היהודי הצבאי האקטיבי נמשך עוד מאות בשנים במזרח אך עקבותיו טושטשו. מה משמעות זכרונו היום ?
פלורליזם יהודי
האמירה כי יש פלורליזם יהודי היא אמירה עמומה ולעתים מוגדרת מדי. היא מוגדרת מדי כשהיא מציינת זרמים מסוימים בקרב היהדות. פלורליזם לעתים הוא כינוי לתנועה הרפורמה והתנועה הקונסרבטיבית היהודית בארצות הברית . מבחינה זו הפלורליזם היהודי הוא פשוט התנגדות לאורתודוקסיה . לעתים האוחזים בשם פלורליזם מתכוונים להפרטת חיי הקהילה בשטח הדת. כל אחד יאמין בדרכו ובפירוש שונה מחברו. האם פלורליזם יהודי יכול להתבסס על עיקרון הפרטה שכזה? המסורת היהודית מרבה לדבר לא רק על יחיד אלא על יחיד המתממש בציבור, במניין של יחידים , היא מדברת על קהילות מקום, על קהילות רעיון, על קהילות המונחות על ידי תפישת מטרה משותפת. . קהילות אלו מאמינות אמנם ביחיד כיוצר,כאוהב, כאחראי .אך לא כפרוש, כמבודד כאגואיסט. תפישת היחיד שבהן איננה תפישה של ניתוק, לא תפישה רומנטית של גאונים מבודדים ולא פוסט מודרנית הרואה ביחיד רק מי שמסוגל לאתגר את סביבתו ואת קשריו על ידי מחאה, על ידי הודעה כי הוא נפרד מהציבור כי העפיל לגבהים או שקע בתהומות. גם אם אלה מהווים לעתים חלק מעולמו של היחיד אין הן יכולים להיות בסיס לחיי הרבים. לא הנזירות המתעמתת ולא הרציונאליות המתנתקת יכולות לבסס אחריות לציבור.

מרטין בובר תיאר את תקופת השופטים . זוהי אנרכיה המעלה לשעת חירום את הכריזמה של שופטים לשעה כשהם נקראים לארגן את הרבים ויוצאים למערכה נגד האויב . הם מגבשים את העם לעת חירום . כשזו מסתיימת שבה החברה אל האנרכיה, אל 'האיש הישר בעיניו יעשה'. תקופה אנרכית זו קדמה לשלטון המלך הממוסד שקבע בשרירות של יחיד העומד בראש ארגון את מהלכי החברה. המלכות החליפה את המקצב של כריזמה ואנרכיה. היא שבה אל מערכת ההורשה של השלטון של אבות ובנים והתרחקה מהיכולת לחיות על פי חוק. הנביאים התמידו בכריזמה אך מצאו עצמם מתנגשים ללא הרף עם הסדר הקיים.
במשך הזמן החליפה הקהילה היהודית את רתיחת ימי המלוכה ואת הסדר הטוב שביקש לבטא הפולחן וכוח הכהונה הצפון בו . ארגון הקהילה היהודית לאחר חורבן הכלים המדיניים טומן בתוכו את האפשרות להנהיג את היחד בחוק ובלימוד, בפולחן ובמוסדות של חינוך התומכים בעזרה הדדית, אך גם הוא היה נתון למתקפה מתמדת מן החוץ ולחולשה גדולה מבפנים.
הרומנטיקה האירופית אתגרה את הקהילה היהודית . היא העלתה מולה את הלאומים העצמאיים והריבוניים שאינם אוהבים מיעוטים .מצד אחר אותה רומנטיקה קידשה את תפישת חיי הפנים של היחיד ואת ניתוקו מן הזולת.
במאה העשרים הופיעו גם המלחמות במהדורתן החדשה ,הטוטאלית,שריסקו את הקהילה וגם האמנציפציה בלבושה המופשט שמלכדה את היהודי היחיד בדבש, הנדודים של היהודי המהגר הרחיקו דור ממרכזי הכוח המסורתי.היהודי שבשמחה ובעצב חדר למערכות הפוליטיות גילה גם מערכות שמרניות מתגוננות וגם תנועות מהפכניות בנסיגה פנימית אהבו להשתמש בו כשעיר לעזאזל. המסורת הקהילתית היהודית נשברה באירופה . היא קיבלה גוון מיוחד באימפריה העות'מאנית שלא הכירה במדינה הלאומית אך פתחה את שעריה לכל ההישגים והעיוותים של המערב. לפעמים נכנעה לו ולפעמים חיקתה אותו ומרדה בו עד שעורערה ונכבשה על ידי האימפריאליזם המערבי. הקהילות היהודיות שפעלו במזרח אמנם לא פעלו על פי הדפוסים המתפוררים בארצות אחרות אך היו ליותר ויותר נתונים למערכת העוולות והקשיים שגרמו להחלשה דרמטית בכוחן . מצבן של הקהילות הנתונות לשלטון אימפריאלי רחוק לא היה טוב מאשר מצבן במדינות האימפריאליות עצמן.אם הפתרון נעוץ בפלורליזם המתפרש כיכולת להפריט את הקהילה לפריטים בלתי מקושרים התוצאה תהייה וויתור מרצון על הקיום היהודי.אם יהיה לגבש אותה ללא זכותם של היחידים לבנות את עולמם אלא בהכנעה למרות ציבורית הקונפורמיות תחליף את היצירתיות, הרכילות את החברות, המשמעת את חיפושי הרוח.

באקלים כזה צומח פלורליזם המנתק איש מרעהו. בקלות הוא יכול להפוך לעבודה זרה של אטומים מבודדים . מהכרה בריבוי האנושי הוא יכול להפוך להסתגרות ובידוד אנושי ללא תקווה. במקומו יש להעלות את הפלורליזם כזכות לכבד את היכולת הדיאלוגית של כל אדם. של הצורך של היחיד להידבר, ליצור יחד, לפתח אחריות לאחר וידידות אמת, להיות שותף. להכיר בשוויון הערך לממש בכל אלו את חירותו.
הקמתה של מדינה ליהודים יוצרת מצב חברתי תרבותי שונה מזה שהיה. אלא שהוא תהליך שאיננו יודעים לאן יוביל.גם איננו יודעים באלו תנאים חיצוניים יפעל (גלובליזציה, משבר אקולוגי, תחייה של דתות, חילון מקיף, צמיחה או משבר דמוגרפי) גם איננו יודעים אלו כוחות פנימיים יפרצו דרכם להנהגה. האם אליטות מנותקות או קשובות, משרתות או מנצלות, לומדות או נהנות מבורות אנרגטית.דומה כי חז'ל היו במצב דומה שלא הבטיח וודאות לפיתרון שנקטו. מזווית הראייה של היום נראה שהם העדיפו לחפש דרך תוך טיפוח קהילה לומדת ואחראית, מפרשת את העבר אך נושאת אחריות לעתיד , צמאה לתיקון אך פוחדת מהפיכתו לעבודה זרה. לפולחן עיוור של אחרית הימים או לאוטופיה נמהרת.
אנו רק יכולים לקוות כי מדינת היהודים הדמוקרטית תאפשר פיתוח חברתי קהילתי חופשי ופתוח. נושא תרבות. מדינה הפועלת למען צדק חברתי ומקדמת אותו בחוק. מדינה המאפשרת תהליכים הצומחים על ידי התאגדות חופשית ליצירה משותפת עם פחות היררכיות . פתוחה לטבע ולאדם. עלינו לפעול למען התקוות הללו. לנסות להגשימן ולהנחילן, ליצור להן אנטנות גבוהות ושורשים עמוקים.
אנו יודעים כי תלמידי שמאי נכרתו במרד הגדול האם הניצחון של בית הלל נובע מהאסון שפקד את בית שמאי ? המסורת הקראית היתה יותר קשובה לחורבן הבית ולאי האפשרות של קיום יהדות שלא על ידי שיבה לימי התנ'ךבארץ ישראל. היא האמינה כי המסורת התלמודית מסורת שווא וכי יש לשוב אל התנ'ך כמקור וכתכלית לחיי היהודים. הם היו בעד פרשנות אישית הקושרת את התנ'ך עם כל דור ודור וכל אדם באופן אישי ללא קשר אל המסורת הפרשנית המצטברת של חבורות החכמים. הם היו יותר החלטיים בתביעתם לעלות לארץ. אולם זה מה שגרם לניתוקם ההולך וגדל עם המסורת היהודית ועם העם היהודי. האם ההעדפה של התלמוד הבבלי במשך הדורות היתה חלק מתהליך העיבוד של העברת הסמכות הדתית לגולה? מדי פעם חוזר התלמוד הירושלמי העתיק יותר , הישראלי יותר ותובע את סמכותו. במיוחד ברגע שהציונות שבה להדגיש את התרבות הארץ ישראלית, על נופה, על העבודה בטבע, על האמנות על אורח החיים החדש המתגבש. אולם אם נכון יהיה לומר שהתרבות הישראלית תגיע למצב מהפכני עד כדי כך שלא תנסה להיפטר מתרבות הגולה אלא תראה בזיכרון שלה ובלימוד שלה קוטב מתקן של חיים קהילתיים, מתנדבים, יוצרים בתוך המסגרת המדינית המתפתחת, הדמוקרטית יהיה לקולות הללו יכולת מתקנת, ביקורתית חשובה. היא תהיה חלק מהתרבות הפלורליסטית המכוונת לשמוע קולות רבים מן העבר, לגלות רגישות לקורה כאן עכשיו לנוכח הפרוייקט הגדול של תיקון חברתי מתמיד המכוון לזמנים שיגיעו.

המתח בין הגולה לארץ בין המתגיירים לבני היהודים הפועלים בארץ, בין הכאן והשם מופיע יפה מאד בסיפור שלפנינו. שמעיה ואבטליון הם גרים, הם עולים מבבל, שמאי מייצג מסורת ארץ.
האם המשנה היתה נוצרת נכתבת ונחתמת ללא שיתוף הפעולה עם הפקס רומנה, השלום הרומאי. המתוחזק בכוח הציוויליזציה הרומאית ,על כוחה הארגון והצבא. ? האם עובדה זו מצדיקה את האימפריאליזם הרומאי ? האם צריך היה ליצור מערכת חברתית המכילה בתוכה התנגדות ערכית לערכי האימפריה , האם ניתן היה להצמיח אותה בתוך האימפריה תוך כדי הכרה בכוחה ?
מבחינה זו שתי התקופות מתמודדות עם שאלות דומות. האם להסתגל לתנאים החדשים או להעמיד מולם אלטרנטיבה קשוחה של שימור האם לפרוץ לעבר חדש ואחר או להמשיך ויהי מה במסורות החדשות ?

1.
אור זרוע מעשי חכמים וחלוצים 'צווארך בחרוזים'
האם התקופה החלוצית ותקופת התלמוד דומות
'צווארך כחרוזים' יצירת השרשרת והחרוזים השונים בה
החוט, החור
קדיחת החור כחלק מעיצוב השרשרת

מסירה, מסורת, מרד, התגלות
לכאורה הזה קורה. היררכיה ברורה : התגלות, מסירה של מה שהתגלה, עיצוב מסורת העוברת מדור אל דור והופכת למערכת מחנכת. אך כיצד זה קורה? האם בחירת האבות של המסורת היא תהליך פשוט? מתי הורים מעבירים לבנים ומתי התלמידים מקבלים מן המורים ? מה קורה כשהסמכות עוברת מחלק אחד של החברה לחלק שני של החברה ? האם עברה ההתגלות לכהנים? מה קרה כשנחרב בית המקדש? איזה מין העברה עוברת בין החכמים ? האם בפנינו ירושה ביולוגית, גיניאולוגית או תהליך של לימוד הכולל בתוכו חלל ריק בו הבורות והנתק יוצרים געגוע אל תורה שתוציא מן המבוכה בה אנו שרויים. האם המסירה הוא תהליך המחייב מעורבות כריזמאטית של מנהיגים או מסורת לימודים. בטקסטים שלפנינו ניתן לראות כי יש מאמץ לדלג על חוליות חשובות בתהליך שנראה כה חיוני למסירה (כמו הכוהנים) אך מצד שני אם דבר כזה קורה יש סכנה כי נגיע לספקות לגבי נושאי המסירה . עצם תהליך המסירה יכול להתערער.

בקרב החלוצים מגיע לידי ביטוי קו מיוחד וקשה : הם מאמינים כי הקו של המסירה שובש. שהמסורת היתה לאידיאולוגיה של גלות, כלומר של שיתוק והקפאה. הם מאמינים כי בלי החלל הריק, בלי הניתוק הרדיקאלי אין להביא לחיבור אמיתי. האין הוא שמציל מרציפות שקרית. האין הוא המסוגל להפנות את המבט אל שטחים שהיש הדתי לא הצליח לפצח. האם הנתק מהווה פתרון? לא. העולם חש בכאב, חש בהעדר, חש בנתק. הפעולה המוסרית נשארת ללא ערבות ולא יכולה להסתתר בהצדקת העולם . גם לא במאוהבות נלהבת ממצב החולשה המצדיק ומייפה את הגלות. יש להכיר בגלות אך לא להשלים אתה . מצב רוח מרדני זה הביא לא פעם למצב רוח של חציית גבולות ולזלזול במסורת ובקהילה היהודית הקיימת .
בדרך כלל החלוץ אינו משתתף בפולחן הכפירה החוגג המתרחש בתנועות המהפכה שמסביבו. הוא חושש מפני הראייה המזלזלת של חלק מן המהפכנים כלפי עצם אחריותו הלאומית ושל חלק אחר מהמהפכנים שמכבדים את הצד הלאומי, נאבקים על מקומם בגולה אך לא מסוגלים להתחבר אל מפעלו ואל חייו. השיבה שלו לארץ, לטבע, יצירת החבורה,מהפכת השפה , הם העדות לתפישת עולמו. ליציאתו האקטיבית נגד מה שנראה כגורלו.אך הוא עצמו נתון בספק האם כל יצירתו תהיה מסוגלת להפוך מסורת. האם תתגלה היכולת ליצור שלשלת קבלה המבוססת על ניתוק מזו שקדמה לה. החלוץ מחפש חוליות להתחבר אליהן ומוצא אותן גם כשהוא לא מכנה אותן מסורת. בתנ'ך, בשותפות הקהילתית, במסורת הנבואית, בוויכוחים מהפכניים בלהט תלמודי,בהלכי רוח משיחיים אסכטולוגיים ,ברוח אוטופית , במנגינות ובריקודים ובצמידותו ללוח השנה העברי יהודי שיכיל עתה גם מועדים היסטוריים חדשים.
כשביאליק ערך את ספר האגדה הוא התוודה בפני רבניצקי שותפו כי האמירה התלמודית (מסכת פסחים דף קיג היא הביטוי המדוייק לאופיו הוא 'שלשה חייהם אינם חיים: הרחמנים והרתחנים ואניני הטעם (פרפקציוניסטים) ואמר רב יוסף כולהו איתנהו בי (כולם ישנם בי) אמר ביאליק 'גם אני יכול להעיד עלי, שכולם ישנם בי'
המשורר ח. נ. ביאליק לא ראה עצמו כפותח שער לחידוש בראשיתי. בספרותו של עם שב כעמנו לא תיתכן כלל כל ראשית אמיתית. שנותיה של הספרות כשנות העם עצמו, וכוחה של כל תקופה מחדשת הוא בהשתלבותה בשרשרת הדורות שקדמה לה. גם ספרות זו, שאנו נוהגים לסמן אותה כ'חדשה' קדמה להופעתו של ביאליק כברת זמן ארוכה, והיתה ברוכה ביוצרים והוגים, משוררים ומספרים. והוא ראה את עצמו בכל נימי יצירתו מחובר לשלשלת הזאת… לא , לא פותח מענית אמר להיות. בתוך דורו ודאי לא ראה עצמו יחיד. סגולת כישרונו היתה בכך, שהיה כישרון מגדל כישרונות ומרכז כישרונות סביבו.

היה ביאליק נוהג לדרוש
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, הם אמרו שלושה דברים – והיה שואל : כלום רק קיבלו ולא חידשו בעצמם?וכלום רק שלושה דברים 'אמרו' כל אנשי כנסת הגדולה ? אלא מסקנה היא: אין דור יוצר, אלא אם קיבל תחילה,ובלי קבלה בכל להט הנפש אין כל יכולת להנחילך לדור הבא. ובלי מסירה אמיתית, שתהא מסוגלת להתקבל על ידי הדור הבא, עד שיהא גם הוא להנחילה לבא אחריו, אין כל ערך לקבלתו הוא מקודמיו. ואם יש קבלה אמיתית ומסירה אמיתית, מוכרחה גם להיות תוספת של מתן משלו. ולו רק שלושה דברים בלבד. בלי 'הם אמרו' משלהם אין להם לא 'קיבלו' כהלכה ולא מסרו כהלכה'

זכורני פעם זכיתי לקבל מביאליק את 'ספר האגדה' כמתנה. אמר לי : שמי חיים נחמן ביאליק. מביאליק אין בספר מהזה ולא כלום. אולם מחיים נחמן שבי כמדומני יש'
שניאור בזיכרונותיו כותב על שירי הזעם של ביאליק כעד
'אם אפשר ככה להתמרד נגד מעלה, סימן שיש מעלה' ואם השמים מתבקשים לבקש רחמים- הרי נפתח השביל החסום אל השמים'
אנשי כנסת הגדולה
בין חידוש לקבלה
על יצחק בן יעקב
3
המשך –על דרכי מסירה המשך ושינוי
מכתב מן הבית גדוד העבודה
ברנר הוא אמר לה
4
5.
מורא שמים על מנת לקבל פרס
הילד הראשון בקבוצה- סיפורה של מרים ברץ
7
והוי מתאבק בעפר רגליהם
יש משותף בין דרכו של רבי אליעזר בן הורקנוס לתורה לבין דרכם של החלוצים למשימתם. בשני המקרים התחושה היא של וודאות ורצון עז ללכת בדרך לא סלולה. בשני המקרים יש צורך להיפרד מבית ההורים לא לעמוד בציפיותיהם. ובכל זאת ההבדל גדול כי לאליעזר יש מורים היודעים את הדרך, יש תורה ללמוד. במקרה של החלוצים אין תורה כתובה ויש תמיהות רבות. כאן יש הבדל גדול בין הדורות של החלוצים.בעלייה השלישית ועליות אחרות יש כבר דוגמאות יש כבר דפוסי חשיבה ואפילו כתבו פרקים מהתורה. לא כן בעלייה הראשונה והשנייה.
לפנינו תיאורים שונים של פרידת החלוצים מהוריהם. לעתים כמו בסיפורו של אליעזר בן הורקנוס ההורים מכירים מאוחר יותר בטוהר ובנכונות ההכרעה של בניהם. אך לא תמיד. בשנות השלושים עם הפיכת אירופה למלכודת החלוצים כבר אינם יכולים לספר את סיפור הפרידה מן ההורים כי כמו שכתב המשורר אמיר גלבוע התברר כי לא יצחק נעקד אלא אברהם, דור האבות.
מסמך מיוחד בקשר הזה בין החלוץ ההולך ללא ידוע מול הוריו נמצא בשירתה של פניה ברגשטיין. בתחילת דרכה ערב עלייתה היא מדגישה את הנתק, את הפרידה אפילו את היתמות . אך היא מבקשת את ברכת אביה. היא רואה את מפעל חלוציותה לא כנתק אלא כהגשמת החובות של דורות על דורות. מעשה הניתוק שלה אינו בבחינת נתק אלא חיבור מעמיק.
תוך כגי השואה איבדה פניה את הקשר עם משפחתה שנרצחה. אז שבה אל חשבון נפשה כשיצאה לדרך וכתבה את השיר שתלתם ניגונים.

אבות בנים תורה ובניה
סיפור על אברהם הרצפלד
מעדרים

7. ושותה בצמא את דבריהם תחילתו של רבי עקיבא : סוללי דרכים
סוללי כביש צמח טבריה
רבי עקיבא, רבי אליעזר בו הורקנוס, ואפילו הלל מסמלים בדרכם את העובדה כי תורה היתה צריכה להתגלות לא כירושה מבית .אחרי נתק. מההתחלה. לא אליעזר בן הורקנוס העשיר ולא רבי עקיבא העני תודרכו על ידי ביתם למסורת של תורה. כל אחד מהם החל את לימודיו בסימן של יש מאין. אין הם ילדים שצמחו בבית המדרש. הם חצבו את דרכם למרות שהייתה חסומה . בתהליך גיבוש דרכם יש יסוד דרמטי של סלילת דרך לא מתוך שיגרת הורשה או ציפייה בנוייה מילדות . היסוד המופיע אצל רבי עקיבא המתאר את רכישת התורה כמעשה של סיקול , סלילת דרך, עקירת האבן ונוף הירדן מובילים אותנו ישר אל תרבות החלוצים המסקלים וסוללים דרך שגם היא עומדת בסוד המחסור, ההתגברות, הבניית הרוח וההתמודדות עם החומר.
ההסתפקות במועט של רבי עקיבא בשלב הפורמטיבי של חייו מוליכה אותנו ישר אל ניסוחים של חציבה, עקירת סלעים שאחר כך השתרשה עמוקות בתרבות הרבנית. התרבות החלוצית שלא התיימרה לפרש את התרבות הרבנית התחברה באופן מוזר עם כמה מדימוייה. כמה מהסמלים היו למציאות פרוזאית. אך היא עצמה יצרה סמלים חדשים.
בראשית המאה העשרים החלה קריאה מחודשת של הטרגדיה ההיסטורית הגדולה של העם היהודי. גיבורים שהוסתרו על ידי המסורת מצאו לעצמם ביטוי מחודש. תרמה לכך רגישותה של ההשכלה להיסטוריה היהודית. כך התגלה בגדול לצעיר היהודי המשכיל המרד של החשמונאים ופרטי המרד נגד הרומאים.
יהודים שביקשו לקבל אזרחות בעולם רצו להביא עמם מסורת של פטריוטיות ויכולת לעמוד במטלות הקרב שהמדינות תבעו מאזרחיהן. הציונות ירשה מסורת זו.
רבי עקיבא הסוער הקים אחריו דור תלמידים גדול. אך הוא גם האיש שאיבד את תלמידיו בעקב המרד של ביתר שכנראה היה בין מארגניו. הוא חצה את קווי הפרישה מן ההיסטוריה. לאחר כשלונו של המרד רבי עקיבא היה נוכח בכל הדורות כמורה, כפוסק הלכה, כמקדש את השם, כמי שתלמידיו נרצחו אך לא כמי שהטיף למרד פעיל .
מנחם אוסישקין מגדולי חובבי ציון שהשפיע לא מעט על החלוצים הציע בתקופת העלייה הראשונה לקרוא לצעירים יהודים לבנות את הארץ כמה שנים ולחזור לביתם. בתקופה זו יחיו כרווקים המסורים לעניין. הוא קרא להם בני עקיבא למרות שהיה בין מנהיגי הציונות החילונית. רעיונית חזונו היה דומה לחזון החלוציות.
תלמידי תלמידיו של רבי עקיבא הבינו את לקח דרכו כמחייבת זהירות במעורבות היסטורית גם אם קבלו בהתלהבות את דרכו כמעצב ההלכה. שובו של דמותו של רבי עקיבא לדמותו של מנהיג היסטורי מורד סימנה את אחת מפרשות הדרכים בפניהם עמדו החלוצים שביקשו את כניסת העם היהודי להיסטוריה בלי להפוך לה קרבן ובלי להפוך אחרים לקרבנה.

בעקבות המדרש על בניית דרכו של רבי עקיבא.
כיצד מגלים החלוצים את הסלעים והמים, את ההתפרצות וההתמדה ? כיצד הם בונים לעצמם את הדרך? אתגר מעשי הוטל עליהם על ידי המשרד הארץ ישראלי בעלייה השנייה לסקל את השדה. אתגר מעשי הוטל עליהם בעלייה השלישית לסלול את הכביש מטבריה לצמח . האם יוכלו להפוך את שתי העבודות לסמל? הם לא מתכוונים להיות סוללי דרכים כמקצוע. כששואלים אותם אם הם מוכנים להתאגד באיגוד מקצועי של סוללי דרכים הם מסרבים. הם בוחרים להגיד שהם יהיו פועלים חקלאיים. הם סוללים כבישים רק בינתיים,עד שיגיעו לאדמה. כשהם סוללים את הכביש הם מתארגנים לקבוצות ומגלים את העושר הסמלי הגלום במעשה . בתוך החציבה של הסלעים, בכתישת אבנים לחצץ, התווית הדרך וכיבושה הם מגלים שותפות עמוקה ומחויבות למשימה ברורה גם בלא תנאים.
ושותה בצמא את דבריהם
סוללי הדרך והאבן של העבר
על אלכסנדר אורי
מחצבה או רוח

9
מפגש עבודה
על יוסף וחיותה בוסל
חג ההתבוללות וחג של עצמאות
בעיית האשה היהודית וגלגוליה

10
8.אל תרבה שיחה עם האישה
קריאה בשירי מירה מינצר יערי
סקירה על גלגולי שאלת האישה בציונות
המיעוט של המדרשים שגיבוריהן נשים , החשש הכל כך חריף ממעורבותן הפתוחה בקהילה, חוסר ההכרה באחריות המוטלת שהוא מעבר לחייה בביתה. החשש המיתולוגי הנזירי מפני האישה כמונעת את הפניית העורף לעולם שיכולה להביא להישגים רוחניים באים לביטוי הכל כך מאכזב בפרקי אבות. הוא תובע מהקורא שלילה טוטאלית או הסברים ארוכים המהפכים את הפשט של הכתוב.
דרכן של הנשים חלוצות היתה בחלקה מורדת עד קצה, בחלקה קונפורמית ובחלקה נכנעת מפאת מה שנראה כתביעה כוללת בעיצובו הפוליטי המחודש הכולל של היישוב היהודי.שאלת הנשים עמדה במרכז הוויכוח עם הסמכות הדתית. התנועה הציונית אמנם הכירה מראשיתה בזכות ההצבעה של נשים ובכך הקדימה את רוב הגופים הפוליטיים בעולם אך אין זה אומר שמקומה בחברה הציונית היה באמת שווה. גם בחבורות הכי מתוחכמות שבין החלוצים הוויכוח על מקומה של האישה ודרכה בחברה החדשה התקיים במלוא עוזו שלא לדבר על ההווי היומיומי בו נדחקה האישה לא פעם לפינה נואשת.
זהו הרקע למעשי גבורה ונחרצות של נשים חלוצות שידעו להעמיד את תביעותיהן לשוויון, לזוגיות ולאימהות שונה מהמקובל. הן ידעו היטב על מי מהחלוצים ניתן לסמוך בהבנתו ובאמפטיה שהוא מגלה כלפי הבעיות והאתגרים של האישה. את מי מהגברים ניתן לשתף בלבטיהן בעיצוב המשפחה, הקהילה, הפוליטיקה ועולם העבודה של הנשים.
בתהליך השינוי במעמדה של האישה לא היתה אפשרות להיאחז באקט של מסירה. מעבר למסורת שקטה של מחאה החלוצות היו צריכות להתרכז בתוך עולמן. שרשרת המסירה מאימהות לבנותיהן נשברה. לעתים החלוצה הצעירה קיבלה מאמה תחושה של אי השלמה עם גורלה, של מרד שלא מצא ביטוי אלא בספרות של נשים יחידות. תחושה של החמצה של אמהות תמכה בהתעקשות ומרידה של בנותיהן. אולם ככל שהתעמק תהליך המסירה בין דורות של חלוצות הן גם גילו את רגעי הייאוש של חברותיהן מהמשימה הגדולה. הן גילו כמה מהנשים ביקשו לשוב ולהקים את המשפחה, עד כמה היה נראה בעיני רבים ורבות כי ניסיון זה לבנות משפחה דוחף נשים וגברים רבים לשוב אל מה שהן קוראות מסורת : לשוב למוסכמות .
חלוצות וחלוצים צעירים היו מודעים היטב לכך כי נשברו הרבה מסורות שהעמידו אותם בפני הלא ידוע. הם היו הדור שניפץ בגדול את סמכות ההורים בקביעת בני הזוג על פי בחירתם ולא דרך השידוך. הן היו הדור הראשון שהדגיש את מקומה של האהבה הרומנטית יחד עם שוויון הזכויות הפוליטי של הנשים. עצם התמורה הביאה לתחושה של התמוטטות הישן. אך התמוטטות כזו לא הספיקה . עוד לא היה בכוחה לעצב אלטרנטיבה. היא הציבה אלא אתגר. מצד אחד להתנסות ומצד שני לחשוף את אי הנחת.
היו נשים שהגיעו למסקנה כי עליהן לוותר על הנישואים ולחיות בנזירות שתאפשר להם להיות דור של מעבר למען הדור הבא של נשים שתוכלנה להיאבק על מעמדן.
בעלייה השנייה וראשית השלישית היו שני אנשים שפעלו נגד נטייה זו. הם חשבו כי דרך זו מובילה לתהום. הם פעלו כל אחד בדרכו כי למנוע את התופעה. האחד היה אהרון דוד גורדון השנייה היתה מניה שוחט.

12

9.קנה לך חבר
ן
חבורות היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים, חבורות של נביאים, חבורות של מקובלים, חבורות של חסידים וחבורות של חלוצים. עצם ההתכנסות המשותפת של אנשים לא יוצרת חבורה. פרקי אבות וטקסטים הנלווים מעלים את הסכנה של חבורה שאינה מתכנסת על דברי תורה. מהי חבורה החיה בשגרה או במהומת היומיום ואיננה רואה במפגש הבין אנושי אפשרות להעלאת האדם עלולה להפוך מכשיר להשפלתו. חז'ל עומדים על כך שהחברותה תיווצר מתוך שותפות אינטלקטואלית לימודית כשדבר התורה נוכח בין החברים ויוצר את השותפות ביניהם. אך חבורה עשויה גם להפוך למקור של ניצול הדדי, הפעלת כוח, פוליטיקה. לימוד יחד של חבורה , לימוד תורה משותף יכול להיות מחסום בפני ניצול הדדי, סגירות הדדית הפיכת הזולת למכשיר.אולם יש ציפייה מהחברותה של תלמידי חכמים. היא נמדדת בשלום שהיא מקדמת ביכולת שלה להכריע את חבריה ואת העולם לכף זכות. האם ניסו החכמים להצביע על העובדה כי לעתים הוויכוח על דברי תורה אינו מביא את השלום, לא מקדם את תפישת כף הזכות ?
האם אנו קוראים כך את הטקסט משום שאנו מכירים כה יפה את העולם של הדעת שאינו עולם של חברים אלא עולם רווי היצרים הנסמכים על בדידותו של הלומד והרעב שלו להכרה מצד החב רה?
החבורות האינטימיות שנולדו בתקופה החלוצית במיוחד חבורתו של צבי ש'ץ בעלייה השנייה האמינו כי העובדה שהחבורה הנוצרת חיה במשותף חוויה כה עזה של שותפות בעבודה ובזמר מאפשרת להגיע למידה רבה של תיקון של המציאות אך לא פחות של שותפות ממרקת ומגלה פוטנציאל אנושי שטרם התגלה. החבורה הקטנה הנקראת על ידי חלום משותף ומשימה נבחנת ביכולתה לגלות שיתוף נפשי . רק שותפות כזו תוכל לחשוף את היכולת להעפיל של החבורה. רק שותפות שכזו תוכל להביא את האדם למדרגות עליונות של קיום אנושי. בין יוסף טרומפלדור המשימתי, המבוגר, המנסה לבחון יצירת מושבת פועלים שיתופית, הלומד לשם כך על כל הכישלונות שעברה התנועה השיתופית בעולם בתחום המשפטי, המשקי, הפוליטי מזהיר את צבי ש'ץ מפני האופי האנרכי, הארוטי במידת מה , שמציע צבי ש'ץ. הוא מבקש מעמיתו הצעיר לשוב אל המציאות ומגבלותיה ומתוכה לגלות את האפשרויות לשותפות היוצרת חבורה.המתח בין הקוטב האנרכי לבין הצד של הבינוי החברתי , הצורך במשמעת ובבחירה חופשית, בין המשימה לבין החברותה נשמר לאורך כל התקופה החלוצית, לעתים תוך עימות ולעתים מתוך השלמה. האם יש למצוא לו שורשים בפרקי אבות ובמסורת החז'לית המאוחרת ?

13

מפגש עבודה
חמישה אנשים אשר שאפו ציונה
בשנת תרע'ג היא 1913 החליטו חמישה חברים לעשות מעשה ולכרות ביניהם ברית. הם החליטו להיפגש בעוד עשר שנים ולבדוק מה היה עם תכניות חייהם. את הפגישה הגורלית הם קבעו לקיים בירושלים למרות שהברית ביניהם נכרתה בגולה. בפגישה יבררו האם הצליחו לממש את שביקשו בימי נעוריהם. כדי לעשות את הדבר נכון החליטו לרשום במפגשם משהו על השאלות הרציניות שנראה להם היום שיקבעו את הצלחתם או כישלונם בהגשמת תוכניות חייהם בעשור הקרוב.
לידינו הגיעו רשימותיהם מאז. המעניין בהן היא ההסכמה שהסכימו על אלו שאלות עליהם לענות. השאלה הראשונה נוגעת למצב העם היהודי. שאלה שכמובן חורגת מהתכנית האישית אך צריכה להיות גורם ראשוני בקביעת התכניות האישיות של החמישה. השאלה השנייה נוגעת לשאלת האישה והאהבה. עצם העמדתה כשאלת יסוד חושפת את היסוד הארוטי שהיה קשור במהפכה הציונית. יסוד זה חייב אותם למסור לעצמם דין וחשבון על האהבה כמוקד מרכזי המניע את חייהם. לפי הרשימות שכתבו הם היו כבר מודעים אפילו לחלק מהתיאוריה הפסיכואנליטית, או לשמועה עליה. השאלה השלישית ששאלו את עצמם נוגעת לתכניות האישיות שלהם בהתאם לרעיונות ולווידוי האישי שמסרו. מעניין שיש בדבריהם הכרה למתח הפנימי בין הרעיונות הכלליים, בין מה שנראה להם ראוי לעשות לבין מה שנראה להם שיהיו תכניותיהם האישיות.
הפגישה בירושלים לא התקיימה . כשכרתו את הברית הם לא תכננו שתהיה מלחמה בעולם שתפריד בין החברים ותעשה את הפגישה לבלתי אפשרית. יש לציין כי שלושה מהם הגיעו ארצה.
14
דין ומשפט, הלכה ומעשה
היחס למשפט במסורת היהודית ברור. התורה היא גם משפט ואם יש בה מקום לשינויים ופרשנות ענפה, אם יש לה מקרי בוחן ועניינים שלא קיבלו תשובות מוחלטות בבא הזמן של אחרית הימים השאלות הללו ייפתרו. אך יש גם עוד תת זרם הטוען כל הזמן כי המשפט תלוי במעמדו של האדם ובטיבו. יש וויכוח האדם טבע האדם יכול להשתנות ועמו החוק המתאים לו או שאין טבע האדם יכול להשתנות ועל כן המשפט וההלכה יתאימו לכל שלב בהיסטוריה שיבוא.
הנחה שהתפתחה במשך השנים אצל הוגים, מדינאים, מחנכים היא שטבע האדם משתנה, מתפתח, מתקדם ועמו צריך להתפתח המשפט. שהמשפט השמרני מעכב בעד התפתחות האנושות ועל כן צריך לשנות אותו. מימים ימימה טענו חלק מהוגי דעות כי המשפט אינו אלא שרירות, ביטוי לכוח והוא משרת כוח. עכשיו יאמרו כי למען קידום המין האנושי יש להחליף את החוקים ואולי אפילו לחיות בלעדיהם. יצר השלטון צריך להיות מוגבל על ידי חוקים אך לעתים קרובות מדי החוקים משקפים את יצר השלטון.
בין החלוצים רווחו דעות אנרכיסטיות. אם כבר מקימים חברה חדשה היא צריכה להיות מבוססת על התגלות הדדית ולא על מורשת של חוקים שהוכיחו את המחדל האנושי מוסרי הגדול. א. ד. גורדון שהיה יכול להיות אנרכיסט כי כפר ביכולת של הצורות האנושיות לתקן את האדם סרב להזדהות עם האנרכיסטים. הוא טען כי הם כצמחונים שכל הזמן חושבים על אוכל, חושבים כל הזמן על שלטון, גם כדי להחריב אותו. בעיניו ההתקוממות נגד יצר השלטון מכילה יותר מדי מן היצר הזה. על כן צריכים ללכת בדרך אחרת. היו לא מעט חלוצים שהתלבטו מאד בשאלות הללו. אולם מהר מאד נקלעו לצורך לארגן את החיים, לקבל החלטות, לשפוט במצבים. חלק מהם טענו כי מצב זה שאין בו חוקים מטלטל את האנשים ואת החברה ויש צורך לחוקק מהר חוקים, אחרים טענו כי יש לקבוע דרך על פי התחנות השונות שעוברים.
החיים תחת שלטון זר הביאו לכך שכרגיל אצל יהודים התקיימו זה בצד זה חוקים שנחקקו על ידי המדינה וחוקים לא פורמאליים אך לא פחות נוקשים שנקבעו באופן לא פורמאלי על ידי לחצים חברתיים. את זה הביאה החברה החלוצית ישר מן הקהילה היהודית בגולה. בצד החברה הגלויה היו סודות שנשמרו על ידי החבורות השונות. בצד הצנזורה ושלטון החוק של האימפריה נוצרו חוקים לא פורמאליים.

על התמודדויות ומתחים סביב המשפט והעדרו בתנועה החלוצית
15
אהב את המלאכה – על העבודה
פרקי אבות מדגישה את ערכה של העבודה. ההדגשה היא על הנזק של הבטלה, על החטא שבה. אולם הטקסט לא מסביר מדוע. אנו מנחשים כי הבטלה דוחפת לפעילות שאיננה רצויה או מוסרית. יש רמזים כי הדבר קשור לתיאור הכפול של העבודה לפני חטא הגן עדן והגירוש. בגן העדן האדם הצטווה לעבוד ולשמור את הגן . אז היתה העבודה מימוש אנושי עליון , אחרי הגירוש הפכה העבודה לעונש קיומי.
במסורת היוונית הפנאי מעבודה הוא התנאי להשתתפות בחיי המדינה. האדם הנתון בעבודה הגופנית לא ימצא את היכולת להשתתף בחיי העיר. במסגרת חלוקת העבודה האזרח המקיים חיים מדיניים זקוק לעבד העובד , למי שאין לו פנאי ואינו יכול להשתתף בחיי הציבור. האם קיום השבת היהודית הפך כל יהודי לבעל פנאי, לעובד שאינו עבד, למסוגל לחיות כעובד וכתלמיד חכם? האם ההנחה כי כל אדם בישראל זכאי לחינוך ולפנאי ועל כן זכאי להשתתף בחיי הציבור התממשה? מה צריך להיות היחס בין העבודה הפולחנית לבין המלאכה ? במקורות בהם אנו קוראים יש וויכוח על היחסים בין הלימוד לבין המלאכה. האם העבודה מאפשרת לימוד והעובדים צריכים לפרנס את הלומדים ולאפשר את חיי הרוח או שלימוד התורה וחיי עבודה משלימים זה את זה ?
המילה עבודה בדרך כלל מציינת דווקא עשייה פולחנית ולא מלאכה שהיא תהליך של ייצור. הפולחן קבוע הייצור תלוי התפתחות טכנולוגית.תקופות ארוכות המלאכה נמסרה והועתקה בפרטיה מדור אל דור אולם עקרונית היא היתה תמיד פתוחה לשינויים טכנולוגיים שהגבירו את יעילותה. הייצור מתכוון לעזור לאדם בחיי היום יום שלו הפולחן יכול אמנם להשפיע על הברית בין כוחות אלוהיים ואנושיים ובאופן בלתי ישיר להשפיע גם על היכולת להצליח בפרנסה אך לא בכך הוא נמדד.
המודרנה ובמיוחד הסוציאליזם הדגישו כי לא רק שאין הפנאי מעבודה ומלאכה תנאי לעשייה המדינית אלא שבאופן עקרוני השותפות במלאכה היא מקור הזכות המדינית. שיש לעשות כדי להפוך את העבודה ליצירה ואת הבטלה לעקירה מהמערכת החברתית.האם לכך יסכימו
פרקי- אבות ?
לא במקרה משתמשים החלוצים במילה עבודה וממעטים להשתמש במילה מלאכה. אמנם אין לדבר על העבודה ואפילו על העבודה החקלאית כעל פולחן. למרות שפרשנים לא פעם השתמשו במושג 'דת העבודה' כמתאר את דעתו של אהרון דוד גורדון אולם תפישה שכזאת רחוקה מאד מחשיבתו. הוא לא חיפש תחליף לחיי הדת היהודית אלא שאף לקדם דרך העבודה, ובמיוחד דרך העבודה בטבע את חידושו המוסרי אנושי של האדם ושל היהודי. הוא ראה בעבודה התנסות המחברת את בני האדם עם הטבע ממנו התרחקו. הוא ראה את הפעילות בטבע לא כפעילות משעבדת ומנצלת אלא כפעילות מחברת, לא כפעילות מפרקת ומנתקת כמו הטכנולוגית אלא כחיפוש בתר מודרני אחרי שיקום פסיכולוגי של האדם ושל הצלת הטבע וחיבורו מחדש כקוסמוס. מבחינה זו היה גורדון האקולוג העברי הראשון.
לפי דעתו העבודה והחיבור של העובד עם הטבע היא אקט מוסרי ועל כן היא יכולה להביא לאותו שינוי יסודי לו חתר בעם היהודי. היהודי נותק מן הטבע בגלל ההיסטוריה לה הפך קרבן. הוא גורש על ידי האומות מהעבודה בטבע והוא יוכל לשקם את מעמדו האנושי דרך העבודה.

העבודה מתוארת בסיפור החלוצי גם כאתגר קיומי קשה וגם כחוויה , גם כחושפת את האדם בפני מגבלות כוחו וגם כגורמת לחיבור מחודש של האדם עם הטבע והזולת. האדם היהודי גלה ועתה עליו לשוב אל עצמו ולא רק אל הארץ . להחזיר לעצמו את האחריות שלו כאדם שלם. העבודה תאפשר זאת.
העבודה הופכת למבחן דרמטי בעולם החלוצים. לעתים היא כל כך מרכזית שכאילו היא ניצבת מול חיי הרוח, תובעת להיפרד מהם כדי לגייס כוחות לעמוד מול הפיתוי של הניתוק מחיי עבודה. בעבודה יש גם מילוי מחויבות מוסרית וגם תביעה לגילוי הצד היצירתי.
א. ד. גורדון הפתיע את תלמידיו בכך שב1913 הביע את תמיכתו ביוזמה להקים אוניברסיטה עברית. הוא נימק זאת בכך כי אנו לא מבקשים את הפרא האציל המנותק מחיי הרוח. אנו באים אל העבודה לא נגד התרבות אלא כמימוש שלה. איננו מבקשים את האיכר המתגעגע לעיר ולא את איש העיר שבא כתייר אל הכפר. אנו מבקשים את איש העבודה כאיש התרבות.
סדר ט'ו בשבט וחג הנטיעות
16
הלל ושמאי ברנר וגורדון- תורות
על יוסף חיים ברנר
המחלוקת שזורה עמוקות במסורת היהודית. בפרקי אבות היא מופיעה במיוחד בהקשר שבין בית שמאי לבית הלל. מצד אחד מודגש כי למרות הניגודים הרבים נשמרים בין בעלי המחלוקת יסודות של קשר ולא חל פיצול לאומי מצד שני יש במקורות רמזים ברורים שהמחלוקת הגיעה עד כדי אלימות. במסורת מלחמת האזרחים שליוותה את המרד הגדול אולי מפתיעה האמירה על הקשרים שנשמרו בין הפלגים. ברור כי אמנם מי שניצח הוא בית הלל אך הנימוקים המובאים על כך שנבחרה מסורת זו אינם קשריו עם השלטון הרומי, וגם לא העימותים הפוליטיים שניהל אלא דווקא ענוונותו , פתיחותו ורגישותו של הלל. חשוב לזכור כי מוריו של הלל באו מרחוק הם היו מבבל וגם היו גיורים. שמאי היה חכם ארץ ישראלי ששמר על המסורת של חסידי הארץ. על רקע זה אין להתפלא על חומרתו של שמאי ועל חוסר התלהבותו ממעשי גיור שביצע הלל.
מעשי הגיור אצל הלל נושא אופי שונה מגיור בדורות שקדמו לו. אלו היו מעשים פוליטיים שנבעו מכוחה הפוליטי של ממלכת חשמונאי. הגיור לא היה תוצאה של חיפושים רוחניים או פרי רצון להשתייך למשפחה אלא תוצאה של עימותים כוחניים פוליטיים בין בני דתות שונות. הוויתור המסורתי של היהדות על הגיור היה מעשה של סובלנות המוותר על שימוש של כוח כפייה או מעשה של הכרה כי הגיור הכפוי וההמוני הביא נזק פוליטי בל ישוער. ייתכן כי תפישתו של הלל באה מתוך מציאות של יהודים בגולה שלא היה בידם כוח כפייה . לדידם קבלת הגר היתה אקט של פתיחות ולא של כוח. כך דומה כי חלק מחילוקי הדעות נבעו מתוך קריאה אחרת של מצב היהודים וזיקתם לסביבתם בנסיבות פוליטיות משתנות.
המחלוקת בעם היהודי עוברת מדור אל דור ומשמעותה לא נשמרה כמו שהיתה. היא נפגשה עם נסיבות שונות. מסורות לימוד שונות עוברות מדור אל דור הן מהוות תשתית לחיפושי רוח ומסורת לימודית מתפתחת אך גם יסודות לפילוג מר.
בין החלוצים רבו המחלוקות בחלקן הו היו פוליטיות, בחלקן תרבותיות, בחלקן מחלוקות כלכליות. היו דעות שונות על דרך התארגנות החברה ועל הנתיב של קבוצות ומושבים, של התיישבות אזורית וארצית, על סדר עדיפויות ועל חינוך.המחלוקות לעתים הביאו לחרמות ולמתח גבוה ולעתים לדיאלוגים מעמיקי משמעות.

אהרון דוד גורדון ויוסף חיים ברנר.

אהרון דוד גורדון היה מבוגר מן הפועלים והופיע בהיסטוריה כזקן הפועלים. כך חתם על רשימותיו וכך התגלה בין הצעירים. לעיתים קרובות דיבר על עצמו כזקן למרות שהיה בשנות החמישים והששים לחייו. איננו מכירים כל תמונה או צילום שלו ללא זקן לבן. יוסף חיים ברנר התגלה כסופרם של צעירי הדור.
גורדון נטה לחיות את הדילמות של הדור כמי שרואה תמונה ששלמה המחייבת להכרעה אישית המחברת את החיים והטבע, תמונה הרואה את המכלול ומעניקה לו משמעות. אפילו המוות נראה היה לו כחלק המחייב השלמה משום שהוא חלק מהטבע.
גישתו של ברנר היתה שונה. בעיניו היה המוות הוא קרע ואבסורד. ההיגיון האכזרי מוביל אליו. ניסיונות השווא של האנשים להסיח את הדעת ממנו הופך לסכנה אנושית, השקרים המכסים על הפחד מפניו ושיכרון הכוח המחפה אותו ומסתיר אותו על ידי ניצול מתמיד של האדם החי, על ידי הצביעות והכוח .על ידי פציעת ההוויה האנושית. אנשים ומעשים אלו פוגעים ומערערים על היכולת לאהוב . הם מבטאים את האסון האנושי. מולם עומדות רק תשוקות החיים , החוש המוסרי, הילדות, ההתחלות. התשוקה הבלתי נכנעת של הצמיחה המחודשת ובעיקר המרד, אי ההשלמה.
גם גורדון וגם ברנר תובעים את העשייה המורדת. שניהם מכירים יפה את הקושי, את הייאוש אך גורדון רואה בו דרך להיטהר ולהתייצב מול האמת המוסרית במעורבות עליונה. זהו בעיניו הייאוש הגדול העומד מול הייאוש הקטן, זה המתלונן במקום להתקומם, המתחפר ומבקש תירוצים.
למרות המרחק בין השניים ברנר בסיפוריו מתאר לפעמים את גורדון בהערכה עמוקה , גורדון מגן על ברנר מניסיונות להשתיק אותו ומנחם אותו בשעות קשות . הם מקיימים שיחות נפש ערות בהן משתתף לעתים ברל כצנלסון. גם ברנר וגם גורדון כותבים כשהתנ'ך וחלקים גדולים של מקורות יהודיים לנגד עיניהם. גורדון כותב מסות, מכתבים, בלשון גבוהה המושפעת מספרות הדורות אך לא כותב ספרות יפה. כתביו מושפעים מהתנ'ך וממושגים בקבלה וחסידות. אין הוא כותב ספרות בדיונית אך לעתים שולח דמיונו אל אוטופיות מוסריות. . ילדותו ונעוריו מוסתרים היטב. הוא כותב לצעירים אך מודע למרחק בינו לבין צעירי הדור. י.ח. ברנר כותב ספרות בדיונית אך מתאר מציאות נפשית וציבורית ריאלית. במכתב מנעוריו הוא כותב ש'יש להגביר את ה'ריאליות והקדושה בעולם' .הוא מקיים צו זה כל ימי חייו הקצרים.בסגנונו גם הוא מושפע מן התנ'ך אך בתיאוריו את חיי הגיבורים יש השפעה מדרשית תלמודית עמוקה.
משך חלק גדול מחייהם בארץ חיו ברנר וגורדון בדיאלוג עמוק אך בסוף ימיהם נפרדו הדרכים. הקרע ביניהם היה כואב . הוא התגלה בחריפות עם הגיוס לגדוד העברי בצבא הבריטי. שניהם אמנם לא התגייסו אך יחסיהם אל הגיוס היה שונה. גורדון ראה בגיוס לצבא שאורגן על ידי צעירי ארץ ישראל סטייה חמורה מהרעיון של תיקון העם על ידי עבודה וחיי קהילה חדשים בארץ ישראל. הוא האמין כי על העם היהודי להיות עם אדם כלומר עם שאינו נזקק לכוח ולשפיכות דמים. הגיוס לצבא כחיילים נראית היתה בעיניו כביטוי לעייפות מעבודת האדמה. ברנר לעומתו חשב כי יש להתערב בחיים גם בנסיבות שנוצרו. שיש להשתתף או לפחות לא לגנות את האפשרות להתערב במהלך המאורעות.
גורדון ראה ברעיונות של הסוציאליזם סכנה להפוך מחזון לסימפטום. הוא חשב כי האמון בפתרונות פוליטיים מיכניים, בסדרי שלטון , בתהליכים כלכליים נראה בעיניו כמחלה הנכנעת לאמונה בכוחות מיכניים המנכרים את האדם ממקור חייו. לדעתו של ברנר אי אפשר לפלג בין הפועלים בגלל וויכוחים מופשטים. אם יש מחלוקת בין המאמינים בדרך שבמרכזה עומדת הפוליטיקה לבין אלו הטוענים כי העיקר הוא בפרישה מן ההיגיון הפוליטי יש להבין כי זו מחלוקת שאינה מבטאת את עושר החיים ואת נפתוליהם. לדעתו גורדון בהוויתו ובאורח חייו סוציאליסט ועליו להכיר במאבק על הקמת חברה המושפעת מרעיונותיו. גם אם ברנר כחזאי מחמיר ואיננו מאמין בבואו הקרוב של הסוציאליזם כפי שאיננו מאמין בביטחונם של הציונים בהגשמת חלומם הוא מאמין כי יש להיאבק למען הגשמת הרעיונות הללו על ידי שותפות בין העושים, על ידי ביקורת מתמדת ויצירת מושבי פועלים.
רצח ברנר בן הארבעים במאורעות 1921 עשה אותו לקדוש המעונה של תנועת הפועלים הסוציאליסטית בארץ אך גם לקדוש המעונה של היצירה הציונית. מותו של גורדון בן הששים ושבע ב1922 עשה אותו למורה הפועלים לדמות המלווה אותם בסבכי חייהם ועבודתם בארץ.המחלוקת ביניהם מלווה בשורשיה הרבה מהשיח וחיפושי הדרך לאחר דורות.

בית הלל ובית שמאי – המחלוקת
'על הפילוג בתנועה הקיבוצית'
מתי המחלוקת הופכת לפילוג ? מתי חילוקי דעות הופכים למלחמת אזרחים? בהיסטוריה היהודית יש דוגמאות רבות לחילוקי דעות , למחלוקות שלא הפכו לפילוג והרבה דוגמאות לפילוג גורלי. היו גם מחלוקות שהביאו לפרידה ועימות שהתבררו בסופו של דבר כביטוי לרב גוניות ואחרות שהביאו לעימות קורע. קבוצות רבות יצאו בעקב מחלוקת מן הקהילה היהודית ואחרות מצאו את הדרך לשמור על קשרים ביניהם המחלוקת בין הקראים לבין הרבנים לא הותרה וקרעה את הקהילות היהודיות כמו המחלוקת עם השבתאים מצד שני למרות שהמחלוקת בין מתנגדים לחסידים לא נפתרה נשארו שני הזרמים זרמים לגיטימיים. המחלוקת בין חסידי חב'ד וברסלב לא הותרה והאלימות המילולית בין זרמים שונים ביהדות היתה קשה גם כאשר היה ברור כי גורל כולם משותף.
במאה העשרים העימות בין אידישיסטים ותומכי עברית, בין סוציאליסטים לליברלים ,בין חרדים לציונים, בין קומוניסטים יהודים לבין השמרנות, בין יהודי גרמניה ויהודי מזרח אירופה, בין אשכנזים וספרדים, בין המזרח לבין המסורת האירופית נראו כבלתי ניתנים להתרה , בכל זאת מאורעות התקופה הטילו על הקבוצות השונות להתייחס האחת לשנייה ואפילו להיאבק במשותף חרף חילוקי הדעות החריפים.
האם שפת הפילוגים והעוצמה שלהם נקבעה על ידי הצרכים הפנימיים של הקבוצות השונות ? האם היא נבעה משוני במושגים וערכים או שהיא נבעה מתוך עימותים של כל קבוצה עם בעיות פנימיות שאינם קשורות למחלוקת עצמה. נראה כי מעבר לחילוקי הדעות והמוצא הרבה פעמים זעזועים פנימיים בלתי ניתנים לפתרון לא אפשרו פסיכולוגית לטפל בבעיות ברוח של פשרה או של הכרה במחלוקת כמחלוקת לגיטימית. בעולם שסוע במלחמות קיום פוליטיות, בסערות ועימותים כוחניים קשה להתגבר על מחלוקות בין תרבותיות ובין אורחות חיים.
בפרספקטיבה נראים הרבה פילוגים כמוזרים משום שהם התייחסו לשאלות שאיבדו מערכן .שאלות חדשות שעלו על הפרק מחקו את חשיבותן של שאלות ישנות . על כן נראה שלפעמים קבוצות שהיו חלוקות בדעתן פועלות יחד ולא מבינות כיצד הגיעו חילוקי בדעות ביניהן בעבר לשיאים כואבים כל כך.

לוג ? 18
ביקור בספרייה הלאומית
שעת סיפור על גרשום שלום חלוץ

19
אם אין אני לי מי לי
הקריאה המפורסמת כל כך של הלל 'אם אין אני לי מי לי' מעמידה במרכז את האני בלשון יחיד ובכך יש בה משהו מהפכני אולם מייד היא מעוררת את השאלות של יחס האני לזמן, למצב, לאנשים, לחברה. אין זו קריאה פרובוקטיבית מול הכלל, מול האנחנו, מול האנושות. אין היא קריאת תגר על האחריות ועל הקשר עם הזולת. זוהי קריאה המאשרת את אחריותו של היחיד ובכך מאשרת את חירותו.
'תהיו פסיכולוגים' ביקש משה שפירא חבר לקבוצת מגדל בה היה חבר צבי ש'ץ במכתב התאבדותו. צבי ראה במכתב צוואה הקוראת לחבורה לייסד קבוצה אינטימית.
צבי ש'ץ הצעיר, האמן, איש הביטוי העצמי הוא זה שניסח בבהירות את רעיון הקבוצה האינטימית . זוהי מעין משפחה בה מטופח הגילוי ההדדי, האחריות הנובעת מקשר ומאהבה. הקבוצה האינטימית אינה זקוקה לחוק היא מבוססת על שבירת החוקים המנכרים בין איש לרעהו. הווידוי פורץ את המגבלות ומאפשר לממש את האחריות הבינאישית מעבר לגבולות המקובלים .פריצת הגבולות מאפשרת גילויים של גבורה מוסרית ויכולת לפרוץ את מה שנראה היום כגבולות המציאות.
יחד עם זה מתברר ברשימותיו של צבי ש'ץ כי אין הוא מבטל את האני. הוא חי את המתח הגדול שבין צרכיו לביטוי עצמי ולהזדהות עם חבריו לבין רצונו לחתור לאידיאל רחוק הנושא אותו מעבר לקשרים הבינאישיים . המתח בין הצורך לביטוי עצמי לבין ההיענות לצרכי הכלל, במיוחד אותה מחויבות לאורח חיים כפועל חקלאי, מביא אותו להתמודדות נפשית עם משימות הדור. הוא חושש כי המשימות תגזולנה את הזמן הדרוש לשם היצירה. הוא מבין כי לה יש קצב משלה. כיצד לעמוד במתח בלי לגזול את האפשרות להעפיל אל האידיאל אליו הוא חותר? צבי ש'ץ מדבר על הקבוצה האינטימית בהתכנסות של פועלי הגליל בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, בעת המצוקה הגדולה ביותר שפוקדת את ארץ ישראל. דבריו נישאו בזמן הכי לא מתאים , אך הוא מדבר בטונים משיחיים ומזכיר את האיסיים כמקור השראה שלו, אם לא לאינטימיות לשותפות עמוקה.
יהודה שרת

20
הספק
היחס לספק היה ועודנו בוויכוח. האם הוא פרוזדור לאובדן או תנאי לעלייה? האם הוא מחבל בכוח ההכרעה או מוביל אל פיכחון משחרר? האם הוא מעורר לחשיבה או לשיתוק ? האם הניסיון לכבות את הספק בכוח הוא עדות לאמונה לוהטת או לקנאות ריקה? האם הספק הוא ההיתר לחיי הפקרות או תנאי לרגישות אנושית? יש להבדיל בין ספקות לספקנות שהיא אמונה מארגנת כל. יש ספק המעלה כאב ובא מתוך חשש ליפול לתהומות של עריצות רוחנית, של הטלת מרות ושל חוסר יכולת לשאת את השונה. ספק שבא מתוך שמחה לאיד ולעג שונה מזה. הוא נובע מתוך ניסיונות הגשמה שכשלו.
רבים מהוגי הדעות המסורתיים חששו מהספק האמוני הן משום שראו בו כאב מיותר וערעור. הם חשו כי הוא מסכן את היכולת של החברה להטיל את מרותה ואת יכולתם של יחידים לזכות בביטחון בעתות מבחן. הם ראו בספק שער לנהנתנות, לבורות, לכפירה. לדעתם זוהי מחלה הזקוקה לתרופה ועל כן יש להעמיד מולה את שמחת התרת הספק.אחרים חששו כי שמחת התרת הספק כמטרה תקדים את התרת הספק עצמו. היא תחייב לכסות, לשקר, היא תעורר צורך לפקח ולגנוז את חירות המחשבה.
במסתו בזכות המבוכה ובגנות הטיח ביטא ברל כצנלסון את חששו הכבד מפני עבודה זרה הנובעת מתוך הטלת מרות והגיון שהיתה נהוגה בכנסיה הקומוניסטית ובחברות טוטאליטאריות. הספק שם מרד בעריצות וביטא דווקא אמונה חזקה. הוא ביטא את הזכות והאחריות לא להשתעבד לאמונות המוטלות בכוח ואת החובה לבדיקה עצמית מתמדת. הוא לא מתכוון רק לבקר את הרחוקים ואת האויבים. חובת הטלת הספק לא עמדה אצלו בניגוד לאמונה אלא ביטאה אמונה עזה בצורך לשחרר את האדם, לבנות אלטרנטיבה . לא לברוח אל דמיונות וכיסוי של המציאות בתיאורים שקריים. לדידו הטלת הספק משרתת את האמת ואינה נותנת להיכנע להיגיון הכוח .כמו יוסף חיים ברנר שטען כי הוא מעדיף את החולה המכיר במחלתו והופך אותה למקור לרגישות ואחווה לחלשים על התחפשות בבריאות מדומה המשחררת מאמפטיה אנושית ונסחפת להפגנות כוח ושלטון כך ברל כצנלסון העדיף את הספק על הפגנות אמונה.
משפחת אייטינגון
21
שתיקה ודיבור
'לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה'
אמר שמעון בן גמליאל ובכך ביטא את החשדנות כלפי דיבורים יתרים הבאים במקום המעשים. האם מקרה הוא כי לא היה מורה- רב אלא מנהיג מקבל החלטות ? יצר החיים חושש מהדיבור העודף שבא במקום המעשים. כיצד לאבחן בין דיבור לפטפוט? כיצד המילים לא יחבלו במאמץ האנושי לחולל דבר? שאלות אלו העסיקו גם את חז'ל וגם את החלוצים ואולי הדבר משקף תקופות של אי יציבות, של חיפושי דרך, של ביקורת מצד אחד והנחת יסודות מצד שני. הצורך גם לחפש וגם לברר יוצר מתח התובע המון דיבורים מצד אחד וגם שתיקות המתקיימות כאשר הדיבור נפסק.
כיצד מבחינים בין עודף דיבורים ל בין הצורך לתרגל שפה קיומית חדשה צורך המחייב לדבר, לברר, להצהיר , לנסות ? 'ממנה טובה ממנה רעה' אומרים מקורותינו על הלשון.האם נכון יהיה לומר כי אלו המחפשים את המעשה מבקשים להעמיד את המילים לרשות השמים? האם הם מבקשים לחלץ אותן משגרת הימים ומלשון הרע? האם מצפים הם כי המפגש על 'דבר תורה' יעניק לדיאלוג האנושי מימד עומק וימנע שיח סתמי?
בהנחה כי העולם נברא בשפה העברית מידת השימוש או האי שימוש בה יכול או להציף את המפעל ולחלל אותו מעודף דיבורים . הדיבורים כאילו חושפים אך לעתים הם באים במקום הפליאה והמעשה ומשדרים אי כבוד גם לזה וגם לזה. אך השתיקות יכולות להותיר את העולם דל ונעדר ביטוי אמת. 'שתיקה היא מוות' אומר משה כרמי האמן, המורה, מייסד החינוך המשותף בעין חרוד.
בשנות מלחמת העולם הראשונה כתב ברנר בארץ ישראל מאמר בשם 'חבלי ביטוי' בו עמד על המורכבות של הלשון כעושה סדר במחשבה ולעתים קרובות נופלת קרבן לאי יכולתה לעמוד במשימה. הוא היה ער במיוחד לבעייה של המפעל הארץ ישראלי אליו באים אנשים הצמאים ללשון ולמפעל ומגלים את הקושי העצום שבקוצר יכולת לעשות ולבטא גם יחד . הוא עמד על שתי הסכנות הגדולות שנשקפות ללשון ולמפעל . זוהי סכנת הבוסר שבביטוי מוקדם מדי החונט את הגמגום וקובע דפוסים קשוחים לשפה ולמעשה,וסכנת הפראזה המנפחת ללא כיסוי גם את השפה וגם את המעשה. שתי הסכנות מדריכות אל הזיוף ואובדן הרגישות.
באותה תקופה ישב המשורר חיים נחמן ביאליק ביער מאלין באוקראינה וכתב את מסתו המיוחדת 'גילוי וכיסוי בלשון' העוסקת במגבלותיה של השפה ובכיסוי שהיא מכסה הרבה פעמים על האמת במקום לחתור אליה ולגלותה. באותה תקופה כתב את השיר 'יהי חלקי עמכם ' שהוא שיר הלל לעשייה כביטוי העליון לחיי הרוח הגנוזים והאמיתיים. האמיתיים משום שהם גנוזים, במסתו זו המקבילה במידה מסוימת להלכה ואגדה שכתב אחר כך תובע ביאליק להעריך את המעשה על פני הדיבור. לדידו המעשה הוא הפירוש האמיתי לשפה. אך באותה תקופה עצמה בה כתב שהגילוי האמיתי של האדם, שפורץ את הכיסוי שבשפה מצוי בצחוק ובבכי תיאר מחול נלהב, פורץ גבולות , מעין הורה נלהבת של חלוצים, שלכאורה פורצת את מגבלות הלשון אך סופה מחול מוות נורא. כנראה שתמונות מלחמת העולם השפיעו על שלושת היצירות.
ב1930 כתב גרשום שלום מכתב על מצבה של הציונות . זו היתה שנת משבר, לאחר המאורעות של 1929 שחשפו את החלל המנהיגותי של הציונות . שלום כתב על כך שהציונות הופכת להיות תנועה של פראזות במקום לתנועה של מעשה, תנועה של תעמולה במקום תנועה של תחיית השפה והתרבות. לדעתו לא תתכן תחייה אם במרכזה עומדת דלות שפה מנופחת וחלולה ומעשה דמגוגי המיועד לרכישה קלה של כוח . תחייה כזו מסולפת. היא מגלה את חוסר כישרון המעשה. וכאן טמונה סכנתה.

על אירה יאן המוזה של ביאליק

מפגש עבודה סיכום פרק א'
23
אבות ובנים מורים ותלמידים
על יצחק בן אהרון
תהליך המסירה של התורה, של דרכי ההנהגה ודרכי הפולחן שבה אינו פשוט. פרקי אבות מציין את תולדות המסירה של התורה. לא מוסרים לנו דין וחשבון על דרכי קביעת רשימת המוסרים והמקבלים. אך כשמתבוננים על הרשימות מתבהרות הדילמות וההכרעות של עורכי המסכת: חסרים בה הכוהנים, חסרים אנשי השררה.אין רשימות של מי ילד את מי או מי ירש את מי.
האם המסירה היא בידי אבות המוסרים לבניהם או בידי מורים המוסרים לתלמידיהם? האם התורה נמסרת מידי כוחות על לבני האדם או היא תהליך בין אנושי? האם המסירה נעשית תוך התגלות מתמדת או בהיררכיה מדור אל דור. שאלת המסירה לא קשורה רק לאותיות, למילים , אלא לנסיבות ההיסטוריות בהן היא מתרחשת. כיצד היא מתרחשת בימי מלחמה ואסון וכיצד בימי שלום ורווחה? המדרשים עוסקים גם בתהליך מסירה אך גם בסיפורי צוואות. הצוואה שונה באופייה מן הירושה. היא מכילה פקודות מפורשות. אין היא מעניקה משאבים להפעלת חירותו של היורש , היא תובעת ממנו פרטי עשייה . אין היא רק אוסף של הנחיות מופשטות או חלומות כלליים . היא מדברת על ציוויים קונקרטיים, על הדלקת נר, על הכנת סעודה, על הצעת המיטה.

תהליך המסירה הרגיל מאב לבנו. ממורה לתלמיד נתקל בשיבושים. הבנים לא נמצאים תמיד ראויים, תלמידים נכנעים לשגרה. לעתים היורשים האמיתיים הם אלו המורדים , אלו שאינם משלימים עם אובדן תחושת המטרה, עם ההשטחה, עם הניוון המוסרי. פרקי אבות מדגיש את המעבר שבין מסירה שנעשתה בין אבות לבנים כמו בכהונה ובמלוכה למסירה ממורה לתלמיד . חלק מגיבוריה של המסירה הם מי שדרכם לתורה היתה דווקא קשורה במרד בסמכות הוריהם שחסמו את דרכם לתורה וחלק תיארו את תהליך המסירה כתהליך העובר בין מורים ותלמידיהם.
בשירו של אברהם שלונסקי 'התגלות' אנו מוצאים מדרש מעמיק ואקטואלי של פרשת המסירה לאחר הנתק מסירה שהיתה חייבת לבא על ידי התגלות. ההתגלות לשמואל בביתו של עלי הכהן. עלי אינו יכול למסור את התורה לבניו שהשחיתו את דרכם. עלי עיוור. אין הוא יכול להיות איש של חזון. הוא נתון בסבך אובדנם המוסרי של בניו. שמואל לא יכול לקבל תורה ממנו. ההבנה הטראגית של הכהן שאין הוא יכול למסור והתחושה של שמואל הנער כי בצל הכוהן העיוור קוראים לו בשמו. דווקא דרך מיוחדת זו לשבירת המסורת על ידי המשבר המוסרי ולכינונה מחדש על ידי ההתגלות עושה את המסורת לכל כך עשירה ומיוחדת . .
תהליך המסירה הרגיל מאב לבן, ממורה לתלמיד נתקל בשיבושים. הבנים לא תמיד נמצאים ראויים האבות לא פעם נכבים מבפנים ואינם יכולים למסור. התלמידים נכנעים לשגרת הלימוד ואינם עומדים במעוף של מוריהם. כל זה קרה גם במסורת של דורות של חלוצים. בתהליך המסירה השתבשו לא מעט צינורות . מסורות היו למהפכה ומהפכה למסורת.
החלוצים היו מודעים לבעייתם כמוסרי דרך. ניסיונם האישי ומשבר רוחם וגופם בגולה הניעו אותם להיאחז בדרך הארוכה בה בחרו.אך תהליך זה לא היה מנת חלקם של בניהם שנולדו בארץ. הם חששו כי בניהם שלא חשו את החסר הגדול, את בדידות העומדים על הסף לא יוכלו להגיע אל הפסגה. לא יוכלו לגלות את כוחות היצירה והמחויבות האישית . בניגוד לבנים של מהגרים הקולטים את הוריהם בארץ החדשה ומעבירים להם מסר של שפה ומנהגים החלוצים שהיגרו מביתם ראו עצמם כסוללי דרך המבקשים למסור אותה לדור הצעיר שגדל בארץ. אולם לא תמיד היה נראה כי דור זה של בנים שנולדו למפעל מקבלים את המסר שלו. החלוצים תהו על פני הדור שיצמח בארץ. גם גורדון וגם ברנר מתארים את העשוי להתרחש בקרב הדור השני למהפכה. לבני הארץ הגדלים בצל ולאור המהפכה האישית של הוריהם . האם יוכלו למצוא את הכוחות להמשיך במפעל הוריהם ?האם תעבור אליהם הרוח היוצרת או ייכנעו לשגרה המנוונת? האם רצון ההורים לגונן על ילדיהם מפני הסבל שעבר עליהם לא יוביל לכניעה למוסכמות ולאובדן האמון בהרפתקאה היוצרת ?

לצאת מזה
חלק מדרכי המסירה מצויים דווקא בשלילת דרכי הגילוי שקדמו. לעתים דומה כי דווקא דחיית המצב הקיים היא שתמסור את הציווי. שיש להיאחז במבוכת הדור ולא בוודאויותיו. שיש לחפש את האחר. 'צריך לצאת מזה' קורא ברנר לגיבוריו בראשיתו של הרומאן הגדול 'מסביב לנקודה' שהיה לחלוצים לטקסט מכונן. בפרק מתואר מסע בעגלה מעיר לעיר שניתן לראות בו ביטוי למצבו הקיומי של האדם.
העגלה של גיבור הספר עומדת לצאת מן העיר. נוסעיה אמנם יושבים בקרון העומד לנסוע אך הם אינם מוכנים לצאת מטבעם ולא משגרתם. הם תופשים מקום במקום לפנות אותו, אוכלים ודוחקים איש את רעהו. מביעים את החלל הריק הקיומי בו הם חיים למרות שלכאורה הם עומדים לצאת . המורה, גיבור הסיפור. מוכן לוותר לכולם על שאין הם עומדים באתגר . הוא לא מבקש להטיף להם מוסר אך תלמידו שלא נוסע , כועס כי לא מכבדים את המעמד, ובמיוחד כי לא מכבדים מספיק את מורהו.
אמנם אין דבר חגיגי בנסיעה הזו אולם לתלמיד זהו אירוע משמעותי. הוא מגלה בקרון שנוסעיו מתווכחים האם להשאיר את העגלה פתוחה או לנעול אותה הד לשאלות גדולות כמו האם תהיה העגלה מוכנה לקלוט את הנוסעים למסע משותף, לצאת ממחלות דורו. הוא מקווה לראות במאבקו למען זכויות המורה למקום בעגלה חלק ממאבק גדול יותר, מהפכני יותר נגד ההתבהמות של דורו. אולם בתיאורו של ברנר ניכר כי הוא רואה בנאומי התלמיד משהו בוסרי, דקלומי , צעיר שגילה לעצמו מוקדם מדי את ייעודו ועלול לבגוד בו באותה התלהבות .

24
הוו זהירין ברשות
היחסים בין השלטון הריבוני לבין היהודים כיחידים וכקהילות עברו הרבה גלגולים . המשטרים השונים בתוכם חיו היהודים עיצבו את מעמדם של היהודים בהתאם לאופיים וצרכיהם. . הסמכות הפוליטית העצמאית של היהודים אבדה . זה לא קרה בבת אחת ובמקום אחד, אם כי חורבן הבית סימל את קצה התהליך. היהודי הפך להיות תלוי בביטחונו האישי וביכולתו לממש את עצמאותו הקהילתית ואת קשריו עם קהילות יהודיות בשלטון במסגרתו חי. היו מצבים של שיווי משקל עדין. היו משטרים שהעניקו לקהילה היהודית זכות לנהל את ענייניה החברתיים, הפדגוגיים והדתיים באוטונומיה יחסית. ארץ ישראל שבה נוצרה ריבונות יהודית משך תקופות מסוימות בתקופות אחרות חיתה בשעבוד גדול יותר מאשר בקהילות יהודיות אחרות. בבל ומצרים חיו תחת גג פוליטי אחד עם ארץ ישראל ולעתים נפרדו ממנה וחיו באוטונומיה יותר גדולה. מעמדה של הקהילה היהודית בארץ ישראל היה שונה בשלטון הרומאים , הנוצרים הביזאנטינים, הצלבנים, הממלוכים, האימפריה העות'מאנית והאנגלית.
הקהילות היהודיות בגולה חיו תחת משטרים מגוונים על פי האזורים השונים בהם התגוררו. התקופה החדשה הביאה שינויים גדולים במערכת היחסים המורכבת הזו. מצד אחד היו ניסיונות להקים דמוקרטיה ובדמוקרטיה היתה נטייה ברורה להפריט את שייכות האזרחים ולהפקיע את סמכויותיו של הקהל. המדינה גייסה את היהודי לצבא הלאומי, גם הקשיבה לעשיריה של הקהילה אך גם נטתה לשנות את תפקידיה של הקהילה היהודית ולפעמים תבעה את חיסולה. .
הציונות ביקשה להכין תשתית לשלטון יהודי עצמאי ,לריבונות יהודית . לשלטון עצמי אך היו לא מעט שחששו מצעד כזה שיביא להתנגדות האומות להתיישבות יהודית וקהילתית בארץ ישראל ללא ריבונות. האם היה שוני ביחסי הקהילה היהודית בארץ לשלטון הזר עם בואה של הציונות המדינית? דווקא העובדה שהיא לא זכתה לעידוד של פרנסיה הרגילים של הקהילה היהודית ועשיריה הבינלאומיים,הציונות חיפשה דרכים אחרות לנהל את יחסיה עם שלטונות שונים.
הציונות שבנתה עצמה כתנועה דמוקרטית מבפנים, עם זכויות לנשים וגיוון של מפלגות וזרמים שהיו לא פעם גם עומס גדול, שאפה ליצור מערכת של יחסים עם שלטונות בהתאם למשטר ששרר בתוכם והוא לא היה דמוקרטי, גם שקיים משטר אוטוקרטי וגם כשהיה המשטר של הארץ השולטת דמוקרטי הוא ייצג אימפריה. וזו לעולם לא היתה דמוקרטית.
הדמויות שניהלו את המשא ומתן עם הרשות המדינית בארץ בחלקן לא ישבו כאן אלא במשרדיה הנודדים בעולם של ההסתדרות הציונית ובעלי בריתה. אך גם בארץ היו מנהיגים ואנשי יחסי ציבור שניהלו עם הרשות דיאלוג מורכב.
על שניים מהם דיברנו משום שהם פחות ידועים על אלברט ענתבי וביאנקיני האיטלקי.

מלחמת העולם השנייה
שתי התקופות הללו לא תופשות עצמן כתקופות של התגלות. הן כובשות את חרדותיהן האפוקליפטיות ואת תקוותיהן האסכטולוגיות . אין הן מצנזרות את הנטיות הללו הן נזהרות ליפול בפח שלהן. האירוע של החורבן והתחושה של חורבן ההולך ומתקרב מגבירות את החשש ואת האבל אך אין הן מקבלות את ההשתעבדות הצינית או המכבה חיים שרוחשות מסביב. הסירוב לקבל את הבשורה המהפכנית ואת השתלטות הדתות החדשות שיכולה להביא לתגובה ניהיליסטית או לאורטודוקסיה מתבצרת לא מתקבלות על ידי החברה היהודית המתגבשת. גם הדוקטרינריות וגם הנטיות להתפוררות מתקיימות בסביבתן ומשפיעות מאד אך לא משתלטות. אור הגנוז ולא ללכת סנוורים אחרי. נטיות אלה מעוררות הרבה חרדות, ספקות, הרבה ייאוש.אך לא שיתוק.
המאבק בעבודה זרה כפי שנתפש על ידי אלו שהגיעו ארצה עם האכזבה מהתנועה המהפכנית שהתגלתה במערומיה באי יכולתה לקרוא את העם היהודי, ואלו שהגיעו ארצה מתוך שהאורתודוכסיה היהודית לא היתה מסוגלת להעניק להן תשובה לתחושת קיומם ולצמא הרוחני שלהם . אמנם גם במסורת הסוציאליסטית היו לא מעטים שהצליחו להבין את המפעל הציוני וגם בקרב האורתודוכסיה היהודית היו שהבינו את המפעל הציוני בלי לקבל את סמכותו, אך הכרות אלו של השכנים לא היתה מסוגלת להתקבל על ידי המעגלים המרוחקים יותר. על ידי מפלגת האפוקליפסה המהפכנית והצנזורה האורתודוכסית. המוסיקה הציונית נראתה בעיני המהפכנים היהודים כמסתפקת במועט מדי, כפרוקיאלית מדי, כבורגנית.

לוח זמנים להתיישבות היהודית בארץ ישראל
מ1881 ועד 1939

היישוב הישן בעיקר בארבעת ערי הקודש ירושלים, חברון, טבריה,צפת וכן ביפו, פקיעין, עזה, כפר יאסיף
העלייה הראשונה
1870הקמת בית הספר מקווה ישראל
1878 הקמתה הראשונה של פתח תקווה
1881 העלייה הראשונה הקמת ראשון לציון, זיכרון יעקב,יסוד המעלה,מחניים, נס ציונה. גדרה, בני יהודה, מזכרת בתיה .
1889 הוקמה בת שלמה
1890 הוקמה משמר הירדן
1891 הגל השני של העלייה השנייה הקמת רחובות, חדרה, עין זיתים,
1894 הוקמה מוצא,תפארת בנימין, חוות ג'ילין בגולן, מוצא
1895 הוקמה עמידון בגולן, הרטוב
1896 הקמת מטולה, באר טוביה
מוקמות המושבות של הבארון בגולן סאח'ם אל ג'ולן . פינוי המושבות על ידי השלטונות העות'מאנים
1897 הקונגרס הציוני הראשון
1900 העברת המושבות של הבארון לידי חברת יק'א
מ1901 הקמת מושבות הגליל התחתון סג'רה, יבניאל, בית גן, כפר תבור, מלחמיה.כן מוקמת מאיר שפיה ושלמה
1901 ייסוד הקרן הקיימת
1903 פוגרום בקישינב, הצעת אוגנדה, כינוס ראשון של נציגי היישוב העברי והקמת הסתדרות המורים
1903 מלחמת רוסיה יפאן בהשתתפות 30.000 חיילים יהודים. טרומפלדור בשבי היפאני מתכנן להקים מושבה סוציאליסטית בארץ ישראל. הוקמו גבעת עדה וכפר סבא
1904 מות הרצל עליית ראשוני העלייה השנייה בהם שלמה צמח, אהרון דוד גורדון, ישראל שוחט, עלייתה הראשונה של מניה שוחט,הרב קוק
1905 רכישת האדמות הראשונה של ההסתדרות הציונית , כנרת, בן שמן, כפר חיטים, גן שמואל
מהפכה ברוסיה נכשלת. פוגרומים גדולים ברחבי האימפריה הרוסית.
1907 בן גוריון עולה ארצה מוקמת חוות חולדה
1908 הקמת חוות כנרת. בית היתומים לילדי קישינב עובר משפיה לבן שמן, ,מושבת מצפה,
1908 מהפכת הטורקים הצעירים משנה את אופייה של האימפריה העות'מאנית
1909 הקמת אחוזת בית היא תל אביב, עלייה לאום ג'וני. יוסף חיים ברנר עולה ארצה,
הוקם השומר ארגון השמירה .
1910 הקמת מושבי הפועלים נחלת יהודה ועין גנים
1911 הקמת דגניה. מוקמת תחנת הניסיונות בעתלית וחווה ברוחמה בנגב
1912 מלחמת הבלקאנים בין בולגריה לאימפריה העות'מנית יהודים בשני הצבאות -'בין המיצרים' הוקמה אחוזת סנט לואיס היא פוריה, אחוזת מגדל ,כפר אוריה נחליאל ברחובות כפר מל'ל ומרחביה.
1913 הקמת קבוצת כנרת, תל עדשים מושב השומרים, קריית ענבים, כרכור,שעריים
1914 המלחמה הגדולה : מלחמת העולם הראשונה
1915 התקפת ארבה
1916 הקמת אילת השחר, כפר בר גיורא (כפר גלעדי), חמארה. הקמת רשת הריגול של ניל'י
1917 מהפכה ברוסיה, הצהרת בלפור, הקמת הגדודים העבריים האנגלי והאמריקאי, כיבוש ירושלים ודרום הארץ על ידי צבא אנגליה, הקמת הגדוד העברי השלישי של צעירי ארץ ישראל
הוקמה תל חי
1918 השלמת כיבוש הארץ על ידי האנגלים. המלך פייצל מגיע לדמשק, כניעת האימפריה העות'מאנית.
סיום מלחמת העולם
1919 ראשית העלייה השלישית. ענתבי מארגן עליית שיבה של יהודים וערבים במסגרת צרפתית. בסוף השנה עליית האנייה רוסלאן
1920 מאורעות בירושלים. מאורעות תל – חי מות טרומפלדור.
1921 הוקם גדוד העבודה. עליית ראשוני השומר הצעיר. ביתניה עילית. סוללים את כביש טבריה מגדל, טבריה צמח, חיפה רמת ישי,נצרת עפולה.הוקמה דגניה ב', רמת גן
מאורעות תרפ'א בין הנרצחים יוסף חיים ברנר, צבי ש'ץ
1922 הוקמו עין חרוד, תל יוסף, נהלל, כפר יחזקאל, גבע, חפציבה ובית אלפא, הוקמה גניגר
1923 בעקב משבר כלכלי דועכת העלייה השלישית. הוקמה שכונת בורוכוב שכונת פועלים קואופרטיבית. רמת גן?הוקמה יגור
1924 ראשית העלייה הרביעית קהילת ציון חברה אמריקאית להתיישבות מקימה את עיר יזרעאל היא עפולה ואת מושבה הרצליה.הוקמה מזרע. כפר חסידים, בני ברק, מצגדיאל, רמתיים, כפר גנים, גת רימון.
ארצות הברית הגבילה בצורה מחמירה את ההגירה והנהיגה מכסות כניסה. ארץ ישראל הופכת למרכז הגירה מרכזי ליהודים.
1925 הוקמה גבעת השלושה, כפר חסידים , נחלת יצחק, נרכשה אדמת עמק זבולון
1926 משבר כלכלי גדול. הוקמה משמר העמק
1927 הקמת ההתיישבות בעמק המזרחי כפר גדעון, שריד, גבת, כפר יהושע, הוקמו בית זרע, קבוצת שילר , עין שמר, החלה קניית עמק חפר
1928 ראשית העלייה החמישית הקמת גבעת ברנר. נען
1929 הוקמה הסוכנות היהודית לארץ ישראל, המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית. מאורעות 1929 פינוי חברון, הרטוב, כפר אוריה, באר טוביה , חולדה, עין זיתים, משמר העמק, מגדל עדר, עזה
1930 התיישבות האלף
1931 הוקמה כפר הס
1932 עמק חפר: מעברות, גבעת חיים, ביתן אהרון,רמת הכובש,כפר בילו, נטעים,
1933 הנאצים משתלטים על גרמניה,
ייסוד עליית הנוער, תכנית העברת רכוש יהודי לארץ ישראל תוך כדי פתיחת עלייה מגרמניה,רצח ארלוזורוב, הקמת קרן תמיכה לעולים מגרמניה.
הוקמו גבתון, בית עובד, צופית, רמת טיומקין, גבעת חן
הוקמה משמר השרון
1934
1935
1936 הוקמו כפר חיטים וכפר המכבי, הוקמה תל עמל בשיטת חומה ומגדל בשיטה זו יוקמו חמישים מושבים וקיבוצים.
1937 שדה נחום, מסדה, גינוסר, שער הגולן, עין גב, בית יוסף, חולתה, טירת צבי,בני ברית (מולדת) עין השופט, מעוז חיים, שער הנגב, כפר מנחם, אושעה, צור משה, הזורע
1938 הקמת חניתה.שבי ציון, שדה ורבורג, רמת הדר, אלונים, מעלה החמישה, תל יצחק,
בית יהושע, עין המפרץ, מעיין צבי, קרונה, גאולים, אילון, נווה איתן, כפר רופין, כפר מסריק, מסילות
1939 פורסם הספר הלבן המגביל את עליית היהודים לארץ ישראל ומגביל את רכישת האדמות.
הוקמו גשר, דליה, דפנה, דן שדה אליהו, מחניים, שדמות דבורה, הזורעים, תל צור, כפר גליקסון, מעפילים, משמר הים, חמדיה, כפר נטר,נגבה, בית אורן, עמיר, כפר ורבורג
1 לספטמבר 1939 גרמניה וברית המועצות פולשות לפולין- מתחילה מ
לוח זמנים תקופת המשנה והתלמוד
200 לפני הספירה עד 140 לפני הספירה ארץ ישראל תחת שלטון בית סלוקוס גם בבל
גזרות דתיות תחת שלטון אנטיוכוס – רק לגבי יהודי ארץ ישראל לא על בבל.
63 לפנה'ס ארץ ישראל עוברת לשלטון רומאי ונפרדת מבחינה פוליטית מרומא
בסוף תקופת בית שני בבבל פועלים מרכזים יהודיים בנהרדעא ונציבין ר' יהודה בן בתירה
מאה ראשונה ושנייה תקופת התנאים
שני דורות של מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי

שושלת הנשיאות

הלל הזקן
שמעון בנו של הלל
בנו רבן גמליאל הזקן
בנו רבן שמעון בן גמליאל הזקן
רבי יוחנן בן זכאי תלמיד של הלל
רבן גמליאל דיבנה בנו של רשב'ג הראשון
רבי אלעזר בן עזריה מכהן כנשיא מחליף עקב הדחת רבי גמליאל ד'יבנה
רבי יהודה הנשיא חותם המשנה

דור החורבן

תנאים ראשונים

רבי שמעון בן גמליאל הזקן
רבי יוחנן בן זכאי

תנאים בין חורבן הבית ומרד בר כוכבא

רבי יהושע בן חנניה
רבי אליעזר בן הורקנןס
רבי גמליאל דיבנה
רבי אלעזר בן ערך

מרד בר כוכבא תנאים דור שלישי

רבי עקיבא
רבי טרפון
רבי ישמעאל
רבי אלעזר בן עזריה
רבי יוסי הגלילי
רבי אלישע בן אבויה

לאחר המרד תנאים רביעים

רבי שמעון בן גמליאל השני
רבי מאיר
רבי שמעון בר יוחאי
רבי יהודה בן עילאי
רבי יוסי בן חלפתא
רבי אלעזר בן שמוע

החותמים את המשנה דור חמישי

רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה
רבי נתן
רבי ישמעאל ברבי יוסי
רבי שמעון בן אלעזר
רבי חייא

חתימת המשנה שנת 200 אחרי הספירה

התלמוד הירושלמי

אמוראים בארץ ישראל
בחלקם עלו מבבל בחלקם ירדו לבבל
בחלקם היו גליליים בחלקם עלו מדרום הארץ
פעלו במרכזים שונים בהם ציפורי קיסריה וטבריה
התלמוד הירושלמי נחתם בסוף המאה הרביעית אחרי הספירה
התלמוד הבבלי בסוף המאה החמישית

רקע להתהוות התלמוד הבבלי

224- 227 השתלטות השושלת הסאסאנית על בבל פרס

גיור ממלכת חדייב ליהדות
אוטונומיה תרבותית בין יהודי בבל.
בתקופות התהוות התלמוד הבבלי מרכזים שונים של דעת הידועים בהם סורא, פומבדיתא, נהרדעא, מחוזא ועוד
תנועות דתיות קיצוניות שולטות בבבל בהן המיעוט היהודי מאויים
מצד אחד 'דינה דמלכותה דינה' מצד אחר יהודים רואים בשלשלת הסאסאנית מגן
361-363 יהודים מול רומאים במסגרת החברה הסאסאנית.
בסופה של התקופה לחץ רב של התנועה הדתית הזורואסטרית נגד מיעוטים דתיים
במסגרת ניסיון לכפייה דתית.
מרד של יהודים בבבל נגד השלטונות מרד רב זוטרא
סוף התקופה התלמודית – הרבה התנגשויות בין יהודים לשלטונות

האמירה כי יש פלורליזם יהודי היא אמירה עמומה ולעתים מוגדרת מדי. היא מוגדרת מדי כשהיא מציינת זרמים מסוימים בקרב היהדות. פלורליזם לעתים הוא כינוי לתנועה הרפורמה והתנועה הקונסרבטיבית היהודית בארצות הברית . מבחינה זו הפלורליזם היהודי הוא פשוט התנגדות לאורתודוקסיה . לעתים האוחזים בשם פלורליזם מתכוונים להפרטת חיי הקהילה בשטח הדת. כל אחד יאמין בדרכו ובפירוש שונה מחברו. האם פלורליזם יהודי יכול להתבסס על עיקרון הפרטה שכזה? המסורת היהודית מרבה לדבר לא רק על יחיד אלא על יחיד המתממש בציבור, במניין של יחידים , היא מדברת על קהילות מקום, על קהילות רעיון, על קהילות המונחות על ידי תפישת מטרה משותפת. . קהילות אלו מאמינות אמנם ביחיד כיוצר,כאוהב, כאחראי .אך לא כפרוש, כמבודד כאגואיסט. תפישת היחיד שבהן איננה תפישה של ניתוק, לא תפישה רומנטית של גאונים מבודדים ולא פוסט מודרנית הרואה ביחיד רק מי שמסוגל לאתגר את סביבתו ואת קשריו על ידי מחאה, על ידי הודעה כי הוא נפרד מהציבור כי העפיל לגבהים או שקע בתהומות. גם אם אלה מהווים לעתים חלק מעולמו של היחיד אין הן יכולים להיות בסיס לחיי הרבים. לא הנזירות המתעמתת ולא הרציונאליות המתנתקת יכולות לבסס אחריות לציבור.
באקלים כזה צומח פלורליזם המנתק איש מרעהו. בקלות הוא יכול להפוך לעבודה זרה של אטומים מבודדים . מהכרה בריבוי האנושי הוא יכול להפוך להסתגרות ובידוד אנושי ללא תקווה. במקומו יש להעלות את הפלורליזם כזכות לכבד את היכולת הדיאלוגית של כל אדם. של הצורך של היחיד להידבר, ליצור יחד, לפתח אחריות לאחר וידידות אמת, להיות שותף. להכיר בשוויון הערך לממש בכל אלו את חירותו.
הקמתה של מדינה ליהודים יוצרת מצב חברתי תרבותי שונה מזה שהיה. אלא שהוא תהליך שאיננו יודעים לאן יוביל.גם איננו יודעים באלו תנאים חיצוניים יפעל (גלובליזציה, משבר אקולוגי, תחייה של דתות, חילון מקיף, צמיחה או משבר דמוגרפי) גם איננו יודעים אלו כוחות פנימיים יפרצו דרכם להנהגה. האם אליטות מנותקות או קשובות, משרתות או מנצלות, לומדות או נהנות מבורות אנרגטית.דומה כי חז'ל היו במצב דומה שלא הבטיח וודאות לפיתרון שנקטו. מזווית הראייה של היום נראה שהם העדיפו לחפש דרך תוך טיפוח קהילה לומדת ואחראית, מפרשת את העבר אך נושאת אחריות לעתיד , צמאה לתיקון אך פוחדת מהפיכתו לעבודה זרה. לפולחן עיוור של אחרית הימים או לאוטופיה נמהרת.
אנו רק יכולים לקוות כי מדינת היהודים הדמוקרטית תאפשר פיתוח חברתי קהילתי חופשי ופתוח. נושא תרבות. מדינה הפועלת למען צדק חברתי ומקדמת אותו בחוק. מדינה המאפשרת תהליכים הצומחים על ידי התאגדות חופשית ליצירה משותפת עם פחות היררכיות . פתוחה לטבע ולאדם. עלינו לפעול למען התקוות הללו. לנסות להגשימן ולהנחילן, ליצור להן אנטנות גבוהות ושורשים עמוקים.

אומרים יש אהבה ראשי פרקים

הדרך להכניסיני. הערך הכפול של האהבה. אהבה בדרום צרפת הטרובדורים , הקבלה והאינקויזיציה באותו מקום
.
השכינה שכנה של מריה ופולחניה.
שיר השירים.
ביאליק עם סבו : אתה ואני ושיר השירים : אני קורא ואני שר
אני בוכה את הצנזורה אתה מחכה למימושה.

סיפור חלוץ פוגש אשה צעירה כמורה
חיותה בוסל יודעת עברית

שרה מלכין והנזירות
גורדון ומניה שוחט נגד נזירות

סוף השידוך
שינוי באורח החיים היהודי.

חיותה מחכה לאהובה

לבדה רחל מייזל
שחרור האשה והאהבה

רחל המשוררת משוררת האהבה שהיתה לקרבן.

המהפכה קוראת לנזירות

השיבה לטבע לביטוי של אהבה

אהבה בין שווים

בתיה מיטלמן

ברנר באים מרחמים אל השיטה ושבים אל הרחמים – היא

יגאל השומר ובחירת לבו

התשמע קולי

זלמן שז'ר אור אישים ראשי פרקים

זברנשטיין

התורה של מארכס, החזון של לאסל ליצירת תנועה. ברנשטיין כבר דיבר אל תנועה מבוססת 12
קאוטסקי ראה בתורתו של ברנשטיין כפירה, הנוער חשש ממתינותו אך בימי מבחן הוא לא כופף ראשו ללאומנות 13
נשאר נאמן למרות הגינויים של האורטודוקסיה של חבריו 13

אדוארד גאנז היהדות לא תיעלם אך לא תורגש בכניסתה לאינטליגנציה
כמו מי הירדן הנכנסים אל הכנרת שום עין לא הבחינה בהם
ליד בית ספר לחכמת היהדות אורגנו בתי ספר למלאכה ואמנות 15
כך היה גם המסגר היהודי והפועל היהודי 16
אדוארד גאנז לפי היינה "הקברניט שקפץ מהספינה הטובעת לפני הנוסעים"
לנוכח הקריאה של סוציאליסטים לפרוש מהכנסייה הנוצרית הלך ברנשטיין ועזב את הקהילה היהודית16
הציונות לימדה אותנו כי טמיעה מוחלטת לא רק לא רצויה אלא לא אפשרית (לציבור?)
ברנשטיין הופך לציוני 1919 התקבלו פועלי ציון לאינטרנציונל הסוציאליסטי השני 17
ברנשטיין הגיל פיכה אז חרישית בלב 17
איגנץ צדק ראש הרופאים הסוציאליסטים בגרמניה – בתו היתה לחלוצה בארץ ישראל 18
ביום ההולדת השמונים של ברנשטיין הגיע לאסיפה של ארץ ישראל העובדת 18
לסל אוהב שלטון, איש כישרון צמא כבוד שש לקרבות ושטוף תאוות ניצחון ברנשטיין דעת מיושבת וצלולה לכבוד לא זקוק 19
לסל צעיר וברנשטיין זקן. בין לסל לברנשטיין היתה האמנציפציה היהודית וחזון האסימילציה היה לעובדה 20
לסל בן החנווני בברסלוי נכנס לחיי גרמניה בכוחותיו הוא קשיות עורף ואהבה עצמית. לסל בין נשרי ישראל היינה, ברנה, רייסר, מבורכי כישרון עזי נפש ומסובכי חיים 21
ברנשטיין לא העלים את יהדותו אך לא התייחס אליה לא התכחש לה דרמטית 22
הוא הקשיב , שבר קו והושיט לנו יד.23
משיחיות שבלב, המשכה התנכרות התמרדות המצפון, חרדה, תשובה וכיסופי גאולה תר"ץ 23

יוליוס מרטוב צדרבוים

מתנגד נלהב של הציונות הסוציאליסטית נכד של עורך הצפירה מתנגד לבונד בני מנדלי סלונימסקי לא הצליחו למסור את המסורת 24

אביו היה בעל חווה ברוסיה. לא הלך בעקבות פלאכנוב, שיידמן, קאשן בצרפת ולא היה ללאומני הקים את האינטרנציונל השני וחצי 25
מקורב לבולשביקים – ראדק כשמישהו האשים את הבולשביקים בחידוש עונש המוות ענה למרטוב מותר כי הוא התנגד לאלימות כל הזמן לא לך
התנגד ללנין על חטאיו נגד הדמוקרטיה ונגד פליכנוב על חטאיו נגד האינטרנציונליזם 27
האסימילטורים היו אינטרנציונליסטים מאזרחות העולם נתלשו ולא נשארו עם כלום 29

ואנדרולדה

בלגי. קיבל מהבריטים- עזרה עצמית של הפועל – היסוד הקואופרטיבי גרמניה היכולת לניתוח מדעי ושיטתיות מהצרפתים את הטמפרמנט והחזון הנפש גאולת אדם ועולם

את היסוד האוניברסלי התקבל על ידי המהפכה הצרפתית עם נטייתה הליברלית אפשר היה להטיל אותו על האינטליגנציה, על האמנות אך כיצד על הפועלים? נחוץ להרחיב את האופקים תמיד 31

יוסף בלוך

התיאורטיקן עורך העיתון של הסוציאליזם הגרמני. עורך את הרבים. חוברות משעממות ועמוקות
גלה לפראג עם עליית הנאציזם מגורש וגלמוד 51

נחום סוקולוב

יש הנושא בכבדות את משא האבן הרוחנית ויש שישאנה בקלות. כאור גנוז מתוך מחשבה
ידע לגשר על גבי ניגודים וירש את תפישת פינסקר 72

ז'בוטינסקי

האוראטור שלא יכול להיפרד מהג'סטה שלו כאוראטור
ויצמן לא היה שותף בנצחונותיו של ז'בוטינסקי אחרי המלחמה ביצירת החינוך היהודי
ז'בוטינסקי אמיגרנט מרוסיה ומארץ ישראל
אלו שהיו עמו ופרשו ממנו נראו בעיניו כבוגדים
חניכיו שראו בצערו ניחמו אותו בהערצה, בפולחן המנהיג 94 95
נסתלקה שכינתו בלשבור, להפיל
מספידיו האמיתיים מחוג אויביו 97
1940

ברנדייס

רק עם צאת אחרון האנופלס יבוא ראשון החלוצים
חרדה אמיתית למפעל 99
הציע ליישב את אילת 100
פחד לא מהאנגלים אלא מהאנגלים הקטנים ההבדל בין גלאדסטון ודיזרעאלי 100
על הנרייטה סולד חשיבות העבודה התרבותית בהדסה 100
בשאלה של הנאמנות הכפולה הוא נתן תשובה באישיותו 101

אולסוונגר

הביא מחקריו כבן מתרפק. מקור באותיות לטיניות באידיש
מנחיל גדול מומחה להודו שד'ר של קול הגלויות. בני ישראל ובני קוצ'ין 129
מיזג את היסודות הפולקלוריים עם האוניברסליות חזון אחרית הימים מפוכח ומפקפק
גאולת עם ואדם סוציאליזם כבן ברית
מכאוב פיסי בתרגום לא מדויק תרגם מסנסקריט, גטה, דנטה מאיטלקית
אברהם בן יצחק ואלסוונגר ישבו ושתקו בקפה רחביה. שתקו רבע שעה ואז אמר אולסוונגר : מיצינו את הנושא עכשיו נעבור לשתוק על הנושא הבא. 130 131

ביאליק

מה המעיין ממנו שאב ביאליק ובני דורו ? הייאוש המרפא המנצח המעניק ומשחרר
שם לאל כל תוחלת שווא, ממית כל אשליה
כלו הדרכים הגיעה שעת המרד 135
הרצל ריחף נרקמו תקוות
הנצחונות הפוליטיים הגדולים נתקו אותנו מהארץ קרעו אותנו לדיפלומטיה הגדולה.
קישינב היתה הניצוץ שואה מזעזעת בגלל הפרינציפ שהיא ביטאה
ההריגה ה ראשונה שראה הדור
אחרי קינות שאגה של ביאליק
הקשיח לב ואסר על הבכי
כי תפרוץ צעקתך אני בין שיניך אמיתנה
המשיח לא נולד הוא כפות יש לשחרר אותו. 139לא להביא אותו
לא מנודה מתרפס ולא של רחוק מתגעגע כי אם של ציץ השדה, של בת לאמה, של דור חדש אשר מצא מסילות אל האדמה וברית חיים הספיק לכרות עם הארץ, עם מולדת, עם ראשית הסוף למארת הגולה. 141

לפני ביאליק המשורר לקישוט ההיסטוריה העברית לא מכוונת על פי דברי משורר היא ונתיבותיה לחוד הוא ורוח חזיונותיו לחוד
מאז קישינב ושירתו חלה תפנית
שירה לדורה היא שירה לדורות 144-145

נגד כל חיי הדור הזה בשם כל הדורות כולם מכילה בתוכה את הסכנה שהיא לא תכנס למסורת הדורות האם תופעת שביט בזיכרון העם 146

הם חפצו שתהיה שירתם מסיימת ופותחת ביקשו להקים חומה שהתפוררה על ידי שירתו ביניהם לבין מסורת הדורות בא ביאליק וביקש ליורש ומנחיל להפרד מארון הספרים כדי להתקשר אליו מחדש 147

שיבץ האגדה בניגוד לפחד הראציונליסטי מפניה 148
לא נפתחו בפניו שערי החסידות 148
שניאור : אם אפשר ככה להתמרד ככה כלפי מעלה, סימן שיש מעלה
ירד החסד השירי וטאטא את רוח האיבה המנתקת 149

תרגומו של ביאליק לשפות ז'בוטינסקי לרוסית, שטראוס לגרמנית פראנק לאנגלית, לאטס וסרני לאיטלקית פלג וספיר לצרפתית זכאי לערבית לאידיש

לאור השמים ה'מכוכבים' האלה ממעל הסתער הדור לחולל את המהפכה שלו על הארץ מתחת. הצלחתה של האומה בשינוי תנאיה הארציים ללא ברכת הרקיע הספרותי 150

התחייה הספרותית והציבורית באו יחד עד השואה 151
היש משורר שישיר בפינה אחת וכל העולם היהודי יקשיב ? 152

להם יש אפשרות לחיות בלי הספרות כי הם מרוכזים אצלנו הרוב הגדול עדיין בגלות 153
בוקי בן יוגלי רופא מרצה באקדמיה של דוד גינזבורג ואחר כך מנהלה
עטרת שיבה וגיל נעורים מרצה על תולדות ההלכה 154
סופר ורופא מעולה גילה צפונות האנטומיה בתלמוד המים הטבילה ושמירת הבריאות 155
תיאר צדוקים ופרושים כמלחמת המפלגות היום תיאר את אישיותם של אמוראים ותנאים 156

מאמרי שז'ר לתולדות קהילת מינסק, שבתי צבי ויעקב פרנק לאנציקלופדיה היהודית ברוסית
אבותינו לא האמינו בבת קול. אם האמינו מה פלא שצעירי דורנו יעזבו את היהדות 158

קצנלסון, בוקי בן יוגלי ביקר בארץ והיה לאוהד המפעל המיוחד של הציונות המליץ על רובשוב בפני ידידיו מהארץ ילין ומזי'א 158
היה תלמיד הישיבה בבוברויסק למרות םסגתו הציבורית היה משוח עלךיו חוט של עצב, אסונות משפחתיים לא זכה בגלל יהדותו לפרופסורה 159
ביקש להעביר את האקדמיה ארצה. כתב כל חייו אך לא פרסם את ספר חייו 160
כשהתפנה לא כתב את הספר שביקש אלא זכרונות כמו ביאליק ושלום עליכם 161

בזמן מלחמת העולם הראשונה במצור בגרמניה מתייצב בפני המשטרה והולך לספרייה
לא שכחתי אז כי אי פעם יתום הלילה ויעלה עמוד השחר 163
עם ברדיצ'בסקי בספרייה מחליפים ספרים אך לא מדברים 164 – 166

וישניצר הכניס את אמברטו קאסוטו למחקר תולדות יהדות פלורנץ לפני שהיה חוקר המקרא
וישניצר חקר את בעיית ההגירה היהודית 188
דמות משה ציור של רמברנדט חלק מחוברת שנשלחה לחיילים היהודים בצבא גרמניה 188
וישניצר תכנן לארגן מלומדים לכתיבת תולדות יהודי רוסיה 190
העלייה השנייה הבחר, הבאר קיבלו ביטוי ספרותי מיידי כמיהה ליצירה ספרותית האידיליות של שמעונוביץ ספקו את הרצון 191
תרגם שירי מהפכה לעברית לביטאון הס. ס. 'נפלתם קרבן' 192
שיר של אחרון השומרונים האחרון עם רמז ליהודים 193
בארץ 1909 1910
הרמת דמותו של גורדון על ידי שמעונוביץ לפני כולם
טשרניחובסקי כתב אידיליות על מה שהתחולל אתמול שמעונוביץ על שיתרחש מחר 195

הארז מן הלבנון ששתל היינה בגרמניה 211
אלזה לסקר שילד, היינה ולודויג שטראוס חוג צבת שבו בובר, שטראוס ורובשוב ציון במשפט תפדה צבת
לודביג שטראוס מרצה על צדק חברתי 213
ארלוזורוב שטראוס וא.ד. גורדון 213 214
לודביג שטראוס, גלאצר מוציאים לאור ספר להגברת הגאווה של יהודי גרמניה לנוכח הרעל הנאצי 215
ענף אחרון של ארז הלבנון שנשתל על ידי היינה נשתל מחדש בארץ בפגישה עם יהודה הלוי 218

דוד גינזבורג ובית מדרשו
אשכולי
על ספרותיהודי אתיופיה כחוליית מעבר מלימודיו על חסידות ומשיחיות כבוגר בית הספר לרבנים בפאריס מחקרים על אתנוגרפיה יהודית.
פרסם את חזיונותיו של שלמה מולכו והתכונן לפרסם את חזיונותיו של חיים ויטאל

חוקר את נטיות המשיחיות בקרב גולי פולין בפאריס כשהוא כותב על עירו לודז'

הרים את דגל העובד הדתי והגה על עיקרי המשפט העברי בחוקת המדינה

נפטר בגיל חמישים בתש'ט

הרב אברהם חן

בין הרד'ץ לרבי של חב'ד
חסידות חי באורח חיים של חסיד
ביאליק סלל לו את הדרך לעלייתו ארצה. סיפר למערכת דבר על עלייתו של הרב חן
כתיבה אינטימית הגותית
מעורב בפולמוס בייליס כנציג היהדות נטולת הסכנה.
251 – 254

הבארון דוד גינזבורג

הרכבי מאן להיות מורה באקדמיה עליה המליץ מתוך נאמנות לרבנים שלא רצו שהאקדמיה תהפוך לבוגדת ברוח ישראל.

אחד בינואר 1908 חנוכת האקדמיה עם תמחוי לסטודנטים
מורים שספריהם יודעים יותר מהם.

בין תלמידי דוד גינזבורג הנזיר דוד הכוהן מעורכי הרב קוק
שיחות בין הרב הנזיר לבין רבקה שץ. גם עם שלום\ אתה תחקור קלה אך מקובל כלומד שיחה עם הנזיר פ אתה תהיה חוקר קבלה אני מקובל…פילוסופיה כללית עובר המרה בשוויץ במפגש עם הרב קוק שניהם בלחות

אורחים בבית המדרש
רב צעיר, מוסינסזון מהגמסיה, ד'ר אייזנשטאט, קצנלבוגן החרדי אנסקי וביאליק : האם יש כאן גרץ חדש ?
רק שניים ממורי האקדמיה נפטרו באר.
גינזבורג נפטר ב 1910 נעשו ניסיונות לקיים את המפעל שוב במשטר הקומוניסטי בבבבבבבבבבבבבבבבב

קבוצות שיתופיות

קבוצות שיתופיות

אני כותב דברים אלו בהרבה חששות. אינני בטוח כי היום העין שלנו, הלב שלנו, אותות הדפוס והספרים, הצילום והתקשורת האלקטרונית , יכולים לקלוט תופעות מעין אלו. לכאורה הכל מוגש, הכל ידוע אך מסתבר כי בכל זאת יד נעלמה מכסה בענני שמחה לאיד כל ניסיון כן לשנות את העולם. לשמחתי הענן המערפל הזה לא מונע מאנשים להמשיך לנסות. אך הם למדו לדעת כי לא יזכו בהבנה יתרה. אי ההבנה לא נובעת מרצון מרושע אלא מבעיות אקוסטיות קשות של תקופה. פעם היינו מגלים חוסר אמון מוחלט וחשדנות גמורה למי שהיה מעז לומר לנו כי העולם אינו יכול להתקדם. ראינו בביטויים כאלה רשעות או עצלנות אינטלקטואלית . גם אז היתה עריצות קשב ומחיריה היו כבדים. היום הקדמה ומחיריה כה גדולים ומובנים מאליהם שאין אנו מסוגלים להאמין כי בתוך השינויים הדרמטיים כל כך בטכנולוגיה יכול העולם לתקן עצמו. יש אמנם הפגנות צעירים מיואשים המודיעים על נפילתו של העולם אך דומה כי הן יותר מחאה מבנייה. הניסיון להתחיל לבנות את הדברים אחרת מוקף אי הבנה במקרה הטוב. אני מבין שבספר זה יש ניסיון ללכת בדרך הפוכה: לפרסם את הנס כמו שהיו אומרים לגבי נרות חנוכה. ברור כי יהיו בו הרבה דברים שכאילו מורדים במה שמקובל כדרך העולם.
'רק שביל' אמרה המשוררת רחל אך שביל שיוכל להצמיח סביבו ולא רק לזפת מרחבים בייאוש קטן. הסיפור שאני מספר כאן הוא סיפורם של אלו שסרבו לבזבז את ייאושם בעקרות ושיתוק. אני מקווה כי קוראי יבינו את חששותי.

במדינת ישראל של היום פרושה רשת גדולה של קבוצות שיתופיות , בחלקן כבר וותיקות , בחלקן צעירות, בחלקן זמניות, בחלקן קבועות . הן מנסות לחיות בשותפות ולפעול כדי לקדם את השיתוף והאחריות ההדדית בחברה הישראלית כולה.

בתחילת שנות השמונים. כמה קבוצות של בוגרי תנועות נוער ובני קיבוצים החליטו להעתיק את המרכז של מה שנקרא הגשמה מהישוב הכפרי אל העיר. הם האמינו כי המתחולל בערים עשוי להכריע את גורל החברה בארץ. אי אפשר להתארגן למשימה על ידי שליחת חבורות לכמה חדשים לעיירת פיתוח . מעשיהן של קבוצות צעירים שבאים לשנה אינן מכוננות ברית של ממש בין אזרחים שווי ערך . הן מתפרשות כפעולה פילנתרופית . הם חשבו שצריך לערוך מהפכה בחיים,לחיות באופק של שיתוף גורל עם הסביבה. הם חיו כקבוצות בשיתוף אך ביקשו את הצד השני של השיתוף החברתי : מעורבות מתמדת ואחריות לסביבה. כך נולדו הקיבוצים העירוניים. בירושלים, בשדרות ובבית שמש.
עברו עוד כמה שנים עד שתנועות הנוער החלו לחוש כי עליהן לעשות מעשה מתוכנן לשנים. להפוך את בוגריהן לקבוצות נושאות חינוך. בוגריהן החלו להקים חוות הכשרה להן הנער מתגייס לפני גיוסו לצבא, מתנסה בחיי קבוצה, בדיאלוג בין חבריה, במעורבות בחברה ובעשייה החינוכית. כבר לא בהכרח משתתף כמקובל כמסלול הנעורים : מסע נדודים בעולם ולימודים אוניברסיטאים . חברי הקבוצות הללו גילו כי עריצות המסלול הזה לעתים מצליחה לבער את התשוקה לשנות את העולם . אחרי שהצעיר נכנס למסלול החברה תובעת ממנו למהר ולקבל את העול של המקובל בחברה המדורגת היודעת להתעלם מכאביה ומחדליה. הוא נתבע להתעלם ממה שהוא רואה וחווה ולפרוץ דרך לקונצנזוס. חברי הקבוצות השיתופיות ביקשו לפתח עצמם כקבוצות נודדות ולומדות דרך עבודה חינוכית, דרך חיי שירות לכלל. הן מקדישות עצמן למתן חינוך למי שמערכת החינוך הרשמית וויתרה עליו, לפתח מנהיגות ותרבות עצמאית בכל מקום ובכל מצב.
חברי הקבוצות הללו באים מחוגים שונים. חילוניים ודתיים, נשים וגברים. בחלקן הקבוצות כבר עם משפחות וילדים. בחלקן בראשית דרכן. הם מתנסים בחווית קבוצה ומשתדלים למנוע מעצמם את ההפיכה לבועה סגורה. חווים את הקושי בעמידה במשימות בלי להפוך למסדר משימתי לא דמוקרטי.
כמה אלפים מאורגנים במסגרות כאלה. הם מדריכים בתנועות נוער, במרכזי חינוך, הם מלמדים. מדריכים במוזיאונים היסטוריים, מארגנים טיולים חינוכיים בארץ ובפולין. כמה מהקבוצות הללו הקימו קיבוצים חינוכיים, קיבוצים שהמשק שלהם הוא החינוך. כך קיבוץ רביד בגליל, קיבוץ אשבל, קיבוץ פלך וקיבוץ נערן. קבוצות אחרות נמצאות באופן זמני ביישובים שונים. רבות בונות ביתן בשכונות מצוקה בערים.

הילת פעולתן של הקבוצות השיתופיות מקרינה על הרבה ניסיונות שיתופיים של קבוצות שלא באו מעולמן של תנועות הנוער. קבוצות מתארגנות לחיות בשותפות ללא קשר אל המסורת השיתופית הישראלית. לעתים מתוך קשר אל ניו אייג' לעתים מתוך חיבור מתחדש עם פרקי יהדות ומסורת, לעתים מחוברות עם ליטורגיה מודרניסטית של זמר עברי ולועזי ולעתים בקשר עם נסיונות של קומונות בעולם אך הן עושות זאת בשפה ישראלית הקושרת את הרעיונות המיובאים מעולמות מגוונים עם המסורת של החברה הישראלית הכל כך קשורה עם חיי קבוצת הנעורים.

סיירי חברה אינם תמיד אלו ההולכים בראש ודוהרים למחוזות פלא רחוקים. לעתים הם דווקא אלו ההולכים בסוף הטור ופוגשים את כל פצועי ההליכה ומטפלים בכל אלו שבכאבם יודעים מהו המחיר של ההליכה. חלוצים אלו לא ביקשו ללכת בראש הם ביקשו לא לתת לפצועים ליפול אלא להכשירם ללכת ראשונים ולגלות בעזרת ניסיונם וכאבם את האופק הראוי.

עין- גב מוקי צור

בלהה, כעבור שנה . הקמע של האביב

המועד , שמגיע ויגיע כל שנה ,
מעלה את הכאב של בין המועדים.
את הגעגוע המחריף לבלהה שהיתה לנו כקמע של אביב.
מסרבת לשרב האכזרי, לרוח הקרה.
תמיד לא צפויה כפריחה עצמה.
שלא כאביב צעיר ומפונק המאיים לברוח,
בלהה תמיד הבטיחה להישאר.
היא שמרה את הפורח כנערה, כאישה, כאם , כסבתא ולנו כחברה.
מחסניה גלשו חיוכים.
אביבה היה סקרן לבאות, משוטט,
בארץ גילתה עולם ומלואו, בעולם בית חם,
המקרין על הנוף אנושיות ותקווה.
בלהה שבה מטיוליה לשבת בצילו של העץ ליד ביתה, מבצרה.
עם עיתון, ספר וחיוך ,
צמאה ומגלה כל יופי.
אורגת בחוטים משוכי צבע,
תופרת טלאים לעולם קרוע,
גוזרת בדים לכסותו,
מורדת בסבל באצילות פרחונית.

היא הלכה מאתנו באביב

רק אשר אבד לי קנייני לעד -יובל דניאלי

רק אשר אבד לי – קנייני לעד
מאת מוקי צור

כאשר הונהג מחסן הבגדים השיתופי בקיבוצים נדרש כל חלוץ שעלה ארצה והצטרף לקיבוץ למסור את מזוודת בגדיו העמוסה ל"מחסן הבגדים" כפי שקראוהו באופן פרוזאי בחלק מהקיבוצים או ל"קומונה", כפי שכונה מוסד זה באופן חגיגי בקיבוצים אחרים. פתחו את המזוודה ותכנה הוזרם לקניין הכלל. בגדיו של העולה היו מאבדים את אופיים הפרטי והופכים לקניין הכלל. הגם שהחלוצים ידעו את העומד בפניהם, היה טקס מסירת המזוודה חוויה קשה. זה היה טקס פרידה וחניכה. לעתים הוא התקיים ברוב עם , לנוכח עיני הציבור ובהומור מרכך ולעתים במסתרים, כמשהו אינטימי בין העולה ארצה לבין המחסנאית. לא כולם היו שלמים עם נוהג זה והיו על כך וויכוחים קשים. במשך השנים השתנתה השיטה, לא בלי כאבים.

בזיכרון האישי של החלוצים עולים ארצה נותרה מזוודה זו פרט מאירוע חי ומדויק. הרבה מזוודות יש לאדם בנדודיו, בשלבי חייו השונים אך מסע זה של המזוודה לארץ ולקיבוץ והאבדן הדרמטי של פריטים כה אינטימיים גרם לכך שכמעט כל חלוץ שמסר את מזוודתו זוכר בדיוק מדהים את תכנה. הוא מסוגל לשחזר את רשימת החפצים. מה שאבד- היה קניינו לעד. חלוצה אחת זוכרת את שמלת הכלה שארזה לה אמא שלה בטרם עלייה, שמלה זו, שהפכה בן יום לשמלת הקיבוץ, היתה למחרת שמלת עבודה בשדה. לבשה אותה חלוצה שבגדיה כבר אבדו מזמן. אולי זה היה נצחונה המאוחר. זיכרון האבדן גונז בעוצמה את המבחן הקשה שהיה למבחן חייה של החלוצה. את הכאב ואת ההכרה, את הסבל ואת המחאה הפנימית שעתידים יהיו לפרוץ ברבות השנים ולשנות את שיווי המשקל של הקיבוץ בעתיד.

אין זה קל לגלות את הפרטים שאבדו והיו לקניינים לעד. לשם כך יש לשוטט בזיכרון, נוכח ובתוך תמונות הרפאים המלוות את האדם כל שנותיו. לעתים הן פורצות מתוך אפלת הזיכרון המחוק ולעתים הן מונחות לנגד עיניך בנוף הפיסי, בו אתה משוטט. יובל דניאלי עשה ניסוי מודע ורציף של שנים לגלות – דרך קניין הדימויים, העצמים, פני אדם המלווים – את אשר אבד, ובשל כך קורא לחיים חדשים, ואת אשר לא אבד ובשל כך הופך לגרוטאה מפהקת.

דניאלי האמן חי באופן אינטנסיבי את הקונפליקט בין מה שאבד לבין קנייני לעד משך שנים. בין מה שמת בזמנו ועדיין רוחש בלב ובמצפון, לבין מה שנראה כחי ומסתיר בכי של אבדן. זהו שיטוט מסוכן. האמן יכול לבלבל את עצמו ואת הצופה. קינתו עשויה להחריש המנון המבוסס על אמונה שיש בפני מי לקונן; מעין טריקת דלת שבה הטורק בטוח שהשומע אותה מופעל על ידה. פראזה גבוהה יכולה להראות בעלת עוצמה דווקא משום שהיא מסתירה ייאוש. היא עשויה לחשוף סירוב של הציבורי להודות במה שהוא יודע באופן פרטי.מאחרי הדיבור הכללי, הסיסמתי יסתתרו תמונות ומצבי רוח הנראים כמסכנים את הנראה כיציב וקבוע אך דווקא הם מהווים זרעים למה שיכול לצמוח ולהתחדש. בקריעת המסך אפשר לגלות ביטחון ביכולת לעמוד במבחני הבימה הפתוחה.

דניאלי עוסק בדימויים שהוא מאמין שהם מקומיים אך לא פרובינציאלים. הוא נשבע אמונים ללא הרף לעמק בו נולד וגדל. כחוני המעגל הוא עג עוגה סביבו בעמק חפר. אינו זז מעוגה זאת עד שירדו גשמי ברכה, ועוגה זו פונה אל העולם. אין לו קושי לעבור ממנה אל האוסף שלו ואל עבודתו בארכיון, המשקפים את פריצת העוגה, את הקבלה הטוטלית של העולם הרחב. מודעות עמוקה של אופקים רחבים היא המשרישה את דניאלי בביתו הקיבוצי שבעמק חפר. קנדיד של וולטר נדד בכל העולם ובכל המשטרים והגיע בסופו של דבר למסקנה כי אדם צריך לעבוד בגינתו. זוהי התוצאה הברורה של נדודיו. זוהי הדרך בה הוא רוצה להשפיע על העולם.

העולם שממנו הוא נפרד, העולם המופשט של התקשורת, של המפות והשפות הזרות, של האמנות המבקשת את המוזיאון הדמיוני שלה. כאן ב"קרקע ארץ קטנה" שלו עומדת לדין הנפש של המ ק ו ם בו אדם מכיר את כל חרסי הקיום האנושי, את האימה והסיכוי, את צימאון התיקון ואת כובד המציאות הנגלית.

אמן זה שב מעבודותיו מלאות האימה, אותן צייר כאמן נודד ולומד מעל גגותיה של ניו יורק, אל נחיתת האימה בנוף מולדתו במלחמת יום הכיפורים. כאן אימה וכאן אימה אלא שזו האחרונה היא זו הנתונה לאחריותו שלו. הוא שב אל המקומי כי כאמן הוא יודע כי הסתר הפנים של עולם אידיאולוגי ושל קידוש הקיים ניתנים לערעור רק על ידי איסוף ראיות, פרטים, עקבות, גילוי עצב החורבה ועוצמת הגעגוע אל העיקר שאבד ואל מה שעדיין לא נבט.

הוא נתון בארגון המזוודה של ציוד משמעותי מן העבר לקראת הקמת תחנה מרכזית למסעות עתידיים. מניסיונו הביוגרפי הוא יודע כי עשויים לפרשן לא נכון סמלים ודימויים שביקום יצירתו: דרך לבית הקברות, דיוקן א"ד גורדון המנותץ, כלי הסנדלר שאיבדו את תפקידם (והמזכירים יותר מכל את הזיכרון עצמו).

לקראת ציון תום המאה הראשונה לקיבוץ יש להתמודד עם פרספקטיבה ארוכת טווח. כבר אין זה ניסוי ועדיין לא ניצחון. זיכרון העבר וגלגוליו עבר מבחנים קשים ולא תמיד הצליח בהם. דווקא יצירת האמן היא שתוכל להבקיע טוב יותר את הסוד. יצירה שטיבה האמנותי וכוחה כביטוי של היחיד שלא מסר את מכחולו לכלל והעז להמשיך במסורת של ניתוץ הפסילים ואימוץ היצירה.

מורשת רבין: האתגר הדמוקרטי

שכנה היתה לדודי . היא היתה מפאיניקית כה נאמנה וחסודה שהיו מספרים עליה כי כשהיו שואלים אותה מה דעתה היא היתה עונה בתום וברצינות תהומית :
-עוד לא קראתי את העיתון. העיתון היה כמובן העיתון בהא הידיעה 'דבר'.
דומה כי לו היתה מתגלגלת לימינו אלו והיו שואלים אותה מה היא חושבת היתה עונה באותה תמימות ורצינות:
חס וחלילה לי לחשוב. זה כואב ולא מוביל לשום מקום.

בתוך אווירה כזו שבה אלינו כמידי שנה הצביטה המרה של רצח ראש ממשלת ישראל. הוא שלא הסכים שביקש להיות אחראי על סדר היום לקראת המחר הפשוט, היומיומי , הוא שהאמין בחיי המעשה, בהכרעות הקשות הפך להיות לנושא, לאתגר מורשת.
כמה זמן לפני הרצח הספיד יצחק רבין את ברל כצנלסון בבית העלמין של כנרת במלאת חמישים שנה למותו. בהספד אמר שבעת הקמת המדינה היה לנו מנהיג אך המורה נעדר . עובדה זו היתה הרת אסון. הוקם מפעל גדול אך לא הוצב יסוד למורשת . לא חוקה ולא הגות יסוד. יצחק רבין הוסיף שבמהפכה המדינית של ישראל לא נמצאה מנהיגות כפולה של מורה ושל מנהיג. הוא דיבר על תקווה שיקום המורה החסר . הוא עצמו התנדב באותו מעמד למלא את חללו של בן גוריון אך בענוותנותו טען כי את החלל הרוחני שהותיר ברל כצנלסון הוא לא יוכל למלא. . והנה אחרי שנרצח עמדה מדינת ישראל בפני הצורך להנחיל דווקא את מורשתו של רבין . אני מניח כי גם נשיא ארצות הברית לינקולן שנרצח לא היה בחייו הנשיאותיים רק נושא רוחני של רעיון שחרור העבדים ואיש הגות אך הרצח שלו אחרי מלחמת האזרחים הפך אותו לנושא מורשת שלא היתה מבוססת רק על מלחמת הצפון נגד הדרום אלא על השחרור מן העבדות ועל זכויות האדם. הרצח הוא שהפך אותו לסמל. לנושא של בשורה. .
רבין אמנם נרצח על ידי איש פרטי אך חומרי הדלק לשריפת הדמוקרטיה נערמו כבר קודם, ולא על ידי אנשים פרטיים. מנהיגים ותנועות לא בחלו בהפצת ניצוצות ואפילו לא העלימו את רצונם להצביע על מי שלדעתם צריך להיות נידון לאוטו דה פה. אמנם אחרי הרצח הכל הודיעו כי המחלוקת היתה לשם שמיים . אני מאמין כי אף אחד ולו אלו עם העיניים הבורקות לא התכוון לארגן רצח פוליטי ובכל זאת לא היסס להוסיף עצים לתבערה. העצים עדיין רוחשים והשאלה איך מפזרים אותם לא כל ברורה.שוב שבים אלינו האמונות שהולידו את המשטרים הקשים ביותר כי יש אלימות קדושה, יש הפחדה למען רעיון נשגב. הריאליסטים המדיניים יודעים יפה להצביע על הסכנות שיש בהסתה כשהיא מגיעה משטח אויב, הם ראשוני המבקשים מאתנו מכולנו להקשיב לקולות המסיתים ולקחת אותם ברצינות. אך כשההסתה מדברת עברית, הם ממהרים להדגיש שבעברית המילים חסינות מלהניע לעשות דברים שאינם במסגרת החוק. מדי פעם מתגלית השפה הזו מימין ומשמאל, אצל חרדים וחופשיים החרדים לא פחות.
אחרי הרצח אנו מזהים . גם צד שני לסכנות לדמוקרטיה : ייאוש מאינטגרציה חברתית, מיכולת לחפש נתיב משותף לאזרחי מדינה . אלו הנזרקים כלכלית, חברתית ותרבותית לשוליים לא מ אמינים כי מצבם ישתנה ועל כן סוגרים עצמם מאחריות. וגם אלו החיים חיי רווחה אינם רוצים לשלם מחיר על מעורבותם. פוחדים להתגלות כטועים בתחזיותיהם או למצוא עצמם בעימות כואב.
רבים מודיעים על עייפותם מהמשחק הדמוקרטי. אחרי רצח רבין הותירו הבוגרים לבניהם לבכות בכיכרות ולעצמם ייעדו תפקיד של צופים דוממים המבקשים לחכות עד ש'מישהו' יכריע את הכף בשבילם.
מורשת רבין ? שאלו הרבים משמאל ומימין – האם קיימת ?
התביעה למורשת משותפת נוגעת דווקא בנושאים הכי בוערים והמחלקים את הארץ. היא נוגעת לערכה של הדמוקרטיה אל מול מקור סמכות אלטרנטיבי. היא נוגעת לאמונה כי ניתן להשיג בתהליכים דמוקרטיים מה שאיננו יכולים להשיג באלימות קדושה. היא נוגעת באמונה באופק של שלום כמימד חיוני מוסרי אקטואלי. שלא רק מלחמה יכולה לאחד את החברה . היא נוגעת לאחריות של המדינה למה שהיא עושה והיכן עליה לפנות דרך ליחידים וקבוצות. היא נוגעת באותו תפר עדין שבין דמוקרטיה מדינית וחופש ביטוי דתי, בין הצורך להבטיח רצף תרבותי ובין החשש שדווקא הוא יחתוך אותנו לשבטים הנלחמים זה בזה. המימד המשותף של מורשת רבין נוגע בכל הפצעים המדממים של החברה הישראלית אך הצורך להוכיח כי רצח רבין הוא אירוע שבהוקעתו שותף כל הציבור מביא לכך כי משתדלים דווקא לרכך את התוכחה ולחבק את כולם.
דמוקרטיה יודעת יפה את סוד ההתאבדות. חייה יגעים ומעוררים שאלות גדולות. גדול הפיתוי לראות בה משהו שטחי, צבוע, מתחפש לראציונאלי, תובע מעט ומסתיר את חדלונו. הניסיונות לארגן מסביבה מועדי תהלוכות נראה לא מתאים וישיבות הכנסת אינן מבשרות את האביב המגבש בפריחתו. יש בדמוקרטיה קושי גדול כמו ביהדות פרוזאית המתגלמת באחריות לחברה. בנכונות לעמוד על צרכי האזרחים . כמו בחינוך של יומיום. הדמוקרטיה עומדת מול ההוד וההדר של רומנטיקה אוניברסלית ולאומנות מתבצרת, של חמימות מתגעגעת ודחף תוקפני למהפכה טכנולוגית. היא לא שוללת הכל אך נוצותיה אינן מרהיבות . היא מזן הדרורים ולא מזן הדוכיפתים . מול תביעות דתיות המבקשות להטיל על ההיסטוריה את החובה להתפרק מנשקה ולהיות סוכנת של השגחה נסתרת, מול תביעות לפירוק היחד המדיני והפיכת הרבים לנושאי בדידות מאורגנת . מול הערצת היררכיות סמכותיות והתנשאות תרבותית היא תובעת הכרעות משותפות ויצירה של יחידים, חוק מתקדם ולפנים משורת הדין. היא תמיד עומדת לביקורת ויודעת כי נבחריה יודעים לטעות ולשלם מחיר.

מורשת רבין היא מורשת לא פורמאלית של ידידות ורעות. של תפילות ווידויים, של הומור ורצינות של אנשי פלמ'ח וחלוצים שלקחו על עצמם אחריות מדינית בטרם מדינה. הם הבינו כי עם הקמתה של המדינה הם מחויבים למסור את המנדט למי שחי פה, למי שיבוא, למי שישתתף. רבין הוריש ציפייה שהמדינה שתקום לא תגולם רק ביחסי שליטים ונשלטים. בודאי לא של כובשים ונכבשים. מורשת רבין וחבריו היא תביעה לצדק חברתי הנובע לא רק מסדרי שלטון אלא נשען על צמיחה חברתית יצרנית העומדת במבחן הזמן . חברה משימתית שמנסה לבנות בלי הרף את עתידה. לעצב את תרבותה לאפשר את מגוון אמונותיה. מורשת זו שהצמיחו מייסדי המדינה ובהם יצחק רבין קודשה על ידי הרצח. על ידי הקרבן של מי שנשא באחריות הגדולה ביותר והאמין כי יוכל גם לנצח: לאפשר ליצור חברה

שלונסקי ביקור לקראת זמר פירוש של יריב

אברהם שלונסקי האם 'נחצה הפתיל בין אתמול ומחר'?

אברהם שלונסקי היה משורר, עורך, מנהיג תרבות. את כל אלה עשה בהתלהבות ובמתח אך בידיעה כי הוא חי בסערת ניגודים. לעתים מנגינה שלו מתערבבת במנגינה אחרת רחוקה, מילים במילים ועריכה נלחמת בעריכה קודמת. מה שהוא שר עומד מול מה שהוא עורך, ומה שהוא אומר כמנהיג תרבות מתנגש עם מה שמבקש לומר לחבריו המשוררים החיים בבדידותם. אולם התחומים גם תורמים זה לזה.
את הקרעים הללו אפשר לגלות בגלגולה של שתיקה. שלונסקי למד בימי הסער והפרץ החלוציים של העלייה השלישית שיש לנצור ולמתוח ולא לשפוך ולדמוע , הוא לימד זאת בציבור בתרועה גדולה ובכישרון לשוני וירטואוזי. איך לומדים לשתוק ולמתוח בעזרת הברקות ודיבורי שיר לוהטים? זו היתה אמנות של חלוצים שהיתה למסורת מאז העלייה השנייה . חובת השתיקה והמתח הכבוש היתה קוטב נגדי לווידויים , להתלהבות, לריקודים האקסטטיים, להערצת העבודה והניגון. דרך תגובה עתירת הסתירות מחלחלת במחילות הרוח של שלונסקי עד לשיר שנכתב עשרות שנים אחר כך, לאחר השואה, שיר שהיה לנוסח של תפילה בציבור שעברה למעמד זיכרון השואה: הנדר . זהו שיר המצווה לזכור את הסיפור שאין לספר כי הוא טבוע עמוק מדי בביוגרפיה של הדור. המשורר משביע את בני דורו לזכור ולא לשכוח אך לא יכלול בתוך השבועה את החובה לספר פרטים. אין בשיר תמונה חיצונית. רק צו. מתח. שתיקה. לפנינו עדות לכך שפעולתו של שלונסקי בתקופה אחת מהדהדת בתקופה אחרת. לתקופה החדשה יש אקוסטיקה שונה. כמה מחידותיה של תקופה מוקדמת יכולות להתפענח באופן מיוחד בתקופה מאוחרת. צלילים ישנים יהדהדו חדשים במרחק הזמן. ההדים ובני ההדים הללו הם שעושים את התרבות לאפשרית. הקפיצות והפיתולים ביצירה משקפים מחילות תת-קרקעיות המתגלות בחלונות רחוקים זה מזה ובסדר לא קבוע בתקופות שונות. אין כאן סיפור שהושלם אלא מדרש לאגדת חייו של המשורר ולהלכות שגיבש לעצמו ולחבריו לאור האגדה הזאת משך השנים .
שלונסקי איננו רק משורר. הוא נודע בתרגומיו . והרי כל תרגום הוא מדרש. הוא עריכה מחדש. לפי החלום הציוני התרגום לעברית היה חלק בלתי נפרד מן המאמץ להחזיר ציוד הביתה ומכאן לפתוח פתחים חדשים אל העולם הרחב, אל המוזיאון הדמיוני של האנושות. יש בתרגום מאמץ להתחבר אל הנוף המקומי ויחד עם זה לעגן את ההתנסות של זמן ומקום ולחבר אותם אל הניסיון והיצירה התרבותית האוניברסליים. דרך תהליך זה ניתן יהיה לשיר את העולם ולתרגמו לתקופות חדשות, לשפות מתעוררות, למרחבים של פעילות אנושית.
חצר הצאר הרוסי או המלכה הבריטית היו פינות קטנות . אמנם הן היו מקור כוח שביקש להשפיע על מהלכים גדולים בעולם באניותיהן ובפרשים שלהן, אך לא פחות היה חשוב שבשולי החצר האחת ישב פושקין ובשנייה שקספיר בעלי הרוח הפורצת כל. שלונסקי בתרגומיו לא ביקש להלל את מלך השמש או את הצאר הקדוש . הוא ביקש לדובב את פושקין ואת שקספיר בעברית כדי שארץ- ישראל והשפה העברית לא יישארו מחוץ למעגל היצירה האנושית הגבוהה . כדי שיצירות העד בשפות השונות ובמקומות השונים יוכלו להתחבר שוב אל מקורות רוחם התנכית וידחפו גם את בני העברית ליצירה משלהם.
לא תמיד אנו יודעים את פשר התזוזות התת-קרקעיות המשפיעות על שפתינו ויצירתנו והדבר מודגש יפה בשירתו של שלונסקי. הוא הקשיב בתאווה רבה לגלי הזמן בהם גם שחה בגבורה. גבורתו הלשונית נתחדדה לקצוות דווקא משום שחש שמדי פעם הם איימו להטביעו.
כללי התרגום שקבע הם סימן היכר למפעל תרבותי גדול שסימן לו כיעד: אין כוונתו לחקות סגנונות שהיו ולהראות עד כמה אנו שבויים בעבר. אין ברצונו לכפות עברית שעוד לא קיימת או לכפות על השפה ביטויים שעברו מן העולם. עלינו לתבוע מהטקסט שידבר אל הרגע, אל השומע , אל החוש לבניה תרבותית העובר דרך היכולת לגייס שורשים ולהצמיח צמרות. ככל בניה יש ביצירה התרבותית ניסוי ותעייה, יצירתיות וכבוד למורשת.

השיחה של שלונסקי עם עצמו נמשכה שנים. ובתוך השיחה פרק חשוב לגלבוע.
שלונסקי הגיע לעין חרוד בראשית שנות העשרים. למחנה אוהלים מתחת להר וליד המעיין. לפני מלחמת העולם הראשונה הוא נשלח כילד לגימנסיה הרצליה בתל- אביב כדי ללמוד בה כתלמיד מן החוץ. בגימנסיה למדו ילדים רבים שהוריהם היו רחוקים. קליטת ילדים מהגולה היה החלום הפדגוגי של העיר תל-אביב בלידתה.

בעלייה השנייה חי כנער במרחק מהוריו. הוא ידע מה היא 'יתמות' הנובעת מרעיון המניע הורים לדחוף את ילדיהם למולדת המדומיינת . ערב מלחמת העולם הראשונה חזר שלונסקי לבית ההורים בגולה כששפתיו מתנגנות בעברית. בעלייה השלישית שהיתה מלאה יתומי מלחמה ופרעות הגיע שלונסקי ארצה כבחור מבוגר והפעם הגיע עם המשפחה. היתמות היתה של חבריו החלוצים. לכן הוא ולא אחר היה מסוגל לדרוך על היבלת הכי עדינה של העליות הראשונות ולכתוב את הקובץ 'אבא ואמא'. לדבר עמם בשירה. לשיח עמם שיחה תיאולוגית . לחלוצים הוא היה שליח ציבור . כאן הוא התגלה לא רק כמשורר אלא גם כמנהיג.

אני מבקש כאן להעיד עדות אישית. ידעתי את שלונסקי כבן לחוג התל אביבי של אנשי הרוח חוג שבו דודתי ימימה טשרנוביץ היתה פעילה מאד. מרכזו של החוג היה ב 'כסית' שהיתה בית קפה , וועד חכמים ונראה היה בעיני הציבור כי היא מקדש מעט של התרבות העברית. כילד ירושלמי מקומי לא היה שם. למרות הידידות עם המשפחה לא יצא לנו להיפגש. הרי שלונסקי היה מבוגר ועשיר רוחנית ממני עד כי אפשר לומר שהוא היה מליגה אחרת.
אך כשהייתי כבר בקיבוץ נסענו יחד באוטובוס לעמק הירדן . היום אולי זו נראית כתמונה מיתולוגית . שיחה עם שלונסקי באוטובוס רותח המתגלגל כמה שעות בדרך. הנסיעה של אז להטה מאד כי האוטובוסים היו דחוקים וחמים. ׁ היום מתקיימות שיחות כאלה באוטובוס אך האוויר ממוזג ומדברים בטלפונים סלולריים עם כל העולם ופחות עם השכנים. בנסיעה ההיא באוטובוס של אגד זכיתי למונולוג נלהב של שלונסקי. הוא דיבר אתי ברחמים גלויים לבני דורי.
-אנחנו מרדנו והצבנו לנו סמל של שיבולים וחרב, אמר, סמל הפלמ'ח . אתם תמרדו בנו. ומה יצא מכם?
היום נראה לי משפט זה מוזר שהרי שלונסקי לא היה פלמחניק כלל. הוא השתייך לדור אבותיהם של אנשי הפלמ'ח. אך הוא אהב לדבר במושגים דוריים. הוא הכיר יפה את הנוער והנוער אהב גם אז לדבר על עצמו כדור האבוד , כדור הראשון לגאולה או כדור הראשון שיודע לדבר פחות בפראזות ובשבועות. שתיקותיו המוצהרות של הפלמ'ח לא היו בדיוק שתיקות . חשוב היה לו לדבר, בשפה דורית אפילו על הבוז לדיבורים . כלומר נוח היה לדור ההוא להציג עצמו כדור יורש מסורת בלתי מסורתית לחלוטין .
הוא ראה עצמו כדור של הווה שעליו אמר שלונסקי
' נחצה הפתיל בין אתמול ובין מחר'
אם אבותיהם של אנשי הפלמ'ח היו דור המנסה להוריש שפה ותוכן לדור שבא אחריהם אלה נראו כמי שאטם את אוזניו ותבע בקול שיאזינו לתקיעת השברים שהוא תוקע. אך מי שערך את דברי הדור הצעיר ההוא היה אברהם שלונסקי שראה בסמל שלהם את סמלו הוא.

בשיר שלו אולי נמצא המקור לשיחה המקרית שניהלנו בדרך לעמק הירדן

הדור שלמד להשמיע
ושכח להקשיב:
שהצליח לרדת עד חקר
ולעוף לא זכה

הנהו עומד לפניך
בבלואי הסחבות של עושרו
קשוב ונקשב באין אומר
כאשר לא היה מעודו

בשיר השורות מעידות על רקען ועל תמציתן הכופר במזבח האדיפלי. מה שהוא קרה בין הדורות:

איך נפתחו
איך נפתחו בן לילה שערים

שלונסקי היה זה שהתפלל לדיאלוג מחודש . לקשר בין הדורות. כאן מתגלה שלונסקי לא רק כמשורר אלא כעורך. כמחפש את קבוצת היוצרים שתוכל לפענח את החידה שבנתק ובהמשך. שתוכל לפרוץ את הקיים כדי להיות מסוגלים לרשת את שהתגלגל בין הדורות. מי שיהיה מוכן למסע הגדול יהיה מסוגל להצמיח בית מחדש . אמנם

כאושפיזין באנו
אל משתה לא לנו;
לא נבין לזמר,
לא נדע מחול.

אך הוא מחפש נוף להיאחז בו. אנשים לשיר אתם. עבודה לעבוד ואז גם ימצאו השורשים שאבדו או יותר נכון נטמנו באדמה כזרע היודע כי תבוא סופה. אך הוא יכול לקוות כי אחרי הסופה תבוא הצמיחה .

יגיע זמן שבו

כבר העלה הנס אל מרומי התורן
העוגן כבר שולשל, ונעו ספנים.
עוד יחרתו בחרט ובציפורן
כל מעשינו הגדולים והקטנים

אך ביטחון זה לא היה יכול להתגלות כך בימיו הראשונים של אברהם שלונסקי בעמק יזרעאל. הוא מגיע לשם כמורה לעברית. המסגרת ברורה: פועלים הבונים את החדש זקוקים למורים לעברית הישנה -חדשה. לא יהיה אוהל חלוצי בלי ספר ובלי מורה לעברית. גם אם הספרים יטולטלו ממקום למקום ממחנה למחנה .תמיד ימצא הארגז שיכיל אותם והמורה שירדוף אחרי החלוצים העייפים. יוסף חיים ברנר היה מורה כזה ושלונסקי הצעיר ממנו גם כן.
אך שלונסקי הוא יותר ממורה ללשון. הוא רבי. עם הרבה אירוניה עצמית. חוש הומור וחרוזים אך הוא נבחן כל רגע ביכולתו לעורר התלהבות. לעורר ניגונים ,לערוך טקסים של הפקר, כלומר אירועים בהם חוגגים הקוניאק, השירה, המדרש החובק כל כי איננו מנסה להסביר דבר . פעילותו כרבי איננה של מנהיג אידיאולוג המטיל את מרותו ומציב מפות מסודרות של התמצאות ודרך. הרבי מרכז הווי, מעניק חום , משדר התלהבות לא מוסברת . הוא מעניק כוח לעמוד בגעגועים הביתה, אך לא להתפתות אל החום שמגיע מן ההריסות של הגולה הנתונה לתוהו ובוהו שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
האם למד להיות רבי בביתו כבית של חסידי חב'ד או ממשפחתו בה בערה אש ההשכלה החיבת ציונית וקראה להתחיל מפעל יהודי חדש? (מבית אביו יצאה המנגינה לשירו של טשרניחובסקי שחקי שחקי על החלומות) האם המקור לרוחו של הרבי הצעיר בעמק יזרעאל החלוצית הוא העיר אודיסה בדרום רוסיה בעלת האופי השמשי הבלתי חורפי, זו עיר הבירה של קבוצת חובבי ציון וסופריה בתחילת המאה העשרים, הבוגרת בשני דורות משלונסקי ? ואולי דווקא הרוח החופשית שהיתה בעיר זו והגיעה עד לעולם התחתון היהודי החופשי שבה הוא שקבע את אופיו כרבי של עדת החלוצים בעמק? תרגומיו המאוחרים לסיפוריו של הסופר יצחק בבל שנירצח בידי הסובייטים מעידים יותר מכל על הקשר המיוחד בין רוח השירה של שלונסקי לבין אודסה.
שלונסקי עצמו לא מספר על שורשיו באופן מסודר ולא מתאר אותם הוא מציע לנו לנו פתרון אחר: אולי לא המקורות הם שהזניקו אותו לזירת עין- חרוד אלא דווקא חלומותיו, רצונו במסע, באופק , במהפכה בחייו.
על מצבתם של החלוצים בארץ רשומים בדרך כלל שלשה תאריכים : תאריך הלידה, תאריך המוות ותאריך העלייה ארצה. העלייה כל כך חשובה כי זוהי הקפיצה הקיומית שהוכרעה על ידם . לנסוע. לעלות. לזנק אל הלא ידוע . בתקופת עין- חרוד הראשונה עוד לא ברור אם קפיצת החלוצים ארצה היא מחוות ייאוש של כמה יחידים , אם יש לה סיכוי להפוך לבניין של ממש. לכן היא כל כך עומדת בסימני שאלה. יש בה משהו סוריאליסטי. 'כציפור המנסה להזיז את הגלבוע' אמרה אחת החלוצות. האם תוכל חבורה זו של צעירים ללכת נגד מסורת הדורות שכבר גזרה על הגילבוע אל טל ואל מטר?
שלונסקי המשורר חש את העומק של השאלה וברשימה שלא חתם מאותה תקופה אך בעיני נראית שלו כתב בעיתון של גדוד העבודה שהוא מבקש לא לפתוח את השאלה האחרונה. זה מסוכן מדי. זה עלול לחשוף אותנו לתהום שלא נוכל לה.
באחד משיריו המאוחרים יותר הוא ישאל האם הוא, ואני מניח בני דורו יתגלו כשכוי או כינשוף.

שיר כאבן קלע.
צא אחי, וסקול את נפשך
היא שכוי
שכוי או ינשוף.
צא אל אם הדרך לרוצץ גולגולת
ועקב לשוף

האם יהיו הנסיונות החלוציים למבשרי הבוקר שיזרח כשכוי או למקונני הלילה החכמים כינשוף. האם אנו המודרנה המבשרת קידמה או הדקדנס המוביל לשקיעה. בשלב הזה שלונסקי לא יודע.
שנים יותר מאוחר נזכר שלונסקי באותם ימים של עין חרוד בגעגועים רבים. הוא מתאר את החברה טראסק הפועלים בעמק, מקיימים טקסים, שותים קוניאק ומנגנים ניגונים המרחיקים אותם מהצורך להיצמד לתרבות הישנה. חבורה המסוגלת להינתק מן העיר המפטפטת אומנות. חבורה הבזה בפרהסיה לשירה הלירית של לבני הידיים שאינם מסוגלים לחיות את הפרוזה הלוהטת של עולם העבודה. הוא מתאר איך הגיע שיר שלו לעיתון הפועל- הצעיר, פורסם והביא להדחתו הטקסית מחברה טראסק ,טקס שהיה מלווה בשירה היתולית בחרוזים מבריקים . לטענתו של שלונסקי רק הרגל הבועטת של המשורר שהבקיע גולים במשחק הכדורגל עם תל- יוסף היא שהצילה אותו מבושת ההדחה. זו הרגל הבועטת שהצליחה להסתיר את היד הכותבת שירים מנעה מהמשורר חרם סופי ומוחלט וסילוק מהחבורה.(אנשי תל-יוסף הכחישו בתוקף שאי – פעם עין חרוד ניצחו אותם בכדורגל… ובהיסטוריה הרשמית נשארה השאלה בתיקו גורלי)
לעומת הזיכרונות המאוחרים הללו התקופה של שלונסקי בעין חרוד מופיעה גם במכתבים מאותו הזמן . במכתבים אלו הוא מבטא דווקא את הבדידות שלו כאיש רוח בין גיבורי המעשה. החלוצים סביבו אמנם חושבים שהם מרכז העולם אך הוא מבין כי החיים הרוחניים אינם בעמק יזרעאל אלא דווקא בתל- אביב. עם הסופרים, עם הכותבים החדשים המנסים להדגיש כי אי אפשר יותר לכתוב כקודמיהם באופן בעל ביתי ומצונזר. רק הכתיבה המודרנית שאינה מתארת אלא נותנת ביטוי למה שעוד איננו, למשהו עתיר סמלים כי עוד לא מצא סדן במציאות הפנימית או החיצונית אך היא מנסה לנווט בתוך התוהו ובוהו להכרעה קיומית קשה. מה שקרה בעולם אינו מרשה יותר לתאר מציאות אידילית המיילדת מטורפי רעיונות. לשותפיו של שלונסקי ולו ברור כי מלחמת העולם הראשונה והימים אחריה חשפו עובדה קשה : אין כבר בית יציב השולח את בניו המטורפים למזרח. הכל טולטל ונתון בסימני שאלה גדולים. מידיעות מאוחרות נראה כי כמה רביים חסידים שחצרותיהם פורקו בזמן מלחמת העולם הראשונה מהלכים גם הם במחנות החלוציים . הם אפיקורסים מסוג חדש: נתונים למחשבות רוחניות ותרבותיות נועזות. דורשים את המציאות במדרשים רציניים ולא מפסיקים לשיר בדבקות ניגונים מבית אבא.
שלונסקי כותב על כל אלה:

הנה הוא הניגון! בקובלנה בשאג
הוא מתיפח, מתיפח ומשחיר—
ואי מי שאיננו לי קורץ בלעג:
גם את הנכר פה קונים במחיר.

–ודמע? וערגה? וזיו חיוך לילד?
כל אלה מה? לאלה אין תגמול?

האתוס של המהפכה קבע שתיקה בין דורית. האתוס של הציונות תבע דיאלוג מחודש. יצירת תשתית לשונית לשיחה , שפת מראות ושפת מעשה , שפת ביקורת ושפת שותפות גורל. האם הדבר בא מסיבות פסיכולוגיות או היסטוריות?
כעורך קיים שלונסקי דיאלוג עמוק ומתמיד עם הצעירים ממנו. אך גם כמשורר המרחיב את מנעד הצלילים העבריים, השר בקצב ומדביק במבטו את חווית המפגש עם הארץ ועם חלוציה , וגם כעורך ומנהיג תרבות הוא חי והקשיב לדור הסופרים הצעירים הצומחים בארץ, דור שהכיר את שלונסקי כמי שעודד אותו לכתוב ודאג לפרסמו.
בשנות הארבעים , בזמן מלחמת העולם השנייה, מתברר לשלונסקי שהעולם שהלך ונבנה בארץ עומד בפני סכנת הכחדה. הוא קרא למשוררים לא לשיר יותר אלא שירים מגויסים. קריאתו מעוררת מחלוקת. לאה גולדברג נשבעת שבזמן מלחמה היא תקפיד לשיר על פרחים, על תקווה, אלתרמן טוען כי על המשורר לשיר בשעה כה גורלית רק מה שהוא יכול.
ב1946, בשנות המאבק על הקמת המדינה, שב שלונסקי לשירי הגילבוע הישנים שלו. הפעם לא כיחיד התוהה על יכולתו. כמי שאין ביטחון ששומעים לבשורתו ולבשורת חבריו. מאז שנות העשרים עבר דור. המשורר , המתרגם, החלוץ יודע : יש הד. ההזייה של היחידים נבטה בלבבות של רבים והיתה לכוח מניע ממש. השיבולים והחרב היו לסמל המביא עמו יכולת להתמודד עם האימפריה הבריטית ועם האדמה העקשנית של הארץ על בסיס של עבודת האדמה ותרבות עברית. אחת עשרה הנקודות העולות לנגב בדרום מאשרות את סיום קללת הגילבוע בצפון. הוא כבר איננו פיסת נוף אלא בית ספר ליצירה. ארץ מול ועם שמים. ואת זה מבקש המשורר להנחיל לדורות הבאים אחריו.

בודה על שלמה צמח

שלמה צמח

לספר מחדש את סיפורו של דוד בן גוריון בעידן המתגעגע אליו כמנהיג ומפיל כל דמות המתיימרת לרשת אותו, זהו סיפור מסוכן. האם יקים לו המספר במת מעריצים או ישרוף את פסלו בכיכרות ? האם יגמד או ינפח? אריה בודנהיימר עושה משהו אחר לחלוטין : הוא פונה לחברו, יריבו, בן עירו שלמה צמח ומספר את סיפורו הארוג בהרבה אסוציאציות חופשיות, פיסות של חשבון לב ורוח. בן גוריון מצוי רק בשולי הספר, אך דווקא משום כך מתבררים דברים יסודיים בקורותיו ובקורותינו. דמותו והשכחתו של שלמה צמח גם הם פרק בתולדות חבורת עולי העלייה השנייה ומייסדי החברה הישראלית.
בודנהיימר, בודה ,הוא יוצר ופדגוג. אם היה צריך לבחור את אבותיו בוודאי לא היה בוחר בנביא או במהפכן, גם לא במצביא קר רוח. הוא היה בוחר בחכם מתקופת המשנה והתלמוד מצד אחד, בחלוץ יוצר מצד שני. כאשר מדמיינים את בתי המדרש בתקופת המשנה והתלמוד באופן אידילי הם בתי שיחה, בתי סיפור והרפתקאות הרוח , בתי עיון והפלגה דמיונית. אנשים קרובים לאנשים הוגים במצבים קאמריים ואוהבים להכריע בפרטים. הם שופטים על פאת שדה, על השכנים ועל האהבה. ההיסטוריונים אולי יכחישו ויצביעו על כך שבבית המדרש לא היתה רק אווירה דיאלוגית אלא היתה בו גם סמכות, עמידה מול ועם שלטון בעל כוח , הוא שיקף מתח החברתי , תחושת יתמות לאחר חורבן , פחדים אפוקליפטיים וקדחת משיחית. אך כל זה לא יעזור : בית המדרש נראה בעיני האוהבים אותו כמקום דמוקרטי, חכם , מורכב, בעל חוש הומור, מאבחן את המצב האנושי בענווה.כזו נראית ספרותו. במקרא לעומת זאת מגלים תכונות אחרות : הוא קשה, ראשוני, עלילתי, עתיר מיתוסים ומשפט מחמיר. אבחנות אלו, כמה שהן פשטניות הן נכונות במידה רבה לסוגים של מורים ובתי מדרש של היום. בספר שלפנינו רואים באיזה צד מצדד אריה בודנהיימר כמורה , כסופר, כאיש ציבור.
הספר שכתב בודנהיימר על שלמה צמח ודוד בן- גוריון אינו דיאלוג סוקרטי בו אחד הגיבורים דולה מן השני מסקנות אמת הצומחת מתוך שלילה והגיון. זהו ספר הצומח מתוך משא ומתן לימודי. אין בו מורה ותלמיד, גם לא תורה ידועה מראש. הוא נולד משיחות ואירועים שהועלו על ידי המחבר המתגלגל מנוף אינטלקטואלי אחד לשני, מסיפורי ילדות, סיפורי משפחה, פיסות היסטוריה נוקבות באסוציאציה חופשית כמו משא ומתן מדרשי. עם טונים כאלה אין להפיל את חומות יריחו אלא להסתופף איש עם רעהו ולהקשיב, להעביר את הדברים תחת ביקורת שאינה יוצאת למלחמה אלא מלחימה את הלבבות לקראת תהיות חדשות של אוהבים. ספרות המאמינה בקורא וביכולתו לקשר את הנפרדים, לערער על המוסכם ולהעמיד זה מול זה אנשים הפוגשים זה את זה כי יש להם צורך לספר איש לרעהו סיפור. סיפור אחר מזה המסופר באופן רגיל. כמו שהיה אומר ולטר בנימין אוהבים לחשוף את הבטנה של הבגד הרשמי שהושרש כה חזק בגלל פשטנותו. לא מופיע כאן לא נביא ולא בת קול האנשים נשארים עם שאלות וקרעים המאחים זה את זה. רואים את התפרים, הטלאים נמשחים לכדי פסיפס רגיש ומיוחד.
גיבור הספר שלמה צמח היה איש מיוחד. פגישותי ופגישות חברי עמו, היו לכולנו פרק בחיים. בודנהיימר שלא היה בשיחות אלו הבין אותן הרבה יותר לעומק כמחנך, כאיש רגיש במיוחד. צמח בדרכו המורכבת, בחוש ההומור שלו היה צריך לפי המקובל היום להופיע כמי שאין לו דרך ונהנה מהמבוך, כמי שמחפש דרך כיצד להימלט אך כשרואים את נוף חייו מתברר כי הוא היה דווקא איש נחרץ, בעל עקרונות של ברזל, איש שלא נסוג מדרכו. עושרו האינטלקטואלי כאיש רנסנס , איש אשכולות, עשה אותו לאריסטוקרט וצנוע. הוא גילה לנו כי מה שאנו מגלים מסביבנו, התוהו ובוהו הפורץ כל גבולות, הוא הזדמנות לגלות את האמת כפי שמגלה אותה היחיד . לא חוגג בהמון ולא מצית מדורות מסביבו . יודע את ציפייתו של החקלאי, את שדה הקוצים של איש הרוח. הוא עשה זאת בתקופה של המונים, של קטל, של סיסמאות שדיברו אל הואקום הרוחני. תקופות של דגלים ומנופחות רוחנית ריקה ועצובה.אך הוא לא היה בודד. קיומו וקיום רבים המבקשים את דרכו היו תורת הנסתר שליוותה את המפעל הציוני. זה לא היה רק ניתוח מהפכני כירורגי אלא גם צמיחה מלמטה של תרבות נגד. בן גוריון יכול היה לדעת שמאחורי הניתוח עומדת חברה שלא תתמכר למחלה וליחסי הציבור שהיא מפיצה. עד כמה בן גוריון הבין זאת איננו יודעים. חברותו עם ברל כצנלסון, חברות לא פשוטה מרמזת כי הבין משהו אך בשעת הניתוח הגדול הוא היה די לבדו.
אחד מהדברים המעניינים שקרו בארץ הזו עד שנה מסוימת שאיננו יכולים להגדיר היא העובדה שרבים ממנהיגי היישוב והציונות היו אנשים שהבינו כי האתגר הוא שמירה על צלם גם כשאין לכך כל סיבה. היצרים עבדו חזק כל השנים אך תמיד היתה איזה רוח מרחפת על תהום ומצילה מנהיגים באש חברותה . מדליקה קוצי פילוג חריפים אך גם יודעת ליפול איש על צווארי רעהו. האם הפרידה מאירופה היא שהצילה את החברה הארץ ישראלית מפיתוי פולחן המנהיגים ועריצות הגיליוטינה והגולאג? האם הגעגוע למסרים ההומאניים ששקעו בים הטוטאליטאריות או פירוש מתפתח למקורות יהודיים שהיו גם למקור של חרדות מתבצרת ונטיות שבתאיות? שלמה צמח היה מודע לכל אלה. הזוג שלמה צמח ובן גוריון, צעירים מפלונסק, האחד שהגיע בימיה הראשונים של העלייה השנייה והשני שהגיע אחרי ימי השחר והפשר שלה, לאחר השבר של המהפכה הרוסית, היו אנשים שונים זה מזה. האחד נודע כאיש שהנהיג את מדינת ישראל והשני נשכח כמעט לא בגלל שהיה בעל כישורים פחותים אלא משום שנודע באריסטוקרטיות שלו, בחוש ההומור שלו, בידע העצום שרכש ובמוסרו החמור. הדרמה שארעה בין שני ידידי ילדות אלו, שהעלו איש את אחיו בהכרעתם המשותפת, שיחד רכשו את הדיבור העברי, היתה ידועה מראש : עוד כילדים האחד נודע כמכוון לערוץ אחד והשני נטה לצמוח מתוך ריבוי כישורים. האחד היה בודד כאיש מקבל החלטות, השני בדידותו נבעה מתוך מודעותו כיוצר ומתבונן. ספרו הרגיש והמיוחד של בודנהיימר כותב כתב סנגוריה מושבע לשלמה צמח.הוא קריאה לרנסנס של מה שהוא ייצג. ספר מינורי זה איננו ספר שנולד מסקרנותו של היסטוריון אלא מתוך רצון רוחני לפשר ולמשמעות. בו הסיפור של החברה הישראלית מוצגת דרך המפגש של בן גוריון וצמח. בן גוריון היה איש נחרץ, פוליטיקאי עם הרגשת ייעוד, עם תחושה מאד מובהקת של תפקיד המכוון לימים דרמטיים של לידה פוליטית של עם. הוא התכונן לתפקיד הזה מילדות . העיקר בחייו התגלה בקריאתו החדה את האתגרים אך גם בכוחו לתבוע, לערוך שיקולים של כוח בלי לקבל את פולחני הכוח. צמח היה לעומתו איש של שיקולי דעת ותרבות עמוקה פילוסוף, סופר ואגרונום, איש שחשש מאד מהמפגש של עם ישראל עם הפוליטיקה ועם הכוח. הוא לא האמין כי העם בשל לשלטון עצמי. בן גוריון האמין בקפיצה הגדולה אל חברה חדשה תחת שלטון עצמי.
בזמן מלחמת העולם הראשונה בן גוריון האמין בשיתוף פעולה עם האימפריות, עם העותומאנית בתחילת הקרבות ועם בריטניה בסופה. צמח האמין כי אל לה לציונות להתערב במחול השדים. ב1947 בן גוריון האמין בפוליטיקה של מרד נגד האימפריה הבריטית ולקיחת אחריות לשלטון וצמח ביקש לחסות תחת כנפי הבריטים כדי למנוע את המלחמה. מתחת לשינוי בעמדות עמדו תפישות סותרות אך קהלן היה אחד: החברה והתרבות.

דב סדן נזכר בשיחה שהיתה לו עם ברל כצנלסון. נודע לו אז כי שניים מהחשובים שבעלייה השנייה ישראל ואליעזר שוחט אחים. הוא תמה: איך זה יכול להיות ? הרי האחד אקטיביסט, מנהיג סוחף ורומנטי, ה'שייך של השומרים' והשני מסתגף ושתקן איש עבודה וספר. הוסיף על שאלתו של ברל כצנלסון שלאחד יש נטייה להיות יורודיבי, טיפוס של רוסי קדוש , משוגע איש הרוח , נזירי ומסתגף ולשני של סוג אחר של רוסי קדוש בעל יצרים מתפרצים השוברים כל מוסכמות . המשיך דב סדן לתמוה. כיצד יכולים שני אלה להיות אחים ? ברל אמר לו כי ייתכן כי שניים אלה הם בעצם איש אחד. איש אחד שהתפלג . במחזהו של אלתרמן 'כנרת כנרת' הוא העלה על הבמה את הגיבור המתפלג עליהם שוחחו ברל כצנלסון ודב סדן. מה מרגיש איש כזה? שאל דב סדן את ברל כצנלסון כשהוא מתחיל לנחש כי כצנלסון אינו עוסק באחים שוחט אלא בו בעצמו. ברל כצנלסון ענה : באיש האחד הזה בטרם התפלג , התופת בפנים . האיש הסוער והנזיר, הנבוך והמדריך, הפוליטיקאי שכמו שאמר עליו ישעיה לייבוביץ : 'פוליטיקאי התוהה על מקצועו'. חי והבין יפה את הסתירות הפנימיות הללו. הוא הבין כי דווקא משום כך יש לערוך כל הזמן חשבון נפש אך גם לאהוב את האדם.

תמר קולק

תמר קולק

כשהגיעה תמר שוורץ בת הרב הליברלי ציוני בוינה לפרקה היא החליטה על דרכה : היא תהיה חלוצה בארץ ישראל. העננים מעבר לגבול כבר השחירו מאד ובתנועת הנוער חי העיקרון כי יש לבנות על עיקרון התקווה. וינה האדומה, אותה מעבדה של חשיבה ויצירה פועלית מקרינה נדרסה על ידי הפאשיזם במלחמת אזרחים קצרה אך אנשי תנועת הנוער לא איבדו את התקווה כי בארץ ישראל תבנה אלטרנטיבה. תמר פגשה את טדי קולק. והיו לזוג. שניהם הגיעו לארץ ישראל והיו בין הבונים את קיבוץ עין גב. אותו קיבוץ שהיה צריך להוכיח לטבנקין ולאנצו סרני כי צדקו. שיהודים מגרמניה לא צריכים להקים קיבוצים משלהם אלא שיש להקים קיבוצים גדולים שחבריהם באים ממקומות שונים על מנת שהעברית תקשר ביניהם, על מנת שלא ידרסו על ידי אינטימיות. ובכל זאת כיצד נותנים הרגשת בית לצעירים שהפכו ליתומים מרחוק? לבנות וינה היתה תמר הכתובת. היא היתה מבוגרת, חכמה ובעיקר יודעת להעביר יחס על ידי נתינה ומינימום דיבור. הן ידעו שכשתמר שותקת זה לא מפני שאין לה מה להגיד אלא מפני שאסור לפטפט. אסור לחלל את הלשון.
בימי מלחמת העצמאות התפנו ילדי עין גב וגלו מביתם .תמר היתה אם צעירה. היא היתה בין המפונים. היה בפינוי זעזוע גדול. האם יהיה לאן לחזור ? האם עין גב תשרוד ? מה יקרה חברתית לחברה מפוצלת? כיצד יגיבו הילדים הרחוקים מהוריהם? איך ייבנה הקיבוץ אחרי ההרס והיתמות? תמר היתה מזכירת הקיבוץ בפינוי. היא היתה צריכה לדאוג לביקורים של החברות בעין גב , של החברים בחיפה, לענות על שאלות אירגון החינוך, לעודד את המפגשים של אנשי חיפה עם המפונים ולטפל באלמנות הצעירות. .

שבתאי בארי מבית השיטה שהיה איש בנין כתב פעם לאשתו שהוא בונה בתים ומאבד חברים. הוא בונה לאנשים ועל ידי כך מתחכך אתם ומאבד את חברותם. טדי קולק היה בונה בתים. בונה במות לאמנים, ראה את עצמו כבנאי של הבית הלאומי. הוא הבין את המושג בית לאומי לא רק כלאומי אלא כבית . כבית לאדם. מי שדאג שלא יהיה בונה בתים ומאבד חברים היא תמר. היא הבינה את הסכנות של בניית בתים השוכחים את האנשים .
מפעלו של טדי קולק בירושלים תמיד נתון היה בסכנה לאבד את משמעותו. האם יהפוך להורדוס ? רבים הכתירו אותו ככזה אך תמר היתה המימד האנטי הורדוסי במשפחה. היא לא שכחה מעולם כי הבית אינו דרך לשלוט על אנשים . היא האמינה שהוא צריך להעניק להם כוח, אמון. הוא הקים מוזיאון אך היא דאגה לנכים בעיר. הוא האמין בדרכה כי הבית נועד לאנשים והיא האמינה בדרכו שאנשים צריכים במה, שאמנות מבקשת אכסניה, כי תרבות היא מצע לשותפות אנושית .

טדי ותמר לא עזבו את הקיבוץ. הם יצאו ממנו לשליחויותיהם ולא שבו. אך הקשרים לא נפסקו. הם שמרו על חברות. תמר המשיכה לפקוד את חברותיה , במיוחד את אלו מוינה וליוותה אותן באותן פגישות חמות. בפגישות אלו היא חשה התעלות והן חשו התעלות. אם פגישות אנושיות המביאות להתעלות הן נס תמר היתה מחוללת ניסים מאד פרוזאים. מאד ענווים.

חשש גדול ליווה את טדי ותמר בשנותיהם האחרונות. שהמסר לא יעבור. שאמונתם באדם והצורך להיאבק על אמונה זו תהרס . למרות זאת האמינו בתקווה כעיקרון. מי ששמע את נכדיה נפרדים ממנה בבית הקברות לגדולי האומה בירושלים הבין כי הם ניצחו: הנכדות הבינו את תמר ולא רק אהבו אותה. האהבה היתה להן גשר אל דרכה. נופי הזמן הרי השתנו אך הצורך לסלול דרך מתקיימת . בסבך השפע והפראות של ימינו תמר הורישה לדור נכדותיה מסר ברור : יש להיאבק, יש ליצור, יש לראות אנשים וכאב, יש למצות את המפגש האנושי . האם ידעו טדי ותמר כי זכו לניצחון גדול שכזה ?

מוקי צור

בדרך זכורה יובל ניאלי

בדרך זכורה

בעת אני יושב לכתוב רשימה זו על יצירתו של יובל דניאלי אני מקשיב ברדיו לתערובת מוזרה של צלילי מוסיקה קלאסית , להודעות על צבע אדום. הן חודרות לשידור מפיו של קריין ידוע המשדר בדרך כלל דברי שירה. בלב המוסיקה הרוגעת הן משדרות אזהרות נפילת פצצה, בצד ציון של מקום. שיעור של גיאוגרפיה ישראלית קלאסית. תערוכה זו שלפנינו היתה במקור מיועדת להיות סיכום דרך ארוכה ונמשכת. אך היא לא היתה יכולה שלא להאזין לאותות המצוקה של הימים הללו ושינתה טון וכיוון. במקום פרספקטיבה שלווה היא פותחת מבט אל רוח הפרצים העוקרת פרקי זיכרון והופכת אותם לתפילה לאותות אזכרה ואזהרה.

בניגוד לנקודת המוצא ממנה יצא יובל לעיצוב תערוכתו התוצאה שלפנינו צומחת בימים של פריצת דרך ולא של סיכומה, בימים של כאב מחודש, של צלקות נפתחות. בימים של חיבוק בין מאוימים המגלים ביניהם חברות שבימי רוגע הוסתרה. דמעות חרדה הופכות לאומץ לאחווה . לנחישות ההגנה על הנפש מתלווה תפילה למפלה של המוות ולשחר של שלום. ברגעים כאלה הפרספקטיבה לא משרה שלווה אלא תחושה של דרך מתעקלת ,של תחנות מצטרפות לדרמה מתגלגלת .

רבים מן העצים שמוצא יובל דניאלי בשבילי יצירתו נשתלו כתחינה לשורש ולצל. אך עם השנים הזקינו ואפילו נעקרו. חפירות כואבות לגילוי העבר כוסו בידי הזמן. יובל דניאלי הוא גם ארכיאולוג של זמנים אבודים אך בעבודותיו הוא אוהב להצביע על כך שבכל רגע שהעבר זרע את זרעיו הוא התכוון לצמוח, הוא התכוון לעתיד. גם כשהעתיד התמר אל על ובא הגוזם לגזום את שצמח ולעצב את עברו מחדש, הוא מגלה אותו כחלק בלתי נפרד מן העתיד.

גיבור של אחד מסיפוריו של עגנון יורד מארץ ישראל ומביא אל עיירתו את בשורת המעדר וסלילת הדרך שרכש בארץ. חייו מוקדשים עתה לביטוי אכזבתו מהעתיד הזוהר שהובטח לו, שהוא הבטיח לעצמו בעלייתו ארצה כחלוץ. גם עתה הוא סולל דרך אך בעיירת מולדתו הישנה. הדרך אותה הוא סולל עתה מוליכה לבית הקברות של העיירה. האירוניה המתבצרת של עגנון יודעת כי בית קברות יהודי זה הוא הזכר היחידי שיישאר מהקהילה היהודית במקום, גם הקורא יודע זאת. גם יובל דניאלי מרבה לעסוק בדרך לבית הקברות. אך זו דרך אחרת . זוהי דרך לזיכרון של קיבוץ חי. כאן הברושים המלווים את הדרך אל העבר מתפללים אל הגובה, מלווים את הדרך אל הזיכרון ולא אל המוות. בזיכרון אמנם עקבות למוות אך הוא מעשה של מסירה לחיים.

פירושה המילולית של המילה אוטופיה היא אין מקום . על כן תמיד סיפורי אוטופיה ארוגים בחוט המשי של חלום חברה מתוקנת ובלתי אפשרית. הבוחן את תפריה ואת החוטים המכוננים את ציורה של האוטופיה מגלה קווי מתאר של הפצע החברתי . הכישלון האנושי הוא שמוליד את הרצון לחלום את המקום הבלתי אפשרי. האוטופיה נולדה בימים של מסעות רחוקים, של גילוי יבשות אבודות אך הקוראים בספרות האוטופיה מבינים כי היא מתארת מסעות אל מקומות שהדרך אליהם חסומה. הדרך אל המקום של יובל דניאלי היא אחרת . יצירתו של יובל דניאלי היא המנון למקום היכול להפוך לזירת הזמן הניגר ולמציאות אנושית . המקום לדידו הוא טופיה, מקום, שהחלום חלק ממנו , לעיתים חלק מטריד , לעתים חלק מאתגר. המקום אינו תירוץ להשתחרר מהזמן ומהחזון. בו משרטטים את הדרך. זיכרון של מפעל שהוקם על ידי אנשים רבים. לא אלמונים. בעלי שם וסיפור. אין זה מקרה שיובל דניאלי עזר להוציא לאור את ההספדים של חבר קיבוצו על מייסדי קיבוצו. ספר זה מוכיח עד כמה מקום נמדד ביכולתו לשמר את זכרה של הדרך של החיים בו. יובל רואה עצמו כאספן של ההיסטוריה האמנותית של אמני הקיבוץ. לא מפעל שימורים כאן אלא זיכרון חי המעניק אפשרות לרבים להיות האוצרים שלו. דניאלי רואה עצמו מצד אחד כאמן יוצר ומצד שני כעובד תשתיות שלא מתבייש לסלול דרך , לאסוף חומרי גלם בשביל אלו המבקשים לנסוע עליה. יש קשר בין האוסף של יובל לבין היותו אמן יוצר. לדידו כאמן אין האדמה משא כבד לחלומות ולהרפתקאות הרוח אלא שדה המראה חיוני אל שמים גבוהים שאינם נתלשים אלא מעניקים כיוון, אמות מידה.

העבר נמדד ביכולת להפיק ממנו מדרש, ראייה מפרשת ופותחת נוף הבנוי על פרטים מלוקטים בידי אמן. יובל דניאלי דורש את הסמלים הגרפיים פיסוליים ואת עיצובם, הוא הופך אותם מראי לביקורת ולחזון, למקור של תהיה שאינו מוכן לפתרונות קלים של הצטדקות או שמחה לאיד. סמל אלכסנדר זייד למשל ציורו של הפסל המונצח בפסלו של פאולוס בשייך אברק מאפשר ליובל לראות גם את ההעזה וגם את הצל של המגינים שסירבו ליצר ההתנשאות. שאינם דומים לפסלי הגנרלים מברונזה הרוכבים על סוסיהם האבירים בכיכרות אירופה. שם הם תמיד מנצחים בקרבות וזוכים לתהילה הנובעת מאלימות. בפסל של זייד מגלה יובל דניאלי מצב רוח, כאב של עבודה , קוטב הפוך מיצר הפרסום והתהילה המלאכותית שאינם נותנים מקום להתמודדות אמת עם הקיום האנושי.

היום בדרך חולית/ סעורה מרוח/ זהובה משמש / וזכורה מדורות כתב אמיר גלבוע וקלע מאד אל יצירתו של יובל דניאלי. הטבע, העבודה, הזיכרון והתקווה הם לו אתגר. לא מחוז התרפקות ולא הזדמנות להתפרקות אלא מקור אנרגיה ליצירה המסוגלת גם להוריש וגם לפתוח חלונות אל הלא נודע.

תשוקת חלוצים

תשוקת חלוצים

בועז נוימן הגיע ישר מהאינתיפאדה השנייה לחקר המסורת החלוצית. המצב הפרדוקסלי של המפעל הציוני בראשית ימי הטרור החדשים עורר אותו כנראה לשאול על המסורת הזו ושורשיה. הוא ביקש לשחרר אותה מתלות באינטרסים כלכליים או פוליטיים. לא צרכים נשקלים במאזני ניצחון או תבוסה אלא תשוקה חופשית ליצירה, להסרת קליפות הגולה וקריאת דרור לרצון לשיבה אל הטבע והשפה, אל האדמה ואל העבודה שצונזרו משך דורות. יצירה שכוחה טמון בכך שאין היא מותחמת ונשקלת אלא נעשית מתוך דחף קיומי שאינו נשקל במאזנים אנליטיות רגילות. לא של כלכלה ולא של פוליטיקה. המחבר מנסה להבין איך קרה ששיקולים פוליטיים, כלכליים, אינטרסנטיים גלויים ובעלי עוצמה כה רבה לא הצליחו לגבור על הרצון להמשיך להיאבק על חזון גם כשלא היה נראה כי הוא בר מימוש .

ספרי היסטוריה תמיד מגלים יבשות חדשות במפות ישנות. הן מגיחות באופן מפתיע מתוך מה שהיה נראה כמובן מאליו. משום מה היבשות המתגלות קשורות תמיד להתעוררות של חידות המתגלות בתקופת פעולתם של ההיסטוריונים. היהודים הצרפתים בזמן המהפכה גילו כי היהדות מדברת בלשונו של רובספייר. אנשי הבונד ראו ביוצאי מצרים מרד פרולטרי, פרויד גילה במשה את אדיפוס ועוד ארוכה הרשימה. יש שעשו זאת באופן שאכן גילה מחוזות חדשים בישן . הם גילו בעבר מרתפים חדשים ועמודי תמך בלתי ידועים. הם נחשפו על ידי ההווה: הוא העלה אותם לבמה, לא כמרתף ולא כעמוד תמך אלא כחלון ראווה. לעתים חריצותם של ההיסטוריונים הללו כה גדולה שהם יוצרים מצב שבו ההד גדל והקול עצמו שותק. בכל מקרה ההווה פותח שערים מיוחדים לעבר כשם שהוא מפנה עצמו אל אופק חדש . המודעות לנקודת המוצא בהווה לחיפושינו אחרי העבר יכולה להביא עמה גילויים ולהיות פורייה כמו שהיא יכולה להפוך את ההיסטוריה לאידיאולוגיה פשטנית המחפשת בעבר העתק הפותר באופן קבלני את חידות ההווה .נוימן נמנע מכך.
ספרו של נוימן מתבסס על חומר האהוב עלי במיוחד: סיפורי חלוצים. עדויות רשימות, מסמכים. הוא שוחה בחומר באופן מעורר רושם. יש לו צורך לדבר על החלוצים כמקשה אחת. ואכן מזווית הראייה של היום כך הם נראים בעיננו . למרות המחקרים המדוקדקים שעשה גור אלרואי ואחרים על מספרם הזעום מתברר כי רבים רבים מבני תקופתם אינם מוכנים לוותר על התואר חלוץ למרות שלא כך הם מופיעים ברשימות של שינקין 'שר העלייה' ד'אז . למרות שלא היו צעירים או פועלים ואפילו קצת רכוש היה להם הם ראו עצמם כקשורים לסמל המאחד שגובש אצל בני זמנם. רבים מבני האיכרים או מבוגרים עזבו את בתיהם בארץ ובחו'ל והצטרפו אל החלוצים .אך גם אלו שעזבו את הקבוצות וגרו בעיר או חזרו למשפחותיהם ראו עצמם כחלוצים. היכולת לדבר על מגוון כה גדול ומתכתש של חלוצים כחלוצים באופן כללי נובעת מתוך כך שחלק גדול מן המחלוקות האישיות, הפוליטיות, נראה קצת חלוד לנוכח התמורות הכל כך דרמטיות שאירעו מאז פעלו. אנו מדברים עליהם כמו שמדברים על החסידים או על יוצאי ספרד בהכללות המסרבות לקבל את ריבוי התורות והמחלוקות שביניהם. אם מדובר על חוויות כמו שעליהן מדבר נוימן בכל כך הרבה פירוט מלומד ,אסור לשכוח כי החלוצים היו בעלי השקפות מגוונות , מוצא שונה, שחילוקי הדעות ביניהם היו רבים. אם אפשר לדבר בהכללות על חלוצי העלייה השנייה אפשר להגיד שבאופיים הם היו אינדיבידואליסטים למרות שהאמינו ביחד .מאד עסקו בעצמם למרות שחשבו במסגרת של אחריות לעם היהודי ולאנושות כולה.
ברל כצנלסון ודב סדן עסקו פעם בשאלה האם שני האחים ישראל ואליעזר שוחט יכולים בשוני שביניהם להקיף את המתח של אנשי העלייה השנייה . האחד כריזמטי, פוליטי, השני נזירי, מסתפק במועט, פוריטני. והרי אם בין אחים גדול כל כך המתח מה נוכל לומר על אנשים רחוקים כמו ברל כצנלסון ובן גוריון שמצאו עצמם באותה חזית ואנשים כמו אליהו גולומב ומניה שוחט הכל כך דומים שמצאו עצמם בחזיתות נוגדות?
המפעל של נוימן דומה במידת מה למה שחולל מרטין בובר בקורות החסידות . בובר העמיד את החסידות על סיפוריה ולא על תורותיה . ההיסטוריונים טוענים כי התורות קדמו לסיפורים והיו להם ליסוד . אך בובר עשה זאת גם מתוך תורתו האנתרופולוגית העומדת על חוויה פנימית ,על הדיאלוג המכונן ועל החברותא. הוא עמד על האנרגיה המוסרית העשוייה לנבוע משחרור מכבלי חוק ונוהג. בובר הגיע לסיפור החסידי ולתורתו על החסידות בגלל הכרתו כמנהיג ציבור. הכרעתו להיות משורר פילוסופי ומדריך רוחני של הציונות הביאה אותו לגילוייו התרבותיים . היסטוריונים של החסידות וחסידים רבים אמנם כפרו בתפישתו אך הוא טען כי הדרך ההיסטורית ופרקי עבר נבחנים ביסוד של ההנחלה לאנשים חופשיים, צעירים, לא פחות מאשר בלימוד של דרכי ההתהוות, ההגות והמיסטיקה.

לחלוצים היו מערכות אידיאולוגיות שהתהוו לאחר משבר, לאחר אובדן ואיבוד פרספקטיבה. הם הרבו לדבר על החיים הפורצים את הסבל והמפלה אך לא אבו לחיות רק את התשוקה. הם ראו לנגד עיניהם
ראייה כוללת שאפשרה והגבילה , שדחפה וצינזרה. חווית תשוקת האדמה ותחיית השפה, פרשת ההתגברות על הנדודים והטריטוריזציה של החלומות התקיימו במסגרת שידעה גם לעסוק בסכנות הטמונות ברומנטיקה, בלאומנות, בפולחני שווא. היהודים הכירו יפה את המלכודת הזו כי הם הראשונים שנפלו לה קרבן . החלוצים בחנו לא בסיפוריהם החשאיים אלא במאמריהם הפומביים מהי המשיחיות התובעת אוטופיה ותיקון ולא משתכרת ומה יכולה להיות סכנת משיחיות השקר הטמונה בתשוקה. זה היה הסיכון ההיסטורי שלקחו על עצמם בהתלהבות אך בלא מעט דפיקות לב. הם עמדו על מידת אחריותם לעם שמסרב ברובו לקבל את עול החוויה החדשה שהם גילו והטילו על עצמם.
.נוימן מדגיש כי החזון החלוצי ניזון ממקורות עמוקים יותר ממה שמתגלה בתיאור הצרכים והמצבים בפניהם עמדו היהודים במאה העשרים. גילוי סדקים חדשים בהוויית הגלות וגילוי מימדים חדשים בארץ ישראל עומד במרכז החוויה החלוצית. הגלות התגלתה כמאותתת חורבן והשיבה לארץ כמהפכה חברתית עמוקה . הדמות החדשה של הגלות וארץ ישראל לא צוירו רק על ידי ההיסטוריה היהודית בת האלפיים אלא היתה פרי דיאלקטי של האמנציפציה היהודית. היא נשענה על הרצון לשוב לאדמה שהחל ברוסיה ובסרביה ביוזמת משכילים יהודים שתרגמו תיאוריות פיסיוקרטיות לדרך פריצת מסכי הגלות . היא נשענה על כך שהיהודי היה לחייל מגוייס בצבאות השונים עוד לפני שהקים את 'השומר' ואת המחתרת. היא נשענה על כך שנפרצו המערכות הקהילתיות היהודיות על ידי מדינות שלא הסכימו לשחרר את היהודי מחובותיו האזרחיות, לפעמים תוך כדי הענקת זכויות ולעתים בהתעלמות מהן. בגלות היה הד לתהליכים של חורבן היסטורי שהיה מלווה בסימפטומים גוברים והולכים של חורבן קיומי.
נוימן מכניס את כל המאוויים, את כל הדורות ואת כל דברי בני הדור לסד אחד ובכך הוא קורא נכון את מאוויי החלוצים לראות עצמם חלק מעולם שלם שצריך לבקוע מתוך הכרת השבר. אין הם יכולים להסתפק בהדחקות העבר, באידיאולוגיות שכיסו ודחפו רבים לשקר עצמי. אך כל אחד מהחלוצים בחר לעצמו גבולות משלו להתנסות המיוחדת שבחר. הרצון לברוא עולם שלם שאינו דוחה לעתיד מעורפל ולא שב אל עבר רחוק, שלא מסתפק בהווה סוער ככל שיהיה וחי בתשוקה, בתנועה להגשמה מלאה של מה שחוצה שדות אך מצוי תמיד במרחק מן האופק. החלוץ לא היה מנותק מאופק פוליטי חברתי, משיקול תבוני ומחזון אוטופי. מהפכת השפה, העבודה, החברה האמנות, האהבה היתה מהפכה אחת שנישאה על ידי אנשים שהאמינו כי כל העול מוטל עליהם . אך ביניהם היתה חלוקת העבודה . אחד היה פועל נפלא אך דיבר קצת אידיש ואפילו האמין בה, אחר מדבר רק עברית אך מצבו במעדר מפוקפק. אחד טוב יותר בנאומים ובצעדים פוליטיים מאשר בטיח של קירות או בנדודים באהלים פזורים על פני הארץ . האחד משוטט בארץ כדי ללמוד מן הערבים גידול ירקות והשני מגייס שתילים מרחוק כדי להחזיר את הארץ למימדים שהיו יכולים להיות בה לפני שנלקחה בשבי על ידי כל האימפריות ששיחקו בה ובתושביה. האחת לוחמת על שחרור האשה ולא רוצה לקחת חלק במהפכה החקלאית והשניה מאמין במרד משותף של ערבים ויהודים על בסיס מעמדי. ולכולם חלק בתשוקה.
נוימן כתב נכון לדעתי שחלק חשוב מהמהפכה החלוצית קשור לארוס. לאהבה. לשיבה אל חיוב הנעורים והילדות. הכניסיני תחת כנפך היה שיר חשוב כמו תחזקנה. הארוס הוא חלק מעולמו של התלמיד לעברית המחפש מילים חדשות ליום העבודה וליום החג. הוא מבקש להגיע לאהבה שתכבד את שני בני הזוג. לא סאלונית , לעתים חושב מחשבות בלתי נזיריות שמביאות אותו לנזירות ולעתים חושב מחשבות נזיריות שמביאות אותו לשוטט מסביב לנקודת האהבה . את הארוס בין הגבר לאישה ניתן למצוא יותר מאשר מציע לנו נוימן בזהירותו אך זהו ארוס המבקש לא לאבד צלם ולא להפוך לפולחן. לעתים רצון זה מביא לכניעה לשלטון הגבר ולפעמים למרד נגדו. אמנם יש שוני גדול בין המשתתפים במהפכה זו. לא דומה האהבה של החלוץ לאישה המשוחררת למרמס זכויותיה של האישה המתקיים באותו זמן עצמו . לא דומה ברית החלוצים המנסה להפוך את פרויד לנביא משחרר על ידי יצירת חברה שמעדנת בלי לדחוק למי שהאמין כי יש לסמוך על אתיקה סוציאליסטית. לא תמיד זהה הברית בין החקלאי לשדהו, לקשר בין הפועל למעדרו , כמו שאין להשוות את כל אלה לנאמנות בין חברי המפלגה הכותבת עצמה בפרוזה עברית משוחררת אך לא מהססת להשתמש במושגים לועזיים אם הם תואמים את האידיאולוגיה שלה . לא דומים הכותבים צרפתית ועברית מסולסלת לאלו הכותבים עברית כבדה עם ציטטות מפושקין ברוסית וסיסמאות מרקסיסטיות וכל אלה לא דומים לכתבי חלוצים מתימן הכותבים עברית באותיות רש'י. ובכל זאת הכל שייכים לחוויה החלוצית .
נוימן מתנגד לתרגום כל אלה לשפה פסיכולוגית או פוליטית כלכלית. לשם כך הוא עושה ניתוח בין דורות של פסיכולוגים פרויד, מלאני קליין ודלז. הניתוח חשוב ומעניין אך אני מניח שיקומו עוד כמה דורות של פסיכולוגים. גם לפסיכולוגיה יש היסטוריה ומפגש בין העדויות הללו לפסיכולוגיה יהיה תמיד בעל ערך אך לא ממצה.
במסורת של הארץ מתגלגלים שני מושגים חלוץ וחולוץ. חולוץ במבטא אידיש הוא שם של זלזול המלווה את החלוצים של כל העליות. זהו כינוי מזלזל באיש פגום דוגמאטיקה ואי יציבות, נודד מדי ונואם מדי. כשברל כצנלסון פנה בהצעה לפילנתרופ יהודי בהצעה להקים מושב לתימנים הוא ענה לו: אין לך שום דבר בכיס ולא בראש. מצד שני אמר וייצמן כי חלק ניכר מהתקציב של הציונות הוא הרעב של החלוצים. זו היתה אימרה משבחת.
הכישרון של א. ד. גורדון היה טמון בכך שלא נכנע לדחף לעשות מכל זה מיתוס אלא במובן שמדובר פה על חוויה ראשונית, שמתגברת על מכשולים בכוח הרצון ואיננה משתחררת מחובת הביקורת המוסרית. כל תפישתו הקוסמית הטבעית, כל ניסיונות פגישתו עם הטבע באמצעות העבודה נשענות על אחריות מוסרית ולא על ביטולה. על הצורך לגייס כוחות נפש קיומיים של היחיד להוויה משותפת של יצירה ואחווה אנושית. לא פלא שהוא אומר כי הוא מוצא עצמו בשיאו בעבודה ובכתיבת מכתבים… התשוקה החלוצית אינה משחררת ממחויבות אנושית , היא מרחיבה אותה. היא אינה שם קוד המסתיר טקטיקות פוליטיות אך אין היא מתחמקת מקריאתן. גורדון איש הארץ הוא האוניברסליסט הגדול, ולא פלא שהיה הראשון בין האקולוגיס העבריים . גם הוא וגם ברנר דאגו כל הזמן שמפעל החלוצים יהיה לזירה ולא לתשובה טוטאלית.
מסתובבים היום בארץ חלוצים חדשים לא אנשי המעדר אלא אנשי חינוך ומעשה. דומה כי תשוקתם החלוצית שוב מדגישה לא דמות סינטטית מפוברקת של אדם חדש אלא דמות של אדם הנאבק עם עצמו לתיקון החברה והיחיד. האם יוכלו הם להיות חלוצים ולא חולוצים?

ראשי פרקים על קורות העברית החדשה

השפה דרך תקשורת, עולם סמוי המגביל ומפתח בערוצים מסוימים את המחשבה, אוגר סמלים, פועל על הפנטזיות הדמיוניות, משוטט בכאוס
הפרוייקט העברי : ניסיון להפעיל נקודת ארכימדס למהפכה
הצד השני שלו : יכולת להתאים את עצמנו לסטטוס קוו הבארון רוטשילד
המילון בית הכנסת החדר המתוקן, ניסים באכר ואברהם ענתבי
האם יש סיכוי ?
א. קבק וחבריו כמה קוראים יהיו לשפה העברית בעוד עשרים שנה ?
ב. האם יש מאין?
האם השפה מתה
לשונות היהודים
השפה הארץ ישראלית אידיש וערבית ספניולית, גרוזינית ומרוקאית
העברית שפה משותפת בין כל העדות: ארץ הגירה זקוקה ללינגואה פרנקה
האם תוכל לצאת לדרך ?
רצף וניתוק
בית הספר זירת המהפכה : תיאטרון, מוסיקה התעמלות הטיול
עדת התלמידים
המורים והעתיד הלאומי
שחרור הנשים בית הספר לבנות בצפת תחרה ושפה.
חקלאות ולימודים התפישה שהכפרי לא צריך לדעת הפילוג הראשון
אפשטיין מחקלאות לחינוך – ההלכה הזירה של השפה הסודית החקלאות והכפר יהיו למקור השראה
האדם החדש – השפה העתיקה
וילקומיץ איש בית הספר המתקדם
עבריה ועמיאסף
ליבה וילקומיץ שחרור אשה
הלומד עברית טועם את טעם הקידמה
הלומד עברית כופר – במצוות

תפישת הדתיים את העברית שפת קודש כנסת ישראל
שר הביטחון
יוסף יצחק שניאורסון : תנו להם להמציא מילים עד שתהיה להם שפה אחרת
קרליץ החזון איש : אל נלחם את ניצחונות האתמול
החרדים והשפה העברית בשכונה בירושלים מדברים עברית תנכ'ית
רחל כצנלסון שז'ר בין האידיש לעברית : העברית שפת המהפכה
המטבח , העגבניה
שהעברית תשתלב במציאות ותדריך אותה מילון לחקלאות, מילון לכלי עבודה של כל מקצוע
טשרניחובסקי ומילון הרפואה העברי.
נתיבה בן יהודה מול הטהרנים
מאיר שלו _ תחיית התנ'ך הקיומי ללא אל וללא תיקון חברתי המודד את העלילות
גן הילדים והשמצת נערות הפקידים
גרמנים מול צרפתים עזרא מול אליאנס
שביתת השפה 1913 בטכניון
שפת בן יהודה והפועל הצעיר
בית הספר הצורך להמציא. להפוך את התנ'ך לתיאטרון
בוטאניקה תנכית או מדעית
הויכוח על הספר שנמשך עד היום על האינטרנט